הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
קריסה – ספר המתח המעולה של אברהם אלטמן
נדירים הם ספרי המתח שאני קוראת. סוגה זו אינה כוס התה שלי כמו שאומרים במחוזותינו.
חברה שמכירה את טעמי ביקשה שאקרא. היא המליצה ואמרה, “את לא תניחי בצד ולא תדלגי לסיום, כדי לדעת מי רצח ולמה.”
היא צדקה.
“לא היה שום דבר מבשר רע בצלצול הטלפון שעל שולחנו של יגאל.” כך נפתח הספר “קריסה”. יגאל הקר מקבל את בשורת האיוב על כך שבתו הדס ,דוקטורנטית מצליחה, נרצחה בתקרית ירי בצפון תל אביב, ליד הירקון.
הרצח של הדס יוביל את יגאל לנסות לגלות מדוע נרצחה ומי רצח אותה. המשטרה פתחה בשני כיווני חקירה רגילים, יתכן והדס היתה במקום ונורתה בטעות, או שהיא שותפה ומעורבת והיוותה מטרת חיסול.
מכאן מתגלגלת העלילה ברחובות תל אביב. העיר שלי, רחובות הקרובים לביתי ומוכרים לי כל כך.
התשובה לרצח של הדס ניתנת מיד בהתחלה. יגאל שאינו מרוצה ממה שהמשטרה גילתה ומבין שמתחת לפני השטח העניינים הרבה יותר מורכבים, חברות הלוואות בשוק האפור, השתלטות המאפיה על אזורי חנויות, הלבנת כספים, אנשי עירייה השותפים לפשע ומאשרים בקלות רישיונות. ועוד שחיתויות. מחליט לנסות ולמשוך בחוטים על מנת להגיע לצדק.
“אבל לא התחילו לגעת בקצה קצה של אימפריית הרוע הנחבאת מאחורי החזות המהוגנת של פקידים, אנשי משפט וחוק פוליטיקאים נושאי משרות ציבוריות”
צדק הוא הגיבור הסמוי של הספר. לגיבורים חשוב לחשוף את הרוע והפשע שלא פוסח על כלום, מחלחל לכל מקום, ממשלה, אוניברסיטה, משטרה.
אל יגאל חוברים שניים נוספים, אלכס חברו לעבודה ואמנון. יחד הם הופכים לשלושה גיבורים שמקבלים החלטה ליטול את החוק והצדק לידיים. יחד הם מפצחים קודים במחשבים, רודפים אחרי אנשי מפתח חשובים. כל זה כשברקע מוזכרות תנועות המחאה החברתיות הגורמות לצמיחת תנועת מחאה של צדק חברתי.
בתחילת הספר מזכיר אלכס ליגאל את הרעיון שלו לדני דין. בהמשך דני דין הופך להיות ממשי, רעיון הרשת החברתית או העיסוק במחשב למעשה הוא כמו אדם שרואה את כולם ואינו נראה. יש לכך דוגמה נהדרת בספר ולא אפרט אותה מחשש לספוילר. מודה שלא חשבתי על הרעיון של משתמשי פייסבוק ושאר הרשתות כדני דין.
נושא הספר הוא מחאה כנגד עיוותים בחברה שלנו, עיוותים שהולכים וגדלים מיום ליום. חשש שהמדינה תקרוס. “מדינה מתפקדת היא מדינה שיש בה איזונים, שיש בה כוחות מנוגדים הפועלים כל הזמן ומאזנים זה את זה ושומרים מפני גלישה לתחומי האי תיפקוד.”
יגאל נטל על עצמו את התפקיד של הנביא בשער, זה שצריך להזהיר מפני העתיד ונפילת המוסר במדינה. אי אפשר לשלוט באנשי הפשע שמחלחלים לכל מקום, אך ניתן לשלוט במדיה החברתית שתוביל למחאה חברתית. יגאל הופך להיות איום.
“קריסה” הוא ספר עכשווי, עם רמזים מאוד ברורים למה שמתרחש בארצנו. אפשר לומר אפילו אמירה מפורשת. הוא מכיל את האירועים החברתיים שהיו כאן בשנים האחרונות. כולל ניסיונות התנקשות של אנשי המאפיה. ספר מתח קצבי וטוב. כתיבה משובחת בשפה גבוהה (לא מידי) כמו, “מלהגת בשפתה, בידיים צפודות”.
אברהם אלטמן הוא יועץ אירגוני למערכות ציבוריות ועיסקיות. מה שניכר מאוד בספרו. הוא יודע על מה הוא כותב, חודר אל מתחת לפני השטח ומעלה את הבוץ על פני האדמה.
ספר מתח ראוי בהחלט.
קריסה, אברהם אלטמן
פרדס, 2019
התמונה צולמה על רקע המקומות שבהם מתרחשת העלילה.
אמזלג – האינטלקטואל הרגיש של יוסי סוכרי
יוסי סוכרי מגיש לנו גיבור שהוא אנטי גיבור לחלוטין. הגיבור החדש של הספרות.(כמו שהגדירה אותו עבורי חברתי בשיחה על הספר ) גיבור שאולי לא נאהב אותו, אבל אנחנו צריכים בהחלט להכיר אותו ואת מניעיו.
“אמזלג” הוא יומן מסע פסיכולוגי. יומן מסע חיצוני ופנימי שלפעמים הגבולות בין שניהם מטשטש.
הספר נפתח בידיעה ומסתיים בידיעה. בפתיחה אמזלג יודע שנישואי הסתיימו. ומרגע הבנת הידיעה הזו הוא מתחיל במסע אישי לא מתוכנן ולא מודע אל עצמו.
עמנואל, מנו, אמזלג, בן לאם שנולדה בלוב ולאב שנולד במרוקו. אמזלג הוא דור ראשון בארץ. וככזה הוא מחפש את זהותו בתוך העבר של הוריו, ההווה שלו והעתיד של ילדיו.
אמזלג בן החמישים, מתגורר בלב תל אביב, במקום הכי רוחש של העיר.(המקום הכי אהוב עלי בעיר) הוא מרצה, מורה לפילוסופיה. אינטלקטואל קורא ספרים, קירקיגור, פסואה. הוא מכור לבגדי מעצבים ומותגים, שהם עבורו פיצוי על ילדותו ומוצאו המזרחי שנחשב בעיני נחות. רכישת ג’קט מותגי או חולצת פשתן יוקרתית בסכום של חצי משכורת גורמת לו לעונג עילאי.
לאחר שנפרד מאשתו הרופאה, הוא שוכר בית קרוב אליה ולילדיו. פירוק הנישואים ופירוק הבית מוביל אותו למחשבות על, “מה הופך טריטוריה פיסית לשייכות.” או “האם בית הוא המקום שבו גדלת או שבית הוא ירושת מסורות וחוויות מהורינו.”
מכאן הוא יוצא למסע בעל כורחו אל עברו, הוא מגיע לבית הוריו בגבעת שמואל, בית שניסה להתחמק ממנו בילדותו. בית שבו הוריו שמרו על המסורת שלהם מִשָם, מרוקו ולוב. אמו המשיכה ללבוש את הבגדים הצבעוניים של בני עדתה. בגדים שבהם התבייש אמזלג כילד וניסה לפצות עצמו בבגדים מהודרים בבגרותו. בית שאמזלג התבייש בו, כי הוריו היו שונים ולא התערו בחברה הישראלית.
והוא אמזלג ניסה בכל כוחו להדחיק את הבית המסורתי המזרחי והפך ל”משתכנז”. חושב על חברו האשכנזי, רוזנצוויג, ״הוא לא יבין לעולם את הנידחות את ההרגשה של הימצאות הרחק מהמקום והזמן שבו הדברים מתרחשים לדעת שאתה בחוץ מבלי שיהיה לך מושג איך נכנסים״.
המסע הוא לא רק אל שורשי ביתו שלו ,אלא מסע אל תוך עצמו, איזה אבא הוא. והוא משתדל כל כך לרצות את ילדיו ולפצות אותם על פירוק הבית. מנסה להדחיק את המחשבה שהבית עבורם הוא הבית של אשתו, וביתו הוא רק בית אירוח. הילדים מצידם מנצלים את החולשה ועושים עליו מניפולציות. אם חשב שיהיה לו זמן איכות עם ילדיו הרי הוא מגלה כעת שזהו זמן ההופך לאיום ממשי על קיומו. יש בספר סצינת גלידה הזויה שבה הם מטלטלים אותו מגלידת ונילה לגלידה סיצלינית כשכל אחת נמצאת בצד אחר של רחוב אבן גבירול. והוא מנסה לרצות אותם ולהיות האב מספר אחד, עד שצועק די !!! והם נבהלים.
אמזלג עובר מסע חובק עולם, מסע פיסי ורגשי. הוא מוצא עצמו מתקרב למזרחיות של הוריו, מתחיל לחקור את אומנותם. נוסע אל מקום הולדתם ועדיין מרגיש שאינו שייך. מתעורר בו ספק רדום.
״ אפשר שהשקעתי את עצמי בלימודי התרבות המערבית כתחליף למה שהציעו לי הוריי מצפון אפריקה? אולי התאמצתי כל כך, לא רק כדי להצליח, אלא דווקא כדי להתרחק.״
אמזלג הוא הטיפוס שחושב. הרבה שיחות מתרוצצות במוחו לפעמים כמעט כמו זרם תודעה. הוא חושב על הכל ועובר ממחשבה אחת לשנייה. הוא ועצמו מנהלים שיחות נפש.
ככל שעוברים החודשים מגלה אמזלג שהוא לא היה מודע לעצמו. הוא מגלה אמזלג חדש, את זה שניסה לברוח ממנו ואת זה שהדחיק. למעשה הוא מבין שבניסיונו להדחיק ולברוח מבית הוריו המזרחיים ולנסות להיות מישהו אחר הוא איבד את האני העצמי שלו.
רק בסיום הרומן הוא מגיע לתובנות ומחשבות מזוככות. מחשבות של מי הוא באמת ושהוא תוצר של עבר הוריו וההווה שלו. הוא מבין את מניעי הוריו והתנהלותם ומפנה את רגשות האשם לחמלה.
מודה, היה לי לא קל לקרוא את הספר מכמה טעמים. אמזלג הכעיס אותי, לא בגלל רגשות הקיפוח וחוסר האהדה שלו למוצאו, את זה אני מכירה ומבינה ואיני שיפוטי,. אלא בגלל התנהלותו. היתה לי תחושה שהוא שט בתוך חיו, הכל מנווט אותו ולא הוא עצמו ואת מעשיו. הקושי השני היה באופן הכתיבה, הכתיבה היתה ברובה אינפורמטיבית, לא הצלחתי להרגיש את אמזלג. שיחה עם חברה על הספר הובילה אותי לסיימו. (תודה לי-את) ו….היה שווה ביותר לעבור עם אמזלג את כל התלאות שלו בשביל להגיע אל מונולוג הסיום חוצב הלהבות שלו ולהתרגש יחד איתו. ובאמת שהתרגשתי ואפילו הזלתי דמעה. כל הספר היה טיפוס איטי אל הפיסגה.
עוד מילה על העטיפה הסגפנית שאינה עומדת לפי כללי השיווק. העטיפה גאונה לדעתי, כאילו אומרת, הנה אני אמזלג עומד לפניכם, ככה כמו שאני, בלי מותגים, בלי בגדים. חושף את עצמי. קבלו אותי כמו שאני, נולדתי מחדש.
“אמזלג” הוא ספר שמתוך שבר ומשבר צומחת דמות עם זהות ושורשים חדשים.
ממליצה מאוד.
אמזלג , יוסי סוכרי
הוצאת עם עובד, 2019
‘קצפת ודובדבנים, סרטו החדש של גור בנטוביץ
“קצפת ודובדבנים” מועמד ל-11 פרסי אופיר ובצדק.
אני אוהבת קולנוע, בבית שלנו זה דווקא התחום של בעלי. אני אוהבת סרטים ישראלים, כי יש בהם הנגשה של המקום והאנשים שלנו. לא צריך הסברים פוליטיים, הסברים חברתיים כי הכל מוכר מהיומיום שלנו.
יותר מכל אני אוהבת סרטים שהם ארספואטיקה, שכן הם מקרבים אותי לאומנות וליצירה.
“קצפת ודובדבנים” הוא הררי קצפת של הנאה. מזמן לא נהניתי מסרט חכם ויצירתי.
נדמה שכל שחקן היה מאושר לשחק את עצמו בסרט. גור בנטוביץ’ משחק את עצמו בסרטו שלו נפלא. הדמות כל כך טבעית ואמיתית, שלרגע נדמה היה לי, שהוא אוטוטו יוצא מהמסך ומתיישב לידי וצופה בעצמו.
על מה הסרט.
“חיים מוות וקולנוע,” אומר צורי מול לוח המודעות ומול מדביקי מודעות הסרט.
עבור כל יוצר היצירה שלו היא החיים שלו ואי הצלחתה היא כמו מוות עבורו.
צורי שוסטק הוא במאי קולנוע החרד להצלחת סרטו. סרטו “קצפת ודובדבנים”, יצא לאקרנים והוא חושש מתגובת הקהל, המבקרים ואפילו מתגובתו של מקרין הסרט. במשך לילה אחד, ליל הבכורה של סרטו, הוא עובר תלאות וייסורים, הוא מטייל במונית עם נהג בעל חוכמת חיים שמציב מולו את מראת החיים. הנהג הוא דובר קוסאשווילי שמשחק מצוין ובאופן הכי טבעי שיכול להיות.
בת זוגו, היא עורכת הסרט שלו, מאיה קניג, המשחקת גם היא את עצמה בסרט.
סרט כיפי, קצבי ומרתק, מצחיק עצוב, מתוק מריר שלא רציתי שיסתיים, סרט חכם ויצירתי.
סצינת הפתיחה מבריקה בעיני, לרגע חשבתי שאלו הן הכתוביות בפתיחה, עד שהבנתי שזו סצינת הפתיחה של הסרט שמובילה אותנו אל תוך החרדות הטורדניות שלו.
לא יכולתי שלא להתעלם מהשוואת המונולוג של צורי מול מדבקי פרסומות הסרט למונולוג של המלט “להיות או לא להיות.” “אתה יודע מה זה ליצור סרט? זה שנים של עבודה, זה אומר למשכן את הדירה שלך…”
הוזמנתי להקרנת הבכורה בקולנוע רב חן על ידי .“פקין תקשורת ויחסי ציבור” גור בנטוביץ’ הגיע לבוש באותם הבגדים שבהם מופיע בסרט, איך אמרתי, נדמה לרגע שהוא בסרט ובאולם.
רוצו לראות את הסרט המיוחד. הנאה מובטחת. צורי אל תדאג הסרט שלך מוצלח ואין חשש שאחרי יומיים ידביקו עליו מודעת סרט אחר.
קצפת ודובדבנים
תסריט ובימוי גור בנטביץ’.שחקן ראשי גור בנטביץ’.שחקנית ראשית מאיה קניג בנטביץ’,שחקני משנה דובר קוסאשווילי, אלון אבוטבול הדס בן ארויה ,אסתר רדא.
כוחו של הכלב – ספרו רב העוצמה של תומס סוואג
ספר בטעם של פעם !!!
הספר הזכיר לי את כתיבתו של ג’ק לונדון, משהו בניחוח העביר בי את אותן תחושות הקריאה כשקראתי את “מרטין עדן”.
בדרך כלל איני מתייחסת לסופרלטיבים שנרשמים על הספר. בגב הספר נכתב “קולו של תומס סוואג’ הוא פלא מהפנט…הנה לכם סופר שאינו מבזבז מילה שלמה במָקום שבו תתאים השתיקה” הניו יורק טיימס.
הפעם המשפט כל כך נכון, ואני מוסיפה, כל מילה בספר אינה מבוזבזת. כל מילה עומדת נטועה במקומה, לכן יש לקרוא את הספר קריאה איטית, כי כל מילה היא בעלת משמעות ויש לה הסבר מדוע היא נמצאת שם. הכל מוקפד ומתוכנן ולכל דבר התכוון המספר.
העלילה בספר מצומצמת ואיני רוצה לספר ולהרחיב עליה כדי לא לפגום בהנאת הקריאה שלכם.
מציעה לכם לא לקרוא מאומה על העלילה. פשוט לקרוא את הספר.
פיל וג’ורג’ אחים בני ארבעים החיים בחווה במונטנה שבמערב ארה”ב. משנת 1900 במשך 25 שנים מאז שהיו בני 15 הם מובילים בקר. שניהם עשירים, אך חיים חיים פשוטים.
פיל הבכור, איש גס ומחוספס, חוואי נוקשה העובד בידיים חשופות ללא כפפות ולועג לשאר אנשי המקום המכסים ידיהם. מתקלח פעם בחודש בנהר ומסתפר שלוש פעמים בשנה. הוא החכם, זה שהיה תלמיד מצטיין וקורא הרבה. הוא בעל יכולת הבחנה, עיניו חדות לזהות כל פרט בטבע ואפילו את “ההונאה העלובה של הטבע הנקראת צבעי הסוואה”. הוא מזהה כל חיה פצועה וחלשה ממרחקים. עיניו חדות עד כדי כך שהוא היחיד הרואה את הסלעים והרכסים שמזדקרים אל מול החווה בדמותו של כלב רץ.
״צופה מבחין מפענח בעוד כולנו רואים ושוכחים״
פיל הוא בעל תכונות של מנהיג, כל הפועלים מעריצים אותו ובעיקר חוששים מהתנהגותו הלעגנית.
הוא לועג להכל ולכולם. אינו חוסך במילותיו. התכונה הבולטת והמובילה אצלו היא יכולת ההמתנה.
אחיו ג’ורג’ הצעיר ממנו שונה באופיו. הוא בעל תכונות של חוואי, בוקר מלידה, אך בהשוואה לאחיו הוא עדין יותר, שקוע במחשבות, הוא חסר דמיון, אך הוא זה המתקשר עם הסביבה טוב יותר מאחיו.
שני האחים גרים יחד וחולקים את אותו החדר מילדותם למרות בית החווה גדול הממדים שלהם. שני האחים כל כך שונים, הדבר היחיד המשותף להם הוא קשר דם.
״הם תמיד היו קרובים, חייהם משלימים אלה את אלה בצורה מלאה כל כך, האחד רזה האחר מוצק, האחד נבון האחר איטי-הם היו כמו תאום יחיד״.
שני האחים חיים יחד כצמד רקדנים מושלם. עד שיום אחד ההרמוניה ביניהם מופרת.
מכאן באיטיות נדירה מוביל הסופר את הקורא אל נבכי הנפש של הגיבורים למערכת היחסים בין שני האחים הדומים והשונים.
מכאן היחסים והעניינים הולכים ומסתבכים, באיטיות נפלאה, צעד אחר צעד לוקח הסופר את הקורא ויחד אנחנו בוחנים את מה שעלול להיות. הקורא תוהה מה יקרה, יש רמזים לכמה אפשרויות, אבל הסוף הוא רק אחד, וכשמגיעים אליו למילה האחרונה של הספר הנשימה נעתקת.
לאחר שסיימתי לקרוא שבתי אל הפתיחה שכן שם מקופלים כל ההסברים.
“כוחו של הכלב”, הוא ספר מצוין. מזמן לא קראתי כמותו. הספר ראה אור בשנת 1967. אולי בזה כוחו. סגנון הכתיבה, תיאורי הטבע ותאורי הנפש כל כך מדויקים ואמינים ומקבלים משמעות דרך עיניהם של הגיבורים. תומס סוואג’ מצליח להיכנס לנפש כל הדמויות שבעלילה, לתאר במדויק את מניעיהם הפסיכולוגים ולהציב בפנינו את מצבם הנפשי של הגיבורים. הכתיבה הדרמתית המדויקת היא בעלת עוצמה. המתח נוצר במספר רבדים, גלוי וסמוי, אך לסמוי יש מקום רב יותר.
“כוחו של הכלב” הוא ספר דרמתי שבו האירועים והמניעים מצטברים אט אט עד למילה האחרונה. קראתי את הספר באיטיות, התענגתי על כל מילה, על תיאור ערבות ארה”ב, על תיאור רכס הרי הרוקי באופק, על הוואדיות ועל איסוף עדרי הבשר. ובעיקר על כל נבכי הנפש והכוחות הפסיכולוגים הסמויים שמניעים את הדמויות. על הדינמיקה המשפחתית בין שני אחים. על יופיו של הטבע ועוצמתו. ועל בדידות נוראית.
הספר יצא לאור ב1967 ולפני שנתיים זכה למהדורה מחודשת. זהו ספרו הראשון של תומס סוואג’ המתורגם לעברית. ואני מקוה שיתרגמו עוד מספריו.
עוד מילה על התרגום המצוין של יעל אכמון. תרגום שמצליח לשמר ולהתאים לתקופה. יעל אכמון מצליחה להעביר את האווירה של המקום ואת חווית ההתנהלות של הבוקרים בעיירה במערב ארה”ב.
ספר מצוין שמזמן לא קראתי כמותו.
כוחו של הכלב, תומס סוואג’
מאנגלית, יעל אכמון
אחרית דבר אני פרו
הוצאת, כנרת זמורה,דביר, 2019
אהבה ראשונה ובלתי נשכחת מאת איוון טורגנייב
אומרים שאת האהבה הראשונה אין שוכחים. ולדימיר פטרוביץ לא שכח את זו שלו. וגם אתם, לאחר שתקראו את סיפורו לא תשכחו את אהבתו.
שני אורחים והמארח נותרים יחד בחדר לאחר שכל האורחים התפזרו. המארח מציע שכל אחד יתאר את אהבתו הראשונה. המארח וסרגיי מספרים את סיפורם ומוסיפים שאין בזה עניין. ולדימיר טוען שאינו אמן סיפור ומבקש להעלות את סיפורו על הכתב.
לאחר שבועיים הוא מגיש את מחברתו ובה סיפורו.
הנובלה “אהבה ראשונה”, כתובה במתכונת סיפורי אהבה של המאה ה-19. סיפור מסגרת חיצוני וסיפור מרכזי פנימי ארוך, סיפורו של ולדימיר הוא משולש רומנטי.
בגיל שש עשרה הוריו של ולדימיר שוכרים בית קיץ. לאחר שלושה שבועות מגיעים שכנים חדשים לאגף השמאלי. הנסיכה זסקינה ומשפחתה. הנסיכה אומנם בעל תואר אך היא ענייה ונראית כמו קבצנית בשוק. לנסיכה בת, זינוצקה ,זינאידה. כאשר ולדימיר רואה אותו הוא נשבה ביופייה, היא מושלמת בעיניו, עיניה, גיזרתה, ידיה, כל כולה יופי. זינאידה המבוגרת מולדימיר מפתה אותו להיות בקרבתה ובקרבת חבריה המקיפים אותה בכל רגע.
התנהגותה היא כשל אדונית מול הגברים, צעירים ומבוגרים כאחד. הרעש השמחה וההמולה בביתה של הנסיכה עמדו בניגוד לביתו שלו שבו קיבל חינוך בודד ומפוכח. הוא היה מאושר מהשחרור.
ולדימיר הצעיר מתאהב.
״ישבתי בלי ניע, הגנבתי מבטים לצדדים. נשמתי לאט, ורק מפעם לפעם צחקתי לנוכח זיכרון זה או אחר או. קפאתי בקרבי לנוכח המחשבה שאני מאוהב, שהנה היא, זאת אהבה.״
אלא, שאהבתו היא חד צדדית. היא מאוהבת באחר. אהבתו אליה גורמת לו לייסורים. תיאור משולש האהבה הוא תעלומה בעיניו של ולדימיר.
הנובלה כתובה בעדינות לירית וברגישות. איוון טורגנייב כתב את סיפורו האישי שלו בכישרון אומנותי. הוא מצליח לתאר את תחושת ההתאהבות של ולדימיר הצעיר מול זינאידה הבוגרת ובעיקר את חוסר האונים שלו מולה. את התשוקה וחוסר החשק למעשים השגרתיים. התיאור נעשה באמצעות תיאורי הטבע כמטונימיים לנפשו של הגיבור. השימוש בדימויים מיוחדים מצליח להבהיר לקורא עד כמה הגיבור שבוי באהבתו החד צדדית.
יופייה של הנובלה הוא בכך שיש בה כוחות מנוגדים, עדינות ותמימות של גיל נעורים מול בגרות ובשלות של שאר הדמויות.
אביו אומר לו״ קח כל מה שאתה יכול ואל תיתן שיתפסו אותך. היה שייך לעצמך בלבד זה כל התכסיס בחיים״. משפט שהוא מפתח להבנת העלילה.
ככל שולדימיר מתאהב הוא מתעקש לנסות להבין את דמותה של זינאידה ומדוע אינה גומלות לו על אהבתו. רק בסיום הנובלה ניתנת התשובה.
את הנובלה “אהבה ראשונה” כתב טורגנייב בשנת 1860 והיא רלוונטית גם לימנו.
סיפור קלאסי של משולש אוהבים הגדוש בעדינות, בתשוקות ויצריים המנוגדות לעדינות גיל הנעורים. סיפור הכתוב ביופי לירי ובחוכמה.
ממליצה לכם להתרגש כמוני.
אהבה ראשונה , איוון טורגנייב
מרוסית, יעל טומשוב
הוצאת, תשע נשמות, הכורסא, סידרת חוצפנית קטנה. 2019
נבדה – ספרה הלירי של מיטל זהר
נבדה הוא ספר מיוחד. ספר אחר, ספר שאין בו עלילה ויש בו עלילה. ספר שאפיון הדמויות נאסף כמו טיפות טל לתוך כלי. ספר שהוא שבר ויש בו עולם שלם. מנות קטנות של שברי חיים.
הספר כתוב מכתמים קצרים, אפיזודות, מחשבות, עובדות, שברים של זיכרונות שעל הקורא לחבר כמו פזל וליצור עלילה.
מיטל זהר היא משוררת מה שניכר מאוד בספרה. “נבדה” היא פרוזה לירית של שברי זיכרונות והקורא מטייל ונע ביניהם כמו הגיבורה עצמה בין עבר להווה בין מחשבה למחשבה. מרגישים את היותה משוררת בצירופי המילים בקצב הפנימי של הסיפורים, בצורה חיצונית של האנקדוטות.
“באוגוסט 1978 הוא התרסק לתוך תעלה בגבול המערבי של מדינת נבדה.”
לא היתה קופסה שחורה. התאונה נגרמה בגלל טעות אנוש. הגיבורה, הבת, שנולדה הרבה אחרי אותה תאונה מנסה לפצח את אותה קופסה שחורה במהלך כל חייה. היא לא בודקת את התאונה אלא את מערכת היחסים במשפחתה.
בודקת למה התפרקה המשפחה, למרות שהמסגרת היתה שלמה למראית עין, בפנים הכל היה מפורק. בודקת מה הסיבות לשבר שלה.
כל מה שנותר לה הם שברי זיכרונות, כמו אותו מטוס שהתרסק והיא מחפשת בין שברי הזיכרון את יסודות הבית שלה.
האב היה טייס קרב במלחמת וייטנאם, אחרי כן נמסר שהיה טייס תובלה, או אולי נווט. האם נפטרה כשהבת היתה בצבא הותירה אחריה את בני המשפחה מופרדים לחלוטין. מערכת היחסים בין האם לאב, האב לבת והאם לבת היתה מעורערת, מפורקת, ניתן לומר מבולבלת ולא ברורה. האמא נקראת בפי האב, “אמא שלך” או בפיה של הגיבורה, “היא”. שמו של אחיה מופיע על צג הטלפון בשם פרטי ושם משפחה, “היה לו בן אחד שנשא את שמו, אבל הוא נשא את בנו שלו כמו מישהו שהולך עם חולצה הפוך.”
זה ספר על שברים של השלם בתוך הארעי, ספר על בדידות.
“אני חושבת שהוא האיש הכי בודד בעולם. ליבו מונח במדבר”.
ספר על זיכרונות. “ההתרסקות היתה על אמת, מוחשית מאוד היא נחרטה בו ובאדמה”.
כיוון שהמוח הקורא שלי רגיל לספרי עלילה עם דמויות, התפתחות, סיבוך והתרה, היה לי מאוד משונה לקרוא את האנקדוטות. לאט לאט מסיפור לסיפור הרגשות הצטרפו ונאספו וכשהגעתי לסיום הבנתי את הייחוד שלו ואת מלאכת המחשבת של מיטל זהר. היא הוליכה את הקורא כמו נווד בין זיכרונותיה ונתנה לו להיות בתוך הראש שלה. דווקא כתיבת המכתמים הקצרים שאינם נעים באופן ליניארי מותירה רושם ומחשבות רבות אצל הקורא. שעות אחרי שסיימתי את הקריאה (ספר קצר שנקרא במשך זמן מועט) התחילו לחלחל ולהדהד אצלי מחשבות על הנאמר בו, על אופן הכתיבה ומדוע בחרה הסופרת לכתוב כך את ספרה.
“הבית לָקַח”, ספר שיריה של מיטל זהר (2014) זכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם ובשבחי הביקורת.
קראתי משיריה של מיטל זהר ואהבתי, המעבר לכתיבה בפרוזה מבורך ואני מחכה לספר פרוזה נוסף משלה.
נבדה, מיטל זהר
הוצאת ספרית הפועלים, 2019
רומן – ספרה המיוחד של מיכל קובזמן
“אדם כותב מתוך כאבו ” דן בניה סרי
מה עושים עם שדים מהעבר שיושבים במרתף הזיכרון ורק מחכים לרגע שבו יוכלו להתפרץ אל ההווה?
איה ומיקי שתי דמויות חבולות עם מטען מהעבר, נרשמים לסדנת כתיבה, המרצה הזכיר לי מנצח בתזמורת שיודע בדיוק מתי להצביע לנַגָּן ולתת לו סימן.
איה נשואה לבועז. מיקי נשוי לרויטל ויש להם שני ילדים קטנים. בסדנת הכתיבה הם נפגשים. כל אחד הגיע לסדנה מסיבותיו שלו. המפגש ביניהם ומטלות הסדנה חושפות אותם ומקלפות את הגלד של הפצע הישן.
שם הספר מסגיר את תוכנו. המפגש ביניהם יוביל לא רק למפגש עם העבר והזיכרונות אלא למפגש של שני אנשים כואבים.
איה הצעירה בת השלושים נשואה לבועז ולכאורה חייהם טובים. איה יודעת שיש לה שתי איות, זו מהעבר שהיא מדחיקה וזו בהווה הנשואה לבועז מעין מלאך שמכיל ומקבל אותה. אינו פוגע, אינו נפגע. בועז החכם והיציב שנותן לה מרחב תנועה ונשימה. ואולי זו הסיבה שהיא מוכנה להרוס ולבעוט בחומות שבנתה.
מיקי, עבר מזמן את שנתו הארבעים,גם לו משפחה, משפחה רגילה, אישה ילדים, מטלות יומיומיות ריבים ונחמות. אלא שמיקי אינו ישן בלילות, העבר צף ועולה ומטריד את מנוחתו. הוא ואשתו מאמינים שההרשמה לסדנת הכתיבה תיתן לו שלווה.
הספר כתוב כמו סדנת כתיבה, מחולק לפרקי המפגש של הסדנא ולנושאי הסדנא. כשקראתי את מטלות הפגישות עלה בי רצון לבצע את אותן המטלות החכמות והמפרות, לא בכתיבה אלא בציור (להמיר אומנות באומנות).
לא רק לפרקי המפגשים מחולק הספר, אלא גם לדמויות. בתחילה כל דמות נכתבת בנפרד ככל שהעלילה מתקדמת הדמויות מתחברות אחת לשנייה. כאילו מראות את הקשר והקריבה שנוצר ביניהם.
“אתם צריכים תחקיר.” אמר המנחה והם יצאו לחקור את עברם כל אחד בדרכו, איה בנבכי נשמתה המיוסרת והזיכרונות השבורים. מיקי בתחקיר מציאותי, פיסי, בנסיעות בחיפוש אחר אנשים מעברו.
מטלות הסדנא דוחקות את איה לעברה. איה הולכת על הקצה, מחפשת סיכונים וריגושים. קשה לה להתבונן מולה ומול אותן התמונות הצפות ועולות. שנים שהיא נלחמת לקבור את דמותה הישנה והנה מול מיקי היא מרגישה שהכל נשמט.
היא מדחיקה, פוחדת מהשדים הפנימיים ואילו מיקי כותב במרץ. כאילו היה צריך איזה אות מאותו מנצח שיגע בו ויעיר את כל השדים האפלים והמפחידים. ״מיקי קורא מה שהוא כתב, מצד אחד כתוב טוב מצד שני מופתע כאילו מצא מכתב אישי שמישהו אחר כתב וגילה אמת נוראה שקשורה בו עצמו״
איה אינה כותבת בתחילה, היא חוזרת להתנהגותה מהעבר שמאיימת למוטט את כל החומות שבנתה. ״אני עומדת על סף תהום ואין מי שימשוך אותי אחורה״.
ספר שבו יש כמה גיבורים: הדמויות, איה ומיקי, תהליך הכתיבה, תהליך ארספואטי וסדנת הכתיבה. לסדנת הכתיבה מקום ותפקיד חשוב בעיצוב הדמויות והעלילה.
גילוי, לפני למעלה מעשרים שנה השתתפתי בסדנת כתיבה בהנחיית דן בניה סרי וחיים באר. כל זה היה לפני שהיתה פריחה לסדנאות כמו שיש עכשיו. המשפט של דן בניה סרי “כל אחד כותב מתוך כאבו” מלווה אותי עד היום. משפט שמלווה גם את דמויות הספר “רומן”.
חווית הקריאה שלי היתה מורכבת. עקבתי בדריכות אחר הסדנא ולרגע היה נדמה לי שאני נמצאת בסדנא ועלי מוטלים השיעורים, המטלות היו חכמות ומפרות והותאמו בקפידה לתהליך של הגיבורים. הסדנא למעשה היא מטאפורה לתהליך שהגיבורים עוברים כמו למשל מטלת הפתיחה, שבה הגיבורים חיפשו איך לפתוח את מה שהם רוצים לומר או במובן המטאפורי, איך לפתוח את ליבם.
מעטים הסופרים בעלי היכולת להמחיש במדויק את חוויות הגיבורים. מיכל קובזמן מצליחה לאט לאט לקשור את נפשו וגופו של הקורא לגיבוריו. זו לא תהיה קלישאה אם אומר שהרגשתי את הכאב והייסורים של הדמויות. תאוריה של מיכל קובזמן כל כך מדויקים ואינם נופלים למטבעות לשון שחוקות, להפך היא ממציאה מטאפורות ותמונות חדשות מה שגורם לנו להבין היטב את נפש הגיבורים. לדוגמה “אבל ככה בשקט ובחושך, כשהוא מבודד כל רגש בפני עצמו ,יש בו אי נוחות, מרירה וצמיגית, כאילו מצא באמצע ביס משהו שלא אמורים לאכול.”
כך הרגשתי בקריאת הספר, חוסר נוחות, כאב של הגיבורים, רצון לחבק אותם, אבל לא עשיתי זאת כי ידעתי שהסופרת ביד מיומנת תוביל את גיבוריה במסע פנימי שלהם לשקט המיוחל.
מילה על הסיום, לאורך הקריאה שרטטתי לי סיום, מההכרות עם הגיבורים ידעתי מה יהיה בסופם. אכן, הסופרת הצליחה להביא את הגיבורים לחוף שלהם בתום המסע.
ספר מומלץ מאוד ואני מקנאה בכל מי שעומד לקרוא אותו.
ולי נותר לחכות לספרים נוספים פרי עטה של מיכל.
רומן, מיכל קובזמן
הוצאת כנרת זמורה, 2019
בשליחות הלב – אוֹרי סלונים, המלאך של משפחות הנעדרים והשבויים ושל ילדי וראייטי
נראה לי מוזר להשוות את קריאת הביוגרפיה של אוֹרי סלונים כקריאה בספר מתח. אבל כזו היתה הקריאה שלי בו. קראתי את הספר במתח רב ולא יכולתי להניח מהיד, התחלתי את הקריאה ועד מהרה מצאתי עצמי מרותקת עוברת מפרק לפרק ומאירוע לאירוע.
אוֹרי סלונים, הוא האיש המזוהה עם השבויים והנעדרים של מדינתנו. בצעירותי הערצתי אותו על פעילותו בנושא השבת השבויים ואיתור הנעדרים. ניסיתי להבין מה מניע אדם לתת את כל כולו עבור מטרה. ובכלל איך הוא בשקט ובצניעות מצליח להגיע לכל המקומות הגבוהים על מנת להשיג מידע. ומה סוד הקסם שלו.
הספר “בשליחות הלב” ענה על שאלותיי.
משפחתו של אוֹרי סלונים שמקורה בחסידות חב”ד, הגיעה לחברון בראשית המאה ה-19 משפחה שהפכה לדומיננטית. סבו היה איש רב פעלים, הקים את סניף בנק לאומי בחברון ולימים אורי יהפוך לעורך דין של הבנק. אוֹרי נולד בתל אביב.
בתחילת דרכו שימש כסטאז’ר במשרדו של עו”ד יצחק אדרת. ממנו למד את המשפט “אל תתלונן ואל תסביר.” משפט שעל פיו פעל כל חיו כשהוא מנסה פחות להסביר ויותר לתקן ולשפר.
בשפה ברורה ורהוטה מגולל אוֹרי סלונים את חיו כעו”ד פלילי מתחיל, שהיה אומנם במקום הנכון ובזמן הנכון, אך היה לו הרבה מאוד להציע מעצמו וחוכמתו. המשפט הראשון שהקנה לו את שמו היה המשפט המפורסם של ח”כ יצחק רפאל מול סילבי קשת. איסוף הראיות, לא רק במשפט זה, הזכיר לי את עבודתו של הבלש בספרי מתח. בדייקנות, נחישות וחוכמה מבריקה הצליח אוֹרי סלונים להוכיח את חפותם של מרשיו.
בסיפוריו הוא מגולל משפטים רבים הידועים לנו. כמו, חטיפת השר הניגרי, המעילה בתיאטרון הבימה, האופנובנק. מה שכבש את ליבי היה הגילוי של האיש שמאחורי העו”ד. אורי מכיר ביכולות שלו ובהצלחותיו, אבל מעולם לא היה במעמד מעל ללקוחותיו. תמיד הוא הקפיד להכיר אותם ולשבת מולם בגובה העיניים. להבין את מחשבותיהם ומניעיהם. עם כל לקוחותיו יצר קשר אישי, כמו למשל עם רוני ליבוביץ, האופנובנק. אביו של רוני ליבוביץ נותר מרושש לאחר המשפט שבו יעץ לו אוֹרי להחזיר את כל כספי השוד. מסיבה זו הוא לא יכול היה לשלם את שכר הטירחה של אוֹרי. אוֹרי לא חשב לתבוע אותו ולא הצטער על הבחירה, עד היום הוא גאה במשפט הזה כיוון שהיה בעל תקדים משפטי.
בשנת 1986 פנה אליו הנשיא הרצוג וביקש ממנו להצטרף לטיפול בנושא השבויים והנעדרים. אז הוא לא ידע את מה שהוא יודע היום. שאין דבר חשוב יותר בהשבת האנשים שיצאו למלחמה בשם המדינה. מכאן מתחיל מסעו האישי והאנושי של אורי בטיפול מול המשפחות של הנעדרים והשבויים. גם כאן התגלה כמלאך מושיע, כפסיכולוג שמבין את המצוקה של ההורים ובני המשפחה. אומנם הוא היה נציג הממסד אך מעולם לא היה קר ומנוכר.
“בצניעות, בגובה העיניים, ברהיטות וברגישות שנתונה ליחידים, ביכולת שלו לקשור קשרים אישיים עם אנשים. זה כנראה משהו שנולדים איתו….לאוֹרי היתה היכולת להגיד אמת ורק את האמת וכשצריך לא את כל האמת.” (ורדה פומרנץ, לשעבר רמ”ח נפגעים, אמו של דניאל שנהרג בצוק איתן)
זה אינו ספר ביוגרפי רגיל שבו תולדות חייו של הכותב מסופרים כעובדות. זהו ספר המקפל את כל תולדות המדינה על צערה וכאבה ובעיקר על יופייה על האמונה באדם ובחיים, על אהבת הזולת והנתינה.
כל כך הרבה פרטים היסטוריה של העם והיסטוריה של המשפחה שזורים זה בזה, לפעמים ההיסטוריה היא רקע לפעמים היא קידמת הבמה.
העיסוק בשני נושאים הקדושים בעיניו, פדיון השבויים והנעדרים ומתן כתף לאלפי ילדים שהגורל פגע בהם העניק לו את המאזן החיובי שבו הוא חי עד היום.
בסוף שנות השמונים נתבקש אוֹרי להצטרף להנהלת אירגון וראייטי ישראל. אורי סירב בעדינות בטענה שהטיפול בנושא השבויים והנעדרים גוזל ממנו אנרגיות. ביקשו ממנו לנהל שנה אחת. ומאז אוֹרי שאוב כל כולו בארגון ובילדים שנותנים לו כוחות כל בוקר מחדש.
דאג להביא את המודעות על ילדי וראייטי לקדמת הבמה. בתחילת כל משחק של מכבי הוזמן ילד וראייטי וקיבל כדור שעליו חתומים חברי הקבוצה. כך נכנס ילד וראייטי לסלון בכל בית.
הכתיבה של הספר עמוקה. אוֹרי כותב בחוכמה עם הרבה רגש, יש בו חוכמת חיים וחוכמת המקצוע, אבל מעל לכל אורי הוא בעל ערכים של אהבת המולדת ואהבת האדם.
בין סיפוריו של אוֹרי שזורים בספר מכתבים אישיים של בני משפחות השבויים והנעדרים ושל ילדי וראייטי. המכתבים מתארים ברגש רב את העשייה ואת אישיותו של אורי.
“איך יודעים שבן אדם הוא גדול? בדברים הקטנים לומדים להכיר גדולה של אדם.” (ענת כהן אחותו של צביקה פלדמן.)
מצאתי עצמי מסמנת משפטי חוכמה, כאילו הם ירושת אבות לבנים עבורי. ירושה של נתינה לזולת. ירושה שבה מקום האדם וכבודו הם מעל לכל. “ואני מציע להאט. לעצור, להתפעל מן הדרך, להביט אל הנוף, ליהנות ממה שהעולם מעניק לנו ולעשות טוב.”
נדמה לי שאני יכולה לדבר על הספר ועל מעשיו של אוֹרי עוד ועוד ולא אצליח למצות את האישיות המופלאה בעלת הלב האדיר והנתינה. לא אוכל להעביר את תחושות הגאוה שלי על כך שזכינו באיש שיש לנו הרבה מה ללמוד ממנו. ללמוד שבעולם שיש בו רוע על האדם למצוא את הטוב ולהעניק מעצמו לאחר ובעיקר למי שזקוק. הנתינה היא התקוה לעולם טוב יותר.
ממליצה מאוד לקרוא את הספר המרתק.
בשליחות הלב, אוֹרי סלונים
הוצאת ידיעות אחרונות, 2019
איש בגן החיות – נובלה חדשה ושנונה של דיויד גארנט
דיויד גארנט בונה עלילה לכאורה פשוטה, קצת פנטסטית, אך עלילה שמאחוריה פילוסופיה קיומית בעלת משמעות.
הנובלה “איש בגן החיות” בעלת רבדים. לאחר שמסיימים את הקריאה ואפילו קוראים בה שוב, מבינים את כוונת המחבר.
ג’ון קרומרטי וג’וזפין לאקט מאורסים. הם מגיעים לגן החיות וכיוון שהם שקועים במריבה הם אינם רואים את החיות או חשים בריחותיהם. ג’ון מטיח בג’וזפין “את מוכרחה לדבר על רגשות של אחרים כי אין לך רגשות משלך.”
תוך כדי שיחה על אהבה, התאהבות, מסירות, שואל אותה ג’ון האם תינשא לו ותוותר על כל בני משפחה. תושבתה של ג’וזפין היא לא. והיא מטיחה בו “צריך לכלוא אותך בכלוב ולהציג אותך כאן בגן החיות”
למחרת ג’ון כותב מכתב להנהלת גן החיות ומבקש להיכלא בכלוב ולהיות מוצג לראווה. היעדרות היונק החשוב בעולם מגן החיות משולה בעיניו להצגת המלט ללא נסיך דנמרק.
ג’ון נכלא מרצונו בכלוב והופך להיות מוצג לראווה. העלילה של הנובלה מתפתחת לא רק מבחינת אירועים אלא בעיקר מבחינה פילוסופית. תוך כדי קריאה עלתה במוחי מחשבה, אומנם הספר נכתב בשנת1924 אך הרעיון של העלילה יכול לשמש לתוכנית ראליטי בימנו.
“החיה שמולם השתעממה. היא הביטה בהם לרגע ושכחה אותם מיד. היא התגוררה בחלל קטן וכבר שכחה שמחוצה לו יש עולם שבו יצורים כמוה רצים הלוך ושוב.”
וידוי, איני אוהבת לבקר בגן חיות. לא שלא ביקרתי, שנה אחר שנה הלכתי עם ילדיי לספארי וראיתי את התבגרות החיות דרך בגרותם של ילדיי. איני אוהבת לראות את החיות כלואות בכלוב או במתחם מחיה פרטי. לפעמים כשהבטתי בנמר או בקופים לא הבנתי מי מביט על מי, אנו בני האדם על החיה או החיה מביטה בנו.
“איש בגן החיות” מעלה בדיוק את התהייה הזו. מי הוא הכלוא? מי שנמצא בכלוב או מחוצה לו? מי מביט על מי? מהו הכלא, חיצוני או פנימי?
ג’ון להפתעתו מגלה את החופש שברגעי החיים בכלוב, את הרעיון שהוא עצמאי ויכול לעשות כרצונו. אך גם את העובדה שהוא כלוא בתוך סבך הרגשות שלו עם ג’וזפין. ג’וזפין מגלה לתדהמתה את מהות האהבה והדחייה.
שתי הדמויות עוברות תהליך של הבנה והשלמה.העלילה משתנה ומתהפכת מספר פעמים עד לסיום.
“איש בגן החיות” הוא לכאורה משל. אבל יש בו הרבה מתחת לפני השטח. הוא מציג תובנות על המין האנושי וחברה האנושית ומהו תפקידה.
דיויד גארנט הוא סופר בעל עמדות פילוסופיות חברתיות. הוא שואל את השאלות שכל אחד מאיתנו חושב עליהן ולא מעז לשאול. בעזרת עלילה מעט פנטסטית הוא מעלה תהייה על מהות קיומו של האדם בעולם עם ערכים וגבולות. מי קובע מה נכון ומה לא. ובעיקר הוא שואל שאלות על מהות האהבה והוויתור שכל אחד מבני הזוג צריך לעשות במסגרת הקשר.
לפני כשנה קראתי את “מאשה לשועלה” ש של דיויד גארנט והתאהבתי בכתיבתו. אהבתי את הרעיונות הפילוסופים שלו על זוגיות ומהות האדם. דיויוד גארנט לוקח את הדמויות שלו ומביא אותם למצבים קיצוניים או בלתי מציאותיים שמאחוריהם מסתתרות שאלות אנושיות.
מה שחשבתי על מאשה לשועלה ניתן לקרוא כאןhttps://bit.ly/2yZ19jd
“איש בגן החיות” הוא ספר ראוי ביותר בזכות הסיטואציה של הגיבורים המעלה שאלות אצל הקורא.
איש בגן החיות, דיויד גארנט
מאנגלית, יותם בנשלום
הוצאת תשע נשמות, 2019
הוא משלנו – סיפורו האישי של אודי אילון,איש שב”כ לשעבר
הפעם סקירה שונה.
“הוא משלנו” מהווה מסמך וסיפור אישי מרתק של אודי איילון. אודי אילון מצהיר שאינו סופר ו”הוא משלנו” הוא ספר המספר את סיפור חיו.
אודי אילון נולד בשם זוהר עדילי בכפר קטן בשומרון, עוצרין, ליד אריאל. כפר קטן מוקף שדות ונוף הררי. התיאור הפסטורלי של הכפר אינו תואם את המציאות האישית של אודי אילון.
אודי נולד בבית עני עם אב מכה, חברה אלימה. רעב ומכות היו מנת יומו. העיר אריאל שכפרו היה בשכנותה היווה עבורו מושא לקנאה. הוילות, הבתים המטופחים והצבא שמשליט סדר ומגן על התושבים היכו אותו בתדהמה, לדבריו.
יום אחד בדרכו מבית הספר “נתקל” בשני חיילים שהושיטו לו סנדוויץ’ ואף שיחקו איתו בכדור רגל. אותו מפגש שינה את חייו. אודי שכל חייו חונך על ברכי שנאת היהודים והציונות, גילה שהאויב אינו אלים, אלא נעים. דווקא הכפר שבו גדל היה כולו טבול באלימות.
לימים ברח מביתו והחליט להצטרף לשב”כ. הוא עצמו אינו מבין איך הגיע לרעיון להיות חלק מהשב”כ.
״באותו הזמן לא חשבתי על כך. הרגשתי שנפלה בידי הזדמנות להיחלץ מהמבוי הסתום שהייתי תקוע בו״
כל מה שייחל לו היה ביטחון ושייכות. שני דברים שלא קיבל בבית, אך זכה להם בתוקף עבודתו בשירות השב”כ. מספר איך התחיל להרגיש ערך, שסומכים עליו, שהוא משמעותי. השב”כ היה עבורו משפחה מאמצת.
בכל פעם החליף זהות אחרת. פעם הוא סטודנט, פעם עצמאי שעובד.
״חאלד, נאצר, יוסוף, מוחמד כולם שהם אני ואף אחד מהם לא אני. מי אני ?״
לאחר מספר שנות עבודה הוא נתפס ונלקח בשבי הרשות הפלסטינית, חצי שנה של עינויים נוראיים עברו עליו.
כשקראתי על העינויים שעבר, אמרתי לעצמי, לא יתכן שהבחור שפגשתי בדוכן בשבוע הספר, עם החיוך החם והעיניים הירוקות והיוקדות עבר את כל זה והוא עדיין ממשיך לחייך, לצחוק, להאמין בעצמו ובאדם אשר הוא אדם.
הבריחה שלו מכלא הרשות היתה כמו תסריט מדויק של סרט ריגול, שבו אנחנו אומרים לעצמנו, לא יכול להיות שכך זה במציאות.
לאחר שברח מהשבי היה משוכנע שהשב”כ, שהיווה עבורו בית יקבל אותו בחיבוק ויתמוך בו. להפתעתו הוא מגלה את ההפך הגמור. השב”כ מתנער ממנו. גם כאן הוא מרגיש אבוד ומנוצל, אך אינו מוותר. הוא נלחם על כבודו באומץ רב, ביכולות שאיני יודעת מנין לקח אותן לאחר שעבר עינויים ולא היתה לו קורת גג ותמיכה פיסית ונפשית.
אודי אילון מגולל בפתיחות ובאומץ את סיפור חייו של ילד רעב מכפר עני שחיפש זהות ושייכות, חיפש שיעריכו אותו. כל חייו נשאר אותו הילד הקטן שרוצה שאביו יביט בו ויהיה גאה בו. התחושות שליוו אותו מילדותו עדיין מלוות אותו בבגרותו.
הכתיבה של אודי מאוד אישית ורגשית. כתיבה בשפה גבוהה שאינו שפת אמו. אודי למד עברית באופן מסודר לאחר שחזר מהשבי. בכתיבה כנה הוא חושף בפנינו את תחושותיו של אותו ילד קטן החי בחברה שאין בה אחד שיגן עליו ויאמין בו.
ממליצה על הספר החשוב, לא כי יש בו עלילה עם סמלים ומוטיבים ושאר אמצעים אומנותיים. אלא בגלל הסיפור האנושי של מי שחצה את הגבול והחליט לעזור למדינתנו ולהרגיש שהוא אחד משלנו. כשאנחנו שומעים על הישגים של חיילנו אל לנו לשכוח את אותם משרתי השב”כ שעוזרים לחיילים.
את אודי פגשתי בשבוע הספר תשע”ט. בשפה רהוטה ובחיוך חם סיפר לי על עצמו. נשבתי באישיותו האופטימית. באופן החשיבה שלו ובכך שהצליח להתגבר על הפוסט טראומה של השבי ובעיקר על האמונה שלו בעצמו, באדם ובספרו.
סיפור מרגש . ממליצה.
הוא משלנו, אודי אילון
הוצאת סגול, 2019