הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
החבל, ספרו המטריד של סטפן אאוס דם זיפן
“החבל” הוא משל ראליסטי בעל סממני פנטזיה ואימה על החברה.
משל על אובססיה שמובילה להרס. משל על רוע החבוי בבני אדם.
בכפר קטן עם מעט אנשים, במקום לא ידוע ואף בזמן לא ידוע חיים בשלווה איכרים. חייהם שקטים ונדמה כי דבר לא יפר את שלוותם ושיגרתם. אלא שערב אחד מטייל לו ברנהרד לאורך היער, בקצה היער הוא מגלה חבל כמו נחש מונח על העשבים. ברנהרד חושב שהחבל נשכח עלי ידי אחד האיכרים או שהילדים הישארו אותו לאחר משחקם. בדיקת החבל מעוררת בו התפעלות “חבל כזה לא היה לאף אחד בכפר, למי הוא שייך?”. למחרת הוא ממהר אל מקום החבל כולו מלא בסקרנות, שם הוא מוצא את האיכרים מתגודדים ומסתודדים סביב החבל. הם מנסים לגלות למה מחובר החבל ולהפתעתם הם מגלים שהחבל נמתח אל תוך היער.
שלושה יוצאים לבדוק, חוזרים ומספרים שחזיר בר התנפל עליהם. למחרת יוצאים כל הגברים של הכפר אל היער, יציאתם מתוארת כאילו הם יוצאים למלחמה. נפרדים מנשותיהם מהילדים. המסע אל היער הוא מסע אל עצמם ואל גבריותם הראשיתית. הם אינם חוזרים לנשותיהם כפי שהבטיחו, שכחו מהנשים והילדים והפכו לעסוקים באופן כפייתי לחבל.
החבל חילץ אותם משעמום, כאילו הציב בפניהם חידה, אתגר. בינתיים ביער הם צדים, שומרים על החבל.
מגלים מרחוק כפר. כפר נטוש, כפר רפאים, אחד מהם ממליץ להיכנס ולקחת, הם מתנגדים והוא מסביר שכיוון שהכל נטוש ממילא זה יהרס.והם הורסים.
הנשים שנותרו מאחור מחכות, סיגלו לעצמן דפוסי ציפייה.לאחר ימי צפייה הן מחליטות לפעול.
והחבל? נח במקומו כמו ביום הראשון חסר חשיבות וייחוד. אינו מבין מה המהומה סביבו.
המורה מעודד אותם להמשיך למטרה, אסור להם לחזור לכפר בלי שהשיגו את המטרה. והם ממשיכים, אינם מרפים, מזמן איבדו את צלם האנוש שלהם עד שהם מגיעים לנקודה שבה מחכה להם ולקורא הפתעה.
“החבל” הזכיר לי את “בעל זבוב” שבו חבורת נערים ללא נשים משילה מעליה את תובנות החברה והופכים ליצריים ופראיים.
בתחילת הספר נזכר ברנהרד במשפט שאביו אמר לו ״ השיבולים הן כמו האושר, כשהאושר נעשה גדול מדי, הוא הופך לסבל.״
ואכן, השיגרה והשלווה המאושרת גרמה להם לצאת ממנה והפכה את חייהם לסבל.
הספר מהלך על חבל דק בין פנטסיה מציאות ובעיקר אימה, יער אפל, חיות מאיימות, תיאורים חשוכים כמעט כמו האגדות של האחים גרים. החבל הוא סמל לחידת יצר האדם. האם יוביל אותם להצלחה, להרמוניה חברתית או לכאוס. “החבל” שואל את השאלה הפילוסופית מה קורה לגברים שנוטשים את הצוויליזציה ונקלעים למעבי היער.
ספר צנום הכתוב בדחיסות רבה ובקצב מהיר. אי אפשר להניח אותו והוא נקרא בשטף. למרות התחושות הקשות שהיו לי במהלך הקריאה לא יכולתי הניח אותו. בתוך הפרקים הקצרים מקופלים רעיונות רבים, מהי אחריות, כיצד קבוצה מתפקדת בתנאים שאינם רגילים לחיות. מה קורה כשהם מאבדים שליטה. מה קורה לגברים שנמצאים ביער ללא נשים.
ספר מטריד משעורר מחשבות רבות.
ממליצה.
החבל, סטפן אאוס דם זיפן
מגרמנית, אברהם קנטור
ספרית הפועלים, 2023
הו מאמה של תמי בצלאלי ולאיבוד של יפתח אלוני התארחו אצלנו בסלון
בוקר של חוויה ספרותית רוחנית מלווה בהומור.
איזה בוקר מפעים ומקסים, כמה צחקנו, התענגנו החכמנו.
תמי בצלאלי ויפתח אלוני ישבו מולנו והיפנטו אותנו. המילים שלהם גרמו לנו ללכת קצת לאיבוד, תמי סיפרה שהבן שלה חשב שאיבוד הוא מקום. “איפה המפתחות?” שאלה פעם והבן שלה ענה “אולי הם באיבוד.”
אנחנו הלכנו לאיבוד במובן הטוב, טיילנו עם המחשבות של יפתח אלוני, חזרנו למחסן של הו מאמה ,צחקנו ולמדנו בוזמנית.
בוזמנית זו מילה שפותחת את ספרה החדש של תמי בצלאלי “הו מאמה” שיצא לאור בהוצאת אפיק של יפתח אלוני.
תמי סיפרה לנו שהיא תמיד חיה בתחושה של בוזמניות. גם נמוך וגם גבוה. בכלל שפת האם שלה לא היתה עברית, הוריה דיברו בבית אנגלית ורק בגיל הגן היא למדה לדבר עברית, לכן היא חושבת שהשפה שלה אינה גבוהה. יפתח השתלב בדבריה וסיפר על משמעות המילים ובעיקר על הגדרתן. לדעתו המילים וההגדרות מקלקלות.
דמותה של פלורה מורכבת מכמה דמויות של דודותיה שמהן שאבה השראה. היא רצתה לתת להן מקום.
הרעיון לספר נבע מכך שהיא רצתה לכתוב ספר ילדים שבו היא תעשה מה שהיא רוצה, לא מה שאומרים לה “למה המלך למעלה, למה מסתכל כך?” אז לפעמים היא ציירה את העיניים כמו המונה ליזה. ואז היא התחילה לכתוב את סיפור הלונים, הנכדים שלה אהבו והיא לא הצליחה להמשיך. כשהספר “תישארי” היה בעריכה היא התחילה לכתוב את הו מאמה ושילבה בו את סיפור הלונים.
תמי ויפתח דיברו על אומנות. תמי טענה שהאומנות מיותרת, אבל אי אפשר בלעדיה, היא תמיד ציירה מבלי להתבונן באוביקט, כשסיימה ציור הבינה שיש בה ידע ממקומות אחרים. ובכלל אמרה בחיוך דק, “איך אני יכולה לצייר אנשים מלמעלה או אותי מאחור?”
יפתח אמר שהאומנות היא להט. הוא סיפר על ספרו “לאיבוד” ספר מפגשים עם אנשים מרתקים, ספר שאינו דוקומנטרי אך נשען על הזיכרונות של המפגשים.
הבוזמניות של תמי משך אותו, הכאן והעכשיו שאנחנו מדברים עליו, זה למעשה הרבה מקומות. מכאן הפליג יפתח וסיפר על דמיון ומשמעותו, על האומנות על המציאות ובעיקר על הספרות והוצאת הספרים לאור.
תמי ויפתח דיברו ושילבו את נושאי השיחה האחד בדברי השנייה באופן מרתק והרמוני ממש בוזמניות.
גם אנחנו הרגשנו בו זמנית, בו זמנית במציאות ובו זמנית מרחפים על כנפי הדמיון וגם קצת הולכים לאיבוד.
זה היה בוקר מפעים ומרומם רוח. בוקר שבו התנתקנו מהכל. ישבנו ארבעים אנשים, בעיקר נשים מרותקים לשנינות, לחוש ההומור ולחוכמה של תמי ולסיפורים המרתקים של יפתח.
תמי מצחיקה אותנו
אי אפשר היה בלי לשאול את תמי על תוכנית הטלוויזיה “מתחילים מאפס” שבה היא ושרה גרוס כיכבו.
“ספרי משהו צהוב” דחקתי בה. “מה צהוב? העטיפה של הו מאמה מספיק צהובה לך?”
תודה לך תמי, שריגשת אותנו כל כך, הקסמת אותנו באישיות המיוחדת שלך בחוכמה וברגישות.
תודה לך יפתח על החוכמה הרבה שהבאת לנו, על המפגשים המענינים עם אנשים מיוחדים.
תמי מצפים למפגש נוסף איתך, מאחלים לנו ספר נוסף משלך. יפתח מצפים לשמוע על מסעות נוספים שלך ומאחלים לנו עוד הרבה ספרים בהוצאתך.
למי שלא קרא עדיין את הו מאמה, ממליצה לקרוא כאן מה חשבתי עליו ולרוץ מהר מהר לקרוא.
תודה לחברותי, חסידה ועליזה על הצילומים.
מזמינה אתכם לשיחה עם תמי בצלאלי על ספרה בחנות הספרים הקסומה והמדהימה רידינג.
מזל יתומה, ספרה המיוחד של גלית דהן קרליבך
הספר “מזל יתומה” חטף אותי.
מזמן לא קראתי ספר שלא יכולתי לעזוב, רק חשבתי מתי אחזור הביתה ואמשיך לקרוא. הספר “מזל יתומה” הצליח במה שספרים אחרים לא. הצליח להחזיר לי בימים אלו, את הרצון לשקוע בין הדפים והמילים וללכת לאיבוד. לא שספרים אחרים לא עשו זאת, אבל “מזל יתומה” ממש חטף אותי לקריאה, סחף אותי איתו לבריכה של ליפתא.
אז מה היה בו שהצליח כל כך להפנט אותי ולהרעיד את ליבי? התשובה היא דמות הגיבורה, והכתיבה של גלית דהן קרליבך. דמותה של אביטל היא דמות שכל כך קל להתאהב בה, היא נכנסת אל חדרי הלב ומתיישבת בהם. היא מחפשת אהבה באנשים שסביבה ומוצאת אותו אצל הקורא.
גם אני, כמו הגיבורה התייתמתי בגיל צעיר(לא כמו בגילה של אביטל) וגם אני אהבתי את דמות היתומים בספרות, אוליבר טוויסט היה חבר דמיוני שלי, סינדרלה היא מושא הערצתי עד היום.
אביטל הילדה הנטושה, שנולדה לאם זונה, כך מכנים אותה הוריה של האם שמתה בלידתה. אביטל היפיפייה בעלת השיער האדמוני, שהזכיר לי את הציורים של קלימט, אביטל שגרה בליפתא ומכירה כל פינה וכל אבן, אביטל הנערה קטנת הקומה 155 סמ’ של מרץ ואנרגיה. אביטל שקוראת ספרים ובטוחה שהיא חיה בתוך עלילת דיויד קופרפילד או עלובי החיים, ומשוכנעת שאביה אותו היא מכנה ליר, על שם המלך של שייקספיר יגיע ויוציא אותה אל הארמון.
אביטל מתחבאת במנזר במרימ’ס ומחכה שאנשי החוק יבואו לתפוס אותה על רצח של שני אנשים, רמון ואחיטוב. עד שהם יגיעו היא כותבת מכתב לשופט, לעובדי הרווחה, לעובדים הסוציאליים, שעתידים לשפוט אותה. “כדי לספר לכם איך רצחתי את רמון, אני צריכה לספר איך חיסלתי את אחיטוב. וכדי לספר איך חיסלתי את אחיטוב,אני מוכרחה לספר קודם כול איך הרגתי את אמא שלי.”
יש הרבה מזלות, מזל אריה ,דגים, מזל טוב, ויש מזל יתמות, גיבורת הספר אינה היתומה של שלום עליכם ואינה אומרת “אשראי יתום אני”. להיפך היתמות הביאה עליה סבל, בדיוק כמו כל יתומי הספרים שהיא קוראת, דיויד קופרפילד, אוליבר טויסט, קוזט, בילבי. אביטל יודעת שהסיום הטוב הוא רק בספרים ״הספרים הם שקרנים. לספרים מותר. מי שכתב את הספרים ידע שהוא משקר וגם מי שקרא אותם ידע שהם משקרים״. היא בניגוד לסופרים כותבת את האמת, אינה משקרת. ולפני שמישהו ירים גבה ויתהה כיצד היא נערת האשפה בקיאה בספרות היא אומרת ״כאילו שיתומה. לא יכולה ללכת לספרייה ולסתום את החורים בהשכלה שלה בכמה מדפים.״
אמה של אביטל מתה בלידתה, היא גדלה בליפתא אצל סבה וסבתה המזוויעים, שיכורים שניצלו אותה,כספית ומינית.
“הם פחדו מהמתים ומהרוחות שלהם שהגיעו לליפתא בלילות, והיה להם ממה לפחד: שהרוחות ילשינו ויגידו לאמא על כל הפעמים שהם השאירו אותי לישון רעבה, ועל זה שלקחו את כל הכסף של הרווחה בשביל הערק שלהם, ועל הפרלמנט של סבא שהיה מגיע בלילות”. אביטל בורחת מהם לרחוב, למשפחה אומנת, לפנימייה, למנזר. בכל מקום היא מרגישה שאינה שייכת ומנוצלת. עד שיום אחד כמו באגדות ובספרים שהיא קראה, מגיע איש מבוגר לבוש בהידור ומציע לה חסות, בית וכסף. אביטל החשדנית חוששת שגם לו יש מטרה. ומכאן הופך הספר למעין ספר מתח.
אביטל מגוללת את סיפור חייה ומתמקדת בתקופה שבין הסכם אוסלו לאינתיפאדה השנייה. המקומות שבהן היא נמצאת הם הנמוכים ביותר, ליפתא הענייה, פנימיות ומשפחות אומנה מזוויעות.
אביטל מחפשת את אביה, ליר כמו שהיא מכנה אותו ומוצאת אותו בכל דמות של גבר הניצב מולו.
גלית דהן קרליבק הצליחה לברוא דמות ייחודית, דמות מרתקת שכותבת בשפה רגישה את חייה. דמות בעלת יכולות ניתוח פסיכולוגי של מצבים ושל דמויות. השפה הקולחת שלה, המתובלת בין שפה נמוכה ,שפת רחוב לשפה גבוהה יוצרת אמינות וקירבה לדמות הנפלאה. הבקיאות שלה בספרות ובספרים גורמת לה להבין את הסביבה שבה היא גדלה. היא נותנת לכל דמות כינויי ושם חדש.כינויים שהפתיעו אותי ונראו לי רעננים. אביה הוא המלך ליר, סבה וסבתה “קצין המודיעין והזרוע הצבאית”; ובעל החנות בעל הרגל האחת שאיתו היא מתיידדת הוא “אחאב” הקפטן.
הספר נע בין שתי סוגות ספרותיות, האחת מתח, כבר בפתיחה אנחנו סקרנים לדעת מה הסיבה שהיא גרמה למותם של שני אנשים, מדוע היא מסתתרת במנזר ולמה היא כותבת לשופט. סוגה זו מחזיקה אותנו במתח, בכל פעם אביטל מזכירה ״ אני חייבת לספר כדי שתבינו מה שקרה. סבלנות להכל אני אגיע בסוף.” הסוגה השנייה היא סיפור ההתבגרות של אביטל. שתי הסוגות שזורות זו בזו.
הספרים והדמויות מהספרים, בעיקר יתומי הספרות הם אלו שמצילים את נשמתה ונותנים לה תקוה. ולא רק לגיבורה הם נותנים תקוה, אלא גם לקורא. הקורא מחפש אף הוא צד אופטימי בחיים, מחפש סיום טוב כמו באגדות ובספרים. האם סיפורה של אביטל יסתיים בהפי אנד כמו באגדות, או יסתיים כמו המציאות? את זה תצטרכו לגלות. אני סקרנית לדעת מה אתם חושבים על הסיום.
הקריאה היתה עבורי קריאה מהנה מלאת הזדהות וחמלה לדמות הראשית. נשבתי בכתיבה של גלית דהן קרליבך, כתיבה קולחת ורעננה. ומעל לכל נושא הספר, יתמות של נערת אשפתות חכמה עם ביטויים ועין ביקורתית. דמות אמינה שלמרות העבר וחייה אינה מאבדת תקווה.
ממליצה בחום רב.
מזל יתומה, גלית דהן קרליבך
אחוזת בית, 2023
לאיבוד, מסע מופלא של יפתח אלוני
“לאיבוד” הוא ספר מסע אחר, מסע בעולם, מסע אל אנשים, ומסע אל הלב.
זהו מסע קסמים שיעביר אותנו ממציאות אחת לאחרת.
אני אוהבת לטייל. לא אכפת לי לאן, העיקר שאהיה במקום חדש, אחר, שהעיניים יגמעו בתאווה את כל מה שנע מולם. ללכת לאיבוד אני לא אוהבת, בלשון המעטה.
הספר “לאיבוד” הגיע אלי באמצע הקורונה. הכריכה שבה מופיעה מפת העולם הכניסה אותי לדיכאון, כיוון שלא יכולתי לנסוע, ונסיעות מתוכננות בוטלו. כך נקבר לו הספר בערמה.
עכשיו התפניתי לטייל עם יפתח אלוני ואולי ללכת לאיבוד.
בזכותו הגעתי למחוזות מופלאים. הרגשתי כמו בימי ילדותי לפני עידן הטלוויזיה והמדיה, תקופה שבה הספרים והסיפורים על ארצות רחוקות ומגלי עולם הילכו עלי קסם.
בשפה ציורית וקולחת לקח אותי יפתח למסע מרתק והפגיש אותי עם אנשים, שלו אני הייתי עומדת מולם הייתי נאלמת.
איני טיפוס קנאי, לצערי בקריאת הספר התגנב רגש הקנאה אלי, קנאתי ביפתח שהגיע למקומות רחוקים כמו איקאלואיט, נפגש עם הדלי למה ושוחח איתו. נכון לקנא?
הכתיבה הקולחת של סיפורי המסע יוצרת תחושה כאילו גם אנחנו נמצאים במסע, מטפסים על האוורסט עם 12חברי כפר תקוה, כפר לאנשים עם צרכים מיוחדים. טראק ש”נתפר” עבורם, כמו טיול אחרי צבא, אחרי 12 יום הם מתקרבים לבייס קמפ של האוורסט, כל פסיעה נדמת כהתרחקות. הם לא מגיעים ליעד שתכננו, אבל ״כאן הבייס קאמפ שלנו, כל אחד והאוורסט שלו״ אומר יפתח , אחד המשפטים המרגשים של הספר.
יפתח הביא אותי לגבון. לגבון הוא הגיע כארכיטקט טעון ברעיונות מרקסיסטים על אחווה בין שחורים ללבנים, על ריפוי העיוות של הקולוניאליזם, הוא חשב שיוכל לחבר בין חזון למעשה. אלא שבגבון הוא פוגש את קינג עומאר, נשיא המדינה שאותו הוא מכנה גאון של התבוננות, רטוריקן בחסד ואיש רב סתירות. הוא מקיים איתו שיחה פילוסופית על אהבת העם, סילוק הפחד, עריצות האדם הלבן מול האפריקאי. מופתע מתשובותיו המהירות והחכמות, מהידע שלו על תרבויות העולם.
״ בשביל עם שהיה תחת שלטונו של האדם הלבן ושההיסטוריה שלו היא עבדות, עומאר בונגו הוא החופש״
“מי שלא יודע להרכין ראש מאבד אותו.״
מול המפגש עם העריץ של גבון המשוכנע שהוא מיטיב עם עמו, עומדת דמותו המנוגדת של הדלהי למה, איש עדין וצחקן, חכם שיודע להכיל ומנסה לקרב לבבות.
יפתח מעיז לשאול אותו שאלות אמיצות ולקבל תשובות נבונות.
״מי כמוכם יכול להבין את זה, שהגלות הכמעט הנצחית ,אפשרה לתרבות היהודית להישמר ולהוות סמל של אי אלימות שלכם״
״כל אלימות יוצרת אלימות.״ בשיחה הדלאי למה אמר דברים שהפחידו אותי וערערו את מחשבותי.
״האנושות אינה מסוגלת להתקיים ללא סמלים ומיתוסים, אף שרובם שקריים, זו סכנה שהמיתוסים ישתלטו עליכם ואז תהיו שעיר לעזאזל.״
המפגש של יפתח עם נורית זרחי הרעיד אותי מהתרגשות. שיחה מעניינת, שיחה שבה עולות מחשבות פילוסופיות על בית,״ הבית שלך הופך להיות מוזיאון של עצמך״ על המוות, על תשוקה, והיא גם קוראת לו בקפה.
פגישה עם עדינה בר שלום ביתו של הרב עובדיה. אשה חכמה ומנהיגה רוחנית בזכות עצמה.עדינה מגלה לו על הלב שבלב, “לא זה הפועם תחת המעיל, אלא זה המניע אותך לעשות טוב.” שיחה על יצר הרע, על אהבה מול שידוך, ״לא להתנגד לזיווג, להאמין שזו הדרך לחירות, לאפשרויות קיום המצוות״ על כך שאשה אינה חייבת ללדת עשרה ילדים, הוצאת זרע לבטלה חל על הגברים ולא על הנשים.
הספר “לאיבוד” גרם לי ללכת לאיבוד מעצמי וללכת לאיבוד אל עצמי. הקריאה בו היא תענוג נפלא. קריאה שהשרתה עלי רוגע וקסם. ספר שגדוש בטבע ובאנשים מרתקים.
בתחילת הספר אומר לנו יפתח אלוני “אינני מתחייב לעובדות, להתרחשויות, למקומות או לדיאלוגים, אלא לרוח הדברים – כך הם נחקקו בזיכרוני.”
ואני מתחייבת לכך שהמסע המופלא הזה יהיה עבורכם הנאה בלתי נשכחת.
תודה יפתח שלקחת אולי למקומות מרתקים והפגשת אותי עם הטבע והאנשים המופלאים.
יפתח אלוני, יליד קיבוץ גבולות, הוא סופר, משורר ואדריכל ישראלי; מייסד ועורך ראשי של “פרויקט הסיפור הקצר – מעבורת”. מייסד ועורך של “אפיק – ספרות ישראלית“.
לאיבוד, יפתח אלוני
עורך, יחיאל צבן
הוצאת אפיק,2021
אימהות עם עגלות, ספרה המפתיע של תמר סנדלר גורן
אימהות עם עגלות של תמר סנדלר גורן הוא ספר אחר ושונה.
וידוי נאות. כשילדיי היו קטנים, בעגלות וקצת מחוץ לעגלות, שנאתי ללכת איתם לגינות השעשועים. לגינה הם הלכו עם המטפלת. ביום הפנוי שלה הם הלכו איתי למוזיאון, לשוק, לטיולים ברחובות ועוד. את תמר גורן סנדלר הכרתי, כשנולדה לה בתה הבכורה, שאף זכתה ממני לשמיכות מרהיבות. את הגינה המדוברת שבספר אני מכירה. זכיתי ללוות מרחוק את ההריון של הספר ואת ההריון של בנה השלישי, קצת יותר מקרוב.
היתה בי סקרנות לקרוא. אולי מציצנות, אולי השלמת החסר.
ספר מפתיע, הרגשתי בקריאה כאילו אני מכניסה יד לערמת ממתקים ולא יודעת איזו סוכריה תעלה בידי.
זה אינו ספר עם עלילה. מי שמחפש עלילה, או מתח הוא לא ימצא. מה שכן, יש בו הרבה קונפליקטים, קטנים וגדולים שמרכיבים את החיים ולא תמיד נאמרים או נכתבים שחור על גבי לבן.
תמר סנדלר גורן כותבת באומץ על החיים. היא מעיזה לומר ולבטא מחשבות והרהורים על החיים. היא מפרקת את האימהות למולקולות, שבעזרתן מראה לנו ממה עשויים חיי המשפחה.
פתיחת הספר שבו היא מתארת אותה מטפסת על עץ בגינה הציבורית, כדי להוריד מהצמרת את הכדור של ילדיה מבטאת את מהות הספר. שם למעלה בין ענפי הצמרת היא רואה את החיים למטה. ההתבוננות מלמעלה מגלה לה שהחיים נראים אחרת. התיאור מהצמרת הוא מבפנים החוצה, ממנה אל הגינה, אל המרחב, מבט מלמעלה. כך גם מבנה הספר, התבוננות פנימה. התבוננות עליה, שיחות הנשים בגינה הן החוץ.
כולנו חושבים שלשבת בגינה עם נשים נוספות, עם עגלות וילדים זה הדבר המשעמם ביותר. “לא רק גברים חושבים על נשים ועל אימהות כעל דבר משעמם, זה כבר זלג אלינו, שכנעו אותנו שאנחנו לא מעניינות,” כך מגלות לעצמן הנשים בגינה.
תמר צותתה לנשים בגינה השכונתית. שמעה את כל מה שעל ליבן. שיחות שמעלות חיוך, השיחות נאמרו באופן ספונטני, ללא כרונולוגיה. הן מדברות על הכל, הן מעבירות ביקורת נוקבת על הגברים ובעיקר על הבעלים, כעסים על בעלים שאינם עוזרים ומתחמקים.
על משכורת ושכר הולם לנשים מול גברים. על סקס של לפני הלידה ואחרי הלידה, על צער הגוף שהשתנה, על קנאה באם טרייה שנראית כאילו יצאה מפרסומת בעיתון.
כמו שציינתי הספר הוא התבוננות פנימה והחוצה. בעקבות השיחות תמר מתבוננת פנימה אל עצמה וכאן הופך הספר לממואר אישי.
לא רק על הנשים בגינה היא כותבת, היא מספרת על עצמה, הרי גם היא אמא שמגיעה לגינה, גם לה משפחה ושושלת.
תמר מספרת על משפחתה, הוריה של אביה שבאמריקה שגרים בבית יפיפה, שבו כל חדר צבוע בצבע אחר, ויש בו כלי חרסינה, חדר משפחה. משפחה מלכותית. הסבתא השנייה, אמא של אמה שונה, נטולת לק ללא בגדי מעצבים, אשה שקטה.
היא מספרת על עצמה ועל משפחתה הגרעינית עם אחיותיה, מתארת סיטואציות אישיות מילדותה מול האם, ובכך מראה את שרשרת האימהות הדורית, סבתא, אמא שלה, היא עצמה כאם וילדיה.
הספר הוא ארספואטיקה, תמר מתארת את תהליך הכתיבה, את ההתלבטות מה לכתוב ובמה להתחיל, ובעיקר את הקושי בלמצוא זמן כתיבה ומקום שקט, ומגלה את השקט בחדר השירותים.
כאם שכמעט לא שמעה שיחות גינה וחיה בדור שלא גילה פתיחות, התענגתי על השיחות שבגינה. השיחות היו מציצנות עבורי, הסתקרנתי לשמוע על מה הן מדברות.
המחקר הקטן שעשיתי תוך כדי קריאה, הראה לי שהמחשבות הן אותן המחשבות, רק שלאימהות של הדור הנוכחי, יש אומץ יותר להביע אותן ובנוסף הן בעלות עוצמה מיגדרית. כשאני הייתי אמא לילדים קטנים היה איסור לדבר רע על האימהות, האימהות היתה קדושה, אין אמא עייפה, אין אמא ששונאת גינה, או ימי הולדת או הליכה לחוגים. להגיד את זה, זה היה כמו להגיד “אני אמא לא טובה,” שמחתי על דור האימהות החדש שמדברות בפתיחות על כל מחשבה, שמגלות, שהן שונאות ללכת לימי הולדת של ילדים אחרים, שונאות את התחרות בין האימהות.
אהבתי את הכתיבה הכנה והחכמה, את הזיכרונות שהיא מעלה על הסתרות, או שקרים קטנים ששיקרה לאמה, הערכתי את התגובות של אמה. את מערכת היחסים עם אחיותיה. ויש גם סודות במשפחה.
“אמהות עם עגלות” הוא ספר חכם שמעודד התבוננות כנה ואמיתית על חיי האימהות.
״ האימהות ,גזלנית זמן. החברות, בעיקר עם עגלות, מבינות, סלחניות יותר.״
״ לא מפריע לך השומן, מפריע לך שהשתנית. מפריע לך שלא משנה מה תעשי, לא תוכלי לברוח מהעובדה שאת אמא, וגם אם תגידי לעצמך שזה שילדת לא משנה כלום, ואת אותו בן אדם שהיית קודם, בסופו של דבר, את לא יכולה להסתתר מזה. ילדת והגוף שלך יודע.״
או כמו שחמותי אמרה לי ״ אמא זה לכל החיים.” וכמה שהיא צדקה.
ממליצה בחום לאימהות עם עגלות של ילדים, או עגלות של נכדים ולאבות לקרוא את הספר החכם, השנון והמיוחד הזה.
ספר אחר, שונה.
תמר היא אמא לשלושה ילדים שניים שהיו בעגלות ואחד שעדיין בעגלה ובגינת המשחקים.תמר למדה בלט “באקדמיה לבלט במנהטן” רקדה בלהקות ורוקדת בבלט הישראלי.
תודה לך תמר היקרה שבזכות ספרך זכיתי לשוב להיות אמא לילדים קטנים ובעיקר על כך שהצלחת לגרום לי לחיוך.
אימהות עם עגלות,תמר סנדלר גורן
עריכה, אוריאל קון
הוצאת תשע נשמות, 2023
מסעדת האחיות – קיי. ג’יי. דל’אנטוניה
את הקריאה בספר בחרתי מתוך כוונה להתרחק מההמולה שבחוץ.
רציתי ספר, שיעביר לי את הדפים בהנאה רבה.אני יכולה לומר שהצלחתי. ספר קליל כמו שאומרים.
אמנדה נענית למודעה המזמינה שתי מסעדות יריבות, שיש בינהן קשר אישי להתחרות. היא מחליטה להירשם לסדרת הראליטי. הזוכה יזכה ב100.000 דולר.
ב1883 החליט שתי אחיות, פרנסס שנקראה פרני ומרגרט שנקראה מימי, להגר למערב ארה”ב בעקבות מודעה שמזמינה נשים לעבוד ברשת מסעדות לאורך מסילת הרכבת. לאחר זמן, מימי פתחה מסעדה משלה. לאחר תקופה פרצה מריבה בין האחיות ופרני עזבה ופתחה מסעדה לא הרחק משם.
אחת המסעדות נועדה בעיקר לנוסעי הרכבת, והשנייה בעיקר לכורים במכרות הפחם. אחרי ששתי האחיות המייסדות רבו ונהפכו לאויבות, כל אחד מתושבי העיירה החליט למי הוא שומר אמונים, והנאמנות הזאת עברה מדור לדור. רק מי שמגיע מחוץ לעיר מעז לאכול בשתי המסעדות.
המסעדות עברו מדור לדור. אמא של אמנדה מנהלת את המסעדה של מימי, פרנק מנהל את המסעדה של פרני. אמנדה היא הנינה של מימי והיא התחתנה עם פרנק, הנין של פרני. ברור שבגלל הנישואים היא אינה יכולה להגיע למסעדה של פרני. מיום שהתחתנה היא לא היתה במסעדת מימי.
“במסעדה של מימי מטגנים את העוף במחבת, ואנשים מתים עליו. במסעדה של פרני מטגנים אותו בשמן עמוק, ואנשים מתים גם עליו. לדעתי, אני היחידה בעולם שיודעת איך מכינים את שניהם, אבל בפועל אני לא מכינה אף אחד.” כך כותבת אמנדה למפיקי התוכנית.
לאמנדה אחות, מיי. מיי כתבה ספר וכעת היא עומדת לסיים חוזה של 5 תוכניות של סידורי בתים. היא עזבה את העיירה שלה בתקוה לא לחזור, הסתירה את מקום הולדתה אפילו מבעלה. ועכשיו היא מתבקשת על ידי אמנדה לשוב לעיירה על מנת להשתתף בתחרות.
כמו שמימי ופרני היו יריבות כך גם מיי ואמנדה. שתיהן שונות, אמנדה צנועה, שאינה אוהבת את העבודה במסעדה ומציירת תרנגולים בכישרון רב. הפנקס שלה מלא בכל סוגי התרנגולים, תרנגולים בשלל צבעים, מרושעים, צנומים, מכוערים בעלי נוצות דלילות, לכל תרנגול סיפור משלו. מיי מוקפדת בלבושה, מעבירה לתושבי העיירה את התחושה שהם לא לרמה שלה.
המתח הוא לא רק איזה עוף טעים יותר ואיזו מסעדה תזכה בתחרות. המתח הוא בין שתי האחיות. מתח חיצוני ומתח פנימי, כל אחת מהאחיות רוצה לממש את עצמה. לאמנדה קשה עם השתלטנות וקבלת ההחלטות של אחותה מיי. מיי מרגישה יריבות מול אמנדה.
מלחמת האוכל מקבלת תפניות חדשות. המלחמה הופכת להיות מלחמה בין שתי האחיות על הכל.
וכמו בכל תוכנית ריאליטי צהובה חודרים לפרטיות, מחפשים סקופים, הכל למען הרייטינג. מיי חרדה שסודה ייחשף, אמנדה מפחדת שאמן תפגע וגם סודה יתגלה.
כל מה שעניין אותי הוא הסיום, איזו מסעדה תגיע לקו הסיום והתחרות ומי יזכה ואיך תיפתר היריבות הדורית. כי בסיום ספר בניגוד למציאות צריך להיות סוף טוב זה מה שהקורא רוצה.
הספר מסופר דרך עיני שתי האחיות, כך שהקורא אמפטי לשתי האחיות ולסיבות שלהן.
מגלה לכם שהסיום הוא טוב והפתרון שונה ומפתיע. יש בספר סודות, הסתרות, חששות, יריבות והרבה הרבה אהבה אנושית.
ספר מנחם לימי הקור, וגם לימי החום.
מסעדת האחיות, קיי. ג’יי. דל’אנטוניה
מאנגלית, שרון פרמינגר
עורכת הספרות המתורגמת, לימור בן צבי
עורכת התרגום, רינה גרינולד
הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד
הו – מאמה, ספרה הגָאוני של תמי בצלאלי
הו מאמה תמי, הלב שלי התכווץ והתרחב פלאים במהלך הקריאה השנייה שלי בו.
ספר חכם, שנון, רגיש, עדין ונכנס ללב. רציתי לאסוף את כל הדמויות ולהביא אותן אלי הביתה.
סקירה שיוצאת מהלב ,הבטן והראש ומלאה באהבה בדיוק כמו שהספר מלא בו. וכמה שאספר ואגיד עליו זה לא יספיק.
שרה גיבורת הספר “הו – מאמה” מוגדרת כבוזמנית, כי הכל קורה לה בו זמנית, או גם וגם. שרה רווקה מזדקנת, גוררת רגל וקצת עקומה. אינה מתחברת לאנשים. את שרה גידלה ואימצה דודתה פלורה, לאחר שהוריה נטשו אותה ולא רצו לגדל אותה. כל חייה היתה חרדה ששרה תישאר בודדה . “את צריכה להיות עם חברים בגילך ולא עם זקנים.” “זה שאת משונה קצת בגוף לא אומר שגם באופי את צריכה.” דודה פלורה מגדלת אותה כ – גָאונה ואילו שרה אינה מאמינה ביכולות שלה, אינה רוצה שיכירו אותה או שתהיה מפורסמת. במשך היום היא ספרנית מתבודדת בדירתה שנמוכה ממפלס החצר בחצי קומה. היא מאיירת ספרי ילדים תחת שם בדוי אימאן על שם חברתה היפה של דודתה שנעלמה בעיראק.
“חייה של שרה נחלקים לשניים: “החיים מחוץ לדירה ואלה שבתוכה, ואצלה אלה שני חיים שונים בתכלית. בחוץ היא ספרנית וחיה חיים מאורגנים ומסודרים, ואילו בפנים היא אחת שעסוקה בדמיונות וראשה בעולמות אחרים.”
שרה שכל חייה אהבה את השיגרה, את מקומה בבית ואת מעט האנשים שהקיפו אותה מחליטה לכתוב ספר ילדים בעצמה. מכאן מתחיל מסע ההתבגרות המאוחר של שרה. היא אינה יודעת על מה יהיה הספר, אבל כשמתחילה לצייר את הדמויות הקטנות ששוכנות וסגורות במחסן, מתגלה בפניה עולם שלם, עולם חיצוני ועולם פנימי. הדמויות הקטנות הן לונים דמויי עכבר. לון אחד קטן בגובה של 7 סמ’ מעז לבדוק מה קורה מחוץ לגדר וכמו משל המערה של אפלטון הוא מגלה עולם שלם שבו יש הו מאמה קיפודה זקנה, שלמרות הקמטים פנייה חיוניות וסקרניות ואור נעים קורן מהן. וכשהוא חוזר לספר לחבריו הם אינם מאמינים לו.
הסיפור ששרה כותבת ומציירת מתערבב במציאות חייה. הלונים משתלטים עליה, המציאות והסיפור מתערבבים זה בזה. והיא יודעת שהציור אינו המציאות והמציאות היא זו שבראשה והיא יכולה לעשות בה כרצונה. בדיוק כמו המחק שמעלים חלקים.
אל עולמה של שרה נכנס דן, ילד שמגיע לספריה ומביא לה את העולם של החוץ.
שרה היא בחורה מלאה בדמיון פנימי, החוץ אינו מעניין אותה, אלא משמש לה השראה לעולם הפנימי שלה, שאותו היא מבטאת באמצעות הציורים הסימבולים שלה. היא דמות שמסקרנת את הקורא.
מקום המגורים של הלונים ושל שרה מקביל. שניהם,שרה והלונים, עוברים תהליך של שינוי. שרה העבירה את השינוי הפנימי שלה אל הציורים, מהתת מודע למודע.
כמה יופי יש בכתיבה החכמה של תמי בצלאלי, בזוויות הראייה הדקות על העולם. בהומור העדין, בדמויות האנושיות הרגישות והמרגישות. דודה פלורה היא הדמות המשמעותית והדומיננטית בחייה של שרה, שרה שומעת אותה בראשה גם לאחר מותה. פלורה החזקה, שעל כל דבר היה לה מה להגיד. למרות שהיא דמות המצטיירת כמחוספסת, היא בעלת נשמה יתרה וענקית שאוהבת את שרה. דמות חכמה ומצחיקה שביטוייה העיראקים גרמו לי לפרצי צחוק.
הדמויות של “הו – מאמה” הן דמויות עגולות ושלמות, כל דמות מאופיינת בתכונה האופיינית לה וכולן יחד הן עולם ומלואו, עולם שיש בו הכל “בו זמנית” כך מכנה אותו תמי, הגדרה גָאונה לתחושות של כולנו, שלרגע אנחנו כך ומיד לאחר מכן אחרת. כמו שרה למשל, “כילדה, כל ציור נפלא שציירה היה בוזמנית לא יותר מדף מלוכלך מלא טעויות.”
הסיפור הפנימי של הלונים הוא סיפור ממתק שמלווה באמצעות ציוריה של תמי. תמי בצלאלי היא רשמת מחוננת, גָאונה, כמו שהיתה אומרת דודה פלורה, לו הכירה את תמי. הרישומים שלה בשחור לבן הם מלאי צבע וגוונים. בכל פעם שאני מביטה ברישום שלה אני חולמת להיות קו בתוך הציור.
ובתוך כל גָאונות הסיפור והדמויות הספר הוא על ארספואטיקה של הציור. שרה מסבירה איך בדיוק הספר שלה צריך להיות, ואיך רישום הופך לציור, ועל הצללה ומחיקה ועל סטוריבורד. “ככל שהיא מציירת אותם, הלונים הולכים ונעשים לה מוחשיים.”
ספר שבו רוב הדמויות הן נשיות כאילו גרות בתוך רחם אחד, שמחבק. וכל העולם שלהן נראה דרך ומעל איבר המין הנשי, ממש כמו ציורייה הנפלאים של ג’ורג’יה אוקיף.
לפני שש שנים בדיוק קראתי בבלוג של שלי גרוס על הספר “תישארי” של תמי בצלאלי, רכשתי את הספר ונשאבתי אליו מהמילה הראשונה. את תמי לא הכרתי בכלל, לאחר הסקירה שלי על הספר נפגשתי עם תמי והיא נכנסה לי ללב ונשארה בו. כזו היא תמי, באה בשביל להישאר.
“הוא מאמה” הוא אחד הספרים הנפלאים שקראתי על החיים ומשמעותם, על שינוי ועל עולם חיצוני ופנימי. אל תטעו שאני משוחדת, אני ממש אובייקטיבית.
רוצו לקרוא, אתם תודו לי, ואם תוכלו תגלו לי איך מביאים את הלונים ואת הו – מאמה אלינו הביתה.
הו – מאמה, תמי בצלאלי
עריכה, הילה בלום
הוצאת אפיק, 2023
תצלום הכריכה לקוח מתוך אתר עברית,שבו ניתן לרכוש את הספר. הו – מאמה
מה חשבתי על תישארי
מה חשבתי על ספרים שאיירה תמי,
מה קרה להגר באילת? ספרה המיוחד של עופרה עופר אורן
“מה קרה להגר באילת?” הוא ספר מופתי, אחר, גאוני, אמיץ, מרגש, מצמרר.
אלו אינן סתם מילים מהמילון, אלא הן מילים שמתארות את חווית הקריאה.
שם הספר מעורר סקרנות, מתח, ציפייה. עד לפני הקריאה הקורא שואל את עצמו מה קרה שם, באילת?
הספר מסקרן מאוד, הוא כתוב כשירה, יש בו יסוד של מתח, הוא קצת בלש ופסיכולוגיה. אך כולו ספר של כאב של נפש פצועה.
ונוס עולה מהים, ארבעה חיילים צופים בה כאילו הגיחה אליהם מחלום. ארבעה חיילים צופים בה “הראשון שהבחין בה היה שלומי, אבל היה משוכנע שאינה אמיתית.” בהמשך יתברר המעשה הנורא שעשו בה.
הגר גדלה בחולון בבית שנראה כלפי חוץ בית טוב, משפחה בורגנית. אב רופא שאיבד את משפחתו “שם”, אמא המעריצה את בעלה ושתי בנות. משפחה רגילה כלפי חוץ, אך הבית בפנים הוא בית אלים, אב שתלטן, מכה, מתעלל, פוגע מינית בבתו, מתעלל באשתו. הגר הפצועה נפשית פוגעת בעצמה בגופה. מחכה להתגייס ולצאת מהבית,עד אילת היא מרחיקה, אלא שגם בצבא היא פוגשת את אותה אלימות.
המתח שנוצר בספר הוא בין העלילה, התוכן לצורה החיצונית שלו.
הבחירה לכתוב את העלילה בחרוזים וכמחזור סונטות היא הבחירה הנכונה והגאונית בעיני. לו האירוע היה נכתב כסיפור עלילה הוא היה הופך לעוד סיפר בנושא התעללות מינית שכתוב היטב. הבחירה לכתוב אותו כשירה עם מקצב וחרוזים גורמים לו לעוצמה, זה כמו לקרוא על כך בפעם הראשונה ולהזדעזע. הקצב נכנס אל מתחת לעור ואינו מרפה. החרוזים שיוצרים את הקצב אינם מרפים, לופתים וחונקים את הנשמה בכאבה של הגר.
הגר נשמה עדינה שאיבדה את גופה ונפשה ” אינה יודעת להפריד בין מותר לאסור, תאמין לכל מה שאביה יאמר שקריו הפכו לשקריה.”
וברור שהיא אשמה. החיילים אומרים “כמו פרה מיוחמת זו היא שדרשה.”
עכשיו הגר בורחת מאילת, לאן? אל אותו הבית.
הקורא כמו צופה בספר מתח או בלש מובל יחד עם הסופרת ועוקב אחריה. ״ואנחנו נלך עם הגר.״ ואנחנו אכן הולכים עם הגר, מנסים לחבק אותה ובעיקר כועסים על הסביבה שפגעה והתעללה בה, על כך שאין כפרה למעשים הנוראים, לרמיסת גופה ונפשה של הגר.
הסופרת מצליחה לחדור אל נפש הדמויות, היא מבינה את נפשה של הגר ומצליחה להעביר לקורא את רגישותה, גם את נפשו העדינה והאוהבת של פיטר המלאך שפגש את הגר היא מצליחה לתאר.
הכתיבה הקצבית והמחורזת מדייקת את גודל הכאב והסבל. באמצעות השירה מצליחה עופרה עופר אורן לתאר מה עבר על נפשה. היא מצליחה לחדור אל תודעתה של הגר, אל אטימות הסביבה ואל ההתכנסות של הגר בתוך עצמה, כי היא מבינה שלא יבינו אותה. אפילו ניסיון השיחה עם אמה אינו צולח. ליבי יצא אל הגר, כמה רציתי להוציאה מהספר והאותיות ולחבק אותה.
הקריאה בספר עוררה בי מנעד רגשות, מכעס ורצון לפגוע בפוגעים עד לחמלה ורגשות צער להגר.
הספר משתרע על פני שלושה עשורים, הוא נע אל העבר על מנת להבין את נפשה של הגר ומתקדם קדימה.
הספר מעלה שוב את סוגיית גילוי העריות במשפחה ואונס. את התחושה שהאשה היא האשמה ואינה קורבן, מעלה את הכאב והמצוקה של הקורבן שאינו יכול להכיל את הפגיעה ובעיקר את הקושי להתמודד מול הפוגע.
“מה קרה להגר באילת?” אומנם כתוב בחרוזים, אבל אין צורך להירתע מסוג הכתיבה הלירי, להפך החרוזים הם שמכניסים את הקורא אל תוך נפשה של הגר, אל ההבנה מה קרה לה שם באילת.
לא צריך לנסוע עד אילת כדי להבין מה קרה להגר באילת. צריך רק לקרוא את הספר המטלטל שלא ישאיר אתכם אדישים.
הספר אינו רק חשוב, אלא חובה.
תודה לך עופרה על האומץ לכתוב על נושא כל כך כואב ורגיש.
מה קרה להגר באילת? עופרה עופר אורן
עורך הספר, דורי מנור
הוצאת כנרת זמורה, 2023
שנים טובות – מאיה ערד
שנה טובה ומתוקה.
אני חייבת לשתף אתכם בחוויית הקריאה שלי. התחלתי לקרוא את הספר ולאחר מספר עמודים חשבתי להניח אותו ולוותר, שיחה קטנה עם חברה איתגרה אותי.
למה המשכתי? מה משך אותי להמשיך ולקרוא? אולי יצר המציצנות, לקרוא על אשה רגילה שחווה חוויות כמעט כמו כל אחת מחברותי, אולי הרצון לגלות שגם אנשים כמוני מגלים משהו, מופתעים, חווים אולי חוויה חד פעמית.
וכך מצאתי את עצמי צוללת עמוק אל תוך חייה של לאה שהגיעה לאמריקה בשנות השישים ללמד ילדים יהודים. הגיעה ונשארה שם כל חייה.
את המכתבים שנמצאו בדירתה מוסר בנה של לאה לעורכת על מנת שתוציא אותם כספר. אמו חלמה להוציא ספר.
העורכת מזהירה את הקורא ובכך פוטרת עצמה מאחריות. “אין למכתבים שלפניכן שום ערך ספרותי, תנו דעתכם מה פירוש ערך ספרותי” ובהמשך היא אף מונה את ערכו הספרותי של הספר הנמצא ברובד סמוי.
בכל תחילת שנה לאה כותבת לחברותיה מהסמינר את כל קורותיה באותה השנה. התיאורים והתכנים די בנאלים ואף משעממים, אבל בתחבולה ספרותית על מנת לסקרן את הקורא כותבה לאה נ.ב. ארוך לחברתה מירה. בנ.ב. היא מגלה את אשר על ליבה, מעלה על השורות את מה שניתן להבין בין השורות. זהו הסיפור האמיתי של לאה. למירה היא מגלה את אשר על ליבה, ״ רק לך אני יכולה לכתוב ממש מהלב, בלי מסכות ובלי מסווים”
כך שנה אחר שנה מגלה לנו לאה ולחברותיה את קורותיה בארה”ב. מי הם חבריה, עבודתה, נישואיה וכישלונות הנישואים. החברות אינן משיבות לה על מכתביה והיא ממשיכה להטעין אותן במידע שנה אחר שנה, ותמיד מסיימת ב”שנה טובה ומתוקה, שנה של ליבלוב.”
המכתבים חד צדדים. אין תשובות של הנמנעות, ולקורא אין ברירה, אלא להאמין לדבריה, אבל בין השורות האמת לפעמים מבצבצת. בינתיים היא הופכת ממורה למרצה לעברית באוניברסיטה, כבר יש שתי מכוניות, סמל מעמד ושני בנים. ובין לבין מתבהרים פרטים על חייה, הצלחותיה, כישלונותיה ובעיקר יחסיה עם החברות ובעליהן.
תוך כדי סיפורי חייה, שאותו היא מספרת באופן תמים, הקורא יודע בדיוק לאן זה יתפתח, רואה את מה שהיא לא רואה. כמו למשל, שיטת הפירמידה, תמימות שמנצלים אותה.
היה מעניין לקרוא את הפער בין מכתביה לחברות לבין מכתביה למירה.
״אני מרשה לעצמי להיות גלויה איתך, ולספר על הקוצים ולא רק על השושנים.״
וכך במשך שישים שנה נפרשים לנגד עינינו קורותיה. הביוגרפיה חולפת בין דפי הספר. הקורא מצייר בעיניו את דמותה של לאה כתמימה. שרואה רק בדיעבד. אבל המכתב האחרון שבו חושפת לאה את הרגשותיה משנה משהו בזווית הראייה של הקורא. מכתב שגרם לי לרגשות חמלה כלפיה.
לאה שולחת שנות טובות בכל שנה, שם הספר הוא “שנים טובות” להבדיל בין הכרטיס המתקתק והמבטיח לבין השנים האמיתיות.
כשסיימתי לקרוא חיפשתי מה היתה הסיבה שקראתי את הספר, מדוע נמשכתי לשיגרת חייה המשעממים מעט של לאה? לא הכתיבה המפורטת ואף הטרחנית משכה אותי. אולי רותקתי לפירוט החיים הרגילים, אולי הרצון למצוא אנשים כמו כולם, אבל בעיקר המשיכה שלי לקריאה היתה הרצון לדעת מה יקרה? איזו הארה תהיה לגיבורה, איזה סוד או גילוי ייחשף. אותי לאה שיעממה, בבנאליות שלה, בתמימות, לזכותה ייאמר, שהיא דמות בעלת כוחות של עוף החול, מצליחה לקום ולחזור לעצמה למרות הנפילות.
מעריציה של מאיה ערד יהנו מאוד מהספר. לטעמי דמותה של העלמה מקזאן טובה בהרבה מדמותה של לאה.
שנים טובות, מאיה ערד
עורך, אלי הירש
הוצאת חרגול+פלוס, 2023
סעודה קטנה בבית טימינס – ויליאם ת’אקרי
סעודה קטנה בבית טימינס מוכיחה שוב ש”אין חדש תחת השמש.”
הנובלה המקסימה הזו אומנם נכתבה לפני כ150 שנה ונדמה כי פרט לתפאורה דבר לא השתנה. האדם נשאר אדם ורצונו להרשים ולהשתלב בחברה נותרו כשהיו.
הנובלה “סעודה קטנה בבית טימינס” היא נובלה בעלת ביקורת חברתית, הכתובה בשנינות ובחן.
מר וגברת פיצרוי טימינס גרים ברחוב ליליפוט, רחוב קטנטן ומסודר בשכונה מעודנת, מיותר לציין שהם באו ממשפחה טובה. למר טימינס לשכה בבית משפט. רוזה אשתו מחליטה לערוך סעודה בביתם, כדי למצוא מקום בחברה הלונדונית. “לארח אנשים לסעודה באמצעים הדלים שלנו?” מתפלא בעלה. אך רוזה אינה מתייחסת לדבריו ומתחילה בהכנות במלוא המרץ. יושבת וחושבת את מי להזמין, חדר האוכל שלהם קטן ויכול להכיל רק 10 אנשים והיא מזמינה יותר בתקוה שלא כולם יגיעו. מר פיצרוי מנסה לשנות את דעתה, אך היא אינה מקשיבה, כל כולה שועטת קדימה. ואז היא מגלה שהכיסאות אינם יפים, מערכת הכלים אינה מכובדת, את הווילונות צריך להחליף, ומי יכין את התפריט ויפקח על המבשלת? וכך כל הארוחה יוצאת משליטה.
את הסיפור מספר לקורא אחד המוזמנים, הוא מספר את הסיפור מנקודת המבט שלו תוך ניסיון להיות אובייקטיבי. הוא אפילו מערב את הקורא ופונה אליו. ״הקורא היקר מוזמן למלא את….כמיטב יכולתו״
נקודת המבט שלו מאפשרת להביא בפני הקורא את יחס המוזמנים לזוג “שחושב את עצמו”. אשתו של גון אחד המוזמנים אומרת לבעלה שהאנשים האלה ימיטו על עצמם חורבן. בעלה אומר שטימינס תמיד היה לקקן ומה פתאום הוא מרשה לעצמו לארגן מסיבות.
התערבותו ודעותיו יוצרים אירוניה על בני הזוג, הוא לועג להם על התפריט וסידור הפרחים. עמדתו יוצרת מצב אירוני.
לאחר אישורי ההגעה מתחיל מחול ההכנות. דבר גורר דבר, וכמו חבל ודלי כל פרט שייך לזה שבא לפניו ולזה שיגיע אחריו. ההכנות מתוארות בהומור ובחדות לשון. הקורא שמביט אל תוך הבית בזמן ההכנות והארוחה יודע מה יקרה בסוף, אך אינו יכול לעשות דבר.
למרות השינוי בתפאורה ובזמנים, המהות לא השתנתה. יש שנעלבים שהוזמנו רק לתה ולא לארוחה, ויש שלא הוזמנו ונעלבו מאי ההזמנה.
נובלה שעוסקת ב שייכות חברתית, מעמד כלכלי, רצון למצוא חן, צביעות.
ממליצה בחום על הנובלה השנונה והחדה כיאה להומור הבריטי, בתרגומו הרענן של יוחאי ג’רפי. נובלה שחייכה אותי בחדות הלשון ובחוכמה שלה.
סעודה קטנה בבית טימינס, ויליאם ת’אקרי
מאנגלית, יוחאי ג’רפי
עורך, אוריאל קון
הוצאת תשע נשמות, 2023