הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
שי אספריל ו”השופט” אצלי בסלון הספרותי
כמה חיכינו לפגישה עם שי אספריל, רצינו כל כך לדעת על אריאל, זאביק, מרסל ולמה סו נעלמה לנו כל כך מהר. הסתקרנו על הבחירות שלהן. על קבלת ההחלטות שלהן שהובילה את העלילה לאן שהובילה.
שי אספריל בשקט עדין ובבטחון סיפר לנו על עצמו כילד שבילה שעות בספרית נווה שרת ת”א. המעבר להוד השרון גילה לו עד כמה הספרייה היתה משמעותית עבורו. הרצון לכתוב ספר נטע בו כשהמורה בכיתה א’ פרסמה ספר, כבר אז ידע שהוא רוצה לכתוב. אימו אפילו שכרה לו מכונת כתיבה.
שי גילה שכתב בתקופות שונות בחייו, ובזמן לימודיו באוניברסיטה פרסם סיפורים קצרים.
ברומן “השופט” העסיק אותו היחס שבין אמת ושקר, וחופש הבחירה. לטענתו סוד הוא כמו שקר ואפילו אכזרי יותר מבדיה שנאמרת, הסוד הוא הרסני. הדמויות בספרו נעות על התפר שבין אמת ושקר. הדמויות לוקחות אחריות וגורלות על חייהן.
שאלנו וחקרנו אותו על הדמויות, מדוע אריאל כל כך רצה להיות שופט. מדוע בחרה אימו לומר לו את מה שאמרה לפני מותה.
רצינו לבדוק האם יש פרטים ביוגרפים בספרו, התשובה הפתיעה אותנו, הספר אינו על חייו, אלא על מה שמעסיק אותו.
האם ידעת כיצד יסתיים הספר? “לא”, ענה לנו שי , “לא היה לי מושג”.
משפט הפתיחה של הספר הדהד במוחו זמן רב והוא ידע טרם הכתיבה שזה יהיה החוט הראשון. על פרק הסיום שלטענתו שנוי במחלוקת אמר שזהו פרק שיש בו חסד.
שי ריתק אותנו במשך שעה וחצי, סיפר על עריכת הדין, על בית המשפט, על עצמו, על כך שהספר נכתב יחסית בזמן קצר, נתן דעתו על עבודת הסופר והיחס לקורא.
רציתי לשאול עוד הרבה שאלות, לדעת איך הדמויות חיות איתו ביומיום במהלך הכתיבה, איך הוא עורך את הכתיבה, אבל הזמן אץ לו וטס כל כך מהר שנשארנו עם תהיות ושאלות למפגש נוסף.
לסיום אפיזודה מצחיקה. בתחילת השיחה, אמר שי לאחת המשתתפות ,”את היית המורה שלי למתמטיקה .” אני תהיתי עד כמה הגיוני הוא שהמשתתפת היחידה מהוד השרון תהיה המורה למתמטיקה של שי. ואם אין קשר לצרופי מקרים, גורלות, ולספר “השופט” אז מה זה?
תודה לך שי אספריל על בוקר נפלא, מעשיר ומחכים. מחכים לספר הבא ולמפגש נוסף.
סקירה שלי על השופט של שי אספרילהשופט
ארץ אחרת , ספרו הנוקב של ג’יימס בולדווין
עלילת הספר “ארץ אחרת”, מתרחשת בשני מקומות, הארלם ופריס. הארלם היא ארץ אחרת עבור הלבנים החיים במנהטן, ופריס היא ארץ אחרת עבור האפרו אמריקאים של אמריקה.
ואולי בולדווין מדבר על ארץ אחרת שעליה הוא חולם, שאותה היה רוצה לראות. ארץ שבה הלבנים והאפרו אמריקאים יחיו יחד ללא הבדל. בעיקר ארץ שבה הלבן יבין את כהה העור.
זהו סיפורה של חבורה, סיפורה של אמריקה בשנות החמישים.
רופוס, הדמות המאחדת בין אנשי החבורה הוא נגן ג’אז שהיה בעברו נגן מצליח, כיום הוא נמצא בשולי החברה. הוא אינו עובד, הוא אלים וזועם. רופוס פוגש בליאונה, צעירה לבנה, גרושה, אם לבן ומעוררת בנפשה. עכשיו כשהם זוג הוא עומד מול תהיות. אנשים מסתכלים, ״ורופס הבין שלא חשב כלל על העולם הזה ועל כוחו לשנוא ולהרוס״ רופוס מכה אותה ומְכַלֶה בה את כל זעמו הפנימי על העולם. הכעס העיקרי שלו הוא שהאדם הלבן יכול לנהל מערכת יחסים עם כהת עור, אבל כהה עור לא יכול לנהל מערכת יחסים עם לבנה. מערכת היחסים הקשה מדרדרת אותו לבחירת קשה.
חבריו ומשפחתו המומים מהאירוע ומנסים להבין את מניעיו. המשך העלילה מתמקד בחבריו ובסיפור האישי של כל אחד מהם. ויוואלדי חברו של רופוס הוא סופר מתחיל שאינו מוצא דרכו באומנותו. אריק הוא שחקן החי בפריס עם בן זוגו וחוזר להארלם, איידה אחותו של רופוס מנהלת מערכות יחסים עם חבריו.
לי נדמה שהחיפוש אחר סיבת מותו של רופוס הוא למעשה הניסיון לראות ברופוס מה הוא היה עבורם. לכל אחד זיכרון אחר ממנו. עבור כולם הוא מייצג את מה שהם הדחיקו, את הכעס והזעם על יחס החברה אליהם.
מערכת היחסים בין הדמויות טעונה רגשית ומינית. מערכת יחסים שמובילה לכאוס פנימי ביניהם.
הספר הוא מסמך חשוב על מצב השחורים בארה”ב לפני מרטין לוטר קינג ולפני מתן זכות הצבעה בכל מדינות ארה”ב. הוא מתאר את כאבם האישי של השחורים והזעקה הפנימית הכואבת שלהם על כך שלָָבן לעולם לא יבין. איידה אומרת לויואלדי שלעולם לא יבין איך זה להיות שחור.
“ארץ אחרת” הוא ספר על בדידות, בעיקר בדידות של השונה בחברה שאינה מקבלת.
“אדם אף פעם לא נשאר לבד בניו יורק, עליו בכל זאת להיאבק בכל כוחו כדי לא לגווע מבדידות.״
ג’יימס בולדווין כתב את הספר לאורך שנים במספר מקומות בעולם. הספר מבטא את השקפת עולמו על מיניות, הומוסקסואליות, מצב השחורים בארה”ב ובעולם, מאבקים, ייסורים, חלומות שלא יתגשמו.
הספר אינו קל לקריא, הן בגלל נושאו ובעיקר בשל סגנון הכתיבה ומבנהו. קשה היה להתחבר לדמויות האבודות והמיוסרות. קשה גם שלא לחשוב על אומללותן. בקריאת הספר הרגשתי שאיני יכולה לשפוט את הדמויות כיוון שמעולם לא חוויתי את מצב האפלייה שלהם.
אומנם הספר נכתב לפני למעלה מחמישים שנה וחל שיפור מזערי במצב השחורים בארה”ב, אך עדיין יש הרבה מה לתקן והרבה להבין את נפשם ואת תחושת הקיפוח שמלווה אותם עד היום.
“ארץ אחרת” הזכיר לי ספר אחר, ספרו של קואטס ,”בין העולם וביני” שנכתב בהשראת ספרו של ג’יימס בולדווין, “The Fire Next Tim שאותה כתב כמכתב. בספרו פונה קואטס במכתב לבנו בן ה-15 ומגולל בפניו את תולדות הכעס העצור בליבם של השחורים. הפניה אינה רק לבנו הביולוגי, אלא לכל הילדים שנולדו בתקופה האחרונה, בתקופת עידן הגלובליזציה.
“ארץ אחרת” מביא את סיפורה של אמריקה, סיפורם של השחורים שלמרות היותם משוחררים מכבלי העבדות עדיין נתונים לכבלים הפנימיים שלהם ולכבלים של הלבנים בם.
בסיום הספר בשיחה בין איידה, אחותו של רופוס לוויואלדו, מאהבה הלבן היא אומרת :
״זאת הצרה עם כל התקופה והמקום האיומים האלה. ואני לכודה. ואין שום טעם להאשים את האנשים או את התקופה-כל אחד הוא בעצמו כל האנשים האלה. אנחנו התקופה.״
״את חושבת שאין לנו תקווה?״
״תקווה לא. אני לא חושבת שיש תקוה. אנחנו ריקים מדי כאן.״
“ארץ אחרת” ספר נוקב ,קשה, אך חשוב לקריאה. ממליצה.
מעט על הכריכה, הציור “איך סבתא רואה אותי ” של הצייר רונלד ג’קסון הוא חלק מסדרה. ג’קסון נולד בחווה בדרום ארה”ב. שרת בצבא. לדבריו הוא אינו צייר דיוקנאות, דרך ציוריו הוא מנסה לחקור את מורכבות האנושות, לכל אדם סיפור אישי שאותו הוא מראה ואותו מסתיר.
על עבודותיו באתרhttps://www.ronaldjacksonartworks.com/about
ארץ אחרת, ג’יימס בולדווין
מאנגלית, גיא הרלינג
הוצאת עם עובד 2019
המידות הקטנות” שהן מידותיה הנעלות של נטליה גינצבורג”
״המידות הקטנות״ הוא יומן הגיגים מהפנט, מחשבות פילוסופיות ספרותיות על החיים.
נטליה גינצבורג בעיניי היא החשובה שבסופרות איטליה. היא האם הגדולה שממנה צמחו אלזה מורנטה ואלנה פרנטה.
הרבה שנים חלפו ועדין אני זוכרת את ההלם וההפתעה שחוויתי כאשר קראתי את “קולות הערב” שלה.
נטליה גינצבורג כותבת במינימליזם מדויק. כאילו מדווחת ומוסרת פרטים. בכוונה אני משתמשת במילה “כאילו”. על פניו השורות נקראות כדיווח, אך בקריאה מצטברת של המילים הן הופכות לסיפור פיוטי, או נכון יותר לפילוסופיה סיפורית.
קריאתה היא חוויה מצטברת. משפט ועוד משפט. לוקחים אויר ו…הנשימה נעתקת.
הכתיבה שלה היא לירית וציורית. יש משהו מלא ברגש ובחום בתיאור דבריה.
“המידות הקטנות” אינו ספר סיפורי עלילה, הוא אוסף זיכרונות שמתארים ממה עשויים החיים והזיכרונות. מה משפיע עלינו ואיזו חוויה אנחנו משמרים. המשפטים הפשוטים ברורים, התיאורים הצבעוניים והאמירות שעוברות מדור לדור הם תמצית הזיכרון בעיניה. הכתיבה הישירה בגוף ראשון יוצרת תחושה של הזדהות.
בסיפור “נעליים בלויות” הנעלים הן מטונימיה לגיבורה. בזמן המלחמה נעליה התבלו עד שהתרגלה להן ומאז היא מעדיפה להתהלך בנעליים שאיבדו צורה. בכך היא משמרת את ימי המלחמה. “גם עכשיו אני נועלת תמיד נעליים בלויות, כי אני זוכרת היטב את הזוג ההוא.”
“דיוקן של חבר” הוא סיפור הספד וזיכרון על חבר אהוב. העיר היא מטונימיה לחבר שאיבדו, בכל ביקור בה הם מרגישים שחברם שוב החיים.
“נדמה שבכל פינה ובכל קרן רחוב נוכל לפתע לראות את דמותו הגבוהה במעיל הרכוס למחצה.“
נטליה גינצבורג מפליאה בתאוריה, מתארת בדיוק רב את כל הפרטים הקטנים המרכיבים את התמונה השלמה של חייה וממה הושפע עולמה הפנימי. הכתיבה שלה היא כתיבה בעלת מקצב פנימי, כמו שקשוק גלגלי הרכבת. מקצב החוזר על עצמו לאורך כל הקריאה.
על מה כותבת? כמעט על כל מה שהשפיע עליה ונצרב בזיכרונה. אנשים, חברים, ערים שבהן חיה, מקצועה כסופרת, היותה אם ובעיקר אוהבת אדם.
בהומור ציני ודק היא מבקרת את אנגליה המלנכולית. “המלנכוליה האנגלית מדבקת. מלנכוליה מבוישת, קפואה מעין בלבול חלול ולכאורה כל הלהג על מזג האוויר, על עונות השנה-כל הדברים האלה שאפשר לדבר עליהם בלי להעמיק מדי בשום עניין.”
הסיפור “הוא ואני” מגולל את מערכת היחסים בינה לבין בעלה בניגודיות. הוא נקרא כמו רשימה, חובה לקרוא אותו בשביל 3 שורות הסיום ובזכותן להבין מהי זוגיות.
החלק שני הוא המשך, או תוספת לספרה “אמרות משפחה” (לכסיקון משפחתי). ברשימותיה היא מגוללת את זיכרון המלחמה האיומה שנצרב בה ופצע את נפשה.
סיפורה, “המקצוע שלי” הוא מעין ביוגרפיה מקוצרת על חייה כרעיה וסופרת היא כותבת על מלאכת הכתיבה, על תהליך היותה סופרת. על עצבותו של הסופר ולמרות זאת” אומנם מקצוע קשה מאוד, אתם מבינים, אבל הוא הכי יפה בעולם”,
כותרת הרשימה הנותנת לקובץ את שמו “המידות הקטנות” היא אירונית, אירונית לא במובן של לעג, אלא אירונית בניסיון לשנות אותנו. ברשימה זו מעלה נטליה גינצבורג את משמעות חינוך ההורים לילדיהם. מהי המורשת של המבוגר האחראי לדור הצעיר.
“אני מאמינה שצריך לחנך את ילדינו לא למידות הקטנות, אלא למידות הנעלות. לא לחסכנות, אלא לנדיבות ולאדישות כלפי כסף; לא לזהירות, אלא לאומץ ולבוז לסכנה; לא לעורמה אלא לכֵנות ולאהבת האמת; לא לנימוס, אלא לאהבת הזולת ולביטול עצמי. לא לשאיפה להצליח, אלא לשאיפה לדעת ולהיות.
אבל בדרך כלל אנחנו עושים את ההפך. אנחנו נחפזים ללמד אותם לכבד את המידות הקטנות,”
נטליה גינצבורג היתה רגישה לאנושות ולאדם בעולם.״ במידות הקטנות״ היא מבטאת היטב את פילוסופית החיים שלה״ אהבת חיים מביאה אהבת חיים״
קובץ מחשבות שהוא עולם ומלואו של אחת הסופרות בעלות קול יחודי.
המידות הקטנות, נטליה גינצבורג
מאיטלקית יונתן פיין
תשע נשמות,2019
רשימות תל אביביות, אברהם בַּלַבַּן
ספר משובב לב, עדין ויפיפה (חיצוני ופנימי) על אהבה לעיר תל אביב.
אני אוהבת לתור בערים. בערים מוכרות אני מאושרת להסתובב במקומות הידועים לי.
בקריאת הספר “רשימות תל אביביות” הרגשתי כמו תייר בעירי האהובה והמוכרת לי כל כך.
נולדתי בתל אביב (יד אליהו). בגיל שלוש עברנו לחולון, שם גדלתי והתבגרתי. כשנישאתי עברתי לתל אביב, עיר הולדתו ומגוריו של בעלי. בבוקר הראשון שלי בתל אביב התעוררתי בתחושה שחזרתי לבית הגידול הטבעי שלי.
אני מאוהבת בתל אביב, בקצב שלה, בבתים, בחוף הים, בבתי הקפה ואפילו באספלט הרותח בימי הקיץ ובלחות של אוגוסט. איני מחליפה אותה ובעיקר איני זזה מקובית הרחובות שלי. פנקס, ארלוזורוב.
אברהם בלבן הגיע לתל אביב מאבן יהודה, אחרי ששהו הוא ואשתו בערים נוספות בעולם. ביתו קרוב מאוד לקוביית הרחובות שבה אני גרה.
במעבר מאבן יהודה הפסטורלית הוא מגלה את העיר תל אביב. עיר תוססת שהאמירה “עיר ללא הפסקה” היא האמירה הכי מדויקת עבורה. הוא מגלה בה שפע. שפע ריחות, שפע צבעים, שפע אנשים. הכל אחר ממה שהכיר, הכל תוסס ובעל קצב.
כחוקר ספרות הוא מתענג על טיולים וריצה ברחובות שבהם טיילו אנשי ספרות רבים, אלתרמן, שלונסקי, גולדברג. ברשימות הוא מצטט משיריהם המתאימים לאווירה. לשמחתו הוא מגלה שתושבי העיר הצעירים מרגישים כאילו הם בביתם, הם אינם מהגרים כמו המשוררים, הם יורדים לרחוב בבגדי בית, כיוון שהעיר והמדרכה ביתם הוא.
כמו שאמרתי אברהם בלבן לוקח אותי לטיול בעיר ברחובות המוכרים לי היטב, רחובות שהם כמו בית עבורי, רחובות שאני רואה מהמרפסת והולכת בהם יומיום. המדרכות המוכרת, העצים והחנויות שאני חולפת על פניהם לפעמים שקופים לי, אבל בקריאת הספר דרך עיניו הנפעמות של אברהם בלבן הרגשתי את האושר והשמחה בהתאהבות מחודשת בעירי.
הטיולים איתו היו לי כמו סיורים של אב עם בתו שבהם הוא מסביר ומתאר מה היה בעבר ומה אני רואה כעת. מה משמעות שמות הרחובות, היכן התגוררו אישי העיר, מדוע רובין צייר את תל אביב ולפתע הפסיק. כתושבת ותיקה למדתי מסיפוריו רבות על עירי, על תכנון הרחובות, הגינות הפארקים. יותר מכל אהבתי את דעתו שחולקת על דעת ס. יזהר, אשר טען, כי בתים מכוערים יולידו אנשים מכוערים שיולידו גם הם ילדים מכוערים. אברהם בלבן עומד והולך ורץ נפעם מול שפע הצבע וססגוניות האנשים שחיים ושנולדו בתל אביב. התנהגות שכזו מעידה שהוא התאהב ואוהב את העיר בדיוק כמוני.
כמו אהוב המתאר את קימורי גופה של אהובתו, כמו חוקר נסתרות המגלה שבבים של אוצרות כך אברהם בלבן כותב על גילויי החיבה והאהבה שלו לתל אביב. הכתיבה שלו נעה בין עבר להווה. את העבר הוא מעריך ועל ההווה והתחדשות העיר הוא שמח. כתיבתו חכמה וצבעונית.
ספר שהוא יצירת אומנות, הכתיבה על העיר נעימה ומאוהבת. בספר שובצו ציוריה של טליה ישראלי מתוך הסדרה “עיר אחרונה”. גם היא כמו בלבן מתארת את הקרוב והאהוב עליה במכחולי צבע.
ספר נפלא לאוהבי תל אביב ונפלא גם למי שאינו מכיר את תל אביב, דרכו ילמד להכיר ולאהוב את העיר ש- “יש יפות ממנה אך אין יפות כמותה”.
רשימות תל אביביות, אברהם בַּלַבַּן
הוצאת עם עובד, 2019
בתמונה למעלה, ציור שלי, מהסידרה “תל אביב.”
על תל אביב שלי בציוריי מוזמנים לקרוא כאן
הצגה יומית – אדיבה גפן
״הצגה יומית״ – ספר שהוא סרט, תמונות תמונות של אירועים המתחברים לעלילת קולנוע ולסרט כואב. נעמי הגיבורה חוזרת אל שכונת ילדותה 15 שנים לאחר שעזבה ונשבעה שלא לשוב.
מה מחזיר אותה? שיחת טלפון מאהוב נעוריה, שנטש אותה הקורא לה להגיע לבית שעזבה, כי אמה חולה ומצפה לראותה. נעמי אינה נכנעת ונאחזת בשבועתה. אך אירועי ההווה גורמים לה לקבל החלטה מידית ולהגיע לביתה.
נעמי, ילדה שננטשה מספר פעמים חוזרת לבית ילדותה, לכאורה נדמה שהשיבה נכפתה עלייה, אך במהלך הקריאה מבינים שנעמי רצתה מאוד בשיבה. החזרה לביתה והחזרה לזיכרונות העבר הצרובים בה הם לשם תיקון.
נעמי מגיעה לרחוב השילוח 14א בחיפה, בית שעזבה 15 שנים קודם לכן, בית שרצתה להוציא אותו ממנה ללא הצלחה. היום לאחר משבר זוגיות ואהבה לא מוצלחת היא שבה לעברה. העבר כואב, העבר מצחיק, העבר צבעוני מלא בריחות וטעמים.
כשנעמי חוזרת היא רואה את עצמה בכמה גרסאות, כילדה קטנה הננטשת, כנערה מאוהבת, כבת של.
עכשיו היא מהלכת בשכונה שבה גדלה, ״בימים שרחוב השילוח שלי היה עולם ומלואו״. חזרתה היא בעיקר אל מערכת היחסים שלה עם אמה, לכעסים הטעונים שיש בה על אותה אם נוטשת שלא תפקדה. ״ את יודעת כמה כאב יש לילדה שננטשה?״ אומרת נעמי לאסתר לוי שמבקשת ממנה לסלוח.
אמה, הילדה המוזנחת של הקצב, קראו לה מרים והיא קראה לעצמה מרי, אביה של נעמי קרא לה מרינה. היא היתה הילדה הכי יפה. מרינה התיתמה בגיל צעיר וחייה היו לא קלים, היא גם הוסיפה לעצמה קשיים בהתנהגותה המרדנית והכועסת. סיפור עברה מסביר את הנטישות שלה. אמה היתה אלופה בהכנת קינוחים שלצערה לא המתיקו להם את החיים. מרינה עוזבת את הבית מספר פעמים. נעמי ואביה נותרים מאחור. נעמי אומנם מרגישה זנוחה, אך הימים ללא האם הם ימי חגיגה עבורה. כל השכונה מתאגדת על מנת לטפל בילדה העזובה. היא חופשיה ללכת ולחזור כרצונה, חופשיה להיכנס לבתי השכנים. אנשי השכונה מאוחדים וכמו חמ”ל מתארגנים לטיפול בה.
כל אנשי השכונה מגדלים אותה, וקוראים לה “ילדה של כולנו” והיא? ילדה של אף אחד.
הספר כתוב בשני קולות, קול ראשון הוא קולה של נעמי המספרת את סיפורה וזיכרונותיה, הקול השני הוא קול המקהלה. אנשי השכונה מביאים את סיפורה של נעמי דרך עיניהם כמו שהם צפו בו מהמרפסת.
רחוב השילוח הוא רחוב של פעם, רחוב תוסס שבו הילדים מתרוצצים ברחוב, עוברים מדירה לדירה. השכנים מכירים את כולם, יודעים הכל על כל שכן. שכונה שרובם היו ניצולי שואה. שכונה שבה כל דמות מקבלת כינוי לפי מקצועה, מחלק הנפט הוא אריה נפט, הספרית נקראת שוש ספריי, יוסף הירקן, לרוקחת קוראים סופלה מבית המרקחת.
ונעמי? ילדה שצריכה שכולם יאהבו אותה, שיגידו שהיא טובה, שהיא מבינה, שהיא בוגרת. ״מה רציתי? רציתי רק להיות בתוך הלב של מישהו להתרווח שם, לנשום את הלמותו”. במקום זאת אביה מבקש ממנה להבין את העזיבות של אמה. לנעמי קשה, היא בעצמה מתרעמת מדוע ילדה קטנה צריכה להבין אמא שנוטשת את בתה פעם אחר פעם.
אבא שלה מסריט בקולנוע, חיי המשפחה שלהם יכולים להיות כמה סרטים. תושבי השכונה היושבים המרפסת עוקבים אחר הדיירים ומחכים לפרטים הפיקנטיים של שכניהם.
״לאט לאט התמלאו המרפסות במבוגרים ובילדים כאחד. הדרמה למטה היתה מרתקת מכל ספר או תוכנית רדיו.״
אחת השכנות ״צמודה למעקה עוקבת מקשיבה ומשם מנהלת את חיי החברה שלה ושלנו רואה הכל יודעת הכל״.
מה אהבתי בספר? אהבתי את שירת המקהלה. כמו בטרגדיה היוונית המקהלה אינה חלק מהדמויות, היא צופה במתרחש ונותנת לקהל רקע, מגבירה את המתח, חוזה את העתיד. גם כאן אנשי השכונה המספרים את סיפורה של מרי, אמה של נעמי, מציירים את האירועים במכחול העבר, הם מַחיים לרגע את התקופה של מדינת ישראל הצעירה, מדינה שבה היה רק רדיו וסרטי קולנוע, מדינה שבה כולם ידעו על כולם, עזרו אחד לשני נתנו עצות. שכונה שבה הירקן הרוקח מוכר הנפט הם השכנים. השכנים לא רק מרכלים ומתעסקים בעניינים של שכניהם, הם גם דואגים ותומכים כמו משפחה אחת גדולה.
כשקראתי נדמה היה לי שאיני קוראת על השכונה בחיפה, אלא על שכונת ילדותי בחולון.
“הצגה יומית” הוא ספר של געגועים, געגועים לאב אוהב, מצחיק, מבין ומכיל, אב שהגן עליה ועל אשתו, כולו היה משפטי חוכמה. געגועים לעבר שלא יחזור, לימים שבהם לא היתה מדיה, טלוויזיה ושאר מסכים. געגוע לימי ההצגה היומית.
הספר “הצגה יומית” היה הפתעה עבורי. העטיפה המתקתקה הרתיעה אותי. כיוון שלא קראתי את ספריה הקודמים של אדיבה גפן לא ידעתי למה עלי לצפות. מהרגע שקראתי את המשפט הראשון נשבתי במילים ובעלילה שהיו בעיני כמו פנס קסם שהחייה את העבר והעלה מול עיני מראות צבעוניים.
ספר נפלא הכתוב ברגישות ותיאורים ססגוניים החיים מול עיני הקורא, ממש כמו סרט בהצגה יומית של פעם.
ממליצה מאוד.
הצגה יומית, אדיבה גפן
עורכת, נעה מנהיים
הוצאת, כנרת, זמורה, דביר 2019
שיחות עם הילדה- ספר שירה הנוגע של יעל איזנברג
בקובץ השירים “שיחות עם היַּלְדה” מקיימת יעל איזנברג שיחות עם הילדה שהיתה. היום בהווה במבט מפוכח היא מביטה לתוך עיניה של אותה ילדה ומדברת איתה, היא עדיין זוכרת את מכאוביה של הילדה, את חוויותיה. הכל זכור, נצרב ומוטבע בה.
היום היא מנהלת איתה שיחות נפש. והשיחות? כואבות, שורטות, ומרפאות.
המפגש עם הילדה מוביל אותה לריפוי.
שירים שמחפשים בית, כך קראתי לשירים תוך כדי קריאתם. שירים שמחפשים זהות.
מתוך השירים ניתן לבנות ביוגרפיה, אולי אמיתית, אולי בדויה. זה לא חשוב ולא משמעותי, כי השירים נוגעים. אי אפשר להתעלם מהם.
שיריה כתובים כמו פרוזה לירית. מילים פשוטות, חיי יומיום בתוך תיאור הכאב והרגש. אהבתי את השירים שבהם היא פונה ישירות אל הנמען. נתן לי לחשוב שהיא מנהלת שיחה פנימית עם מושא כאבה.
במבט ראשון השירים נתפשים כמלנכוליים, שירים שמביעים זיכרונות של כאב, אך בקריאה שנייה השירים מצמיחים אותה מחדש. אותה הילדה הכואבת יכולה לעמוד היום באומץ מול מה שהכאיב לה בעבר.
יעל איזנברג היא שחקנית ומוסיקאית מוכשרת, מה שניכר מאוד בספר השירים המינימליסטי שלה. ניתן להרגיש במוסיקה בין המילים והשורות. יש מקצב פנימי ומקצב מתמשך בשורות המילים. ניתן לחוש במנגינה פנימית, מה שגורם לקורא לעבור בטבעיות משיר לשיר. מעין מוסיקה מתמשכת.
יעל איזנברג משתמשת במטונימיות רבות המדגישות את הרגשתה, כמו למשל “הסלון מונח כפי שהוא, הכיסאות זזים ודוממים כשאני מביטה בהם.” או “וכוס הזכוכית העדינה שבידיו החלה להיסדק. השטיח החל להפרם.” החפצים מבטאים אותה.
חלק מהשירים בספר קצרים, כמו מכתם, מעין אמירה קטנה שמאחוריה עולם מלא. “זה נכון יעלי, הכל נכון, אבל למען השם-מה זה משנה.”
או “היה נדמה כי ציפור בולעת את החדר”
חלקם הוא כמו סיפור מצומצם שהקורא הוא זה שאמור להשלים את התמונה והעלילה.
הספר מחולק לשניים. בית א בית ב’ ולא במובן של בתי שיר אלא בית מוחשי ובית סמלי. הבית שבו גדלה. “בדידות של שטיח,, סדק בקיר”. היום בהווה היא מדמיינת מה היה צריך להיות בו, באותו בית שגדלה. “שילדה צריכה אמא, לבכות גבולות ואיך תלטפי אותי בלי לגעת…”
אחד השירים הכואבים שבספר הוא השיר “עשרים ותשעה ביוני”. שיר שבו היא כותבת לאהובתה, “מזל שאת כבר לא חלק ממה שאני עושה….מזל שאת כבר לא יוצאת אתי לטיול…”
בשיר “גוף שני” נדמה בתחילה שהיא פונה אל גבר, אתה, עד שבאה השורה האחרונה ומפתיעה את הקורא. הפתעה שגורמת לקרוא את השיר פעם נוספת ולהבין את הבשלות של האשה מול הילדה.
בזמן קריאת השירים הבנתי עד כמה הילדה שמחה במפגש עם המבוגרת. שמחה על כך שהבוגרת יכולה לחבק אותה.
ספר שירים אישי וחושפני. ספר רגיש שגורם לקורא לפגוש חלק ממנו בהם.
אני אישית מצפה לספר פרוזה פרי עטה של יעל.
שיחות עם היַּלְדה, יעל איזנברג
עורך, אלון בר
הוצאת פרדס 2019
מוזמנים להאזין לשיר שכתבה, הלחינה ושרה יעל איזנברג “קו הכאב” מתוך האלבום “אני יודעת שמדובר בסוף”.
על “4321”- שירת הברבור של פול אוסטר
סקירה שהיא למעשה חווית קריאה ברובה.
הקריאה בספר היתה לי כמו התבוננות לתוך קליידוסקופ. תחושה של תנועה סיבובית ומעגלית של צבעים וצורות. רגע אחד רואים דבר אחד ולאחריו דבר אחר, אך כל המראות הם ססגוניים.
חודש ימים היה מונח הספר מולי, אני הסתכלתי עליו והוא הביט בי. היה לנו מין משחק, אני דיברתי אליו והוא שתק. המתין. המבטים שלי שנחו עליו היו קצת מבוהלים. איך אקרא את כל העמודים האלו? איך אחזיק אותו ביד? כבד. רתיעה נוספת היתה לי, מערכת היחסים שלי עם אוסטר מורכבת, את ספריו הראשונים אהבתי, בשלב מסוים הספרים נעשו שכלתניים ופחות ריגשו אותי. את האחרונים לא קראתי. והנה הגיע הספר העבה והמפתה, העטיפה הצבעונית רמזה לי שאולי הרומן בינינו יחודש.
לקחתי אוויר ספרתי 1234 או 4321 והתחלתי.
ואז הגיע הקסם, הפכתי לשבוייה של 887 העמודים שהונחו על ברכיי. כתיבה קולחת צבעונית, מעניינת, מרתקת ובתחילה מאוד מאוד מבלבלת.
ארצ’י פרגוסון נולד ב3.3.1947 (יום הלידה של בני, 3.3,לא שנת הלידה ) חודש לפני תאריך לידתו של פול אוסטר, מה שמרמז על פרטים ביוגרפים בספר. ארצ’י הוא בן יחיד להוריו. ארצ’י נולד פעם אחת, אך חיו מתפצלים ל-4 גרסאות שונות בספר. ארבעת הארצ’ים הם נערים זהים ושונים. מבלבל? כן. בתחילת הקריאה לא הבנתי איך בעמוד אחד אביו של ארצי מת ואחרי שני עמודים הוא חי. או שדודתו נשואה ורגע לאחר מכן היא רווקה. כשהבנתי שהסופר לא הפריד בין הדמויות באופן ברור אלא בחר לערבב ביניהן הקריאה זרמה ולא הפריע לי שפרגוסון בעמוד אחד בן שמונה ולאחריו בן 15.
ארצ’י פרגוסון הנער חי בארה”ב שלאחר המלחמה. הוא חווה אירועים היסטוריים משמעותיים. הקמת חומת ברלין, משפט אייכמן, גורבצ’וב, המלחמה הקרה, פרשת רוזנברג. קנדי נבחר לנשיא ונרצח, אפליית השחורים עד למלחמת ווייטנאם.
חייהם של ארבעת הארצ’ים שונים ודומים. בגירסה אחת האב מת ובשנייה לא, באחרת האם נישאת בשנית ויש לו אב חורג. באחת הוא נופל מהעץ ושובר יד ובשנייה הוא שובר רגל. כל הדמויות אוהבות ספורט, אומנות ובעיקר ספרות. וכולם מאוהבים באותה איימי.
בכל הגרסאות ארצ’י הוא ילד שהופך לנער מתבגר באמריקה של שנות השישים. דרך התבגרותו של ארצ’י אנחנו חווים את התבגרותה של ארה”ב.
ההשראה לפצל את דמותו של ארצ’י נובעת משורה יחידה שארצ’י פרגוסון ידע בעל פה משירו של רוברט פרוסט “שני שבילים התפצלו ביער הצהוב”. אוסטר לוקח את רעיון הפיצול ואת החשיבה הילדותית “מה היה קורה אילו.” והופך אותם לחגיגה.
בשיחה של ארצ’י עם חברו הוא תוהה לגבי מה היה לוּ היה בוחר לנסוע בדרך הצדדית ולא בדרך הראשית, איך יכול היה לדעת שבדרך הצדדית תהיה תאונה. המסקנה שאליה מגיע היא: ״בגלל זה אנשים מאמינים באלוהים, רק הוא רואה את הכביש הראשי והכביש הצדדי באותה עת, רק הוא יכול לדעת אם הבחירה שלך היתה נכונה או שגויה״
אי אפשר להיות הכל בתקופת חיים אחת, ובחיים אי אפשר לחיות כמה מציאויות, אך בספרות כן. אוסטר בורא לגיבורו מספר עלילות ומספר קווי אישיות שונים. אוסטר הסופר רואה את כל מהלכי החיים של גיבוריו ויכול ליצור מצבים שונים. אותה דמות עם קווי אופי שונים.
זהו שיר הלל לספרות, ארצ’י הנער נשאב אל עולם הספרים והקריאה, קורא ב”אודיסאה” ומתרגש, קורא את בלזאק, סופוקלס, שקספיר, פלובר, דוסטויבסקי. לדעתי הספר מתכתב עם “יוליסס” של ג’יימס ג’ויס ועם ספריו האחרים של פול אוסטר עצמו.
ארצ’י שואף להיות סופר, הוא מנהל ויכוח עם המורה על משמעותו הנסתרת של הסיפור, ומביא סיפור שכתב על נעליים שהן כמו עבדים. אותו ארצי נוסע לפריס על מנת לכתוב ספר. החיים בפריס מתוארים כשיר הלל ליופי העיר הרומנטית והאומנותית המשמשת השראה לכתיבת הרומן שלו.
הרבה שאלו אותי, איך הספר? שווה לקרוא אותו? כן ! מאוד מאוד!!
למרות מספר העמודים הרב, שנקראים בשטף.למרות פיצול הדמויות, או אולי בזכות הפיצול שבו זכינו לקרוא על ארבע דמויות שנונות. דמויות אנושיות מלאות חיים ועניין, דמויות שיש בהן תשוקה לחיים תשוקה לאהבה תשוקה לידע. הדמויות שבספר ולא רק ארצ’י הן דמויות חיות, דמויות עגולות ומתפתחות, שחוות חוויות מרתקות. בנוסף שווה לקרוא כדי לדעת כיצד פתר אוסטר את סיום הרומן בפתרון מיוחד ומבריק. פתרון שנותן תשובה.
על מלאכת התרגום המופלאה אמונים, יואב כ”ץ ואפרת נוה. כולי תהייה כיצד שני מתרגמים תרגמו ספר אחד באופן הומגני וקרוב למקור. תודות לכם.
ואם נחזור לחוויות הקריאה האישית שלי, קראתי את הספר באיטיות מתענגת. שמחתי בכל רגע על המפגש שזימן לי פול אוסטר עם הדמויות ועם ההיסטוריה המרתקת של ארה”ב. אהבתי את כל ארבעת הדמויות וחייתי בתחושה כאילו אנחנו מכירים ומתנהלים באותו חדר ובאותה תקופה. גדולתו של סופר היא היכולת להביא בפני הקורא את התפתחותן האישית והרעיונית של הדמויות. לתת לנו תחושה שאנחנו צומחים וגדלים יחד איתם. בכל פעם שחזרתי לקרוא התרגשתי לפגוש אותן, חשתי כמו שאני נפגשת עם חבר ותיק שממשיך לספר לי על עצמו.
ספר צבעוני, מגון בנושאיו, כתוב ברהיטות ובמלאכת אומנות. שירת הברבור של פול אוסטר.
ספר ראוי בהחלט. כולי קנאה במי שעומד להכיר את ארבעת הארצ’ים.
4321, פול אוסטר
מאנגלית, יואב כ”ץ ואפרת נוה
הוצאת עם עובד 2019
מסע דילוגים – סיפוריו של חיים באר
המלצת קריאה ראשונה לשנת תש”פ ואין דרך טובה יותר מאשר להמליץ על ספר שהוא כולו ממתקים וסוכריות צבעוניות. “מסע דילוגים” של חיים באר הוא מסע ססגוני, שמח, עליז ובעיקר מַחְכּים. מסע שפותח את הלב והנשמה.
חיים באר, בעיניי, הוא אלוף המספרים. הוא בשביס זינגר הישראלי. סיפוריו מתובלים, מפולפלים, שוזרים אירוע בתוך אירוע, ובכולם חוכמת חיים. סיפורים שנאספו מחוויות שחווה וחלקם כנראה שלא. חיים באר לא יקלקל סיפור טוב בעובדות יבשות. תמיד יוסיף לסיפור חן וחיוך מלווה בקריצה.
הסיפורים הקצרים שבספר- ויניטות כפי שכינה אותם אהד זמורה עורך “דבר השבוע”, הם אסופה של רשימות ממוספי דבר השבוע שאותן ליקט ד”ר גדעון טיקוצקי לספר שלפנינו. אישית הייתי מעדיפה שבסיום כל סיפור תופיע ההערה היכן ומתי פורסם הסיפור ולא בסיום הספר כפי שבחר העורך.
חיים באר סופג את סיפוריו ממפגשים עם אנשים, בחנויות ספרים, בנסיעה באוטובוס, במוניות, בהזמנות לאירועים רבי אנשים. בנסיעותיו לחו”ל.
הספר מחולק לשערים לפי נושאים. על משמעות הבית, על לימודים מהחיים, על הכתיבה ומקורות ההשראה, על הספרים , באחד הסיפורים הוא מספר שהגיע לפקידת מס הכנסה שביקשה ממנו ספרים והוא בתום לב הביא איתו את כל הספרים שכתב, הפקידה כעסה ורצתה לקנוס אותו על העלבת עובד ציבור.
“ספרייה היא דבר חי כמו האדם עצמו, ומשעה שהוא מת מתה איתו הספרייה.” מצטט חיים באר את אסא כשר. חלק מהסיפורים מוקדש לספריות של אנשים שנפטרו והוא מצא בהם ספרים. ספריו של ד”ר יוסף מישן שהפכה לעיסת נייר בגשם הביאו אותו להבנה מדוע אנשים רוצים להיקבר עם ספריהם.
סיפוריו הם געגועים לבית הוריו, לאימו שהשאירה בו חותם וסיפורים. אמו שהכינה אותו היטב לחיים ובימיה האחרונים כשראתה אותו עצוב אמרה לו :” כל החיים לימדתי אותך איך צריך לחיות…עכשיו אני מלמדת אותך איך למות נכון.”
בסיפור אחר מספר חיים באר שמורתו לפסנתר הודיעה לאמו: “פסנתרן הוא לא יהיה. הילד מנומס ומחונך ומנגן כמי שעושה מצוות. מה רע במצוות שאלה האם? והמורה ענתה “פסנתרן אמיתי צריך לנגן כמו אחד שעושה עבירות.” לפסנתרן לא הפך חיים באר, אך מספר סיפורים נלהב ומפולפל, מספר שמרתק את כל מי שמקשיב, נעשה, כמו מספר שעושה עבירות שאליו כיוונה המורה.
הרבה סיפורים יש בספר, קצרצרים, קצרים ומעט ארוכים. כולם גדושים בחוכמה יהודית ואישית. חלקם מחוכמת חנויות, אוטובוסים, מוניות, ובעיקר מהקשבה לזולת.
את חלקם קראתי ברצף, על חלקם התענגתי באיטיות. הספר מונח לו על השידה ואני ממשיכה לקרוא וליהנות מפניני הממתקים הללו מידי יום.
סיפור אישי לסיום.
לפני שנים למדתי כתיבה יוצרת, חיים באר היה אחד המנחים וזכה אף לקרוא סיפור מפרי עטי שהתפרסם בעיתון מאזנים. “אני רוצה לדעת מנין צמחו הרגליים?” שאל אותי וכיוון כנראה לפרטים ביוגרפים שבסיפורי. באחד המפגשים סיפר לנו חיים סיפור. “מלך אחד ביקש מצייר שיצייר לו תרנגול. הצייר הצנוע ביקש לגור במערה ,דפים ומכחולים. לאחר שנה חזר המלך. הצייר הגיש לו דף ובו קשקוש. המלך נעלב וציווה לקחת אותו לגרדום. הצייר אמר למלך, “בוא למערה ותראה 364 ציורי תרנגולים, מה שאני ציירתי כאן זו הנשמה של התרנגול.”
כאלה הסיפורים של חיים, סיפורי נשמה על חיי היומיום, על החוכמה, על התבונה, על הדת, על המשפחה ובעיקר על השפעת העולם החיצוני על מספר הסיפורים.
“מסע דילוגים” הוא אוסף סיפורים חכם ורענן הכתוב ביד אמונה של אמן הסיפורים. סיפורים שהקורא היוצא למסע בין בני ברק ללונדון, לירושלים ומוסקבה, חוזר כשבאמתחתו לא רק חיוך והנאה, אלא גם חוכמת חיים יקרת ערך.
ממליצה בחום רב.
מסע דילוגים, חיים באר
הוצאת עם עובד 2019
שנה טובה – המלצות קריאה לשנה החדשה, שנת תש”פ
המלצות ספרים לשנה החדשה.
שוב, כמו בכל תחילת שנה אני מביטה בכל הספרים שקראתי ותוהה באילו לבחור כמומלצים.
בורכנו בשפע של ספרי מקור וספרים מתורגמים והבחירה קשה, אפילו קשה מאוד.
אני רוצה להודות לכל הסופרים והמשוררים שעמלו וכתבו ופתחו את ליבם בפנינו. שחשפו את נפשם לעולמם הפנימי.
מודה לכל קוראי הבלוג שלי. בורכתי בכם.
מאחלת לנו שנה נפלאה, תש”פ- תהיה שנה פורייה.
השופט, שי אספריל,הוצאת עם עובד
הספר “השופט” מסופר על ידי שלושה גיבורים אשר לכאורה אין קשר ביניהם ויש קשר.
ספר התלבט בשאלה האם “הכל צפוי והרשות נתונה?” הספר מעמיד בעיקר את ההחלטות והבחירות שלנו בחיים. אריאל השופט נתקל כמעט מידי יום בבחירות המוטעות של הנאשמים והוא צריך לשפוט. לרוע מזלו גם הוא עומד מול החלטות ובחירות שיעוררו בו תהיות האם יכול היה לבחור אחרת.
מוזמנים לקרוא עוד על הספר בבלוג
ילדה רעה, נעמי לויצקי. הוצאת הקיבוץ המאוחד
ספרה האישי והמרתק, של נעמי לויציקי. ספר השוזר בתוכו את סיפורה שלה ושל המדינה. שזירת הסיפורים, בחירת הזמנים והמעבר ביניהם נעשית באומנות ועדינות רבה מתובלת בהומור, לפעמים עדין, לפעמים ציני, אך לעולם לא פוגע. עבר והווה נשזרים עם העתיד באופן טבעי.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
מאחורי כל זה , נירית הלבני. הוצאת דניאלי ספרים
אחד הספרים המיוחדים והמעניינים שקראתי השנה. ספר ארצישראלי המחבר בין האדם לאדמתו, בין האדם המאמין והלא מאמין.
גיורא, חקלאי מצפון הארץ, בעל מטע תפוחים שאותו ירש מאביו, חולה ב איי-אל-אס מחליט לצעוד בשביל ישראל, להגיע להר צפחות ושם לסיים את מסעו.
עמיחי, צעיר יפה תואר מוצא עצמו מהרהה רבות בתמר, חיילת שהכיר בצבא. גם הוא יוצא אל השביל.
מה מחבר בין שניהם? שביל ישראל שלנו, על נופיו והאנשים הצועדים בו, וספר השירה של המשורר עמיחי. לא רק השביל והספר, שהם סמל, מחברים ביניהם. הקשר שלהם הם קשר אנושי, ידידותי, יש בו ניגודים של דת וחילוניות, אמונה וחוסר אמונה. בגרות ונערות, בגידת הגוף מול רעננות. זוגיות רבת שנים מול חיפוש אחר קשר אישי.
רומן מרתק עם מסע מופלא.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
אִתי החיים משחֵק הרבה, דויד גרוסמן. הוצאת הספריה החדשה.
ספר השנה עבורי, הוא ריתק אותי מהמילה הראשונה ועד לנקודה שבסיומו.
ספר שמקפל בתוכו סוד שחונק את המשפחה ואינו מאפשר לבני המשפחה לצמוח באופן טבעי. סוד שעובר בירושה מסבתא לבת, לנכדה. כל אחת מתמודדת איתו בדרכה שלה.
ורה כיום בת תשעים עלתה לארץ עם בתה נינה מיוגוסלביה. ורה נכלאה בגולי אוטוק, התאלמנה מבעלה ומחליטה להגיע לארץ לקיבוץ ולשקם את עצמה. בקיבוץ היא מתחתנת עם טוביה שהתאלמן ונשאר עם בן צעיר בן 16, רפאל, וארבע בנות גדולות. נינה, הנערה הגבוהה והבהירה, שובה את ליבו של רפאל. גילי היא בתם של נינה ורפאל.
על מנת להתמודד עם העבר נוסעים הארבעה לגולי אוטוק. שם נמצא הסוד שאיתו יצטרכו להתמודד.
הסיפור נע בין עבר להווה, בין סיפורה של ורה לסיפורה של נינה וגילי. כל אחת מהדמויות עוברת מסע של סבל. כולן מורכבות וסובלות אבל מעל לכל הן אנושיות עד כאב שקורע לך את הלב.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
רומן, מיכל קובזמן. הוצאת, כנרת זמורה
ספר ביכורים מאוד בשל ומרתק על שני אנשים חבולים הנפגשים בסדנת כתיבה. איה ומיקי שתי דמויות חבולות עם מטען מהעבר, נרשמים לסדנת כתיבה.
איה נשואה לבועז. מיקי נשוי לרויטל ויש להם שני ילדים קטנים. בסדנת הכתיבה הם נפגשים. כל אחד הגיע לסדנה מסיבותיו שלו. המפגש ביניהם ומטלות הסדנה חושפות אותם ומקלפות את הגלד של הפצע הישן.
שם הספר מסגיר את תוכנו. המפגש ביניהם יוביל לא רק למפגש עם העבר והזיכרונות אלא למפגש של שני אנשים כואבים.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
קריסה, אברהם אלטמן. הוצאת פרדס
ספר מתח עדכני, מרתק סוחף וחכם.
דוקטורנטית מצליחה נרצחת בתקרית ירי בצפון תל אביב. אביה יוצא לחפש אחר הסיבה האמיתית לירי. המשטרה פתחה בשני כיווני חקירה רגילים, יתכן והדס היתה במקום ונורתה בטעות, או שהיא שותפה ומעורבת והיוותה מטרת חיסול.
מכאן מתגלגלת העלילה ברחובות תל אביב. העיר שלי, רחובות הקרובים לביתי ומוכרים לי כל כך.
התשובה לרצח של הדס ניתנת מיד בהתחלה. יגאל שאינו מרוצה ממה שהמשטרה גילתה ומבין שמתחת לפני השטח העניינים הרבה יותר מורכבים, חברות הלוואות בשוק האפור, השתלטות המאפיה על אזורי חנויות, הלבנת כספים, אנשי עירייה השותפים לפשע ומאשרים בקלות רישיונות. ועוד שחיתויות. מחליט לנסות ולמשוך בחוטים על מנת להגיע לצדק. אליו מצטרפים חברו הטוב ואמנון. יחד הם חושפים את השחיתות שעוללה לגרום לקריסת החברה.
ספר מתח ישראלי תל אביבי מרתק עם עלילה קצבית.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
שני ספרי ילדים שהקסימו אותי במיוחד
סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכינים, איריס אליה כהן. הוצאת טל-מאי ידיעות ספרים
סבתא טורבו היא הסבתא של קרן קרנינה, אצלה הכל בטורבו, מדברת מהר,ללא פסיקים ונקודות. פועלת מהר, מחליטה במהירות. סבתא טורבו מנהלת מלון בדרך לא שגרתית.
בוקר אחד מגיע למלון אלברט, חבר ותיק של סבתא טורבו, נגן טובה. אלברט מגיע עם מזוודה כבדה, כן. ניחשתם משהו מסתתר במזוודה. אותו המשהו יהפוך את עולמם ואת המלון. סבתא טורבו תצטרך להיות בעלת תושייה גדולה כדי להרגיע אותו.
ספר מקסים על קשר בין סבתא נערצת לנכדה אהובה. ולא רק על הקשר ביניהן מספר הספר, אלא על מערכות יחסים בין בני אדם והקשר שלהם עם חיות.
הספר המיועד ל-כ-ו-ל-ם !!!
הקראה לגיל 5-6
קריאה עצמית כיתה א’-ד’
ולכל הסבים והסבתות שבעולם, ספר שיחזיר להם את שובבות הנעורים.
ממליצה בחום.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
הילדה שניסתה, מאירה ברנע גולדברד.איורים, רמי טל,עורכת, יעל גובר,הוצאת כנרת, 2019
הילדה שבסיפור, נחושה בדעתה ובהצלחתה ולא מקשיבה לאף אחד. לא נותנת לשדים לאיים עליה ולרפות את ידה. היא מנסה, וכשהיא מצליחה כל אלו שניסו לרפות את ידה אומרים לה, ידענו שתצליחי.
ספר נפלא בלי הרבה מלל, מה שמשאיר מקום לדמיון של הילדים המתבוננים באיורים הנפלאים של רמי טל המוכשר.
ספר על נחישות והצלחה שלא רק גורם לנו לחייך, אלא גם נוגע בילד הקטן שבנו.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
אומנם זהו ראש השנה העברי, אך איני יכולה שלא להמליץ על שני ספרי מתורגמים.
איים קטנים, לורנצה פיירי, מאיטלקית, מונה גודאר.כנרת זמורה, 2019
“איים קטנים” הוא ספר על ארבעה דורות, ארבעה עשורים ואי אחד קטן וקסום. תרזה ואחותה הגדולה גרות במלון שאותו מנהלים הוריהם. בין האחיות יש קשר חם והדוק למרות הקנאה הטבעית של אחיות.
סיפור על ארבעה דורות של נשים לוחמניות ,כל אחת בדרכה. ספר התבגרות ייחודי הכתוב ברגישות וניחוח איטלקי וכל זה על רקע הבעיות הפוליטיות של איטליה מתום מלחמת העולם השנייה ועד לימנו.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
כוחו של הכלב, תומס סוואג’,מאנגלית, יעל אכמון,אחרית דבר אני פרו.הוצאת, כנרת זמורה,דביר, 2019
ספר בטעם של פעם. ספר עם עלילה מצומצמת ולכן אני מעדיפה שלא לספר על הספר.
פיל וג’ורג’ שני אחים בני ארבעים החיים בחווה במונטנה שבמערב ארה”ב. גיל 15 הם מובילים בקר. שניהם עשירים, אך חיים חיים פשוטים.
פיל וג’ורג’ שונים באופיים אך משלימים אחד את השני. פיל גס, מחוספס, נוקשה, לועג. ג’ורג’ עדין יותר, וזה שמצליח לתקשר עם הסביבה.
שניהם חיים יחד וחולקים את אותו חדר מילדותם, עד שההרמוניה ביניהם נסדקת ומתערערת. איני רוצה לומר על הספר כדי שלא לפגוע לכם בקריאה.
ספר מרתק על מערכות יחסים. ממליצה מאוד.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
התשוקה על פי ז’.א. ספרה של קלאריס ליספקטור
ספר שהוא דיון פילוסופי פנימי של הסופרת על משמעות הקיום. יצירה מדאיגה, מאיימת, יוצרת חוסר שקט ובעיקר תהיות מחשבתיות של הקורא, שנע יחד עם הסופרת על קיומו ומשמעותו בעולם האינסופי.
א.ז’. פסלת ,יוצרת, לא נשואה ובשל כך היא מרגישה חופשיה ומשוחררת. ז’.א. הן אותיות שמה שנמצאות על מזוודותיה. אותיות שאומרות לה איך העולם ראה אותה. ז’.א. מרגישה שעד אתמול הרגישה שפויה. עד הבוקר ההוא היא היתה מה שאחרים ראו.
ועכשיו, בזמן, כשהיא כותבת לנעלם, אולי לקורא, אולי לאהוב, אולי לאלוהים עצמו. ״אני חוששת להתחיל לחבר טקסט כדי שיבין אותי מישהו דמיוני ״ היא מרגישה שהעולם שבו חיה לא היה היא, ולא היה שלה. לא ממשי כך מגדירה אותו. היא היתה הדימוי של עצמה. עד אותו בוקר היא היתה מה שאחרים ראו. האני הפנימי שלה אבד.
מה קרה לה באותו בוקר ששינה את האני הפנימי שלה?
ז’.א מחליטה לנקות את חדרה של העוזרת שהתפטרה יום קודם. שישה חודשים ז’.א. לא ביקרה בחדר. היא פותחת את דלת הארון ומספרת, שלפני שהבינה מה קורה הלבין שערה והלבין ליבה. היא רואה למול עיניה ג’וק גדול מתנועע ומביט בה.
אותה חיה שמביטה אל תוך עיניה מערערת את שלוותה. מכאן היא מתארת את הג’וק לפרטי פרטים, חלקם לא נעימים וחלקם גורמים לה לפחד ואיום ממשי.
הג’וק אומנם ממשי, והקורא יתהה מה מטלטל אותה כל כך בכך שהיא עומדת מול ג’וק?
״האימה היא אני עצמי מול הדברים״ זו ההבנה שלה.
מראה התיקן ועמידתה בבדידות מוחלטת מול אותו יצור קדמון מעוררת בה מחשבות פילוסופיות אקזיסטנציאליסטיות בסגנון מודרני של קאמי, סארטר ובסגנון הרהורי מחשבה של קפקא ואפילו “המערה” של אפלטון. אחרי שנים של עצמאות היא מגלה את הבדידות, ולא, זו אינה בדידות מאנשים, אלא בדידות מול העולם והטבע, חוסר האונים בהבנת הממשיות. ההבנה שלה באופן הכי פשוט, מי היא מול היקום, כמו הג’וק.
יש אנשים שיוצאים למסע פיסי על מנת להבין את עצמם. ז’.א יוצאת למסע מחדר אחד לחדר אחר, ובכך היא מגיעה אל עצמה ואל התובנות שלה. בחדר הזה היא מרגישה כלואה, מחנק, מתגעגעת לבית שלה, למרות שהוא נמצא מחוץ לדלת.
לטעמי מטאפורות הלבנת השיער מראה על הזדקנותה הנפשית בעקבות המפגש עם הג’וק. לא בכדי בחרה הסופרת להביט מול ג’וק – החיה הנחשבת כנחותה, כמעוררת גועל וחרדה אצל אנשים רבים. מפגש עם חיה ירודה יוביל אותה לתהיות ומחשבות קיומיות. היא, אדם, היצור הנחשב לנעלה מבין בעלי החיים עומד פנים מול פנים מול היצור הנחות ביותר. המפגש מעורר בה מחשבות פילוסופיות על האדם הקדמון והחיה הזו.
היא עושה השלכה על הג’וק ומגלה את עצמה בעזרתו.
התשוקה אינה מינית כמו שעלולים לחשוב, זו תשוקה לחיים להבנת האני העצמי שמנהל את חייה. הבנה עד לסיום,
“סוף סוף השתרעתי אל מעבר לרגישות שלי.” “העולם אינו תלוי בי-זה האמון שהגעתי אליו.”
אופן הכתיבה של קלאריס ליספקטור הוא מיוחד ומעניין. הפרקים הקצרים והטעונים מחשבות מסתיימים במשפט שמהווה משפט פתיחה של הפרק הבא. טכניקת המשכיות והרגשה של מחשבות הנעות קדימה, כמעט כמו זרם תודעה.
המחשבות שלה על עצמה ועל העולם והתנהלותה מהוות השלכה של ליספקטור על הקורא. הקורא מהרהר גם הוא בקיומו. הצלחת העברת מחשבותיה יוצרות חוסר שקט ובעיקר גורמות להרהורים פנימיים.
מברכת על מלאכת התרגום של מרים טבעון. תרגום ספר שכזה הוא אתגר. תרגומה הוא כמו ריקוד, היא מצליחה לשזור משפט למשפט באופן הכי טבעי שיכול להיות.
“התשוקה על פי ז’.א.” הוא ספר למיטיבי ספר וקריאה. אין בו עלילה, הוא כולו מחשבות מעניינות שנכתבות כמו הבזקי אור צבעוניים על העולם. אי אפשר לקרוא אותו ברצף. הקריאה בו מאתגרת ומתגמלת.
ספר שדרך מחשבותיה של ז’.א לומדים להביט על העולם בעיניים פילוסופיות ויצירתיות.
התשוקה על פי ז’.א. ,קלאריס ליספקטור
מפורטוגזית, מרים טבעון
הספריה החדשה , 2019