הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

ערב אחד במועדון – כריסטיאן גאיי

נובלה מינימליסטית שממשיכה להתנגן במוחי.

הבית שלי הוא בית מוסיקלי, ילדי מנגנים, בני הוא נגן פסנתר מוכשר ואף מלחין (אינו עוסק בתחום). הבית תמיד אפוף צלילים. הנובלה השאירה בי צלילים רבים, צלילי מחשבות, צלילי השירים שמופיעים בה ובעיקר תהיות על משמעות האומנות בחייו של יוצר.

סימון נרדיס היה בעברו נגן ג’אז מפורסם ומוכשר. הוא אפילו השפיע על נגנים צעירים שחיקו את סגננו המיוחד. יום אחד  עזב את עולם המוסיקה, את הנגינה, השתייה, הסמים, הנשים, כי היו תערובת קטלנית עבורו והחליט לחיות חיים רגילים. “ג’אז לא בדיוק מעודד אנשים להתנהג יפה.” כבר עשר שנים הוא מומחה למערכות חימום, תפקידו לדאוג לחימום מחסנים, בתי מלאכה, לא חימום על הבמה. כיום  הוא שומע רק מוסיקה קלאסית. לדבריו הוא ערק מעולמו הקודם.

ערב אחד, ערב שבו עליו למהר לשוב לביתו כיוון שהוא ואשתו מתכננים לנסוע לכמה ימים, הוא התעכב לתת עזרה למהנדס. המהנדס רוצה לגמול לו על כך ומבקש ממנו להצטרף אליו לארוחת ערב במועדון.

וזהו אותו ערב אחד במועדון שיהפוך עליו את כל חיו וחיי הסובבים אותו. בכניסה למועדון הוא שומע את צלילי מוסיקת הג’אז המוכרת לו, אפילו הפסנתרן מגנן בסגננו.

את המשכו של הערב הגורלי לא אספר, אתם ודאי מניחים לאן הערב יתגלגל, אבל יש גם הפתעה ושינויים בעלילה המחשבתית של הקורא.

את סיפורו של סימון מספר חברו הטוב של סימון ושל סוזן אשתו. הוא מכיר היטב את הנפשות הפועלות ויודע מה עליו לומר להן, ומה לייעץ. הוא רצה להיות סופר, אך הפך לצייר והנה עכשיו ניצבת בפניו הזדמנות לספר סיפור מוסיקלי, את סיפורו של סימון וסוזן.

הנובלה הקטנה הזו בת 95 עמודים אינה קלה לקריאה. סגנון הכתיבה המיוחד שבה הוא סגנון המזכיר את מוסיקת הג’אז. יש תחושה של קפיצה בין הדמויות והסיפור, אבל הקטעים משולבים זה בזה בדיוק כמו קטע ג’אז.  יש בה ריבוי  סגנונות כתיבה, אך היא הרמונית. כמו שבהאזנה למוסיקת הג’אז צריך לעקוב אחר הצלילים, להקשיב ולהיכנס לתוך התווים,  אחרת השומע עלול לאבד את המנגינה ולחוש קקופוניה באוזניו,  כך הקריאה בספר, צריך לעקוב אחר  תווי האותיות , אחר הדמויות ודקויות הפעלות שלהן.

וידוי, אני אישית איני אוהבת להאזין למוסיקת ג’אז ובכל זאת נשבתי ביופייה של הנובלה המיוחדת. הסופר הצליח להאיר את עולמו הפנימי של האומן. תחושותיו של סימון לגבי מהותו והאומנות שבו אמינות. סימון שחי כבר שנים ללא המוסיקה ההרסנית עומד שוב מול הפסנתר ומבין שלמעשה חייו לא היו חיים. והוא היה כמעט כמו חי מת. התשוקה לגעת בקלידים שעלולה להרוס אותו בוערת בו. הוא כמו נרקומנים או אלכוהוליסטים. לוח הזמנים של הרכבות אינו מעניין אותו, הלוח והרכבות הופכות לסמל לחייו.

מה יקרה לו לאחר אותו ערב במועדון, כמה רכבות לביתו הוא יפספס ? על כך בנובלה.

“ערב אחד במועדון” הוא ספר בעל אווירה. ברגע שקולטים את סגנון הכתיבה המיוחד שבה אי אפשר לעצור. בניגוד לסימון  שפיספס מספר רכבות לביתו הקורא יגיע עד לתחנה הסופית שבה מחכה לו הפתעה.

“הנובלה הזו קטנה עלייך, בשעתיים את בולעת אותה.” כך אמרה לי חברה שהשאילה לי את הספר לקריאה.

צדקה החברה. סיימתי במהירות ועדיין היא בתוכי. איני מפסיקה לחשוב על סימון ואותו ערב אחד גורלי. שאלות רבות מעלה הנובלה, מהי האומנות ומשמעותה עבור האומן, מהו המחיר שעל האומן לשלם, האם ניתן לברוח מהאומנות אפילו שיודעים את המחיר שמשלמים עבורה.

בספר משובצים  שירים, אחד מהם שיר שאהוב על אחת הדמויות וגם עלי. Les Feuilles mortes “את שאהבת אותי ואני שאהבתי אותך”

Les Feuilles mortes

ערב אחד במועדון, כריסטיאן גאיי

מצרפתית, אביגיל מרמרי

הוצאת כרמל, 2020

תגובות בפייסבוק

בשולי הנוחות – סייקה מורטה

הקריאה בספר “בשולי הנוחות” גרמה לי להרבה הרבה חוסר נוחות, למרות זאת לא יכולתי להניח אותו.

קֵייקוֹ פוּרוּקוּרה, גיבורת הנובלה היא בחורה יפנית בת 36. היא עדיין עובדת בחנות נוחות, עבודה הנחשבת לעבודה זמנית. היא אינה נשואה, אין לה אפילו חבר, העבודה בחנות ממלאת אותה.

בגיל צעיר הבינה קייקו, כי היא שונה משאר האנשים סביבה. היא הביטה לכל עבר ולמדה מהסביבה כיצד עליה להתנהג. בזמן לימודיה באוניברסיטה התחילה לעבוד בחנות הנוחות כעובדת זמנית. כבר 18 שנים היא עובדת זמנית. היא אפילו יודעת את מספר שעות העבודה שלה בעל פה. נוח לה להיצמד לעבודה בחנות שבה הכל ברור ומוגדר. קייקו כולה חיה לפי החנות, יודעת אילו כריכים ייקנו בכל מזג אויר. היא הפכה ל “יצור של עובד חנות נוחות”. או כמו שהיא מגדירה את עצמה  “גופי עשוי מהמזון של חנות הנוחות הזאת, אני מרגישה שאני חלק מהחנות, כמו מדפי התצוגה או מכונת הקפה.”

בשנות העשרים לחייה עבודה מסוג זה התקבלה על ידי סביבתה בעין יפה, היא לא נדרשה לתירוצים, אבל בהמשך, חבריה ובני משפחתה יצרו קשרים בחברה, באמצעות מעמד בעבודה או נישואים, והיא נותרה היחידה ללא משרה קבועה וללא נישואים. בחורה מוזרה. שונה מהחברה. לקייקו לא היה איכפת, למרות שידעה ושמעה כי היא שונה היא הרגישה, שהחנות אינה שופטת אותה כמו החברה. עד ש…. יום אחד מתקבל לעבודה שיראבה, בחור צעיר שנראה בעיניה כקולב, בגדי החברה כאילו קטנים עליו, הופעתו הפתיעה אותה. שירבאה הופך עלייה את כל עולמה.

סייקה מורטה מצליחה להכניס את הקורא לעולמה הפנימי של הגיבורה. הנובלה המצומצמת מעבירה לנו את התחושות הנפשיות והפיסיות של הגיבורה. אני כקוראת הבנתי את אופן חשיבתה והתנהלותה בחברה ולא שפטתי אותה. לדעתי, זו גדולתה של הסופרת וכוחו של הספר.

לפני ארבע שנים ביקרתי ביפן, הוקסמתי מכל התרבות השונה, האחרת שלהם. בין שלל החוויות זכורה לי חווית הקניות בחנויות. לפני פתיחת החנות ראיתי את העובדים והמנהלים מקבלים תידרוך. הביקור בחנות יוניקלו המפורסמת השאיר אותי בתחושת הלם. אני כישראלית רגילה למדוד את הבגד מול המראה של החנות. ברגע שפשטתי את המעיל וניסיתי להשתחל לתוך סוודר, עטה עלי המוכרת ובמבט מבוהל אמרה:  “נו, נו”. לקחה אותי בעדינות לתא המדידה, טאטאה את התא, הושיטה לי מסכת בד דקיקה שלא אכתים את הבגד, כשיצאתי טאטאה אחרי.

הקריאה בספר החזירה אותי לחוויות יפן, חשבתי, “טוב, כך זה אצלם. הם מסורים לעבודה, ממושמעים.” אבל מִסֵפֶר המתאר את תרבות העבודה של יפן, ואת אישיותה של קייקו הופך הספר לאט לאט לביקורת על החברה וגם על החברה המערבית.

הביקורת היא על חוסר קבלת השונה, גם אם הוא תורם את חלקו לחברה, אינו פוגע באנשים הוא יישאר אחר, שונה, נטע זר. העולם כופה ומכריח את כולם להפוך לאנשים כפי שהוא רואה לנכון, אינו מקבלת שונות.

השאלות שעולות מהספר הן מהו “עולם נורמלי”? האם אנחנו באמת נאורים כמו שאנו חושבים, או שאנחנו עדיין מתנהגים כמו בתקופת האבן במסווה של חברה מודרנית, לפי הגדרתיו של שיראבה.

עולמה של קייקו מתערער, פתאום היא מרגישה כמו בילדותה, שונה, מוזרה אינה שייכת. עד היום היא היתה חלק ממערך החנות, חלק ממנה. אפילו היתה לה הרגשה של מערכת יחסים אינטימית עם החנות. עכשיו היא מחליטה לעשות מעשה ולשנות את חייה, אולי כך החברה תראה אותה כחלק.

האם היא תצליח?

על כך בספר “בשולי הנוחות”. אחת הנובלות המיוחדות שקראתי. נובלה שיש בה ביקורת חברתית מתובלת בהומור מיוחד ולעג לחברה.

אני מצפה לתרגומים נוספים של ספריה של סייקה מורטה.

הספר זכה בפרס אקוטגווה ב- 2016 באותה שנה שבה יצא לאור. והגיע למקום השלישי ברשימת רבי המכר בקטגורית פרוזת מקור באותה שנה, ותורגם לשפות רבות. שמו במקור הוא konbini ningen, עד כמה שאני מבינה התרגום הוא, נוחות אנושית והכוונה היא אדם מינימרקט. קונביני היא רשת חנויות.

סייקה ורטה עצמה עבדה בחנות נוחות במשך 18 שנים.

למי שמעונין לקרוא על הסופרת יכול לקרוא בבלוג הנפלא של אירית ויינברג “יפן מונוגטרי”

יפן מונוגטרי

בשולי הנוחות, סייקה מורטה

מיפנית, עינת קופר

הוצאת כתר, הסדרה הקטנה, 2020

תגובות בפייסבוק

הילדות האבודות של פריז – פאם ג’נוף

הילדות האבודות של פריז – פאם ג’נוף

אחרי קריאה של כמה ספרים מעיקים החלטתי לקרוא ספר פחות כבד. “הילדות האבודות של פריז” אינו ספר קליל, ובהחלט שאינו קל, אבל הקריאה בו מושכת.

הספר מתרחש בין השנים 1943-1946. הוא נע זמנים, בין יבשות, ובין שלוש דמויות נשיות.

בניו יורק של 1946 מוצאת גרייס בתחנת רכבת מזוודה נטושה. היא מעיזה לפתוח אותה. מה שמשוך את עינייה הוא אוסף תמונות של נשים. בערב כשהיא רוצה להחזיר את התמונות למזוודה מתברר לה שהמזוודה נעלמה. עכשיו היא סקרנית למצוא את המזוודה ולדעת מי הן הנשים שבתמונות.

גרייס  הצעירה היא אלמנה  שעובדת אצל פרנקי. פרנקי נותן עזרה לפליטים יהודים בהכוונה מינהלית מול הרשויות ובדיור.

לאחר בירור קצר מתברר שהמזוודה היתה שייכת לאלינור טריג שנהרגה באותו הבוקר בתאונה.

מכאן הספר נע בין העבר  להווה.

 עוברים ללונדון לשנת 1943

אלינור טייג היא  יהודיה פולנית, בגיל 15 היתה עדה לפוגרום בכפר שלה ליד פינסק. אלינור שימשה כמזכירת הנהלת הארגון. ארגון ששייך לממשלה הבריטית. הארגון שלח סוכנים חשאיים לאירופה לביצוע משימות סודיות, כמו מעשי חבלה. אלינור נלחמה להקים את יחידת הנשים בארגון.

אלינור מסורה לתפקידה, היתה בה יכולת נדירה לזהות נשים ולדעת לבחור אותן למשימה.

הדמות הנשית השלישית היא מרי. אנו פוגשים אותה בשנת 1944 בלונדון. מרי היא אמה לטס, ילדה בת חמש. היא מדברת צרפתית ומאותרת כראויה למשימה. היא עוברת אימונים שאינם קלים ונשלחת למשימה.

מפאת חשש לספוילרים לא אספר מה היתה המשימה של מרי, והאם עמדה בה ואיך הסתיימה עבור הנשים האלו המלחמה.

זהו ספר שמספר לנו על נשות המלחמה. נשים שגילו את האומץ הפנימי והחיצוני שלה. הן למדו להסתכן וגילו את הנחישות בביצוע המטלה. מה שהוביל אותן לפטריוטיות ודבקות במטרה. וכמו בכל ספר יש בו קונפליקט של בגידה, של אהבה.

הספר אינו רק ספר על המלחמה ועל תפקידן של הנשים באותה התקופה, אלא בעיקר ספר על אומץ של נשים, נשים שמגלות את מעמדן  בימים קשים. נשים שמלמדות אותנו על מסירות וחברות טובה. הגילוי העצוב הוא שהן אינן חשובות לארגון כפרט והמטרה היא המשימה.

 ״ מבחינתו פשוט היה אפשר להקריב אותן״

״ לפעמים צריך להקריב מעט אנשים לטובת הכלל״ אמר המנהל לאלינור.

לאחר שגרייס מצאה את התמונות של 12 בחורות מתוך הקבוצה שלא חזרו מהמלחמה היא מחפשת לדעת  עליהן פרטים ובכך מחייה אותן. הן אינן האירגון. עבורה הן נשים פרטיות.

אהבתי את סיפורה האישי של גרייס, את הדחף שלה לגלות מה עלה בגורלן של הנשים.

הספר “הילדות האבודות של פריז” הוא ספר קריא שלא רק מחייה תקופה אלא מביא לקידמת הבמה את סיפורן האמיתי של נשות הארגון החשאי. הסופרת פאם ג’נוף מסתמכת בספרה על אירועים אמיתיים.

לצערי, דור המלחמה הולך ונעלם ואני שמחה על ספרים חדשים שנכתבים ומעלים עבור הדור הצעיר מחדש את המלחמה ומעשה הגבורה והאומץ.

הילדות האבודות של פריז, פאם ג’נוף

מאנגלית, עפרה אביגד

הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2021

תגובות בפייסבוק

מחברות שדה – צילה זן-בר צור

ספר השירה “מחברות שדה” הוא כמו מעיין מים לרוויה. אפשר ללגום ממנו לרוויה עוד ועוד.

אני עירונית בנשמתי. ריח הפיח וזימזום המכוניות על האספלט הרותח הוא משב רוח עבורי.

ספר השירה “מחברות שדה”  הרחיק אותי מהאורבניות שבי וקירב אותי לאמא אדמה. יכולתי לחוש בניחוחות הטבע, להרגיש את הטל על עורי ולהתענג לרגע מיופי העולם וקיומו.

זה שיר הלל לטבע ולאדם שהוא חלק מהטבע.

מחברות שדה, כך קראה צילה לספרה והספר אכן נראה ונקרא כמו מחברות עם רישומי חוויות. רישומים במילים מצוירות. הכריכה מזכירה מחברת וציורה העדין של דנה ניצני אינו מותיר ספק על כך שהספר כולו הוא פרח שדה.

הטקסטים כתובים כפרוזה, כמו מחברת רישומים, אך בל נטעה הכתיבה היא לירית, רגישה ואינטימית. כתיבה ציורית.

יופיו של הספר הוא בכך שהמחשבות הקיומיות של הכותבת הופכות להיות חלק מהיקום ובעיקר חלק מיופי היקום.

צילה מכניסה את הקורא למחשבות האינטימיות שלה, לרגשות הפרטיים והפנימים שלה כשהטבע הוא החוט המקשר. הטבע משמש השראה, מהווה מטונימיה לרגשותיה. היקום כולו חי וקיים עבורה ועבור המחשבות שלה.

“בימים של קרבה אני מוציאה מהילקוט את מגדיר הצמחים ומדפדפת בתקופת הילדות שלי.”

לי היתה תחושה שהדוברת לא רק שמחוברת אל הטבע אלא מהווה חלק קיומי ממנו. הטבע הוא כר הזיכרונות שלה שמשמש לה מרגוע.

ציורי המילים וציורי הטבע בשירים גרם לי לעיתים להחסיר פעימה, למה? כי בעזרת צירופי המילים החדשות נוצרה עבורי  תמונה ייחודית וכל הפרטים שאני רגילה להסתכל עליהם מקבלים משמעות חדשה, כמו “מתי נפרמנו לסתו אחד?”, “קראת לי יער בקצה העלה הירוק.” “לנדוד עם היבשות אל מעבר.” שינוי בצירוף המוכר והידוע. “למות ולהתעבר לרוח סתו המבשילה את פרות העונה.”

קראתי שוב ושוב את שיריה של צילה, הרגשתי את ניחוח השדה ויופי הטבע, התפעלתי מול הראייה הייחודית שלה  על המוכר והידוע. הגשם נצבע לי בצבעים חדשים, היער הפך למוחשי, שרף העצים נדבק לידיי, האבקנים התעופפו מול עיני. לרגע הרגשתי גם אני כמו ילדת טבע שמחוברת לאדמה.

“למדתי לקמול בגוף ראשון ולהראות נבט.” – משפט מדהים שיש בו עולם ומלואו, פריחה קמילה והתחדשות מעגלית, כמו הטבע ההמחזורי האינסופי.

אחד השירים שריגש אותי הוא “זו אני”

צילה זן-בר צור היא משוררת ייחודית הכותבת ברגישות. האינטימיות האישית שבשירתה גורמת לקורא להתחבר לשיריה ולחוש את עצמו בשלל החוויות ששיתפה.

ספר יחודי, עדין ביופיו. הספר מונח על שולחני ואני מעלעלת בו פעמים רבות, נושמת את תיאוריו ומציירת בדמיוני את יופיו של הטבע הנפרש מולי דרך עינייה של צילה.

צילה זן-בר צור היא חוקרת תרבויות וטקסי נשים במרכז אסיה.

זוכת פרס אביב לשירה על ספרה אנאר באלח’י

מחברות שדה, צילה זן-בר

הוצאת צבעונים, 2021

תגובות בפייסבוק

איך לאהוב את בתך – הילה בלום

ספר רגיש, כואב ומתעתע שמשאיר רושם רב על הקורא.

“איך לאהוב את בתך” שרט לי את העור,  במהלך הקריאה הרגשתי כאילו אני נמצאת על סיפונה של אוניה המתנדנדת מצד לצד ומטלטלת את הגוף והנפש.

הספר נפתח בתמונה  מסקרנת, אשה מבוגרת מציצה לחלון בית בחרונינגן שבהולנד. מבעד לחלון היא צופה בשתי נכדותיה המשחקות בסלון, היא מעולם לא ראתה את שתי נכדותיה ואף אינה אמורה לדעת על קיומן. את בתה, אם הנכדות אינה זוכרת כך. בסקרנות היא בוחנת את בתה, נכדותיה, בעלה של הבת ואת הבית. האשה סבה על עקבותיה וחוזרת ארצה.

אין ספק שפתיחה שכזו מעלה סקרנות אצל הקורא, מה הסיבה שהאשה אינה נכנסת לבית, מדוע אינה מכירה את נכדותיה.

הסקרנות והספק הן חוט שנשזר לאורך כל קריאת הספר.

יואלה מספרת לנו הקוראים, אולי גם מספרת לעצמה את סיפור חייה, את סיפור האימהות שלה עם בתה לאה. לאה ויואלה, שני שמות הכרוכים אחד בשני , כמו הדמויות הלפותות זו בזו.

זה אינו ספר עם עלילה, את העלילה טווה הקורא במוחו. הוא לוקח את הקצוות הפרומים שמספרת יואלה ורוקם מחדש את בגד העלילה. הספר הוא כמו יומן זיכרונות ומחשבות שאינו מסודר, לא הוא אינו מבולבל, אבל הסדר אינו ליניארי כמו ביומנים שאנו מורגלים לקרוא.

יואלה מעלה על הכתב בפרקים קצרים מחשבות, היא סומכת על קריאתו האינטליגנטית של הקורא שידע לארגן את דבריה וליצור תמונה שלמה.

שם הספר “איך לאהוב את בתך” מעורר בקורא אסוציאציה של ספר הדרכה. הוא אינו ספר הדרכה אך אין ספק שניתן ללמוד ממנו. תוך כדי קריאה הוא מעלה שאלות קשות, האם אפשר ללמד איך להיות הורה אוהב, האם אפשר  לדעת איך לאהוב, האם יש הדרכה ומי נותן את ההדרכה. אימהות היא מצב נתון של מעגליות, כמו שהאם היא בת לאם ולבת האם יש אם וכך יש שרשרת.

״ היינו שושלת של בנות יחידות אמי היתה יחידה לסבתי, אני הייתי יחידה לאמי, בתוך בתינו היינו עדות יחידות לחיינו…״

יואלה בוחנת ממרחק הזמן ומרחק המקום את מערכת היחסים בינה לבין בתה. ״ אני מספרת הכל, מה שידעתי ומה שזכרתי. אבל הזיכרון הוא חומר חלש, והוא נועד לאומנות, אנשים מפסלים בו ומציירים בו״

וכך מתארת יואלה  מערכת יחסים מושלמת לכאורה. מערכת מתעתעת ומורכבת. מהרגע שבו הונחה בתה בזרועותיה היא חשה ומבינה שעליה לאהוב אותה ללא, ללא סיג, לא מעצורים, ללא ביקורת, ללא תנאי. האם כך תראה האמהות שבה? כמו שאמרתי התיאורים אינם ליניארים. הם נכתבים פרקים קצרים על אירועים ומחשבות. יש הרבה רמיזות מתחת לפני השטח מה שמצריך קריאה איטית וריכוז מצידו של הקורא.לאט לאט נפרמים החוטים הסבוכים של פקעת האמהות המושלמת.

מערכת היחסים הסימביוטית בין האם לבת, מערכת יחסים מקרבת ומרחיקה, מחבקת ודוחה, חונקת ואינה מרפה. מערכת יחסים שנראית מושלמת לכאורה מעלה שאלות, מה קרה שהוביל את הבת לניתוק מהאם שכן יואלה אומרת “ילדות לא נוטשות אמהות.” מדוע הרחיקה הבת אל מעבר לים והאם נאלצת לחפשה.

פתיחת הספר  קרובה לסיום הספר. וכך בין הפתיחה לסיום נע הקורא במערבולת רגשות ותהיות. חלק מהשאלות הן השלכה של הקורא על הורותו, האם היה הורה טוב ומיטב, הורה טוב דיו לילדיו. חלק מהתהיות הן ביקורת כלפי האם וניסיונות למצוא את נקודות השבר במערכת היחסים בין יואלה ולאה.

כתיבתה של הילה בלום היא כתיבה חכמה, אין היא אומרת מפורשות, אלא מפזרת רמזים על שתי הנשמות הסבוכות והלפותות אחת בשנייה. בכתיבה ישירה וסגפנית נמסרים האירועים המכוננים בחייהן. בחירת צורת הכתיבה היא הבחירה הנכונה והמדויקת לכתיבת העלילה. הפרקים הקצרים מאפשרים לקורא לנשום בין מידע לאירוע, בין פרק לפרק.

בין הפרקים משולבים סיפורים וספרים שקראה יואלה, כמו, “עין החתול” ספרה מכמיר הלב והכואב של מרגרט אטווד, סיפוריה של אליס מונרו ועוד. טוב עשתה המחברת שרק בסיום הספר שיבצה את מראה המקומות ובכך סמכה על הקורא שיזהה את הסיפורים ששפכו אור ורמזים על הדמויות.

בסיום הספר עם קבלת התמונה השלמה מבין הקורא מה גרם לבת להתרחק, הוא גם מודע  להתנהלותה של האם.

עטיפת הספר של תמי בצלאלי היא גאונית. לאחר סיום הקריאה הקורא מבין את מה שנאמר ללא מילים. החפצים מרמזים על הראייה של הקריאה ועל האור שמאיר את האין ואת היש.

ספר חזק ושורט.

קראתי בשקיקה לאט לאט ובין השורות כדי להבין את כל הדמויות. לא קלה מלאכת הקריאה ואינה מתאימה לכל קורא.

נבכי הנפש של האם מפותלים ואף מתעתעים.

ממליצה על הספר.

איך לאהוב את בתך, הילה בלום

עורך, יגאל שוורץ

כנרת,זמורה,דביר 2021

תגובות בפייסבוק

הבית ההולנדי – אן פאצ’ט

לעיתים לא צריך עלילה סוחפת או מותחת על מנת לשאוב אותי לקריאה. “הבית ההולנדי” ריתק אותי באנושיות שבו, בכך שהוא מתאר משפחה עם יחסים משפחתיים סבוכים שאנו יכולים לראות אצל שכנינו ואולי גם במשפחותינו.

הקריאה בספר העלתה בי מחשבות על בית ומשמעותו הסמלית ובעיקר על בית ילדותי והבית שהקמתי.  משמעות הבית כסמל נדונה כמעט בכל התחומים.

אן פאצט בוחרת לספר את סיפור המשפחה והבית עם סמלים ורמזים, חלקם מאוד ברורים לאגדות הילדות שגדלנו עליהן. ״ ילדים בני חמש לא מבינים בנדל”ן הם מכירים רק אגדות ובאגדות יש טירות.״ הבחירה הישירה באגדות כמו, עמי ותמי, שלגיה, מכוונת את הקורא באופן ישיר למערכות היחסים בין הילדים למבוגרים.

דני ומייב גדלו בבית היפה ביותר באלקינס פארק. אנשים הביטו בהערצה בבית המפואר שזכה בכינויו הבית ההולנדי. אביהם רכש אותו עבור אשתו, אמם של דני ומייב, אך היא סבלה בבית ולא סבלה את הבית הענק על כל תכולתו. כשדני היה בן שלוש עזבה אמם. דני ומייב נותרו עם אב שתקן, גורר רגל כתוצאה מהמלחמה. מייב היתה המשענת של דני, שניהם היו חטיבה אחת מאוחדת. מייב הבוגרת צפתה בדני והשגיחה עליו. היא תמיד היתה שם בשבילו. שני אחים מאוחדים. עד ש…. אביהם מתחתן עם אנדראה, אשה צעירה ויפה, אם לשתי בנות קטנות. אנדראה בניגוד לאמם אוהבת את הבית וחושקת בו. וכמו כל אמא חורגת שבאגדות מוצאים דני ומייב את עצמם מסולקים מהבית. כל מה שנותר להם הוא אחד את השנייה והבית כתפאורת זיכרון לימים עברו. באופן עקבי הם מתצפתים ומסתכלים על הבית מבחוץ.

דני הוא הגיבור המספר את סיפור משפחתו בגוף ראשון. הספר נע בין הזמנים, הווה, חזרה לעבר וקפיצות לעתיד לפני שהגיע.

למרות שחלק מהאירועים ידועים, עדיין חש הקורא במתח ורצון לדעת מה יעלה בגורלם של הדמויות.

״מנסה להבין מה קרה בחיים שלנו. מנסה לעשות את מה שאת תמיד עושה-לפצח את העבר״

“הבית ההולנדי, אינו רק על משפחה והשתלטות אם חורגת, זהו סיפור אנושי על אחים ומשמעות הזיכרונות שלהם, כיצד כל אחד רואה את אירועי העבר ומפרש אותם. מייב אומרת .״אני זוכרת את העבר בדיוק כמו שהיה״ ודני מצידו משיב לה ״אנחנו משליכים על העבר, אנחנו מסתכלים אחורה דרך המשקפים שאנחנו יודעים עכשיו. לכן העבר משתנה ומשתנה.״

זהו ספר המתאר את נפתולי הגורל, מה היה קורה לו. מה האחריות שלנו על חיינו ועל גורלנו.

דני, גיבור הספר מנסה לגלות מה היה שם בעברו.

״ מנסה להבין מה קרה בחיים שלנו. מנסה לעשות את מה שאת תמיד עושה- לפצח את העבר״ . לכל אחד מהאחים תחושות שונות על אותו זיכרון, כיוון שמייב גדולה מדני היא זוכרת פרטים רבים שדני אינו ידע.

לטעמי לב ליבו של הספר מנקודת הראות שלי הוא נאמנות במשפחה. נאמנות האם לילדיה לפני האומללים ועניי העולם, נאמנות לאחותו שהגנה ושמרה עליו מול אשתו וילדיו. נאמנות אביהם להם לפני אשתו החדשה. נאמנות שהולכת ומשתנה עד לסיומו של הרומן.

הבית ההולנדי הוא ספר מרגש ששואב את הקורא למערבולת רגשות. אי אפשר להתעלם מרוע הלב של אנדראה ומהחמדנות הנוראית שלה. לי אישית היה קשה לקרוא על שני הילדים האומללים שאביהם החלש אדיש לגורלם. כמי שהתייתמה מאם בגיל צעיר וזכתה לאם חורגת ואחות חורגת, לא ברור לי מדוע אם חורגת צריכה להתייחס כך. אני ואחיי זכינו באשה נפלא וכיום 22 שנים לאחר מות אבי היא עדיין האמא שלנו. היא זו שדואגת לנו ותמיד תמיד שמחה לקראתנו. (אז, אולי אנחנו חיים באגדה והאגדות הן המציאות)

אן פאצ’ט יודעת לפרוט על נימי הרגשות של הקורא, יודעת לספר סיפור אמין שהקורא אינו יכול להישאר אדיש. הבחירה בסיפור דרך נקודת מבט של גיבור היא בחירה מעט חלשה, לדעתי, אך עדיין הספר בעל איכויות כתיבה ואיכויות סיפוריות נדירות. ספר שמעלה שאלות רבות עם סיום קריאתו.

אן פאצ’ט מספרת סיפור בעל סממני אגדה: טירה, אם חורגת ושתלטנית, אב חלש, שני אחים מנודים, רוע וקללה. האם סוף העלילה יהיה טוב, סיום שבו הרעים באים על עונשם? על זה בספר המיוחד והמעניין.

ממליצה.

הבית ההולנדי, אן פאצ’ט

מאנגלית, קטיה בנוביץ’

עורך הספר והסידרה, ארז רווה

הוצאת עם עובד, 2021

ההמלצה שלי על הספר בתוכנית הרדיו ספרים סופרים ומה שבינהם. רדיו 106 הבית ההולנדי

תגובות בפייסבוק

הבארשבעים – גיא עד

ספר רגיש ועדין  על התבגרות מאוחרת.

יש לי פינה חמה וגדולה בלב לעיר באר שבע. חלק מחופשות הקיץ בילדותי ביליתי עם בני דודיי בעיר באר שבע, אני זוכרת את הרכבת שהגיעה ליד שכונת מגוריהם, את אנדרטת הנגב אליה טיפסנו שוקעים בדיונות, את בניין ה14 קומות שניבט מכל פינה.  לתעודת ההוראה למדתי באוניברסיטת בן גוריון, בתי למדה שש שנים בבאר שבע. שנים עשיתי דרכי אל העיר מאוהבת בנוף המשתנה ומתחלף.

גיא עד החזירה אותי לבאר שבע לפינות ילדותי.

משפחת גואכמן גרה בבאר שבע, ההורים שיכלו לגור בכל עיר בארץ בחרו לגור בבאר שבע. אמנון אביה של דניאלה, גיבורת הספר, התעקש על בית החולים בפריפריה. עד שבוקר אחד בהחלטה קרה ושקולה הוא מודיע למשפחתו שהוא נוסע לארה”ב, רוצה להיות לבד.

המשפחה התפרקה, תרתי משמע. האם השבורה לא התאוששה זמן רב, עד שהחליטה לעזוב את הדירה ולעבור לדירה חדשה. “היא עשתה לנו טרנספר, עד כמה שניתן לעשות טרנספר בעיר כמו באר שבע.” הדירה הישנה נותרה כמו שהיתה. “המוזיאון” כך קראו לה דניאלה ואידו. דניאלה היתה המומה וניסתה להסתיר את העובדה שהם גרים ללא אב, אידו האח הגדול טען שהוא מחוסר אב וכך התנהג.

כעת, דניאלה, רווקה, צלמת בת שלושים מתגוררת בתל אביב. היא חוזרת לבאר שבע על מנת לצלם צילומים לכתבה למקומון.

דניאלה ואידו שני אחים הפכים, המתערבים על כל דבר. הקשר ביניהם חזק וכל אחד מכיר ויודע על השני. אין ביניהם סודות. אידו הוא האח הגדול שגונן על אחותו, זה שלימד אותה לחיות בתוך השבר, להתרגל להריסות.

החזרה של דניאלה אל עירה מחזירה אותה לעברה, מחזירה אותה למקומות של העיר הדרומית, הנשכחת והבנאלית. עיר שבה אין מכוניות ויש מקומות חניה רבים בניגוד לתל אביב עיר מגוריה. “באר שבע כמו כרובית” כך מכנה אותה דניאלה.

לא רק למקומות ילדותה היא חוזרת, היא חוזרת אל אירועי העבר ואל חברי ילדותה.

 בנסיעה הראשונה שלה לאביה לניו יורק קיבלה ממנו מצלמה  ומאז דניאלה מביטה אל העולם דרך העדשה. עדשה שבעזרתה היא מגלה אנשים, לומדת על התנהגותם, מציצה אל פנימיותם ואף מגלה דרכה סודות. עדשה שמשמת חיץ בינה לבין העולם.

 “הבארשבעים” הוא  סיפור על משפחה נורמטיבית שמתפרקת ומנסה לאחות את השברים, סיפור על קשר חזק ואמיץ בין אחים, ובעיקר סיפור של התבגרות מאוחרת. זה אינו רק סיפור על אנשים, זהו סיפורה של עיר ש”אין בה יומרה, אין פקקי תנועה, אין רעש, קל.”

גיא עד יודעת לספר סיפור אנושי באופן מרתק ובעיקר ממגנט וממכר, לא יכולתי להניח את הספר, הרגשתי שאובה לתוך חייהם של בני המשפחה, רציתי להבין את התנהלותם ולחבק אותם על שיקום חייהם. גיא עד בשפה קולחת עם צירופי מילים מיוחדים מצליחה לרגש את הקורא, מצליחה לשאוב אותו אל הדמויות ואל הערים באר שבע ותל אביב, שתי ערים השונות אחת מהשנייה בדיוק כמו הדמויות והשאיפות של הדמויות.

ספר על נושא כאוב שכתוב ברגישות ובהומור. הדמויות מלאות ושלמות. תהליך ההתבגרות והשינוי של דניאלה מאוד טבעי.

גיא עד סופרת רגישה ומוכשרת. ספרה “הבארשבעים” היה מועמד לפרס ספיר

ספרה האחרון “ויקי ויקטוריה” היה גם הוא מועמד ברשימה הקצרה לפרס ספיר. מוזמנים לקרוא  מה חשבתי עליו ויקי ויקטוריה

הבארשבעים, גיא עד

כנרת,זמורה ביתן. 2012

 ציור בהשראת הדרך לבאר שבע, פנדה ושמן על קרטון

תגובות בפייסבוק

נובלת שחמט – שטפן צוויג

נובלה פסיכולגית מבריקה וחכמה.

לפני שנים רבות קראתי את “נובלת שחמט” ומאז היא נחרטה בזכרוני. לא יכולתי להשתחרר מאותו משחק מוחות על סיפונה של האוניה. והנה הגיעה הנובלה בתרגום חדש ונפלא של הראל קין. תרגום רענן, מפעים ומבריק.

חששתי לחזור ולקרוא בנובלה מהפחד שקיסמה אשר היפנט אותי יימוג.

להפתעתי, הקריאה המוחדשת בנובלה פתחה בפני צוהר נוסף להבנתה. צוהר אשר כנערה לא ראיתי אותו.

זוהי נובלה פסיכולוגית המתמקדת בסמליות והקבלה בין המשחק הנפלא לנפש האדם.

שטפן צוויג, אמן הבנת נפש האדם, אמן המילים וציורי התיאורים, תמיד מצליח לחולל עם המילים ולהרקיד אותן אל ליבנו. בכל פעם מחדש הוא מצליח להפתיע ולרתק אותי.

המספר נוסע בספינה  מאירופה לבואנוס איירס (כנראה אותה ספינה שבה הרהר וחשב על מגלן), על אותה ספינה נמצא אלוף השחמט, מירקו צ’נטוביץ, בדרכו לתחרות בבואנוס איירס. צ’נטוביץ  הוא אמן שחמט, בור וכפרי שאינו מסוגל לכתוב ללא שגיאות כתיב, המחשב עדיין בעזרת אצבעותיו. צ’נטוביץ מצליח להביס את כל המלומדים המשכילים. ההצלחה אינה מסחררת אותו. “אוטומט בלתי אנושי” כך מכנה אותו המספר.

המספר הסקרן להכיר את צ’נטוביץ מקרוב מצליח להובילו למשחק שחמט עם אחד מעשירי הנוסעים.

מה שיתברר בהמשך הוא שנוסע אחר וסיפורו הוא לב ליבו של הסיפור.

איני רוצה להוסיף פרטים על מנת לא לפגום בהנאת הקריאה שלכם.

שטפן צוויג מביא תמיד בספריו מפגש בין אנשים, מפגש בין ניגודי מחשבה, ניגודי התנהגות. את הניגודים הוא מצליח להראות באמצעות הגדרתו והבנתו של משחק השחמט.

“שילוב חד פעמי של כל זוגות ההפכים, עתיק אך חדש תמיד, מכני אך פועל בדמיון, תחום גיאומטרית בחלל צר אך בלתי מוגבל בקומבינציות שלט, מתפתח אבל עקר, מחשבה שאינה מביאה לדבר, מתמטיקה שאינה מחשבת.” לטעמי זו הגדרה וחשיבה מופלאה על אותו משחק.

 גם כאן שני השחקנים מנוגדים, האחד בור, חסר נימוס, שפועל לפי אינטואיציה, אדם ללא השכלה ולמידה פורמלית, אפילו של מהלכי משחקי השחמט הידועים. מולו ניצב אדם נאור, מנומס, בעל השכלה שלמד ומכיר בעל פה 150  מהלכי משחקי שחמט של אלופים. יודע לחשוב בראשו כל מהלך.

על הספינה מתנהל קרב מוחות פסיכולוגי. הקורא עוקב בדריכות אחר המהלכים של כל אחד מהשחקנים. גם מי שאינו מבין במהלכי המשחק נותר מהופנט מול הלוח הדמיוני שמציב המספר. הקורא הופך לצופה מרותק ואינו יודע בעד מי מהשחקנים הוא. לרגע הוא בצד הלבן ולאחריו הוא בצד השחור. צוויג בגאוניות מופלאה מנווט את הקורא בין שניהם.

המשחק ביניהם אינו רק משחק מוחי של מהלכים, אלא משחק פסיכולוגי, יש בו מתח ורצון כוחני להכניע את הזולת.המתמודדים עוברים במהירות ממצב של יריבות למצב של  אויבים שרוצים להשמיד אחד את השני.

משחק השחמט  והקרב בין השחור ללבן משולים למאבקים אישיים שנמצאים אצל כל אחד במוחו. מאבק בין טוב ורע ובין אפשרויות בחירה.

החוכמה היא לגלות את חולשתו של היריב, יש שחקנים שרואים את החולשה בחשיבה ובמהלכי המשחק, ויש שחקנים שמגלים את החולשה הפסיכולוגית אצל היריב.

באיזו טקטיקה ינהגו שני היריבים על הספינה?

“נובלת שחמט” היא הנובלה האחרונה שכתב שטפן צוויג. נובלה שבה בפעם הראשונה והיחידה הוא מזכיר את עליית הנאציזם ומתאר חלק ממעשיהם.

לדעתי יש סמליות רבה בין שני השחקנים במשחק להתנהלות באירופה עם עליית הנאציזם. הבור הכפרי האיש הפשוט שמשחק באופן אינטואיטיבי מול השחקן המלומד, המשכיל שיודע לחשב מהלכים בעל פה. סמליות רבה עוטפת את הנובלה.

מי ינצח במשחק? על כך בנובלה החכמה והדרמטית עוצרת הנשימה.

הקריאה בנובלה הזכירה לי את הסידרה “גמביט המלכה” שבה צפינו רובנו במהלך הקורונה, אבל בעיקר הזכירה לי את מסורב העלייה, נתן  שרנסקי, אשר סיפר, כי בימי כלאו נהג לשחזר משחקי שחמט במוחו ולשחק עם עצמו וכך שרד את ימיו בכלא.

ספר מיוחד שהעלילה בו מקבילה למשחק השחמט, עלילה המתקדמת באיטיות אל הסיום, מתקדמת במהלכים מחושבים עד לניצחון.

ממליצה ביותר.

נובלת שחמט, שטפן צוויג

מגרמנית, הראל קין

הוצאת תשע נשמות, 2021

 

 

ציורים שציירתי על קרטון לוח שחמט בסטודיו של מאירה אוהד דורי  

 

 

תגובות בפייסבוק

מתופף אחר – ויליאם מלווין קלי

ספר מיוחד ועוצמתי. הקריאה בו משולה לדרך ארוכה ומייגעת שבה כל צעד הוא משמעותי להבנת הצעד האחרון.

“מתופף אחר” הוא ספר שבו הקורא מתקדם אט אט בעלילה מעט איטית אל השיא שבסיום, ואז בסיום מסע הקריאה הבטן מתקפלת והקורא נותר ללא מילים עם רגשות אשמה קשים.

״ אני לא צריך שמישהו יגיד לי שאני יכול לקחת את החירות, אני יכול לקחת אותה בעצמי אני לא צריך מנהיג.״

יום אחד ביוני 1957 בסאטן, עיירה לא מציאותית בדרום ארה”ב קמו ועזבו התושבים השחורים את העיירה. הם לא השאירו אור בבתים להרתיע פורצים, השאירו דלתות  לא נעולות, השאירו כל חפץ בבתים. תושבי העיירה הלבנים צפו בהם המומים, לא מבינים כיצד נפל דבר.

הסיבה לעזיבה ההמונית היתה טאקר קליבן, איש שחור קטן וצנום, שקט, חרוץ שבעזרת משכורת עבודות הצליח לרכוש חלקת אדמה מוילסון, מעבידו.

יום קודם לעזיבת השחורים, מגיעה משאית מלח לביתו של טאקר, טאקר מפזר את המלח על אדמתו, יורה בשתי החיות העלובות שלו, מעלה אש בביתו ובשדה ועוזב עם בתרה אשתו ובנו את העיירה לעולמים.

מעשה זה גורם לכל התושבים השחורים לקום וללכת אחריו.

והלבנים? נותרים הלומים, יושבים בינם לבין עצמם, צופים בשחורים העוזבים ומנסים לבדוק מה הסיבה למעשה. מכאן מתחילה העלילה ללכת בצעדים ענקיים אל העבר. הסיפור מתחיל כמו סיפור אגדה בדיוני. לפני שנים הגיעה אונית עבדים, דוויט וילסון מגיע לנמל, לא כדי לראות את הספינה או את העבדים, הוא בא על מנת לקחת את שעון האורלוגין שהגיע אליו. באותה ספינה נכלא איש שחור ענק אימתני שהשתולל. וילסון קונה אותו כולל התינוק שבזרועותיו.

תושבי העיירה סבורים שטאקר קליבן הוא נצר לאותו עבד, זו הסיבה להתנהגותו.

יחודו של הספר ובכך עוצמתו היא בחירת נקודת המבט הסיפורית. ויליאם מלווין קליי סופר כהה עור כתב את ספרו בגיל עשרים ושלוש. נקודת המבט של הספר היא דרך עיניהם של תושבי העיירה הלבנים ובעיקר דרך עיניהם של בני משפחת וילסון, צאצאיהם של אותו דוויט וילסון. כל אחד מספר את מה שידוע לו על אותם הימים של לפני עזיבת השחורים. הסיפור אינו סיפור רשומון, זהו סיפור עם מטרה אחת, להבין מה הניע את טאקר לעשות את מה שעשה. את סיפורה של העיירה מספרים דיואי וילסון שמחפש בזיכרונו את אותו היום שעליו דיבר טאקר, דימפרה וילסון אחותו שנזכרת בבתרה אשתו של טאקר שהיתה נאורה   ופעילה חברתית באירגון לאומי למען השחורים. דימפרה נזכרת ביום שבו בתרה הגיע לביתם.  בקשר המיוחד שנוצר בינהן. בתרה לימדה אותה על החיים ובעיקר למצוא את המשהו בתוכה שיאפשר לה להתמודד.

 גם אב המשפחה חוזר לאחור ליומן שכתב  עשרים שנה קודם לכן.  ביומן הוא מעלה מחשבות על חוסר שוויון ואומללות, על התמוטטות הבורסה, על כך שפגש בשחור, ברנרד ברדשו, שמופיע בימים אלו בעיירה.

בעיירה המנומנמת והשלווה, עיירה שבה מתיחסים אל השחורים בנימוס, הארי מלמד את בנו מיסטר לילנד לפנות בכבוד ובאדיבות אל השחור, מתקבלת העזיבה בתחילה בשלווה ובהפתעה. לאחר שהתגברו על ההלם הם מחפשים קורבן להאשים אותו ולהוציא עליו את תיסכוליהם.

והם מוצאים !

כל המילים, כל המשפטים ואפילו כל הנקודות בסיומם מובילים לפרק האחרון. פרק שמעמיד מראה נוקבת אל מול הלבנים, כל עוד הם חיים עם השחורים והשחורים עובדים למענם הכל טוב, אך מה קורה כשהם מגלים שאין יותר שחורים בעיירה והם יצטרכו לעבוד הרבה וקשה בהרבה אדמות?

 ואז דיואי וילסון  מגלה ומבין על בשרו ובעצמו. ״שעכשיו הוא יודע ויכול להבין למה השחורים עזבו בלי לחכות ובלי שום צורך להיעזר באירגונים ובלי להזדקק לשום הנהגה״ הגילו הזה כואב ותאמינו לי, אני בכיתי בכאב בסיום הקריאה.

ספר ביכורים יחודי שפורסם בשנת 1962 ולצערי יש בו רלוונטיות לימנו. סיפור מצומצם ועוצמתי שמעלה בכאב מחדש את בעיית הגזענות, חוסר השוויון והאפליה לשחורים.

“אם אין אדם צועד בקצב אחד יחד עם חבריו יתכן כי סיבת הדבר היא שאוזנו כרויה למתופף אחר.”

ספר מומלץ, קול התוף ילווה אתכם הרבה אחרי קריאתו.

מתופף אחר, ויליאם מלווין קלי.

מאנגלית, רעות בן יעקב

הוצאת הכורסא, 2021

תגובות בפייסבוק

נשימה אחרונה – רוברט ברינדזה

עלילת מתח מרתקת ומהפנטת עם דמות חוקרת מיוחדת ואנושית.

מוזר לדבר על נשימה בשנה שכזו. אבל את הספר “נשימה אחרונה” קראתי בנשימה עצורה והייתי זקוקה להרבה אוויר במהלך קריאתו.

לפני שנה בדיוק קראתי את הספר ” מים אפלים” של רוברט ברינדזה, בסקירה שכתבתי אז, אמרתי שספרי מתח אינם כוס הקפה שלי, אבל כשהגיע הספר “נשימה אחרונה” של אותו סופר עם אותה בלשית, היה ברור לי שאיני מתנצלת על אי קריאת ספרי מתח ומיד התחלתי לקרוא אותו. לא הנחתי לו ומצאתי עצמי קוראת ללא הפסקה.(עד השעות הקטנות של הלילה וזו אינה קלישאה.)

אריקה פורסטר, מפקחת בילוש מסלובקיה חיה באנגליה 25 שנים. אריקה כרגע אינה חלק מצוות חקירות הרצח. בינתיים היא נאלצת לעבור על דוחות משמימים.

כשמתגלה גופת נערה מושחתת באופן ברוטלי ומזעזע בפח האשפה היא מצטרפת לאזור וחוקרת את אחד הסטודנטים שגילה אותה, למרות שאסור לה. אריקה מבינה שאינה יכולה למלא דוחות משעממים ומיותרים מול מציאת הרוצח שמתעלל בקורבנותיו.

בפרקים הראשונים נדמה שהחקירה מתקדמת לקראת סיום. הומלס סוחר סמים נמצא כשבידיו ארנקה של הנרצחת. אריקה אינה משתכנעת שהוא הרוצח.

“אני אתפוס אותו, אני תמיד תופסת אותם.”

נחושה למצוא את הרוצח היא מוכנה לוותר על כבודה ולהתנצל על אירוע מהעבר, כדי שתשובץ שוב במחלקת הרצח. כלמה שמעניין אותה הוא הרצון לא לאפשר לרוצח להסתובב חופשי, התחושה שלה היא של שליחות ויעוד.

הנרצחות הן בעלות שער שחור ארוך וחלק, כולן יצאו לפגישה בעקבות שיחות עם הרוצח באינטרנט, וכולן נפגעו באותו אזור בגופן.

בשלב מסוים בעלילה הקורא יודע מי הרוצח, אל תטעו המתח אינו מתפוגג כמו שהיינו חושבים. אלא רק מתעצם. כקוראת רצית לדעת איך הוא ייתפס ומה המניע שלו. אריקה יודעת שכל פושע יטעה, והיא חייבת למצוא את הטעות שתוביל אותם אליו.

כמו שאמרתי העלילה קצבית, אירוע רודף אירוע ובין האירועים אנחנו מגלים את אריקה כאדם אנושי. היא חריפה וחדה מחשבה. נחושה ואינה נכנעת, חדורת מטרה. אבל מתחת למעטה הזה היא עדינה ורגישה ועדיין לא התגברה על מותו של בעלה. אריקה היא דמות שהקורא מיד נשבה באישיותה. מזדהה איתה ומבין את מהלכיה. היא אינה וונדרומן, היא עושה שגיאות אנושיות ותמיד חושבת על מעשיה והשלכותיה. כשתמיד תמיד נמצאת האמת מול עיניה.

מול דמותה העדינה והנחושה של אריקה ניצבת דמותו של הרוצח המטורף והפסיכופט, גם הוא נחוש לבצע את זממו. דמות רוצח הכתובה נפלא, לא אל תטעו לא הזדהיתי איתו, אך דמותו היתה אמינה ורציתי  אישית לתפוס אותו.

״ איך זה קורה? יש אנשים שהחיים שלהם כל כך מלאים בקרובי משפחה וחברים, ויש כאלה שעוברים את החיים לבד?״

מלבד העלילה הקצבית הספר מעלה ביקורת קשה כנגד הסכנה שברשתות החברתיות. הסתרת זהות ברשת מול הזהות האמיתית, פיתיון נשים צעירות שמוכנות להסתכן במפגש שעלול להוביל אותן למותן.

בסיום הספר פונה הסופר רוברט ברינדזה אל הקורא ומודה לו על הקריאה. ואף מבקש לנצל את הרשת החברתית למטרה חיובית,(בניגוד לרוצח) וליצור איתו קשר על מנת להודות וכן ליידע אותו מה היינו רוצים שיקרה עם אריקה בהמשך. רעיון השיתוף כבש אותי.

איני יודעת מה יבחר רוברט ברינדזה כעלילה עבור אריקה, אני יודעת בוודאות שגם את הספר הבא שלו עם דמותה של אריקה אקרא.

ספר מתח מצוין עם דמות חוקרת מיוחדת ומרתקת.   

 

ניתן לרכוש את הספר במחיר השקה ישירות מההוצאה הוצאת רימונים

 

נשימה אחרונה, רוברט ברינדזה

מאנלית, ירון פריד

הוצאת רימונים, 2021

תגובות בפייסבוק