אימה בהר – שארל פרדינן ראמי

אימה בהר או אימה מההר

הספר אימה בהר הוא אחד הספרים שהופכים את הפחד מהטבע לפיוטים.

הרומן המופתי הזה מעלה שוב את השאלה המרכזית, והיא גדלות הטבע מול קטנות האדם. בכפר קטן למרגלות הרי האלפים שבשוויץ, מכנס ראש העיר הצעיר את אנשי הכפר ומציע שיעלו עם הבהמות שלהם אל ההר למעלה, כיוון שהמזון עבור הבהמות התדלדל למטה בכפר. ראש העיר הנמרץ מנסה לשכנע את זקני הכפר, שזוכרים כי לפני  עשרים שנה קרה שם אסון. הוא טוען שזה היה מזמן, ואלו סיפורים, העשב למעלה מתבזבז.

חמישים ושמונה היו בעד, שלושים ושלושה נגד.

הזקנים החשדנים מפחידים, הם זוכרים את האירוע שהיה לפני שנים. הצעירים, מלאי המרץ שאינם יודעים מה היה אז לפני שנים, מבטלים את הזקנים החרדתיים והם נחושים לעלות אל ההר.

שבעה אנשים שהסכימו לצאת למשימה עולים להר עם שבעים בהמות. דוד ואחיין, ארנסט הקטן, קלו, בלתי מרוסן שאומרים שעדיף שיהיה בהר ולא בכפר, רומן, ברתלמי הקשיש שעלה לפני עשרים שנה וכעת בכיס חולצתו ניר, קמע להגנה. וז’וז’ף, צעיר שעומד להינשא לויקטורין, אהובתו, והוא מבטיח לה שיחזור עם כסף לנישואים.

הם עולים להר, כל עוד הם קרובים לכפר הם בטוחים בהצלחתם, אלא שההר המשקיף על הכפר, מתנשא מעליהם, מעמיד אותם במבחנים. לאט לאט מחלחל הפחד אל אנשי המסע. זה אינו ספר אימה, אומנם שמו תורגם לאימה בהר, אך אני הייתי מכנה אותו אימה מההר. הפחדים הפנימיים והחיצוניים משתלטים על האדם. הם שומעים רעשים, רוחות מאיימות, החושך מפחיד. תחילה בורח ארנסט הקטן, רומן נפצע, אחכ הבהמות חולות. והטבע? הוא אינו עומד מהצד, הוא הופך להיות נוכח ואנושי, מפחיד ומאיים.

בלשון ציורית נפלאה כמעט כמו שיר מתאר שארל- פרדינן ראמי את עוצמת הטבע מול האדם. בתחילה המסע התיאורים הם כמו דרך מצלמת וידאו, האנשים קטנים, הולכים ונעלמים עד לכדי נקודה. בהמשך הטבע הוא האנושי, מה שמעצים ומחדד את תחושת הפחד. “השמים היו שקועים בענייניהם ולא נתנו את הדעת עלינו.” משפט שחוזר שוב ושוב כדי להדגיש שהטבע אינו מתייחס לאנשים, כמו שהם מתייחסים אליו. הוא בשלו, בעוצמתו. הם פוחדים מכעסו של ההר.

“אנחנו קטנים מכדי שייתנו את דעתם עלינו, מכדי שדבר קיומנו בכלל יוודע להם.”

הלשון הפיוטית, הציורית עד כדי כאב מדגישה את ההבדל בין בני האדם החומריים הארציים מול הטבע הנשגב.

סגנון הכתיבה של שארל-פרדינן ראמי הוא ייחודי ושונה. באמצעות משפטים קצרים נבנה המתח העלילתי וכן מתוארים נבכי הנפש של הדמויות. רמה איילון מסבירה באחרית דבר את בחירת התחביר של הלשון הצרפתית השווייצרית המדוברת והעממית במקום המודל הפריזאי.

קולו של המספר משתנה ומתערבב, לעיתים הוא מספר חיצוני, או מספר עד, לפעמים הוא חלק מהאנשים שעלו להר. לפעמים הוא פונה אל הקורא. קול מיוחד שכזה גורם לקורא לסקרנות ולמתח מסוים. בין היתר הקול המשתנה נותן תחושה שכל אנשי הכפר זוכרים את האירוע וכל אחד מהם מספר.

במקומות כפריים שבהם האדם תלוי בחסדו של הטבע נולדות אמונות שהטבע  נוקם, מתעתע, משחק בהם. כשמתחילות הצרות בדרך לפיסגה הם משוכנעים שההר נוקם בהם באופו אישי. “ההר הראה לנו עכשיו למה הוא מסוגל” הן לכודות באימה שלהן מהטבע, מעצמם, מהבלתי נודע, מהחושך והתעתוע. את הפחד מיצג ברתלומי הזקן המאמין בכוחן של הקמע ואף אומר להם להיות לצידו, כך הם יהיו מוגנים.

למרות הנושא המורכב והמסובך “אימה בהר” הוא ספר נפלא, כן. נפלא מהיבט ספרותי. בעיקר בזכות תיאורי הטבע, תיאורים ציוריים, עוצמתיים ועדינים יחד. טבע שהוא למעשה הדמות המרכזית ביצירה, הוא זה שמפעיל את האנשים ופועל עליהם באימה. בכל עמוד מצאתי פסקאות ותיאורים מפעמים, מרגשים ובעיקר תיאורים שנכתבו כמו תמונה, ציור. תיאורי האנשים ומחשבותיהם, הפחדים שלהם גורמים לקורא להרגיש כאילו הוא איתם בבקתה, בטיפוס, בכאבים ובבהלה.

סיפור שמוביל אותנו מהפחד הבלתי ידוע של העבר אל האימה המתרחשת בהווה.

ממליצה מאוד.

אימה בהר, שארל-פרדינן ראמי

מצרפתית: רמה איילון

הוצאת: ספריית רות,2025

העיר וחומתה החמקמקה – הרוקי מורקמי

לקרוא ספר חדש של מורקמי הוא כמו ביקור בעיר מוכרת שבה המטייל מכיר את כל הרחובות והבתים. העיר וחומתה החמקמקה כזה הוא. ספר שנדמה כאילו הוא מוכר, והוא אכן מוכר, כי יש בו את כל מה שמורקמי כתב בספריו הקודמים.

גרעין הרומן היה נובלה  שהתפרסמה בכתב עת בשנת  1980 מורקמי לא היה מרוצה ממנה והרגיש שעליו להשלים את היצירה. שנים לקח לו להבשיל את הנובלה לכדי ספר רב עמודים. במהלך השנים הוא פרסם ספרים רבים וכך הקורא המיומן יזהה את סגנונו המיוחד של מורקמי, וכן יסודות ורעיונות שקיימים בספריו.

 חששתי לפני הקריאה שלא אצליח עכשיו, בזמנים אלו, להתמיד בקריאה של 500 עמודים, אבל ברגע שהתחלתי לא יכולתי להניח את הספר וגמעתי אותו בשלושה ימים. מורקמי בעיני הוא קוסם, מכשף של מילים ומהפנט את הקורא בלהטוטים ובדמיון.

ספר על גבולות  דמיון ומציאות, בדיוק כמו השם, החומה החמקמקה, כך גם הגבול בין הדמיון למציאות חמקמקים,גבולות מטשטשים ואינם ברורים.

הגיבור הוא רווק מזדקן מנהל ספריה. געגועיו לאהבת נעוריו מגיל 17 שנעלמה, מובילה אותו לבדוק ולחקור מה קרה לנערה. הוא נזכר בסיפורו ובעברו, כשהגיבור היה בן 17 הוא פגש את אהובתו בת ה16. הוא מאוהב בה, מרגיש שאלפי חוטים  בלתי נראים מקשרים בין גופה לליבו. הנערה מספרת לו על העיר שממנה באה,זו עיר שחומה גבוהה מקיפה אותה, יש בה נהר, גשרי אבן ספרייה.יחד הם מסתכלים על העיר. הנערה אומרת לו “אני האמיתית חיה בתוך העיר הזו שמוקפת חומה גבוהה, כאן אני רק מחליפה אותה, כמו צל חולף.” היא מציעה לו להגיע לעיר שלה ולעבוד בספריה כקורא חלומות.

כשהוא מצליח להגיע לעיר ולעבוד בספריה הוא פוגש בה, אך היא אינה מזהה אותו.

על הכניסה לעיר מופקד שומר נוקשה, הוא הזכיר לי את השומר מהסיפור הקצר של קפקא “בפתח החוק”. השומר משמש בתפקיד של מקהלה יוונית, הוא יודע את העבר, מסביר איך ייראה העתיד ומה על הדמות לעשות. בכניסה מספר לו השומר על כך שזו עיר שלאנשים החיים בה אין צל. ” לא תוכל להיכנס לתוך החומה כשצלך עודנו צמוד אליך. עליך להפקיד אותו אצלי או לוותר על הכניסה לעיר.” הצללים נחתכים כמו חבל טבור של תינוק והם חיים מחוץ לעיר, הם בדרך כלל נמסרים לאימוץ.

הגיבור מתחיל את  מסעו בחיפוש אחר אהובתו. המסע הוא בין עולמות מקבילים. מסתורין, שאלות פילוסופיות, מה משמעות הגוף והצל, מה אמיתי או לא אמיתי. גם אם מגרשים את הגוף מחוץ לחומה, האם הצל יכול להתקיים בעיר, החלומות הם הדים לתודעה. זה מסע מתעתע, אין בו מציאות שאנחנו מורגלים בה.זה עולם שבו החלום והפנטזיה מתערבבים במציאות. עולם של מיסתורין וחידתיות. עולם שבו הגיבור תוהה ושואל לאיזה עולם הוא שייך?

החומה משנה את צורתה ואת מיקומה. “המפה שהכנת היא רק קווים משורטטים על פיסת נייר” אומרת לו. החומה היא סמל לדמיון, למחשבות האדם, לשינויים שחלים בו בתודעה.

אחרי שעזב את העיר מוקפת החומה הוא מרגיש שהוא נחצה לשניים, ההסבר שלו הוא, שאולי בחר באפשרות אחת, והאחר שלו נמצא במקום אחר ושניהם חיים בעולמות מקבילים.

העיר המוקפת חומה אולי קיימת או לא, היא אולי סמל לקיבעון ופחד משינוי, כי העיר כדי להתקיים ולאזן את הסתירות הרבות שבה, יוצרת מנגנונים שפועלים כמערכת מחושבת, אחד מהם הוא הפחד. שהמאגר מסוכן, ואסור להתקרב אליו,אבל אין לתושבים דרך לצאת, אלא רק דרך המעבר.

יש בספר שיחות שהן למעשה מחשבות פילוסופיות על הליכה בתלם, מה נכון או לא נכון, אם גבר הלובש חצאית הוא בעל התנהגות מוזרה, או אולי הוא רוצה להיות בעל זהות אחרת. מה הזהות האמיתית של האדם, מה האני שלו ומה הצל שלו.

“העיר וחומתה החמקמקה” הוא רומן על מציאות ודמיון, פנטזיה ואמיתי ומה הגבול בינהם. בדידות, אהבה, זיכרון, משמעות החיים, מי האני של האדם, האם יכול להיות שינוי בזהות במהלך חיו, על פחדים, על תת מודע, על האני החיצוני והאני הפנימי.

מי שאוהב את הכתיבה והרעיונות של מורקמי ומוכן לצאת למסע והרפתקאה פילוסופי, מסע בנפש האדם והתרבות, מסע צבעוני קסום ומעורפל יהנה מאוד. אני אהבתי את המסע, אם כי היה קצת ארוך עבורי.

העיר וחומתה החמקמקה, הרוקי מורקמי

מיפנית: עינת קופר

הוצאת: כתר, זמורה, 2026

צייתנית – פיודור דוסטויבסקי

הנובלה, צייתנית היא נובלה משובחת של דוסטויבסקי – נובלה שצריך לקרוא בקפידה, כיוון שהמספר שלה אינו מהימן. הוא מספר את סיפורו, בעוד הקורא חושף בין השורות סיפור אחר לגמרי.

לפני הכל, אני חייבת לשתף אתכם בכך שכל כך כעסתי על הגיבור, על אופיו האגוצנטרי והמיזוגיני. לא הועילו המלמולים שלי לעצמי על כך שהנובלה נכתבה במאה ה-19, ושגברים באותה תקופה חונכו וחשבו כמוהו, או שהוא אולי פשוט שבוי של התקופה שלו. המילים האלו ממש לא עזרו לו, לגיבור, לצאת זכאי מולי.

המשכונאי, בן ארבעים ואחת חסר השם, מגולל בפנינו את סיפורו. הוא מספר את זיכרונותיו על מנת להבין את האירוע ואת האמת. הוא עוצר ואומר “לפני כן הלכתי סחור סחור, עכשיו הכל מתחיל, העניין הוא שאני רוצה להיזכר עכשיו בכל פרט קטן.” לפעמים הוא מתייחס אלינו כאנשים שמטים אוזן להקשיב לכאבו, יש רגעים שהוא מתייחס לקורא כאילו היה שופט “הקשיבו אם ישפוט אדם אז לא לפני שלומדים את נסיבות המקרה.”

אל המשכונאי מגיעה נערה כבת שש עשרה, ענייה, היא חוזרת שוב ושוב ומנסה למשכן את חפציה העלובים. בכל פעם כשהיא מגיעה היא נואשת יותר ויותר. הנערה יתומה, גרה אצל שתי דודותיה המרשעיות שמעבידות אותה. הוא אוסף אותה אליו ומחליט לשאת אותה. האם הוא אוהב אותה? חס עליה? מרחם עליה? את התשובה מבלי שהוא שם לב הוא מספר לנו הקוראים.

ברור שהוא אינו אוהב אותה, מובן לקורא שהוא לא עושה עמה חסד. תוך כדי סיפורו והמידע על אופיו אנחנו נחשפים לאישיותו ולסיבה שהחליט לשאת את הנערה.  יש התנשאות ביחס שלו אליה, הוא יותר מבוגר, הוא מרגיש שיש לו יתרון, יש לו כסף, הוא נותן לדודות שלה כסף, כדי שהוא יקבל אותה, הוא אפילו מסדר לה נדוניה. הוא לוקח את הנערה הצעירה  והענייה מתוך השאיפה ורצון לעצב אותה כרצונו ומתוך כך שהיא תוקיר לו תודה ותהיה צייתנית. הוא שולט בה, בתנועותיה, בכספו, בדיבוריה. הוא שותק ומצפה שהיא תשתוק. אבל מה קורה כשהיא מתחילה לגלות סימני מרידה?

המספר טוען שהוא אינו דברן והנה כעת הוא מפטפט ומספר את סיפורו, כוונת סיפורו היא לגלות מה היה לא תקין במערכת היחסים של שניהם. נקודת המבט שלו הוא חד צדדית, הוא רואה רק את עצמו, שקוע בו ובמיזוגיניות שלו. מיותר לחזור ולציין כמה כעסתי וכמה לא יכולתי לשאת את התנהגותו.

על מה שעובר על הנערה האומללה אנחנו לומדים בין השורות. הם שניהם שונים באופיים ובהתנהגותם, ובעיקר בהבנת נפש האדם. הם לא יכולים לגשר על הפער בינהם בגלל אופיו של הגיבור. ולנערה האומללה אין מנוס.

רק בסיום הנובלה כשהגיבור עומד מול תוצאות התנהגותו הוא מבין את טעותו, אלא שכעת זה כבר מאוחר. הסיום הוא סוג של קתרזיס שעובר על הגיבור והקורא.

דוסטויבסקי הסופר המיוסר, כתב נובלה שלולא היתה טרגדיה הייתי מכנה אותה יפיפייה. הוא בוחר בדמות שאינה אהודה, אף אחד אינו אוהב משכונאים, גם דוסטויבסקי עצמו, כפי שזכור מספרו “החטא ועונשו”. הדמות המתנשאת שלו הולכת ומתגמדת בזכות הסיפור שהוא מספר, תוך כדי סיפורו הוא מבין את טעותו. המשכונאי מספר את סיפורו בשפה ברורה ופשוטה, סערת הרגשות שבה הוא נתון מצליחה לגלות לנו בין השורות את האמת. יופיה של הנובלה הוא בתיאוריו של המשכונאי ובהבעת נבכי הנפש של הגיבור.

הנובלה “הציתנית” הזכירה לי את הנובלה “הרופא וגרושתו.” גיבורו של עגנון מספר רטרוספקטיבית את סיפור נישואיו האומללים לאשתו. אלא שבניגוד לרופא, המשכונאי של דוסטויבסקי  עובר תהליך של הבנה מאוחרת.

תודה להוצאת תשע נשמות על תרגומים חדשים של יצירות פאר נדירות, והצייתנית בינהן.

ממליצה לקרוא את הנובלה פעמיים.

צייתנית, פיודור דוסטויבסקי

מרוסית: פולינה פרוקמן

הוצאת: תשע נשמות, 2026

התמונות, אינס אולנובסקי

הקריאה בספר, התמונות, הזכירה לי את פנס הקסם של ימי ילדותי. תמונות מוקרנות על הקיר וסיפור שמספרים בהתאם לתמונה.

פרט לכך שהספר הזה הוא קסם, הוא גם מסע אישי וקולקטיבי של עם. זהו מסע שבו במקום שתמונה אחת תהיה שווה אלף מילים, הספר  הוא אלף מילים המציירות תמונה אחת שלמה.

כל תמונה היתה עבורי הפתעה, כל סיפור לקח אותי להרפתקה שלה הייתי מוכנה אליה.

אינס פותחת את הספר הצנום בתיאור אירוע מכונן שהוביל אותה בהמשך לכתיבת הספר. בילדותה היא גרה מול בניין אימ”ה. ב-18 ביולי 1994 התפוצצה מכונית תופת מול הבניין, וביתה של אינס נפגע. מאז, בכל 18 בחודש יולי, מגיעים כתבים וצלמים לסקור את הטקס השנתי לפיגוע. אינס החלה לצלם את האנשים ופיתחה את סרט הצילום, אך לא הדפיסה את התמונות. שנים לאחר מכן, כשעברה דירה, היא גילתה את הצילומים, באחד מהם הופיע צלם, שהתברר בדיעבד כבעלה, דייגו לוי. באותה עת, היא עדיין לא ידעה שהוא יהפוך לבעלה.

אינס אולנובסקי היא צלמת, מורה וסופרת. במהלך עבודתה היא עבדה בארכיונים מה שהשפיע והוביל אותה לחקור את התמונות.

הספר הצנום הזה מספר סיפורים בתמונות, או תמונות שמספרות סיפורים. התמונות השייכות לסיפור מופיעות בסיום הפרק, כנראה מתוך מטרה שהקורא יקרא את הסיפור ואז יביט בתמונה, כאשר יביט בתמונה הוא יראה את הפרטים הכתובים, אולי תהיה לו הפתעה, או שהתמונה תתאים למה שראה בדמיונו. מודה, היה לי קשה להתאפק מלהציץ במהלך הקריאה בתמונות, אבל ההתאפקות גרמה לי לפעמים להפתעה ולפליאה בין מה שדמיינתי, למציאות שבתמונה.

הסיפורים מגוונים וצבעונים ובעיקר אנושיים. אמה של מאיה נותנת לה תמונה שלה ושל אביה בצעירותם. מאיה מגלה את האמת על מות אביה. הצלם האישי של אוויטה פרון מצלם אותה לאורך שנים, לאחר ההפיכה הוא מבריח את הנגטיבים כמו גנב מבלי שייראו. הנגטיבים עושים מסע הלוך ושוב. בתו אומרת שההיא תמצא להם מקום, לאן שהם הולכים, היא הולכת איתם.

בספר סיפורים אישיים כואבים וסיפורים מטלטלים של המדינה. הסיפורים אינם רק אישיים הם גם קולקטיבים, התמונות  מספרות את סיפורה של מדינה שידעה תהפוכות כואבות. האדם הפרטי סבל ונאנק תחת השלטון שהתחלף. יש בו סיפור על תמונה שפורסמה בעיתון והבן של האב שבתמונה, זהה את אביו שלא הכיר כיוון שנחטף.יש סיפור על הכלא שבו נאסרו נשים ולא הורשו להביט על החלונות.

לפעמים כשאני רואה חפצים ברחוב של דירות שפונו הלב שלי נחמץ, על כך שכעת כל חייהם של הבעלים נזרקים לרחוב. לעיתים כשאני מגלה תמונות מתגלגלות בארגזים או ליד פחי האשפה אני כואבת על הזיכרונות ששייכים לתמונות.

אניס מספרת לאחר שביתם של שכניה פונה וכל החפצים שלהם, שהם למעשה החיים שלהם, פונו לרחוב. היא אספה את התמונות שלהם הסתכלה ואמרה: “התמונות האלה אולי כל מה שנשאר מטיטו ואמה, אני לא הולכת לזרוק אותם, אני מרגישה סוג של אחריות אבסורדית לשמור את הרגעים האלה של אושר זר. הזיכרונות והתמונות דומים זה לזה.”

הצלם דניאל צילם את חייו של אוסקר במשך 18 שנים. אוסקר היה הומלס, מתבודד, שאף אחד לא ידע עליו פרטים. המציאו עליו הרבה דברים, שהוא הפסיק לדבר, שהרג את אבא שלו, שהיה אוכל כלבים, שישן בארון מתים. מרגש היה לחשוב שמישהו רואה את האדם השקוף הזה ומצלם ומנציח אותו. הצילומים הפכו לסרט תיעודי, שבעקבותיו חיו של אוסקר השתנו.

אניס מסבירה את חיבתה לתמונות של הפילים.” לגעת בחומר לראות את סימני כתב היד שנשארו על הנייר לשים לב לגוון שהוא קיבל במהלך השנים זוהי חוויה שלא דומה בכלל לבחינה של תמונה דיגיטלית.”

הקריאה עוררה במוחי מחשבות על תמונות רבות של הורי שהיו ברשותי וזרקתי, כיוון שלא הכרתי את האנשים בתמונה. נזכרתי בגלגולן של תמונות מהעבר, מהכנסת סרט הפילים למצלמה ועד לפיתוח התמונות והציפייה לראות “מה יצא”,חוויה שנעלמה מהעולם. ובכלל מה יעלה בגורל התמונות הדיגיטליות? הן הרי לא תתגלגלנה ברחוב, ואיש לא יאסוף אותן.

ספר קסום שאוסף תמונות, פיסות חיים, תלאות של מדינה.

אינס מסיימת ציטוט של סוזן סונטג, “התמונות הן אולי המסתוריות ביותר מכל החפצים.”

ממליצה בחום.

התמונות, אינס אולנובסקי

מספרדית: טליה הוס

הוצאת: תשע נשמות, 2026

כביסה לבנה, ג’ודי טל קופלמן

ספרה של ג’ודי טל קופרמן, כביסה לבנה, הוא ספר רגיש על אלו שחזרו מהמלחמה.

לפני שנים כשהייתי בקבוצת הקוראים המשפיעים של ידיעות ספרים, קיבלנו לקריאה ספר לבן, ללא צילום על  הכריכה, לא ידענו על מה הספר. מאז למדתי לא לקרוא את הכריכה האחורית של ספר ולהגיע לקריאה נקייה. תשבחות על הספר, קראתי ברשתות, הידיעה שיצא לאור בהוצאת אפרסמון האיכותית הוסיפה לרצון הקריאה שלי.

הקריאה בספר אינה קלה, הפרקים קצרים, אבל כבדים מנשוא.

אודליה, אומנית, ציירת, מורה, אמא לשני ילדים ולבעל איש שייטת, מלח הארץ, שחזר מאחת הפעולות אחר מהבעל שיצא לפעולה.

נרי שאהב את הים, היה ילד של ים לדברי אמו, כעת הוא הופך להיות מול עיניה לים. לפעמים צלול ושקט, לפעמים מסוכן, חוף בלי מציל ודגל אדום שמתחלף במהירות לשחור.

אודליה, האשה, הרעיה, המפרנסת, צריכה להתמודד עם בעל כבוי, ילדים שגדלים ועם עצמה.

בשפה פיוטית וכואבת מתארת אודליה את חיי היומיום שלה, את ההתמודדות הכואבת עם המציאות מול בעל שמאושפז. פעמיים בחיי הנישואים שלהם הוא שהה בבית חולים. אודליה בנאמנות מגיעה אליו ומשתדלת להקל עליו. היא עומדת סובלת ומיוסרת מול  הילדים שמגיעים ואינם מזהים את אביהם. בהמשך הם רוצים אמא, לא מעניין אותם, שהיא עסוקה ועובדת וצריכה להיות עם הבעל ועם עצמה, או שאין לה כוחות והיא נופלת. קשה לילדים לראות שמתעסקים לא בהם, אלא מתעסקים באבא שלהם.

אודליה מתמודדת לא רק בתוך הבית עם המצוקות. נרי מתבייש מהחברים שלו, מהאחות שלו, אף אחד לא יודע במושב. האנשים  חושבים שיצא לעוד הפלגה. וכך היא נשארת איתו בבדידות ונושאת את העול. כלפי חוץ הכביסה של הבית לבנה.

הדמות היחדה שמשמשת תפקיד של מקהלה יוונית בטרגדיה האישית של אודליה ונרי, היא אמה של אודליה. היא בעלת השכל הישר עם משפטי החוכמה, קרקע יציבה מולה, זו שמחזיקה אותה ותומכת בה. פרקטית, מסדרת מחשבות, עניינים, יודעת מה להגיד ומה לעשות, “עכשיו תקחי את”, “תצאי מהחניה, תעלי על האספלט”, “תעשי כאילו כלום”.

גם לאחר מותה היא שומעת אותה מדברת איתה, ממשיכה לומר לה מה לעשות. “אז בלי חשק תתחילי החשק כבר יבוא אחר כך.”

אודליה מספרת את סיפורה בגוף ראשון וחשוף. היא נותנת לקורא הצצה אל עולמה הפנימי והחיצוני, אל המקומות הכואבים ואל קרני האור שנותנים לה אחיזה, אמה, וד”ר מנור שטיפל בנרי באשפוז והציל את נפשו.

ג’ודי טל קופלמן משרטטת בעדיונות ובתיאורים נוגעים ללב, קווי נפש לדמותה של אודליה ולדמותו של נרי. אודליה מכירה היטב את בעלה וכל תו בפניו וגופו. היא שם בשבילו. המחשבות שלה על בעלה, על היומיום שלה מתוארות ברגישות עד שלרגע היה נדמה לי, שאני נמצאת בתוך ראשה מביטה דרך עינייה על הסביבה ומבינה אותה. התרגשתי מעוצמת האהבה והמסירות של אודליה לבעלה. על היכולת להכיל אותו ואת הסביבה. אפילו הערצתי אותה ומה שרציתי הוא לחבק אותה.

כביסה לבנה מתאר מצב פציעה שאנו חיים בו כבר שלוש שנים.

 כשרואים פצוע חסר רגל או איבר אחר, אנחנו יכולים לדמיין את הקושי שלו בתפקוד יומיומי. אבל אדם שנפגע נפשית, אנחנו לא מסוגלים לדעת מה קורה לו בתוך הראש, מה הוא חושב, איך הוא עובר את היום והלילה. אנחנו גם לא יודעים איך המשפחה מתמודדת, מה עובר על הילדים כשהאב מתנהג לא צפוי. או איך האשה מתפקדת ומחזיקה בית ומחזיקה משרה  וילדים. ג’ודי טל קופלמן פותחת צוהר אל עולמם של אלו שחזרו מהקרב ועדיין ממשיכים להילחם.

רוצה לציין לשבח את העריכה העדינה והרגישה של עלמה כהן ורדי, ואת עיצוב העטיפה  שמתאר את נושא הספר, ואת השמים המעורבלים וסוערים בצבעים עזים מול הקרקע הפורחת השחורה.

ספר חשוב, אמיתי, מציאותי ועכשווי.

ממליצה.

כביסה לבנה, ג’ודי טל קופלמן

עורכת: עלמה כהן ורדי

הוצאת: אפרסמון, 2026

גוטפרוינד – שאול אולמרט

הרומן, גוטפרוינד, הוא ספר אנושי על חברות, אשמה, זיכרונות, משפחה והתבגרות.

שם הספר הוא על שם משפחתו של הגיבור, גוטפרוינד, גוטפרוינד פרושו, חבר טוב,  שם שמקפל בתוכו את לב ליבו של הרומן, מיהו חבר טוב, או מה משמעותה של חברות. האם חברות היא בכל מחיר.

זוהר, גר בארה”ב, גרוש ואב לבת מרוחקת ממנו, עובד במפעל. חיו רחוקים מלהיות חיי הזוהר של אמריקה. זוהר מקבל שיחת טלפון, שמעירה בו זיכרונות ורגשות, שהדחיק במעמקי נפשו. ומכאן הוא יוצא למסע, מסע בזיכרונות, מסע בנפשו, מסע אל עצמו.

בתת ההכרה חיכה זוהר לשיחה הזו, שיחה שתעיר את מה שהשאיר מאחור ותחזיר אותו במסע אל עברו.

במחברתו הוא כותב בגוף ראשון על ילדותו בירושלים, כבן לאב פוליטיקאי שהיה ראש העיר. באותם ימים הוא מסוקרן לגבי אשה גרושה ובנה שהגיעו לגור בשכונה. הסקרנות שטבועה באנשים מובילה אותו להתעניין יותר ויותר ביפתח, הבן המוכשר של הגרושה, הילד החכם, בעל הביטחון, שקפץ כיתה. יפתח נחשב בעיניו כמו אל בלתי ניתן להשגה. זוהר  ילד מופנם וסגור מרכז את כל מאמציו להיות חברו של זוהר, מנסה להרשים אותו, הוא אפילו לומד באינטנסיביות בתקוה שאולי גם אותו יקפיצו כיתה.

זוהר ויפתח הופכים להיות חברים קרובים בלב ובנפש. הקרבה ביניהם היא כמו התמזגות של האחד בשני. “ברובע הכירו אותנו כצמד בלתי נפרד, ואמרו לנו פעם שאנחנו דומים.” החברות ביניהם קשורה בירושלים, בסמטאות העיר העתיקה, בבתים ובחצרות. הקורא מוצא עצמו מטייל בין הסמטאות. אהבתי את השיחות החכמות של יפתח על אלוהים, ואת ההתפעלות של זוהר מהידע והחוכמה של יפתח.

בכתיבה צפופה ודחוסה, מלאה ברגשות אהבה וגעגועים ליפתח, כותב זוהר את זיכרונותיו ומחשבותיו. בין הכתיבה לחיים האישים שלו יש פער. אם בעבר האדם הקרוב ביותר אליו היה יפתח, ושניהם היו שקועים זה בזה, הרי שהיום יחסיו עם גרושתו ובתו רחוקים להיות מושלמים. הבת מרוחקת, הגרושה כועסת על הניכור שלו. זוהר כואב את המרחק בעיקר מבתו. הכתיבה על יפתח עוזרת לו לרכך את עצמו ולנסות להתקרב אל דריה, בתו.

זוהר מסוגר, שומר על ריחוק גם מהקורא, מדחיק ואינו מספר, לפחות בתחילת הרומן, מדוע עזב את הארץ וניתק את עצמו ממשפחתו. אבל לאט לאט  בין הזיכרונות הוא פורם את נפשו, מתמודד עם החוטים הסבוכים של חיו. והקורא לומד להבין אותו, לקבל את הבריחה בעיקר מאביו וממה שהוא מייצג עבורו ועבור יפתח. הוא לומד להביט על עצמו ולראות את שגיאותיו. זה ספר על בדידות וכאב הבדידות. עצב על כך שיפתח שגאל אותו מבדידותו איננו. עצב על כך שנטש את יפתח  ברגעים שהוא היה זקוק לו. עצב על כך שהבדידות מרחיקה אותו מהאנשים הקרובים אליו.

הקשר לאורך השנים בין זוהר ליפתח מתואר כקשר עמוק, שנדמה  לרגע שהוא אינו מציאותי. שני החברים מתכננים את עתידם ורואים עצמם יחד. עד שהוא מאכזב את יפתח. ותוך כדי הכתיבה עצמה מבין זוהר שהוא למעשה גם מאכזב את בתו. הגילוי הזה מוביל אותו לפעולה. אהבתי את בתו שבחוכמתה הילדית מושכת אותו אליה, ובעיקר מחזירה אותו לכתיבה, כשהכתיבה והמחברת מחברים ביניהם.

יש בספר יסודות ארספואטיים, הדחף של הכתיבה ובעיקר הכתיבה כמשחררת ותראפויטית, הבחירה על מה לכתוב ובעיקר “מנין נחלתי את שירתי.”

הספר כתוב בשני גופים ובשני זמנים. הכתיבה האישית של זוהר על העבר, כתובה בגוף ראשון מנקודת מבט אישית שלו על העבר תוך כדי התמודדות עם עצמו. ההווה כתוב בגוף שלישי דרך עיני מספר יודע כל, שמכיר היטב את הגיבור ואת פעולותיו. שילוב הכתיבה הזה יוצר אמינות ובעיקר קרבה אל הגיבור.

הכתיבה של שאול אולמרט רגישה ואנושית ואף משלבת פרטים ביוגרפים בסיפורו של זוהר. מאוד אהבתי את את בחירת הפרטים הביוגרפים וההתמודדות היצירתית של הסופר, בספר קיימים פרטים ביוגרפים רבים שהראשון ביניהם מופיע בתחילת הספר כהקדשה לחברו האהוב גדי ברינקר. אהבתי את שילוב הבדיה עם חלק מהביוגרפיה. גדולתו של סופר בעיני הוא לדעת להשתמש בחומרים אישיים ובזיכרונות ולערבב עם הבדיה ובכך ליצור עולם חדש ומרגש. כזה הוא הספר, יצירה מופלאה שנוגעת ללב.

הסיום ריגש אותי כמעט עד דמעות, בייחוד ההבנה שלו מהניתוק מיפתח מאביו וממשפחתו, ובעיקר הסיום הטוב שאינו סיום של אגדה, אלא סיום אנושי ומתאים לגיבור.

זה ספר על זיכרונות, לא רק של הסופר ויפתח, אלא של כולנו. זיכרונות של תמימות שמתערבלים עם פיגועים ומשחקי קלפים וחבורת הזבל ועוד.

רומן מרתק, חשוף ואנושי על געגועים, חברות, משפחה, אשמה ובעיקר חמלה.

רוצו לקרוא.

גוטפרוינד, שאול אולמרט

עורכת: עלמה כהן ורדי

הוצאת: ידיעות אחרונות, 2026

הלילה הארוך ביותר – אשכול נבו

הספר “הלילה הארוך ביותר” עוסק בחיים שלנו כאן בצל האסונות, הכאב והפרטים הקטנים שמרכיבים אותנו במציאות מורכבת שכזו. אך גם בלילה הזה, ארוך ככל שיהיה, יש תקווה.

הגיבורה הראשית של הספר היא המלחמה, שעדיין לצערי, נמשכת כבר שלוש שנים. אירועי המלחמה מופיעים בכל סיפור בקובץ ומהווים ציר שעליו נסובים האירועים שאנחנו עדיין חווים.

אשכול נבו מעמיד בפני גיבוריו אירוע שבו עליהם להתמודד עם החוויה. הסיפורים מגוונים. אמא צעירה, זמרת של שיר אחד מוצלח, מגיעה לארץ ליומיים, בגלל המלחמה שדה התעופה נסגר והיא מחליטה לחזור ללונדון ביאכטה. מפונה שמחליטה לחזור ליום אחד לביתה שנמצא תחת אש רק כדי להינות מכמה רגעים במקום המוכר. עזתי שמחליט לברוח מעזה ומנצל את המלחמה שפרצה כדי להגיע לישראל, ועוד גיבורים המהווים  את מרקם האוכלוסיה שלנו בימים מטורפים שכאלה.

מכל הסיפורים הסיפור “הארגז הכחול” נגע לליבי וחדר אל מתחת לעור החשוף של המלחמה. שני אנשים נפגשים בבית קפה הצמוד לתחנת דלק, הגבר, אלמן, מוצא את דלת ביתו נעולה במנעול הנוסף מבפנים ואינו יכול להיכנס, הבחורה נכנסת לבית הקפה ובזרועותיה ארגז כחול, היא אינה נפרדת מהארגז. היא מספרת שהגיעה דפיקה בדלת’ זו שכולם מפחדים ממנה’ ואחרי שבוע עוד דפיקה מלווה בחפציו של האח. מאז היא סוחבת את הארגז איתה לכל מקום. שני אנשים שנפגשים בלילה, אין ביניהם מחויבות, היא מרגישה שיכולה לספר לו כל דבר, כי אחרי שהם יפרדו לא יהיו בקשר.

נובלה עצובה וכואבת. שני אנשים בודדים שמחפשים את הזיכרונות ואת הבית שהיה. לטעמי הנובלה היתה צריכה להיות עצמאית ללא שאר הסיפורים.

זה ספר שמתאר את ההווה המתמשך שלנו, הווה מדמם ופצוע, הווה של דמויות שאיבדו בית, הווה של דמויות בודדות המחפשות קירבה. הווה של לילה אחד ארוך.

כמעט כל הסיפורים מתארים יום, או לילה  בחייהם של הגיבורים, יום שיש בו אירוע מיוחד, יום שבו אנחנו נכנסים לחייהם, לומדים קצת עליהם, על המחשבות שלהם, על הרגשות שלהם. הייתה לי תחושה שאני פותחת דלת נכנסת לחדר מסתכלת ויוצאת. הרגשתי חסר. לי חסר לי עוד מהדמויות, חסר לי להבין אותם, חסר לי אולי אפילו המסע שאותו הן עוברות. חלק מהדמויות עובר מסע פיזי, חלקם מסע נפשי.

אשכול נבו כותב קולח, כשמתחילים לקרוא אי אפשר להניח. לצערי לא התחברתי לכל הדמויות. פרט לדמויות בסיפור “הארגז הכחול” שבו יכולתי לחוש את העצבות והרצון לחיים רגועים יותר. שאר הדמויות היו פלקטיות בעיני ונותרתי עם התחושה שכל מה שסופר לי זו אפיזודה על רקע המלחמה.

מי שאוהב את אשכול נבו ונמען על מועדון המעריצים שלו יימצא עניין בספר. אני פחות התלהבתי.

על דבר אחד אני מסכימה על הלילה הארוך ביותר שלנו, ומתפללת שנקום לבוקר חדש.

הלילה הארוך ביותר, אשכול נבו

עורכת הספר: נועה מנהיים

הוצאת: זמורה, 2026

העגורים עפים דרומה – ליסה רידצן

הרומן, העגורים עפים דרומה, הוא רומן ביכורים מרגש  ונוגע ללב. זהו סיפור אנושי ומציאותי המתאר את חיו השבירים של אדם מבוגר.

מודה, די חששתי לקרוא את הספר בגלל נושאו, וברגע שהתחלתי לא יכולתי להניח אותו. הגיבור ומחשבותיו ליוו אותי במהלך ימי הקריאה. לא האמנתי כמה נקשרתי בליבי לגיבור ולא רציתי להשאירו לבד בין הדפים.

אדם זקן מה יש לו בחייו?

לְבּוּ הזקן יש את כלבו סיקסטן ואת השיחות במוחו עם אשתו שנמצאת במוסד סיעודי. היא אינה מזהה ואינה זוכרת.

בשפה פשוטה ואנושית מתארת ליסה רידן את מה שחושב בּוּ בן ה89. בנו, הנס, מטפל בו ודואג לו, אך אינו מבין את המצוקות של אביו.

הקשר היחיד של בּוּ הוא עם כלבו סיקסטן, כבר בתחילת העלילה הנס, בנו של בּוּ, רוצה להפריד ביניהם. הוא חושב, שהטיולים עם הכלב והטיפול בו מקשים על אביו, ואפילו מסכנים אותו. בו נאחז בכלב ואינו מוכן לוותר.

ליסה רידן מצליחה ליצור הקבלה נפלאה בין בו לכלבו סיקסטן הכלב מזדקן וגם הוא מזדקן, כלבו לא מוצא את המקום שלו, עייף. גם הגיבור עצמו עייף, לפעמים מבולבל, זקוק להשגחה בדיוק כמו הכלב שזקוק להשגחה.

הסיפור משתרע על פני כמה חודשים ואנחנו עוקבים אחר בּוּ והתדרדרות מצבו הגופני. בּוּ צלול ומתגעגע לאשתו. הוא מדבר איתה במוחו, מספר לה על הימים שחולפים ובעיקר חוזר לעבר דרך ההווה. פרטים בהווה מזכירים לו את מה שהיה, התנהגותו של הנס מעלה בו זיכרונות על היותו אב צעיר לילד קטן. דרך המחשבות והשיחות האישיות של בו שנמסרות כמו זרם תודעה, או אסוציאציות פרטיות, אנחנו לומדים על חיו, על מערכת היחסים הנוגעת ללב ומלאת אהבה לאשתו, על המורכבות ביחסים עם בנו, על האהבה הטהורה לנכדתו, אלינור, והציפייה לביקורים שלה שמעוררים בו חיים ואנרגיות.

ספר אנושי על אדם צלול שמאבד את גופו, הופך להיות תלוי באחרים ומרגיש נעלב מכך. על מערכות יחסים במשפחה, על חברות וחברים, שגם מזדקנים, ובעיקר על בדידותו של הקשיש. בּוּ אומנם מטופל על ידי החברה והרווחה. בכל יום מגיעות אליו מטפלות ומשאירות פתקים, שדרכם אנחנו יודעים איך עבר עליו היום, מה אכל, מה עשה. בנו מבקר אותו מספר פעמים בשבוע ומחליט עליו, מה שמקומם את בּוּ שעדיין צלול. היו רגעים שכעסתי על הנס, הבן, שאינו רגיש למצוקות של אביו, אבל מיד הבנתי את הבחירות שלו, שנעשות מתוך דאגה לאביו. “מי לעזאזל הוא חושב שהוא? בא הנה ומצווה עליי מה לעשות עם החפצים שלך, מה זה משנה אם המעיל שלך תלוי עדיין בכניסה?”

הבן מתעקש ללא הרף לקחת ממנו את כלבו. עבור בו  כל חפץ שמוצא מהבית גורם לו לערוך השלכה על עצמו שבעוד רגע גם הוא יושלך. ההקבלה בכך היא  שיכולים להוציא את הכלב שלו בדיוק כמו שהוציאו את אותו החפץ. בו קשור לכלב, זה הדבר היחיד שמחזיק אותו.  עבורו הכלב הוא כמו אמא שהופך את הקיום לנסבל.

הגעגועים לאשתו מציפים אותו כשהוא אומר  “אבל את לא פה ושום דבר כבר לא חשוב.” הוא מבין שגם הוא הפך ללא חשוב.

ספר שהקריאה בו הציפה אותי ברגשות, השיתוף בחיי היומיום של בו גרמו לי להיות קרובה אליו, כאילו הייתי בת משפחה או חברה, בכל פעם שהפסקתי את הקריאה רציתי לחזור ולהיכנס שוב אל ביתו ולהיות איתו. היו לי רגשות מעורבים כלפי בנו, מצד אחד כעסתי על כך, שאינו מבין את מצוקתו של אביו, אבל מצד שני הערכתי אותו על שהיה שם, ביקר אותו, לקח עליו אחריות ורצה את טובתו. ומעל לכל חשבתי עלי ועל חברי שמתקרבים לגילו של בּוּ, כיצד אנחנו נעבור את זקנתנו? הרגשתי לפעמים כמו בּוּ וכמו הנס.

הרעיון לספר עלה במוחה של ליסה רידצן כאשר אספה את הפתקים של הצוות שטיפל בסבה. סביב הפתקים הללו טוותה עלילה רגישה, נוגעת ללב, אמיתית וכנה.

וודאי תשאלו, למה לקרוא על אדם זקן בחודשים האחרונים של חיו? כי הספר רגיש, נגע בי בכל תא בגוף, וגרם לי לדמוע ברגעים מסוימים, כי הוא מתאר במדויק ובאנושיות את בּוּ ואת רגשותיו, כי הוא כתוב נפלא ופיוטי ואמיתי ובעיקר נוגע ללב.

ממליצה בחום.

העגורים עפים דרומה, ליסה רידצן

משוודית: דנה כספי

הוצאת: ספרית הפועלים, 2026

קמצנים, חמדנים, עסקנים, 

בספר קמצנים, חמדנים, עסקנים,קובצו שלושה סיפורים על כסף, מאת שלושה מבכירי הסופרים הרוסים.

נדמה לי שלמילה כסף יש אינספור ביטויים ופתגמים. כסף העסיק את האדם מאז ומתמיד.

שלושה סיפורים של שלושה ענקי הסופרים הרוסיים אוחדו יחד בקובץ קמצנים, חמדנים, עסקנים. כל אחד מהיוצרים מיטיב  להביע את דעתו ונקודת המבט שלו על כסף.

קראתי את הספר בחיוך והרגשתי כאילו בלעתי ממתק טעים, אך בסיומו הרגשתי רע. לא חלילה מהמתיקות, אלא מהעצב שהסיפורים השרו עלי ומהרעיון שכסף מעוור אנשים, פוגע בהם ומה הם מוכנים לעשות עבורו.

חמותי נהגה לומר שבתכריכים אין כיסים ואף אחד לא לוקח כלום לקבר. אבל עד שמגיע לקבר מה עליו לעשות, נהגתי לשאול אותה, והיא ענתה בחוכמתה הצנועה להינות, והאם אדם יוכל ליהנות אם הכיסים שלו ריקים?

הסיפור “לכמה אדמה אדם זקוק” של טולסטוי, זה שהזכיר לי את חמותי, כתוב כמשל. אדם שטוען שהוא מסתפק במועט ומה לו ולכסף, מספיקה לו חלקת אדמה למחיתו. השטן שומע את דבריו ומחליט להעמידו בניסיון. אתם מסוגלים להבין כמה אדמות העמיד מולו השטן ומה עלה בגורלו של המסתפק במועט.

הסיפור “הכרטיס הזוכה” של צכוב שבחלקו הזכיר לי את “כינורו של רוטשילד” המופתי, סיפור שיש בו הומור וחיוך. בעל ואשה מעלים מחשבות ודמיונות על מה יעשו בכסף שיזכו בכרטיס ההגרלה.הם מפליגים במחשבות, נהנים מהכסף “שזכו” עד שמתעוררים ומגלים את העובדה המצערת והעצובה. המחשבות על הכסף וכוחו מעבירות אותם על דעתם, מעוורות אותם, ומשבשות את ראייתם. סיפור קצר עם חוש הומור וגם צער על האנשים האומללים. סיפור פסיכולוגי שפותח צוהר למחשבות של אנשים.

סיפורו של פושקין “מלכה פיק” שאף עובד לאופרה נפלאה, מספר את האובססיה של האדם לזכות בהימורים, לא חלילה לעבוד קשה, אלה לנסות ולגלות את המספרים הזוכים.

שלושה סיפורים קצרים בתרגומם הנפלא של פולינה ברוקמן וטינו מושקוביץ מלווים באיורים הומוריסטים, קצת מטרידים של ניקו אריספה.

שלושה סיפורים המהווים מכלול על מחשבות על כסף, על חמדנות, קמצנות ועסקנות, או התעסקות בכסף.

כל הקלישאות והפתגמים שנאמרו על הממון נכונים הם. ואני טוענת שהכסף עושה את היאוש יותר נוח.

ממליצה לקרוא את הספר הממתקי הזה. הרבה מחשבות על כסף יעלו במוחכם.

תודה להוצאת תשע נשמות שאוספת עבורנו אוצרות נפלאים ומתוקים.

ספר קצר, קריא, ומהנה.

קמצנים, חמדנים, עסקנים, טולסטוי, צ’כוב פושקין

מרוסית: פולינה ברוקמן, טינו מושקוביץ

איורים: ניקו אריספה

הוצאת: תשע נשמות, 2026