הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

הספר הלא נכון- נעה ידלין

״ בסוף סיפור טוב זה סיפור טוב.”

למרות שבעיניי שם הספר הוא תרגיל שיווקי, הוא הנכון לו ביותר.

למה שיווקי? כי כל מי שרק קורא את כותרתו, תוהה מה נכון ומה לא נכון, ואם יש אמירה שכזו באומנות.

למה נכון ? כי  הוא מתעסק בדיון פנימי, מהו סיפור טוב, מהו ספר נכון או לא נכון, ואם יש משמעות לנכון, ובכלל מי קובע מהו נכון. הנכון והלא נכון מתאים לרעיונות נוספים שעולים בעלילה. מה זה לחיות נכון? מהי העמדה הפוליטית הנכונה? מהי הורות נכונה?

זה דיון רב שנים על מהות הספרות והחיים.

לא. איני מתכוונת לדון בסוגיה, מהי ספרות טובה, ומהו ספר נכון.

רונה אמא צעירה וטרייה, בעבר זכתה בפרסום סיפור קצר משלה. כעת היא יושבת ומנסה לכתוב ספר שלם, אלא שאין לה רעיונות ואין לה מוזה. הדמות שבנתה מתחילה להתפוגג. גידי, בעלה,  ארכיאולוג במקצועו, שעבר מצד אחד של המפה הפוליטית לצד השני, עבר מהשמאל לימין, מאמין בה, בוטח ביכולות שלה. והיא חסרת ביטחון מולו ״אני לא מיוחדת, אתה מה זה תתאכזב…״ “התאהבתי בך בכל הספרים שתכתבי” הוא עונה לה. דווקא האמון המלא בה, שלי נראה קצת עיוור וקצת מדרבן להצלחה, הוא זה שאינו מאפשר לה לכתוב.

בלילות הארוכים של האכלת בנם, היא מגלה את הספרות הרומנטית ונשבת בקסם העלילה שלה. אלא מה? היא מתביישת בקריאתם, ואף במחשבה על כתיבתם. בעינייה ובעיני בעלה הם רומנים נחותים, אינם טובים. מירב מציעה לה לכתוב בסוגה הרומנטית “את חושבת שזה קליל, כשאת כותבת את חושבת שלא יהיו חזרות, שלא יהיו קלישאות, שהדמויות כמו שצריך.”

בהמלצת חברתה רונה כותבת סיפור קצר וזוכה בתחרות. מירב, בעלת הוצאה לאור משכנעת אותה  לכתוב רומן בסגנון הרומן הרומנטי. רונה  כותבת את הספר “וירא אשה רוחצת” ומצליחה, אלא שהיא מפרסמת אותו תחת שם בדוי. הסתרת שמה נובעת, מהחשש שלה מעצמה על כך ש”חטאה” בחטא הנורא, וכתבה בסגנון רומנטי. פחד נוסף הוא מפני בעלה, היא חוששת מתגובתו, אכזבתו. אני אישית לא התחברתי לבעל. מצד אחד על פניו הוא הבעל האידאלי שמעריץ את אשתו, מאמין בה, מפנה לה זמן לכתיבה, אבל בין השורות הוא הצטייר בעיני ככפייתי, שמרני, אפילו חונק ומסרס.

כבר בפתיחה אומרת רונה, שהתחשק לה לחיות חיים מקבילים כפיצוי. חשיבה זו היא שהובילה אותה בתת ההכרה לחיים הכפולים שלה.

הספר מעלה רעיונות אתיים ומוסריים. מה נכון ומה לא נכון, מהי אומנות טובה ופחות טוב, מהו הצד הנכון או הלא נכון במפה הפוליטית. אבל לקראת סיום הרומן השאלה המרכזית שעולה בספר היא מהי נאמנות ומהי בגידה. האם בעלה נחשב בוגד, כאשר עבר לצד השני של המפה הפוליטית, האם היא בגדה בו, באמון שנתן לה וכתבה ספר בסגנון, שהוא מזלזל בו. ובכלל מהי הצלחה ומי מכתיבה אותה? האם העיתונות היא המכתירה הצלחה, או הרשתות החברתיות.

ההסתרה שלה על כתיבת הספר הלא נכון האם היא בגידה, היא הרי מסתירה מבעלה, לא כי היא מתחבאת, אלא כי היא יודעת מהי תגובתו ומה הוא חושב על הז’אנר הספרותי, ״היא לא בוגדת בגידי, אבל יש לה רומן.״ המילה רומן מרמזת על כפל רעיוני.

קראתי את הספר בכמה שעות. אהבתי את  הדיונים בנושאים שהוא מעלה, אם כי הם היו מייגעים וחזרו על עצמם.

הפתיחה מאוד מכוונת את הקורא ואינו מותירה לו חומר למחשבה. מה שהפריע לי אישית כקוראת.

לטעמי הספר אינו אחיד, הנושאים חוזרים, לו היה מהודק יותר עוצמת הרעיון היתה חזקה.

סיום הספר הוא הפתעה גמורה, במחשבה שנייה הוא הסיום הכי נכון לספר הלא נכון.

הספר הלא נכון, נעה ידלין

הוצאת, כנרת זמורה, 2022

תגובות בפייסבוק

כל אחד צריך ללכת למדבר מתישהו- שירה עדן

אני אוהבת סיפורי מסע, מסע חיצוני שהוא מטאפורי למסע הפנימי של הגיבור. 

את המדבר אני פחות אוהבת. השקט שלו, המרחבים הצחיחים קשים לי, אני אוהבת להתעטף בעיר, ברעש ההמולה, בתנועת האנשים שבה. ספרה של שירה עדן לקח אותי למסע מטלטל במדבר.

שם הספר מסגיר מעט את תוכנו. יש בו פנייה ברורה לקורא, שייצא יחד עם הגיבורה למסע במדבר.

רונה בת הארבעים, נשואה לאורי ואמא לשני ילדים קטנים, טליה וגבע. רונה נמצאת בהריונה השלישי. בבוקר שבו מתחיל מסעה מגלה לה הרופא הגניקולוג, זה שמלווה אותה בכל ההריונות, כי העוברית שבבטנה מתה, ועליה לעבור לידה שקטה. רונה המומה ומגיבה בהתעלמות ובהומור שחור. “כן. הבנתי. תמשיך..מה עושים עכשיו, אני יכולה להתנקות ולהתלבש או שאתה רוצה להסביר לי שהאולטרסאונד ממשיך להראות את התינוקת המתה שלי. וצחקתי.” הרופא שולח אותה למיון. ורונה? דוחה את הפנייה  וממשיכה את היום עם העוברית המתה בבטנה. היא אינה מספרת לבעלה שמתכוון לצאת איתה לצימר במדבר.

רונה מחליטה לצאת לבד למדבר. “רק במדבר אפשר לעצור את החיים ולקרוא מכתב בלי שהאוטובוס יעבור.”

היא אומנם הולכת לבד. אבל באים איתה המחשבות. העבר שרודף אותה ואינו מרפה ממנה.

אחת עשרה שנים חלפו מאז שנפרדה מנטע, אהוב ליבה. פרידה ששברה אותה, כי לא ידעה מדוע הוא קם והלך. כשפגשה אותו התאהבה בריח שלו, ריח שרדף אותה שנים עד שיום אחד נעלם. חודשים אחרי שהלך היא עוד חיפשה בבית את הריח שלו. חמש שנים לאחר שהלך היא המשיכה להתגעגע, כתבה לו מכתבים וסרבה להתאושש. אחת עשרה שנים חלפו והיא ניסתה ללמוד עם החסר.

הנסיעה למדבר מחזירה אותה אל העבר, אל הפחדים והצלקות שנותרו בה. בימים המעטים שבהם היא מבלה בצימר במדבר היא בוחנת את יחסיה שלה עם עצמה, עם נטע והכאב שהותיר בה. היא בודקת את יחסיה עם בעלה. היא מתעמקת  במשמעותה כאם, והאם היא אם טובה לילדיה.

במסעה היא תפגוש אנשים מהעבר. כן. ברור שהיא תפגוש את נטע. המעגל חייב להיסגר. כשהיא פוגשת אותו  היא מקווה, שהוא  מדבר שהתגעגע. האם הוא אכן מדבר שהתגעגע? על כך בספר.

כשיצאתי למסע עם רונה, שרטטתי  במוחי את הדרך שהיא תעבור. לשמחתי, הסופרת לקחה את רונה בדרך שונה ממה שחשבתי. הסיום מפתיע, מחבק, וגורם לדמעות.

הספר כתוב בזמנים שונים. הווה ועבר שמשתלבים ביניהם ויוצרים פסיפס צבעוני. בראש כל פרק מצוין גילה של רונה. הוא נע מההווה, שבו היא בת ארבעים פלוס, אל העבר הצעיר שלה. בתחילה התקשיתי לעקוב אחר הזמנים ובעיקר  העבר. ככל שהתקדמתי בקריאה ונשאבתי לחול ולרוחות המדבר הצלחתי להתגבר על הזמנים.

הכתיבה של שירה עדן היא כתיבה נקייה, טהורה ללא דימויים מתפתלים ומטאפורות שחוקות. אין בו קלישאות.

נכון, אין הגיון בכך, שהגיבורה תצא  למסע ובבטנה תינוקת מתה. אף אשה לא היתה עושה זאת, אך בספרות כמו בספרות הכל מתקיים. התינוקת המתה היא סמל לעצמה, לכך שמשהו מת בתוכה, מאז שננטשה על ידי נטע. הנטע מת בה, והיום, היא חייבת לעצמה את הבדיקה מהי הסיבה לנטישתו. רק אחרי שתוציא את המוות שלה ממנה היא תוכל לצמוח, ולחיות חיים נטולי מצוקות וכאב. כל מה שהיא רוצה אינו “לידה שקטה, אלא ללדת שקט.”

אהבתי את הכנות של רונה, את הבנת ראיית העולם שלה והתעצבתי על הכאב שהדחיקה. מוכרחה לציין שאהבתי מאוד את  עיצוב דמותו של אורי, בעלה. הוא הצטייר בעיני כבעל המדויק. כזה במינון הנכון.

שירה עדן היא עיתונאית, יוצרת תוכן, תסריטאית ושחקנית. היא אף ציירה את הכריכה של הספר. “כל אחד צריך ללכת למדבר מתישהו” הוא ספרה הראשון. אני מחכה לשני.

ממליצה בחום.

 

כל אחד צריך ללכת למדבר מתישהו, שירה עדן

הוצאת ליברוס, 2022

תגובות בפייסבוק

היקשרויות עזות, ספרה העוצמתי של ויוויאן גורניק

ספרים רבים נכתבו על קשר בין אימהות לבנותיהן, אבל אף אחד לא נכתב כמו הספר “היקשרויות עזות.”

יום אחד של טיול במנהטן מעביר בפני הקורא  חיים שלמים וקשר הדוק בין אמא לבת ולהיפך.  זהו ספר על קשר מורכב בין ויוויאן גורניק, סופרת יהודיה ילידת 1935, לאמה. המספרת נזכרת בתמונות זיכרונות ראשונות מחייה  בבניין בברונקס. בניין שבו עשרים דירות  ,ארבע דירות בכל קומה והיא כילדה זוכרת את הבניין כמלא נשים שעיצבו את חייה כאשה. הגברים היו, אבל היא זוכרת רק את הנשים.

תיאור השכונה הוא תיאור חי ותוסס, דרך עינייה שלה היא רואה את אמה. ממנה היא למדה על אהבה ” אשה יודעת אם היא אוהבת גבר, אם היא לא יודעת אז היא לא אוהבת אותו.” “אהבה היא אהבה. בכל מקום היא אותו הדבר, כל הזמן, מה יש להשוות?”

הסיפור הוא על אהבה, אהבה וקשר בין אם לבת, בין בת לאם, אהבת  נשים לגברים. אמה אהבה את אביה, וכשנפטר היא לא הפסיקה להתאבל עליו. אֵבֶל שגזל את החמצן בדירה, לא איפשר לה ולאחיה למצוא נחמה. אֵבֶל שהפך למקצוע ולזהות שלה.

 אידאל הנישואים של אמה הוא זה שאינו מאפשר לה עצמה לחוות זוגיות טובה. האם חוזרת ומצהירה בפניה, שאהבה היא הדבר החשוב ביותר בחיי אשה.  השכנות שמסביבה הגרות באותו הבניין מלמדות אותה על אהבה אחרת, על בגידות, על חיי נישואים ללא אהבה.

ביכולת אדירה מצליחה ויוויאן להעביר את הקשר המורכב ביניהן, בתחילת הסיפור היא מצהירה, שהיא שונאת את אמה. לאט לאט תוך כדי הליכה במנהטן לצד אמה היא מפרקת ופורמת את מערכת היחסים הסבוכה, ומגלה עד כמה אמה היתה משמעותית עבורה. עד לסיום שבו יש בה חמלה לאמה.

ויוויאן משרטטת קווים לדמותה של אמה, “מאמא”, כאשה עקשנית, מעצבנת, דעתנית, חזקה, בעלת חוכמת חיים, שנונה ושורדת. הביקורת שלה על כל אחד משתקת את ויוויאן מגיל צעיר. היא יודעת שכל מה שתנסה לומר לאמה, זו תענה לה.

אמא שלה  היתה אשה יוצאת דופן בבניין, לא רק בזכות האנגלית נטולת המבטא, אלא בעיקר בזכות נישואיה המאושרים. אלא שתוך כדי מסען במנהטן מתגלים בקיעים. אמה רצתה לעבוד ולממש את עצמה, אך אביה לא הסכים והיא נאלצה להישאר בבית. “אני מקנאה בה שהיא חיה את החיים שלה ואני לא חייתי את שלי.”

דמותה של האם הצטיירה בעיניי כדמותה של איזו מאמא גדולה וענקית, שמרנית, דעתנית, חורצת גורלות ובעלת מה שנקרא “פה גדול”. על כל דבר היתה לה תשובה.

התגובות הנחרצות שלה גרמו לי לפרצי צחוק. כן. אמיתי. צחקתי ממש.

אחד הדודים שואל את אמה “איפה כתוב שבת של אלמנה ממעמד הפועלים צריכה ללכת לקולג’? זה כתוב פה. היא ענתה וטפחה בחוזקה על השולחן באצבע האמצעית. זה כתוב ממש פה. הילדה הולכת לקולג’. למה? הוא המשיך. כי אני אמרתי.”

הלימודים וההשכלה שהיו חשובים עבור אמה, חרצו פער ביניהן, היא התחילה לחשוב ולדעת. כוח הידע וההחלטות הנחושות של אמה הלך ונחלש. אבל אמה לא ויתרה והמשיכה בחירוף להתלונן ולבקר את כל מה שראתה.

״מה. מה יש שם? מה יש שם שאני לא יודעת כבר? אני הרי חייתי את זה. אני יודעת את כל זה. מה הסופרת הזאת יכולה לומר לי שאני לא יודעת כבר? שום דבר. אותך זה מעניין, אבל אותי? איך זה יכול לעניין אותי?״

מנהטן מהווה תפאורה לטיול וליחסים ביניהן. “היום הוא יום מרהיב, ניו יורק ברורה בשמש סתו בהירה, קווי מתארם של הבניינים משורטטים בחדות כנגד השמים הפתוחים, הרחובות גדושים פירמידות של פירות וירקות. המולת אדם.”

ככל שהן מתקדמות לאורך הרחובות, מסען הופך למסע פנימי אל חייהן ואל מערכת היחסים ביניהן. ויוויאן בוחנת את ההיקשרויות שלה, לא רק עם אמה, אלא גם עם הגברים בחייה. מערכות יחסים מנוגדות למה שחוותה בביתה. אמה גם היא בוחנת את חייה  ואת הזוגיות שלה.

אמה חדת עין ,רואה הכל ויודעת לפרש את התנהלות בתה. ״אתם מזדקנים יחד,” אמרה לי. “את ומה שמפחיד אותך.״ היא אומרת לה בניסיון להרגיע, או בניסיון לחמול על בתה.

הקריאה אינה קלה, קריאה מורכבת. קראתי בעיניים של בת,  וחשבתי על הקשר הקצר שהיה לי עם אמי, כיוון שהתייתמתי בגיל 21 יכולתי רק לדמיין על טיול ברחובות העיר ולנהל שיחה דמיונית. ניסיתי לקרוא דרך העיניים של בתי.

בשפה ציורית ומיוחדת מקימה  ויוויאן אל מול עיני הקורא לתחיה את מנהטן של שנות החמישים. לא רק הרחובות מתעוררים, גם האנשים, בליל המהגרים והשכונות.

אחד הספרים הרגישים, המרגשים ובעיקר המרתקים שקראתי על מערכות יחסים בין אם לבת, בין בני אדם, על קשר בין אדם לעיר.

קראתי את הספר פעמיים, ודאי אקרא בו שוב.

לטעמי זהו ספר חובה, לא רק בזכות נושאו, אלא גם בזכות הכתיבה המיוחדת והשנונה.

ספר שילווה אתכם זמן רב לאחר הקריאה.

היקשרויות עזות, ויוויאן גורניק

מאנגלית, רעות בן יעקב

הוצאת, תשע נשמות, 2022

תגובות בפייסבוק

המלצות לשבוע הספר תשפ”ב

המלצות ספרים לשבוע הספר תשפ”ב

את הפוסט אני מקדישה לסופר א.ב. יהושע.

שמחה ועצב השנה בשבוע הספר.

שמחה על כך הקורונה לא הכניעה אותנו ושוב נחגוג בכיכר את חג הספר.

עצב על מותו של אחד מעמודי התווך של הספרות העברית, א.ב. יהושע.

ידעתי, זה היה צפוי, ובכל זאת תפס אותי לא מוכנה.

עצב.

יהושע היה אחד מהסופרים הותיקים והמשפיעים בספרות העברית. רבות נכתב על יצירתו.

הפגישה הראשונה שלי עם ספריו זכורים לי כחוויה מרתקת. העבודה הראשונה שלי כסטודנטית היתה על הסיפור “מות הזקן.” מה לנערה בת 21 ולזיקנה? ספרו “המאהב” היווה פריצת דרך בספרות. שנים לימדתי אותו בהתלהבות שלא נגמרה.

יהי  זיכרו ברוך.

ספרי מקור רבים יצאו לאור השנה. וזו חגיגה ענקית בפני עצמה. קראתי רבים, על הטובים שבהם המלצתי בבלוג. וכמו תמיד הבחירה קשה.

לפניכם רשימה חלקית של המלצותי של ספרי מקור וספרים מתורגמים.

כמו תמיד, רשימת ההמלצות  אינה לפי דירוג הספר, אלא לפי סדר הקריאה שלי במהלך השנה.
לחיצה על שם הספר תוביל אתכם לסקירה שלי עליו.

איך לנצח את העצב בשלושה צעדים, טל ניצן, הוצאת אפיק 2021

האם אפשר לנצח את העצב בחיי היומיום ועוד בשלושה צעדים? הסיפורים המובאים מגישים לקורא פתרונות צבעוניים ורב גוניים, וגם אם לא יצליח לממש את הניצחון, לפחות יישאב מהם כוחות וחשיבה יצירתית.

מקבץ סיפורים מפתיעים ושנונים. מגוון רחב של דמויות וארועים צבעוניים והכל בספרה החדש של טל ניצן.

כל אחד ימצא עצמו באחד הסיפורים שבו.

העולם הוא שמועה, ניר ברעם, הוצאת ידיעות אחרונות, 2021

ניר ברעם לוקח את הקורא למחזות ילדותו, בפתיחות ואומץ הוא חושף את הקורא לפחדים ולחששות שלו, לראיית עולמו האישית והרגשית. ובכך מעלה לתודעה נושאים חשובים ואף פילוסופים.

“העולם הוא שמועה” של ניר ברעם גרם לי לדמוע. וזה קרה הרבה במהלך הקריאה.

ספר רגיש עד כאב, חכם עם התבוננות פילוסופית, שמעלה נושאים רבים לתודעת הקורא ובעיקר נוגע ביחסי הורים ילדים, זוגיות וחברות.

נמר בירושלים, אורן ולדמן, שתיים הוצאה לאור, 2021

ספר התבגרות רגיש ועדין שייקח את הקורא למסע גאוני וחיבור בין שתי תקופות, ובין שתי דמויות האחת מציאותית והשנייה בדיונית.

ספר עדין, רגיש, שנקרא באחת. ממליצה בחום.

כאילו אין אהבה בעולם, אלה מאיר שמואלי, שתים, הוצאה לאור, 2021

ספר שהוא פיסת חיים אנושית. ספר שמזכיר לנו עד כמה אהבה חשובה, לא רק אהבה אינטימית בין בני זוג, אלא אהבה בין בני אדם ומערכות היחסים. בחיי היומיום, בין הטרדה והטירחה של המטלות השוחקות אותנו עלינו לעצור לרגע, לבדוק את משמעות הקרבה והאהבה שלנו לסובבים אותנו.

שרב ראשון, כרוניקה של התבגרות, דורי מנור, הוצאת תשע נשמות, 2022

“שרב ראשון” הוא ספר מרגש, מרווה צמא וכל כולו אהבה למילה הכתובה. דורי מנור מהפנט בכנותו ואהבתו למילה. ספר אישי נפלא. ממליצה בחום.

אבנים, צחי פרבר,הוצאת כנרת זמורה,  2022 איורים, צחי פרבר

“אבנים” הוא אחד הספרים המרגשים והרגישים שקראתי לאחרונה. ספר של פעם המספר על השנים הראשונות לאחר קום המדינה.

הספר והפוסט  מוקדשים לאדם יקר שהכרתי צביקה מור ז”ל

ועכשיו אהבה, אורלי סיגל, הוצאת שתים, בית הוצאה לאור. 2022

אורלי סיגל שוב נוגעת בי בכתיבה הרגישה שלה. “ועכשיו אהבה” הוא ספר אנושי עם דמויות שבריריות שעוטות סביבן קשיחות.

ספר מרגש על התמודדות.

המקדש השלישי, אברהם ב. יהושע, הספריה החדשה,2022

“המקדש השלישי” מאת א.ב.יהושע היא נובלה רעננה וקצרה הכתובה כמחזה / דיאלוג. נובלה שיש בה הומור וביקורת נוקבת.

רשומון מרוקאי, שרון אריק כהן, הוצאת אני, 2020

שרון אריק כהן מגיש לקורא את ליבו ונשמתו בפואמה שונה מכל מה שקראתם עד היום.פואמה מרגשת הכתובה בצימצום ובדיוק של מילים, שלא תשאיר אתכם אדישים.

“רשומון מרוקאי” הוא רשומון חד צדדי כואב ורגיש, נוגע ללב שלא משאיר את הקורא אדיש, ושלא לדבר על כך, שהעיניים אינן נשארות יבשות, והידיים רק רוצות לחבק את הכותב.

על עצמות המתים, אולגה טוקרצ’וק, הוצאת אחוזת בית, 2021

האם בעלי החיים יכולים לנקום בציידים שלהם? האם האסטרולוגיה היא מדע? האם ניתן לפענח רצח בעזרת הכוכבים?

אחד הספרים המיוחדים שקראתי לאחרונה. ספר עם ביקורת נוקבת על בני האדם במסווה של ספר מתח.

שנת המנוחה והמרגוע שלי, אוטסה מושפג, הוצאת עם עובד 2021

שנת המנוחה והמרגוע שלי הוא ספר אחר, שונה, הומור שחור שאולי אינו מתאים לכל קורא. ספר שמתחת לפני השטח בועט בכל מה שקראנו והכרנו.

לגיבורת הספר אין שם.  יש לה את כל מה שבחורה חושקת, היא יפיפה בלונדינית, עשירה, בעלת תואר, עובדת בגלריה. שני הוריה נפטרו והשאירה לו ירושה מכובדת. למרות כל היש היא אינה מוצאת את עצמה. כל רצונה הוא לישון. היא מנסה להשיג את המטרה באמצעות צפייה חוזרת בלופ של סרטיה של וופי גולדברג, וכשאינה מצליחה היא פונה אל השתייה והתרופות.

כן, תומס ברהרד, ספריית רות, 2022 

“כן”, הוא חגיגה לאוהבי תומס ברנרהד. ספר קטן עם תובנות עצומות, על החיים, על הבדידות, על חברים. המספר השקוע במחקריו ובעצמו אינו יוצא מביתו. בוקר אחד שבו הוא מחליט לחשוף את מחלתו בפני חברו השכן, הוא פוגש בזוג שוויצרים שישנו את חיו. ספר על חברות, משמעות החיים ובמה עלינו להתמקד.

אור באוגוסט, ויליאם פוקנר, פן הוצאה לאור, 2022

לינה ההרה עושה דרכה ברגל מאלבמה לג’פרסון כדי לחפש את אהובה, לוקס ברץ’, שנעלם לאחר קבלת הידיעה על הריונה.בדרכה היא פוגשת אנשים נוספים היוצרים פסיספס אנושי של עיירת הדרום.

“אור באוגוסט” ספר מצוין בטעם של פעם. חווית קריאה בלתי נשכחת.

 התרגום הנפלא של שרון פרמינגר מצליח להעביר לקורא את התקופה ובעיקר את הסגנון.

אנומליה, ארוה לה טלייה, ספרית הפועלים,2022

אל תקראו כלום על הספר.  תקראו אותו !!!!

 ואם אתם סקרנים, כנסו לבלוג וקראו מדוע, ללא פרטים מסגירים.

חג שמח לכל אוהבי הספר.

תגובות בפייסבוק

רשומון מרוקאי, פואמה ייחודית נוגעת ללב של שרון אריק כהן

רשומון מרוקאי-  פואמה רגישה וכואבת.

פואמה שהיא סיפור.

פואמה שהיא שירה.

פואמה שהיא ריקוד ומחול.

המילים והמקצב נכנסים אל הגוף והלב.

יש בה מחול שדים ושלדים.

יש בה מחול שחרור.

יש בה את כל המרכיבים ליצירת מופת  ייחודית.

שרון אריק כהן כותב את  זיכרונותיו. הוא ממספר אותם כשנים,  כאשר שנת לידתו היא נקודת ההתחלה. מה שהיה לפני לידתו מצוין כמינוס, לפני הספירה. ולאחר לידתו השנים ממוספרות כפלוס. נקודת ההתחלה של זיכרונותיו  היא 2019 שנה שבה שרון אריק כהן היה בן 46

זהו סיפור של משפחה, של ארבעה דורות. משפחה שהגיעה לארץ ישראל ממרוקו. אמו קיבלה את שמה אדית על שם אחותה שנעלמה. סבתו רבקה רוזולי התאבדה, אירוע שלא דובר עליו במשפחתו “אבל לי לא סופר על אודותיה, רק שנפטרה ממחלה קשה.” אירוע של הסתרה שהשפיע עליו ולימד אותו שאת הסודות יש להסתיר. הסודות המוטמנים הופכים לכאב.

במילים מדויקות ובצמצום מגלה לנו את מנעד רגשותיו. את כאבו, את סודותיו שלו. “אני קובר ילדות, תופר סודות לתוכי.”

בבחירה מוקפדת של  מילים מגלה לנו את חוויותיו ואת מנעד הרגשות. הקורא קורא את הרווח שבין המילים. והרווח הזה אינו נותן לקורא אוויר לנשימה.

בין השורות לומדים על משפחתו שעלתה לארץ אל חלום שנגוז, “נחלום ירושלים. ננשק אדמה. נעלה על הטרנזיט. נלד פנתרים בשממה.”

 עליו כילד שמן ודחוי עם אב מתנכר. “איך למשפחה ספורטיבית כמונו יצא ילד שמן?”

על יחסיו עם אביו, ״ איני זוכר מאבי דבר, פרט לחגורה. תמיד מעור, לפעמים עבה. איני זוכר מאבי דבר, פרט לאהבה בכף יד סגורה.”

על הערכתו ואהבתו לאמו,״ בכל לילה ערכה אמא סיבוב שמיכות, בדקה כיסויים, וידאה הידוקים…״

על התעללות מינית שעבר,  “רביבו אוהב לדגדג אותי. משחק המפלצת יוצא משליטה.” סוד שאותו שומר ו”הוא מר ואין בו אוויר.”

תהליך ההתבגרות וההתגברות, “החלפתי נשל ילדות בקשקשי ברזל.” “הגעתי רחוק, השארתי אותי מאחור.”

בין חוויותיו האישיות והפצעים הוא מתאר את מנהגי המשפחה והעדה. ״אני לא מאמין באמונות תפלות-זה מביא מזל רע- אבל הופך נעל שלא נדע, וכוס למציאת אבדה.״

 זו אינה פואמה בהגדרה הרגילה, זו שירה המורכבת מרסיסי ליבו של הכותב. שבר ועוד שבר מתלכד לשלם השבור. הספר נקרא רשומון, אך גם הוא אינו רשומון בהגדרתו, שכן יש כאן רק את זווית הראייה של הכותב. וזו זווית כואבת.

שרון אריק כהן מגיש לקורא את ליבו ונשמתו. השיר הראשון הוא הצהרה “כבן למשפחה המגלה כה מעט החלטתי אני לספר הכל.” והוא מספר על כל הכאב שלו ושל משפחתו. איני יודעת אם הוא סיפר לנו הכל, אך הכל המסופר בשיריו מספיק כדי לשרוט את הקורא.

“רשומון מרוקאי” הוא רשומון חד צדדי כואב ורגיש, נוגע ללב שלא משאיר את הקורא אדיש, ושלא לדבר על כך, שהעיניים אינן נשארות יבשות, והידיים רק רוצות לחבק את הכותב.

יצירה ייחודית  מומלצת ביותר.

זמן רב רציתי לקרוא את הפואמה, וכשהגיעה אליי, אחזתי בה, כאילו היתה יהלום. תודה לתמי בצלאלי אהובתי, שהזכירה לי, שטרם קראתי. ותודה לשרון אריק כהן.

רשומון מרוקאי, שרון אריק כהן

הוצאת אני, 2020

תגובות בפייסבוק

אורן ולדמן וספרו נמר בירושלים התארחו אצלי בסלון

מעל לארבעים נשים.

 שני גברים.

ספר עב כרס כבד מאוד

 ויום הולדת אחד שמח.

כל אלו  נעטו הבוקר באנרגיות החמות והטובות של אורן ולדמן.

אורן ולדמן בחר לחגוג איתנו את יום הולדתו ואנחנו שמחנו והודנו לו על כך.

לפני  כעשרה חודשים, כשסיימתי לקרוא את הספר “נמר בירושלים” ידעתי, שכל מה שאני רוצה הוא מפגש עם אורן ולדמן בסלון הספרותי שלי. להפתעתי, התברר לי, שאורן אינו גר בארץ, אלא בקנדה. בינואר, הודיע אורן שהוא חוזר לארץ עם משפחתו. ומאז כולנו, אני וחברותי למועדון הקריאה, המתנו בציפייה למפגש.

רצינו לשמוע על גפונוב, על הספר “עוטה עור הנמר” על הקשר בין ערן לגפונוב. והאם ערן הוא אורן?

במשך שעה וחצי היפנט אותנו אורן בסיפור מסע הכתיבה של הספר שארך כמעט 16 שנים.

בשטף, ללא עצירה, תוך כדי תנועות ידים כמו שחקן על במה, תיאר את עצמו כקורא מגיל צעיר שקרא כל אות וכל שלט. הקריאה הובילה אותו לכתוב לעצמו עד גיל ההתבגרות, שבו הפסיק וחזר אל הכתיבה לאחר השירות הצבאי.

הוא לא  מהכותבים שספרם נכתב בשטף, להפך, לקח לו זמן. הוא חיפש ולא ידע במה יתמקד.  כשנסע לקנדה במסגרת התמחות של אשתו חשב שיוכל לכתוב ואף לסיים את ספרו. הקורונה קטעה את האשליה, הילדים ששהו בבית, המרחק מהמשפחה בישראל, חוסר היכולת לפגוש אנשים הובילה אותו לבדידות. ואז הבין שהספר שלו הוא על בדידות. בדידות ששייכת לכל הדמויות שלו. “הבדידות היא אוניברסלית וכולנו חווים אותה במהלך חיינו.”

סיפר לנו על בדיה, מציאות ואמת ועל התפר הדק שביניהם בספרו. על יופיו של סיפור שיכול להיות מציאותי או לא.

“כל הסיפור של גפונוב אמת, הסיפור נשען על מכתבים אמיתיים ועל מידע מהעיתונות.”

“אתם יכולים לקטוע ולשאול אותי שאלות” אמר לנו בחיוך.

אז שאלנו.

“למה העברת את ערן מסע התבגרות קשה? “

תשובתו  הפתיעה אותנו, כדי שערן יצמח הוא צריך להיות בתחתית, ואחרי שהאירוע נכתב, אורן הבין שזה חלק מהדמות,  שהתפרץ באופן טבעי ולכן בחר לא להשמיט את המקרה.

“האימהות בסיפור נעלמות, נוטשות, או נוכחות נפקדות, למה?”

גם כאן הופתענו, הוא גילה לנו מאחורי הקלעים על האם של הגיבור ומדוע החליט לבחור שלא תהיה נוכחת. “אין כאן אישו של אימהות. זו בחירה כדי להעצים את הבדידות.”

בעיניים נוצצות תיאר לנו את חווית הפרסום והקורונה שלא איפשרה לו להחזיק את הספר הפיסי בידו. את הלהט של הכתיבה, את הקוראים הראשונים של הספר. את הפירסום.

“אני רוצה לכתוב ספר שאני ארצה לקרוא.”

שעה וחצי ריתק אותנו לסיפורו שקלח ועניין. התרגשנו איתו בסיפוריו האישיים, קורנה חמישה ילדים סגורים בבית ללא בית ספר אין אפילו אפשרות של קשר עם מוסדות החינוך.

בסיום המפגש אמר אורן ששמח לחגוג איתנו את יום ההולדת שלו, מבחינתו אין דבר יותר משמח ומרגש לחגוג כך עם אנשים שאוהבים את ספרו.

תודה לך אורן על בוקר קסום ומעניין, על השיתוף איתנו בחוויות הכתיבה.

על שיעור חשוב של הגשמת חלומות, גם אם זה לוקח שנים.

תודה לך על כל האנרגיות שהשארת אצלנו בסלון ובלב.

מקווים שלא נצטרך לחכות שנים לספר הבא.

יום הולדת שמח.

תודה לחברתי , הצלמת המוכשרת לי-את הלר על הצילומים.

מי שלא קרא את “נמר בירושלים” שירוץ לקרוא.

 כאן תוכלו לקרוא מה חשבתי עליו נמר בירושלים, אורן ולדמן

תגובות בפייסבוק

ילד, ספרו הרגיש והייחודי של עמרי חורש

עמרי חורש כתב נובלה יחודית ומרתקת,  הנובלה היא מכתב וידוי מאב לבנו.

בדרכ’ הווידוי הוא הפוך, בן כותב לאביו ועל אביו, ושוטח בפניו את תפקודו כהורה.

הנובלה “ילד” היא נובלה של אב לבנו. ההורה כותב לבנו שנעלם מהבית והוא אינו יודע את נפשו מדאגה לילד. בגיל 18, גיל הבגרות החוקי האב מגלה שבנו עזב את הבית ולא השאיר אחריו סימן או הסבר. העלמות הבן הותירה את האב היסטרי, מתוסכל “התרוצצתי כמו מתוסכל”. לכן הוא מחליט  לספר  לבנו את קורותיו שלו. בעברו הוא היה עיתונאי שהתרוצץ ברחבי תל אביב, עד שלא יכול היה לחיות בה יותר. מגלה לו את הכמיהה לצאצא, איך ליבו נצבט, כאשר ראה אב רוכן  לזאטוט קטן. את התשוקה ליצור אותו עד להחלטה לעבור לחיות בגולן, שם נולד הבן. “חשבתי אותך זמן רב, חלמתי, רציתי.”

הילד נולד ללא אם ואף נעשה ללא ביצית וזרע. הוא ואביו עוברים מסע גדילה והתבגרות. האב מגונן על בנו באופן חרדתי. אינו מאפשר לו לצאת מביתם, מספק לו את כל הצרכים שהוא זקוק להם, עוקב אחריו באהבה ואף בחרדה. האב שעובר מסע בעצמו אל נפשו ואל אבהותו מגלה לבנו מנין הגיע ומדוע הוא מקיף אותו באהבה כובלת.

הילד, כתיבת המכתב, המחשבות של האב הם שילוב בין מציאות לדמיון, קו התפר דק ונפרם מספר פעמים עד כדי תנועתיות בין המציאות לדמיון. הקו הפואטי הזה הוא יופייה של הנובלה. הקורא תוהה מה האמת, ומה הבדייה, מה הדמיון ומה התרחש במציאות.

בנובלה “ילד” יש מספר יסודות ספרותיים הנשזרים זה בזה באופן פלאי. מציאותי ,בדיוני, ארספואטי. אבל מעל לכל הסיפור הוא השתוקקות לילד עד כדי כאב. אנו מורגלים לכך שזעקת הכמיהה לילד שייכת לאימהות,(חנה, רחל המשוררת) מעטים הם הגברים שמעלים קול של כאב על רצונם לחוות את חווית האבהות.

עמרי חורש מצליח להביא בפני הקורא את ציפייתו לילד משלו באופן מוחשי, עד כדי כך שהרגשתי את העור שלי נשרט. לא רק את נסיונות מימוש האבהות מצליח עמרי חורש להעלות, אלא את כאבי הלידה של הילד, ובעיקר את תהליך הגדילה וההתפתחות שלו. ברגישות פסיכולוגית הוא מסביר את התנהגותו כלפי הילד.

כל ילד הוא בריאה, עולם משלו. בנובלה הסופר בורא לו ילד משלו באמצעות המילים והכתיבה. ״אתה נכתב עכשיו. רק העט זז ויוצר אותך תאים תאים. ואני נמהר, קטן, אפילו לא נזהר לחשוב שהתחביר ישפיע על איך תיראה: הדימוי יעצב אישיות.״

כתיבת הילד באופן ממשי ומוחשי יוצרת אצל הקורא פליאה. הקורא תוהה איזה מין ילד הוא זה שנברא מעל הדפים?

כתיבת הילד, המצאתו והעלאת דמותו מול עיניו של המשורר הקבילה בעיניי לכתיבה ויצירה ספרותית או אומנותית. לכן הילד הוא היצירה האומנותית והספר הוא תיארו ארספואטי לכתיבה. לא בכדי ממשילים את תהליך היצירה להריון ולידה “איך שיר נולד?”. גם כאן הילד המוחשי / הדמיוני, מתערבל עם תהליך הכתיבה. גיבוש הרעיון במוח האמן, הכתיבה שלו ובעיקר הדעה וההבנה שהיצירה הופכת חופשית כאשר היא משוחררת לאוויר העולם. זכות היוצר הופקעה ממנו. “ואנוכי בחלבי ובדמי את הבערה אשלם” אומר ביאליק בשירו.

“שים לב ילד, אנחנו לא לבד כאן. עיניים זרות בולשות אחרינו, רצות על הדף הזה ומזרזות את המילים כמו מוצרים על סרט נע. אני כותב וכותב. בכל פעם שאני מרים עיניים מהדף יש עוד קצת ממך.״

הנובלה הקצרה הזו, נכתבה בימי מגפת הקורונה והסופר מזכיר את המגפה המשתוללת בחוץ, החוץ מאיים, מפחיד, מהווה סכנה מול הבית המגן.  הנובלה שנקראה במהירות, הטרידה אותי זמן רב ולקחו לי כמה ימים וקריאה נוספת כדי להפנימה.

הכתיבה של עמרי חורש כנה ואמיתית, כתיבה כואבת ומייסרת, התהליך של האב הכותב הוא מסע של התבגרות, מסע של שחרור בכמה מובנים. אב ובן הלכודים יחד משתחררים האחד מהשני, הבן עוזב והאב מבין שעליו לשלוח את בנו לחיים עצמאיים. ההבנה היא גילוי האהבה של האב לבנו.

נובלה מיוחדת, עדינה ומרגשת עד כאב. נובלה שמעלה נקודות רבות למחשבה. הורות ומשמעותה, כיצד מעצבת את הילד ומהי יצירה אומנותית וכיצד היא נבראת.

ממליצה בחום.

ילד, עמרי חורש

עורך, אוריאל קון

הוצאת תשע נשמות, 2022

תגובות בפייסבוק

אנומליה, ספרו האנומלי של ארוה לה טלייה

אנומליה הוא ספר פרוע, מרתק, מתעתע, מצחיק, מיוחד, מופרע, מותח, מציאותי, דמיוני, בדיוני. שאי אפשר להניח אותו מהיד.

ספר שהוא באמת – אנומליה.

כן. כל שמות התואר שייכים לספר האחד והמיוחד הזה.

מזמן לא חוויתי חווית קריאה שכזו.

לצערי, איני יכולה לספר על העלילה מילה מחשש לספוילר שיפגום מאוד בהנאת הקריאה המיוחדת שבו. ממליצה לכם לא לקרוא על הספר כלום, ששום פרט או שביב מידע יחבל בהנאת הקריאה.

ובכל זאת כמה פרטים שאינם מסגירים.

ויקטור מייזל הוא סופר שלמרות הפרסים ותשבחות הביקורות, מכירות ספריו הן רק אלפים בודדים. הוא מתפרנס בעיקר מתרגום.

בלייק, רוצח שכיר שלמד את “עבודתו” מצפייה בסרטים. בלייק נהנה מעבודתו ומנהל חיים כפולים.

לוסי, אמא לבן מתבגר, נשואה לאנדרה.

אנדרה אדריכל מבוגר, מאוהב בלוסי.

ג’ואנה, עורכת דין שאפתנית.

קלארק איש צבא שהיה באפגניסטן, נקרא למשימה חשובה, משאיר את אשתו וילדיו בפריס והם חוזרים בלעדיו לניו יורק.

זמר ידוע שמחליט לצאת מהארון בהופעה חיה.

זוג פיסיקאים מוכשרים מאוד.

ועוד דמויות.

מה המשותף לשלל הדמויות הססגוניות? כולם היו ב- 10.3.21 על טיסת אייר פראנס 006  לניו יורק. המטוס נקלע למזג אוויר חריג ואיים להישבר.  כל הדמויות ושאר הנוסעים חווים טלטלה פיסית ונפשית שממנה לא ישארו מי שהם היו. כן. זו קלישאה, כל מי שחווה אסון מרגיש שחיו ניתנו לו במתנה ומתנהל אחרת. אלא שבעלילה של הספר, הדמויות עוברות תהליך מיוחד, שאף דמיון לא יכול לשער מה קרה להם באמת לאחר אותה טיסה.

״כל הטיסות השלוות דומות זו לזו. כל טיסה סוערת-סוערת בדרכה שלה.״

זהו, גם אתם תתכוננו לעלות על הטיסה ולעבור חווית קריאה אנומלית.

העלילה והרעיון נבנים לאט ובחוכמה, בכל פעם מוסיף המספר פרט אצל כל דמות ומקדם אותנו אל המתח. בכל פעם שהנחתי אותו מהיד רציתי לחזור אל הדמויות ולדעת מה עלה בגורלן.

הספר אינו רק ספר מתח, אלא זהו ספר חכם, שמעלה שאלות פילוסופיות, תיאולוגיות ומוסריות. הסופר משבץ בספרו סרטים וספרים שכולנו קראנו, הוא אפילו מצטט את הרמב”ם, את בודהה.

ובנוסף הוא ספר ארספואטי, דמותו של הסופר, ויקטור מייזל מזכירה סופר ידוע אחר, הוא עצמו מספר על תהליך הכתיבה ומקורות ההשראה שלו. לאחר אותה הטיסה ויקטור מייזל כותב ספר, העורכת קוראת ופוסקת ״לא דומה לשום דבר שויקטור כתב. ספר מוזר בעל קצב מהיר שאי אפשר להניח מהיד”.

הערה, היה לי באג רציני במהלך הקריאה. העלילה מתרחשת במרץ 2021, טיסות טראנס אטלנטיות ואין איזכור בכלל על מגפת הקורונה. אני מניחה שהספר נכתב לפני ופורסם במהלך המגפה. חבר שקרא אמר לי שלא עניין אותו, זו ספרות. אני עדיין לא סגורה על זה.

אם יש משהו שאני מצטערת הוא שאיני יכולה לדבר על הספר ואף לא לגלות שביב מידע.

כל מה שאני מעוניינת הוא, שתקראו את הספר המיוחד הזה ותתענגו עליו כמוני. זה אינו ספר רק להנאת קריאה, יש בו הרבה מעבר להנאה.

רוצו לקרוא.

 

אנומליה, ארוה לה טלייה

מצרפתית, רמה איילון

ספרית הפועלים,2022

תגובות בפייסבוק

לפני שהקפה יתקרר, ספרו המיוחד של טושיקאזו קאוואגוצ’י

“לפני שהקפה יתקרר” הוא ספר כיפי שנקרא במהירות ומשאיר חומר למחשבה.

אצלנו בבית מתנהל ויכוח נצחי. האיש שלי מצהיר, שהיה מוכן לחזור כמה שנים לאחור, ואני לא. לכל אחד מאיתנו יש את הסיבה לעמדתו.

מה היה קורה לו יכולתם לחזור בזמן ולפגוש מישהו מהעבר?

 בבית קפה בטוקיו בסמטה צדדית יש אפשרות שכזו. בית הקפה בן למעלה ממאה וחמישים שנה, על הקירות תלויים שלושה שעונים שכל אחד מורה שעה אחרת.

יש מספר כללים מורכבים כדי לחזור בזמן. ניתן לפגוש רק באנשים, שביקרו הבית הקפה, אי אפשר לשנות את העבר, יש מגבלת זמן, יש רק כסא אחד ״ הכסא ההוא״ שעליו חייבים לשבת ואסור לקום ממנו במהלך החזרה בזמן.

בפינת בית הקפה על ״הכסא ההוא״  יושבת אשה, עור פניה כמעט שקוף, שיערה שחור, היא לבושה תמיד בשמלת קיץ, קוראת ספר. האשה היא רוח רפאים שיושבת שנים על הכסא. פעם ביום, לא בשעה קבועה היא קמה ממקום מושבה.

מי שרוצה לחזור בזמן צריך לחכות עד שהיא תפנה את המקום.

מרבית האנשים שרוצים לחזור בזמן מוותרים על הרעיון בגלל הכללים.

אבל, יש כמה שמתעקשים.

לבית הקפה עם האגדה האורבנית נכנסת פומיקו שנפרדה מאהובה, היא נחושה לחזור לאחור, זו היתה תכליתה. רוצה לחזור בזמן על מנת לנסות להשיב אליה את אהובה, למרות שהיא יודעת שהכללים בבית הקפה מנוגדים לסיפורים שקראה, היא מתעקשת.

פוסאגי מגיע פעמיים שלוש בשבוע לבית הקפה ועיניו בעיתון, הוא ממתין לרגע שבו יוכל לשבת על כסא החזרה בזמן. למרות גילו הצעיר הוא חולה באלצהיימר, הזיכרון שלו הולך ודועך. החשש שלו שאשתו תטפל כאחות ולא כאשתו, הוא רוצה למסור לה מכתב.

קוטאקה אחות בבית חולים, אשתו של פוסאגי. גם היא רוצה לחזור לעבר לרגע שבו פוסאגי מסר את המכתב.

קיי נמצאת בתחילת הריון ויודעת שלא תשרוד אותו בגלל מצבה הבריאותי.

היראי ניתקה קשר עם משפחתה שהיתה מעונינת, שהיא זו שתמשיך את העסק המשפחתי, אבל היא העדיפה שלא ברחה מביתה וניתקה קשר.

נאגארה בעל בית הקפה צופה מהצד אחר האנשים.

הספר עוקב אחר יושבי בית הקפה והסיבות מדוע רצו לחזור לעבר, למרות הידיעה שלא יוכלו לשנות את העבר הם מתעקשים לשוב לנקודה שבה הם היו ורוצים להבין מה קרה בנקודת הזמן הזו.

אהבתי את הרעיון שאי אפשר לשנות את העבר, אלא רק לנסות להבין מה נאמר בנקודת הזמן הזו. מה קרה שם וזאת על מנת שהאנשים יוכלו להמשיך את חייהם. מה שמתברר הוא שהעבר והווה אינם משתנים, אלא האדם וזווית הראיה שלו שמשתנה.

בסיום הקריאה חשבתי על שני אנשים יקרים לי, שהייתי רוצה לפגוש ורק לחבק. לשם כך אני צריכה לנסוע לטוקיו.

“לפני שהקפה יתקרר” הוא ספר קריא שמעלה שאלות פילוסופיות על טעויות, הבנות מוטעות והאם ניתן לשפר ולתקן את העבר בשביל עתיד טוב יותר.

זה אינו ספר קיטשי שעוסק ברעיון, מה היה אם הייתי עושה אחרת, להפך, סיום הספר הוא חכם ושונה, שמעיד על כך שניתן לתקן את ההווה במחשבות והבנות על העבר. הספר מציף את הקורא ברגשות ואף בדמעות. היו רגעים שבכיתי מגילויי לב אנושיים שקרעו אותי.

מבטיחה, כשתתחילו לקרוא אותו תסיימו עוד לפני שהקפה יתקרר.

לפני שהקפה יתקרר, טושיקאזו קאוואגוצ’י

מאנגלית, שאול לוין

הוצאת, כנרת זמורה, 2022

תגובות בפייסבוק

לובשי הגופיות, ספרה האמיץ והמרתק של נדיה תחאוכה בושנק

לובשי הגופיות הוא ספר אמיץ וחשוב.

אם איני טועה זהו ספר ראשון המסופר על ידי סופרת מוסלמית צ’רקסית. לכן הוא חשוב, נדיה תחאוכה בושנק מביאה בפני הקורא הישראלי את עולמה של דוניא.

דונייא ערביה מהגליל מגוללת את קורותיה ביומן שהיא כותבת.

כבר בפתיחה היא מגלה לנו שיש לה סוד, והיא חוששת שיתגלה. היא מתלבטת אם להעביר את היומן האישי לידי חברתה הטובה, חנין, שמחר מתחתנת, או שעלייה לקחת איתה את היומן ואת סודה לירושלים.

דוניא גדלה בבית דתי החינוך שקיבלה הוא חינוך מסורתי, משפחתה מאוחדת, המשפחה נותנת כבוד לסב, להורים. המשפחה המסורתית סגורה בתוך ערכיה.

אבל כשדוניא רואה בפעם הראשונה, בבית חברתה  בטלוויזיה הישראלית ילדים ונערים צעירים לובשי גופיות היא מבינה שאנשי משפחתה והכפר שלה הם אנשים שונים. וכן לובשי הגופיות שונים מהם. “היה משהו מהפנט בלהסתכל על ילדים בגיל שלך, שמדברים בשפה שונה משלך. “מהרגע שראתה אותם על המרקע   חלומה היה לפגוש אותם במציאות. היא חיפשה אותם בקייטנות, בפארקי השעשועים. מאז הם הפכו לחלק מחייה וליוו אותה כצל.

“לובשי הגופיות” זהו סמל, סמל לחופש, שיחרור. גופיה עומדת בניגוד מול קוד הלבוש המוסלמי.

יומנה של דוניא נפתח כשהיא כבר סטודנטית לרפואה באוניברסיטת ירושלים. הוריה מגיעים לביקור בבית הקפה שבו היא עובדת. דוניא יודעת שמטרתם היא לראות האם המקום אינו מתירני וחופשי. עבודה של בחורה בבית קפה אינה דבר מקובל בחברה המוסלמית.

דוניא מתארת את לימודיה את מפגשיה עם הסטודנטים לובשי הגופיות התוהים על מוצאה. המבטא הקליל שעמלה לטשטשו גורם להם לניחושים, עד שמתברר כי היא מוסלמית ששפת האם שלה היא ערבית, שהיא ממלאת את מצוות הדת.

במהלך השנה הראשונה היא נחשפת לעולם פתוח יותר, צבעוני, שונה מהעולם הסגור של הכפר. עד שיום אחד היא מתעוררת בבית חולים כולה חבולה ואינה זוכרת מאומה מהאירוע. לאט לאט  פורמת דוניא בעזרת העובדת הסוציאלית ובתה, שהופכת להיות ידידת נפש עבורה, את סבך הסוד.

דוניא מזועזעת מהאירוע, אבל מחליטה באמץ לב להתמודד איתו. היא מגייסת את כוחותיה שלה, ובעזרת שתי הנשים, “לובשות הגופיות”, היא מחזירה לעצמה את האמון הפנימי והכוח להמשיך. אבל לא רק הנשים המלאכיות עוזרות לה, היא נעזרת באמונה הדתית בשירה העברית, בעיקר עמיחי, שאליה נחשפה.

“לובשי הגופיות” מעמיד את האשה במקום מרכזי. מעמדה ותפקידה של האשה בחברה המוסלמית. הטראומה של דוניא כאשה מוסלמית זהה לאשה הישראלית. דוניא מציגה את החוויה הקשה כקשה יותר בחברה המוסלמית. לטעמי הקושי זהה, אולי בחברה המוסלמית והחברה הדתית האירוע מערים קשיים.

המסע של דוניא הוא מסע התבגרות והתגברות. היא לומדת על הכוחות והיכולות שלה. היא לומדת לגבור על אירוע הנפילה, היא לומדת למצוא את מקומה בחברה היהודית והמוסלמית. בעיקר היא לומדת לשלב את הכוחות שלה.

הספר מצליח לתאר ולהביא בפני הקורא את החברה המוסלמית. נותן לנו הצצה מדויקת  לחברה. יופיו בכך שהוא מעמיד את שתי אפשרויות הבחירה אחת מול השנייה. דוניא מייצגת את הנערה המוסלמית ששואפת ללמוד, להיות חופשיה, לקבל את הבחירות בעצמה, ואילו חנין חברת הילדות שלה מייצגת את החברה המוסלמית, את הנערה שבוחרת במשפחה, בשמרנות החברתית.

זהו ספר חשוב מכמה היבטים. חשוב לנו הקוראים הישראלים לשמוע את הקול הנשי של המוסלמות שחיות בקרבנו, חשוב לשמוע את הקול הנשי כמייצג את כל הנשים ביקום, חשוב להבין את התנהלות האנשים בחברה ששונה מהחברה שבה אנו חיים.

נדיה תחאוכה בושנק, ילידת 1989 גדלה בכפר כמא, כפר מוסלמי צ’רקסי ששומר על התרבות הצ’רקסית. הם מדברים בשפה הצ’רקסית. למדה הנדסה כימיה תרופתית במכללת הדסה בירושלים, אשת מחקר.

ממליצה בחום.

לובשי הגופיות, נדיה תחאוכה בושנק

עורכת, יהודית קציר

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022

תגובות בפייסבוק