הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
צערו העתיק של הירח – ספר הביכורים נוגע ללב של נעמה דעי
“כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה – אומללה בדרכה שלה.” (טולסטוי)
משפחה אחת, אסון גדול והרבה צער ועצב.
מה שהיה לא יהיה.
אריאל קהן, בנם של רותי ושלום, רב הישוב הדתי, נפצע בתאונת אופנוע. זה היה בליל שבת חורפי, לילה שבו יצא לחפש את יותם, בן דודתו. לאחר שגילה אותו שוכב שיכור כמעט כמו מת הוא עולה על האופנוע של יותם להזעיק עזרה ואז קורה האסון.
אסון שהופך את כל סדרי המשפחה.
“יותם” היתה המילה הראשונה שאמר אריאל. שלושה שבועות ויום אחד שתק לאחר שהתעורר מתאונת האופנוע. יותם הוא המחבר בין הדמויות לארוך העלילה. יותם הוא האחר והשונה במשפחת קהן. הוא בנה של יעל, אחותה של רותי אמו של אריאל. הוא גדל אצלם לאחר שאביו נהרג בתאונת אופנוע. יותם שונה, לא כי אינו דתי, אלא בהתיחסותו לעולם. וביחסו לשאר בני המשפחה.” כשהכל נעשה מסובך לו הוא תמיד חותך”. אריאל בן ה-15 קשור אליו ומעריץ אותו. כשאריאל אמר יותם לאחר ששבר את שתיקתו אף אחד אינו מבין מדוע.
התשובה תתברר אט אט, אבל לפני שהתשובה מתגלה יש הרבה צער.
“צערו העתיק של הירח” מתאר את התמודדות בני המשפחה עם אירועי התאונה. אריאל שהיה דברן, חכם, ילד של מילים הפך כעת לממלמל מילים בודדות כמו ילד בן שנה (כמו אחיו הצעיר). אין ביכולתו להסביר את דבריו. האם רותי אינה יודעת מיהי וכיצד עליה להגדיר עצמה. לפעמים היא אמא של, אשתו של שלום, אשתו של רב הישוב. היא נעה ונדה בין עצמה לסביבה. מרים האחות הגדולה אוספת במחברתה את המילים שאומר אריאל כאילו היו קוד סודי לנפשו. איתמר האח הבוגר מאריאל מתמודד עם אריאל הצבא והתאהבותו בנערת השירות הצבאי החילונית. אב המשפחה עומד חסר אונים עם כעסיו הפנימיים מול חוסר המאבק של בנו בתאונה. דמות שהיה קשה לי להזדהות איתה.
לכל אחד מבני המשפחה יסורי מצפון, כל אחד וסיבותיו שלו. למשל, רותי אינה סולחת לעצמה על כך שבליל שבת, ליל התאונה לא נסעה לבית החולים מחשש חילול שבת.
“צערו העתיק של הירח ” הוא מעין תעלומה קצת בלשית. הקורא והדמויות רוצים לדעת מה קרה בדיוק ולמה אריאל רכב על האופנוע בליל שבת. התשובה שמוגשת לקורא היא מעין רשומון, כל אחד מספר את סיפורו, אלא שהשניים, שיודעים את האמת אינם אומרים בגלוי. יותם מסובך ומסוכסך עם עצמו. אריאל מוציא מפיו שברי מילים, מחשבותיו כלואות בתוך גופו.
״הם לא חשבו בחיים שיקרה לו משהו מהסוג הזה, תמיד חשבו שיהיה מהנופלים במלחמות…אף אחד לא חשב שיפתח לו המוח בתאונת אופנוע, בטח לא בגיל חמש עשרה. בטח לא בשבת״
הספר בנוי מפרקי מחשבות של מכלול הדמויות. האם, האב, הסבתא, האחות, האח, החברים. כל אחד מביע את מחשבותיו ורגשותיו. הסופרת הצליחה לברוא לכל דמות עולם פנימי עשיר ושפה ייחודית לדמות, מה שיוצר אמינות וראייה כוללת רחבה.
הספר מתאר משפחה השייכת למגזר הדתי לאומי וטוב עשתה הסופרת שלא הביאה בפנינו את הצד הפוליטי או הרחיבה את הצד המגזרי, הדתי. אלא הביאה בפני הקורא את הצער של המשפחה אחרי האסון, כמו רצתה לומר הצער הוא אותו צער ואין לו קשר לדת ולעמדה הפוליטית. למרות שלי היה חסר התנהגויות אופייניות למשפחה דתית, כמו פליטות פה טבעיות לאנשים דתיים.
מהצער והירח העתיק נשאלות שאלות על נוכחות האל. חלק מהשאלות נאמרות / נחשבות באופן ישיר וחלקן עולות מתוך הטקסט במחשבות.
הכאב והצער של המשפחה מתוארים ברגישות ובאמינות, למרות ריבוי הדמויות והקולות האישיים הצליחה המחברת לבטא את האסון ובעיקר את מחשבות הגיבורים. הקולות כמו נארגים זה בתוך זה ויוצרים פסיפס אנושי של משפחה כואבת.
ובתוך כל הצער יש את “צער הירח”, צער עתיק מאז בריאת העולם, צער סבלו של האדם. צער שמבטא את הכאב בחסר של כל אחת מהדמויות ושל כל אחד מהקוראים. למרות הכאב והצער ואובדן “מה שהיה” יש בסיום הפיוטי תקוה, השלמה. השלמה של הירח שהולך וחסר ומתמלא.
ספר ביכורים מומלץ.
צערו העתיק של הירח, נעמה דעי
הוצאת עם עובד, 2019
אמא של הים – ספרה הרגיש והיפיפה של דונטלה די פייטרנטוניו
“המוחזרת”, כך קראו לה.
בגיל 13 לאחר שאומצה וגדלה במשפחה בעיר ליד הים מוצאת עצמה הגיבורה עם מזוודה ביד אחת ושקית נעליים ביד שנייה בפתח הדלת של הוריה הביולוגים.
הוריה המאמצים אינם יכולים להמשיך ולגדלה. מבית בעיר ליד הים, נקי ומסודר שבו היה לה חדר משלה, היא מגיעה למשפחה מרובת ילדים ולבית מוזנח ומלוכלך. אדריאנה אחותה הביולוגית הקטנה ממנה היא זו שפותחת לה את הדלת ואת הלב. מפנה לה מקום לינה במיטתה ומחבקת אותה.
בביתה החדש היא מכונה “זאתי”. צוחקים עליה שאינה יודעת לעשות כלום. האם דורשת ממנה לעבוד בבית על מנת להרוויח את הארוחות. מיד ביום הראשון היא מתבקשת למרוט נוצות מהתרנגולת. אבל לא הרעב, העבודות והיחס הם שקשים לה. קשה לה חוסר הידיעה מדוע היא הוחזרה, מדוע ההורים שאהבה לא רצו בה יותר. בכל רגע היא חושבת על אמה המאמצת, “אמא של הים”, כך היא מכנה אותה. זו הרחוקה המושלמת זו שהגיבורה מצפה שתבוא ותציל אותה מהאומללות. לעומת “אמא של העיירה”,אשה קשת יום, נאבקת על קיומה ועל כל פירור אוכל.
העולם שאליו נזרקה הוא כאוטי, אינו מותאם למקום שבו גדלה. מעכשיו היא תצטרך ללמוד איך חיים בעיירה עלובה עם אנשים רבים בבית, אחים חצופים ורעב תמידי. מתוך הכאוס הזה היא תצמח.
יכולת הלימוד שלה הוא היתרון היחיד מול בני המשפחה, זה שהבדיל אותה מהם.
“כולך ראש, עם הידיים את יודעת רק להחזיק עט” אומרת לה אמה, כשהיא רואה את חוסר היכולת שלה לעזור בבית. היא דיברה בשפה אחרת, הצטיינה בלימודים, אבל לא ידעה למי שייכת וקנאה בתלמידות האחרות בגלל הוודאות שלהן באימהות שלהן.
במהלך השנים היא תגלה לאט לאט מדוע אומצה ומדוע הוחזרה. אבל כאב הנטישה לא יעזוב אותה. התחושה שהיא היתה כמו חבילה המועברת מיד ליד לא תעזוב אותה.
היום כשהיא בת 30 היא מספרת לעצמה את סיפורה. עכשיו היא מבינה שלא ידעה מה מקומה של אֵם אצלה, מה שנשאר בה הוא סיוטים, והאמא היחידה שלה היא זו של הפחדים שלה.
“אמא של הים” הוא סיפור של כאב ועצב שנאסף גרגר אחר גרגר כמו החול של הים. אבל העצבות שבו אינה מעיקה על הקורא. הכתיבה כל כך יפה. דמותה הילדה כובשת את הקורא וסגנון הכתיבה הרגיש מציף.
בתוך העצבות צומחת אהבה וצומח קשר הדוק בין שתי האחיות, אדריאנה והגיבורה. אחותה הצעירה היא כל עולמה, היא נמצאת בכל מקום מתחבאת מאחורי דלת שומעת כל פרט. היא זו שמלמדת אותה להשתלב במשפחתה ובשכונה. ״ את את רוצה להיות פה את צ׳כה ללמוד את דיבור שלנו״. היא זו שמלווה אותה ומגנה עליה. אהבתי מאוד את דמותה המיוחדת של אדריאנה, היא היתה כמו פרח בר בתוך כל העליבות והאומללות של המשפחה.
סיפור עדין ורגיש עם המון אהבה ויחסי אחיות מיוחדים. הכתיבה עדינה ורגישה, הדמויות כמו עומדות לנגד עיני הקורא והוא מתלווה אליהן ומטייל איתן בעיירה העלובה.
סיפור שמעלה שאלות ותהיות על מהות ההורות ובעיקר על גורלו של ילד במיקום שבו נולד. הגיבורה ואדריאנה, שתי אחיות חכמות, לגיבורה ניתנה הזדמנות ללמוד ולגדול בתאים טובים ואילו לאחותה לא התמזל המזל. ההשוואה ל”חברה הגאונה” בלתי נמנעת.
ממליצה בחום על הספר המיוחד.
מקוה ששני ספריה הנוספים של הסופרת יתורגמו.
אמא של הים, דונטלה די פייטרנטוניו
מאיטלקית, יערית טאובר
הוצאת, כנרת,זמורה, 2019
שמיכת פרחים- ספרה האמיתי והמרגש של רותי גאון
“אלוהים לא ישים בפניך מכשולים שלא תוכל לעבור.”
לידה של ילד משלך היא כמו לידה מחודשת של עצמך.
הציפייה לילד היא כמו ניסיון של לידה מחודשת שלנו. אנחנו רוצים שלילד יהיה טוב יותר מאשר לנו, רוצים שהוא יהיה טוב מאתנו ,מוכשר מאתנו וימלא את הציפיות שלנו.
גיבורת הספר, חסרת שם ובעלה, מתן, מצפים לילד שלישי. ילד שיביא שמחה לאחר מותו של אבי, אביו של מתן. ילד שלישי שישא את שמו. אלא שהילד נולד עם “ג’ייאנט נבוס”, תסמונת נדירה המתבטאת בשומות חומות, שהן נגעים על העור ובתוך הגוף.
האשליה על ילד בהיר עור שייקרא אביה מתנפצת. מרגע זה חיי בני המשפחה משתנים. אף אחד מהם לא היה מוכן להתמודדות שכזו.
הגיבורה מבוהלת מהילד ומבוהלת מעצמה שוקעת בדיכאון, מתן, בעלה, “תופס את הפיקוד” ומצליח להוביל את המשפחה. הוא זה שמקבל החלטות על הטיפול בילד, כולל החלטות רפואיות. נפעמתי מההתנהלות שלו והאהבה האינסופית לילד ולאשתו. הגיבורה נעה בין סבלה האישי לזיכרונות ילדותה מהעבר שמציפים אותה.
רותי גאון, פרצה לתודעתנו בפוסט אישי ובתמונה מרגשת. היא סחפה מדינה לקמפיין חברתי. רותי גאון כתבה ספר מרגש רגיש, כואב ומצחיק. אומנם היא שינתה את שמות הדמויות, אך ברור שכתבה עליה ועל בני משפחתה.
בכנות ובאומץ לב היא משתפת אותנו עם כל מחשבותיה מהרגע של לפני הלידה. מהרגע שבו לא רצתה ילד נוסף, כי היתה עסוקה בקריירה. מרגע הלידה שבו כל חייה התהפכו עליה ועל משפחתם. מהתהומות שאליהם הגיעה.
כותבת בכנות אישית וחושפנית על חוסר היכולת להשלים ולקבל תחילה את בנה, את הקשיים הנפשיים שאיתם היתה צריכה להתמודד. אפילו מציינת את הרעיון שהציעו לה להשאירו בבית החולים. רותי גאון כותבת בלי הנחות ובלי התייפייפות על מצבה הנפשי הקשה. על הפחד שלה מהאנשים שיראו את בנה ינעצו מבט או ישאלו או חלילה יתרחקו. על הרגעים שבהם רצתה למות כדי להפסיק את הסבל.
“ידעתי טוב מאוד שאני סובלת, שאני רק רוצה שמישהו ידרוס אותי או שמשהו יעלים לי את הכאב.”
רותי מתארת את הלידה והימים שלאחריה, את השנה וחצי שבהם כמעט ולא תפקדה ובסיום את הכוחות שאזרה והבינה ש”לילד יש נשמה”. קיבלה על עצמה החלטות, אספה את עצמה ואת כל הכוחות וחזרה להיות אותה אשה ואמא לביאה שהיתה. אותה אשה בעלת חוש הומור ויכולת להביט על העולם בעיניים ורודות. לאורך כל הדרך שעשתה היא רצתה שלילד תהיה שמיכת פרחים, כמו השמיכה שהיתה לה בילדותה, שמיכה שתחמם אותו ותגן עליו מפני העולם החיצוני.
אלון הילד לימד אותה מהי חמלה ונדיבות. לימד אותה להפריד בין האדם לַמעשה ולחייך לעולם. לימד אותה לומר “שהוא ילד מיוחד עם הרבה צרכים.”
הכתיבה שלה נכנסת ללב. הכאב שלה מציף מצד אחד, אך מאידך אי אפשר לעזוב את הספר המרתק.
הספר נע בין עברה של הגיבורה, עבר קשה שאותו הדחיקה, לבין הווה קשה יותר.
ספר שכתוב ברגישות מופלאה ובהומור, לא יכולתי שלא לצחוק ולבכות ולצחוק שוב ושוב. כל משפט וכל בדיחה של הגיבורה נכנסו לי ללב ורוממו את רוחי. ממש כך. נתנו לי כוחות. וזו אינה קלישאה. בכל שלב של כאב והתמודדות הגיבורה רציתי לחבק אותה ולהגיד לה תודה.
רותי היקרה,
זכיתי לפגוש אותך ואת בנך ארז בשבוע הספר בכיכר רבין. את היית מדהימה. כן. אין מילה אחרת. הענקת חיוך לכל אחד והתרגשת מכל מי שרכש את הספר. החיוך החם והענק שלך, עיניי השקד החומות והיפות שלך מלוות אותי. ראיתי את ארז צוחק כשהוא מוקף בהמון אנשים ובהררי אהבה.
הספר שלך מצליח להביע את כל הכאב של כל מי שסובל, את נותנת לגיטימציה לכל סבל ולכל מחשבה שעוברת בראש מבלי להדחיק. שתדעי רותי, את זו, שנותנת כוחות למי שקורא את הספר ואת סיפורכם.
מודה לך על הכוחות והיכולות שהבאת וחשפת בפנינו. מודה לך על הספר הרגיש והנפלא, המצחיק והאמין שלך.
ועוד על העטיפה.
העטיפה של הספר נפלאה, לא רק בזכות הצבעוניות וטלאי הבדים הפרחוניים. אם תעבירו יד על ציור הכריכה תרגישו בחספוס ובמגע שונה בכל חלק פרחוני. אולי, כמו השומות שעל גופו של הגיבור.
מה שהטריד אותי הוא שם המחברת הכתוב בפינה תחתונה ובקטן. לדעתי רותי גאון היא ענקית, גדולה ביכולות האדירות שלה להכיל את בנה, ובעיקר את עצמה ולתת לבנה כוחות ואף לשאוב ממנו כוחות. שמה צריך להתנוסס ב-גאון.
שמיכת פרחים, רותי גאון
הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2019
חנות ספרים על גלגלים ” – ספר ממתק לקיץ של ג’ני קולגן “
“עד עצם היום הזה”. היה המשפט האהוב עלי בנעורי כשסיימתי לקרוא אגדות. העלילה תמיד השתנתה והתפתלה והמשפט הזה היה העוגן היציב היחידי.
ועד עצם היום הזה אני אוהבת ממתקים ואגדות.
“חנות הספרים על גלגלים” הוא ממתק ואגדה. “פרנסוס על גלגלים” מודרני.
נינה, עלמה צעירה בת 29 ספרנית שאוהבת את ספרים ואת עבודתה, מוצאת את עצמה ללא מקורות פרנסה. הספרייה שבה היא עובדת נסגרת. נינה צריכה להחליט, האם להגיש מועמדות לקורס בניית צוותים, ובכך להתחרות עם גריפין, החבר לעבודה, או להמשיך לעשות את מה שהיא אוהבת, להיות בין הספרים.
נינה שמעולם לא אחרה לחזור מהפסקת הצהרים, מעולם לא התלוננה, מחליטה לקבל אומץ ולצאת להרפתקה. בכספי הפיצויים היא רוכשת משאית ישנה מסוג משאית קרור, הופכת אותה לחנות ספרים מכנה אותה “עד עצם היום הזה”, איך לא? ויוצאת לדרך חדשה. היא מגיעה לכפרים הערפיליים של סקוטלנד “באותו הערב נראה כאילו הארץ מתרברבת ביופיה. הערב היה זהוב …בכל מקום שהביטה, כך היה נדמה היו טירות אבן אפורות ונופים יפהפיים שנמתחו על פני האופק…”
ועכשיו “אין לה עבודה אין לה פנסיה אין לה בן זוג אין לה שום דבר חוץ ממסחרית ישנה ומקרטעת ומשום מה היא מרגישה חופשיה”.
נינה עוברת מהעיר לכפר סקוטי הטבול בירק וערפילים, כפר שקט ופסטורלי שבו הכל חדש ושונה לה. “השמים נראו כאילו זה עתה יצאו מכביסה…עם עננים רכים שחצו את הרקיע”.
נינה נוטה לפעמים לשגות בחלומות ודמיונות ומצפה להיות כמו גיבורי הרומנים. לפעמים מתבלבלת וחיה את חייה כמו אחת הדמויות שבספרים. כמו בכל האגדות והסיפורים הרומנטיים שעליהם היא קראה, נינה תעבור תלאות רבות, תתאהב ותגלה את המשולש הרומנטי, תתעמת עם חלק מאנשי המקום, שלא בדיוק מקבלים אותה ואת רעיון המסחרית שלה. תלמד על חיי הכפר, החקלאות ופסטיבל היום הארוך בשנה.
לא רק על אהבת הספרים, אלא גם על חלומות והגשמתם, על אומץ וכוחות נפש לא לשמוע רעשי רקע אלא ללכת עם הלב והאמת הפנימית.
“אילו חשבתם על כל הדברים הקטנטנים שמסיטים אתכם מהמסלול לכאן או לכאן לטוב או לרע לעולם לא הייתם עושים שום דבר”.
יש בספר ביקורת על השתלטות הספרים הדיגיטליים על שוק הקריאה ואולי החשש מהעלמות הספרים הכתובים.
מודה הספר הוא ממתק סכריני, הוא כמו לשבת בתוך מדף של העוגות הכי מתוקות בקונדיטוריה. כל דף הוא מוס שוקולד וכל פיסקה היא עוגת גלידה.
חצי ספר קראתי בהנאה, אחרי כן הוא הפך לי למעט קיטשי, הסוף היה מהיר והכל הסתדר בו, ולמרות זאת מצאתי את עצמי מסיימת לקרוא אותו עם חיוך על הפנים.
למה?
הכתיבה מאוד טובה. ג’ני קולקן מתארת בנעימות ובציור את הדמויות ובעיקר את הנוף כמו :”בחוץ ירד גשם,מבול אביבי נטול שמחה שמחק את כל הצבעים בעיר וגרם למכוניות למהר ברחובות הרטובים ולהתיז מים על העוברים והשבים”.
דמותה התמימה של נינה מקסימה וגורמת לך להאמין שיש כמעט ורק טוב בעולם.
כמו כן נינה מזכירה שמות רבים של ספרים שקראנו ואת אלה שלא נרצה לקרוא.
לדעתי “חנות הספרים על גלגלים” הוא ספר כיפי, בריחה קטנה מהחיים היומיומיים, בריחה מהחום.
זר לא יבין זאת. רק מי שאוהב ספרים וקשר גורלו עם הדפים הכתובים יבין. יבין את הקשר האישי והרגשי לספר כאילו היה אדם.
אהבתי את ההקדשה בתחילת הספר. “הספר מוקדש לכם. הקוראים. כל הקוראים”. לאחר מכן מונה הסופרתבחן ובחיוך את המקומות בהם מתאים לקרוא.
חנות ספרים על גלגלים, ג’ני קולגן
מאנגלית, ניצן לפידות
הוצאת הכורסא, 2019
הילדה שניסתה”- ספר הילדים המקסים של מאירה ברנע- גולדברג “
אי אפשר שלא להתאהב בספר הזה. רק מלהביט בכריכה ולראות את הילדה המקסימה הלב צוהל ושמח. וכשמתחילים לקרוא אותו ולא יודעים מה מנסה הילדה לעשות מגלים שאנחנו שבויים בין הדפים הצבעוניים וחשים בנחישות של הילדה.
“ירון אמר שאני לא אצליח.” כך מתחיל הספר. משפט שגור ומוכר, שמענו אותו כשהיינו ילדים ולעיתים גם בבגרותנו, ואנחנו חוטאים באמירתו שוב ושוב.
הילדה שבסיפור, שיא המתיקות בעיני, נחושה בדעתה ובהצלחתה ולא מקשיבה לאף אחד. לא נותנת לשדים לאיים עליה ולרפות את ידה. היא מנסה, וכשהיא מצליחה כל אלו שניסו לרפות את ידה אומרים לה, ידענו שתצליחי.
הספר הזה נפלא. אין בו הרבה מלל, להפך, הוא מאוד מינימליסטי והרווח שבין המילים משאיר מקום לדמיון ולמחשבה. משאיר מקום לשאלות והבנה. הבחירה בילדה בעלת מראה “רגיל” ביותר היא בחירה גאונית. הציורים של רמי טל המוכשר (לדעתי כוכב עולה ) נפלאים. ציורים צבעוניים ובעלי קריצה הומוריסטית הם המספרים את הסיפור שבין המילים. מראים את הנחישות והעקביות של הילדה. בכל ציור מסתתרת חידה והפתעה, חיות אמיתיות ובדיוניות (השדים שבנו).
ספר שלא רק גורם לנו לחייך, אלא גם נוגע בילד הקטן שבנו.
הספר מיועד לילדים מגיל 4 ובעיקר לכל אחד.
בערב ההשקה לספר תוך כדי סיפורם של מאירה ורמי על העבודה המשותפת שלהם על הספר, חשקה נפשי בספר, רציתי שהילדה תמשיך לעודד אותי לנסות. רכשתי את הספר עבור בתי. כשרמי כתב הקדשה לבתי סיפרתי לו על נחישותה ללמוד רפואה ושהיום היא סטאז’רית בבית חולים גדול במרכז הארץ. רמי הסתכל עלי ושאל “איך נראה סטטוסקופ?” וכך צייר לה בהקדשה.
הילדה שניסתה, מאירה ברנע -גולדברג
איורים, רמי טל
עורכת, יעל גובר
הוצאת כנרת, 2019
ארבעה אבות , של אמיר זיו
הפוסט על “ארבעה אבות” הוא חוב לעצמי. קראתי את הספר מזמן, לפני שהיה לי בלוג משלי. העברתי עליו הרצאות, אמיר התארח אצלי במועדון הקריאה לשיחה מרתקת ומעניינת. חוויה בפני עצמה.
אז למה עכשיו? לפני כמה ימים פגשתי את אמיר בכיכר רבין בשבוע הספר, לאחר שיחה קצרה איתו על ספרים, ספרות ,בלוג וסקירות, הבנתי שלא אמרתי לכם מילה על הספר הנפלא והמיוחד הזה.
עכשיו אני מחזירה את החוב.
את הספר קראתי לפני שנתיים כשכולי קודחת מחום. לא יכולתי להניח אותו, לא מעלות החום וצמרמורות הגוף יכלו לו, לספר.
“ארבעה אבות” הוא ספר מטריד, לא נוח. ספר על סודות, שקרים, קנאה, בגידה ובעיקר נקמה.
“ארבעה אבות” הוא בעיקר ספר סוחף וחכם הכתוב היטב.
הספר הוא אוסף של 3 עלילות שונות זו מזו, יש בו קווים מחברים, כל סיפור נכתב בנפרד. הסיפור הראשון נכתב מזמן (לטענת אמיר זיו) ושני האחרים באו אחריו.
יש לנו שלושה חלקים, הראשון כתוב כמכתבים. השני מסופר בגוף שלישי ,מספר יודע כל, נמצא מחוץ לעלילה. החלק השלישי כתוב כבלוג, יש משמעות לסוגות הכתיבה כבלוג.
3 הסיפורים מתרחשים בזמנים שונים ,1961,1993,2004 הרצף הכרונולגי עוזר לקורא להבין את העלילה ואת מניעיה.
הרצף הכרונולוגי של הזמנים בעיקר בהווה הסיפורי, עוזר לנו ללמוד ולהבין את העלילה ומניעי הגיבורים.
הלשון הספרותית בכל חלק מתאימה עצמה לכל תקופה, בספר רואים את התפתחות הלשון שמשקפת את התפתחות הלך הרוח וההתנהגות.
הסיפור הראשון מאוד רשמי, חליפת מכתבים בין מר בוכמילר הדייר מרחוב סמולנסקין אל דומני מנהל מחלקת הנדסה. מר בוכמילר מבקש להיקבר בחצר ביתו. חליפת המכתבים הרשמית הופכת לחליפת מכתבים אישיים. החלק הראשון הזכיר לי את באופן הכתיבה את כתיבתו של אהרון מגד.
הסיפור השני הוא סיפור “נורמטיבי,” גיורא, וטרינר, נשוי לשרון, אשה דעתנית, לשניהם בת, נירה בת החמש. לא אספר על מרכיבי העלילה, מחשש לספוילר, הדמויות הן המחברות בין החלק השני לחלק השלישי. חלק שבו הכאב והכעס משתלט על בני המשפחה.
החלק השלישי מתרחש שנים לאחר החלק השני, הוא כתוב כבלוג שאותו כותבת נירה. זהו חלק שבו היא מתארת את קורותיה בהווה עם חזרות רבות לעבר.שפת הכתיבה היא שפה נמוכה, שפת סלנג המתאימה למתבגרים.
שלושה חלקים לארבעה אבות.שלושת החלקים מקבילים לחיי אדם, המבוגר מייצג את העבר ונירה הצעירה את ההווה.
יש גם שינוי בז’אנר של הכתיבה ובאופן הנסיגה לאחור. בכל סיפור יש הווה סיפורי ונסיגה לאחור, בראשון הנסיגה לאחור קטנה יותר, האחרון יהיה כמעט כולו נסיגה לאחור.
שלושה סיפורים, מִספר דמויות, סודות ושקרים למכביר ובעיקר כאב רב. אני כקוראת הייתי סקרנית לדעת מה יפגיש בין הדמויות ואיך הסופר יאחד ביניהם.
כמו שציינתי, הספר הוא על סודות שקרים בגידה ונקמה. האבות, ארבעה במספר מיצגים דורות והבדלי דורות. נירה הבת מרירה וכועסת. היא מרגישה כמו הקרנף שעליו סיפר לה אביה הוטרינר. החיים הובילו אותה לפתח עור עבה של קרנף. אביה תמיד הוסיף ואמר לה שיש לו, לקרנף, נקודת תורפה.
“ארבעה אבות” ספר סוחף, חכם. אמיר זיו ביד מיומנת הצליח לחדור לעור העבה של הקרנף ולגלות לנו את נקודות התורפה שלו, של כל הדמויות. ספר שבסיומו לא יכולתי להיות שיפוטית וביקורתית כלפי הדמוית. הרגשתי חמלה וצער עליהן.
ספר שלאחר קריאתו יעלו בפנינו שאלות על משפחה, זוגיות ובעיקר הורות, מהי הורות טובה, מיהו הורה טוב.
אז לפני שיסתיים לו שבוע הספר רוצו מהר מהר לרכוש אותו, ואולי תפגשו את אמיר זיו הנעים והחכם בכיכר.
הנאת קריאה מובטחת באחריותי !!
ארבעה אבות, אמיר זיו
עם עובד ,2017
מוזמנים לקרוא על המפגש של אמיר זיו במועדון הקריאה שלי.אמיר זיו אצלי בסלון
מה את יודעת” -ספרה המותח של מעין רוגל”
איני חובבת ספרי מתח או ריגול. אני קוראת מהם מעט מאוד. מבין ספרי המתח מועדפים עלי ביותר ספרי שהמתח בהם הוא שולי ובעיקר ישנה התמקדות בגיבור. (כמו, האלמנה, נעלמת וחלק מספריו של יו נסבו).
“מה את יודעת” גילה לי שאני יכולה להישאב לספר מתח שכתוב היטב, ויש בו את כל המרכיבים שמחזיקים קורא עד לנקודה האחרונה.
הספר “מה את יודעת” מעלה שאלה מה אנחנו יודעים על האנשים הקרובים אלינו ובעיקר מה אנחנו יודעים על עצמנו.
עדי נשואה לעומר. עדי ועומר גרים בישוב שקט טבול בירק. ביתם נמצא בשכנות, ממש מעבר לכביש, עם ביתם של רז, חברו הטוב של עומר. “הבית שלהם עוד לא היה ביתם”. כך מהרהרת עדי בפתיחת הרומן. לא בגלל העובדה שהבית נרכש על ידי עומר לפני החתונה, אלא מהתחושה הפנימית שעדי מרגישה זרה בבית המנוכר. בית זכוכית חשוף לאור, בית נקי בעיצובו. בית שבו לא העיזה להביא את עצמה בעיצובו ושיהיה לה בית חם ומחבק.
הספר נפתח בהודעה על כך שרז נעלם. רז מייסדה של קהילה. בתחילה לא ידוע לנו על מה הקהילה ומי האנשים שפועלים בה, אך ברור שזו קהילה המתנהלת כמו כת.
“קהילה חוקרת. כל סדרת הקורסים והמפגשים נולדה כדי לשמר אותנו במצב של חקירה ולמידה מתמדת, להשיב לנו את מה שאיבדנו”.
עדי תחפש אחר מה שאיבדה.
העלילה בעיקרה היא חיפוש אחר רז שנעלם. עומר עסוק באופן כפייתי בחיפוש אחריו ומרגיש שאינו עושה דבר עבור החבר שלו. רז ודאי היה הופך את העולם עבורו. עדי מנסה להכיל את רצונו בחיפוש אחר חברו ומשתפת איתו פעולה. היא מצטרפת להרצאות הקהילה, תומכת בנעמה, אשתו של רז.
החיפוש אחר רז הוא חיפוש חיצוני. לב ליבו של הספר הוא החיפוש החיצוני שהופך להיות חיפוש פנימי וכך אט אט החוץ נכנס פנימה. הבית החשוף כולו מנוגד להסתרות והסודות של האנשים המקיפים את עדי.
ויש הרבה סודות, הרבה שאלות.
לא את רז עדי מחפשת, אלא את הסוד הפנימי שלה. הקבוצה היא מעטה חיצוני, מעטה שדרכו תצליח לחדור לאמת הפנימית שלה, לסוד שהדחיקה וטמנה ומעולם לא עמדה מולו. “בתור זאת שלא נמצאת שם הרבה אלא זו שמביטה כמו תמיד בחיים שלה מהצד קצת”. עכשיו עדי מרגישה שאינה מוכנה יותר להביט על עצמה מבחוץ. היא תקח אחריות ותקבל החלטות שיניעו אותה ואת העלילה.
“מה את יודעת” הוא ספר על סודות, שקרים, הסתרות. ספר על מסע פנימי של הגיבורה.
מותחן פילוסופי פסיכולגי השואל שאלה מה אנחנו יודעים על האנשים שאנו חיים איתם ובעיקר מה אנחנו יודעים על עצמנו.
זה הספר הראשון של מעין רוגל שקראתי. הולכת עכשיו להשלים פערים.
מה את יודעת, מעין רוגל
כנרת זמורה, 2019
חגיגה עברית, המלצות לשבוע הספר תשע”ט
חגיגת שבוע הספר
שבוע שהפך לעשרה ימים של חג.
ולי ? “יש לי יום יום חג”.
קראתי במהלך השנה הרבה ספרים, הרבה מאוד מאוד ממתינים לי. בטוחה שגם הם טובים. על הטובים ביותר המלצתי בבלוג. והנה עכשיו אני מנסה לכנס את המשובחים בעיניי ולדחוס לרשימה. בחירה קשה, אפילו קשה ביותר. החלטתי להמליץ רק על ספרי המקור, הרי זה חג הספר העברי ובכך לצמצמם את הרשימה.
איני מדרגת את הספרים, אלא מציגה אותם לפי סדר הקריאה השלי.
המנהרה, א.ב. יהשוע. הוצאת הספריה החדשה
ספר על זוגיות, אהבה, זיכרון ושיכחה וגם על מדינתנו. צבי לוריא מודע לכך שהוא שוכח, מודע לכך שמצבו יחמיר, אשתו שומרת עליו ועל כבודו. היא מציעה לו שיעבוד כיועץ בהתנדבות. תפקידו הוא לעזור לעשהאל, בנו של היועץ המשפטי שעבד בחברה, לשכנע את הועדה כי נחוצה מנהרה בקטע שבו אמור לעבור כביש במכתש רמון. על אותה הגבעה, בחורבה נבטית מוצאים בני משפחה מוסלמית מעבר הירדן המזרחי מקלט זמני. צבי לוריא מנסה לשכנע את נתיבי ישראל לחצוב בה מנהרה, כדי לא לפנות את בני המשפחה מביתם.
על הספר –המנהרה
דלת מול דלת, הדס ליבוביץ’, הוצאת ידיעות ספרים
אוסי ורלי גרות דלת מול דלת, הן מעולם לא החליפו מילה, כל אחת מהן דמיינה את חייה של שכנתה והיתה משוכנעת שמאחורי הדלת של השכנה הדשא ירוק יותר. בכתיבה קולחת והומוריסטית מתארת הדס ליבוביץ’ את המפגש בין השכנות בניסיון להוסיף מרפסת. סיפור עירוני עכשווי.
על הספר – דלת מול דלת
כך להישאר לעולם, יונה אלון, הוצאת תשע נשמות.
יומן מחשבות. יונה אלון פורס בפנינו את נבכי נפשו ומחשבותיו על העולם. בשפה פיוטית חכמה וישירה הוא מעלה על הכתב את הרהוריו. את התובנות הפילוסופיות שלו על החיים. יונה אלון כותב על יופי החיים ועל המוות שהם מקפלים בתוכם.
על הספר – כך להישאר לעולם
אולי בחיים אחרים, מיכל צינמון-פירון.הוצאת מודן.
איילת איבדה את זיכרונה בתאונת דרכים, היא אינה זוכרת שנפרדה מבעלה ומחכה לו שיבוא לבקר אותה. לאט לאט תאסוף את שברי זיכרונה. ספר הנע בין עבר להווה בין כאב לתקוה.
ספר מטלטל שאי אפשר להישאר אדישים אחרי קריאתו.
על הספר – אולי בחיים אחרים
שלוש , דרור משעני.ידיעות ספרים.
שלוש גיבורות השונות אחת מרעותה. שלוש גיבורות שכל פרט עלול לפגום בהנאת הקריאה.
דרור משעני מביא אלינו הביתה את האנשים הרגילים, וזה מה שאני אוהבת אצלו, גיבורות יומיומיות שאנחנו רואים ברחוב, באוטובוס בסופר, מורה המנסה להתמודד עם גירושיה ומשכורתה הנמוכה, לחץ הבחינות. עובדת זרה העובדת למחייתה ומחפשת איזה סימן וקשר לבית שעזבה ואמא הנופלת תחת נטל הטיפול בילדיה ומחפשת את עצמה.
איך הן קשורות זו לזו? על כך בספר.
על הספר – שלוש
תרצה אתר, כל השירים.הוצאת הקיבוץ המאוחד.
קובץ שיריה המפורסמים וגם הגנוזים של תרצה אתר מכונסים בספר הנפלא. לצד השירים מכונסים קטעי יומן וחליפת מכתבים.
שיריה של תרצה אתר ליוו את נעורי ובגרותי ומלווים עד היום את כולנו מגדולים ועד קטנים. שירים רגישים, שירי אהבה, שירי געגוע ושירים עם הומור.
על הספר- תרצה אתר, כל השירים
השופט, שי אספריל, עם עובד
הספר “השופט” מסופר על ידי שלושה גיבורים אשר לכאורה אין קשר ביניהם ויש קשר.
ספר התלבט בשאלה האם “הכל צפוי והרשות נתונה?” הספר מעמיד בעיקר את ההחלטות והבחירות שלנו בחיים. אריאל השופט נתקל כמעט מידי יום בבחירות המוטעות של הנאשמים והוא צריך לשפוט. לרוע מזלו גם הוא עומד מול החלטות ובחירות שיעוררו בו תהיות האם יכול היה לבחור אחרת.
על הספר – השופט
ילדה רעה , נעמי לויצקי, הקיבוץ המאוחד.
ספר אישי והמרתק, של נעמי לויציקי. ספר השוזר בתוכו את סיפורה שלה ושל המדינה. שזירת הסיפורים, בחירת הזמנים והמעבר ביניהם נעשית באומנות ועדינות רבה מתובלת בהומור, לפעמים עדין, לפעמים ציני, אך לעולם לא פוגע. עבר והווה נשזרים עם העתיד באופן טבעי.
על הספר – ילדה רעה
רשימות מארץ הכביש ,אופיר טושה גפלה.הוצאת כתר.
תמיר גושן, צלם, מעריץ מושבע של קייט בוש נוסע להופעה מיוחדת שלה בלונדון. תמיר עובד על ספר צילומים שמתכתב עם שיריה של קייט בוש ומעוניין לצלם את צוק השיכורים כדימוי שייצג את אנקת גבהים בספר.
ללא הסבר וללא סיבה הוא מוצא עצמו צועד יחידי בכביש אינסופי כשמשני עבריו שדות תירס. על הכביש מצוירות טבלאות ייאוש אינסופיות. לאחר שהבין, כי הוא יחידי ואין מושיע מתחיל תמיר להיזכר בחייו.
“רשימות מארץ הכביש” הוא ספר מסע, מסע אחר. מסע בין זיכרונות, חלומות, מודעות ומציאות.
ספר מרתק.
על הספר – רשימות מארץ הכביש
מאחורי כל זה, נירית הלבני,הוצאת דניאלי.
גיורא, חקלאי מצפון הארץ, בעל מטע תפוחים שאותו ירש מאביו, בנו אינו רוצה להמשיכו, חולה ב איי-אל-אס מחליט לצעוד בשביל ישראל.
עמיחי, צעיר יפה תואר מוצא עצמו מהרהר רבות בתמר, חיילת שהכיר בצבא. גם הוא יוצא אל השביל.
מה מחבר בין שניהם? שביל ישראל שלנו, על נופיו והאנשים הצועדים בו, וספר השירה של המשורר עמיחי.
לא רק השביל והספר, שהם סמל, מחברים ביניהם. הקשר שלהם הם קשר אנושי, ידידותי, יש בו ניגודים של דת וחילוניות, אמונה וחוסר אמונה. בגרות ונערות, בגידת הגוף מול רעננות. זוגיות רבת שנים מול חיפוש אחר קשר אישי.
ספר שריגש אותי עד דמעות ולא רק בזכות הכתיבה והדמויות, אלא מסיבות אישיות.
על הספר – מאחורי כל זה
אתי החיים משחק הרבה , דויד גרוסמן.הוצאת הספריה החדשה
זה ספר השנה עבורי, הוא ריתק אותי מהמילה הראשונה ועד לנקודה שבסיומו.
ספר שמקפל בתוכו סוד שחונק את המשפחה ואינו מאפשר לבני המשפחה לצמוח באופן טבעי. סוד שעובר בירושה מסבתא לבת, לנכדה. כל אחת מתמודדת איתו בדרכה שלה.
ורה כיום בת תשעים עלתה לארץ עם בתה נינה מיוגוסלביה. ורה נכלאה בגולי אוטוק, התאלמנה מבעלה ומחליטה להגיע לארץ לקיבוץ ולשקם את עצמה. בקיבוץ היא מתחתנת עם טוביה שהתאלמן ונשאר עם בן צעיר בן 16, רפאל, וארבע בנות גדולות. נינה, הנערה הגבוהה והבהירה, שובה את ליבו של רפאל. גילי היא בתם של נינה ורפאל.
על מנת להתמודד עם העבר נוסעים הארבעה לגולי אוטוק. שם נמצא הסוד שאיתו יצטרכו להתמודד.
על הספר – אתי החיים משחק הרבה
אבל הלילה עוד צעיר, ליאת אלקיים.הוצאת כנרת זמורה.
שלושה אירועים מכוננים בחיי הגיבורה נפרשים בפנינו בשלושה שערים / חלקים בספר. שלוש נובלת המתארות שלושה מצבים שאנחנו משייכים אותם למצבים מרגשים, ירח דבש, לידה, מועדון לילה. אלא שירח הדבש אינו כזה דבש, הלידה אינה משמחת, כי התינוקת נולדה טרם זמנה והיא בפגיה, והערב במועדון מזכיר לה שאינה רווקה בת שלושים.
ליאת אלקיים כותבת באומץ רב על החוויות האמיתיות של הגיבורה מאותם אירועים.
על הספר – אבל הלילה עוד צעיר
מה את יודעת, מעין רוגל.הוצאת זמורה
ספר שעדיין לא העלתי עליו סקירה, אבל בהחלט הוא בין המומלצים הטריים שלי. ספר מתח שליבו הוא התחקות של הגיבורה אחר עצמה. עלילת היעלמותו של החבר היא כיסוי לעלילה הפנימית והנפשית של הגיבורה.
ועוד אחד צעיר וקטן מושך לי בשמלה, “סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכינים” של איריס אליה כהן. ספר לילדים ולמבוגרים כאחד. ספר מקסים, שנון שכיף לקרוא אותו.
על הספר – סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכינים
חג שמח לאוהבי הספר.
קרואסונים”- על ספר הסיפורים החדש של יוסי ריבלין”
“לספרי הזיכרונות זמן חסד מוגבל”
את יוסי ריבלין אני מכירה שנים, הכרנו בקומונת ספרים (של נוריתהה) בתפוז. ליוסי תוכנית רדיו “מועדון ספרות” ב”רדיו ארץ” ואף הוזמנתי על ידו להתארח בתוכנית. זוכרת את הריצות למרחקים שרץ. זוכרת את התחלת הכתיבה. ברגע שיוסי התחיל לכתוב הוא לא הפסיק, הכתיבה כאילו רצה מעצמה.
קובץ הסיפורים “קרואסונים” הוא קובץ שהגרעין הסיפורי שלהם אירועים. סיפורים שנדמה כי הם אישיים, אך יש בהם אוניברסליות.
העטיפה הצבעונית מזכירה ציור נאיבי, הקרואסונים המעופפים משולים לרחפנים בשמים והם כמו צרור הבלונים של המוכרת בטיילת ביוון שעף לשמיים. (“נישואי מזג אוויר”)
לקרוא את הסיפורים הם כמו להאזין ליוסי בתוכנית רדיו, או כמו לשבת מולו ולשמוע אותו מספרם. מרגישים בכתיבה את הדחף והרצון לספר את הסיפורים, לשתף את הקורא בחוויות שהגיבורים חווים ולתת לנו הצצה לחייהם האישים של הדמויות.
הסיפורים הם על גיבורי היומיום, אנשים רגילים שמתמודדים עם החיים ובעיקר עם הזיכרונות וההחמצות. החמצות של זוגיות, אהבות וחברות. גם אם נדמה שחייהם של הגיבורים הגיעו למבוי סתום, או הוחמצו הרי שבסיום יש תיקון, הזדמנות להתחלה.
פרט להחמצות וניסיונות התיקון המאוחר של ההחמצות יש בספר המון אהבה, אהבה אינטימית, אהבה לטבע, ואהבת האדם. מישל שלי בסיפור “כחול” אוהב את אשתו ואינו מפסיק להביע את אהבתו אליה גם כשאינה מכירה אותו. חזי מ”נישואי מזג האוויר” משווע לאהבה ובין מצבי הרוח של אשתו הוא לומד לקבוע לפי העננים את מזג האוויר. מתקן איסוף טיפות הגשם הוא סמל לזיכרונות המעטים שאוסף הגיבור מהזוגיות המתרחקת.
דמות המספר לאורך הסיפורים היא אנושית, עדינה ומלאת חמלה. המספר רגיש לדקויות האירועים שאנו בחיי היומיום לא מתעכבים עליהם. הבדיה והמציאות מתערבבים יחד ולעיתים הסופר משתף את הקורא במחשבותיו.
נושא הזיכרונות שזור כחוט במרבית הסיפורים. אני קראתי לספר “מזוודת הזיכרונות”. חלק מהדמויות מתרפק בגעגועים נוסטלגיים על מאורעות העבר. גיבור הסיפור “צ’ולנט אחרון, וריקוד” מגיע לביתה של פולינה על מנת לכתוב את זיכרונותיה כניצולת שואה.
המורה לספרות מלמדת אותם לכתוב זיכרונות
“ובין סיפור לשיר שלמדנו אצלה בחדווה רבה, היתה דוחקת בנו לכתוב את זיכרונותינו זה אצל זה”.
בסיפור “קראסונים” שעל שמו נקרא הקובץ, יש אפיזודה שהעלתה על פני חיוך. היא הזכירה לי את ריחם של כל אותם הספרים שאהבתי ואיני זוכרת את מרבית הפרטים של תוכנם.
“לימים סיפר קאמי כי מהלימודים אצל המורה אינני זוכר דבר, אולם ריח שני הקרואסונים יישאר באפי עד יומי האחרון”.
הסיפורים שבספר התפרסמו באנתולוגיות של כתב העת של הוצאת “כתב” במהלך מספר שנים.
“תמשיכו לקרוא. זה עושה את החיים טובים יותר. מלאי קרואסונים.” כך מסיים יוסי את תודותיו בסוף הספר.
ממליצה לקרוא את הקובץ. אלו קרואסונים שאינם משמינים, אלא רק גורמים להנאה.
קרואסונים, יוסי ריבלין
הוצאת כתב, 2019
ה-א’ ב’ העברי לפי איריס אליה כהן
בוקר של התרוממות רוח והגשמת חלום.
אלף – אוהל, בית – זה בית
גימל זה גמל גדול,
מהי דלת – זוהי דלת
שפותחת את הכל.
איריס אליה כהן פתחה לנו דלת רחבה אל ליבה ושיתפה אותנו ב 22 חוויות,22 תחנות בחייה.
זה היה בוקר של התרוממות רוח והגשמת חלום.
איריס אליה כהן האהובה והיחידה התארחה אצלי במועדון הספרותי. כבר שנתיים שאני מפנטזת על מפגש של איריס עם חברות המועדון. הבוקר איריס הגשימה לי את החלום.
זו פעם רביעית שאני שומעת אותה, ותאמינו לי, זו היתה כמו הפעם הראשונה.
חברה שלי לי-את קוראת לה “מכשפת מילים” ואין מילה יותר מדויקת מזו. אצל איריס המילים מתגלגלות מפיה כמו מרגליות. מילה רודפת מילה, וכל מילה רהוטה ומדויקת. כל מילה נאמרת בעברית צחה ותקנית.
איריס סיפרה שלמדה לקרוא בגיל צעיר, כאשר שאלה ספר מהספרייה לאחר מספר שעות סיימה לקרואו וחזרה על מנת להחליפו באחר.
מגיל צעיר בערה בה אש הכתיבה, היא העיזה ושלחה מכתב לסופר הנערץ עליה.
לאיריס יש א’ ב’ מיוחד ופרטי משלה. במשך שעתיים, שחלפו במהירות היא העבירה אותנו בתחנות חייה המרתקים.
האות א’ מוקדשת לאהבה שבליבה של איריס, איך לא? היא אוהבת ה-כל: אוהבת טבע, אדם, את המדינה, כתיבה ובעיקר את משפחתה. האהבה אצלה מתפרצת, למי שרוצה להבין מהי אהבה לפי איריס אליה כהן שיקרא את “גבר אשה ציפור” הנפלא שלה.
ג’-גלבי, ספרה שעוסק בחטיפת ילדי תימן.
ה’- הפואמה הודו.
י’- ירח. מילה המופיעה 400 פעמים בכל יצירותיה.
ט’- טיול לנהריה שלא היתה מוכנה לוותר עליו, אפילו בשביל קבלת פרס מהנשיא דאז, יצחק נבון.
וככה המשיכה לשוטט ולטייל, תוך כדי הנפת ידיים ושיחה נלהבת. (היה קשה לצלם אותה בתמונה ממורכזת) השיחה איתה ריתקה אותנו, ישבנו מהופנטים מהקסמים של המילים שלה, מהרעיונות ואין סוף הסיפורים האמיתיים. הרגשנו כאילו שחרזדה יושבת מולנו מספרת לנו עוד ועוד, והסיפורים אינם נגמרים.
איריס יקירה אהובה, אין מילים להודות לך על הבוקר החוויתי והנפלא, כל המילים תהיינה חיוורות מול שפע הצבעים והאנרגיות שהפרחת באוויר. מול סיפורי הילדות שלך שנארגו עם סיפורי ילדייך, נצבעו בצבעי החיים השמחים שבליבך.
המון תודה לך, מחכים לספר הבא שלך.
מוזמנים לקרוא מה חשבתי על ספריה של איריס אליה כהן.
סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכיניים