הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

בוקר מפעים עם אוריין צ’פלין אצלי בסלון

לא שוכחים את החטופים, החיילים והמפונים.

החלמה לפצועים, חיבוק למשפחות השכולות.

בלה, יענקלה ואוריין הגיעו אלי לסלון כמעט לארבע שעות

“מי אם לא האומנות שתשכיח אותנו מהצרות, זו תפקידה” במשפט מנחם שכזה סיימה אוריין את מפגשה עם חברות מועדון הקריאה בביתי.

ואכן, במשך שעתיים שלמות שכחנו מה-כל. לא זכרנו שיש חוץ בכלל.

זה היה מפגש מפעים, מנחם ומצחיק, שסיכם את השנה.

אוריין, יפה מבחוץ ויפה מבפנים סיפרה לנו, איך התחילה לכתוב, כשהיא בכלל לא התכוונה. סיפרה שנולדה בקיבוץ שריד והיתה שכנה של נתן יונתן. לאחר שירותה הצבאי עזבה את הקיבוץ. לפני למעלה מעשרים שנה נסעה לדאלס לרילוקיישן, שנים שהתארכו. כך מצאה עצמה ללא עבודה והמצפון הקיבוצי לא הרפה, היא כל הזמן התייסרה, מה יגידו בוועדת העבודה על כך שאינה עובדת.

ההחלטה ללמוד היסטוריה אמריקאית קיבצה אותה עם עוד 25 נשים מכל העולם. בסבב ההרצאות כל אחת סיפרה סיפור, אוריאן החליטה לספר על הקיבוץ והלינה המשותפת. בחורה צעירה שישבה מולה בקהל שאלה בזעזוע ” הממשלה שלכם ידעה מזה?”

מכאן הדרך למחקר, שהיא לא כל כך רצתה לעשות על הלינה המשפחתית, היתה סלולה. אוריאן סיפרה על הנשים שתיחקרה, על הבנות של הלינה המשפחתית ועל שומרת הלילה.

הספר שחוקים נולד מסיפורי חברות על זוגיות, אוריין העלתה פוסטים בפייסבוק שגרפו קהל. אותנו היא שעשעה בסיפורים שעומדים מאחורי סיפורי הזוגיות. “כן, כולם חיים יחד ובאושר.” חייכה אותנו בתשובה לשאלה “מה עם הזוגות?”

הסיפור של יענק’לה ובלה בספר “שחוקים” הוביל אותה לכתוב את “משהו קורה לבלה”.  אחד הספרים הרגישים שנכתבו על מחלת השיכחה והתמקדה לא רק בחולה, אלא גם באנשים שסביבו. לשמוע את אוריין מספרת אפיזודות מהמחקר של על אנשים דמנטים היה מצחיק. “מה שלמדתי מהראיונות הוא, שצריך לזרום עם החולה.”

אוריין היא מספרת סיפורים אמיתית, בשפה מיוחדת וקולחת לקחה אותנו אל מעבר לעננים, לימדה אותנו על חמלה, הראתה את המציאות כמו שהיא וצבעה אותה קצת בורוד.

רותקנו במשך שעתיים לדבריה של אוריין, למדנו ממנה על הקיבוץ, על דאלס, על זוגיות והאפיזודות שבהן, על בחירות ספרותיות.

לא יכולנו להזמין בוקר נפלא שכזה כמסכם את שנת הפעילות של המועדונים וחותם שנה מורכבת. לא יכולנו לבקש בוקר מיוחד שכזה בימים של שבוע הספר.

תודה לך אוריין על מפגש מרתק, מעניין, מחכים ובעיקר משכיח.

תודה לך על בוקר מלא בתקוה לטוב, בוקר שבו נתרמנו ממך ומהאומנות כולה.

מחכים לספרך הבא.

תודות לחברותי לי-את ורתם על הצילומים.

מוזמנים לקרוא מה חשבתי על ספריה של אוריין

ארבע שעות ביום

משהו קורה לבלה

תגובות בפייסבוק

המלצות ספרים לשבוע הספר תשפ”ד

המלצות ספרים לשבוע הספר תשפ”ד

מאז שלמדתי לקרוא היה  שבוע הספר החגיגה שנתית שלי. השנה כמו כל שאר החגים הוא עטוף בעצב ותפילה בלתי פוסקת.

בימים ובחודשים אלו הקריאה הצליחה להרחיק אותי מעט מכל המסביב. זה היה לכמה שעות ובכל זאת ברכתי את אפשרות הבריחה.

החידוש העיקרי שלי השנה הוא שעברתי לקריאה דיגיטלית, לאט לאט הנחתי את הספרים המודפסים, למדתי לקרוא מהמסך. למדתי לברך על יתרונות הטכנולגיה שמאפשרים לי נשיאת מאות ספרים בתיק ומקום בספרייה שלי.

כמו בכל שנה אגיע לדוכני שבוע הספר, אשוטט בין הדוכנים, אפגוש את הסופרים הנערצים עלי, ואודה להם באופן אישי על חווית הקריאה.

ספרי מקור רבים פורסמו השנה, עד שנדמה היה לי, שכולם כותבים. אני שמחה על יוצרים חדשים, שהצטרפו למדף הסופרים, מאחלת לספרי הביכורים הצלחה רבה ולסופרים הטריים המשך כתיבה.

במהלך השנה המלצתי על ספרים רבים, הבחירה המצומצמת קשה.

לפניכם רשימה חלקית של המלצותי של ספרי מקור וספרים מתורגמים.

כמו תמיד, רשימת ההמלצות  אינה לפי דירוג הספר, אלא לפי סדר הקריאה שלי במהלך השנה.

לחיצה על שם הספר תוביל אתכם לסקירה שלי עליו.

ספרי מקור

נשארתי בשבילכם, רוחמה אלבג. הוצאת אפרסמון

“נשארתי בשבילכם” הוא ספר מרתק ומהפנט המנסה לבדוק את קשרי המשפחה הפרטית והמורחבת ואת השפעתה על דור ההמשך. ספר המתאר שלושה דורות של נשים, נשים בעלות קול פנימי חזק.

מהתחלה, דויד גרוסמן,הספריה החדשה

הקריאה המחודשת בסיפורים הפעימה אותי שוב מיכולת הכתיבה ומזרעי הכתיבה של גרוסמן לספרים העתידיים שלו.

ופתאום בוקר, נעמה דעי. הוצאת עם עובד

רומן ראליסטי עכשווי המפגיש שתי דמויות שמגששות ומחפשות אחר אהבה וקשר רגשי. רומן על אהבה, זוגיות, משפחה.

מזל של מתחילים, רעות וייס. הוצאת שתים.

ספר כיפי. שרונה מצטרפת לתחרות בעיתון וכותבת מדור הורוסקופ שנון ומחייך. כולם בכפר סקרנים לזהות הכותב ועוקבים בדריכות. מה שמתברר שהתחזיות מתגשמות וחלקן גורמות לסיבוכים.

מכתב לסוהר 343ב, לבנה מושון, הוצאת עם עובד

 ספר שאי אפשר להניח והוא אינו מניח לקורא. בת לסוהר מגוללת במכתב אליו את מסכת היסורים מצידו אליה ואל משפחתה. והוא עונה לה דרך ראיון אישי למראיינת.ספר מעולה הכתוב במלוא הכאב והעוצמה.

מיין הארט, איריס אליה כהן, הוצאת: ידיעות אחרונות, 2024

 ספר מטלטל ונוגע ללב. פורט על כל נים של הגוף. ספר שמשאיר אחרי קריאה שאלות פילוסופיות רבות.בשפה מכשפת וקולחת מספרת איריס אליה כהן את סיפורה של בטי, תאומתה של זהרה מגלבי, שהופרדה ממנה מהמעברה. סיפור עצוב מתובל בהומור, כמו שרק איריס יכולה לכתוב.

בני טובים, כנרת רוזנבלום. עורכת: יערה שחורי. הוצאת: כתר ספרים, 2024

סאגה משפחתית העוקבת אחר שלושה דורות על רקע היסטורית המדינה שהשבעה באוקטובר מהדד בעוצמה.סיפורה של משפחת בן טובים על התעשרות והזנחת האידיאלים.

איפה את בקיץ, נטע חוטר. הוצאת: תכלת, 2024

ספר קריא, מצחיק ושנון על נשים וגופת גבר אחד, ספר על חברויות, עם תבונות על החיים, על זוגיות, על אהבה. הוא כמו רכבת הרים בלתי ניתנת לעצירה.

ספרים מתורגמים

אופי,רומן על אב ובן, פ’ בורדוייק, ספרית הפועלים

המלצה חמה ואפילו רותחת לספר יחודי  וחד פעמי על שלושה אנשים בעלי אופי עקשן ,אופיו של כל אחד מנווט אותו לכיוון אחר ובחירות של החיים.

סוד בוער, שטפן צוויג, מגרמנית, הראל קין, הוצאת : תשע נשמות, 2024

תרגום מחדש לנובלה מוכרת, זו נובלה המתארת תהליך התבגרות כואב של נער בן 12. ברגישות יוצאת דופן מצליח צוויג להעביר לקורא את ייסורי ההתבגרות.

הקוסם, קולם טויבין. מאנגלית, ניצה בן ארי.הוצאת שוקן, 2023

ביוגרפיה מהפנטת על תומאס מאן מגדולי הסופרים, שהעניק לנו ספרות נפלאה. בכתיבה צבעונית, מדויקת ומפורטת קולם  מפיח קולם טויבין חיים בתקופה ודמויות. מצייר תקופה שדעכה, תקופה של תרבות, נימוסים, הקפדה על פרטים ומוסר.

כל הדרכים מובילות לרומא, שרה אדמס, הוצאת ידיעות אחרונות.

ספר רומנטי מהנה שהתאים לי בדיוק בימים אלו. בריחה קלה. ממליצה.

סודו של הצורף, אליה ברסלו. מספרדית: מיכל שליו. הוצאת: תשע נשמות, 2024

סיפור אהבה עדין ורגיש הכבול בתעתועי הזמן. ספר חכם ומיוחד הכתוב כמו תכשיט עדין.

מסיימת בתפילה לשובם לבתיהם בשלום של החטופים, החיילים, והמפונים.

החלמה לפצועים, חיבוק תנחומים למשפחות השכולות.

מי ייתן ומדינתנו תדע שקט וימים טובים.

תגובות בפייסבוק

איפה את בקיץ, ספרה החדש של נטע חוטר

תפילה לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.

החלמה לפצועים וחיבוק למשפחות השכולות.

איפה את בקיץ – נטע חוטר

כריכת הספר היא “יש תוכו כברו.” ארטיק מצופה שוקולד מתוק. ספר שמצליח לקרר את ימי הקיץ, להמתיק את התקופה ולתת תקוה בחלקת האלוהים הקטנה של הקורא.

 זוהרה גיבורת הרומן שאינה מצטיירת בעיני עצמה כזוהרת, גרושה בת ארבעים זוהרה עובדת כמוכרת בחנות לספרי ילדים ונוער אפרורית מאובקת וכמעט נטושה. החנות מטונימיה לזוהרה, גם היא מרגישה מיושנת,אפרורית,נטושה. זוהרה גרושה מאריאל, שניהם נמצאים במאבק משמורת  על הכלב עמי, מאבק לא מי ייקח, אלא מי לא ייקח. ההשקעה היחידה של זוהרה היא בהכנת כריכים מורכבים וטעימים.

את זוהרה עוטפות חברות, יערה שהיא סוג של המבוגר האחראי שמנחה אותה, מלמד אותה על עצמה ומחליט בשבילה. ליהי השכנה, שגרה עד לא מזמן עם בת זוג ונפרדה ממנה. שרונה, השכנה, רוצה להתגרש, אבל מנסה להיכנס להריון. היא רבה עם השכן ריב שהמשיך לנקמניות קטנות. אל החברות מצטרפת אנה, ילדה בת 12 שבמקום ללכת לקייטנה, היא יושבת בחנות הספרים, קוראת ספרים, מקשיבה לשיחות החברות ולפעמים נותנת עצות. אנה עומדת לעבור לגור בערד העיר של סבתה. אמה ללי תצטרף לחבורת הנשים בהמשך.

זה ספר שכולו נשים, לא שאין גברים, אבל הם נמצאים ברקע.  והמצחיק הוא שהמחבר את הנשים בעלילה הוא גופת גבר. זה אינו ספר מתח, זה  ספר על חברויות, מערכות יחסים עם חברים, בני זוג, ובעיקר עם האני האישי של הדמויות. כל אחד רוצה שירצו אותו. במהלך העלילה מגיעות הדמויות לתובנה, לכן כל אחת מהן עוברת סוג של מסע התבגרות.

יש שכן בקומת הקרקע, שאף אחד מהדיירים בהווה או בעבר סבל אותו, להפך כולם סבלו ממנו.גבר בן 48 שרשום כבן 44 באתר ההכרויות. הן קוראות לו פסיכופט, לכל אחת היתה התקלות איתו.

ועכשיו בימי ראשית הקיץ צחנה עולה מדירתו.  “מתאים לו לדפוק אותנו גם כשהוא לא נמצא.” הן אומרות כשהסירחון עולה מדירתו ואינו מניח להן. הריח הרע הוא סמל שעולה ומבעבע מבין הדפים. סמל לרוע, לחוסר אהבה.

עד אמצע הספר הרגשתי כאילו אני נמצאת בתור לרכבת הרים בלונה פארק, וכשהיא הגיעה לא יכולתי לעצור. היא דהרה קדימה, למטה ולמעלה וטילטלה אותי.

אני אוהבת את הכתיבה של נטע חוטר, הדמויות שלה אמינות, לא מתייפייפות והן אינן דמויות של גיבורות, אלו נשים שכל אחת תזדהה איתן, הן יכולות להיות כל אשה שעוברת ברחוב, או השכנה ממול. יכולת תיאור הדמויות ואופיין יוצר אמינות אצל הקורא. השיחות של החברות הן שיחות אמיתיות, מצחיקות, שנונות, מלאות מנעד של רגשות, הן מייעצות אחת לשנייה עצות לחיים.

 נטע חוטר בונה את העלילה על משפטי תובנה מוכרים, “כמו אהבה עצמית היא המפתח,”  ומצליחה לא להפוך אותן לקלישאות. מצאתי את עצמי מסמנת משפטים מוכרים שחייכו אותי, או שהאירו לי לרגע משהו מהותי.

“בהייה היא הפסקת הסיגריה של הנפש.”

״ בסוף המים יורדים ומי שרוצה יכול לחזור הביתה.״ מגלה לה אנה את הסיום של  ספר המומינים

״ גירושים בלי ילדים זה עץ שנופל ביער,פתאום לא בטוח שבכלל היה פעם עץ.״

״אהבה לוקחים, מרימים מהריצפה ושמים בכיס, אהבה זאת לא חבילה מהדואר שאת לא זוכרת מה יש בה. זאת ציפור שמחכים לה עם משקפות כל הסתו, זאת ציפור שכולם מחפשים אם יש אהבה לוקחים.״

 ומשפט שחייך אותי הוא “ברוכה הבאה לחיים שלך.” אומרת לה תמרה הפסיכולוגית, משפט שהוא ספרה הקודם של נטע חוטר.

זוהרה תגלה את האור הפנימי שלה שהיה מוסתר, יערה תבין על חייה ותקבל אותם, שרונה תמצא את שחיפשה כל חייה ואנה ואמה יתחילו בדרך חדשה.

״הסוף צריך להיות טוב” אומרת אנה לזוהרה, “אחרת זה לא שווה כלום.״ בדיוק. כי זה מה שאנחנו זקוקים בימים אלו,  ציפייה ותקוה לסיום טוב.

“איפה את בקיץ” מעלה שאלה של מה המקום האישי של כל אחד, לא מקום פיסי אלא מקום רגשי של שייכות.

קחו את הספר, קנו ארטיק מצופה שוקולד, לכו לבריכה או לים ותתענגו על עלילה אחרת עם דמויות מצחיקות, אמיתיות שמחבקות את הלב.

איפה את בקיץ, נטע חוטר

עורכת:תרצה פלור

עריכה לשונית: מיכל גנזי

הוצאת: תכלת, 2024

תגובות בפייסבוק

סודו של הצורף, ספרה המבריק והמתעתע של אליה ברסלו

מתפללת לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.

החלמה לפצועים, וחיבוק למשפחות השכולות.

סודו של הצורף, אליה ברסלו

ואוו, הספר הקטן הזה עם השם המסקרן לפת אותי והפתיע אותי.

אני אוהבת סודות וסתרים, העטיפה האדומה התשוקתית, אני אוהבת אדום נועז וייצרי, גרם לי להזיז הצידה את כל הספרים הרבים הממתינים.

“סודו של הצורף” הוא ספר מרגש ומתעתע, ספר חכם שהפך לי את כל הקשרים במוח, וגרם לי לחשוב הרבה.

ספר שהוא פנינה ספרותית, תכשיט מיוחד, הרי מדובר בצורף. זהו סיפור טראגי על אהבה מוחמצת המשתרע על פני כמה עשורים. אחד הסיפורים המיוחדים שקראתי.

הגיבור, צורף החוזר לאחר 25 שנים  אל עיירת מולדתו על מנת לפגוש את אהבתו.

עכשיו  הוא כותב את זיכרונותיו, פתיחת זיכרונותיו הם ההבנה לסיפור המתעתע והחכם שלפנינו.

“חיסלתי שלוש סיגריות כשחיפשתי את המילים, את ההתחלה, את נקודת הפתיחה של הסיפור הזה שאני

מספר לעצמי היום, אבל איפה למצוא אותן? איך? אם אין התחלה, ואם הסוף שעיצב את חיי, הסוף

שהתרחש לפני שנים רבות כל כך, רחוק רק שישה ימים מהלילה הניו־יורקי הזה? הזיכרונות מסתערים עליי בזעם, נאבקים להשתלט על האי סדר שבמחשבתי.”

מרגע זה הגיבור והקורא חוזרים בזמן אל נעוריו של הגיבור. הגיבור התאהב בסליה, חברה של אמו. סליה עמדה להתחתן, אבל התאהבה בבחור זר מבוגר שהגיע לעיירה, היא נפרדה מארוסה וביום שהיתה אמורה להתחתן עם הזר הוא נעלם. מאז נותרה ב”אבלה” ולא נישאה.

זו אהבת נעורים סוערת של נער. “אשה בשלה, בעלת נסיון, שמבחינה ברושם שהשאירה על נער גבוה ורזה ומחליטה לפתות אותו בצורה הכי קולנועית שאפשר להרפתקה בלא עתיד.”

עכשיו כשחזר אל העיירה הוא מקביל את הזדקנותו לעיירה שלו, שהזמן חולל בה שמות ותוהה מה נותר מתקופתו שעוד יוכל לזהות.

עד כאן כשקראתי חשבתי לעצמי עוד סיפור של אהבת נער למבוגרת, אהבה מוחמצת. אבל ההפתעה “נחתה” עלי במפתיע, בדיוק כמו שהופיעה אל מול הגיבור. איני רוצה לספר מה קורה במהלך העלילה זו ההפתעה וזה הסוד של הצורף. ולא, לא סוד  פשוט ובנאלי. סוד חכם ומתוחכם. סוד פילוסופי.

סודו של הצורף הפנט אותי, הכתיבה המיוחדת של אליה ברסלו גרמה לי לצביטה בלב, למה? הלוואי ויכולתי לכתוב כמותה, או לפחות כמו  פתיחת הסיפור.

כשסיימתי לקרוא את הסיפור הקצר, חזרתי להתחלה, כדי להבין מה קרה בעלילה, העלילה היא כמו קסם מיוחד, קסם של חזרה בזמן. ואם מפסידים מילה אחת, השרשרת של העלילה משתבשת, שוב מדובר בצורף שמַלְחִים ומחבר את חוליות חיו.

הקריאה המחודשת בסיפור הפתיעה אותי, לא מדובר רק ברומן אהבה. זהו סיפור על זיכרונות, איך אנחנו משמרים אותם במוחנו, מה היכולת שלנו בעתיד לפרש ולהבין את העבר, איך היינו רוצים לשמר את הזיכרונות. ובעיקר מה אנחנו מספרים לעצמנו והאם יש בכוחנו לשנות. הקריאה בסיפור הזכירה לי קריאה בסיפורים של בורחס.

זה סיפור אהבה של זמנים מתעתעים במוחו של נער, מתבגר, מבוגר. הרי מדובר בצורף ואולי צורף שהוא גם שען. סיפור מתוק וקצת שונה על גבול הגאונות.

על התרגום של מיכל שליו אין צורך להוסיף, תרגום מדויק ומוקפד שמצליח להכניס לאווירה, כאילו אנחנו קוראים את המקור.

במקור נכתב הספר ללא הדפים האחרונים. במהדורה המחודשת הוסיפה הסופרת דפים חשובים ומשמעותיים.

עזבו הכל, כן! קחו את הסיפור הנפלא הזה קראו אותו, ולאחר שתסיימו, חזרו לקרוא ולראות עד כמה הוא חכם ומרגש.חווית קריאה מיוחדת, לא תצטערו.

המלצה חמה.

סודו של הצורף, אליה ברסלו

מספרדית: מיכל שליו

הוצאת: תשע נשמות, 2024

תגובות בפייסבוק

בני טובים – כנרת רוזנבלום

מתפללת לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות

בני טובים – כנרת רוזנבלום

מטבעות הלשון “בני טובים” “מלח הארץ” הם אבני היסוד של הספר ושל הסאגה המשפחתית.

במלאכת מחשבת אורגת כנרת רוזנבלום את קורות משפחת טויב ששינו שמם לבן טובים. משפחה מיוחסת כהגדרת המילון, משפחה ענפה, מוצקה ומאוחדת, לפחות כפי שניתן להבין מהמפגש המשפחתי הראשוני של הקורא איתם. כדי להכיר את המשפחה חוזר המספר בזמן שנתיים קודם לכן, למפגש משפחתי בנחלה של בני המשפחה. על פניו הקורא מקנא באירוע ובבני המשפחה המאוחדים, השמחים. אלו שמכירים אחד את השני על כל צד שלהם.משבחים, מחמיאים, מקניטים ועוקצים.

כך מוצג לקורא שבט מאוחד מגובש שיש לו מסורת וטקסים פרטיים משלו. קורא מיומן מחכה לפצצה שתגיע.

ראש השבט הוא איציק, שרכש את אדמות הפרדס בפתח תקוה, בניו, יהודה ועודד הקימו חברה משפחתית “אטלנטיס” על שם היבשת האבודה. חברה קבלנית לבניין ועבודות עפר. שני האחים חרוצים, למדו מאביהם כיצד לנהל. עד כאן הכל טוב ויפה להתקנא. אבל, יש עוד אח אחד, צעיר, גדעון, גידי הכבשה השחורה, לא עסק בעניני המפעל המשפחתי, הגדיר עצמו אמן, נסע  ללונדון למצוא את עצמו ועתידו האומנותי. גופתו נמצאה בתמזה והוא בן 46.

ברור שהמסיבה המושלמת עם כל בני המשפחה היא תפאורה, ברור שמתחת לפני השטח מסתתרים סודות. ואז הגיעה אליס, בתו של אחיהם גדעון, גידי. היא מבקשת לעלות למחסן על הגג לחדר, שהיה שייך לאביה וממנו קיבלה מפתח. מתבקש שבאותו החדר הוטמנו סודות.

כל מה שהיא מבקשת הוא לגור בחדר שהיה שייך לאביה. ״היא מבשלת לנו משהו״ אמר יהודה. ועם הידיעה הזו ממשיך הקורא במסעו על משפחת בן טובים.

המפעל המשפחתי, שדרכו אנחנו למדים על קורות המשפחה הוא מיני קוסמוס של מערך משפחתי ושל המדינה שלנו. המפעל מתאים להגדרה של דור מייסדים, דור אבות ודור הבנים, או כמו שנאמר בשפת העם, דור א’ דור ב’ דור ג’. הדור הראשון הקים מפעל, הדור השני ביסס אותו, הרחיב וגרם לו להפוך למעצמה, ואילו הדור השלישי אינו מעוניין בעבודה הקשה של הוריו, הוא רוצה את הנאות החיים שסיפק לו כסף המפעל, ובכך מאיים בסכנה על המפעל.

“אטלנטיס היא עוצמה, מכליות, מנופים, מקדחים, מכרזים, הלוואות ומינופים, מטה שהולך ומשמין, מאות טונות של בטון, אלפי פועלים, שני דורות של חיים שלמים באבק, ברעש וברעידות.”

זהו תמצית הרומן. אבל הרומן עוסק באנשים, באנשי המשפחה על כל דורותיה, האחים יהודה ועודד המשלימים אחד את השני, נשותיהם ונכדיהם. כל אחד ויחודו, כל אחד והתיחסותו למפעל. יהודה, שעבר אירוע מוחי קל, מעביר את שרביט הניהול לבנו ועדיין מושך בחוטים, ואינו מאפשר לבנו לקבל החלטות. לי אישית היה קשה לעקוב מי הוא מי ומי שייך למי.

ההחלטה של אריק כמנכ”ל היא שהמפעל יבנה קיר יצוק, שיחדור לאדמה ויגן מפני מחבלים בדרום. הספר נכתב הרבה לפני השבעה באוקטובר והוא כל כך מציאותי לימנו עד כדי כאב. “זה פרויקט מסוכן” אומר יהודה ואכן במהלך הבנייה קורה אסון.

כשאליס מגיעה היא למעשה פותחת תיבת פנדורה. את קורות המשפחה מלווים סודות, כעסים, מתחים בין בני המשפחה. לצערי המתחים “מתיישרים” מיד ובאופן נקי.

“בני טובים” הוא ספר ישראלי, ספר שמתאר את הוויה שלנו. כנרת רוזנבלום מצליחה לרתק את הקורא בכתיבה קולחת.

מעט מאוד ספרים שהם סאגה משפחתית נכתבו בספרות המקור שלנו. שמחתי על כך, שהנה לאחר הרבה שנים וכמה דורות יש לנו סיפור משפחתי עכשווי רב דורות, אלא שלטעמי זה הפגם של הספר, יותר מידי דמויות, שכל אחת מייצגת פן אחר ובכך קשה להתחבר אליהן. יש גם הרבה קונפליקטים שנפתרים במהירות. יש תיאורים רחבים על העסק המשפחתי ותרומתו. יתר מידי תיאורים ופרטים על הפרויקט, הרבה מידע על החברה המשפחתית והתנהלותה.

ועד אמצע הספר לא ברור מה תפקידה של אליס, שהופיעה בתחילת הספר  בעלילה, היא הרי האקדח מהמערכה הראשונה.

ובכל זאת קראתי את הספר בשטף, זה ספר סוחף, שמצליח לסקרן את הקורא. יש בו ביקורת על החברה הישראלית כדור שלישי שנהנה מהחיים ואינו מעונין במורשת של הוריו. מעדיף כסף, התעשרות, הנאות על פני אידיאלים. התיאורים הביטחוניים בצפון ובדרום כאילו נלקחו מהעיתונים של היום, מפליא כיצד הצליחה כנרת לנבא את הימים הללו.

כנרת רוזנבלום הצליחה לעניין אותי ולגרום לי להפוך את הדפים בקצב. יש בו אמירות חכמות ותובנות מלמדות על החיים.

בני טובים, כנרת רוזנבלום

עורכת: יערה שחורי

הוצאת: כתר ספרים, 2024

תגובות בפייסבוק

הנחלה, ספרה רחב היריעה והמהפנט של מריה טורצ’נינוף

תפילות לשובו בשלום, לחטופים, לחיילים ולמפונים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

הנחלה, מריה טורצ’נינוף

זוהי סאגה אפית ענפה שהדמות הראשית בה היא אדמה וביצה.  האדמה היא המחברת בקשר עבותות את בני המשפחה מדור לדור והביצה היא המיסתורין של היקום ושל האדמה.

ספר שמתאר את הקשר של האדם לאדמת מולדתו ומשפחתו, את הקשר לאנשי המשפחה ואי היכולת להתנתק.

אשה צעירה מגיעה לצריף בחוה מרוחקת בנֵוָבָּקָה,   כשהיא מצוידת בכד אפר של בעלת הבית והאדמה. היא היורשת של השטחים. אין לה רצון להחזיק בחווה, העלות יקרה, היא אינה בת כפר, והידע שלה בחקלאות אפסי. בעלת האדמה משאירה הוראות מפורטות ויומן על החווה היקרה לה.

מכאן היא פוסעת בין דפי ההיסטוריה של משפחתה, מגלה את כל האבנים  שהפכו לגל עד. בקריאתה היא מגלה סיפור שקושר את משפחתה לאדמה, קשר חזק בלתי ניתן להפרדה.

פתיחת הרומן כתובה כאגדה. חיל, מַטֵס נֵוָבָּקָה,(שם משפחתו יהפוך לשם המקום) מחציה המערבי של ממלכת שוודיה-פינלנד, ניתנה לו הבטחה לקבל חוות אריסים על נאמנותו לכתר. החייל הבודד מגיע לנחלתו. מַטֵס נֵוָבָּקָה גבר חרוץ ונחוש, בונה את חוותו בראש גבעה. אבל לא קל היה להשתלט על האדמה, היער גילה התנגדות. אחרי שבנה בית, עבד את האדמה הבין שהוא רוצה בן שיעזור לו. אשה מלאכית או פיה מתגלה בפניו ונעלמת, באביב מגיעה ובזרועותיה תינוק, “אתן לך את היורש אם תשבע שתניח לביצה לנפשה.” בתחילה הוא מקיים את ההבטחה ולאחר שנים הוא ובנו מחליטים לעבד את אדמת הביצה הפורייה. האזהרה מתממשת, בנו נעלם, אך חוזר לאחר שנים.

סיפור שבשורשו מיתוסים ומסתורין. מיתוסים נורדים על טרולים מפחידים, על פיות יער מסתוריות ועל פחדיו הקמאיים של האדם. אנשים נעלמים  בגלל הפרות ההבטחה, ציפור שמזהירה מפני מוות ועוד אמונות טפלות העוברות מדור לדור.

זה סיפור קסום ומיסתורי המשתרע על פני ארבע מאות שנים. סאגה של משפחה אחת ענפה ושל ישוב פרימיטיבי, שבו האמנות הטפלות מנחות ומובילות אותו. סיפור שמועבר מאב לבן במסורת של סיפור שבעל פה. לאורך הרומן אנחנו פוגשים דמויות רבות שונות, מיוחדות ובעלות אופי ואישיות. חלקן עממיות, חלקן מיסתוריות, אולי אפילו דמיוניות. ההיסטוריה המשפחתית מעט מבולבלת, הקורא מלווה דמויות מגיל צעיר עד זקנה, חלק מהדמויות באות ונעלמות. ריבוי הדמויות אינו מקל על הקריאה, בתחילה רשמתי מי שייך למי ומי בן של מי, עד שהתייאשתי והבנתי שכדי להינות מהקריאה ומאווירת המסתורין, עלי לקרוא ברצף ולשקוע בתוך הסיפור הנפלא. זו המלצתי לכם.

ההיסטוריה הרחוקה מסופרת כמו אגדה, או הגדה, במהלך ההתקדמות בשנים יש שינוי בצורת העברת הסיפורים. הסיפורים הופכים לפחות עממים ופחות רגשיים ויותר רציונליים, לקראת המאה העשרים הנשים יודעות לכתוב ומחליפות מכתבים, כותבות יומן. מה שאינו נפרד מההיסטוריה הוא האמונה הטפלה בפחד מהביצה. עד לשנות המאה העשרים אנשים פחדו להתקרב לאדמת הביצה.

” ואשת האיכר המלווה אותי לשם כמעט שלא מעיזה להתקרב לביצה בעצמה. אני חש במצוקתה ככל שאנחנו מתקרבים, כי היא משתתקת ולא מוצאת עוז בנפשה לדבר. בפעם הקודמת שהיינו שם היא נתקפה פחד גדול והתעלפה כמעט. מספרים שאת הביצה מנהיג שליט שאסור להתחכם אִתו, כי ביכולתו להביא לטביעתו של אדם גם במים העומדים, הרדודים. ומסתובבות שם גם רוחות רפאים, הלא הן נשמותיהם של הטובעים, כמו אביו של בעל החווה. הם מפצירים בי השכם והערב לשאת תמיד פיסת פלדה על גופי כדי שגורלי לא יהיה כמו גורל הטובעים. אני חושב שהם גם חושדים בפרח הזהוב שאני מחפש, והזהירו אותי שהוא עלול להיות אחד מתכסיסיו של השליט, חזיון , חזיון תעתועים אולי, שמטרתו לפתות אותי להיכנס לביצה, או אולי הפרח מביא מזל רע. שום טובה לא תצמח מהביצה, הם אומרים.”

אין כאן גיבור או עלילה, כי הדמות הראשית בסיפור היא האדמה והביצה שעליה חיו בני משפחת אחת במשך ארבע מאות שנים. מה שיש בספר הוא סיפורים שמהפנטים את הקורא, סיפורים כמו שקראנו בילדותנו על שדים, רוחות, פיות, קללות ואסונות, יצורי יער השומרים על הביצה,בני משפחה אחת, טובים, רעים, מיטיבים ורשעים, והכל מסופר בחן ובתיאורי טבע נפלאים.

הסיפור מתאר רצף היסטורי, מתחיל  בימים שפינלנד היתה תחת כיבוש שוודיה, לאחר מכן רוסיה כובשת ומספחת את פינלנד אליה, מלחמת העולם הראשונה, השנייה ועד לימנו. עם השינויים והקידמה האמונות הטפלות דועכות, החיים משתפרים, והיחס לביצה משתנה, היא הופכת לאגם שבו חוגגים את חגיגות אמצע הקיץ.

נשאבתי אל הסיפורים, אל תיאור האווירה, אל הפחדים הבלתי רציונלים של אנשי הכפר הבורים. למדתי דרך הרומן מעט מההיסטוריה של פינלנד. בעיקר נדהמתי מהכתיבה המותאמת לכל תקופה, מהעבר הרחוק ועד לימנו.

האם מי שירשה את האדמה ואת הבית תקבל החלטה להישאר בנחלה?

על כך ברומן האפי המקסים והמרתק.

הנחלה, מריה טורצ’נינוף

משוודית: דנה כספי

ספרית הפועלים, 2024

תגובות בפייסבוק

שחיית בוקר – עילית מורג

ליבי עם תפילה לשובם של החטופים, החיילים, המפונים.

חיבוק לפצועים ותנחומים למשפחות השכולות.

שחיית בוקר- עילית מורג

היחסים שלי עם מים ושחייה מורכבים, איני שוחה טוב. כשעברנו לדירה הנוכחית הבטחתי לעצמי שאלמד לשחות כמו שצריך בבריכת הבניין. שבע שנים חלפו ורק לפני כמה חודשים נפתחה הבריכה. ואני? ויתרתי על לימוד השחייה מכל מיני סיבות.

את הספר “שחיית בוקר” קראתי בשחייה אחת, התחלתי ומייד מצאתי עצמי במהירות שיא בצד השני של הבריכה.

עילית מורג מציפה את הקריאה ברגשות. בכתיבה קולחת וזורמת היא מתארת את עולמה הפנימי של הגיבורה, הקורא צולל אל מחשבותיה ומלווה אותה בכל רגעי ההרהורים, הלבטים כמו חבר נאמן.

המחשבות שלה הן כמו מי הבריכה, חמימים, קרים,  ניתזים בגלל מישהו ששוחה לידה בעוצמה.

לטלי גיבורת הספר חיים  מאורגנים ומסודרים. היא מקפידה על שיגרה כשהשחייה היא מטאפורה לכך, בכל בוקר, תמיד, אבל תמיד  היא שוחה עשרים ושש דקות בדיוק. וכמו השחיה הבטוחה במסלול מוקפד כך חייה, תמיד הלכה בתלם והיתה ילדה טובה. כל כך רצתה שהוריה יגידו עליה “טלי שלנו” בגאוה.

טלי נשואה ליאיר אותו הכירה בזמן לימודיה באוניברסיטת באר שבע. היו לו גינונים רומנטיים, לא ברור לה אם היא מאושרת כמו שהשותפה שלה ציינה, יאיר היה מאושר, בזה היתה בטוחה. טלי עקבה אחר הגבוה מהפסיכולוגיה, גיא, חתיך עם פנים יפות, רזה וארוך, שאותו פגשה בבריכת השחייה של האוניברסיטה. היה ביניהם סיפור, לא ארוך, אבל הדרך שבה הוא נגמר השאירה אותו קטוע. ואותה שבורת לב. עשרים שנה היא מחכה מוכנה לפגוש אותו.

והרגע מגיע. היא נפגשת איתו במסגרת פרויקט של העבודה. מכאן טלי מטלטלת ברגשות, היא בוחנת את עצמה ואת ההתנהלות שלה לאורך כל חייה, האם נהגה נכון, האם אלו היו התוכניות והאם הגשימה אותן.

טלי מיוצגת ומסומלת באמצעות שחייתה. היא שחיינית ומה שהיא רואה זו המטרה, להגיע ליעד להגיע לעשרים ושש דקות. כשהיא רוצה כבר לקפוץ למים, להעז, לא כמו שהיא רגילה לטבול לאט לאט, וכשהיא נכנסת בקפיצה אל המים כל עולמה מטלטל, כמו אבן שנזרקת למים ועושה אדוות.

הראש שלה מוצף במחשבות, לפעמים סדירות לפעמים אסוציאטיביות, המחשבות אינן זרם תודעה, אלא רצף של מחשבות שמתחילות בגלל נקודה אחת ועוברות מנקודה לנקודה, היא נעה בין זיכרונות העבר להווה האישי ואפילו חלומות על העתיד הלא ברור.

הלא מפתיע הוא שטלי חושבת את מרבית המחשבות שכולנו הרהרנו בהן בהזדמנות זו או אחרת בתקופות חיינו. הרהורים על הדברים הקטנים שמפריעים, על זוגיות, על ילדים, על הגשמה, ועל החמצה.

את טלי מטרידה המחשבה האם זו אהבה או שזו משיכה זמנית.

עילית מורג כותבת ספר ביכורים שאינו ביכורים כלל, אלא ספר בשל ומהודק היא כותבת את  המחשבות האישיות של כל אחת, של כולנו. והיא כותבת בכנות על הכל, יחסי אמהות ילדים, זוגיות, מערכת יחסים של בת ואם, לבטים ותהיות.

עילית מורג בראה דמויות אמינות ומציאותיות בכתיבה קולחת היא מנווטת את הגיבורים כמו בשחייה אל החוף, או אל הדופן השנייה של הבריכה.

למה היא וגיא נפרדו? מה קרה לה?  והאם טלי וגיא יפרקו את ההווה שלהם למען עתיד משותף?

תכינו לכם כוס משקה קר שבו על שפת הבריכה וצאו לשחיית בוקר.

שחיית בוקר, עילית מורג

עורכת, תמר ביאליק

הוצאת כנרת זמורה,2024

תגובות בפייסבוק

עשרים ימים עם ג’וליאן ובאני הקטן, נתניאל הות’ורן

מתפללת לשובם בשלום של החטופים, המפונים והחיילים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

עשרים ימים עם ג’וליאן ובאני הקטן, נתניאל הות’ורן

 

לפני שנים, בנעורי, קראתי את הספר “אות השני” מאת נתניאל הות’ורן. ספר שריגש אותי ונשאר על ליבי כמו אות השני של הנושאות אותו. הופתעתי מכך שהסופר, הצליח להעביר ברגישות את ייסוריה של מי שנושאת את אות השני. (חוט שני אדום בצורת A המעידה על כך שהאשה נואפת)

הות’ורן הוא מגדולי הקלסיקונים של הספרות האמריקנית, היה נצר למתיישביה הפוריטנים של ניו אינגלנד, גם הוא נושא סוג של אות קין. דודו, היה אחד מהשופטים במשפט צייד המכשפות בסיילם.

בצעירותי חשבתי, שהסופרים הם מורמים מעם, יושבים בחדרם הסגור אל שולחנם וכותבים ללא הפסקה וללא הפרעה. שמחתי לקרוא את “עשרים הימים” שניפץ לי במעט את דעותי על סופרים הנתונים כל כולם בכתיבתם.

הות’ורן בספרון הקטן מתגלה כאדם אנושי, כאב אוהב, דואג, מוטרד. הספר נקרא “עשרים ימים עם ג’וליאן ובאני הקטן מאת אבא”. זהו למעשה יומן, שכנראה הות’ורן הקדיש לבנו ג’וליאן שהפך להיות סופר בעצמו.

ב- 28.7.1851  נוסעת אשתו של הות’ורן,פיבי, עם אמה ובנותיהם  לביקור משפחתי בבוסטון. בבקתה נשארים הות’ורן, ג’וליאן הקטן והארנב בארני. הות’ורן כותב יומן מפורט על הימים שבהם נשאר עם בנו. בתחילה הוא  מתלונן על כך שאין לו אפשרות לקרוא, לכתוב, לחשוב, כי בנו תובע ממנו תשומת לב. שיער ראשו של ג’וליאן מסמל עבורו את בנו והתנהלותו מולו, כי בכל בוקר האב מנסה לסדר את שערו ואינו מצליח. בהמשך האב ילמד להבין את בנו ולהינות משאלותיו, מסקרנותו, מחדוות התעניינותו בעולם.

היומן המפורט הוא פנינה נדירה. תאור פעילותו של הות’ורן ויחסו אל בנו ואל הארנב שלו מהווים צוהר להבנתו כסופר הכותב באופן רגיש ואנושי. לכאורה נאמר, מה מעניין במעשיו שלו ובדיוק של מעשיו כמו: הבוקר קמתי, ישנתי טוב למדי. השעה כעת…יצאנו.

יש ויטענו שהאירועים הם משעממים ואת מי מעניין מה עשו האב ובנו אחרי ארוחת הצהרים, או כמה דלועי קיץ אספו. ואכן אין עניין במעשים ובדיוק הפרטים, ובכל זאת הכתיבה נפלאה ומאירה את היומיום החדגוני, או הבנאלי וחסר המשמעות בצבעים רכים ונעימים. לי פתאום נראה שניתן לראות את כל מה שסביבנו בעיניים צבעוניות ומענינות.

אני התפעלתי מיכולת הכתיבה והרגישות של הסופר לתאר את היומיום. איך פעולות פשוטות ובנאליות מצוירות במילים שלו והופכות למעשים נשגבים. איך תיאורי טבע רגילים נהפכים לציור. תאורי הבוקר, השמש הופכים לפנינים תחת עטו.

“מזג האוויר הגשום נמשך גם אחר הצהריים. ממש עכשיו היינו עדים למחזה ציורי מאוד, אולי יעלה בידי לאיירו במילים. מעל העמק שלנו, ממזרח למערב, נמתחה חופת עננים כבדה שכמעט נחה על הגבעות מצד זה ומצד זה. היא לא התמשכה דרומה אל הר מוניומנט, וזה נותר מוצף באור, ובחיקו, במחצית הגובה, ענן ספוג שמש; ומלב הסופה שלנו, מתחת לגג העננים השחור שלנו, הבטנו החוצה אל התפאורה הבהירה הזאת, שם נהנים האנשים ממזג אוויר נהדר. העננים עמדו כה נמוך מעלינו, שהיה זה כאילו היינו באוהל ששוליו המשוכים.”

דרך מעשיהם בימים הללו אנו לומדים להכיר את האב האוהב שלפעמים סבלנותו פוקעת והוא מבקש שלא יטריד אותו ואף חושב שכמה הצלפות הגונות היו עושות לו, לג’וליאן, טוב. ואילו ג’וליאן מתואר כילד סקרן, חקרן, נעים הליכות, בעל דמיון רב, שרוצה להיות ציפור, כדי שיוכל לעוף ולהביא את אמו אליו. ועוד הצעות משונות.

דמות נוספת היא הארנב, ג’וליאן קשור לארנב, הות’ורן מתיחס אליו כאל מישהו אנושי.  אומנם הוא מחבב את הארנב ודואג לו, אך יודע שקשה לגדל אותו בבית. במהלך הימים הוא נקשר אל הארנבון.

ג’וליאן עובר מסע חניכות, עולמו מתרחב, הוא מתרחק מביתו לגבולות חדשים, הוא מגיע למקומות שלא היה בהם, מכיר אנשים חדשים, כמו הסופר מלוויל, חבר של אביו, ומוסיף אותם לרשימת האנשים שהוא אוהב.

האב מגלה את אהבתו הרבה לבנו.

“הרשו לי לומר בישירות, לשם שינוי, כי הוא ילד מתוק ומקסים, ראוי לכל האהבה שביכולתי להעניק לו. תודה לאל! יברך אותו האל! יברך האל את פיבי, על שנתנה לי אותו! יברכה האל על כי היא הרעיה והאמא הטובה ביותר בעולם! יברך האל את אונה, שליבי יוצא לראותה! יברך האל את רוזבד הקטנה! יברך האל אותי, למען פיבי ולמענם! לשום גבר אין אישה טובה כל כך; לאיש אין ילדים טובים יותר. ולוואי הייתי ראוי יותר לה ולהם!

ספר קטן גדול בעל קסם מיוחד שמאיר לנו בתשומת לב את הפרטים הקטנים המרכיבים את היומיום שלנו.

מומלץ בחום.

עשרים ימים עם ג’וליאן ובאני הקטן, נתניאל הות’ורן

מאנגלית: יורם נסלבסקי

עורך ומוציא לאור: אוריאל קון

הוצאת: תשע נשמות, 2023

תגובות בפייסבוק

מיין הארט, סיפרה החדש ונוגע ללב של איריס אליה כהן

שובו בשלום,  החטופים, החיילים ומפונים.

תפילה להחלמת הפצועים ותנחומים למשפחות השכולות.

מיין הארט- איריס אליה כהן

איריס שלי, גלבי, ועכשיו היא גם מיין הארט כתבה ספר מטלטל, שנון, מצחיק ובעיקר מותח עד כאב.

קראתי את הספר שלוש פעמים ובכל פעם הלב, הארט שלי, התכווץ שוב ושוב.

זה ספר סוחף, אמיץ, מטריד, ולצערי רלוונטי לימינו אנו, בימים שלאחר לאחר השבעה באוקטובר. היו מילים שלא יכולתי לקרוא.

“מיין הארט” הוא מעין המשכו של “גלבי” אבל עלילתו עצמאית. אין צורך לקרוא את “גלבי” כדי להבין את האירועים, יש לקרוא את “גלבי”, כי הוא ספר מופלא.

לאחר שתיארה בלב כואב את חטיפת ילדי תימן מצד המשפחה שמהם נגזלה הילדה, עוברת איריס אליה באומץ אל הצד השני של האירוע, ומרחיקה עד ארה”ב אל הילדה שנחטפה, אחותה של זוהרה התאומה מגלבי. זוהרה נותרה ללא אחות במעברה ואילו אחותה הועברה לארה”ב וגדלה ללא שביב של ידיעה מניין היא באמת.

בטי מולנר רופאה כבת שלושים חיה בניו יורק. היא גדלה בידיעה שהיא מאומצת, את העובדה הזו אי אפשר היה להסתיר, בטי היתה בעלת עור שחום להורים בהירים ניצולי שואה מהונגריה. אביה סיפר לה שהיא נמצאה נטושה על מדרגות בית הכנסת בלוס אנג’לס. עם המידע הזה חיה בטי כל חייה עד ששיחת טלפון אחת מהארץ הופכת את כל עולמה. זוהרה תאומתה שנותקה ממנה שלושים שנה קודם נמצאת על הקו, ברצף של מילים מנסה להסביר לבטי את מה שבטי רצתה לשמוע כל חייה.

1983 שנה מכוננת בחייה, שיחת טלפון שתטלטל את כל עולמה שהיה יציב עד עכשיו. שיחה מפחידה ומרגשת.

“שתדעי את האמת, זאת האמת” אומר לה הקול מהצד השני.

“חיפשנו אותך, לא הפסקנו לחפש” אומרת זוהרה, ובטי תוהה למה לקח להם זמן רב כל כך.

מכאן במעשה קוסמות ובמילים מכשפות ומהפנטות נעה העלילה אל העבר הרחוק, מלחמת העולם השנייה, אל העבר הקרוב, חייה של בטי ואל ההווה.

הידיעה הזו מטלטלת, חובטת בעולמה המוגן לכאורה של בטי. לאט לאט פורמת בטי את זיכרונותיה כאילו היו פקעת של צמר צבעוני. מנסה להבין מה היה שם, מי היו הוריה המאמצים ומי האנשים שגידלו אותה לצידם.

זה ספר על כפילות והכפלות כמו מראה, על תאומות כפולות, אלו שהופרדו בארץ ואלו שהופרדו “שם”. בטי אומרת שתי אמהות שני אבות, שתי בטי.

גם הבגידות כפולות, מצד ההורים,ומצד המדינה ששיתפה פעולה.

מעט מאוד ספרים המספרים ומתארים את עולמם של הילדים המאומצים, מה הם מרגישים. איריס אליה כהן מצליחה להיכנס למוחה ונפשה של בטי המאומצת, מתארת שנים שבהן בטי חקרה, כיצד אומצה, רצתה לדעת בדיוק, חקרה על משפחתה. כשבטי שאלה כולם התחמקו והעבירו אותה מאחד לשני. “תשאלי את….היא תספר לך”, אבל אף אחד לא סיפר ולא ענה.

בטי מרגישה שהיא חיה בשקר, או בחצי אמת. השקרים שסיפרו לה על לידתה והימצאה נועדו להגן עליה ובעיקר עליהם.

אביה אומר לה  “מי כמוך יודעת, אין אמת אחת מוחלטת” והוסיף “הזיכרון ברצונו זוכר ברצונו שוכח, ברצונו ממית  וברצונו מחייה”

סיפורה של בטי מכיל בתוכו את השבר הגדול של האנשים שחיו בשואה, את של אלה שניצלו ואלה שניספו. תיאורי הסבל של הוריה המאמצים ובני משפחתה הסובלים והמיוסרים מכמיר לב וכואב. הדמויות כולן שזורות זו בזו בחייהן ובמותן. ” את הצלת אותנו” אומר לה אביה ועליה מוטל עול כבד. היא התיקון של כל משפחתה, היא הנס וההצלה שלהם. ואין פלא שהיא חולת סקוליוזיס, כי העול והמסע מכבידים, והמחלה היא סמל לכן, שאולי  חייה עקומים.

איריס אליה כהן מצליחה לנווט בין הדמויות, לפרום את הקשרים והסיבות מדוע הן מאוחדות והדוקות. הספר נקרא  כמו ספר בלש, או מתח, וצריך לשים לב לכל הפרטים, לדמויות והקשר ביניהן על מנת להבין את מהלך האירועים.

התפעלתי מהיכולת שלה לאפיין את הדמויות לתת לכל דמות קול וגוון משלה. לא רק מהכתיבה של איריס אליה כהן התלהבתי, הופתעתי מהידע והבקיאות שלה באירועי התקופה, מידע אמין ונכון על ניצולי שואה, בספר אחד העבירה לנו שיעור בהיסטוריה.

במילותיה המכשפות והמכושפות מצליחה  איריס לנווט בין עצב להומור, בין עבר להווה. כי היא הקוסמת, בוראת עולם המילים הנפלא והצבעוני שאני מכירה. קראתי כל מילה שכתבה ופרסמה, ובכל ספר היא מפתיעה מחדש בשזירת מילים וצרופים מיוחדים, בתיאורי רגש מדויקים פיוטיים ונוגעים ללב.

אי אפשר שלא לדבר על ציור הכריכה המדהים של הספר, ציור שמתאר במדויק את נושאו. הדס לוי בכישרון מופלא הצליחה לזקק במדויק את נערת האווזים. צריך לחזור לסיפור האגדה של האחים גרים ולהבין את הקשר בין האגדה למציאות חייה של בטי, כי זה המפתח לסיפור.

“מיין הארט” שובר את הלב אך גם אוסף את השברים לשלם.

רוצו לקרוא.

מיין הארט, איריס אליה כהן

עורך אחראי, דב איכנלוד

עורכת לשון, דנה ציביאק

הציור שעל הכריכה, הדס לוי

הוצאת:  ידיעות אחרונות, 2024

תגובות בפייסבוק

אל תשכחי לכתוב – שרה גודמן קונפינו

ממשיכה להתפלל לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.

החלמה לפצועים ותנחומים למשפחות השכולות.

 

אל תשכחי לכתוב – שרה גודמן קונפינו

ספר נוסף חביב שקראתי .

“אל תשכחי לכתוב” הוא ספר קולח, קריא, מצחיק, שיש בו מסר חברתי.

שתי דמויות שאינן קרובות בגיל, אך בעלות אותן תכונות נפגשות. המפגש יוצר מצבים חכמים ומצחיקים.

אמריקה של שנות השישים.

מרלין נשלחת אל דודתה איידה לאחר שנתפסה מתנשקת בזמן תפילה עם בנו של הרב. אסון, אבל האסון מתעצם כשהקיר עליו נשענו מתמוטט וששניהם נופלים אל אולם התפילה. הרב וההורים מזועזעים ומחליטים ששני הילדים צריכים להינשא, כדי לא לחלל את כבוד המשפחה וכבודם שלהם.

מרלין נערה  שנונה ומרדנית מסרבת, אביה מחליט לשלוח אותה אל דודתה איידה שבקליפורניה. מרלין חושבת שהיא תפגוש דודה זקנה וטרחנית, להפתעתה הדודה שדכנית מוצלחת, בעלת חוש הומור ומחשבות מתירניות, היא חיה בגפה ואינה מסתירה את דעותיה, יש לה מה לומר הכל.

דודתה איידה מעבירה עליה ביקורת ומתחילה לחנך אותה, מרלין שבבית הוריה התמרדה לא מעיזה להתנגד, היא מבינה שזה יהיה קיץ ארוך מאוד. הדודה קובעת לה כללי התנהגות. כשאיידה מקימת מפגשי שידוכין  היא מאלצת את מרלין להיות נוכחת, מציידת אותה במחברת ומחייבת אותה לכתוב את דעותיה על הזוג המיועד ועד עצות. מרלין רצתה תמיד לכתוב, חלמה לכתוב רומן, אולם אביה התנגד לכך.

זו לא רק אמריקה של שנות השישים, זו אמריקה של שנות השישים בחברה היהודית. שנים של שמרנות, נשים יועדו להינשא, לגדל את הילדים, ולעשות את כל מטלות הבית. ברור שמרלין מתנגדת, איידה דודתה המבוגרת ממנה בשני דורות  גם היא התנגדה למוסכמות החברה.

מרלין עוברת מסע חניכות. אביה רצה שדודתה תתקן ותסדר אותה לפי כללי החברה, אך דודתה מעצבת אותה לפי אישיותה העצמאית שלה.

“לא ראיתי תסריט שבו אני לא מוצאת את עצמי קוראת ספר ליד הכיריים במטבח עם ילדים שצורחים ברקע.”

איידה, בטוחה בעצמה, שנונה, יש לה תשובה לכל, וכל התושבים מכירים אותה ומתייחסים אליה בכבוד. מרלין מעריצה את דודתה, כיוון שהיא עצמאית מנהלת את עניני הכספים בעצמה  ללא עזרת גבר.

בין שתיהן נרקמת ידידות, איידה משמשת בתפקיד החונכת ומרלין לומדת לעצב את אישיותה “הפרועה” אך לא לוותר על חופש המחשבה והרצונות שלה. היא לא רוצה להיות איידה וגם לא אשה צייתנית. “כשזה יהיה נכון, תגלי שאת יכולה להיות שני הדברים.” אומרת לה איידה.

“אל תשכחי לכתוב” הוא ספר שנון וקריא עם דמויות שמהלכות קסם על הקורא. יש בו ביקורת על עולם הערכים של שנות השישים, פמיניזם, ארספואטיקה, מרלין מגלה את יכולת הכתיבה שלה, יש בו אהבה וגילוי עצמי. סוג של רומן רומנטי לפי כל הכללים, עם סיבוך והתרה.

סיום הספר איכזב אותי, כיוון שאיני יכולה לעשות ספוילר, אסתפק בכך שתלמיד שקרא את “התפסן בשדה השיפון”  אמר לי “מהולדן ציפיתי ליותר.” גם אני ציפיתי ליותר מהדמויות, אולם בהתחשב בתקופה, שנות השישים, גם הן היו מוגבלות.

 מי שמחפש ספר חביב וכיפי מוזמן לקרוא, זה מה שאני חיפשתי ומצאתי.

אל תשכחי לכתוב, שרה גודמן קונפינו

מאנגלית, רחל פן

פן הוצאה לאור, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2024

תגובות בפייסבוק