הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
כאילו אין אהבה בעולם- ספרה הרגיש של אלה מאיר שמואלי
סיפור על החיים. סיפור קטן אנושי ורגיש על משפחה, מערכות יחסים בתוך המשפחה, בין הורים לילדיהם, בין אחים, זוגיות, גידול ילדים, החמצות, תקוות.
“החיים שלי ממש רגילים” אומרת נילי גיבורת הרומן לחגי, אהובה מהעבר, והוא עונה לה “תפסיקי עם הדרמות”.
לאט לאט תוך כדי סיפור אנחנו עדים לכך שאין חיים רגילים, כי כל משפחה מאושרת או אומללה בדרכה שלה. בעיקר לכל משפחה יש את הדרמה שלה.
נילי פותחת את הרומן ואומרת “בסוף אבא שלי מת, זה לקח לו שנתיים.” משפט דרמתי, שגורם לסקרנות אצל הקורא. מה קרה בשנתיים של הגסיסה? ולמה אמרה משפט כזה, משפט של הקלה.
נילי נשואה לעידו בנישואים משעממים, לדבריה. בנה, נועם, בן התשע גורם לה למחשבות, שהוא כנראה סובל מהפרעת קשב והיפראקטיביות. נילי פרשה מלימודי הקולנוע לפני שהגישה את פרויקט הגמר. עידו סיים את לימודי הקונדיטוריה וביחד הם פתחו בית קפה. שיגרת היומיום שחקה אותם, נילי מוצאת עצמה בתוך נישואים מקולקלים לטענתה. ובעלה מוצא את מהות הקיום שלו באלוהים.
היא אינה מפסיקה להרהר, איך היומיום דוחק ושוחק את החלומות והבחירות שהיו. איך הילדים שהביאו באהבה פוגעים באותה אהבה בזוגיות ובמערכת היחסים.
עכשיו אביה גוסס, אחותה הגיעה מארה”ב וגורמת לנילי רגשות אשמה, אחיה מקבל פיקוד והופך להיות עניני. ואילו אביה מחכה לרגעי החסד של מלאך המוות. מצפה שבני משפחתו יגאלו אותו מייסורי ההמתנה.
כל העולם עומד מולה ועושה לה שיקוף, חמותה שבעיניה של נילי היא אמא אוהבת לילדיה המושלמים תמיד. הבנות הצעירות שבאות לבית הקפה עם ילדיהם מבליטות את החסר שבה.
ואם לא די בזה, חגי, אהובה מהעבר, שהשאיר אותה לבד במסיבה במדבר מופיע בבית הקפה. “אני מרגיש שאני צריך לסגור איתך איזה מעגל.” המפגש עם חגי יטלטל אותה ויגרום לה למסע פנימי אל עצמה.
בתוך כל היומיום המעיק שלה, החדגוניות של לטפל באחרים, היא מוצאת את עצמה מהרהרת שוב ושוב במהות האהבה. “אהבה זו פיקציה, היא לא קיימת.” ואז מבינה שאולי היא לא מסוגלת לאהוב.
לאורך הרומן היא תחשוב שוב ושוב על אהבתה, להוריה, לאחיה, לילדיה ולבעלה. זהו למעשה רומן התבגרות מאוחרת, רומן חניכה ומסע פנימי של הגיבורה. מסע שבו תלמד להכיר את עצמה ואת כוחותיה.
כל החומרים שמהם עשויים החיים יוצרים רומן קריא עם דמויות שניתן להזדהות איתן. להזדהות עם משברי החיים הקטנים, עם השעמום הקיומי, עם הבדידות של הגיבורה, עם הפחד מהמוות.
בשפה קולחת ואמינה פותחת נילי את ליבה בפני הקורא, היא מעלה את כל המחשבות שכל אחד ואחת חש בחייו, את האכזבות, את הכעסים, את הריחוק הפיסי והנפשי מהבעל. היא פורטת את הרהוריה למטבעות יומיום, תלונות, מריבות ליד השולחן מול הילדים, ותובנות על הורות. נילי היא גיבורה אמיצה, היא אומרת את כל המחשבות הנסתרות שלה שהן למעשה גם המחשבות של הקורא שלא מעז לומר אותן. למשל על החשק לקום ולעזוב את הבעל, היא יודעת שלא תעשה זאת, אבל האופציה הזו מרגיעה אותה. כמו ההבנה שאין בחירות לא טובות, זה רק הספק שמקלקל אותן.
זהו יופיו ורגישותו של הרומן, לכל אורכו הרגשתי כאילו נילי היא חברה טובה שמספרת לי על כל מה שעובר בראשה. ותוך כדי סיפור היא מביעה חלק מהמחשבות שלי.
ספר שהוא פיסת חיים אנושית. ספר שמזכיר לנו עד כמה אהבה חשובה, לא רק אהבה אינטימית בין בני זוג, אלא אהבה בין בני אדם ומערכות היחסים. בחיי היומיום, בין הטרדה והטירחה של המטלות השוחקות אותנו עלינו לעצור לרגע, לבדוק את משמעות הקרבה והאהבה שלנו לסובבים אותנו.
ממליצה מאוד.
תודה להוצאת שתיים, הוצאה שהיא פנינה שמביאה אלינו את כל השפע הטוב של יוצרי מקור. קראתי שניים משל ההוצאה וכמה כיף לי שהשאר מחכים לי.
כאילו אין אהבה בעולם, אלה מאיר שמואלי
עורכת, אורנה לנדאו
שתים, הוצאה לאור, 2021
תמציות, ספרה מפעים הלב של אנה מריה יוקל
תמצית – חומֶר מרוּכּז המֵכיל את העיקר.(מילון אבניאון) כזהו בדיוק אוסף הסיפורים הקצרים של אנה מריה יוקל. תרכיז ממתקי של מהות הקיום והחיים.
לפעמים הספרים והסיפורים הקטנים והמרוכזים הם אלו שמותירים אצלי רושם עז. כזהו “תמציות” ספרה של אנה מריה יוקל. ספר מרוכז וצנום שבו מביאה הסופרת את תמצית חייה, ותרכיז זוויות הראיה שלה על העולם.
הקריאה בסיפוריה היא כמו קלידוסקופ צבעוני, אוסף רסיסי צורות וגוונים שנותנים תמונה שלמה.
אנה מריה יוקל ילידת וינה 1911 היא סופרת, עיתונאית ופסיכותרפיסטית. את עבודתה כתסריטאית נאלצה לעזוב עם עליית הנאצים לשלטון. מוינה היא ברחה לפראג משם לפולין, ללונדון ובשנת 1965 עלתה לארץ ישראל.
הנדודים שחוותה השאירה בה חותם שאותם היא מעלה באפיזודות הספרותיות. סיפוריה הם פגישות עם אנשים, אנשים רגילים, פשוטים, יומיומיים שמשקפים פן בחוויית האישיות שלה. בחלק מהסיפורים הדמויות הם אנשים שנדדו, עברו ממקום למקום והם שיקוף שלה. או אנשים שחוו את המלחמה.
אנה מריה היא פסיכולוגית רגישה וכך גם הכתיבה העדינה שלה. כתיבה עדינה ורגישה מלאת הומור וזווית ראיה חדשה. לאט לאט באופן פסיכולוגי היא טווה את ההגירה כחוט השני בחלק מסיפוריה.
בסיפור “הדרך לאוז’הורוד” היא מתארת מפגש בינה לבין בת איכרים שמחפשת את הדרך לאוז’הורוד. השנה היא שנת 1935. גם אנה תחפש בעתיד את ביתה שלה.
בסיפור “בבל” היא כבר בלונדון ופוגשת בחיל הודי המושיט פתק שבו שם אכסניה והיא צריכה להסביר לו בשפה שאינה מובנת לו כיצד להגיע. הוא נראה תלוש. לדעתה ההודי במדים לא מבין איך הנכר כאן שונה מהנכר שם, ואיך בזמן שהם מדברים בשפת הסימנים פתאום אומר לה מילה ביידיש. זהו סיפור קטן על כך שבני אדם אינם שונים גם אם הם במקומות אחרים ודוברי שפה שונה.
הסיפור של “יאן הזקן” הוא סיפור מכמיר לב ונוגע ללב. יאן נולד בפולין ואומץ על ידי אנשים פשוטים, הוא עשה דרכו ללונדון וחזר לפולין להיאסף אל אבותיו. במילים מעטות וכל כך מדויקות ברגישות שלהן מתארת אנה מריה את מותו “ואולי בדמדומיו האחרונים, הצללים הנסים לעד סבו לאחור וסוף סוף אספו אותו אל חיקם.”
מכל הסיפורים הותיר בי רושם הסיפור “כבוד”. סיפורון קצר עם שתי אפיזודות קטנות שמזכירות כי לכל אחד מגיע הכבוד על היותו אדם.
הסיפורים של אנה מריה הם סיפורים אנושים, יופיים הוא בכך, שלמרות הנושא והתקופה של חלק מהם (מלחמת העולם השנייה) הם אינם מעיקים, להפך הם כמו פרחים עדינים ויפים, לעיתים בעלי הומור דק ובעיקר סיפורים שמראים את יופי החיים, את האנושיות של האנשים ואת היותנו אנשים שווים.
בכתיבתה תמציתית ולא סגפנית, להפך, מאוד עשירה ורגישה, מצליחה לתאר בפנינו את כל מי שפגשה וראתה, כמו היתה בתוך סרט תעודי. תוך כדי, כדרך אגב היא מספרת על עולמה. “נפרדתי מהם בחשאי בטרם הבריחה מפראג לאחר פלישת הגרמנים.” “כשהגעתי לפראג כפליטה צעירה.”
בסיפוריה היא שוזרת את ההיסטוריה של העם היהודי והישראלי. לאחר שעלתה לארץ ישראל היא מתארת את תל אביב ובניית השכונות היוקרתיות, את ביקורו של סאדאת בארץ.
אני חשה בהעדר מילים מפעימות על הספר, לכן אשתמש במילים השגרתיות והכל כך אמיתיות – ספר פנינה, עדין ביופיו ורגיש.
אני התענגתי על הסיפורים ולגמתי מהם אחד ביום, שלא יגמרו לי.
רוצו לקרוא.
תמציות, אנה מריה יוקל
מגרמנית, חנן אלשטיין
הוצאת אפרסמון, 2021
ארמון הקרח, ספרו המכשף של טאריי וסוס
קריאה מחודשת, מהפנטת ולירית בספר “ארמון הקרח” של טאריי וסוס
מי שעוקב אחר הסקירות שלי יודע שקראתי בעבר את הספר “ארמון הקרח”.
לפני שנתיים בטיסה הארוכה לקובה, עוד לפני שטסנו בלי הבחנה, הייתי מרותקת לעלילתן של שתי החברות.
קראתי את הספר בהוצאת עם עובד אשר יצא לאור בשנת 1977, אידה צורית תרגמה אותו מאנגלית.
וסוס הוא משורר שכותב גם פרוזה, כתיבתו פיוטית, בעלת ריתמוס ומקצב שירי. ממליצה לקרוא את ספר שיריו “שלג ויער אשוחים” בהוצאת כרמל.
בימים אלו תורגם הספר מחדש על ידי דנה כספי ויצא לאור בספריית הפועלים.
התרגום החדש של הספר הוא נפלא ופיוטי. המקצב השירי מורגש ברומן ויש תחושה של קצב פנימי ואפילו מקצב של דפיקות לב. וסוס מפליא לתאר באופן מוחשי את הטבע העוצמתי ואת הקור. תיאורי הטבע מקבילים לרגשות הדמויות.
קראתי שוב את ארמון הקרח והתמוגגתי מהכתיבה הנפלאה של וסוס, ולא. אין אלו קלישאות או סופרלטיבים נבובים. וסוס בוחן ברגישות עדינה את העולם ואת האנשים שבו. הוא מצליח להקביל בין תיאורי הטבע לרגשות הדמויות.
הטבע בספר הוא עוצמתי, הוא בעל נוכחות וכוח מניע בעלילה. מצד אחד הוא בעל יופי פראי שקוסם למתבונן בו, מצד שני הוא אכזרי ומאיים.
זהו סיפורן של שתי נערות, חברות על סף גיל ההתבגרות. ערב אחד משותף כורך את שתי נפשותיהן יחד.
העלילה המתפרשת על פני זמן קצר ובמעט מילים מצליחה ללפות את הקורא בעוצמה בלתי רגילה, הייתי אומרת אפילו עד כאב.
און מגיעה לעיירה של דודתה לאחר שהתייתמה מאמה, סיס נערה מקובלת בכיתתה מוזמנת לביקור אצל און והיא מתרגשת מהביקור, כי און מאוד סיקרנה אותה. המפגש היחיד ביניהן בחדרה של און הוא מפגש אינטימי וטעון עם סוד המרחף באוויר. הספיק מבט אחד של שתיהן במראה לחוש קירבה עזה ביניהן.
מאותו הערב המיוחד חייה של סיס משתנים. הקורא נחשף למחשבות ולהלכי הנפש של סיס תוך כדי תהליך התבגרות כשהטבע מלווה את הגיבורה ואותנו הקוראים.
כיוון שהעלילה קצרה איני מספרת מה קרה לאחר אותו מפגש.
ספר קטן ועוצמתי, מהפנט אפילו, בעל עלילה מצומצמת במילים ובלתי שגרתית.
יש בו, בספר, עוצמה פיוטית לטבע, השלג והקור של נורווגיה שאינו מוכר לנו תופס מקום נרחב בעלילה. בספרים רבים הטבע הוא תפאורה, ב”ארמון הקרח” הוא דמות חיה ונושמת. הטבע העוצמתי הוא מטונימיה לדמויות, כמו שהטבע חידה בעיני האדם ובלתי צפוי, כך שתי הנערות, און שומרת סוד מפני סיס והיא מהווה עבורה חידה בלתי צפויה כמו אותו הטבע שבו הן חיות.
און מרמזת על סוד נסתר ובכך מסקרנת מצד אחד את סיס, אך גם הופכת אותה לחברת נפש, חברה שסוד מחבר ביניהן. המפגש של סיס עם און מערער את און ומחזק אותה.
זהו ספר על התבגרות, בחירות וקבלת החלטות כשהטבע משמש אפיון לחיים, דרכו לומדת סיס על השינויים בגופה המתבגר ובנפשה.
עבור און שהגיעה מהעיר, הקרח הוא בלתי רגיל. לקור היא רגילה, אך לקרח לא עד שנדמה כי הוא מבעית אותה. ארמון הקרח שנוצר מסקרן אותה. והיא בניגוד לתושבי המקום אינה ערה לסכנה שבו.
ארמון הקרח מייצג את הטבע , את יופיו המרהיב של המפל שקפא מצד אחד, ומצד שני את הפחד מאימתו והסכנה הטמונה בו. כמו כן הוא מייצג את עונות השנה, כשהקרח קופא ומתחזק התושבים יודעים שהחורף התגבר ועם בוא השיטפונות כולם שמחים לראותו נהרס וצונח אל האדמה.
“מבנה הקרח מתנשא מעליהם סתום ורב עוצמה, פסגותיו נבלעות בחושך ובמשב הרוח החורפי. כמו מוכן לעמוד לנצח- אבל זה מופרך, הזמן דווקא קצר, יום אחד יבואו השיטפונות והמבנה יקרוס.”
תיאורי הטבע הקפוא, הם תיאורי מכושפים ומהפנטים. השלג הלבן שמפעים את הילדים בעיירה, מסקרן אותם ומושך אותם להתקרב לארמון העתיקו את נשמתי. מעט מאוד בחיי ראיתי שלג, וכשראיתי, הוא היה חידוש עבורי ולכן התרגשתי, ראיתי בו רק יופי, את הסכנות לא ראיתי.
הספר “ארמון הקרח” הוא ספר שיש בו שיר הלל לטבע וליקום, שיר הלל לכוחות הטבע ולעוצמתם וכן שיר הלל לכוחותיו של האדם.
מזמן לא קראתי ספר לירי מהפנט ומקפיא כל כך.
מומלץ.
ארמון הקרח, טאריי וסוס
מנרווגית, דנה כספי
ספרית הפועלים, 2021
מחול שדים- יצירתו הסאטירית של מיכאיל בולגקוב
נובלה שנונה בעלת קצב שטני הלוקחת את הקורא למסע מטורף. למסע שמתחיל במציאות ועובר למצב גרוטסקי.
מיכאיל בולגקוב, שם שמתחבר אצלי מיד לסופר הכותב נגד המהפכה הקומוניסטית. לעג ואירוניה לממשל של אחרי המהפכה ברוסיה.
את “השטן במוסקווה” קראתי כמה פעמים. סיפרתי לתלמיד שלי שעלה מרוסיה על הספר והוא לא הבין באיזה ספר מדובר, כשקלט שאני מדברת על ה”אמן ומרגריטה” פרץ בצחוק.אז לא תורגם עדיין הספר המלא ואנחנו הסתפקנו בספר המצונזר. חיכיתי לתרגום המלא של הספר שהגיע שנים אחרי אותה אפיזודה.
“מחול שדים” כשמו כן הוא, ריקוד מהמילה הראשונה ועד לנקודה האחרונה ולא רק ריקוד, כי יש בו הרבה שדים. במקור הוא נקרא D’iavoliada , “מחול שדים” נכתב ב1924 הוא הוא כנראה גרעינו של הספר האמן ומרגריטה. מי שמחפש את היצירה הזו בנובלה עלול להתאכזב.
החבר קורטקוב (פירוש שמו הוא קצר, אולגה סוסקין, עורכת התרגום) הוא לבלר, פקיד קטן שעובד ב”אמסרגף”, אספקת חומרי גלם לגפרורים. כל רצונו הוא לשרת את המדינה והממסד שלה. הוא נאמן לעבודתו ואינו מטיל דופי בדבר, אלא שהממסד אינו מאפשר לו להיות נאמן לו. טעות קטנה שהוא עושה מובילה את רצף האירועים והעלילה לאבסורד וכאוס מוחלט. כשמתגלה טעותו המנהל שולח אותו ללבלר, תוך כדי הליכה הוא נזכר שהוא הלבלר. מכאן הוא יעבור מסע הזוי, תרתי משמע במבוכי הבירוקרטיה הסובייטית.
עלילה רגילה ובנאלית של אדם אפרורי הממלא את מטלות עבודתו נהפכת לעלילה הזויה וקצבית שלפעמים לקורא קשה לעקוב אחר האירועים והדמויות. יפיפיה שראה קודם משתנה מול פניו, הוא פוגש חתול שהיה מישהו אחר בגלגול קודם. ומעל לכל על הגיבור להוכיח את היותו הוא עצמו שכן, הוא נמחק לחלוטין ואפילו הוא אינו מוצא את ההוכחה שהוא זה הוא. וכל זה נכתב טרום קפקא.
בולגקוב מעריץ את פושקין, דוסטויבסקי, גוגל. טבעי יהיה שנמצא בספר קריצה לספרים של סופרים אלו. כאשר החבר יוצא אל הרחוב הוא לובש אדרת, מה שמרמז על “האדרת” של גוגל, יש רמזים ל”אליס בארץ הפלאות”, דלתות שמשנות את גודלן, נפתחות ונסגרות, הגיבור מחפש את הכניסה ואינו מוצא אותה, ונכנס דרך קירות. מתכתב עם “הכפיל” של דוסטויבסקי. מצאתי גם רמזים לאליהו הנביא ושולי אדרתו. רמזים אלו מטרתם להראות את האבסורד והפנטסטי במציאות העגומה של הגיבור.
בעזרת עלילה קצבית ודמות של אזרח פשוט מעביר בולגקוב ביקורת על פקדי הממסד של רוסיה שלאחר המהפכה. למשל במקום משכורת ניתנת לעובדים תוצרת החברה שבה הם עובדים,, קורטקוב מקבל קופסאות גפרורים ושכנתו מקבלת בקבוקי יין. הכתיבה ההומוריסטית ושינויי המצבים של הדמויות מעלה חיוך. המירוץ של הגיבור להוכיח את זהותו מובילה את העלילה לפרודיה מופרעת שככל שמתקדמים בה היא נעשית משונה ומוזרה עד לסיום.
“מחול שדים” אומנם נכתב כמעט לפני מאה שנה, אך בקלות ניתן לראות בה סאטירה חברתית גם לימנו. ביקורת על הממסד, על חוסר ראיית האזרח הפשוט.
שירלי פינצי לב המוכשרת, אני מוכנה לקרוא כל תרגום שלה אפילו מספרי טלפון, תירגמה את “מחול שדים”, יוליה פייגין הדרה אותו מול הרוסית, אולגה סונקין ערכה את התרגום. אריאל טופלר המוכשר צייר את הכריכה ותשע נשמות הוציאה לאור. בהשקת הסידרה החדשה של תשע נשמות זכיתי לפגוש את שירלי, המתרגמת המוכשרת הנערצת עלי. פגשתי אשה מיוחדת, חכמה, שנונה ובעלת חוש הומור.
נובלה שנונה, קצבית, מלאת הומור של כאב.
מחול שדים, מיכאיל בולגקוב
תרגום, שירלי פינצי לב
ההדרה מול הרוסית, יוליה פייגין
עריכת תרגום, אולגה סונקין
הוצאת תשע נשמות, 2021
שנת המנוחה והמרגוע שלי, ספרה החדש של אוטסה מושפג
יש פעמים שהספר שולט בך ולקח אותך איתו למסע, כך קרה לי עם הספר “שנת המנוחה והמרגוע שלי”.
עטיפה מזמינה, הומאז’ לציור המפורסם “מות מארה” מאת הצייר ז’אק-לואי דויד. חשדתי משם הספר והכריכה שאולי תהיה כאן מהפכה.
לגיבורת הספר אין שם. יש לה את כל מה שבחורה חושקת, היא יפיפה בלונדינית, עשירה, בעלת תואר, עובדת בגלריה. שני הוריה נפטרו והשאירה לו ירושה מכובדת. למרות כל היש היא אינה מוצאת את עצמה. כל רצונה הוא לישון, היא מנסה להשיג את המטרה באמצעות צפייה חוזרת בלופ של סרטיה של וופי גולדברג, וכשאינה מצליחה היא פונה אל השתייה והתרופות. היא מקיימת פגישות עם דר טאטְל המפוקפקת, שכל עניינה הוא להלעיט אותה בכדורים ולדאוג שהיא עצמה תהיה מכוסה מבחינה בירוקרטית.
רווה חברתה הטובה היא זו שמכניסה אליה את החוץ, באה, הולכת, מתארת בפניה מה היא חווה ובעיקר מנסה לחנך ולהביא אותה למצב אנושי נורמלי.
הגיבורה מנסה לסלק אותה ללא הצלחה, רווה טוענת שהיא החברה הטובה שלה וממשיכה לבוא ולספוג ממנה טענות ותלונות.
נחזור למסע שהספר לקח אותי. בתחילת הקריאה הרגשתי דחייה מול הדמות, חשבתי לנטוש אותה על הספה שתמשיך לבהות חצי מסוממת בוופי גולדברג, אבל רגש חמלה הציף אותי. רציתי לדעת, או יותר נכון השתוקקתי להבין מה מוביל בחורה, מושא לקנאה, למצב הזה. למה היא רוצה לישון במשך שנה ולהתעורר אולי אחרת. וודאי שיש סיבה. סקרנות וחמלה הובילו אותי להמשיך לקרוא.
כן. הקורא מקבל תושבה מה הוביל אותה לישון. השינה בשבילה היא כפולה, מצד אחד מצב של בריחה מהמציאות ומעצמה, ומצד שני זו מעין לידה מחדש, וכמו זחל היא תתעורר אחרת.
הרצון לשינה מחמיר אצלה והיא מתדרדרת, מתחילה לעשות פעולות שלא מתוך הכרה, אינה מעוניינת לצאת מהבית ומזמינה את כל מה שהיא צריכה באינטרנט. היא עושה פעולות שאינן בעלות הגיון או חשיבה וגורמות לקורא לחייך, או לכעוס.
חברתה הנאמנה רווה שאוהבת אותה אהבת נפש היא הדמות המנוגדת לה. היא זו שבאה ויוצאת ועוזרת לה. אני סימפתטי אותה מאוד.
אירוע שחווה רווה, חברתה, שמאלץ אותה לצאת מהבית מוביל אותה להבנה מדוע היא מעוניינת כל כך לישון ולהתעורר כשנה לאחר השינה.
לפני שנטיתי להשאיר את הגיבורה על הספה במצב של נימנום תמידי הבנתי את מטרתה של הסופרת, וכמו הגיבורה יצאתי למסע הכפול, מסע של הדמות ומסע של הסופרת. מסע של ביקורת חברתית נוקבת על החברה, על השפע שמציעה החברה, הרס עצמי, חוסר סיפוק, אומנות עכשווית רדודה, וחיים איומים ומנוכרים בעיר הגדולה.ביקורת על ניו יורק שלפני אסון התאומים. כל זה נכתב בהומור שחור ולעג עם דמויות שהקורא בסופו של דבר אוהד אותן. כשהבנתי את הביקורת וההומור השחור הבלתי הגיוני נהנתי מהמסע שלי עם הגיבורה.
אכן, הגיבורה מצליחה להיכנס למצב של שנת שינה. כדאי לעבור איתה את החוויה שכן סיום הספר הוא האירוע האמיתי, אירוע שמשאיר את הקורא ללא אוויר. אירוע המתואר בחדות.
ספר אחר, שונה, הומור שחור שאולי אינו מתאים לכל קורא. ספר שמתחת לפני השטח בועט בכל מה שקראנו והכרנו.
שנת המנוחה והמרגוע שלי, אוטסה מושפג
מאנגלית, ליה נירגד
עריכה, אמיר צוקרמן
הוצאת עם עובד 2021
עם הזרם -נובלה ביקורתית ומתעתעת של ז’וריס קרל הויסמנס
נובלה חכמה ומיוחדת, אני נזהרת מלומר שהיא נפלאה (לטעמי היא נפלאה).
הקריאה בנובלה היא חוויה מיוחדת, חוויה של רגשות מנוגדים, הזדהות וחוסר הזדהות, אהדה לגיבור עד עוינות.
נובלה עם דמות אפרורית מצד אחד וצבעונית מאידך.
סיפור של גיבור אחד ותפאורה מתחלפת. תפאורה שהיא מטונימה לגיבור. תפאורה שאם נחליפה נמצא בה הקבלה לימנו.
ז’אן פולנטן, רווק, עובד כפקיד במשרד כבר 20 שנה, הממונה עליו מתעמר בו. תפקידו להעתיק מכתבים אינסופיים, לשרטט טבלאות וביניהם גם להאזין לעמיתו לעבודה.
פולנטן הוא אדם אפרורי, משעמם ומשועמם, שכל תקוותיו לחיים טובים יותר נגוזו. הוא נולד עני לאם חד הורית שהצליחה להעניק לו חינוך במטרה שיחיה חיים מבוססים. הוא פקיד זוטר שמבין שאין לו יותר אפשרויות קידום, לא כי אינו מוכשר, אלא כי התפקידים הנכספים ניתנים לאחרים המקורבים למקורבים. אומנם הוא נחלץ מהעוני שהיה שייך להוריו, אך חייו אינם מעניינים או זוהרים כמו שחלם. את בדידותו ושעמומו הוא מפיג באוכל. הוא עובר ממסעדה למסעדה, ממסעדת פועלים למסעדה פשוטה יותר, וכל מה שהוא מגלה הוא שהאוכל גרוע, אינו מאכל לבני אדם. השיטוטים שלו בפריס, לאורך הסיין וברובע השישי מתוארים כמשעממים דרך עיניו אך יש בהם הומור. אישית לא הבנתי איך פריס אפרורית בעיני.
הרהוריו על חיים טובים נעים כמו ברומטר. לרגע הוא חושב שנישואים היו גואלים אותו מבדידות, ומיד הוא חושב שאשה זה נחמד, אבל פעולת הרבייה נגמרת בילד שבוכה, מלכלך, מציק תובע. להביא ילד כשאין לך פרוטה זה מעשה נתעב. ומיד הוא מוצא נחמה בחיי הבדידות, המיטה כולה שלו.
מצב רוחו מתחלף לפי עונות השנה והמזון שהוא אוכל. אפרוריות החורף משרה עליו דכדוך, כשמגיע הקיץ הוא מחליט להסתער על דיכאונו בכך שהוא מגוון את המסעדות. האוכל הוא הנחמה שלו. לעיתים הוא פוגש באנשים, הוא מטייל לאורך הסיין בין דוכני הספרים. מטייל ברובע השישי. את הרחובות.
אי אפשר להתעלם מהנושא הפילוסופי שבנובלה, מהקיום ומשמעות החיים, האם לחיים יש משמעות או שאנחנו נותנים להם משמעות. וזאת הרבה לפני התנועה האקזיסטנציאליסטית.
הכתיבה המדויקת של ז’וריס קרל הויסמנס מעמידה מראה מול הקורא, מראה כפולה, האם אנחנו כמו הגיבור, חיים חיים אפרוריים, משעמים? או שיש בידנו לשנות את שיממון ימנו?
האם אנחנו כמו הגיבור? עובדים בשביל להרוויח כסף כדי להתקיים, חיים בבית ותמיד חושקים בבית יפה יותר, מבלים זמננו בשיטוטים, לאורך הסיין או הירקון, בוהים בהצגות, קוראים, מחפשים חוויות וריגושים ועובדים בעבודה אפורה?
יש משהו בספר, הסופר שם לנו מראה מול הפנים לראות עד כמה אנחנו יכולים לחיות חיים משעמים ומצד שני הוא גם אומר לנו לומר לנו או קיי אלו החיים, האם עלי לא להינות מכלום?
הסופר בפיקחותו מצליח לתעתע בנו, מצד אחד דמותו של פולנטן גורמת לנו לדכדוך, אך מצד שני יש בנובלה הומור עדין.
התרגום הרגיש והמדויק של בני ציפר ראוי לשבח. הנובלה כתובה בשפה יחסית גבוהה, שפה שמתאימה לכתיבתו של ז’וריס קרל הויסמנס. הבנתי שהמקור גם הוא כתוב בשפה גבוהה והתרגום מותאם למקור.
למרות שעברו מעל למאה שנים מפרסום הנובלה יש בה רלוונטיות לימנו. ניתן לראות בה ביקורת על החיים בעולם הקפיטליסטי, עולם של צריכה ללא גבולות וחיפוש משמעות ברכישות וקניות.
כבר אמרתי שהנובלה הזו נפלאה. יש בה מכל וכל, כמעט כמו עונות השנה, כמו סוגי המאכלים בעולם. מדיכאון עד הבנת משמעות קיומו של האדם. לא אגזים אם אומר שהנובלה היא יצירת מופת צבעונית מלאת תעתועים ובעלת הומור עדין. ז’וריס קרל הויסמנס מצליח לתעתע בנו ולהטריד.
כל אחד יכול בחור, לעבור את החיים בייאוש או למצות אותם בהבנה.אני בחרתי בהבנה, לזרום עם החיים וליהנות מהם.
ממליצה מאוד .
עם הזרם / ז’וריס קרל הויסמנס
מצרפתית, בני ציפר
הוצאת תשע נשמות,2021
פליאה – צרויה שלו
פליאה של צרויה שלו הוא רומן, שבו חיי הפרט והמשפחה שזורים בתולדות המדינה.
בילדותי הצעירה מאוד הצטערתי שלא לחמתי עם המחתרות. ולו הייתי חיה באותה תקופה ודאי הייתי מצטרפת ללח”י. מכל האירגונים, הלח”י הקסים אותי. בעיני הילדה שלי הלוחמים היו נועזים, חרפו נפשם, נהרגו וסבלו. היו מוכנים לעשות הכל. דמיינתי את עצמי כנערה החובשת מטפחת מתרוצצת בין בתים עם חומרי נפץ, תולה כרוזים.
כשסיפרתי להורי על כך הם השתתקו, ואח”כ הזדעזעו. איך הבת שלהם שגדלה בבית של מפא”י, בית של הורים יוצאי היאחזות עין גדי רוצה להיות בלח”י.
הסיפור הזה חזר אלי באחת תוך כדי קריאת ספרה של צרויה שלו “פליאה”. “פליאה” הוא ספר של ניגודים וקוטביות. ספר שמאגד בתוכו אל כל השונות על שלל גווניה של ארץ ישראל.
שתי דמויות מרכזיות בספר, רחל ועטרה, שתיהן מספרות את סיפור המדינה. רחל בת ה-90 היא לוחמת לח”י לשעבר, כאשר היתה בת עשרים היתה נשואה שנה אחת בלבד למנחם, מנו, שאותו הכירה בשורות הלח”י. הנישואים נקטעו בפתאומיות. רחל לא הבינה מדוע. הספר נפתח כאשר רחל הצעירה עומדת מול דלת ביתו של מנו, בעלה, ורוצה להיפגש איתו. הדלת נעולה, הוא אינו מעוניין לפגוש את רחל. אותה דלת תחזור ברומן מספר פעמים כרמז לסוד והסתרות לאורך חייהם של הגיבורים.
רחל התגרשה, לימים נישאה בשנית ילדה שני בנים מנוגדים באישיותם. כדי לממש את האידאולוגיה הפוליטית שלה, הם עברו מחולון, עיר הפרברים של תל אביב, לשטחי ההתנחלויות. המעבר מנתק אותה מבנה, איש שמאל שאינו מקבל את התיישבותה ומתנצח איתה. לא מוכן לבקר אותה במקום שמנוגד למצפונו. מגלה לה שהוא חי בתחושה שהיא לא אהבה אותם, אלא את הארץ.
בנה השני חזר בתשובה וחי בשלום עם אמונתו ועם העולם, דמותו הנעימה שוזרת בספר סיפורי מעשיות של רבי נחמן.
מול דמותה של רחל העומדת, גם היא מול דלת סגורה, עטרה. עטרה היא בתו של מנו מנשואיו השניים והמאוחרים. עטרה בת החמישים היא אדריכלית שימור בתים. לפני מותו מלמל אביה את שמה של רחל והיא מבינה עד כמה אהב את אשתו הראשונה. עטרה נשואה בשנית, בתה מנשואיה הראשונים חיה בארה”ב, ובנה מנישואיה השניים הוא לוחם סיירת המחפש את דרכו האישית.
לאחר מות האב מחפשת עטרה את רחל. היא מרגישה שעליה לדעת מקרוב את סודו של אביה. אך רחל אינה מתרצה לפתוח את ליבה ומותירה אותה מול דלת סגורה “לא היא לא תפתח, היא תהיה אכזרית כפי שאביה של האשה הזאת היה.”
הספר מסופר בשני קולות, קולה של רחל עם סיפור המחתרת והקמת המדינה וסיפורה של עטרה. שתי דמויות לכאורה שונות, אך בעלות נקודות השקה.
הדמות של רחל מרתקת. היא נושאת בתוכה את הכאב של הבנים המנודים בני המחתרות, היא מרגישה שהם היו השעיר לעזאזל. כאילו היא נושאת את הלב של המחתרת. כל חייה סיפרה לילדיה על אהבת המולדת, עד שבנה הבכור מטיח בה שאת המולדת אהבה ואותם לא.
מתארת כיצד הקריבה את עצמה למען האידאולוגיה שלה למדינה, והמדינה דחתה אותה, לא קל היה ליוצאי המחתרת למצוא עבודה בשנות החמישים, כיצד חייה האידאולוגים התהפכו עליה, בן אחד חזר בתשובה והשני שמאלני שמחרים את התיישבותה מעבר לקו הירוק.
רחל היא הדמות הנושאת את הסודות, סודות עברה ושנת נישואיה עם מנו, הסוד על שם מי נקראת עטרה. כעת, במפגש בינהן כול כולה נתונה להסביר לעטרה לא רק את סוד הגירושים, אלא בעיקר את אהבתה לארץ, את כאבה על אותם לוחמי לח”י שהקריבו עצמם למען המדינה ונותרו מבודדים, בעוד הרוגי ההגנה נקברו ברוב כבוד.
עטרה היא דמות מתפתחת, מאשה קצת שבלונית הופכת לדמות שנוגעת בקורא. רגעי השיא מבחינתי היו כאשר היא חווה אירוע טראומטי וכיצד היא מתמודדת איתו.
בספר שזורים סיפורי רבי נחמן, אולי כדי להזכיר לנו, שהעולם כולו קם ועומד על מילה, זו שנאמרת וזו הנכתבת, כאן רומזת הסופרת לתפקידו של הסופר שהוא לספר סיפור. תפקידה של שלו כסופרת הוא להביא את סיפור ראשית המדינה עד לימנו.
היחסים שלי עם ספריה של צרויה שלו מורכבים. ספרה הראשון “חיי אהבה” הצליח לבלוע לי את הלב. זו היתה כתיבה רעננה ושונה בנוף הספרותי. את “טרה” לא אהבתי, “כאב” מאוד נגע בי.
כתיבתה של שלו טובה, איך אומרים? היא יודעת לכתוב. פתיחת הספר ריתקה אותי וציפיתי לאותה הנאת קריאה בהמשך. מה שלא קרה, דמותה של עטרה היתה חלשה מול דמותה של רחל, עד לאותה חוויה טראומטית ששם הרומן התרומם שוב ונגע בי בכאב עוצמתי.
לעיתים נדמה היה לי שהיא מפרטת יתר על המידה ומעמידה ריבוי של דימויים ומטאפורות. מלבד העומס המילולי והתיאורי, נדמה ששלו העמיסה על הקורא את כל המדינה.
היא דחסה הכל מכל. נכון שכך אנו חיים במדינתנו, אבל שלו הציפה את הספר. דתיים חילוניים, ימין שמאל גירושים, נישואים, אימהות, משפחה, לח”י, פלמ”ח. תל אביב מול הישובים שמעבר לקו הירוק.
החיבורים בין כולם היו לי מאולצים.
צרויה שלו היא סופרת חכמה, לצערי היו מקרים שבהם לא סמכה על הקורא שיבין והביאה את הפירוש בפני הקורא. כמו הבחירה של עטרה לעסוק באדריכלות שימור. “אולי משום כך בחרה לעסוק בריפוי הצלקות ואיחוי השברים של בניינים ישנים מתפוררים כתחרה, ישויות שחוחות ונשכחות, שאיש לא מגן עליהן מפני פגיעות הזמן וגסות הדיירים המגבבים תוספות בנייה מכוערות, מוחקים את היופי ואת המחשבה, את הזיכרון ואת הרוח, עד שלבסוף מופיעים הדחפורים. כי גם הזקנים שבבניינים אינם דועכים”
סיום הספר מהיר מידי, גדוש במחשבות של הגיבורה. יש שיטענו שהוא כתוב כמו זרם תודעה. אני לא ראיתי אותו כזרם תודעה, כי הספר אינו כתוב כזרם תודעה. ראיתי אותו כניסיון להעלות מחשבות והגיגים על שינוי החשיבה של הגיבורה במהירות ללא הדרך שעברה, למרות שחוותה אירוע טראומטי. אירוע שכזה אינו בסיס לשינוי מהיר ופתאומי.
“הצוואה” של בעלה לבנו אינה אמינה בעיניי. נכון יש רמזים, יש התלבטויות, אבל יש הרבה חוסר אמינות. ומה הקורא צריך אם לא הזדהות?
צר לי. לא שוכנעתי.
מי שאוהב את ספריה וכתיבתה של שלו, ומי שחיכה זמן רב לספר נוסף משלה יהנה.
פליאה, צרויה שלו
הוצאת כתר, 2012
נעמי לויצקי וילדה רעה התארחו אצלי בבוקר מרתק בסלון
בוקר חוויתי כפול. שמחה שאחרי שנתיים של קורונה פתחנו את מפגשי הסופרים בסלון ביתי. שמחה גדולה יותר היא שאחרי שנתיים של ציפייה למפגש עם נעמי לויצקי הגענו לרגע הזה. אני שמחה שלא נכנענו לזום והעדפנו להיות ארבעים נשים בסלון ולשמוע את נעמי פנים מול פנים.
נעמי היפנטה אותנו בקולה הבטוח ובכנות שלה. היא סיפרה על ילדותה בירושלים אצל זוג הזקנים. בחיוך הוסיפה ואמרה “אני לא בטוחה שהם היו כל כך זקנים, נדמה לי שהיו צעירים ממני.” משפט שמעיד עד כמה אישיותם היתה זקנה עבור ילדה קטנה שהיתה זקוקה לחום ואהבה.
היא שיתפה אותנו בתעלוליה ובהחלטה להיות ילדה רעה על מנת לשרוד ולצאת מהבית האפל.
כן, היא הצליחה.
סיפרה על ילדותה במלון קינג דיוויד, ועל כך שבין רגע הפכה למוערכת בקרב חבריה לכיתה. אבל המלון היה רק מקום. מי שטיפח אותה ועיצב את אופייה היה אביה אשר לויצקי. הוא שראה אותה כילדה, אך התנהג אליה כאל אדם וראה אותה בגובה העיניים. הוא לימד אותה צדק והנחיל בה לחתור אחר האמת.
לא רק עליה ועל ילדותה סיפרה. נעמי שזרה את קורותיה בהיסטורית המדינה, אירועים משמעותיים בתולדות המדינה עיצבו אותה.חקירת פרשת דב גרונר,שאביה ניסה להציל אותו הפכה אותה לעיתונאית. רצח רבין שאותו ראתה מקרוב הביא אותה לנסות כוחה כסופרת. העיתונאות קירבה אותה לבית המשפט וכך נולד הספר “כבודו” ולאחריו “העליונים”. במהלך הכתיבה היא הבינה שעליה לכתוב את הדבר האמיתי, את חייה שלה.
חמש שנים ארכה הכתיבה של הספר “ילדה רעה” שנכתב בשלוש יבשות.
נעמי הצחיקה אותנו בהומור שלה, ריתקה בסיפורים ובכל פעם שפערנו פינו בצמא היא עצרה, חייכה, ואמרה
“על זה תקראו בספר.” עשתה לנו בוקר של ספר מתח מרתק.
לא רק הומור מלא את הסלון, כנות, אמת ויושרה. היא סיפרה על עצמה ועל הבחירות שלה בכנות הכי אמיתית שיש. על הבחירה להיות עיתונאית, על הצדק, על הוריה.
שיתפה אותנו בכתיבה וסיפרה על אמת ובדיה, על ממואר ולא ממואר. סיפרה על מפגשים מאוחרים עם בני כיתתה מהתקופה שבה הושארה אצל הזקנים.
בעודנו מקשיבות בריתוק, לא שמנו לב איך חלפו להן שעה וחצי מלאות עניין, מלאות הומור וחיוכים שרק נעמי יודעת להעניק.
תודה לך על בוקר חוויתי שלא יישכח.
מחכות לספר נוסף משלך.
למי שלא קרא את הספר ממליצה לרוץ הכי מהר לקרוא אותו. חווית קריאה מרתקת מחכה לכם.
תודה לחברתי לי-את הלר על הצילומים.
מה חשבתי על ילדה רעה, לקריאה כאן
סוף טוב – ספרה הכואב של מורן וורנשטיין
אני מתחילה מהסוף. סוף טוב זו שאלה פילוסופית וסובייקטיבית.
הסוף של מורן וורנשטיין הוא טוב והוא שלה פרטי ואישי, לכן אי אפשר לשפוט אותה.
“חיי הם מוות גדול ובדידות” זועקת מורן ביומנה.
סיימתי לקרוא את הספר “סוף טוב” בתחושת כאב ומועקה מצד אחד, ובהמון חמלה והבנה לסוף הטוב שלה מצד שני.
מורן וורנשטיין נולדה בנס ציונה בשנת 1980 . אבא אמא ואח בוגר ממנה, לכאורה משפחה רגילה, אבל לא. שנתיים לפני לידתה חלה אביה במחלה אוטואימונית קשה ומורן נולדה לבית של כאב, לאב שכבר היה חולה וגווע 12שנים מול עיניה. נוכחות האב הנפקד בחייה הוביל אותה לאחר מותו לחפש דמות אב, שכן למרות שאביה נפטר כשהיתה בת 12 לא היה לה אב מעולם.
את האב החסר היא מוצאת בבן זוגה של אמה, מדריך טיולים שהכירו שתיהן במהלך טיול מאורגן. איציק שעבר לגור בביתם החל לנצל אותה מינית. זמן רב יעבור עד שמורן תפנים את האירועים, וכשהיא תבין אותם חייה יהפכו לסבל וסיוט מתמשך.
מורן היתה ילדה ונערה יפה, ספורטאית והשקיעה בגופה ובטיפוחה, היא היתה תלמידה מצטיינת ומוכשרת. לאט לאט היא איבדה את כוחות הנפש שלה להתמודד עם העולם.
מגיל צעיר כתבה מורן יומן שבו תיארה את חוויותיה בצל מחלותו של אביה, בצל הכמיהה לאב מחבק ואוהב ולצד כאב הנטישה של אמה. היא כתבה את כל תחושותיה על הניצול שחוותה.
במהלך השנים שקעה מורן בדיכאונות רבים תוך כדי פגיעה בגופה בעזרת חפצים עד לניסיונות התאבדות. ניסיונות שלא צלחו והותירו אותה שבורה וחבולה נפשית ופיסית. הכאבים הפיסים הפכו לבלתי נסבלים והיא הבינה, כי עליה להילחם לא על חייה, אלא על מותה. בגיל שלושים ושש נסעה לשוויץ אל מותה.
חייה ומותה של מורן ידועים והופיעו בכתבות שונות. לכן כל מה שסיפרתי אינו ספוילר.
התלבטתי אם לקרוא את הספר, אך הידיעה שהספר יצא לאור בתמיכת משרד החינוך, הידיעה שמורן רצתה שיקראו את מחשבותיה הוביל אותי לקרוא את הספר והשאיר אותי ללא אוויר וללא מילים בסיומו.
הכתיבה של מורן חדה ומדויקת, עדינה ופיוטית מצד אחד, ונוקבת מצד שני. היא אינה מייפה את מציאות, היא אומרת את האמת ומציגה את האירועים שחוותה מנקודת מבט מפוקחת.
הפחד שלה בשנותיה האחרונות הוא שהיא לא תשאיר דבר אחריה, לעולם לא יהיו לה צאצאים ושהיא לא תצליח לפרסם ספר כמו שרצתה.
ידידה הקרוב, יוחאי מיטל, אסף את אלפי עמודי היומן שכתבה, ערך אותם ובכך מילא את הצוואה שלה.
זהו ספר שאינו קל, ספר שמעלה מחשבות פילוסופיות אצל הקורא, הקורא בוחן מחדש מה המשמעות של להילחם על החיים או על המוות. אי אפשר לשפוט את מורן. כל מה שרציתי הוא לחבק אותה ללא מילים מיותרות.
לטעמי זהו ספר חשוב, חשוב שנקרא מקרוב על התוצאות האיומות של הניצול המיני שעוברות נערות. על הפצע המדמם שמלווה אותן עד כדי אובדן.
סוף טוב, מורן וורנשטיין
ליקט, ערך והוסיף אחרית דבר, יוחאי מיטל
ספרית הפועלים, 2021
שבועת אמונים – דומניקו סטרנונה
ספר וידוי על אהבה, שקרים, סודות.
בסיפור וידוי יש איזו קסם מיסתורי, המספר רוצה לגלות לנו את צפוני ליבו, ארועים מהעבר ובדרך כלל יהיה בסיפורו סוד אפל, מעשה שעשה והיום הוא מצטער על כך. זו נוסחה כמעט בדוקה שעובדת היטב על הקורא, הקורא יירצה לקרוא עד המילה האחרונה כדי לדעת מה הסתיר המספר.
כך גם בספר “שבועת אמונים”.
הגיבור מספר לנו הקוראים על אהבתו. המילה אהבה חוזרת מספר רב של פעמים בעמודים הראשונים של הספר.
פייטרו הגיבור הוא מורה, תרזה היתה תלמידת וכבר אז כישפה אותו. היא היתה אחת התלמידות התוססות שלו. שנה לאחר סיום הלימודים היא יוצרת איתו קשר והם הופכים לזוג. מערכת היחסים ביניהם היתה סוערת. שלוש שנים של מתיחות ובעלות מוחלטת.
זמן קצר לפני שידעו שיפרדו הם נשבעו לגלות האחד לשנייה סוד, סוד נורא שלהם. סוד שעלול לרסק ולפגוע בכל אחד אם יתגלה. המטרה היתה מתוך כוונה שהוא ישאיר אותם מאוחדים לנצח. אבל לא. הם נפרדים כשכל אחד יודע על השני רז שמאיים עליו. “אנחנו לא יכולים להיפרד יותר. כל אחד באמת בידיים של האחר.”
הפרידה אינה פרידה. השבועה שלהם מחברת בינהם, מאחדת אותם באזיקי הסוד. שניהם כבולים באותו הסוד, או כבולים באהבתם. נפרדו אבל עדיין מחוברים יחד באותו הסוד המאיים עליהם.
פייטרו מתחתן, אשתו מוותרת על קריירה מוצלחת למען המשפחה ולמען הקריירה של בעלה. פייטרו הופך למורה מוערך שכותב ספרים ומסות על החינוך הציבורי. אהובתו הקודמת, תרזה נמצאת תמיד ברקע ומאיימת על שלמות הנישואים.
זהו סיפור על אהבה על כל צורותיה. סיפור זוגיות, על בגידה, על שקרים, צביעות, נאמנות תשוקה וחוסר אמון, כל זה מקופל בתוך מערכת הנישואים כשברקע ניצבת אידאולוגית החינוך. פייטרו הוא מורה שכתב ספר על החינוך.
החינוך הוא סמל בספר או אפילו פנס המאיר את פדגוגיה החינוכית. החינוך הוא הערך ששומר על הפרת חוקי מוסד המשפחה.
נדיה, אשתו, ותרזה מנוגדות, אולי הן שתי הנשים שכל גבר חולם עליהן. האחת שקטה ועדינה, ביתית, מוותרת על הקריירה ועצמאותה מול האשה הסוערת, הפראית מלאת התשוקה.
הרומן מתחיל בזוגיות מלאת יצרים ותשוקה, כשכל אחד מגלה לשנייה סוד מאיים שעלול להרוס אותו. הרעיון כשלעצמו נראה לי כמו רעיון של מעבדה, כאילו הסופר אמר לעצמו בואו נבדוק מה קורה לזוג הנושא סוד ופרטים אחד על השנייה. הרעיון טוב, אך הביצוע לדעתי חלש. אומנם יש סקרנות, הקורא רוצה לדעת מה כל אחד עשה בעברו. אבל החולשה שלו מבחינתי היא אפיונן הדמויות. הדמויות אינן מצליחות לעורר בי רגש. הן קרות, חסרות תחושות והכתיבה האינפורמטיבית אינה עושה עמן חסד או אינה מטיבה עימן.
איני יכולה להתעלם אולי יש כאן קריצה הומוריסטית לקורא ולכל המבקרים המחפשים את זהותה של אלנה פרנטה. יש הטוענים כי אניטה ראג’ה, אשתו של דומניקו סטרנונה, היא אלנה פרנטה, אולי זה הסוד שכל אחד יודע על השני ואם יתגלה הוא יוביל לאסון. אולי שניהם מחוברים בעבותות הסוד?
לא התכוונתי לקרוא וקראתי לקראת שמיעת הרצאה על הספר. אני יודעת שרבים קראו ואהבו. מי שאוהב את כתיבתו של סטרנונה ייהנה.
הקריאה לשיקולכם.