אמריקה, ספר עם גלים – אוריאל קון

הספר אמריקה הוא קלידוסקופ צבעוני בתנועה.

אני אוהבת לקרוא ספרי ממואר, או יומן, או הגיגי מחשבות של סופרים. התחושה היא שהסופרים מכניסים אותי לביתם פנימה, נותנים לי הצצה אל המחשבות שלהם, אפילו אולי לסודות הקטנים, שלא העזו לספר, ועכשיו כן.

אוריאל קון עלה לארץ מבואנוס איירס, למד בינוי ערים בטכניון וארכיטקטורה בבצלאל, התגורר בירושלים וכעת מתגורר בתל אביב. הקים את ההוצאה הקטנה גדולה והאיכותית “תשע נשמות”. הוא עורך ומו”ל של ההוצאה. אוהב יופי, אסתטיקה, צבע, מוסיקה, שתייה, אומנות, קריאה, ובייחוד את בנותיו.

אוריאל אוהב לבטא את עצמו בעיקר בכתב, אינו חוסך מחשבות, אבל בשיחה איתו הוא כל כך שונה, איש עדין רגיש ובעל לב רחב, שאינו פוגע במי שעומד מולו.

לכן הקריאה בספרו “אמריקה” סיקרנה אותי.

בכל פעם כשאני קוראת אותו אני נפעמת מהעובדה, שהשפה העברית אינה שפת האם שלו. הוא בקיא בשפה, מכיר את כל צירופי הלשון ומשלביה.

“אמריקה” הוא כמו יומן מסע, לא רק מסע של מקומות, אלא מסע נפשי של הגיבור. אולי אגזים ואומר, מסע התבגרות.

פותח את ליבו כאילו היה בית,  הרי הוא ארכיטקט, ובכל פינה, בכל חדר בבית, בלב הפנימי שלו ניתן למצוא את המחשבות שלו על הקיום, על החיים, על הבושה שבו, על האושר שלו, הוא מדבר ומשתף על הקריאות הספרותיות שלו.

ויש בו ביקורת, ביקורות על אנשים, שאינם נעים קדימה, שאינם זזים, שאולי נתקעו. אנשים מתבוננים במסכים וחושבים על אתמול על המחר ועל האחרי.

בגוף ראשון הוא משתף את הקורא במסעותיו ובמחשבותיו בעיקר ברחובות ניו יורק. בשיטוטיו הוא מעלה הגיגים שבהם משלב  את כל אהבותיו, כתיבה, מוסיקה, שתיה ובייחוד פילוסופיה פנימית אישית שלו שמשתלבת עם החוץ. התנועה של חוץ ופנים נמצאת לאורך כל הספר.

וכך תוך כדי טיוליו, כל החושים מתערבלים יחד ומסחררים את הקורא. הוא מתבונן בעין ביקורתית ובעין של אמן, בוחן בעיניים של ארכיטקט את מבנה המוזיאונים, בביקור במוזיאון המומה הוא מרגיש שמה שמציל אותו זה היכולת להתבונן במבקרים, הוא יכול להסתכל על כל הבחורות איך מתלבשות איך הם מקדישות את הזמן שלהם ללכת למוזיאון.

זה יומן. הוא כותב ממש, יום, מספר, יום ראשון, יום מספר ארבע, “התעוררתי מוקדם ב-7:00 בבוקר אני מתעורר מסתובב בסוהו.” אהבתי את התחושה הזאת, כאילו אני יחד איתו סועדת בניו יורק. אוהב ללכת, לשוטט, לבדוק את העיר ברגליים שלוקחות אותו לכל המרחקים, בעזרת המילים הוא מצייר לנו את כל מה שהוא רואה ואני כמו מצלמה שצועדת יחד איתו על הכתף.

אוריאל קון הוא איש מלא, גדוש ותאב חיים והשכלה. אהבתו לקריאה מאוד חזקה, כשעלה לארץ קרא רק ספרים בספרדית שאותם רכש בחנויות יד שנייה וויתר על ארוחת צהרים על מנת לרכוש ספר, יש משהו יותר מרתק מכך?

19 שנים לקח לו לשכתב, לערוך ולהקליד את המסמך שלפנינו. בתוכו משולבות הערות עריכה, מחשבות על הטקסט, אותי ריתקו הערות, דרכם יכולתי להבין את מחשבותיו כעורך ההוצאה וכמו בלזאק, או הוגו, הוא משתף את הקורא בלבטי העריכה, בדיוק המחשבה.

ספר גדוש ביופי וצבע, מלא במחשבות חכמות ואנושיות. ביקורת נוקבת לצד אהבה מוחלטת. פתיחות אישית שחושפת את הלב.

כשקוראים את המחשבות שלו על אמריקה שיש ביניהם גם על ישראל אנחנו מבינים בדיוק את הבחירה שלו בתרגומים של סופרים כמו וולטר בנימין, צוויג , ביסיו,

הקריאה בספר הייתה לי כמו ישיבה של יום שלם במסעדה עם אוכל שמוגש בשפע, מהבוקר עד הערב. מנות קטנות או גדולות, טעימות פחות, טעימות יותר, מנות שאהבתי ולא אהבתי. לא יכולתי לאכול ולהכיל את כל המנות, לכן קראתי את הספר לאט לאט ובמסורה.

הטיול החיצוני על פני כמה ערים ויבשות הוא למעשה טיול פנימי אל נפשו המלאה וססגונית של הסופר. ממליצה בחום לטייל יחד איתו במחשבותיו הפנימיות. לא תצטערו, אני בטוחה שתעצרו לרגע ותשאלו מי אני ומה אני בעולם. אמריקה הוא ספר שעושה גלים.

אמריקה, אוריאל קון

הוצאה: תשע נשמות,2025

לב המאהב – לילי קינג

הספר לב המאהב הוא סיפור אהבה קורע לב ארוך ומורכב.

 הקריאה בספר “לב המאהב” גרמה ללב שלי להתרחב ולהתכווץ, להתרחב ולהתכווץ אבל בעיקר להתכווציות בלתי רצוניות.

נושא הספר נשמע לי בנאלי, משולש אהבה, שני חברים ובחורה אחת. נו, חשבתי לעצמי מה כבר יחודש לי כאן?  אבל מהפתיח וההקדשה נשבתי במילים, בדמויות, בכתיבה ובהכל. לילי קינג יודעת לספר ברגש רב את הסיפור וגורמת לקורא למנעד של רגשות.

הגיבורה המוכנה בפי חבריה ג’ורדן, מ”גטסבי הגדול”, שמה האמיתי מתברר רק בסיום הרומן, היא סטודנטית לתואר ראשון באנגלית. היא חולמת להיות סופרת. הסיפור נפתח בהצגת עבודתה על ידי הפרופסור, את העבודה הגישה על דפי בריסטול כתומים שנותרו בביתה מחג ליל הקדושים. “תולדות החיים והמוות” נקרא החיבור. הפרופסור מציג את העבודה ואף משבח אותה. לפניה יושבים שני סטודנטים הכי חכמים בכיתה, היא רואה את הגב והעורף שלהם. סאם ויאש, שני חברים טובים, חכמים ובקיאים בספרות. “שניכם הייתם ההשכלה האמיתית שלי.”

המפגש עם שניהם סוחף אותה לעולם שלא הכירה, ליצירות ספרות שלא ידעה, או רק שמעה, לחיי חברה חדשים ולמשחק קלפים מיוחד שהמציאו ומשם שם הספר “לב המאהב”.

היא וסאם הופכים להיות זוג, כשיאש תמיד נמצא בסביבתם. היא שבויה בקסמי הידע הספרותי של סאם, למרות שאינם מתאימים, הקשר בינהם מתהדק והופך להיות מוזר, קשר וחברות של נעורים ותשוקה שלא בדיוק מתממשת. הזוגיות בינהם ידעה עליות ומורדות, סאם מורכב ודתי, כשהם נפרדים הוא כותב משפט פוגעני שמלווה אותה בהמשך. ג’ורדן הפגועה מחפשת מרפא. כשהיא נפגשת עם יאש, חברו הטוב של סאם הם מתאהבים, הקשר עם יאש הוא לגמרי שונה, יש ביניהם קשר מאוד טוב מאוד קרוב מרגישים כאילו הם מבינים אחד את השני קוראים אחד את השני מבלי לדבר מביטים.

הם מתבגרים יחד, כל אחד מחפש את מקומו בעולם, האהבה בינהם מתחזקת, הקשר מיוחד, קשר שניתן בקלות לקנא בו. האהבה אינה אהבת נעורים, אלא אהבה בוגרת, אהבה של הבנה, תשוקה, התייעצות. כשהיא מתלבטת האם להינשא, היא אומרת למעסיקה שלה שהיא בסך הכל בת 23 וזו עונה לה שישרף לוח השנה מה לוח השנה יודע על אהבה. משפט שמקפל בתוכו את עוצמת האהבה של שניהם.

אלא שמשהו משתבש. אישית עמדתי מול הדפים נעצתי באותיות עיניים  ואמרתי, אני לא מאמינה. הרגשתי בדיוק כמו הגיבורה. עצב אחד גדול.

בחלק השני של הרומן ג’ורדן בוגרת, נשואה אמא לשני בנים , סופרת מצליחה. היא עצמה מתמודדת בחייה עם משברים. ואז מפגש מחזיר אותה לעבר. עכשיו היא תצטרך להתמודד עם העבר והווה שלה. על פניו  נשמע בנאלי, אבל לא. לילי קינג מצליחה ליצור מתח ואנושיות בתוך סיפור האהבה המורכב הזה.  כמו הגיבורים עברתי טלטלה, בכיתי וכאבתי איתם. היו לי רגעי אושר באהבתם ורגעי עצב וכאב, ממש כמו החיים עצמם. הספר מעלה שאלות פילוסופיות וסוחף את הקורא בחיפוש אחר תשובה. גם אני התלבטתי עם הגיבורה. היו פעמים שדיברתי לדפים ומילמלתי “לא, אני לא מאמינה.”

לילי קינג יודעת לכתוב סיפור אהבה שזור ביצירות מופת ספרותיות, הסיפור פשוט לכאורה אבל לא, הוא אנושי וכואב. יש בו הומור וחוכמה. אהבת נעורים שמשפיעה על חיי הגיבורים בהמשך. אהבה שמלווה אותם כל חייהם. לילי קינג יוצרת מתח ומיסתורין ביחסים בינהם מה שגורם לקורא לסקרנות.

כל כך נקשרתי לדמותה של ג’ורדן מנערה תמימה הפכה לאישה מוכשרת ומצליחה. אשה שדחקה הצידה את אהבת הנעורים והמשיכה בחייה.  בין בכי לצחוק נמשכתי לסיפור שלה, לא רציתי שהספר ייגמר.

רומן עדין ורגיש על אהבה, החמצה, ובעיקר על חברות.

לילי קינג היא סופרת מוערכת, זה הספר השני משלה שתורגם לעברית את ספרה “אופוריה” לא קראתי ואני רצה מהר לקרוא אותו. מחכה לתרגום ספרים נוספים שלה.

ממליצה בחום, ומקנאה על החוויה שיעבור מי שעומד לקרוא אותו.

לב המאהב, לילי קינג

מאנגלית: מעין זיגדון

הוצאת: פן וידיעות ספרים,  2025

בוקר של התחדשות, של נורא וברוד היה אצלי בסלון.

אחרי שעברנו מסע עם זריפה גיבורת ספרה “נורא ובארוד” הגיעה אלינו אושרת עם, זריפה,  גיבורת ספרה, שאליה הצטרפו כל הבנות שלה ושבט הנשים, וסיפרה לנו על המסע שחוותה בכתיבת הספר. מסע בין דורי. מגיל קטן כינתה אותה אמה “נורא ובארוד”, אש וגופרית, זה היה עבורה שם גנאי. המסע שלה החל כמסע של ריפוי. אחרי שעשתה תארים רבים והיו בחיקה תעודות, היא הרגישה לא מסופקת, רגשות האשמה ליווה אותה אפילו עד לרגעי השינה בסיום היום.

“עד שלא תכתבי ספר הנשמה שלך לא תירגע” אמרה לה מתקשרת. לאחר שיחה עם איש יקר שהוסיף והמליץ לה לשמוע סיפורים מבני משפחתה היא יצאה למסע.  מצוידת במחברת, עט ואביזר הקלטה החלה את דרכה. מסע לא קל היא סיפרה. שנים שהרגישה לא מחוברת למשפחתה והנה עכשיו היא לומדת להכיר אותם, כל אחת מהדודות חיכתה לה עם חמישה סירי תבשילים וסיפורים רבים. בין התבשילים ועט הכתיבה היא מצאה את הרגש של הכתיבה והתחברה למשפחתה. “המטרה היתה להקשיב לדודות שלי, כל דודה חיכתה שמישהו ישאל אותה ויבקש ממנה לספר את הסיפור שלה.” אחרי שסיפרו לה, היא יצאה לספר את סיפורן. אושרת היא מספרת סיפורים אמיתית ובחסד. היא מספרת בעל פה כמו שהיא כותבת. בהמון צבע, ציור ותיאורים מרגשים.

נארווה הכפר בהרי כורדיסטן הגיע גם הוא אלינו. מצגת מרהיבה ביופיה ובצילומי הכפר המחישה לנו את הסיפורים מהספר. על המצגת הופקד אסף, בנה המהמם של אושרת, המשך בין דורי.

הסלון שלי שהיה מלא וגדוש בנשים סקרניות הרגיש באנרגיות שעטפו אותו. ישבנו מהופנטות מהסיפורים האותנטיים, מהתמונות שעל הקיר, מהשיחה עם שפיקה, אחות סבתה, שגילתה לנו פרטים, כמו איך התנהגו הנשים בלידה, במחזור. ידעתם שהן השתמשו בקש של הפרות במקום תחבושות הגייניות?

בוקר מוצף באנרגיות, בוקר שבו הצטופפו חמישים אנשים ואליהם הצטרפו אימהותיהן וסבותיהן ולא הרגשנו שצפוף.

תודה לך אושרת שחלקת איתנו את המסע שלך ושל נשות משפחתך. פתחת לנו פתח להתחלת המסע האישי של כל אחת ואחת. תודה על בוקר קסום, מרגש ואחר.

תודה לחברתי לי-את הלר על הצילומים והקלטת המפגש.

מוזמנים לקרוא מה חשבתי וכתבתי על נורא ובארוד

חולשה לגנרלים – מיכל זמיר

חולשה לגנרלים הוא ממואר אישי של מיכל זמיר, על אף שהדמות היא חסרת שם לאורך הרומן.

מיכל זמיר, בתו של ראש המוסד צבי זמיר מספרת על ילדותה והתבגרותה בשכונת צהלה ובהמשך בתל אביב. לאורך הרומן היא אינה  בעלת שם, כאילו רצתה להרחיק עצמה, אולי לומר שהיא מערבבת בדיה עם זיכרון.  היא בוחרת לפתוח את סיפורה בשנת 1973 כמה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים בערב פסח, שבו התבצעה פריצה לביתם בזמן שהם שהו מסובים אל שולחן הסדר בירושלים. הפריצה אולי מסמלת את החדירה שלה עצמה אל עצמה, ואת החשיפה האישית, כמו שהפורצים נכנסו וראו את הבית, כך היא, מזמינה את הקורא אליה פנימה.

מיכל גדלה בשכונת צהלה שכונה של אנשי צבא בכירים, רובם גנרלים. הבית שלהם היה היחידי בשכונה שלא הייתה לו גדר, כאילו שאין להם מה להסתיר. תמיד הכל נקי ומסודר ומונח במקומו, ואיש לא התרוצץ בתחתונים. כילדת צהלה היא עמדה בניגוד לילדים משכונות אחרות שהיו בעל יכול פיסית ויכלו בקלות ל”פרק” את בני צהלה, מה גם שהם הסתכלו עליהם כמו על סנובים ועשירים.

מיכל מתגלה כנערה שפורצת את הגבולות, תחילה גבולות פיסים של השכונה, ובהמשך גבולות התנהגות, עישון, חריכת דלת הרשת ובהמשך עזיבת השכונה לטובת תל אביב והבוהמה של אותה תקופה. מגורים עם משורר ידוע, המבוגר ממנה בשנים רבות, ומסעדן מוכר שחושב רק על עצמו. היא מעולם לא הלכה בתלם שחשבו שבו היא צריכה ללכת. היא זו שקבעה את גבולותיה וחייה.

הספר נכתב כתיאור ותיעוד חייה שלה, יש בו רכילות, לדעתי, על אנשי השכונה ומה חשבו השכנות על רות דיין, ואיך זה שלא מפריע לה כלום ושיש לה חיים משלה שמשה חוזר באמצע הלילה. המון דמויות מהברנז’ה חלקם מופיעים בשמות שלהם וחלקם ללא שם והקורא מנסה לדעת ולהבין מי זה מי, לפעמים הוא מגלה לפעמים לא.

קראתי את הספר לקראת הרצאה עליו, ונדמה לי שאני בין היחידים שלא בדיוק התלהבה ממנו. מיכל זמיר יודעת לכתוב. בכתיבה ברורה ישירה, מדויקת אפילו מדויקת מאוד היא מתארת את מחשבותיה ואת האירועים שחוותה. לצערי הסיפורים לא ענינו אותי, ואף לא נכתבו בדרך סקרנית, בעיני זו היתה מסירת אינפורמציה עטופה בתיאורים, חסר לי הרגש. מה שהיה למשל בספרה של נעמי לויצקי “ילדה רעה” שבו היא מתארת את עצמה כמודרת, ומכנה עצמה, ילדה רעה,נעמי העבירה בצבע ועניין את אותה התקופה ואותם האנשים.

יש לו, לספר, נקודות זכות.

 בין הסיפורים והעלילה שלה היא משחזרת תקופה, שחזור מדוייק של מלחמת יום הכיפורים ולאחריה, ההפגנות, המורל הנמוך בעם והשינוי שחל בעקבות המלחמה. מיכל התבגרה  והתפכחה עם המדינה. ובינהם  יש תיאור של הטבע של השדות מסביב לבתים שפורחים ועדיין לא נבנו עליהם בתים, שדות שהיו שדות בור והם סמל לתקופה, תקופה תמימה שלאחר מלחמת ששת הימים והתפוררות התמימות.

שם הספר “חולשה לגנרלים” אינו רק החולשה הנשית לאנשי צבא, אלא חולשה של המדינה לסגידה לאנשי הצבא, העמדתם כמורמים מעם. ההערצה למין הגברי החזק שבטחון המדינה מופקד בידיו. בשם הספר יש ביקורת על הצד הגברי בחייה וגם במדינה שלנו.

היא מספרת שישעיהו ליבוביץ הגדיר את אחד החברים שלה כגיבור “הוא היה תותחן במילואים” וזה היה חשוב לו, לישעיה ליבוביץ עד  שהוא חזר והדגיש את זה כמה פעמים, כי לא מדובר באיזה ביטניק חשישניק יפה נפש פציפיסט.

רומן אישי, רטרוספקטיבי, ממואר, שמשלב תקופה עם סיפור אישי. אישית לא התחברתי ולא התלהבתי, הקריאה לשיקולכם.

חולשה לגנרלים, מיכל זמיר

עורכת: שרי גוטמן

הוצאת: אחוזת בית, 2025

שם מסך – מעין רוגל

הספר שם מסך הוא גאוני, וזו אינה אמירה סופרלטיבית, זו האמת בעיני. הגאוניות  שלו היא הסופרת. אני אוהבת את כתיבתה של מעין. מעין היא סופרת רבגונית שעוברת בין סוגי הז’אנר בקלות ובמיומנות נפלאה. היא נעה בין מתח לפרוזה, לעיון ופנטזיה. הבחירות באיזו דרך תעביר את המסר שלה הן בחירות נכונות. הספר מדויק כל כך. מבחירת השם  ועד הכריכה המרצדת שלו. בתחילה לא התיחסתי לעטיפה, ראיתי בה כתם שחור כחול עם כיתוב זרחני, באמצע הקריאה הבנתי את קידמת הכריכה ואת החלק האחורי של הספר. גאוני ממש.

עבנו רבע מאה. לא להאמין, שבעוד כמה ימים יסתיים לן רבע מהמאה. ראשית המאה, תחילת המילניום זכורה לי כפחד שהציף את התקשורת, באג אלפיים כינו את הפחד. המחשבים והאינטרנט היו עדיין בראשית דרכם. עם המעבר לשנת 2000 לא היה ברור כיצד המחשבים יעקפו את האפסים של המילניום. הפחד היה גדול ונוראי עד כדי כך, שכל המערכות הממשלתיות יפלו. הוראה היתה לכבות את המחשבים בשעה אחת עשרה, כדי להימנע מהבאג.

סביב ימי סיום האלף ותחילת האלף החדש טווה מעין רוגל את הסיפור העלילה. העלילה נעה בשני עולמות, האחד גלוי השני נסתר, האחד מפחיד השני מיסתורי. וככה בלי להרגיש שקעתי אל העבר שהפחיד  כמעט חצי עולם, שקעתי לעולם שעד היום אני בקושי מבינה אותו, עולם המחשבים, הסייבר, צ’אטים, פורומים וחדרי משחק. שקעתי לעולם הפשע. שקעתי לעולמה של הגיבורה.

שי, שוטרת בעלת שיער קצר, בגלל המראה הנערי שלה  ובגלל שמה טועים לחשוב שהיא גבר. לשי עבר קשה, היא גורשה מביתה לאחר שהוריה גילו את העדפותיה המיניות ונזרקה לרחוב, לאחר שעברה גילגולים רבים היא הגיעה ליחידת המשטרה בירושלים. היא הוצמדה לאבשי לפני חודש. אבישי הוא סוג של אב מגונן שעוקב אחריה שומר עליה מכל משמר לא שואל שאלות מיותרות, הוא זה שהציל אותה. אהבתי את דמותו לא רק כמגונן ושומר, אלא כאדם חכם שמאפשר לה להבין כיצד עליה לפעול.

שי בקיאה במחשבים, את רוב זמנה היא מבלה בחדרי צ’אטים ומשחקים, שמות בדויים ומסכים שנעלמים. עכשיו לפני המילניום החדש היא נכנסת לחדרים מסתורים ומשחקים, שאחד מהם מוביל אותה למזימה ותוכנית לשעות המעבר של המילניום, שבהם יופסקו המחשבים לפעול. במהלך המשחק היא חייבת לבצע פעולות שבהם נדרשת מיומנות מחשבים, כניסה ויציאה מהחדרים, ביצוע מטלות שאם תעבור אותם תוכל להמשיך הלאה במשחק. במהלך המשחק היא מכירה את עוצלי, שם מסך של מישהי ששי סקרנית לגביה. וכמו במחזה עוץ לי גוץ לי, עוצלי מבקשת ממנה שתיתן לה בתמורה למה שהיא עושה בעבורה. שי נשבית בקסמה, ההתאהבות בלתי נמנעת.

אבל מעבר למסכים ולדמויות שאינן נראות יש מציאות, עולם הפשע שבחוץ. שי רוצה בכל כוחה לעזור בפתרון החקירה והפשע שעומד להתבצע. שי נעה בין שני העולמות. עוצלי מהפנטת אותה, מקרבת ומרחיקה אותה, מגלה לשי פרטים רבים עליה שמפחידים אותה. היא מרגישה שהיא נתונה בידיה של אישה שאינה ממשית כלל. שני העולמות מתנגשים, עוצלי או החקירה שחשובה לה?

“שם מסך” הוא ספר שמתרחש בעולם אפלולי, זה המציאותי, פשע וחקירת משטרה וזה של המחשבים, עולם לא ברור. טבעי ששי הצעירה היא זו שתדע כיצד להתנהל בין מסכי המחשב והחדרים. מפקדי המשטרה הם קשישים מולה ואינם מתמצאים בטכנולוגיה המשתנה.

הספר איתגר אותי בקריאה הויזואלית שלו, היה לי קשה לקרוא  את ההתכתבויות של שי ועוצלי, אתגר נוסף עבורי היה ההבנה המחשבתית של כניסה לחדרי צ’אט, לצאת, להעלם, לבלוש אחרי פושעים.

מעין רוגל יודעת לבנות  דמויות. הדמויות שלה עגולות ומהימנות. כמן כן היא יודעת לבנות מתח. סיקרן אותי ומשך אותי לקרוא, אם וכיצד תצליח שי לתפוס את הפושעים, ומיהי עוצלי שמהפנטת את שי.

המעבר בין העולמות, הסודיות ותנועתיות שבו היפנטו אותי. זה אינו ספר מתח בלבד, זה רומן  על גיבורה בודדה שמחפשת את מקומה ומחפשת הכרה. השילוב בין המתח לדמותה הנפלאה של שי יוצר עניין מעבר לסקרנות של מה יקרה.

החזרה לימי סוף המילניום היתה מדויקת. מעין רוגל חקרה עד לפרטים הקטנים את התקופה, היא בדקה כי מתפעלים מחשבים, איך מתחברים דרך טלפון והתשלומים על הטלפונים הביתיים שלא היו כמו היום. פרטים מדויקים על מסיבות, תיאור הרחובות בקור של ירושלים. ברגע אחד הקימה לתחייה תקופה ומקום באופן מהימן ומשכנע.

משפטים חכמים שאהבתי:

אל תעשי שום פעולה אם אין לך שליטה על התוצאות שלה.

זה לא שוד, אלא שחרור כסף דיגיטלי ללא קורבנות.

כמו לעבור במערכת ביוב ואז לפרוץ לבית דרך הברז.

הספר הוא אחד משלושה ספרים, זו אינה טרילוגיה, כל ספר הוא עצמאי, לפעמים יש פרט אחד שעובר מספר אחד לשני, אך אינו משפיע על הקריאה, המשותף לשלושת הספרים הוא העולם האפל והמיסתורי, עולם שמצליח לאחוז בקורא ולא מניח לו עד שהוא מסיים את הספר.

ממליצה מאוד.

שם מסך, מין רוגל

ליווי ויעוץ ספרותי: נועה מנהיים

הוצאת: מרווחים, 2025

דרור חייב למות – רז קלמנוביץ’

הספר דרור חייב למות הוא קומדיה של טעויות מודרנית.

דליה, בת 74, אלמנה טרייה, מורה לספרות בגימלאות, שמצטטת משפטי מפתח מספרות מופת. דליה היא אמו של דרור. היחסים בינהם אינם משהו. היא מתגעגעת לילד שהיה. “ילד שובב המתרוצץ בבית במרדף אחר ממתק. הוא היה ילד יפה, פעם. ” דרור נותר בעינייה, עצל, איש אוהב ממתקים שאפילו מוכן לחסל ממתקים נטולי סוכר. והיא תוהה לאן נעלם ילד הקינמון שלה.

דליה משוכנעת שדרור מעוניין להשתלט על כספה ו”תופר” לה תיק שהיא אינה צלולה. מכאן יש מאבק פנימי אצל דליה. היא משתפת את חברתה הטובה מירה, גם היא מורה בגימלאות, זו מצוותת אליהן את הירקן החדש בשכונה, שלפי השמועות כנראה היה הירקן הראשי של צ’אוצ’סקו. יחד הם מחליטים לעקוב אחר דרור. יעכשיו הם מהווים צוות הווי ובילוש.

השאלה מי ימות דליה או דרור?

הספר נפתח בסצינה של בלאגן לא ברורה, פתיחה טובה מרמזת על המשך העלילה, רמז שמקיים את עצמו בהמשך.כי העלילה מבוססת בעיקרה על חוסר הבנה של האירועים וטעויות שהדמויות עושות. דליה הקפדנית והנוקשה, בעלת חשיבה שאינה מתפשרת, משוכנעת שדרור זומם לנשלה מכספה, כי הוא זקוק לכסף והיא אינה יודעת אפילו עבור מה. ברור לה שיש כאן אשה, מאהבת, שסוחטת אותו. דרור מצטייר בעינייה כלא אמין. כנראה שבנוסף לקריאה המשובחת שלה, היא קוראת גם ספרי בלש ומשוכנעת שדרור הוא הפושע.

דרור חסר סבלנות לאמו. מתגעגע לאביו שנפטר לא מזמן, הוא יודע שהיו לו ציפיות ממנו, אבל קיבל אותו כמו שהוא ורק רצה שיהיה מאושר. זאת בניגוד לאמו שפיתחה ציפיות ונותרה עם אכזבה וזיכרון של ילד יפה שהיה. דרור יודע זאת, הוא חושב שאימו לא אוהבת אותו באמת.  מירה היא החברה הטובה שזקוקה לדליה ועושה עבורה הכל. שמיל הירקן מאוהב כנראה בדליה שאינה רואה זאת. ויש גם חופית התלמידה לשעבר שפתחה בית קפה שכונתי שעשה הסבה לחדר מצב של מירה. והשכנה הקשישה הדמנטית.

הספר קולח קריא מצחיק ועצוב. יש בו סוג מסוים של מתח, אבל מתחת לפני השטח, עם כל הצחוק, זה ספר המתאר מערכות יחסים כואבות בין אם לבנה, הרצון של הבן להיות נאהב, ציפיות של האם מבנה היחיד. הצטערתי על שניהם. יש בספר תיאור של חברות ונאמנות, קיים בו גם יחס לכסף, חמדנות וירושה.

קראתי את הספר בהנאה רבה וחשבתי על הרבה שאלות מעמיקות שהספר מעלה. בעיקר הצטערתי על מערכת היחסים המאוכזבת של דליה ודרור.

הסיום? כן. הסיבוך נפתר וגם הוא מעלה חיוך.

רז קלמנוביץ הוא מנהל שיווק ואסטרטגיה, נדמה לי שזה התחביב שלו כי מעל לכל ולפני הכל הוא  איש ספר. הוא מקדיש את ספרו לאמו, סוניה קלמנוביץ’ ז”ל, שלימדה אותו לאהוב את המילה הכתובה. הצליח לה, כי  רז  הוא בעל בלוג “עולם הספרים של רז” שבו הוא ממליץ על ספרים, קצב הקריאה  והסקירה שלו מדהים. רז  מראיין סופרים ומעלה את הראיונות לרשת. אהבתי בספר את הציטוטים ואיזכור הספרים שבחר, את שיבוש שמה של אנטיגונה לאנטיגולה.

 ספר מצחיק, קריא, שאי אפשר להניח אותו.

דרור חייב למות, רז קלמנוביץ’

עורכת: אורנה לנדאו

הוצאה: התחנה, 2025

הביטו על הצד השמח, – קריסטין היגינס

הביטו על הצד השמח הוא ספר רומנטי חביב עם חוש הומור.

כן. לפעמים מתחשק לי קרוא ספר שאינו מאתגר אותי ספרותית ומחשבתית “הביטו על הצד השמח” עמד במשימה ואפילו הפתיע אותי. רומן רומנטי עם תובנות ומסר על החיים והתבוננות עליהם, יש בו הומור ועצב, ניגודים של שחור ולבן,קונפליקטים שברור שייפתרו על הצד הטוב ביותר.

לארק היא אחות תאומה לאדיסון, היא מתמחה ברפואה, מאוד רוצה להיות רופאה אונקולוגית, אבל מבחינה נפשית אינה מסוגלת להתמודד אובדנם, לכן מעבירים אותה למיון, שם הטיפול מהיר ואי אפשר להקשר למטופל. ללארק אין זוגיות, היא איבדה את חברה ג’סטין  שליווה אותה מגיל 5 עד לארוסיהם. לורנזו סנטיני מנתח מפורסם ועשיר בעל אופי קר, איש נוקשה שמכונה ד”ר שטן, פונה אליה בבקשה שתהיה לו בת לוויה צמודה במהלך שלושת החודשים הבאים עד לחתונת אחותו. והוא מציע כסף רב שעליו מוותרת לארק, רק מבקשת שבתמורה יבקש שתוחזר למחלקה האונקולוגית. לארק מסכימה להצעתו. מכאן האירועים רצופים ורודפים, הקורא מכיר את משפחתו של לורנזו שעוטפת בחום את לארק. משפחה אוהבת ומלוכדת.  אחיו אינם מבינים מה היא והוא עושים יחד. משפחתה החמה והאוהבת שמחה, שהיא מתפנה לאהבה חדשה. רק אחותה יודעת את האמת.

 הסיפור כמו כל עלילה רומנטית, בעל קונפליקטים ותפניות רבות, חלקם ברורים וצפויים וחלקם מפתיעים, מה שלא הפריע לי להמשיך ולקרוא וליהנות מהאירועים, שהדמויות עוברות ולחכות ולדעת איך העלילה הרומנטית, העלילה של סינדרלה, תסתיים.

מה אהבתי בספר?  אהבתי את לארק והדרך שבה היא מתנהלת ומתנהגת. האהבה שלה לאנשים, החמלה שבה לסביבה, ראיית כל האנשים כשווים. אהבתי  בעיקר את השיחות שלה עם לורנזו והניסיון לחנך אותו. משהו בסגנון “גבירתי הנאווה” בהיפוך תפקידים, היא ד”ר היגינס החכמה, השנונה, הנעימה.   זו שיודעת איך להוביל אותו ולחנך אותו בדברים הפשוטים כמו, להגיד תודה, סליחה, בבקשה. להראות לו את האנשים שמעבר. כי הוא טיפוס שמודד את האנשים לפי ההצלחה שלהם וכמה כסף יש להם לפי העושר ולא האושר. והיא מביטה על כולם מגובה העיניים. דמותו של לורנזו מאוד קיצונית ואפילו שטחית, זאת כדי להאיר את דמותה של לארק, או כמו שאמר עגנון ” איני מתכוין להגיד שבחה של אחת מתוך גנותה של חברתה.” כאן דמות אחת משובחת על פני דמות שנייה.

חוץ מלארק ולורנזו הזוג המודבק, יש עוד דמויות צבעוניות, חלקן אנושיות, חלקן פלקטיות בתפקיד של דמות מול. כל הדמויות נכנסות ללב כל אחת בתפקיד שהוגדר לה.

 “אהבה היא כל כך שברירית, היא נסדקת אלף פעמים במרוצת השנים. אם מדביקים אותה מחדש, היא נעשית חזקה יותר, עמידה יותר, גם אם פחות נוצצת.”

ספר שמהפך דפים, ממש מתאים לימי החורף המעטים שלנו.

לא מאכזב את הסוגה של הכתיבה.

הביטו על הצד השמח, קריסטין היגינס

מאנגלית: אמנון כץ

הוצאה: כנרת, זמורה, דביר, 2025

זיכרונות מפוקפקים – נעם סלונים

זיכרונות מפוקפקים הוא ספר קסום. צללתי לספר ונשאבתי אליו, כאילו היה סוג של פנס קסם שצץ ועלה מול עיני והחזיר אותי לימי ילדותי (אפילו שאני בוגרת בעשור מהגיבור)

ספר שתפס אותי ובהתחלה לא הבנתי למה, אבל כמו שאמרתי יש בו קסם, כמו תמונות על הקיר ששואבות את הלב ומצטרפות לעלילה אחת, כמעט כמו פנס הקסם שהיה לנו בילדותינו.

למרות שהשכונה היא שכונה בירושלים,היא מזכירה את כול השכונות בארץ,ואת וכל הילדים שהם בעלי אותם מאפיינים, כאילו כולם יצאו מאותו פרק בספר פסיכולוגיה חברתית. אבל יש ילד אחד בשכונה שהוא שונה, שרואה את הפרטים הקטנים, שחושב אחרת, כמו שאמו אומרת לו. הילד הוא הגיבור, שאינו גיבור, אליהו.

לאליהו 3 אחים וכל הארבעה נקראים אליהו. הבכור אלי ואחיו השני יהו השלישי, גיבור הספר הוא אליהו והאחרון נקרא אליהו הקטן. ואיך קראו לכלב שנוסף למשפחה? תקראו בספר.

 ארבעה אחים שהם כולם אליהו, לכן כולם מאוחדים, מגובשים, תומכים אחד בשני, מלווים אחד את השני

“הם היו רביעייה מאוחדת כמו רקיעי פלדה שחושלו על ידי נפח אומן עד שהפכו לחרב. אביבה ליכדה אותם זה לזה לאורך השנים צעד צעד.”

המספר הוא כמו מספר שצופה בדמויות ובאירועים ומספר לנו שברי זיכרונות שמתלכדים לסיפור אחד. מרבית הסיפור מתרחש בשנה אחת 1981, שנה שבה יעבור אליהו הגיבור מסע התבגרות. וכך בין תעתועי דמיון למציאות נע הקורא ומנסה להבחין בין הבדיה למציאות ולא תמיד מצליח, גם הוא, הקורא הופך להיות כמו אליהו בעל דמיון מפותח.

אליהו המספר הוא ילד שאוהב לקרוא, הוא בעל  דמיון מאוד מפותח, שלפעמים מתערבב בינו לבין הדמויות שבספר, בין המציאות לסיפור שבספר. פעם הוא חלם שהוא יהיה כמו בספר נרניה ויכנס למכולת ומאחורי הדלפק וויעבור את המחסן, כמו בארון.

את הדמיון ועולם הסיפורים ירש אליהו מאביו, אלישע, שהיה ממציא סיפורים. כשאליהו היה שואל אותו מאיפה הוא ממציא את זה? ענה לו אלישע  “מי אמר לך שאני ממציא אותם? אני לא יודע מאיפה הסיפורים באים, אף אחד לא יודע, אבל אחרי שסיפרת את הסיפור הוא כבר חלק מהעולם, מהעולם שלנו.” וזה בדיוק מה שמרגיש אליהו, סיפוריו המומצאים הם חלק מהמציאות שלו.

זה סיפור על משפחה שיש בה סיפורים שהפכו למיתוס, כמו איך אלישע הכיר את אביבה במצעד האחד במאי וחיזר אחרי כאיש מהעתיד, וכמה היתה יפה והוא לא ויתר לה.

זה סיפור על משפחה מאוחדת, אוהבת, כמעט מושלמת בעיני, בזכות היחס שלהם לילדים, וקבלת כל אחד מהם.  נטאשה, הנערה שבה הוא מאוהב אומרת לו “אתם באמת משוגעים אצלכם.”

 זה סיפור על שכונה וחבורת נערים בריונים, שמשחקים ומגלים את עצמם ואת הכוחות שלהם. נערים מלאי הורמונים שמתחרים אחד בשני. ויש בה, בשכונה, מריבות, כעסים, קנאה, נקמה שנאה, אהבות. הכל יש בשכונה הזאת, מיקרוקוסמוס של העולם. יש אפילו את האיש הרשע המפחיד שכולם חרדים ממנו וממראהו המאיים. זה יעקב האחר, האיש עם כפפת הברזל והמכונית הצהובה., שלפי הסיפור אבא שלו שם את היד שלו בטוסטר ומאז הוא עם הכפפה. ויש את הילד החיוור שמגיע תמיד משום מקום ברגע הנכון, ורק בסיום הספר מבינים מיהו. “אתם אמורים להיות שכונה נורמלית,” אמר השוטר.

באותה שנה, שנת 1981 עובר אליהו תהליך של התבגרות, זו שנה שבה הוא מגלה את הכוחות הפנימיים שלו. האירועים החיצוניים קשים, מי שעוזר לו להתגבר על הקשיים זה הדמיון, הספרים, היצירתיות שבו ואהבתו לנטאשה.

הספר אומנם מתמקד בשנה אחת משמעותית בחיו של הגיבור,  העלילה אינה ליניארית, אלא נעה מהווה לעבר, ולפעמים תוך כדי דיון עם הקורא והערות מסבירות בתחתית הדף. במעבר בין האירועים יש פער, לא תמיד מוסבר והקורא צריך להשלים פערים, לפעמים גם לקורא לא ברורה ההשלמה והוא נשאר בסוג של חוסר הבנה.

שם הספר הוא דו משמעי, כשהיו אומרים לנו שהמעשה הוא מפוקפק, מיד היתה מצטרפת לאמירה נימה וטון לא נעים, אפילו עם ריח של פשע,  או מפוקפק. המפוקפק גם במובן, שאי אפשר להאמין במה שנעשה.

הביטוי זיכרונות מפוקפקים מעלה מיד מחשבה שלא ברור אם האירועים כפי שנאמרים מהזיכרון הם אמינים. או שהאירועים בחלקם היו מפוקפקים.

קראתי את הספר בשקיקיה עוברת מאירוע אירוע, הרגשתי כמו בלש שמחפש אחר הדמויות, או כמו אחד מילדי השכונה, יצאתי יחד עם אליהו לחפש חיות, היו רגעים שישבתי איתם לשולחן ורציתי להיות אחות לכל האליהוים.

ספר שמהלך על הקורא קסם, מלא בהומור, אנושיות, אהבת האדם והספרות, ספר למי שאוהב דמיון.

נעם סלונים יליד ירושלים, הוא מדען ישראלי המתמחה בבינה מלאכותית ואשר עסק גם בכתיבת תסריטים לטלוויזיה. ב-1996 שימש סלונים ככותב מערכונים לעונה הרביעית של סדרת הטלוויזיה “החמישייה הקאמרית”. ההומור של המערכונים מאוד מורגש בספר. כתב טור שבועי בעיתון הארץ בנושא מדעי המוח. יצר את סדרת הטלוויזיה “פאזל”, שימש עורך ותסריטאי ראשי של העונה השנייה והשלישית של סדרת הטלוויזיה “המובילים”.

 מילה על הכריכה  המסקרנת, משיטוט ברשת, מדף הפייסבוק של נעם סלונים,הבנתי שהכריכה נעשתה לפי תמונה משפחתית,עליה כתוב “תמונה מהארנק של אליהו.” אליהו, אביו של נעם, ההורים ארבעת האחים והכלב.כמה מרגש להנציח את דמות האב בארבעת ילדיו כדמויות בספר.

ממליצה בחום על ספר הזיכרונות שיציף את הקורא בזיכרונות שלו מילדותו בשכונת מגוריו. לא תצטערו.

זיכרונות מפוקפקים, נעם סלונים

עורכת הספר: מיכל חרותי

הוצאת: כנרת זמורה, 2025