הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

השגיאה המופלאה- ספר שיריה החדש של חמוטל בר יוסף

“השגיאה המופלאה” ספר השירים האחרון  של חמוטל בר יוסף הוא ספר, שבקריאה הראשונה מטריד. עושה לא נוח . קריאה נוספת בו  מאירה את הקריאה הראשונה ונותנת לקורא תחושת השלמה וחמלה.

עטיפת הספר “השגיאה המופלאה” מזכירה לי את מחברת המורה של פעם, כשהיינו ילדים ועוד היתה למורה מחברת . יש בה משהו סגפני ולמרות זאת מפתה לפתוח ולקרוא בו. העטיפה המינורית עומדת בניגוד לתוכן הספר. פנים המחברת גדוש ומלא ברגשות וחוויות שהצטברו במהלך השנים.

 במחשבה ראשונית נשאלת השאלה איך שגיאה היא מופלאה? הרי זו טעות?  מצד שני יעידו כל הפילוסופים והפסיכולוגים על כך שמשגיאות אפשר לצמוח וללמוד.

המשוררת אינה חוסכת בביקורת על עצמה, אבל העין שלה כלפי עצמה היא עין מלאת חמלה.

 בשיר “עשרה אפיטפים” שבו היא מספידה את עצמה  ומתארת כל מה שעשתה בחייה לטוב ולרע, אבל יותר מכל ניתן לומר עליה שהיא אהבה את החיים.

“השגיאה המופלאה” הוא מכלול שירים אישיים המקיפים מחשבות על עצמה, על מעשיה מעין חשבון נפש. היום, בהווה ממרומי גילה היא מפויסת, לומדת את ההנאות הקטנות של החיים.

 הספר הוא  התבוננות מפוקחת על החיים, על השגיאות, האהבות, ובעיקר על אובדן הנעורים והשינוי של הגוף. ההתבוננות לפעמים סרקסטית, לפעמים מפויסת, לעיתים געגוע על העבר.

יש בספר עיסוק במוות. היא מרגישה בו בכל מקום.

“בוקר וערב הוא בפתח ירבץ, יקרא ואני לא אצא אליו…..אומר לו לך ממני אני עסוקה מידי בסידורים ,בקניות…”

צער הזיקנה המדומה לשודד שגוזל ממנה הכל.

“נגזלת חדות הראיה והדיבור, נשדדים ברק העור והעיניים….”

לא. היא לא רק עוסקת בחשבון הנפש על החיים ובמוות. היא מתארת חיים שלמים, חיים מלאי תוכן, אהבה, חיוך, אושר, קשר עם הוריה ועם ילדיה. וכן שירים ארספואטים על המשוררת שבה.

כשלימדתי את תלמידי הסברתי להם שאי אפשר ללמד שירה, שירה לא צריך להסביר, עוול יהיה לשיר אם אפרק אותו ואנסה לפצח “למה התכוון המשורר?”. (ברור שלימדתי , כי הם היו צריכים לגשת לבחינת בגרות.)

המשפט שלימדתי אותם היה “שירה קוראים לאט שוב ושוב עד שמרגישים שהשיר נתפס בבטן ועולה לאט לאט מעלה.”

כך קראתי את ספר השירה “השגיאה המופלאה ” של חמוטל בר יוסף. לאט, שוב ושוב חזרתי וקראתי את השירים. מצאתי רגשות משותפים והעליתי חיוך מתאוריה על עצמה.

השגיאה המופלאה, חמוטל בר-יוסף

עריכה, ארז שוייצר

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

תגובות בפייסבוק

אחותי, הרוצחת הסדרתית- אוינקן ברייתווייט

לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם.

 לכל ספר זמן משלו. הספר “אחותי הרוצחת הסדרתית” הגיע  אלי בזמן הנכון.

הספר האחרון שקראתי היה מורכב ומטריד, חשתי ברצון לספר קריא.

“אחותי הרוצחת הסדרתית” הוא ספר קריא, קולח עם הרבה הומור שחור שהחזיק אותי במתח וסקרנות.

קורידה ואיולה הן שתי אחיות הגרות  באי לאגוס השייך לניגריה. קורידה הבכורה היא אחות ראשית בבית החולים.

איולה אחותה יפה ממנה,  נאה בעלת פנים מלאכיות, צבע העור שלה בין שמנת לקרמל, היא כולה קימורים בעוד שקורידה צבע עורה אגוז ברזיל והיא כולה פינות חדות.

איולה מכורה לרשתות החברתיות מתעדת כל אירוע  וכל תנועה שלה.

הספר נפתח ברצח, זה אינו ספוילר, הרי זהו שם הספר. איולה רצחה את  החבר האחרון שלה והזעיקה את אחותה לעזור לה להעלים ראיות.

״היא הרגה אותו בדקירה הראשונה שננעצה ישר בלב, אבל אז היא דקרה אותו עוד פעמיים ליתר ביטחון. הוא צנח לריצפה. היא שמעה את נשימתו ושום דבר אחר.״

קורידה עובדת כאחות בבית חולים, היא יודעת להתמודד עם כל ליכלוך. יודעת איך לנקות כל כתם ומכירה את כל השימושים לאקונומיקה. לכן ברור שהיא יודעת איך לסלק את הליכלוך של אחותה.

כל חייה היא הואשמה שאינה דואגת לאחותה. אם אחותה גנבה תפוח היא הואשמה שאינה דואגת לה ואחותה היתה רעבה בגללה, או אם אחותה לא הצליחה בלימודים זו אשמתה שלא עזרה לה.

מתוך רגשות האשמה הללו צומחת הדאגה המוגזמת שלה לאחותה להגן עליה גם אם עשתה את הפשע הנורא מכל-רצח. ״ אני תמיד לצידה. אבל….יש לה הרבה צדדים.״

מה שסיקרן אותי בספר היתה מערכת היחסים בין האחיות, מעין סימביוזה של קנאה דאגה פחד. שתיהן כאילו חיות אחת בשביל השנייה ואחת בתוך השנייה. עיצוב הדמויות ובעיקר דמותה של קורידה גורם לקורא להזדהות איתה. הבדידות שלה מול אחותה שכולם מסונוורים ממנה מעורר רגשות חמלה.

“אחותי הרוצחת הסדרתית” הוא ספר מתח שיש בו רבדים נוספים, הוא מתאר מערכות יחסים בין האחיות ובתוך המשפחה. נותן אור על החברה הניגרית ויחסי גברים נשים. מציג את הגברים בחברה באור לא חיובי. הערות המתרגם, אילן פן, עוזרות להבנת תיאור החברה הניגרית.

לאורך הקריאה חיפשתי רמזים בין השורות לאן העלילה תתפתח. אולי  הרוצח ייתפס אולי יהיה רצח נוסף, אולי משהו אחר מהעבר יעלה ויצוץ, הסופרת הצליחה לתעתע בי ולגרום לי לחשוב שכל דבר בלתי הגיוני עלול להתרחש. הרצון לדעת מה יקרה החזיק אותי במתח כל זמן הקריאה.

כיוון שאנו יודעים מי הרוצחת אנו מחפשים אחר המניע, עובדה זו יוצרת מתח, לאט לאט פרט אחר פרט ברמזים מאוד מינוריים מתבררים הפרטים הפסיכולגים והחברתיים למניעים של הרוצחת ושל אחותה של הרוצחת.

ספר עם עלילה דרמתית  הנקרא בשטף.

אחותי, הרוצחת הסדרתית, אוינקן ברייתווייט

מאנגלית, אילן פן

פן הוצאה לאור, 2020

תגובות בפייסבוק

שעות הערב – ספרו הייחודי של חֵרַרְד רֵוֶה

הקריאה ברומן “שעות ערב” סיקרנה אותי והיתה מאתגרת עבורי. זה רומן ראשון שנכתב בהולנד לאחר מלחמת העולם השני ומתאר דור ההתבגר במלחמה.

רציתי לדעת מה עבר על הדור הצעיר שחווה מלחמה. מה הם התובנות שאליהן הגיע הגיבור לאחר מלחמה איומה שכזו.

הפתעה גדולה חיכתה לי. על פניו לכאורה אין תשובה לשאלות מה עבר על הדור הצעיר ואיך חוו את המלחמה והאם השפיעה עליהם.

אבל קריאה מעמיקה בספר וסיומו נותנים הסבר ופרשנות.

הרומן מתרחש בעשרת הימים האחרונים של שנת 1946. חיבור הרומן פריץ בחור בן 23 דה יני הוא היה בן 16 כאשר פרצה המלחמה וכל השנים נעוריו עברו עליו היה המלחמה. פריץ גר עם הוריו המזדקנים. עבודתו כעבודה אינה מעניינית ואינה ממלאת אותו. כל ערב הוא מחפש מה יעשה וכיצד ימיל את השעות הריקות שלפניו. ימי ראשון קשים עליו, כי היום היום הארוך אינו מספק לו טוב. “באתי מרוב שיעיון” הוא אומר לחברו.

הספר נפתח הישראלי אל תחת מחשבותיו ומוחו של פריץ. הוא מתעורר בהחלט אתה היום לא יבזבז, הוא מצא טעם לחיו. מרגע זה ואילך אנחנו מלווים אותו בכל רגע נתון, וכשאני אומר בכל רגע זה אכן כמעט כל רגע. פריץ מגלה לנו כל מה שהוא חושב, ומה דעתו על כל מה שהוא רואה. לפעמים השיחות מתערבבות עם מחשבותיו.

השיחות עם הוריו נסבות סביבי: “היכן המפתח, צריך כאן שקט, אתה תראה את, תנעל את הדלת” ועוד …

מעבר לשיחות יש משמעות להתנהלות היומיומית השגרתית האיש המשמעמת, דרך ההתנהלות והשיחות שאנחנו לומדים על אורח החיים של הגיבור, אתה יודע שאנחנו צריכים לראות את העולם היומיומי שלו. הוא מגלה את הסוף של אביו, את הדרך הליכתו, את המאכלים שאוכל.

נראה לך שהקוראים נראה את הפרטיות של החיים והמרכיבים האלה.

הוא כמו זקן משועמם, מהרגע מתעורר מייחל שהיום יסתיים. מביט בשעון בשעה אחת וממלמל לעצמו שעבר את חצי היום … השעות הריקות.

“אין קורה כאן?” “מה יכול לקרות? “” אין חדש “אלה הם משפטים שגורים בפיו.

אני מניחה שמי שיקרא את העמודים הראשונים יניח את הספר מידו ויתהה. גם לי זה כמעט קרה. כן זאת המשכתי לקרוא. לד? הכתיבה הנפלאה של האירועים הבנליים דרבנה אותי לקרוא, בנוסף הסתקרנתי להבין מה יש בספר הזה שנכתב מיד לאחר תום המלחמה והפך לספר פולחן. מה יש בדמותו של פריץ שרבים רצו להכירו ולהבין אותו.

אני הוקסמתי מדמותו הייחודית והמפורטת של פריץ. הוא בעל חוש הומור, מחפש אחר תובנות קיומיות, חבר טוב, בן מסור.

פריץ מלבד היצה משועמם עולמו הפנימי מלא וגדוש. יש לו חשיבה יצירתית על מה שקורה סביבו. למשל הוא חושב שמחלת הסרטן ”היא מחלה יפה מאוד כמו צמח פראי. אחת המחלות המרשימות ביותר.״

חלומות הלילה מציפים אותו בצבעים וסערות. החלומות לטעמי הם בעלי רובד פסיכולוגי המנסה לשקף את התקופה. אנשים שנעוריהם עברו שיש להם במלחמה איומה, איבדו את הכוח להגשים את השירים, או שמא לא ידעו מה הם רוצים את המשרד והחייהם הופכים משמימים. רק בלילה בחלומות הם מצליחים לראות צבעים.

לפני הרומן הוא מתעסק בהתקרחות של חברו ובפחד מההתנהגות שלו האישית. יש לו הסברים לוגים לסיבות ההתקרחות. אבל העיסוק בהתקרחות הוא סמל מעבר לעובדת אובדן השיער.

“מיש ליהנות בעולם הזה” אומר לו חברו אדלר ופריץ חושב בהמשך לדברים האלה “התקרחות לא מוכרחה להיות אסון.״

עשרה ימים ביליתי עם פריץ, הוריו וחבריו, ישבתי אתם לשולחן לאכול אפונה, בשר, תפוחי אדמה, קולורבי. פריץ לא הניח לי גם כשנפרדתי ממנו בשעות הערב. הוא ליווה אותי במחשבות. חשבתי על אותו הדור שלאחר המלחמה, עד כמה האירועים ההיסטוריים פגעו שם נפשית. אומנם המלחמה אינה מוזכרת כלל, פרט לציון עובדה שבביתם התגורר חיל גרמני. אין זכר להתנהלות שלו ושל הוריו לכתובופה זו. אין ספק שהחרדה והפחדים השפיעה עליהם.

אחרית דבר המוגשת בסיום הרומן על ידי המתרגם רן הכהן שופכת אור על דמות הסופר ותקופת כתיבת הרומן.

הרומן “שעות הלילה” הוא רומן הנוגע בקיומו של האדם, מהי משמעות חיו. רומן משפחהנו מניח אחריקר אינו עושה נוח. כי היא איננה נוח בדרך כלל.

מומלץ מאוד.

שעות ערב, חֵרַרְד רֵוֶה

מהולנדית, רן הכהן

הוצאת עם עובד, 2019

תגובות בפייסבוק

מכתב של אלמונית – ספרו המרתק של שטפן צוויג

היה לי ברור שכאשר תגיע הנובלה לתיבת הדואר לא אתאפק ואשב מיד לקרוא אותה. כן היה. לא עניין

אותי דבר, צללתי אל תוך המילים הנפלאות, קראתי מהופנטת ומרותקת עד שסיימתי

סופר נודע חוזר לוינה לאחר שנפש בהרים. בהגיעו לביתו הוא מתרווח בנחת בכורסתו ומעיין במכתבים שהגיעו אליו בהעדרו. אחד המכתבים הוא כתב יד לא מוכר שנראה ארוך. מכתב ללא כתובת וללא חתימה. לאחר שהצית סיגר החל לקרוא אותו

המכתב נכתב על ידי אשה. אשה אלמונית

בשפה ברורה ומדויקת  מגוללת אותה אשה את תולדותיה  והקורא  שקורא יחד עם הסופר את המכתב נחשף לחייה ולבחירותיה. אהבתה היא זו שהובילה את חייה

יופייה של הנובלה הוא לא רק בזכות העלילה, הסופר אשר קורא את המכתב הוא כמעט במעמד שווה לקורא הנובלה. שניהם נחשפים כאן לראשונה לאירועים שנפרשים במכתב

איני יכולה לספר על תוכן המכתב, כי אז אפגע בעלילה ובהפתעות שעולות מבין שורות המכתב ובעיקר בהפתעת הסיום

 האלמונית שכותבת לסופר מבקשת שיאמין לסבלה ולייסוריה. מרגע הפתיחה היא מגוללת את כל מה שעברה מנעוריה, מהרגע שהתאהבה ועד לרגע הזה שבו היא כותבת. היא כותבת לו לאחר שבנה מת משפעת וכעת היא גוססת. כנראה שזו היתה השפעת הספרדית

מכתב של אלמונית, היא נובלה פסיכולוגית מובהקת החודרת לנבכי הנפש של אהבה וסיבותיה. במילים מדויקות מצליח צוויג להבין את נפשה המיוסרת של הגיבורה. כאילו היא שוכבת על ספת הפסיכולוג ומסבירה את כל הסיבות והמהלכים שלה לאהבה בלתי אפשרית. עולם פנימי מבולבל  שעל מנת לצאת ממנו עושה השלכה על הסופר

 התאהבותה   בגיל הנעורים הצליחה לרומם אותה ומעתה יש לה  סיבה למה לשאוף. היא הופכת לתלמידה מצטיינת קוראת ספרים לומדת פסנתר מקפידה על בגדיה. גם כשבגרה נותרה כל כולה נתונה במושא אהבתה ובהתאהבות שלה עד כי סירבה לחיים עצמם

בדיוק כמו שעשה בנובלה “24 שעות בחיי אשה”  מצליח צוויג שוב להיכנס לתוך נפשה ועורה של אשה לתשוקותיה ואהבותיה

האשה האלמונית חושפת את נפשה פרט אחר פרט, אבל בין השורות היא חושפת את נפשו והתנהגותו של מושא אהבתה

להבנות הדמויות של צוויג צריך לבוא ללא שיפוטיות.  להגיע אליהן ממקום של חמלה ולנסות להבין את המצב שאליהן נקלעו. למה? כי צוויג היה בעל חמלה  הוא בורא את הדמויות שלו בתהליך פסיכולוגי מרתק ותפקיד הקורא הוא לעקוב אחר הדמות המספרת ולהבינה. אל לו לומר למה התנהגה כך. כי אם אומרים מחמיצים  את יופיין של המילים, התיאור הנפשי המדויק, הרגשות של הגיבורה ואף רגשותיו של הסופר שקורא את המכתב

נובלה קטנה גדולה שמקפלת בתוכה תולדות חיים מיוסרים, גיבורה שנושאת איתה את סודה ללא האשמה וללא מרמור. זה סיפור של אהבה טוטאלית, בעלת תהפוכות ואכזבה הכתובת ברגישות מהפנטת ומרתקת

כל ספר,כל נובלה של צוויג הוא חגיגה עבורי, הנובלה “מכתב של אלמונית” בתרגומו הנפלא, כמו תמיד של הראל קין, מצטרפת לאוסף של צוויג שנכנסה לי ללב ותישאר בו

סיפור שנקרא בנשימה אחת עד לסיום הלופת והמפתיע

ואתם? רוצו לקרוא אותה ולהתענג על השפה, הדיוק, הרגשות והכאב

ממליצה מאוד

מכתב של אלמונית, שטפן צוויג

מגרמנית, הראל קין

הוצאת, תשע נשמות 2020

תגובות בפייסבוק

האנסמבל- ספרה המתנגן של אייג’ה גייבל

״בראש ובראשונה עמדה המוסיקה ואחריה כל שאר הדברים שהיו כפופים למוסיקה״

“האנסמבל”  הוא ספר שכולו מוסיקה. האותיות, המילים והמשפטים מצטרפים יחד לסימפוניה נפלאה שהלוואי והיתה בלתי גמורה, כי אחרי שנכנסתי לתוך נפשם של הדמויות לא רציתי לעזוב אותן.

“האנסמבל” הוא ספר שמתאר את מי שעומד מאחורי הצלילים הנפלאים שאנחנו שומעים בקונצרטים.

ספר שהעלילה בו מצומצמת, לא צריך אירועים דרמטיים חוצי גבולות ותזזיתיים על מנת ליצור עניין. כמו ששבעה תווים בודדים יכולים ליצור אינסוף וריאציות מוסיקליות החל משיר עממי פשוט ועד סימפוניה מורכבת, כך יוצר הספר מורכבות אנושית בעזרת ארבעת חברי ההרכב.

“רביעית ואן נס” היא רביעיה המורכבת משני נגנים ושתי נגניות, אנו פוגשים אותם בפתיחת הספר כאשר הם מבצעים את רסיטל הסיום שלהם בבית ספר גבוה למוסיקה, זהו קונצרט המהווה חימום לקראת הדבר האמיתי-תחרות הרביעיות שאליה הם עתידים לנסוע.

ג’אנה כנרת ראשונה מובילת ההרכב, ג’אנה שאפתנית ומייחלת לזכות בקונצרט על מנת להתחיל בקריירה. היא לא בוחלת בכלום על מנת לקדם את המשימה הזו.

בריט, כנרת שנייה, יפה ומופנמת, חסרת ביטחון בעצמה וביכולת האהבה שלה. אהבה להיות הקול התומך התפקיד ההרמוני שאיש לא יודע שהוא שומע.

הנרי ,המחונן שבחבורה, לא יהיר בגלל גאונותו, בעל  מעיין אינסופי של מוסיקה במוחו. כולו נתון ברצונו להיותו מוסיקאי.

דניאל, הצ’לן האיטי יותר והרגיש.

אנחנו מלווים את חברי ההרכב במהלך 16 שנים.  ארבעה מוסיקאים צעירים שאפתנים שכל עולמם ועתידים הוא המוסיקה. ההרכב האישי ביניהם משול ליצירה מוסיקלית בעלת קשת גוונים של צלילים. ארבעה צעירים הקשורים זה בזה וכאילו המפתח המוסיקלי סוגר אותם יחד.

“האנסמבל” הוא ספר על רגשות, על תחרויות שהן לא רק תחרויות נגינה אלא תחרויות אישיות סמויות.

פחדים וחששות, כמו, מה יקרה אם למי מהם היד תפגע ? כשאשתו של דניאל נפצעת בידה היא אומרת לו: “אתה שמח שזו לא היד שלך.” ובליבו הוא מסכים איתה. לפני כל קונצרט ואף במהלכו קיים בהם הפחד לטעות בצליל אחד.

הספר כתוב מנקודת מבטו של הסופר דרך עיניהן של הדמויות. כל פרק מוקדש לאחת מדמוית ההרכב. כל אחת מספרת את סיפורה האישי באופן הכי אינטימי שיש, כל דמות חושפת את מחשבותיה על המוסיקה ועל החיים האישיים. התבוננות שכזו נותנת לקורא הזדמנות להציץ ולהבין את המוסיקאי שבחר להקדיש את כל כולו לחיי המוסיקה. הבחירה הזו למעשה גרמה לו אולי  להיות מנודה מחיים רגשיים אישיים, כי במהלך היום ובכל רגע הם מתנגנים את היצירות בראשם ואולי זו הסיבה שאינם פנויים לתת מעצמם.

לא בכדי הפרק הפותח מדבר על אהבה, אומנם כיצד באה לידי ביטוי האהבה ביצירה “האמריקאית” של דבוז’ק. אהבה שהם יחפשו לאורך השנים שלהם בהרכב. אהבה אישית,אהבה לנגינה או אהבה לחבריהם בהרכב.

הספר מתאר הבדידות האישית שלהם. כל עולמם הוא המוסיקה ומה שממלא אותם הם הצלילים והתווים. הם רגישים ומתרגשים כמעט אך ורק מהאינטימיות של הצלילים.

״ לנגן רביעיות של מוצרט ושל היידן זה כאילו כל האיברים מתחברים יחד במרכז הגוף-מקלעת השמש הופכת לחיוך.״

אייג’ה גייבל, כנרית וצ’לנית שזה לה הספר הראשון, מצליחה להכניס את הקורא אל עולמן  האינטימי והרגשי של המוסיקאים המוכשרים, היא מיטיבה לתאר את תשוקותיהם, את התחרותיות המלווה אותם, את הקנאה וההצלחה של הדמויות וכל זאת ללא שיפוטיות, להפך בהמון חמלה ואהדה.

הבית שלי הוא בית מוסיקאלי, למרות השמיעה המוסיקלית הגרועה ביותר שלי, בני הוא מוסיקאי מוכשר. אני זוכרת שנים שבהן ניגן יצירות במשך שעות. לפני גיוסו ניגן לפעמים 17 שעות עד שידע את היצירה בעל פה. זוכרת את הלבטים שלו האם להמשיך להיות מוסיקאי או ללמוד מקצוע שיאפשר לו להתקיים. אני זוכרת את הצלילים המציפים את הבית ואת האושר שלו בכל פעם כשהרים את מכסה הפסנתר.

הקריאה בספר  שאבה אותי פנימה אל עולם פנימי עשיר של אנשים המלא בצלילים. האמת הצטערתי להיפרד מהם ורציתי לדעת מה עלה בגורלן בהמשך.

ממליצה לקרוא את הספר באיטיות, לשמוע כל תו וכל צליל של הדמויות.

האנסמבל, אייג’ה גייבל

מאנגלית, דנה אלעזר-הלוי

הוצאת סימנים, ידיעות אחרונות,חמד, 2020

תגובות בפייסבוק

בוקר מרגש ומרתק עם אורי סלונים וספרו בשליחות הלב

אני אוהבת לארח סופרים במועדון הקריאה שלי. לאחר  שספרם נכנס לליבי אני אוהבת לגמול להם ולארח אותם בסלון ביתי.

הבוקר זכינו אני וחברי המועדון לחוויה חדשה. חווית אירוח בזום בימי הקורונה.

אורי סלונים הגיע לסלון הספרותי וריתק אותנו עד דמעות.

עו”ד אורי סלונים שימש יועץ של שרי הביטחון לענייני השבויים והנעדרים. נשיא ויו”ר וראייטי העולמי  וכיום נשיא ויו”ר אירגון וראייטי ישראל.

בשיחה איתנו בחר אורי להתמקד בנושא השבויים והנעדרים, נושא שהגדיר אותו כמקודש.

שנת התנדבות אחת הפכה לשנים רבות שבהן הקדיש את כול כולו לנסות ולהשיב את הנעדרים והשבויים הביתה.

אורי סיפר על גילויי המידע בעקבות חטיפת יוסי פינק ורחמים אלשייך. על הניסיונות לאתר  מידע על הנווט רון ארד, על עסקאות של גיוס גורמים עוינים ורכישת אמונם על מנת שיובילו לשביבי מידע.

תיאור הלבטים שלו באילו פרטים לעדכן את בני המשפחה ועל אילו לוותר או לא לחשוף. על הסבל של הורים החיים באי ודאות. אי הוודאות הוא נושא שמכאיב לו ולבני המשפחה. כמו שאמר :אי הוודאות גרועה יותר מהידיעה הקשה ביותר.

מעבר לסיפורי השבויים וכיצד עשה הכל על מנת להחזירם התגלה אורי כאדם מסור שלא שקט ולא נח עד שהצליח להגיע לכל מידע אפשרי. האני מאמין שלו הוא שחייבים לעשות הכל על מנת להשיב את בנינו הביתה.

  סיפר עד כמה חשוב לו הקשר האישי עם משפחות הנעדרים והשבויים. הוא הכיר ומכיר את בני המשפחות באופן אישי ונמצא איתם בקשר חם עד היום.

אורי דיבר וסיפר, הראה תמונות על המסך, ריתק אותנו ואף העלה דמעות כאשר סיפר על בתיה ארד.

לאחר שענה על השאלות בקשתי ממנו שיספר על פועלו  בוראייטי.  בעיניים נוצצות  גילה שגם כאן ביקשו ממנו לבוא לשנה והוא נשאב ונשאר עד היום, שלושים שנה. סיפר על הארגון ועד כמה חשוב לו להביא את המודעות של הארגון לקדמת הבמה.

לפני שנה יצא לאור ספרו המרתק “בשליחות הלב”- מאולמות המשפט לעולמות השבויים והנעדרים.

ספר שכל ההכנסות שלו הן תרומה לוראייטי.

“בשליחות הלב” הוא ספר ביוגרפי שמתאר את תולדות חיו ומשפחתו, את ראשית דרכו כמתמחה וכעו”ד המשפטים המפורסמים, סילבי קשת, שהיה המשפט הראשון שלו, את משפטו של האופנובנק ועד לפעילויות המרכזיות והחשובה בחייו שהיא בדמו ונפשו, הטיפול בשבויים והנעדרים ווראייטי.

ספר רהוט ומעניין, תיאורים מרתקים לפרשיות שונות, עצב, כאב ומעל לכל אהבת האדם, חמלה, נתינה ורגישות גדולה לאדם.

“זה אני עם כל רמ”ח איברי ושס”ה גידיי וזו זווית הראיה שלי. אם משהו אינו מדויק או חלילה פוגע במישהו אני מתנצל ומראש, הצנזורה האישית שלי ומצפוני הם שמנחים אותי.”

תודה לך אורי על בוקר מרתק ומעניין, בוקר שבו ריגשת אותנו בסיפור מפעלך ובאישיותך המקסימה הצנועה והנדיבה.

מאחלים לך הרבה שנים של עשייה ותרומה לחברה. מאחלים לנו לארח אותך שוב בסלון המציאותי.

אורי חי ונושם את ילדי וראייטי, עושה בשבילם ולמענם יום ולילה ואינו נח לרגע. ממליצה לרכוש את הספר ובכך לתת תרומה צנועה לילדים ולחוות גם חווית קריאה.

לקריאה מה חשבתי על הספר בשליחות הלב

תגובות בפייסבוק

חלונות נמוכים- ספרו הקומי והכואב של דורון שנער

ספר פרוע, ססגוני עם דמויות מעט גרוטסקיות ראליסטיות, אבל מתחת לפני השטח הוא ספר על בדידות וכאב.

הסיפור מתרחש במסעדה תל אביבית, לא מסעדה יוקרתית, אלא מסעדת בית עם לקוחות קבועים. גם העובדים קבועים שנים על גבי שנים.

תינוקת בשמלה ורודה בלול ישן גדלה במסעדה, בעלת המסעדה, זו שמכנה עצמה בוס היא הסבתא של התינוקת שננטשה על ידי בתה שנעלמה. התינוקת  גדלה במסעדה, אף אחד כמעט ואינו שם לב אליה, מידי פעם עובר עובד זה או אחר ומתייחס אליה, והיא, התינוקת לומדת לקרוא מעטיפות קופסאות השימורים, לומדת שפות מהעובדים שמתחלפים וכמעט שאינה מדברת.

המסעדה מהווה בסיס הבית לכולם. מסעדה שבה העובדים הם דמויות גרוטסקיות, אולי סוראליסטיות שמעלות חיוך וצחוק ומעל לכל מציאותיות. יש במסעדה  שני אחמדים ,צרפתייה יפה, משגיחי כשרות משוחדים, מאהב מצרי, טבח הודי ועוד…

הדמויות ה”הזויות” יוצרות מצבים קומים כמעט בלתי הגיוניים. העובדים מתחלפים אבל ג’ניה הבוס נשארת, התינוקת שבינתיים יצאה מהלול ובגיל מאוחר מתגלה כגאון שפות וידע חשבוני מבלה כל ימייה במסעדה. המסעדה  למרות שידעה עליות ומורדות נשארת איתנה במקומה כשבחוץ האירועים משתנים בקצב. הסכם השלום עם מצרים, מותה של עופרה חזה, זכייתה של דנה אינטרנשיונל בארוויזיון, רצח  ג’ון לנון, רצח ראש הממשלה, יצחק רבין, פינוי ימית, כהנא, מלחמת לבנון ועוד ועוד אירועים היסטוריים השזורים בעלילה ובתולדות חייה של המסעדה ויושביה.

את הסיפור מספרת דמות, שאין אנו יודעים עליה. היא מייעצת למי ששומע את סיפורה. בתחילה מספרת בגוף שלישי ואף פונה ישירות למאזין ובהמשך הגוף השלישי הופך ליחיד.

יש סיבה מדוע הגופים מתחליפים ומדוע אין שם לדמות המספר. את הסיבה תצטרכו לגלות לבד. תאמינו לי שהיא מפתיעה וכואבת.

המספר מלבד היותו מספר את האירועים של המסעדה והמדינה הוא משמש בתפקיד של יועץ. נותן למאזין שלפניו ל”ו עצות.

“את הפרק הזה אפתח בעצה. אם אינני טועה זוהי עצתי הארבע עשרה לך: כל אדם שייקרה בדרכך, ישפיע על חייך. את השפעתו תוכל לדעת רק בדיעבד, כמו אושר אשר נולד מן הצרה.”

“חלונות נמוכים” הוא ספר שמספר על האנשים שנמצאים אולי בשולי החברה, הם אינם נמצאים בחלונות הגבוהים של החברה. הם האנשים הפשוטים, הצוחקים מבדיחות פשוטות שחבריהם מספרים, עוזרים אחד לשני, מייעצים. דמויות אנושיות המתוארות בהמון צבע והומור.

ספר שמעלה שאלות על עצמאות ובחירות בחייו של האדם.

“חלומות נמוכים” הוא לא רק ספר על דמויות ואירועי המדינה, זהו ספר המתאר כאב של בדידות, מצד אחד כאב של חוסר יכולת להשתלב בחברה ומצד שני יכולת להסתגל לשינויים שחלים בה. נשמע פרדוקס? לא.

חלונות נמוכים הוא ספר קריא ופרוע כמו שאמרתי, עם דמויות אנושיות, ססגוניות אפילו מעט הזויות והן אלו שנותנות את הטעם של הפלפל במסעדה או מחוצה לה.

הספר ניתן במהלך כמה ימים (שהסתיימו לצערי) להורדה בחינם באתר “עברית”.

תודה לאתר “עברית” שגרם לי לחייך הרבה בימים אלו. תודה לדורון שנער שכתב ספר קומי עצוב עם דמויות משעשעות.

ממליצה.

חלונות נמוכים, דורון שנער

כנרת זמורה דביר,2016

תגובות בפייסבוק

גרסת הבמאי – ספרה הקצבי של אינה איזנברג

אריאל או אלי כמו שהיא מתעקשת שיקראו לה  גדלה בכפר ורדים היא מוותרת על לימודי רפואה לטובת לימודי משחק. בתל אביב היא לומדת חוקים חדשים, כמו לא כל מי שמתנשק הוא זוג.

הימים הראשונים בבית הספר למשחק הם אסון עבורה. ״כל מילה שאגיד תיגמר בזה שאפרוץ בבכי ויצחקו עלי עד סוף הלימודים, או שאהיה התקדים ,זאת שהדיחו כבר ביום הראשון.״

מציאות לימוד המשחק טופחת על פניה. היא חשבה שלימודי משחק הם למידה בעל פה, אימון, עליה לבמה וזהו, במקום זה היא יושבת במעגל של אנשים שבוכים ולומדת להכין קפה דמיוני.

אלי מרגישה עלובה, לא מתאימה לחיים בתל אביב, לא ללימודי משחק. היא בטוחה שבסיום השנה יאמרו לה ללכת.

עד שבן ורוני, שני סטודנטים  מוכשרים, בן במאי חד שכל ורוני שחקן מוכשר, נכנסים לחייה  וכמו במטה קסמים החיים מתחילים להאיר לה. היא משתחררת והופכת לתלמידה מעולה ואפילו כוכבת. היא מגלה את עצמה מחדש, הביטחון העצמי שלה משתפר והמורים רואים אותה באור אחר.

מותו של תלמיד בתאונה מתחיל לערער  את  פני הדברים. אירוע אחד מוביל לאירוע אחר והספר הופך להיות בעל אלמנטים של מתח, תככים, קנאה. התאונה כאילו כוונה על מנת שאלי תוכל לבדוק את כל מה שמתחולל בבית הספר למשחק, ויש בו כמעט כל המרכיבים שאנחנו קוראים ושומעים עליהם בתקשורת.

   גרסת הבמאי זהו מונח הלקוח מתחום הקולנוע,  גרסת הבמאי  היא גרסה של סרט קולנוע (או לעיתים של סרט טלוויזיה או וידאו קליפ) שעריכתה אושרה על ידי הבמאי עצמו. קודמת לה עריכתו של העורך, ולרוב לאחריה באה הגרסה שאושרה על ידי האולפן להקרנה בציבור.  (מתוך ויקיפדיה.)

אבל גרסה היא גם זווית ראיה, צורה נוספת של אותו הדבר.

אינה איזנברג היא סופרת ומחזאית מה שמאוד מורגש בספר.היא  הצליחה לשלב את שני הביטויים יחד בספרה. אלי בודקת עם עצמה את האירועים על מנת לדעת מהי הגרסה הנכונה שלה לחייה. וזוהי גם גרסת הבמאי שכן העיסוק בתיאטרון ובמחזה מאוד משמעותי.

לטעמי מה שהקשה עלי בקריאה הוא דווקא הרעיון שהעלילה והכתיבה כתובים כמו תסריט, דהיינו מלל ושיחות מרובות.

“גרסת הבמאי” הוא ספר  אחר ושונה. ספר שיש בו קצב מה שגורם לקורא להרגיש שהוא בתוך מערבולת הרגשות ובתוך סערת האירועים. ספר מסע שעוקב אחר התפתחות של הגיבורה. מסע ההתבגרות שלה הוא בין כותלי בית הספר למשחק.

מתוודה, פעם ראשונה שהרגשתי שהספר אינו מתאים לגילי והוא כולו שייך לצעירים. ספר גדוש בתיאורים וקצב של חברה צעירים, לא שיש לי בעיה עם זה, קראתי ספרים רבים על צעירים תל אביב, אבל בקריאת הספר היתה לי תחושה שאיני שייכת.

אהבתי את ההתפתחות של אלי, מנערה מפוחדת לנערה שבוטחת בעצמה וביכולות שלה. ובעיקר אהבתי שהיא נשארה נאמנה לעצמה.

גרסת הבמאי, אינה איזנברג

הוצאת כתר, 2020

תגובות בפייסבוק

הבית בקצה הלילה-סאגה משפחתית מאת קתרין באנר

על הספר “הבית בקצה הלילה” שמעתי רבות והובטחה לי הנאת קריאה. צרפתי אותו למזוודה בטיולי האחרון, אך לא הספקתי לקרוא אותו.

עכשיו, בימים שבהם ריכוז הקריאה אינו במיטבו, שלא לדבר על סגנונות  קריאה משתנים מרגע לרגע החלטתי לקרוא את הספר בידיעה שמובטחת לי הנאה, הרי המליצו לי עליו.

“הבית בקצה הלילה” הוא סיפור המשתרע על פני מאה שנים  ומספר את סיפורו של אמאדו אספוסיטו, ילד שגדל בבית יתומים ללא הורים. אמאדו המוכשר הפך להיות רופא והגיע לאי קסטלמארה שליד סיציליה. אי שלפי האמונה הוא רדוף קללה ושדים. אמאדו הוא רופא מוכשר שמיד התחבב על ידי אנשי האי והם בוטחים בו.

אמאדו רוכש את  הבית בקצה הלילה, “בית מתפורר, הוא רק מביא מזל רע” אמר לוריצו הזקן. הבית  נקרא  קאזה אל בורדו דלה נוטה או הבית של אלברטו דלנוטה, אבל  השם הוא כנראה עובדה לכך שהוא נמצא מוקף חשכה אינסופית, ים ולילה ריקנות מוחלטת עד צפון אפריקה.

התושבים חושבים שהוא בית עם מזל רע. אבל אמאדו חושב שהבית הזה הוא האחזות שלו במציאות.

אמאדו אוהב סיפורים ומתחיל להקשיב לסיפורי האי, מלקט אותם ורושם במחברתו.

“הבית בקצה הלילה” מספר את סיפורו של אמאדו ומשפחתו לדורותיה,את סיפורו של האי הרדוף וגם את סיפורה של אירופה בתקופה שלפני מלחמות העולם עד לשנות השמונים במאה הקודמת. אירופה שידעה תהפוכות. אירופה ברקע היא למעשה שיקוף של משפחתו של אמאדו. משפחה שגם היא חיה בצל השינויים, מלחמת העולם השנייה, בניו של אמאדו שנשלחו למלחמה, איטליה הפשיסטית, אהבות, תככים, בגידות. סודות, אסונות,גורמי טבע. כל מה שצריך שיהיה ברומן רחב יריעה.

הרומן נקרא בשטף, אלא שהערך הספרותי ודרכי סיפור העלילה היו חלשים בעיני.

המספר יודע כל מסביר ולא נותן לקורא להבין בעצמו, כמו ״ מגוריו בקצה הלילה תאמו את מצבו, כי נפשו היתה חצויה לשניים, חצי ממנה מואר וברור וחצי ממנה אפל ועמוק כים.״

מצאתי את עצמי קוראת את הספר עד לדף האחרון, ולא, לא כי הוא הלהיב אותי ,אלא מהסיבה שרציתי לרשום עליו סקירת אכזבה, ולא נאה יהיה לדבר על ספר שלא סיימתי.

אז, כן. סיימתי את הספר, ספר נחמד, בטוחה שאנשים יאהבו אותו וייהנו מהעלילה. גם אני הייתי אוהבת את העלילה לו הדמויות היו עמוקות ומתפתחות. לו הייתי יודעת עליהן מהן, ולא מפיו של המספר שטרח להסביר לי כל פעולה שעשו.

אהבתי בספר את האגדות וסיפורי העם  שנשזרו בו. מספרי הסיפורים שמהם נלקחו חלק מהסיפורים שבספר הם: פיטרה, רופא שהוא השראה לדמותו של אמאדו הגיבור שבספר, שאסף סיפורי עם סציליאנים. הסופר הענק איטאלו קלווינו, אשר כתב את “סיפורי עם איטלקיים”. סיפורים שמצאו את דרכם למחברתו של אמאדו הרופא, גיבור הספר.

“הבית בקצה הלילה” הזכיר לי את הספר “המנדולינה של קפטן קורלי. אותו מאוד אהבתי.

מי שמחפש רומן קריא קולח עם שפע של דמויות ואירועים על רקע אירופה במאה השנים האחרונות ייהנה מהספר.

הבית בקצה הלילה, קתרין באנר

מאנגלית, שרון פרמינגר

כתר,2017

תגובות בפייסבוק

נמר גימ”ל – ספרה האנושי של לירן גולוד

“נמר גימ”ל” מכניס את הקורא לתוך חיי משפחה בשנות השמונים בגבול הצפון בתקופת המתיחות, בימים שבהם נפלו קטיושות ללא הרף.

משפחה רגילה שמנסה לשרוד את חיי היומיום, את הקיום האישי והמשפחתי כשהקטיושות נופלות סביב ולפעמים באותו המקום בדיוק.

אלה וגבי הורים למיקה ומילי. מיקה נערה מופנמת נמצאת בגיל ההתבגרות, מחפשת את עצמה בתוך עצמה ומחוצה לה. מילי הילדה הקטנה ישנה עדיין עם הוריה באותה מיטה.

ויש גם את זהר, אחותה של אלה שעזבה את המקום לטובת העיר הגדולה בתקוה להצליח. ההצלחה לא הגיעה והיא נמצאת במשבר כלכלי קיומי.

גבי מפרנס כושל, בעל ניסיונות מיזם כושלים, פתח חנות דגים, חנות למכירת מלפפונים חמוצים עד שהקים את מיזם הקיאקים שהצליח, אך בעקבות אירוע נאלץ להיסגר.

אלה נאבקת בקיום היומיומי שלהם, בתחזוקת הדירה, בחינוך הבנות ובהיאחזות במשרתה הקטנה.

הספר נפתח כאשר גבי מתחיל לעבוד במשרה חדשה. נפשו קצה בלינה של מילי במיטתם והוא מחליט לבנות קומה נוספת לדירתם.

בניית הקומה היא סמל לניסיון בניית הנישואים והוצאת הצבע האפור והחדגוני שפלש אליהם. אלא שהבנייה מתעכבת, הקטיושות ממשיכות ליפול, אצל זהר אחותה של אלה יש קשיים.  ״לפני שהעבר טרף עליה את דעתה והעתיד הלך והתרחק. עכשיו רק הווה היה לה, הווה קטן ורועד ואפוף עשן״

 הסיפור נע בין נקודות המבט של הדמויות. המספר יודע כל מתאר את מחשבותיהן  של כל אחת מהדמויות, דרך עיניהן. העלילה עצמה נעה בין עבר להווה, בין זיכרונות ואכזבות, בין ציפיות שהיו בעבר לחוסר המימוש בהווה.

הסיפור והעלילה נבנים דרך הפרטים הקטנים של היומיום ולקורא יש תחושה כאילו הוא צופה מבחוץ אל פנים הבית ולעיתים אל פנים הנפשות. כך הוא לומד לדעת על התבגרותה של מיקה, ההתאהבות הראשונה, על מילי וחרדותיה והוא רואה לעיתים טוב יותר את המתרחש מהדמויות שנמצאות בתוך הבית.

ספר שמצליח להעביר היטב את החרדות הקיומיות בצל נפילות הקטיושות, את “ההתרגלות” , או חוסר ה”התרגלות” והתירגול המהיר של התושבים כששומעים את הקריאה” נמר גימל” או את הידיעה על פירצה בגדר המערכת. אבל האם הם מורגלים לפחד ולחרדה שמלווה?

״ החרדות היו אותן חרדות. חדר ביטחון נבנה מביטון והם חשו מוגנים יחסית וכבר לא נאלצו להידחס כמו פעם במקלטים ציבוריים מעופשים. אבל הטילים לא חדלו ליפול, ומבצעים צבאיים עדיין הפתיעו בימים ובשעות לא צפויים.״

לירן גולוד מיטיבה לתאר את האירועים והרגשות. ביטוים קטנים שצירופם הופך אותם למשמעותיים כמו ״בלילה מיקמה את מילי ביניהם, כרגיל, גדר חיה חוצצת, הגדר הטובה שלה.”

“הברושים האחרים שמרו מרחק ממנו, ניצבו שם כולם כסימני קריאה כהים, מתנועעים ברוח כמו מחוגים גדולים שמסמנים את מקומה הקטן בתוך הימים החולפים.”

“נמר גימ”ל” הוא ספר אנושי עדין הכתוב ברגישות ובעין ציורית. ספר שפותח צוהר לחייהם של אנשים הגרים צמוד לגבול. אומנם העלילה מתרחשת בשנות השמונים בצפון הארץ, אך בהחלט ניתן להעתיק את האירועים לדרום הארץ בשנים האחרונות.

נמר גימ”ל, לירן גולוד

הוצאת עם עובד, 2019

תגובות בפייסבוק