הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

השגיאה המופלאה- ספר שיריה החדש של חמוטל בר יוסף

“השגיאה המופלאה” ספר השירים האחרון  של חמוטל בר יוסף הוא ספר, שבקריאה הראשונה מטריד. עושה לא נוח . קריאה נוספת בו  מאירה את הקריאה הראשונה ונותנת לקורא תחושת השלמה וחמלה.

עטיפת הספר “השגיאה המופלאה” מזכירה לי את מחברת המורה של פעם, כשהיינו ילדים ועוד היתה למורה מחברת . יש בה משהו סגפני ולמרות זאת מפתה לפתוח ולקרוא בו. העטיפה המינורית עומדת בניגוד לתוכן הספר. פנים המחברת גדוש ומלא ברגשות וחוויות שהצטברו במהלך השנים.

 במחשבה ראשונית נשאלת השאלה איך שגיאה היא מופלאה? הרי זו טעות?  מצד שני יעידו כל הפילוסופים והפסיכולוגים על כך שמשגיאות אפשר לצמוח וללמוד.

המשוררת אינה חוסכת בביקורת על עצמה, אבל העין שלה כלפי עצמה היא עין מלאת חמלה.

 בשיר “עשרה אפיטפים” שבו היא מספידה את עצמה  ומתארת כל מה שעשתה בחייה לטוב ולרע, אבל יותר מכל ניתן לומר עליה שהיא אהבה את החיים.

“השגיאה המופלאה” הוא מכלול שירים אישיים המקיפים מחשבות על עצמה, על מעשיה מעין חשבון נפש. היום, בהווה ממרומי גילה היא מפויסת, לומדת את ההנאות הקטנות של החיים.

 הספר הוא  התבוננות מפוקחת על החיים, על השגיאות, האהבות, ובעיקר על אובדן הנעורים והשינוי של הגוף. ההתבוננות לפעמים סרקסטית, לפעמים מפויסת, לעיתים געגוע על העבר.

יש בספר עיסוק במוות. היא מרגישה בו בכל מקום.

“בוקר וערב הוא בפתח ירבץ, יקרא ואני לא אצא אליו…..אומר לו לך ממני אני עסוקה מידי בסידורים ,בקניות…”

צער הזיקנה המדומה לשודד שגוזל ממנה הכל.

“נגזלת חדות הראיה והדיבור, נשדדים ברק העור והעיניים….”

לא. היא לא רק עוסקת בחשבון הנפש על החיים ובמוות. היא מתארת חיים שלמים, חיים מלאי תוכן, אהבה, חיוך, אושר, קשר עם הוריה ועם ילדיה. וכן שירים ארספואטים על המשוררת שבה.

כשלימדתי את תלמידי הסברתי להם שאי אפשר ללמד שירה, שירה לא צריך להסביר, עוול יהיה לשיר אם אפרק אותו ואנסה לפצח “למה התכוון המשורר?”. (ברור שלימדתי , כי הם היו צריכים לגשת לבחינת בגרות.)

המשפט שלימדתי אותם היה “שירה קוראים לאט שוב ושוב עד שמרגישים שהשיר נתפס בבטן ועולה לאט לאט מעלה.”

כך קראתי את ספר השירה “השגיאה המופלאה ” של חמוטל בר יוסף. לאט, שוב ושוב חזרתי וקראתי את השירים. מצאתי רגשות משותפים והעליתי חיוך מתאוריה על עצמה.

השגיאה המופלאה, חמוטל בר-יוסף

עריכה, ארז שוייצר

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

רציחות האלפבית – אגתה כריסטי

כמה כיף היה לי להתענג על הספר “רציחות האלפבית”. בימים מוזרים שכאלו שפקדו אותנו טעמי הספרותי מוזר גם לי. אני שאיני אוהבת מתח או בלש מצאתי עצמי מתענגת על ספרה של אגתא כריסטי המלכה הבלתי מעורערת של ספרי המתח והבלש.

ניסיתי להבין מדוע נמשכתי לספר קראתי ולא דילגתי על שום פרט, מה שקורה לי לעיתים בספרי מתח. (מקוצר רוח אני קופצת לסיום כדי לסגור ענינים עם הרוצח ולהבין את המניע) לא כך קרה לי בספר “רציחות האלפבית”. למה? הרגשתי כאילו אני נמצאת בתוך משחק שחמט, עוקבת אחר תהליכי הפיענוח ומנסה לזהות מי הרוצח.

 פוארו הבלש המהולל מקבל מכתב על רצח עתידי. הרוצח מתגרה בפוארו “הבא נראה עד כמה פקחי אתה באמת.” חתימת המכתב היא א.ב.ג. רמז לשמות הנרצחים.

הרצח הראשון הוא של אשה זקנה בשם אשר, בעלת חנות קטנה לטבק. לא שדדו את החנות אבל מדריך הרכבות היה פתוח, המדריך נקרא מדריך אלפבית הוא מונה את כל תחנות הרכבת במדינה על פי סדר אלפביתי. מכאן מסיק הבלש ששמות הנרצחים יהיו לפי סדר האלבית.

כמו משחק שחמט פוארו מנסה להיכנס למוחו של הרוצח להבין מה היה מצפה מהמשטרה לעשות ואיך להתנהל ולעשות הפוך מכוונתו.

הבנתו מובילה אותו למסקנה ״ אם הקורבנות נבחרים לפי סדר האלפבית הם לא מסולקים משום שהם מפריעים לרוצח באופן אישי.״

פוארו וצוותו מבינים שבכל פעם כשהרוצח יתקדם באותיות, בטחונו העצמי יתחזק ואז יעשה טעות.

לאט לאט מהרמזים שבידו בונה  לו פוארו קלסטרון של הרוצח.

מי שמכיר את ספריה של אגתא כריסטי מכיר את הבלש פוארו, בלש חכם, שמתייחס לכל פרט קטן כגדול, אינו מחסיר אף רמז ושואל את השאלות הנכונות. לאט לאט הוא מקבץ סביבו את כל החשודים עד שפותר את התעלומה.

שעות מענגות היו לי עם ספר הכיס הקטן ועם הבלש החכם.

ממליצה.

רציחות האלפבית, אגתה כריסטי

מאנגלית,מיכל אלפון

הוצאת עם עובד, 2020

שירת סרטני הנהר” ספרה המרתק והפיוטי של דליה אוונס”

“שירת סרטני הנהר” הוא ספר על בדידות ועל הטבע כחבר הטוב ביותר, ספר על חברות ודעות קדומות.

יש ספרים שמהמילה הראשונה “תופסים” אותי, לא אגזים ואומר ש “שירת סרטני הנהר” לכד אותי מהאות הראשונה ועד המילה האחרונה. לא רציתי שהספר יסתיים.

קת’רין קלארק המכונה, קאיה, גדלה בשטח הביצות של בַּרקלי קוֹב, כפר שקט לחופי קרוליינה הצפונית. תושבי הכפר מכנים אותה זבל ביצה, ילדת ביצות.

 לאחר שאמה נעלה את נעלי עור התנין המזויף שלה ועזבה את הבקתה נשארת קאיה לבד. לאט לאט אחד אחר השני  נוטשים גם אחיה  ומשאירים אותה עם אביה השיכור, שגם הוא נעלם. קאיה לומדת לחיות ולהסתדר לבד בתוך היער ובביצת החוף. היא פוחדת מאנשי הכפר. היא סופגת את עלבונות האנשים הלבנים. “אל תתקרבי אליה היא מלוכלכת” אומרת אשת הכומר לבתה. וקאיה משימה עצמה כאינה שומעת, אבל העלבונות המוטחים כלפיה פוגעים וחורצים בליבה כאב. היא מתרחקת מהאנשים, מגיעה לכפר לעיתים נדירות.

הביצה והטבע הופכים להיות חבריה הקרובים. הצריף, האנפות ,השחפים, הביצה הם כל המשפחה שלה. את שעות הבדידות היא מפיגה בציורי מים של הטבע ובחקירת הביצה.

הטבע הזין אותה, חינך אותה והגן עליה כשאף  אחד לא היה מוכן לעשות זאת.

קאיה ביקרה יום אחד בבית הספר ונטשה, היא לומדת לקרוא בעצמה. קאיה חכמה יותר מכל הילדים שהלכו לבית הספר. היא יודעת על הכוכבים על התיאוריה של אינשטיין על הטבע ואיך להתנהג בו.

״בואי נתחבא איפה שסרטני הנהר שרים, זה אומר רחוק בתוך הטבע איפה שהיצורים עדיין חיים פרא, עדיין מתנהגים כמו יצורים.״

קאיה גדלה והופכת לנערה יפיפייה, קודם היתה ילדת ביצות, עכשיו נערי  הכפר הלוטשים בה עיניים מכנים אותה ילדת צדף. כשקאיה רואה מול עינייה את חבורת הבנות הבאות לשחות גדלות  משנה לשנה היא מרגישה עד כמה היחד שלהן דוקר את בדידותה.

יום אחד מתגלית גופתו של צ’ייס באדמת הביצה. צ’ייס הוא גבר צעיר נאה בעל יחוס משפחתי בכפר. באופן טבעי הופכת קאיה לחשודה.

מכאן מתחילה מסכת ייסורים של קאיה בניסיון נואש להוכיח את חפותה. קאיה יודעת שזהו ניסיון חסר סיכוי. ״כלום לא השתנה, הם צוחקים, אני מתחפרת כמו  סרטן חול.״

הספר נע בשני זמנים מקבילים מהרגע שבו עזבה אמה של קאיה,  בשנת 1952   ומרגע גילוי הגופה בשנת 1969 שני זמנים שמתאחדים לקראת סיום הרומן.

העלילה בספר מצומצמת, כל כולה כמעט מתרכזת בקאיה ובהתפתחותה, בלימודה ובמחשבותיה בטבע ועל הטבע. זהו ספר שיש בו הקבלה בין הטבע הפראי לנפשה של קאיה,תיאורי טבע כמשקפים רגשות, ״מאוחר יותר הירח הטיל תקוה על המים, אבל גם זו מתה, עוד זריחה שוב שקיעה….כל התקוה שוב השתתקה.״

ספר על הקשר הטבעי  של האדם עם הטבע עם האדמה. ספר שיש בו ביקורת על בני האדם. קאיה מסתדרת עם האדמה ושפכי הנהר טוב יותר מאשר עם בני האדם.

היא חיה בטבע ,בביצה בין חיות ונתונה לחסדיהם של גורמי שמים, מעולם לא פחדה מרוחות, ממזג אוויר, מהעפר  מהסרטנים ומהצדפות, מהם אינה חוששת אבל מבני האדם כולה רועדת.  מי שפגע בה ומי שממנו היא חששה הם האנשים, תושבי הכפר, שבו היא נולדה וכל זאת בגלל סטיגמות ודעות קדומות על כך שנולדה בין הביצות.

זוהי ביקורת חברתית עלינו על כך שאנחנו שבויים בתוך דעות קדומות וסטיגמות. על כך שאין בנו חמלה או ניסיון להבין את האחר, השונה.

“שירת סרטני הנהר” הוא שיר הלל לטבע, ליקום. שיר כאב על בדידות האדם וניצול הטבע לתועלתו האישי.

במהלך הקריאה נקשרתי לקאיה הרגשתי שאני מכירה אותה, נמצאת יחד איתה בסירה ובין עשבי הביצה, ויותר מכל הבנתי את התנהגותה וחשתי בבדידותה. קאיה נכנסה לי ללב והתמקמה בו. לא רציתי להגיע לסיום. הגעתי אליו חסרת אויר וזו אינה מטאפורה. סיום הספר הוא קתרזיס.

מילה על התרגום הנפלא של שאול לוין. תרגום שמצליח להעביר מצד אחד את שפת הדיבור של אנשי המקום ומצד שני את מחשבותיה של קאיה ותיאורי הנוף. הצלחה נפלאה של שני משלבי לשון שיוצרים מהימנות ספרותית ותרבותית.

ספר מעולה, מומלץ בחום.

שירת סרטני הנהר, דליה אוונס

מאנגלית, שאול לוין

הוצאת, כנרת זמורה, 2020

ארמון הקרח, ספרו המהפנט והפיוטי של טאריי וסוס

שתי נערות על סף גיל ההתבגרות. ערב אחד משותף כורך את שתי נפשותיהן יחד.

עלילה המתפרשת על פני זמן קצר ובמעט מילים מצליחה ללפות את הקורא בעוצמה בלתי רגילה, הייתי אומרת אפילו עד כאב.

און מגיעה לעיירה של דודתה לאחר שהתייתמה מאמה, סיס נערה מקובלת בכיתתה מוזמנת לביקור אצל און והיא מתרגשת מהביקור כי און מאוד סיקרנה אותה. המפגש היחיד ביניהן בחדרה של און הוא מפגש אינטימי וטעון עם סוד המרחף באוויר. הספיק מבט אחד של שתיהן במראה לחוש קירבה עזה ביניהן.

מאותו הערב המיוחד חייה של סיס משתנים. הקורא נחשף למחשבות ולהלכי הנפש  של סיס תוך כדי תהליך התבגרות כשהטבע מלווה את הגיבורה ואותנו הקוראים.

כיוון שהעלילה קצרה איני מספרת מה קרה לאחר אותו מפגש.

ספר קטן ועוצמתי, מהפנט אפילו, בעל עלילה מצומצמת במילים ובלתי שגרתית.

יש בו, בספר, עוצמה פיוטית לטבע, השלג והקור של נורווגיה שאינו מוכר לנו תופס מקום נרחב בעלילה. בספרים רבים  הטבע הוא תפאורה, ב”ארמון הקרח”  הוא דמות חיה ונושמת. הטבע העוצמתי הוא מטונימיה לדמויות, כמו שהטבע חידה בעיני האדם ובלתי צפוי, כך שתי הנערות, און שומרת סוד מפני סיס והיא מהווה עבורה חידה בלתי צפויה כמו אותו הטבע שבו הן חיות.

און מרמזת על סוד נסתר ובכך מסקרנת מצד אחד את סיס, אך גם הופכת אותה לחברת נפש, חברה שסוד מחבר ביניהן. המפגש של סיס עם און מערער את און ומחזק אותה.

זהו ספר על התבגרות, בחירות וקבלת החלטות  כשהטבע משמש אפיון לחיים,  דרכו  לומדת סיס על השינויים בגופה המתבגר ובנפשה.

עבור און שהגיעה מהעיר הקרח הוא בלתי רגיל. לקור היא רגילה, אך לקרח לא עד שנדמה כי הוא מבעית אותה.

ארמון הקרח  מייצג את הטבע , את יופיו המרהיב של המפל שקפא מצד אחד, ומצד שני את הפחד מאימתו והסכנה הטמונה בו. כמו כן הוא מייצג את עונות השנה, כשהקרח קופא ומתחזק התושבים יודעים שהחורף התגבר ועם בוא השיטפונות  כולם שמחים לראותו נהרס וצונח אל האדמה.

“מבנה הקרח מתנשא מעליהם מלא תעלומה, אדיר, צריחים נעלמים באפלה ובענן החורף השט. נראה הוא נכון לעמוד לנצח, אבל הזמן קצר הוא עד להטעות, ויום אחד, כשיתחילו השיטפונות, יתמוטט ויפול.”

תאורי הטבע הקפוא, השלג הלבן שמפעים את הילדים בעיירה, מסקן אותם ומושך אותם להתקרב לארמון העתיקו את נשמתי. מעט מאוד בחיי ראיתי שלג, וכשראיתי הוא היה חידוש עבורי ולכן התרגשתי, ראיתי בו רק יופי, את הסכנות לא ראיתי.

״והאדמה עשויה סבך שיחים וכשויות של עשב,…מבהיקה ככסף בשכבת הכפור שעליה לאורה האלכסוני של השמש״

הספר “ארמון הקרח” הוא ספר שיש בו שיר הלל לטבע וליקום, שיר הלל לכוחות הטבע ולעוצמתם וכן שיר הלל לכוחותיו של האדם.

מזמן לא קראתי ספר לירי מהפנט ומקפיא כל כך. מומלץ.

 ארמון הקרח, טאריי וסוס

תרגום מאנגלית, אידה צורית (המקור נכתב בנורווגית)

הוצאת עם עובד,1977

מפאלדה- הילדה הנצחית הכי רלוונטית

“מפאלדה” – סידרת הקומיקס המדוברת ביותר אצלנו בבית.

מפאלדה הגיע אלינו הביתה לביקור. כיאה לאורחת מכובדת הזמנו אותה לארוחה משפחתית. היא הצהירה ש”מרק זה דוחה וזה הדבר הכי מגעיל”.

שאלנו אותה על הוריה והיא סיפרה ש”אביה כנראה  נולד באמזונס, כיון שבזמנו לא ידע מה זה טלוויזיה, או ניילון, או אנטיביוטיקה”.

כשצפתה במהדורת החדשות  של לפני הבחירות אמרה “שהעולם חולה וכואבת לו האסיה שלו”.

רק צחוק והנאה הביאה לנו מפאלדה, טוב גם כמה ויכוחים פוליטיים, ודיונים פילוסופים על פתיחות, אושר, משפחה.

מפאלדה הארגנטינאית, אוטוטו בת שש. היא סקרנית, משעשעת, חדת לשון, צינית, אוהבת אדם, חוקרת, מבקרת כל מה שאינו לטעמה. חוש הביקורת שלה הוא תמים וחכם כיאה לילדה בת שש. מתייחסת לגלובוס כאילו היה אדם, מסובבת אותו לכל עבר ותוהה האם הוא זכר או נקבה. מבינה בפולקלור אימהי. חושבת שהיא העתיד של האנושות ואולי תשנה אותו.

אצלנו בבית הרצועה הזו היא אמת לאמיתה.

מפאלדה הילדה הנצחית נולדה ב1962 בארגנטינה. אביה הוא  קינו (חואקין סלבדור לבאדו). היא נולדה כדמות לקמפיין פירסומי של חברת מוצרי חשמל. הקמפיין לא יצא לאור. בשנת 1964 החליט אביה מולידה, קינו, לפרסמה כטור שבועי בעיתון. מאז היא חיה וממשיכה להביע דעתה.

אלינו היא הגיעה כעת. באביב, אותו אביב “שהגיע בסנה סעברה.”  אוריאל קון המו”ל של תשע נשמות עשה לה עלייה ובכך חשף אותנו סוף סוף לילדה המקסימה והחכמה.

הספרים תורגמו על ידי יוסי טל ואדם בלומנטל. עבודת התרגום גאונית בעיניי, לא קל לתרגם את האווירה והציניות של מפאלדה לשפה העברית. יוסי טל ואדם בלומנטל הצליחו במשימה מעל ומעבר. ההומור הותאם לשפתנו והעלה חיוך על פני. להם תודה.
תודה לדודי בן הרא”ש על עיצוב ועימוד הספר תוך שמירה על המקור, ובעיקר על מנעד הקולות והרגשות של מפאלדה והסובבים אותה. עבודה לא קלה.

מה מפאלדה חושבת על כלכלה

“אין חדש תחת השמש” אמר קהלת. אני אומרת שמפאלדה אינה מחדשת, היא בסך הכל מרעננת עובדות שהיו ויהיו.

מפאלדה הקטנה היא נצחית. היא חושבת על כל הבעיות והמצוקות. טרדות של ילדה קטנה, בת להורים רגילים מהמעמד הבינוני. טרדות של אחות גדולה, ובעיקר חושבת ומוטרדת מבעיות העולם. “אם יש עולמות מתקדמים יותר, למה הייתי חייבת להיוולד דווקא בזה.”

בתי, ממנה ירשתי את חיבתי לקומיקס, שמחה על צאתה לאור של מפאלדה ומיד ביקשה  שתבוא אלינו. היא הגיעה בתוך שקית בד יפיפייה. מפאלדה נכנסה ללב ויושבת איתנו בשולחן הבוקר, מביעה דעתה על יוקר המחייה, על הפוליטיקה ועל בית הספר.

אי אפשר בלי דעה פוליטית

רוצו לרכוש את מפאלדה היא תשאיר לכם את החיוך זמן רב על הפנים.

מפאלדה, קינו

מספרדית, יוסי טל, אדם בלומנטל.

הוצאת תשע נשמות, 2019

הדברים הראשונים – ספרו המעניין של ברונו ויירה אמרל

הספר הוא כמו טיול בתוך גראפיטי ענק וצבעוני, ציור עם צבעים דהויים על קיר מתפורר.כדי לראות את כל התמונה הכללית יש להתבונן בפרטים הקטנים או להפך. הפרטים הקטנים נותנים את המכלול.

ברונו ויירה אמרל לקח אותי לטיול בשכונת אמליה שבפרוורי ליסבון. שכונת אמליה היא שכונה של  מהגרים מאנגולה. לאחר עצמאות אנגולה חזרו המתיישבים הפורטוגלים והתמקמו בפורטוגל, שמעולם לא הכירו. בשכונת אמיליה שבה התגוררו קראו לרחובות, לבתי העסק ולבתי הקפה בשמות ערי אנגולה.

ברונו ויירה אמרל חוזר לשכונת אמילה. הוא עזב בראש מורם וגאה. כעת, לאחר שמונה שנים, לאחר כישלון נישואיו הוא חוזר אל שכונת ילדותו.

“תקופה מסובכת בחיי. כאילו הורידו אותי מאוטובוס באמצע הנסיעה. האוטובוס היה חיי”

בשיטוט אקראי בשכונה הוא מנסה לשחזר את דמויות נעוריו שליוו אותו. מנסה לחזור אל זיכרונות ילדותו. הוא מחליט לחפש אחר וירז’יליו, צלם, בעל חנות צילום. הוא יודע שוירז’יליו יספק לו תשובות על האנשים והשכונה. תוך כדי חיפושים הוא מגלה שזו דרך להימנע מהצורך להתעמת עם עצמו.

מה הוא מגלה?

חנויות שהחליפו בעלים, בתים שהתחילו להתפורר, “מגדל בבל של חברות סלולר ותפוזים מאלגיר שנמכרים באדישות בידי אנשים שנולדו בסצ’ואן כמו שטח הפקר שנוצר עבור אנשים שלא משתייכים לשום צד.”

לאחר הקדמה ארוכה, שהיא סיפור בפני עצמו. מסביר ברונו שאת הקבצים שכתב סידר בסדר אלפבית וכך מביא את הסיפורים בפנינו.( המתרגם מעיר שניסה לשמור על הסדר ולא הצליח, לכן שמות הפרקים הם בעברית ובשפת מקור.)

ברונו לוקח אותנו לטיול לכל אורכה ורוחבה של השכונה. ונדמה כי הוא לא פסח על אף משבצת או חנות או בית קפה ברחובות. וכך סיפור לסיפור משבצת למשבצת נותנת לנו תמונה מלאה של השכונה.

על מי מספר?

על וורה, נערה שנעלמה, העלמותה ריגשה את השכונה שבוע שבועים וזהו !

על אדוזינה, האשה שגורמת להפלות אצל נשים ונערות,

על אדלברטו, אחד הנערים הגאונים בשכונה, היו רק שלושה, התחיל לשמוע קולות ולבסוף מת ממפרצת. אחר שחולם על אמריקה, אנטוניו הקומוניסט שלא היה קומוניסט.

“אילו ביקשתי לספר על כל השיחות שניהלתי עם וירזיליו, על כמה שהראה לי,על כל מה שלמדתי על שכונת אמיליה ועל עצמי הייתי ממשיך לכתוב אינסוף. כל סיפור היה מוביל לזה שאחריו, כל דמות היתה חושפת משהו על דמות אחרת, ובסוף הייתי מוצא שלא כתבתי את סיפורה של שכונת אמיליה אלא סיפור חייהם האמיתיים של תושביה, את סרט קיומם הרצוף.”

חלק מהסיפורים עצובים וכואבים, ז’וזה אנטוניו שאינו מוכר בשמו, אלא בכינויו השיכור, אנשים שאיבדו מיופים ונעוריהם אבדו בתוך העוני ועליבות הקיום.

לחלקם יש מוסר השכל. כבוד להורים.

אומנם בספר אין עלילה ורצף אירועים אך יש לו ערך ספרותי, ברונו ויירה אמרל מיטיב להביא  תיאורים צבעוניים של השכונה, הסברים על הבתים והאנשים, סיפורי חוויות.

 מספר לנו את סיפורים על אנשים אמיתיים שחיו בשכונה וליוו אותו.  מביא בפנינו את הקול האילם של אנשים קשי יום הנלחמים על קיומם. אנחנו, התיירים, גם אם נטייל בשכונה לא נדע מה מסתתר מאחורי הפנים המחייכים, הבגדים הצבעוניים והשמות האנגולים של התושבים.

״הדעיכה, מספרת סיפור שאינו רק סיפורה של אוה הספרית ואינו גדול כמו סיפורה של שכונת אמליה. זהו סיפור של פיסת חיים, בין הפיסגה לשפל, כאילו הלכה אווה והתפוררה מול עיננו, וכל תועלתה של הפיסה היא להדגים עד כמה העסקים תלויים על בלימה, עד כמה הנסיבות בנות חלוף, עד כמה בני האדם שבירים.״

לא טיילתי בפורטוגל ולא בעיר הבירה ליסבון. לפני שנתיים בתי טיילה על אופנוע לאורך החופים והתאהבה במדינה. בעקבות סיפוריה הצליחה להחדיר בי אהבה למדינה היפה הזו.(טיול בקרוב) לכן שמחתי על הספר “הדברים הראשונים”. “הדברים הראשונים” הזכיר לי סיור  בפאבלות של ברזיל, למרות העליבות והעוני, הכיעור לכאורה, היה בשכונה משהו קסום ומרתק.

אי אפשר שלא לשבח את הסידרה “האדומה” (כך אני קוראת לה ) של ספרית הפועלים-סיפורת בעריכת אברם קנטור ונגה אלבלך. סדרה מעולה, שפותחת צוהר לעלומות ומקומות שלא הכרתי. כל ספר של הסדרה משובח ומוקפד. כל ספר מוסיף מגלה ומלמד אותי עוד.

ממליצה.

הדברים הראשונים, ברונו ויירה אמרל

מפורטוגזית, ארז וולק

ספרית הפועלים,סיפורת, 2019

ברוכה הבאה 2019

ברוכה הבאה 2019

תודה לך שנת 2018. היית טובה אלי.

קראתי ספרים רבים, פחות ממה שתכננתי.

הנחיתי 8 ספרים במועדוני הקריאה שלי.

ארחתי במועדוני הקריאה שלי סופרים.

נפגשתי עם סופרים רבים לשיחות ובהשקות ספריהם.

מאחלת לי עוד שנה טובה ומוצלחת

שאספיק לקרוא את ערימת הספרים שמונחת על שולחני, זו שבתמונה.

ועוד רבים שיתווספו.

מאחלת לכם שנה אזרחית נפלאה,

שנת בריאות וקריאת ספרים מרובה.

המשכונאי” של אדוארד לואיס וולנט- קלאסיקה במיטבה”

“המשכונאי”, ספר על איש שמנסה לשרוד את השואה. סיפור של אדם שמדחיק את המספר שעל ידו ללא הצלחה.

קלאסיקה שתורגמה לאחרונה מזמנת לנו חווית קריאה מרתקת.

כילדה אני זוכרת את אותם אנשים שבאו מ”שם”. כילדים לא היינו רגישים אליהם, אני חושבת שלא הבנו אותם ומה הם עברו במשך שנות המלחמה. בשכל ידענו אבל לא הבנו באמת. היינו ילדים שנולדו לתוך ביטחון.

באותם ימים, היו שהסתגרו, היו שטרפו את החיים, היו שדיברו והיו ששתקו.

הספרים שנכתבים היום על השואה נכתבים במרחק של זמן, לכן זווית הראייה שונה.

הספר “המשכונאי” נכתב בשנת 1960 זמן קרוב מאוד לסיום המלחמה ולפני משפט אייכמן. בשנות השישים, שנים שבהם רק אז התחילו להיכתב ספרים על השואה.

לדעתי זו העובדה שעושה אותו מהימן וכואב. בספר “המשכונאי” אין תיאורים רבים על המחנות, אך אלו שמופיעים הם מצומצמים ואינם קלים, למרות זאת אין זה ספר שואה המספר על החיים במחנות ההשמדה, אלא ספר על איש שמנסה לשרוד את השואה. סיפור של אדם שמדחיק את המספר שעל ידו ללא הצלחה.

סול נצרמן,גיבור הספר, איבד את כל משפחתו בשואה, הוא עצמו שרד את ברגן בלזן. כיום בגיל 45 הוא מנהל בית עבוט בהארלם עסק ששייך לגנגסטר. סול יצטרך להחליט האם עליו להמשיך להיות הסוואה למאפיה או לא.

סול הוא חי מת המסתגר מהעולם. סול חי, הוא נושם, עובד, מפרנס ובעיקר זוכר את מי שהיה לפני ה”שם”. הוא אינו נותן לרגש להיכנס אליו. את הרגש השאיר שם. הוא חי ונושם כדי להוכיח שגבר על החיות הנאצים.

“מה כבר יש לנו בחיים האלה?

יש לנו, יש לנו. אנחנו חיים,

אנחנו חיים וגוברים על החיות.”

בחנות המישכון שלו, בין חפצי העבר המאופסנים מאוחסנים גם זיכרונות העבר שלו. החנות היא חבל ההצלה עבורו והקשר בינו לבין העולם. לסול אין סבלנות לאנשים ולצרות הקיום היומיומיות שלהם. הוא עבר צרות וסבל שאין להשוות. מרגיש שהממשכנים משאירים חלק מסבלם אצלו בחנות ומוסיפים משקל לסבלו.

האנשים שמגיעים לחנותו למשכן חפצים, רובם חסרי ערך, מנסים לעורר בו רחמים וחמלה, מנסים אף ליצור עימו קשר בתקוה שיחוס עליהם. אך סול, איש קשוח מצטייר כחסר רגש. הוא אינו עומד איתם על המקח והם מרגישים שהם שבויים בכספו. “אין לך לב” אומר לו אחד מהם. כיצד יהיה לו לב אם השאיר אותו “שם”. אבל מתחת לחומה הקשוחה שבנה סול מסתתר איש אחר, סול דואג לבני משפחתה של אחותו, ובעיקר לבנה הצעיר שרוצה ללמוד ציור. הוא עוזר לאשת חברו הטוב שלא שרד ולאביה.

סול מסתגר מהעולם החיצוני על מנת לא להרגיש את כאב הזיכרון, אלא שהזיכרונות והצער מציפים אותו בזמן שאינו יכול לשלוט בה, בלילות, בחלומות.

“אני נמלטתי כעת אני מוגן בתוך עצמי, יצרתי לעצמי סדר וכעת אני מוגן”.

ההגנה שבנה היא רק לכאורה, שכן החוץ נדחק ונדחף פנימה ואינו מותיר אותו אדיש. חסוס הפועל שעובד בחנותו מנסה לאט לאט להגיע לליבו של סול, הוא גומע בצמא כל הסבר של סול על טיב המשכונאות.

 וכשמו כן הוא, ישו המושיע. ויש את מרילין הצעירה שאינה נכנעת לסגירות שלו.

“אני יודעת שיש סבל ואכזריות ואי צדק בעולם,….אבל אני מאמינה שיש תקוה לכולם” היא אומרת לו באחת הפעמים.

 “המשכונאי” הוא ספר שהשואה בו מרחפת מעל לדמותו של הגיבור, אין תיאורים רבים של אירועי השואה. התיאורים על מה שעבר סול אינם קלים והם מופיעים בעיקר בחלומותיו.

הסיפור מתרחש במשך שבועיים, רוב הספר הוא הקדמה ליום הגורלי, יום השנה למותם של בני משפחתו. יום שממנו חושש סול.

מה יקרה באותו היום? האם נשמתו של סול תנצל או שהוא ימשיך להישאב לתוך זיכרונותיו?

אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה. ספר שאי אפשר להישאר אדישים.

התכשיט שעל כריכת הספר הוא תליון מתנה לנישואי מדודתו של בעלי ששרדה את אושוויץ, לזכרה.

המשכונאי, אדוארד לואיס וולנט

מאנגלית, תום דולב

הוצאת מחברות לספרות, 2018

test123

12345

גן עדן וגיהנום באותו האי. על  “גן עדן וגיהינום” של יון קלמן סטפנסון

ספר שמספר את איסלנד ותולדותיה. ובעיקר את הטבע העוצמתי שלה הגובה את חיי תושביה.

ספר שחווית הקריאה בו שונה. מצאתי עצמי לא ממהרת לקרוא אותו ולסיימו, אלא כל מה שרציתי היה  להמשיך ולהתענג על כל משפט, כל תיאור של ענן בשמים וערפילי המכסים את האי.

באיסלנד עדיין לא ביקרתי (זה בתוכנית). מעטים הספרים שתורגמו מאיסלנדית לעברית. קראתי את  “על שפת הים, בקצה העולם” של סולוויג אגרז. שהילך עלי קסם מעורפל. כך שידעתי לאיזו אווירה אכנס בקריאה.

ספר שמספר את איסלנד ותולדותיה. את הטבע העוצמתי שלה הגובה את חיי תושביה. הספר הוא הראשון מטרילוגיית ספרים (ניתן לקרוא כל ספר בנפרד).

הסיפור מתרחש בסוף המאה ה-19. הנער, הוא הדמות הראשית, היחיד ללא שם,(לשאר שמות שאי אפשר להגות או לקרוא) אולי כדי להבדיל אותו מהשאר או להראות שהוא יכול להיות כל אחד. הנער נמצא בין יורדי ים דייגים, הוא הצעיר ביניהם ולכן עליו מוטלות המטלות הפחות נעימות. חברו היחיד הוא בָּרְד’ור ,שניהם היחידים מבין הדייגים שקוראים ונמלטים מפחדיהם בקריאת ספרים. שניהם אוספים חפצים בתרמיליהם ובסוף היום פורקים אותם. “מוציאים מהתרמילים את שאר הדברים שנותנים ערך לחיים לא כולל במקרה שלהם שפתיים אדומות וחלומות ושיער רך.”

הספר נפתח ביציאת הדייגים לים, הם יצאו שישה ויחזרו חמישה (לא ספוילר נאמר מיד בפתיחה.)

תוך כדי ההכנות ליציאה לים אנחנו מתוודעים לאנשי הסביבה, לדייגים, לנשותיהם שחוששות ומתפללות שיחזרו בשלום, מתפללות לישו שיחזירם. הנער נזכר בביתו, באמו שגם היא חיכתה לבעלה אהובה שיחזור מהים. גם אביו יצא בסירת 6 חותרים ולא שב. “השכן בא וכיבה את אור העולם.” המשפחה מתפזרת, אמו כותבת לו שלא ישכח את אביו שימשיך לחיות במחשבותיו. זו הצוואה שמותירה לו והוא מקיימה.

כולם יודעים שהמסע מסוכן ובכל זאת יוצאים אליו.

“אותם מעמקים שלוקחים את יקיריהם הם אלו שמקיימים אותם, מרחיבים את ביתם ומגדילים את חלומותיהם.”

ובחזרתם ליבשה

 “האושר שלהם הוא להרגיש קרקע יציבה תחת כפות רגליהם לאחר 12 שעות באוקיאנוס. זה סימן שלא טבעת.”

הגיבור חוזר ליבשת ומחליט כי לא יצא אל הים לעולם. בחזרתו הוא עורך  מסע על מנת להחזיר לבעליו את הספר “גן העדן האבוד” שחברו, בָּרְד’ור, קיבל. הם קראו יחד בספר. הם נשבו בקסמיו ובילו שעות בשיחות על הספר. המסע על היבשה אינו קל ומקביל למסע בים. עכשיו הוא מספר את סיפורו של חברו במטרה להחיות אותו שוב. בדיוק כמו אמו שניסתה להחיות בפניו את אביו.

מי שרוצה עלילה קצבית ומהירה, עלילה מרתקת, לא ימצא אותה כאן.זהו ספר בעל עלילה מצוצמצת.

ספר פיוטי, שיר הלל לטבע ולחיים או שיר קינה למוות. שיר הלל לטבע ולגורמי האדם, שיר הלל לאפסותו וקטנותו של האדם מול הטבע ,שיר קינה לפחד מגורמי השמים. האדם שבוי בין גן עדן וגיהינום. יופיו של הטבע יכול להיות גן עדן וגיהינום יחד.

“הגיהינום הוא זרועות שאין את מי לחבק שם”.

“הגיהינום הוא לא לדעת אם חיים או מתים”

חלקו הראשון של הספר הילך עלי קסם. הרגשתי כאילו אני נמצאת בתוך ציור אפלולי, היו רגעים שהיה לי נדמה כי אני נמצאת בין אנשי המקום, רואה את הערפל, מרגישה בלחות ,נפעמת מעוצמת הטבע ויראה מהגלים ולב הים.

החלק השני של הספר הוא פילוסופי, מעלה שאלות על משמעות החיים. שתי יממות חלפו מהרגע שהנער עזב את המסעדה עם חברו וחזר בלעדיו. עכשיו הוא מחליט להחזיר את הספר גן העדן האבוד לבעליו. מסעו על האדמה הוא מסע נפשי לעצמו. מסע עם תהיות על משמעות החיים.

המספר שהוא חלק מהסיפור, נוכח ונפקד גם יחד, מתערבב לפעמים עם הדמויות, עובר מגוף שלישי לגוף יחיד רבים, מה שממחיש את התחושה שהוא נמצא בין החבורה. המספר יוצר סצנות ויזואליות שעובדות על כל החושים של הקורא. לעיתים התחושה היא שאנחנו נמצאים יחד עטופים בערפילי האי, בשחור אפור של העננים, בקור של האוויר ,במרחבי האוקיאנוס האינסופי ובפחדים של היוצאים לים ואלו שנותרים מאחור. לא רק תיאורי הנוף הקסימו אותי, אלא צירופי המילים והמשפטים. למשל:

“המפרץ בפקספלואי רחב ידיים, כמה רחב? רחב כל כך שהחיים אינם חוצים אותו.”

“הים ישן ההר מנמנם ובשמים שוררת דממה, איש אינו ער שם.”

הספר הומחז ומועלה על הבמה באיסלנד.

https://www.youtube.com/watch?v=uwaSCYpE10Y

ממליצה מאוד, חווית קריאה שונה ומיוחדת.

גן עדן וגיהינום, יון קלמן סטפנסון

תרגמה מאיסלנדית, דנה כספי

מודן, סדרה לספרות יפה 2018