הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

פליישמן בצרות, ספרה החכם וההומוריסטי של טאפי ברודסר-אקנר

פליישמן בצרות הוא ספר בתחפושת. מאחורי העלילה הלכאורה בנאלית מסתתר ספר חכם על החיים.

טובי פליישמן בן ה-41 ,רופא, חשב שחיו כרגע הם דבש. הוא התגרש מאשתו וחי חיי רווקות והוללות אין קץ,  אלא שעכשיו, בסוף יולי, כשהוא מרגיש יציב בשגרת שוטטות באפליקציות הכרויות, רייצ’ל גרושתו מביאה אליו את ילדיהם ומסתלקת. טובי קיווה שבעוד יום או יומיים היא תחזור לקחת אותם, אבל לא. רייצ’ל נעלמה ללא סימן וללא יכולת לתקשר איתה. הוא הופך לחסר סבלנות, הילדים אינם יודעים מתי אמם תחזור ואם תחזור. בתו, האנה, בגיל ההתבגרות מתעללת בנו ,סולי, מגלה סימנים של חוסר ביטחון.

ההעלמות של רייצ’ל מועילה לו, בימים האלו הוא מביט לאחור, מפרק את רגעי נישואיו, נזכר ברגעים אינטימיים וברגעי שמחה שהיו להם בראשית הנישואים. ואילו בשנים האחרונות היתה ביניהם אינטימיות בשנאה,הם רבו כל הזמן על כל דבר. מאבקי הכוח ביניהם הובילו אותו לחידלון מולה, רייצ’ל היתה תחרותית, רצתה להשיג הכל, כיוון שהרוויחה פי 15 ממשכורת הרופא שלו היא יכלה לרכוש  דירה נובורישית, אוטו מפואר ובעיקר  החלטות ובחירות. עכשיו הוא מרגיש שהיא חייבת לו על שזלזלה בו, התעלמה ממנו, היא חייבת לו על שרעד בצילה כל השנים, על האומללות שלו, על שנאלץ לריב איתה עד חורמה.

ימי החופשה כשהילדים ננטשו אצלו הם ימים של חשבון נפש עבורו, טובי נזכר בימיו כסטודנט צעיר בישראל ימים שבהם הוא סת’ ואליזבת היו חברים קרובים וחלקו את חוויות הנעורים שלהם.

טובי נזכר בימי ההכרות הראשונים שלו עם אשתו והרצון להקים משפחה, תוך כדי זיכרונות הוא מבין את מצבה של אשתו.

עד כאן ממה שניתן להבין הוא שיש לנו ספר עם  עלילה בנאלית של זוגיות שהתפרקה וניסיון להבין מה היה בה טוב ולמה נהרס הטוב.

זהו שעל פניו נראה הספר כזה, אך לא.

הקורא קורא על מצבים בנאלים ומאבקי כוח שקיימים בכל זוגיות, אלא שבספר “פליישמן בצרות” ההפתעה היא התובנות שנמסרות לקורא, תובנות רגילות על נישואים, על החיים אך יש בהן הומור, מה שיוצר תחושת של הארה אצל הקורא. למשל משפט שאומרת אליזבת ” אני אמא במשרה מלאה, עיסוק זמני ללא אפשרות קידום.”

אבל לא רק בתובנות ובדרך המסירה שלהן לקורא ניכר יופיו של הספר אלא בדרך הסיפורית.

בתחילת הקריאה נדמה שהסיפור מועבר לקורא דרך עיניו של טובי, אבל לאחר כמה עמודים 25 בערך מתברר שאת סיפורו של טובי כמספר יודע כל מספרת אליזבת חברתו מהשנים שבהן למדו בישראל. והמספר יודע כל הופך להיות מספר עד. יש סמליות במספרת העד של הרומן, היא עדה לשינויים הטכנולוגים בעולם ולשינויים הפמיניסטים שבו.

גיבורה אישה המביאה  סיפור דרך עיניו של מספר גבר היא התחכמות נפלאה בעיני. לקראת סיום הרומן אליזבת מסבירה מדוע היא  סיפרה כך את סיפורה שלה. ״דבר אחד ידעתי בוודאות. שזאת הדרך היחידה לגרום לאנשים להקשיב לאשה-לספר את סיפורה באמצעות גבר, אם תפלשי אל גבר כמו סוס טרויאני אנשים יתעננו בך.” וכך דרך סיפורו של טובי היא מספרת את סיפורה. לא רק את סיפורה הפרטי, אלא  את סיפורן של הנשים בתקופה זו שבה אנו חיים. ויש בספר תובנות חברתיות. הנשים הן דור שני של פמיניזם, התקדמו, אבל מתברר שגם אם הן משתכרות יותר עדיין עליהן להלך על קצות אצבעות ולא לפגוע באיזה גבר שרירי. איך החיים היו אינסופ אפשרויות והפכו פתאום לאינסופ מחויבויות. ובעיקר שהעולם מקטין נשים מהרגע שהן מפסיקות להיות לו זמינות מבחינה מינית.

המספרת משמשת בתפקיד עֵד ובעיקר בתפקיד פסיכולוגית של הדמויות. מודה, אני אוהבת ספרים שהם ספרי מסע פסיכולוגים. טובי עובר תהליך של מסע והבנה, גם שאר הדמויות  עוברות מסע. הקורא חש בחמלה כלפי כל הדמויות, אפילו כלפי רייצ’ל.

שני דברים הפריעו לי ברומן, אך לא פגמו בהנאת הקריאה. לטעמי ניתן להדק מעט את העלילה.  הסיום לטעמי פילוסופי  עם מחשבות של הדמויות ותובנות על החיים, חלקן מיותרות, הקורא אינטליגנטי להבינם. שורת הסיום? אני הייתי בוחרת אחרת, אבל הסופרת היא האלוהים והאמא של הדמויות וזה מה שבחרה עבורן. כשקראתי אותה, את שורת הסיום, חייכתי והיא עשתה לי נעים בבטן.

פליישמן בצרות הוא ספר שיש בו צרות אישיות שכל אחד יכול להזדהות איתן וגם צרות אוניברסליות, וצרות חברתיות.

ספר  קולח עם כתיבה מיוחדת והומוריסטית.

פליישמן בצרות, טאפי ברודסר-אקנר

מאנגלית, טל ארצי

הוצאת תכלת, 2022

תגובות בפייסבוק

רילוקיישן, איילת גונדר-גושן

התעלומה הכי גדולה של אנשים היא הילדים שלהם.

רילוקיישן הוא ספר קריא עם דמויות מציאותיות שכל אחד מהקוראים מכיר מסביבתו.

לילך ומיכאל עקרו לארה”ב, היום קוראים לזה רילוקיישן. פעם אמרו ירידה. את שמה של לילך קשה לאמריקאים להגות והם קוראים לה לִילה, ומיכאל נקרא בפיהם מִיכָּאֵל. לבנם הם בחרו בשם אוניברסלי, אדם.

שניהם יודעם שאחרי גיל שש ימתח קו ביניהם, הם יהיו ישראלים שמדברים אנגלית ואדם יהיה אמריקאי שמדבר עברית.

הספר נפתח בפיגוע בבית הכנסת, אותו פיגוע זורע חרדה בקרב הקהילה הקטנה והשקטה שכן הוא מערער את המטרה שלשמה נשארו בארה”ב. לילך ומיכאל החליטו להישאר בארה”ב כדי לגדל את אדם במקום שאין בו מלחמות, עכשיו לילך תוהה, כי יתכן שהם טעו, אולי הגנו עליו מטירוף ישראלי, אבל הפקירו אותו לטירוף אחר.

בהמשך הם חווים אירוע נוסף שמטלטל את המשפחה. ג’מאל בן השש עשרה, חברו ללימודים של אדם, מתמוטט במסיבה שבה נכח אדם ומת. הסיבה כנראה סמים.

אדם  נחשב לילד חנון, שקט ואינו מתבלט הופך להיות מוקד הסקרנות.

מכאן לילך נכנסת לחרדות ומחול שדים. האימהות שלה עומדת בספק, היא שואלת את עצמה עד כמה היא מכירה את בנה. בשיחה עם אמו של ג’מאל מגלה לה אמו של ג’מאל “אני רוצה לשאול אותך שוב, האם את מכירה את הבן שלך? כי אני נשרפת בתוך העור שלי מזה שאני לא יודעת מה קרה לבן שלי.”

רילוקיישן הוא ספר קריא, כתיבתו קולחת. הדמויות מציאותיות ואמינות, אילת גונדר גושן מצליחה להביא בפני הקורא דילמות רבות אוניברסליות, כמו אימהות, חברות בתוך המשפחה, קנאה בין מי שמצליח ומי שנשאר מאחור, ודילמות השייכות למציאות הישראלית, היחס למי שעזב את ישראל ויחסם של אלו שהיגרו למדינה. החרדות מהפיגועים בארץ.

דמותה של לילך היא דמות אמינה שמצליחה להעביר לקורא את מחשבותיה וחרדותיה, המתח שבו היא נתונה והחשש, שמא בנה אולי אשם במותו של ג’מאל מאוד חזקים ולופתים את הקורא. יש בספר מתח וסיבוך.

לטעמי ניתן היה להדק מעט את השליש הראשון של הספר, היו בו פרטים רבים שלא קידמו את העלילה.

ספר קריא שהעביר לי יופי את זמן האומיקרון.

 

רילוקיישן, איילת גונדר-גושן

הוצאת אחוזת בית, 2022

תגובות בפייסבוק

צער ואושר, ספרה המושחז והשנון של מג מייסון

חיפשתי לי ספר שאינו מצריך התעמקות רבה. המוכרת שעליה אני סומכת המליצה. לא טעיתי, “צער ואושר” בעל השם הבנאלי ביותר והמטעה עוד יותר הוא  ספר קריא, רגיש, עם  הומור ודמות מיוחדת שריתקה אותי.

העלילה מתחילה קצת לפני הסיום. “הסוף הוא בהתחלה ושוכן הרחק מאיתנו” מרתה גיבורת הרומן אומרת “הסוף הוא עכשיו ואני לא זוכרת את ההתחלה.”

אנחנו פוגשים את מרתה, גיבורת הרומן, לאחר שפטריק, בעלה עזב אותה לאחר מסיבת יום הולדת ארבעים שאירגן לה. מרתה  נזכרת ביום נישואים שלה עם פטריק שבו הציגה את בעלה לאחת האורחות “פטריק הוא בערך כמו הספה בבית של ההורים.” כלומר, תמיד היה שם. והנה עכשיו הוא עזב.

את פטריק היא הכירה אצל דודתה כשאחד מהילדים הביא אותו להתארח בחג המולד, כי אביו של פטריק שכח לשלוח לו כרטיס טיסה. מאז פטריק תמיד היה איתם. פטריק הצעיר ממרתה מאוהב בה מהרגע שראה אותה. הוא אינו מעז לומר לה, כי מרתה היא שנונה וחדה ומצליחה להרחיק כל אחד ממנה.

מרתה, היא טיפוס של הרס עצמי, לא תמיד היא מודעת להרס שהיא זורעת סביבה. בגיל שבע עשרה אובחנה כחולת דיכאון ומאז היא מטופלת. במהלך חייה  עברה מרופא לרופא מכדורים לכדורים שכולם החליפו לה ושינו אותם. רק את האזהרה לא להיכנס להריון לא החליפו.

עכשיו, בגיל ארבעים, לאחר שננטשה, היא  חולקת את ימיה אצל הוריה, אחותה ובדירה שלה. זו הזדמנות עבורה לעשות חשבון נפש עם עצמה והסביבה הקרובה ובעיקר היא בודקת את הזוגיות שלה עם פטריק. מרתה נולדה לאב שכתב שיר אחד והוכתר כסילביה פלאת, קיבל אפילו מקדמה לספר שירה, אלא שהספר לא נכתב. אמה היא אומנית הממחזרת כל חפץ. אחותה אינגריד  בהריון תמידי,  וכשהיא לא בהריון ורק מטפלת בילדים היא מתחבאת מהם באמבטיה. דודתם, אחות אמה נשואה לבעל עשיר וקמצן שמדביק את שאריות הסבונים לסבון אחד. למרות הניגודים בין האמא ואחותה, בין מרתה לאחותה הקשר המשפחתי יציב וחזק, הם תמיד נמצאים אחד בשביל השני, תמיד תומכים ועוזרים. עם כל המוזרות של המשפחה, האחיות השונות והבדלי המעמדות הכלכליים, הם בני משפחה מאוחדים שמכילים את השונים, אוהבים ודואגים אחד לשני.

מרתה, יפה, חכמה, מוכשרת, למרות מחלתה וההרס העצמי שלה היא שנונה ובעלת חוש הומור חד. בתחילת הקריאה היה לי לא קל איתה, כי מה שהיא עשתה לסביבה היא גם השליכה על הקורא. היא פשוט לא נתנה גם לקורא להתקרב אליה.  כשהבנתי אותה והתרגלתי להומור שלה רציתי לשהות כל היום במחיצתה.

הספר בעל הומור שנון, איני יכולה לצטט, כיוון שהוא יוצא מהקשרו.

מי לא חווה צער ומי לא חווה אושר, וכולנו חווינו אותם יחד. כולנו חיים בין טיפות האושר והצער. מרתה חיה כל חייה בתוך צער והאושר שחוותה היה מזויף, כי לא היתה לה ברירה, אלא להעמיד פנים שהיא מאושרת כשהחברה ציפתה ממנה זאת, כשהתחתנה, כשחגגה יום הולדת וכו.

צער ואושר, שם בנאלי לספר כל כך עדין רגיש מצחיק ומלא בתקווה. זהו ספר חד ואנושי, עם דמות שמודעת למעשיה אך אינה מבינה את הסיבות שלהן.

מרכז הספר הוא האהבה של פטריק ומרתה, פטריק מכיל אותה, אסף את השברים של החפצים שהיא השליכה עליו, עונה לה בעדינות, אז למה ביום ההולדת שלה הוא עוזב אותה? את התשובה תקבלו בסיום הקריאה.

והסיום, כן, לא כמו שהיינו רוצים, אבל מתאים ליום גשם חורפי ואפור כשבחוץ משתולל האומיקרון.

למרות הכריכה, שלטעמי  עושה עוול לספר. אני ממליצה.

צער ואושר, מג מייסון

מאנגלית, טל ארצי

הוצאת תכלת, 2022

תגובות בפייסבוק

חמתו של תמוז, אילנה ברנשטיין

עָמְדָה חַמָּתוֹ שֶׁל תַּמּוּז בְּאֶמְצַע שָׁמַיִם, מַשְׁפִּיעָה

שֶׁפַע שֶׁל אוֹרוֹת וּנְגֹהוֹת עַל שַׁדְמוֹת אוּקְרַיְנָה וְגַנֶּיהָ.

“כחום היום” שאול טשרנחובסקי

קחו את כותרת הספר הלקוחה מתוך האידיליה “כחום היום” של טשרנחובסקי, תוסיפו את מדרש השמות של הדמויות דינה, זאב, נתן ויואל תדחסו אותם בחדר קטן ביום חם של תמוז, ותגלו שטוב לא ייצא מהחדר.

ספר המעלה קול זעקה של נשים מול עולם גבר ,עולם של איכרים עובדי אדמה. עולם שבו הגברים הגסים יודעים את מי ללכוד.

בחדר קטן במושב בעמק דחוסים דינה, כלה צעירה בת 19,יואל בעלה לעתיד, הגדול ממנה ב-11שנים, אחיו התאום, נתן, וזאב, האב גס הרוח. בעוד שעה תערך החופה. בחוץ השרב משתולל, השמש מאדימה לפני השקיעה. דינה מוטלת על הספה וכל הגברים סביבה.

דינה היא נערה צעירה יתומה מאב ומאם, מי שגידל אותה והעניק לה חום אהבה וביטחון הוא אביה החורג, עירוני מנהל בנק.  אומרים על דינה שהיא נערה טיפשה, כמו ולוולה גיבורה של האידיליה “כחום היום” אבל דינה חושבת שגם היא תאומה, התאומה נבלעה בבטנה בזמן שהיתה ברחם. כך היא יכולה להיות כפולה בכל דבר, בעד ונגד על כל דבר. בעד יואל וגם נגדו, בעד הנישואים וגם לא בעדם.

דינה מאונס דינה והזאב מכיפה אדומה מרמזים על מה שמתחולל, ודינה? דינה אומרת ששום דבר ממה שקרה בחדר לא קרה באמת. קוראים לזה חלום בלהות, סיוט, לפעמים המציאות מתערבבת עם החלום. המחשבות הללו של דינה מתעתעות בקורא, ועד לסיום הקריאה הוא תוהה היה או לא היה?

המחשבות של דינה מתערבבת ומתמזגות עם מחשבות האנשים שבחדר, מחשבותיה נעות בין עבר להווה וכך הקורא לומד עליה, על משפחתה ובעיקר על משפחת בעלה. דינה אומרת שמשפחת בעלה היא משפחת אצולת העמק,  טוענת שיואל גדל ברפת ואח שלו ואבא שלו הם אנשי המערות.

דינה מאוהבת באחר, הוא נמצא מחוץ לחדר, היא מחכה שאולי הוא יהיה זה אשר יישא אותה לאשה. אבל היא בחרה ביואל כי רצתה שיואל יגן עליה מפני החיים, רצתה שיחליף את מקומו של אביה.

בתוך החדר נדחסת שנאת האיכרים, מייבשי הביצות לעירוניים תאווי הממון. נדחס עולם הגברים מול עולם הנשים. נדחסת השליטה והכוחניות של הגברים וחוסר השוויון המגדרי.

ובחוץ?  בחוץ הקיץ עומד בכל כיעורו, זו שנה שחונה, שעת שקיעה וכולם הפכו אדומים. החמסין האדום רובץ על האדמה כמו יום הדין. רמז למתחולל בחדר מבלי שהמוזמנים בחוץ ידעו מה ארע. לאט לאט דועכת השקיעה דינה אומרת שזה אור אהבה.

אילנה ברנשטיין טווה את העלילה והאירועים בתוך מחשבות הדמויות שמתערבלות, דינה היא הגיבורה הראשית, אך לתוך מוחה נדחסות מחשבות ואמירות של הגברים הסובבים אותה. מה שהקשה על הקריאה, צריך היה להבין מי אומר את מה. גם ההסברים המדעיים אינם מוסיפים לטעמי, הקורא אינטליגנטי מספיק כדי להבינם.

לספר רעיון טוב ועלילה טובה, דמות מורכבת ומעט מתעתעת. יש בו ביקורת על דור המייסדים, אותו דור מייבשי הביצות שכבש את הקרקע ואת המעמד, ביקורת על העולם הגברי שמנצל את הנשים החלשות, ואינו עושה למענן.

לטעמי לו היה הספר נובלה, או סיפור ארוך היה המסר חזק יותר, המחשבות החוזרות שוב ושוב, הקפיצות בזמן, המחשבות המבולבלות גרם לי לפגיעה בהנאת הקריאה. למרות זאת קראתי עד תום ורציתי לדעת, היה או לא היה, ומה היה.

חמתו של תמוז, אילנה ברנשטיין

הוצאת, כנרת זמורה, 2022

תגובות בפייסבוק

הבת האפלה – אלנה פרנטה

“הדברים שהכי קשה לספר עליהם הם אלה שאנו עצמנו לא מצליחים להבין״

בשנים האחרונות אנחנו קוראים יותר ויותר ספרים עם גיבורות שמעלות תהיות לגבי אימהותן, או האימהות הטוטאלית כפי שמצפים מהאם להיות. “הבת האפלה” מעמיד את הגיבורה בפני האמת הפנימית שלה. ואת הקורא בפני השאלה מהי אימהות, או מי היא האם הטובה.

לדה, גיבורת הרומן יוצאת לחופשה ליד הים. מבלי שהיא מתכוונת החופשה תהפוך למסע. מסע במהופך, מסע בזמן אל העבר.

 עול גידול הילדים מאחוריה, בנותיה בגרו והן חיות בקנדה עם אביהן והיא משוחררת מחרדת הדאגה להן. היא גרושה כך שאין לה מחויבות. השלווה שחיפשה בהגיעה לחוף מופרת על ידי משפחה נפוליטנית קולנית. את עינייה של לדה מושכת אמא צעירה וילדה בת שלוש או ארבע.

המפגש עם המשפחה מעורר בה זיכרונות ועושה לה שיקוף על עצמה ועל משפחתה. לדה עצמה נולדה בנפולי ועזבה. כאשר היא מביטה באם היא חווה מחדש את האימהות שלה, את היותה אמא לבנות קטנות. סוד אפל מעברה, שאותו הדחיקה, פורץ ממנה.

המשפחה שמולה מעמידה מולה מראה. היא מחפשת את עצמה בתוכם, בודקת ומשווה כיצד היא היתה כאם. מגלה שהיתה בה סימפטיה ואנטיפטיה מול בנותיה. היא מגלה את הקשיים שלה כאם לגדל את בנותיה מול הדחף להיות מי שהיא.

 נינה, האם, ואלנה, הילדה, מעוררות בה עיניין. מה שמעלה בה זיכרונות כואבים מבלי שהיא מודעת לכך, הוא משחקן של הבת והאם עם הבובה, נאני. בובה מכוערת, ישנה, על הפנים שלה ועל גופה סימנים של עט כדורי. אלנה מאוד אוהבת אותה, מנשקת אותה. מתייחסת אליה כמו אל תינוקת. ללדה קשה להביט בבובה, הבובה היא הפוכה ביופיה וחיצוניותה לנינה האם ובכל זאת נינה ואלנה אוהבת את הבובה ומפגינות כלפיה גילויי אהבה.

הבובה בעיניה אוצרת את אהבתן של נינה ואלנה, מאחדת את הקשר ביניהן את התשוקה ההדדית. וכך בלי הבנה או מחשבה עושה לדה מעשה שבעקבותיו היא תצא למסע הפנימי שלה.  האם, הבת, הבובה, והמשפחה לוקחים אותה למחוזות ילדותה שמהם ברחה. אם בתחילה ראתה לדה את נינה כמושלמת  הרי שבהמשך היא תתגלה כאנושית בעל חולשות.

כמו שאמרתי זה מסע הפוך. היא חוזרת בזמן אל עברה ומנסה לבדוק את האימהות שלה מול בנותיה. מי שמובילה אותה אל נבכי הזיכרון זו הבובה של אלנה. הבובה היא ההחפצה של האם (לפי פרויד) אלנה רואה בבובה את דמותה של אימה,נינה, ואילו לדה  מתירה את נבכי נפשה בעזרת הבובה.

“הבת האפלה” הוא ספר פסיכולגי חברתי. פרנטה מביא בפנינו גיבורה שהיא אנטי גיבורה לאימהות המושלמת שקיימת בתודעתנו. היא מביאה את כל הקשיים והקונפליקטים של אם צעירה, האם להיות אמא מתמסרת? או לנהל קריירה? היא אינה עושה חסד עם הגיבורה שלה, להפך היא לוקחת אותה למחוזות קשים, מעמתת אותה עם עצמה ללא רחמים.

הים שסימל עבורה שלווה וחופשה הופך להיות סוער וגשום, כמו ב”סערה” של שייקספיר הוא למעשה מטונימיה לרגשותיה של הגיבורה. וכך בין הטיפות והחול מוצא הקורא הסברים פסיכולוגיים לגיבורה ואף הסברים לו עצמו.

ומה קורה לקורא? הוא אינו יכול להישאר אדיש. הקורא שואל את עצמו שאלות. הספר מהווה מראה פנימית לקורא, בעזרת הדמויות הוא בודק את עצמו ואת ערכיו החברתיים.

קריאה מחודשת בקריאת הספר “הבת האפלה” היתה עבורי כמו נסיעה במנהרה אפלה של נפש הגיבורה.

את הספר קראתי לפני עשר שנים, לא קלה היתה הקריאה, לא יכולתי להזדהות או להבין את לדה. שפטתי אותה.   היום במרחק של עשור ובגרות הבנתי אותה וחמלתי עליה. יכולתי להבין את קושי האימהות, את העול הרובץ על אם צעירה ואת הקונפליקט.   שמחתי על הקריאה המחודשת שלי. אולי כי אני בגרתי?

הספר אינו משאיר את הקורא, או יותר נכון את הקוראת אדיש. כל אחד שואל את עצמו שאלות. הספר למעשה הוא מראה פנימית אלינו. אולי זו מטרתו. בעזרת גיבורים ודמויות שאינם מציאותיים קל לנו לבדוק את עצמנו, את ערכינו המוסריים.

מיהי הבת האפלה? לדה, נינה, אלנה, הבובה? או אולי בכל אחת יש צד של הבת האפלה?

תודה להוצאת הספריה החדשה, שבחרה להוציא לאור מחדש את הספר בכריכה נעימה ורכה יותר מהמהדורה הראשונה.

ממליצה.

הבת האפלה, אלנה פרנטה

מאיטלקית מירון רפופורט

 מהדורה חדשה, 2021

הוצאת, הספריה החדשה

תגובות בפייסבוק

אין מה לראות פה, קווין וילסון

אין מה לראות פה, כותרת מסגירה שאומרת,  יש הרבה מה לראות פה.

כותרת מסקרנת, כשמישהו אומר, אין מה לראות, אנחנו רוצים מאוד מאוד לראות, להציץ. הספר הוא בבואה לחברה האמריקאית. ספר שאומר לנו, בואו תציצו  ותגלו כמו תמיד, שלא כל הנוצץ זהב הוא. להפך.

ליליאן הגיבורה ומדיסון חלקו אותו חדר בפנימייה יוקרתית. ליליאן היא בת לאם חד הורית שהבינה במהרה שאם רצונה להתקדם ולצאת ממעגל חייה הנוכחי, עליה ללמוד בבית ספר יוקרתי. היא מבינה את העיקרון הפשוט והוא, כסף קונה הכל. ליליאן מתאמצת וזוכה במלגת לימודים. מדיסון, נערה יפיפה ממשפחה עשירה שהכל בא לה בקלות  חולקת איתה את החדר בפנימייה. הן הופכות לחברות קרובות.

במפגש הראשון מדיסון אומרת לליליאן ״ אני רוצה שיהיה לי כוח. אני רוצה להיות זו שגורמת לדברים גדולים לקרות, שאנשים יהיו חייבים לי הרבה טובות שהם לעולם לא יוכלו להחזיר. אני רוצה להיות כל כך חשובה שאם אני אפשל, בחיים לא יענישו אותי.״ והיא מצליחה.

אירוע במהלך הלימודים מוכיח לליליאן את מה שידעה, כסף קונה הכל. וכך היא  מוצאת  את עצמה מחוץ לחלומות שחלמה.

ליליאן הופכת לקופאית ומדיסון סוללת את דרכה הפוליטית, את נשואיה לסנטור ואת מגוריה באחוזה יוקרתית.

עכשיו, אחרי שנים שלא התראו מדיסון פונה לליליאן  ומבקשת ממנה עזרה, ומי אם לא ליליאן תציל אותה. כי רק היא יודעת לשמור סוד.

ליליאן מוזמנת לאחוזה של מדיסון נוטפת הזהב והעושר. העזרה היא טיפול בשני ילדיו התאומים של בעלה הסנטור מנשואים קודמים. לליליאן מתברר, שהילדים אינם ילדים רגילים. אם חשבה שהיא צריכה לשחק איתם ולתת להם לשהות בבריכה כל היום, הרי שטעתה. דברים מוזרים ומשונים קורים בחברתם.

מטרת החומה המקיפה את האחוזה היא להסתיר, הרי אין מה לראות פה. יש אומנם לראות את העושר, אבל מאחוריו אין כלום. יש הרבה ריקנות וכסף שקונה הכל. כמו שהיא אומרת “כשאתה עשיר קל לך להמשיך ולקבל מה שאתה רוצה וככל שאתה יותר  עשיר אתה נדרש לפחות מאמץ.”

ליליאן תעבור מסע התבגרות, או יותר נכון מסע של חיזוק הערך העצמי שלה. מסע שבו היא תגלה את צביעותם של הפוליטיקאים, את הריקנות של האנשים העשירים ואת הכוח הפנימי שלה.

יש בספר ביקורת חברתית נוקבת על שטחיות החברה הגבוהה בארה”ב, על הכסף כמסנוור, על המעמדות והרצון להחזיק במשרות בכל מחיר והיכולת לרכוש מעמד בכסף. יש גם ביקורת על הדת, התנהגות הילדים היא למעשה רוח הקודש.

הספר קריא מאוד, קראתי אותו במהלך כמה שעות, הביקורת החברתית מאוד גלויה. דמויות המשנה היו לי מאוד שטוחות וחסרות אמינות. אבל, דמותה של ליליאן כבשה אותי. ליליאן העדינה, זו שנשארה בנשמתה נערה שחיה בשולי החברה ועיניה נשואות לעושר ומעמד. ליליאן שלמדה בכוחות עצמה כיצד להתאהב בתאומים שטיפלה בהם. ליליאן שלא היתה מוגנת בחייה למדה להגן על התאומים, לימדה אותם להאמין בבני אדם ובעצמם. ליליאן שמקבלת אחריות אישית על הילדים, לומדת לאהוב אותם ולגלות את הרגשות שהטמינה עמוק בתוכה.

כמו שאמרתי אין מה לראות פה, כי באמת אין, הכל ריקני וחיצוני, אבל יש הרבה מה לראות, לראות את החברה בעיניים נכונות ולראות את האור שבכל אחד.

הספר אינו מעלה תהיות אצל הקורא, אפילו לא אכזבה, כי הקורא יודע מה מסתתר מאחורי היוקרה והזהב. בזכות הדמות, שאני אישית אהבתי הוא נותן לנו תקוה, הוא מעמיד את את האמת הפנימית כערך עליון, כערך שלמעשה יכול לרפא ולתקן.

אין מה לראות פה, קווין וילסון

מאנגלית, שירי שפירא

עורך הספר והסדרה, ארז רווה

הוצאת עם עובד, 2022

תגובות בפייסבוק

רצח בהסכמה, פואמה נוקבת של איריס אליה כהן

“רצח בהסכמה” הוא ספר פוצע, כואב, דוקר. ומעל לכל הוא מטריד, כי איך אפשר להסכים לרצח?

שנים אני תוהה האם אומנות יכולה לשנות, להשפיע, לעורר? שזו הרי מטרתה.

לדעתי הפואמה של איריס אליה כהן אינה משאירה את הקוראים אדישים. כתיבתה חוויתית, מטלטלת, בעלת קצב פנימי וחיצוני, קצב שלוקח מהקורא את האוויר.

נובמבר 2019 חמש יריות מאקדחו  של ד”ר גיורא פרי  רצחו את אשתו בנפרד, אסתי ארונוביץ’.

מאז איריס אליה כהן לא נחה ולא נרגעה. כולה הפכה לסערה אחת גדולה. סערה  שכל רצונה היה לטלטל את האנשים, את המערכת, לו יכלה גם היתה מנסה להפוך את העולם כולו.

מאותו הרצח הנפשע החלה איריס בכתיבת הפואמה  “רצח בהסכמה”. לצערה של איריס ושלנו במהלך הכתיבה נוספו נשים לרשימת הנרצחות.

איריס פירסמה את השירים בדף הפייסבוק שלה, ואני עקבתי בצימאון רב אחר מילותיה. כשהגיע אלי ספרה, חשבתי לתומי שכיוון שאני מכירה את השירים יהיה לי קל יותר עם קריאתם.

חשבתי !!!

את הפואמה המחולקת לשירים גומעים באחת. וכך לדעתי יש לקרוא אותם, כדי לקבל את עוצמת הכאב. שיר רודף שיר, כאב מצטרף לצער והדמעות זולגות.

לכל השירים יש קצב, חריזה פנימית המגבירה את המתח, מה שלפת אותי היו בחירות המילים הנוקבות שהן כמעט כמו כלי הרצח. “חשב הרהר רצה מצא תכנן לקח לפת הלך קרב הביט הרים כיון דרך ירה  רצח”.

ככה, בלי פסיק, בלי אוויר בין הפעולות. והקורא נותר נפעם מעוצמת הרגש שעולה ממנו בקריאה.

במילים הקשות מעבירה  איריס אליה כהן  ביקורת קשה על התקשורת. בחירת שם הספר “רצח בהסכמה” הוא התרסה קשה, התרסה מול החברה כולה, כיצד אנחנו כחברה מסכימים להמשך הרצח. איריס אינה מסכימה. בשיריה היא לועגת לתקשורת ולבית המשפט. שֵם האשה מותר לפרסום. שימוש במילה מותר מזכיר את “על השחיטה של ביאליק”. אך על שם הבעל, הרוצח, הוטל איסור פרסום.

“נִמְסָר כִּי צַו אִסּוּר פִּרְסוּם הֻטַּל

עַל שְׁמוֹ, גִּילוֹ וְעִיסוּקוֹ.

עָלֵינוּ לְחַכּוֹת.

אֶת שְׁמָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה, מִטֶּבַע הַדְּבָרִים,  נִתַּן לוֹמַר.

כְּלוֹמַר: מֻתָּר. מֻתָּר

לוֹמַר. כָּךְ לְמֵיטָב יְדִיעָתִי. וְאֵלֶּה הַפְּרָטִים:”

 לועגת לתקשורת שמגיעה לזירת הרצח ונדחפת, כשכל ענינה הוא בסקופ העיתונאי ולא בנרצחת.

איריס זועקת על העוול החברתי, יש לה ביקורת על התקשורת, השירים כתובים כדיווח חדשות טלוויזיה “ערב טוב יונית, אני עדיין כאן, מול דלת המשפחה .”שלום יונית קיבלתי זה עתה דיווח.”

מעלה ביקורת על החקירות המשטרתיות שבהן עומדת האשה הנפגעת, אם במקרה שרדה את הפגיעה.” ומה עשית בזמן שהתקרב עם האקדח, האם ראית את מבטו?”

על הרווחה ששולחת את האשה לביתה, אל מותה.

“הִסְתַּכְּלוּ מָה שֶׁקּוֹרֶה פֹּה בַּדֶּרֶךְ. כָּל אֶחָד חוֹטֵף שֻׁסַּף, חוֹנֵק, יוֹרֶה אוֹ דּוֹקֵר. רַק עָלַי אֵין הַחֹק מַשְׁגִּיחַ

היא מנסה להבין את האשה ששנים היתה נתונה להתעללות.

השירים קשים, המילים ננעצות כמו מדקרות. אבל אי אפשר לעצור את הקצב, את שטף המילים. וכך מצאתי עצמי קוראת בצימאון כואב את כל הפואמה שוב ושוב.

איריס אליה כהן בוחרת להעצים את הכאב והכעס בעזרת שימוש בקונוטציות של שירים מוכרים השגורים בפינו. השירים מקבלים משמעות חדשה וקשה. כמו השיר “בחמש קם צייד” המתאר את פעולותיו הזועתיות של הרוצח.  “לילה לילה”, “ולס להגנת האשה”.

איריס בוררת את המילים, ממציאה חדשות, רוקחת את האירועים כך שאי אפשר להישאר אדישים לנוכח מה שקורה. היא כותבת פרוזה כשירה ולהפך.

ספר חשוב בעיני, ספר שהוא מראה חברתית מאוד לא נעימה לנו. לדעתי חלק מהשירים חייבים להיכלל בתכנית הלימודים בבתי הספר.

היא מסיימת את הפואמה בקונוטציה לשירו של ביאליק “אחרי מותי”.

אַל תַּחְרִישׁוּ עוֹד

צְאוּ וְהֵקִימוּ צְעָקָה גְּדוֹלָה

לְבַל יִהְיֶה מוֹתִי הָרֶגֶל.

הסיום הוא צוואה שלנו של החברה, לא להסכים לרציחות. מי ייתן ואיריס לא תוסיף שירים לפואמה המדממת הזו.

חובת קריאה !!!

רצח בהסכמה, איריס אליה כהן

הוצאת פעם, 2022

את הספר ניתו לרכוש ישירות מאיריס אליה כהן כאן

תגובות בפייסבוק

גיא עד, וויקי ויקטוריה התארחו אצלנו בסלון הספרותי

זכינו.

קורונה או לא. וריאנט או כן. למרות החששות מההגבלות, המפגש שחיכינו לו כל כך התקיים.

הבוקר זכינו לפגוש את גיא עד, “אמא של ויקי”, מהספר המיוחד “ויקי ויקטוריה”.

לפני ששאלנו את כל השאלות, גיא תארה בפנינו את משמעותו של הסופר וכיצד הוא “לוכד” את האירועים בעולם ומביא אותם אל סיפוריו. התיאורים והסיפורים שלה כבשו אותנו וישבנו מהופנטות ומרותקות. גמענו את דבריה על כך שהדמויות מגיעות אליה מכל פינה שביקום. אם ראתה דמות בחצר בית הספר שמשכה את עינייה היא נכנסה לספר מבלי שגיא הזמינה אותה. וכך פרטה בפנינו את הדמויות מספר “ויקי ויקטוריה” כיצד נכנסו אל עולמה.

גילתה לנו שהיא נמצאת בכל עלילה, אבל לא בדמות אחת. אירועים מחייה ודמויות שמלוות אותה בחיי היומיום הם  בתוך הספרים שלה.

“הדמויות יוצרות את העלילה” הסבירה לנו גיא. לפעמים הן משתלטות עליה ומובילות את האירועים ולא להיפך.

הכתיבה היא כמו פצע, הנוזל של הפצע שמגליד הוא למעשה הספר הבא. הכאב מטופל בכל ספר בנקודת מבט שונה.

היצירה היא כמו משחק “כאילו”. כאילו אני הדמות הזו. כאילו אני חי במקום אחר.

גיא גילתה פתיחות ושיתפה אותנו בפרטים אישיים, כיצד מות אביה השפיעה עליה ולכן בספריה המוות יהיה נוכח, המעבר מהעיר באר שבע לעיר הגדולה שאותה היא מכנה כרך מאוד משמעותי. הכרך מאוד דומיננטי בספריה.

בנוסף להיכרות עם גיא  זכינו גם לסדנת כתיבה מזורזת. משמעות המבנה. איך בוחרים את גוף הגיבור הראשי. מוסריות הכותב והדמויות.

התרגשנו מהשיתוף האישי שלה כסופרות בחשיבות הקורא. הקורא משמעותי לכותב.

שעה שלמה הצליחה גיא לעניין אותנו, הוקסמנו מהחוויות האישיות שלה, מהפתיחות והכנות להעביר לנו הקוראים את האירועים שהובילו אותה לכתיבה. מהחוכמה הפילוסופית שלה עד לכדי דיון על מוסריות.

ישבנו שלושים וחמש נשים מהופנטות וסקרניות לדבריה.

בסיום שאלנו את השאלה שהעסיקה אותנו “מניין גיא” גיא ענתה בפשטות ובחיוך “מאמא שלי.” אמה אהבה את השם והחליטה להעניק לה אותו לפני שעוד השמות הזכריים והנקביים התערבבו. ובהזדמנות זו סיפרה שלכל שם של גיבוריה יש משמעות. ובבדיחות הוסיפה “לא כי הם רצו בן, יש לי אח גדול ממני, ולא כי באנו מהעיר הגדולה, נולדתי בבאר שבע.”

תודה לך גיא על בוקר מהנה, חכם, מעניין. על אישיותך הכובשת, על הסקרנות שעוררת בנו ובעיקר על התשובות שקיבלנו.

תודה לחברתי הצלמת המוכשרת לי-את הלר.

למי שלא קרא את ספרה של גיא עד “ויקי ויקטוריה” מוזמן לקרוא אותו.

כאן תוכלו לקרוא מה חשבתי עליו.ויקי ויקטוריה

תגובות בפייסבוק

הספרים המתורגמים שאהבתי בשנת 2021

מזל טוב לבלוג.  היום הוא בן – 3 , ילד גדול ועצמאי.

מרגע לידתו אנחנו חיים שנתיים בצל הקורונה. השנה האחרונה, שנת 2021 היתה מורכבת, בזכותה למדנו מהי גמישות ושינויים. למדנו להתנהל בצל הקורונה ויחד איתה.

באמצע השנה חזרנו לאולמות ואני חזרתי בשמחה וגעגועים להרצות פנים מול פנים.

עולם הספרים, אהוביי, גם הוא נע והתאים עצמו לשינויים.

אני רוצה להודות לכם קוראי, על הקריאה הנדיבה שלכם. על התגובות החמות ועל הדיונים בעקבות קריאת הספרים.

כתיבת הסקירות שלי מכוונות אישית לכל אחד ואחת מכם.ן

לפניכם רשימת הספרים המתורגמים שאהבתי  ביותר השנה.

הספרים הם ספרים מתורגמים, שכן זו שנה לועזית. הם מופיעים לפי סדר קריאתם ולא לפי סדר דירוגם. כולם טובים בעיניי. ממליצה לכם באהבה רבה.

מאחלת לנו שנה טובה יותר, נעימה יותר ובעיקר בריאה.

 

לחיצה על שם הספר תוביל לסקירה שלי באתר

זוליכה פוקחת עיניים – גוזל יכינה

מגלן – שטפן צוויג

גאצ’ר גוצ’ר, ויוק שאנבהאג

נשימה אחרונה – רוברט ברינדזה

מתופף אחר – ויליאם מלווין קלי

נובלת שמחט – שטפן צוויג

הבית ההולנדי – אן פאצ’ט

בשולי הנוחות – סייקה מורטה

ערב אחד במועדון – כריסטיאן גאיי

מדריך לציור וקליגרפיה – ז’וזה סאראמאגו

זיכרונותיו של חתול נודד – הירו אריקווה

אל מול הלילה – דלפין דה ויגאן

די כבר עם השקרים שלך – פיליפ בסון

גברים ללא נשים – הרוקי מורקמי

זיכרונותיו של גנן אנגלי – רג’ינלד ארקל

עם הזרם – ז’וריס קרל הויסמנס

ההסבר של ג’ורג’ סילברמן – צ’רלס דיקנס

שנת המנוחה והמרגוע שלי – אוטסה מושפג

ארמון הקרח – טאריי וסוס

תמציות – אנה מריה יוקל

תגובות בפייסבוק

יחסי עם ג’וני מ’- קובץ סיפורים חדש ונפלא של נורית זרחי

קובץ סיפורי פנינה שאי אפשר להניח מהיד והם לא יניחו לקורא לאחר סיום הקריאה.

“הסיפורים הכלולים בקובץ הזה הם נסיון ללכוד מספר.” אומרת נורית זרחי בסיפרון הקטן, שבו היא מערבבת בין הקורא למספר, בין מי שקורא ומי שממציא עלילה. ובהמשך אומרת “לפעמים מדובר ברגע יחיד שהעולם מפנה אלינו את גבו ופותח סדק להיווצרות סיפור.” זו תמצית הכתיבה והעלילה מנקודת מבט כפולה של הסופר ושל הקורא.

14 סיפורים קצרים שהקריאה בהם לפעמים מתעתעת, מדוע? כי צריך לחזור ולקרוא שוב ושוב.  על פניו זה אינו מה שקראנו בפעם הראשונה. מתחת לסיפור ולעלילה מסתתרת אמירה. מתחבאת עמדה  שאינה מה שחשבנו בקריאה הראשונה.

בקובץ  סיפורים בידיונים, שבהמשך הופכים להגיגים ומחשבות על כתיבה וספרות.

הדמיון של נורית זרחי הוא אחד המופלאים בעיניי, כשאני קוראת את ספריה מה שעולה לי בראש הוא הרצון להיכנס אל תוך מוחה ולהביט על העולם דרך עינייה, להבין מה יש שם במוחה הקודח, ואיך היא רואה את העולם. תמיד, תמיד, כולי התפעלות מתרגום המחשבות למילים ולסיפור.

גם בקובץ הזה נורית זרחי אינה מאכזבת. היא רוקחת וממציאה בריאה חדשה וסדר אחר ביקום. למשל בסיפור שבו הגיבורה ובעלה של המאהבת של בעלה הופכים להיות צוות נגד הבוגדים. ומה קורה כשהמשימה של אנשי הצוות מסתיימת?

 או יחסי אשה גרושה עם בעלה הקודם ובעלה הנוכחי, סיפור שמתחיל כמו הרומן “דונה פלור נשואה לשניים” אבל נורית זרחי לא תצמד לרעיון המוכר, אלא תפתיע ותבחר כיוון שונה.

באחד הסיפורים הקדוש פרנציסקוס מניח בחיקה גור פרוותי, שהתגלה כגור זאב, שחיסל את כל החיות שהיו בקרבתו. ברור שגור המחמד הוא סמל. והסיפור הוא ביקורת על הדת.

בסיפור אחר היא מתדיינת עם עצמה על המשוררת מהסיפור הקודם.

סיפור “סוף יחסי עם גוני מיטשל” שנתן לקובץ את שמו , יותר נכון לומר הוא שחלק משם הסיפור נתן לקובץ את שמו. הוא הכואב מבין הסיפורים שבקובץ. זהו סיפור שאותו מקדישה נורית זרחי לתלמיד שלמד אצלה כתיבה יוצרת. את כאב מותו של נתן היא משליכה בהאשמה על הזמרת ג’וני מיטשל. למה? קראו את הסיפור.

קובץ סיפורים והגיגים שהם פנינים.

ממליצה מאוד.

יחסי עם ג’וני מ’, נורית זרחי

הוצאת אפיק, 2021

תגובות בפייסבוק