אוטיסט? ליאת לב רן

את הסיפור הזה קראתי כבר כמה פעמים, ובכל פעם מחדש הוא מציף אותי ומרגש עד דמעות, ממש “מגרד” את קירות הלב. זהו טקסט מדויק להפליא ברגשות שהוא מעורר. ליאת לב רן חושפת באומץ רב את מסעה כאם התוהה מה לא בסדר עם  בנה. זהו מסע רצוף רגשות אשמה: “כי זו אני שחינכתי דפוק. זו אני הרכה, המכילה, המגוננת מדי. ברור שהבעיה היא אני”.

הסיפור האישי הזה שיכל להיות סיפורה של כל אם הציף בי חוויות וזיכרונות מהאימהות הפרטית שלי. הכתיבה מטלטלת, כואבת, ולעיתים אף מקוממת. ליאת כותבת מנקודת מבטה מתוך תסכול עמוק על ילד מטעה ו”מתעתע” – מצד אחד חכם להפליא, בעל חוש הומור יצירתי ואהוב, ומצד שני סובל מחוסר ויסות רגשי ומקשיים בפרשנות של סיטואציות חברתיות. הקשיים הללו נראים לכאורה כהפרעת קשב, אך הם מורכבים הרבה יותר, ועל הרקע הזה הוא מתקשה להשתלב במסגרת הבית-ספרית.

ליאת שאלה ועדיין שואלת הילד אוטיסט ? או לא אוטיסט? מערכת החינוך המסורבלת והנוקשה רוצה תשובה, נדמה שגם המשפחה והילד רוצים תשובה, אך מה לעשות שתשובה ברורה אין. מה שברור שהיא כאמא עברה מסע כואב והבינה עד כמה אטומה מערכת החינוך וכל מה שעליה לעשות הוא להכיל את בנה ולתת לו מרחב אוהב.

ליאת מתארת את מסע התלאות שלהם מפסיכולוג, לפסיכיאטר, למנהלת שאינה מכילה את השונה ורוצה שהוא יהיה כמו כולם, ואם לא, אזי מקומו אינו בבית ספרנו. תיאור המסע הוא עצוב כואב ובעיקר מקומם. כיצד מערכת אטומה פוגעת בילד ובמשפחה.

ליאת מביאה כאן קול חשוב, קול אמיתי וכן של אמא שרוצה את הטוב לילדה, קול של משפחה מלוכדת שעושה למען הבן. הכתיבה שלה הכנה נגעה בי, לא רק בלב אלא גם בעור, יכולתי להזדהות איתה כאמא ועם הבן ומצבו הרגשי. זו כתיבה רגישה שמתארת את הלב הפועם של האם. כתיבה שהעלילה עדיין נמשכת, כמו שהיא כותבת.

“אוטיסט?” הוא טקסט שלופת אותך בגרון. הוא לא משאיר אוויר לנשימה, די בשני אירועים מרכזיים בסיפור כדי לגרום לקורא הבנה עמוקה והזדהות. קראתי שוב ושוב ולא הפסקתי להתרגש מהסיפור האישי האמיץ הזה, שנוגע ללב עד דמעות.

תודה ליאת על האומץ לחשוף את הסיפור ועל הקול האישי שהבאת לנו.

ממליצה.

הספר יצא במהדורה דיגיטלית וניתן לרכוש אותו בעברית.

אוטיסט? ליאת לב רן. (הציור שעל העטיפה פרי מכחולו של בנה של ליאת).

הוצאת: יצירה עברית, 2025

לילה טוב ארץ יתומה – קובי פרחי

הספר לילה טוב ארץ יתומה הפנט אותי.

מה לי בגילי ולמוסיקת מטאל? חברה המליצה לי על הספר “תקראי הוא מאוד מעניין.” היא לא טעתה.

וכך בכמה שעות רותקתי לסיפורו של קובי פרחי, סולן להקת אורפנד לנד.להקה שיש לה אלפי מעריצים בעיקר בעולם הערבי. בסיום הספר כל מה שרציתי היה לחבק אותו. כמה שעות לאחר מכן, במפגש ספרותי איתו קיבלתי ממנו חיבוק, על המפגש בהמשך.

זה סיפור מסע מסע והתבגרות. נדמה לי שלא רק הגיבור עובר מסע, אלא גם הקורא עושה מסע של הבנה והתבוננות וחשיבה שאפשר גם אחרת.

קובי פרחי נולד וגדל ביפו, חבריו למשחקי הכדורגל, כשכדור שבו שיחקו היה בקבוק אדולן, היו ערבים ונוצרים, החברה הטובה של סבתו, לילי, היתה  יוסרה הערבייה. המפגש הטבעי הזה בין שלוש הדתות היווה קרקע של שווין בנשמתו של קובי. זו הקרקע שעליה צמחה פילוסופית החיים והאמונה האישית שלו, שבאה לידי ביטוי במוסיקת הלהקה ובהגדרת מהותו בבגרותו. זה המקום שבזכותו שילב את מוסיקת המואזין, פעמוני הכנסייה ופיוטי בית הכנסת.

כילד לאמא צעירה,גרושה  שעבדה לפרנסתה היה קובי חופשי לנפשו, אמו סמכה עליו ונתנה לו מרחב. בגיל הנעורים הוא מתחיל לגבש את זהותו האישית. הוא אינו מבין מה הקשר בין שיערו הארוך להיותו תלמיד טוב או לא.ולמה בית הספר אינו מקבל אותו. על רקע שיערו הארוך הוא עובר בית ספר. “למרות שאני רק בן 16 , כבר הבנתי לחלוטין מי אני ומה אני רוצה מהחיים.” בגיל ההתבגרות הוא נחשף למוסיקת מטאל, יוצא עם חבריו למועדון הפינגווין ואחכ למועדון הליקוויד. הצבע השחור הופך להיות הצבע השולט בבגדיו. בד בבד הוא מגבש את אישיותו ופילוסופית החיים שתלווה אותו. בתקופת התיכון הוא וחבריו מקימים את להקת אורפנד לנד. וזוכים להצלחה. את ההצלחה הם בונים במו ידיהם, ממש כך. חוסכים כסף, מקליטים לבד, מחפשים מפעל להדפסת פליירים והקלטת קסטות.

באיזה שהוא רגע באולפן הוא מקבל החלטה שבכל אלבום של אורפנדלנד יהיה מוטיב חוזר של פיוט לנצח. לא משנה מה שהוא יעשה, הוא תמיד יזכור את נקודת המוצא שלו. מכאן שילוב פילוסופית החיים שלו, הבנת האדם והדתות ושוויון האדם מתעצמת ונשזרת בשירי הלהקה.

אבל הלהקה מתפרקת. לאחר כמה שנים מקבל מכתב ממעריץ מירדן, שגורם לו להחיות את הלהקה ולנסות לחבר בין העמים. הלהקה קמה לתחייה וב-2001 יש להם הופעת קאמבק באיסטנבול. הם מתחילים לנוע בדרכים, מופיעים בטורקיה, באיסטנבול, באנקרה. באיזמיר בירת אנקרה נאם ראש העיר על הבמה והציג אותם, העניק להם פרס שלום מטעם העיר. בהופעה האחרונה שהייתה להם באיסטנבול, הם תרמו את כל ההכנסות לנפגעי רעש האדמה, שהתרחש באותה שנה בעיר ואן הם הרגישו שגרירים של ישראל בטורקיה.

לאורך כל דרכו כאמן הוא מרגיש שיש בו ייחוד ומקבל עליו רצון לתקן את העולם. גם היום אחרי השבעה באוקטובר הוא בטוח שבצד השני נמצאים אנשים שרוצים ליצור עולם אחר, עולם של חברות, צריך למצוא אותם ולבנות את הגשר. הוא מעלה על הכתב מחשבות ותחושות פילוסופיות, על מהות האדם, על המשיח, לטענתו כל עם הוא עם נבחר וכל אדם הוא יחיד ומיוחד.

קובי פרחי כותב בגוף ראשון את סיפור חיו כמוסיקה מתנגנת שאי אפשר להפסיק לשמוע אותה. הדעות הפילוסופיות האנושיות והרגישות שלו נמצאות בכל מילה, ובכל תיאור של מעשיו.  בין השורות והמשפטים חשים בליבו הפועם והרגיש של קובי. התשוקה שלו לשיר, להביא את דעותיו לעולם נעשית בעוצמה חזקה ומנווטת את חיו. שני תיאורים מרגשים הפעימו אותי. איך ערב חיכה לשמוע כדי להקליט את קול הרעם באופן אוטנטי, לא רעם של אולפן, וכמה שמח שהצליח. כמו האומץ היה לו לשיר בטאג’ מאהל בהודו ולהקליט את עצמו למרות האיסור, ועל אף המעצר שחווה בעקבות זאת.

הקריאה של הספר היתה לי חוויה שונה מכל הספרים שקראתי. בתחילה רכשתי את הספר כספר שמע, כיוון שהוא מקריא את ספרו, רציתי להקשיב לקולו, בהמשך רכשתי את הספר כדיגיטלי, הקשבתי וקראתי בו זמנית, תוך כדי האזנה לשירי הלהקה. בספר הדיגיטלי משובצות תמונות רבות של קובי והלהקה, תמונות מהמסע שלהם ברחבי העולם וציורי הלוגו של הלהקה. בשני הפורמטים, דיגיטלי ושמע משובצים שירי הלהקה וניתן להאזין להם.

ממליצה לקרוא ולשמוע בו זמנית, עבורי זו היתה חוויה על חושית.

אתמול במסגרת “העבריות מארחות”, פרויקט מפגשי סופרים  של הוצאת “עברית” בהנחית ליאת לב רן וגל ליבר, נערך מפגש עם קובי פרחי בבית חנה. פגשתי איש שעומד בניגוד לסטיגמה של זמר מטאל. עמדתי מול איש מקסים, עדין ורגיש, הוא מביט בעיניים של כל מי שעומד מולו, מתייחס אליו ומתרגש מדבריו. בשיחה הוא סיפר  את סיפור חיו, מנין צמח וכיצד אביו ואמו השפיעו עליו לגבש את זהותו ואת האני המאמין שלו כולל השבר והכאב של השבעה באוקטובר. הוא סיים בתקוה שיהיה שלום בארץ היתומה.

ממליצה לקרוא, זה ממואר אחר ושונה. ספר קולח ומרתק שמכניס את הקורא לעולם שיש בו קסם ורוחניות עם אמונה ותקוה לעולם טוב יותר.

מחבקת אותך קובי שתמשיך במסע שלך לקירוב לבבות.

לילה טוב ארץ יתומה, קובי פרחי

עורך אחראי: גיא בן נון

עורך: דודו בוסי

הוצאת: יצירה עברית, 2026

השיר “נורא אל נורא” הוא אחד האהובים עלי ואני לא מפסיקה להאזין לו. בשיר תמצאו את מילות הפיוט המוכר,מוסיקה שמחברת בין מזרח למערב וכן התלבושות.

חקיין הקולות – תומס ברנהרד

הספר, חקיין הקולות, מונח על שולחני שנה. לא שלא קראתי אותו, אלא שלאחר שקראתי אותו, הנחתי אותו על השולחן במטרה לשוב ולעיין בו. אין שבוע שבו איני פותחת אותו באופן אקראי, וקוראת את הסיפור הקצר ש”זכיתי” בו. תמיד אני מחייכת ומתפעלת מחוכמתו של הסופר.

תומס ברנהרד כתב 104 סיפורים קצרים כל אחד כתוב כפיסקה אחת. בסיפורים הקצרים שבספר הוא קיבץ דמויות רבות ססגוניות ומיוחדות. שבאמצעותן הוא מעביר את מחשבותיו על החיים, על המוות, על החברה. חלק מהאירועים משעשעים, חלקם נוקבים עם הומור שחור. יש בהם  כאלו שמעמידים דמויות דיכאוניות. חלקם אפיזודות סתמיות שמעבירות אירוע. כמו  הסיפור על מעיל הלודן  שנסחף ונמצא על גדות הנהר. המעיל ספר את סיפור בעליו. או בעל שמטביע את אשתו וטוען שסופה טרפה את הספינה ואשתו טבעה. באמצעות הסיפורים הלכאורה “פשוטים” מעלה ברנהרד מחשבות על בני האדם והדרך שבה הם בוחרים לחיות.

הסיפור “שני האחים” מעלה חשיבה פילוסופית כואבת על בני האדם. שני אחים שונים שהתרחקו אחד מהשני. האחד בחר בפילוסופיה כדרך חיים והשני בעסקים, כשמתו שניהם, אמרו עליהם “ברגע המכריע של חייהן התפצלו השניים איש איש לדרכו,שלא היתה יכולה להיות אלא הדרך ההפוכה מזו של האחר, וצעדו כך בעקביות אל מותם.” לעג וכאב לאדם שמכלה ימיו על כלום וההפסד על הקשר בין בני אדם.

תומס ברנהרד הוא סופר שמתבנון על הצד האפל של היקום ושל בני אדם. הוא יכול להביט בעיניה של הדמות ולגלות את ניצוץ הסבל שלה. יש בספר ביקורת על החברה ועל האנשים, כמו למשל בסיפור המופתי שקיבל את שם הקובץ “חקיין הקולות” שבו הדמות, יצרן נשק במקורו, מסוגל לחקות את כל הקולות והצלילים חוץ מאשר את קולו שלו.

בחלק  מהסיפורים ההומור מהווה לעג לנבחרי החברה כמו הסיפור “פיזה וונציה”, אחד הסיפורים האהובים עלי.

בשפה ברורה וישירה מצליח תומס ברנהרד להאיר את היומיום ואפילו את הבנאליות היומית.

מודה, לא כל הסיפורים אחידים ברמתם, קריאת כולם נותנת אור ותמונה על מחשבותיו של אחד מגדולי הספרות.

אם הספר מונח  אצלי ומזמין אותי לקריאה חוזרת זה אומר הכל.

ממליצה מאוד.

חקיין הקולות, תומס ברנהרד

תרגמה מגרמנית והוסיפה אחרית דבר: טלי קונס

הוצאת:ספרית רות, 2025

פיזה וּונציה, באדיבות האתר אלכסון

ראשי הערים של פיזה ושל ונציה סיכמו ביניהם להדהים בלי שום הכנה מראש את המבקרים בעריהם, שבמשך מאות שנים הוקסמו באותו אופן הן מפיזה והן מוונציה, ולהעביר בחשאי ובן לילה את מגדל פיזה אל ונציה ואת הקמפנילה של ונציה אל פיזה. אלא שהם לא הצליחו לשמור את תוכניתם בסוד, ובאותו הלילה שבו תכננו להסיע את מגדל פיזה אל ונציה ואת הקמפנילה של ונציה אל פיזה, ולהציבם כל אחד במקומו של האחר, אושפזו שניהם בבית המשוגעים – ראש העיר של פיזה בבית המשוגעים של פיזה וראש העיר של ונציה בבית המשוגעים של ונציה, מטבע הדברים. הרשויות האיטלקיות הצליחו לטפל בעניין בסודיות גמורה.

עצב הראייה – מריה גאינסה

הספר “עצב הראייה” תפס אותי לא מוכנה.

איך אפשר לכתוב המלצה רותחת  על ספר שהס מלומר עליו משהו, וזאת כדי לא לפגום בהנאת הקריאה וההפתעות הקטנות שבו. אוכל לומר רק את המשפט: מי שאוהב יצירות אומנות וספרות חייב להניח כל דבר מידיו ומיד לקרוא את הספר.

אני אוהבת ציורי אומנות, פרט לשמיעת סדרות הרצאות וסיורים מודרכים במוזיאונים לא למדתי אומנות בצורה מסודרת. איני יודעת לנתח יצירות לפי זמן היצירה, או סגנון וזרם השתייכות של אומן זה או אחר. אבל כשאני עומדת מול  יצירה נפלאה נשימתי תמיד נעתקת.

כשהתחלתי לקרוא את הספר לא ידעתי למה לצפות, מהסיפור הראשון נשבתי בו, לאורך כל הקריאה הדהד באוזני קולו של הצייר והמרצה האהוב עלי יונתן הירשפלד. חוץ מהיותו יוצר מיוחד ומחונן, הוא מרצה בחסד, הוא לוקח את היצירות שעליהן הוא מדבר מערבב עם ידע האומנות הקלאסי ומתבל בפילוסופיה וברעיונות אישיים. התוצאה היא הסבר חדש ורענן ליצירה מוכרת. הוא תמיד מסתכל על ה”מאחורה” של היצירה. ההסברים הקלאסיים ברורים, אבל הוא מוסיף מידע אישי על האומן שמשתרבב לתוך היצירה, פרט שלא ראינו שמשנה את החשיבה.

למה חשבתי עליו כי מריה גאינסה עושה כמעט אותו הדבר בספרה הממואר “עצב הראייה”.

11 סיפורים בעלי יסודות ביוגרפים של מריה, מבקרת אומנות ארגנטינאית, בעלת ידע אומנותי. היא נוכחת בכל אחד מהסיפורים, לא רק היא נוכחת אלא גם הציירים המיוחדים שהיא מעריצה וציוריהם. דרך הציורים והציירים היא רואה את חייה.

״אנחנו כותבים על דבר אחד כדי לספר על משהו אחר״ היא אומרת בפתיחת הספר ונשארת נאמנה למשפט זה.

בסיפור הראשון היא משמשת מדריכת טיולים פרטית עבור זוג שמעונין לרכוש יצירה. ציור האייל של דרה מעלה במוחה מחשבות אסוציאטיביות לאירוע שקרה לחברתה. יש הקבלה בין האירוע לציור. וכך בכל סיפור וסיפור. דמותה מופיעה כניצוצות בתוך סיפוריהם של גדולי הציירים, אל גרקו, טולוז לוטרק, אנרי רוסה, קורבה ועוד. מה שמאשש את העובדה שהיא חיה בכל רגע נתון את האומנות. בכל הזדמנות המוזיאונים עבורה הם מפלט. כמו מקלט לאנשים בזמן מלחמה.

המבנה הסיפורי שלה כבש אותי והפך אותי לסוג של בלש. היא מתחילה בסיפור של אירוע, אפילו נסיעה עם חברים לים, או לסקי, או שיטוט ברחוב, משם המחשבות שלה מתגלגלות לציור או לצייר. היא מספרת על הצייר, מתארת את הציור, את ההתלהבות שלה ממנו, את הרגשות שלה כלפי הציור, או כלפי האידיאולוגיה של הצייר. ואני כל כולי סקרנית לדעת כמו בספר מתח איך היא תחבר את הציור לאירוע האישי שאיתו פתחה את הסיפור, ומה יקרה בסוף עם אותו אירוע שהיא התחילה לספר בו. באף סיפור לא הצלחתי לנחש את סופו.

את הסיפורים שבהם היא משתפת את הקורא במחשבות אישיות שלה, פחד מטיסות, חרדות, זוגיות, לידה קרובה, ואת כל המחשבות הללו היא שוזרת בתוך ציורים והסברים על הצייר והציור.

הקריאה בספר אתגרה אותי, כל אזכור של ציור מיד חיפשתי אותו ברשת. הסופרת שלחה אותי לראות ציירים שלא שמעתי עליהם, למשל “ים סוער ” של קורבה, גיליתי ציור שהפעים אותו והרגשתי כאילו אני מטלטלת בים הגלים הסוערים. ואכן לדעתה קורבה היה אדם מיוסר שרק המים הצליחו לגרש את השדים שלו. היא מזכירה  את הצייר פוג׳יטה צייר יפני צרפתי שצייר חתולים. הגיע מיפן לצרפת אח”כ חזר ליפן ושינה שוב ושוב את דעותיו והפך להיות לא עצמו.

מכל הסיפורים התרשמתי מסיפור שבו היא יושבת בחדר המתנה לתור לרופא, עינייה מבחינות בציור של רותקו. לדעתה הציורים שלו נכנסים אל הקיבה כמו כדור אש, שיח בוער שאינו מתכלה. מכאן היא מגלגלת במוחה על האמן ומנסה לעמוד על ציוריו. אחד ההסברים המענינים שקראתי.

על אנרי רוסו, אומרת  שהדימויים שיוצאים מראשו רעננים כמו ציורים של ילד בן 6.  מכל הציירים שהזכירה ואת חלקם הכרתי היטב, התאהבתי ברוסו, בכיתי כשקראתי את הביוגרפיה שלו.

כל עשר הסיפורים הובילו אותי לסיפור האחרון, לאמן הנפלא אל גרקו.

לא החלטתי אם זה ספר אומנות, או ספר עיון על ציירים, או רקע היסטורי על החיים שלהם על התקופות שלהם, אידיאולוגיה שלהם או שזה ספר של מחשבות והגיגים של הסופרת, כשהאומנות שמלווה אותה כל חייה משובצים בו.  בכל מקרה הספר הזה הוא קסם, שנוגע בך כמו טיפה בים, טיפה של צבע שהולך ומתפשט ומתרחב,  עד שהופך לכוכבים בתוך הלב, ככה אני הרגשתי.

לא רציתי שהספר יגמר. קראתי כל מילה ולקחתי אוויר, ועוד מילה ולקחתי אוויר, הספר כבש אותי, נגע בכל מילימטר מרובע של העור שלי. כשהבנתי שאני יכולה לקרוא אותו שוב מהתחלה ולהתעמק בו, רק אז יכולתי להמשיך לקרוא בו ולהנות ממנו. “עצב הראייה” הוא ספר חכם ששלח אותי ללמוד ולהכיר יצירות שלא הכרתי וציירים שלא ידעתי בכלל על קיומם.

ממליצה? ברור, ספר לא רק לאוהבי האומנות.

עצב הראייה, מריה גאינסה

מספרדית: רינת שניידובר

הוצאת: תשע נשמות, 2025

מוזמנים לקרוא מה חשבתי על ספרו הנפלא של יונתן הירשפלד לדעת ציור

אמריקה, ספר עם גלים – אוריאל קון

הספר אמריקה הוא קלידוסקופ צבעוני בתנועה.

אני אוהבת לקרוא ספרי ממואר, או יומן, או הגיגי מחשבות של סופרים. התחושה היא שהסופרים מכניסים אותי לביתם פנימה, נותנים לי הצצה אל המחשבות שלהם, אפילו אולי לסודות הקטנים, שלא העזו לספר, ועכשיו כן.

אוריאל קון עלה לארץ מבואנוס איירס, למד בינוי ערים בטכניון וארכיטקטורה בבצלאל, התגורר בירושלים וכעת מתגורר בתל אביב. הקים את ההוצאה הקטנה גדולה והאיכותית “תשע נשמות”. הוא עורך ומו”ל של ההוצאה. אוהב יופי, אסתטיקה, צבע, מוסיקה, שתייה, אומנות, קריאה, ובייחוד את בנותיו.

אוריאל אוהב לבטא את עצמו בעיקר בכתב, אינו חוסך מחשבות, אבל בשיחה איתו הוא כל כך שונה, איש עדין רגיש ובעל לב רחב, שאינו פוגע במי שעומד מולו.

לכן הקריאה בספרו “אמריקה” סיקרנה אותי.

בכל פעם כשאני קוראת אותו אני נפעמת מהעובדה, שהשפה העברית אינה שפת האם שלו. הוא בקיא בשפה, מכיר את כל צירופי הלשון ומשלביה.

“אמריקה” הוא כמו יומן מסע, לא רק מסע של מקומות, אלא מסע נפשי של הגיבור. אולי אגזים ואומר, מסע התבגרות.

פותח את ליבו כאילו היה בית,  הרי הוא ארכיטקט, ובכל פינה, בכל חדר בבית, בלב הפנימי שלו ניתן למצוא את המחשבות שלו על הקיום, על החיים, על הבושה שבו, על האושר שלו, הוא מדבר ומשתף על הקריאות הספרותיות שלו.

ויש בו ביקורת, ביקורות על אנשים, שאינם נעים קדימה, שאינם זזים, שאולי נתקעו. אנשים מתבוננים במסכים וחושבים על אתמול על המחר ועל האחרי.

בגוף ראשון הוא משתף את הקורא במסעותיו ובמחשבותיו בעיקר ברחובות ניו יורק. בשיטוטיו הוא מעלה הגיגים שבהם משלב  את כל אהבותיו, כתיבה, מוסיקה, שתיה ובייחוד פילוסופיה פנימית אישית שלו שמשתלבת עם החוץ. התנועה של חוץ ופנים נמצאת לאורך כל הספר.

וכך תוך כדי טיוליו, כל החושים מתערבלים יחד ומסחררים את הקורא. הוא מתבונן בעין ביקורתית ובעין של אמן, בוחן בעיניים של ארכיטקט את מבנה המוזיאונים, בביקור במוזיאון המומה הוא מרגיש שמה שמציל אותו זה היכולת להתבונן במבקרים, הוא יכול להסתכל על כל הבחורות איך מתלבשות איך הם מקדישות את הזמן שלהם ללכת למוזיאון.

זה יומן. הוא כותב ממש, יום, מספר, יום ראשון, יום מספר ארבע, “התעוררתי מוקדם ב-7:00 בבוקר אני מתעורר מסתובב בסוהו.” אהבתי את התחושה הזאת, כאילו אני יחד איתו סועדת בניו יורק. אוהב ללכת, לשוטט, לבדוק את העיר ברגליים שלוקחות אותו לכל המרחקים, בעזרת המילים הוא מצייר לנו את כל מה שהוא רואה ואני כמו מצלמה שצועדת יחד איתו על הכתף.

אוריאל קון הוא איש מלא, גדוש ותאב חיים והשכלה. אהבתו לקריאה מאוד חזקה, כשעלה לארץ קרא רק ספרים בספרדית שאותם רכש בחנויות יד שנייה וויתר על ארוחת צהרים על מנת לרכוש ספר, יש משהו יותר מרתק מכך?

19 שנים לקח לו לשכתב, לערוך ולהקליד את המסמך שלפנינו. בתוכו משולבות הערות עריכה, מחשבות על הטקסט, אותי ריתקו הערות, דרכם יכולתי להבין את מחשבותיו כעורך ההוצאה וכמו בלזאק, או הוגו, הוא משתף את הקורא בלבטי העריכה, בדיוק המחשבה.

ספר גדוש ביופי וצבע, מלא במחשבות חכמות ואנושיות. ביקורת נוקבת לצד אהבה מוחלטת. פתיחות אישית שחושפת את הלב.

כשקוראים את המחשבות שלו על אמריקה שיש ביניהם גם על ישראל אנחנו מבינים בדיוק את הבחירה שלו בתרגומים של סופרים כמו וולטר בנימין, צוויג , ביסיו,

הקריאה בספר הייתה לי כמו ישיבה של יום שלם במסעדה עם אוכל שמוגש בשפע, מהבוקר עד הערב. מנות קטנות או גדולות, טעימות פחות, טעימות יותר, מנות שאהבתי ולא אהבתי. לא יכולתי לאכול ולהכיל את כל המנות, לכן קראתי את הספר לאט לאט ובמשורה.

הטיול החיצוני על פני כמה ערים ויבשות הוא למעשה טיול פנימי אל נפשו המלאה וססגונית של הסופר. ממליצה בחום לטייל יחד איתו במחשבותיו הפנימיות. לא תצטערו, אני בטוחה שתעצרו לרגע ותשאלו מי אני ומה אני בעולם. אמריקה הוא ספר שעושה גלים.

אמריקה, אוריאל קון

הוצאה: תשע נשמות,2025

לב המאהב – לילי קינג

הספר לב המאהב הוא סיפור אהבה קורע לב ארוך ומורכב.

 הקריאה בספר “לב המאהב” גרמה ללב שלי להתרחב ולהתכווץ, להתרחב ולהתכווץ אבל בעיקר להתכווציות בלתי רצוניות.

נושא הספר נשמע לי בנאלי, משולש אהבה, שני חברים ובחורה אחת. נו, חשבתי לעצמי מה כבר יחודש לי כאן?  אבל מהפתיח וההקדשה נשבתי במילים, בדמויות, בכתיבה ובהכל. לילי קינג יודעת לספר ברגש רב את הסיפור וגורמת לקורא למנעד של רגשות.

הגיבורה המוכנה בפי חבריה ג’ורדן, מ”גטסבי הגדול”, שמה האמיתי מתברר רק בסיום הרומן, היא סטודנטית לתואר ראשון באנגלית. היא חולמת להיות סופרת. הסיפור נפתח בהצגת עבודתה על ידי הפרופסור, את העבודה הגישה על דפי בריסטול כתומים שנותרו בביתה מחג ליל הקדושים. “תולדות החיים והמוות” נקרא החיבור. הפרופסור מציג את העבודה ואף משבח אותה. לפניה יושבים שני סטודנטים הכי חכמים בכיתה, היא רואה את הגב והעורף שלהם. סאם ויאש, שני חברים טובים, חכמים ובקיאים בספרות. “שניכם הייתם ההשכלה האמיתית שלי.”

המפגש עם שניהם סוחף אותה לעולם שלא הכירה, ליצירות ספרות שלא ידעה, או רק שמעה, לחיי חברה חדשים ולמשחק קלפים מיוחד שהמציאו ומשם שם הספר “לב המאהב”.

היא וסאם הופכים להיות זוג, כשיאש תמיד נמצא בסביבתם. היא שבויה בקסמי הידע הספרותי של סאם, למרות שאינם מתאימים, הקשר בינהם מתהדק והופך להיות מוזר, קשר וחברות של נעורים ותשוקה שלא בדיוק מתממשת. הזוגיות בינהם ידעה עליות ומורדות, סאם מורכב ודתי, כשהם נפרדים הוא כותב משפט פוגעני שמלווה אותה בהמשך. ג’ורדן הפגועה מחפשת מרפא. כשהיא נפגשת עם יאש, חברו הטוב של סאם הם מתאהבים, הקשר עם יאש הוא לגמרי שונה, יש ביניהם קשר מאוד טוב מאוד קרוב מרגישים כאילו הם מבינים אחד את השני קוראים אחד את השני מבלי לדבר מביטים.

הם מתבגרים יחד, כל אחד מחפש את מקומו בעולם, האהבה בינהם מתחזקת, הקשר מיוחד, קשר שניתן בקלות לקנא בו. האהבה אינה אהבת נעורים, אלא אהבה בוגרת, אהבה של הבנה, תשוקה, התייעצות. כשהיא מתלבטת האם להינשא, היא אומרת למעסיקה שלה שהיא בסך הכל בת 23 וזו עונה לה שישרף לוח השנה מה לוח השנה יודע על אהבה. משפט שמקפל בתוכו את עוצמת האהבה של שניהם.

אלא שמשהו משתבש. אישית עמדתי מול הדפים נעצתי באותיות עיניים  ואמרתי, אני לא מאמינה. הרגשתי בדיוק כמו הגיבורה. עצב אחד גדול.

בחלק השני של הרומן ג’ורדן בוגרת, נשואה אמא לשני בנים , סופרת מצליחה. היא עצמה מתמודדת בחייה עם משברים. ואז מפגש מחזיר אותה לעבר. עכשיו היא תצטרך להתמודד עם העבר והווה שלה. על פניו  נשמע בנאלי, אבל לא. לילי קינג מצליחה ליצור מתח ואנושיות בתוך סיפור האהבה המורכב הזה.  כמו הגיבורים עברתי טלטלה, בכיתי וכאבתי איתם. היו לי רגעי אושר באהבתם ורגעי עצב וכאב, ממש כמו החיים עצמם. הספר מעלה שאלות פילוסופיות וסוחף את הקורא בחיפוש אחר תשובה. גם אני התלבטתי עם הגיבורה. היו פעמים שדיברתי לדפים ומילמלתי “לא, אני לא מאמינה.”

לילי קינג יודעת לכתוב סיפור אהבה שזור ביצירות מופת ספרותיות, הסיפור פשוט לכאורה אבל לא, הוא אנושי וכואב. יש בו הומור וחוכמה. אהבת נעורים שמשפיעה על חיי הגיבורים בהמשך. אהבה שמלווה אותם כל חייהם. לילי קינג יוצרת מתח ומיסתורין ביחסים בינהם מה שגורם לקורא לסקרנות.

כל כך נקשרתי לדמותה של ג’ורדן מנערה תמימה הפכה לאישה מוכשרת ומצליחה. אשה שדחקה הצידה את אהבת הנעורים והמשיכה בחייה.  בין בכי לצחוק נמשכתי לסיפור שלה, לא רציתי שהספר ייגמר.

רומן עדין ורגיש על אהבה, החמצה, ובעיקר על חברות.

לילי קינג היא סופרת מוערכת, זה הספר השני משלה שתורגם לעברית את ספרה “אופוריה” לא קראתי ואני רצה מהר לקרוא אותו. מחכה לתרגום ספרים נוספים שלה.

ממליצה בחום, ומקנאה על החוויה שיעבור מי שעומד לקרוא אותו.

לב המאהב, לילי קינג

מאנגלית: מעין זיגדון

הוצאת: פן וידיעות ספרים,  2025

בוקר של התחדשות, של נורא וברוד היה אצלי בסלון.

אחרי שעברנו מסע עם זריפה גיבורת ספרה “נורא ובארוד” הגיעה אלינו אושרת עם, זריפה,  גיבורת ספרה, שאליה הצטרפו כל הבנות שלה ושבט הנשים, וסיפרה לנו על המסע שחוותה בכתיבת הספר. מסע בין דורי. מגיל קטן כינתה אותה אמה “נורא ובארוד”, אש וגופרית, זה היה עבורה שם גנאי. המסע שלה החל כמסע של ריפוי. אחרי שעשתה תארים רבים והיו בחיקה תעודות, היא הרגישה לא מסופקת, רגשות האשמה ליווה אותה אפילו עד לרגעי השינה בסיום היום.

“עד שלא תכתבי ספר הנשמה שלך לא תירגע” אמרה לה מתקשרת. לאחר שיחה עם איש יקר שהוסיף והמליץ לה לשמוע סיפורים מבני משפחתה היא יצאה למסע.  מצוידת במחברת, עט ואביזר הקלטה החלה את דרכה. מסע לא קל היא סיפרה. שנים שהרגישה לא מחוברת למשפחתה והנה עכשיו היא לומדת להכיר אותם, כל אחת מהדודות חיכתה לה עם חמישה סירי תבשילים וסיפורים רבים. בין התבשילים ועט הכתיבה היא מצאה את הרגש של הכתיבה והתחברה למשפחתה. “המטרה היתה להקשיב לדודות שלי, כל דודה חיכתה שמישהו ישאל אותה ויבקש ממנה לספר את הסיפור שלה.” אחרי שסיפרו לה, היא יצאה לספר את סיפורן. אושרת היא מספרת סיפורים אמיתית ובחסד. היא מספרת בעל פה כמו שהיא כותבת. בהמון צבע, ציור ותיאורים מרגשים.

נארווה הכפר בהרי כורדיסטן הגיע גם הוא אלינו. מצגת מרהיבה ביופיה ובצילומי הכפר המחישה לנו את הסיפורים מהספר. על המצגת הופקד אסף, בנה המהמם של אושרת, המשך בין דורי.

הסלון שלי שהיה מלא וגדוש בנשים סקרניות הרגיש באנרגיות שעטפו אותו. ישבנו מהופנטות מהסיפורים האותנטיים, מהתמונות שעל הקיר, מהשיחה עם שפיקה, אחות סבתה, שגילתה לנו פרטים, כמו איך התנהגו הנשים בלידה, במחזור. ידעתם שהן השתמשו בקש של הפרות במקום תחבושות הגייניות?

בוקר מוצף באנרגיות, בוקר שבו הצטופפו חמישים אנשים ואליהם הצטרפו אימהותיהן וסבותיהן ולא הרגשנו שצפוף.

תודה לך אושרת שחלקת איתנו את המסע שלך ושל נשות משפחתך. פתחת לנו פתח להתחלת המסע האישי של כל אחת ואחת. תודה על בוקר קסום, מרגש ואחר.

תודה לחברתי לי-את הלר על הצילומים והקלטת המפגש.

מוזמנים לקרוא מה חשבתי וכתבתי על נורא ובארוד

חולשה לגנרלים – מיכל זמיר

חולשה לגנרלים הוא ממואר אישי של מיכל זמיר, על אף שהדמות היא חסרת שם לאורך הרומן.

מיכל זמיר, בתו של ראש המוסד צבי זמיר מספרת על ילדותה והתבגרותה בשכונת צהלה ובהמשך בתל אביב. לאורך הרומן היא אינה  בעלת שם, כאילו רצתה להרחיק עצמה, אולי לומר שהיא מערבבת בדיה עם זיכרון.  היא בוחרת לפתוח את סיפורה בשנת 1973 כמה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים בערב פסח, שבו התבצעה פריצה לביתם בזמן שהם שהו מסובים אל שולחן הסדר בירושלים. הפריצה אולי מסמלת את החדירה שלה עצמה אל עצמה, ואת החשיפה האישית, כמו שהפורצים נכנסו וראו את הבית, כך היא, מזמינה את הקורא אליה פנימה.

מיכל גדלה בשכונת צהלה, שכונה של אנשי צבא בכירים, רובם גנרלים. הבית שלהם היה היחידי בשכונה שלא הייתה לו גדר, כאילו שאין להם מה להסתיר. תמיד הכל נקי ומסודר ומונח במקומו, ואיש לא התרוצץ בתחתונים. כילדת צהלה היא עמדה בניגוד לילדים משכונות אחרות, שהיו בעל יכול פיסית ויכלו בקלות ל”פרק” את בני צהלה, מה גם שהם הסתכלו עליהם כמו על סנובים ועשירים.

מיכל מתגלה כנערה שפורצת את הגבולות, תחילה גבולות פיסים של השכונה, ובהמשך גבולות התנהגות, עישון, חריכת דלת הרשת ובהמשך עזיבת השכונה לטובת תל אביב והבוהמה של אותה תקופה. מגורים עם משורר ידוע, המבוגר ממנה בשנים רבות, ומסעדן מוכר שחושב רק על עצמו. היא מעולם לא הלכה בתלם שחשבו שבו היא צריכה ללכת. היא זו שקבעה את גבולותיה וחייה.

הספר נכתב כתיאור ותיעוד חייה שלה, יש בו רכילות, לדעתי, על אנשי השכונה ומה חשבו השכנות על רות דיין, ואיך זה שלא מפריע לה כלום ושיש לה חיים משלה שמשה חוזר באמצע הלילה. המון דמויות מהברנז’ה חלקם מופיעים בשמות שלהם וחלקם ללא שם והקורא מנסה לדעת ולהבין מי זה מי, לפעמים הוא מגלה לפעמים לא.

קראתי את הספר לקראת הרצאה עליו, ונדמה לי שאני בין היחידים שלא בדיוק התלהבה ממנו. מיכל זמיר יודעת לכתוב. בכתיבה ברורה ישירה, מדויקת אפילו מדויקת מאוד היא מתארת את מחשבותיה ואת האירועים שחוותה. לצערי הסיפורים לא ענינו אותי, ואף לא נכתבו בדרך סקרנית, בעיני זו היתה מסירת אינפורמציה עטופה בתיאורים, חסר לי הרגש. מה שהיה למשל בספרה של נעמי לויצקי “ילדה רעה” שבו היא מתארת את עצמה כמודרת, ומכנה עצמה, ילדה רעה, נעמי העבירה בצבע ועניין את אותה התקופה ואותם האנשים.

יש לו, לספר, נקודות זכות.

 בין הסיפורים והעלילה שלה היא משחזרת תקופה, שחזור מדוייק של מלחמת יום הכיפורים ולאחריה, ההפגנות, המורל הנמוך בעם והשינוי שחל בעקבות המלחמה. מיכל התבגרה  והתפקחה עם המדינה. ובינהם  יש תיאור של הטבע של השדות מסביב לבתים שפורחים ועדיין לא נבנו עליהם בתים, שדות שהיו שדות בור והם סמל לתקופה, תקופה תמימה שלאחר מלחמת ששת הימים והתפוררות התמימות.

שם הספר “חולשה לגנרלים” אינו רק החולשה הנשית לאנשי צבא, אלא חולשה של המדינה לסגידה לאנשי הצבא, העמדתם כמורמים מעם. ההערצה למין הגברי החזק שבטחון המדינה מופקד בידיו. בשם הספר יש ביקורת על הצד הגברי בחייה וגם במדינה שלנו.

היא מספרת שישעיהו ליבוביץ הגדיר את אחד החברים שלה כגיבור “הוא היה תותחן במילואים” וזה היה חשוב לו, לישעיה ליבוביץ עד  שהוא חזר והדגיש את זה כמה פעמים, כי לא מדובר באיזה ביטניק חשישניק יפה נפש פציפיסט.

רומן אישי, רטרוספקטיבי, ממואר, שמשלב תקופה עם סיפור אישי. אישית לא התחברתי ולא התלהבתי, הקריאה לשיקולכם.

חולשה לגנרלים, מיכל זמיר

עורכת: שרי גוטמן

הוצאת: אחוזת בית, 2025

שם מסך – מעין רוגל

הספר שם מסך הוא גאוני, וזו אינה אמירה סופרלטיבית, זו האמת בעיני. הגאוניות  שלו היא הסופרת. אני אוהבת את כתיבתה של מעין. מעין היא סופרת רבגונית שעוברת בין סוגי הז’אנר בקלות ובמיומנות נפלאה. היא נעה בין מתח לפרוזה, לעיון ופנטזיה. הבחירות באיזו דרך תעביר את המסר שלה הן בחירות נכונות. הספר מדויק כל כך. מבחירת השם  ועד הכריכה המרצדת שלו. בתחילה לא התיחסתי לעטיפה, ראיתי בה כתם שחור כחול עם כיתוב זרחני, באמצע הקריאה הבנתי את קידמת הכריכה ואת החלק האחורי של הספר. גאוני ממש.

עבנו רבע מאה. לא להאמין, שבעוד כמה ימים יסתיים לן רבע מהמאה. ראשית המאה, תחילת המילניום זכורה לי כפחד שהציף את התקשורת, באג אלפיים כינו את הפחד. המחשבים והאינטרנט היו עדיין בראשית דרכם. עם המעבר לשנת 2000 לא היה ברור כיצד המחשבים יעקפו את האפסים של המילניום. הפחד היה גדול ונוראי עד כדי כך, שכל המערכות הממשלתיות יפלו. הוראה היתה לכבות את המחשבים בשעה אחת עשרה, כדי להימנע מהבאג.

סביב ימי סיום האלף ותחילת האלף החדש טווה מעין רוגל את הסיפור העלילה. העלילה נעה בשני עולמות, האחד גלוי השני נסתר, האחד מפחיד השני מיסתורי. וככה בלי להרגיש שקעתי אל העבר שהפחיד  כמעט חצי עולם, שקעתי לעולם שעד היום אני בקושי מבינה אותו, עולם המחשבים, הסייבר, צ’אטים, פורומים וחדרי משחק. שקעתי לעולם הפשע. שקעתי לעולמה של הגיבורה.

שי, שוטרת בעלת שיער קצר, בגלל המראה הנערי שלה  ובגלל שמה טועים לחשוב שהיא גבר. לשי עבר קשה, היא גורשה מביתה לאחר שהוריה גילו את העדפותיה המיניות ונזרקה לרחוב, לאחר שעברה גילגולים רבים היא הגיעה ליחידת המשטרה בירושלים. היא הוצמדה לאבשי לפני חודש. אבישי הוא סוג של אב מגונן שעוקב אחריה שומר עליה מכל משמר לא שואל שאלות מיותרות, הוא זה שהציל אותה. אהבתי את דמותו לא רק כמגונן ושומר, אלא כאדם חכם שמאפשר לה להבין כיצד עליה לפעול.

שי בקיאה במחשבים, את רוב זמנה היא מבלה בחדרי צ’אטים ומשחקים, שמות בדויים ומסכים שנעלמים. עכשיו לפני המילניום החדש היא נכנסת לחדרים מסתורים ומשחקים, שאחד מהם מוביל אותה למזימה ותוכנית לשעות המעבר של המילניום, שבהם יופסקו המחשבים לפעול. במהלך המשחק היא חייבת לבצע פעולות שבהם נדרשת מיומנות מחשבים, כניסה ויציאה מהחדרים, ביצוע מטלות שאם תעבור אותם תוכל להמשיך הלאה במשחק. במהלך המשחק היא מכירה את עוצלי, שם מסך של מישהי ששי סקרנית לגביה. וכמו במחזה עוץ לי גוץ לי, עוצלי מבקשת ממנה שתיתן לה בתמורה למה שהיא עושה בעבורה. שי נשבית בקסמה, ההתאהבות בלתי נמנעת.

אבל מעבר למסכים ולדמויות שאינן נראות יש מציאות, עולם הפשע שבחוץ. שי רוצה בכל כוחה לעזור בפתרון החקירה והפשע שעומד להתבצע. שי נעה בין שני העולמות. עוצלי מהפנטת אותה, מקרבת ומרחיקה אותה, מגלה לשי פרטים רבים עליה שמפחידים אותה. היא מרגישה שהיא נתונה בידיה של אישה שאינה ממשית כלל. שני העולמות מתנגשים, עוצלי או החקירה שחשובה לה?

“שם מסך” הוא ספר שמתרחש בעולם אפלולי, זה המציאותי, פשע וחקירת משטרה וזה של המחשבים, עולם לא ברור. טבעי ששי הצעירה היא זו שתדע כיצד להתנהל בין מסכי המחשב והחדרים. מפקדי המשטרה הם קשישים מולה ואינם מתמצאים בטכנולוגיה המשתנה.

הספר איתגר אותי בקריאה הויזואלית שלו, היה לי קשה לקרוא  את ההתכתבויות של שי ועוצלי, אתגר נוסף עבורי היה ההבנה המחשבתית של כניסה לחדרי צ’אט, לצאת, להעלם, לבלוש אחרי פושעים.

מעין רוגל יודעת לבנות  דמויות. הדמויות שלה עגולות ומהימנות. כמן כן היא יודעת לבנות מתח. סיקרן אותי ומשך אותי לקרוא, אם וכיצד תצליח שי לתפוס את הפושעים, ומיהי עוצלי שמהפנטת את שי.

המעבר בין העולמות, הסודיות ותנועתיות שבו היפנטו אותי. זה אינו ספר מתח בלבד, זה רומן  על גיבורה בודדה שמחפשת את מקומה ומחפשת הכרה. השילוב בין המתח לדמותה הנפלאה של שי יוצר עניין מעבר לסקרנות של מה יקרה.

החזרה לימי סוף המילניום היתה מדויקת. מעין רוגל חקרה עד לפרטים הקטנים את התקופה, היא בדקה כי מתפעלים מחשבים, איך מתחברים דרך טלפון והתשלומים על הטלפונים הביתיים שלא היו כמו היום. פרטים מדויקים על מסיבות, תיאור הרחובות בקור של ירושלים. ברגע אחד הקימה לתחייה תקופה ומקום באופן מהימן ומשכנע.

משפטים חכמים שאהבתי:

אל תעשי שום פעולה אם אין לך שליטה על התוצאות שלה.

זה לא שוד, אלא שחרור כסף דיגיטלי ללא קורבנות.

כמו לעבור במערכת ביוב ואז לפרוץ לבית דרך הברז.

הספר הוא אחד משלושה ספרים, זו אינה טרילוגיה, כל ספר הוא עצמאי, לפעמים יש פרט אחד שעובר מספר אחד לשני, אך אינו משפיע על הקריאה, המשותף לשלושת הספרים הוא העולם האפל והמיסתורי, עולם שמצליח לאחוז בקורא ולא מניח לו עד שהוא מסיים את הספר.

ממליצה מאוד.

שם מסך, מין רוגל

ליווי ויעוץ ספרותי: נועה מנהיים

הוצאת: מרווחים, 2025