רקמת סתיו – טרו מימוטו

רקמת סתיו הוא ספר פיוטי על מערכות יחסים, על שתיקה בזוגיות, בגידה וכאב.

צירוף של מילים שכל אחת עומדת בפני עצמה בהקשרה לתוכן. הרקמה עדינה, חיבור של תכים והמחט הרוקמת דוקרת וגם פוצעת, הסתיו עונה כזו רגישה אפרורית, חומקת, מחכה למשהו.כך גם הרגשתי בסיום הקריאה. ספר עדין נוגע כואב.

לא יודעת מה יש בתרבות היפנית, איפוק עוצמתי, יופי מסתורי. כזהו הספר. בעדינות אינסופית במילים רגישות ותיאורים צבעוניים מצליח הסופר לחדור אל הלב מתחת לעור ולפלוש את הנימים.

אקי נוסעת עם קייוטקה, בנה הנכה והמוגבל שכלית  לצפות בכוכבים שמעל הר הגעש זאו. בקרונית העולה  לבריכת דוקקו היא מבחינה בזווית העין בבעלה לשעבר שאותו לא ראתה עשר שנים. מופתעת לראותו ובעיקר מהשינוי שחל בו היא מחליטה לכתוב לו מכתב. אף על פי שהיא יודעת שהוא לא יענה לה, היא מחליטה לשלוח את המכתב. למרות שיכלה לדבר איתו במפגש בקרונית היא העדיפה לשתוק, כמו אז לפני עשר שנים שלא ביקשה הסבר למעשה.

אקי מתגרשת מבעלה כיוון שהיה מעורה ב”התאבדות אוהבים.” הוא ניצל והאשה שהיתה איתו מתה. אקי היתה מוכנה לסלוח לו היה מסביר לה, אך אביה לחץ עליה להתגרש. היא מוצאת את עצמה לבד ללא הסבר לאירוע. עכשיו כשהיא פגשה בבעלה הפתעה היא מחליטה לכתוב את אשר על ליבה גם אם לא יענה לה. עבורה זו הזדמנות לפרוק את הכאב, את נישואיה השניים שכנראה אינם מאושרים ואת הטיפול הקשה בבנה הנכה.

הזרות והניכור שהפגינו בקרונית הם סמל לחיי הנישואים שהיו להם. אף אחד מהם לא סיפר לשני על עברו, בייחוד יסואקי שבגד ולא נתן הסבר למעשיו.עכשיו באמצעות המכתבים ורקמת המילים שנאמרות לאט לאט הם יכולים לבחון את עברם ואת המעשה.

היפנים ידועים בכך שאינם מבטאים רגשות, איפוק זו המילה שמנחה אותם כך גם אקי, את שלל הרגשות שלה היא מציירת ורוקמת באמצעות תיאורי טבע נפלאים. תיאורי הטבע מבטאים את הרגשות והמחשבות. למשל גילוי הבגידה היה בחורף.

לאט לאט נפרמים חוטי הרקמה או מתחברים אחד לאחד ליריעה רחבה. כל אחד  מגלה את נבכי הנפש שלו לבן הזוג, מה שהוא לא עשה כשהיו נשואים. מה שהם לא עשו בעבר. יסואקי מדבר איתה על אהבה, מנסה להסביר לה שגם גבר בוגד זה עדיין לא אומר שהוא לא אוהב את אשתו ובכך מרמז על עצמו. ואילו אקי מנסה לברר האם הגירושים והנישואים השניים הם הקארמה שלה, האם יש שכר ועונש על מעשים. אולי היא נענשת באמצעות בנה הנכה על עברה.

מעבר לתאורי הטבע היפיפיים, לתיאורי הרגשות יש בדפר הסבר לתרבות היפנית, תרבות שבה הגבר שולט באשה, אביה שמכתיב לה עם מי להינשא משיקולים אישיים שלו. הגבר שמרשה לעצמו לבגוד.

המכתבים של אקי היו כנים ורגישים בעיניי, למכתביו של יסואקי פחות התחברתי, כך גם לדמותו.

למרות התרבות השונה מהתרבות המערבית שמוכרת לנו, יש בספר רגשות אנושיים של שני אנשים אבודים, רגשות שטמונים אצל כל אדם ואדם ללא קשר לתרבות. הנושא הוא אוניברסלי וכואב. התרגום של דורון ב. כהן משובח והערותיו מפילות אור על התרבות ובעיקר על הבנת התנהגות הדמויות.

מומלץ בחום.

מסיימת בתפילה לשובת בשלום של החטופים והחיילים.

רקמת סתיו, טרו מימוטו

תרגום מיפנית ואחרית דבר: דורון ב’ כהן

עורכת הסידרה: ארנית כהן-ברק

הוצאת: מודן, 2010

בגדול זושה רוצה לחיות – אורן יעקובי

בגדול זושה רוצה לחיות הוא ספר אנושי מצחיק וכואב.

בגדול לא יכולתי לעזוב את הספר ובסיום לא יכולתי לעצור את הדמעות. ספר אנושי רגיש מצחיק שנון ומעבר להכל יש בו שאלה מוסרית מורכבת שמטרידה רבים מאיתנו. הספר עוסק בנושאים רבים, משפחה, יחסי הורים בנים, יחסי אחים, אהבה ומעל לכל של מי הם החיים? שאלה שנשאלת  שוב ושוב בתקופה של הארכת חיי אדם.

איתי, מדריך נערים בכפר נוער, נקרא “לדגל”, לטפל באמו. אחותו זו שהיתה מופקדת על הטיפול באם, זו שגרה לידה ,טיפלה בה, דאגה לכל צרכיה נוסעת כעת  לרילוקישן, “עכשיו תורך היא אומרת לו.” משאירה לו תיק רפואי עב כרס, כמה הנחיות ועוזבת. (טוב, לא בדיוק כך אבל כמעט)איתי שהתחמק מהתא המשפחתי מיד אחרי הצבא וברח רחוק, נאלץ להתמודד עם אמו שהיא על סף דמנציה מתפתחת, וחולה. הוא עוזב את כפר הנוער וחוזר לבית ילדותו בנתניה. את ההתמודדות האישית שלו הוא מעביר בשיחות עם עצמו. חושב א’ עונה ב’ דן עם האירועים והכל בראש. אורן יעקובי מצליח להעביר את השיחות האישיות הללו באופן מדויק ומשעשע. בדיוק כמו שאנחנו חושבים ומתלבטים, לכן המחשבות אמינות. אהבתי את השיחות שהוא מנהל בראשו עם עצמו, ויכוחים, נסיונות שכנוע, הסברים פסיכולוגים לאירועים. השיחות הללו מתארות את תהליך השינוי וההתבגרות שלו.

לאיתי יש עבודה נוספת, הוא עונה לאנשים בוואטסאפ בשם אנשים אחרים שנטשו אותם או מתו. לאחר שענו על שאלון הוא יודע בדיוק מה חשב המת, מה אהב ולכן מצליח לענות לאדם החי תשובות מדויקות.למעשה הוא חי דרך התכתובות שהוא כותב בשמם של אחרים, הוא יצירתי, הוא כותב מילות אהובה, שולח פרחים, מתנות.

זה אינו הקשר היחיד שלו עם המתים, אמו שמייחלת לסיים את חייה באופן מהוגן ואנושי מבקשת ממנו שיגרום לה להיפרד מהעולם ” מי מתכוון לרצוח, רק שים לי משהו בתה.” העדפתה שזה יהיה בהולנד מקום הולדתה.  הרצון של האם להיפרד כל עוד יש בה צלם אנוש, כואב מבטא יחסים של הורים מזדקנים שתלויים באחרים, העלבון שהבן ייקח אותה לשירותים, יטפל בה. “מחכה לך התמודדות לא פשוטה עם, מפגש ישיר בצד הנבזי בתוכנית האלוקית.” אומרת לו אחותו וכעת הוא מבין למה כוונתה.

במפגש הכואב הזה מפגיש את איתי ואמו לאחר שנים של התחמקויות. כעת שניהם יכולים לדבר ולהביע את הרגשות שלהם. כל זה קורה ברגעים שבהם אמו צלולה, איתי למד להפריד בין האם לבין זושה. האמא היא זו  שממנה הוא מצפה להתנהלות הורית. זושה היא הזקנה העוקצנית ששונאת את כל העולם ולא טורחת להסתיר את זה, והוא יכול לצעוק עליה  כמו שלא היה מרשה לצעוק אל אמו.

בזמן שאימו מאבדת את החיים יש מישהי חדשה בחיים שלו. תוך כדי היכרות וקירבה מחודשת עם אימו הוא לומד להתקרב רגשית.

למרות שהספר מצחיק ושנון ויש בו הומור שחור על החיים המוות ומה שבינהם יש בו עומק רב. אומנם הרעיון המרכזי הוא האם הורה יכול לבקש מבנו “לשים משהו בתה?” וזה לא סוכר. מה הבן מרגיש מול הזדקנות ההורה והגילוי שהוא אינו אותו אדם שגידל ודאג לו. כיצד עליו להעניק לו איכות חיים. הספר נוגע במערכות יחסים בין אחים על רקע הטיפול בהם. ובין השאלות הרות הגורל הללו, איך מוצאים אהבה, איך חיים את החיים?

אורן יעקובי הוא מחזאי ותסריטאי משובח. הסרטים שכתב עוסקים גם הם ביחסים אנושיים. “בלוז לחופש הגדול” “אפס ביחסי אנוש”. בספר “בגדול, זושה רוצה לחיות” הוא מצליח להציף מעל פני השטח את החיים על כל מורכבותם.

בעזרת מחלת אמו עובר איתי מסע התבגרות אל עצמו ואל משפחתו ומבין ״יש ברגש נקודה אחת קטנטנה ונדירה. נקודה אחת שנמצאת על הרצף בין עצב לאושר.”

ספר רגיש וכואב שגרם לי לצחוק וגם לבכות ולחשוב מחשבות לא בדיוק נעימות לא על החיים, אלא על המוות.

 הנושא אונם אינו קל אך  זהו ספר יצירתי, שנון ומומלץ בהחלט.

תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

בגדול, זושה רוצה לחיות, אורן יעקובי

עורכת הספר: דקל שי שחורי

הוצאת: כנרת זמורה, 2025

אמיליה ומלח הארץ. וידוי – יוסי סוכרי

אמיליה ומלח הארץ הוא ספר מיוחד עם דמות פורצת דרך.

בחלקו הראשון של שבוע הספר, זה שנגדע במלחמת 12 הימים, הגעתי לספרית בית השחמט עם בתי לשמוע את יוסי סוכרי מדבר על פסואה, אחד המשוררים והסופרים שבתי מעריצה (יש לה את כל הספרים שלו בעברית בפורטוגזית ובאנגלית) לפני ההרצאה שוחחת עם יוסי סוכרי בסיומה הוא אמר לי “את חייבת לקרוא את אמיליה (הספר היחידי משלו שלא קראתי) את תתאהבי בה, היא בדיוק בשבילך.”

קראתי וטולטלתי.

שם הספר הוא “אמיליה ומלח הארץ. וידוי.” היום הוא היה נקרא ממואר. ספר שפורסם לפני 20 שנה ומעמיד בפני הקורא דמות מיוחדת ושונה מהסטראוטיפ הרגיל של נשות צפון אפריקה שעד אז התפרסם בספרות המקור.

אמיליה, סבתו של הסופר, שעלתה מלוב היא אשה דעתנית ומיוחדת, דוברת עברית רהוטה, חכמה, אינה עומדת במטבח ומבשלת תבשילים מסובכים ומורכבים, והיא גם ניצולת שואה ממחנה ברגן בלזן. אמיליה היא סבתא אחרת  כשהוא וחברו היו מגיעים אליה, היא לא היתה מגישה להם ארוחה אלא, נוזפת בהם שהם צריכים להוציא את המרירות החוצה, לא להשאיר בשכונה, “אין תועלת בזעם שלא מגיע לאויב” והיא התכוונה ללבנים. אל תטעו זה אינו ספר על קיפוח עדתי, זה ספר על דמות שעיצבה את חיי הגיבור, זהו סיפור התבגרות.

שם הספר הוא אמיליה וטבעי שהיא תהיה הגיבורה הראשית, היא אכן דמות מרכזית, אבל המספר הוא הדמות המרכזית כיוון שהוא עובר שינוי. אמיליה בדעותיה באישיותה השפיעה ועיצבה אותו ואת מחשבותיו.

אמיליה התעקשה וכעסה על כך שרואים בבני ארצה בורים, היא מבינה שהתנועה הציונית, תנועה שבגלל ציווי כור ההיתוך, גזלה מהם את העצמיות והאישיות שלהם. “בן אדם צריך להיקבר איפה שהוא חי ולא איפה שהוא מת.” פוסקת ובכך מבטאת את חייה בארץ ישראל. היא הדעתנית הנוקשה  מנווטת את הנכד אל עתידו העצמי. והנכד הנע ונד בין ביתו שלו בתל אביב לביתה של אמיליה בפרדס כ”ץ. הלבטים שלו מתוארים באמצעות הניידות הפיסית ממקום למקום. המסע והחיפוש העצמי שלו לפי צוויה של אמיליה אינו רק בין פרדס כ”ץ לתל אביב, אלא גם חוצה יבשות. ודווקא היציאה אל המרחבים  מובילה אותו להבנות. כי כאן בארץ הוא מרגיש שהוא חי דרכה, שהיא חוסמת אותו. שהצליחה להטביע בו את נקודת מבטה. בעתיד כשיעבור תהליך התבגרות יבין עד כמה היא זו בדרכה הנוקשה עזרה לו להפוך להיות מי שהוא כיום.

בתל אביב הנאורה הוא מגלה שהתיכון הליברלי שבו למד הוא רק למראית עין, גם בצבא הוא נוחל אכזבה. ההבנה והבגרות יגיעו מאוחר יותר, ההארה תהיה לו על חוף הים ליד בניין האופרה הישן, כאן הוא מרגיש בבית. מה שיציל אותו לדעתי האישית הוא העיסוק בפילוסופיה. שכן זהו ספר פסיכולוגי בעל יסודות פילוסופים ומחשבות קיומיות. יוסי הוא בעל תואר לפילוסופיה.

בשפה ישירה וכנה מצליח יוסי סוכרי להחיות את דמותה של אמיליה מול הקורא. אני אישית נשבתי בדמותה (צדק יוסי כשאמר לי שאני אוהב אותה). הכתיבה ורצף המחשבות הכתובות נמסר כמו מוסיקה.

ואמיליה? גם היא עוברת סוג של שינוי, סגנון הדיבור נגד התנועה הציונית הפך  לקר. המרירות נעלמה. אמיליה ביסודה היא פמיניסטית טרם זמן, בועטת, לפחות מחשבתית, במוסכמות החברתיות. אשה שלא התאימה לזמנה. לו היתה חיה בימנו אלנו וודאי שהיתה חברת כנסת, או מובילה שינויים חברתיים.

ממליצה בחום.

מסיימת בתפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

אמיליה ומלח הארץ. וידוי. יוסי סוכרי

עורך: חיים פסח

הוצאת: בבל, 2002

חתונה של אחרים –  אליסון אספק

חתונה של אחרים הוא ספר שנון ואנושי.

הנישואים של פיבי הסתיימו, בעלה עזב אותה לטובת אחרת והם כבר הורים לילד, מה שלא קרה לה לאחר שנים של טיפולי פוריות. פיבי אורזת את עצמה נוסעת למלון קורנוול, מלון יוקרתי שחלמה לשהות בו עם בעלה. היא מגיעה למלון למטרה אחת, להתאבד בעזרת משככי הכאבים של החתול שהשאירה בביתה.

כשהיא מגיעה למלון היא  מגלה שהוא עמוס באורחי חתונה, חתונה מפוארת ומתוכננת שתימשך שישה ימים. פיבי תמיד אהבה חתונות, היא היתה מוכנה לצפות בסדרות ולסיים רומנים רק אם יובטח לה שיסתימו בחתונה.

הנישואים שלה הסתיימו, אך נישואיהם של לילה וגארי יתחילו. כמה מוזר לה לראות את הזוג מאוהבים כשהיא עומדת למות, גם היא היתה כמו אותה הכלה, ועכשיו היא כאן במרחק רגעים מהמוות.

במעלית היא פולטת מול הכלה את תוכניותיה. הכלה, נערה תמימה מנסה לשכנע אותה לסגת מהתוכנית, כי הרי לא ייתכן שהיא תמות באמצע היום מול כל האורחים שלה, ותקלקל לה את החתונה. בין שתיהן נרקמת חברות, פיבי מגלה כוחות שהיו חבויים בה. היא היתה התלמידה השקדנית, המצטיינת, פיבי חונכה להתנצל על הכל, על ציון, על כך שאין לה ילדים וכעת היא עומדת מול כלה וחברותיה שהן דעתניות ולא מבינה איך גדלו להיות כך.

לילה הצעירה מוצאת בפיבי את האחות הבוגרת שמייעצת לה בכנות ואינה מתחנפת אליה כמו חברותיה. השיחות בינהן שנונות, לפחות המפגשים הראשונים. המשפטים של פיבי צינים, שיחות עוקצניות סרקסטיות. אם אצטט הן יצאו מהקשרן, תסמכו עלי שחייכתי.

מתחילת הקריאה ידעתי שפיבי לא תממש את החלטה, הסתקרנתי לדעת מה יגרום לה לא לבצע את ההתאבדות, הבנתי שהיא תעבור תהליך של שיחרור אישי והתבגרות. ידעתי שאולי בסיום חתונת ששת הימים היא תמצא בן זוג שאינו בדמות בעלה, לכן כל גבר שפנה אליה היה מבחינתי החשוד המרכזי.

קראתי את הספר בכמה שלבים, התחלתי אותו בימים הראשונים של התקיפה באירן, לא הצלחתי להתרכז כשבכל עמוד מלמלתי לעצמי, “נו באמת, על זה מתאבדים? בואי אלינו לכאן, ותראי מה עובר עלינו.” הפסקתי וחזרתי שוב, השליש הראשון של הספר היה חכם ומצחיק, נהניתי מהשיחות, בהמשך הוא מתארך יתר על המידה, הרבה שיחות, יתכן שהסופרת כיוונה לסידרה בטלוויזיה. לטעמי צריך היה להדק ולערוך את הספר על מנת שיהיה טוב יותר.

הספר עוסק במימוש עצמי, בציפיות של האדם מול עצמו ובעיקר מול החברה, באכזבה ובעיקר בבניה עצמית, בהכרה אישית של האדם בעצמו ובערכיו.

ספר קריא, חביב, ההומור שבו מעלה חיוך, סוג של רומן רומנטי, עם סוף צפוי. הבנתי שכמעט כל מי שקרא אהב והתרגש, אני מסוייגת.

הספר בחלקו התאים לי. על חלקים ממנו הייתי מוותרת. מי שמעונין בספר שבו הדפים נהפכים מאליהם מוזמן לקרוא. מי שמעוניין רומן רומנטי שנון ומצחיק מוזמן לקרוא.

תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

חתונה של אחרים, אליסון אספק

מאנגלית: אורית הראל

הוצאת: תכלת, 2025

לפני שהזיכרון דועך – טושיקאזו קאוואגוצ’י

הספר “לפני שהזיכרון דועך” הוא השלישי באותה הסידרה ובעל אותו הרעיון שהיה בספרים “לפני שהקפה מתקרר” ו “סיפורים מבית הקפה”. הפעם הרחיק אותנו  הסופר אל צפון יפן אל בית הקפה דונה דונה בהאקודטה.גם בספר הזה עולה השאלה הפילוסופית האם רצוי לחזור אל העבר?  ואת מי תרצה לפגוש ומה תשאל אותו, כי נזמן קצר, עד שהקפה מתקרר.

בבית הקפה דונה דונה נמצאים חלק מהאנשים שהכרנו בספר הקודם, לי אישית היה קשה לעקוב אחריהם. יש תיאור מדיק של הדמויות ועיסוקיהן, תיאור בית הקפה ואפילו מזג האוויר שבחוץ. מה שיוצר תמונה מול עיניו של הקורא.

אל בית הקפה מגיעים ארבעה אנשים שמצפים לפגוש את יקיריהם מהעבר על מנת לשאול שאלה, המפגש אינו ניסיון לתקן את העבר, אלא ניסיון להבין מה היה בו על מנת שמי שעדיין חי יוכל לחיות בשלום עם האהוב שנפטר. בית הקפה למעשה בורר את האנשים, יש ששומעים את הכללים ומוותרים, מי שנחוש להישאר יש לו סיבה והוא מוכרח לפגוש את היקר לו מהעבר, גם אם הוא יודע שהמציאות לא תשתנה.

ארבעה דמויות מחפשות את אהובן מהעבר. אישה צעירה שרוצה להתעמת עם הוריה המתים, היא מלאת כעס עליהם ורוצה לומר זאת להם באופן ישיר. קומיקאי שרוצה לשתף את אשתו בחדשות, אישה שרוצה לדבר עם אחותה ולבקש סליחה, גבר שיש לו מה לומר לאישה שהוא אוהב. החזרה בזמן למפגש עם המת נעשית לפי טקס  שאותו אנחנו זוכרים משני הספרים הקודמים.

הספר דן בנושא המרכזי והוא התמודדות עם אובדן של אנשים אהובים. ארבעת האנשים אינם יכולים להתמודד בחיי היומיום שלהם ללא תיסכול וצער האובדן.

הסיפורים של האנשים שונים, אבל הרגשות שלהם זהים, כולם מעוניינים לפתור את התעלומה של המתים, כולם רוצים לקבל תשובה ובכך להרגיש שהם יכולים להמשיך לחיו. למרות שהסיפורים שונים הם הסיפורים אנושיים ויכולים להתאים לכל אחד ומרגשים את הקורא.

הספר השלישי לטעמי חלש מהשניים שקדמו לו, אבל עדיין יש בו משהו רגיש ואנושי. אהבתי את הדמויות שציפו לפגוש את יקיריהן ושמחתי שלאחר המפגש וקבלת התשובות הם הרגישו הקלה.

המסר שאני מצאתי בספר הוא לנסות ולשוחח עם האהובים שאינם ולהבין מתוך האני האישי אותם ולמחול להם.

הלוואי והיה לנו בית קפה כזה שבו הייתי מחכה לפגוש אנשים מהעבר.

מתפללת לשובם בשלום של החטופים והחיילים

לפני שהזיכרון דועך, טושיקאזו קאוואגוצ’י

מאנגלית: שאול לוין

הוצאת: כנרת, זמורה, 2025

לונג איילנד – קולם טויבין

לונג איילנד הוא המשכו של הספר ברוקלין, לפני שנים קראתי את “ברוקלין” של קולם טויבין, ספר שהשאיר עלי רושם עם דמות שעברה מסע חניכה מאירלנד, לארה”ב, חזרה לאירלנד ובחירה לחיות בארה”ב ולהשאיר את עברה מאחור.

נראה שטובין התגעגע לדמותה של אייליש והחליט לבדוק מה עלה בגורלה אחרי עשרים שנה. גם אני הסתקרנתי לדעת עליה.

אייליש היום כבר בת ארבעים, אמא לבן ובת, נשואה לטוני האיטלקי וגרה ברחוב קטן עם כל בני משפחתו של טוני. כיאה למשפחה איטלקית כולם חיים עם כולם, יודעים הכל אחד על השני כשהחמות מתפקדת כראש השבט, מייעצת ובעיקר מחליטה. אייליש אינה  משתלבת עם בני המשפחה, אבל משתדלת. התנהלות משפחתו של טוני מנוגדת למסורת בביתה של אייליש, אבל כשהיא מתווכחת עם חמיה על שרות צבאי בויטמאם היא מודרת מהארוחה.

אליס המומה, כשאירי עומד בפתח הדלת ואומר לה שהוא נשוי למי שעומדת ללדת את התינוק של בעלה וברגע שייוולד הוא מתכוון להביא אותו אליה, ואם היא לא תהיה בבית הוא ישאיר אותו על מפתן הדלת. (זה אינו ספויילר, מופיע בעמוד הראשון)

הידיעה מטלטלת את אייליש וגורמת לה לחשבון נפש על נישואיה, התנהלותה בארה”ב יחסיה עם משפחת בעלה, העבר שהשאירה מאחור באירלנד. היא מחליטה לחזור לאירלנד למשפחתה, שאותה לא ביקרה עשרים שנה. המסע יהיה מסע כפול, מסע פיסי של דרך ארוכה וניסיון להתערות שוב במקום ילדותה, ומסע נפשי שלה אל עצמה ועל הבחירות שעשתה.  באירלנד, באניסקורתי, הוא פוגשת את שני חבריה מהעבר, ננסי, חברתה הטובה וג’ים אהובה לשעבר, שאותו אכזבה. עכשיו ג’ים מאורס לננסי. אייליש שוהה באירלנד כמה חודשים, ילדיה מצטרפים אליה וזוכים להכיר את בני המשפחה של אמם.

הספר חוזר על פרטים מהעבר ומהספר “ברוקלין” כך שמי שלא קרא יכול להבין במה מדובר. עדיין אני ממליצה לקרוא את “ברוקלין” כי הוא פנינה ספרותית.”לונג איילנד” בניגוד ל”ברוקלין” מסופר משלוש נקודות מבט, נקודת המבט של אייליש, ננסי חברתה הטובה וג’ים. נקודות המבט יוצרות הבנה אישית ונפשית של הדמויות והאירועים שעברו עליהם כולל מחשבות ולבטים בהווה.

מעל למחצית  הספר האירועים קצת מדשדשים, לטעמי. אבל, הכתיבה המיוחדת, המעט סגפנית והססגונית של טויבין משכנעת וגורמת להמשיך לקרוא. טויבין יודע לספר סיפור, להראות מצבי נפש מורכבים של הדמויות, כך שהקורא מוצא שהם אמינים.

הדמויות מבולבלות ביניהן ובין נפשן, רק אמה של אייליש, אשה מחוספסת ועוקצנית שאומרת את האמת, בעלת עצות ודעות, רואה את ההווה ומזהה את העתיד. מעל לכל דואגת מה יגידו כולם עליה ועל בתה, למה שמלה כזו וצבע כזה. היא אומנם אינה זקוקה שיתערבו לה, אך בפנים היא אמא דואגת שאספה את צילומי נכדיה ולמדה להכיר אותם גדלים, מתענינית בהם. המשפחה האירית מקבילה מאוד למשפחה האיטלקית, שגם בה האם בעל דעה ומצפה שינהגו לפי עצותיה.

זה ספר על משפחה וחשיבות האחדות שבה, על הגירה ונסיונות להשתלב במדינה שאליה היגרו.על אהבה והחלטות גורליות שמשנות חיים. יש בו מחשבות על מהלכי אירועים שמשפיעים על החיים ותהיות האם אפשר לתקן. הדמויות מאוד אנושיות ורגישות שמצליחות להעביר לקורא את התנהלותן.

העלילה מקבלת תאוצה לקראת הסיום, הקורא סקרן לדעת מה יהיו החלטותיה של אילייש והסובבים אותה, האם הבחירה תהיה טובה לכל הדמויות. וכמו שטויבין יודע לעשות, הוא לכאורה לסגור את העלילה, העלילה נסגרת לספר זה. מי יודע אולי קולם טויבין יתגעגע בעוד שנים לאייליש וייצא לבדוק מה עלה בגורלה כסבתא.

ממליצה.

מסיימת בתפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

לונג איילנד , קולם טויבין

מאנגלית: עדינה קפלן

הוצאת: שוקן, 2025

רשימת ההמלצות האישיות שלי לשבוע הספר תשפ”ה

מי היה  מאמין שיגיע עוד שבוע הספר והחטופים עדיין לא כאן. שוב אתן המלצות אישיות לשבוע הספר בלעדיהם. 

שנה נוספת של קריאה מורכבת עברה עלי, אומנם לא הפסקתי לקרוא, אבל מי יכול היה להתרכז בקריאה רצופה כשיש מעלינו כל כך הרבה עננים.

השנה יצאו קרוב ל 7.000 ספרים. לא, לא קראתי את כולם, אולי אחוז אחד. קראתי ספרי מקור רבים טובים ומעניינים, מרתקים ומגוונים. קראתי ספרים מאתגרים לצד ספרים קריאים ו”נבלעים”. קראתי ספרים דיגיטלים לצד ספרים מודפסים, קשה לי לומר מה אני מעדיפה יותר.

בחלק מהספרים דנתי במועדוני הקריאה שלי. זיו יונתן ורוחמה אלבג התארחו בסלון הספרותי בביתי, וגרמו לנו לשכוח מהמתחולל בחוץ.

בחירת ההמלצות קשה, השנה שמתי דגש על ספרים שיצאו סמוך לשבוע הספר.

לפניכם רשימה חלקית של המלצותי על ספרי מקור וספרים מתורגמים.

על שאר ההמלצות לספרים נוספים אצלי בבלוג.

כמו תמיד, רשימת ההמלצות  אינה לפי דירוג הספר, אלא לפי סדר הקריאה שלי במהלך השנה.

לחיצה על שם הספר תוביל אתכם לסקירה שלי עליו.

אסיים כמו תמיד בתפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים. חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

ספרי מקור

קוקושקה, שרית אלקון, הוצאת פטל

מחכים לאליהו, רוחמה אלבג, הוצאת אלבג

שלושה ימים בקיץ, יוסי אבני לוי, הוצאת כנרת זמורה דביר

נורא ובארוד, אושרת מזרחי שפירא, הוצאת הקיבוץ המאוחד

מי שסוכתו נופלת, צבי בן מאיר, הוצאת הפועלים

חבר קרוב, שי אספריל, הוצאת עם עובד

אף אחד לא זז, דורון שנער, הוצאת כנרת זמורה

במחילה מכבודה של אשת המערות, אופיר טושה גפלה, הוצאת מודן

ספרים מתורגמים

מקום שמור,יעל ואן דר ואודן, הוצאת ידיעות אחרונות

שמים כחולים,ת.ק. בויל, הוצאת מודן, חרגול

נשף האמפוזות, אולגה טוקרצ’וק, הוצאת אחוזת בית, כרמל

מסיימת בתפילה לשובם לבתיהן בשלום של החטופים, החיילים, והמפונים.

החלמה לפצועים, חיבוק תנחומים למשפחות השכולות.

מי ייתן ומדינתנו תדע שקט וימים טובים.

תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

 אף אחד לא זז – דורון שנער

אף אחד לא זז הוא ספר על כאב ילדות וזיכרונות שמלווים את הדמויות מנעוריהם עד בגרותם.

אני אוהבת את הכתיבה של דורון שנער, הוא אחד הסופרים הרבגונים ובעל קול משתנה מספר לספר.

הפעם לקח אותי דורון לקיבוץ, למקום שהוא מכיר וגדל  בו כילד חוץ, כך שהוא יודע על מה הוא מספר. תיאור הדמויות והמקום גרם גם לי להרגיש מעין ילדת חוץ בחבורת הילדים, הנערים והמבוגרים.

כמעט שישים שנה חלפו, ילדי הקבוצה נפגשים שוב, כשכל אחד מהם נושא עימו את פצעי הילדות בקבוצה. רובם עזבו את הקיבוץ והשאירו מאחור את הזיכרונות, עכשיו במפגש המחודש הם חוזרים באחת אל עברם, עבר שיש בו כעס וטינה, אפילו עלבון של אותם  הילדים. הם חוזרים לדינמיקה שהיתה בינהם כאשר היו ילדים.

“אל תחשוש לעזוב. בחוץ טוב. בחוץ אתה שווה מה שאתה שווה אין היסטוריה, אין נקמנות.” רפאל למתן כשנפגשו באחת הפעמים כשבגרו.

הספר נפתח בדרמה קיצונית שמעוררת סקרנות, אותה דרמה תיפתר בהמשך ותסביר את גרעין הקונפליקט בחבורת ילדי הקיבוץ.

בקבוצה הסגורה של הקיבוץ אין סודות, כולם יודעים על כולם, מגינים, מאשימים, מרכלים, שמחים לאיד, ולפעמים גם שומרים סודות אפלים. הקבוצה מהווה מיקרוקוסמוס חברתי. יש ביניהם, רגישים, חכמים, מתמידים, ילד חוץ שאינו משתלב והופך להיות מושא להתעללות, אבל מעל לכולם יש את הילד הכי הכי, הרץ הכי מהר, האתלט הכי טוב, המלך של הכיתה. אותו נער הכי הכי  הוא למעשה הבריון שמתעלל באחרים. את הדינמיקה של הקבוצה אי אפשר לשנות, היא מתקבעת לאורך השנים, אלו שבשוליים נשארים בצד ואלו החזקים מהווים מוקד. גם אחרי מעל לארבעים שנה שבהם הם נפגשים שוב לסוג של פגישת מחזור הם חוזרים להיות אותם נערים של אז.

דן, בן הקיבוץ, נישא לקרול שאינה ילידת הקיבוץ. עד מהרה היא בוגדת בו ועוזבת את דירתם עם ילדתם הקטנה. לדן היה קשר טוב עם עדינה, המוכשרת. רפאל, שהיה בתחילה ילד לא מפותח ונשאר כיתה, הופך להיות טיס קרב. מתן ילד חוץ, יואל פעלתן, עסוק, תזזיתי, וחסר עכבות, בין יואל למתן נוצר קשר. מתן היה יצירתי ויואל חסר העכבות היה המבצע.

הילדים גדלים, מתבגרים ועוברים שינויי, במהלך העלילה הקורא מתוודע לדמויות וההיסטוריה הפרטית של כל אחד ואחת. כקוראת שמחתי לראות כיצד כל אחד התבגר ופרח מהקן לכיוון שלו. הצטערתי על דן שנשאר קצת “תקוע”. במהלך העלילה הבנתי אותו ואת הפגיעה הקשה שחווה  שבגללה לא יכול היה להרגיש אדם שלם.

ההיסטוריה האישית של הדמויות שזורה בהיסטוריה של הקיבוץ, לינה משותפת, ארוחה בבית ההורים, שעות הורים, הצבעה על יציאה ללימודים וכו’. ההיסטוריה הקיבוצית שזורה בהיסטוריה של מדינתנו, מלחמות, קורונה.

ספר על זיכרונות ועלבון ילדות, שלמרות השנים שחלפו  הוא אינו מרפה.

הייחוד של דורון שנער היא יכולת הסיפור שלו. באמצעות עלילה קולחת, מסקרנת ובעל מתח הוא מצליח להביא בפנינו ספר ארצישראלי שגם מי שלא גדל בקיבוץ ימצא את עצמו. השפה של דורון שנער מגוונת ונפלאה. מעבר לשפה, לכתיבה ולעלילה אהבתי את שזירת ההווה בעבר. את הפתיחה הדרמתית והמסקרנת שמובילה לסיום המתבקש והמפתיע. את הסודות שנטמנים וצפים ועולים לאורך העלילה.

ספר מרתק וקריא, ארצישראלי.

אף אחד לא זז, דורון שנער

עורכת: תמר ביאליק

הוצאת:כנרת, זמורה,

תפילה לשובם בשלום של החטופים.

נשף האמפוזות –  אולגה טוקרצ’וק

ספר חדש של הסופרת אולגה טוקרצ’וק  הוא חגיגה עבורי וגורם לשאר הספרים שבערימה להידחק. לא טעיתי , אכן ספר חגיגה מחשבתית, רעיונית ומעל לכל חגיגת טבע. “נשף האמפוזות” הוא מסוג הספרים שנכנסים אל הגוף והתודעה לאט לאט  ונשארים בו. אומנם כותרת המשנה של הספר היא סיפור אימה  בבית מרפא, שמזכיר מיד את “הר הקסמים” של תומס מאן ו”בבית המרפא” של פוגל. אך זה  אינו ספר אימה במובן שבו הקורא נבהל  או פוחד באמת, האימה נמצאת בהבנת המצב הקיומי ומצב היקום. אימה שמסתתרת מתחת לפני השטח. האימה שמסתתרת בין הדפים היא אימה פסיכולוגית.

אולגה טוקרצ’וק לא רק נחשבת כסופרת מוערכת שזכתה בפרס נובל, אלא שהיא גם פעילה חברתית נגד פגיעה בטבע, נגד צייד ואכילת בעלי חיים. הספרים שלהם הם בעלי ראייה חברתית. היא רואה ביקום משהו קדוש ואפילו בעל ישות אנושית.

“נשף האמפוזות”, הספר הראשון שכתבה לאחר זכייתה בנובל עוסק בביקורת חברתית בין היתר נגד שוביניזם ומיזוגיניות. מעבר לכך הוא ספר שבו מנסה אולגה להבין מה יש מעבר למה שאנחנו רואים וחווים.

העלילה מתרחשת בשנת 1913. מייצ’יסלב וויניץ’, סטודנט להנדסת מים וביוב מלבוב, גבר צעיר ורזה, בהיר שיער, ועדין פנים. שמתעד כל דבר בפנקסו, מגיע אל בית המרפא לשחפת בשלזיה. שם הוא פוגש באנשים חולים כמותו, כך שהמוות מרחף מעל.

 בבית המרפא הוא פוגש בלונגין לוקאס – קתולי, אוגוסט סוציאליסט מפראג, וולטר פרומר – תיאוסוף מברסלאו, טילו פון האן – סטודנט לציור מברלין. (הנשים אינן נוכחות) בסנטוריום יש הרבה זמן לחשוב ולדבר וזה בדיוק מה שהם עושים. הם דנים במלחמה שקרבה, בטבע ובסתו המאיים. אך מרבית הדיונים שלהם הם על הנשים, הגברים סביב השולחן כולם שוביניסטים מיזוגיניים שמאמינים שנשים הן בוגדניות, בלתי יציבות מטבען, חמקניות, חלקלקות כמו נחש. הן אינן מסוגלות לבנות ארגון ממלכתי או אפילו שבטי, כי מטבען הן נכנעות לחזקים מהם.

תחושת האיום בספר נוצרת משני כיוונים. עיניים שמביטות מלמעלה ואין יודעים מי מסתכל, מי צופה או מי מספר את הסיפור “אנחנו עדות” נאמר בתחילת הספר. והרגלים על הקרקע, נעלים שהולכות ונדחקות לדלת החדר, הנעלים, בתחילה הן נעליו של וויניץ, אח”כ נעליה של אשתו של אופיץ, בהמשך נעלים מתחת לשולחן. שני המימדים האלו יוצרים מתח ואף אימה. המבט מלמעלה מרגיש כאילו יש שדים, רוחות, מכשפות שנמצאות בכל מקום. אכן דברים מפחידים קורים. אשתו של בעל הבית אופיץ נמצאת תלויה, נאמר שהתאבדה, אך בהמשך טילו אומר  “כאן רוצחים אנשים, היא לא תלתה את עצמה אומר לו טילו. כאן בכל שנה מת גבר או שניים, נקרעים לגזרים, נטרפים ביער.” והוא מקשר זאת לפולחן עתיק שנערך ביום ליל כל הקדושים.

אנשי המקום מאמינים באמפוזות, שחיות ביער. אולי הן אלו שמספרות את הסיפור? דיירי הפנסיון יוצאים לטיול ביער ואוספים פטריות שמהם הם מכינים משקה שיכר, הפטריות הן כנראה פטריות הזיה כך שלעיתים לא ברור לקורא מה אמיתי ומה הזיה.

לאחר התאבדות אשתו של בעל הפנסיון כולם עסוקים בפיענוח האם התאבדה או נרצחה.

וויניץ’ החרדתי, פוחד מכך שאולי הוא הנרצח הבא, הולך ומתבגר לאורך הרומן, לומד להבחין במציאות האמיתית.

הרומן “נשף האמפוזות” אינו רומן מתח או בלש למרות האפלולית שקיימת בו, למרות הפחד של וויניץ’ ששומע רחשים וצעדים המגבירים אצלו את החששות שאולי הוא הקורבן הבא. זהו רומן הכתוב באירוניה דקה וביקורת חברתית מתחת לפני השטח. אולגה טוקרצי’וק מעבירה ביקורת על גברים ונשים, על דמוקרטיה ודת, אמונות טפלות ופגיעה בטבע. היא עושה זאת בכתיבה הייחודית שלה, בעזרת תיאורי טבע נפלאים, הרחקת התקופה לתקופה של לפני מלחמת העולם השנייה שלאחריה התגבר התיעוש והמרדף אחר חימוש. שימוש ברוחות רפאים במטרה ליצור תחושת מיתולוגיה, או אגדה אפלה, מכשפות וציד מכשפות. האירוניה נוצרת דווקא בגלל הגברים שרואים את הנשים בעין שוביניסטית ובאמונות מטופשות עליהן.

ספר שמשאיר הרבה חומר למחשבה. סיום הספר נהדר מבחינתי.

קחו אוויר, צללו לתקופה אחרת וקראו על דמות מיוחדת כדמותו של ווינץ.’

ממליצה בחום

נשף האמפוזות, סיפור אימה בבית מרפא. אולגה טוקרצ’וק

מפולנית: מרים בורנשטיין

הוצאת:  אחוזת בית והוצאת כרמל, מקבוצת ידיעות אחרונות, 2025

תפילה לשובם בשלום של החטופים

במחילה מכבודה של אשת המערות, אופיר טושה גפלה

לא ידעתי למה לצפות כשהתחלתי לקרוא את הספר. אני אוהבת את הכתיבה של אופיר טושה גפלה ומכירה את העולמות המיוחדים שהוא בורא. עולמות שהם על גבול המציאות והפנטזיה. הפעם  חיכתה לי הפתעה קטנה ומבורכת. ספר אינטימי במובן של אינטימיות מחשבתית. ספר שהוא כל כולו אהבה ושיר הלל לספרות. בעל מבנה של סיפור חיצוני וסיפור פנימי.

הספרים עבורי הם עולם ומלואו וברגעים שונים בחיי הם אפילו היו הצלה עבורי, כמה התענגתי על הכתיבה החכמה של אופיר טושה גפלה שהעמידה לי מראה לאהבתי לספרים ולספרות. מצאתי את עצמי בחלק מהמצבים והתיאורים של גיבור הספר.

אביו של דני בן הארבע עשרה וחצי, אוריאל פארן (אין לנו קשר משפחתי, אולי קשר ספרותי וקשר של אהבת הספרות) נעלם ללא התרעה או סיבה שהוא ואמו יכלו לדעת. גילוי קצר מוביל אותם לכך שהוא המריא ללונדון, לאחר שנסעו ללא תוכנית לחפש אותו בלונדון, חזרו לארץ ונלחמו על קיומם היומיומי, על העלאת שכר הדירה והמחירים של המוצרים.

אוריל, מורה לאנגלית שאהב לקרוא ספרים, כל עולמו היה קריאה. נעלם להם כאילו בלעה אותו האדמה.

בשנה ה-16 להעלמות האב, דני מקבל ידיעה בטלפון שאביו הלך לעולמו, לאחר מאמצים רבים הם איתרו את משפחתו. וכך דני, אמו ובן זוגה מוצאים עצמם שוב בלונדון. בלונדון ניתנת לדני מחברת, הפריט היחיד שנשאר מאביו. מחברת שהיא יומן, או כתיבת הסבר להתנהלותו בתקופה האחרונה לפני שעזב ונעלם.

המחברת של אביו מתחילה בחודש מאי. מתגלה בה איש צנוע שמסתפק במועט, הרכוש והחומר אינם מענינים אותו, אבל בעל עולם פנימי רוחני ועשיר כשהספרים הם מהותו. אדם בעל רעב ספרותי שלא יודע שובע.

במשפטים הרבים שכתב, מגלה, לנו, למשפחתו ולעצמו שהוא מרגיש כמה חודשים שאינו פה. התלמידים משעממים, בדיקת המבחנים מיגעת, היו לו רגעים שבהם חשב איך היו מגיבים לו קפץ מהחלון, לא שהוא רצה למות, הוא רצה לחיות, אבל לא כך. הגילוי המרכזי של האב הוא אהבת הספרים והספרות.

כל מי שאוהב ספרים וקריאה יזדהה עם מחשבות האב, הספרות במחברת ובמחשבותיו של האב נוכחת בכל דף אם באמצעות ספרים, קריאה, קנאה במי שיש לו פנאי וקורא, הספר שממתין בבית כאמצעי של שבירת שיגרה והנאה. האב מתאר את עצמו כקורא כפייתי, שקורא בכל מקום. עולם אידאלי עבורו הוא עולם שבו קוראים יותר ספרים.

רוחו של האב הולכת ונמקה אט אט יום יום. בכל בוקר כשהוא מסתכל בספר שעל השידה הוא מרגיש שהוא נכנע לעוד יום מיותר של עבודה.

נשאלת השאלה איך הוא שורד? לאב יש מפלט דמיוני שמצד אחד מציל אותו ברגעי משבר, אך גם מעיק עליו.

בתקופת הקורונה התארח אצלי אופיר במסגרת מועדון הקריאה, המפגש התנהל בזום והיא מרתק. בשיחה היא אמר שבכל ספר הוא מתמודד עם רעיון אחר. הוא מעלה נושא ומתחיל לשאול עליו שאלות. נדמה לי שהשאלה שעלתה במוחו של אופיר בכתיבת הספר  היתה מה קורה לעולם הספרות, מה קורה לקוראים בימנו?

אני אוהבת את הכתיבה של אופיר טושה גפלה ואת הרעיונות המיוחדים והמקוריים שלו. בכל ספר אני יודעת שאמצא חידוש רעיוני וספרותי. כמו בשאר ספריו הספר “במחילה מכבודה של אשת המערות” עוסק בזהות עצמית, בחקר המוות, הפעם הפנטזיה שקיימת במרבית ספריו באופן מירבי נמצאת מעט בשוליים.

הכתיבה של אופיר טושה גפלה חכמה ויצירתית, בספר יש הרבה משחקי מילים, ביטויים בעלי כפל משמעות, ושימוש באנגלית בדרך שונה.

ומיהי אשת המערות שמבקשים ממנה מחילה? על זה ועל הרעיון שמסתתר מאחורי השם אשת המערות, תצטרכו לקרוא. אני יכולה רק לומר שהבחירה בשם המשונה הזה, בעיני היא בחירה שנונה שיש בה ביקורות.

אוהבי הקריאה יתענגו על הספר, מי שקורא פחות, לאחר סיום הקריאה ירוץ ויתחיל לקרוא ספרים.

במחילה מכבודה של אשת המערות, אופיר טושה גפלה

עורך הספר: עודד וולקשטיין

הוצאה: מודן, 2025

מוזמנים לקרוא על  מפגש חוויתי עם אופיר טושה גפלה