הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

הפנימייה, ספרו המופתי של סֶרהִיי ז’אדאן

תפילה לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.

החלמה לפצועים וחיבוק למשפחות השכולות.

הפנימייה, סֶרהִיי ז’אדאן

 

מזמן לא קראתי ספר שנחשב בעיני כספר מופת. “הפנימייה” הוא ספר מופת משובח. סיפור מסע והתבגרות.

לקרוא על מלחמה בימים אלו נראה לי, או נקרא לי הזוי, ובכל זאת קראתי עד תום וגמעתי כל אות מהספר המשובח והמופתי. לקרוא את הביוגרפיה של הסופר המיוחד הזה הפעימה אותי. סֶרהִיי ז’אדאן הוא משורר, סופר, מסאי ומוסיקאי, זמר רוק כבד, יליד אוקריאנה. בנוסף לתארים מרשימים אלו  למרות גילו (50) הצטרף לצבא  ומאז פרוץ המלחמה הרוסית-אוקראינית ב-2022, הוא מארגן ותומך בהובלת תרופות, מזון, מוצרי היגיינה עבור אוכלוסיה אזרחית ומכוניות לבתי חולים בלחימה בחרקוב.

זה אינו רומן מלחמה, זה אינו רומן אפוקליפטי, זה אינו רומן אידאולוגי. אז מהו? זה רומן חניכה ומסע התבגרות בתוך אירועים יוצאי דופן שאירעו בשנת 2014 על אדמת מזרח אירופה, פלישת רוסיה לחצי האי קרים וכיבושו.

 פאשה אדם ישר, תמים, עסוק רק בעינינו. הוא מורה לשפה מתה, השפה האוקראינית. ההוראה חשובה לו, וגם בה אינו מוכשר ביותר.

פתיחת הספר היא אחת הפתיחות המיוחדות שקראתי. שיחה מצומצמת ומדויקת הגורמת לסקרנות.

“סע, קח אותו משם,” אביו צועק.

“זה הבן שלה,” פּאשָׁה עונה לו, “שתיקח אותו בעצמה.”

“הוא האחיין שלך,” אביו מזכיר לו.

“אז מה?”

“הוא הנכד שלי.”

פאשה יוצא להביא את אחיינו, נכדו של אביו. לפאשה לא זכורים חוויות נעימות עם האחיין, בנה של אחותו התאומה. הוא מרגיש שהאחיין אינו אוהב אותו, ובכל זאת יוצא בהוראת אביו להחזירו מהפנימייה הביתה. הבית הוא מקום המבטחים בעיני הסב, מקום שבו יוכל להגן עליו מפני החיילים הרוסים שפלשו לעיר וסגרו את הרחובות. פאשה מתחיל במסע כפול, יציאה וחזרה הביתה וכמו אודיסאוס הוא יעבור תלאות.

העיר נטושה, יש בה רק חיילים, כשהחיילים מבקשים מסמכים הוא מגלה ששכח אותם בביתו. במפגשים עם החיילים הרוסים  שנמצאים בעיר הוא מגלה את השנאה שלהם כלפי האוקראינים.  ״אתם  תמיד בחופשה, התרבות שלכם גרועה…״

העיר נטושה הדרכים שהיו נורמליות הופכות לסבך קוצים. פאשה פוחד, פוחד לעצום עיניים ולגלות עולם אחר לאחר שיפקח אותן.

תאור הציפורים כמטונימיה לבני העיר.״ פתאום מבחין בהם במאות גושישים חמימם של ציפורים מכווצות כמו אגרופים, במאות מקורי ציפורים המכוונים אליו מלמעלה, במאות עיניים שקפאו מפחד תמידי, היונים נצמדות זו לזו יושבות צפופות פוחדות״

אותם יונים ילוו אותו במחשבה בעיקר, בכל פעם ייזכר בהם, ירגיש את נשימתם מעליו, את משק הכנפיים למרות שהן לא איתו.

המסע החיצוני והפנימי שפאשה עובר הוא מרתק. פאשה האיש האדיש, שאפילו לימוד תלמידיו אינו מעניין אותו, אפילו אהובתו, מרינה, אינה רוצה להינשא לו  ושניהם חיים יחד, כל אחד לעצמו, הוא לא רצה לסלק אותה, כי הוא הרי הזמין אותה לביתו. וכך שניהם חיים יחד, ישנים באותו המיטה כשמרינה בזה לו. דרכה אנחנו לומדים עליו, רואים את מה שהיא רואה או אינה רואה בו. היא ראתה אותו, את גופו, את היחס שלו לאביו, איך הוא לא  מסכים איתו בדברים פשוטים, מפחד מאחותו,  מסתתר מאחיינו.

הדרך לפנימייה ביום רגיל היתה אורכת כמה שעות, אבל כעת המסע לוקח לו שלושה ימים של מסע מסוכן. שלושה ימים שבהם הוא יעבור שינוי, שלושה ימים שבהם הוא יגלה את עצמו ויראה אותו דרך עיניהם של האחרים. פאשה האדיש, זה שאינו עושה כלום למען אחרים, ואפילו למען עצמו, מגלה שהוא הופך להיות המנהיג,.כשהוא בורח מההפגזות ומתחבא הוא מוצא עצמו מוקף בתושבי העיר שבורחים ובעל כורחו הוא נעשה ראש הקבוצה שמוביל אותם במסעם. למרות החושך הוא מזהה את המקומות.

המסע שלו הוא מסע אל העבר, ברגעים רבים הוא נזכר בביתו, בתלמידיו שלא יכול היה להועיל להם.  תחושת הבדידות, הפחד מההווה והתחושה שהכל נשמט מתחת לרגליו אינה מאחרת לבוא. פאשה שלא אהב לצאת מגבולותיו, גם כשלמד הוראה הרגיש שהיציאה מביתו היא קטסטרופה עבורו, כי העולם מסוכן, עכשיו כשהוא נמצא בקטסטרופה האמיתית הוא מקבל אומץ ואחריות על קבוצת האנשים. את כוחותיו הוא שואב מהרצון להגיע לאחיינו ולהחזירו הביתה.

פאשה הוא אינו גיבור, הוא האנטי גיבור המודרני, זה שנכפו עליו אירועים שמובילים אותו למצוא בעצמו את הכוחות הפנימיים שלו.

אני קוראת הרבה, אבל לא בכל יום קוראת ספר מופת. “הפנימייה” למרות הנושא הוא ספר מופת מעולה ומשובח. ספר אנושי, אמיתי, בעל תיאורים מוחשיים נוגעים ללב.

בכתיבה מהפנטת מצליח סֶרהִיי ז’אדאן להעביר את תיאורי המחשבות של הגיבור, את העוינות והמתח בין שני העמים, את הפחד של האוקראיניים מפני הרוסים ובעיקר את יופיו של הטבע שגם הוא נקלע למלחמה ועובר שינוי. סֶרהִיי ז’אדאן הוא  משורר מה שניכר בכתיבת תיאורי הטבע הפיוטיים שלו. תיאורים ציוריים ורגישים העומדים בניגוד לעיר הכבושה שבה החיילים שולטים והאזרחים מפוחדים ומחפשים מקום להסתתר.

הנוף העירוני מתערבב עם הטבע ״מאחורי הגדר מתחילה הערבה, השלג אפילו הכחיל מלחות.״

״השלג, צהוב כהה כאילו הרקיב, כאילו מת לפני ימים אחדים ועכשיו מעלה צחנה״

״ירח שט בשמים אל עבר הלילה, ומשאיר אחריו חלל ריק״

תיאורי הטבע המצוירים והנדירים האלו הם נותני התקוה. כמו שפאשה אומר ” את המחסומים יורידו, וכללי הדקדוק ישארו.” המלחמה תסתיים, אבל יופי הטבע והיקום יישאר. ורק בשביל זה צריך לשרוד.

אחרי כל התלאות שעבר והחוויות שחווה והמראות שראה, האם יגיע חזרה לביתו? למקום הבטוח והמוכר שמגן עליו?

העמודים האחרונים נמסרים על ידי האחיין בגוף ראשון, מאוד מרגש, אפילו דמעתי.

קראתי בדפיקות לב ופחד עד למילה האחרונה.

ההשוואה לימנו שלנו היא בלתי נמנעת, הספר מאיר את היכולות הפנימיות של כל אחד בימים קשים ובעיקר בימי מלחמה. יש בו משהו שנותן כוח להתגבר ולקבל כוחות על מנת לשרוד.

ספר מצוין הכתוב מושבח ומתאר את הכאב האוניברסלי שבמלחמה.

אל תוותרו על אחד הספרים המעולים. לא תצטערו.

הפנימייה, סֶרהִיי ז’אדאן

תרגמה לעברית מהנוסח הרוסי: דינה מרקון

תרגום הנוסח הרוסי, ילנה מרינצ’בה

הוצאת: ספרית הפועלים, 2024

סֶרהִיי ז’אדאן ולהקתו בהופעה.

 

תגובות בפייסבוק

ספר הריצות – ספרו המפעים של יפתח אלוני ואיורייה המרגשים של תמי בצלאלי

תפילה לשובם בשלום של החטופים, החיילים, המפונים.

החלמה לפצועים ותנחומים למשפחות השכולות.

ספר הריצות –  יפתח אלוני

איורים תמי בצלאלי

את הספר רכשתי כמו ילד בן ארבע, בזכות הציורים, ולא בזכות הנושא. כי מה לי ולריצות למרחקים? אני בקושי מסוגלת לרוץ מאה מטרים, לעומת זאת אני רצה ממקום למקום במובן המטאפורי.

 אני מעריצה את ציוריה של תמי בצלאלי אהובתי, ולא פעם אני מייחלת להיות קו בציוריה. את הכתיבה המיוחדת של יפתח אלוני אני מכירה מספרו “לאיבוד” ומאירוח  בסלון הספרותי שלי  במועדון, על ספרה של תמי “הו מאמה”, כך שאני משוחדת לגבי הספר, אבל לאחר שסיימתי לקרוא אני גם אובייקטיבית. באחריות.

 כנראה שיש משהו בריצה שרבים כותבים עליה uעל מה שהם חושבים במהלך הריצה. אולי משהו קורה בזמן שהרגלים נעות ושולחות אנרגיה אל המוח, כך שהמחשבות אינן מרפות בזמן הריצה.

“אם לא ארוץ אלך לאיבוד” אומר יפתח אלוני.

ספר הריצות  הוא ספר שהריצה היא העטיפה החיצונית של הנושא.

יפתח אלוני מניח לפני הקורא את מחשבותיו כמו היו ספר פתוח. הספר הוא סוג של ממואר, סוג של הגיגים ומחשבות ואפילו פילוסופי.

הריצה עבורו היא חופש, מעוף, שיחרור, כאבי הגוף בשבילו אינם סבל, להפך הם מעידים עבורו על תנועה והצלחה.

הריצה הראשונה שלו היתה בריחה בלילות מבית הילדים בקיבוץ “גבולות” אל בית ההורים. המחשבות הראשונות  שלו על ריצה היו שהוא רץ כדי לשוב הביתה, אבל היום הריצה היא העולם, והמחשבות מוצאות בגוף בית. רץ בבוקר, רץ בחושך לפני הזריחה. כילד החושך הפחיד אותו בבית הילדים, אויב ללא פנים, פחד שמשל בו גם בבגרותו הריצה בחושך גורמת לו להיעלם.

זה סוג של ממואר, דרכו אנחנו לומדים על בית הוריו על אביו על כך שהוא  עדיין מכוון את תנועותיו, אלוני מתאר את אביו שאהב אותו, אבל לא את הריצות שלו, לא רק הצד פיסי אלא מטאפורי, נסיעות לחו”ל. אלוני מתאר  איך הוא היה רץ ונעלם בשדות ואביו מחפש אחריו בטרקטור. מרדף משעשע שהזכיר לי בעלי חיים שנעלמים ובעליהם מחפש אחריהם.

המורה אליהו העניק לו, סטופר משומש, זה היה  שעון הריצה הראשון. הוא מברך אותו על כך שכן השעון הזה הבדיל את הזמן הפרטי שלו מזמן הבעלות של הקיבוץ. הריצה היתה פרטית שלו ולא שייכת לקיבוץ.

אלוני רץ בכל מצב ,בכל מקום, ובכל מזג אויר. בכל עיר שהוא מגיע אליה רגליו מוצאות אותו רץ בה. במונטנגרו הוא רץ בתוך ערפל, אנשי המקום מאמינים שבערפל יש ישות מפלצתית שלוכדת אנשים.

״הריצה תובעת התמסרות״

בריצה הוא פוגש את יופי הטבע, ציוץ ציפורים, אבל לא רק ,יש  נפילות בעיקר פיסיות ונפילות הגוף שאינן נותנות לנפשו ליפול. הוא מסיים מסלול למרות הגוף הכואב.

״לעיתים ריצה היא נחמה מוזרה, מסתורית״

למרות שאיני רצה כל כך התענגתי לרוץ עם יפתח ותמי בתוך הספר והמחשבות של שניהם. הציורים של תמי מדברים את המחשבות ללא מילים, בעזרת הקווים היא מצליחה לתרגם את מה שיפתח חושב. שניהם רצים בתוך המחשבות וסוחפים את הקורא יחד איתם.

אני אוהבת את הכתיבה של יפתח, את צירופי המילים של שמציירים משפטים, את הבנת העולם החיצוני ותרגומו לעולמו הפנימי ולהיפך.

הוא מביט על העולם ומכניס אותו אליו ומוציא את עולמו הפנימי ומוצא אותו בעולם החיצוני.

“למה אתה רץ? כי אני אוהב לרוץ.” ככה בפשטות.

מה שאהבתי בספר הוא שאין צורך לקרוא את המחשבות לפי סדר העמודים. כיוון שאין עלילה, אלא רק גיבור שרץ בין הדפים והשורות, כך גם הקורא יכול לבחור את סדר הקריאה, כמו הרץ שבוחר כיווני ריצה ומרחקים.

באחת הפעמים שנטלתי את הספר בחרתי לרוץ רק בין הציורים של תמי בצלאלי. עברתי מציור לציור וגמעתי מרחקי מחשבה בין הקווים המופלאים שלה. הציורים הגאוניים המונוכרומטיים של תמי מעוררים רגשות רבים. לפעמים ניתן למצוא קשר בין הציור לטקסט ולעמים לא קל, אבל מחשבה נוספת מגלה את ההבנה של הציור והטקסט ולהפך.

קטע הסיום בין יפתח אלוני לנכדו מרגש וחכם.

ממליצה בחום, בזכות התובנות והציורים

יפתח אלוני, סופר, משורר, אדריכל, מייסד ועורך ראשי של  “פרויקט הסיפור הקצר – מעבורת”. מייסד ועורך של הוצאת אפיק.
תמי בצלאלי, ציירת וסופרת.

מוזמנים לקרוא על מפגש תמי בצלאלי ויפתח אלוני

ספר הריצות, יפתח אלוני

איורים:תמי בצלאלי

עורך: יחיאל צבן

הוצאת: אפיק, 2024

תגובות בפייסבוק

אגם טום- אן פאצ’ט

תפילה לשובם בשלום של  החטופים, החיילים, המפונים.

החלמה לפצועים וחיבוק תנחומים למשפחות השכולות.

אגם טום – אן פאצ’ט

 

“אגם טום” הוא ספר מנחם שמזכיר לנו ימים פשוטים וטובים שהיו לנו. זהו ספר על אחדות המשפחה ואהבת בני המשפחה.

כמה הייתי רוצה להיות במקום הבנות של לארה וג’ו, להיות בבית ילדותי עם הורי ולשמוע מהם על עברם, גם אם הוא נשמע להם משעמם, אותי הוא מסקרן. כיוון שהורי נפטרו צעירים שמעתי מהם סיפורים, אבל לא שמעתי את מה שמעניין אותי היום. ולצערי נשארתי עם הרבה סקרנות וחלל.

כל ילד סקרן ורוצה לדעת על ההורים שלו שבעיניו הם כוכבי על, שחקנים בתיאטרון החיים שלו.

הסגר העולמי של הקורונה איחד את בני משפחת נלסון, שלוש הבנות הבוגרות של לארה וג’ו נלסון מגיעות לחוות הדובדבנים של המשפחה, על מנת להיות ביחד (זוכרים אלו היו החוקים בימי המגפה, ניתן לבני משפחה להיות יחד ובמקום פתוח).  בגלל מחסור בעובדים הן מגיעות ומוכנות לתת יד בקטיף בתנאי שאמם תספר להן את סיפורה. הן רוצות להשלים פרטים. הן רוצות לדעת מה קרה בין אמם לשחקן המפורסם דיוק.(דוכס השחקנים)

לארה מספרת את סיפורה.

 “יש הרבה דברים שאתן לא יודעות.”

“זה לא סיפור מצחיק, מלבד חלקים שכן.” אומרת לארה שעד גיל שש עשרה נקראה לורה ושינתה את שמה ללארה על שם גיבורת הרומן ד”ר ז’יוואגו. הבנות מופתעות מהגילוי.

משפחת נלסון היא משפחה רגילה, שיגרתית ומושלמת בעיניי. ג’ו ולארה מנהלים את מטע הדובדבנים ואוהבים אהבת נפש אחד את השנייה. בנותיהם עזבו את הקן. אמילי היחידה שרוצה להמשיך לנהל את החווה, מייזי היא וטרינרית וכל פרה ממליטה גורמת לה להתרגשות, נל הצעירה רוצה להיות שחקנית ולהמשיך את אמה.

עם המשפחה המושלמת יוצאים הקורא ובנותיהם של לארה וג’ו למסע אחר גילוי הסוד. בכל סיפור ובכל משפחה יש סוד. בנות המשפחה רוצות לדעת יותר פרטים ממה שהן יודעות היום. כיוון שלארה הבטיחה להן לספר את הסיפור היא מתחילה לספר להן ולנו הקוראים הסקרנים.

״סודות הם לפעמים כלי הכרחי לשלום״

הסיפור המסופר בגוף ראשון נע בין העבר להווה. אן פאצ’ט מצליחה לנווט את הזמנים ביד מיומנת ובסקרנות. היא גם מצליחה להעביר את מחשבותיה של לארה על האירועים כשהיא מספרת את העובדות לבנותיה, כך שהקורא מבין את התנהלותה.

לארה רוצה להרשים את בנותיה, ולהראות את עצמה טובה יותר משהיתה מה שעומד בניגוד לרצון לספר את האמת במקרה שתביא תועלת.

קיץ אחד לארה היתה שקנית תיאטרון שבו כיכבה דמות במחזה “העיירה שלנו” ולאחר מכן לכוכבת הוליוודית לתקופה קצרצרה. באותו הקיץ היא הופכת להיות בת זוגו של פיטר דיוק שחקן עולה, שלאחר מכן הופך להיות שחקן מבוקש, נערץ ומפורסם. בתה אמילי משוכנעת שדיוק הוא אביה.

וכך בין עבר מפואר להווה משפחתי אנחנו נעים בין הזמנים ומגלים אחדות משפחתית, מערכת יחסים בין האחיות, פער בין הדורות שמתבטא בטכנולוגיה חדשנית וביטויים שונים המותאמים לדורות.

אהבתי את הקרבה המשפחתית את אהבת האחיות, את הרציונליות של לארה וההבנה הבוגרת שלה מגיל צעיר והבחירה שעשתה, הבחירה לא להיות שחקנית. מכל הדמויות העדפתי את ג’ו, בתחילה הוא נראה לי כמו תפאורה, אבל בהמשך הוא התגלה כמו סלע איתן שתמיד נמצא שם עבור לארה ובנותיו, גם אם אינו מוחצן כמו דיוק.

 גם בספרה “אגם טום” כמו בשאר ספריה נושא המשפחה הוא המרכזי בסיפור, והפעם מדובר במשפחה רגילה מאוחדת, משפחה שבה הנאמנות מעל לכל.

הסיפור מתנהל די בעצלתיים, סיפורה של לארה נשמע לי בנאלי ורגיל, ככל שהתקדמתי בעלילה הרגשתי כחלק מהבנות שרוצות לדעת על העבר. ידעתי שיש עוד סוד שלארה הסתירה ואכן שווה היתה הקריאה עד לקראת הסיום שבו סיפורה של לארה צבר תאוצה.

אומנם זה אינו הטוב בספריה של אן פאצ׳ט, אך הוא שווה קריאה בזכות המשפחתיות, הקשר בין בני המשפחה, האהבה האמיתית מול האהבה שבסרטים.

מה הסוד של לארה, והאם תספר אותו לבנותיה? קראו את הספר ותגלו.

 אגם טום, אן פאצ’ט

מאנגלית: קטיה בנוביץ’

עורך הסידרה: ארז רווה

הוצאת: עם עובד 2024

תגובות בפייסבוק

חזרה, סיפור בשלושה קולות של רחל היימן

תפילה לשלומם של החטופים, החיילים, המפונים והפצועים.

תנחומים למשפחות השכולות.

חזרה – רחל היימן

אני לא מבינה למה ואיך נתתי לספר המיוחד הזה לחכות הרבה זמן לקריאתי. מהרגע שלקחתי אותו לידיים וקראתי את המשפט הראשון נשאבתי, נכנסתי אל תוך ראשן של הדמויות.

“חזרה” הוא ספר מיוחד ומעניין על זהות, שורשים, חשבון נפש אישי ודורי.

שלושה קולות, שלושה דורות שחוט נסתר וגלוי מחבר בינהן.

ביצירתיות וירטואוזית מחברת רחל היימן בין שלוש נשים בנות משפחה אחת. החיבור הוא חיבור  של דורות, של המשך, ובעיקר חיבור של השמעת קולן הפנימי שלא נשמע. קול של כאב, עצב, חרדה, החמצה. זהו קול אוניברסלי, שאינו שייך רק לדמויות הסיפוריות שבספר.

שלושה דורות, שלושה סיפורים הנשמעים בגופים שונים. שלושה סיפורים המתכתבים אחד עם השני ומשלימים אחד השני. שמות הסיפורים מסגירים את הקול הדובר. שלושת הסיפורים נקראים את, היא, אני.

את, מדבר בקול של פנייה, הקורא אינו יודע מי הפונה אל הדמות, מה שמתגלה לו בהמשך.

היא, דמות המסופרת על ידי מספר יודע כל.

אני, דמות ראשית המספרת בגוף ראשון.

רק עם סיום קריאת הספר מתברר לקורא מי מספר ומיהי כל דמות והקשר בינהן.

הדמות הראשונה, המבוגרת שבינהן, נולדה בירושלים למשפחה דוברת לדינו. היא גדלה בשכונה שבה כולם התערבבו עם כולם וידעו אחד על השני, סיפרו סיפורים בעלי מוסר השכל. היא היתה להוטה לעזוב את ירושלים, לשכוח את הספניולית, לא הקשיבה לאחותה, לאף אחד. התחתנה עם גבר אלגנטי, אשכנזי, שהגיע מלייפציג. היא רצתה להינשא למישהו עם ריח של מקומות רחוקים, למי ששומע מוסיקה ולא רק פיוטים, ומי שקורא. אבל מנפרד, האיש שנישאה לו, לא אהב לקרוא. לא בספרים הישנים וגם לא בחדשים. הוא גם לא שתה תה. הוא רצה להעתיק את ביתו משם לפה. והיא נתנה לו הכל כמו שהוא רוצה בית, רהיטים, מנורות אור עמום, הכל כדי שירגיש כמו שם. היא למדה לבשל את האוכל שלו, השכנות שרידדו לשו, מלאו, צחקו עליה שהיא כמו אשכנזייה.

והאכזבה מגיעה כל אחד לא מימש את חלומו. “שנים ארוכות היא דיברה איתו עברית אבל חלמה לדינו. שנים רבות הוא דיבר אליה עברית וחלם גרמנית.”

עכשיו, הדוברת שפונה אל הדמות, מנסה להבין אותה, למה נשארה? למה לא דיברה ולא סיפרה על כאבה, על הפחדים שלה. “הוא ניתק משם, היא ניתקה משם ושני המנותקים הללו ניסו להכות שורש.”

רונית, גיבורת הסיפור “היא”,  זה סיפור מרתק, מחשבות נואשות של פחדים מבגידה מתרוצצות במוחה של רונית, היא מוטרפת מפחד, כל רגע נדמה שהיא מיד “תופסת” את בעלה בבגידה. הסיפור נקרא כסיפור מתח, שאינו נח לרגע עד לסיום המפתיע. נשארתי ללא אוויר בקריאתו ובייחוד בסיומו. זהו חלק שיש בו ארספואטיקה מובלעת ואולי הדמות היא של הסופרת עצמה? רונית היא דמות מרתקת וחבל שלא היכרו לנו אותה יותר. מבחינתי, היא דמות לרומן שלם.

גיבורת הסיפור “אני” היא זו שסוגרת את מעגל הנשים. היא רצתה למצוא סיפורים על דור קודם או זה שלפניו. היא מבינה שגורלה נקשר בגורל הנשים של המשפחה. הנכדה בוחנת את זוגיות סבתה וסבה, בוחנת דרכם את עצמה. אומרת שהם ברחו, או בחרו, ושואלת את עצמה אולי גם היא ברחה. היא עצמה לא יודעת מי היא אשכנזייה, ספרדייה? רק החזרה לעבר, אל השורשים נותנת לה תשובה על עצמה.

הקריאה בספר “חזרה” ריתקה אותי, לא יכולתי להניח את הספר עד שסיימתי, וכשסיימתי חזרתי לקרוא אותו שוב. הכתיבה של רחל היימן מיוחדת, שונה, מגובשת, היא מדייקת במילים ובתיאורים, כך שאין צורך במלל מיותר ובהרבה מסביב. זו כתיבה שיוצאת מהבטן והלב ונכנסת כאגרוף לבטן הקורא.

יכולת הכתיבה של הסופרת  משובחת, היא מצליחה לתת לכל אחת מהדמויות את הקול שלה וכן את זמן החיים שלה. היא מעבירה את הכאב של האשה המבוגרת היטב וכן את ההכנעה שלה בזוגיות בגלל התקופה שבה חיה. תקופה שבה הנשים הוכנעו ולמדו לשתוק ולהבליג על מעשי בעליהן. החרדה של רונית גירדה לי את העור, אפילו דיברתי איתה. ואילו לדמות החותמת את הספר הרגשתי רגשות חמלה. דמות שמרגישה ששורשיה נטועים בעבר נשות המשפחה. “היום אני מבינה כי שורש אי אפשר לגדל ככה באוויר. אנחנו לא בטטות.”

מהרו לקרוא את הספר, אל תתנו לו לחכות כמו שאני חיכיתי לו.

חזרה, רחל היימן

עורכת: מירי רוזובסקי

הוצאת שתיים, 2022

תגובות בפייסבוק

הבית בים התכלת, ספרו הקסום של טי-ג’יי קלון

תפילה לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.
חיבוק החלמה לפצועים ולמשפחות השכולות.

הבית בים התכלת, טי-ג’יי קלון

אם הייתי מחליטה לברוח לאי, האי שהייתי בוחרת בו, היה האי בים התכלת. אי מרהיב ביופיו עם ילדים שונים ומשונים בעלי לב רחב. כיוון שהאי הזה אינו קיים, ברחתי אליו בעזרת עלילת הספר והדמויות שלו.

באתר עברית הספר מוגדר כספר נוער ופנטזיה. אלא שהוא לא ספר נוער, נוער יכול לקרוא אותו, אבל הוא מתאים מאוד למבוגרים ואפילו נדמה לי שהם חייבים לקרוא אותו. יש בו פנטזיה וברגע שנכנסים לעלילה ומכירים את הילדים שוכחים מהפנטזיה, כי היא מציאותית לחלוטין.

זה ספר על דעות קדומות, על הקפדה שהורסת דמיון, על נוקשות חינוכית, על שחיתות ממסדית.

מעבר לכל זה, זה ספר מענג, קסום, משעשע,  ספר שנתן לי כמה שעות דמיון מעוף וניתוק. וזה היה שווה הכל.

ליינוס בייקר, בן ארבעים, בעל משקל עודף, אדם ישר, נאמן לעבודתו ולעצמו, מסוגר, אינו מתחבר בקלות, חי לבד עם חתולה. ליינוס הוא עובד סוציאלי במשרד לטיפול בנוער מאגי. תפקידו הוא לעבור בין פנימיות המאכלסות נוער מאגי ולבדוק את תנאי מגוריהם ובעיקר האם הם מקבלים את כל רווחתם.תפקידו להבטיח שהמקום מנוהל על פי התקן, לבדוק את ההליכים ואם בית היתומים מתנהל לפי הקווים המנחים של המשרד לטיפול  בנוער מאגי

ליינס הוא האיש הכי משעמם, הכי מסוגר, הוא אינו מפתח שיחות מיותרות ומקפיד לשמור על הכללים והחוקים של העסקתו. עד שהוא נשלח לחקור את התנהלות ילדי הפנימיה בבית בים התכלת. נאמר לו שאלו ילדים מסוכנים ביותר. ליינוס מצויד בספר החוקים ובאופיו השמרני והנוקשה יוצא אל האי, ושם הוא פוגש בילדים באמת משונים שנראה כי הם מפוזרים בכל מקום. סאל,ילד שחום כבד משקל שוקל לפחות 70 קג יכול להעלם ברגע ולהפוך לכלב. צונסי, גוש אמורפי ירוק בעל שפתים אדומות, שיניים שחורות ועינים על מחושים, לאורך ידיו היו כריות יניקה כמו של תמנון. סאל התחבא בתוכו. סאל רוצה להיות נער מעלית.טליה גמדה עם זקן שמשקיעה עצמה בגינה מרהיבה. הילד המסקרן והמפחיד אותו לוסי, לוציפר, ילד בן 6 בעל כוחות שטניים. כשהם נפגשים לוסי אומר לו  שהוא אש וגופרית ואופל. לא רק לוסי מסקרן אותו, ארתור, מנהל הפנימייה הוא חידה בעיניו.

אחרי שפגש את הילדים הבין עד כמה צדקה הנהלה בכירה מאוד, הוא מעולם לא ראה ילדים כאלה. הם נראים לו מוזרים והוא נראה להם שונה.

הילדים עוקבים אחריו בסקרנות, שואלים אותו שאלות. במהלך הימים נוצרת בינהם מערכת יחסים מיוחדת. הם פותחם את ליבם והוא לאט לאט נפרם מנוקשותו. השהייה בטבע בחברת הילדים וצהלות השמחה שלהם מגלים לו על עצמו, מצליחים לעורר בו רגשות שהודחקו. אחרי שבועיים דעתו משתנה, והוא מדבר בעיקר על הפער בין דעה קדומה על הילדים לבין המציאות.

הכפר השכן פוחד מהילדים, הם שונים ומשונים בעיניו. הם עוינים אותם וגם המשרד בעיר.

עצם הקיום של הילדים הוא איום על אנשי הכפר הבורים והשבויים בדעות קדומות.

ליינוס שהגיע בשליחות המשרד מוצא עצמו בבעיה.

“אני מתוסכל, מר פרנסוס” אמר. “הילדים האלה מכירים רק דעות קדומות לגביהם. והם גדלים להיות מבוגרים שזה כל מה שהם מכירים. אמרת את זה בעצמך. לוסי הוא לא מה שציפית שיהיה, וזה אומר שמראש החלטת מה הוא. איך נוכל להילחם בדעות קדומות אם לא נעשה שום דבר כדי לשנות אותן? אם רק נאפשר להן לגדול מתחת לפני השטח, מה הטעם?””

זה המסר המרכזי היצירה.  הילדים המאגים, מהעולם הפנטסטי הם למעשה מקבילים לילדים עם צרכים מיוחדים בעולם מציאותי. קל יותר להזדהות ולחוס על הדמויות כשהן לא שייכות למציאות שלנו, הדמויות נעטפו כיצורים מאגים, באי אחר קסום, אבל הכל נשאר כמו שאנחנו מכירים, ילדים שונים ומיוחדים שמפחידים את אנשי האי הרגילים, כי הם אינם יכולים להתמודד עם השונה.

הסוף ברור וידוע מההתחלה, אותי תמיד מסקרן לדעת איך תגיע העלילה לסיומה ומה ייקרה לדמויות בדרך לסוף הידוע.

כל הדמויות עוברות מסע של שינוי. ליינוס מוצא עצמו מחוץ לאופיו הרגיל והשמרני, רגשות שלא ידע ולא הכיר משתלטים עליו.

הילדים מזהים את הכוחות הטמונים בהם, כי צריך איש אחד שיאמין ויגן וילחם על ילדי האי.

ספר קסום, המלמד מהו בית, “טוב להיות בבית”, חוזר ליינוס שוב ושוב לשכנע עצמו, כשחזר בסיום המשימה אל ביתו, ואז מגלה שהוא מתגעגע לאי חושב על הילדים.

“לפעמים, הוא חשב לעצמו בבית בים התכלת, אנחנו יכולים לבחור לעצמנו את החיים שאנחנו רוצים.

ואם יש לנו מזל, לפעמים החיים האלה בוחרים אותנו בחזרה.”

ממליצה בחום, גם למי שנרתע מספר פנטזיה. לא תצטערו.

הבית בים התכלת, טי-ג’יי קלון

מאנגלית: כנרת היגינס- דוידי

הוצאת: אופוס, 2024

תגובות בפייסבוק

המפצחות, פודקאסט בלשי מרתק של מעין רוגל ונילי אסיא

תפילות לשובם של החטופים והחיילים והמפונים בשלום לבתיהם.

החלמה לפצועים, ותנחומים למשפחות השכולות.

המפצחות – מעין רוגל, נילי אסיא

איני מאזינה לספרים קוליים. כילדה הקשבתי לפינת הילד, תוכנית הבידור היחידה שהיתה לנו. בערבי חמישי כולם חיכו לתוכנית המתח “פול טמפל” וכשהגיעה השעה, אני כבר נרדמתי. כיום, הפרעת קשב, שהתגברה עם הגיל מונעת ממני את היכולת להאזין ברצף לספר קולי, שלא לדבר על פודקאסטים.

חברה טובה שלי  שמאזינה לספרים קוליים המליצה לי בחום ושכנעה אותי לנסות. שני המשפטים הראשונים של הפודקאסט ריתקו אותי, למרות ההפרעה, הצלחתי להאזין לספר. איך? פתרון ותשובה בסיום.

המפצחות הוא פודקאסט המחולק לפרקים ובשלמותו הוא ספר קולי. הבנתם נכון, זה אינו פודקאסט  במסגרת הרגילה, זהו ספר הנשמע כמו פודקאסט. רעיון מיוחד ושונה.

דפנה שחק היא עורכת דין במשרד גדול שחולמת להיות בלש. מירי נחום היא סגן ניצב בדימוס. שתיהן נפגשות באולפן הקלטות כדי להקליט פודקאסט על “הרצח המשולש”. רצח  משנות השישים שלא פוענח עד היום. פרשה של שלושה מקרי רצח שלא פוענחו על ידי המשטרה, לא היה קשר בין שלושת הנרצחים, אבל נסיבות הרצח וכלי הרצח, עוזי, היו זהים, לכן היתה סברה שיש קשר בין הקורבנות.

מירי מנוסה בחקירות ומעלה השערות, היא מנווטת את דפנה החדשה בתחום אל התשובות לשאלות שהיא מעלה. לרגע היה נדמה לי, שמירי היא מרצה בבית ספר לבלשים ומלמדת איך למצוא רוצח, או איך לפענח רצח.

דפנה היא הצעירה מבין שתיהן והיא מלקטת מידע ממירי שמנסה ללמד אותה. לדפנה יש מחזר חדש, היא מתלהבת, מאוהבת, מירי עוקבת אחר האירועים של הזוג ומנסה לפענח את מערכת היחסים הטרייה כאילו היתה אירוע רצח. מירי מאוד חשדנית, דפנה מטשטשת. דולב אומר שאינה תמימה, אלא מאוהבת.

החיים האישיים האינטימיים של דפנה מסקרנים ויש תחושה שאנחנו בוחנים אותם כמו בלש.

ביחד הן מעלות השערות בנוגע לרצח המשולש, שואלות שאלות, יוצאות לחקור ולבדוק מסמכים. הן מגלות פרטים, הן מנסות לבדוק האם זו נקמה, או טעות. מי ידע במדויק את כל הפרטים על הנרצחים.

זה סיפור מורכב שיש בו רב הנסתר על הגלוי. כמו משחק שח של עשרה שחקנים.

כיוון שזה פודקאסט שהוא תסכית מתח או תסכית מתח כמו פודקאסט לא אספר מה המסקנות שלהן ולאן הובילה אותן החקירה ומה המסקנה.

בנוסף למירי יש עוד אנשים השייכים לחקירה, דולב אזולאי הטכנאי, המשמש בתפקיד המקהלה היוונית, שואל, חוקר, לפעמים לא מגיב.

אותי לא עניין מי רצח ולמה, אלא דרך הפיענוח והפיצוח. אם מישהו מתכנן לכתוב ספר או לחקור פרשת רצח זה הפודקאסט,

האם יש לנו פתרון?

תצטרכו להאזין לספר הקולי המרתק הזה.

איך הצלחתי להאזין? הקריינות מאוד מושכת ומעולה, מירי ודפנה משכנעות את המאזין שהן באמת חוקרות. במהלך האזנה סרגתי, מה שגרם לי לריכוז, כך שיצאתי נשכרת בגופייה ובקרדיגן.

יש לי עתיד בהאזנה וגם למלתחה ולארון הבגדים שלי.

ממליצה בחום רב.

המפצחות, מעין רוגל ונילי אסיא

הוצאה: יצירה עברית, 2024

קריינות: עדי דרורי, טלי קרק, דולב אזולאי.

יורם יוספסברג, ג’וני רוזנבלום, אלעזר קטן, שירי גדני, אלמוג הירש, גיא בן נון, אבי דוידוביץ’, נועה נובק, פולינה יפית.

תגובות בפייסבוק

בִּמקום פרידה, ספרו המרגש של זיו יונתן

תפילה לשובם  בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.
החלמה לפצועים ותנחומים למשפחות השכולות.

בִּמקום פרידה, זיו יונתן

את הספר קראתי לפני כמה חודשים, פגישה עם זיו יונתן בשבוע הספר, השאירה עלי רושם וחזרתי לקריאה מחודשת.

ספר פיוטי עדין רגיש ויפה כל כך עד כאב בעיצובו.

ספר שאי אפשר להישאר אדישים לאחר שמסיימים לקרוא אותו.

ספר נוגע כמעט בכל מילימטר של העור והרגש.

זיו יונתן, אמן ואיש רדיו לשעבר, מקבל מאביו, נתן יונתן, עשרה ספרים עם הקדשה. ברובם מופיע תאריך ובחלק לא.

זיו יונתן יוצא למסע התבגרות כדי לחפש את אביו. לא קל להיות הבן של נתן יונתן. משורר שהיה לאגדה. כולנו גדלנו על שיריו ושרנו אותם, הדור שלי כאב את מות בנו ליאור במלחמת יום כיפור. וכמעט תמיד התחבר נתן יונתן לשכול, לכאב מות החיילים.

עשרה ספרים עם הקדשה משאיר נתן יונתן לבנו, ירושה רוחנית וערכית, ירושה עם תובנה. בהקדשה הוא מסביר מדוע בחר בספר. זיו יוצא למסע,  הוא קורא את ההקדשות ועונה לאביו. עכשיו אביו ממשיך לדבר אליו מתוך החושך. האב והבן לא דיברו רבות ועכשיו  דרך הספרים הוא חוזר למצוא את אביו. ב”מובי דיק” הוא מוצא את הישמעאל שבאביו. ההערות של האב בספרו של וולף הם פרורי הדרך לפגישה המחודשת עם אביו, דרכם הוא מגלה את עצמו ומגלה את האב.

חלק מהספרים שניתנו לזיו קראתי, והסתקרנתי לדעת מדוע הוריש נתן יונתן דווקא אותם לבנו. כאילו חזרתי ברוחי לשוב לקרוא אותם דרך עיניים חדשות, עיני נתן יונתן האב ועיני הבן.

 “מובי דיק” הוא הראשון. זהו מאבק של האדם בניסיון להישאר נאמן לזרם, כך מגדיר אותו זיו. הוא ממשיך בספרו של וולף “על הזמן והנהר” (ספר בלתי ניתן להשגה) הוא מצווה עליו לקרוא אותו במידה ולא קרא, ואם כן שיחזור ויקרא. זיו יוצא לחפש את אביו בספר. “הזקן והים” הוא המשכו של מובי דיק “האדם אולי נידון לכישלון, אבל לא לתבוסה.” משפט מכונן כשהמילה תבוסה מודגשת. “אני מתרגם אותך עכשיו מזיכרון לגוף. הלוך וחזור נשלחת החכה שלי אל העומקים שלנו.”

המסע בין הספרים הוא למעשה מסע בין נשמות האב והבן, מסע של התבגרות. לאט לאט פורם זיו יונתן את מערכת היחסים, את המחשבות על האב, ובעיקר את ענני החושך כבדי המשקל של מות ליאור. זיו היה מאוד קשור לאחיו, גם הוא התאבל עליו, אבל מול ולצד ההורים שהתפרקו הוא לא יכול היה לתת מקום לצער שלו. הכאב של האב תפס את כל המקום. יש נימה של האשמה על ניכוס ליאור הבן ל”בנו של נתן יונתן” וכפי שקרא לו ליאור בני. זיו מעיז לומר לו שהפך את ליאור למיתוס. “אבל ליאור היה “בנך” בלבד. ולא האח היחיד שלי.” בעוד ליאור היה האח האהוב שהגן וגידל אותו.

זיו מדבר בגילוי ובכנות, היו משפטים שכיווצו לי את הלב ומה שרציתי הוא לחבק אותו.

“במקום פרידה” הוא שמו של שיר מפורסם אותו ביצעה להקת צוות הווי חיל האוויר. זיו משתמש בספרים ובהקדשות במקום פרידה מאביו, ובסיום הקריאה החוזרת, שאלתי את עצמי האם נפרד  מאביו? אשתו של זיו עשתה בחוכמה כשביקשה מנתן יונתן שייתן לבנו עשרה ספרים עם הקדשה כמתנה. זיו יימצא את אביו בהם תמיד, לעולם הוא לא יעלם לו או ייפרד ממנו.

הספר כל כך נוגע ופיוטי. זיו יונתן כתוב בדיוק כמו שמדבר, בחוכמה, בעדינות במילים מיוחדות וצבעוניות שמהפנטות את השומע ואת הקורא. צירופי המילים שלו מלטפים ופוצעים “איך נטעת אבא, ערוגות של תוגה.”

 אחד הספרים המרגשים שקראתי שיש בהם מערכות יחסים בין אב לבן. מעבר להיותו ספר פיוטי ופילוסופי שמעלה אצל הקורא מחשבות,  זהו ספר יפיפה המעוצב בטוב טעם. כל שער של ספר צויר בכישרון רב בידי האמן יוג’ין לימאי. ציוריים שנכנסים לנשמה. לכל ספר מוצמדת ההקדשה המרגשת של נתן יותן לבנו.

קראתי את הספר פעמיים והקריאה השנייה ריגשה אותי עד בכי.

זה הספר שהייתי רוצה לכתוב להורי. גם אני הייתי רוצה לקבל מהורי סימני דרך. הורי נפטרו כשהייתי צעירה, ואפילו מאוד צעירה. בשנים שלאחר מותם הייתי עסוקה בי ובמשפחתי הצעירה. לאחר שנים חיפשתי אותם, תחילה בתמונות ואחרי כן בפיסות נייר שכתבו, כמה שמחתי למצוא משפט סתום שכתב אבי, או מכתב שאמי כתבה לי בתקופת שרותי הצבאי, כאילו באחת הם קמו מול עיניי ואפילו חיבקו אותי.

תודה לך זיו על פגישה בשבוע הספר שהובילה אותי לקריאה מחודשת בעיניים אחרות. קריאה שבה חיפשתי את עצמי בין השורות, חיפשתי את הורי. כל זאת בעקבות כמה מילים שאמרת לי והן מתוך הספר. “באחת השיחות שהקלטנו לגלי צה”ל, ישבנו זה מול זה בתמונת ראי: רגל על רגל ויד שמאל על ברך ימין. פתאום אני מבחין בדמיון התנוחות שלנו, וזורק את הרגל במהירות לצד השני. פרצת בצחוק, כי תפסת את ניסיון ההימלטות שלי, ואמרת: “אתה פוחד להיות דומה לי…” הודיתי באשמה בהנהון ראש, נבוך.” משפט ששלח אותי לחפש את הורי אצלי.

ספר מיוחד ואחר. ספר שמעלה מחשבות רבות על מערכת יחסים בין אב לבן. ספר הכי אישי שקראתי.

פנו לכם זמן ומקום בלב וקראו אותו.

לא תצטערו.

בִּמקום פרידה, זיו יונתן

עורך: גדעון טיקוצקי

ציור העטיפה והשערים בספר: יוג’ין לימאי

ספרית הפועלים, 2023

תגובות בפייסבוק

יקירי המנוול, ספרה הנוקב של דפנט

מייחלת לשובם בשלום של החטופים, החיילים, המפונים.

החלמה לפצועים וחיבו תנחומים למשפחות השכולות.

יקירי המנוול – דפנט

אני אוהבת את הכתיבה של דפנט. כתיבה בועטת נוקבת ישירה ואינה מתייפייפת.

ב”יקירי המנוול”  כמו בספרה “סיפורו של ורנון סובוטקס” היא משיכה לומר  את כל מה שהיא חושבת, על גברים, נשים, כסף, מעמד, חברה ויש לה הרבה מה לומר.

זהו רומן התכתבות, מכתבים במייל ופרסומים בבלוג אינטרנטי.

אוסקר, סופר מפורסם, מעלה באינסטגרם פוסט פוגעני שבו מביע את דעתו על רבקה, שחקנית מפורסמת כבת חמישים. “האשה הנערצת הזו שהעניקה לנערים רבים את  העונג הקסום של הפיתוח הנשי, היום היא צפרדע קמוטה.”

רבקה אינה נשארת חייבת ועונה לו. אוסקר מוחק את הפוסט, היא מצידה כותבת לו “שתמות.”

החלפת המכתבים נעשית בתקופת המי טו, זוכרים? זה נראה כל כך מזמן, רחוק.

מכאן מתחילה החלפת מכתבים ביניהם, שתימשך כשנתיים מבלי שהם ייפגשו. אנחנו לומדים על כל אחד מהם. היא היתה חברה של אחותו, הוא היה האח הקטן והמציק שהיה מאוהב בה. רבקה מתארת את נקודת המבט הנשית שממנה צמחה,” אמרו לי שהדבר הכי יפה הוא למות למען האהבה. אין גורל טראגי מזה לאשה.”

 אוסקר מגלה לה על חולשותיו, על היותו מכור לסמים, אלכוהול, רבקה מעודדת אותו, מדובבת אותו להיפתח ואוסקר, שחשב את עצמו כחצי אל מגלה בפניה את חולשותיו.

בזמן החלפת המיילים ביניהם מעלה זואה, בעלת בלוג מפורסם על מהות הפמיניזם, בלוג עם עוקבים רבים פוסט נגד אוסקר. בפוסט היא מאשימה אותו בניצול מיני. היא היתה יחצנית בהוצאת הספרים שבה הוצאו ספריו של אוסקר. הוא הטריד אותה עד כדי סיוט. חייה הפכו לסבל והיא מרגישה שהוא הרס את חייה. ועל כך כותבת לו רבקה באחד המיילים  “תחשוב לבד…למשל על זה שניצלת את עמדת הכוח הבלתי מעורערת שלך כסופר אופנתי כדי להתעלל בעובדת…תגיע  למסקנה שנשים אמורות לקום בבוקר וללכת לעבודה בלי לרעוד מםחד שמא.”

אוסקר מספר לרבקה את הצד שלו, ברור לנו שהוא  מצטדק, שלא כך היה ומה הוא עשה בסך הכל?  מאז שאנשים מעלים סרטונים לרשת, הוא מקפיד ולא אומר דברים פוגעניים, שלא לדבר על נגיעות.

במהלך ההתכתבויות עם רבקה אוסקר עובר שינוי. המכתבים הם מעין מסע אישי שלו, הבנה מה הוא עולל לעולם ולנשים סביבו כולל אשתו לשעבר ובתו.

רבקה משמשת מעין חונך לאוסקר, היא מובילה אותו להבנות. היא  גם בתפקיד השופט. מאוד רציונלית, מפוקחת, רואה את שני הצדדים. היא עושה לו שיקוף נכון כיצד החברה רואה אותו. הוא מקרה סוציאלי עבורם, עושה בושות. רבקה מדברת על הכל, על החברה, על האלימות, על הצבא.

בתחילת הרומן יש דמות נוספת מואנשת והיא האינטרנט והרשת החברתית. בתחילה מוקצנות התכונות השליליות של הרשתות החברתיות. הכוח שיש בהן לפגוע ולהרוס. היכולת של ההמונים בעזרת  הרשתות להוביל לשינוי ומהפכה כמו המי טו. אפשרויות העלאת נושאים לתודעה.

אם בתחילה הוצגו הרשתות כשלילות בהמשך מוצג החיוב שבהן. במהלך ההתכתבות פורצת מחלת הקורונה, היה משעשע לקרוא איך המחלה התפשטה כיצד פחדו ממנה, בייחוד בצרפת שסבלה מאלפי מתים. התיאורים של שדות תעופה סגורים, פריס ריקה ומסכות, היה כל כך חי.

אם קודם האינטרנט והרשת החברתית היו בעלות השפעות שלילות והרות  אסון, הרי שבסגר התגלו כמצילות מהבדידות “הסגר מעניק שאר רוח ליוצרי הפלטפורמות”.  אפשר לתקשר, להיפגש, אומנם בחלונות.

אבל הטכנולוגיה גם גורמת לתיסכול אצל הדור המבוגר מול הדור הצעיר, המבוגר מרגיש שהדירו אותו.

ההתכתבות ביניהם שהחלה כזריקת בוץ, רפש ואלימות מילולית משנה בהדרגה את אופייה והופכת לחברות והתבגרות, שניהם מתפקחים. לטעמי וזה הפגם של הספר בעיניי, המעבר לחברות אנושית וחומלת היה מהיר מדי, לא שרציתי שימשיכו באלימות, אלא שציפתי מדפנט שתמשוך עוד קצת את ההתרסה, את הבעיטות.

דפנט מעיזה לגעת באופן מוצלח ומשכנע בנושאים רבים בעולמנו ובעיקר במה שמעוללת טכנולוגית המקלדת והרשתות החברתיות.

השפה של דפנט ישירה, חכמה, כנה ומציאותית. היא יודעת על מה היא כותבת והיא מבינה כיצד העולם צריך להראות.

“יקירי המנוול” הוא רומן בעל מספר קולות, כל אחת מהדמוית מדברת בקולה ומעלה את המחשבות האישיות. הדמויות מספרות בכנות על משפחה, זוגיות, מיניות, קיום יחסים, כסף, קפיטליזם, מגדר.

יקירי המנוול, דפנט

מצרפתית: רמה איילון

עורכת הסדרה: ארנית כהן-ברק

הוצאת: מודן 2024

תגובות בפייסבוק

בוקר מפעים עם אוריין צ’פלין אצלי בסלון

לא שוכחים את החטופים, החיילים והמפונים.

החלמה לפצועים, חיבוק למשפחות השכולות.

בלה, יענקלה ואוריין הגיעו אלי לסלון כמעט לארבע שעות

“מי אם לא האומנות שתשכיח אותנו מהצרות, זו תפקידה” במשפט מנחם שכזה סיימה אוריין את מפגשה עם חברות מועדון הקריאה בביתי.

ואכן, במשך שעתיים שלמות שכחנו מה-כל. לא זכרנו שיש חוץ בכלל.

זה היה מפגש מפעים, מנחם ומצחיק, שסיכם את השנה.

אוריין, יפה מבחוץ ויפה מבפנים סיפרה לנו, איך התחילה לכתוב, כשהיא בכלל לא התכוונה. סיפרה שנולדה בקיבוץ שריד והיתה שכנה של נתן יונתן. לאחר שירותה הצבאי עזבה את הקיבוץ. לפני למעלה מעשרים שנה נסעה לדאלס לרילוקיישן, שנים שהתארכו. כך מצאה עצמה ללא עבודה והמצפון הקיבוצי לא הרפה, היא כל הזמן התייסרה, מה יגידו בוועדת העבודה על כך שאינה עובדת.

ההחלטה ללמוד היסטוריה אמריקאית קיבצה אותה עם עוד 25 נשים מכל העולם. בסבב ההרצאות כל אחת סיפרה סיפור, אוריאן החליטה לספר על הקיבוץ והלינה המשותפת. בחורה צעירה שישבה מולה בקהל שאלה בזעזוע ” הממשלה שלכם ידעה מזה?”

מכאן הדרך למחקר, שהיא לא כל כך רצתה לעשות על הלינה המשפחתית, היתה סלולה. אוריאן סיפרה על הנשים שתיחקרה, על הבנות של הלינה המשפחתית ועל שומרת הלילה.

הספר שחוקים נולד מסיפורי חברות על זוגיות, אוריין העלתה פוסטים בפייסבוק שגרפו קהל. אותנו היא שעשעה בסיפורים שעומדים מאחורי סיפורי הזוגיות. “כן, כולם חיים יחד ובאושר.” חייכה אותנו בתשובה לשאלה “מה עם הזוגות?”

הסיפור של יענק’לה ובלה בספר “שחוקים” הוביל אותה לכתוב את “משהו קורה לבלה”.  אחד הספרים הרגישים שנכתבו על מחלת השיכחה והתמקדה לא רק בחולה, אלא גם באנשים שסביבו. לשמוע את אוריין מספרת אפיזודות מהמחקר של על אנשים דמנטים היה מצחיק. “מה שלמדתי מהראיונות הוא, שצריך לזרום עם החולה.”

אוריין היא מספרת סיפורים אמיתית, בשפה מיוחדת וקולחת לקחה אותנו אל מעבר לעננים, לימדה אותנו על חמלה, הראתה את המציאות כמו שהיא וצבעה אותה קצת בורוד.

רותקנו במשך שעתיים לדבריה של אוריין, למדנו ממנה על הקיבוץ, על דאלס, על זוגיות והאפיזודות שבהן, על בחירות ספרותיות.

לא יכולנו להזמין בוקר נפלא שכזה כמסכם את שנת הפעילות של המועדונים וחותם שנה מורכבת. לא יכולנו לבקש בוקר מיוחד שכזה בימים של שבוע הספר.

תודה לך אוריין על מפגש מרתק, מעניין, מחכים ובעיקר משכיח.

תודה לך על בוקר מלא בתקוה לטוב, בוקר שבו נתרמנו ממך ומהאומנות כולה.

מחכים לספרך הבא.

תודות לחברותי לי-את ורתם על הצילומים.

מוזמנים לקרוא מה חשבתי על ספריה של אוריין

ארבע שעות ביום

משהו קורה לבלה

תגובות בפייסבוק

המלצות ספרים לשבוע הספר תשפ”ד

המלצות ספרים לשבוע הספר תשפ”ד

מאז שלמדתי לקרוא היה  שבוע הספר החגיגה שנתית שלי. השנה כמו כל שאר החגים הוא עטוף בעצב ותפילה בלתי פוסקת.

בימים ובחודשים אלו הקריאה הצליחה להרחיק אותי מעט מכל המסביב. זה היה לכמה שעות ובכל זאת ברכתי את אפשרות הבריחה.

החידוש העיקרי שלי השנה הוא שעברתי לקריאה דיגיטלית, לאט לאט הנחתי את הספרים המודפסים, למדתי לקרוא מהמסך. למדתי לברך על יתרונות הטכנולגיה שמאפשרים לי נשיאת מאות ספרים בתיק ומקום בספרייה שלי.

כמו בכל שנה אגיע לדוכני שבוע הספר, אשוטט בין הדוכנים, אפגוש את הסופרים הנערצים עלי, ואודה להם באופן אישי על חווית הקריאה.

ספרי מקור רבים פורסמו השנה, עד שנדמה היה לי, שכולם כותבים. אני שמחה על יוצרים חדשים, שהצטרפו למדף הסופרים, מאחלת לספרי הביכורים הצלחה רבה ולסופרים הטריים המשך כתיבה.

במהלך השנה המלצתי על ספרים רבים, הבחירה המצומצמת קשה.

לפניכם רשימה חלקית של המלצותי של ספרי מקור וספרים מתורגמים.

כמו תמיד, רשימת ההמלצות  אינה לפי דירוג הספר, אלא לפי סדר הקריאה שלי במהלך השנה.

לחיצה על שם הספר תוביל אתכם לסקירה שלי עליו.

ספרי מקור

נשארתי בשבילכם, רוחמה אלבג. הוצאת אפרסמון

“נשארתי בשבילכם” הוא ספר מרתק ומהפנט המנסה לבדוק את קשרי המשפחה הפרטית והמורחבת ואת השפעתה על דור ההמשך. ספר המתאר שלושה דורות של נשים, נשים בעלות קול פנימי חזק.

מהתחלה, דויד גרוסמן,הספריה החדשה

הקריאה המחודשת בסיפורים הפעימה אותי שוב מיכולת הכתיבה ומזרעי הכתיבה של גרוסמן לספרים העתידיים שלו.

ופתאום בוקר, נעמה דעי. הוצאת עם עובד

רומן ראליסטי עכשווי המפגיש שתי דמויות שמגששות ומחפשות אחר אהבה וקשר רגשי. רומן על אהבה, זוגיות, משפחה.

מזל של מתחילים, רעות וייס. הוצאת שתים.

ספר כיפי. שרונה מצטרפת לתחרות בעיתון וכותבת מדור הורוסקופ שנון ומחייך. כולם בכפר סקרנים לזהות הכותב ועוקבים בדריכות. מה שמתברר שהתחזיות מתגשמות וחלקן גורמות לסיבוכים.

מכתב לסוהר 343ב, לבנה מושון, הוצאת עם עובד

 ספר שאי אפשר להניח והוא אינו מניח לקורא. בת לסוהר מגוללת במכתב אליו את מסכת היסורים מצידו אליה ואל משפחתה. והוא עונה לה דרך ראיון אישי למראיינת.ספר מעולה הכתוב במלוא הכאב והעוצמה.

מיין הארט, איריס אליה כהן, הוצאת: ידיעות אחרונות, 2024

 ספר מטלטל ונוגע ללב. פורט על כל נים של הגוף. ספר שמשאיר אחרי קריאה שאלות פילוסופיות רבות.בשפה מכשפת וקולחת מספרת איריס אליה כהן את סיפורה של בטי, תאומתה של זהרה מגלבי, שהופרדה ממנה מהמעברה. סיפור עצוב מתובל בהומור, כמו שרק איריס יכולה לכתוב.

בני טובים, כנרת רוזנבלום. עורכת: יערה שחורי. הוצאת: כתר ספרים, 2024

סאגה משפחתית העוקבת אחר שלושה דורות על רקע היסטורית המדינה שהשבעה באוקטובר מהדד בעוצמה.סיפורה של משפחת בן טובים על התעשרות והזנחת האידיאלים.

איפה את בקיץ, נטע חוטר. הוצאת: תכלת, 2024

ספר קריא, מצחיק ושנון על נשים וגופת גבר אחד, ספר על חברויות, עם תבונות על החיים, על זוגיות, על אהבה. הוא כמו רכבת הרים בלתי ניתנת לעצירה.

ספרים מתורגמים

אופי,רומן על אב ובן, פ’ בורדוייק, ספרית הפועלים

המלצה חמה ואפילו רותחת לספר יחודי  וחד פעמי על שלושה אנשים בעלי אופי עקשן ,אופיו של כל אחד מנווט אותו לכיוון אחר ובחירות של החיים.

סוד בוער, שטפן צוויג, מגרמנית, הראל קין, הוצאת : תשע נשמות, 2024

תרגום מחדש לנובלה מוכרת, זו נובלה המתארת תהליך התבגרות כואב של נער בן 12. ברגישות יוצאת דופן מצליח צוויג להעביר לקורא את ייסורי ההתבגרות.

הקוסם, קולם טויבין. מאנגלית, ניצה בן ארי.הוצאת שוקן, 2023

ביוגרפיה מהפנטת על תומאס מאן מגדולי הסופרים, שהעניק לנו ספרות נפלאה. בכתיבה צבעונית, מדויקת ומפורטת קולם  מפיח קולם טויבין חיים בתקופה ודמויות. מצייר תקופה שדעכה, תקופה של תרבות, נימוסים, הקפדה על פרטים ומוסר.

כל הדרכים מובילות לרומא, שרה אדמס, הוצאת ידיעות אחרונות.

ספר רומנטי מהנה שהתאים לי בדיוק בימים אלו. בריחה קלה. ממליצה.

סודו של הצורף, אליה ברסלו. מספרדית: מיכל שליו. הוצאת: תשע נשמות, 2024

סיפור אהבה עדין ורגיש הכבול בתעתועי הזמן. ספר חכם ומיוחד הכתוב כמו תכשיט עדין.

מסיימת בתפילה לשובם לבתיהם בשלום של החטופים, החיילים, והמפונים.

החלמה לפצועים, חיבוק תנחומים למשפחות השכולות.

מי ייתן ומדינתנו תדע שקט וימים טובים.

תגובות בפייסבוק