הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
בצד הלא נכון של הלילה- דפנה שן
“בצד הלא נכון של הלילה” הוא ספר שירה מרהיב ביופיו וברגישותו. ספר שבו כל מילה, כל אות, כל צילום השאירו רישומם על עורי.
בערב ראש השנה קיבלתי מתנה מחברה אהובה,נירית הלבני, בהקדשה כתבה לי : ״ קראתי והחלטתי שאת חייבת להכיר גם.”
את שיריה של דפנה אני מכירה מהפייסבוק. עכשיו הם כאן לפני מקובצים ומאוחדים בספר “בצד הלא נכון של הלילה”.
דפנה היא צלמת מוכשרת ומשוררת רגישה. או להפך. בספר היא מאחדת את שתי האומנויות. שיריה מלווים בצילומיה הנפלאים והאסתטיים, ונדמה כי השיר יוצא מהצילום או הצילום נכנס לשיר. שתי המדיות נפלאות ושלובות אחת בתוך השנייה. הספר מרהיב ביופיו, וזו אינה קלישאה. ספר ששבה את עיניי בצילומים המדויקים והנקיים. צילומי טבע יפיפיים.
השירים שבספר הם שירים אישיים, חושפניים. דפנה שן מגלה בפני הקורא את רגישותה והפגיעות שבה. הנוכחות האישית שלה מורגשת וחזקה בשירים.
מרבית השירים האישיים מתארים מצבים נפשיים אינטימיים של בני הזוג. שירים שבהם כל מי שקורא אותם יכול לתהות שהמילים נכתבו עליו, או בשבילו.
השירים רגישים המתארים מצבים יומיומיים ואישיים. החפצים בשיגרת היומיום הופכים למטונימיה לאנשים ולעצמה. כמו בשיר “על השולחן”, כוסות התה החבוקות מדומים לה ולבן זוגה, אך מילה קטנה שנאמרה גורמת להתכנסות ופגיעות. המפה היא זו שמדומה להם “המפה הזעיפה קמטים, חלונות ריבועיה הוגפו והחשכנו.” (שיר שקיבלתי רשות מדפנה ללמד את בת הקונסול במומבאי הרחוקה)
שיריה חושפים מערכת יחסים זוגית ארוכה. מספרים על העבר, על הווה, על זיכרונות מהעבר.
יש אפילו שירים על המגפה, על המסכה, התפרצות המגפה,סגר ושמירת מרחק.
“עכשיו אסור לגעת בפנים וזה בזה, אבל בפנים אני כבר נגועה.”
נוגעת בעדינות בהזדקנות, “ההווה שהתחולל בי מלוא עוזו, אוזל…”
אחד השירים הנפלאים בעיני הוא “ולחושך קראה אור” מתאר את מערכת היחסים המופלאה בין בני זוג.
דפנה נולדה בקיבוץ רמת יוחנן, בשיריה היא מתארת את החיים בקיבוץ ובטבע שאותו היא אוהבת. לאחד השירים היא קראה “לינה משותפת” צמד מילים שמובן לכל מי שגדל בארץ, אך כאן היא משתמשת במטבע הלשון בשימוש שונה.
לִינָה מְשׁוּתֶּפֶת/ דפנה שן
אַבָּא שֶׁלִּי מְגַדֵּל כֶּלֶב.
אַבָּא בָּנָה מְלוּנָה לַכֶּלֶב וְרִיפֵּד בְּמִזְרָן וְתָלָה מְנוֹרָה.
כְּשֶׁהִגִּיעַ חוֹרֶף הָיָה קַר לַכֶּלֶב אָז אַבָּא הֵבִיא תַּנּוּר לְחִימּוּם.
רַעַם חָזָק הִבְהִיל אֶת הַכֶּלֶב אָז אַבָּא הִרְשָׁה לוֹ לִישֹׁון בַּסָּלוֹן.
הַכֶּלֶב הִרְגִּישׁ עָצוּב אָז אַבָּא הִשְׁכִּיבוֹ לְיַד מִיטָּתוֹ.
הַכֶּלֶב וְאַבָּא יְשֵׁנִים עַכְשָׁיו יַחַד
וּכְשֶׁהוּא בּוֹכֶה בִּשְׁנָתוֹ הוּא מַרְגִּיעַ אוֹתוֹ.
כָּמוֹנִי, אוֺתִי, בְּעַצְמִי
מְכוּרְבֶּלֶת בְּלֵילוֹת בֶּהָלָה.
הטבע עצמו מגויס לתיאוריה האישיים. היא משתמשת בו כדי לתאר את תחושותיה, לפעמים מציין את העובדה שהיא אינה כמו הטבע, אלא נעזרת בו לתאר אותה. חתולה, פרפר.
לא רק על הזוגיות היא כותבת. היא כותבת על הגעגועים, על ילדותה, על הוריה ותמונות זיכרון. געגועים לימי ילדותה, להוריה, לחום של שמיכת הפיקה שאביה עטף בה אותה בימי אזעקות.
הצילומים הנלווים הם מטאפורה לשירים ואולי לרגשות. הם חלק אינטגרלי מהמילים וכל כך מתאימים עצמם לשיר, או להפך, השיר מדבר כמו התמונה.
יש לי הרגשה שדפנה קמה בבוקר וכל רגע מחייה היא מתרגמת לשיר, מביטה אל העולם החיצוני והפנימי והמילים והמטאפורות זורמות אליה וממנה. בדיוק כמו שאני מביטה אל העולם החיצוני ומיד מתרגמת אותו לשפת הציור והצבעים.
יכולתי לשבת שעות ולהתבונן בצילומים המושלמים וכל מה שרציתי הוא לנסות להיכנס אל תוך התמונה ולהיות חלק ממנה. חלק מיופי עוצר נשימה וממילים כל כך מדויקות.
אין לי ספק שהשירים של דפנה יחלחלו לציוריי והצילומים המרהיבים שלה יהוו עבורי מקור השראה.
תודה לך נירית שדייקת אותי כל כך, תודה לך דפנה על האוצר שאיגדת בספר מרהיב ונוגע.
בצד הלא נכון של הלילה, דפנה שן
עריכה, יקיר בן משה
הפקת דפוס,פאזל הפקה ומיתוג,2020
את הספר ניתן לרכוש ישירות אצל דפנה שן.
לכשייפתחו החנויות- במילתא רחובות, סיפור פשוט ותולעת ספרים.
שירת הברבור – טל בר
ספר מתח פסיכולוגי על חייו הכפולים של המרגל דניאל או צ’ארלי. ספר שקיבל את אישור הצנזורה, ועדת שרים מיוחדת והמוסד.
איני חסידת ספרי מתח וריגול, ספרתי זאת בהזדמנויות רבות. מתח ישראלי פחות אהוב עלי, אולי, כי קל לי לקרוא על פושעים ומרגלים שלא שייכים לנו, הם שם, רחוקים.
הצפייה בסדרות הטלוויזיה “אלי כהן” ו”טהרן” פתחו לי צוהר והזדמנות לראות את הריגול שלנו מקרוב.
תוך כדי צפייה תהיתי, ניסיתי להבין, מה מניע את האנשים להסתכן, לעבור למדינת אויב ולפעול בה. איך הם מצליחים, מה הם אומרים לעצמם כשהם מתעוררים במקום שהסכנה כל הזמן מעל ראשם.
הספר ״שירת הברבור״ נתן לי הצצה לתוך נפשו וראשו של הגיבור לעולם המוסד. זה אינו ספר מתח או ריגול בתבנית הרגילה שאנו מכירים. יש בעלילה מתח ורגיל אבל, לב ליבו של הספר הוא חייו הכפולים של הגיבור. חיים של לבטים, איך להתנהג בכל צד של הגבול, מה לומר לחברים הישראלים או לחברים בצד השני.
זהו סיפור פסיכולוגי של דניאל הישראלי, או צ’ארלי שחי מעבר לגבול. שני אנשים שהם אחד.
במהלך השירות הצבאי ביחידה מובחרת מגלה דניאל את המעבר החד מסיכון החיים בשירות הצבאי לחגיגות בסופי השבוע.
המתח היומיומי כחייל ביחידה מובחרת והיכולת לעבור למצב של בילויים ושיכחת שיגרת הצבא, מובילים אותו בנחישות לנסות להתקבל למוסד. באחד המבחנים תיאר כיצד הצליח לשחק תפקיד של אדם הזקוק לעזרה בצורה משכנעת. אפיזודה המרמזת על המשך חיו. ברגע שסיים את התפקיד הצליח לעבור לתפקיד הבא.
במהלך בניית דמותו האחרת כיהלומן הוא שואל את עצמו, היכן נגמר דניאל ומתחיל צ’ארלי. או במקרים רבים חושב ״רציתי להעמיד אותו במקומו לספר לו שאני קצין במילואים.״
אלו חיים של התרגשות, חיים כפולים.
הסיפור מתחיל כאשר דניאל / צ’ארלי נמצא במהלך חקירה מתעללת בידי ערבים שנפל אצלם בשבי. מכאן העלילה נעה לאחור, לשרות הצבאי ולניסיונות הקבלה למוסד, לבניית דמותו כמרגל, לשהות בחו”ל בדמותו החדשה, נישואיו לבחירת ליבו.
כמו שציינתי הספר מביא לקידמת הבמה ולתודעת הקורא את חייו הנפשיים של המרגל, אני מניחה שהמחשבות אופייניות לכל מרגל בכל מדינה. הקונפליקט שלו מבוטא יפה על ידי חברו ״ אנחנו שומרי יערות הגשם מצד אחד ויצרני המדפסות מצד שני.״
לבטים ותהיות על חיסולי צמרת האויב, לבטים על מיהו ואיזה אדם הוא. התשובה שלו היא ״ לכל חיסול ולכל מבצע יש את אותה המטרה והמטרה היא דחיית הסוף של המדינה הזאת.״
הקריאה בספר קולחת ומרתקת. השיתוף של הגיבור במחשבותיו בחיים הכפולים מוסיפים ענין וסקרנות. יש מעט מתח בספר, ובעיקר סקרנות לדעת מה יקרה לדניאל, כיצד ישתחרר מהשבי שבו נמצא בתחילת הספר, כיצד יצליח לא לחשוף את זהותו לא בצד האויב ולא בצד הישראלי.
ספר מרתק שנקרא בשטף עד לסיום המפתיע. איני יכולה לומר שהוא הגיוני או לא הגיוני, הרי בעולם הריגול נראה לי שאין דבר הגיוני.
אם אני, שאיני מאוהבי ספרי המתח קראתי ללא הפסקה, זה אומר הכל.
או במילה אחת.
ממליצה.
שירת הברבור, טל בר
עורך, עוז וידל
ידיעות ספרים, 2020
הפיה האמיתית – כתבה מאיה גז, אייר רמי טל
המציאות שבאגדה או האגדה שבמציאות.
מאיה גז כתבה ספר נפלא על יחסי ילדות ואימהות, על אהבת האם לבתה ועל הערכת הבת לאימה.
הספר מלווה בציורים מלאי הבעה ורגשות. ציורים צבעוניים ועדינים שהם המשך ישיר לסיפור.
אלמה הקטנה ישנה ללא גרביים ובבוקר מוצאת עצמה בגרביים. למחרת היא מתעוררת מכוסה ועטופה. לשאלתה, מי כיסה אותה וגרב לה גרביים? עונה אימה, שזו וודאי פיית השמיכות ופיית הגרביים, שדואגת לילדים בלילות. לפיה יש משרד, שבו עובדים בנים ובנות פיות, כמעט ללא חופשה, ויוצאים לטפל במי שזקוק לעזרה.
אלמה אוהבת פיות ורוצה לבדוק מהו המשרד של הפיות. חקירה פרטית שלה מגלה לה את האמת. האמת שידעה בתוך תוכה. הפיה הדואגת והמסורה, זו שמכסה וגורבת גרביים, זו שמלטפת באהבה אותה בשינה היא אימה.
אלמה מתרגשת מהגילוי שהפיה היא אימה. פיה אמיתית ללא שרביט וכנפיים, אך עם לב מלא באהבה ודאגה לילדתה. אלמה מחליטה לגמול לאימה באהבה על אהבתה וכותבת לה פתק אוהב.
כל ילד חווה את הרצון לפגוש בפיה קסומה מרחפת עם שרביט שתעשה עבורו קסם. פיות באגדות עוזרות לילדים לפתח את הדמיון, לחשוב על משאלות ועל הרצון להגשימן.
הספר “הפיה האמיתית” הוא ספר קסום ומציאותי. ספר שמעמיד בפני הילד את המציאות של החלום ובעיקר את אהבת האם. האם שתמיד דואגת ותהיה שם. בדיוק א יידישע מאמע. ספר שמתאר את רגשות האם ורגשות הילד.
אני רציתי מאוד לחבק את אלמה המקסימה והרגישה. אלמה שיודעת להעריך ולהחזיר אהבה לאימה. אלמה כשמה כן היא, נשמה. ולאם רציתי לטפוח על הכתף בהערכה.
לספר מסר חשוב והוא אהבת האם לילדיה, גם אם היא אינה נמצאת בקרבתם בכל שעות היום. מסר חשוב בדור שבו האימהות עובדות שעות ארוכות ונעדרות מהבית.
באמצעות הספר ניתן לפתח דיאלוג בוגר על נוכחות האם ואהבת האם לילדיה. שיח חשוב במערכת היחסים במשפחה.
את ההשראה לסיפור קיבלה מאיה גז בעקבות מחקר שערכה ביד ושם בנושא “שינוי דפוסי האימהות בגטו ורשה”. על כך תוכלו לקרוא כאן הספר יצא לאור גם ביידיש.
הספר “הפיה האמיתית” כתוב בשפה הקרובה לילדים. אין בו עומס פרטים והוא מעביר את המסר באופן משכנע.
יופיו של הספר הוא המסר שלו והציורים הנפלאים שובי העין והלב.
הציורים של רמי טל, המאייר המוכשר והמועדף עלי, קסומים ומציאותיים, ציורים מלאי צבע ועדינות, עד שמתחשק להיכנס לתוכם ולעוף עם הפיות למשרד שלהםן. כן….. אני רוצה לעוף עם נעלי חד קרן על העננים.
מאיה גז היא חוקרת שואה וחוקרת תרבות צרפת, בוגרת הסורבון בפריז. מאיה היא מרצה, עיתונאית וסופרת. אישית אני ממליצה לשמוע את ההרצאות שלה על פריס ותרבות צרפת, שהן חוויה מרתקת.
הפיה האמיתית. כתבה: ,מאיה גז, אייר: רמי טל
הוצאת סיגליות, 2020
לגילאי 4-7 ולכל אימא
ניתן לרכוש את הספר “הפיה האמיתית” במבצע בחנות המגדלור
השבועה הנמהרת שלנו – ברין גרינווד
“השבועה הנמהרת שלנו” הוא אגדת אבירים מודרנית עם דמויות שאינן מהאגדות, אלא מהמציאות.
אני ילדה של נסיכות ואגדות. אגדת סינדרלה מועדפת עלי ומשרה עלי קסם עד היום. אבירים, שריון נוקשה, חרב ומגן לא מדברים אליי.
ברין גרינווד עשתה לי “תרגיל” והכניסה אותי לעולם של אבירים מודרני עד שהתאהבתי באבירות ובשבועת האביר. שלא לדבר על הגיבור האביר שהקסים אותי והגבירה שלו השונה מכל גבירה או נסיכה שניתן לדמיין.
“השבועה הנמהרת שלנו” הוא ספר דיכוטומי, יש בו הכל, טוב ורע, אמת ושקר מכוער ויפה, אבל אין ספק שיש בו קסם ועניין.
ספרה הקודם של ברין גרינווד “כל מה שקרה שם באמת” היה אחד הספרים המרתקים והמדוברים ברשת. ספר שמאוד אהבתי. לצערי, לא כתבתי עליו סקירה, כי הרשת היתה מוצפת והעדפתי להניח לו. ל”שבועה הנמהרת שלנו” נגשתי בחששות. מי יודע איך יהיה האח הצעיר של אחיו המבוגר, זה שיש לו כבר מקום בעולם.
שני הספרים דומים ושונים. שניהם טובים.
ברין גרינווד בונה עלילה מודרנית קשוחה עם מציאות מדומה של אבירים.
ז’ורז’ה המכונה זי , ג’ינג’ית גבוהה וגדולה, מלצרית שבנוסף עוסקת בעבודות מסחר מפוקפקות על מנת לממן את הוצאות הדירה שבה היא ואחותה לה ריין חיות, ואת ההוצאות על מרקוס בן החמש בנה של לה ריין.
זי צולעת וכואבת בעקבות תאונת דרכים פוגשת במכון לפיזיותרפיה בג’נטרי, בחור צעיר, נמוך שנמצא על הספקטרום. הוא משוכנע שהוא אביר. ג’נטרי מחליט שזי היא הגבירה שעליה הוא צריך להגן ונשבע לה אמונים .פונה אליה בשם גבירתי, תואר שמעולם לא שמעה, “גבירתי ,האם תוכלי להסתייע בי?” הוא שואל אותה. “לכבוד יהיה לי לשאת אותך למחוז חפצך.” מוסיף.
ג’נטרי הוא אביר מודרני, בעל תכונות אביריות, ג’נטלמן, מדבר יפה בשפה אבירית גבוהה, שלפעמים מעלה חיוך על השפתיים. הוא שומע קולות, את קולו של האביר השחור, קולה של המכשפה והם שמנחים אותו. יש לו טירה מחוץ לעיר ושם הוא מתאמן.
זי וג’נטרי שתי דמויות שבאו מהשוליים החברתיים. משפחתה של זי אינה משפחה נורמטיבית, אביה ישב בכלא שנים. רק בסיום הרומן יתברר למה. אמה היא אגרנית כפייתית שחיה בתוך הזבל שהיא אוספת, אחותה לה רין מתאהבת בגברים הלא נכונים, מה שלא רק שמסבך אותה, אלא את כל המשפחה.
לג’נטרי שתי משפחות, האחת הביולוגית שהוא אינו גדל בה והשנייה משפחת אומנה עם אמא אפרו-אמריקנית היודעת להכיל אותו לנווט אותו.
הסופרת לוקחת את הדמויות הנמצאות בשולי החברה של ארה”ב ומחברת ביניהן באופן הכי טבעי שיכול להיות. היא בוראת גיבורים שהם אנטי גיבור. זי אינה זקוקה לאף אחד, אבל נעזרת בג’נטרי. ג’נטרי הבחור הצעיר והשונה אינו כמו דמות גיבור וודאי שלא כמו האביר שבאגדות.
אחרי שג’נטרי הצהיר בפניה של זי שהוא האביר המגן עליה הוא נצמד אליה ואינו זז מטווח הראיה שלה.
ואם חשבתם שהספר הוא סיפור אהבה רומנטי הרי שלא. לאחר שאחותה מסתבכת בכלא, הסיפור הופך להיות סיפור שיש בו פשע, מרדף, בריחה.
ומי יהיה שם תמיד? הרי ברור, ג’נטרי יעמוד לצד הגבירה שנשבע להגן עליה תמיד.
ג’נטרי, דמות של אביר בחיים המודרניים, חי בעולם מציאותי בדיוני. ג’נטרי שומע קולות, ביניהם את קולה של המכשפה שהיא המצפן הפנימי שלו שמנחה אותו. ג’נטרי הוא דמות שכולם מתאהבים בו. הוא מדבר בשפה גבוהה ובסגנון שייקספירי, “שמרי על עצמך, לכבוד הוא לי, ואם יעלה הצורך….אמור נא לי”. צורת הדיבור שלו למרות היותה ארכאית היא רעננה ברומן. היא מיוחדת וכל הזמן חיכיתי לשמוע את דבריו. אפילו הקללות שלו מנומסות וגבוהות ״ הרפי ממני מרשעת אין בינה בקודקודך יותר מאשר אבן בשדה, ולאבן יש שימוש, בניגוד אלייך.״
קראתי חלק מדבריו במקור והמקור הרבה יותר גבוה. כמו שאומרים לו ״אתה שקוע בעולם הפנטזיה, אתה צריך לחזור לעולם שלנו עולם שלא מדברים בו אנגלית שייקספירית.”
הספר אינו רק אגדה מודרנית של אבירים וגבירות, הספר מביא את הצד הקשה והנוקשה של ארה”ב. את אמריקה הגזענית, ולא רק מול האפרו אמריקאים. את אמריקה האלימה והקשוחה.
הספר מעמיד בקידמת הבמה את מוסד הנאמנות. כמו שהאביר נשבע אמונים להיות נאמן לגבירתו או למסדר שאליו שייך, כך מציג הספר את הנאמנות למשפחה ולמי שאוהבים.
״ ככה זה בחיים. מי שאין לו בעולם מישהו שחשוב לו עד כדי כך שיעשה בשבילו משהו מטורף לגמרי, הוא בטח מרגיש חלול מבפנים.״
זי וג’נטרי שונים זה מזו ולעיתים גם לי כקוראת לא היה ברור מה הם עושים יחד. אבל לג’נטרי מאוד ברור, תפקידו הוא לא רק להיות נאמן לגבירתו, אלא גם ללוות אותה במסע שהיא עושה ולשמור עליה. תפקידו הוא לרכך את נוקשותה וללמד אותה מהי נאמנות.
ספר שהוא קסם ואגדה, ספר שהוא מציאות כואבת.
באגדות האבירים הטובים מנצחים והסוף טוב.
האם יהיה כך באגדת האבירים המודרנית שלפנינו?
ממליצה בחום לקרוא ולגלות.
בכלל, ממליצה מאוד על סידרת הספרים של עם עובד בעריכת ארז רווה. סידרה משובחת ואיכותית שכל ספר היוצא לאור בה הוא מצוין.
השבועה הנמהרת שלנו, ברין גרינווד
מאנגלית, מרב זקס-פורטל
הוצאת עם עובד, 2020
לזיכרו של קינו – אביה של מפאלדה
מפאלדה, הילדה הנצחית התייתמה השבוע. אביה ויוצרה קינו, נפטר השבוע.
עצוב להיפרד מיוצר גדול שמוכר בכל העולם בזכות ילדתו האהובה.
חואקין סלבדור לוואדו תחון הידוע בכינויו, קינו, כינוי שקיבל להבדלו מדודו המאייר, נולד ה-1932 בארגנטינה, כל חיו חלם להיות קריקטוריסט. הוא החל את עבודתו כצייר פרסומות. בשנות השישים חברת מוצרי חשמל ביתיים הזמינה ממנו פרסומות מאוירות, כך נולדה דמותה של מפאלדה. החברה לא השתמשה בדמות הילדה ובפרסומות. ומטור הפרסומות היא עשתה דרכה לטור בעיתון.
מה יש בילדה הזו שהפכה למפורסמת בכל העולם ונשארה צעירה נצחית כבר שישים שנה?
מפאלדה אינה ילדה רגילה לא בחיצוניות שלה ולא בחוכמתה. היא שונה ואחרת.
מפאלדה ילדה תמימה מבריקה ושונה. היא אומרת כל מה שעל ליבה במעט מילים, בהרבה חן ובפגיעה ישירה. בקיצור, יש לה אומץ לומר את מה שאנחנו חושבים ולא מעיזים.
היא מביעה דעתה על הכל, על העולם, על פוליטיקה על משפחה וחברים, לכן, לא פלא שבשנת 1979 נבחרה דמותה של מפאלדה כדמות הייצוגית של הוועידה לשלום הילד של יוניצ”ף.
מפאלדה היא הילד הפנימי שנותר בכל אחד מאיתנו המבוגרים, רק שבניגוד אלינו היא אומרת את מחשבותיה ודעותיה, החינוך והאמרות “לא יפה, כך לא מדברים” אינם חלים עליה.
לפני שנה תורגמו ספרי הקומיקס של מפאלדה על ידי יוסי טל שהצליח לשמור על הדיוק והשנינות של המקור. הספרים, שלושה: הפוליטיקה על פי מפאלדה, המשבר הכלכלי על פי מפאלדה, המשפחה על פי מפאלדה, יצאו לאור בהוצאת תשע נשמות ובעריכתו של אוריאל קון.
התרגום הביא את מפאלדה אלינו הביתה, למטבח, כי היה לה מה להגיד על האוכל. לחצר, דבריה על העולם והטבע נאמרו גם. מפאלדה צופה בטלוויזיה, מתעניינת בגורלו של העולם ובני האדם שחיים בו ואינה חוסכת מילותיה על הפוליטיקה. יש לה מודעות פוליטית וחברתית גבוהה.
בימים אלו כשבחוץ סוערות הרוחות וגועשים הרחובות למפאלדה הנצחית יש מה להגיד. והיא אומרת, בחיי שאומרת. לפני שנה כאשר קראתי אותה חייכתי, בבטן הרגשתי את אמיתות דבריה. היום אני מתפללת יחד איתה “תחלים, תחלים עולם נהדר, אם לא היום, אולי מחר.”
מפאלדה דמות בדיונית, אך אמיתית לחלוטין.
מפאלדה נשארה יתומה מאב ביולוגי, אבל נשארה ילדה של כולנו. ילדה נצחית שלא רואים עליה בכלל שהיא כבר בת 60.
תודה לך קינו שבראת את המפאלדה הפנימית שלנו.
ממליצה לכם לקרוא אותה ולחייך. כי הכל אמת.
“בסופו של דבר האנושות היא בסך הכל סנדוויץ’ בשר בין שמים וארץ.”
הפוליטקיה על פי מפאלדה, הוצאת תשע נשמות
ניתן לרכוש את הספרים בחנות המגדלור
וגם ישירות מההוצאה.מפאלדה תשע נשמות
בשנה שעברה כאשר רכשתי אותם, קיבלתי מתנה תיק מפאלדה. איני יודעת אם היום התיק כלול בערכה.
ממזרת – סיפור אהבה מרגש וכואב מאת מיכל פנקל
“ממזרת” הוא ספר עדין ופוצע. סיפור אהבה רגיש עם כאב שנובע בגלל כבלי מנהגי הדת.
“ממזרת” הוא ספר שמביא לקידמת הבמה והתודעה את אחד הנושאים הדתיים החוקתיים הסבוכים.
ממזר הוא בעל אות קין ועשרה דורות קדימה ממנו יישאו את אותו האות. עד היום לא הצליחו לפתור את סוגיית הממזרים.
הספר מביא את הסוגיה בכאב וצער. הוא מעלה את הדיון בפני הקורא ושופך אור על אהבה של שני זוגות ,שני דורות שאינה יכולה להתממש בחברה היהודית והישראלית.
מעבר לכך הוא מעלה את השאלה המגדרית הכואבת. מה עושה אשה נשואה אשר בעלה נעלם, נעדר במלחמה, האם שנים לא תוכל לממש אהבה אחרת? האם שנים תאלץ להישאר בגפה ולא תוכל להביא ילדים לעולם בעוד הגבר גם אם הוא נשוי יכול לפזר זרעו?
לא בכדי נקרא הספר “ממזרת” ללא יידוע, כמו בא לומר לנו שאין ממזרת אחת, שהממזרת אינה רק זו גיבורת הרומן, אלא ישנם עוד ילדים הנושאים את אות הקין. והיא הגיבורה נושאת את הדגל בשמם על מנת למחות על העוול הדתי חוקתי.
נעמי גיבורת הרומן מגיעה למשרדי הרבנות על מנת להירשם לנישואים עם יואב בחיר ליבה. להפתעתה היא מגלה שהיא אסורה לנישואים. הרב שולח אותה לבדוק עם אמה את הבעיה.
אירוע זה בפתיחת הספר מוביל את נעמי למסע. מסע חיפושים אצל הוריה. נעמי גדלה כבת יחידה בבית אוהב ותומך אינה מסוגלת לעכל את הידיעה שהיא ממזרת. היא תוהה כיצד הגיעה למצב זה ומדוע הוריה הסתירו זאת ממנה.
המסע הוא מסע כפול של נעמי ושל הוריה, רות ובועז. גם זמן הסיפור הוא כפול, תנועה בין עבר להווה.
איני רוצה לכתוב פרטים על העלילה על מנת לא לפגום בקריאת הספר היפיפה והעדין.
ובכל זאת מעט.
שנות השישים המאוחרות. רות בת השלושים מגיעה מחיפה לשכונה קטנה בירושלים, רות, עולה חדשה מרומניה. מגבלות השפה והפחדים האישיים של רות גורמים לה להתרחק מאנשי השכונה, עד שבועז פוגש אותה. לאט לאט ובצעדי ריקוד מהוססים נרקם ביניהם סיפור אהבה.כמה יפה הסיפור ובכמה עדינות עוצמתית הוא מתואר.
בהווה אנו פוגשים את נעמי, בתם של רות ובועז. נעמי סיימה את לימודי האדריכלות בבצלאל. נעמי מאורסת ליואב, רופא. סיפור האהבה ביניהם מקביל ביופי ובאהבה האינסופית של הגבר לאשה לסיפור אהבתם של רות ובועז.
אלא שעל אהבת שני הדורות ושני הזוגות מאפיל סוד, מאפיל חוק הלכתי שמונע מהזוג הצעיר לממש את אהבתם.
ממזרת הוא ספר כל כך עדין ורגיש. ספר שהקריאה בו קולחת ומרתקת. העבר וההווה שזורים זה בזה באופן טבעי. כתיבת העבר מסופרת על ידי מספר יודע כל כתובה בשפה גבוהה על מנת להבדיל מזמן ההווה, סגנון כתיבה המותאם לכתיבה באותה התקופה. מה שיוצר אמינות. כתיבה שאינה מאולצת, אלא נראת באופן טבעי. בתקופת העבר מצליחה מיכל פנקל להחיות את התקופה הזכורה לי מנעורי. השלג הכבד שירד בירושלים בסוף שנות השישים, אני זוכרת שאבי גויס לפנות אותו, התושבים היו סגורים בעיר, ואנחנו תלמידי כיתה ח’ נסענו לראות את הבוץ שנותר ממנו. ובאותה נבנית רחבת הכותל המערבי, הסידרה חדוה ושלומיק משודרת בטלוויזיה בשחור לבן, ואיך אפשר לשכוח את המיני שפרץ לרחובות וחשף זוגות רגלים לרוב.
נעמי גיבורת הספר זו שחושפת את עברה היא המספר בלשון יחיד את סיפורה. היא זו שמתמודדת בכאב רב עם עברם של הוריה. כמה נחמץ ליבי על אהבתם. אהבה כל כך מרגשת ואמיתית.
הדמויות ברומן עגולות ומתפתחות, אמינות ומרגשות הגורמות לקורא להתאהב בהן. בחירת שמות הגיבורים: נעמי, בועז ורות היא בעלת משמעות מקראית הנותנת מקום למחשבה על הסוגיה שבספר.
מיכל פנקל טוותה עלילה שנדמה ואיש לא כתב עליה לפניה. בכתיבה חכמה ומרגשת היא מצליחה ללפות את הקורא ולגרום לו להתקומם על עוול שנעשה. זה מה שקרה לי, עוול שניתן לפתור אותו.
מיכל פנקל היא עורכת דין העוסקת בצד המשפטי של הממזרות. לכן הכתיבה והעובדות של הספר מאוד אמינים, סיום הספר גם הוא פתרון הגיוני.
איך נפתרת סוגיית הממזרות בספר? תצטרכו לקרוא בעצמכם ולגלות כיצד, עד שתגיעו לסיום הנפלא תהינו מסיפור אהבה עדין ויפיפה, רגיש ונוגע ללב הנשזר על רקע היסטורית המדינה.
סיפור מרגש, ממליצה בחום.
ממזרת, מיכל פנקל
הוצאת סביונים, 2020
שירת הנדודים – שירי נדודי הלב של אירן דן
“שירת הנדודים” הוא ספר שירים רגיש של משוררת בעלת קול יחודי. שירים המתארים מציאות לירית ביופי עדין ובעל עוצמה.
יש ספרי שירה שאני יכולה לגמוע שיר אחר שיר, יש ספרי שירה שאני חייבת הפוגה בין השירים, צריכה לתת לרגשות המשורר לחלחל ולשקוע בתוך מחשבותיי וליבי.
כך קרה לי עם ספר השירים “שירת הנדודים” ספרה החדש של אירן דן. רציתי לקרוא את כולו, ללגום אותו לרוויה במהירות, אבל לא. הרגשתי כמו הלך במסע, עצרתי לאחר כמה שירים ונחתי, רוויתי אותם שוב, ושוב והנחתי לשירים להיכנס אל ליבי.
“שירת הנדודים” הוא ספר שהשירים בו הם מעין חשבון נפש של המשוררת. אולי חשש מהזמן שאוזל, פחד שלא יוותר מאום.
השיר הפותח את הספר החסיר אצלי פעימת אויר. שיר השואל : “אָדָם מַהוּ…. מְקַיֵּים בּו אֶת הַנִּסְתָּר וְהַנִגְלֶה אוֹהֵב מוֹצֵא, מְעַט מִן הָאוֹשֶר.” תמצית התהיות והשאלות הפילוסופיות לקיומנו.
הסופר דן בניה סרי אמר לי “אדם כותב מתוך כאבו”. כך גם אירן ״הכאב שלי מולד, אני נושאת אותו בתוכי״
בשיר אחר מתנצלת אירן על היותה משוררת, על כך שמלאכתה אינה מלאכת כפיים נוטפת זיעה. ״אֵין לָה שֶָדֶה לְעַבֵּד״ כל מה שיש לה הוא אהבה.
האהבה שזורה בכל שיריה, אהבה לאהוב, אהבה למשפחתה, אהבה לאדמה ולקיום. האהוב נוכח בכל השירים.
האהבה היא מרכז חייה היא זו שנמצאת בתוכה טרם בריאתה והיא מלווה ומנחה אותה.
“טֶרֶם הָרּוחַ כִּסְּתָה פָּנַי /טֶרֶם שֶנִּתְעַבַּרְתִי /…שֶרָחַקְתִּי מִבֵּיתִי …בָּאתִי בְּאֶרֶץ הַלִֵדָה וְהַמִיתָה לִרְאוֹת פָּנֶיךָ הִתְבּוֹנַנְתִּי בְּך”
מאמינה שאהבתה לאהוב ליבה היתה מצויה בה עוד מאלפי שנים לפני שהכל נכתב.
זו אינה אהבה רומנטית של נערה מתבגרת. זו אהבה בשלה של אשה שחשה שבן זוגה הוא האחד שאיתה, מראשית הבריאה.
“כַּאֲשֶר תִּתְבּוֹנֵן בִּי / אֶהְיֶה מְצוּיָה בְּךָ”
השירים של אירן דן מדויקים, שירים קצרים. היא בוררת את המילים, בוחרת בקפידה כל מילה וכל אות. נדמה שאפילו לרווחים שבין השורות היא נותנת תשומת לב בהקפדה. המטאפורות השיריות בשלות ומעניינות. צירופי המילים שבשיריה אחרים ושונים מהמוכר לנו.
יש שירים שהם משפטים ארוכים ואפילו שיר שהוא משפט אחד ארוך, ללא פסיקים. זאת על מנת לתת לקורא תחושה של המשכיות ואורך, כך גם הפסיחות הרבות בשיריה. פסיחות שמאפשרות המשכיות וגלישה טבעית לבית הבא.
הספר מחולק לשערים, אחד מהם נקרא “נדודים”. קול הקורא לה לעזוב ולנדוד, “עִזְבִי בֵּיתֵךְ / עִזְבִי הָהָר” אולי כמו אברהם אבינו.
אירן עלתה לארץ מבירות, על מסע נדודי הוריה כתבה בספרה הקודם “מספר הסיפורים”.
השיר “עיר הבארות”( בירות) מתאר את העיר והגבעות שבה נולדה וגם את היותה כאן ושם. בשיר “עברתי” מתארת את הדחף לכתיבה. “עָבַרְתִּי נְהָרוֹת וְשָדוֹת / אֲנִי מִילִים נִסְחָפוֹת בָּרוֹח כָּל תוֹכִי אוֹתִיּוֹת.”
ובתוך כל שירתה תמיד נמצא האהוב האחד המלווה ״שְמִי בְּשִמְךָ״ והוא זה כמו מעיין המשיב לה חיים ״ וּבּוֹנֶה אוֹתִי כְּשֶהָיִיתִי.״
בשירתה היא פונה אל גוף שלישי ״אל תגיד…אל תעמוד״, ניתן לראות בכך פניה אל אהוב. אך אני רואה בפניות הללו גם פניה לכוח עליון לנעלם נסתר.
מתארת את עצמה כיוצרת בעלת יכולות לברוא עצמה ״הייתי יהודיה ספרדיה, חייתי בספרד…הייתי שחורה ולבנה…״
שירי הנדודים של אירן דן אינם רק נדודים ממקום למקום, מעבר מארץ לארץ. אלא גם נדודים בין הזמנים בין עבר להווה, נדודים בין העונות, נדודים בין שנות חייה של הדוברת בין הילדות לבגרותו ואולי כעת, נדודים בין החיים והמוות, ובתוך כל הנדודים הללו האהבה היא היציבה היא זו שנשארת איתה.
“בָּחַרְתִי בְּךָ מִן הַצָפוֹן / עַד הַדָּרוֹם / עָנַדְתִי אוֹתְךָ / עַל לִיבִּי הִמְתִַנְתִּי לְךָ / עַד תֹם.”
שיריה של אירן דן ייחודיים. במילים מעטות היא מצליחה להעביר את רגשותיה לקורא והקורא אכן חש באותן החוויות של אירן. לעיתים הוא צועד איתה באותם המקומות. וכל זאת בזכות הלשון הציורית והדיוק במילים.
בקריאת השירים הרגשתי יציבות, נוכחות חזקה. חשתי כאילו אני עומדת על אבנים חזקות בשביל השירים, שהם כמו אבנים סלעיות מוצקות שאני יכולה להלך עליהן בבטחה.
ואולי שירת הנדודים היא החיפוש העצמי של אירן החיפוש אחר מקורות שירתה.
יופיים של שיריה הם ברגישות העדינה שלה לזכרונות, לנדודים, למציאות היומיומית, אבל מעל לכל יופיים הוא הכוח הפנימי שלה שמניע אותה וזו האהבה.
את אירן דן פגשתי לראשונה לפני שנים ברחבי הפייסבוק שם התודעתי לשיריה העדינים. לימים פגשתי אותה במציאות בהרצאה של אלי אליהו. חיברנו יחד זיכרונות מנוף ילדותנו בחולון.
תודה לך אירן על ספר בשל, נדיר באיכותו השירית. רגיש בתחושות ובעיקר מקרב את הקורא אלייך ואל עצמו.
“שירת הנדודים” שירים שינדדו מלב המשוררת אל ליבכם, ממליצה בחום.
שירת הנדודים, אירן דן
עורך, אדם קדם
הוצאת ספרי עיתון 77, 2020
מוזמנים לקרוא דעתי על ספר השירה הראשון של אירן דן מספר הסיפורים
סליחה
סליחה !
מכל הספרים שלא קראתי.
מכל הספרים שנערמו אצלי.
מכל הספרים שתכננתי לקרוא.
מכל הספרים שהעמדתי אותם בראש הערמה ונדחקו במהירות לתחתיתה.
מכל הספרים שלא התחברתי אליהם.
מכל הספרים שרציתי לקרוא שוב.
סליחה מעצמי שהבטחתי לקרוא יותר ולא קיימתי.
סליחה מהסופרים שציפו, שאקרא אותם ונותרו ממתינים לדעתי.
תודה.
תודה ענקית לספרים הנפלאים שקראתי השנה.
תודה לספרים שלימדו אותי.
תודה לאלו שהנעימו לי את הימים ובייחוד את חצי השנה האחרונה.
תודה לסופרים שכתבו בדם ליבם ופתחו בפניי עולם אישי גדוש ומלא.
מאחלת לכולנו גמר חתימה טובה.שנה מלאת ספרים מרגשים וימים טובים.
הרג קומנדטורה – הרוקי מורקמי
הרומן האחרון של מורקמי “הרג קומנדטורה” הוא מחווה אישי של הסופר לכל ספריו ורעיונותיו.
“הרג קומנדטורה” ספרו החדש של מורקמי הוא כמו כניסה לבית מוכר, האור, הצללים המתארכים בהתאם לזמני היום, הפרוזדורים והחדרים, כאילו חיכו לי, ובכל זאת היו הרבה פרטים חדשים, אך מתאימים עצמם להרמוניה של הבית. בכניסתי אליו הבנתי שאני צריכה לבדוק באיטיות כל פסיעה שלי.
אם אתם חושבים שאני יכולה לתאר לכם את הבית, אתם טועים. אני יכולה להראות את הפרוזדור ואת קצה הבית בלבד, כי כולו סבוך ומיוחד, מעניין ומרתק, אור ואפלה, אמיתי ולא מציאותי.
הספר “הרג קומנדטורה” מאגד בתוכו את כל תמצית ספריו של מורקמי.
זהו ספר על אומנות, על יצירה, על תהליך היצירה, על מטרת היצירה, ועל הקהל הפוגש באומנות.
ספר שיש בו את קולו הארספואטי של מורקמי.
ובתוך הארס פואטיקה מתבל מורקמי את קוראיו בעלילה שיש בה מיסתורין, מציאות, עולם מקביל, (לא פנטזיה כלל ) אומנות, מנהרה מיסתורית. פסנתרן. רוחות מהעבר שאינן נחות ואינן מרפות. אמן שמחפש את דרכו. מוסיקה קלאסית.
בין לבין מושחלות דעות פילוסופיות על הקיום ועל חיים מחוץ לקיום.
במהלך השיחות יש משפטים פילוסופים, על הגלוי והנסתר, על תגובות שמגיעות בעקבות תת מודע,
״הנראה איננו המציאות היחידה״ אומר הגיבור לידידו, מנשיקי.
גיבור הספר בן ה-36 הוא צייר פורטרטים מצליח. הוא מסוגל לצייר את האדם המצויר מבלי שישב מולו. מספיקה לו שיחת הכרות והמידע מתת ההכרה מועבר לדף. בתחילת הספר הצייר נפרד מאשתו, “אני מצטערת, אבל לא נראה לי שאני מסוגלת להמשיך לחיות איתך.” אמרה לו אשתו. הוא עזב את דירתם המשותפת ללא רכוש ועבר להתגורר בביתו של אבי חברו בהרים. האב הוא צייר נודע שחי בוינה בנעוריו וחזר ליפן, ומאז צייר בסגנון יפני. היום האמן המפורסם מבוגר וחי במוסד סיעודי כשזיכרונו נעלם ממנו.
הספר נפתח כאשר הגיבור מתעורר ורואה איש ללא פנים המבקש שיצייר את פניו.
״ מעולם לא ציירתי דיוקן של אדם ללא פנים.״
״ לפי מה ששמעתי אתה אמן דיקנאות יוצא מן הכלל ויש פעם ראשונה לכל דבר.״
תיאור זה הוא המפתח ליצירה כולה. איך ניתן לצייר / ליצור יש מאין, והאם האין הוא ריק או מחשבות שהיו במוחו של האמן או, מראות שראה וחוויות שחווה ומהם יוצר?
הגיבור מעביר ימיו בהתבודדות עד שיום אחד הוא מגלה בעליית הגג ציור עטוף היטב בשם “הרג קומנדטורה”. את הציור צייר אמדה, אביו של חברו, בעל הדירה. הציור משחרר תיבת פנדורה.
הציור הוא סצינה מהאופרה “דון ג’ובאני” של מוצרט (למי שחזה באופרה זו אחת הסצינות המהפנטות והחזקות שביצירה). בציור מצוירים הקומנדטורה ודון ג’ובאני שנועץ בו את חרבו, המשרת ההמום, לפורלו. ודונה אניה היפה, המכסה על פיה בתדהמה, ובפינה השמאלית התחתונה של הציור תוחב את ראשו מבעד לפתח המרובע, ארך פנים בעל המראה המצמרר. ארך פנים היא דמות שהוסיף הצייר שאינה קיימת ביצירה של מוצרט.
הציור מטריד את הגיבור, אינו נותן לו את המנוחה, והשלווה שרצה להגיע אליה בהרים ניטלה ממנו.
דמויות מהעבר ובעיקר הקומנדטורה עולות ממוחו ומחשבותיו והופכות מציאותיות. עולמות מקבילים במחשבה ,בדמיון, ראיית אנשים כאילו הם נוכחים בחדר, כל אלו מופיעים בחיו של הגיבור.
אל חיו ניכנס מנשיקי, פירוש שמו הוא המנעות מצבעים. מנשיקי הוא שכן אמיד שחי בצד השני, הוא מבקש ממנו לצייר אותו. למרות החלטתו להפסיק לצייר, הסכום המפתה משכנע אותו לצייר.
הופעתו של מנשיקי בחיו מובילה אותו לשבילים מתפצלים ואירועים מיוחדים, כמו פעמון נסתר שמצלצל מהאדמה, מערה נסתרת, נהר שצריך לחצות. נערה צעירה. איש עם מכונית פורסטר לבנה. כל האירועים שהוא חווה במהלך תשעת החודשים מעלים מחשבות פילוסופיות.
החיפוש אחר משמעות ציור “הרג קומנדטורה” גורם לו לכאוס פנימי ואף חיצוני, גורם לו לתהיות וניסיונות להבין מהי האומנות.
הקומנדטורה אומר לו ״ כידוע לך העולם האנושי נשלט על ידי שלושה גורמים, זמן מרחב והסתברות. הרעיונות, לעומת זאת, מוכרחים לשמור על עצמאותם ביחס לשלושתם.״
אולי גם האומנות היא עולם מקביל, יצירת יש מאין, יצירת עולם אחר בעולמנו.
הדמויות שצצות ועולות מול עיני הגיבור וגורמות לו לפעול הן דמויות מהציור, מהעבר, והן מהוות עבורו סימנים ארספואטים. מצא חן בעיני שאמצעים אומנותיים לבשו צורה של אדם ודיברו באופן ישיר ומעורפל יחד.
הקומנדטורה הוא הרעיון, ״אני רעיון, ידידיי. צורתי משתנה בתלות באדם ובסיטואציה״
ארך פנים הוא מטאפורה שאומרת לו שהדרך שונה מאדם לאדם וכל אחד צריך לגלות בעצמו. מציע לו לקחת אור כי הוא יהיה בדרך של חושך.
ואכן זהו סיפור מסע, מסע ארספואטי מטאפורי ופילוסופי. מסע של אומן בדרכי האומנות האישית שלו. מסע בעולם מציאותי שמוביל אותו לעולם מקביל במציאות אחרת. מסע שבו יעבור שינויים, המנהרה, המערה מזכירים את “אליס בארץ הפלאות” שבו גם היא עוברת שינויים פיסים ונפשיים.
מורקמי ידוע בכך שסדר יומו הוא קבוע, בכל יום הוא רץ. הספר הזה הזכיר לי ריצה למרחקים ארוכים. מתחילים לאט, יש עדיין יכולת פיסית להביט על כל הפרטים שבדרך. בהמשך הריצה הופכת למטרה, מגבירים את המהירות לקראת הסיום.
כך הספר “הרג קומנדטורה”. הספר עמוס בפרטים שנראים כלא חשובים, צירופם אחד לאחד נותן בסיום הקריאה תמונה שלמה. בתחילה אוספים את הפרטים שנראים לנו ארוכים ומפורטים, אך כולם חשובים לשליש האחרון של הספר. החלק האחרון הוא סיחרור של חושים, צבעים, מוסיקה, מיסתורין.
הרומן שלי עם מורקמי הוא מיוחד. כשקראתי את “יער נורווגי” הייתי אולי היחידה שלא התלהבה, בלשון המעטה. לאחר הקריאה ב”יער נורווגי” לא התקרבתי אל מורקמי, עד שקראתי את “קפקא על החוף”, ספר שהשפיע עלי, אין מילה שיכולה לתאר מה חשבתי והרגשתי עליו. אפילו ציירתי את תחושותיי מהספר. “קפקא על החוף” פתח לי שער רחב לכל ספריו. ומאז אני שבוייה בקיסמו וחוכמתו של מורקמי.
הכתיבה של מורקמי היא כתיבה חכמה, הוא יודע לשזור בתיאוריו יצירות אומנות אחרות, שירה, מוסיקה, ציור והשזירה אינה מוטלאת או מודבקת, היא נמצאת במקום הנכון בטקסט. תיאורי הנוף שלו הם אלגוריה לגיבוריו. בחלקם הם מהווים אמצעי מיסתורי לעלילה.
הרומן “הרג קומנדטורה” אולי לא עוצמתי בחווית הקריאה כמו “קפקא על החוף” או “iq84” אך יש בו את כל מאפייניו ויכולתו של מורקמי המופלא. הספר הוא ריקוד על חושי, פיסי ומטאפיסי שנותן לקורא חווית התבוננות על העולם. לעשות לו הצצה על מה חשוב ומה לא, על המיסתורין שביקום ובקיומנו, על האומנות כמעצבת את חושינו.
ומעל לכל הוא ספר שמאפשר לקורא הצצה אל עולמו הפנימי והבנה מה הם הדברים החשובים באמת. מה תפקידה של האומנות בחיינו.
זה ספר חכם שנותן לקורא הבנה מה הם הדברים החשובים באמת.ספר שאיפשר לי להביט פנימה אל עולמי הפנימי, לתהות על משמעות האומנות, מה תפקידה בחיינו והאם הקיום שלנו סופי או לא.
את התשובות תמצאו בספר במהלך קריאה חוויתית.
אני אהבתי. ממליצה.
הרג קומנדטורה, הרוקי מורקמי
מאנגלית, שאול לוין
הוצאת כתר, כנרת, זמורה
במהלך הקריאה זימזם במוחי שירו של יזהר אשדות- במרחק נגיעה
“בעולם מקביל, הסוסים בדם
הפנינים זורחות שם על קרקע הים”
השושבין – ספרה החדש של סביון ליברכט
“השושבין” היא נובלה על אשה חזקה הנלחמת בעולם של גברים בעדה מסורתית. אשה ההופכת מאדלה לאדל.
זהו ספר המתאר את תהליך הכתיבה או כמו שכתב ביאליק הֲתֵדַע מֵאַיִן נָחַלְתִּי אֶת-שִׁירִי?
מיכה גבר בגיל הארבעים חי שנים רבות בארה”ב. מגיל תשע הוא חולם להיות סופר ועד היום לא מימש את חלומו. בינתיים הוא מסתפק בלהיות סופר צללים המספר את סיפורם של האחרים. כעת מיכה חוזר לישראל על מנת להיפגש עם אדלה, אשתו דודו. הוא משוכנע שהיא תבקש ממנו לכתוב את סיפור חייה.
אדלה התייתמה בגיל עשר וגדלה בפנימה בגבעת עדה. רינה בת דודתו המלמדת שם הציעה למשפחה לחתן את אדלה עם משה, האח הצעיר היפה, אך הנכה, זה שאינו רגיל שפונים אליו או שואלים אותו לרצונו. האחים הם שמחליטים וקובעים עבורו.
תוך כדי טיסה לארץ נזכר מיכה באותה פגישה שבה ראה את אדלה לראשונה. היא ישבה מכונסת כמו ציפור רטובה ופגיעה בכורסה הירוקה, כל האחים ובני משפחותיהם אמדו אותה במבטים נוקבים. חוו דעתם עליה בנוכחותה. בדקו אם היא מתאימה לחיות עם האח, ואם היא מתאימה למנהגים של העדה הפרסית, אליה הם שייכים.
כשקראתי את תיאור המפגש בין אדלה לאחים ובדיקתה האם היא מתאימה למשפחה, נחמץ ליבי, לא האמנתי שבשנת 1985 התנהגו כך. (זה שלא האמנתי אינו מעיד שלא היו טקסי שידוכין שכאלה.)
אבל אדלה שישבה בעליבותה מטעה את בני המשפחה. אדלה למרות היותה צולעת וחצי עיוורת היא יודעת לעמוד על שלה בשתי רגליים ורואה את עתידה.
היא זו, הראשונה שהורידה את המשפחה הגאה על ברכיה.
המספר שהיה בן 9 באותם הימים גאה על המאבק של אדלה בעדת המבוגרים. הוא זה שמצא דרך אל ליבה בהושיטו לה שני שקדים מצופים בסוכר ורוד ” לב שהגיש לה שקדים…” כך כינתה אותו.
מיכה שמגיל צעיר יודע שהוא רוצה להיות סופר ולכן הוא נוצר את הפגישות עם אדלה כגרעין לסיפוריו מוצא עצמו עכשיו בדרך לאחר שנים לפגוש את אדלה.
במפגש המחודש עם אדלה שהפכה מברווזון מכוער לאדל, שם בעל ניחוחות של חו”ל, מגלה מיכה על עצמו, על היכולות הספרותיות שבו. כמו שמיכה היה השושבין של אדלה בחתונתה כך הופכת אדל לשושבינה של מיכה בנישואיו עם הספרות והכתיבה.
מיכה, סופר צללים שחלם להיות סופר מגיל קטן. עד היום לא פירסם ספר משלו, אלא רק סיפורים של אחרים, עכשיו בדרכו חזרה לארה”ב הוא נושא באמתחתו סיפור שיהפוך לסיפור הראשון משלו. לא רק סיפור הוא נושא עימו, אלא גם סוד שמרעיש אותו.
מה הסוד? על כך בספר.
זמן רב עבר מאז פרסמה סביון ליברכט משהו חדש משלה. והנה לכבוד החג הגישה לנו תשורה יפיפייה, פנינה קטנה המכילה עולם ומלואו, סיפור קטן גדול על עוולה, על אשה חזקה הלוקחת מגיל צעיר אחריות על חייה, על יכולתה לנווט את חייה בעולם סגור של גברים.
סביון ליברכט היא אמנית הסיפור הקצר. היא בוראת דמויות יחודיות בעולם יומיומי. בשפתה הייחודית היא מצליחה להעביר לקורא את נפש הדמויות. דמותה של אדלה העצמאית נכנסת ללב הקורא בדיוק כמו שנכנסה לליבו של מיכה.
“השושבין” הוא ספר על יחסי משפחה, על עוול, על כוח נפשי המצליח להניע את הגיבורה אל מעבר לקשת בענן.
מעל לכל זהו ספר על תהליך היצירה, על חיפוש אחר מקורות הכתיבה, על סוד מהעבר שבגללו מגרשת אדל את מיכה בחזרה לארצו.
למה? על כך תקראו בעצמכם בספרון הקטן המקפל בתוכו עולם ומלואו. חלומות, תקוות כעס, עלבון ואולי נקמה.