הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
המצאות מזדמנות -אֶלֶנה פֶרַנטֶה
בספרה “המצאות מזדמנות” מגלה אלנה פרנטה בפנינו את ליבה ומחשבותיה כמעט על כל נושא.
לא מזמן הצהרתי שיש סופרים שאני יודעת שאקרא כל מה שכתבו. אלנה פרנטה היא אחת מהם, אני מוכנה לקרוא אפילו את רשימת המכולת שלה. קראתי את כל מה שכתבה וברור שאמשיך לקרוא אותה. הקריאה ב”רומנים הנפוליטנים” (“החברה הגאונה”) שלה הפכה עלי כמעט את כל עולמי. הייתי שבויה של לילה ולנה, לא יכולתי להתאפק עד שיתורגמו ספרי ההמשך וקראתי והאזנתי להם באנגלית( ממתי אני קוראת פרוזה באנגלית)
הקובץ “המצאות מזדמנות” הוא אוסף של 51 טורים שכתבה מידי שבוע למגזין הגארדין הבריטי. במשך שנה כתבה טורים על פי נושאים שהעיתון שלח לה. הטורים מובאים לפי סדר פרסומם בעיתון ומלווים באיורים נפלאים של אנדראה אוצ’יני, שהם אומנות בפני עצמה וממלאים את הפער שבין הכתוב לדמיון.
אלנה פרנטה כותבת בכנות על כל נושא. היא מביעה עמדתה באופן נחרץ, אך לא תוקפני. הקורא מזדהה עם דבריה ומושפע מהחשיבה הפתוחה שלה לכל נושא. בחלק מהטורים היא אומנם מדברת בכלליות ומעל לפני השטח, מה שאינו מפריע להבין את המחשבה שלה. בחלק מהטורים היא מעלה זיכרונות וחוויות אישיות שהובילו אותה למחשבה הנוכחית בחייה הבוגרים או לשינוי החשיבה שלה.
היא מספרת על הכל, על הפחדים החיצוניים מנחשים או פחדים פנימיים מעצמה. על אמהות והורות, ״ אני אוהבת מאוד לזהות את עצמי בבנות שלי, ויחד עם זאת להרגיש שהן עושות הכל כדי להיות שונות ממני.״
על מצבי רוח, על שקרים ועל ווידוי. על כך ששיקרה רבות בילדותה והיום היא מבינה את הילדים שמשקרים, כי הם למעשה מגנים על עצמם בכך.
על המוות כנקודה אחרונה.
אהבתי את הקטעים שבהם היא מדברת על הכתיבה, על הרצון לכתוב על האמת ואיך הפך יומנה מאמתי למומצא, דרך שסיגלה לעצמה להתגבר על הכפייתיות באמת. על השקר והבדיקה בסיפורת שלה. אלנה פרנטה מעודדת את מי שיש בו צורך לכתוב, “לא דוחים כתיבה” היא פוסקת נחרצות.
על ניצחון והפסד, ״כל עוד נשמה באפנו נתייסר בחשד שבדיוק ברגע שהיה נדמה לנו שניצחנו, לאמיתו של דבר הפסדנו״
הקטעים כתובים בחוכמה ורגישות. מגלים את הידע הרחב שלה ואת העובדה שהיא לא כתבה אף טור סתם, אלא השקיעה בו מחשבה מתוך כבוד לקוראים ובעיקר לעצמה. הקריאה בטורים שלה מעוררת בקורא מחשבה על הנאמר, למשל על מוות בגיל צעיר שבו משמעות הגיל משתנה, פעם שלושים ושמונה היה בעיניה צעיר וכעת שישים הוא הצעיר החדש שלה.
כותבת בכנות בשפה המיוחדת לה. בחלק מהטורים יש בה אומץ לנפץ מיתוסים כמו פטריוטיזם. ״להיות איטלקיה מתמצה לדידי בעובדה שאני מדברת וכותבת בשפה האיטלקית.״ זו הצהרה כנה מאוד בעיניי.
יש בה תעוזה וכנות להביע דיעה מחושבת ומדויקת על פמיניזם וגבריות, ״המבט הגברי המציא אותנו בהתמדה בהתאם לצרכים המיניים שלהם, שמנות, רזות…ואנחנו אימצנו בסיפוק, בייסורים…את מה שנכפה עלינו.” אמירה מאוד כואבת על הנשים ומתריסה כנגד הגברים.
אלנה פרנטה היא תופעה שלא היתה כדוגמתה בעולם הספרות, היא מקפידה להסתיר את זהותה ואינה מספקת אינפורמציה על עצמה, היא אינה מאשרת או מכחישה את מה שכולם חושבים. באחד הטורים היא מסבירה מדוע אינה מתראיינת מול מצלמה או עיתונאים. היא פשוט מעדיפה את הכתיבה ולכן מתראיינת בכתב.
בדקתי את עצמי האם נהנתי מהקריאה רק בזכות העובדה שזו אלנה פרנטה? התשובה היתה לא. בכתיבה חכמה ורהוטה היא הצליחה לגרום לי לחשוב על אותם הנושאים שהעלתה. היא פתחה בפני את מחשבותיה ונתנה לי הצצה פנימית אל עולמה האישי.
לרגע אפילו שקלתי לכתוב לעצמי על אותם הנושאים. כיוון שאיני עקבית במשימות שעורי בית ויתרתי והנחתי לה לומר את מה שהיא חושבת ולי להתמוגג מהנושאים והחשיבה שלה עליהם.
בסיום הספר היא מודה לקוראים שלה, התודה שלה, לנו הקוראים שבתה את ליבי.
אני קראתי את הספר לאט והתענגתי על כל טור. ממליצה לכם לקרוא את מחשבותיה ודעותיה.
המצאות מזדמנות, אֶלֶנה פֶרַנטֶה
מאיטלקית, רמה איילון
אילוסטרציות, אנדראה אוצ’יני
הספריה החדשה, 2020
אבקועים – ספרה הדרמתי של שירז אפיק
“אבקועים” הוא אחד הספרים המדויקים והאמינים שקראתי. שירז אפיק יודעת לברוא עולם מציאותי אמין עם דמות מעניינת ומיוחדת שאי אפשר לעזוב אותה לרגע, כי היא גורמת לקורא לסקרנות.
אני יודעת שאם אגיד לכם שבספר יש תיאורי נחשים, מיד תעוותו פנים ותגידו, “איכס, אני לא אקרא על החיה המגעילה הזו ,החיה המפחידה עוד מימי גן העדן.”
גם אני חושבת באופן שבלוני על הנחש, ומזהה בו את כל הסמלים והסממנים שאנחנו נותנים לו. אבל תסמכו עלי ורוצו לקרוא את הספר. לא תתאכזבו ואפילו תופתעו מהקריאה המרתקת בו.
הסיפור מסופר בגוף ראשון וברצף כרונולוגי. לא קל להצליח לרתק את הקורא במונולוג אישי. שירז אפיק פיתחה את הדמות כך שרציתי להבין אותה לעומק, לדעת את המניעים הפסיכולוגיים של התנהלותה.
בועז, או בכינויו ג’ומעה הוא ילד מושב, ילד טבע שכל כולו מחובר לאדמה, לעשבים ולזוחלים שבין העשבים. בועז אינו אהוב על חבריו ובטח לא על המורה לתנ”ך שמוצא תמיד דרך להתעלל בו. בועז גדל במושב עם אמא יחידנית שאינה חמה, אך מאוד דואגת ואוהבת בדרכה שלה. היא מסרבת לגלות לבועז מיהו אביו. בצל חוסר הידיעה והנטישה גדל בועז כמו האבקועים, והפך להיות עצמאי במהירות. (אבקועים, הוא שם כולל בביולוגיה לצאצאי בעלי חיים, בעיקר זוחלים אך גם פרוקי רגליים, הבוקעים מביצה כשהם דומים בצורתם לפרט הבוגר ומסוגלים לתפקד באופן עצמאי.)
אירוע הכשת נחש מעודד אותו להימשך לחיה השנואה. לאט לאט הוא מוצא את מקומו בעולם בזכות הנחשים, כך שבאופן טבעי הוא הופך להיות לוכד נחשים ומגדל נחשים הטוב ביותר. אהבת הנחשים והיכולת לטפל בהם העצימה את כוחו.
“הייתי היחיד שיכול להציל אותם. זה היה כוח פסיכי.”
ראיתי בבועז דמות של גיבור ואנטי גיבור. מצד אחד הוא גיבור, כי יש בו כוחות ויכולות להתמודד עם הנחשים המסוכנים ביותר, מילד שאינו אהוד הוא הופך לילד ונער מתבגר שכולם רוצים להיות בקירבתו ונשים נמשכות אליו. מצד שני הוא אנטי גיבור, כי אינו יכול להתמודד עם כוחותיו הפנימיים ועם העולם החיצוני, יש בו ארס פנימי שמחבל בעצמו. ולמרות זאת אהבתי לקרוא את דמותו, דמות אמיתית חיה ונראית מול עיני הקורא. ההתנהגות שלו גורמת לקורא לתהות ולחשוב ובעיקר להבין איך ולמה צמח להיות מה שהוא.
מדויק, זו המילה שאני יכולה להגדיר את הספר.
בניית הדמויות כל כך נכונה ואמינה, הקורא שגם אם אינו מסכים על התנהלות הדמויות מבין בהחלט את התנהגותן והבחירות שלהן. שירז אפיק יודעת לנווט ולנתב את הגיבורים שלה במסלול הכי נכון והכי אמין. היא מצליחה לגרום לנו להבין את הרגשות של הגיבור ואת הבחירות שהוא עושה. לא רק בעיצוב הדמות הצליחה הסופרת, אלא גם בתיאור מקצועו והיחס האוהב שלו את הזוחלים.
אל חיו של בועז נכנסות ויוצאות דמויות רבות, אך נער ונערה, דניאל ונופר נכנסים ומשנים עליו את כל עולמו הרגשי.
העלילה מתפתחת אל הסיום שאינו ידוע מראש, כשהגעתי אליו אמרתי “ואוו, זה הכי נכון שיכול להיות.” הסיום סגור.
יש בספר תיאורי טבע נפלאים וכל כך ארצישראליים. הספר כתוב בשפה גבוהה ומדויקת (לא ארכאית) ללא משלבי לשון. אני נשבתי בשפה ובדמותו של בועז, הוא כתוב כל כך נכון וחי, סגנון שפת הדיבור שלו כן, יש בו הומור ושנינות לשון מתובלת בעוקצנות קיפודית.
הספר משופע בתיאורים אישיים רגשים מרחיבי לב.
“הלב שלי היה מתרוקן. כל כך שמח וחי היא עשתה אותי בנוכחות שלה.”
ספר מרתק עם דמות מיוחדת. אל תתנו לו לחמוק מכם. מומלץ מאוד.
אבקועים, שירז אפיק
הוצאת פרדס, 2019
ארמון הקרח, ספרו המהפנט והפיוטי של טאריי וסוס
שתי נערות על סף גיל ההתבגרות. ערב אחד משותף כורך את שתי נפשותיהן יחד.
עלילה המתפרשת על פני זמן קצר ובמעט מילים מצליחה ללפות את הקורא בעוצמה בלתי רגילה, הייתי אומרת אפילו עד כאב.
און מגיעה לעיירה של דודתה לאחר שהתייתמה מאמה, סיס נערה מקובלת בכיתתה מוזמנת לביקור אצל און והיא מתרגשת מהביקור כי און מאוד סיקרנה אותה. המפגש היחיד ביניהן בחדרה של און הוא מפגש אינטימי וטעון עם סוד המרחף באוויר. הספיק מבט אחד של שתיהן במראה לחוש קירבה עזה ביניהן.
מאותו הערב המיוחד חייה של סיס משתנים. הקורא נחשף למחשבות ולהלכי הנפש של סיס תוך כדי תהליך התבגרות כשהטבע מלווה את הגיבורה ואותנו הקוראים.
כיוון שהעלילה קצרה איני מספרת מה קרה לאחר אותו מפגש.
ספר קטן ועוצמתי, מהפנט אפילו, בעל עלילה מצומצמת במילים ובלתי שגרתית.
יש בו, בספר, עוצמה פיוטית לטבע, השלג והקור של נורווגיה שאינו מוכר לנו תופס מקום נרחב בעלילה. בספרים רבים הטבע הוא תפאורה, ב”ארמון הקרח” הוא דמות חיה ונושמת. הטבע העוצמתי הוא מטונימיה לדמויות, כמו שהטבע חידה בעיני האדם ובלתי צפוי, כך שתי הנערות, און שומרת סוד מפני סיס והיא מהווה עבורה חידה בלתי צפויה כמו אותו הטבע שבו הן חיות.
און מרמזת על סוד נסתר ובכך מסקרנת מצד אחד את סיס, אך גם הופכת אותה לחברת נפש, חברה שסוד מחבר ביניהן. המפגש של סיס עם און מערער את און ומחזק אותה.
זהו ספר על התבגרות, בחירות וקבלת החלטות כשהטבע משמש אפיון לחיים, דרכו לומדת סיס על השינויים בגופה המתבגר ובנפשה.
עבור און שהגיעה מהעיר הקרח הוא בלתי רגיל. לקור היא רגילה, אך לקרח לא עד שנדמה כי הוא מבעית אותה.
ארמון הקרח מייצג את הטבע , את יופיו המרהיב של המפל שקפא מצד אחד, ומצד שני את הפחד מאימתו והסכנה הטמונה בו. כמו כן הוא מייצג את עונות השנה, כשהקרח קופא ומתחזק התושבים יודעים שהחורף התגבר ועם בוא השיטפונות כולם שמחים לראותו נהרס וצונח אל האדמה.
“מבנה הקרח מתנשא מעליהם מלא תעלומה, אדיר, צריחים נעלמים באפלה ובענן החורף השט. נראה הוא נכון לעמוד לנצח, אבל הזמן קצר הוא עד להטעות, ויום אחד, כשיתחילו השיטפונות, יתמוטט ויפול.”
תאורי הטבע הקפוא, השלג הלבן שמפעים את הילדים בעיירה, מסקן אותם ומושך אותם להתקרב לארמון העתיקו את נשמתי. מעט מאוד בחיי ראיתי שלג, וכשראיתי הוא היה חידוש עבורי ולכן התרגשתי, ראיתי בו רק יופי, את הסכנות לא ראיתי.
״והאדמה עשויה סבך שיחים וכשויות של עשב,…מבהיקה ככסף בשכבת הכפור שעליה לאורה האלכסוני של השמש״
הספר “ארמון הקרח” הוא ספר שיש בו שיר הלל לטבע וליקום, שיר הלל לכוחות הטבע ולעוצמתם וכן שיר הלל לכוחותיו של האדם.
מזמן לא קראתי ספר לירי מהפנט ומקפיא כל כך. מומלץ.
ארמון הקרח, טאריי וסוס
תרגום מאנגלית, אידה צורית (המקור נכתב בנורווגית)
הוצאת עם עובד,1977
בין החומות – ג’ורג’ו בסאני
יש סופרים שברור לי שאקרא אותם, לא חשוב מה הם יכתבו ועל מה. ג’ורג’ו בסאני הוא אחד מהם. די להזכיר לי את הספר “הגן של פיצי קונטיני” ואני דומעת ונמסה כולי.
לכן כשפורסם ספרו “בין החומות” לראשונה בעברית שמחתי כל כך. שמחתי שאוכל לקרוא את סיפוריו ולהיזכר בניחוחו של הגן ההוא.
בספר חמישה סיפורים המתרחשים בעיר העתיקה פרארה שבאיטליה, עיר שבה בסאני נולד וגדל. זהו קובץ הסיפורים הראשון שפרסם בסאני וזיכה אותו בפרס.
הסיפורים בעלי נושאים שונים, אך מה שמאחד אותם הוא העיר פרארה.
לינדה מנטובני, אם חד הורית משחזרת את חייה מהרגע שחזרה לבית אמה הצפוף עם תינוקה עד לנישואיה עם אורסטה בעל בית מלאכה לכריכת ספרים.
בסיפור “הטיול לפני ארוחת הערב” מחייה הסופר גלויה מחנות יד שנייה ומעלה בפנינו את הדמויות המצולמות בה. התיאור של הגלויה חי ומוחשי. הדמויות לפתע הופכות לאמתיות. יש להן חיים משלהן עם מחשבות ותשוקות.
“אבן זיכרון ברחוב מאציני” מספר על ג’יאו יוש, ניצול שואה, שחוזר לעיר ומגלה שתושבים היו בטוחים שהוא נספה ולכן שמו מופיע ברשימת המתים. הוא אינו נותן להם לשכוח את מאורעות המלחמה, למרות שהם מנסים לחזור לחיי שיגרה. זהו סיפור עם ביקורת חברתית קשה.
הסיפור האחרון “לילה אחד ב-43” הוא סיפור מתח ופתרון רצח. סיפור שאהבתי בגלל קצב העלילה הדינמי שבו. הסיפור צולם לסרט. וכמו שהבנתי מבוסס על אירוע אמיתי.
העלילה שבסיפורים היא תפאורה נהדרת לגיבורה המרכזית שלהם והיא העיר פרארה. הטבע והעיר הם חלק אינטגרלי של הסיפור ולפעמים מהווים דמות, תפאורה, מַרְאָה לדמויות. למשל, הסולם לבית מהווה כמו סמל לעליות ולירידות.
בכל הסיפורים יש תיאור מדויק של העיר, הרחובות, התיאטרון, “הבתים נמוכים, ברובם בני קומה אחת,עם גגות רעפים עבים, חומים, כשבקומת הקרקע חנות כלשהי, מעדנייה….”
הסיפורים בחלקם הם שיר הלל לעברה של העיר לפני מלחמת העולם השנייה וביקורת חברתית לעיר שבתקופת המלחמה הפכה לפאשיסטית. כתם העבר הזה פגע בה ובאנשיה ובעיקר ביהודים. העיר מהווה מעין מיקרוקוסמוס לאיטליה בתקופת המלחמה.
תוך כדי קריאת הסיפורים חיפשתי מידע ותמונות על העיר.
הכתיבה של באסיני מאוד מפורטת ומדויקת, היא כמו מצלמה הנעה ומתעכבת על כל פרט בעיר. מה שגורם לקורא להרגיש שהוא נמצא בתוך סרט צבעוני. הדמויות ססגוניות ומותאמות לתקופה שבהן העלילה מתרחשת.
סיפורים בכתיבה של פעם. סיפורים מעניינים בעלי מגוון אנושי רחב בעיר אחת יפה ומהפנטת.
את הסיפורים קראתי לאט לאט ובפרקי מנוחה בין אחד לשני. רציתי ליהנות מכל אחד מהם.
עבודת התרגום של אריה אוריאל מצוינת, הוא הצליח להעביר לקורא את רוח התקופה ואת הווי העיר.
בסוף הספר מופיעות הערות מפורטות של המתרגם לסיפורים. מה שלטעמי הקשה והפריע לרצף הקריאה בסיפור. אני אישית מעדיפה לקרוא הערה בגוף הסיפור או בתחתית העמוד, על מנת שלא תיווצר אצלי השהייה כשאני עוברת כל כמה עמודים לסוף הספר.
ממליצה.
בין החומות , ג’ורג’יו בסאני
מאיטלקית, אריה אוריאל
הוצאת שוקן, 2019
רעיה צעירה ויפה – טוני וירינחה
שם הספר “רעיה צעירה ויפה” מסגיר את תוכנו.
הספר מתמודד בחן לפעמים בהומור ובעיקר בפחד בסיטואציה ידועה של נישואים מאוחרים עם ״רעיה צעירה ויפה״.
אדוורד, וירולוג נודע בן 42,חוקר איידס ועוד מחלות נגיפיות, רווק מושבע, עד שמבט אחד בבחורה רכובה על אופניים ליד בית הקפה בו ישב מגלה לו מה חסר בחייו.
“חבל שפגשתי אותה בגיל 40 ” אומר לאביה המודאג מפער הגילים.
אדוורד ורות שני אנשים משכילים, נאים, מאוהבים עד טירוף אחד בשנייה. לאחר חודשי חיזור ושיכרון חושים הם נישאים. חודשי החיזור עוררו את אדוורד משגרת חייו שאליה הורגל ונוטעים בו אשליה שהוא צעיר ויישאר כך גם בעוד שנים.
מה עושה מערכת נישואים ושיגרה לזוג עם פער גילים? מה קורה לגבר שהיה מאוהב עד כלות ברעננות של אשתו כשהיומיום מתגנב לאט לאט בלי שירגשו בו אל חייהם המשותפים?
נקודת המבט בספר היא דרך עינו של אדוורד. אט אט חודרים החרדות והחששות אל נפשו. הוא מנסה לעצור את הגיל בעזרת פעילות ספורטיבית, הוא עוקב אחריה ותוהה על מה היא מדברת עם בני גילה שהם מתאימים לה יותר ממנו ומחבריו.
בעזרת הומור ציני הוא מנסה לאשש את פחדיו ואומר לעצמו, שגם ליפיפיה מתרגלים. או חושב שהוא ורות לא יזדקנו יחד, כי הוא כבר התחיל להזדקן. החרדות מפער הגילים ובעיקר מהזדקנותו מאיימים על נפשו.
הנובלה עוקבת אחר חיי הנישואים והשינויים שנלווים לזוגיות בהתאם לחייהם, דירה חדשה, ילד, חברים. הקורא שצופה אחר האירועים שהן חווים רואה את הבורות שעומדים בפני בני הזוג וחושש שהם יפלו לתוכם. המספר מצידו מוביל את הגיבור אל התחנה האחרונה בעדינות ובעקביות וכל זאת בהומור ציני דק. אדוורד חושש מהעתיד שניבא לו אביה של רות. האם אותו עתיד יקרה? או שמא אדוורד יגשים את הנבואה שניתנה לו?
על זה תקראו בנובלה הקטנה והמצומצמת המתארת חיים שלמים בדיוק רב ובהומור עדין.
אהבתי את הכתיבה את הרעננות שבהגשת חיי נישואים שגם אנחנו הקוראים תוהים עליהם. הסופר משתמש בתיאורים מחייכים לאירועים שכל בני זוג חווה אותם. כמו למשל לאחר מריבה בינו לבין רות היא מנסה להיות ידידותית ״כמו פקידת קבלה או מדריכת טיולים״.
יכולתה של הנובלה, או נכון יותר יכולתו של הסופר היא לגרום לקורא, מבלי שהוא נותן את דעתו לכך להיצמד לדמויות, לאהוד אותן, עד ש….. כאילו גם הקורא חווה את חיי הנישואים של הגיבורים.
נובלה קטנה, עם אמירות שנונות הכתובה בחן וגם לפעמים מרגיזה.
רעיה צעירה ויפה , טומי וירינחה
מהולנדית, אירית באומן
הוצאת כתר, הסידרה הקטנה,2020
טל מחכה לרכבת, ספר הילדים המקסים של איריס אליה כהן ,איירה תמי בצלאלי
אני משוחדת אבל אוביקטיבית.
את הפוסט לספר “טל מחכה לרכבת” אני מקדישה לשלוש נשים אהובות.חברותי, הסופרת, איריס אליה כהן, המאיירת, תמי בצלאלי וטל בתי.
יו. איזה ספר מרגש.
“טל מחכה לרכבת” הוא ספר צבעוני ומקסים. ספר מהנה ושמח. איריס אליה כהן בונה עלילה בעלת קצב פנימי ותמי בצלאלי המוכשרת משלימה את העלילה בציוריה המרהיבים.
טל הקטנה מגיעה לתחנת הרכבת, אבל הרכבת מאחרת.
מה עושה טל? יושבת על ספסל וממתינה.
בזמן ההמתנה מגיעים אנשים לתחנה וגם הם ממתינים לבואה של הרכבת.
“כולם מקבלים את אותה התשובה:
הרכבת ככל הנראה מתעכבת,
אתם מוזמנים
כאן איתנו לשבת.”
זה ספר מתוק לילדים ולגדולים, ספר מצומצם בעלילה הכתובה, אך עם עלילה דמיונית.
הטקסט של איריס אליה כהן, נפלא כמו תמיד. הוא מחורז ונותן קצב פנימי.
הציורים של תמי בצלאלי עדינים וצבעוניים שעובדים על הדמיון עם המון מחשבה. גם הם מספרים סיפור, כמו הציפורים היושבות על הענף מביטות פעורות פה בתוכי הענק והצבעוני, אולי פוחדות? או עכברונים המדברים עם הכלב.
מטרת הציורים המספרים סיפור פנימי היא לעודד את דמיונו של הילד. לשאול שאלות וכך גם להתחבר למי שמקריא לו את הספר.
סיום הספר הוא פואנטה והפתעה.
אין לי עדיין נכדים, אך הספר הזה הוא כמו נכד עבורי.
ליוויתי אותו מהרגע שהטקסט הגיע אל תמי. ישבתי איתה במטבח כשעל השולחן פזורים דפי האיור והסקיצות. היא הסבירה לי את תפקידה כמאיירת, איך כל ציור צריך להיות מותאם. וכל דמות צריכה ל”דבר” עם דמות אחרת. את ההשראה לדמות שחקנית הכדורסל שאבה מדמותה של בתי, טל. ( אני רואה בדמיוני את השחקנית כדמות גבוהה וגבעולית עם פנים בעלי נוכחות ומחייכים. שמה של טל שמחכה ניתן לפני האיור.) וכך הפכתי לסבתא של הספר.
תודה לך תמי על הציורים המרהיבים. על שלבי האיור לספר תוכלו לקרוא בבלוג של תמי בו היא מספרת בהומור על ההמתנה. תמי בצלאלי
תודה לך איריס על הטקסט הנפלא. המילים שלך משמחות תמיד.
אל תחכו, רוצו לקנות את “טל מחכה לרכבת” מחכה לכם הנאת קריאה, בייחוד לסבתות שביניכם.
הספר מיועד לקטנים עד גיל חמש
טל מחכה לרכבת, כתבה איריס אליה כהן, אירה, תמי בצלאלי
הוצאת, ידיעות ספרים, ספרי חמד 2020
טל שלנו שמחה עם הספר
טל כשחקנית כדורסל בספר, האיורים ריגשו אותי ביותר, כמה תמי דייקה בדמות.
כל המשפחות המאושרות – ספרה השנון והמרתק של אן פאצ’ט
אירוע אחד מכונן בחיי שני זוגות הוא כמו הטלת אבן למים, והאבן למרות ששקעה יצרה גלים ומעגלים סביבה.
כך קרה בספר הנפלא הזה. ברט, פרקליט מהמחוז, אב לשלושה וילד רביעי בדרך, מוצא עצמו במסיבת הטבלה של בתו של פיקס מבלי שהוזמן. למעשה הוא בורח מאשתו ההריונית ושלושת ילדיהם. בוורלי היפה, אשתו של פיקס, שובה את ליבו. לאחר שנשק לה “התחוור לו מה שידע מרגע שראה אותה, מרגע שרכנה מפתח המטבח וקראה לבעלה. כאן מתחילים חייו.”
אותה הנשיקה מפרקת את שתי המשפחות ומערבבת אותן זו בזו מחדש.
בוורלי וברט שהתאהבו היו עסוקים בעצמם ולא שמו לב לילדיהם, שיצרו חבורה אחת של ששה ילדים פגועים. בקיץ כשהתאחדו הילדים הם היו נטושים, כי ברט היה עסוק בעבודתו ולמעשה זו היתה סיבה עבורו לברוח מחבורת הפרחחים. בוורלי שקיבלה ארבעה ילדים נוספים לשתי הבנות שלה היתה מיואשת ומכונסת בעצמה, כל מה שנותר לה הוא לספור את הדקות של החופשה. והילדים? הם היו חבורה מאוחדת שעשתה כרצונה, שישה ילדים שחוברו בעל כורחם. סדרים והרגלים יומיומיים הופרו והשתנו. אן פאצ’ט הצליחה להפנט אותי בתיאור מעשי הילדים, התנהגותם ותעלוליהם הזכירו לי את “תום סוייר” ואת “אוליבר טוויסט”, כשבוורלי העמידה את הילדים בשורה לפי הגיל על מנת לקבל צלחת אוכל. “בכל קיץ התרחקו הבנות מעולם תרבותי ונכנסו אל סצינת בית היתומים שבפתיחת אוליבר טוויסט.” אותו הפרק של תיאור אותו קיץ הוא פרק תוסס ומרתק שנקרא במנעד רגשות וצבעים.
מה תעשה חבורת ילדים שהנסיבות כפו עליהם אחדות? את כל מה שאסור לעשות.
באותו הקיץ קורה אירוע שיפרק שוב את המשפחות ואין אחד שלא יפגע ממנו.
אן פאצ’ט יודעת על מה היא כותבת. היא יודעת ומבינה פסיכולוגית את נפשם של הדמויות ובעיקר מבינה את המצבים שאליהם נקלעו. יש בה יכולת מיוחדת להמחיש לקורא כמו במחזה את ההתנהלות האישית של כל אחת מהדמויות. להראות את מקומו של כל ילד בהיררכיה המשפחתית, ואת המצוקה של המבוגרים.
העלילה עוקבת אחר הדמויות במשך 50 שנה. הווה ועבר מתערבבים יחד ויוצרים תמונה שלמה. האם היא נכונה? לאן פצ’אט תשובה מיוחדת שהופכת את הספר לאיכותי. לא אסביר מה הייחוד על מנת לא לפגום בקריאה שלכם. בעזרת המבנה המיוחד היא מעלה שתי תהיות, האחת מהי האמת של כל אחד ואחד, האם מה שראינו בילדותינו זו האמת שאנו זוכרים? או שטרחנו לשנות ולברוא מציאות חדשה. תהייה נוספת היא מה תפקידו של הסופר בבחירת נושאי כתיבתו, מהי האמת עבורו ומהי היצירתיות וכושר ההמצאה שלו.
לא רק ההווה והעבר מתמזגים יחד, אלא גם חלק מהאחים שנכפו אחד על השני מוצאים עצמם בברית אחים וקירבה.
אן פצ’אט מספרת סיפור אנושי וכואב באופן הכי מרתק והכי מעניין. היא מצליחה לגרום לקורא לחשוב על הדמויות ועל המהלכים שלהן. לא פעם תוך כדי קריאה חשבתי לעצמי, מה היה קורה לולא אותה נשיקה? האם המשפחות לא היו מתפרקות? האם האירוע הטראגי לא היה קורה? מדוע בחרה הסופרת להוביל את הדמויות עד למקום הזה?
“כל המשפחות המאושרות” הוא ספר שמתאר חיי משפחה והורות. ספר שבוחן את משמעות הבית, את משמעות ההורות, מה מקומם של ילדים בבחירות של הוריהם, איך גירושים משפיעים על הילדים באופן הכי קיצוני שיכול להיות.
“כל המשפחות המאושרות” כתוב ביד מיומנת ובכתיבה קולחת ומרתקת. הכתיבה בעלת נקודת מבט כואבת, לפעמים הומוריסטית ובעיקר אמינה. המעברים מדמות לדמות ומעבר להווה מיוחדים. הבחירות שלה לתאר דמות אחת באופן מעמיק מול דמות שנייה מאוד משמעותית להבנת העלילה.
“כל המשפחות המאושרות” כותרת הספר מעידה על ההפך ממה שבו. ברור שאין כאן משפחות מאושרות. והאם יש משפחות מאושרות כמו שטולסטוי כתב? לדעתי שמו המקורי של הספר – Commonwealth הוא הנכון והמתאים, אך התרגום לעברית אינו טוב. בתום הקריאה מבינים את המשמעות של שם הספר באנגלית.
ספר שלמרות נושאו הכואב והקשה הוא נפלא ומרתק. קראתי אותו תוך כדי נסיעה בחו”ל ולא יכולתי לעזבו. זה אומר משהו.
מומלץ ביותר.
כל המשפחות המאושרות, אן פאצ’ט
מאנגלית, עידית שורר
הוצאת עם עובד, 2019
סבתא טורבו והשף המתנשף בהרפתקאה נוספת של איריס אליה כהן
יו, איזה ספר, סופגניה !!
אני אוהבת, בעצם מתה על סופגניות בייחוד אלה עם השוקולד והרבה שוקולד. אבל, כמעט ואיני נוגעת בהן. השנה לחנוכה זכיתי בסופגניה חמה ומתוקה שאינה משמינה, אבל משביעה וגורמת לעונג. גם ספר וגם סופגניה לא צריך יותר.
סבתא טורבו ממשיכה להפתיע, לשעשע ולאתגר את סביבתה.
ספר שני בסדרת סבתא טורבו.
סבתא מזל של קרן קרנינה הנקראת בפיה סבתא טורבו, מנהלת את בית המלון הכי טוב באזור, שהוא למעשה היחיד באזור. אצלה הכל מהר מהר, לכן הנכדה שלה קרן קרנינה קוראת לה סבתא טורבו. היא חוזרת על כל משפט פעמיים כשהיא מתרגשת. היא תמיד ממהרת, רצה לכל מקום אפילו בגשם. השיער שלה צבוע סגול והתסרוקת מזכירה את מגדל אייפל.
סבתא ממש לא שגרתית.
לקראת חנוכה סבתא מזל טורבו רוצה לזכות שוב בתחרות הסופגנידא, ובשביל זה היא מתאמנת במטבח. וכמו שצפוי גם המטבח הפך לסדנת טורבו, הארונות פתוחים, קמח בכל מקום וסבתא טורבו מתרוצצת ממקום למקום,
אלא שאלברט, נגן הטובה מרפה את ידה של סבתא מזל ואומר שהסופגניות שלה אינן טובות כלל.
למלון מגיע אורח, השף זורבבל מתוכניות הראליטי, כל הסדר, אם היה כזה קודם מתחיל להשתבש.
מה יקרה לסופגניות, מה יעשה השף שאינו מפסיק להתנשף? ולמה אלברט כל כך תוקפני? האם סבתא תזכה שוב במקום הראשון ותטוס לפריס, ואיך קרן הנכדה ההגיונית תציל את המצב?
על כך בספר הנפלא.
סבתא טורבו והשף המתנשף הוא ספר מלא חיים ומרץ, הקריאה בו העלתה בי חיוך וצחוק והחזירה אותי עם הרבה הנאה לימי ילדותי, הרבה מהמרץ והאנרגיה של סבתא טורבו זרמו אלי תוך כדי קריאה. לרגע היה נדמה לי שאני במטבח של סבתא טורבו עוברת מהארון לתנור בשיא המהירות.
ובאמת, הספר כתוב בתחושה שאנחנו שם, רצים בגשם עם הסבתא, מתרגשים מהכנת הסופגניות. עוד רגע נפגוש בחיות שסבתא מגדלת.
מכל הדמויות אני אוהבת את קרן הנכדה, היא זו שחושבת בהגיון והיא למעשה כמו המבוגר האחראי בספר.
השפה של איריס אליה כהן נהדרת, היא מצליחה להתאים לכל דמות את סגנון הדיבור השלה. היא ממציאה מילים חדשות וביטויים מצחיקים שגורמים לחייך כמו “נס פך השמש”.
ספר מצחיק, מקסים, קצבי כמעט כמו סבתא טורבו עצמה. ספר שכתוב בשפה קריאה, עשירה ולא בשפה נמוכה. בשפה שרק איריס אליה כהן יכולה לכתוב ולשלב את מילותיה כך שיתאימו גם לילדים. מתאים כמעט לכל הגילים, גם המבוגרים שמקראים לילדים ייהנו ממנו מאוד.
אי אפשר להתעלם מהציורים המחויכים של רמי טל שעושה זאת שוב. ציורים שובבים צבעוניים מלאי הבעה ורגש. ציורים שמשלימים היטב את הסיפור הכתוב וגורמים לפעור פה.
ספר ססגוני ומלא מרץ והומר כמו סבתא טורבו, ספר שנקרא בשטף בלי להעצר לרגע.
כל כך נהניתי מהקריאה ומההרפתקאות שסבתא טורבו מספקת לסביבתה.
סופגניה נהדרת לחג, רוצו לקנות לנכדים את הסופגניה הכי מתוקה והכי לוהטת
למי הספר מיועד?
הקראה לגיל 5-6
קריאה עצמית כיתה א’-ד’
ובעיקר לסבים ולסבתות שיהנו מתעלוליה של סבתא טורבו ואולי יחליטו להכין סופגניות עם הנכדים.
סבתא טורבו והשף המתנשף, איריס אליה כהן
איורים, רמי טל
הוצאת טל- מאי וידיעות אחרונות, 2019
הציפורים – יצירת המופת של טאריֵי וֵסוֹס
“הציפורים” הוא אחד הספרים העדינים והפיוטים שקראתי. העדינות שבו היא העוצמה שלו.
סיימתי לקרוא את הספר והרגשתי כאילו פי מלא במים ואיני מוצאת מילים מדויקות לתאר את מחשבותי. תחושה זו עומדת בניגוד מוחלט ליכולת הכתיבה של טאריי וסוס שבמילים מעטות ובצמצום מביא בפני הקורא את עולמו הפנימי של מתיס הגיבור.
ואוו, ואיזה עולם פנימי יש לו, למתיס. עולם מציף של מחשבות, עולם פנימי שמחובר לטבע. עולם אישי רגשי סוער ומפוחד. ואת כל הרגשות הללו מצליח טאריי וסוס להעביר באופן הכי מוחשי והכי טבעי לקורא.
מתיס והֵגֶה הם שני אחים הגרים יחד בבקתה דלה בעיירה בנורווגיה. ביתם שוכן בחורשת יער מול אגם מבודד משאר בתי העיירה. הֵגֶה בת ארבעים סורגת למחייתם סוודרים וכובעים. מתיס בן שלושים ושבע. מתיס מוגבל בשכלו, הוא חזק וגדול, אך מוחו הוא כמו של ילד קטן. מוחו מוצף ברגשות סוערים שאותם אינו יכול לבטא. המשפטים שהוא אומר הם פשוטים ולא תמיד תואמים את מה שחשב. האנשים מתיחסים אליו כאל ילד קטן ולועגים לו. והוא כל כך היה רוצה להרשים אותם, להראות להם שהוא מסוגל ויכול.
כל חיו עוברים עליו בשיגרה עם אחותו. היא מגנה עליו ודואגת לו, הוא עסוק במחשבותיו ולפעמים יוצא לחפש עבודה. בגלל מוגבלותו בעלי החוות אינם מעסיקים אותו.
מתיס מחובר לטבע, העצים, השמים והעננים הם חבריו הטובים. חיו נשלטים על ידי שינוים חיצוניים שבהם הוא מחפש משמעות.
יום אחד החרטומנים שינו את מסלולם ועפו מעל לגג ביתם. מתיס משוכנע שזהו סימן נבואי עבורו.
״ מבלי משים זקף את אוזניו לשמוע אם עוד משהו מיוחד יקרה היום. אולי מחכה לו הפתעה משמחת-עכשיו, משהכל השתנה.״
מרגע זה הוא מתחיל לחפש משמעות בכל שינוי במהלך יומו. הוא מבין שכעת עליו למצוא משמעות לקיום שלו, כי חייב להיות הסבר לכל אירוע ומשמעות לכל שינוי.
״ אבל אסור שהיום הזה יהיה כמו אחד מאין ספור הימים האחרים, יהיה על מתיס לדאוג לזה בעצמו.״
מעוף החרטומן הכניס בו רוח חיים וחיוניות, השגרה נשברה והוא מתחיל להרגיש תחושות אחרות שלא הרגיש קודם לכן, רגשות שאינו יודע לבטא, כמו פחד, תשוקה גופנית, חרדה. מעוף החרטומן מוביל לשרשרת אירועים ושינויים שעמם יאלץ להתמודד.
מתיס מלא כולו בפחדים וחרדות, מחפש סימנים חיצוניים לעולמו הפנימי הסוער, הוא מחליט ששני עצי הצפצפה שמול ביתם הם הוא ואחותו וחרד מסופה או ברק שיפגע באחד העצים. הוא אחוז פחד שמא יקרה משהו לאחותו.
תחושת הפחד שלו מלווה את הקורא לאורך כל הרומן. כל פרק הרגשתי שעוד רגע הפחדים של מתיס יתגשמו.
טאריי וסוס מתאר את עולמו הפנימי של מתיס בעדינות ורגישות. הכתיבה והתיאורים הנפשיים מזוככים ומפעימים. יכולת ההבנה שלו את עולמו הפנימי של מתיס גורמת לקורא לחוש אהדה כלפי הגיבור המבוגר ילדותי. וסוס מצליח לתאר עולם פנימי עשיר של אדם מוגבל בעזרת הקונפליקט הפנימי של מתיס. המחשבות הרבות מול האמירות הפשוטות שלו.
איך מסבירים מה מרגיש אדם אחר בעל מוגבלות, איך מצליחים לספר למי שאינו מבין מהי הפרעת קשב, הסחת דעת, חוסר יכולת להשתלב בחברה ובעבודה בגלל מוגבלויות? וסוס מצליח במילים פשוטות ו תאורי נפש עדינים לתאר את עולמו הפנימי של מתיס ששונה מעולמם של אנשים סביבו.
יכולתי לראות מול עיני את מתיס עובד בשדה, רוצה כל כך להצליח, ומנסה להבין מהו עשב שוטה או לפת ולעקור את הלפת בידיעה שעשה טעות, ובעיקר הבנה שלא יעסיקו אותו שוב ושלעולם לא יהיה כמו האחרים.
“הציפורים” הוא יצירת מופת לירית שבה הקורא נחשף לעולם פנימי עשיר של אדם שונה. אחד הספרים המיוחדים שקראתי. ספר עשיר וגדוש בעולם טבעי חיצוני ובעולם פנימי סוער.
ממליצה מאוד וכולי קנאה במי שעומד לקרוא אותו.
הציפורים, טאריֵי וֵסוֹס
מנורווגית, דנה כספי
הוצאת, ספרית הפועלים, 2019
הבת מחוץ לארץ – נָגָ’את אֶל-הַאשְמִי
“הבת מחוץ לארץ” הוא אחד הספרים המצוינים שקראתי על הגירה, זהות ובחירה.
ספר שמצליח להעביר ברגש ובמדיוק את התחושות של מי שעבר ממדינה אחת לשנייה, ומנסה לבדוק מהי המולדת ומה החוץ לארץ עבורו.
הקריאה שלי היתה כמו התבוננות רנטגן פולשנית בתוך נפשה וגופה של הגיבורה. התבוננות שנגעה בי עמוק עמוק.
אחרי שנכנסתי אל תוך מחשבותיה תוך כדי תיאור מדויק של כל הפעולות שהיא עושה, הרגשתי כאילו אני מכירה את הדמות והיא מספרת לי, ורק לי את מה שהיא חווה. הצלחתי להרגיש את התנועות שלה, להריח את הריחות שהיא מריחה ולפעמים אפילו ליישר את בגדיה.
גיבורת הספר, ששמה אינו ידוע, מספרת את סיפורה נוגע ללב כווידוי. הבת מחוץ לארץ נמצאת קרועה ואינה מוצאת את מקומה. היא נולדה בהרי האטלס שבמרוקו והגיעה עם אמה בגיל צעיר לקטלוניה שבספרד. שתיהן מגיעות בעקבות האב, אלא שמתברר שלאב יש משפחה חדשה והוא אינו מעונין בהן. האם עובדת בניקיון והבת שהתבגרה לומדת. הבת קוראת ספרים, מכירה את ג’ויס קפקא…
הבת קרועה בין שם, הרי האטלס שמיצג את העבר, את המסורת, את התרבות לבין כאן, קטלוניה, ההווה, המודרני, הנאור. הווה שמאפשר צמיחה אישית.
הספר נפתח בתיאור שגרתי של בוקר, בוקר שזהה לימיו הקודמים, אבל עבור הגיבורה הוא הופך להיות לבוקר מיוחד, שכן היא מתכוונת לעזוב את בית אמה ולא לשוב. תוך כדי הפעולות הרגילות שחוזרות על עצמן היא רושמת במוחה את החפצים, הצבעים, הצלילים והריחות.
אלא שהבוקר הזה מתהפך עליה. ההחלטה להסתלק לבלי שוב, החלטה שנבטה בה זמן רב הופכת להחלטה אחרת. הבחירה בהחלטה של הבת היא מעניינת ומסקרנת. למה? כי היא אינה בוחרת במה שאנחנו היינו מצפים שתבחר. הבחירה מוסברת לפרטיה לאורך כל העלילה מה שיוצר תחושה של אמינות וחוסר שיפוטיות מצידו של הקורא. אני כקוראת לא יכולתי להעיר ולומר דבר על הבחירה שעשתה. להפך הבנתי אותה וחמלתי עליה.
הגיבורה מבינה שבבחירתה היא סייעה לאמה להגשים את חלומה שלה ותפטור אותה מהעול הכרוך בדאגה לה. היא הגשימה את חלומה של האם שהפך לסיוט שלה. היא דמיינה שבבחירתה תגשים חלום וחייה יהיו מאושרים.
בכוונה איני מספרת פרטים על העלילה ומהי ההחלטה והבחירה של הגיבורה על מנת למנוע ספוילרים. אני רוצה להשאיר לכם הקוראים הנאת הקריאה נקייה.
יופיו של הספר הוא בשימוש במילים הערביות והמתורגמות לקטלונית, ולא רק המילים המקוריות והמתורגמות היפנטו אותי, אלא הסמליות שבחרה הסופרת במילה לאורך כל הרומן. המילים משמעותיות לגיבורה, בעזרתן היא קוראת ולומדת והופכת למשכילה, ובעזרתן היא מבינה את ההבדלים בינה לבין אמה והמסורת משם.
השפה היא אבן היסוד של הספר, הגיבורה מתארת את הבדלי השפה המרוקאית מול הקטלונית ודקויות המעבר משפה לשפה, בעזרת השפה היא מתארת את החיים במדינה חדשה. השימוש במילים של האם ותרגומן למילים בקטלונית הפנטו אותי. הבנתי עד כמה לגיבורה המילה משמעותית.
“למשפט יש משמעות רק בשפה זו שבימי החופשה ב״ארצנו״ נהפכה לשפת מחשבותיי, אני שומעת אותה בלבד עמוק בתוכי״
הבדלי משמעות המילים, בשפת האם המשפט “היום הוא היום שלי” ,הכוונה היא למוות. ובקטלוניה זה היה עבורה יום האם, יום שמחה.
המילים הן מטאפורה לאם ולבת. הבת חושבת שאם תיטוש את המילים הגבוהות והמלומדות תהיה כמו אמה, ואולי אף מחשבותיה תהינה מחשבות של אנאלפביתית.
“עלי לנטוש את המילים היפות את המדויקות, את הפיוטיות, את אלה החפצות לבטא דברים מרובים עת ובעונה אחת, את אלה המשתוקקות להביע את מה שאין מביעים, את אלה שאנשים אחרים משתמשים בהן זה אלפי שנים…ככל שאתרחק יותר מן המילים, כך אוכל לדמות יותר ויותר לאמי.״
גיבורת הספר עוברת מסע נפשי ופיסי מטלטל, מסע שיש בו שינויים והתהפכויות. מהי ההחלטה ובמה תבחר הגיבורה בסיום הספר יגרום לקורא להפתעה.
הספר “הבת מחוץ לארץ” הוא ספר מרתק ומיוחד, ספר שמדייק במילים וביכולת המחשת הבדלי הארץ והחוץ לארץ, בין מסורת לחדשנות, בין הגירה וזרות לשורשיות. ספר שמלווה אותי במחשבות כבר כמה ימים. ספר שמצליח להעביר את עושר הצבעים, הריחות והשפה.
ממליצה מאוד לקרוא ולהכיר מקרוב את עולמן של הנשים המוסלמיות בארצן, להבין את המהגרים ובעיקר את הנשים המהגרות.
הבת מחוץ לארץ, נָגָ’את אֶל-הַאשְמִי
תרגם מקטאלאנית, רמי סערי
הוצאת רימונים, 2019