הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
מה את יודעת” -ספרה המותח של מעין רוגל”
איני חובבת ספרי מתח או ריגול. אני קוראת מהם מעט מאוד. מבין ספרי המתח מועדפים עלי ביותר ספרי שהמתח בהם הוא שולי ובעיקר ישנה התמקדות בגיבור. (כמו, האלמנה, נעלמת וחלק מספריו של יו נסבו).
“מה את יודעת” גילה לי שאני יכולה להישאב לספר מתח שכתוב היטב, ויש בו את כל המרכיבים שמחזיקים קורא עד לנקודה האחרונה.
הספר “מה את יודעת” מעלה שאלה מה אנחנו יודעים על האנשים הקרובים אלינו ובעיקר מה אנחנו יודעים על עצמנו.
עדי נשואה לעומר. עדי ועומר גרים בישוב שקט טבול בירק. ביתם נמצא בשכנות, ממש מעבר לכביש, עם ביתם של רז, חברו הטוב של עומר. “הבית שלהם עוד לא היה ביתם”. כך מהרהרת עדי בפתיחת הרומן. לא בגלל העובדה שהבית נרכש על ידי עומר לפני החתונה, אלא מהתחושה הפנימית שעדי מרגישה זרה בבית המנוכר. בית זכוכית חשוף לאור, בית נקי בעיצובו. בית שבו לא העיזה להביא את עצמה בעיצובו ושיהיה לה בית חם ומחבק.
הספר נפתח בהודעה על כך שרז נעלם. רז מייסדה של קהילה. בתחילה לא ידוע לנו על מה הקהילה ומי האנשים שפועלים בה, אך ברור שזו קהילה המתנהלת כמו כת.
“קהילה חוקרת. כל סדרת הקורסים והמפגשים נולדה כדי לשמר אותנו במצב של חקירה ולמידה מתמדת, להשיב לנו את מה שאיבדנו”.
עדי תחפש אחר מה שאיבדה.
העלילה בעיקרה היא חיפוש אחר רז שנעלם. עומר עסוק באופן כפייתי בחיפוש אחריו ומרגיש שאינו עושה דבר עבור החבר שלו. רז ודאי היה הופך את העולם עבורו. עדי מנסה להכיל את רצונו בחיפוש אחר חברו ומשתפת איתו פעולה. היא מצטרפת להרצאות הקהילה, תומכת בנעמה, אשתו של רז.
החיפוש אחר רז הוא חיפוש חיצוני. לב ליבו של הספר הוא החיפוש החיצוני שהופך להיות חיפוש פנימי וכך אט אט החוץ נכנס פנימה. הבית החשוף כולו מנוגד להסתרות והסודות של האנשים המקיפים את עדי.
ויש הרבה סודות, הרבה שאלות.
לא את רז עדי מחפשת, אלא את הסוד הפנימי שלה. הקבוצה היא מעטה חיצוני, מעטה שדרכו תצליח לחדור לאמת הפנימית שלה, לסוד שהדחיקה וטמנה ומעולם לא עמדה מולו. “בתור זאת שלא נמצאת שם הרבה אלא זו שמביטה כמו תמיד בחיים שלה מהצד קצת”. עכשיו עדי מרגישה שאינה מוכנה יותר להביט על עצמה מבחוץ. היא תקח אחריות ותקבל החלטות שיניעו אותה ואת העלילה.
“מה את יודעת” הוא ספר על סודות, שקרים, הסתרות. ספר על מסע פנימי של הגיבורה.
מותחן פילוסופי פסיכולגי השואל שאלה מה אנחנו יודעים על האנשים שאנו חיים איתם ובעיקר מה אנחנו יודעים על עצמנו.
זה הספר הראשון של מעין רוגל שקראתי. הולכת עכשיו להשלים פערים.
מה את יודעת, מעין רוגל
כנרת זמורה, 2019
חגיגה עברית, המלצות לשבוע הספר תשע”ט
חגיגת שבוע הספר
שבוע שהפך לעשרה ימים של חג.
ולי ? “יש לי יום יום חג”.
קראתי במהלך השנה הרבה ספרים, הרבה מאוד מאוד ממתינים לי. בטוחה שגם הם טובים. על הטובים ביותר המלצתי בבלוג. והנה עכשיו אני מנסה לכנס את המשובחים בעיניי ולדחוס לרשימה. בחירה קשה, אפילו קשה ביותר. החלטתי להמליץ רק על ספרי המקור, הרי זה חג הספר העברי ובכך לצמצמם את הרשימה.
איני מדרגת את הספרים, אלא מציגה אותם לפי סדר הקריאה השלי.
המנהרה, א.ב. יהשוע. הוצאת הספריה החדשה
ספר על זוגיות, אהבה, זיכרון ושיכחה וגם על מדינתנו. צבי לוריא מודע לכך שהוא שוכח, מודע לכך שמצבו יחמיר, אשתו שומרת עליו ועל כבודו. היא מציעה לו שיעבוד כיועץ בהתנדבות. תפקידו הוא לעזור לעשהאל, בנו של היועץ המשפטי שעבד בחברה, לשכנע את הועדה כי נחוצה מנהרה בקטע שבו אמור לעבור כביש במכתש רמון. על אותה הגבעה, בחורבה נבטית מוצאים בני משפחה מוסלמית מעבר הירדן המזרחי מקלט זמני. צבי לוריא מנסה לשכנע את נתיבי ישראל לחצוב בה מנהרה, כדי לא לפנות את בני המשפחה מביתם.
על הספר –המנהרה
דלת מול דלת, הדס ליבוביץ’, הוצאת ידיעות ספרים
אוסי ורלי גרות דלת מול דלת, הן מעולם לא החליפו מילה, כל אחת מהן דמיינה את חייה של שכנתה והיתה משוכנעת שמאחורי הדלת של השכנה הדשא ירוק יותר. בכתיבה קולחת והומוריסטית מתארת הדס ליבוביץ’ את המפגש בין השכנות בניסיון להוסיף מרפסת. סיפור עירוני עכשווי.
על הספר – דלת מול דלת
כך להישאר לעולם, יונה אלון, הוצאת תשע נשמות.
יומן מחשבות. יונה אלון פורס בפנינו את נבכי נפשו ומחשבותיו על העולם. בשפה פיוטית חכמה וישירה הוא מעלה על הכתב את הרהוריו. את התובנות הפילוסופיות שלו על החיים. יונה אלון כותב על יופי החיים ועל המוות שהם מקפלים בתוכם.
על הספר – כך להישאר לעולם
אולי בחיים אחרים, מיכל צינמון-פירון.הוצאת מודן.
איילת איבדה את זיכרונה בתאונת דרכים, היא אינה זוכרת שנפרדה מבעלה ומחכה לו שיבוא לבקר אותה. לאט לאט תאסוף את שברי זיכרונה. ספר הנע בין עבר להווה בין כאב לתקוה.
ספר מטלטל שאי אפשר להישאר אדישים אחרי קריאתו.
על הספר – אולי בחיים אחרים
שלוש , דרור משעני.ידיעות ספרים.
שלוש גיבורות השונות אחת מרעותה. שלוש גיבורות שכל פרט עלול לפגום בהנאת הקריאה.
דרור משעני מביא אלינו הביתה את האנשים הרגילים, וזה מה שאני אוהבת אצלו, גיבורות יומיומיות שאנחנו רואים ברחוב, באוטובוס בסופר, מורה המנסה להתמודד עם גירושיה ומשכורתה הנמוכה, לחץ הבחינות. עובדת זרה העובדת למחייתה ומחפשת איזה סימן וקשר לבית שעזבה ואמא הנופלת תחת נטל הטיפול בילדיה ומחפשת את עצמה.
איך הן קשורות זו לזו? על כך בספר.
על הספר – שלוש
תרצה אתר, כל השירים.הוצאת הקיבוץ המאוחד.
קובץ שיריה המפורסמים וגם הגנוזים של תרצה אתר מכונסים בספר הנפלא. לצד השירים מכונסים קטעי יומן וחליפת מכתבים.
שיריה של תרצה אתר ליוו את נעורי ובגרותי ומלווים עד היום את כולנו מגדולים ועד קטנים. שירים רגישים, שירי אהבה, שירי געגוע ושירים עם הומור.
על הספר- תרצה אתר, כל השירים
השופט, שי אספריל, עם עובד
הספר “השופט” מסופר על ידי שלושה גיבורים אשר לכאורה אין קשר ביניהם ויש קשר.
ספר התלבט בשאלה האם “הכל צפוי והרשות נתונה?” הספר מעמיד בעיקר את ההחלטות והבחירות שלנו בחיים. אריאל השופט נתקל כמעט מידי יום בבחירות המוטעות של הנאשמים והוא צריך לשפוט. לרוע מזלו גם הוא עומד מול החלטות ובחירות שיעוררו בו תהיות האם יכול היה לבחור אחרת.
על הספר – השופט
ילדה רעה , נעמי לויצקי, הקיבוץ המאוחד.
ספר אישי והמרתק, של נעמי לויציקי. ספר השוזר בתוכו את סיפורה שלה ושל המדינה. שזירת הסיפורים, בחירת הזמנים והמעבר ביניהם נעשית באומנות ועדינות רבה מתובלת בהומור, לפעמים עדין, לפעמים ציני, אך לעולם לא פוגע. עבר והווה נשזרים עם העתיד באופן טבעי.
על הספר – ילדה רעה
רשימות מארץ הכביש ,אופיר טושה גפלה.הוצאת כתר.
תמיר גושן, צלם, מעריץ מושבע של קייט בוש נוסע להופעה מיוחדת שלה בלונדון. תמיר עובד על ספר צילומים שמתכתב עם שיריה של קייט בוש ומעוניין לצלם את צוק השיכורים כדימוי שייצג את אנקת גבהים בספר.
ללא הסבר וללא סיבה הוא מוצא עצמו צועד יחידי בכביש אינסופי כשמשני עבריו שדות תירס. על הכביש מצוירות טבלאות ייאוש אינסופיות. לאחר שהבין, כי הוא יחידי ואין מושיע מתחיל תמיר להיזכר בחייו.
“רשימות מארץ הכביש” הוא ספר מסע, מסע אחר. מסע בין זיכרונות, חלומות, מודעות ומציאות.
ספר מרתק.
על הספר – רשימות מארץ הכביש
מאחורי כל זה, נירית הלבני,הוצאת דניאלי.
גיורא, חקלאי מצפון הארץ, בעל מטע תפוחים שאותו ירש מאביו, בנו אינו רוצה להמשיכו, חולה ב איי-אל-אס מחליט לצעוד בשביל ישראל.
עמיחי, צעיר יפה תואר מוצא עצמו מהרהר רבות בתמר, חיילת שהכיר בצבא. גם הוא יוצא אל השביל.
מה מחבר בין שניהם? שביל ישראל שלנו, על נופיו והאנשים הצועדים בו, וספר השירה של המשורר עמיחי.
לא רק השביל והספר, שהם סמל, מחברים ביניהם. הקשר שלהם הם קשר אנושי, ידידותי, יש בו ניגודים של דת וחילוניות, אמונה וחוסר אמונה. בגרות ונערות, בגידת הגוף מול רעננות. זוגיות רבת שנים מול חיפוש אחר קשר אישי.
ספר שריגש אותי עד דמעות ולא רק בזכות הכתיבה והדמויות, אלא מסיבות אישיות.
על הספר – מאחורי כל זה
אתי החיים משחק הרבה , דויד גרוסמן.הוצאת הספריה החדשה
זה ספר השנה עבורי, הוא ריתק אותי מהמילה הראשונה ועד לנקודה שבסיומו.
ספר שמקפל בתוכו סוד שחונק את המשפחה ואינו מאפשר לבני המשפחה לצמוח באופן טבעי. סוד שעובר בירושה מסבתא לבת, לנכדה. כל אחת מתמודדת איתו בדרכה שלה.
ורה כיום בת תשעים עלתה לארץ עם בתה נינה מיוגוסלביה. ורה נכלאה בגולי אוטוק, התאלמנה מבעלה ומחליטה להגיע לארץ לקיבוץ ולשקם את עצמה. בקיבוץ היא מתחתנת עם טוביה שהתאלמן ונשאר עם בן צעיר בן 16, רפאל, וארבע בנות גדולות. נינה, הנערה הגבוהה והבהירה, שובה את ליבו של רפאל. גילי היא בתם של נינה ורפאל.
על מנת להתמודד עם העבר נוסעים הארבעה לגולי אוטוק. שם נמצא הסוד שאיתו יצטרכו להתמודד.
על הספר – אתי החיים משחק הרבה
אבל הלילה עוד צעיר, ליאת אלקיים.הוצאת כנרת זמורה.
שלושה אירועים מכוננים בחיי הגיבורה נפרשים בפנינו בשלושה שערים / חלקים בספר. שלוש נובלת המתארות שלושה מצבים שאנחנו משייכים אותם למצבים מרגשים, ירח דבש, לידה, מועדון לילה. אלא שירח הדבש אינו כזה דבש, הלידה אינה משמחת, כי התינוקת נולדה טרם זמנה והיא בפגיה, והערב במועדון מזכיר לה שאינה רווקה בת שלושים.
ליאת אלקיים כותבת באומץ רב על החוויות האמיתיות של הגיבורה מאותם אירועים.
על הספר – אבל הלילה עוד צעיר
מה את יודעת, מעין רוגל.הוצאת זמורה
ספר שעדיין לא העלתי עליו סקירה, אבל בהחלט הוא בין המומלצים הטריים שלי. ספר מתח שליבו הוא התחקות של הגיבורה אחר עצמה. עלילת היעלמותו של החבר היא כיסוי לעלילה הפנימית והנפשית של הגיבורה.
ועוד אחד צעיר וקטן מושך לי בשמלה, “סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכינים” של איריס אליה כהן. ספר לילדים ולמבוגרים כאחד. ספר מקסים, שנון שכיף לקרוא אותו.
על הספר – סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכינים
חג שמח לאוהבי הספר.
קרואסונים”- על ספר הסיפורים החדש של יוסי ריבלין”
“לספרי הזיכרונות זמן חסד מוגבל”
את יוסי ריבלין אני מכירה שנים, הכרנו בקומונת ספרים (של נוריתהה) בתפוז. ליוסי תוכנית רדיו “מועדון ספרות” ב”רדיו ארץ” ואף הוזמנתי על ידו להתארח בתוכנית. זוכרת את הריצות למרחקים שרץ. זוכרת את התחלת הכתיבה. ברגע שיוסי התחיל לכתוב הוא לא הפסיק, הכתיבה כאילו רצה מעצמה.
קובץ הסיפורים “קרואסונים” הוא קובץ שהגרעין הסיפורי שלהם אירועים. סיפורים שנדמה כי הם אישיים, אך יש בהם אוניברסליות.
העטיפה הצבעונית מזכירה ציור נאיבי, הקרואסונים המעופפים משולים לרחפנים בשמים והם כמו צרור הבלונים של המוכרת בטיילת ביוון שעף לשמיים. (“נישואי מזג אוויר”)
לקרוא את הסיפורים הם כמו להאזין ליוסי בתוכנית רדיו, או כמו לשבת מולו ולשמוע אותו מספרם. מרגישים בכתיבה את הדחף והרצון לספר את הסיפורים, לשתף את הקורא בחוויות שהגיבורים חווים ולתת לנו הצצה לחייהם האישים של הדמויות.
הסיפורים הם על גיבורי היומיום, אנשים רגילים שמתמודדים עם החיים ובעיקר עם הזיכרונות וההחמצות. החמצות של זוגיות, אהבות וחברות. גם אם נדמה שחייהם של הגיבורים הגיעו למבוי סתום, או הוחמצו הרי שבסיום יש תיקון, הזדמנות להתחלה.
פרט להחמצות וניסיונות התיקון המאוחר של ההחמצות יש בספר המון אהבה, אהבה אינטימית, אהבה לטבע, ואהבת האדם. מישל שלי בסיפור “כחול” אוהב את אשתו ואינו מפסיק להביע את אהבתו אליה גם כשאינה מכירה אותו. חזי מ”נישואי מזג האוויר” משווע לאהבה ובין מצבי הרוח של אשתו הוא לומד לקבוע לפי העננים את מזג האוויר. מתקן איסוף טיפות הגשם הוא סמל לזיכרונות המעטים שאוסף הגיבור מהזוגיות המתרחקת.
דמות המספר לאורך הסיפורים היא אנושית, עדינה ומלאת חמלה. המספר רגיש לדקויות האירועים שאנו בחיי היומיום לא מתעכבים עליהם. הבדיה והמציאות מתערבבים יחד ולעיתים הסופר משתף את הקורא במחשבותיו.
נושא הזיכרונות שזור כחוט במרבית הסיפורים. אני קראתי לספר “מזוודת הזיכרונות”. חלק מהדמויות מתרפק בגעגועים נוסטלגיים על מאורעות העבר. גיבור הסיפור “צ’ולנט אחרון, וריקוד” מגיע לביתה של פולינה על מנת לכתוב את זיכרונותיה כניצולת שואה.
המורה לספרות מלמדת אותם לכתוב זיכרונות
“ובין סיפור לשיר שלמדנו אצלה בחדווה רבה, היתה דוחקת בנו לכתוב את זיכרונותינו זה אצל זה”.
בסיפור “קראסונים” שעל שמו נקרא הקובץ, יש אפיזודה שהעלתה על פני חיוך. היא הזכירה לי את ריחם של כל אותם הספרים שאהבתי ואיני זוכרת את מרבית הפרטים של תוכנם.
“לימים סיפר קאמי כי מהלימודים אצל המורה אינני זוכר דבר, אולם ריח שני הקרואסונים יישאר באפי עד יומי האחרון”.
הסיפורים שבספר התפרסמו באנתולוגיות של כתב העת של הוצאת “כתב” במהלך מספר שנים.
“תמשיכו לקרוא. זה עושה את החיים טובים יותר. מלאי קרואסונים.” כך מסיים יוסי את תודותיו בסוף הספר.
ממליצה לקרוא את הקובץ. אלו קרואסונים שאינם משמינים, אלא רק גורמים להנאה.
קרואסונים, יוסי ריבלין
הוצאת כתב, 2019
ה-א’ ב’ העברי לפי איריס אליה כהן
בוקר של התרוממות רוח והגשמת חלום.
אלף – אוהל, בית – זה בית
גימל זה גמל גדול,
מהי דלת – זוהי דלת
שפותחת את הכל.
איריס אליה כהן פתחה לנו דלת רחבה אל ליבה ושיתפה אותנו ב 22 חוויות,22 תחנות בחייה.
זה היה בוקר של התרוממות רוח והגשמת חלום.
איריס אליה כהן האהובה והיחידה התארחה אצלי במועדון הספרותי. כבר שנתיים שאני מפנטזת על מפגש של איריס עם חברות המועדון. הבוקר איריס הגשימה לי את החלום.
זו פעם רביעית שאני שומעת אותה, ותאמינו לי, זו היתה כמו הפעם הראשונה.
חברה שלי לי-את קוראת לה “מכשפת מילים” ואין מילה יותר מדויקת מזו. אצל איריס המילים מתגלגלות מפיה כמו מרגליות. מילה רודפת מילה, וכל מילה רהוטה ומדויקת. כל מילה נאמרת בעברית צחה ותקנית.
איריס סיפרה שלמדה לקרוא בגיל צעיר, כאשר שאלה ספר מהספרייה לאחר מספר שעות סיימה לקרואו וחזרה על מנת להחליפו באחר.
מגיל צעיר בערה בה אש הכתיבה, היא העיזה ושלחה מכתב לסופר הנערץ עליה.
לאיריס יש א’ ב’ מיוחד ופרטי משלה. במשך שעתיים, שחלפו במהירות היא העבירה אותנו בתחנות חייה המרתקים.
האות א’ מוקדשת לאהבה שבליבה של איריס, איך לא? היא אוהבת ה-כל: אוהבת טבע, אדם, את המדינה, כתיבה ובעיקר את משפחתה. האהבה אצלה מתפרצת, למי שרוצה להבין מהי אהבה לפי איריס אליה כהן שיקרא את “גבר אשה ציפור” הנפלא שלה.
ג’-גלבי, ספרה שעוסק בחטיפת ילדי תימן.
ה’- הפואמה הודו.
י’- ירח. מילה המופיעה 400 פעמים בכל יצירותיה.
ט’- טיול לנהריה שלא היתה מוכנה לוותר עליו, אפילו בשביל קבלת פרס מהנשיא דאז, יצחק נבון.
וככה המשיכה לשוטט ולטייל, תוך כדי הנפת ידיים ושיחה נלהבת. (היה קשה לצלם אותה בתמונה ממורכזת) השיחה איתה ריתקה אותנו, ישבנו מהופנטים מהקסמים של המילים שלה, מהרעיונות ואין סוף הסיפורים האמיתיים. הרגשנו כאילו שחרזדה יושבת מולנו מספרת לנו עוד ועוד, והסיפורים אינם נגמרים.
איריס יקירה אהובה, אין מילים להודות לך על הבוקר החוויתי והנפלא, כל המילים תהיינה חיוורות מול שפע הצבעים והאנרגיות שהפרחת באוויר. מול סיפורי הילדות שלך שנארגו עם סיפורי ילדייך, נצבעו בצבעי החיים השמחים שבליבך.
המון תודה לך, מחכים לספר הבא שלך.
מוזמנים לקרוא מה חשבתי על ספריה של איריס אליה כהן.
סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכיניים
צִלו של בַּלדור, ספרו הפיוטי של שון
״ראיתי את היקום! הוא עשוי משירה״.
קראתי את הנובלה “צילו של בלדור” והיא עשויה שירה !!
יש משהו בספרות האיסלנדית שמשרה עלי קסם. במעט הספרים האיסלנדיים שקראתי, (כולם היו מצוינים) חשתי באווירת האיפוק, אווירה אפרורית, אווירה שבה האנשים אינם מדברים הרבה. האווירה המאופקת היא רק לכאורה, שכן הכל מבעבע מתחת לפני השטח, אולי כי איסלנד כולה סלעים היושבים על הר געש וגייזרים.
העלילה של “צלו של בלדור” מתרחשת במשך מספר ימים, ימים טעונים שבהם האנשים והטבע משחקים בתפקיד ראשי.
שתי עלילות מקבילות שיש ביניהן קשר. השנה היא 1883
צייד מיומן יוצא לצוד שועלה אדמונית נדירה, השועלה מנסה לתעתע בצייד על מנת להציל את פרוותה. “יצור מרהיב מאוד היה זה. כהה כעין אדמה, שעיר, בעל זנב עצום, תזזיתי למראה”.
הצייד והשועלה מפתחים ביניהם דיאלוג ללא מילים. “ההסבר היחיד הוא שהשועלה חזתה את כוונותיו”.
יומיים קודם לכן נקברה אשה צעירה בשם אבה. היא התגוררה בביתו של פרידריק, בוטניקאי, רוקח, אשר חזר לאיסלנד לפני שנים על מנת לחסל את בקתת הוריו שנפטרו ונשאר בה.
שתי העלילות, שלכאורה אין ביניהן קשר נפגשות, מה מקשר ביניהם ואיך הן מתחברות ,לא אספר. את זה תקראו ותגלו בעצמכם. הסיום מפתיע ומצמרר.
אבל לא רק העלילה היא זו שמחייבת קריאה, אלא בעיקר השפה והתיאורים שבספר.
לא אגזים ואומר שכמעט וכל משפט בספר הוא פנינה. צירוף מיוחד של מילים, מטאפורות מעניינות ותאורי טבע עוצרי פעימה.
“השלג הסתחרר סביבו וניתך עליו, והוא נדמה כעת לגדר אבנים חרבה”.
״שמש רפאים הוא השם שהצמידו המשוררים לחברם הירח״
“הערב רד על העמק. ליל חצי היום מתחיל לטפס במעלה ההרים. נדמה שהעלטה שלו נובעת מן הקבר הפתוח …שם מחשיך ראשונה, ואז נאפל העולם כולו”.
זוהי נובלה אפית רגישה ועדינה. נובלה של קרח וחושך. נובלה שיש בה חושך אנושי ואטימות חברתית. ביקורת חברתית נוקבת כנגד הכנסייה והפוליטיקאים באותה תקופה. ביקורת על החברה. לצד הביקורת יש בו יופי עדינות ובעיקר חמלה כלפי האדם באשר הוא אדם. החמלה ואהבת האדם מתוארת באיפוק, אך ברגש רב וגורמת לקורא לשאול שאלות אנושיות מול חוסר הרגש. להזדהות עם הדמות ואפילו עם אותה שועלה נרדפת.
אני מכירה מעט מאוד מתרגמים מאיסלנדית לעברית. משה ארלנדור אוקון תרגם ברגישות לירית רבה את הנובלה הקסומה.
פנו זמן ותשקעו בתוך השלג והקור של איסלנד, הכפור ימס נוכח הכתיבה הלירית והפיוטית.
לא תצטערו.
צִלו של בּלדור, שון
תרגום מאיסלנדית, משה ארלנדור אוקון
הוצאת לוקוס, 2019
ספרים איסלנדים מומלצים שקראתי,
גן עדן וגיהנום, יון קלמן סטפנסון. סקירה שלי כאן
גן עדן וגיהנום באותו האי. על “גן עדן וגיהינום” של יון קלמן סטפנסון
פרפרים בנובמבר,אידור אווה אולפסדוטיר. סקירה שלי כאן
פרפרים בנובמבר”, סיפור מסע ושחרור של אידור אווה אולפסדוטיר”
על שפת הים בקצה העולם, סולוויג אגרז
לגדול על מים, אשרה גרינבלט
אני מברכת כל ספר ביכורים שנכתב ושמחה על כל אחד שאני קוראת. בכל ספר ביכורים אני מחפשת קול חדש וסגנון כתיבה אחר.
לגדול על מים של אשרה גרינבלט הוא ספר ביכורים שכתוב באומץ. אשרה גרינבלט מטפלת ברגישות בנושא התעללות מינית בחברה הדתית.
הכתיבה היא כתיבה ליניארית, הסופרת נעה בין התקופות בחייה של הגיבורה, שמרית, בעזרת משלבי לשון שונים המתאימים לכל תקופה בחייה. מה שמראה ומחזק את ההתבגרות של הגיבורה. התפעלתי מיכולת המשלב בתקופות השונות.
שלושה חלקים / שערים לספר. ספירת העומר, שמיטה, בין כסה לעשור .שמותיהם לקוחים מהעולם הדתי היהודי ויש להם משמעות מתאימה לתוכן החלק. שמרית גדלה במושב דתי. היא ילדה צעירה כבת שמונה. החבר הטוב שלה הוא אביב ,בן השכנים, הבית של אביב משמש כבית אומנה לנערים. שמרית נהנית לחמוק מביתה ולשחק עם אביב. עד שיום אחד היא נופלת קורבן להתעללות מינית מצד ילדי האומנה הבוגרים.
בחלק השני, שימרת נערה מתבגרת הלומדת באולפנא. הבנות סביבה מתכוננת לקראת יעודן בחיים: שידוך, נישואים והקמת בית. שמרית נושאת את סודה, היא אינה יכולה לספר עליו מה שמוביל אותה למצוקה נפשית. היא מסתגרת ואינה מעיזה לגלות דבר מעברה.
בחלק השלישי שמרית בוגרת, נשואה ,אם לחמישה ילדים. החלק הזה הוא הבשל מבין שלושת החלקים. שפת הכתיבה מאוד לוגית. שמרית מתמודדת עם עברה. האם תוכל להשתחרר ממנו?
הספר פותח בפנינו שער לעולם הדתי והמנהגים הלא כתובים שבו, אך בעיקר זהו ספר שפותח את צפונות הלב של אשה שעברה הכואב מנהל את חייה.
מבין חלקי הספר אהבתי את החלק הראשון של שמרית הילדה, הכתיבה המוחשית הצליחה להעביר לי את מחשבותיה ופחדיה של ילדה קטנה מפוחדת. את רגשות האשמה ובעיקר את הרצון לְרַצות. את החשש מהגילוי והכאב שבו.
כמו שאמרתי, ספר הכתוב על התמודדות עם נושא כואב באומץ ויכולת להסתכל על הפצע בעיניים ישירות. וזאת על מנת להבריא או על מנת “לגדול על מים.”
לגדול על מים, אשרה גרינבלט
ספרות עצמאית, 2019
אבל הלילה עוד צעיר ספר הביכורים המופלא של ליאת אלקיים
ספר ביכורים הכי לא ביכורים שקראתי. ספר בָּשֵל עם קול ייחודי. כתיבה נוקבת, חדה, כנה, מצחיקה. האירועים שבו ליוו אותי ולא יצאו לי מהראש כבר כמה ימים.אני והגיבורה מנהלות שיחות נפש ארוכות.
חכי הלילה עוד צעיר דולקים אורות העיר ואין עוד אפלה. כך שר אייל גולן.
תוספת המילה אבל לשם הספר גורמת לביטוי להשתמע לשני פנים, אפשר להמשיך וליהנות, או מתי יסתיים הלילה והאפלה שבה נמצאת הגיבורה.
שלושה אירועים מכוננים בחיי הגיבורה נפרשים בפנינו בשלושה שערים / חלקים בספר. שלוש נובלת המתארות שלושה מצבים שאנחנו משייכים אותם למצבים מרגשים, ירח דבש, לידה, מועדון לילה. אלא שירח הדבש אינו כזה דבש, הלידה אינה משמחת, כי התינוקת נולדה טרם זמנה והיא בפגיה, והערב במועדון מזכיר לה שאינה רווקה בת שלושים.
ליאת אלקיים כותבת באומץ רב על החוויות האמיתיות של הגיבורה מאותם אירועים. מי שמתבונן מהצד יאמר “ואוו, אלו אירועים חשובים שהשמחה חייבת להיות נוכחת בהם”. אבל לא. ליאת אלקיים מנפצת את מה שהאחר חושב על האירועים וכותבת אותם בדיוק רב כולל רגשות מעורבים. פעם ראשונה שאני קוראת על מחשבותיה של הכלה לאחר החופה, על האיפור שנמרח, על תלאותיהם בבית המלון, בחיפוש אחר מפתח החדר, על הרצון לרצות את הבעל ולא לפגוע בו, כדי לא לקלקל את הערב ובעיקר על השיכנוע האישי של הגיבורה, “בעלי, בעלי”. היום הזה שצריך להיזכר כיום מאושר מוצף באירועים בנאלים ואפילו מאכזבים.
הנובלה השנייה “מכונת היונקים” מתרחשת בפגייה בבית החולים. “שניידר אמא של” כך מכונה האמא, מוצאת עצמה אחרי ניתוח קיסרי עם פגה במשקל של קילו וחצי ורגלי גפרורים. לא רק שהאם כואבת לאחר הניתוח ומחפשת מזור, היא עצמה נתונה במאבק על חיי בתה.
לשניידר אמה של אין שם, רק שיוך, מעכשיו היא שייכת לבתה ובתה אליה, מעכשיו הן מחוברות. שניידר אמה של(הזכיר לי את מעשה שפחה, שבו הנשים הן אמצעי).
אותו דיוק ופירוט מהחלק הראשון ממשיך גם בחלק השני. אמא של מתארת את כל השלבים במהלך הימים שלהן בפגיה, את הצינורות, את ניסיונות ההנקה, השאיבה, הסטריליות שהופכת להיות כפייתית. את הבעל הנוכח נפקד ובעיקר את בדידותה ואפילו חוסר האונים. מטרת הפירוט הדייקני היא להעביר לקורא את כל פרטי הסבל של הגיבורה ובעיקר את התחושה שאנחנו איתה בכל רגע נתון בתוך הסבל המתמשך.
הנובלה “מכונת היונקים” היא נובלה כנה וכואבת. נובלה מרגשת, מי שקורא אותה חש כיצד גופו מצטמרר. מרגיש את הדקות ובעיקר את התיסכול של הורה לילד בפגיה. הנובלה כתובה בעצב מושחז ומתובלת בהומור.
הנובלה השלישית, כתובה כמו משחק מחשב עם הוראות. “אם את רוצה לדעת…דפדפי לעמוד…אם סרבת לדרינק תמשיכי לעמ’…” הגיבורה העובדת בחברת סטארט אפ המפתחת משחקי מחשב מגיעה לבילוי במועדון. הפרק כתוב כמו משחק מחשב ומעלה חיוך. יש בו הומור חד הפרק המזכיר את דלתות מסתובבות, מה היה קורה לו.
“אבל הלילה עוד צעיר” כתוב בכתיבה אינפורמטיבית. “כאילו” מסירת דיווח של האירועים, אבל רק כאילו, כי מתחת למידע שמוסרת הדוברת יש הר געש של רגשות, הר פועם. רגשות כנים של אשה החיה במציאות שלא תמיד היא שלמה להיות בה. הקורא מתבונן פנימה אל עצמו ואומר בליבו, מעולם לא דיברו על זה, אף פעם לא מצאתי את הרגשות הכנים האלו, רגשות שגם אני הייתי בהם כתובים בספר עם עלילה. ותאמינו לי הכתיבה של אלקיים אמיתית, כנה, כואבת ומצחיקה. היא מצליחה לחשוף את עצמה ואפילו לצחוק על עצמה. זה מה שאהבתי בספר.
ליאת אלקיים כותבת ברגישות לא סנטימנטלית, להפך, הדיוק שלה חד מתובל בהומור לפעמים שחור, לפעמים כואב.
קול ייחודי של סופרת המתארת את ההוויה הישראלית כפשוטה, ללא התנשאות, ובעיקר ללא רחמים.
ממליצה בחום על הספר המעניין והייחודי. ספר עם קול שונה, ספר שמתאר בפרטי פרטים את הרגשות והמצבים הכי הכי אינטימיים ואישיים שלנו.
אבל הלילה עוד צעיר, ליאת אלקיים
הוצאת, כנרת זמורה, 2019
האי, ג’אני סטופריץ
קריאה בנובלה “האי” של ג’אני סטופריץ תגרום לנו להתבוננות מחודשת בראיית העולם החיצוני והפנימי שלנו.
בן ואב נפגשים לפגישה אינטימית אחרונה בחייהם. הבן עזב את האי ובחר להתגורר בהרים. האב נשאר באי, קרוב לים שאותו אהב. עכשיו כשהאב חולה וקרוב למותו הוא מבקש מבנו לבלות איתו את הקיץ.
הבן חוזר לנוף ילדותו מגלה את השינוי בחייו דרך הטבע ואומר כי המקום אינו כפי שהיה.
בימים המעטים של שניהם יחדיו מקופלים החיים בזעיר אנפין. כל אחד חושב מחשבות לעצמו על האחר. הבן חושב האם לגלות לאב על מחלתו, האב יודע ומבין שהוא עומד למות ורוצה לומר לבנו שעליו ליהנות מהחיים, מיופי הים.
המפגש המחודש בין האב לבנו מתואר ברכות ועדינות, אין בו התייפייפות סנטימנטלית, אין בו רצון להשביע את רצונו של האחר. יש במפגש חמלה ואהדה.
מנגד למחשבות ולדיבורים המעטים נמצא הטבע, האי שמשקף את הגיבורים עצמם. הטבע הנצחי מול אפסותו של האדם. התיאורים כמו ציוריים עדינים מלאים ביופי ואור. תיאורים שהם המילים הדמומות של האב לבנו. תיאורי האי הם המילים שאינן נאמרות ונשמעות, אך נמצאות באוויר.
“השמש שקעה מעבר לצדודית הנמוכה של הכיף שחבק את הנמל, והותירה בשמים אור חיוור של עצב ללא נחמה. שקיעה יוצאת דופן, השמש דלת גוונים, מצועפת באבק מוזהב, נעלמת כמעט ללא התראה. כל משב בריזה נפסק, והאוויר נותר המום ועייף”.
כוחה של הנובלה “האי” הוא באמירה הברורה של מהות קיומנו. של כאב ועצב הפרידה מהורה.
“גרזן הגורל עקר את השורשים הזקנים מהגזע החדש שהמשיך לחיות”. משפטים פשוטים הכתובים ברגישות. אמירה ברורה תביא את הקורא להבנה שהכל ארעי בחיינו ועלינו ליהנות ממה שנצחי והוא הטבע.
יופייה של הנובלה הוא בכתיבה העדינה והכנה. בגילוי הרגשות והמחשבות הכי אישיות של הדמויות. הם כמו הטבע והאי חשופים לעוצמת הבריאה. אב, בן, אי קסום ומערכת יחסים מיוחדת. ספר שמהווה סגירת מעגל והבנה של משמעות קיומנו. קירבה אינטימית בין אב לבן, אינטימיות שלא תחזור במגע הפיסי. אינטימיות שתישאר חרוטה לנצח בזיכרונות.
אב ובן שכל אחד מהם מהווה שיקוף של השני, האחד מזכיר לאחר את נעוריו והשני מראה לו לאן פניו.
“בבת אחת ניתק צילו של האב מצילו שלו, הצל שעד אותו רגע התמזג בשלו, והוא נמלא חמלה כה עמוקה שעיניו התלחלחו”.
נובלה מופלאה ורגישה שצבטה לי בלב, כי לא זכיתי ליהנות מזקנתם של הורי, אבל לימדה אותי משהו עלי כהורה מול ילדי.
ממליצה בחום.
האי, ג’אני סטופריץ
מאיטלקית, שירלי פינצי לב
תשע נשמות, 2019
ארכיפלג הכלב /פיליפ קלודל
“ארכיפלג הכלב” של פיליפ קלודל הוא ספר נושך ובועט.
נדמה שפיליפ קלודל לוקח על עצמו את תפקיד הנביא העיוור שבטרגדיה היוונית, או מהווה את קולו של המצפון והמוסר החברתי.
קולו של המספר ב “ארכיפלג הכלב” הוא קול ללא דמות.
” אני לא –כלום, וכך אני מעדיף להישאר. לא גבר ולא אשה. אני הקול ותו לא. מתוך הצללים אספר לכם את הסיפור.”
“בלעתי” את הספר במהלך טיסה. קראתי וקראתי, רשמתי, סימנתי וכתבתי, לא יכולתי להירגע עד שהגעתי לסיומו. בסיום הרגשתי כאילו קיבלתי אגרוף בבטן ובפנים.
הסיפור שמסופר הוא סיפור קשה עם ביקורת חברתית נוקבת.
אי לא ידוע אך ידוע, אי שאינו נמצא בשום מקום אבל מוכר, אנשים בעלי שמות מוזרים, קיבורת, פרווה, אמריקה, הם המפתח להבנת משמעות הספר.
אל חוף הים של האי ארכיפלג הכלב הממוקם כנראה בחופי הים התיכון בין אפריקה לאירופה, נסחפות יום אחד שלוש גופות של פליטים אפריקאים. המורה הזקנה שיצאה לגמלאות, דייג בשם אמריקה, ואספדון מגלים את הגופות. מה הם עושים? באופן טבעי הם ממהרים לקרוא לראש העיר. ראש העיר מגיע עם הרופא ומחליט לא לספר לאיש על הגופות, שכן אם אם ידעו שהשלושה הגיעו אליהם הם יהיו מוקד לעיתונאים ולא יקבלו תקציב לפרויקט המרחצאות. ואם הפרויקט יכשל לא יהיו מקומות עבודה.
ראש האי אומר,” אפשר לומר ששלושת הגברים לא היו קיימים מעולם, שהזרם לא סחף לכאן את גופותיהם”.
המורה הצעיר, זה שמחליף את המורה הזקנה שלימדה את כל תושבי האי וילדיהם הוא היחיד שהתנגד לקבורה החשאית. הוא תוהה ורוצה להבין משהו. המורה הוא הזר, האחר, זה שהגיע אליהם מבחוץ. הוא בעל המצפון. המורה מתחיל לחקור ולתהות מדוע ולמה נפלטו הגופות דווקא אל החוף שלהם. חקירתו של המורה אינה מוצאת חן בעיני אנשי הסמכות של האי, ראש העיר, הכומר, הרופא, המורה הזקנה.
מכאן,כמו בספר מתח או בלש יתווספו לעלילה פרטים ואנשים נוספים שיגלו לנו את התמונה הכללית, בדיוק כמו האיים של הארכיפלג, קבוצת איים שבמבט ראשון לא ניתן להבחין בצורת הכלב.
פיליפ קלודל יודע בדיוק מה הוא רוצה להגיד, ומהי הביקורת שלו. הוא עושה זאת באמצעות הדמויות שמתגוררות באי, דמויות של אנשים מכל הקשת החברתית, אנשים בעלי סמכות המיצגים את הממסד. ראש העיר מיצג את הממסד החברתי, הכומר את הדת, הרופא את המדע, המורה את החוכמה. דייגים את חסרי המצפון, ויש גם את הטיפש של הכפר וילדים מנוצלים.
הביקורת שלו היא על חוסר ההומניות של האדם וחוסר היחס השוויוני לפליטים, לאנשים שאינם בעלי אותה אמונה ואותו צבע עור. הפליטים הם כמו חפץ. הם אינם נחשבים כבני אדם.
“הגברים האלה הם לא חלק מהקהילה שלנו, אנחנו לא יודעים מה אמונתם, …שונה משלנו לכן זה עלבון”.
נדמה שפיליפ קלוקל צולב בכל אמונה. לעג לדת שחומדת רכוש ומספחת שטחי כנסייה. לעג לקיומו של האל. פיליפ קלודל מישיר מבט מול אופיו של האדם ומעיז לומר את האמת הכואבת במערומיה. מעיז לומר שאיבדנו את האנושיות שבנו ואנו סוגדים לאל החדש, אל הכסף.
“העולם הפך למסחר הוא כבר לא שדה של ידע. המדע אולי הנחה את האנושות תקופה מסוימת אבל היום הכסף חשוב”.
“הקדמה זה האלוהים החדש, תמיד היתה שם, האדם גילה את האש והברזל ויצר שלשלאות כדי לכבול אדם אחר או חנית כדי לרצוח אחר”.
אבל האל המודרני של הטכנולוגיה נמצא במרומים ורואה הכל. כמו בטרגדיה היוונית האל ינקום והנקמה תהיה קשה. הר הגעש שעליו יושבים תושבי האי יתפרץ.
אני אוהבת את הכתיבה של פיליפ קלודל, כתיבה מעניינת, נקייה ומדויקת. תרגומו של שי סנדיק הוא איכותי ושומר על הקצב של העלילה.
ספר שנקרא בשטף, ספר מרתק ובעיקר כואב. עלילה פסימית ואירועים מציאותיים שאינם מותירים את הקורא בשלוותו. וזו היתה כוונת המחבר, לדעתי.
פיליפ קלודל כמו בספריו הקודמים, “הנפשות האפורות”, “הדו”ח של ברודק”, ו”לא אנושיים”, שם לו למטרה לבקר את התנהלות החברה במאה הנוכחית.
האם האמנות יכולה לשנות? איני חושבת, תפקידה הוא להתרות ,להזהיר, להאיר באור נוקב את הבלתי מוסרי שבחברה. אין ספק שהספר “ארכיפלג הכלב” מצליח בכך.
ספר חובה!!
ארכיפלג הכלב, פיליפ קלודל
מצרפתית: שי סנדיק
תמיר//סנדיק 2019
לפני שנתיים, דורית תמיר ושי סנדיק ארחו את פיליפ קלודל.בתמונה,פיליפ קלודל חותם לי על כל ספריו בביקורו בארץ בשנת 2017, בביתה של דורית תמיר.
הכל אודות ליהמן- ספרו הקצבי של סטפנו מאסיני
“הכל אודות ליהמן” הוא חווית קריאה אחרת שלא תשכחו במהרה.
אם אגיד לכם שהספר “הכל אודות ליהמן” הוא בן 758 עמודים והוא כתוב כשירה / פואמה /בלדה, בטוחה שמיד תאמרו: לא תודה, מוותרים, אנחנו רגילים לקרוא רומן עם דמויות והתפתחות.
ואני מדגישה ואומרת:
רוצו לקרוא את הספר המיוחד הזה, לא מחר, אלא אתמול.
למה?
התשובה: חוויות קריאה שונה, אחרת. כמו אירוע שלא תשכחו.
ספר אחר ומיוחד, מרתק וחכם, ספר שכולו מוסיקה וריתמוס. העובדות הופכות לתווים והרעיונות למילים ויחד זה מחול מסחרר שאי אפשר לעצור את הקריאה בו.
לא רק הקריאה בו סוחפת, אלא גם האירועים, מילה רודפת מילה בקצב של ריקוד כשהחריזה הפנימית מגבירה את הקצב ודוחקת בקורא להמשיך, להמשיך ולהדביק אחר האירועים של המשפחה.
זהו סיפורה של משפחה שהקימה את הבנק, או זהו סיפורו של בנק שמאחוריו משפחה. “ליהמן בנק”, אחד מארבעת הבנקים הידועים בארה”ב, זה שהתמוטט ב2008 וגרם לסחרחרה עולמית.
אבל לפני שהבנק הענקי והמפלצתי הזה התמוטט, מישהו בנה אותו.
הנרי, האח הבכור למשפחת ליהמן, בנו של סוחר בהמות יהודי מגרמניה מגיע לניו-יורק ומשם לאלבמה. “למה אלבמה? שואל האב, הרי אין שם בית כנסת”. באלבמה הוא פותח חנות בדים, מכאן הדרך אל העושר פתוחה בפניו. אחיו מגיעים בעקבותיו. ולמה בדים אם אפשר לסחור בכותנה שממנה עושים את הבגדים? הם סוחרים וחולשים על שדות הכותנה שבדרום, אלא שמלחמת האזרחים משנה את חוקי הכלכלה. האחים קוראים את השוק ועוברים לסחור ב- קפה, דלק, רכבות, כסף. ואם יש כסף מקימים לו גם בנק.
קודם קנו סחורה וקיבלו עבורה כסף. היום בבנק נותנים כסף בשביל שיקנו סחורה.
מתאר את מסעה של המשפחה כמעט שלב אחר שלב. מתבל בהומור, לפעמים שחור וכואב, מתבל ביידיש וציטוטים מהגמרא,פרקי אבות ופרשת השבוע. משרטט קווי אופי וקווים פסיכולוגים לכל הדמויות. לו היה כותב כביוגרפיה יתכן והמילים היו נשמעות פשוטות ובנאליות. אך כאן כתוב כשיר קצבי והקורא הנפעם מהריתמוס בולע כל פרט ופרט.
סטפנו מאסיני, בורא עולם ומלואו של אנשים שכול כולם בתוך הכסף, מהבוקר ועד הערב הם מחשבים איך להמשיך ולשמן את מכונת הכסף. איך כל אחד מהמשפחה ימשיך את השושלת שמייצרת כסף. ובמשפחה אין מקום למי שאינו חושב או מתעניין בעסקי המשפחה. בובי אומר לאביו שהוא אינו מעוניין בעסקי המשפחה “בני היקר, בובי החביב, אתה בחור פיקח. בכל הכנות אמור לי כאשר נוח בנה את התיבה הוא נשאל אם הוא מעוניין?” עונה לו אביו.
נפעמתי מהמשפחה שכל כולה נתונה לתעשיית הכסף ולמציאת מקורות השקעה חדשים. כל הזמן נתונים בחשיבה מתמדת וביצור מאגרים. למשפחה 120 כללים לשינון, כמו: אסור לתת אמון ,מי שמחכה מפסיד, מי שמתמהה נתקע, מוטב לצעוק מאשר לסבול, הטעות היחידה היא להודות בטעות.
והכלל החשוב הוא את השם ליהמן כותבים באותיות גדולות.
פיליפ, אחד הבנים שמוחו אינו נרגע מבין
״שכדאי להגיע ראשון למקום שאין בו איש, ושם לתקוע את הדגל. הגיון בריא. פתרון ביד״
״אנחנו סוחרים בכספים
אנחנו הבנקאים
משתמשים בכספים
למכור כספים
להלוות כספים
להחליף כספים
זה הקמח שבו אנחנו
עושים את הלחם שלנו”.
הספר סיפורה של משפחת ליהמן הוא אספקלריה לארה”ב. סיפור על התעשרות ויזמות כלכלית שאינה יודעת שובע. התחלה מחנות בדים קטנה עד לשמים ומשם למנייה ששוויה 5 סנט.
ובסיום בישיבת מעלה בשַמים זיגמונד שואל, אולי בנק אחר יעזור לנו.
ספר נפלא ומיוחד, חווית קריאה שאין שנייה לה. ספר שהוא גם וגם. שירה, עלילה, רגשות, קור רוח, תיאטרון, קומיקס ובעיקר קצב שמתנגן במוח הקורא.
חוץ מאשר לשיר לחייך ולנוע בקצב הייתי עסוקה במחשבה, איך לעזאזל הצליח הסופר לייצר כזו יצירה גאונית. ולא רק לייצר, אלא לשמור על איכותה לאורך כל 758 העמודים. (בחישוב מהיר הספר הוא 300 עמ’ בסך הכל)
אני מסירה את הכובע בפני עבודת התרגום של ארנו בר שהצליח לשמור על הריתמוס של השירה ועל הקצב הפנימי של הסיפור. לא קל לתרגם ולשמור על האווירה של המקור.
הבעיה היחידה עם הספר היא שלא יכולתי לשאת אותו איתי לכל מקום. וכשעזבתי אותו לבדו רציתי מיד לחזור ולקרוא את קורות המשפחה.
הכל אודות ליהמן, סטפנו מאסיני
מאיטלקית, ארנו בר
ספרית הפועלים 2019