תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

מי שסוכתו נופלת של צבי בן מאיר הוא ספר עדין ומכמיר לב.

זה סיפור של כרוניקה של מוות ידוע מראש. פותח בגירושים, כך שאנחנו יודעים שבני הזוג בסיום הספר לא יהיו יחד. השאלה שעולה אצל הקורא למה התגרשו? התשובה מפתיעה. בבית הדין כשביני הגיבור מגיש את הגט לאשתו הוא אומר לה. “אסתר אני מצטער, אסתר תסלחי לי.” מי שאינו יודע את הסיבה, סקרן לדעת על מה הצער והסליחה. ויש הרבה צער וכאב בספר הקטן והרגיש הזה. ביני ממשיך ואומר “הלוואי שהייתי נולד רגיל, הלוואי.”

זה ספר עצוב, עצוב על כך שבמגזר הדתי אין פתרון למי שנטיותיו הפוכות, כמו שמגדיר ביני את עצמו. עצוב ששני בני זוג אוהבים, קרובים וחברים טובים, נאלצים לפרק את הקשר ביניהם בגלל עובדה זו.

מה יעשה בחור ישיבה, שיודע מגיל צעיר שהוא נמשך לגברים, נטייה שעומדת בקונפליקט וסתירה לייעוד של בני הישיבה שלא רצו אהבה, לא דיברו על מין ואינטימיות או יופי נשי, רצו להתחתן, להקים בית, משפחה, שולחן שבת ואשה נאה, רצו להיות חתנים טהורים, לעמוד תחת החופה, “כולנו רצינו להתחתן זו היתה משאת הנפש  הכמוסה והגלויה של רווקי הישיבה.”

קראתי ספרים רבים על משיכה מינית לאותו המין, על יציאה מהארון, על הקונפליקטים והחששות לספר, לגלות. כל הספרים היו שייכים למגזר החילוני. בספר “מי שסוכתו נופלת” נחשפתי לכאב הנוראי של בני הישיבה, על כך שהם מנודים מעצמם, ממשפחתם, על הקונפליקט הפנימי שלהם עם היצר, על הרצון להיות כמו האחרים, הנורמלים. על הפחד מהגילוי האישי הפרטי שלהם ומהפחד מהגילוי לאנשים סביבם.

ביני יודע שהוא שונה עוד מימי נעוריו, הוא מתייחס לכך כאל יצר הרע שצריך להכניעו. אף אחד סביבו אינו יודע את הסוד שלו. כשהוא מכיר את אסתר טובת הלב בעלת עיני הטורקיז הוא מאמין שיתכן והוא יוכל להיות כמו כולם. הם מתחתנים.

מה קורה לבעל שידע מראש על נטיותיו ולא יכול להחזיק מעמד בנישואים. הוא נושא רגשות אשמה, כעס.

 מה קורה לאשה שלא רוצה להחזיק את הסוד הזה יותר, ומרגישה שהיא לבד?

לדעתי קורה להם הנורא מכל. הם מתאימים, כולם רואים בהם זוג מושלם ובכל זאת הסבל קשה. גם כשהם מגלים להוריהם את הסוד האב אינו מאמין, מכחיש, חושב שאפשר לתקן את הבעיה, כאילו זה היה קילקול. ביני מנסה להסביר לו, היית רוצה להתחתן עם החבר הטוב שלך? האב מבולבל, אינו יודע מה לחשוב.

ביני ואסתר מנסים הכל על מנת להציל את נישואיהם, ביני יודע שהכל אבוד. אהבתו לאשתו שאותה הוא אוהב וקרוב אליה וכואב לו שהיא אומללה בגללו, מובילים אותם יחד לטיפול.

נכון, גם בחברה החילונית יש הורים שמתכחשים, אפילו מחרימים, אבל בחברה זו יש אפשרות לספר לחברים, לקרובים שיכולים להקל. ואילו בחברה הדתית אין אפשרות. ועל זה אני כואבת. כדי להיות מי שאתה, עליך לעזוב את החברה הדתית ול”חזור בשאלה”.

הכתיבה של צבי בן מאיר היא כמו וידוי אישי, הוא בורר את המילים בקפדנות ורגישות ומכניס את הקורא אל תוך נפשו שלו. הוא מספר על הלבטים על הפחדים מכך שחיו נידונים לבדידות. חוסר התקוה והאמונה מוביל אותו לבדוק מדוע בכל זאת התחתן, כשידע שנישואיו נידונו לכישלון. הוא פחד שיפסל ויצא ממשחק החיים, והוא הרי ילד טוב וילדים טובים מתחתנים.

הספר פותח צוהר אל העולם הדתי, אל המחשבות והמנהגים. אל הרצון להיות שווה בין שווים ולא שונה, לא רק מגדרית, אלא גם התנהגותית.

יופיו ויחודו של הספר הוא לא רק בהבאת בעיה מיגדרית בחברה דתית אלא הבאת הצד הכואב של האשה.

נשמתי נעתקה לקרוא על רגישותו לאשתו, על הסבל שהוא גרם לה, מי חושב במודע על האשה כאשר הוא עצמו נתון במצוקה. ליבי כאב על אסתר שאוהבת את בעלה וסובלת רק מכך שאינו נמשך אליה ומנסה אולי אולי להחזירו למוטב.

שיחות הבירור בין בני הזוג הן כנות וחכמות. שניהם מנסים לברר מה כל אחד מרגיש בתוך המערכת המורכבת הזו של נישואיהם.

מומלץ מאוד.

מי שסוכתו נופלת, צבי בן מאיר

עורך הספר: יואב רוזן

הוצאת : ספרית הפועלים, 2024

תפילה לשובם במהרה ובשלום של החטופים והחיילים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

נוּרָא ובַּארוּד, אושרת מזרחי שפירא

“את לא תפגעי בכבוד של אבא שלך, גם אמא שלי הכריחה אותי.” אומרת לה אמה כשהיא נמסרת לבעלה בן השלושים ולאחיו, כדי שייקחו אותה לכפר שלהם, כדי לעשות בית יהודי.

היא שנאה את אמה שהסכימה ככה לוותר עליה, שנאה את אביה, שנאה את עצמה, שנאה אותו ואת אחיו וגם את אלוהים.

זה סיפור בין דורי, סיפור שמתחיל במאה הקודמת בכפר נרווא שבכורדיסטן העיראקית. סיפור שמתחיל בהעלמות. “כוונזא נעלמה ראשונה”. זריפה גיבורת הרומן רחב היריעה הזה היא חברתה הטובה של כוונזא. הן היו ארבע חברות טובות, ילדות על סף התבגרותן, שעשו הכל יחד, אספו עצים, העלו מים מהנהר. בוקר אחד כוונזא נעלמה. כוונזא התיתמה מאמה, קראו לה נורא ובארוד, אש וגפרית. למה? כי היא שאלה שאלות, עיניה ראו הכל. כשזריפה שואלת  את אמה עליה, האם עונה :”נתנו אותה, הרגע שלה הגיע.” כך מוצגות הנערות בנות השתים עשרה, כאילו היו חפץ שנותנים אותן. זריפה מחליטה להיות ציתנית, לא כמו כוואנזה, כדי שהרגע שלה לא יגיע. אבל גם זמנה שלה מגיע.

זריפה, גיבורת הרומן, כמו כל בנות השבט מדורי דורות, שנישאת בגיל צעיר כדי להקים בית יהודי אינה מוותרת על משמעותה ועל אופייה העקשן. שם בכפר הרחק בכורדיסטן היא אינה נכנעת, היא עובדת קשה ומייחלת לימים טובים. כשהיא, בעלה וילדיה עולים לארץ הם מתיישבים באשקלון ומשם עוברים לליפתא, מקום שמזכיר מעט את הכפר שהיה להם שם, בכורדיסטן, יש מעיין, חלקת אדמה קטנה לגידול צמחים, אבל בליפטא זריפה מגלה את ההבדלים בין עניים לעשירים. בעזרת אופייה העקשן והנחישות שלה היא עובדת קשה, נעזרת בבנותיה שחלקן נולדו בישראל על מנת להגשים את חלומה, בית. בית עם מטבח.

למרות שלא שמעו לה וחיתנו אותה היו בה כוחות ותעצומות. היא לא ויתרה וחסכה כסף  פרוטה לפרוטה, ממש כך, זו אינה מטאפורה, כדי שתרכוש דירה, כמו האשכנזים מעבר לכביש,

“נורא ובארוד” הוא רומן רחב יריעה הנמשך על פני שבעה עשורים עם שפע של דמויות, צבעים וריחות. סיפור שמתאר חברה פטריארכלית שבה הגברים מחליטים ושולטים, חברה שבה לא נישאים מאהבה, אלא משידוכים. חברה שמאמינה באמנות טפלות ופחד משדים. חברה שבה סיפורי המשפחה מהעבר שזורים בהווה ומנחים אותם.

אושרת מזרחי שפירא מצליחה להחיות תקופה בעזרת ציורי מילים וצבעים, אפילו ניתן להריח את ריחות המאכלים או את חומרי הניקוי של זריפה.  אבל לא רק את חיי המשפחה ובעיקר את חיי בנותיה של זריפה מצליחה אושרת מזרחי שפירא. היא מצליחה להחיות את חיי המדינה עצמה, את ימי קום המדינה, העליות, המחסור והצנע, פערים בין עניים לעשירים. ובעיקר את חיי העולים שרצו להתערות בחברה הישראלית ולהיות כמו כולם, ללכת לצבא, להתחתן מאהבה.

זהו ספר חד פעמי עם ניחוח מיוחד, שיש בו תיאורי טבע מרגשים וציוריים. תיאור  הצמחים, המאכלים, הפעלתנות של זריפה ובנותיה מצליחים לגרום לקורא לחוש כאילו הוא נמצא יחד עם כל דמויות השבט.

יחודו של הספר, אינו רק בתיאור המכשף של התקופה והדמויות המיוחדות והססגוניות. יחודו הוא בהבאת הקשר הבין דורי בין ההורים לילדיהם שמובא ומובע באמצעות מכתבים של בנות המשפחה לאמן. כל אחת בהתאם מנסה לשוחח עם האם ולהבין את מניעה ואף לבקש ממנה להבין אותן. אלו הם מכתבים מרגשים המנסים לגשר בין הפער הבין-דורי והפער הרגשי. האם שתקה, לא דיברה, רק פעלה ועשתה. “מה אני רוצה? מישהו שואל אותי פעם מה אני רוצה מאיפה שאדע?” היא הדחיקה את הנורא והבארוד שבערו בה, אך בנותיה לא הצליחו.

במהלך הקריאה הרגשתי שאני חלק ממשפחת  רבבצ’י. אוכלת איתם, יוצאת איתם למעיין לכבס ולהביא מים, מנקה את המחצלות, מטיילת ביער, קוטפת פרחים, עשבים ובעיקר פוחדת מהשדים ויש הרבה שדים. “נורא ובארוד”  הוא ספר מכשף, ספר אנתרופולוגי, מלא בדמויות צבעוניות ואותנטיות, דמויות שלא רציתי לעזוב אותן לרגע, כשהנחתי את הספר חיכיתי לשוב להיות במחיצתן, לדעת מה עובר עליהן.לר יכולתי להניח את הספר עד המילה האחרונה שבה דמעתי.

הספר הזה ריגש אותי, גרם לי לטלטלה אישית שבה ניסיתי גם אני לחשוב על משפחתי ועל פער הדורות שהיה בה.

גילוי נאות, את אושרת ובנות משפחתה ליוויתי בסדנת כתיבה של איריס אליה כהן, שערכה ברגישות ובחוכמה את הספר. זכיתי להכיר את בנות המשפחה על כל גלגולן ושמחתי לראותן בהתהוותן, התרגשתי לגלות אותן כדמויות בשלות בספר.

אולי אני משוחדת, אבל בטוח שאני  אובייקטיבית.

רוצו לקרוא את הספר המיוחד הזה, בטוחה שכל אחד ימצא את הנורא והברוד שלו בין הדפים. יתרגש מהתיאורים, הצבע והריחות. ספר המשלב את כל החושים והרגשות.

נוּרָא ובַּארוּד, אושרת מזרחי שפירא

עריכה: איריס אליה כהן

עריכה לשונית: שלומית איזנמן

הוצאת: הקיבוץ המאוחד, 2025

תפילה לשובם של החטופים והחיילים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

הגשר – ג’סיקה אנתוני

רומן קצר, אולי נובלה, דחוס ומטריד. יום אחד, או נכון יותר שעות ספורות בחייהם של קתלין ווירג’יל, זוג נשוי, הורים לשני ילדים החיים באמריקה של שנות החמישים. היום הוא יום מיוחד,3 בנובמבר 1957 יום חם, הרוסים משגרים את ספוטניק 2 לחלל שבתוכה הכלבה לייקה.  קתלין מרגישה ברע ומחליטה לא להצטרף לבעלה וילדיהם לכנסייה. במקום זאת היא לובשת את בגד הים האדום הישן שלה  מימי הקולג’ ונכנסת לבריכה שבביתם, בריכה שאליה לא נכנסו מאז שעברו לגור. קתלין תשהה בבריכה יום שלם. יום של חשבון נפש יעבור עליה בתוך מי הבריכה. מודה הבחירה לשים אותה בבריכה יום שלם ולהעביר במוחה מחשבות היה תמוה בעיני, אבל סיפור הוא סיפור, והסיפור שלפנינו הוא סיפור טוב.

כשהבית מתרוקן, ראשה  של קתלין מתמלא בזיכרונות. ואנחנו צוללים במי הבריכה אל מחשבותיה.  קתלין הצטיינה בלימודים ובטניס, היא נישאה לוירג’יל שהיה נאה ואדם נוח. היא שאפה להיות שחקנית מצטיינת, אך בתוך תוכה ידעה שהיא מוכשרת, אבל לא אלופה. לאחר הלידות היא מוותרת על המשחק כמקצוע ונשארת בבית בבדידותה. השינויים הגופניים ואיבוד המראה הספורטיבי הובילו אותה להרהר על חייה. עכשיו כשהיא בבריכה היא נזכרת במה שהיא יכלה להיות. העמידה שלה מול האמת הפנימית מבהילה אותה.

וירג’יל לעומתה מאוד סתגלן, כל חיי הנישואים רצה שיהיה לה טוב. הוא סוכן ביטוח בינוני, שמעביר את שעות הפנאי במשחק גולף, גם לו היו חלומות שאותם לא הגשים. הוא העריץ את צ׳ארלי פארקר נגן הסקסופון. וחלם לנגן.

העלילה נעה בין שתי התודעות, זו של קתלין וזו של וירג’יל. הקורא עובר ממחשבות של האחד לשנייה כמו כדור טניס. לאט לאט נחשפות המחשבות, מתגלים הסודות. וירג’יל והבנים חוזרים מהכנסייה וקתלין עדיין בבריכה, הוא הולך לשחק גולף והילדים נשלחים לחבריהם, קתלין נשארת בבריכה, גם כשוירג’יל חוזר מהמשחק והשעה היא שעת ערב קתלין מסרבת לצאת.  היא יודעת שברגע שתצא הכל יחזור להיות נורמלי, ונורמליות כבר לא היתה מקובלת עליה. לכן היא עונה לבעלה “עוד לא”.

היופי במעבר בין התודעות הוא שהקורא אינו נוקט עמדה או לוקח צד על אחת הדמויות.

בקיץ של 1942 לימד בילי המורה את קתלין, שהיה גם חבר שלה,  תרגיל אחרון בטניס. ה”מוסט” הוא קרא לו. מוסט בצ’כית הוא גשר. והוא מוסיף ומספר לה  שהגשר בעיר הולדתו הופצץ בזמן המלחמה.

“גשר הוא מעבר, אבל גם מלכודת.”

משפט שמלווה את הקורא עד לסיום.

הספר הקצר והסגפני מעביר צמרמורת אצל הקורא. במעט מילים הוא מצליח לרתק ולסקרן, ומעל לכל ליצור מתח ותהייה, מה יהיה בסוף. לכל אחד מהם יש סודות, האם כל אחד יגלה לשני את הסודות שהוא יודע על בן הזוג ועליו או שהחיים יחזרו לשיגרה?

זוג רגיל בהחלט עם חיי שיגרה אמריקאים של שנות החמישים. אבל מתחת לפני הבריכה והמים הכל תוסס.

ספר שהקריאה בו קפדנית, כי חייבים לשים לב לכל אחת מהמחשבות של בני הזוג.

ממליצה.

הגשר, ג’סיקה אנתוני

מאנגלית: רחל פן

הוצאת: פן, 2025

תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

שיעורים בפיתוח קול – דורית רביניאן

לפני תחילת הקריאה חשבתי שגיבור/ת הרומן “שיעורים בפיתוח קול” הוא זמר/ת, שהרי רק זמרים לוקחים שיעורים בפיתוח קול. אבל לא. הגיבורה היא הסופרת עצמה  שספרה  החדש, ואני מדגישה חדש של דורית רביניאן מתאר סוג אחר של פיתוח קול.  הסופרת שלא פירסמה ספר למבוגרים עשור שלם מרגישה שאיבדה את קולה. היא כפתה על עצמה אלם בעקבות גניזת ספר שכתבה במשך חמש שנים. עכשיו היא החליטה לחזור אל הקובץ ולבדוק אותו שוב. מכאן היא תעבור תהליך של מסע, תהליך של לימוד, או כמו שהיא קוראת לזה, שיעורים בפיתוח קול.

הקול שבספר הוא לא רק הקול האישי שלה, הקול הספרותי, והשימוש במילים, אלא גם הקול שלימד אותה לדבר, הקול שנשמע בבית הוריה.

הספר מחולק למספר חלקים. החלק הראשון הוא תקציר העלילה ב -17  פרקים של אותו הרומן שנגנז. רומן המספר על קשר הדוק, הדוק מידי, בין אח לאחות. החלק הזה הכתוב כמו תמצית, גרעין של עלילה או אפילו מחזה, שיעמם אותי (מתנצלת). כמעט החלטתי לנטוש, אבל הביקורות הטובות עשו את שלהן והמשכתי. שאר החלקים מאירים ומעירים את החלק הגנוז. מכאן הספר הופך להיות סוג של ממואר חושפני עם הרבה אומץ. יש בו מעין מסע אל עצמה. מסע שבו הסופרת מנסה לבדוק מדוע גנזה חמש שנות כתיבה, ואף החזירה את השכר שקיבלה מראש.

על השם “שיעורים בפיתוח קול” החליטה מתוך הפרק הקודם. אחרי שכתבה רומן שלם של  למעלה מ300 עמ’ החליטה, שהוא אינו ראוי ואסור שמישהו יראה אותו. זה היה  ב 2006 שבועיים לאחר שראש הממשלה לקה בשבץ, גם היא כמותו נדמה.

 בחלקי הממואר היא  כותבת בכנות ובפתיחות על הפחד ממחסום הכתיבה, מכך שאולי מה שתכתוב יהיה נבואה שתגשים את עצמה. זו כתיבה רגשית עם חלון אל נפשה.

יש בו חלקים של  ארספואטיקה על תהליך הכתיבה והתמודדות הסופר עם יצירתו.

רביניאן בוחנת ובודקת מה הוביל אותה לכתוב על קשר כה הדוק בין אחים, קשר שיש בו קצת חולי, לדעתי. בהמשך היא מזהה מנין המחשבות על קשר שכזה עם אחיה, לא אספר כדי לא לעשות ספוילר. וכשהיא מספרת זאת לאמה האם עונה לה “סתם סיפורים את מספרת לעצמך.” תוך כדי התבוננות היא מבינה מנין שאבה את מקור כתיבתה, איך בגיל צעיר מאוד היא אספה מילים מהמילון אבן שושן וליקטה במחברת, את המילים הכי נוצצות הכי נדירות ויקרות.

כותבת בכנות ובפתיחות על הפחד ממחסום הכתיבה, מכך שאולי מה שתכתוב יהיה נבואה, שתגשים את עצמה, כמו שקרה לה בילדותה.

חלקי הרומן מחוברים באמצעות טקסט, שהרי, היא עצמה מסבירה  שטקסט מגיע מלשון טקסטיל, לארוג. וכך בעזרת חוטים דקים שלא נראים אפילו היא מחברת את חלקי הרומן הגנוז לממאור האישי שלה.

קשה לי לכנות את הספר רומן, שכן הוא אינו רומן במובן הקלאסי, שיש בו עלילה, סיבוך, זהו מסמך אישי, אמיץ, של סופרת המשתפת את הקורא בתהליך הכתיבה, ארספואטיקה, וכן במידע מניין צמחה להיות סופרת ומהי המילה והכוח שלה עבורה.

ההמלצה שלי מסויגת, מי שמחפש רומן עם אירועים לא ימצא עלילה שכזו בספר. מי שרוצה לדעת מניין נחלה הסופרת המוכשרת את כתיבתה ופחדיה מהמילה הכתובה, מוזמן לקרוא.

שיעורים בפיתוח קול, דורית רביניאן

הוצאת: עם עובד, 2025

תפילה לשובם במהרה של החטופים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

תיק כפול – נילי אסיא

זה הספר השלישי בסידרה ודווקא אותו קראתי ראשון. “תיק כפול” הוא ספר המוגדר כספר מתח / בלש, אך הוא אינו רק משתייך להגדרה הזו. “תיק כפול” הוא ספר רגיש ואנושי וזו הסיבה שהתלהבתי ממנו.

ספרי מתח הם לא בדיוק הקטע שלי. מידי פעם אני סוטה מהעדפותי וקוראת את הז’אנר הזה. על התיקים של נילי אסיא: תיק איה, תיק אודסקי, שמעתי רק שבחים. לפני מספר חודשים האזנתי לפודקאסט הבלשי “המפצחות”. שלה ושל מעין רוגל ומאוד אהבתי.

את “תיק כפול” רכשתי בשנה שעברה והנה עכשיו הגעתי אליו, אין יותר מתאים ממנו לקריאה בחופשה ביוון.

וכך בין הים האיגאי לים היוני ולים התיכון צללתי את העלילה.

 המניע לרצח ומי רצח אינו מעניין אותי. מה שמשך אותי היתה הדמות של ליאורה החוקרת. דמות אנושית, לא גיבורה במובן הקלאסי, אלא אשה כמו כל אחת מאלו שאנחנו מכירים.

ליאורה בתחילת הריון מקבלת קידום דרגה במשטרה, ראש מפלג חקירות ימר מרכז. מקום שלטענתה הוא הכי פטריארכלי שקיים. קידום שהמתינה לו חמש שנים וכעת כשהיא בהריון היא אינה יכולה לשמוח בגלל ההריון.

בתחנה אחרת בבאר שבע ממנים את גור בן דב לראש הצח”מ של תיק ההימורים בדרום. בין גור לליאורה היה קשר רומנטי.

איך יפגשו? ברור, רצח וחקירה יאחדו ביניהם.

גופת גבר מתגלה ביער בן שמן, זהו אביהו כהן, קבלן אמיד מישוב בדרום, הוא ידוע כמהמר ובעל קשרים עם תעשיית ההימורים בדרום, כך שיש מניעים וסיבות לרצח. גם אירועים משפחתיים מסבכים את העניינים, כך שכולם הופכים להיות חשודים.

ליאורה וגור נפגשים  שוב ומשתפים פעולה בחקירה. העבר  מפריע להם כעת, אבל הם מתגברים עליו. שם הספר “תיק כפול” מרחף מעל עלילה וגרם לי להיות קשובה למשמעותו, לא שזה עזר לי לגלות מי רצח ומה המניע.

החקירה נעה בין הדמויות, מסתבכת ומתפתלת, כיאה לעלילת רצח. גם ליאורה עצמה  מרגישה שהדרך אינה ברורה לה. “הרגישה שהיא כל כך קרובה לפיצוח והכי רחוקה שיש.” אבל כמו שאמרתי איני מתעניינת במניעי הרצח ובפתרון. נילי אסיא מצליחה  לברוא דמות אנושית על כל גווניה, דמות שהקורא חש שהיא כמו חברה שלו ורוצה בטובתה ומעוניין שהיא תמצא את הרוצח ותצלח את ההיריון.

לטעמי הסיום היה מהיר מידי, הקצוות נסגרו בפזיזות וחבל. יחד עם זאת הכתיבה הקולחת והעלילה הצליחו לרתק אותי.

תיק כפול, נילי אסיא

עורכת: אורנה לנדאו

עריכה לשונית: צפי סער

הוצאת: שתיים, 2024

תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

השקרן הקטן – מיץ’ אלבום

שוב מצאתי את עצמי קוראת ספר המספר על השואה, ושוב ריתק אותי הספר כך שלא יכולתי להניחו, קראתי אותו בטיסה, תרתי משמע. “השקרן הקטן” הוא ספר שאינו מרפה. ספר שבזכות הכתיבה המיוחדת והיצירתית שלו אי אפשר להניח אותו.

בכל פעם אני תוהה מה כבר יחדשו לי על השואה? והנה מגיע ספר נוסף (קדם לו “שלושה ימים בקיץ” של יוסי אבני לוי) שמצליח לחדש ולרתק.

ארבע דמויות ועוד אחת בסיפור שלנו. שני אחים, ילדה, אודו גראף, קצין גרמני. הדמות הנוספת והמענינת בסיפור היא האמת שמספרת את האירועים עד לרגע הסיום וההפתעה.

סלוניקי  1943 סבסטיאן וניקו שני אחים יהודים  מאוהבים בפאני, פאני אוהבת אחד מהם. אל העיר מגיע אודו הגרמני שתפקידו הוא להעביר את היהודים ברכבות לאושוויץ. ניקו הצעיר שקיבל חינוך טוב מאביו אינו משקר “אתה אף פעם אל תהיה זה שמשקר”, מלמד אותו סבו וניקו  משיב לו. “אני לא אשקר.”

כיוון שאינו משקר הוא מהווה עבור אודו מקור בלתי נדלה לפרטים וידע על האנשים והעיר. אודו אומר לו שעליו להיות בתחנת הרכבת ולהגיד שהם נוסעים לפולין לעבוד. ניקו התמים אינו חושב שמדובר בתרמית, הרי כל חיו דיבר אמת והאמין לכולם. במשלוח האחרון אומר לו אודו שזה שקר. “היית שקרן קטן וטוב, תגיד תודה שאתה בחיים.” כשניקו מבין את האסון שהביא על בני עירו ומשפחתו הוא אינו חדל לשקר. הוא אינו אומר פעם אחת את האמת. אם בתחילת המלחמה הוא שיקר מתוך אמונה שזו היתה האמת, הוא מבין שכדי לשרוד במלחמה עליו לשקר, מה שנהפך להרגל, לשפתו החדשה.

כל הדמויות הן דמויות חשובות בעלילה, אך מעליהן נמצאת הדמות שמספרת את העלילה והיא האמת. היא זו שרואה את הדמויות, מבינה את המניעים שלהן מעבירה עליהן ביקורת, ובעיקר מלמדת ומחנכת את הקורא בתובנות רבות. כיאה למספר היא מוליכה את העלילה כראות עינייה, מספרת את העיקר, מדלגת על הטפל, מביאה את הנקודות החשובות לקידום העלילה. היא אפילו מסבירה את המניעים שלה “כדי לקצר אגיע אל העיקר.”

ניקו עובר גלגולים רבים לאורך השנים, משנה שמות וזהויות כיאה לשקרן, סבסטיאן עובר את הנורא מכל, מגיע ברכבת לאושוויץ, באותה רכבת נמצאת גם פאני. היא מושלכת מהרכבת לא לפני שזר מזוקן אומר לה “תשרדי כדי לספר.” גם אודו שנותר בחיים מתגלגל לאחר המלחמה מופחד שיתפסו אותו.

“העולם הזה בלבל אותי, אם אנשים מביעים הערכה רבה לאמת למה שקרנים מקסימים אותם?” שואלת האמת.

כל ארבעת הדמויות האנושיות, והאמת הדמות המוסרית, שנמצאת מעליהם ומלווה אותם  עוברות שינויים במהלך השנים. לכולן מטרה אחת להיפגש כשלכל אחד מניע אחר. “הבטחתי לכם סיפור מלא בתהפוכות ותפניות. לכן, ברשותכם אגלה עכשיו מה קרה לשלוש מארבע הדמויות על ציר הזמן.”

לכל דמות יש את האמת שלה הפנימית שמניעה אותה בחייה. אמת אישית שהדמות נצמדת אליה וגם אם היא שקר היא הופכת לאמת. “אנשים אומרים הרבה דברים. חלקם אמת. חלקם שקר. לפעמים אם חוזרים על שקר הרבה זמן, אנשים מתחילים להאמין שזו האמת.”

לאמת לאורך הספר תובנות רבות שמתאימות לכל אחת מהדמויות. האמת שבספר תוהה עם עצמה על האמירות המיוחסות לה, על בני האדם שמאמינים באמת ומשקרים.

קראתי הרבה על אירועי השואה. הספר הזה היה חידוש עבורי, לא בעובדות, אלא בעיקר בדרך הסיפורים ובעלילה המפותלת שעברו הדמויות עד לסיום. דמותה של האמת כישות הנמצאת מעל ומניעה את העלילה עבור הקורא היא דמות מעניינת, חכמה ומסקרנת.

מיץ’ אלבום מצליח להתעלות מעל לספרים שקראנו על השואה בכך שהוא נוקט חידוש בכתיבה שלו. והיא האפשרות לתת לאמת לדבר.

הכתיבה של מיץ’ אלבום סוחפת וחכמה.  הוא מצליח לרתק ולגרום לקורא לאחוז בספר עד למילה האחרונה, ועד לסיום המפתיע. כשהבנתי אותו,את הסיום, נזכרתי בכמה משפטים בודדים שהיו פרורי הרמז של הסיום.

ספר מיוחד שמספר את אירועי השואה בדרך אחרת, שונה ומבריקה. יוצר עניין וסקרנות אצל הקורא.

ממליצה בחום.

השקרן הקטן, מיץ’ אלבום

מאנגלית: עידית שורר

עורכת: רינה גרינוולד

הוצאת: מטר,2025

תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

בישנות וכבוד-  דאג סולסטד

המשפטים הראשונים של הרומן לפתו אותי והרגשתי הזדהות עם הגיבור, אליאס רוקלה. אליאס רוקלה

מורה לספרות בחטיבה עליונה, גם אני לימדתי ספרות בחטיבה העליונה, והבנתי בדיוק על מה הוא מדבר וחושב. אליאס רוקלה מנסה לעניין את הנערים מלאי ההורמונים במחזה הקלאסי “ברווז הבר” של איבסן. הוא עומד מולם, מביט בהם, חוקר את הבעות פניהם ומחשבות מציפות אותו. הוא מבין שהם משתעממים כי גם הוא בגילם השתעמם, לא הטרידה אותו העובדה שהם השתעממו, אלא הבעת העלבון על פניהם בשעה שהשתעממו.

הוא מבין שהם צעירים ונשלחו לרכוש ידע, והוא תפקידו להקנות להם ידע, הבעיה בעיניו היתה  שהם לא מסוגלים לקבל את מה שהוא מעניק להם והוא יודע את זה ומצר על כך.

במהלך השיעור הוא מביא דמות שולית במחזה ומתעמק במוחו מדוע איבסן הביא אותה ומה תפקידה במחזה. בהמשך הוא יבין ויעשה השלכה של הדמות עליו.

דווקא היום ביום הזה הוא מרגיש שהנוער היושב מולו משתעמם באופן שונה מהעבר וממנו כשהיה צעיר.הם למעשה הוא. הוא משתעמם מהם ומהלימוד, מקנא בהם ובנעורים שחלפו ממנו.

תיאור השיעור, המחשבות שלו כמורה על היצירה, על התלמידים ועל מטרת הספרות  היו נפלאים, זהו חלק מפעים של הסיפור, כל משפט בו הוא משמעותי ובעל פרשנות, כמורה לספרות סימנתי כמעט כל משפט והרהרתי בו. רוקלה מצליח להביא את הקורא להבנת מטרת לימוד הספרות כפי שנראית בעיניו. להזדהות עם מורה מתוסכל, שצריך ללמד תלמידים צעירים יצירה  שאינם בשלים להבינה.

כשהוא עוזב את השיעור הוא יוצא אל החצר ושם הוא חווה אירוע התפרצות שמבחינתו הוא קשה ובל יעבור. אירוע שעבורו הוא בלתי הפיך.  הוא מרגיש לא רק בושה , אלא גם שהמיט על עצמו אסון. אותו אירוע מעורר בו פלאשבאק אל עברו ואל סיפור חיו. חיו היו ללא דרמות, ובכל זאת הוא חי. הסקירה לאחור מעמידה מולו מראה על עצמו ועל התנהלותו. במסע השיטוטים שלו ברחובות העיר הוא משתף אותנו הקוראים באירועים של חיו, הוא למעשה הדמות השולית במחזה, בנעוריו הרגיש חוסר ביטחון,  הוא לא התבלט למרות שרצה, הוא היה בישן והחיים התנהלו לצידו. הבחירה להיות מורה נבעה מכך שראה בהוראה משימה להנחיל לדורות הבאים הבנה עצמאית. במסעו הוא מהרהר על חיו, על לימודיו בעבר ובעיקר המפגש עם חברו ששינה את חיו. אבל הוא אינו מתעכב על האירועים החיצונים, אלא בוחן אותם בהתאם לאישיותו. הוא חושב אפילו שהוא יכול היה להיות דמות ברומן של תומס מאן. אבל מיד מבין שאינו דמות מיוחדת לרומן.

המחשבות כתובות בפיסקאות ארוכות כדי להמחיש את המחשבות שחולפות במוחו. המשפטים והניתוחים האישיים של רולקה מעוררים בקורא עניין רב. הניתוח הפסיכולוגי שלו על עצמו מעורר אהדה והבנה מצד הקורא. בשפה מדוברת, לא נמוכה כלל ובמשפטים הכתובים בדיוק מופלא, מצליח סולסטד לעניין ולרתק את הקורא, אין רגע אחד משעמם בקריאה.

דאג סולסטד בורא עולם פנימי עשיר של אדם הנראה אפרורי, רוקלה המורה עמוס במחשבות שאין לו עם מי לחלוק. המחשבות האלו מובילות אותו להבנת עצמו. אבל לא רק רוקלה מהרהר בפילוסופית הקיום, אלא גם הקורא.

“ביישנות וכבוד” הוא אחד הספרים המיוחדים שקראתי על התבוננות פנימית של הגיבור, יש בו חוכמה, הבנה, שנינות ואפילו הומור מסוים.

ספר אנושי, רגיש, ובעיקר נוגע ללב שאי אפשר להניח אותו מהיד.

זהו ספר שמצליח לעורר מחשבה אצל הקורא ובכך הוא מיוחד.

קריאה בספר של ספרית הפועלים היא הנאה מובטחת עבורי. אני קוראת באופן עקבי כל ספר שיוצא לאור בהוצאה שבעריכת אברם קנטור ונגה אלבלך ואיני מתאכזבת. גם הפעם הקריאה ב”בישנות וכבוד” לא איכזבה. התרגום של דנה כספי כמו תמיד משובח, למרות שלא קראתי את המקור, אני יכולה לחוש בדיוק של התרגום.

דאג סולסטד, סופר נורווגי שזכה בפרסים רבים, נפטר בחודש שעבר. זה הספר הראשון שלו שאני קוראת. עכשיו אתפנה לקריאת ספרו הראשון שתורגם לעברית “רומן 11 ספר 18.”

בישנות וכבוד, דאג סולסטד

מנורווגית: דנה כספי

הוצאת : ספרית הפועלים, 2025

תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

נוכחות –  קרולין בונגראן

בשנים האחרונות יש הצפת כתיבה והוצאה לאור של ספרים העוסקים בשואה. לפעמים נדמה לי, שכדי לגרות את הקורא הסופר מספר את הסיפור באמצעות גימיק מיוחד. כך גם הספר “נוכחות”.

“נוכחות” הוא סיפור כפול, סיפור פנימי וסיפור חיצוני. הסיפור הפנימי הוא המעניין והוא החשוב מבחינה היסטורית.

ולנטיין, גרושה, אמא למילו בן האחד עשרה שאינו מדבר. הוא לא הוציא מילה אחת מהרגע שנולד. הוא מדבר בשפת הסימנים, הוא שומע אך אינו מדבר. בהמשך מתברר שולנטין בחרה בשם יווני לבנה מבלי שידעה זאת.

יום אחד הוא צופה בפרסומות בטלוויזיה מה שהוביל אותו להתקף דיבור בשפה שאינה מובנת לו ולאמו. ולנטיין הנרגשת  אינה מרפה היא מביאה לו ספרים יווניים. באחד הספרים הוא נעצר על העיר סלוניקי ושוב מתחיל לדבר,  בתחילה לא מאמינים לה חושבים שהיא הוזה אחר כך גם כשהיא מקליטה את בנה אומרים לה שזה לא הילד שלה מדבר אלא זה קול של ילדה. כשמתחילה לחקור את אביה מתברר שיש להם רקע מסלוניקי. סבא שלה התאהב בצעירה נולדו לו ילדים והוא גילה שהיא מנהלת רומן התגרש ממנה וביקש לחזור לצרפת עם הילדים שאולי לא היו שלו. הסבתא רבה שלה נשארה בסלוניקי.

ולנטיין נוסעת עם מילו וחברתה הטובה לסלוניקי להתחקות אחר עברה ובעיקר לגרום למילו לדבר שוב. במהלך השירות שלהם בסלוניקי הם מתחילים לחפש את הקשר של ולנטין למשפחתה מצד אביה מכאן מתגלגל כל הסיפור הוא מתאר סיפור של יהדות סלוניקי בתקופת השואה. סיפור שמתחיל הרבה לפני השואה והשמדת יהודי סלוניקי. סיפור שמתאר את הקשר בין יהדות סלוניקי לצרפת.

הסיפור הפנימי על אף שהוא ידוע ומוכר לי מההיסטוריה ומספרים אחרים הוא המעניין, כל הסיפור החיצוני למרות שהוא קריא, הוא שטחי ורדוד לטעמי. דמותה של ולנטיין נגעה לליבי באהבה ובדאגה שלה לבנה. בכאב ובסבל שלה על קרובי המשפחה מהעבר.

כמו שהעבר הושתק על ידי משפחתה של ולנטין כך שותק מילו עד לרגע שבו הוא חייב לספר את סיפורה של המשפחה. הסיפור עצמו מרתק.

המלצתי מסויגת מעט. הסיפור הפנימי שווה קריאה.

 בפתיחת הספר מקדישה אותו הסופרת  לזכר קורבנות ה – 7 באוקטובר, למשפחות, לאנשים, לקרובים  “למעשה עלי להקדיש את הספר הזה לכולכם, באהבה עמוקה.” רק בשביל ההקדשה הנוגעת ללב צריך לקרוא את הספר.

נוכחות, קרולין בונגראן

מצרפתית:  ארז וולק

הוצאת : כנרת, זמורה, 2025

תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

ויפה היתה שעה אחת קודם –  סמי ברדוגו

לקרוא את הספר היה לי כמו לגור במוחה  של שרי, כאילו ישבתי בראש שלה, התבוננתי דרכה אל העולם החיצוני שאותו היא רואה, וחוויתי גם את עולמה הפנימי.

ספר שאינו קל לקריאה, אינו מתמסר ומאתגר את הקורא מחשבתית ורעיונית. הדמות של שרי נשארת עם הקורא זמן רב לאחר סיום הקריאה, כי הרי גרנו יחד באותו הראש.

הסיפור מתחיל כחידה בלשית שהולך ומתפתח  בהמשכו לכיוונים נוספים  עד לסיום.

מי רצח את אדל בת ה – 9 שהגיעה מביתה לשכונת השרון הירוק, מרחק ארבעה קילומטרים מהגינה ועוד בסקייטבורד?

לשרי חליווה, שגרה בדירה בדיוק מול הגינה שבה נרצחה אדל יש שישה חשודים: שני פועלי בניין ערבים – אב ובן, שלושה צעירים, ואביה של הילדה, הפָּרוּד מאמהּ.

קדימה צורן מקום שקט, מי שהגיע לגור כאן הוא בעל עקרונות וערכים. אנשים בחרו לגור כאן והיו משוכנעים שהם בטוחים, עד יום שלישי. עד יום הרצח. שרי חליווה משוכנעת שעוד אנשים ראו את החשודים, אבל איך זה שאף אחד לא היה בגינת המשחקים.

שרי בת 45 הגיעה לקדימה צורן, שבעה חודשים קודם לכן. קדימה צורן שם שמרבה הסופר לחזור עליו שוב ושוב, כדי להדגיש את הישוב בשרון הרגוע כמאפיין את תושבי מדינת ישראל. היא עובדת כפקידה במשרדו של אליאס רואה חשבון, היא מקיימת יחסים מיניים עם בנו שצעיר ממנה, ועם חברתה סילבי שיחד שרתו בצבא.

הרצח ממול למרפסת ביתה מטלטל את עולמה וגורם לה לכאב. עיקר מחשבותיה הן על כך שאם לא היתה פה אולי היה נמנע ממנה הכאב והאכזבה, אבל עינייה ראו הכל.

מחשבותיה סוערות מבולבלות וחסרות החלטה וגיבוש. שרי בחורה רגילה ללא חוט שידרה, ללא צבעוניות ואומץ, מין טיפוס אפור ולא מגובש. החיצוניות הבנאלית שלה מנוגדת לעולמה הפנימי הגדוש והמלא במחשבות. אנחנו הקוראים מכירים אותה לפני ולפנים. מה חושבת על, מה עושה, איך היתה בעבר, ומה ההווה הלא ברור שלה. שרי אינה לוקחת אחריות על חייה ואינה נחושה ברצונה. אי שם בגיל צעיר היתה נחושה לשנות את שמה משרה לשרי. ובזה הסתיימה הנחישות שלה.חלומות העתיד שלה בסיום הצבא התאיידו ומחלום על עריכת דין היא הופכת להיות פקידה.

מול שרי ניצבת סילבי הנמרצת, ההחלטית והצבעונית עם נשיות וחושניות מתפרצת.  לפני 15 שנה נולד הקשר עם סילבי. לשרי יש רגעים שהיא נבהלת ממה שלא קרה לה, ומה שהיא חשבה שלא יהיה, איך זה שהיא לא למדה מקצוע, ואיך היא לא אמא ואיפה הילד שלה, ומתי זה יקרה ואחרי רגע היא פשוט חוזרת להווה ומגלה שלא צריך לשנות כלום בחיים הפרטיים שלה, כי לפי תחושתה עוד יהיה לה זמן.

באמצע העלילה במדויק הופך הספר להיות פוליטי. מחשבותיה של שרי הן  לא רק על מה שהיא רואה בחוץ, ביומיום, אלא תהיות על עברה של המדינה ומה נהיה ממנה. פירוט היתר שמופיע ושנראה לי מיותר ולא מובן, הופך להיות הסבר על ההבדלים בין מדינת ישראל של אז מול היום. המחשבות הפוליטיות הן על כיבוש ושיחרור והתרחבות, על יהודי וישראלי, על השינויים הפוליטיים והחברתיים.שינויים של הבתים מה קרה להם, איך אנשים התפתחו, עברו דירות רכשו דירות, מה קרה לאנשים שמעדיפים לגור בבתי יוקרה בשרון, אפילו העברית השתנתה.

בספר יש יותר מידי תיאורים, התעכבות על פרטים כמו ארוחת ערב, תפוחי אדמה, כפות מיונז של תלמה, מחשבות של האפשרויות על המאכלים משנות ה-70 ה-80 ה-90 שלא היה אז הצע. בתחילה נראה לי  מיותר. בהמשף הבנתי יתכן והפירוט הזה הוא כדי להסביר את ההבדלים בין מדינת ישראל של אז, למדינת ישראל של היום. מה קרה לאנשים בדרך, כי הרומן באיזשהו שלב הופך להיות פוליטי.

אפילו העברית השתנתה ושירים קיבלו תפנית. “אוֹיש… מוזיקה מתפייטת שכזאת… מה הטעם האקטואלי שלה בשעה זו ובימים אלה, ובכלל בשני העשורים האחרונים שנפלו על ישראל ושינו את פניה של האוכלוסייה המקומית? או שבאמת יש משהו בצלילים העבריים הללו שאוֹצֵר רגש מֶלוֹדי של שייכות, של התמכרות אל הנועם השירי המליצי.”

אי אפשר להתעלם ששרי היא בת גילו של הסופר. המחשבות הפילוסופיות שלה על המדינה ועל אנשי השלטון מעלות מחשבות. השימוש בה למחשבות שלו הוא חכם וישר בפרצוף.(דעתי הפרטית שלי)  שרי נזכרת  “עד כמה אינה יודעת מה קרה איתה ב־2009. מפני שהיא, בעוונות שלה, נלכדה באותה שנה בבוסר, ולא הבחינה שאינה בְּשֵׁלה להיות… להיות…” 2009  היא שנה משמעותית מבחינה פוליטית.

בתחילה חשבתי שאולי לא הבנתי את הספר, רק לקראת סיומו יכולתי לזהות את האמירה.  הכתיבה המצויינת, תיאור הדמות  מדויק וראליסטי עד כדי פחד. אני לא יכולה להגיד שאהבתי את שרי, אבל לפחות אני יכולה להגיד שהבנתי אותה. ברדוגו מצליח ליצור דמות אמינה על כל הכשלים שלה, על כל האיכויות שלה, דמות שהיא בעצמה בקושי מבינה את עצמה, וככה גם לקורא קשה להבין אותה. דמות שהיא חצויה ולא יודעת מה להחליט, אם היא ככה, או היא אחרת. לא יודעת מה להחליט לגבי מגדריותה, מיניותה, עתידה כאמא. אפילו על אהבת הזולת אין לה דעה או יכולת הבעה.

הכריכה של הספר היא קטע מציור “דיאלוג חרישי” של יוסי ברק, שמזכירה לי את המלט “להיות או לא להיות”. כריכה מדויקת ומבטאת את נושא הספר.

הקריאה בספר אינה קלה, היא מאתגרת, כמו שציינתי, לרגעים מסוימים הרגשתי גודש במחשבות, בתיאורים, בפרטים רבים, עד שמגיעים לסיום ולפרק הנקרא “התערבות המספר”, שבו יש רמזים ברורים לכוונתו, ובמספר שורות הוא מסדר את כל המחשבות הבלתי מאורגנות של שרי, שלנו, של הסופר, בדיוק כמו שאליאס אמר לה “תאמיני לי, הכי קל יהיה לך ככה אם תראי את השנים מסודרות לפנייך.”

ממליצה למי שאוהב אתגרים וכתיבה משובחת עם מחשבות יומיום שמתערבלות עם מחשבות פילוסופיות.

ויפה היתה שעה אחת קודם, סמי ברדוגו

עורך: מנחם פרי

הוצאת: הספריה החדשה,