הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

ספר התה – קקוזו אוקקורה

ספר עדין וציורי המביא בפני הקורא את תרבות יפן דרך סמליות טקס התה.

לפני ארבע שנים טיילתי ביפן והתאהבתי בתרבות שלה. תרבות מינימליסטית בעלת משמעויות רבות. תרבות של טקסים וסגידה לארעי, למתחלף ולמשתנה. תרבות המקבלת את ההוויה כמשמעותה. תרבות של חיים ומות, פריחה וקמילה הדרים זה לצד זה בהרמוניה.

אהבתי את חוסר המושלמות באומנות וביצירה. ציור או מבנה חייב להיות בלתי מושלם.

מעל לכל זו תרבות של איפוק.

קקוזו אוקקורה, היסטוריון האומנות היפנית, כתב ספר קטן ופיוטי על משמעות התה בתרבות יפן.

התרגום המשובח של יורם קניוק מצליח ללכוד את הדקויות של פולחן התה המשקף את אומנות ותרבות יפן.

התוצאה שלפנינו היא ספר יפיפה. הכריכה העדינה והמינימליסטית משקפת את תוכנו.

ספר התה הוא ספר המתאר את השקפת העולם הנקראת תהיזים. טקס שהתפתח מטקס הזן.

מי שלא גדל בתרבות יפן לא יבין זאת, האדם המערבי לא יבין את טקס התה.

את הספר כתב קקוזו אוקקורה כשהגיע לאמריקה בראשית המאה ה-20 ומטרתו היתה להביא בפני האדם המערבי את משמעות האומנות והתרבות היפנית.

התה הופך להיות מרכז ההוויה היפנית, לא רק כשתייה אלא כאומנות ודרך חיים. התה הוא סמל, אדם שאין בו תה מסומל לאדם חסר רגישות.

תה הוא יצירת אומנות ונחוצה יד אמן כדי להפיק ממנו את תכונותיו הנאצלות. לכן הספר אינו מדבר רק על התה, אלא על תרבות יפן, על ההיסטוריה, על החברה.

התה הוא דת של אומנות החיים. המשקה נעשה עילה להערצת הטוהר והעידון פעולה מקודשת שבה המארח והמתארח מתאחדים כדי למצות את האושר העילאי של היומיומי.

כל האידאל של התהיזים היא תוצאה של תפיסת  הזן שלפיה הגדולה מצויה באירועים הקטנים ביותר של החיים.

חדר התה משקף את תרבות יפן, הכניסה אליו נמוכה מקומת האדם  זאת על מנת שהנכנס ירכין ראשו ויחוש ענווה. החדר פשוט ונטול עומס אומנותי. החדר בנוי מחומרים טבעיים וזמנים על מנת להזכיר לאדם השרוי בו את חוסר הקביעות שלו בעולם.

אמני התה תרמו רבות לאמנות. הם חוללו מהפכה באדריכלות הקלאסית ובעיטורי הפנים ויצרו סגנון חדש.

הספר אומנם קצר אך כל משפט שבו מקפל עולם של תרבות. מעביר לנו פילוסופית חיים שלמה. מכניס את האדם המערבי להיכל של התרבות היפנית. ספר שיש בו יופי רב ועדינות.

בשנה האחרונה למדתי קליגרפיה חופשית ואומנות הכתיבה של המזרח. קראתי שירי הייקו רבים. שירים שהאדם המערבי אינו מבין כיצד כמה מילים מעבירות תחושות ורגשות. דרך הכתיבה והציורים הצלחתי להבין מעט ואפילו פחות ממעט את השקפת העולם המינימליסטית של המזרח. ספר התה הוא נדבך נוסף אצלי באומנות.

מומלץ  לכל מי שאוהב אומנות, לא רק למי שאוהב ומתעניין  בתרבות יפן.

ספר התה, קקוזו אוקקורה

מהמקור האנגלי, יורם קניוק

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2021

ראה אור לראשונה בעברית בשנת 1996

תגובות בפייסבוק

אמונה – דרור משעני

לפגוש את אברהם אברהם, מפקד אגף חקירות ומודיעין בפיענוח חקירה חדשה היא כמו לפגוש מכר ותיק.

אברהם בן 43 מתגורר בחולון. הוא  שואף לקבל תיקים גדולים וחדשים. הוא רוצה להגשים את החלום שלשמו התגייס למשטרה, להציל חיים, להתנגד לאכזריות ולאלימות ולרוע.

שתי חקירות מקבילות עומדות על הפרק והוא צריך לפענח אותן.

האחת, תינוקת זערורית הושארה בתיק יד מחוץ לבית החולים וולפסון. היא הושארה בכוונה שתימצא ומישהו יטפל בה. החשודה, ליאורה, סייעת לגננת מבת ים נתפסת מיד.

החקירה השנייה היא היעלמותו של תייר שוויצרי שהגיע לארץ. מצלמות האבטחה של בית המלון שבו התאחסן מגלות חשודים שביקרו בחדרו ויצאו עם מזוודותיו. התייר נמצא מת בים.

לי כקוראת היה ברור ששתי החקירות מצטלבות אחת עם השנייה. מרגע זה הפכתי גם אני לבלש שמנסה לאתר מה הן נקודות ההשקה של שתי החקירות.

דרור משעני מצליח לרתק את הקורא לא רק בזכות המתח והסקרנות שהוא מעלה, אלא בזכות האנושיות והאמינות של הדמויות.

ליאורה, הנאשמת בנטישת תינוקת גרמה לי לחייך פעמים רבות. ליאורה בעלת לשון חדה, צינית, מאוד פקחית, מנסה להסיט את השאלות שמופנות אליה. התשובות שהיא משיבה היו מרעננות וחדות. מודה, חיכיתי שיזמנו אותה להרבה חקירות, כדי שאוכל ליהנות מלשונה החריפה.

כמו שציינתי אברהם הוא מעין מכר ותיק שגר בעיר שאינה זרה לי. גדלתי בחולון ועבדתי בחולון שנים רבות. חולון היא גם העיר של דרור משעני והוא גומל לה על כך. (לרגע הצטערתי שלא לימדתי את דרור ). אברהם האנושי, האיש החם, אוהב האדם אינו מוותר ופועל לפי החושים שלו. הוא אינו ממהר לסגור תיקים כדי להמשיך לתיק הבא. הוא חוקר ביסודיות את החומר שמונח לפניו.

״לרגעים הוא חושד בעצמו מרגיש כמי שממציא או הוזה-כמו האביר הגרוטסקי בספר, שמדמה כי הוא נלחם במפלצות-אבל ברגעים אחרים הוא מבין שמה שאחרים חושבים לפרנויה הוא הדרך היחידה להשתחרר מאמיתות שנחשבות מובנות מאליהן.״

בשתי החקירות אברהם מרגיש שקורים לו דברים בפעם הראשונה ושזו תהיה חקירה לא פשוטה. והוא צודק. העניינים מסתבכים.

 אבל, דרור משעני יודע להוביל את החקירה, את הדמויות ואת הקוראים ביד מהימנה אל הסיום.

אברהם אברהם יצליח בפיענוח החקירה, ובעיקר יישאר נאמן לעצמו ולאנושיות שבו. למרות הרצון שלו להתקדם מעלה, להגיע אולי לגג הוא מעדיף להישאר בקומת הקרקע, כי מקומת הגג לא רואים פנים של אנשים.

“אמונה” הוא לא רק ספר בלש ומתח, הוא ספר שמעלה שאלות מוסריות על קשר אישי של אנשים המגיעים מרקע דתי שונה. שאלות על דת ואמונה ומהי אמונה. לכל אחת מהדמויות אמונה משלה. ליאורה מאמינה בצדקתה ומתפללת בפסוקים מהתנ”ך שמתאימים לרגעי האירוע. בתו של התייר השוויצרי מאמינה שאביה  נרצח. אברהם מאמין בהשערותיו לגבי פיענוח החקירות. הדמות האחרונה שמופיעה בספר היא בעלת אמונה פילוסופית אוניברסלית אשר מחזקת את אברהם באהבת האדם שבו וגם בנו.

התינוקת נקראת אמונה, שם שנתנה לה האחות הדתייה שטיפלה בה.

ספר מרתק, שואב. נדמה כאילו דרור משעני רקח את הפרטים בעלילה במיוחד עבורי, חולון עיר ילדותי ובגרותי, טיול בפריס  האהובה עלי וציטוט מהרומן המועדף עלי “דון קיחוטה”.

ממליצה בחום.

אמונה, דרור משעני

עורכת, שירה חדד

אחוזת בית, 2021

תגובות בפייסבוק

מדריך לציור וקליגרפיה – ז’וזה סאראמאגו

ספר מאתגר וחכם. אחד הספרים שמפעילים אצל הקורא את כל החושים.

סאראמאגו, ציור, קליגרפיה. שלוש מילים שהיפנטו אותי לפני שהתחלתי לקרוא.

מה רבה היתה הפתעתי שלאחר קריאת פרקי הפתיחה הבנתי שזהו אינו רומן רגיל עם עלילה. זהו מדריך שאינו מדריך. הוא אינו ספר עם הוראות הפעלה כיצד לצייר או לכתוב קליגרפיה.

הספר הוא מדריך, מדריך את נפשו של האמן, את ההבנה שלו כיוצר ומהי דרכו בעולם האומנותי.

הייתי קוראת לזה במילה אחת החיפוש.

הגיבור, צייר בינוני המתפרנס מציורי פורטרטים מוזמנים. הוא מוזמן לצייר פורטרט של ס’. ס’ הוא מנהל מוכשר ועשיר. דיוקנו יעטר את משרדו. הגיבור מצייר את דיוקנו של ס’ כפי ס’ רוצה שיוצג, כמעט כמו ציירי החצר בתקופת המלכים. אלא שהצייר אינו מרוצה מדיוקן א’ ויוצר בסתר דיוקן ב’, דיוקן נוסף שבו הוא יצייר את ס’ כפי שהוא, הצייר, רואה אותו.

אבל גם בזה הוא מרגיש שהוא נכשל ואינו מצליח, לכן הוא עובר לכתיבה.

מטרת הכתיבה או החקירה כמו שהוא מכנה אותה היא לבדוק מה אבד בין הפורטרט הראשון לשני.

הוא נע בין שני ציורי הפורטרטים, מערכת היחסים אינה בינו לבין הפורטרט, אלא בינו לבין ס’ המצויר. הפורטרט הראשון מציית לתוכנית מקדימה של סכמה ותהליכים. השני דורש חירות, חוסר יציבות.

להפתעתו הוא מגלה שהכתיבה מספקת לו מילוי פערים על דמותו שאינם באים לידי ביטוי בציור. הכתיבה קלה לו יותר.

אומנות הציור ואומנות הכתיבה הן שתי אומניות המתכתבות אחת עם השנייה, שתיהן מספרות סיפור.

העלילה שבספר היא מינורית, שקטה, קטנה. הגיבור הוא גבר בן חמישים, היה נשוי והוא אב. בתחילת הרומן הוא מנהל רומן אינטימי עם מזכירתו של ס’.

הספר כתוב בגוף ראשון. היחיד מבין ספריו של סאראמאגו שנכתבו בגוף ראשון.

״ אילו לא היה הכתוב כאן בגוף ראשון, הייתי מוצא צורה מושלמת לרמות את עצמי, הייתי מדמיין את כל המחשבות וכן את כל המעשים יחדיו הייתי מאמין באמת שבהם אפילו בשקר הכלול בהם כי השקר הוא האמת״

תכונת הכתיבה היא הבדיה ולא ההצמדות לאמת הכרונולוגית. לכן הוא מתעתע בקורא ואומר נולדתי כאן או שם בשנה זו או אחרת. כי בכתיבה הבדיה הופכת למציאות.

זהו ספר מרתק. במהלך הקריאה הרגשתי כאילו אני נמצאת במבוך ובדרך מלאת הסתעפויות. כל סטיה מהדרך הובילה אותי למקום חדש. מצאתי את עצמי בודקת מה אני אישית חושבת על הנושא שסאראמאגו הביא בפני.

הוא מכיל את כל מחשבותיו והנושאים השונים שבספריו, זהו מעין תרכיז יצירותיו. תרכיז של הספרים שיבואו לאחר מכן.

ספר שברובו הוא דעות, מחשבות, הגות פילוסופית על נושאים רבים. משתף את הקורא בדעותיו על חברות, גאוה, ציירים, כמו רמברנדט, מיכלאנג’לו,  סופרים כמו  שייקספיר, אידאולוגיה, ציביליזציה, חיפוש אחר סודה של היצירה. לדעתו אפילו כניסה למוזיאון הוא סוג של מסע. על הדת. על ההיסטוריה.

הגיבור בניסיון  כתיבתו  מעתיק ספרים, כמו שמעתיקים ציורים.

הרומן הוא למעשה רומן מסע, מסע פיסי ומסע נפשי. חיפוש אחר מהות האומנות עבורו, מהות החיים. בסיום הספר הוא מגיע לגילוי מהות חייו ואולי מהות חיינו.

ספר מסע אומנותי מרתק, מעניין וחכם. הגיבור עובר מסע תודעתי ואנחנו איתו. מסע של התבוננות פנימית על היוצר על תהליך היצירה על המחשבות של היוצר מול עצמו ומקורות ההשראה שלו.

ממליצה מאוד לכל מי שאוהב את סאראמאגו, את כתיבתו ואת נושאיו הסיפוריים.

אני אישית, כמי שמנסה למשוך ידי במכחול ובשנה האחרונה מתנסה בכתיבת קליגרפיה חופשית, מצאתי עניין בספר על כל רבדיו.

ספר לכל מי שמחפש אחר האמת האומנותית, משמעות היצירה בחיינו. ומשמעות הקיום.

מומלץ למי שאוהב את סאראמאגו ואת כתיבתו. למי שמוכן להתמסר להגיגים פילוסופים והגותיים על יצירה וייסורי היצירה.

כמו כל ספריו בעברית של סאראמאגו  תורגם הספר על ידי מרים טבעון המוכשרת. התרגום משובח וקולח. תרגומה של מרים מעביר את מחשבותיו של סאראמאגו באופן מדויק.

מדריך לציור וקליגרפיה, ז’וזה סאראמאגו

מפורטוגזית, מרים טבעון

הספריה החדשה, 2021

תגובות בפייסבוק

ערב אחד במועדון – כריסטיאן גאיי

נובלה מינימליסטית שממשיכה להתנגן במוחי.

הבית שלנו הוא בית מוסיקלי, ילדי מנגנים, בני הוא נגן פסנתר מוכשר ואף מלחין (אינו עוסק בתחום). הבית תמיד אפוף צלילים. הנובלה השאירה בי צלילים רבים, צלילי מחשבות, צלילי השירים שמופיעים בה ובעיקר תהיות על משמעות האומנות בחייו של יוצר.

סימון נרדיס היה בעברו נגן ג’אז מפורסם ומוכשר. הוא אפילו השפיע על נגנים צעירים שחיקו את סגננו המיוחד. יום אחד  עזב את עולם המוסיקה, את הנגינה, השתייה, הסמים, הנשים, כי היו תערובת קטלנית עבורו והחליט לחיות חיים רגילים. “ג’אז לא בדיוק מעודד אנשים להתנהג יפה.” כבר עשר שנים הוא מומחה למערכות חימום, תפקידו לדאוג לחימום מחסנים, בתי מלאכה, לא חימום על הבמה. כיום  הוא שומע רק מוסיקה קלאסית. לדבריו הוא ערק מעולמו הקודם.

ערב אחד, ערב שבו היה עליו למהר לשוב לביתו כיוון שהוא ואשתו מתכננים לנסוע לכמה ימים, הוא התעכב לתת עזרה למהנדס. המהנדס רוצה לגמול לו על כך ומבקש ממנו להצטרף אליו לארוחת ערב במועדון.

וזהו אותו ערב אחד במועדון שיהפוך עליו את כל חיו וחיי הסובבים אותו. בכניסה למועדון הוא שומע את צלילי מוסיקת הג’אז המוכרת לו, אפילו הפסנתרן מגנן בסגננו.

את המשכו של הערב הגורלי לא אספר, אתם ודאי מניחים לאן הערב יתגלגל, אבל יש גם הפתעה ושינויים בעלילה המחשבתית של הקורא.

את סיפורו של סימון מספר חברו הטוב של סימון ושל סוזן אשתו. הוא מכיר היטב את הנפשות הפועלות ויודע מה עליו לומר להן, ומה לייעץ. החבר המספר רצה להיות סופר, אך הפך לצייר והנה עכשיו ניצבת בפניו הזדמנות לספר סיפור מוסיקלי, את סיפורו של סימון וסוזן.

הנובלה הקטנה הזו בת 95 עמודים אינה קלה לקריאה. סגנון הכתיבה המיוחד שבה הוא סגנון המזכיר את מוסיקת הג’אז. יש תחושה של קפיצה בין הדמויות והסיפור, אבל הקטעים משולבים זה בזה בדיוק כמו קטע ג’אז.  יש בה ריבוי  סגנונות כתיבה, אך היא הרמונית. כמו שבהאזנה למוסיקת הג’אז צריך לעקוב אחר הצלילים, להקשיב ולהיכנס לתוך התווים,  אחרת השומע עלול לאבד את המנגינה ולחוש קקופוניה באוזניו,  כך הקריאה בספר, צריך לעקוב אחר  תווי האותיות , אחר הדמויות ודקויות הפעולות שלהן.

וידוי, אני אישית איני אוהבת להאזין למוסיקת ג’אז ובכל זאת נשבתי ביופייה של הנובלה המיוחדת. הסופר הצליח להאיר את עולמו הפנימי של האומן. תחושותיו של סימון לגבי מהותו והאומנות שבו אמינות. סימון שחי כבר שנים ללא המוסיקה ההרסנית עומד שוב מול הפסנתר ומבין שלמעשה חייו לא היו חיים. והוא היה כמעט כמו חי מת. התשוקה לגעת בקלידים שעלולה להרוס אותו בוערת בו. הוא כמו נרקומנים או אלכוהוליסטים. לוח הזמנים של הרכבות אינו מעניין אותו, הלוח והרכבות הופכות לסמל לחייו.

מה יקרה לו לאחר אותו ערב במועדון, כמה רכבות לביתו הוא יפספס ? על כך בנובלה.

“ערב אחד במועדון” הוא ספר בעל אווירה. ברגע שקולטים את סגנון הכתיבה המיוחד שבו אי אפשר לעצור. בניגוד לסימון  שפיספס מספר רכבות לביתו הקורא יגיע עד לתחנה הסופית שבה מחכה לו הפתעה.

“הנובלה הזו קטנה עלייך, בשעתיים את בולעת אותה.” כך אמרה לי חברה שהשאילה לי את הספר לקריאה.

צדקה החברה. סיימתי במהירות ועדיין היא בתוכי. איני מפסיקה לחשוב על סימון ואותו ערב אחד גורלי. שאלות רבות מעלה הנובלה, מהי האומנות ומשמעותה עבור האומן, מהו המחיר שעל האומן לשלם, האם ניתן לברוח מהאומנות אפילו שיודעים את המחיר שמשלמים עבורה.

ערב אחד במועדון, כריסטיאן גאיי

מצרפתית, אביגיל מרמרי

הוצאת כרמל, 2020

בספר משובצים  שירים, אחד מהם שיר שאהוב על אחת הדמויות וגם עלי. Les Feuilles mortes “את שאהבת אותי ואני שאהבתי אותך”

Les Feuilles mortes

תגובות בפייסבוק

בשולי הנוחות – סייקה מורטה

הקריאה בספר “בשולי הנוחות” גרמה לי להרבה הרבה חוסר נוחות, למרות זאת לא יכולתי להניח אותו.

קֵייקוֹ פוּרוּקוּרה, גיבורת הנובלה היא בחורה יפנית בת 36. היא עדיין עובדת בחנות נוחות, עבודה הנחשבת לעבודה זמנית. היא אינה נשואה, אין לה אפילו חבר, העבודה בחנות ממלאת אותה.

בגיל צעיר הבינה קייקו, כי היא שונה משאר האנשים סביבה. היא הביטה לכל עבר ולמדה מהסביבה כיצד עליה להתנהג. בזמן לימודיה באוניברסיטה התחילה לעבוד בחנות הנוחות כעובדת זמנית. כבר 18 שנים היא עובדת זמנית. היא אפילו יודעת את מספר שעות העבודה שלה בעל פה. נוח לה להיצמד לעבודה בחנות שבה הכל ברור ומוגדר. קייקו כולה חיה לפי החנות, יודעת אילו כריכים ייקנו בכל מזג אויר. היא הפכה ל “יצור של עובד חנות נוחות”. או כמו שהיא מגדירה את עצמה  “גופי עשוי מהמזון של חנות הנוחות הזאת, אני מרגישה שאני חלק מהחנות, כמו מדפי התצוגה או מכונת הקפה.”

בשנות העשרים לחייה עבודה מסוג זה התקבלה על ידי סביבתה בעין יפה, היא לא נדרשה לתירוצים, אבל בהמשך, חבריה ובני משפחתה יצרו קשרים בחברה, באמצעות מעמד בעבודה או נישואים, והיא נותרה היחידה ללא משרה קבועה וללא נישואים. בחורה מוזרה. שונה מהחברה. לקייקו לא היה איכפת, למרות שידעה ושמעה כי היא שונה היא הרגישה, שהחנות אינה שופטת אותה כמו החברה. עד ש…. יום אחד מתקבל לעבודה שיראבה, בחור צעיר שנראה בעיניה כקולב, בגדי החברה כאילו קטנים עליו, הופעתו הפתיעה אותה. שירבאה הופך עלייה את כל עולמה.

סייקה מורטה מצליחה להכניס את הקורא לעולמה הפנימי של הגיבורה. הנובלה המצומצמת מעבירה לנו את התחושות הנפשיות והפיסיות של הגיבורה. אני כקוראת הבנתי את אופן חשיבתה והתנהלותה בחברה ולא שפטתי אותה. לדעתי, זו גדולתה של הסופרת וכוחו של הספר.

לפני ארבע שנים ביקרתי ביפן, הוקסמתי מכל התרבות השונה, האחרת שלהם. בין שלל החוויות זכורה לי חווית הקניות בחנויות. לפני פתיחת החנות ראיתי את העובדים והמנהלים מקבלים תידרוך. הביקור בחנות יוניקלו המפורסמת השאיר אותי בתחושת הלם. אני כישראלית רגילה למדוד את הבגד מול המראה של החנות. ברגע שפשטתי את המעיל וניסיתי להשתחל לתוך סוודר, עטה עלי המוכרת ובמבט מבוהל אמרה:  “נו, נו”. לקחה אותי בעדינות לתא המדידה, טאטאה את התא, הושיטה לי מסכת בד דקיקה שלא אכתים את הבגד, כשיצאתי טאטאה אחרי.

הקריאה בספר החזירה אותי לחוויות יפן, חשבתי, “טוב, כך זה אצלם. הם מסורים לעבודה, ממושמעים.” אבל מִסֵפֶר המתאר את תרבות העבודה של יפן, ואת אישיותה של קייקו הופך הספר לאט לאט לביקורת על החברה וגם על החברה המערבית.

הביקורת היא על חוסר קבלת השונה, גם אם הוא תורם את חלקו לחברה, אינו פוגע באנשים הוא יישאר אחר, שונה, נטע זר. העולם כופה ומכריח את כולם להפוך לאנשים כפי שהוא רואה לנכון, אינו מקבלת שונות.

השאלות שעולות מהספר הן מהו “עולם נורמלי”? האם אנחנו באמת נאורים כמו שאנו חושבים, או שאנחנו עדיין מתנהגים כמו בתקופת האבן במסווה של חברה מודרנית, לפי הגדרתיו של שיראבה.

עולמה של קייקו מתערער, פתאום היא מרגישה כמו בילדותה, שונה, מוזרה אינה שייכת. עד היום היא היתה חלק ממערך החנות, חלק ממנה. אפילו היתה לה הרגשה של מערכת יחסים אינטימית עם החנות. עכשיו היא מחליטה לעשות מעשה ולשנות את חייה, אולי כך החברה תראה אותה כחלק.

האם היא תצליח?

על כך בספר “בשולי הנוחות”. אחת הנובלות המיוחדות שקראתי. נובלה שיש בה ביקורת חברתית מתובלת בהומור מיוחד ולעג לחברה.

אני מצפה לתרגומים נוספים של ספריה של סייקה מורטה.

הספר זכה בפרס אקוטגווה ב- 2016 באותה שנה שבה יצא לאור. והגיע למקום השלישי ברשימת רבי המכר בקטגורית פרוזת מקור באותה שנה, ותורגם לשפות רבות. שמו במקור הוא konbini ningen, עד כמה שאני מבינה התרגום הוא, נוחות אנושית והכוונה היא אדם מינימרקט. קונביני היא רשת חנויות.

סייקה ורטה עצמה עבדה בחנות נוחות במשך 18 שנים.

למי שמעונין לקרוא על הסופרת יכול לקרוא בבלוג הנפלא של אירית ויינברג “יפן מונוגטרי”

יפן מונוגטרי

בשולי הנוחות, סייקה מורטה

מיפנית, עינת קופר

הוצאת כתר, הסדרה הקטנה, 2020

תגובות בפייסבוק

הילדות האבודות של פריז – פאם ג’נוף

הילדות האבודות של פריז – פאם ג’נוף

אחרי קריאה של כמה ספרים מעיקים החלטתי לקרוא ספר פחות כבד. “הילדות האבודות של פריז” אינו ספר קליל, ובהחלט שאינו קל, אבל הקריאה בו מושכת.

הספר מתרחש בין השנים 1943-1946. הוא נע זמנים, בין יבשות, ובין שלוש דמויות נשיות.

בניו יורק של 1946 מוצאת גרייס בתחנת רכבת מזוודה נטושה. היא מעיזה לפתוח אותה. מה שמשוך את עינייה הוא אוסף תמונות של נשים. בערב כשהיא רוצה להחזיר את התמונות למזוודה מתברר לה שהמזוודה נעלמה. עכשיו היא סקרנית למצוא את המזוודה ולדעת מי הן הנשים שבתמונות.

גרייס  הצעירה היא אלמנה  שעובדת אצל פרנקי. פרנקי נותן עזרה לפליטים יהודים בהכוונה מינהלית מול הרשויות ובדיור.

לאחר בירור קצר מתברר שהמזוודה היתה שייכת לאלינור טריג שנהרגה באותו הבוקר בתאונה.

מכאן הספר נע בין העבר  להווה.

 עוברים ללונדון לשנת 1943

אלינור טייג היא  יהודיה פולנית, בגיל 15 היתה עדה לפוגרום בכפר שלה ליד פינסק. אלינור שימשה כמזכירת הנהלת הארגון. ארגון ששייך לממשלה הבריטית. הארגון שלח סוכנים חשאיים לאירופה לביצוע משימות סודיות, כמו מעשי חבלה. אלינור נלחמה להקים את יחידת הנשים בארגון.

אלינור מסורה לתפקידה, היתה בה יכולת נדירה לזהות נשים ולדעת לבחור אותן למשימה.

הדמות הנשית השלישית היא מרי. אנו פוגשים אותה בשנת 1944 בלונדון. מרי היא אמה לטס, ילדה בת חמש. היא מדברת צרפתית ומאותרת כראויה למשימה. היא עוברת אימונים שאינם קלים ונשלחת למשימה.

מפאת חשש לספוילרים לא אספר מה היתה המשימה של מרי, והאם עמדה בה ואיך הסתיימה עבור הנשים האלו המלחמה.

זהו ספר שמספר לנו על נשות המלחמה. נשים שגילו את האומץ הפנימי והחיצוני שלה. הן למדו להסתכן וגילו את הנחישות בביצוע המטלה. מה שהוביל אותן לפטריוטיות ודבקות במטרה. וכמו בכל ספר יש בו קונפליקט של בגידה, של אהבה.

הספר אינו רק ספר על המלחמה ועל תפקידן של הנשים באותה התקופה, אלא בעיקר ספר על אומץ של נשים, נשים שמגלות את מעמדן  בימים קשים. נשים שמלמדות אותנו על מסירות וחברות טובה. הגילוי העצוב הוא שהן אינן חשובות לארגון כפרט והמטרה היא המשימה.

 ״ מבחינתו פשוט היה אפשר להקריב אותן״

״ לפעמים צריך להקריב מעט אנשים לטובת הכלל״ אמר המנהל לאלינור.

לאחר שגרייס מצאה את התמונות של 12 בחורות מתוך הקבוצה שלא חזרו מהמלחמה היא מחפשת לדעת  עליהן פרטים ובכך מחייה אותן. הן אינן האירגון. עבורה הן נשים פרטיות.

אהבתי את סיפורה האישי של גרייס, את הדחף שלה לגלות מה עלה בגורלן של הנשים.

הספר “הילדות האבודות של פריז” הוא ספר קריא שלא רק מחייה תקופה אלא מביא לקידמת הבמה את סיפורן האמיתי של נשות הארגון החשאי. הסופרת פאם ג’נוף מסתמכת בספרה על אירועים אמיתיים.

לצערי, דור המלחמה הולך ונעלם ואני שמחה על ספרים חדשים שנכתבים ומעלים עבור הדור הצעיר מחדש את המלחמה ומעשה הגבורה והאומץ.

הילדות האבודות של פריז, פאם ג’נוף

מאנגלית, עפרה אביגד

הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2021

תגובות בפייסבוק

מחברות שדה – צילה זן-בר צור

ספר השירה “מחברות שדה” הוא כמו מעיין מים לרוויה. אפשר ללגום ממנו לרוויה עוד ועוד.

אני עירונית בנשמתי. ריח הפיח וזימזום המכוניות על האספלט הרותח הוא משב רוח עבורי.

ספר השירה “מחברות שדה”  הרחיק אותי מהאורבניות שבי וקירב אותי לאמא אדמה. יכולתי לחוש בניחוחות הטבע, להרגיש את הטל על עורי ולהתענג לרגע מיופי העולם וקיומו.

זה שיר הלל לטבע ולאדם שהוא חלק מהטבע.

מחברות שדה, כך קראה צילה לספרה והספר אכן נראה ונקרא כמו מחברות עם רישומי חוויות. רישומים במילים מצוירות. הכריכה מזכירה מחברת וציורה העדין של דנה ניצני אינו מותיר ספק על כך שהספר כולו הוא פרח שדה.

הטקסטים כתובים כפרוזה, כמו מחברת רישומים, אך בל נטעה הכתיבה היא לירית, רגישה ואינטימית. כתיבה ציורית.

יופיו של הספר הוא בכך שהמחשבות הקיומיות של הכותבת הופכות להיות חלק מהיקום ובעיקר חלק מיופי היקום.

צילה מכניסה את הקורא למחשבות האינטימיות שלה, לרגשות הפרטיים והפנימים שלה כשהטבע הוא החוט המקשר. הטבע משמש השראה, מהווה מטונימיה לרגשותיה. היקום כולו חי וקיים עבורה ועבור המחשבות שלה.

“בימים של קרבה אני מוציאה מהילקוט את מגדיר הצמחים ומדפדפת בתקופת הילדות שלי.”

לי היתה תחושה שהדוברת לא רק שמחוברת אל הטבע אלא מהווה חלק קיומי ממנו. הטבע הוא כר הזיכרונות שלה שמשמש לה מרגוע.

ציורי המילים וציורי הטבע בשירים גרם לי לעיתים להחסיר פעימה, למה? כי בעזרת צירופי המילים החדשות נוצרה עבורי  תמונה ייחודית וכל הפרטים שאני רגילה להסתכל עליהם מקבלים משמעות חדשה, כמו “מתי נפרמנו לסתו אחד?”, “קראת לי יער בקצה העלה הירוק.” “לנדוד עם היבשות אל מעבר.” שינוי בצירוף המוכר והידוע. “למות ולהתעבר לרוח סתו המבשילה את פרות העונה.”

קראתי שוב ושוב את שיריה של צילה, הרגשתי את ניחוח השדה ויופי הטבע, התפעלתי מול הראייה הייחודית שלה  על המוכר והידוע. הגשם נצבע לי בצבעים חדשים, היער הפך למוחשי, שרף העצים נדבק לידיי, האבקנים התעופפו מול עיני. לרגע הרגשתי גם אני כמו ילדת טבע שמחוברת לאדמה.

“למדתי לקמול בגוף ראשון ולהראות נבט.” – משפט מדהים שיש בו עולם ומלואו, פריחה קמילה והתחדשות מעגלית, כמו הטבע ההמחזורי האינסופי.

אחד השירים שריגש אותי הוא “זו אני”

צילה זן-בר צור היא משוררת ייחודית הכותבת ברגישות. האינטימיות האישית שבשירתה גורמת לקורא להתחבר לשיריה ולחוש את עצמו בשלל החוויות ששיתפה.

ספר יחודי, עדין ביופיו. הספר מונח על שולחני ואני מעלעלת בו פעמים רבות, נושמת את תיאוריו ומציירת בדמיוני את יופיו של הטבע הנפרש מולי דרך עינייה של צילה.

צילה זן-בר צור היא חוקרת תרבויות וטקסי נשים במרכז אסיה.

זוכת פרס אביב לשירה על ספרה אנאר באלח’י

מחברות שדה, צילה זן-בר

הוצאת צבעונים, 2021

תגובות בפייסבוק

איך לאהוב את בתך – הילה בלום

ספר רגיש, כואב ומתעתע שמשאיר רושם רב על הקורא.

“איך לאהוב את בתך” שרט לי את העור,  במהלך הקריאה הרגשתי כאילו אני נמצאת על סיפונה של אוניה המתנדנדת מצד לצד ומטלטלת את הגוף והנפש.

הספר נפתח בתמונה  מסקרנת, אשה מבוגרת מציצה לחלון בית בחרונינגן שבהולנד. מבעד לחלון היא צופה בשתי נכדותיה המשחקות בסלון, היא מעולם לא ראתה את שתי נכדותיה ואף אינה אמורה לדעת על קיומן. את בתה, אם הנכדות אינה זוכרת כך. בסקרנות היא בוחנת את בתה, נכדותיה, בעלה של הבת ואת הבית. האשה סבה על עקבותיה וחוזרת ארצה.

אין ספק שפתיחה שכזו מעלה סקרנות אצל הקורא, מה הסיבה שהאשה אינה נכנסת לבית, מדוע אינה מכירה את נכדותיה.

הסקרנות והספק הן חוט שנשזר לאורך כל קריאת הספר.

יואלה מספרת לנו הקוראים, אולי גם מספרת לעצמה את סיפור חייה, את סיפור האימהות שלה עם בתה לאה. לאה ויואלה, שני שמות הכרוכים אחד בשני , כמו הדמויות הלפותות זו בזו.

זה אינו ספר עם עלילה, את העלילה טווה הקורא במוחו. הוא לוקח את הקצוות הפרומים שמספרת יואלה ורוקם מחדש את בגד העלילה. הספר הוא כמו יומן זיכרונות ומחשבות שאינו מסודר, לא הוא אינו מבולבל, אבל הסדר אינו ליניארי כמו ביומנים שאנו מורגלים לקרוא.

יואלה מעלה על הכתב בפרקים קצרים מחשבות, היא סומכת על קריאתו האינטליגנטית של הקורא שידע לארגן את דבריה וליצור תמונה שלמה.

שם הספר “איך לאהוב את בתך” מעורר בקורא אסוציאציה של ספר הדרכה. הוא אינו ספר הדרכה אך אין ספק שניתן ללמוד ממנו. תוך כדי קריאה הוא מעלה שאלות קשות, האם אפשר ללמד איך להיות הורה אוהב, האם אפשר  לדעת איך לאהוב, האם יש הדרכה ומי נותן את ההדרכה. אימהות היא מצב נתון של מעגליות, כמו שהאם היא בת לאם ולבת האם יש אם וכך יש שרשרת.

״ היינו שושלת של בנות יחידות אמי היתה יחידה לסבתי, אני הייתי יחידה לאמי, בתוך בתינו היינו עדות יחידות לחיינו…״

יואלה בוחנת ממרחק הזמן ומרחק המקום את מערכת היחסים בינה לבין בתה. ״ אני מספרת הכל, מה שידעתי ומה שזכרתי. אבל הזיכרון הוא חומר חלש, והוא נועד לאומנות, אנשים מפסלים בו ומציירים בו״

וכך מתארת יואלה  מערכת יחסים מושלמת לכאורה. מערכת מתעתעת ומורכבת. מהרגע שבו הונחה בתה בזרועותיה היא חשה ומבינה שעליה לאהוב אותה ללא, ללא סיג, לא מעצורים, ללא ביקורת, ללא תנאי. האם כך תראה האמהות שבה? כמו שאמרתי התיאורים אינם ליניארים. הם נכתבים פרקים קצרים על אירועים ומחשבות. יש הרבה רמיזות מתחת לפני השטח מה שמצריך קריאה איטית וריכוז מצידו של הקורא.לאט לאט נפרמים החוטים הסבוכים של פקעת האמהות המושלמת.

מערכת היחסים הסימביוטית בין האם לבת, מערכת יחסים מקרבת ומרחיקה, מחבקת ודוחה, חונקת ואינה מרפה. מערכת יחסים שנראית מושלמת לכאורה מעלה שאלות, מה קרה שהוביל את הבת לניתוק מהאם שכן יואלה אומרת “ילדות לא נוטשות אמהות.” מדוע הרחיקה הבת אל מעבר לים והאם נאלצת לחפשה.

פתיחת הספר  קרובה לסיום הספר. וכך בין הפתיחה לסיום נע הקורא במערבולת רגשות ותהיות. חלק מהשאלות הן השלכה של הקורא על הורותו, האם היה הורה טוב ומיטב, הורה טוב דיו לילדיו. חלק מהתהיות הן ביקורת כלפי האם וניסיונות למצוא את נקודות השבר במערכת היחסים בין יואלה ולאה.

כתיבתה של הילה בלום היא כתיבה חכמה, אין היא אומרת מפורשות, אלא מפזרת רמזים על שתי הנשמות הסבוכות והלפותות אחת בשנייה. בכתיבה ישירה וסגפנית נמסרים האירועים המכוננים בחייהן. בחירת צורת הכתיבה היא הבחירה הנכונה והמדויקת לכתיבת העלילה. הפרקים הקצרים מאפשרים לקורא לנשום בין מידע לאירוע, בין פרק לפרק.

בין הפרקים משולבים סיפורים וספרים שקראה יואלה, כמו, “עין החתול” ספרה מכמיר הלב והכואב של מרגרט אטווד, סיפוריה של אליס מונרו ועוד. טוב עשתה המחברת שרק בסיום הספר שיבצה את מראה המקומות ובכך סמכה על הקורא שיזהה את הסיפורים ששפכו אור ורמזים על הדמויות.

בסיום הספר עם קבלת התמונה השלמה מבין הקורא מה גרם לבת להתרחק, הוא גם מודע  להתנהלותה של האם.

עטיפת הספר של תמי בצלאלי היא גאונית. לאחר סיום הקריאה הקורא מבין את מה שנאמר ללא מילים. החפצים מרמזים על הראייה של הקריאה ועל האור שמאיר את האין ואת היש.

ספר חזק ושורט.

קראתי בשקיקה לאט לאט ובין השורות כדי להבין את כל הדמויות. לא קלה מלאכת הקריאה ואינה מתאימה לכל קורא.

נבכי הנפש של האם מפותלים ואף מתעתעים.

ממליצה על הספר.

איך לאהוב את בתך, הילה בלום

עורך, יגאל שוורץ

כנרת,זמורה,דביר 2021

תגובות בפייסבוק

הבית ההולנדי – אן פאצ’ט

לעיתים לא צריך עלילה סוחפת או מותחת על מנת לשאוב אותי לקריאה. “הבית ההולנדי” ריתק אותי באנושיות שבו, בכך שהוא מתאר משפחה עם יחסים משפחתיים סבוכים שאנו יכולים לראות אצל שכנינו ואולי גם במשפחותינו.

הקריאה בספר העלתה בי מחשבות על בית ומשמעותו הסמלית ובעיקר על בית ילדותי והבית שהקמתי.  משמעות הבית כסמל נדונה כמעט בכל התחומים.

אן פאצט בוחרת לספר את סיפור המשפחה והבית עם סמלים ורמזים, חלקם מאוד ברורים לאגדות הילדות שגדלנו עליהן. ״ ילדים בני חמש לא מבינים בנדל”ן הם מכירים רק אגדות ובאגדות יש טירות.״ הבחירה הישירה באגדות כמו, עמי ותמי, שלגיה, מכוונת את הקורא באופן ישיר למערכות היחסים בין הילדים למבוגרים.

דני ומייב גדלו בבית היפה ביותר באלקינס פארק. אנשים הביטו בהערצה בבית המפואר שזכה בכינויו הבית ההולנדי. אביהם רכש אותו עבור אשתו, אמם של דני ומייב, אך היא סבלה בבית ולא סבלה את הבית הענק על כל תכולתו. כשדני היה בן שלוש עזבה אמם. דני ומייב נותרו עם אב שתקן, גורר רגל כתוצאה מהמלחמה. מייב היתה המשענת של דני, שניהם היו חטיבה אחת מאוחדת. מייב הבוגרת צפתה בדני והשגיחה עליו. היא תמיד היתה שם בשבילו. שני אחים מאוחדים. עד ש…. אביהם מתחתן עם אנדראה, אשה צעירה ויפה, אם לשתי בנות קטנות. אנדראה בניגוד לאמם אוהבת את הבית וחושקת בו. וכמו כל אמא חורגת שבאגדות מוצאים דני ומייב את עצמם מסולקים מהבית. כל מה שנותר להם הוא אחד את השנייה והבית כתפאורת זיכרון לימים עברו. באופן עקבי הם מתצפתים ומסתכלים על הבית מבחוץ.

דני הוא הגיבור המספר את סיפור משפחתו בגוף ראשון. הספר נע בין הזמנים, הווה, חזרה לעבר וקפיצות לעתיד לפני שהגיע.

למרות שחלק מהאירועים ידועים, עדיין חש הקורא במתח ורצון לדעת מה יעלה בגורלם של הדמויות.

״מנסה להבין מה קרה בחיים שלנו. מנסה לעשות את מה שאת תמיד עושה-לפצח את העבר״

“הבית ההולנדי, אינו רק על משפחה והשתלטות אם חורגת, זהו סיפור אנושי על אחים ומשמעות הזיכרונות שלהם, כיצד כל אחד רואה את אירועי העבר ומפרש אותם. מייב אומרת .״אני זוכרת את העבר בדיוק כמו שהיה״ ודני מצידו משיב לה ״אנחנו משליכים על העבר, אנחנו מסתכלים אחורה דרך המשקפים שאנחנו יודעים עכשיו. לכן העבר משתנה ומשתנה.״

זהו ספר המתאר את נפתולי הגורל, מה היה קורה לו. מה האחריות שלנו על חיינו ועל גורלנו.

דני, גיבור הספר מנסה לגלות מה היה שם בעברו.

״ מנסה להבין מה קרה בחיים שלנו. מנסה לעשות את מה שאת תמיד עושה- לפצח את העבר״ . לכל אחד מהאחים תחושות שונות על אותו זיכרון, כיוון שמייב גדולה מדני היא זוכרת פרטים רבים שדני אינו ידע.

לטעמי לב ליבו של הספר מנקודת הראות שלי הוא נאמנות במשפחה. נאמנות האם לילדיה לפני האומללים ועניי העולם, נאמנות לאחותו שהגנה ושמרה עליו מול אשתו וילדיו. נאמנות אביהם להם לפני אשתו החדשה. נאמנות שהולכת ומשתנה עד לסיומו של הרומן.

הבית ההולנדי הוא ספר מרגש ששואב את הקורא למערבולת רגשות. אי אפשר להתעלם מרוע הלב של אנדראה ומהחמדנות הנוראית שלה. לי אישית היה קשה לקרוא על שני הילדים האומללים שאביהם החלש אדיש לגורלם. כמי שהתייתמה מאם בגיל צעיר וזכתה לאם חורגת ואחות חורגת, לא ברור לי מדוע אם חורגת צריכה להתייחס כך. אני ואחיי זכינו באשה נפלא וכיום 22 שנים לאחר מות אבי היא עדיין האמא שלנו. היא זו שדואגת לנו ותמיד תמיד שמחה לקראתנו. (אז, אולי אנחנו חיים באגדה והאגדות הן המציאות)

אן פאצ’ט יודעת לפרוט על נימי הרגשות של הקורא, יודעת לספר סיפור אמין שהקורא אינו יכול להישאר אדיש. הבחירה בסיפור דרך נקודת מבט של גיבור היא בחירה מעט חלשה, לדעתי, אך עדיין הספר בעל איכויות כתיבה ואיכויות סיפוריות נדירות. ספר שמעלה שאלות רבות עם סיום קריאתו.

אן פאצ’ט מספרת סיפור בעל סממני אגדה: טירה, אם חורגת ושתלטנית, אב חלש, שני אחים מנודים, רוע וקללה. האם סוף העלילה יהיה טוב, סיום שבו הרעים באים על עונשם? על זה בספר המיוחד והמעניין.

ממליצה.

הבית ההולנדי, אן פאצ’ט

מאנגלית, קטיה בנוביץ’

עורך הספר והסידרה, ארז רווה

הוצאת עם עובד, 2021

ההמלצה שלי על הספר בתוכנית הרדיו ספרים סופרים ומה שבינהם. רדיו 106 הבית ההולנדי

תגובות בפייסבוק

הבארשבעים – גיא עד

ספר רגיש ועדין  על התבגרות מאוחרת.

יש לי פינה חמה וגדולה בלב לעיר באר שבע. חלק מחופשות הקיץ בילדותי ביליתי עם בני דודיי בעיר באר שבע, אני זוכרת את הרכבת שהגיעה ליד שכונת מגוריהם, את אנדרטת הנגב אליה טיפסנו שוקעים בדיונות, את בניין ה14 קומות שניבט מכל פינה.  לתעודת ההוראה למדתי באוניברסיטת בן גוריון, בתי למדה שש שנים בבאר שבע. שנים עשיתי דרכי אל העיר מאוהבת בנוף המשתנה ומתחלף.

גיא עד החזירה אותי לבאר שבע לפינות ילדותי.

משפחת גואכמן גרה בבאר שבע, ההורים שיכלו לגור בכל עיר בארץ בחרו לגור בבאר שבע. אמנון אביה של דניאלה, גיבורת הספר, התעקש על בית החולים בפריפריה. עד שבוקר אחד בהחלטה קרה ושקולה הוא מודיע למשפחתו שהוא נוסע לארה”ב, רוצה להיות לבד.

המשפחה התפרקה, תרתי משמע. האם השבורה לא התאוששה זמן רב, עד שהחליטה לעזוב את הדירה ולעבור לדירה חדשה. “היא עשתה לנו טרנספר, עד כמה שניתן לעשות טרנספר בעיר כמו באר שבע.” הדירה הישנה נותרה כמו שהיתה. “המוזיאון” כך קראו לה דניאלה ואידו. דניאלה היתה המומה וניסתה להסתיר את העובדה שהם גרים ללא אב, אידו האח הגדול טען שהוא מחוסר אב וכך התנהג.

כעת, דניאלה, רווקה, צלמת בת שלושים מתגוררת בתל אביב. היא חוזרת לבאר שבע על מנת לצלם צילומים לכתבה למקומון.

דניאלה ואידו שני אחים הפכים, המתערבים על כל דבר. הקשר ביניהם חזק וכל אחד מכיר ויודע על השני. אין ביניהם סודות. אידו הוא האח הגדול שגונן על אחותו, זה שלימד אותה לחיות בתוך השבר, להתרגל להריסות.

החזרה של דניאלה אל עירה מחזירה אותה לעברה, מחזירה אותה למקומות של העיר הדרומית, הנשכחת והבנאלית. עיר שבה אין מכוניות ויש מקומות חניה רבים בניגוד לתל אביב עיר מגוריה. “באר שבע כמו כרובית” כך מכנה אותה דניאלה.

לא רק למקומות ילדותה היא חוזרת, היא חוזרת אל אירועי העבר ואל חברי ילדותה.

 בנסיעה הראשונה שלה לאביה לניו יורק קיבלה ממנו מצלמה  ומאז דניאלה מביטה אל העולם דרך העדשה. עדשה שבעזרתה היא מגלה אנשים, לומדת על התנהגותם, מציצה אל פנימיותם ואף מגלה דרכה סודות. עדשה שמשמת חיץ בינה לבין העולם.

 “הבארשבעים” הוא  סיפור על משפחה נורמטיבית שמתפרקת ומנסה לאחות את השברים, סיפור על קשר חזק ואמיץ בין אחים, ובעיקר סיפור של התבגרות מאוחרת. זה אינו רק סיפור על אנשים, זהו סיפורה של עיר ש”אין בה יומרה, אין פקקי תנועה, אין רעש, קל.”

גיא עד יודעת לספר סיפור אנושי באופן מרתק ובעיקר ממגנט וממכר, לא יכולתי להניח את הספר, הרגשתי שאובה לתוך חייהם של בני המשפחה, רציתי להבין את התנהלותם ולחבק אותם על שיקום חייהם. גיא עד בשפה קולחת עם צירופי מילים מיוחדים מצליחה לרגש את הקורא, מצליחה לשאוב אותו אל הדמויות ואל הערים באר שבע ותל אביב, שתי ערים השונות אחת מהשנייה בדיוק כמו הדמויות והשאיפות של הדמויות.

ספר על נושא כאוב שכתוב ברגישות ובהומור. הדמויות מלאות ושלמות. תהליך ההתבגרות והשינוי של דניאלה מאוד טבעי.

גיא עד סופרת רגישה ומוכשרת. ספרה “הבארשבעים” היה מועמד לפרס ספיר

ספרה האחרון “ויקי ויקטוריה” היה גם הוא מועמד ברשימה הקצרה לפרס ספיר. מוזמנים לקרוא  מה חשבתי עליו ויקי ויקטוריה

הבארשבעים, גיא עד

כנרת,זמורה ביתן. 2012

 ציור בהשראת הדרך לבאר שבע, פנדה ושמן על קרטון

תגובות בפייסבוק