הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
שיחות עם הילדה- ספר שירה הנוגע של יעל איזנברג
בקובץ השירים “שיחות עם היַּלְדה” מקיימת יעל איזנברג שיחות עם הילדה שהיתה. היום בהווה במבט מפוכח היא מביטה לתוך עיניה של אותה ילדה ומדברת איתה, היא עדיין זוכרת את מכאוביה של הילדה, את חוויותיה. הכל זכור, נצרב ומוטבע בה.
היום היא מנהלת איתה שיחות נפש. והשיחות? כואבות, שורטות, ומרפאות.
המפגש עם הילדה מוביל אותה לריפוי.
שירים שמחפשים בית, כך קראתי לשירים תוך כדי קריאתם. שירים שמחפשים זהות.
מתוך השירים ניתן לבנות ביוגרפיה, אולי אמיתית, אולי בדויה. זה לא חשוב ולא משמעותי, כי השירים נוגעים. אי אפשר להתעלם מהם.
שיריה כתובים כמו פרוזה לירית. מילים פשוטות, חיי יומיום בתוך תיאור הכאב והרגש. אהבתי את השירים שבהם היא פונה ישירות אל הנמען. נתן לי לחשוב שהיא מנהלת שיחה פנימית עם מושא כאבה.
במבט ראשון השירים נתפשים כמלנכוליים, שירים שמביעים זיכרונות של כאב, אך בקריאה שנייה השירים מצמיחים אותה מחדש. אותה הילדה הכואבת יכולה לעמוד היום באומץ מול מה שהכאיב לה בעבר.
יעל איזנברג היא שחקנית ומוסיקאית מוכשרת, מה שניכר מאוד בספר השירים המינימליסטי שלה. ניתן להרגיש במוסיקה בין המילים והשורות. יש מקצב פנימי ומקצב מתמשך בשורות המילים. ניתן לחוש במנגינה פנימית, מה שגורם לקורא לעבור בטבעיות משיר לשיר. מעין מוסיקה מתמשכת.
יעל איזנברג משתמשת במטונימיות רבות המדגישות את הרגשתה, כמו למשל “הסלון מונח כפי שהוא, הכיסאות זזים ודוממים כשאני מביטה בהם.” או “וכוס הזכוכית העדינה שבידיו החלה להיסדק. השטיח החל להפרם.” החפצים מבטאים אותה.
חלק מהשירים בספר קצרים, כמו מכתם, מעין אמירה קטנה שמאחוריה עולם מלא. “זה נכון יעלי, הכל נכון, אבל למען השם-מה זה משנה.”
או “היה נדמה כי ציפור בולעת את החדר”
חלקם הוא כמו סיפור מצומצם שהקורא הוא זה שאמור להשלים את התמונה והעלילה.
הספר מחולק לשניים. בית א בית ב’ ולא במובן של בתי שיר אלא בית מוחשי ובית סמלי. הבית שבו גדלה. “בדידות של שטיח,, סדק בקיר”. היום בהווה היא מדמיינת מה היה צריך להיות בו, באותו בית שגדלה. “שילדה צריכה אמא, לבכות גבולות ואיך תלטפי אותי בלי לגעת…”
אחד השירים הכואבים שבספר הוא השיר “עשרים ותשעה ביוני”. שיר שבו היא כותבת לאהובתה, “מזל שאת כבר לא חלק ממה שאני עושה….מזל שאת כבר לא יוצאת אתי לטיול…”
בשיר “גוף שני” נדמה בתחילה שהיא פונה אל גבר, אתה, עד שבאה השורה האחרונה ומפתיעה את הקורא. הפתעה שגורמת לקרוא את השיר פעם נוספת ולהבין את הבשלות של האשה מול הילדה.
בזמן קריאת השירים הבנתי עד כמה הילדה שמחה במפגש עם המבוגרת. שמחה על כך שהבוגרת יכולה לחבק אותה.
ספר שירים אישי וחושפני. ספר רגיש שגורם לקורא לפגוש חלק ממנו בהם.
אני אישית מצפה לספר פרוזה פרי עטה של יעל.
שיחות עם היַּלְדה, יעל איזנברג
עורך, אלון בר
הוצאת פרדס 2019
מוזמנים להאזין לשיר שכתבה, הלחינה ושרה יעל איזנברג “קו הכאב” מתוך האלבום “אני יודעת שמדובר בסוף”.
על “4321”- שירת הברבור של פול אוסטר
סקירה שהיא למעשה חווית קריאה ברובה.
הקריאה בספר היתה לי כמו התבוננות לתוך קליידוסקופ. תחושה של תנועה סיבובית ומעגלית של צבעים וצורות. רגע אחד רואים דבר אחד ולאחריו דבר אחר, אך כל המראות הם ססגוניים.
חודש ימים היה מונח הספר מולי, אני הסתכלתי עליו והוא הביט בי. היה לנו מין משחק, אני דיברתי אליו והוא שתק. המתין. המבטים שלי שנחו עליו היו קצת מבוהלים. איך אקרא את כל העמודים האלו? איך אחזיק אותו ביד? כבד. רתיעה נוספת היתה לי, מערכת היחסים שלי עם אוסטר מורכבת, את ספריו הראשונים אהבתי, בשלב מסוים הספרים נעשו שכלתניים ופחות ריגשו אותי. את האחרונים לא קראתי. והנה הגיע הספר העבה והמפתה, העטיפה הצבעונית רמזה לי שאולי הרומן בינינו יחודש.
לקחתי אוויר ספרתי 1234 או 4321 והתחלתי.
ואז הגיע הקסם, הפכתי לשבוייה של 887 העמודים שהונחו על ברכיי. כתיבה קולחת צבעונית, מעניינת, מרתקת ובתחילה מאוד מאוד מבלבלת.
ארצ’י פרגוסון נולד ב3.3.1947 (יום הלידה של בני, 3.3,לא שנת הלידה ) חודש לפני תאריך לידתו של פול אוסטר, מה שמרמז על פרטים ביוגרפים בספר. ארצ’י הוא בן יחיד להוריו. ארצ’י נולד פעם אחת, אך חיו מתפצלים ל-4 גרסאות שונות בספר. ארבעת הארצ’ים הם נערים זהים ושונים. מבלבל? כן. בתחילת הקריאה לא הבנתי איך בעמוד אחד אביו של ארצי מת ואחרי שני עמודים הוא חי. או שדודתו נשואה ורגע לאחר מכן היא רווקה. כשהבנתי שהסופר לא הפריד בין הדמויות באופן ברור אלא בחר לערבב ביניהן הקריאה זרמה ולא הפריע לי שפרגוסון בעמוד אחד בן שמונה ולאחריו בן 15.
ארצ’י פרגוסון הנער חי בארה”ב שלאחר המלחמה. הוא חווה אירועים היסטוריים משמעותיים. הקמת חומת ברלין, משפט אייכמן, גורבצ’וב, המלחמה הקרה, פרשת רוזנברג. קנדי נבחר לנשיא ונרצח, אפליית השחורים עד למלחמת ווייטנאם.
חייהם של ארבעת הארצ’ים שונים ודומים. בגירסה אחת האב מת ובשנייה לא, באחרת האם נישאת בשנית ויש לו אב חורג. באחת הוא נופל מהעץ ושובר יד ובשנייה הוא שובר רגל. כל הדמויות אוהבות ספורט, אומנות ובעיקר ספרות. וכולם מאוהבים באותה איימי.
בכל הגרסאות ארצ’י הוא ילד שהופך לנער מתבגר באמריקה של שנות השישים. דרך התבגרותו של ארצ’י אנחנו חווים את התבגרותה של ארה”ב.
ההשראה לפצל את דמותו של ארצ’י נובעת משורה יחידה שארצ’י פרגוסון ידע בעל פה משירו של רוברט פרוסט “שני שבילים התפצלו ביער הצהוב”. אוסטר לוקח את רעיון הפיצול ואת החשיבה הילדותית “מה היה קורה אילו.” והופך אותם לחגיגה.
בשיחה של ארצ’י עם חברו הוא תוהה לגבי מה היה לוּ היה בוחר לנסוע בדרך הצדדית ולא בדרך הראשית, איך יכול היה לדעת שבדרך הצדדית תהיה תאונה. המסקנה שאליה מגיע היא: ״בגלל זה אנשים מאמינים באלוהים, רק הוא רואה את הכביש הראשי והכביש הצדדי באותה עת, רק הוא יכול לדעת אם הבחירה שלך היתה נכונה או שגויה״
אי אפשר להיות הכל בתקופת חיים אחת, ובחיים אי אפשר לחיות כמה מציאויות, אך בספרות כן. אוסטר בורא לגיבורו מספר עלילות ומספר קווי אישיות שונים. אוסטר הסופר רואה את כל מהלכי החיים של גיבוריו ויכול ליצור מצבים שונים. אותה דמות עם קווי אופי שונים.
זהו שיר הלל לספרות, ארצ’י הנער נשאב אל עולם הספרים והקריאה, קורא ב”אודיסאה” ומתרגש, קורא את בלזאק, סופוקלס, שקספיר, פלובר, דוסטויבסקי. לדעתי הספר מתכתב עם “יוליסס” של ג’יימס ג’ויס ועם ספריו האחרים של פול אוסטר עצמו.
ארצ’י שואף להיות סופר, הוא מנהל ויכוח עם המורה על משמעותו הנסתרת של הסיפור, ומביא סיפור שכתב על נעליים שהן כמו עבדים. אותו ארצי נוסע לפריס על מנת לכתוב ספר. החיים בפריס מתוארים כשיר הלל ליופי העיר הרומנטית והאומנותית המשמשת השראה לכתיבת הרומן שלו.
הרבה שאלו אותי, איך הספר? שווה לקרוא אותו? כן ! מאוד מאוד!!
למרות מספר העמודים הרב, שנקראים בשטף.למרות פיצול הדמויות, או אולי בזכות הפיצול שבו זכינו לקרוא על ארבע דמויות שנונות. דמויות אנושיות מלאות חיים ועניין, דמויות שיש בהן תשוקה לחיים תשוקה לאהבה תשוקה לידע. הדמויות שבספר ולא רק ארצ’י הן דמויות חיות, דמויות עגולות ומתפתחות, שחוות חוויות מרתקות. בנוסף שווה לקרוא כדי לדעת כיצד פתר אוסטר את סיום הרומן בפתרון מיוחד ומבריק. פתרון שנותן תשובה.
על מלאכת התרגום המופלאה אמונים, יואב כ”ץ ואפרת נוה. כולי תהייה כיצד שני מתרגמים תרגמו ספר אחד באופן הומגני וקרוב למקור. תודות לכם.
ואם נחזור לחוויות הקריאה האישית שלי, קראתי את הספר באיטיות מתענגת. שמחתי בכל רגע על המפגש שזימן לי פול אוסטר עם הדמויות ועם ההיסטוריה המרתקת של ארה”ב. אהבתי את כל ארבעת הדמויות וחייתי בתחושה כאילו אנחנו מכירים ומתנהלים באותו חדר ובאותה תקופה. גדולתו של סופר היא היכולת להביא בפני הקורא את התפתחותן האישית והרעיונית של הדמויות. לתת לנו תחושה שאנחנו צומחים וגדלים יחד איתם. בכל פעם שחזרתי לקרוא התרגשתי לפגוש אותן, חשתי כמו שאני נפגשת עם חבר ותיק שממשיך לספר לי על עצמו.
ספר צבעוני, מגון בנושאיו, כתוב ברהיטות ובמלאכת אומנות. שירת הברבור של פול אוסטר.
ספר ראוי בהחלט. כולי קנאה במי שעומד להכיר את ארבעת הארצ’ים.
4321, פול אוסטר
מאנגלית, יואב כ”ץ ואפרת נוה
הוצאת עם עובד 2019
מסע דילוגים – סיפוריו של חיים באר
המלצת קריאה ראשונה לשנת תש”פ ואין דרך טובה יותר מאשר להמליץ על ספר שהוא כולו ממתקים וסוכריות צבעוניות. “מסע דילוגים” של חיים באר הוא מסע ססגוני, שמח, עליז ובעיקר מַחְכּים. מסע שפותח את הלב והנשמה.
חיים באר, בעיניי, הוא אלוף המספרים. הוא בשביס זינגר הישראלי. סיפוריו מתובלים, מפולפלים, שוזרים אירוע בתוך אירוע, ובכולם חוכמת חיים. סיפורים שנאספו מחוויות שחווה וחלקם כנראה שלא. חיים באר לא יקלקל סיפור טוב בעובדות יבשות. תמיד יוסיף לסיפור חן וחיוך מלווה בקריצה.
הסיפורים הקצרים שבספר- ויניטות כפי שכינה אותם אהד זמורה עורך “דבר השבוע”, הם אסופה של רשימות ממוספי דבר השבוע שאותן ליקט ד”ר גדעון טיקוצקי לספר שלפנינו. אישית הייתי מעדיפה שבסיום כל סיפור תופיע ההערה היכן ומתי פורסם הסיפור ולא בסיום הספר כפי שבחר העורך.
חיים באר סופג את סיפוריו ממפגשים עם אנשים, בחנויות ספרים, בנסיעה באוטובוס, במוניות, בהזמנות לאירועים רבי אנשים. בנסיעותיו לחו”ל.
הספר מחולק לשערים לפי נושאים. על משמעות הבית, על לימודים מהחיים, על הכתיבה ומקורות ההשראה, על הספרים , באחד הסיפורים הוא מספר שהגיע לפקידת מס הכנסה שביקשה ממנו ספרים והוא בתום לב הביא איתו את כל הספרים שכתב, הפקידה כעסה ורצתה לקנוס אותו על העלבת עובד ציבור.
“ספרייה היא דבר חי כמו האדם עצמו, ומשעה שהוא מת מתה איתו הספרייה.” מצטט חיים באר את אסא כשר. חלק מהסיפורים מוקדש לספריות של אנשים שנפטרו והוא מצא בהם ספרים. ספריו של ד”ר יוסף מישן שהפכה לעיסת נייר בגשם הביאו אותו להבנה מדוע אנשים רוצים להיקבר עם ספריהם.
סיפוריו הם געגועים לבית הוריו, לאימו שהשאירה בו חותם וסיפורים. אמו שהכינה אותו היטב לחיים ובימיה האחרונים כשראתה אותו עצוב אמרה לו :” כל החיים לימדתי אותך איך צריך לחיות…עכשיו אני מלמדת אותך איך למות נכון.”
בסיפור אחר מספר חיים באר שמורתו לפסנתר הודיעה לאמו: “פסנתרן הוא לא יהיה. הילד מנומס ומחונך ומנגן כמי שעושה מצוות. מה רע במצוות שאלה האם? והמורה ענתה “פסנתרן אמיתי צריך לנגן כמו אחד שעושה עבירות.” לפסנתרן לא הפך חיים באר, אך מספר סיפורים נלהב ומפולפל, מספר שמרתק את כל מי שמקשיב, נעשה, כמו מספר שעושה עבירות שאליו כיוונה המורה.
הרבה סיפורים יש בספר, קצרצרים, קצרים ומעט ארוכים. כולם גדושים בחוכמה יהודית ואישית. חלקם מחוכמת חנויות, אוטובוסים, מוניות, ובעיקר מהקשבה לזולת.
את חלקם קראתי ברצף, על חלקם התענגתי באיטיות. הספר מונח לו על השידה ואני ממשיכה לקרוא וליהנות מפניני הממתקים הללו מידי יום.
סיפור אישי לסיום.
לפני שנים למדתי כתיבה יוצרת, חיים באר היה אחד המנחים וזכה אף לקרוא סיפור מפרי עטי שהתפרסם בעיתון מאזנים. “אני רוצה לדעת מנין צמחו הרגליים?” שאל אותי וכיוון כנראה לפרטים ביוגרפים שבסיפורי. באחד המפגשים סיפר לנו חיים סיפור. “מלך אחד ביקש מצייר שיצייר לו תרנגול. הצייר הצנוע ביקש לגור במערה ,דפים ומכחולים. לאחר שנה חזר המלך. הצייר הגיש לו דף ובו קשקוש. המלך נעלב וציווה לקחת אותו לגרדום. הצייר אמר למלך, “בוא למערה ותראה 364 ציורי תרנגולים, מה שאני ציירתי כאן זו הנשמה של התרנגול.”
כאלה הסיפורים של חיים, סיפורי נשמה על חיי היומיום, על החוכמה, על התבונה, על הדת, על המשפחה ובעיקר על השפעת העולם החיצוני על מספר הסיפורים.
“מסע דילוגים” הוא אוסף סיפורים חכם ורענן הכתוב ביד אמונה של אמן הסיפורים. סיפורים שהקורא היוצא למסע בין בני ברק ללונדון, לירושלים ומוסקבה, חוזר כשבאמתחתו לא רק חיוך והנאה, אלא גם חוכמת חיים יקרת ערך.
ממליצה בחום רב.
מסע דילוגים, חיים באר
הוצאת עם עובד 2019
שנה טובה – המלצות קריאה לשנה החדשה, שנת תש”פ
המלצות ספרים לשנה החדשה.
שוב, כמו בכל תחילת שנה אני מביטה בכל הספרים שקראתי ותוהה באילו לבחור כמומלצים.
בורכנו בשפע של ספרי מקור וספרים מתורגמים והבחירה קשה, אפילו קשה מאוד.
אני רוצה להודות לכל הסופרים והמשוררים שעמלו וכתבו ופתחו את ליבם בפנינו. שחשפו את נפשם לעולמם הפנימי.
מודה לכל קוראי הבלוג שלי. בורכתי בכם.
מאחלת לנו שנה נפלאה, תש”פ- תהיה שנה פורייה.
השופט, שי אספריל,הוצאת עם עובד
הספר “השופט” מסופר על ידי שלושה גיבורים אשר לכאורה אין קשר ביניהם ויש קשר.
ספר התלבט בשאלה האם “הכל צפוי והרשות נתונה?” הספר מעמיד בעיקר את ההחלטות והבחירות שלנו בחיים. אריאל השופט נתקל כמעט מידי יום בבחירות המוטעות של הנאשמים והוא צריך לשפוט. לרוע מזלו גם הוא עומד מול החלטות ובחירות שיעוררו בו תהיות האם יכול היה לבחור אחרת.
מוזמנים לקרוא עוד על הספר בבלוג
ילדה רעה, נעמי לויצקי. הוצאת הקיבוץ המאוחד
ספרה האישי והמרתק, של נעמי לויציקי. ספר השוזר בתוכו את סיפורה שלה ושל המדינה. שזירת הסיפורים, בחירת הזמנים והמעבר ביניהם נעשית באומנות ועדינות רבה מתובלת בהומור, לפעמים עדין, לפעמים ציני, אך לעולם לא פוגע. עבר והווה נשזרים עם העתיד באופן טבעי.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
מאחורי כל זה , נירית הלבני. הוצאת דניאלי ספרים
אחד הספרים המיוחדים והמעניינים שקראתי השנה. ספר ארצישראלי המחבר בין האדם לאדמתו, בין האדם המאמין והלא מאמין.
גיורא, חקלאי מצפון הארץ, בעל מטע תפוחים שאותו ירש מאביו, חולה ב איי-אל-אס מחליט לצעוד בשביל ישראל, להגיע להר צפחות ושם לסיים את מסעו.
עמיחי, צעיר יפה תואר מוצא עצמו מהרהה רבות בתמר, חיילת שהכיר בצבא. גם הוא יוצא אל השביל.
מה מחבר בין שניהם? שביל ישראל שלנו, על נופיו והאנשים הצועדים בו, וספר השירה של המשורר עמיחי. לא רק השביל והספר, שהם סמל, מחברים ביניהם. הקשר שלהם הם קשר אנושי, ידידותי, יש בו ניגודים של דת וחילוניות, אמונה וחוסר אמונה. בגרות ונערות, בגידת הגוף מול רעננות. זוגיות רבת שנים מול חיפוש אחר קשר אישי.
רומן מרתק עם מסע מופלא.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
אִתי החיים משחֵק הרבה, דויד גרוסמן. הוצאת הספריה החדשה.
ספר השנה עבורי, הוא ריתק אותי מהמילה הראשונה ועד לנקודה שבסיומו.
ספר שמקפל בתוכו סוד שחונק את המשפחה ואינו מאפשר לבני המשפחה לצמוח באופן טבעי. סוד שעובר בירושה מסבתא לבת, לנכדה. כל אחת מתמודדת איתו בדרכה שלה.
ורה כיום בת תשעים עלתה לארץ עם בתה נינה מיוגוסלביה. ורה נכלאה בגולי אוטוק, התאלמנה מבעלה ומחליטה להגיע לארץ לקיבוץ ולשקם את עצמה. בקיבוץ היא מתחתנת עם טוביה שהתאלמן ונשאר עם בן צעיר בן 16, רפאל, וארבע בנות גדולות. נינה, הנערה הגבוהה והבהירה, שובה את ליבו של רפאל. גילי היא בתם של נינה ורפאל.
על מנת להתמודד עם העבר נוסעים הארבעה לגולי אוטוק. שם נמצא הסוד שאיתו יצטרכו להתמודד.
הסיפור נע בין עבר להווה, בין סיפורה של ורה לסיפורה של נינה וגילי. כל אחת מהדמויות עוברת מסע של סבל. כולן מורכבות וסובלות אבל מעל לכל הן אנושיות עד כאב שקורע לך את הלב.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
רומן, מיכל קובזמן. הוצאת, כנרת זמורה
ספר ביכורים מאוד בשל ומרתק על שני אנשים חבולים הנפגשים בסדנת כתיבה. איה ומיקי שתי דמויות חבולות עם מטען מהעבר, נרשמים לסדנת כתיבה.
איה נשואה לבועז. מיקי נשוי לרויטל ויש להם שני ילדים קטנים. בסדנת הכתיבה הם נפגשים. כל אחד הגיע לסדנה מסיבותיו שלו. המפגש ביניהם ומטלות הסדנה חושפות אותם ומקלפות את הגלד של הפצע הישן.
שם הספר מסגיר את תוכנו. המפגש ביניהם יוביל לא רק למפגש עם העבר והזיכרונות אלא למפגש של שני אנשים כואבים.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
קריסה, אברהם אלטמן. הוצאת פרדס
ספר מתח עדכני, מרתק סוחף וחכם.
דוקטורנטית מצליחה נרצחת בתקרית ירי בצפון תל אביב. אביה יוצא לחפש אחר הסיבה האמיתית לירי. המשטרה פתחה בשני כיווני חקירה רגילים, יתכן והדס היתה במקום ונורתה בטעות, או שהיא שותפה ומעורבת והיוותה מטרת חיסול.
מכאן מתגלגלת העלילה ברחובות תל אביב. העיר שלי, רחובות הקרובים לביתי ומוכרים לי כל כך.
התשובה לרצח של הדס ניתנת מיד בהתחלה. יגאל שאינו מרוצה ממה שהמשטרה גילתה ומבין שמתחת לפני השטח העניינים הרבה יותר מורכבים, חברות הלוואות בשוק האפור, השתלטות המאפיה על אזורי חנויות, הלבנת כספים, אנשי עירייה השותפים לפשע ומאשרים בקלות רישיונות. ועוד שחיתויות. מחליט לנסות ולמשוך בחוטים על מנת להגיע לצדק. אליו מצטרפים חברו הטוב ואמנון. יחד הם חושפים את השחיתות שעוללה לגרום לקריסת החברה.
ספר מתח ישראלי תל אביבי מרתק עם עלילה קצבית.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
שני ספרי ילדים שהקסימו אותי במיוחד
סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכינים, איריס אליה כהן. הוצאת טל-מאי ידיעות ספרים
סבתא טורבו היא הסבתא של קרן קרנינה, אצלה הכל בטורבו, מדברת מהר,ללא פסיקים ונקודות. פועלת מהר, מחליטה במהירות. סבתא טורבו מנהלת מלון בדרך לא שגרתית.
בוקר אחד מגיע למלון אלברט, חבר ותיק של סבתא טורבו, נגן טובה. אלברט מגיע עם מזוודה כבדה, כן. ניחשתם משהו מסתתר במזוודה. אותו המשהו יהפוך את עולמם ואת המלון. סבתא טורבו תצטרך להיות בעלת תושייה גדולה כדי להרגיע אותו.
ספר מקסים על קשר בין סבתא נערצת לנכדה אהובה. ולא רק על הקשר ביניהן מספר הספר, אלא על מערכות יחסים בין בני אדם והקשר שלהם עם חיות.
הספר המיועד ל-כ-ו-ל-ם !!!
הקראה לגיל 5-6
קריאה עצמית כיתה א’-ד’
ולכל הסבים והסבתות שבעולם, ספר שיחזיר להם את שובבות הנעורים.
ממליצה בחום.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
הילדה שניסתה, מאירה ברנע גולדברד.איורים, רמי טל,עורכת, יעל גובר,הוצאת כנרת, 2019
הילדה שבסיפור, נחושה בדעתה ובהצלחתה ולא מקשיבה לאף אחד. לא נותנת לשדים לאיים עליה ולרפות את ידה. היא מנסה, וכשהיא מצליחה כל אלו שניסו לרפות את ידה אומרים לה, ידענו שתצליחי.
ספר נפלא בלי הרבה מלל, מה שמשאיר מקום לדמיון של הילדים המתבוננים באיורים הנפלאים של רמי טל המוכשר.
ספר על נחישות והצלחה שלא רק גורם לנו לחייך, אלא גם נוגע בילד הקטן שבנו.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
אומנם זהו ראש השנה העברי, אך איני יכולה שלא להמליץ על שני ספרי מתורגמים.
איים קטנים, לורנצה פיירי, מאיטלקית, מונה גודאר.כנרת זמורה, 2019
“איים קטנים” הוא ספר על ארבעה דורות, ארבעה עשורים ואי אחד קטן וקסום. תרזה ואחותה הגדולה גרות במלון שאותו מנהלים הוריהם. בין האחיות יש קשר חם והדוק למרות הקנאה הטבעית של אחיות.
סיפור על ארבעה דורות של נשים לוחמניות ,כל אחת בדרכה. ספר התבגרות ייחודי הכתוב ברגישות וניחוח איטלקי וכל זה על רקע הבעיות הפוליטיות של איטליה מתום מלחמת העולם השנייה ועד לימנו.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
כוחו של הכלב, תומס סוואג’,מאנגלית, יעל אכמון,אחרית דבר אני פרו.הוצאת, כנרת זמורה,דביר, 2019
ספר בטעם של פעם. ספר עם עלילה מצומצמת ולכן אני מעדיפה שלא לספר על הספר.
פיל וג’ורג’ שני אחים בני ארבעים החיים בחווה במונטנה שבמערב ארה”ב. גיל 15 הם מובילים בקר. שניהם עשירים, אך חיים חיים פשוטים.
פיל וג’ורג’ שונים באופיים אך משלימים אחד את השני. פיל גס, מחוספס, נוקשה, לועג. ג’ורג’ עדין יותר, וזה שמצליח לתקשר עם הסביבה.
שניהם חיים יחד וחולקים את אותו חדר מילדותם, עד שההרמוניה ביניהם נסדקת ומתערערת. איני רוצה לומר על הספר כדי שלא לפגוע לכם בקריאה.
ספר מרתק על מערכות יחסים. ממליצה מאוד.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
התשוקה על פי ז’.א. ספרה של קלאריס ליספקטור
ספר שהוא דיון פילוסופי פנימי של הסופרת על משמעות הקיום. יצירה מדאיגה, מאיימת, יוצרת חוסר שקט ובעיקר תהיות מחשבתיות של הקורא, שנע יחד עם הסופרת על קיומו ומשמעותו בעולם האינסופי.
א.ז’. פסלת ,יוצרת, לא נשואה ובשל כך היא מרגישה חופשיה ומשוחררת. ז’.א. הן אותיות שמה שנמצאות על מזוודותיה. אותיות שאומרות לה איך העולם ראה אותה. ז’.א. מרגישה שעד אתמול הרגישה שפויה. עד הבוקר ההוא היא היתה מה שאחרים ראו.
ועכשיו, בזמן, כשהיא כותבת לנעלם, אולי לקורא, אולי לאהוב, אולי לאלוהים עצמו. ״אני חוששת להתחיל לחבר טקסט כדי שיבין אותי מישהו דמיוני ״ היא מרגישה שהעולם שבו חיה לא היה היא, ולא היה שלה. לא ממשי כך מגדירה אותו. היא היתה הדימוי של עצמה. עד אותו בוקר היא היתה מה שאחרים ראו. האני הפנימי שלה אבד.
מה קרה לה באותו בוקר ששינה את האני הפנימי שלה?
ז’.א מחליטה לנקות את חדרה של העוזרת שהתפטרה יום קודם. שישה חודשים ז’.א. לא ביקרה בחדר. היא פותחת את דלת הארון ומספרת, שלפני שהבינה מה קורה הלבין שערה והלבין ליבה. היא רואה למול עיניה ג’וק גדול מתנועע ומביט בה.
אותה חיה שמביטה אל תוך עיניה מערערת את שלוותה. מכאן היא מתארת את הג’וק לפרטי פרטים, חלקם לא נעימים וחלקם גורמים לה לפחד ואיום ממשי.
הג’וק אומנם ממשי, והקורא יתהה מה מטלטל אותה כל כך בכך שהיא עומדת מול ג’וק?
״האימה היא אני עצמי מול הדברים״ זו ההבנה שלה.
מראה התיקן ועמידתה בבדידות מוחלטת מול אותו יצור קדמון מעוררת בה מחשבות פילוסופיות אקזיסטנציאליסטיות בסגנון מודרני של קאמי, סארטר ובסגנון הרהורי מחשבה של קפקא ואפילו “המערה” של אפלטון. אחרי שנים של עצמאות היא מגלה את הבדידות, ולא, זו אינה בדידות מאנשים, אלא בדידות מול העולם והטבע, חוסר האונים בהבנת הממשיות. ההבנה שלה באופן הכי פשוט, מי היא מול היקום, כמו הג’וק.
יש אנשים שיוצאים למסע פיסי על מנת להבין את עצמם. ז’.א יוצאת למסע מחדר אחד לחדר אחר, ובכך היא מגיעה אל עצמה ואל התובנות שלה. בחדר הזה היא מרגישה כלואה, מחנק, מתגעגעת לבית שלה, למרות שהוא נמצא מחוץ לדלת.
לטעמי מטאפורות הלבנת השיער מראה על הזדקנותה הנפשית בעקבות המפגש עם הג’וק. לא בכדי בחרה הסופרת להביט מול ג’וק – החיה הנחשבת כנחותה, כמעוררת גועל וחרדה אצל אנשים רבים. מפגש עם חיה ירודה יוביל אותה לתהיות ומחשבות קיומיות. היא, אדם, היצור הנחשב לנעלה מבין בעלי החיים עומד פנים מול פנים מול היצור הנחות ביותר. המפגש מעורר בה מחשבות פילוסופיות על האדם הקדמון והחיה הזו.
היא עושה השלכה על הג’וק ומגלה את עצמה בעזרתו.
התשוקה אינה מינית כמו שעלולים לחשוב, זו תשוקה לחיים להבנת האני העצמי שמנהל את חייה. הבנה עד לסיום,
“סוף סוף השתרעתי אל מעבר לרגישות שלי.” “העולם אינו תלוי בי-זה האמון שהגעתי אליו.”
אופן הכתיבה של קלאריס ליספקטור הוא מיוחד ומעניין. הפרקים הקצרים והטעונים מחשבות מסתיימים במשפט שמהווה משפט פתיחה של הפרק הבא. טכניקת המשכיות והרגשה של מחשבות הנעות קדימה, כמעט כמו זרם תודעה.
המחשבות שלה על עצמה ועל העולם והתנהלותה מהוות השלכה של ליספקטור על הקורא. הקורא מהרהר גם הוא בקיומו. הצלחת העברת מחשבותיה יוצרות חוסר שקט ובעיקר גורמות להרהורים פנימיים.
מברכת על מלאכת התרגום של מרים טבעון. תרגום ספר שכזה הוא אתגר. תרגומה הוא כמו ריקוד, היא מצליחה לשזור משפט למשפט באופן הכי טבעי שיכול להיות.
“התשוקה על פי ז’.א.” הוא ספר למיטיבי ספר וקריאה. אין בו עלילה, הוא כולו מחשבות מעניינות שנכתבות כמו הבזקי אור צבעוניים על העולם. אי אפשר לקרוא אותו ברצף. הקריאה בו מאתגרת ומתגמלת.
ספר שדרך מחשבותיה של ז’.א לומדים להביט על העולם בעיניים פילוסופיות ויצירתיות.
התשוקה על פי ז’.א. ,קלאריס ליספקטור
מפורטוגזית, מרים טבעון
הספריה החדשה , 2019
העולם עוד יכיר את פני”, של אלפרד הייז”
אני אוהבת את הכתיבה של אלפרד הייז. כתיבה אישית חושפנית לפעמים, ובעיקר כתיבה אנושית. אלפרד הייז חושף את נפשותיהם של גיבוריו ולא תמיד הוא אוהד אותן.
הכתיבה של הייז פשוטה לכאורה, מעט אינפורמטיבית, ודווקא בגלל הפשטות שלה הוא מצליח להכניס אותנו אל עולמן של הדמויות ולהפוך אותן לאמינות. בגלל הפשטות הזו הוא מצליח ליצור תעתוע ומתח בדבריו.
אלפרד הייז היה תסריטאי, רקע ביוגרפי זה מצוי בספריו. “העולם עוד יכיר את פני” הוא ספר על עולם הקולנוע. ויש לו ביקורת על העולם הזה.
הגיבור, ללא שם, נמצא במסיבה בבית על חוף הים. הוא מבחין בבחורה הצועדת לתוך מי האוקיאנוס ונעלמת בו. הוא קופץ לים להציל אותה. הוא אינו מכיר אותה. מעשה ההצלה היה בעיניו מעשה אינטימי, הבחורה שכבה חשופה על החול נתונה בזרועותיו. תמונת ההצלה דמתה בעיניי לוונוס במהופך, וונוס אינה יוצאת מהמים, אלא נכנסת למים.
הבחורה גם היא ללא שם, היא שחקנית קולנוע כושלת.
מתמונת הפתיחה ברור לנו שיהיה מפגש בין הגבר לאשה ואולי תהיה התאהבות. הגבר יציל אותה פיסית ונפשית או שהיא תציל אותו.
אלא שהייז אינו מגיש לקורא שלו את הפרי מונח על צלחת. הוא מפתל את הקורא ומתעתע בו עד לסיום. סיום שבו הקורא יהיה מופתע וישאל איך? איך לא שמתי לב לאורך כל היצירה לשיא שבסיום? והאמת, אי אפשר לשים לב, קוראים את הספר נשבים בדמויות, כואבים את אומללות הבחורה. הסיפור מעלה בליל של רגשות, הזדהות, חמלה ,כעס, חוסר הבנה.
הגבר נפגש עם הבחורה ונשבה באישיותה. “בחורה יפה, לא בטוח שחיבב אותה, אבל היה בה משהו מעורר הערצה בעצמאות הקטנה שלה, במאמץ שהשקיעה בשידור גאוותה.״
אלא שהגבר נשוי ואין לו אשליות על התאהבות. הבחורה גם אינה רוצה במערכת יחסים עם גברים נשואים.
הייז סופר מיומן. הוא מספר את הסיפור באופן הכי פשוט שיכול להיות, ללא תיאורים מורכבים, בלי הצטעצעות. כותב במשפטים קצרים, משפטים ארוכים, משפטים קצביים ומשפטים משתרכים. וכל זאת על מנת שנבין את תחושותיו של המספר. אגב, גם בספר “מאוהב” הוא משתמש בטכניקת הסיפור הזו. בעזרת כתיבה שכזו יוצר הייז כפל משמעות. יש משהו נסתר מתחת לפני השטח. כאילו הוא אומר אני מספר במשפטים פשוטים ואתה הקורא צריך להיות חכם כדי להבין שאין כאן סיפור פשוט.
המפגש בין הגבר לאשה מוביל למערכת יחסים עד ש…. כמו תמיד נכנס גורם נוסף שמוביל את העלילה לסיום. ולא? אל תטעו זה אינו פשוט כמו שעולה בדעתכם.
למשמעות שם הספר פנים רבים, “העולם עוד יכיר את פני”, מתאים למספר עצמו והגילוי שאנחנו מגלים בסיום הסיפור, או לבחורה שמעוניינת כל כך להיות שחקנית ומי יודע אולי העולם יכיר את פניה. יש לה תקוה ושאיפה. כיוון שאיני רוצה לעשות ספוילר ולגלות את סיום הספר אומר שהשם הוא בעל כפל משמעות. כדי לדעת למה התכוון הסופר מה שנותר לכם הוא לקרוא את הספר וליהנות מכתיבה מצוינת.
“העולם עוד יכיר את פני” הוא ספר על מערכת יחסים בלתי אפשרית, על סודות וביקורת חברתית. ביקורת על עולם תעשיית הקולנוע והצביעות שבו.יצירה מרגשת ורגישה המתארת את נפש האדם ושברירות הקיום. ממליצה מאוד.
העולם עוד יכיר את פני, אלפרד הייז
מאנגלית, דפנה רוזנבליט
תשע נשמות, 2019
קריסה – ספר המתח המעולה של אברהם אלטמן
נדירים הם ספרי המתח שאני קוראת. סוגה זו אינה כוס התה שלי כמו שאומרים במחוזותינו.
חברה שמכירה את טעמי ביקשה שאקרא. היא המליצה ואמרה, “את לא תניחי בצד ולא תדלגי לסיום, כדי לדעת מי רצח ולמה.”
היא צדקה.
“לא היה שום דבר מבשר רע בצלצול הטלפון שעל שולחנו של יגאל.” כך נפתח הספר “קריסה”. יגאל הקר מקבל את בשורת האיוב על כך שבתו הדס ,דוקטורנטית מצליחה, נרצחה בתקרית ירי בצפון תל אביב, ליד הירקון.
הרצח של הדס יוביל את יגאל לנסות לגלות מדוע נרצחה ומי רצח אותה. המשטרה פתחה בשני כיווני חקירה רגילים, יתכן והדס היתה במקום ונורתה בטעות, או שהיא שותפה ומעורבת והיוותה מטרת חיסול.
מכאן מתגלגלת העלילה ברחובות תל אביב. העיר שלי, רחובות הקרובים לביתי ומוכרים לי כל כך.
התשובה לרצח של הדס ניתנת מיד בהתחלה. יגאל שאינו מרוצה ממה שהמשטרה גילתה ומבין שמתחת לפני השטח העניינים הרבה יותר מורכבים, חברות הלוואות בשוק האפור, השתלטות המאפיה על אזורי חנויות, הלבנת כספים, אנשי עירייה השותפים לפשע ומאשרים בקלות רישיונות. ועוד שחיתויות. מחליט לנסות ולמשוך בחוטים על מנת להגיע לצדק.
“אבל לא התחילו לגעת בקצה קצה של אימפריית הרוע הנחבאת מאחורי החזות המהוגנת של פקידים, אנשי משפט וחוק פוליטיקאים נושאי משרות ציבוריות”
צדק הוא הגיבור הסמוי של הספר. לגיבורים חשוב לחשוף את הרוע והפשע שלא פוסח על כלום, מחלחל לכל מקום, ממשלה, אוניברסיטה, משטרה.
אל יגאל חוברים שניים נוספים, אלכס חברו לעבודה ואמנון. יחד הם הופכים לשלושה גיבורים שמקבלים החלטה ליטול את החוק והצדק לידיים. יחד הם מפצחים קודים במחשבים, רודפים אחרי אנשי מפתח חשובים. כל זה כשברקע מוזכרות תנועות המחאה החברתיות הגורמות לצמיחת תנועת מחאה של צדק חברתי.
בתחילת הספר מזכיר אלכס ליגאל את הרעיון שלו לדני דין. בהמשך דני דין הופך להיות ממשי, רעיון הרשת החברתית או העיסוק במחשב למעשה הוא כמו אדם שרואה את כולם ואינו נראה. יש לכך דוגמה נהדרת בספר ולא אפרט אותה מחשש לספוילר. מודה שלא חשבתי על הרעיון של משתמשי פייסבוק ושאר הרשתות כדני דין.
נושא הספר הוא מחאה כנגד עיוותים בחברה שלנו, עיוותים שהולכים וגדלים מיום ליום. חשש שהמדינה תקרוס. “מדינה מתפקדת היא מדינה שיש בה איזונים, שיש בה כוחות מנוגדים הפועלים כל הזמן ומאזנים זה את זה ושומרים מפני גלישה לתחומי האי תיפקוד.”
יגאל נטל על עצמו את התפקיד של הנביא בשער, זה שצריך להזהיר מפני העתיד ונפילת המוסר במדינה. אי אפשר לשלוט באנשי הפשע שמחלחלים לכל מקום, אך ניתן לשלוט במדיה החברתית שתוביל למחאה חברתית. יגאל הופך להיות איום.
“קריסה” הוא ספר עכשווי, עם רמזים מאוד ברורים למה שמתרחש בארצנו. אפשר לומר אפילו אמירה מפורשת. הוא מכיל את האירועים החברתיים שהיו כאן בשנים האחרונות. כולל ניסיונות התנקשות של אנשי המאפיה. ספר מתח קצבי וטוב. כתיבה משובחת בשפה גבוהה (לא מידי) כמו, “מלהגת בשפתה, בידיים צפודות”.
אברהם אלטמן הוא יועץ אירגוני למערכות ציבוריות ועיסקיות. מה שניכר מאוד בספרו. הוא יודע על מה הוא כותב, חודר אל מתחת לפני השטח ומעלה את הבוץ על פני האדמה.
ספר מתח ראוי בהחלט.
קריסה, אברהם אלטמן
פרדס, 2019
התמונה צולמה על רקע המקומות שבהם מתרחשת העלילה.
אמזלג – האינטלקטואל הרגיש של יוסי סוכרי
יוסי סוכרי מגיש לנו גיבור שהוא אנטי גיבור לחלוטין. הגיבור החדש של הספרות.(כמו שהגדירה אותו עבורי חברתי בשיחה על הספר ) גיבור שאולי לא נאהב אותו, אבל אנחנו צריכים בהחלט להכיר אותו ואת מניעיו.
“אמזלג” הוא יומן מסע פסיכולוגי. יומן מסע חיצוני ופנימי שלפעמים הגבולות בין שניהם מטשטש.
הספר נפתח בידיעה ומסתיים בידיעה. בפתיחה אמזלג יודע שנישואי הסתיימו. ומרגע הבנת הידיעה הזו הוא מתחיל במסע אישי לא מתוכנן ולא מודע אל עצמו.
עמנואל, מנו, אמזלג, בן לאם שנולדה בלוב ולאב שנולד במרוקו. אמזלג הוא דור ראשון בארץ. וככזה הוא מחפש את זהותו בתוך העבר של הוריו, ההווה שלו והעתיד של ילדיו.
אמזלג בן החמישים, מתגורר בלב תל אביב, במקום הכי רוחש של העיר.(המקום הכי אהוב עלי בעיר) הוא מרצה, מורה לפילוסופיה. אינטלקטואל קורא ספרים, קירקיגור, פסואה. הוא מכור לבגדי מעצבים ומותגים, שהם עבורו פיצוי על ילדותו ומוצאו המזרחי שנחשב בעיני נחות. רכישת ג’קט מותגי או חולצת פשתן יוקרתית בסכום של חצי משכורת גורמת לו לעונג עילאי.
לאחר שנפרד מאשתו הרופאה, הוא שוכר בית קרוב אליה ולילדיו. פירוק הנישואים ופירוק הבית מוביל אותו למחשבות על, “מה הופך טריטוריה פיסית לשייכות.” או “האם בית הוא המקום שבו גדלת או שבית הוא ירושת מסורות וחוויות מהורינו.”
מכאן הוא יוצא למסע בעל כורחו אל עברו, הוא מגיע לבית הוריו בגבעת שמואל, בית שניסה להתחמק ממנו בילדותו. בית שבו הוריו שמרו על המסורת שלהם מִשָם, מרוקו ולוב. אמו המשיכה ללבוש את הבגדים הצבעוניים של בני עדתה. בגדים שבהם התבייש אמזלג כילד וניסה לפצות עצמו בבגדים מהודרים בבגרותו. בית שאמזלג התבייש בו, כי הוריו היו שונים ולא התערו בחברה הישראלית.
והוא אמזלג ניסה בכל כוחו להדחיק את הבית המסורתי המזרחי והפך ל”משתכנז”. חושב על חברו האשכנזי, רוזנצוויג, ״הוא לא יבין לעולם את הנידחות את ההרגשה של הימצאות הרחק מהמקום והזמן שבו הדברים מתרחשים לדעת שאתה בחוץ מבלי שיהיה לך מושג איך נכנסים״.
המסע הוא לא רק אל שורשי ביתו שלו ,אלא מסע אל תוך עצמו, איזה אבא הוא. והוא משתדל כל כך לרצות את ילדיו ולפצות אותם על פירוק הבית. מנסה להדחיק את המחשבה שהבית עבורם הוא הבית של אשתו, וביתו הוא רק בית אירוח. הילדים מצידם מנצלים את החולשה ועושים עליו מניפולציות. אם חשב שיהיה לו זמן איכות עם ילדיו הרי הוא מגלה כעת שזהו זמן ההופך לאיום ממשי על קיומו. יש בספר סצינת גלידה הזויה שבה הם מטלטלים אותו מגלידת ונילה לגלידה סיצלינית כשכל אחת נמצאת בצד אחר של רחוב אבן גבירול. והוא מנסה לרצות אותם ולהיות האב מספר אחד, עד שצועק די !!! והם נבהלים.
אמזלג עובר מסע חובק עולם, מסע פיסי ורגשי. הוא מוצא עצמו מתקרב למזרחיות של הוריו, מתחיל לחקור את אומנותם. נוסע אל מקום הולדתם ועדיין מרגיש שאינו שייך. מתעורר בו ספק רדום.
״ אפשר שהשקעתי את עצמי בלימודי התרבות המערבית כתחליף למה שהציעו לי הוריי מצפון אפריקה? אולי התאמצתי כל כך, לא רק כדי להצליח, אלא דווקא כדי להתרחק.״
אמזלג הוא הטיפוס שחושב. הרבה שיחות מתרוצצות במוחו לפעמים כמעט כמו זרם תודעה. הוא חושב על הכל ועובר ממחשבה אחת לשנייה. הוא ועצמו מנהלים שיחות נפש.
ככל שעוברים החודשים מגלה אמזלג שהוא לא היה מודע לעצמו. הוא מגלה אמזלג חדש, את זה שניסה לברוח ממנו ואת זה שהדחיק. למעשה הוא מבין שבניסיונו להדחיק ולברוח מבית הוריו המזרחיים ולנסות להיות מישהו אחר הוא איבד את האני העצמי שלו.
רק בסיום הרומן הוא מגיע לתובנות ומחשבות מזוככות. מחשבות של מי הוא באמת ושהוא תוצר של עבר הוריו וההווה שלו. הוא מבין את מניעי הוריו והתנהלותם ומפנה את רגשות האשם לחמלה.
מודה, היה לי לא קל לקרוא את הספר מכמה טעמים. אמזלג הכעיס אותי, לא בגלל רגשות הקיפוח וחוסר האהדה שלו למוצאו, את זה אני מכירה ומבינה ואיני שיפוטי,. אלא בגלל התנהלותו. היתה לי תחושה שהוא שט בתוך חיו, הכל מנווט אותו ולא הוא עצמו ואת מעשיו. הקושי השני היה באופן הכתיבה, הכתיבה היתה ברובה אינפורמטיבית, לא הצלחתי להרגיש את אמזלג. שיחה עם חברה על הספר הובילה אותי לסיימו. (תודה לי-את) ו….היה שווה ביותר לעבור עם אמזלג את כל התלאות שלו בשביל להגיע אל מונולוג הסיום חוצב הלהבות שלו ולהתרגש יחד איתו. ובאמת שהתרגשתי ואפילו הזלתי דמעה. כל הספר היה טיפוס איטי אל הפיסגה.
עוד מילה על העטיפה הסגפנית שאינה עומדת לפי כללי השיווק. העטיפה גאונה לדעתי, כאילו אומרת, הנה אני אמזלג עומד לפניכם, ככה כמו שאני, בלי מותגים, בלי בגדים. חושף את עצמי. קבלו אותי כמו שאני, נולדתי מחדש.
“אמזלג” הוא ספר שמתוך שבר ומשבר צומחת דמות עם זהות ושורשים חדשים.
ממליצה מאוד.
אמזלג , יוסי סוכרי
הוצאת עם עובד, 2019
‘קצפת ודובדבנים, סרטו החדש של גור בנטוביץ
“קצפת ודובדבנים” מועמד ל-11 פרסי אופיר ובצדק.
אני אוהבת קולנוע, בבית שלנו זה דווקא התחום של בעלי. אני אוהבת סרטים ישראלים, כי יש בהם הנגשה של המקום והאנשים שלנו. לא צריך הסברים פוליטיים, הסברים חברתיים כי הכל מוכר מהיומיום שלנו.
יותר מכל אני אוהבת סרטים שהם ארספואטיקה, שכן הם מקרבים אותי לאומנות וליצירה.
“קצפת ודובדבנים” הוא הררי קצפת של הנאה. מזמן לא נהניתי מסרט חכם ויצירתי.
נדמה שכל שחקן היה מאושר לשחק את עצמו בסרט. גור בנטוביץ’ משחק את עצמו בסרטו שלו נפלא. הדמות כל כך טבעית ואמיתית, שלרגע נדמה היה לי, שהוא אוטוטו יוצא מהמסך ומתיישב לידי וצופה בעצמו.
על מה הסרט.
“חיים מוות וקולנוע,” אומר צורי מול לוח המודעות ומול מדביקי מודעות הסרט.
עבור כל יוצר היצירה שלו היא החיים שלו ואי הצלחתה היא כמו מוות עבורו.
צורי שוסטק הוא במאי קולנוע החרד להצלחת סרטו. סרטו “קצפת ודובדבנים”, יצא לאקרנים והוא חושש מתגובת הקהל, המבקרים ואפילו מתגובתו של מקרין הסרט. במשך לילה אחד, ליל הבכורה של סרטו, הוא עובר תלאות וייסורים, הוא מטייל במונית עם נהג בעל חוכמת חיים שמציב מולו את מראת החיים. הנהג הוא דובר קוסאשווילי שמשחק מצוין ובאופן הכי טבעי שיכול להיות.
בת זוגו, היא עורכת הסרט שלו, מאיה קניג, המשחקת גם היא את עצמה בסרט.
סרט כיפי, קצבי ומרתק, מצחיק עצוב, מתוק מריר שלא רציתי שיסתיים, סרט חכם ויצירתי.
סצינת הפתיחה מבריקה בעיני, לרגע חשבתי שאלו הן הכתוביות בפתיחה, עד שהבנתי שזו סצינת הפתיחה של הסרט שמובילה אותנו אל תוך החרדות הטורדניות שלו.
לא יכולתי שלא להתעלם מהשוואת המונולוג של צורי מול מדבקי פרסומות הסרט למונולוג של המלט “להיות או לא להיות.” “אתה יודע מה זה ליצור סרט? זה שנים של עבודה, זה אומר למשכן את הדירה שלך…”
הוזמנתי להקרנת הבכורה בקולנוע רב חן על ידי .“פקין תקשורת ויחסי ציבור” גור בנטוביץ’ הגיע לבוש באותם הבגדים שבהם מופיע בסרט, איך אמרתי, נדמה לרגע שהוא בסרט ובאולם.
רוצו לראות את הסרט המיוחד. הנאה מובטחת. צורי אל תדאג הסרט שלך מוצלח ואין חשש שאחרי יומיים ידביקו עליו מודעת סרט אחר.
קצפת ודובדבנים
תסריט ובימוי גור בנטביץ’.שחקן ראשי גור בנטביץ’.שחקנית ראשית מאיה קניג בנטביץ’,שחקני משנה דובר קוסאשווילי, אלון אבוטבול הדס בן ארויה ,אסתר רדא.
כוחו של הכלב – ספרו רב העוצמה של תומס סוואג
ספר בטעם של פעם !!!
הספר הזכיר לי את כתיבתו של ג’ק לונדון, משהו בניחוח העביר בי את אותן תחושות הקריאה כשקראתי את “מרטין עדן”.
בדרך כלל איני מתייחסת לסופרלטיבים שנרשמים על הספר. בגב הספר נכתב “קולו של תומס סוואג’ הוא פלא מהפנט…הנה לכם סופר שאינו מבזבז מילה שלמה במָקום שבו תתאים השתיקה” הניו יורק טיימס.
הפעם המשפט כל כך נכון, ואני מוסיפה, כל מילה בספר אינה מבוזבזת. כל מילה עומדת נטועה במקומה, לכן יש לקרוא את הספר קריאה איטית, כי כל מילה היא בעלת משמעות ויש לה הסבר מדוע היא נמצאת שם. הכל מוקפד ומתוכנן ולכל דבר התכוון המספר.
העלילה בספר מצומצמת ואיני רוצה לספר ולהרחיב עליה כדי לא לפגום בהנאת הקריאה שלכם.
מציעה לכם לא לקרוא מאומה על העלילה. פשוט לקרוא את הספר.
פיל וג’ורג’ אחים בני ארבעים החיים בחווה במונטנה שבמערב ארה”ב. משנת 1900 במשך 25 שנים מאז שהיו בני 15 הם מובילים בקר. שניהם עשירים, אך חיים חיים פשוטים.
פיל הבכור, איש גס ומחוספס, חוואי נוקשה העובד בידיים חשופות ללא כפפות ולועג לשאר אנשי המקום המכסים ידיהם. מתקלח פעם בחודש בנהר ומסתפר שלוש פעמים בשנה. הוא החכם, זה שהיה תלמיד מצטיין וקורא הרבה. הוא בעל יכולת הבחנה, עיניו חדות לזהות כל פרט בטבע ואפילו את “ההונאה העלובה של הטבע הנקראת צבעי הסוואה”. הוא מזהה כל חיה פצועה וחלשה ממרחקים. עיניו חדות עד כדי כך שהוא היחיד הרואה את הסלעים והרכסים שמזדקרים אל מול החווה בדמותו של כלב רץ.
״צופה מבחין מפענח בעוד כולנו רואים ושוכחים״
פיל הוא בעל תכונות של מנהיג, כל הפועלים מעריצים אותו ובעיקר חוששים מהתנהגותו הלעגנית.
הוא לועג להכל ולכולם. אינו חוסך במילותיו. התכונה הבולטת והמובילה אצלו היא יכולת ההמתנה.
אחיו ג’ורג’ הצעיר ממנו שונה באופיו. הוא בעל תכונות של חוואי, בוקר מלידה, אך בהשוואה לאחיו הוא עדין יותר, שקוע במחשבות, הוא חסר דמיון, אך הוא זה המתקשר עם הסביבה טוב יותר מאחיו.
שני האחים גרים יחד וחולקים את אותו החדר מילדותם למרות בית החווה גדול הממדים שלהם. שני האחים כל כך שונים, הדבר היחיד המשותף להם הוא קשר דם.
״הם תמיד היו קרובים, חייהם משלימים אלה את אלה בצורה מלאה כל כך, האחד רזה האחר מוצק, האחד נבון האחר איטי-הם היו כמו תאום יחיד״.
שני האחים חיים יחד כצמד רקדנים מושלם. עד שיום אחד ההרמוניה ביניהם מופרת.
מכאן באיטיות נדירה מוביל הסופר את הקורא אל נבכי הנפש של הגיבורים למערכת היחסים בין שני האחים הדומים והשונים.
מכאן היחסים והעניינים הולכים ומסתבכים, באיטיות נפלאה, צעד אחר צעד לוקח הסופר את הקורא ויחד אנחנו בוחנים את מה שעלול להיות. הקורא תוהה מה יקרה, יש רמזים לכמה אפשרויות, אבל הסוף הוא רק אחד, וכשמגיעים אליו למילה האחרונה של הספר הנשימה נעתקת.
לאחר שסיימתי לקרוא שבתי אל הפתיחה שכן שם מקופלים כל ההסברים.
“כוחו של הכלב”, הוא ספר מצוין. מזמן לא קראתי כמותו. הספר ראה אור בשנת 1967. אולי בזה כוחו. סגנון הכתיבה, תיאורי הטבע ותאורי הנפש כל כך מדויקים ואמינים ומקבלים משמעות דרך עיניהם של הגיבורים. תומס סוואג’ מצליח להיכנס לנפש כל הדמויות שבעלילה, לתאר במדויק את מניעיהם הפסיכולוגים ולהציב בפנינו את מצבם הנפשי של הגיבורים. הכתיבה הדרמתית המדויקת היא בעלת עוצמה. המתח נוצר במספר רבדים, גלוי וסמוי, אך לסמוי יש מקום רב יותר.
“כוחו של הכלב” הוא ספר דרמתי שבו האירועים והמניעים מצטברים אט אט עד למילה האחרונה. קראתי את הספר באיטיות, התענגתי על כל מילה, על תיאור ערבות ארה”ב, על תיאור רכס הרי הרוקי באופק, על הוואדיות ועל איסוף עדרי הבשר. ובעיקר על כל נבכי הנפש והכוחות הפסיכולוגים הסמויים שמניעים את הדמויות. על הדינמיקה המשפחתית בין שני אחים. על יופיו של הטבע ועוצמתו. ועל בדידות נוראית.
הספר יצא לאור ב1967 ולפני שנתיים זכה למהדורה מחודשת. זהו ספרו הראשון של תומס סוואג’ המתורגם לעברית. ואני מקוה שיתרגמו עוד מספריו.
עוד מילה על התרגום המצוין של יעל אכמון. תרגום שמצליח לשמר ולהתאים לתקופה. יעל אכמון מצליחה להעביר את האווירה של המקום ואת חווית ההתנהלות של הבוקרים בעיירה במערב ארה”ב.
ספר מצוין שמזמן לא קראתי כמותו.
כוחו של הכלב, תומס סוואג’
מאנגלית, יעל אכמון
אחרית דבר אני פרו
הוצאת, כנרת זמורה,דביר, 2019