הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
פוסטים
בין השנייה לשלישית, ספרה נוגע ללב של גיא עד
בין השנייה לשלישית – גיא עד
הספר, בין שנייה לשלישית, הוא סיפור המתחיל כאגדה על כל סממניה, וממשיך אל תוך המציאות. בשפה ייחודית, בצירופי מילים ובמשפטים מורכבים עשירי מטאפורות, בוראת גיא עד עולם מציאותי שאינו מציאותי. עולם סגור של דמויות הנמצאות בשוליים, דמויות שאינן מתחברות ובעיקר אחרות.
הסיפור מתחיל כמו אגדה, במקום לא ידוע. אמה של אלפא מספרת לה בכל פעם סיפור אחר על לידה. “באמת, אמא, אמרת שעכשיו תספרי לי את האמת, לא עוד אגדה.” וכך הקורא נכנס לעולם של אגדה, שאינו אגדה כלל, להפך, עולם מורכב, מסובך וקשה.
אלפא נולדה במדבר, כך משכנעת האם את אלפא, היא מנסה לייפות את לידתה ואת מותו הסתמי של אביה כשהיתה תינוקות. האם והבת שלובות זו בחייה של זו. אמא מגוננת, מחנכת לעצמאות, מבודדת את בתה, הן גרות בקצה הישוב. הבית הוא מבצרן, כמעט ואינן נמצאות מחוץ לבית. אלפא גדלה כמו פרויקט. אמה מתייחסת אליה כאל אלפא, הראשונה. היא מועידה לה עתיד גדול, “את תהיי הו הו, מדענית גדולה, מנהלת גדולה.”
עם ציפיות כבדות אלו היא יוצאת אל העולם. לא בטוחה בעצמה ולא בעולם שסובב אותה, כל רצונה הוא להיבלע. עד שמגיע אושר לחייה. אושר שמציל אותה מעיניים רעבות של גברים, ממש כמו אביר, ומחזיר אותה לארמון. אמרנו אגדה.
אושר, בחור בן 20, בתול שלא יודע המון על החיים ולא בקיא בשיחות חולין, בחור שנולד עם מום וחי כל חיו עם החסר. גם הוא בשוליים, החברה אינה מעוניינת בפגומים ושונים. אושר היה אמור להביא אושר למשפחתו. “כשתפגשי באהבה את תדעי שזו היא.” כך אומרת לה אמה, והיא פוגשת באהבה. שתי נפשות חריגות, שונות, מתבודדות מהחברה מתוך כורח אישיותן ומבחירה אישית. שתי דמויות שהמפגש בינהן מתחיל כאגדה וממשיך כמציאות. שתי נשמות תועות המחפשות קרבה ואהבה.אך האהבה והתשוקה שהיתה כמו אגדה בראשית ההיכרות הופכת למציאות, לקשיים, לחיפוש מקום.
“בין השנייה לשלישית” הוא ספר על מציאות כואבת שיש בה קסם, חלום ומציאות. המציאות מחזקת, בונה. גיא עד בוראת שפה ייחודית לעלילה, שפה יפה עם צירופי מילים וביטויים יפיפיים כמו פרחי אביב טריים. גיא עד נכנסת אל נפשם של הדמויות ומבינה אותן, ובכך מצליחה לגרום לאהדת הקורא את הדמויות. הקורא אינו רואה אותן כפגומות, כאנשי שוליים, שאף אחד אינו מתעניין בהן, להפך ליבו עם הדמויות.
גם אם קשה לדמויות להתמודד, והם נולדו עם פגמים פיזיים, או נפשיים, יש תחושה שהם יתמודדו, שהעולם יפה ולא כל כך מכוער, ולא קשה, ולא כואב. הם יתגברו על כל דבר.
המספר יודע כל מבין את נבכי הנפש של הדמויות ופונה אלינו הקוראים, משתף אותנו במחשבותיו ובידע שלו על הדמויות. מה שגורם לנו להיות חלק מעולמם שלהם.
בספריה הקודמים מיקמה גיא עד את הדמויות במקומות מציאותיים, באר שבע, תל אביב, הקורא יכול היה לטייל ברחובות ידועים ומוכרים, “בין השנייה לשלישית” אינו נמצא על המפה, מה שמגביר את תחושת האגדה. “שדות זרים” הם קוראים למקום שאינו שייך למקום המצאותן. כמו בשאר ספריה בוחנת גיא עד ברגישות והבנה את יחסי הורים-ילדים. היא בודקת את התא המשפחתי והשפעתו על הילד שגדל בו.
ספר אנושי ורגיש עם דמויות מורכבות שנכנסות ללב. קראתי בלי לעצור לרגע, נדדתי עם הדמויות במרחבי עולמם ונסעתי איתן בדרכים הפיסיות ובדרכים הפתלתלות של נשמתן.
ממליצה בחום.
בין השנייה לשלישית, גיא עד
עורכת הספר: שלומית הרלינג
הוצאת: יצירה עברית, 2026
הזדמנות לפני אחרונה – דרור משעני
הזדמנות לפני אחרונה – דרור משעני
הספר, הזדמנות לפני אחרונה, הוא ספר נוגע ללב על טעויות והסתבכות בהן.
קריאה בספר של דרור משעני עושה לי תמיד טוב על הלב, וספר חדש הוא בכלל חגיגה. אני אוהבת את הכתיבה של דרור, כתיבה חכמה. דרור משעני הוא סופר שמאוד אוהב את הגיבורים שלו, הוא משרטט אותם בחולשות ,בפגמים הקטנים ובהצלחות שלהם. יודע לנווט בתוך נבכי הנפש שלהם ובעיקר מצליח לגרום לקורא למתח עד למילה האחרונה.
אלי בן 52, אלמן, אב לבן שהתנתק ממנו לאחר מות אשתו, ולבת שעזבה את הבית, אך הקשר בינהם טוב ביותר. אלי מתרגם ספרים, הוא מתמקד בעיקר בתרגום ספרי מתח.
בארוחת ערב אצל חבר הוא פוגש בליה, צ’לנית שמנגנת ברביעייה, גרושה שנים רבות ללא ילדים. היא מגדלת את, פליקס, כלב כנעני מבוגר. מהרגע שפגש את ליה הוא מרגיש שהחיים שלו הם רצף של משאלות שמתגשמות, שיש לו שק של מתנות, עד שאירוע אחד טורף עליו את כל הקלפים והוא מרגיש שמישהו בוחן אותו ורוצה לדעת איך יתנהג. יש פעולה נכונה ולא נכונה.
כיוון שהספר הוא ספר מתח איני רוצה להוסיף על העלילה, כדי לא לפגום בחווית הקריאה שלכם. מאותו אירוע מכונן, המצב שבו נתון אלי, או הבחירה שבחר מובילים לרצף אירועים, שבו בכל שלב ממש כמו שם הספר “הזדמנות לפני אחרונה” יכול היה אלי לבחון מחדש את המתרחש ואת תגובתו, ואולי אף להציל את עצמו.
זה ספר על בחירות, על מצוקות, הסתרות, אולי על גורל, ובעיקר על בדידות.
אלי מוצא עצמו מסובך בתוך הבחירות שלו, מגלה שהוא עושה את אותן הפעולות של הגיבורים כמו בספרים שאותם הוא תרגם, למרות הבקיאות בפרטי ספרי המתח הוא אינו מצליח. מה קורה כשהוא נופל על חוקרת משטרה שבולעת ספרי מתח, שהוא תרגם ומצויה בכל רזי הבלש והמתח ובנבכי הנפש של הפושע?
היא אפילו שואלת אותו “שינית פעם פרט בספר שתירגמת? תגיד את האמת.
מה זאת אומרת שיניתי?
הוספת תוספת קטנה משלך לספר? או מחקת ממנו אקדח, נגיד? החלפת בין שמות של חשודים? אני לא שואלת אותך כשוטרת, זאת הרי לא עבירה על החוק, למה אתה כל כך חיוור? אני סקרנית כקוראת.
אף פעם.
אפילו לא פרט קטנטן? כל הכבוד לך. אני לא הייתי מתאפקת. תחשוב על זה, אפילו את הסוף של הסיפור אתה יכול לשנות. נכון?”
כן, אלי יכול היה בכל פעם לעצור את מפולת השלגים, ואולי לשנות את הסוף של הסיפור, האם יעשה זאת?
דרור משעני בוחר לספר את הסיפור בלשון פנייה, כתיבה שכזו קצת מקשה על הקריאה, ואף יוצרת סקרנות, מי מדבר אל אלי, אלי לעצמו? או אדם אחר מדבר אליו? בעיני זה היה המתח החזק ביותר, רציתי לדעת מי מספר? וכן רציתי לדעת איך תסתיים פרשת ההסתבכויות האישיות של אלי עם עצמו ועם שקריו.
דרור משעני הוא כותב מיומן וחכם, הוא מכיר את הדמויות שהוא בורא, ואוהד אותן, לכן גם אני אהבתי את אלי, שמחתי על כך שמצא זוגיות חדשה, גרושה ללא ילדים, שמחתי שטוב לו עם ליה, כאבתי את הבחירה הראשונה שעשה, אבל הבנתי אותו, לא שהסכמתי. במהלך הקריאה מלמלתי לעצמי,אפילו עברתי אליו, ומצאתי עבורו פתרונות שיצילו אותו,מצאתי עבורו הזדמנות אחרונה, כדי לצאת מהתסבוכת, אלא שכשהגעתי לסוף גילתי, ששכחתי פרט אחד חשוב שנמסר בתחילת העלילה, שאינו מאפשר את ביצוע הרעיון שלי. כך כותבים ספר מתח כהלכה.
אומנם אלי הוא אינו אברם אברם (התגעגעתי אליו) אבל, ליבי יצא אל דמותו של אלי, דמות אנושית, כמו כל אחד שאנחנו פוגשים בו. התנהגותו היא כמו התנהגות של ילד קטן שחושש ומסתבך בתוך השקרים של עצמו.
סיום הספר הוא הפתעה. “זהו שקר מוחלט – וגם אמת לאמיתה.”
ממליצה בחום, לא תניחי את הספר. באחריות !
לא תפסיקו לחשוב עליו גם לאחר סיום הקריאה.
הזדמנות לפני אחרונה, דרור משעני
עורכת הספר: שירה חדד
הוצאת: אחוזת בית, 2026
ירח מים, ספרה המכשף של סמנתה סוטו ימבאו
ירח מים – סמנתה סוטו ימבאו
הספר ירח מים הוא רומן קסום ומכושף, שבו הגיבורים עוברים מסע רצוף בהרפתקאות פנטסטיות.
באחת השכונות ברחוב צדדי בטוקיו יש מסעדת ראמן, אחת הטובות בעיר, התור ארוך. רוב הממתינים רואים את המסעדה, נכנסים אליה ויוצאים, מעטים מהם מגיעים למקום אחר. כי מחוץ לדלת החנות יש עולם אחר, בלתי נראה. כל פעם שמישהו מהצד השני מוצא דרכו לחנות יש לו סיבה טובה. הלקוחות הם אנשים שבחרו בחירות שהתחילו להכביד עליהם והם, בעלי החנות, מסירים מהם את נטל הבחירה הזאת, כדי שיוכלו לחזור לעולם שלהם קלים יותר ומרוצים. מי שאינו זקוק לשירות של החנות נכנס ישר לחנות הראמן, אבל מי שזקוק לשירות פותח את הדלת ונכנס לחנות המשכונות ומפקיד את נטל הבחירה שלו.
האנה, בתו של בעל החנות, מתעוררת בבוקר זה שבו אביה מעביר לידיה את הנהלת החנות, כשהיא מתעוררת היא מגלה שהחנות נפרצה ונשדדה. החרטות שהופקדו בכספת נגנבו גם הם. האנה מתמלאת בחרדה. היא חוששת מפני שומרי החוק, ה־שִׁיאִיקוּאין, יצורים מבעיתים, חצי־אנושיים וחצי־מתכתיים, המסתרים תחת חלוקי קימונו ומסכות לבנות.
אל החנות השדודה וההפוכה נכנס קיישין, עלם צעיר, דוקטור אמריקאי ממוצא יפני, הוא נכנס בטעות, או שלא בטעות אל החנות. לקיישין אין חרטות, הבחירות שלו, בעיקר הבחירה המרכזית שלו היא על ידי הטלת מטבע והוא לא מצטער על כך.
האנה המומה מהזר, זו הפעם ראשונה שעומד מולה גבר שרואה אותה ואומר לה שהיא נחושה, בעלת אומץ לב. כל הלקוחות הגיעו לחנות כדי לקבל עזרה, אבל הוא מגיע לחנות בטעות, עכשיו מסתבר שהוא דווקא רוצה להציע לאנה עזרה למצוא את אביה.
האנה מעולם לא יצאה מהחנות ולא הכירה את העולם החיצוני. היא מגלה לנו ולקיישין שאמה נעלמה לפני שנים ונחשבת למתה, למרות שהיא אינה חושבת כך. “אמא שלי מתה בצד שלך של הדלת הצד של החיים זה מה שאבא שלי לי או שהתפילה הזאתי שקר או שבכל החיים שלי זה היה שקר.”
מכאן נע הרומן בשני יקומים מקבילים, זה המציאותי וזה הפנטסטי. הם עוברים מסע ממקום למקום בעזרת שלוליות גשם, מסע בזמן בין עננים ובורחים מאנשי השיאיקואין המפחידים. במהלך המסע הם לומדים להכיר אחד את השני ומתאהבים. אהבה תמימה, ילדותית. אהבה שבה הם עוזרים האחד לשנייה. המסע הפנטסטי הזה כולו קסום, צבעוני ורך כמו צמר גפן מתוק. לפעמים הלכתי לאיבוד בין השלוליות, היער, והשבילים. הרגשתי כמו בגן השבילים המתפצלים של בורחס, שלא לדבר על עולמות מקבילים. המסע אומנם ארוך ומאוד מפורט, אבל נהנתי מהקסם שלו, מהתיאורים ובעיקר מהגישוש הראשוני והחיזור של האנה וקיישין.
מה יקרה לשניהם, האם אהבתם תצליח? האם אתה מוצא את אמה של האנה ואת אביה? על כך בספר הקסום הזה.
איני קוראת הרבה ספרי פנטזיות, לפעמים אני חוטאת, הספר, ירח מים, הילך עלי קסם וגרם לי לחלום על עולמות אחרים, מקבילים, אולי אחרים מהעולם המציאותי והכואב שלנו. אהבתם של האנה אוקיישין חימה לי את הלב, והזכירה לי, שבעזרת אהבה אפשר לנצח ולהתגבר כמעט על הכל.
והחנות? דווקא אליה לא הייתי רוצה להגיע, לאורך כל הקריאה חשבתי, האם יש לי בחירה שאני מצטערת עליה? התשובה היא לא, כי אז לא הייתי מי שאני כיום.
ממליצה למי רוצה להתנתק ולעבור לעולם אחר, קסום ומכושף, מי שמעוניין לקרוא על אהבת נעורים רכה ונעימה.
ירח מים, סמנתה סוטו ימבאו
מאנגלית: לי עברון
הוצאת: ספרים בעלמא,2026
העינים הגדולות שלי רואות – הדס ליבוביץ
העינים הגדולות שלי רואות – הדס ליבוביץ’
הספר העינים הגדולות שלי רואות הוא ספר שיש בו אהבה וחמלה.
הציור שעל הכריכה משך את עיניי, פני ילדה בפרופיל ועין ענקית סקרנית ומחייכת. למרות שאין לי ילדים קטנים או נכדים רציתי לקרוא את הספר בעיקר בזכות היותו מקדש לשירה שוחט ז”ל. הספר נכתב בהשראת דמותה של התצפיתנית שירה שוחט ז”ל,שהיו לה עיניים כחולות גדולות ולב רחום שחס על כל יצור חי. שירה שוחט ז”ל היפיפה בעלת עיני השקד הענקיות והיפות נרצחה בשבעה באוקטובר במוצב בנחל עוז שבו שרתה. היא וחברות היו העיניים של המדינה.
הספר ריגש אותי בזכות שירה הילדה שבסיפור, ילדה סקרנית שמביטה סביבה ומגלה את העולם. שירה צועדת עם אביה אל הגן. הם משחקים במשחק “העיניים הגדולות שלי רואות.” וכל אחד מגלה לשני מה הוא רואה בדרכו. יופיו של הסיפור הוא שכל אחד רואה דברים שונים, כל אחד נמשך למה שעולמו הפנימי בוחר לראות. שירה הרגישה רואה חיפושית שמחפשת אוכל, בעוד האב רואה עלי שלכת. שירה רואה חלזון על השביל וחוששת לו, והאב רואה ילד עם בלון. האב רואה ספסל שבור ואילו שירה רואה גור חתולים צמא מתחתיו.
הציורים שבספר מתאימים לטקסט הכתוב, הם צבעוניים, מבליטים את עינייה הרואות וטוב ליבה של שירה. הם אפילו משקפים את הניגודים בין האב לביתו, ובעיקר את סיום הסיפור וחוסר תשומת הלב של האב למה שעיניו אינן רואות.
מעבר להיותו ספר עם עלילה יש בספר מסרים חינוכיים רבים.
הספר פותח צוהר להבנה שכל אחד מאיתנו רואה אחרת, גם אם מסתכלים על אותו הדבר, כאן ההורה המקריא לילד את הספר, יכול לשאול, או לשחק עם הילד מה רואים ולהקשיב למה שהילד עונה, כי הילד מגיב לעולם החיצוני מעולמו הפנימי. בדיוק כמו בספר, שירה העדינה והרגישה אוהבת את העולם ורואה בו רק טוב. היא מחפשת ומגלה את בעלי החיים שזקוקים לעזרה וחמלה.
המשחק בין הילד להורה מקרב את שניהם ופותח בפניהם את עולמם הפנימי.
אומנם הספר הוא לילדים, אבל לדעתי הספר מיועד למבוגרים שדרכו יוכלו להבין את עולמם הפנימי של מי שקרוב אליהם.
זה ספר על חמלה ואהבה, רגישות ויופי פנימי. ספר שמעודד קשר בין הורה לילדו.
הדס ליבוביץ’, סופרת ילדים ונוער, כתבה את סיפורה של שירה ברגישות רבה. כמו בכל ספריה היא שמה דגש על ערכים חינוכיים ואנושיים.
האיורים של דניאל פלג הם יצירה בפני עצמה, הם מעשירים את הסיפור, משלימים את עולמה הפנימי של שירה ונותנים ביטוי מוחשי להתנהגותה.
ממליצה בחום רב.
העינים הגדולות שלי רואות, הדס ליבוביץ’
איורים: דניאל פלג
עריכה: נרי אלומה
הוצאת: הקיבוץ המאוחד, ספרית פועלים.
נתן ועמוס – אסף ענברי
נתן ועמוס – אסף ענברי
בנעורי הערצתי את נתן אלתרמן, הכרתי את כל שיריו וציטטתי אותם בכל הזדמנות. רחל מרכוס, אשתו, הייתה מדריכה מלווה בקורס מורות חיילות שבו הכשרתי בצבא. היא זכורה לי כאשה אצילית ומרשימה. מערכת היחסים שלי עם עמוס עוז מורכבת יותר.
אסף ענברי בספרו “נתן ועמוס” מחבר בין שני יוצרים, אנשי רוח שהשפיעו רבות על החברה הישראלית והתרבות. נתן אלתרמן, המשורר, המתרגם, המחזאי, העיתונאי ואיש החברה התל אביבית. עמוס עוז, סופר, מסאי פובליציסט ונואם. שתי דמויות נודעות וידועות שכולם מכירים.
אסף ענברי מפגיש בינהם על רקע אירועים היסטוריים. שתי דמויות שונות בכתיבתן, שונות באידאולוגיה המדינית, מה אם כן מפגיש בינהם? התשובה היא דוד בן גוריון. שניהם תמכו בו, ושניהם התנגדות לו. היתה לי ציפייה לאורך הקריאה שענברי יפגיש בינהם ושניהם ישוחחו, מה שלא קרה, רק בסיום.
אלתרמן היה מתומכי בן גוריון, נפגש איתו והתכתב איתו. אולם לאחר מלחמת ששת הימים, כשבן גוריון אמר שהוא מוכן להחזיר את כל השטחים פרט לירושלים תמורת שלום, אלתרמן לא יכול היה לשאת את הרעיון ומאיש של הצד השמאלי עבר לצד השני והיה בין מקימי מפלגת ארץ ישראל השלמה.
עמוס עוז גדל בבית ששנא את מפא”י, הוא נשלח לבית ספר תחכמוני, כדי שלא יהיה קרוב לערכי מפא”י. עוז כנער גיבש עמדות הומניות, סבל את סבלם של תושבי ירושלים המזרחית. ולא ראה כל יחס לאבני הכותל. בני האדם היו לפני המקומות. “יש לי חס לכותל, יש לי יחס לאבנים האלה. אבל אם היו מפוצצים היום בדינמיט את הכותל וזה היה מחזיר לחיים את מיכה, הייתי אומר: תפוצצו.” אלתרמן ראה בהם שטחים משוחררים ועוז ראה בהם שטחים מוחזקים או כבושים.
שתי הדעות הללו, המנוגדות, עדיין קיימות בחברה השסועה שלנו גם אם עברו כמעט שבעים שנה.
בספרו מתעכב ענברי רבות על פרשת לבון, על מלחמת ששת הימים והמהלכים שלה. מלחמה שכנראה עיצבה את השקפות העולם של שניהם. נתן מתרגש מ”הר הבית בידנו” ומתלבט באיזה משפט לתאר את רגשותיו והקשר האישי של אדם לאומה. עמוס מזועזע מהשבויים המצרים שנכלאו והם בני אדם כמותו.
שתי הדמויות מסופרות דרך עיני המספר החיצוני שנכנס לתודעת הדמויות. אלו היו חלקים בספר שאהבתי, כניסה לתודעת הדמויות מהווה עבורי ספרות. ענברי מהלך בין שתי הדמויות ושתי הדעות המנוגדות. שתי הדמויות היו שונות באישיות שלהם. אלתרמן מעט לדבר בפני קהל, ואילו עוז היה נואם רהוט, יפה תואר שכבש במות רבות.
הקריאה בספר קולחת, הכתיבה של ענברי טובה והוא מצליח להעמיד היטב את ההבדלים בין שני האנשים הענקיים הללו. הספר והעובדות שבו כמעט ולא חידשו לי. גדלתי על ברכי שני אנשי הרוח הללו, הכרתי כל פרט של חייהם האישיים ודעותיהם הפוליטיות והחברתיות.
הספר מבוסס על עובדות היסטוריות אמינות. הפריע לי שניתן דגש רב על חלקים אישיים קצת צהובים בחייהם. בחלק מהפרטים מביא ענברי את דעתו האישית למשל, כשבן גוריון החליט בליבו שהגיעו מים עד נפש, ונמאס לו להיות שק החבטות של התקשורת, והחליט שהוא מרגיש מבודד וגבר בו הרצון להתבודד.
ייחודו של הספר טמון ביכולתו למזג שתי גישות פוליטיות מנוגדות וליצור ביניהן סינתזה מרתקת.
שתי גישות שגם היום מתנהלות בשיח התרבותי ואף מוקצנות ביתר שאת. שתי דעות שהיום אנחנו קוראים להם דעות קוטביות שיוצרות פער. איני יודעת מה היתה מטרת הכתיבה, אולי להראות את הפער בדעות, או אולי להבהיר שניתן לנוע מצד אחד של המפה הפוליטית לצד השני, דווקא בימים כאלו שהקיטוב בעם מחריף.
בספר יש תנועה, התנועה בין שני היוצרים הפוכה. אלתרמן החל דרכו כיוצר, משורר והמשיך בערוב ימיו כפוליטיקאי, עוז בנעוריו שם דגש על הפוליטיקאי שבו ובהמשך פנה להיות סופר יותר מפוליטיקאי, אם כי הביע את דעותיו בפומביי.
הקריאה בספר קולחת, לא החלטתי אם הספר הוא היסטורי, פוליטי, או ספרות. כנראה שהוא כל המרכיבים יחד. אישית חיפשתי את הצד הספרותי, יותר בדיוני, הוא הגיע בפרק האחרון, מאוחר מידי לטעמי.
דעתי אינה אחידה על הספר, מצד אחד הוא כתוב קריא, מעניין, מאידך לי אישית, ממרומי גילי הוא לא חידש מאומה. אני שמחה שקראתי אותו, מצטערת שאיני מצטרפת לשלל המהללים והמשבחים אותו. אולם זו יצירה חשובה לדור הצעיר שאינו בקיא בשני ענקי הספרות שלו, שאינו יודע את כל הפרטים על הדעות הפוליטיות המנוגדות, וגם למי שיודע, שכן הוא מרכז את בעמדות הפוליטיות שלנו גם בהווה.
הקריאה לשיקולכם.
נתן ועמוס, אסף ענברי
עורך: דב אלבוים
עריכת לשון: בני מזרחי
הוצאת ידיעות אחרונות, 2026
מים רבים – נולי עומר
מים רבים – נולי עומר
מים רבים הוא ספר על בדידות וחיפוש אחר אהבה וקירבה.
כשבחרתי לקרוא את הספר הרגשתי כמו ילדה קטנה שבוחרת ספר לפי הכריכה. הכריכה הצבעונית של הספר, הרקמה האומנותית משכו אותי. וכך חזרתי לימי ילדותי שבהם עיני נמשכו לצבע ולציור שעל העטיפה.
בסיום הקריאה הבנתי עד כמה העטיפה מתאימה לנושא הספר.
העלילה מתרחשת בבניין תל אביב מתפורר וטיפוסי העומד לפני הריסה ובינוי. הבניין הוא מטאפורה לדיריו שזקוקים גם הם לשינוי והתחדשות. בחצי שנה האחרונות פעם בשבוע זעקות השבר של דגנית מרעידות את קירות הבית ומאיימות עליהם שיפלו. דגנית משוררת, נשואה לארז בעל עסק משפחתי כושל לפיאות. נעמי, חבצלת ושלומית, שלוש דיירות בנות גיל שונה שומעות את הצעקות כמו כל דיירי השכונה. פעם אחת במהלך הצרחות, לא עמד ליבו של ארז בצרחות שהמטירה עליו אשתו והוא נדם, וחזר לפעול באמבולנס.
בבוקר שבת אחת השקט המפתיע מדירתם של ארז ודגנית הוביל את שלוש הדיירות אל הדירה, ושם הם עומדות המומות מול מחזה חצי איימה.
אותו אירוע מאחד את הדיירים ומחבר ביניהם. שלוש השכנות הופכות להיות חטיבה אחת, שכל כולה רצון להציל את הזוג ואת עצמן. פתאום הן מגלות שיש להן מכנה משותף. הן מגלות את הכוח של החברות.
מַ֣יִם רַבִּ֗ים לֹ֤א יֽוּכְלוּ֙ לְכַבּ֣וֹת אֶת־הָֽאַהֲבָ֔ה וּנְהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּהָ. אהבת האדם היא הנושא המרכזי בספר, ארז ודגנית אוהבים, רק שאינם יכולים לתקשר ולספר אחד לשני מה הם חושבים ורוצים, או למה דגנית צועקת עליו.
המים רבים בספר ומופיעים בדרכים שונות, מים שנוטפים מהתקרה, גשם שמזליף מים רבים על העצים.
הבניין הוא הדבק שמחבר בינהם, למרות היותו מתפורר וממתין להריסה הקירות שלו מחזיקים את דייריו. “דגנית עלתה במדרגות וידה אחזה במעקה העץ החום כהה, העשיר, המסתלסל בקצהו בכל קומה וקומה. לפחות המעקה הקשיש נשאר חזק. היא הסתכלה על המרצפות השבורות פה ושם עם דוגמת המשושה המצוירת עליהן בצבעי מוקה, חום ולבן, והרגישה שעם כל דריכה, על כל מדרגה, ליבה מתמלא אהבה.”
כל אחת מהדמויות בודדה בדרכה שלה. כל אחת נושאת עימה כאב אישי. המפגש ביניהם מעמיד אותן מול כאב הבדידות וכאב העבר, הן מגלות ששיחה מקרבת ומפיגה את הבדידות, אך מעל לכל האהבה והחמלה היא המרפא שלהן.
דגנית שהיתה שקועה בשירתה ובריחוק מארז, בעלה, מגלה על עצמה. כל אחת מהשכנות מייצגת עבורה פן אחר, שלומית מיצגת עבורה ניצוץ ותאווה לחיים, דרכה היא מגלה שסיפרה לעצמה סיפורים כוזבים ואילו שלומית חייה חיים מלאי תשוקה ומשמעות. נעמי מלמדת אותה על זוגיות והבנה, וחבצלת מראה לה שאפשר לממש חלומות. הקירבה ביניהן היא סוג של קירבה סימביוטית שנוגעת בהן ומאפשרת לכל אחת ללמוד על עצמה.
לדמוית בספר סודות ופחדים שלאט לאט נפרמים, כמעט כמו פרימת רקמה או תפירה.
הכתיבה של נולי עומר צבעונית, נועזת בדיוק כמו הרקמה שלה. יש בכתיבה ובצרופי המילים והמשפטים משהו מתריס, אם ברקמה בעזרת תכים מיוחדים ושונים היא מחברת את הרעיון של הציור, כך היא עושה בכתיבה, מצרפת מילים ומשפטים ססגוניים שמעלים חיוך על פני הקורא.
השפה שלה נעה בין שפה גבוהה לסלנג אישי. מה שיוצר אמינות וקירבה בין הקורא לדמוית. “התעלמת ממנה” חושב ארז “השירים שלך עניינו לך ת’תחת.”
ספר צנום, זורם וקריא, בעל עלילה מצומצמת, אהבתי את הדמויות, הרגשתי שאינן מפותחות מספיק, והעלילה קצת התפזרה לי. למרות זאת הספר אחז אותי ולפת אותי כמו חוטי הרקמה וקראתי אותו בנשימה עצורה. ממש התאים לי לתקופה המוזרה הזו.
ספר לכאורה קליל עם משמעות עמוקה יותר.
ממליצה בזכות השפה המיוחדת והצבעוניות שבו, זהו ספר מושלם למי שמחפש קריאה קולחת ונעימה
נולי עומר היא אומנית רב תחומית, שחקנית, קומיקאית, סופרת, מציירת ברקמה. אני עוקבת אחר עבודת הרקמה המדהימות שלה.
הכריכה היא עבודת יצירה של הסופרת.
מים רבים, נולי עומר
עריכה: דנה שמחיוף שחף
הוצאה: קתרזיס, 2025
גנים בימי מלחמה , ספרו הקסום של תיאודור צריץ
גנים בימי מלחמה – תיאודור צריץ’
שם הספר, גנים בימי מלחמה, לא הזמין אותי לקריאה בגלל המילה מלחמה. מי יוצא לגן בימים אלו שטילים מתעופפים בשמים. ומי בוחר כעת לקרוא ספר שהמילה מלחמה היא בכותרתו?
אבל, אל תתנו לכותרת להטעות אתכם. שם הספר מכיל בתוכו את תמצית הספר. מלחמה היא הרסנית, יש בה מוות. ואילו הגנים הם התקוה וההתחברות של האדם לטבע. הספר הנפלא הזה לקח אותי לעולם שכולו יופי, צבע, פילוסופיה ואפילו מחקר.
לאורך הקריאה הדהד בי, סיפורו של חוני המעגל שנטע עץ בגיל שבעים למען הדורות הבאים. האדם מעביר את יופי העולם ופריו לדורות הבאים, הנטיעה היא סמל של שורשיות, קיום והמשך.
תיאודור צריץ’, היה סטודנט לספרות בן 22 כשברח מארצו, סרייבו, בזמן המלחמה ב1992. הוא נדד ברחבי אירופה ללא יעד, ועבד בעבודות מזדמנות. הוא חזר לארצו שנתיים אחרי שזכתה בעצמאות, השתקע בכפר מבודד, הפסיק לכתוב והחליט לטפח את גינתו. הנדודים של צריץ’ באירופה נכפו עליו, בזמן מסעו הוא חיפש מקום שיש בו רוח, וכך הוא מוצא את הנחמה בגנים במדינות שבהן שהה. נקודת המבט הרגישה שלו היא אסטטית, פילוסופית, היסטורית ואפילו אנתרופולוגית.
זה ספר שכולו שירה, שיר הלל ליופי, לטבע, לשורשי האדם והאדמה. יש בו זיכרונות, שילוב של עבר והווה עם מבט אל העתיד.
הגן כמקור חיים והגן כבית קברות שזורים לאורך הספר כולו, הן מעל פני השטח והן מתחתם. הגן מייצג יופי וחיוניות, אך בו בזמן הוא טומן בחובו כמילה ונבילה המבטאות את המוות – כחלק בלתי נפרד ממחזור החיים.
הגן הוא יצירת אומנות שמשתנה בכל רגע.
בראשית הוא יוצא לחקור היה גנו של הבמאי, דרק ג’רמן, שנפטר מאיידס. זה גן שהוא למעשה בית קברות. “הגן שפע חיים, והמוות היה נוכח בו בכל מקום.” אוקסימורון מעניין. ג’רמן שידע כי ימיו ספורים, למרות שגן צריך זמן כדי שהעצים בו יגדלו, הוא טיפח את הגן כאמונה בעתיד, כמו חוני המעגל. בביקור של צריץ’, בגן שנראה עבורו כמו בית קברות, שבו כל אבן הזכירה לג’רמן את חבריו שנפטרו. “אני הולך בגן הזה, יד ביד עם חברי המתים.”
בסיפור המקראי , גן העדן היה אמור לספק לנו חיי נצח, אך הגן הזה הוא גן שלאחר הגרוש, גן שהוא בית קברות. אומנם אלוהים גרש אותנו מאותו הגן, אך נתן לנו אפשרות לברוא חלקת גן עדן שיש בה יופי כמרפא.
שריץ’ מבקר בגנים רבים השונים זה מזה. יש גנים פראיים, גנים מטופחים ומשורטטים, גנים מוסתרים, אך אין ספק, שהגנים כולם מביאים לו שמחה, מעוררים בו את יצר החיים והקיום. הם מעלים שאלות בפניו ובפני הקורא על המשמעות הפילוסופית והקיומית של הגינות, הפרחים ובעיקר עבודת האדמה. הוא הרי ברח ממדינתו, מארצו ומאדמתו, הגנים עוזרים לו להבין את החיבור התמידי של האדם עם האדמה, ההתחדשות ובעיקר מה הוא מותיר אחריו אחרי מותו. כמו אודיל הרווקה הערירית שמתגעגעת לעיר שבה גדלה והיא נעלמה לה תחת הקידמה. אודיל מגדלת גינה בתנאים לא תנאים, בחצר חשוכה שהיא חלק מהדירה. סוגי השרכים הרבים שבגינתה הם כמו ילדיה.
בגני פיינסהיל הוא אינו מבקר אלא עובד כגנן, מה שמאפשר לו להבין מהו גן. כאן הוא מגלה שזהו “גן שחיבר משורר.” זהו גן שבו בעל המקום החזיק נזיר גן, שאינו נזיר, אלא משמש כחלק מהנוף והאווירה.
לפעמים הוא עורך מעין מחקר אנתרופולוגי בגנים שהוא מטפל בהם, למשל בגני טווילרי שבפריז הוא בודק את היחס ההפוך בין הפסלים ויופי הגן לגננים שעובדים בו, גננים קשי יום בעלי פנים קשוחות שאין להם ציפיות גדולות מהעתיד.
הספר הפיוטי והצבעוני הזה. הכתוב בחן ויופי כמו גן אלוהי משרה על הקורא אווירה קסומה. צריץ’ מצליח להעביר את אהבתו לגנים, לפרחים, לאדמה ובעיקר לתכלית הגנים באופן טבעי כל כך, כמו הטבע והיקום עצמו. הגן אינו רק גן פיסי, אלא גן המוצף ברוחניות ונשגבות של יופי ובריאה. גן שהוא אינו געגוע לגן האלוהי של ספר בראשית, אלא גן מוחשי שיש בו שורשים. או כמו שאומר בסיום הספר “האם אין זו תקוותו הסודית ביותר של האדם? לחזור אל האדמה, להיות איתה שוב גוף אחד, ולדבר בשפתה-לא, להיות שפתה. תו בין תווים במנגינה ללא התחלה וללא סוף.”
השיטוט בגנים דרך מחשבותיו של צריץ’, ניחמו אותי בימים אלו, נתנו לי תקוה, המלחמה תסתיים, תמיד המלחמות נגמרות, אולם גנים וערכם הרב כנותני יופי, שלווה והבנה קיומית, יישארו לעד ותמיד יהוו מקור נחמה ורוגע.
תודה להוצאת תשע נשמות שהביאה לנו את הספר הנפלא והפיוטי. ספר כל כך חשוב שעושה מסאג’ ללב וליטוף לנשמה בימים שכאלה.
ממליצה בחום.
גנים בימי מלחמה, תיאודור צריץ’
מצרפתית: אריקה מחיה
עריכה: מרקו מרטלה
איורים: ניקו אריספה
עורך ומוציא לאור: אוריאל קון
עריכת תרגום: מיכל שליו
ימים בחנות הספרים של מוריסאקי – סטושי יגיסאווה
ימים בחנות הספרים של מוריסאקי – סטושי יגיסאווה
הספר, ימים בחנות הספרים של מוריסאקי, הוא ספר גדוש ברגש וחמלה.
יש לי חולשה לצמדי מילים, שהמילה ספרים היא אחת מהן, יש לי גם חולשה לספרות יפנית, כך שהספר “ימים בחנות הספרים של מוריסקי” היפנט אותי טרם התחלתי לקרוא.
כשהחבר של טקאקו בת העשרים חמש, דמות די משעממת ואפרורית, אומר לה “אני מתחתן” היא בטוחה שהצעת הנישואים תגיע במשפט הבא. אלא שהוא ממשיך ומספר לה שהוא מתחתן עם בחורה ממחלקה אחרת, שאיתה הוא יוצא כבר שנתיים וחצי. ומיד מוסיף ואומר “את יודעת שאנחנו יכולים להמשיך להיפגש פה ושם.” טקאקו המומה ואינה אומרת מילה, כל מה שהיא עושה, זה להיכנס למיטה ולבכות, אחר כך להתפטר מעבודתה ולהמשיך לבכות. ואז דודה, סאטורו, אחי אמה, מציע לה לגור בחדר שמעל לחנות הספרים שבבעלותו תמורת עזרה. טקאקו מסכימה, היא עוברת לחנות הקטנה והמעופשת עם הדוד המשונה שאשתו עזבה אותו כמה שנים קודם לכן.
החנות נמצאת ברחוב שכולו חנויות ספרים המסווגות לפי נושאים, כמה הייתי רוצה להיות ברחוב, ולעבור בין החנויות.
טקאקו שוהה בחנות ימים רבים, החנות היא עבורה כמו רחם מגוננת, שגורמת לה להיוולד מחדש. בעבר היא לא קראה ולא הכירה ספרים, עכשיו כאן בחנות היא מתחילה לקרוא ספרים ולראות את העולם דרך עלילות אינסופיות. בתחילה הדוד המשונה אומר לה אמירות משונות ומוזרות והיא חושבת בליבה, איך תאלץ לסתדר איתו, בהמשך היא תבין שהדוד החכם שלה, משמש כחונך עבורה, הוא אומר לה משפטי חוכמה ומשפטי מפתח לחיים. “החיים שלך הם לא שייכים לאף אחד אחר.”
אחרי תקופה שהיא הרגישה לבד בעולם, כרגע עם הדוד שלה היא, מרגישה שמישהו דואג לה, מישהו מתרגז ממה שהיה לה חשוב, כאילו קרה לו בעצמו.
המסע האישי שטקאקו עוברת בחלק הראשון של הסיפור הוא בחנות, ברחוב המצומצם. בחלק השני לאחר שבגרה ונפשה מעודדת, היא עוברת מסע פיסי.
בוקר אחד מתייצבת מומוקו, אשתו של הדוד בפתח החנות ומכריזה “חזרתי” מכאן היא לוקחת את טקאו למסע בהרים, מסע שיהיה מעין מסע חניכה והשלמה למסע הקודם שלה.
הספר הקטן הזה מתמקד פנימיות של הדמויות,דמויות שאינן מדברות או מספרות לאדם אחר מה הן מרגישות. היפנים ידועים כסגורים ומופנים ולפעמים מקבלים את העול כמו שהוא, ללא ניסיון להבין. טקאקו קיבלה את נטישת חברה ולא העיזה לומר לו. דודה גם הוא שתק כשאשתו האהובה נעלמה, גם העובד בבית הקפה אינו מגלה לחברה של טקאקו את חיבתו אליה.
הסיפור ממוקם ברחוב של ספרים ובחנות ספרים עתיקה מלאה בספרים, אך הספרים והחנות משמשים תפאורה לדמויות. בדר”כ עלילות המתרחשות בחנות ספרים, הן עלילות שבהן הספרים הם אלו המובילים לשינוי או להבנה אצל הדמויות, כאן הדמויות אלו שחיות בחנות הספרים ואלו שאוהבות לקרוא, הן שמובילות לשינוי אצל הדמות.
הספרים נמצאים ברקע, בהבנה שהקריאה מלמדת, מרחיבה אופקים, וזו שמובילה את הדמות לשינוי ובכך משפיעה עליה. לא חשתי בשינויים שעברו הדמויות בעקבות קריאת ספרים. מה שכן הרגשתי, זה צורך לקרוא את כל הספרים של הסופרים היפנים שמוזכרים בספר.
ספר קטן,קליל, קריא, שמכיל נושאים רבים, כמו: נאמנות, משפחה, ידידות, מה הם הדברים החשובים באמת בחיים, אמונה פנימית ובעיקר כנות. סיפור התבגרות שעובר דרך חנות הספרים. מה שהפריע לי היתה הכתיבה הפשטנית ואפילו השטוחה, אולי כי הספר תורגם מאנגלית ולא ישירות משפת המקום, למרות הכתיבה, עדיין נהנתי מקריאתו.
מי שמחפש ספר קל שאינו מאתגר, ומודע למגבלת הכתיבה ייהנה מהקריאה
ימים בחנות הספרים של מוריסאקי, סטושי יגיסאווה
מאנגלית: אביגיל בורשטיין
הוצאת: כנרת זמורה,2026
לינדנברוק – ירמי פינקוס
לינדנברוק – ירמי פינקוס
הספר לינדנברוק הוא ספר משעשע עם דמויות ססגוניות.
רק המחשבה על ספר חדש של הסופר ירמי פינקוס מעלה חיוך על פני ועושה לי טוב ושמח בלב.
ירמי פינקוס הוא מאייר, קומיקסאי וסופר. הוא אינו מפריד בין מלאכת האיור לכתיבה. כסופר וקומיקסאי, הוא כותב מילים בקו מכחול, והופך את דמויותיו לרישומים קריקטוריסטיים מוחשיים. כתיבתו משעשעת, מבודחת וצבעונית, היא נקראת כמו יצירה גרפית אחת גדולה, כמו פוסטר ססגוני ומלא הומור.
לדוגמה: “יוזף רוּדל, רווק נשוא פנים כבן שישים וחמש, שפם לבן של גנרל ורעמת שיער מסורקת בקפידה מעטרים את פניו השמנים והסמוקים, שמבט טוב מזג נשקף מהם.”
“הדלת נפתחה. לֶנקה וגאלקינה חזרו ובעקבותיהן מרחף שובל של טבק. מאחוריהן הופיעו פני התרנגולת החשדנית של פראו פאולוס.”
לינדנברוק, שדה תעופה נידח, טרמינל עמוס בנוסעים שלרובם זו חניית ביניים. הפרק הראשון של הספר משעשע ויכול להיות עצמאי אינו פותח בדמות הראשית, אלא רק מציג אותה כבדרך אגב. הפרקים הראשונים בנויים כהצגת הדמויות במחזה התיאטרלי הזה. דמויות שחלקן אורחות לרגע, בדיוק כמו האנשים ששוהים בחניית הביניים בטרמינל, וחלקן ימשיכו לפרק הבא. מטרת כל הדמויות היא להציג את דמותו של הגיבור הראשי, מיקי לוינסון. דרכן אנו לומדים עליו. מיקי, איש צעיר מעפולה, איש פשוט ואפור שלא משאיר חותם על אף אחד. בכל מפגש עם הדמויות מיקי בורא עצמו מחדש, פעם זכה בלוטו, והכפיל אותו לאחר שהשקיע נכון במניות. פעם הוא עומד למות, פעם אביו נפטר ובאחרת אמו השאירה אותו יתום. אבל לכולם מיקי מספר שהוא בודד בעולם, אוהב לטייל ללא חפצים, רק עם תיק, הוא אינו נקשר לחפצים.
“ומאז אני נוסע בעולם. אני בלי אישה ובלי ילדים, ככה שאני חופשי. אני לא אחד שצובר: לא רהיטים, לא מזכרות, לא בגדים. כל מה שאני צריך נכנס במזוודה אחת ותרמיל גב. אם חסר לי משהו אני קונה, משתמש וזורק. אני טס לאיזה מקום, נשאר עד שאני ממצה וממשיך הלאה לאן שבא לי.”
מי אינו רוצה לברוא את עצמו כל פעם מחדש, להמציא ביוגרפיה חדשה לפי מה שעולה ברוחו באותו הרגע? כזה מיקי, לכל אחד הוא מספר סיפור אחר, רק שלמיקי סיבה אחרת מאיימת, שבגינה הוא ממציא לעצמו ביוגרפיות חדשות.
השהייה בטרמינל שכוח האל הזה היא כתוצאה מאיזו מגפה עולמית, שבגללה אסור לצאת מגבולות הארץ, זוכרים, היתה פעם מגפה שפחדנו ממנה, לא ידענו שיגיעו אלינו פחדים חדשים וגרועים יותר.
מיקי שוהה בשדה התעופה, אינו מתקשר עם העולם ונפגש עם חלק מהדמויות שהכרנו. הוא כלוא בשדה התעופה ואנחנו איתו. מה יעלה בגורלו של מיקי ושאר הדמויות? מחכה לנו הפתעה בפרק האחרון.
זה ספר מצחיק עד עצוב או להפך, עצוב עד מצחיק. הדמויות המוזרות שבו הן תיאטרליות ואפילו גרוטסקיות, דמויות שמזכירות דמויות מספריו הקודמים של ירמי פינקוס, והן כולן כאילו לקוחות מסרט של פליני.
מיקי לוינסון הוא דמות של אנטי גיבור, איש כושל שבורח מעצמו אין ספור פעמים וממציא עצמו בכל פעם מחדש. אני אישית לא הרגשתי כלפיו שום רגש. בניגוד אליו אהבתי את דמותה של ולנטינה, המנקה של שרותי הטרמינל, לטעמי היא דמות לספר שלם.
עלילת הספר אינה מרתקת, אלא מהווה יותר מפגש עם דמויות במקום נידח, אך הרומן הזה עם הדמות נטולת האישיות הוא ססגוני, מלא בצבע ובעיקר בהומור. הוא אמנם אינו הטוב שבספריו, אך הוא מספק חגיגה ושמחה על הלב בימים אלו.
לינדנברוק, ירמי פינקוס
עורך הספר: עודד וולקשטיין
הוצאת: כתר,2026
נישואים מושלמים, ספרה המותח של ג’ניבה רוז
נישואים מושלמים – ג’ניבה רוז
שם הספר, נישואים מושלמים ,כשעל המילה מושלמים מועבר קו מחיקה, מסגיר את תוכנו, הקורא מבין שמדובר בנישואים לא מושלמים למרות שעל פניו הם זוג מושלם חיצונית.
שרה מורגן היא עורכת דין פלילית מאוד מוכשרת, היא אחת מעורכות הדין הטובות בוושינגטון. ההצלחה תובעת ממנה מחיר כבד. שעות רבות במשרד פוגעות בחיי הנישואים שלה. בעלה, אדם מורגן, הוא סופר שהצליח לכתוב רב מכר מוצלח אחד, ומאז הוא לא ממריא. חוסר היכולת לשחזר את הצלחתו גורמת לו לתיסכול מול הצלחתה של אשתו.
אדם ושרה נשואים עשר שנים ללא ילדים. התשוקה הפיזית בינהם מאוד עוצמתית, לפחות מצידו של אדם שבכל פעם כשרואה אותה, גופו משתוקק אליה. שרה אינה מעוניינת בילדים כדי שלא ייפגעו בקריירה שלה. אבל בלילה שבו היא מפתיעה את אדם ומודיעה לו שהחליטה לשנות את דעתה ולהביא ילד לעולם, זה יהיה לילה גורלי. שרה עדיין לא יודעת, זה ליל הרצח של המאהבת של אדם, שנמצאה במיטתם בבית הנופש שלהם. אדם מואשם ברצח כיוון שהיה האדם האחרון שהיה עם הנרצחת.
שרה אינה מתלבטת ומחליטה להיות הסנגורית שתגן עליו.
“אני כאן כעורכת הדין שלך, לא כאשתך.
למה את מגינה עלי, אחרי מה שעשיתי לך
כי כשאמרתי עד המוות התכוונתי, ואני היחידה שיש לה סיכוי להוציא אותך.”
גם אני תהיתי מדוע שרה לוקחת על עצמה תפקיד מורכב שכזה, ואם בכלל מותר לה מבחינה משפטית. (כנראה שכן). במהלך הקריאה עלו בי מספר רעיונות לסיבה שהיא מחליטה להגן בכל מחיר על בעלה.
“אני אולי הסיכוי הכי טוב שלך לצאת מזה, אבל אני לא יודעת אם אצליח להתעלם במהלך העבודה מהכאב והכעס שלי.” ושרה מצליחה להפריד בין הכאב לעבודתה.
מתחילת הקריאה היה לי מאוד ברור שאדם אינו אשם ויזוכה, אבל הסופרת מצליחה לשנות ולהפוך את הקערה על פיה מספר רב של פעמים, העלילה מסתבכת ומתפתלת, כל אירוע מושך אחריו אירוע אחר ופרטים נוספים, עד שכולם הפכו לחשודים בעיניי, כולל אמו של אדם.
הספר כתוב משתי נקודות מבט ולסירוגין. שרה ואדם. בכל פרק דמות אחת מספרת ומאירה על הדמות השנייה ונותנת את נקודת מבטה. היה לי קשה להזדהות עם אדם, שנראה בעיניי דמות שטחית ואפילו ילדותית. שרה עורכת הדין המעולה היתה דמות חזקה שמצליחה לשרוד ולתמרן בין האירועים.
לא סיקרן אותי מי רצח, יכולתי לקרוא את הפרק האחרון, אלא שהסתקרנתי כיצד שרה תצליח להוכיח את חפותו של בעלה כשהכל מתחיל לבעור מסביב, ומה יעלה בגורל הנישואים שלהם.
לטעמי יש חורים בעלילה וחלק מהפרטים אינם אמינים, אבל הם אינם פוגמים בסקרנות וברצף הקריאה.
קראתי את הספר ביום אחד ללא הפסקה. אהבתי שחשדתי בכולם ובעיקר הייתי מופתעת מהסיום.
ספר מרתק בייחוד לימים שבהם הריכוז שלנו אינו במיטבו.
ממליצה.
נישואים מושלמים, ג’ניבה רוז
מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי
עורכת תרגום: חמוטל לוין
הביאה למערכת: ענת לנדאו
הוצאת: מטר 2026