הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

בשליחות הלב- ערב מרתק בסימן השבת החטופים

תפילה  לשובם בשלום של החיילים, החטופים והמפונים.
החלמה לפצועים וחיבוק תנחומים למשפחות השכולות.

בשליחות הלב, שיח ספרותי בסימן השבת החטופים והנעדרים.

 

זכות.

ערב אחד של זכויות רבות.

הזכות לדבר בשביל החטופים ולשלוח אליהם אנרגיה.

זכות לדבר על במה אחת עם איש מיוחד ואנשים יקרים, שפועלים אף הם למען החטופים

וזכות לספר ולומר על ספר מיוחד, שכל כך רלוונטי בימנו, ספרו של אורי סלונים “בשליחות הלב.”

כולי נרגשת עדיין מערב מכובד ומיוחד שבו השתתפתי. ערב ״בשליחות הלב״, שיח ספרותי בסימן השבת החטופים והנעדרים.  אחד האירועים המרגשים שבהם השתתפתי ושמחתי על המעט שבמעט שאוכל לעשות למען.

הערב התקיים בבית הסופר בהנחיתו המשובחת של יואל רפל.

את הערב פתח צביק’ה, ניר יו״ר אגודת הסופרות והסופרים, בדברים להשבת החטופים ודברי הערכה לאורי סלונים.

המשיך בדבריו רונן צור, ראש מטה משפחות החטופים וסיפר על ההתארגנות המהירה, תוך כמה שעות  למען הנעדרים והחטופים, על הקמת המטה שפועל עד היום עם 15.000 מתנדבים ששוקדים ימים ולילות על השגת מידע, על טיפול במשפחות. הלב התרחב לשמוע על אזרחים שמוכנים לפעול למען אחיהם.

רוחמה אלבג, דודתה של לירי אלבג, החיילת שנחטפה בשעות הראשונות למלחמה, סיפרה על הסבל של המשפחות, על השעות והימים שהם עוברים, על הטלטלה הרגשית והכאב. והקריאה מכתב לחטופים ולחטופות שפורסם בעיתון הארץ. מכתב שהדמיע אותנו והציף רגשות.

אורי סיפר על תפקידו בעבר כיועץ לעינייני השבוים והנעדרים, ובעיקר על תפקידו הנוכחי, העומד במטה המשפחות של החטופים, על ההבדל בין שבויים שנמצאים בידי מדינה לבין שבויים שנמצאים באירגוני טרור, על חשיבות השבת החטופים ועל כך שאנחנו חייבים לעשות הכל עבורם. הנחישות שלו, השקט והשלווה שבה דיבר הפנטו אותנו.

את הערב  ליווה  בנגינה מרגשת על הפסנתר, אבי בנימין.

אביבה גר, שחקנית וקריינית ספרים בהתנדבות לספריית העיוורים, הקריאה ברגישות מכתבים מהספר. בחירת המכתבים נגעה ללב.

ואני סיימתי את הפאנל בהצגת חשיבות הספר ״בשליחות הלב״ בימים אלו. חשיבותו בכך שהוא מסביר את ההבדל בין שבויי מדינה לשבויי ארגון טרור והבעיתיות שבכך. את הצורך באדם המקשר בין משפחות החטופים  לממסד, איש שמלווה אותם וייעץ להם, יהיה משענת למצוקות.

הקריאה בספר נותנת הצצה להבנת המשפחות ולהבנת מורכבות הטיפול בהשבת החטופים.

תודה על הזכות לעשות את המעט שבמעט עבור החטופים. תודה על ערב שיישאר בליבי.

כולי תפילה לשובם בשלום של החטופים.

מוזמנים לקרוא כאן  מה חשבתי ועדיין חושבת על הספר המרתק של אורי סלונים “בשליחות הלב.”

תגובות בפייסבוק

רוחמה אלבג וספרה נשארתי בשבילכם התארחו אצלי בסלון

בוקר נפלא ומפעים חווינו היום.

זה היה אחד הבקרים המרגשים. שמחה נפלאה בימים אלו.

לאחר שדנתי הספרה של רוחמה אלבג “נשארתי בשבילכם” במועדוני הקריאה שלי התארחה רוחמה אצלי בסלון הספרותי והשאירה אותנו פעורות פה. חמישים נשים גמעו בצמא את סיפוריה שהיווה השלמה למה שכתבה בספרה.

רוחמה, חוקרת הספרות ומרצה מעולה, סיפרה לנו על הספר, תהליך הכתיבה והבחירות שלה.

את הספר כתבה בתקופת הקורונה, כיוון שהיה לה פנאי היא מצאה עצמה אוספת וכותבת את זיכרונותיה. השיחה איתה היתה פתוחה ולא רק מרתקת, אלא מרגשת. ישבנו דמומות בולעות כל מילה רוחמה כותבת כמו שהיא מדברת, בשטף בשפה רהוטה ומשובחת. מילה התחברה למילה ומשפט רדף משפט. היה לנו מוזר לשמוע פתאום לא פרשנות על עגנון, זך וביאליק, אלא שיתוף כן וחם מחוויות משפחתה.

היא סיפרה על הוריה, על אמה, התמקדה בשרשרת הדורות של המשפחה, בסבתא שגידלה אותה ואת אחיה ועד כמה היא היתה מאושרת בבית סבה וסבתה. היה בינה לבין הסבתא קשר מיוחד והדוק. גם היא, כמו ביאליק, המשורר הנערץ עליה גדלה בבית פרטי עם פרדס אצל הורי אמה.

בשיחה איתה היא ידעה לבחון את מערכות היחסים בין הסב לסבתא, בין אמה לאביה ובין סבתה אליה. בפתיחות וגילוי לב סיפרה שבין בתה שלה לאמה יש קשר חם והדוק, מה שמחמם את ליבה.

לסיום הראתה לנו את תמונת התחפושת חתן כלה שסבתה תפרה לה וכל המושב פער עיניים כשהיא עברה ברחוב. היא הצחיקה אותנו כשתיארה כיצד היה לה קשה ללכת “החתן מושך לי את הרגל.” אמרה לסבתה.

כששאלתי אותה על פרק הסיום היא הודתה שהיה לה קשה והיא אף דמעה כשכתבה אותו. זהו אחד הפרקים המרגשים בספר, עיני הבת הבוגרת מביטות בחמלה על אביה.

תודה לך רוחמה על בוקר מרגש, מרתק. בוקר של חגיגה ספרותית ואינטלקטואלית.

כולנו מחכות לספרך הבא וכן להוצאה מחודשת של ספרך “מחכים לאליהו”.

מי ייתן ונזכה לשובה של לירי אלבג, אחייניתך עם שאר החטופים.

מוזמנים לקרוא מה שכתבתי על ספרה נשארתי בשבילכם

תגובות בפייסבוק

דברים קטנים כאלה, נובלה מהפנטת של קלייר קיגן

תפילה  לשובם בשלום של החיילים, החטופים והמפונים.
החלמה לפצועים וחיבוק תנחומים למשפחות השכולות.

דברים קטנים כאלה, קלייר קיגן

“דברים קטנים כאלה” היא נובלה קטנה ועמוקה. יש ספרים שבהם אני נפעמת מכוח מעט המילים של היצירה. מהיכולת בצימצום מילים ללכוד את ליבו של הקורא ולהטיל עליו קסם.  קלייר קיגן מצליחה לעשות זאת. היא יוצרת סיפור אנושי נוגע ללב שמעמיד אותנו מול עצמנו.

כשקראתי את פיסקת הפתיחה נשבתי מול יופי התיאור והציור שראיתי.

“באוקטובר הצהיבו העצים. אחר כך חזרו השעונים שעה אחת אחורה, והרוחות של נובמבר החלו לנשב בלי הפסקה והותירו את העצים עירומים. בעיירה ניו רוֹס פלטו הארובות עשן, והלה שקע מסביבן והתפזר בפתילים ארוכים ושעירים בטרם התפוגג לאורך המזחים, ועד מהרה גאו מי נהר הבּארוֹ, הכהים כמו בירת סטאוט, מרוב גשם.”

זהו סיפור על סודות, על הסתרה ועל הסכמה שבשתיקה, סיפור נוגע ללב על כוחה של הדת והחברה מול החלש.

עלילת הנובלה הקסומה הזו מתרחשת ב 1985 בעיירה אירית קטנה. עלילה המתרחשת במספר ימים, לפני חג המולד ומעט  ימים לאחריו. ביל פרלונג סוחר פחם, נשוי ואב לחמש בנות עובד קשה בימים שלפני חג המולד. השנה היא שנה קשה מבחינה כלכלית. התור לדמי אבטלה מתארך ואנשים אינם יכולים לחמם את ביתם.  ביל פרלונג מודה לאל על מה ישי לו.הוא מודע לכך שכל הטוב שלו עלול להילקח ברגע אחד.

פרלונג התחיל מאפס. כשאמא שלו היתה בת שש־עשרה היא נכנסה להיריון בזמן שעבדה כעוזרת בית אצל גברת וילסון, האלמנה הפרוטסטנטית שהתגוררה בבית הגדול השוכן במרחק כמה קילומטרים מהעיירה. כשבני משפחתה  גילו את ההיריון הם הבהירו שאינם רוצים עוד שום קשר איתה. גברת וילסון לא פיטרה אותה ובמקום זאת אפשרה לה להישאר והרשתה לה להמשיך לעבוד. בבוקר שבו נולד פרלונג היתה זו גברת וילסון שהסיעה את אמו אל בית החולים, ולאחר מכן גם הביאה אותם לביתה. ביל זוכה לחינוך ובית בניגוד לילדים שנולדו מחוץ לנישואים. הוא גם זכר את לעגם של חבריו.

ביל הוא אב מסור ובעל נאמן העובד לפרנסתו בכבוד ואף תורם ונותן נדבה לנזקקים, הוא לא שוכח מניין הגיע ולולא טוב ליבה של גברת וילסון לאן היה מתדרדר. לא סתם עיסוקו הוא מכירת פחם לחימום, הוא כמו השומרוני הטוב.

לפני חג המולד הוא תוהה בשביל מה כל זה, בשביל מה לקום בחושך להביא משלוחים, לחזור בחושך לנקות את הכתמים, לאכול ארוחת ערב. ולישון, מהי התכלית?

יום לפני חג המולד הוא עורך בעצמו את המשלוח למנזר ששוכן על גבעה מעבר לנהר. במנזר זה לומדת בנותיו שעורי נגינה. המנזר משמש בית ספר  מקצועי לחינוך. יש עליו סודות וסיפורים על נערות שסטו מדרך הישר והן עובדות במכבסה של המנזר. באותו היום הוא חווה חוויה שמטלטלת אותו ומשנה את התנהלותו ומחשבותיו על החיים.

למרות שהנובלה היא נובלה בעלת מסר דתי יש בה ביקורת על הכנסייה והמנזר, על השתקה, ניצול וחוסר חמלה, מה שהופך אותה לאוניברסלית ללא קשר לדתות. הנובלה גורמת לקורא לאי נוחות מסוימת. בסיום הקריאה הקורא שואל עצמו כמו ביל, מה התכלית וכמוהו הוא מקבל תשובה. והתשובה היא בדברים הקטנים.

במעט מילים ובעלילה צפופה ומרוכזת מצליחה הסופרת להעביר חוויות אנושיות שמרטיטות את הלב.

ומה יותר טוב מקריאתה בימים אלו, ימים שבהם אנו זקוקים לנחמה ורוצים להאמין בקיום הטוב שבאדם.

דברים קטנים כאלה, קלייר קיגן

מאנגלית, יותם בנשלום

הוצאת : אחוזת בית, 2024

תגובות בפייסבוק

סיפורו של ורנון סובוטקס- ספרה הנועז והבועט של דפנט

תפילה לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.

החלמה לפצועים וחיבוק תנחומים למשפחות השכולות.

סיפורו של ורנון סובוטקס – דפנט

מהרתי לרכוש את הספר לאחר ביקורות נלהבות עליו. נמנעתי מהקריאה בו, הכריכה שלו הרתיעה אותי בלשון המעטה, וכך הוא נח לו בתחתית הערמה. קידמתי אותו במהירות לקראת שמיעת הרצאה עליו במסגרת קורס.

“סיפורו של ורנון סובוטקס” הוא ספר בועט, נוקב, אין לו חוקים. הדמויות אומרות לנו, הקוראים, את מה שהן חושבות על ה-כל. ספר שהשאיר אותי המומה והלומה לאורך הקריאה. ספר שמתאר את אנשי הבוהמה מהשיא ועד התחתית.

סיפורו של ורנון סובוטקס הוא אינו רק הסיפור האישי שלו, זהו סיפורה של פריס ושל תקופה. ורנון סובוטקס אינו גיבור, הוא אנטי גיבור, שעושה מסע מהופך. למה מהופך? גיבור, או דמות ראשית עוברת שינויים ומשתנה במהלך העלילה, ורנון עובר שינויים, אך שינויים שאינם שיגרתים, אינם נורמטיביים, שינויים שאינם מקדמים אותו, אלא מדרדרים אותו מטה. לפחות בחלק הזה של הרומן הראשן מתוך שלושה.

ורנון בן החמישים היה בעל חנות תקליטים פופולרית ומוצלחת בפריס. בשנות האלפיים עם ההתפתחות הטכנולוגית והשינויים הדיגיטליים במוסיקה, שבהם הלכו ונעלמו התקליטים, ורנון נאלץ לסגור את חנותו. הוא מתפרנס ממכירות של חפצים שונים שהיו שייכים לחנותו, מקבל דמי אבטלה וכשאלו מסתיימים חברו אלכס, כוכב רוק מוכשר ומוצלח משלם עבורו את שכר הדירה. הרומן נפתח בכך שאלכס מת. כשנודע לורנון שאלכס מת, מיד חושב מי ישלם עבורו את שכר הדירה? כיוון שאין מי שישלם את שכר הדירה ורנון מושלך מידית מדירתו. הוא מוצא עצמו ברחוב, מה שמוביל אותו לנדודים בין חבריו מהעבר. עכשיו הוא מגלה את אבק הכוכבים, שנשר על מדרכות פריס. הוא בודד, חבריו מתו מסרטן או תאונת דרכים, בחורות שנפלו ברשתו ומיטתו נעלמו, חברים שעברו בחנותו גם הם נגוזו. כל מה שנותר לו הוא לחפש את אלו, שפעם חיפשו את קרבתו או את קרבתו של הזמר הנערץ  אלכס בליץ’.

הפרק הראשון מציג בפני הקורא את ורנון כאדם שקשה לקורא לאהוד אותו. אני כקוראת הסתקרנתי לדעת מה יעלה בגורלו, כיצד ינסה לשקם את חיו. המסע שלו הוא מסע בין חברים. לאורך כל הרומן אנחנו פוגשים בחברים שהיו חבריו, או באנשים שהכירו אותו, דרכם אנחנו לומדים עליו. פטריס אומר, שהוא לא מבריק במיוחד, אבל היה לו קסם, בחור קליל שנעים לשהות בחברתו.מחבריו לומדים על  אלכס,  שהיה כהה עור ממוצא אפריקאי, נאה, מוכשר, בעל קול מהפנט, אל בעיניהם. ובעיקר  לומדים על פריס והתקופה.

אלכס בליץ’, מת באמבטיה, ורנון מספר שיש בידו קלטות אחרונות שלו, ומכאן מתחיל מחול שדים ומרדף של אנשי תקשורת תאווי פרסום וכסף, אחר ורנון והקלטות, מרדף  מלווה בסמים, שתיה ועוד.

חבריו של ורנון הם אוסף של אנשים מכל גווני הקשת. אנשים שאינם נורמטיביים, לכל אחד בעיה ומצוקה משלו. המשותף לכל החברים הוא שרובם אנשים בודדים המחפשים ריגושים, מחפשים אהבה ואינטימיות ומוצאים רק ניצול מיני. כולם מכירים בדרך זו או אחרת את אלכס. כולם חולמים להיות כמו אלכס, חצוף, יפה עד כאב, מוכשר, זועם. כולם מעריצים אותו.

זהו רומן רב קולי עם דמויות ססגוניות, כל אחת מדברת בקולה ומעלה את המחשבות הכי אישיות. אין לדמויות סינון, הן מעבירות לנו מחשבות כנות על מהגרים, משפחה, זוגיות, מיניות, קיום יחסים, כסף, קפיטליזים, מגדר, פורנו ועוד.

הספר גדוש בכל סוגי הסמים והמשקאות, קללות שנקראות בהומור, ביקורת חברתית על מתירנות, מיניות, חברה, כסף ובעיקר תקשורת ועולם הסרטים והטלוויזיה.

לא בכדי  שמו הוא סובוטקס, זו תרופה המשמשת לטיפול בהתמכרות. כולם בספר מכורים לסמים, שתיה, מין, דת, כסף.

חברו קסביה כותב תסריטים, המחשבות שלו, שאותן הוא משתף עם הקורא גורמות מצד אחד להתכווצות בבטן, כי הוא אומר הכל, על מהגרים, על נשים על יחסים ומצד שנימחשבותיו גורמות  להערצה, הוא אינו מיפה כלום, אינו פוליטיקל קורקט מול המהגרים שמציפים את פריס. אין לו חשבון, יורה לכל עבר את דעותיו, על עולם הסרטים, על נשים וגברים, מקלל בלי סוף קללות עסיסיות, שאם אכתוב אותן המקלדת תעלה באש. ורנון ישן אצלו כמה ימים וממנו עובר לסילבי, שאהבה עד כלות את אלכס בליץ’, היא מוכנה שורנון יגור אצלה לנצח, אבל גם כאן הוא שוהה כמה ימים ומתאייד למקום אחר. וכך מבית לבית מספה לספה, עובר ורנון לכל אורכה ורוחבה של פריס. הטיול בפריס עם ורנון אינו נעים, אנחנו נמצאים ברבעי היוקרה וגם ברבעים  הפחות טובים, בלוויל, אזור פר לאשז ועוד פרברים מרוחקים.

ורנון שעובר מבית לבית משקר ומספר שאין לו היכן ללון, כי רק חזר מקנדה להאריך את הדרכון,.מאדם בעל כבוד עצמי הוא הופך למי שמנצל את חבריו.

סיום הספר משאיר אותו פתוח, וכל מה שנותר לי הוא לחכות לתרגום שני ספרי ההמשך שלו ולגלות מה קרה לורנון בתום מסעו.

המסע הוא מסע סאטירי מטורף, מסע ביקורתי על החברה. פחד מעליית הימין, מהמגרים והשתלטות המוסלמים, אביה  המוסלמי של אחת הדמויות למד באוניברסיטה והאמין כמו כולם, שהמצוינות מתגמלת וצרפת תקבל אותם, מה שהתברר להם שהם נשארו הכושים של הרפובליקה.

וירז’יני דפנט כתבה רומן חברתי בועט המתאר את החברה הצרפתית באור מרושע, צחקתי בקריאה, אבל הייתי מאוד מוטרדת. הספר הזכיר לי את ספריו של וולבק, בניגוד לכתיבתו, היא יוצרת פסיפס חברתי צבעוני של דמויות שאינן הרואיות וקשה להזדהות איתן. הכתיבה שלה שנונה, בוטה, מצחיקה וביקורתית עד מאוד.

הרומן נשען על פרטים ביוגרפים של הסופרת. בגיל 17 עזבה וירז’יני דפנט את ביתה, עברה אונס, נדדה ממקום למקום, למדה קולנוע בליון והתפרנסה מעבודות מזדמנות כזבנית, מנקה בתים, בייבי סיטר ומבקרת סרטי פורנו. בנוסף לכך עסקה בזנות במכוני עיסוי ובפיפ שאו, הפכה לאלכוהוליסטית, הסתובבה עם פאנקיסטים, התערבבה עם טרנסג’נדרים ויצאה מהארון כלסבית רק בגיל 35. בין יתר גלגוליה היתה דיירת רחוב, ארגנה קבוצות פאנק להפגנות אלימות. כשהיא מתארת את מסעו של ורנון היא יודעת מקרוב על מה היא מדברת. כמי שהיתה בתחתית היא הצליחה להגיע למעמד מכובד של סופרת מוערכת מועמדת לפרסים ולבמאית מוכשרת.

בצרפת היא נקראת “בלזאק של הרוקנרול” וכמי שכתבה את הקומדיה האלוהית של המאה ה-21.

“סיפורו של ורנון סובוטקס” הוא אחד הספרים המרתקים והנועזים שקראתי. ספר מרתק, קצבי שאי אפשר להישאר אדישים לאחר הקריאה.

ממליצה מאוד למי שמוכן לצאת להרפתקה בפריס של מעלה ובפריס של מטה.

סיפורו של ורנון סובוטקס, ספר ראשון, דפנט

מצרפתית, רמה איילון

עורכת הסדר, ארנית כהן-ברק

מודן,סדרה לספרות יפה, 2023

תגובות בפייסבוק

ככה מתחילה זריחה – אביגיל מגידנה גרוס

תפילה לשובם  בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.

החלמה לחיילים הפצועים, וחיבוק תנחומים למשפחות השכולות.

יום המשפחה שחל השבוע היה העצוב ביותר שאני זוכרת. משפחות רבות ממתינות לחזרתם של יקיריהם ואנחנו איתם מתפללים ומצפים לחזרתם.

אביגיל מגידנה גרוס פרסמה בימים אלו שיר שמבטא את הכאב של כולנו. (שיר זה אינו מופיע בספרה הנוכחי.)

כל ספר של אביגיל מגידנה גרוס הוא חגיגה. הספר האחרון, “ככה מתחילה זריחה”, השישי מבין ספריה הוא חגיגה כפולה. מיד כשהגיע אלי ידעתי, שהספר ינחם וירפד לי את הלב הכואב, כמו של כולנו. ואכן השירים חיממו את נפשי וחייכו אותי. נתנו לי איזו תקוה.

רובינו מכירים את שיריה שמתרוצצים ברשת ומועברים ברשתות החברתיות.

אביגיל כותבת את שיריה במלוא הרגש, יש בה עצימות נפשית ויכולת לומר את המילים הנכונות. שיריה הם אור וחום, מלווים בליטוף מטאפורי.

אביגיל היא פסיכותרפיסטית במקצועה וגם בנשמתה, היא מתארת במילים את הכאב ובעיקר את יכולת הריפוי והתקוה, את יכולת ההחלמה של הלב הכואב והפצוע. כל שיר שלה גדוש באהבת האדם והחיים. בכל שיר מוצאים את התקוה והאור.

בימים קשים אלו אביגיל מצליחה לעודד ולרפד את הלב. היא מוצאת את המילים של הכאב ואת מילות הריפוי.

הספר נקרא “ככה מתחילה זריחה” שם מעודד, נתן לי אור להסתכל על כך שהזריחה תגיע.

השירים אינם רק שירי תקוה, אלא יש בהם מסר. “הלוואי שנלמד לקרב לבבות ונדבר בשפה של חמלה.” הלוואי !!

בספר שירי געגוע לאביה שנפטר. את הספר היא מקדישה לאביה האהוב.

“|אמרתי לאבי מילים אוהבות

 בכל מסע שנותינו יחד,

אך בשעותיו האחרונות

המטרתי את גשם אהבתי

 כדי שלא יפרד מהעולם בצמא,

וידע בנשימתו האחרונה

שאשאר כאן לחבק את זכרו.”

השירים קצרים, בעלי מקצב, שירים שמבטאים את התחושות האנושיות של כל אחד מאיתנו.

כל שיר נכתב בנפרד ולצידו  מרהיב ביופיו שמתאים לנושא השיר. הצילומים צולמו על ידי אביגיל.

כל חג או יום מיוחד בשנה הופך לחגיגה של שיר תחת עט הכתיבה שלה. אפילו שיר של צו 8 יש לה. ונקרא “צו 8 לחיבוק.”

ממליצה בחום על הספר המרגש והמבורך. ממליצה גם לעקוב אחרי אביגיל מגינדה גרוס בדף הפייסבוק ולקבל שיר מחבק ממנה.

ככה מתחילה זריחה, אביגיל מגידנה גרוס

הוצאה פרטית, 2024

תגובות בפייסבוק

באומגרטנר, פול אוסטר

מתפללת לשובם בשלום לביתם של החטופים, חיילנו, והמפונים.

מאחלת החלמה לפצועים ומחבקת את המשפחות השכולות.

 

באומגרטנר, פול אוסטר

היחסים שלי עם פול אוסטר מורכבים. לא את כל יצירותיו אהבתי. את ספרו 4321 כיניתי שירת הברבור, שאלו אותי האם הוא, פול אוסטר עומד למות?  והנה הגיע ספרו הנוכחי.

קראתי את הספר בחמלה. מודה, הקריאה שלי היתה רכה יותר בגלל הידיעה על מחלתו והמחשבה, שאולי זהו ספרו האחרון.

זהו רומן פילוסופי על החיים ועל קיצם. ולא רק על שני הקצוות, אלא בעיקר על מה שבינהם. אקזיסטנציאליזם.

סימור באומגרטנר פרופסור לפילוסופיה התאלמן מאשתו האהובה לפני עשר שנים. אשתו היתה שחיינית וספורטאית מצטיינת, שאיבדה את חייה בתאונה שחייה. באומגרטנר לא התאושש ממותה ומרגיש כמו אדם קטוע איבר שהגדם עדיין חי.

הספר מתחיל בבוקר  שבו הוא  יושב לשולחנו הוא נמצא באמצע משפט שלו על הפסידוננים של קירקגור  ונזכר שהספר שממנו הוא רוצה לצטט נשאר למטה בסלון. כשהוא יורד להביאו, הוא מגלה ששכח את הסיר על הכיריים והסיר נשרף, תוך כדי פעולות ניקוי הסיר ומחשבות אחרות, מצלצל קורא המונים של חברת חשמל, זו לו עבודתו לראשונה. אד, קורא המונים, מזכיר לו שהוא צריך להיות אצלו. כשזה מגיע באומגרטנר מוצא את עצמו יורד המדרגות למרתף רעועות ולא יציבות שהבטיח לעצמו לתקן, הוא מועד ומרסק את ברכו הימנית. הוא כבר שכח את המסה שלו על קירקגור ואת שיחת הטלפון לאחותו.

אד, עוזב אותו מעולף וכותב לו שיחזור אחרי שיסיים את עבודתו ויביא קרח. באומגרטנר מאושר שיש עוד אנשים אנושיים בעולמנו. רצף פעולות יוביל את באומגרטנר למחשבות פילוסופיות על חיו.

נזכר באשתו, בהכרות עמה ובמותה  בים. מותה גרם לו לשברון לב, לעיתים הוא חש בה כמו אדם קטוע איבר שמרגיש את האיבר. ניסה להדוף אותה מעליו, ובה בעת לאחוז בה, לטהר את הבית מכל שריד ויחד עם זאת לשמור על חדר עבודתה. מתאר פריטים של אנה שהיו לה חשובים ודרכם נזכר בה. מגלה כתבים שכתבה בגוף ראשון, הוא קורא את שיריה.

כיום הוא מנהל רומן עם ג’ודית, צעירה מנו בשש עשרה שנים, מרצה במחלקה ללימודי קולנוע. ג’ודית שונה מאנה.

זהו רומן שהעלילה בו מועטה ומצומצמת, זהו ספר פילוסופי שבמרכזו שאלות ותהיות על החיים, המוות, כל כולו של באומגרטנר הוא בעצמו ובבדידותו. הבדידות היא נושא מרכזי בספריו של פול אוסטר וברומן זה הוא מודגש וחריף. דרך הדמות מתאר פול אוסטר את הפחדים מזיקנה, בגידת הגוף, בדידות, שיכחה, אהבה. אלו הם עיסוקים ומחשבות של אנשים מבוגרים. כתיבת מאמרו של באומגרטנר על קירקגור אינה מקרית. קירקגור הוא פילוסוף מוערך שרבים עוסקים בו. “קירקגור ידוע בעיקר בזכות חקר החוויה הסובייקטיבית של הפרט, תוך התבוננות על הבחירה האישית, החופש והאותנטיות מול אי הוודאות של החיים. יצירתו של קירקגור, המאופיינת בהתבוננות עמוקה פנימה לנפש האנושית, הותירה חותם משמעותי וחשוב על הפילוסופיה הקיומית.” (ויקיפדיה) ובזה עוסק באומגרטנר ופול אוסטר בעצמו.

הספר משופע בסגנונות כתיבה, תיאורי יומיום מפורטים, סיפור בתוך סיפור העלילה.

הכתיבה  מוקפדת ומדויקת, עשירה בתיאורים, מאוד מפורטת, לעיתים טרחנית,  לי היה נדמה שהיא נטולת רגש, כתיבה שכלתנית.

אהבתי בספר את החמלה של באומגטנר על עצמו ועל חיו, את מידת הסלחנות שלו לעצמו על מה שלא עשה. דמותו של באומגרטנר הופכת בסיום הרומן לאוניברסלית, הקורא גם הוא מתכנס בתוך עצמו ומביט על חיו. יחד עם זאת הספר שיש בו עדינות לא הצליח לרגש אותי כמו ספרים אחרים של פול אוסטר. סיום הספר הוא הפתעה.

בסיום הספר מעלה המספר שאלה, האם מאורע מסופר חייב להיות אמיתי? שאלה שמחזירה את הקורא לתחילת הרומן. שאלה שבה מתלבטים סופרים ואפילו קוראים. זו מהות הספרות.

פול אוסטר כתב כאן את מחשבותיו והרהוריו על החיים. פורם את סבך חייו המלאים והכואבים בחלקם, לרגעים קטנים וחלקיקים שמרכיבים את חיינו.

מאחלת לו בריאות והחלמה.

באומגרטנר, פול אוסטר

מאנגלית, משה רון

הוצאת:עם עובד 2024

תגובות בפייסבוק

חנות הספרים של מר ליווינגסטון – מוניקה גוטיירס

מתפללת לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים. 

מאחלת החלמה מהירה לפצועים.

תנחומים למשפחות השכולות

חנות הספרים של מר ליווינגסטון, מוניקה גוטיירס

״גילוי אקראי של ספר טוב יכול לשנות את גורלה של הנשמה״

ספר כיפי לאוהבי הספרים. עלילה שאינה מורכבת עם דמויות אנושיות, מה  שמאחד אותם הוא חנות הספרים של מר ליווינגסטון.

ספר שיש בשמו  חנות ספרים תמיד מפתה אותי לקריאה. כישצא הספר ידעתי מייד שאני רוצה לקרוא אותו. תכננתי לי התענגות קריאה בשבת חורפית עם ספל שתיה חם. רציתי להשכיח את מחשבותי לכמה שעות, והצלחתי.

במונלייט בוקס, חנות הספרים של אדוארד ליווינגסטון, מוגש תמיד תה ועוגיות. האור הטבעי של החנות מגיע מצוהר  זכוכית נאה בצורת פירמידה המותקן בראש תקרת העץ. דרך הצוהר ניתן לראות את השמים ובלילה את השמים זרועי הכוכבים והירח.

אדוארד בן ארבעים, למרות שלפי התיאורים וכאבי הגב הוא כמו בן שישים, הוא בעל החנות, איש מבוגר נרגן שמתמודד כל שנה על תואר,מוכר הספרים הזועף של השנה. אדוארד הוא קרוב משפחה רחוק של דיוויד ליווינגסטון רופא ומגלה ארצות, שגילה את מפלי ויקטוריה. יומנו של אותו קרוב משפחה מונח בספריה בתיבת זכוכית. אדוארד מבין ספרים טוב יותר מאשר הבין בני אדם, ובחנותו היו יותר ספרים מבני אדם.

אל החנות מגיע כל יום אחה”צ אוליבר טוייסט, ילד גאון המתענין באסטורומיה ומבלה שעות בקריאת ספרי אסטרונומיה תוך כדי שהוא מביט דרך חלון הזכוכית אל השמים.לאוליבר אין חברים, לטענתו, הוא מעדיף להיות בספריה ולקרוא על החלל  ולא בחוגים שאינם מוצאים בעיניו.

אוליבר מציע לאדוארד לשכור עזרה, העזרה מגיעה בדמותה של אגנס, בוגרת לימודי ארכאולוגיה, שמגיעה מברצלונה ללונדון, כי אין עבודה במדינתה והיא חושבת שלונדון הידועה באהדתה לארכיאולוגיה תספק לה עבודה. להפתעה אינה מוצאת משרה. בעודה משוטטת מיואשת בלילה גשום היא מגלה את שלט החנות מונלייט בוקס ונכנסת כדי להסתתר מהגשם.

ברור שהיא תזכה במשרה. לרגע חשבתי שיתפתח בין אגנס לאדורד רומן, מה שמתבקש. אבל לא, אדוארד מאוהב בשיבון קלארק, אשת מכירות המסרבת להצעות הנישואים החוזרות  שלו, כי היא אוהבת אותו וזו הסיבה שלא תתחתן איתו.

כשאגנס נכנסה לחנות הספרים היא החלה לראות את המציאות דרך עדשת הספרים של ליווינגסטון, שעושה הכל לבלתי רגיל. גילתה שמעולם לא הקדישה לצפייה בכוכבים, לא הבינה את איורי הספרים, שמשקפים היסטוריה, או בכך שבעיר יש נוסטלגיה רומנטית. לאט לאט היא מתחילה להבין שלהיות ארכיאולוגית גולה אין זה אסון, והיא משתחררת ממתח.

וכמו בכל הרומנים הרומנטיים והממתקים, יש סיבוכים, התרות, אפילו ניסיון לפשע וחקירה, פוארו מתגלה בדמות חוקר צעיר, אבל הכל מינורי ואינו משמעותי, החשוב בעלילה הוא הקשרים שנוצרים בין הדמויות, אהבתם לספרות ושיבוץ שמות ותוכן של ספרים מוכרים,   ציטוטים מספרים, שאת חלקם אני מכירה וחלקם לא.  שייקספיר הוא המוביל במספר הציטוטים. ספר על ספרים וסופרים ואפילו כתיבה, ״כדי להיות סופר צריך אומץ״

ליווינגסטון חי דרך הספרים ומגלה לנו שזו הדרך הטובה ביותר לחיות. ליווינגסטון הוא הדמות המחברת בין כל שאר הדמויות, גם אם לא התכוון לכך. חוש ההומור הציני שלו כובש את הקורא וגורם לשאר הדמויות לשיחות מחויכות. אהבתי את הדיאלוגים בינו לבין אוליבר, הילד החכם שאומר כל מה שעולה בראשו.

וכמו בכל רומן כל דמות תעשה את המסע הקטן שלה ואת השינוי שלה. וכמו בכל אגדה טובה, גם אם היא מודרנית הסיום יהיה סיום טוב שמרכך ומרפד את הלב בימים אלו. הקריאה ברומן אינה מצריכה התמסרות. זו קריאה מענגת. מי שקרא את הספרים שמוזכרים יחייך ומי שלא ודאי יחפש אותם.

כמה טוב שיש ספרים שכל הקצוות מתחברים והסיום הוא טוב.

חנות הספרים של מר ליווינגסטון, מוניקה גוטיירס

מספרדית, מיכל שלו

הוצאת: הכורסא, 2024

תגובות בפייסבוק

מהתחלה – דויד גרוסמן

מייחלת ומתפללת לשיבת  החטופים, החיילים והמפונים לבתיהם בשלום.

תנחומים למשפחות השכולות

 ואיחולי החלמה לפצועים.

מזל טוב לדויד גרוסמן ליום הולדתו.

דויד גרוסמן חוגג היום יום הולדת ואני הקוראת האדוקה שלו מרשה לעצמי מעל דפי הבלוג לברך אותו למזל טוב. מאחלת לו בריאות והמשך כתיבה ומודה לו על כל שפע היצירה שהנחיל לנו.

המזל הטוב אינו רק שלו, אלא בעיקר שלנו הקוראים. יש להודות לו על היותו ועל כתיבתו.

לכבוד יום הולדתו החליטה הוצאת הספריה החדשה, הוצאת הבית שלו, להוציא לאור מחדש שני סיפורים בקובץ שנקרא “מהתחלה.”

שם הספר הזכיר לי משחק בילדותי, שבו היינו עוצרים ואומרים מהתחלה ומתחילים מחדש. לא פעם אני משתעשעת ברעיון מה היה קורה לו הייתי מתחילה מהתחלה. התשובה שלי תמיד היא שהיה קורה אותו הדבר.

ואחרי ההקדמה הארוכה הזו הקובץ נקרא כך, כדי להאיר ולסמן את גרעין הכתיבה שלו, את הניצוצות של הרעיונות והכתיבה, שהפכו לאור גדול ופנס מנחה בכתיבתו. הסיפורים האלו הם שלד יצירתו ורעיונותיו של גרוסמן, מכאן צמחה ההתחלה הספרותית.

בספר שני סיפורים ראשונים שכתב “חמורים” ו “רץ”

את הסיפורים קראתי בצעירותי כבוגרת החוג לספרות עברית באוניברסיטה. אז, בראשית שנות השמונים, גרוסמן פרץ לתודעה שלנו כסופר צעיר ומבטיח. ובמרחק של זמן הוא קיים את הבטחתו והפך לאחד הסופרים המשפיעים והיצירתיים בנוף ספרותינו.

הסיפור הראשון בספר הוא “חמורים” הראשון שכתב גרוסמן.

גיבור הסיפור, אמריקאי, אשר ערק מהצבא, כי ברח וסרב להמשיך להשתתף במלחמת וויטנאם. נעמי אהובתו  קוראת לו אגואיסט על כך ששש שנים הם יחד ולא הציע פעם אחת לחזור לאמריקה. אם יחזור לאמריקה עליו יהיה לעמוד למשפט צבאי על עריקות ולהיות בכלא. מאז הוא באירופה. בתחילת הסיפור לפני שמגיע לעיירה הוא סופר את מעט הכסף שנותר לו, כדי לקנות כמות לחם בלתי ההגיונית 12 ככרות, גם היעד שלו אינו ברור, מה שיוצר מתח שהולך וגואה. כל העלילה מתפתחת ומתכווננת לקראת מחשבות הגיבור בסיום. כל בקבוק שהוא פותח ולוגם לשכרה הוא, כדי להשכיח פרטים. והם עולים אחד אחד ו מכים בנפשו של הגיבור ובקורא אף הוא.

הוא משתכר ושורף בקוניאק את מחשבותיו על המלחמה וחושב על הסבל של נעמי. מה שמחזיק אותו הוא החמורים שאותם עתיד לשוב ולפגוש למחרת היום.

“ריח הלחם הטרי העלה במחשבתי את קפיצות השמחה של החמורים הרצים לקראתי. מעטים היצורים שהפגינו כלפי חיבה כנה ולבבית כזו בלי סיבוך והצטדקות.”

נראה כאילו הוא כמו החמור, נושא משא כבד של יחסיו עם נעמי, מרטין חברו, הבריחה שלו.

את הסיפור קראתי בנעורי. אני זוכרת שהתרשמתי מהכתיבה, והבעתי חוסר הבנה, לכך שהסופר בחר להרחיק את הדמויות והמקום מאיתנו. היום, בעיניים בוגרות, הקריאה מוכיחה לי, כי טוב עשה גרוסמן שהרחיק את הגיבור ואת מקום ההתרחשות ובכך הפך את הסיפור לאוניברסלי ונצחי.

הקריאה המחודשת בנובלה הפעימה אותי יותר. שמחתי למצוא בה את הרעיונות של דויד גרוסמן שהלכו והתפתחו מנקודת הנובלה עד לימנו. ושמחתי שדויד גרוסמן נשאר נאמן לשפתו, לכתיבה המדויקת ובעיקר לשמירת המתח. הקורא סקרן ומצפה בדריכות לסיום.

הסיפור השני “רץ” הוא סיפור פסיכולוגי. נפלא מבחינה ספרותית ומרתק בדמות הגיבור. בחור צעיר גומע מרחקים והם גם גומעים אותו. הוא כבר השתתף במאות מרוצים ותחרויות. הלילה הוא הרץ וקו הסיום יחד איתו, התוצאות קבועות מראש וידועות ולמרות זאת הוא ממשיך לרוץ.

הבחור הרץ רץ מעצמו, ממחשבותיו, מביתו, מהוריו, מנקישות המקלדת של אמו הסופרת. הוריו מכנים אותו אוטומט של ריצה, בעל כישורים שיכולים להפכו לרץ מושלם, והוא עד גיל 16 לא היה ספורטאי, להפך, נמנה על הילדים החלשים. תוך כדי ריצתו הוא מרגיש  שהוא מסתתר, משקר והם רוצים רק לעזור לו, נזכרים בו כילד. מודע לכך שהוריו רוצים בטובתו, רוצים להחזיר אליהם ואליו את הילד המוכשר, השנון, בעל חוש ההומור. כרגע הם רוצים לדעת מה הדבר שקרה לו ושממנו הוא בורח. ״ החיים בן הם מרוץ לטווח ארוך, ואתה יתכן שלא היטבת לחלק את הכוחות…וכמה טוב שיש הורים דואגים ומבינים”

הרץ, או הנמלט בעיניי, אינו יודע מה היעד שלו, הוא רץ בדיוק כמו מחשבותיו במוחו שרצות ומתרוצצות.

גמעתי את הסיפור  כמו הרץ, יכולתי לחוש  את נעליו נוקשות על האדמה, את נשימותיו ושמעתי את גלגלי מוחו  ומחשבותיו. ולא רק את מחשבותיו שמעתי, ראיתי את כל הנוף והעולם שבצדי הדרך, עולם שאולי ממנו בורח, עולם חיצוני המאיים עליו. החוץ והפנים מתמזגים יחד בנפשו. לפי תיאור קצב נשימות הגיבור, ניכר שגרוסמן הוא עצמו הרץ שיודע ומכיר את מהלכי הריצה.

הוא גומע מרחקים ומחשבות. בכתיבה מהפנטת ומשולבת גופים.  והוא מרחיק את עצמו ממנו ופונה לעצמו בגוף שלישי ועובר לגוף ראשון. הוא מדבר עם עצמו, מנחה אותו מה עליו לזכור ממראות הדרך, ואיך עליו להמשיך לרוץ ולקבוע מקצב.

הסיפור הקצר “רץ” הוא הגרעין לספריו שיבואו בהמשך, “אשה בורחת מבשורה” ו “מישהו לרוץ איתו.” הוא גם מתכתב עם הספר “בדידותו של הרץ למרחקים” ומקדים את ספרו של מורקמי “על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה.”

גרוסמן האיש והסופר הרגיש והמרגיש יודע ומכיר את נבכי הנפש של דמויותיו, לפעמים מספיק לו לתאר בצמצום את פעולות הגיבור, כמו הסיפור “חמורים”, לעיתים הוא נכנס לתודעת הגיבור ומעביר לקורא את מחשבותיו. גרוסמן בין הסופרים הבודדים שסומך על הקורא שיבין את רעיונותיו, הוא אינו צריך להסביר או לפרט. הוא יודע שהכל כטוב בין המילים, השורות, הפעולות והקורא ידע לפרש.

שוב, ברכות חמות לדויד גרוסמן ליום הולדתו ותודות רבות על יצירותיו המגוונות.

כבר הבנתם שאני ממליצה על הספר.

מהתחלה, דויד גרוסמן

הוצאת: הספריה החדשה, 2024

תגובות בפייסבוק

ופתאום בוקר – נעמה דעי

“ופתאום בוקר” שם מסקרן לספר, מה פתאום בוקר? הבוקר אינו בא פתאום, הבוקר תמיד קיים. אבל הבוקר המטאפורי של הדמויות שלו בא להן פתאום. פתאום נכנס רועי לחייה של עדן. אם לא היה מגיע כדייר לסבלט קצר בבניין שבו היא מתגוררת, ואם לא פתאום היה בנה מחליק על המעקה נופל ובוכה, ורועי היה יוצא לעזור לו, הוא לא היה מכיר אותה. סביר להניח שימיו בארץ היו מסתיימים והוא היה נעלם.

אני מקדימה את המאוחר.

“ופתאום בוקר” הוא רומן ראליסטי מדויק ועכשווי. רומן על משפחה ומערכות יחסים במשפחה, אבל בעיקר הוא רומן על חיפוש אחר אהבה ויותר מזה על הבנה.

עדן, מורה, אמא יחידנית המגדלת את טמיר בהסכם הורות משותף עם אביו, מאור. עדן וטמיר גרים בבית של סבתה עם מיקה, הדיירת שאותה היו צריכים להחליף, בינתיים מיקה נשארה, והם כבר שלוש שנים חיים כמשפחה.

מיקה השותפה אומרת עליה “יש את אלה שדופקים את המכונית ונוסעים הלאה כאילו לא קרה כלום ויש את אלה שמשאירים פתק ויש את עדן שתשאיר פתק ולא תישן כל הלילה מבושה.”

רועי, גר בארה”ב 16 שנים. כשעזב, משפחתו הבהירה לו שהוא לא קשור אליהם יותר. כשאמו נפטרה לא היה בלוויה ולא בשבעה ,אפילו לא סיפרו לו.  הוא מגיע כל שנה לבקר את אחותו התאומה הנמצאת במוסד. רועי הוא דמות התלוש אבל בעל שורשים. הוא אומנם מרגיש שהוא בא משום מקום וחוזר לשום מקום, אבל הנתק ממשפחתו מחזיר אותו תמיד אל השורשים שאותם ניסה לנתק.

ברור ששתי הנפשות המנוגדות זו לזו ייפגשו בבניין, היכן? בחדר המדרגות. רועי אפילו מהרהר שאנשים כמו עדן לא יוכלו להבין אנשים כמותו, רועי מעמיד אותה מולו. כל כך צפוי המסע שהם יעשו. הוא ינסה להתמודד עם צער הכאב של הניתוק מהמשפחה. היא תנסה לפתור את בעיית קיום האישי שלה, ותברר אלו חיים רצתה לחיות.

לרועי סוד מהעבר, נתק מהמשפחה, הקורא סקרן לדעת מה קרה ועל מה ועד שמגיעים לגילוי יש עוד סודות קטנים ושקרים והסתרות. ומעל לכל כאב. כאב הנתק מהמשפחה. רועי מצידו מקנא בעדן שמשפחתה ואפילו אבי בנה מעורבים בחייה ומהווים בעיניו חומת הגנה, מה שאצלו חסר. את המתכות ידע לחבר, אבל לא את החיים. אצלו כשרב עם אחיו הוא נאלץ לעזוב ולעבור לארה”ב, אצלה כשאביה רב עם אחיה, האם מבקשת שתבוא ותשכין שלום. לאט לאט אנו מגלים פרטים שנאספים לחבילה אחת ולרועי חבילה מאוד כבדה.

בכתיבה מיוחדת ורגישה מצליחה נעמה דעי להכניס אותנו לשני עולמות שונים אחד מהשני. מצליחה לגשר על פערי הדמויות שבניין אחד ישן חיבר ביניהם. לרגע נדמה היה לי שהבניין והדירות שבו הוא דמות בסיפור. הבניין הוא סמל לבית, סמל לבית שהיה או יכול היה להיות והוא הסמל שאליו צריך לכוון.

נעמה דעי כותבת על בית במובן הרגשי והסמלי, בית של כל אחת מהדמויות. בעלילה הסבוכה.

 מורגש עד כמה נעמה דעי אוהבת את הדמויות שלה, שתי דמויות שונות והפוכות זו מזה שנכנסות ללב, המשותף אצלן הוא הכמיהה לאהבה ולקשר רגשי. ביד מאומנת ובהבנה פסיכולוגית היא מנחה ומובילה את הדמויות יחד לאט לאט עד שהן מכילות אחת את השני.

זהו רומן ראליסטי, אפילו ראליסטי מידי, מה שלטעמי פוגם בהנאת הקריאה. הסופרת נכנסת לפרטים שבעיניי היו טפלים ולא קידמו את העלילה, כמו שיחות שאינן חשובות ונחשבות כסתמיות, למשל במוסך מדברים על סוגי רכבים ועוד, שיחה שלא תרמה ולא קידמה. להפך הפרטים הלוו עיכבו את קריאתי. מצד שני המידע החשוב נאמר כאינפורמציה. החלק הראשון של הרומן היה טוב יותר לו היה מהודק. תהיתי לעצמי, ייתכן והחלק הראשון המפורט הוא פרוזדור להבנת נפשן של הגיבורים.

יופיו של סיפור העלילה  הוא בכך שהיא מסופר  מנקודות מבט שונות של הדמויות מה שמסקרן את הקורא. הרומן מאוד ארצישראלי שמעלה בעיות מורכבות הקיימות במציאות של המשפחות במדינתנו, נתק ממשפחה, משפחה שמעורבת יתר על המידה, דאגה ואחווה חברת, בעיות ירושה ויחסים במשפחה, הורים, אחים ובנים. הספר הזכיר לי ספרים כמו “ראי אדמה” של נירית הלבני, רומן שמתאר משפחה ומאבק על אדמה, “כל הילדים בעולם” של טל ניצן ו”סילנד” של נוגה אלבלך המחברים בין דמויות בבניין משותף.

“ופתאום בוקר” רומן מציאותי, עכשווי המכניס את הקורא לנפשן של דמויות המחפשות אהבה ואת יעודן בעולם.

ופתאום בוקר, נעמה דעי

הוצאת: עם עובד, 2024

תגובות בפייסבוק

בריס דיג’יי פנקייק – סיפורים

תפילות לשובם בשלום  של החטופים, החיילים והמפונים.

תפילות להחלמת הפצועים.

קובץ סיפורים שמתאחדים לסיפור אחד, סיפור על מערב וירג’יניה. סיפורים ראליסטים ומדויקים המצליחים להעביר לקורא את חווית הדמויות וחווית המקום. הסיפורים המתארים את המקום ממחישים היטב את העיירות שבהם הם מתרחשים. זו אמריקה של עיירות חקלאיות עניות ונידחות, ללא עתיד ותקוה, עיירות של חוואים גבריים, שבסוף היום מבלים בפאב, שותים. סיפורים על אנשים מחוספסים חיצונית, אך שבירים מבפנים. דמויות שנראו לי אבודות. ״ אני מסתכל סביב. כל האנשים האלה באו הנה מהדירות  העלובות שלהם, כי אין להם מסיבות ללכת אליהן״

דמויות שחיות בבדידות שמובילה לייאוש וייאוש שמוביל לאלימות.

״אני יודע שהם לא יכולים לברוח או להיחלץ בשתייה או למות כדי להיפטר מהכל״

 בראייה מפוקחת, סופר ראליסטית מספר בריס פנקייק את סיפורים של אנשים, מה שהיו או מה שיהיו, סיפורים על על פרידה, על בדידות, על מוות, סיפורים  שאין בהם פואנטה, הם מסתיימים באיזה שהוא ריק. לאורך הקריאה תהיתי, מי קבע שצריכה להיות פואנטה בפיסקת הסיום? הסיפורים מטרתם להראות הווי חיים של אנשים קשי יום במקומות עניים ללא תקוה. אחד הגיבורים חש בבדידות, חוסר תקוה ואם יש תקוה אזי הוא מנסה להיאחז במשהו לא מציאותי, אולי יצליח להרוויח כסף מהאדמה כאן מהמכרה. ברור לו שהוא לא יצליח.

הכתיבה של בריס דיג’יי פנקיק היא כתיבה מהודקת וראליסטית. תאור הטבע אומנם מינימליסטי, אך בעל עוצמה. ״יש קרקעית רחבה, ועל הגבעות משני הצדדים מתחשלים עננים מהבהבים שהשמש לא יכולה לפזר.״

בסיפורים יש הרבה עצב וכאב, עצב על הדמות ושל הדמות על הידיעה שחייהם חסרי תקוה. הם חיים ללא אהבה וללא קשר.  בסיפור “חדר לנצח” פוגש הגיבור נערה אולי ילדה צעירה העוסקת בזנות, הוא מנסה לשכנע אותה להפסיק לעבוד ואף משמש בתפקיד המושיע, מבטיח לה עזרה. הנערה יודעת שחייה הם ללא עתיד ומסרבת.

הסיפורים כתובים היטב, מדויקים, תיאורי הטבע  ממשיים והדמויות מציאותיות. ובכל זאת היה לי קשה להתרגש מהסיפורים, אולי כי המצב מסביב אינו מאפשר להזדהות עם דמויות אמריקאיות, אולי כי הסיפורים כתובים באיפוק רגשי. ובכל זאת הסיפורים מצוינים. הכתיבה משובחת וכל מה שנותר לי הוא להצטער על סופר שסיפוריו נקטעו.

תרגום הסיפורים על ידי ארז וולק משובח ומדויק.

בריס פנקייק נולד במערב וירג’יניה, הוא פרסם 12 סיפורים בימי חיו ובגיל 26 התאבד בירייה. מותו קטע  קריירה מצליחה.

בריס דיג’יי פנקייק, סיפורים

מאנגלית: ארז וולק

הוצאת עם עובד, 2024

תגובות בפייסבוק