מכת שמש, אייל אדר

הספר מכת שמש הוא כזה שמכה בך, פרוע, הזוי, חכם, מבריק ששובר את כל חוקי הספרות, רדוף ורודף אחר הקורא.

וכמו במכת שמש אמיתית הרגשתי שאני צוללת לעולמות אחרים, מוכרים לא מוכרים, ברורים ומעורפלים, מציאות ודמיון התערבלו בקריאה.

שני אנשים שונים נפגשים לבליינד דייט. מפגש שראשיתו מעיד שלא יהיה לו המשך.

הגיבור אביתר, אבל כולם קוראים לו אֶבי, גרוש אב לבן מכור לסדרות מתח בריטיות, הסדרה “שמש קשה” אהובה עליו ביותר. אביתר אוהב את האקסיות שלו, הוא מכיר אותן באתרי היכרות. בתחילת הרומן הוא נפגש בליינד דייט עם לארה בבית קפה בכיכר רבין. לארה עלתה מאנגליה, לארה אינו הכינוי שלה באתר ההיכרויות, זה השם שהוריה נתנו לה, הוריה אהבו את הסרט “ד”ר ז’יוואגו” ודמותה של לארה מהסרט כבשה אותם. לארה מספרת לו את סיפורה בשטף, סיפור עצוב וכואב וקצת הזוי.

בעלה של לארה היה בוגדני באופן חולני. לא יפה ולא חתיך, איש אפור שמתלבש גרוע עם עניבות די מיושנות. לאחר שילדיה בגרו היא התגרשה ועלתה לארץ. לארה אינה מפסיקה לדבר, הוא מצידו מספר לה על האקסיות שלו אחת אחת.מגלה לה שהוא אוהב סדרות מתח בריטיות, שואל אם ראתה את הסדרה שמש קשה, היא טוענת שאין לה עניין בסדרות מתח מספיק יש לה מתח בחיים

לא רק יופייה של לארה משפיעה עליו, אלא גם הסיפור האכזרי והמתעתע שסיפרה לו. סיפור  שעל פניו הוא בכלל לא הגיוני ובכל זאת ישבה וסיפרה אותו. רק לקראת סיום הפגישה הוא קולט שהוא הזדהה איתה. אביתר מזדהה עם כל דמות, ובעיקר עם הדמויות בסדרות שהוא צופה בהן, זה התחיל בגיל חמש כשצפה בסרט שוליית הקוסם, הוא מתרגש ורוצה להיכנס לתוך הטלוויזיה המצח שלו ניפץ את מסך הזכוכית ראשון נדחף ונתקע מאז יש עבורו חוק לא לחצות את הקו שמפריד במציאות לדמיון כדי שלא יחתך לו הצוואר. אלא שעל פניו אין זה כך. הצפייה בסדרה “שמש קשה” גורמת לו להרגיש שהוא נמצא בתוכה, איך אומרים “נכנס אליה חזק.”

סיום הפרק האחרון של הסדרה מותיר אותו מבולבל ללא פתרון, המציאות השפיעה על הסדרה, הסדרה השפיעה על המציאות והשאירה סימנים, שאלות, חוסר בהירות. אביתר רוצה לגלות מה היה שם בפרק האחרון, החיפוש יכול להתבצע רק בלונדון, הפתרון עבורו לתשובה לסיום הסדרה הגשר שעליו עמדנו הבלש, השותף, והוא, אביתר, הגשר שבו אולי בוצע הרצח.

כל רצונו הוא לעמוד על אותו הגשר בלונדון שבו בוצע הרצח, איך יגיע ללונדון? והנה במטה קסמים לארה מציעה לו לנסוע אתה ללונדון. שם בלונדון המסע שלהם הופך להיות הזוי, מזכיר את “שושנת קהיר הסגולה.” שם הוא מחפש את בית הסידרה, את הגשר.

הוא תוהה, האם יכול להיות שאיבד את היכולת לאמוד מה אנושי, מה אמיתי ומה לא? הוא ולארה נעלמים זה בתוך זו והתחושה היא שכל העולם שלהם הוא במה והם שחקנים שמחליפים תפקידים ונעים מהמציאות אל הדמויון. מה אמיתי מה מציאות מה דמיון ומה לא ברור, מיהם גיבורי הסידרה ומי האנשים האמיתיים, או אולי הכל קיים ביקומים מקבילים ומתעתעים כמו אצל בורחס?

הגשר שאותו מחפש אולי גשר המחבר בין עולם המציאות לדמיון או בין הפנים לחוץ של הדמויות.

“מכת שמש” הוא ספר הזוי, מרתק מתעתע, פסיכולוגי, דמיוני, בדיוני, ממש לא ברור, רק היה לי ברור שלא יכולתי לעזוב אותו וקראתי אותו אל תוך שעות הלילה הקטנות.

מומלץ מאוד למי שמוכן לצאת להרפתקה פרועה, שונה ומיוחדת. מי שייצא למסע לא יתאכזב.

מכת שמש, אייל אדר

עורך: אוריאל קון

הוצאת: תשע נשמות, 2025

לילה טוב, נמשיך מחר, יונתן פיין

לילה טוב, נמשיך מחר הוא ספר, או נכון יותר ממואר מצומצם שחובק עולם שלם.

האפליקציה השכיחה שאנו משתמשים בה היא הווטסאפ, כולנו מתחברים בכל רגע, מקבלים הודעות, מצטרפים לקבוצות. הווטסאפ אינו נח לרגע.

יונתן פיין משתף אותנו בטקסט גאוני. בעזרת החלפת המסרונים של האפליקציה הפופולרית הוא מתארבכנות ורגישות  את מערכת היחסים עם אמו, אשה מיוחדת, שנונה, חכמה ואוהבת.

בתוך הסיפור מקופלים נושאים רבים. יחסים במשפחה, יחסים עם הטכנולוגיה החדישה, פער דורות, ומעל לכל אהבה וקשר מיוחד עם האם כדמות משפיעה.

בתקופה שבה הכל משתנה במהירות, הטכנולוגיה מתפתחת לא קל לאדם מבוגר לשלוט בתחומים החדשים, ילדיי שצעירים ממני טוענים שגם הם קשישים מול השינוי הטכנולוגי.

יונתן מספר שהוא ואחותו קנו לאמם טלפון חכם והתקינו לה ווטסאפ, כשלמדה להשתלט עליו הוא הפך לכלי מידע חד צדדי מצידה, מידע שבו היתה מציפה את ילדיה, לאן היא הולכת, מתי, למה, ממה עליהם להיזהר, במהרה הם כינו אותה “כתבת לענייני עצמה.” בכלל הספר גדוש בהומור עצמי, הומור סביבתי שגם אני מצאתי עצמי כאילו הבדיחות נאמרו עלי, הרי אני כמעט בת גילה של אמו.

הסגר של הקורונה הוסיף לאימו מימד טכנולגי חדש והוא הזום. כל כך התמוגגתי לקרוא כיצד הילדים תומכים ועוזרים לאמם להשתלט על הבעיות בהרבה אכפתיות ואהבה. עד שהאם למדה בעצמה והתגברה על הזום בתושיה שלה.

שלא תטעו הספר אינו מספר כיצד אשה קצת מבוגרת מנווטת את חייה בטכנולוגיה המתקדמת ומציקה לילדיה לעזרה, אלא כיצד אותה טכנולוגיה מחברת ומקשרת בין בני המשפחה. האושר של הבן שיכול לגמול ולהחזיר לה על כל הטיפול שלה בו. על הקשרים בינו לבין אחותו בדאגה לרווחת האם. על האפליקציה שמחברת במהירות את האם לילדיה, ולהיפך.

שיחות ההסבר של הבן לאם שעשעו אותי וגם הרגיעו, שמחתי לגלות שלא רק אני חשה בחוסר אונים ואיני מסתדרת לפעמים עם הטכנולוגיה, ואז קוראת בזעקה נואשת לילדיי לעזרה.

בשפה עשירה, בהומור עדין, ובתיאורים אישיים מצליח יונתן פיין  באמצעות שימוש באפליקצית  הוואטסאפ לתאר מערכות יחסים במשפחה. דרך פערי הגיל והשימוש  בטכנולוגיה מתקדמת הוא מתאר מצב הוויתי של דור צעיר המלמד את הוריו. אם בעבר ההורה לימד את בניו, עכשיו הילדים הם המורים ואפילו הנכדים.

ואי אפשר שלא להתיחס לכותרת, סוגרת את היום “לילה טוב” ומשאירה את הבוקר, העתיד, ההמשך. “נמשיך מחר”.

ספר אחר, שונה, רגיש ומרגש.

ממליצה בחום.

את הספר ניתן לרכוש בפורמט דיגיטלי בלבד באפליקציית עברית.

לילה טוב, נמשיך מחר, יונתן פיין

הוצאת: ליאת לב רן, יצירה עברית, סידרת קולות, 2025

אמנת הנשים –  חנין אל סייג’

אמנת הנשים הוא ספר רגיש ומעניין על העדה הדרוזית ומנהגיה, מסופר מנקודת מבטה של הסופרת. ספר שהאיר לי רבות על מנהגיהם הדתיים והחברתיים. למרות שהם חיים בקרבנו לא הכרתי מנהגים רבים כמו שתוארו בספר.

אמנת הנשים הוא רומן רגיש ופיוטי על נשים בחברה פטריארכלית, נשים בחברה מגבילה. הסופרת לוקחת את הקורא למסע האישי שלה בנפתולי החוקים והמנהגים של העדה. היא מצליחה לצמוח בין הכבלים ולהשתחרר מהם.

אמל נולדה וגדלה בלבנון במשפחה דרוזית פטריארכלית ודתית. אביה נפח, איש קשה. אש ופטיש היו כלי העבודה שלו. לכן ההתפרצויות שלו עליה ועל אחיותיה ואמה הן כמו אש ופטיש. אמא אפתה לחם, אפייה הוא  מקצוע מספק הכנסה זו עבודה מותרת לנשים דתיות, כי הן יכולות לעבוד בבית. בזכות הלחם חסכה אמה כסך עבור לימודיה של אמל.

כל רצונה הוא ללמוד, לסיים תיכון ולהגיע ללימודים באוניברסיטה, אבל לאביה הקפדן היו תוכניות אחרות. הוא רצה להשיא אותה כשהיא בת 16. בנות נשואות יכולות להמשיך בלימודים  כשהן בהריון הן מוצאות מבית הספר. אמל מבקשת שבעלה המיועד יתחייב שהיא תסיים את לימודיה בתיכון, והוא מתחייב.

אבל לאחר הנישואים כשבעלה רוצה בילדים הוא אינו מוכן שתמשיך ללמוד. אמל סוללת את דרכה. היא נלחמת על הזכות ללמוד, לומדת להשתחרר משתיקתה, ומקבלת החלטות גדולות למען אהבה. והיא מבינה שהקשר שמאחד נשים חזק מספיק, כדי להוביל אותן לחופש. מעידה על עצמה שהיא ילדה שגרה בכפר ונחנקה למראה ההר והפכה לאישה שגרה בכפר אחר ועדיין  נמחצה תחת כובד ההרים. ההרים הם סמל עבורה לחברה. בחברה פטריארכלית המאופיינת בקשרי משפחה חזקים ובנורמות חברתיות מגבילות, לעתים קרובות בלתי עבירות.

בעלה לא מסכים שתלך לאוניברסיטה הוא רוצה שהיא תלד ילד ומבחינתו מחר שתשוב לטיפולי ההפריה למרות שגופה סובל עדיין מהפעם הקודמת. באוניברסיטה היא נחשפת לעצמה ולעולם הסובב אותה, במפגש עם  מוחמד נסר היא מתחילה לשאול שאלות  שמעולם לא עמדה מולן, שאלות שאומנם חשבה עליהן, אך לא היתה צריכה לתת תשובה.

כשהיא בהריון ולאחר מכן יולדת, ברור למשפחה שהיא לא תחזור ללימודים באוניברסיטה, אמל ממשיכה להילחם ולמצוא פתרונות. באמהות האישית שלה היא נושאת את הכאב של אמה על כך שויתרה על שמחת החיים וברק העיניים בשביל האימהות. הצטערה כשאביה פגע באמה והתיחס אליה בגסות. כל שאר האמהות סביבה היו גם הן עיפות ומותשות.

אמל דעתנית, נחושה בעמדתה וברצון לשוויון, סוללת את דרכה לשאר בהנשים בעדה שלה. היא נלחמת על הזכות ללמוד, לא לשתוק, לא לוותר. היא מקבלת החלטות אישיות אפילו בעיניני אהבה ומבינה שנשים מאוחדות בעלות אותו רצון יוביל אותן לחופש.

הרומן “אמנת הנשים” הוא מסע אישי של הסופרת בדרך קשה. זה מסע התעוררות חברתית ואישית, מסע שיש בו אומץ ובעיקר פתח לתקוה ושינוי. אמל אינה שוברת את המוסכמות החברתיות לחלוטין, היא מנווטת עצמה בתוך העולם הנוקשה של עדתה. זה אומן רומן אישי אך הוא בעל קשר לשאר הנשים בעדה וושאר הנשים שהחברה הפטריאכלית כופה עליהן חוקים וקודי התנהגות. בעזרת סיפורה מקוה אמל שנשים נוספות תשמענה את קולן ולא תוותרנה על הייחוד שלהן.

זה רומן רגיש ועמוק בתובנות ובעיקר במחשבות אישיות של אשה אמיצה שלא ויתרה על עצמה ועל שאיפותיה. אשה שמגלה שיש אהבה שאינה שייכת לעיסקה בין הורים או בין אלו שנישאים, כמותה. היא מבינה שלא היתה לה ברירה, אלא לשאת את הגורל שחלקה עם כל הנשים שהכירה.

רומן מסע מעורר השראה שכתוב ברגישות.

ממליצה.

אמנת הנשים, חנין אל סייג’

מגרמנית: אברם קנטור

הוצאת: ספרית הפועלים,2025

הרבע הנותר – אביבית משמרי

הרבע הנותר הוא אחד הספרים הרגישים שקראתי על התמודדות עם חסר.

כבר משם הספר הרגשתי את העצב והכאב נכנסים אלי פנימה. הרבע הנותר אינו מדבר רק על מה שנשאר, אלא גם על מה שחסר והחסר גדול יותר מהנותר.

אביבית משמרי   מתמודדת עם הלבד הגדול שלה. עם העובדה שהיא היחידה שנותרה ממשפחה ולא שזה קרה בגיל מבוגר ובנסיבות טבעיות של זיקנה, אלא שהיא נשארה יחידה ממשפחתה בגיל צעיר.

המתים כאילו באים לבקר מדי פעם פתק דמיון כאילו ששיחות שלאחר המוות עדיין מתקיימות.

אמא, אחיה ואביה נפטרו בזה אחר זה, בספרה היא מדברת מתוך כאב. היא  מרגישה שהמשפחה שלה התחילה להתכלות ואומרת, “נחגוג את ימי ההולדת של הנפטרים ולא את ימי הפטירה שלהם.” כי שלוש הפטירות התכנסו לשיא הקיץ בטווח של שלושה שבועות בהפרש של יום אחד בלבד. אחרי שקברה אותם קיבלה החלטה לציין את זכרם בימי ההולדת שלהם.

הספר מחולק לפרקים מרכזיים, אמא, מוטי, אבא ובינהם פרקים נוספים. כל פרק מורכב מפרגמנטים קצרים, מחשבות, סיפור אירוע זה או אחר. הפרקים קצרים, לפעמים מזעריים, מלאי עצב וכאב ובעיקר תובנות. תובנות שהסופרת הגיעה אליהן בעקבות הנכתב.

“הרבע הנותר” הוא ספר על חסר,  ממואר שנכתב מתוך כאב וגעגוע. הגעגוע מציף אותה ומופיע כמראות וזיכרונות קטנים בחיי היומיום שלה. הזיכרונות מאמה עולים דווקא מימיה במעון הסיעודי שבו שהתה,מקום שבו אמה  מרגישה אבודה. את כאב לב על אמה  היא מסכמת “אמא שהייתה ילדה קטנה, בקושי נמצא לה מקום במטוס לארץ מבגדד, למדה ועבדה בבנק 45 שנה וקיבלה מגן כסף, ועכשיו היא שוכבת מוקפת אביזרי נירוסטה  וצינורות.” הכאב שאינו מרפה ואינו עוזב הוא שהיא לא הצליחה להיפרד מאמה, כאב שהיא נושאת איתו כל הזמן ושואלת, איך זה שלא נפרדים מאמא, ואיזה מין דבר זה שאמא לא נפרדת ממך. היא נפטרה לעולם הבא בלי שהיה לה לומר מילים אחרונות לילדיה לתת איזה מזכרת להזכיר מאין באו ולאן נמשיך בלעדיה.”

המזכרות מאמה יתגלו לה בהמשך כזיכרונות. קופסת התכשיטים של אמה על כל תכשיטיה, מחזירה אליה זיכרונות כמו אוצר, ובאחת, הקופסה הופכת להיות עבורה כד אפר שאותו מטמינה  עמוק בארון, כדי שלא תביט בה.

“למקום הריק כשבוחנים אותו מכל צדדיו אין גבולות ואין קווי מתאר ואין צורה מוגדרת או סתם גומחה של העדר, של אפס נוכחות, והנה הוא כבר מלא בכל מיני פיצ’פקעס של זכרונות, טעמים ותמונות ישנות.”

את סיפור משפחתה ושלושת הרבעים החסרים היא כותבת לפי סדר הפטירה שלהם. מתחילה באמא עוברת לאחיה שהוא החלק הארוך ביותר והמשמעותי ביותר. ברגישות ובאומץ אביבית  מציירת את מחלת הנפש שלו, את ההתמודדות שלה עם המחלה, את הכאב על אובדן האח האהוב עוד בחיו. ולסיום, האב שנותר אחרון יחד איתה. היא לא מבינה איך שניהם נותרו אחרונים, אב ובת.

אביבית משמרי חושפת את עצמה עד לנימים הדקים של הכאב. היא אינה חוסכת בשום מחשבה ותובנה על החסר. ובעיקר על הגעגוע. היא רואה בגעגוע כפילות, פעם הוא ישות מופשטת. ופעם הוא לא שם עצם, אלא עצם, חפץ שאותו היא מאנישה. “געגוע הוא איבר שצומח ומתחיל לפעול גם אם לא מכווננים אותו, כמו יד שלישית חצי מפותחת או אוזן שלא נשלמה.”

יכולת הכתיבה הרגישיה של אביבית גורמים לקורא לחוש ברגשותיה, ואפילו להבין את תחושותיו על כאב האובדן. היו רגעים שהזדהתי איתה והבנתי וידעתי על מה היא מדברת. על כאב הפרידה, או אי הפרידה, על הזיכרונות שנשארו ועל אלו שלא הכירה.

בפתיחות וכנות בשפה משובחת משתפת אותנו הסופרת בכך שאינה מוצאת מילים. המטאפורות שבהן משתמשת על מנת לתאר את רגשותיה מעצימים את הכאב.משמרי משתפת את הקורא בלבטיה, הרצון לכתוב ויסורי המצפון על כך שאינה כותבת ותהייה האם אי הכתיבה היא שיכחה?

מעל לכל נמצא הכאב שבני משפחתה ובעיקר אחיה אינם מתקיימים עוד והיא לא תוכל לדבר איתו לעולם. הכאב מזכיר לי את שירו של שמואל הנגיד” הים ביני ובניך” על כאב הפרידה וחוסר היכולת לשוב ולפגוש שוב אח אהוב.

ספר צנום וגדוש בתובנות ומראות. ובעיקר בהבנה שלכאב ולחסר יש מקום, בהבנה שניתן לצמוח מהחסר ולהקים משפחה עם בדיחות פרטיות וזיכרונות משותפים.

הרבע הנותר, אביבית משמרי

עריכה: אלי הירש

הוצאת: פטל,2025

מרגו צריכה כסף – רופי תורפ

מרגו צריכה כסף הוא רומן שמעלה ביקורת חברתית באופן נועז, מקורי בעל הומור.

“כסך מניע את העולם”, משפט קלישאה, אבל מה לעשות שהוא נכון לאורך כל ההיסטוריה.

כסף מניע את מרגו לפחות בתחילת העלילה, כי מרגו זקוקה לכסף מיד ולהרבה. למה?

מרגו, סטודנטית בת 19 מוכשרת ומבטיחה בקולג’ מגלה שהיא בהריון מהמרצה שלה, מארק, כולם ממליצים לה לעבור הפלה והיא מעבירה את ימיה עד שמחליטה להשאיר את העובר. כשבודהי נולד, השותפות שלה לדירה עוזבות, כיוון שבכי התינוק מפריע להן ללמוד, היא מפוטרת מעבודתה. מרגו נשארת ללא גב כלכלי כשהיא צריכה לשלם שכר דירה ולדאוג לה ולתינוק.

היא ידעה שהכל עם מארק היה מזויף, אבל התוצאה, התינוק, היתה אמיתית, לכן ברגע חולשה היא חותמת על מסמך שאמא של מארק מחתימה אותה, ומקבלת סכום כסף שעיוור אותה לרגע. כשהכסף אוזל, ברגע השראתי אחד, מול מראה באמבטיה עם ציצים מלאי חלב, היא מחליטה שהיא יכולה לייצר תמונה שלה , שתהיה משעשעת ולהעלות אותה ברשת. בהרשמה לאתר היא מחפשת שם, כינוי לעצמה, ומחליטה על הכינוי, רוח רפאים רעבה. מכאן העניינים מתגלגלים והופכים להזויים. מרגו מגלה את הכוח של אושיית רשת. חשבון הבנק תופח, אבל העניינים מסתבכים.

“וכך היא הפכה לרוח רפאים רעבה לבדה בחושך מוארת באור המחשב הנייד בחברת התינוק שלה”.

כשהיא שואלת את אביה מה עליה לעשות כדי שהיא תישאר בענייני הרשת והפוסטים שלה יהיו ויראלים הוא עונה לה “לשנאה יש  לא פחות כוח מאשר לאהבה ויש לה אפילו יותר כוח למכור כרטיסים.”

העלילה מתפתחת לכיוונים רבים, ברור שתהיה אהבה, ברור שהחשיפה שלה תפגע בה ובסביבתה ותעורר בה מחשבות.

מרגו היא הציר המרכזי של העלילה. היא זו שמספרת את סיפורה  בשני גופים. גוף שלישי על ידי מספר יודע כל שמתאר מהצד את האירועים, היא מסבירה שהבחירה לכתוב על עצמה בגוף שלישי היא, כדי שתוכל להתרחק מעצמה ולנסות להעביר את האירועים באמינות. כשהיא כותבת בגוף ראשון היא כותבת את המחשבות שלה, מתארת בפרוטרוט, מה עשתה, ומדוע, כך היא יכולה להעביר לה ולקורא תחושות אמינות משלה. דמותה היא דמות מורכבת מצד אחד תמימה בגלל גילה, מצד שני אימפולסיבית, יצירתית ומהירת החלטה אבל לאורך כל העלילה היא נחושה ויודעת לעמוד על שלה.

סיפורה של מרגו מעלה שאלות ומביא לקדמת הבמה  את התקופה שבה אנו חיים, הצורך בכסף, היכולת לעשות כסף בקלות, ביקורת על הרשתות החברתיות, על החברה הצרכנית על קלות המקלדת כולל שימוש בכסף  באינטרנט וטוקבקים קשים. על האינטרנט והרשתות החברתיות, על החשיפה המהירה ובעיקר על קלות הביקורת המכוערת שנכתבת. ביקורת על תעשיית המין בעיקר מין וירטואלי. ביקורת על כך שנשים נאלצות להשתמש במין כאמצעי הישרדותי, ביקורת על יוקר המחייה וכיצד אימהות חד הוריות יכולות להתנהל בעולם חומרני שכזה.

בתחילת הקריאה חשבתי שהספר יעניין יותר את הצעירים, אבל ככל שהתקדמתי בקריאה הבנתי שדרך דמותה המורכבת של מרגו, הסופרת מעלה בעזרת הומור שאלות חברתיות קשות. לי היה קשה עם גודש האירועים, השינויים שעברה מרגו ובעיקר עם הדברים המוזרים שהיו בעלילה. אני מניחה שהתשובה לכך היא התקופה שבה אנו חיים, תקופה שבה הכל משתנה מהר, עומס וגודש בכל דבר, איבוד עניין מהר ובעיקר הצורך בחשיפה וצורך לשמור על החשיפה.

ספר נועז, אולי נועז מידי (עבורי). אישית היה לי קשה עם המוזרות האלה ועם האירועים  הבלתי צפויים המתגלגלים במהירות, אבל בכל  זאת  הדמויות  הרגישו כל כך אמיתיות, שהיה אכפת לי מהן, לכן המשכתי לקרוא.

ספר שיש בו הומור, ביקורת חברתית שבסיומה המסקנה היא שהאנושיות שבאדם היא זו שצריכה להפעיל אותנו ולא רק כסף וחשיפה חברתית.

משפט הסיום המרגש כבש אותי. “זוהי מהות האומנות, בסופו של דבר. אדם אחד מנסה לגרום לאדם אחר שמעולם לא פגש להתאהב בו.”

תודה ללי עברון שתרגמה ברגישות את הספר וצלחה את כל מהמורות המילים המשונות. הספר הפך לסדרה שתצא למסכים במהלך השנה הבאה. יש לי למה לצפות.

מומלץ לצעירים בעיקר ולבוגרים שמוכנים לעכל מוזרויות שונות שקיימות בעולמנו.

מרגו צריכה כסף, רופי תורפ

מאנגלית: לי עברון

הוצאת: מטר, 2025

הכורסה הירוקה – יובל נריה

בספר, הכורסה הירוקה ,שני אנשים פגועים נפשית נפגשים, לשניהם טראומות מהעבר, יחד הם עוברים תהליך של ריפוי.

האם אדם בוחר את המקצוע שלו, או המקצוע בו. נדב גיבור הספר בחר להיות פסיכולוג במודע ושלא במודע על מנת להגבר על טראומות שחווה, על פצעי ילדות שלו.

ד”ר נדב גרין מומחה לטראומות מגיע לבית החולים הפסיכיאטרי שלוות עולם, כיוון שהוא מומחה לטראומות מפקידים בידיו את הטיפול בנדיבה, אשה בודדה מעל גיל שישים שחוותה טראומות ונמצאת כמה עשורים בבית החולים.

“בחדרו בבית החולים הפסיכיאטרי, שלוות עולם, בפינת החדר מתחת להעתק ציור של זרצקי ניצבת הכורסה הירוקה, לשם יכוון את מטופליו בתחילת הפגישות הטיפוליות, בסיום הפגישה יוותר שם לבדו עם הכורסה הירוקה, שותפתו הנאמנה לטיפול.”

נדב בודד ונדיבה גם היא בודדה. שני השמות נגזרים יחד מאותו השורש. הכורסה הירוקה משתלבת עם שמו של נדב,ד”ר גרין.

נדב מגלה עליה פרטים בתיק הרפואי. נדיבה, ילידת 1927 בת 63 ממוצא טורקי, אב לא ידוע, מצב משפחתי גם כן לא ברור, נשואה, גרושה, אלמנה לא מסומן, עשרות שנות אשפוז.

נדיבה מתמודדת עם דיכאון כרוני שלא מגיב לתרופות. אישה אינטליגנטית, רגשית ומתוחכמת, הדיכאון שלה הוא כתגובה לאירועים טראומטיים, ואף היא טוענת, שמצבה הוא תגובה נורמלית לאירועים לא נורמלים, היא חוותה נטישה שוב ושוב בחייה. יש בה רגש אשמה ובושה על כך, שבתה נלקחה ממנה זמן קצר לאחר הלידה, את בעלה אהבה והיא חשה נבגדת וננטשת.

נדיבה מספרת את סיפורה בגוף ראשון, סיפור שבו היא מגלה לקורא ולנדב פרטים מחייה וכיצד השפיעו על החיים.

“אישה זקנה אני, זקנה וגלמודה קשים היו חיי, ארוכים וקשים, ועוד שדבר לא שכחתי מחיי ולא אשכח דבר, שמלאה אני בזיכרונות חיי.”וכך היא מספרת לו על ילדות מאושרת במושבה זיכרון יעקב, שלא חסר היה להם דבר, עד שאביה נעלם. נזכרת שהגיע אליהם ליאון, אריה, גרמני שאינו יהודי שהגיע למושבה, אף אחד לא ידע מאיפה הוא הגיע ולאן הוא הולך. ליאון הפך לדייר משנה בביתם, איש מוזר היה שעורר סקרנות לילדים, כבן 30 והוא מגלה לה עולם ומלואו

סיפורו של נדב מסופר בגוף שלישי ונמסר על ידי מספר יודע כל.

נדב הרופא, בעדינות מצליח לחדור אל הנפש של נדיבה, והיא מספרת לו את הסיפור, נדב מרגיש שהוא צריך להיות שם בשבילה כדי לברוא את הזיכרונות והדרכם להגיע לרגשות שלה. דרך בין הקשר הוא יחשף לטראומות העברה בהיותו בצבא. טראומה שהדחיק וגרמה לו להסתגר. דרך נדיבה הוא נזכר באמא שלו ומבין שכמו שאמר לו הפסיכיאטר “לא תחלים מעבר עד שלא תחלים מהאבל לא תוכל לזוז הלאה.”

המפגשים בינהם הופכים להיות משמעותיים ומעבר לסתם רופא, נדיבה הופכת למשמעותית עבורה וגם היא עבורה.

הקשר בינהם הוא עדין ומיוחד שמאיר על עברם ונותן להם תקוה לעתיד משוחרר. נדיבה מתארת את הרהורי ליבה וחשיבות ד”ר גרין בחייה. הוא למעשה מהווה עבורה קשר עם העולם החיצוני.

הכתיבה של יובל נריה טובה, אבל לצערי הספר לא עניין אותי כל כך, כבר קראתי ספרים על מטפל ומטופל שבהם שניהם מטפלים וגם מטופלים, המטפל גם הוא עובר תהליך של ריפוי עצמי. ( לטענת גרייס המופתי, הכתובים הסודיים) הטראומה של נדיבה מתבררת בהתחלה, כך שאין כמעט סקרנות, דמותה השברירית והתלותית שמתאכזבת שוב ושוב, היא דמות מכמירת לב. הטראומה של נדב מתגלה קרוב לסיום. שמחתי שהוא ריפא את עצמו, הוא צעיר והעולם עוד לפניו. עדיין היו חסרות לי השיחות ביניהם, כדי שאדע מה מהווה כל אחד עבור השנייה.

נדיבה, המספרת, מדברת בשפה גבוהה, גבוהה מידי, איני יודעת מדוע בחר הסופר ברמת משלב כזו, אולי כדי להרחיקה בזמנים ולמקם אותה בשנות השלושים של המאה הקודמת. איני חושבת שאנשים בחיי היומיום דיברו כך, איני זוכרת את  הורי שמבוגרים ממנה, מדברים כך. למשל: “דבר לא נשכח ממני.” או ” וכל אימת שאכנס לחדרו.”

יובל נריה הוא פסיכולוג קליני ומנהל תוכנית מחקר בפוסט טראומה, הוא כתב את רומן המלחמה “אש” על חוויותיו במלחמת יום כיפור, כך שהוא מבין את נפש האדם שחווה טראומה. אישית אני מחבקת אותו על היותו חייל במלחמה ותרומתו למחקר פוסט טראומה.

הכורסה הירוקה, יובל נריה

עורכת הספר: עלמה כהן ורדי

הוצאת: כנרת זמורה, 2025.

הסטודנט, חדר עבודה –  מיכל בן נפתלי

שתי נובלת, הסטודנט וחדר עבודה, קצרות וסגפניות נמצאות בספרה החדש של מיכל בן נפתלי. שתי נובלות שקשורות אחת בשנייה בקשר רעיוני.

הנובלה “הסטודנט” נפתחת בלוויה, לווייתו של אלישע, בעלה של עמירה שהיה מרצה לפילוסופיה.

“איך הוא מת?” נשאלה,  “כמו שהוא חי” ענתה. “אני אגיד לך דוגרי, עמירה, הוא היה שייך לעידן אחר, הוא עסק באמת בקיום הטרגי. הוא אף פעם לא חש בנוח בחברה שלנו, לא דיבר, לא התערב, רק התעסק במקטרת שלו. הפלנו עליו דכדוך.”

ותוך כדי שיח מוזכר הסטודנט “מה עם הסטודנט ההוא?”  נשאלה. איזכור הסטודנט מעלה זיכרונות במוחה של עמירה והיא מחליטה לצאת למסע פיסי שיהיה גם נפשי ברכבת על מנת לחפש אחר הסטודנט.

עמירה ואלישע, זוג מבוגר, חשוך ילדים, שחי בצניעות יחד. הוא והיא אחד עם השני “טוב לי איתך, בחרתי בך אומרת לו,  אתה יודע בחרתי מעט מאוד בחיים שלי.” שניהם חיים יחד בסימביוזה אחד של השנייה, פעם האמינה שהיא חולמת את הספרים שאלישע כותב.

אלישע, סגפן, אפשר לומר מוזר, תמהוני. סופר, שאיש לא קרא את הרומנים והנובלות שלו, הספר האחרון שראה אור היה ב1994 ואז הניח את העט והסתגר.

הסטודנט גדעון מגיע לשמוע את אלישע בקורס שמעביר. הקורס החשוב ביותר עבורו. הוא מחכה לו כל השבוע, כך טוען. אלישע מציע לו להתגורר בביתם. אלישע אומר שהוא מבריק, ומעלה הרהור, אולי גדעון יירש אותו. הסטודנט הופך להיות עבורם הבן האובד שלא היה להם. והסטודנט מפיח חיים בבית השותק והאפרורי. גדעון מפר את האיזון בינהם, הסטודנט שָם מולם מראה, שואל “איך זוג בלי ילדים, אין שכנים בבניין, זה כמו בונקר כאן.”

עמירה  פתאום מרגישה בהיעדר הילד. מרגישה את היתמות והצער בהעדר הילד.

יום אחד גדעון קם ונעלם. ועכשיו, לאחר מותו של אלישע, היא נוסעת ברכבת לחפש אותו. העדרו של גדעון מביתם ומחייהם פוער בינהם חור, פצע. עמירה יוצאת למסע נפשי, לא ברור אם היא מאוד רוצה לפגוש את גדעון או שהמסע הוא שלה עם עצמה, על עצמה ויחסיה עם אלישע. המחשבות ברכבת נעות בין זמנים

הנובלה המצומצמת הזו מאתגרת את הקורא. המחשבות של עמירה ברכבת בנסיעה אינן ליניאריות, הקורא צריך לסדר את רצף הזמנים. הכתיבה של מיכל בן נפתלי משובחת וברווח שבין המילים מסתתרות אמירות מרגשות.

” חדר עבודה” הנובלה השנייה בספר שונה, יש בה המשך רעיוני לנובלה “הסטודנט”. הנובלה נקראה לי כממואר אישי. נערה מתבגרת בת 13 משתכנת בחדר העבודה של אביה לאחר שעברו לדירה החדשה במגדל. “איך זה שלא עשיתם לי חדר? היא שואלת על משקל “חדר משלך” של וולף שמוזכרת בנובלה, ועוד סופרים מוערכים. היא נכנסת לחדר עבודתו כאורחת. כשהיא עוברת לגור בו היא לא נוגעת בכלום, לא תולה אפילו תמונה. בחדר היא מגלה את הכתיבה, אולי היא עמירה מהנובלה הקודמת. החדר משמעותי עבורה, “בחדר הזה נפרדתי מילדותי, בחדר הזה איבדתי את הורי. גם הם איבדו אותי,ויתרנו על משפחה. כל אחד הניח לאחר לחיות את חייו.”

הנובלה “חדר עבודה” מעלה מחשבות על משמעות המשפחה בעיצוב חיי הילד, משמעות המרחב הפרטי והציבורי וכיצד השפיעו עליה בחייה הבוגרים. גם כאן נעה הגיבורה בין הזמנים ומאתגרת את הקורא.

שתי נובלות קצרות ומאתגרות שבשתיהן הורות, אי הורות מבחירה, המשפחה והילדים הן המרכז. מיכל בן נפתלי בשפה היחודית שלה מצליחה לחדור אל לב ונפש הקורא ולהטריד אותו. שתי הנובלות קשורות זו בזו בקשר רעיוני.

הספר “הסטודנט” של מיכל בן נפתלי הוא ספר מאתר מחשבתית, ממשיך להדהד בקורא וללוות. זהו ספר מסע מחשבתי אחר ומיוחד.

מומלץ למיטיב קריאה.

הסטודנט. חדר עבודה, מיכל בן נפתלי

עורכת הספר: לי ממן.

עורך אחראי: גיא בן נון

הוצאת: הקשרים, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, עברית.

החיים כחלום – מיטל מרגוליס לין

אני לא יודעת אם אגיע לטייוואן, לא חושבת שגם חלמתי להיות בה. אבל החיים כחלום של מיטל מרגוליס לין לקחו אותי לטיול חלומי בטייוואן עד שהתחלתי להרהר אולי כדאי לי לבקר בה במציאות.

מהמשפט הראשון נשבתי בקסם הכתיבה הקולח והמרתק, כל מילה משכה אותי לקרוא את המילים הבאות,  כל מילה נשזרת בתיאור שמגרה את כל החושים.

מיטל מרגוליס נתנה לי יד והוליכה אותי אל עולם מרתק וקסום, צעד צעד פסעתי איתה בשבילי תרבות טייוואן.

בסיום הקריאה לא החלטתי אם הספר הוא ספר הדרכה, לימוד תרבות, סיפור אישי, סיפור מסע, סיפור בעל עלילה ואפילו סיפור רומנטי. אז זהו, שהספר הזה הוא כל מה שחשבתי עליו.

 אין ספק שזהו ספר אהבה ושיר הלל לתרבות ומדינה שכבשה את הכותבת. הכתיבה של מיטל יוצאת מהלב ומאהבה ולכן כבשה אותי.

מיטל הגיעה לשנת לימודים אחת כסטודנטית לאנתרופולוגיה. היא ידעה שבתום השנה היא חוזרת לארץ, אבל החיים תיכננו עבורה מסע מרתק. בראשית שהותה בנסיעה ברכבת היא פוגשת בלין. ראשית היא רואה את נעליו, ובאנגלית מגומגמת היא מספרת לו שהיא מישראל, לין מפתח איתה שיחה תוך כדי ידענות על ישראל. כשעמדו לרדת בתחנה היא הופתעה מגובהו, שכן הטיוואנים הם אנשים נמוכים והיא גבוהה אפילו ביחס לנשים ישראליות. בהמשך מתברר לה שלין הוא מדריך טיולים, וכך היא יוצאת לטיול ברחבי המדינה עם מדריך מהימן ובקיא. ברור שהם יתאהבו וישארו יחד. הבטחתי לכם שהספר הוא  רומנטי.

בשפה קולחת ומרתקת אומרת לנו מיטל שהספר נולד מתוך תשוקה להוביל את הקורא במסע לעברו השני של העולם, המקום שהפך לה לבית שני. והנה גם היא הופכת להיות מדריכה.המסע הוא אינו מסע רק באי, אלא גם מסע נפשי שלה. היא קוראת לו מסע זהות. מסע של “גם וגם” גם ישראלית שגדלה בתרבות חמה וספונטנית, וגם טייוואנית שחיה בתרבות מאופקת ומנומסת.

אחרי שגילתה לנו על אהבתה לטייוואן וללין. לין הוא שם משפחה של בעלה או כפי שנקרא אור (בשם הישראלי שלו).ואחרי שהוסיפה  לקורא מידע על גורל סיבות ונסיבות, היא מחלקת את הספר לשערים. מספרת לנו על אורך החיים דרך צורת החיים שלה, וכך אנחנו לומדים להכיר שהטייואנים אנשים חרוצים וקפדנים בעלי מסורות.

אם בתחילה התקשתה להתרגל לטייוואנים בעלי אמונות טפלות, בהמשך היא לומדת להכיר אותם ולהבין שהם שונים מאיתנו, כמו העובדה למשל שבאחד השבטים בטיוואן, אם אשה רוצה להתגרש מבעלה היא מניחה חפץ בכניסה לבית ובכך מודיעה לו שאין לו מקום בביתם. ובכלל, הנשים בשבט זה בטייוואן הן אלו שמחזרות אחר הגברים. מיטל אינה עושה אידאליזציה, היא מתארת באופן אמין את מחשבותיה על התרבות השונה והקושי להבין מנהגים מנוגדים.

מיטל מרגוליס אינה פוסחת עך שום פרט תרבותי, היא עורכת לנו היכרות מקיפה עם אנשי האי, תרבותם, התנהלותם החברתית, כולל תיאור החגים  ועונות השנה וחשיבותם לתרבות.

בטיוליה היא מתאהבת במקדשים ובשווקים הצבעוניים. המקדשים הטייוואנים, בנוסף להיותם מקום לפולחן ותפילה הם גם מרכזים קהילתיים, שמתקימים בם ארועים חברתיים ופסטיבלים. מיטל מונה עבור המטייל את המקדשים החשובים לביקור.

כקוראת תהיתי, כיצד יכלה לקום ולעזוב ולחיות במקום אחר ובתרבות שונה. מיטל משיבה לקורא ואומרת שאם החיים לא היו מובילים אותה לכאן  לעולם לא היתה מכירה את אור, בעלה ושני ילדיה והיא לא היתה הופכת ליו-מונג, בעלת זהות חדשה שנולדה מתוך התמזגות שלה עם תרבות טייוואן.

“הספר מסתיים פה, אבל ההליכה בדרך נמשכת, וגם החיים-החיים הם חלום שנחלם בכל יום מחדש.”

תודה לך מיטל על המסע שלקחת אותי, מסע מחכים צבעוני ובעל אור פנימי. מכל מה שלמדתי בספר על טייוואן אני מאמצת את המשפט ” החיים הם חלום שנחלם בכל יום מחדש.” מתאים למזרח ולמערב.

החיים כחלום, מיטל מרגוליס לין

עריכה: אורי פרץ-שרון

הוצאה: כריכה, 2025

גרעינית –  נדב וולך

בפתיחת הספר, גרעינית,ילד קטן נמצא במרפסת ומונה מעשר עד אפס את מה שרואה סביבו. עשרה סורגים, תשעה ענפים, שמונה מרפסות עד שמגיע לעצמו ואומר אפס. את ההסבר לחשיבה מדוע הוא אפס, ניתן למצוא בין שורות התיאור של הפרק הקצר והנפלא הזה.

עם פתיחה שכזו לא יכולתי להפסיק  לקרוא, גמעתי  פרק ועוד פרק עד שהרגשתי כאילו קערת גרעינים מונחת לפני ואיני יכולה לעצור. ואם עצרתי, זה היה כדי לקחת אוויר מגודש נפשי, או לומר לעצמי “וואו, אם אכתוב ממואר, ככה אני רוצה לכתוב אותו.”

 נדב וולך, ד”ר למחשבים וחוקר, חוקר כאן את הגרעין שממנו צמח. והוא מתחיל במניין וספירה. הוא מונה את כל הפרטים הקטנים של חיו וכותב עליהם ביופי והומור. ניסיון לבדוק ממה הוא בנוי, ממה עשוי הכל. כשהוא  פותח את ספרו במניית חפצים בעומדו במרפסת, זה אירוע מאוד מוזר, מצחיק ולא ברור. רק בהמשך מתברר לנו האירוע שחזר על עצמו, ועד כמה  דמות האב היא הדומיננטית בחייו. כמעט בכל פרק מוזכר האב ולצערי לא מוזכר לחיוב, הילד מחפש תשומת לב, אהבה הערצה. רוצה שהאב יסתכל עליו. הוא שמח בזמן שהוא מלמד אותו ומכין אותו לחיים במשחקי מלחמה ואגרופים וכשהוא, האב, אומר לו בסוף שזה היה טוב GOOD BOYCHIK אין מאושר ממנו.

הוא צמח להיות  GOOD BOYCHIK  איש שאין בו כעס על העבר. נדב, או, נדי, כפי שמכונה, מלא בחמלה והבנה לבית שממנו גדל. אם בתחילה האב נשמע כאדם קפדן, נוקשה, בעל חוקים, אב שמעניש את הילדים בעונשים נוראיים, כמו שהייה בארון סגור וחשוך, תלייה במהופך על סורגי המרפסת, הרי בהמשך הוא מתגלה כאדם לא יציב שחושב שמרגלים אחריו, ויש בבית מיקרופונים לכן מדבר אליהם בקול רם, כדי שישמעו אותו, הוא חובש כובע כדי שיגן עליו מפני קריאת מחשבות של הק.ג.ב.

בספרו נדב יודע להפריד בין נדי הקטן לנדב הבוגר שמבין מניין צמח ובהומור רב מספר את סיפורו. יש בו חמלה על האב החולה וגעגוע לרגעים הטובים שהיו להם יחד.

את הסיפורים הוא מספר בגוף ראשון, בחלק מהפרקים הוא מרחיק עצמו מהאירועים וכותב בגוף שלישי. תהיתי לאורך הקריאה איך הצליח לגבש את אישיותו מול תנאים שכאלה? התשובות שעולות מהספר ברורות הן. ההומור וזווית הראייה השנונה שלו הצליחו להרחיק אותו רגשית מהאירועים. גם הדמיון הציל אותו, כשישב  בעונש בארון החשוך, המציא ילד  אחר שדיבר איתו. ומעל לכל  עזר לו המחקר המספרי ששמר עליו. אם בגיל קטן הוא סָפַר כל דבר, כל חפץ, בהמשך סָפַר מרחקים, מדד זמן.  פרק שלם הוא מקדיש לזמן ומרחק ההליכה לבית הוריו ובחזרה, כולל שירטוט מפת הגעה. מתעכב על דקות העלייה של אביו במדרגות לדירתו. כיוון שאביו חולה לב העלייה איטית עם עצירות. לאורך כל הספר יש תחושה שהוא חוקר שהוא בודק מה יש לפני, מה יש מתחת, מה יש מעל, מה יש ליד. למעשה הוא בודק את הגרעין של כל דבר ממנו צמח. לא פלא שצמח לחוקר.

זמן רב אני עוקבת אחר סיפוריו של נדב וולך שפורסמו באתר וואלה. כמה שמחתי על ספרו “גרעינית” שבו נמצאים הסיפורים שפורסמו. מרבית הסיפורים קצרים ויכולים להיקרא באופן עצמאי, אך קריאה של כולם יחד מציירת תמונה צבעונית והומוריסטית על מה החומר שממנו אנחנו עשויים, במקרה הזה הוא נדב וולך. למרות שלא צוין שזהו ספר ממואר ברור לקרוא שהסיפורים ברובם הם אישיים.

חייבת לציין לשבח את העריכה המוקפדת והרגישה של רון דהן, מהיכרותי עם ספריו של רון  חשבתי תוך כדי קריאה, שרק הוא יכול היה לערוך את קובץ הסיפורים הנפלא הזה.

גרעינית הוא ספר אישי נוגע ללב הכתוב כמו אריג בד צבעוני בשתי וערב של חיי הכותב.

ממליצה

גרעינית, נדב וולך

עורך: רון דהן

הוצאת: פטל, 2025