הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
נמר בירושלים, ספרו הנפלא של אורן ולדמן
נמר בירושלים, ספרו הנפלא של אורן ולדמן
עכשיו סיימתי את הקריאה בספר “נמר בירושלים”
ולפני שיעלמו ממני התובנות,
- ספר ביכורים מפתיע.
מצליח לרתק את הקורא בסיפור בגוף ראשון.
רעיון מבריק לחבר בין יצירת מופת שלא שמעתי עליה מהמאה ה-12 לשנת 1972.
סיפור התבגרות והתגברות הכתוב בעדינות וברגישות.
החזיר אותי בהתרגשות לימי נעורי, אני וגיבור הספר בני אותו הגיל.
מה לנער בן 16 בכיתה י’ בשנת 1972, שנה שבה הגשם מאחר לבוא ולספר מהמאה ה 12 ?
התשובה לכך נמצאת בספר “נמר בירושלים”, ספר עדין כמו פנינה.
ערן, ילד שקט, אומנותי, אוהב לצייר, רוצה להתקבל לפנימיית אומנות. ערן חי עם אב שדואג לו בבית מלא בשתיקות. אמו עזבה כשהיה בן שש, ממנה מקבל מכתבים פעם בשבועיים במעטפה כחולה עם ריח הבושם שלה.
ערן אינו מתבלט ולכן מהווה מטרה לנערים החזקים בכיתתו שמקניטים אותו. הוא משובץ במסגרת מחויבות חברתית לשמש מלווה לחולה ערירי באחת המחלקות הפנימיות בבית החולים. בעוד חבריו משובצים למד”א או הג”א, תפקידים “נחשבים” מוצא ערן את עצמו מול אדם ערירי השוכב במיטה ,אינו קם ,אינו מדבר, וכולו מצטנף במיטת חוליו. לאט לאט נרקמת בין השניים מערכת יחסים. ערן העושה את מחויבותו כחובה, מגלה כי האיש השתקן המדבר בעברית גבוהה הוא דב גפונוב, עולה מרוסיה / גרוזיה, שתרגם את יצירת המופת של המשורר הגרוזיני רושתה רוסתווילי.
החיבור בין דמות הנער הבדיוני לדמותו המציאותית של דב גפונור המתרגם היא נפלאה, גאונית ומרתקת. הסופר הצליח ביכולתו המבריקה לגשר בין שני אנשים, האחד בדיוני והשני מציאותי. לכל אחד משלב לשוני מה שיוצר אמינות, דב מדבר בשפה גבוהה וערן מדבר כמו נער בשנות השבעים. הקשר ביניהם מוביל את ערן להתבגרותו, מוביל אותו לנתב ולמצוא את דרכו בעולמו ולקבל החלטות. ויש לערן הרבה החלטות שהוא צריך לממש.
דווקא בבית החולים הוא מוצא אפשרות להביע את מחשבותיו. הוא לומד להקשיב לסיפוריה של חווה, נערה שהכיר במסדרונות בית החולים. להקשיב לדב וכאביו. בית החולים מרפא גם אותו ואת בדידותו.
לכתוב עלילה בגוף ראשון ולרתק את הקורא היא משימה שאינה קלה. כתיבה בגוף ראשון עלולה לעייף את הקורא. ערן מצליח לספר את סיפורו באופן קולח ומרתק, הקורא נשבה בדמותו של הנער העדין והרגיש, שלאט לאט מגלה את כוחותיו ויחד איתו צועד אל התבגרותו. במסע ההתבגרות שלו הוא מתחבר לדמויות נוספות שמהוות אבני דרך במסעו. חווה הנערה מבית החולים וסשה חברו לכיתה, עולה חדש דחוי ומושא להתעללות.
הספר מגיע לשיא ביום השוויון, יום שלאחריו מתחיל האביב.
יופייה של האומנות ואהבתי הרבה לספרות היא, שבאמצעותה ניתן לחוות בעוצמה את החוויות האישיות. הקורא עובר ומזדהה עם הגיבור. כך הרגשתי בקריאת העלילה. ערן ואני בני אותו הגיל, הבדידות שחווה והרצון למצוא את עצמו בחברת הילדים המקובלים, ההתבגרות שלו וההבנה שעליו לעשות את מה שהוא מאמין החזירו אותי לתקופת התיכון. לימים של חברים, חיכוכים, מושאי הערצה והחיפוש העצמי.
היופי הנוסף ביצירה היא יכולתו של הסופר לגרום לקורא להקשר לדמות, לחוות איתה את התחושות והרגשות הפנימיים, לעצור ולקחת אוויר ברגעים הקשים ולעודד אותה. זה מה שקרה לי, חוויתי את ערן כאילו היה לידי, הרגשתי אותו ואת החוויות שלו.
מעבר להזדהות עם הדמות ולבדיקה אישית של הקורא עם העלילה, יופייה הענק של העלילה הוא ההכרות עם הספר “עוטה עור הנמר” ועם דמותו המרתקת והמיסתורית של גפונוב, המתרגם. אורן ולדמן הצליח לחבר בין שתי הדמויות בגאוניות. לא הרחיב, לא העיק על הקורא, סיפר במסתוריות והצליח להקביל בין שתי התקופות, זו של המאה ה-12 וזו של שנות ה-70 בא”י. שמחתי שהחייה יצירה שמעטים יודעים על קיומה, כשסיימתי לקרוא את הספר כל רצוני היה לקרוא את אותו ספר לא מוכר ומסקרן.
יש משהו משמח בספר ביכורים מוצלח. משמח ומרגש יותר ספר ביכורים מוצלח שאינו מורגש כספר ביכורים.
מחכה לספר נוסף.
שמחה על ההוצאה הטרייה “שתיים” הוצאה לאור לספרות מקור בעריכת אורנה לנדאו ומירי רוזובסקי שמביאה לקורא משב רוח רענן בספרות הישראלית.
ספר עדין, רגיש, שנקרא באחת. ממליצה בחום.
לסקרנים, כמוני, מה לאורן ולדמן וליצירת המופת “עוטה עור נמר” מוזמנים לקרוא כאן
נמר בירושלים, אורן ולדמן,
שתיים הוצאה לאור, 2021
גברים ללא נשים – הרוקי מורקמי
שבעה סיפורים על בדידותם של גברים. סיפורם של גברים הנאבקים בבדידות או בפרידה מבנות זוג.
כותרת הספר שאולה מקובץ הסיפורים של המינגווי.
כמי שמעריצה ואוהבת את כתיבתו וסגנונו של מורקמי, כל ספר חדש משלו הוא חגיגה נפלאה עבורי וברור שאיני מחמיצה אותה. הספר “גברים ללא נשים, הוא חגיגה, קטנה. כי אישית אני מעדיפה רומנים על פני סיפורים קצרים.
היתה לי ההרגשה שמורקמי הציב מולו טענה, האם גברים יכולים לחיות בלי נשים? ואת התשובה הוא נותן באמצעות סיפורים. התשובה ברורה לקורא, זוהי שאלה רטורית. האם ניתן לחיות ללא נשים? הרי “זכר ונקבה ברא אותם.” האל ידע מה הוא עושה. או כמו שאומרים במשפט הקלישאי “אי אפשר לחיות עם נשים ואי אפשר יותר לחיות בלעדיהן”.
“גברים ללא נשים” הוא ספר על גברים ובדידות. סיפורם של גברים עם ניסיונות ההתמודדות שלהם עם צער הפרידה.
מורקמי נותן הצצה לעולם הנפשי של הגברים. הוא בוחר בסיפוריו מגוון של גברים, רופא, סופר, שחקן, בעל בר, אדם שאינו יוצא מביתו. בכל הסיפורים המסקנה שאני הגעתי אליה מהקריאה וגם מורקמי היא, שגברים אינם יכולים ללא נשים, גם אם הם יעטו שריון ויבנו חומות הגנה, יגיע הרגע שבו הכל יקרוס.
חלק מגברים הם אינם מי שהם, שחקן שהמשחק עוזר לו לברוח מהחיים המציאותיים, מנחת פלסטי שמשנה ומשפץ איברי גוף, נער המאמץ דיאלקט של מחוז אחר, קנסאי. לכל הדמויות מסכות אחרות שמציגות את עצמן לא כפי שהן באמת.
בדרכו הייחודית והאופיינית לו משרטט מורקמי את דרכם של הגברים בעולמם האישי ללא נשים. ישנם גברים שבוחרים במודע לחיות ללא נשים, כמו הרופא מנתח הפלסטי, שהצהיר, כי אינו מעוניין בקשר ארוך טווח עם נשים. עד שיום אחד הוא מתאהב.
מכל שבעת הסיפורים אהבתי את הסיפור “שחרזדה”. שחרזה מעין סוכנת בית להבארה, גבר שאינו יוצא מביתו. פעמיים בשבוע היא מביאה לו מצרכים, מארגנת את הבית ושוכבת איתו. לאחר מעשה האהבה היא מספרת לו סיפורים על עצמה, ספק אמיתיים ספק בדיוניים.
הסיגנון של מורקמי מאוד ברור ובולט גם בסיפורים הקצרים, כתיבה ישירה, מדויקת, עשירה, נשים חזקות ודעתניות, בעלי חיים, מוסיקה ודעתו האישית עליה ״המוסיקה ניחנה בכוח כזה להחיות זיכרונות לפעמים בצורה עזה עד כאב״.
מורקמי כחובב ריצה, הסיפורים הקצרים שלו משולים בעיניי לריצה למרחקים קצרים ואילו הרומנים הם ריצה למרחקים ארוכים.
אישית אני מעדיפה לרוץ עם מורקמי ריצות למרחקים ארוכים. מרחקים שבהם ניתן להתענג על הנוף, ללמוד על הדמויו.
מי שאוהב את מורקמי ישמח על הספר החדש, למרות שהוא ספר סיפורים ולא רומן רחב יריעה.
הספר תורגם מאנגלית
גברים ללא נשים, הרוקי מורקמי
מאנגלית, שאול לוין
הוצאת כתר, כנרת זמורה. 2021
זיכרונותיו של גנן אנגלי – רג’ינלד ארקל
אני אוהבת פרחים,אוהבת לראות, אוהבת לצייר, אוהבת להביט בצבעוניות שלהם מהגינות.
הם משמחים אותי.
יש לי הרבה עציצים ופרחים בבית, איני אוהבת לטפל בהם. אני משקה ומגדלת אותם כי צריך !
עם כל אהבתי לפרחים איני אוהבת לקבל פרחים או עציצים, מעדיפה שוקולדים.
ברט פינגאר גיבור “זיכרונותיו של גנן אנגלי” הוא ההפך ממני. הוא חי בתוך הגן, נושם פרחים, מבין בפרחים, מדבר בשפת הפרחים והטבע, כל עולמו הוא הפרחים והגן שבו פורחים.
ברט פינגאר הנקרא בערוב ימיו, פרח תרח, ננטש לאחר לידתו והושם על מפתן ביתה של איכרה אם לשישה, האיכרה בעלת לב רחב, שלא ראתה בגידול ילד נוסף טירחה גידלה אותו.
בבית הספר המורה שהפנתה אליו תשומת לב, היא זו שלימדה אותו אהבת פרחים. ברט מוצא את אהבתו בצידי הדרך, ולא בחממות יוקרה.
יום אחד בהיותו נער צעיר החליט להשתתף בתחרות הפרחים. שם הוא פוגש באשה אצילית ונעימה שהופכת להיות גבירתו ומפקידה בידיו את גנה.
ברט נולד הרבה לפני מלחמת העולם הראשונה, כשהסתיימה המלחמה הוא היה בן 50. יחד איתו אנחנו חווים את מאורעות התקופה והשינויים החברתיים של אנגליה בשנות השמונים של המאה ה-19 הגנים בתקופה זו היו בעלי פשטות נינוחה, משהו בין הידור העבר ויעילות העתיד. החיים היו שלווים נטולי דמיון. לא היו עולמות חדשים לא היה דחף ודאגות.
את הסיפור מספר ברט הזקן, שצופה בגן שהיה כל עולמו, ואכן הגן הוא מיקרוקוסמוס לעולם. היום כשהוא זקן, הוא מרגיש שאינו נחוץ ורואה את הפער בין הזקנים לצעירים החצופים וחסרי הסבלנות. תיאור הזיכרונות שלו הם כמו תיאורי הטבע, יש בהם מחזוריות, יופי, שינוי.
דמותו של ברט, פרח תרח, היא דמות שכובשת את הקורא. עדינותו, חוש ההומור שלו נכנסים אל הלב ובעיקר צניעותו. גם כשהגיע למעמד בכיר בקרב האנשים, שרואים בו סמכות, בתוך תוכו הוא נשאר אותו ילד שהסתתר בזויות האוהל של תצוגת הפרחים, אותו הילד שהביט באנשים החשובים והנכבדים ונשבע שיגיע יום והוא יהיה בין השופטים.
ברט מייצג האדם הפשוט והצנוע, שמסתפק ביופי הפרחים, בעבודה הקשה, בנתינת עושר הצבעים והגוונים לעולם. הוא אינו שואף ליותר מכך.
זיכרונותיו של גנן אנגלי הוא כמו לגימת ספל קפה טוב. אתה מכיר את הטעם, לוגם ומתענג על המוכר, ובסיום השתייה הטעם המצטבר גורם לך לערנות וחוסר יכולת להירדם, כי אתה חושב על הדמות ועלייך.
סיפור עדין, פשוט לכאורה, כזה שאנחנו מכירים ובכל זאת מתענגים על הקריאה. נהנים לעקוב אחר הזיכרונות של הגנן. להתפתח יחד איתו מגיל צעיר ועד זקנתו.
סיפור הכתוב באיפוק ובהומור דק ועדין, השולח את הקורא להעמיק ולראות את הנסתר על הגלוי. כמעט כמו הפרחים בגן, יפים מעל האדמה ובעלי שורשים נסתרים מהעין.
נהניתי להקשיב לרחשי ליבו של ברט, להבנתו את העולם. אהבתי כיצד בחוכמה עדינה ידע להעביר את מחשבותיו ואת חוכמתו לדורות הבאים וגם לנו הקוראים.
ספר עדין ומתוק כמו התותים שגידל ברט שלא בעונתם.
ממליצה בחום רב.
זיכרונותיו של גנן אנגלי, רג’ינלד ארקל
מאנגלית, לי עברון
הוצאת תשע נשמות 2021
שנה טובה – המלצות ספרים לשנה החדשה, שנת תשפ”ב
ברוכה הבאה שנת תשפ”ב.
אני מקוה שתהיה טובה מקודמתה. שנעסוק רק בקריאת ספרים ובדיונים עליהם.
בורכנו בכמות רבה של ספרי מקור וספרי ביכורים. קראתי רבים, רובם היו טובים ועליהם המלצתי בבלוג.
לקראת השנה החדשה אני מודה לסופרים שכתבו וסיפקו לי שעות הנאה ומחשבה.
מודה לכם קוראי הבלוג שלי על החום והאהדה שאתם מרעיפים עלי.
קשה לבחור מתוך השפע את הספרים המועדפים עלי.
רשימת הספרים המומלצים אינה לפי דרוג הספר, אלא לפי סדר קריאתם במהלך השנה.
מאחלת לנו שנה טובה, שנת שפע ספרים ושפע זמן קריאה.
השושבין, סביון ליברכט. הוצאת כתר, הסדרה הקטנה, 2020
השושבין, פנינה ספרותית חדשה מגולל את סיפורה של אדלה. סיפור על אשה חזקה שאינה נכנעת לתכתיבי החברה הגברית. זהו סיפורו של מיכה האחיין של בעלה של אדל המגלה עצמו כסופר.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
הבת היחידה, א.ב.יהושע. הוצאת הספריה החדשה, 2021
נובלה רעננה והחדשה של א.ב. יהשוע. נובלה עשויה היטב, מתוקה בדיוק כמו עוגת הפָּנֶטוֹנֶה שאוכלת הגיבורה בחג המולד. רקֶלֶה, נערה בגיל מצוה עוברת מסע התבגרות, ואנחנו מלווים אותה בכל המקומות הכי יפים של צפון איטליה.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
חתן הפרס, יעל טבת קלגסבלד. הוצאת,כנרת זמורה, 2020
“חתן הפרס” – אחד הספרים הרגישים והכואבים גם יחד שקראתי השנה.
ספר על התמודדויות ופרידות. יעל טבת קלגסבלג שוזרת יסודות אוטוביוגרפים בעלילה מעניינת, קולחת הכתובה ברגישות ובעיקר בהומור.
מוזמנים לקרוא על הספרבבלוג
איך לאהוב את בתך, הילה בלום. כנרת,זמורה,דביר 2021
איך לאהוב את בתך הוא הספר החכם ביותר שקראתי על יחסי אם ובת. ספר טעון וסבוך ברגשות. כתיבה חכמה על מערכת יחסים סמביוטית בין אם לבת.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
מה חייל מבקש, דורון שנער. כנרת, זמורה 2021
דורון שנער הצליח לרגש ולרתק אותי בספרו, שלושה טירונים שלולא הצבא לא היו נפגשים. המפגש בטירונות הופך אותם לחברים קרובים במסע התבגרות מרתק ומיוחד.
מוזמנים לקרוא על הספרבבלוג
איך לנצח את העצב בשלושה צעדים, טל ניצן.הוצאת אפיק 2021
מקבץ סיפורים מפתיעים ושנונים. בכתיבה רעננה, מפתיעה ובועטת מצליחה טל ניצן לרתק את הקורא. יש בספר מגוון רחב של דמויות ואירועים צבעוניים וכל אחד ימצא עצמו באחד הסיפורים שבו.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
העולם הוא שמועה, ניר ברעם. הוצאת ידיעות אחרונות, 2021
ספרו האישי ונוגע ללב של ניר ברעם, ספר רגיש עד כאב, חכם עם התבוננות פילוסופית. ספר שמעלה נושאים חשובים לתודעת הקורא ובעיקר נוגע ביחסי הורים ילדים, זוגיות וחברות.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
אדום חזק מאוד, תמר רובין. הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרית הפועלים
ספר ביכורים שאינו ספר ביכורים. תמר רובין כתבה ברגישות ובאומץ על אחד הנושאים שמעט נכתב עליהם בספרות הישראלית והוא עבודת הנשים במועדונים.
ספר מטלטל עד כאב עם דמות רגישה ועדינה שעוברת שינוי.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
ולא כפי שפורסם, יובל שפיר בירן.כנרת זמורה-דביר
ספר שקראתי וטרם כתבתי עליו,
ספר אנושי ועדין על יחסי הורים ילדים כשברקע שמורת החולה. יחיאל מגד מחפש אחר אביו כשהוא עצמו מהווה אב שאינו מתקרב אל בתו. מסע יחסים של הורים וילדים.
שירה
מחברות שדה, צילה זן-בר. הוצאת צבעונים, 202
“מחברות שדה” של צילה זן-בר צור הוא ספר שירים עדין ומרגש, שונה וייחודי.
כל מילה,כל מטאפורה שבו קרבו אותי אל הטבע ואל נשמת המשוררת.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
שירת הנדודים, אירן דן. הוצאת ספרי עיתון 77, 2020
ספר שירים יחודיים הכתובים בעדינות ועוצמה. שיריה של אירן דן מוקדשים לזכרונות, לנדודים, למסעות חוצי זמן וגבולות.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
בצד הלא נכון של הלילה, דפנה שן. הפקת דפוס, פאזל הפקה ומיתוג,2020
“בצד הלא נכון של הלילה” של דפנה שן הוא ספר שירה מלווה בצילומים מרהיבים. הטבע בשיריה מהווה סמל ומטונימיה לנפש המשוררת. שיריה גרמו למקור השראה לציורים.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
אדום חזק מאוד, תמר רובין
אדום חזק מאוד הוא ספר עם ביקורת חברתית קשה על עולם המועדונים.
הביקורת אינה רק כלפי המעסיקים, אלא גם עלינו כחברה שצורכת את עבודת הנשים.
בחודש מרץ 2021 ביקרתי במיצג/ מיזם/ תערוכה במועדן החשפנות “פוסיקט” ששכן במבנה הקולוסיאום בכיכר אתרים.
זה היה מיצג שטילטל אותי נפשית. נכנסנו מרחבה שטופת אור, כשבקרע ים כחול אל אולם שחור ואפל שאינו מסגיר את מה שהוא, או נכון יותר מה שהיה – מועדון חשפנות. הכל נשאר כמו שהיה, העמוד שעליו רקדו הבנות, וילונות כהים, חדרי איפור והלבשה. ירדנו אל החניון וראינו את מעלית האחמי”ם, שלקחה את האנשים החשובים הישר אל המועדון. בחניון התגלו חדרים עם מזרונים שלא הסגירו את תפקידם. הסיור לוווה בהדרכה מוקלטת של שחקנית, שהקריאה טקסט המספר על הבנות, המקום, איך הגיעו לעבודה ובעיקר איך לא יכלו לברוח.
הספר “אדום חזק מאוד” החזיר אותי במלוא העוצמה אל המיצג של המועדון.
שָנִי, בעלת תואר שני במחשבים, בחורה עדינה וצנועה בעלת שיער אדמוני משגע שנראה לא אמיתי. שני עובדת במחלקת סייבר של משרד חקירות. היא גרה בדירתה של סבתה שנפטרה וחולמת לנסוע עם שני חבריה, עדו ואופק לטורניר משחקי מחשב בחו”ל.
המשרד מקבל לחקור העלמות של מריה, מלאני, עובדת המועדון, מי שמבקש לחקור את היעלמותה הוא הארוס שלה שהכיר אותה במועדון.
שני מתנדבת להיטמע בין בנות המועדון ולהפוך לחלק מהן על מנת לגלות מה עלה בגורלה של מריה וגם לבדוק מה מסתתר בין חדרי המועדון.
שני מגלה עובדות מזעזעות.
“המבנה נראה כמו אצטדיון. צדקתי. זו לא מאורת סמים ולא שליחות באיראן. זה הרבה יותר גרוע.”
במקום העבודה החדש היא מחליפה את שמה לג’יני ולומדת על הבנות, על חלוקת אזורי המחייה שלהן, “חניון משפחת המלוכה, חניון מטוסים למזרח אירופה, חניון בית הקברות חצי מתות מרוב סיליקון.”
שם המקום הוא יהלום, אולי יהלום למבקרים בו, אך ברור שאינו יהלום לבנות שעובדות בו. הן עוברות ניצול והשפלה. העצוב הוא הניצול המתוחכם של בעלי המועדון. בתחילה הן עובדות ומרוויחות יפה. הכסף שהן מקבלות הוא כסף מודפס של המועדון, אותו הן ממירות לכסף אמיתי. לאט לאט הן נקנסות על איחור של דקה, לעיסת מסטיק, וצוברות חובות, מה שגורם להן לא להפסיק לעבוד, וכך הן הופכות שבויות.
שני משתלבת לאט לאט בין הבנות ולומדת על חייהן ומדוע הגיעו לעבודה הזו. יודעת על התככים ותחומי המחייה של כל את מהבנות. היא גם מגלה מה קרה למריה, אבל משלמת על כך מחיר יקר. תוך כדי האירועים היא עוברת מסע פנימי וחיצוני אל עצמה ומגלה עליה ואת החוזק הפנימי שבה.
הספר הוא מסמך חשוב על ניצול הנשים על הגברים והיחס המשפיל שלהן לבנות. על השימוש בגוף כחפץ, על עליונות הגברים והאדנות שלהם בנשים. על המאבק ההישרדותי של העובדות, לכל אחת צרות כלכליות בבית שבגללן הן חייבות כסף טוב, הרבה, מהר, וזמין.
לא שהן לא ידעו מהי העבודה. אבל אחרי שנכנסו לא יכלו להימלט ומכאן לניצול ולשבי הדרך היתה קצרה.
שני נקלעת רגשית למערבולת וקונפליקט בשתי העבודות שלה.
ספר מטלטל עד כאב עם דמות רגישה ועדינה שעוברת שינוי. ספר שעוסק בכוח וניצול, פיתוי והכוח שלו עד התדרדרות.
תמר רובין, שזהו ספר הביכורים שלה, שאינו ספר ביכורים כלל, כתבה ברגישות ובאומץ על אחד הנושאים שמעט נכתב עליהם בספרות הישראלית והוא עבודת הנשים במועדונים. עולם שאינו מוכר לנו, עולם שאנחנו יודעים עליו מבחוץ, אך לא מבפנים. היא מצליחה לחדור למחשבות הדמות על הנעשה במועדון. מצליחה להעביר לקורא את כל ההתנהלות בחדרי המועדון ועל מערכות היחסים בין הבנות ללקוחות ובינן לבין עצמן.
לטעמי, יש הארכת יתר בתיאור המועדון והנעשה בו, כנראה מהסיבה שהקורא צריך לחוש ולהבין במדויק את ההתנהלות בתוך המועדון.
הספר “אדום חזק מאוד” הוא מסמך חברתי נוקב וחשוב.
מומלץ.
הספר החזיר אותי לספר אחר באותו הנושא “קוקולקה”.
מה חשבתי על קוקולקה תוכלו לקרוא כאן
לצערי, אין לי תמונות מהביקור שלי במיצג, על המועדון והמיצג תוכלו לקרוא בכתבה חלון אחורי
אדום חזק מאוד, תמר רובין
הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרית הפועלים, 2021
דם קר ספרו החדש של רוברט ברינדזה
הקריאה בספר “דם קר” גרמה לי לקצב לב מהיר שהעלה לי את חום הגוף.
ספרי מתח אינם מועדפים עלי, אבל הבלשית אריקה פורסטר היא בת בית אצלי. לכן כשהגיע אלי הספר דם קר, החמישי בסדרה פיניתי את כל הספרים וצללתי בקריאה.
אריקה פורסט היא בלשית במשטרת לונדון. הגיעה ללונדון מסלובקיה לפני 20 שנה ועדיין חולמת עליה. היא איבדה את בעלה במהלך פשיטת סמים. ומאז היא עסוקה באופן טוטאלי בעבודתה במשטרה. שקועה כל כולה בחקירות ופיענוח. המסירות שלה אובססיבית, אפילו כשאינה שייכת לצוות החקירה היא תמיד מוצאת דרך להצטרף לצוות.
אוקטובר 2017 גופת גבר מבותרת נמצאה במזוודה על גדות נהר התמזה, לאחר כמה ימים נמצאת מזוודה נוספת עם גופת אשה מנוסרת איברים. אריקה מבינה שיש קשר בין שני המקרים והמזוודות. שתי הגופות הן של אנשים לבנים מהמעמד הבינוני,שלא הוגשו עבורם תלונת היעדרות. התמוהה יותר הוא שבבטנו של הגבר נמצאו שקיות סמים. שאלת השאלות היא למה הן לא הוצאו, אריקה מבינה שיחפשו אחר המטען שבבנו של הגבר.
מכאן העלילה מסתעפת ומסתבכת. אריקה מבינה שמדובר ברוצח סידרתי.
בשלב מסוים של העלילה הקורא יודע את זהות הרוצח, מה שאינו מפריע לשטף העלילה ובהחלט שאינו פוגם במתח. להפך, הידיעה יוצרת מתח נוסף, כיון שהקורא מעוניין וסקרן לדעת כיצד יתפס הרוצח, חסר הרגש שרוצח בדם קר את קורבנותיו.
העלילה קצבית, אירועים רודפים אירועים ודמויות חדשות מצטרפות אליה. אריקה לעומת העלילה מאוד יציבה ונחושה. היא בעלת חושים חדים, דבקה במטרה, קוראת כמה מהלכים קדימה כמו שחקן שח ובגלל עובדה זו היא תמיד צריכה לשכנע את הממונים עליה להמשיך בחקירה. היא אומרת שאפשר לשבור לה את העצמות אבל לא יעצרו בעדה למצוא מי שאחראי לרציחות האלה.
״ את לא נראית כמו שוטרת את נראית יותר כמו שחקנית טניס מזרח אירופאית״.
כמו תמיד תהיה איזו סיבה שבגללה ירחיקו את אריקה מהמשך החקירה, אבל אריקה אינה נכנעת, אם סגרו לה את הדלת היא תיכנס דרך החלון.
העלילה בספר עוסקת אומנם חיפוש אחר רוצח סידרתי מטורף, אבל יש בה אנושיות, הקורא ידהה לא רק עם אריקה, אלא גם עם דמות נוספת שנקלעה לאירועים והסתבכה בגלל תמימותה ועיוורונה.
יש בספר ביקורת על המשטרה, על סמים וכיצד אנשים מתדרדרים לפשע ולהתמכרויות.
הערה , הספרים אינם ספרי המשך ואפשר לקרוא כל ספר כעצמאי.
כמו בספריו הקודמים, פונה הסופר רוברט ברינדזה בדף האחרון של הספר אל הקורא ומודה לו על הקריאה. הוא אף מבקש לנצל את הרשת החברתית למטרה חיובית וליצור איתו קשר על מנת להודות וכן ליידע אותו מה היינו רוצים שיקרה עם אריקה בהמשך. רעיון השיתוף והקירבה של הסופר לקורא מפעימה אותי בכל פעם מחדש.
למי שאוהב מתח וגם למי שאינו אוהב, כמוני, מחכה חווית קריאה של דפים נהפכים מעצמם.
ממליצה.
דם קר, רוברט ברינדזה
מאנגלית ירון פריד
הוצאת רימונים 2021
עין תחת שן ,פרודיה שנונה של ריקרדו סטופאסה
נובלה פרועה. זוהי הגדרתי לנובלה “עין תחת שן”.
בתקופה האחרונה צפיתי בסדרות טלוויזיה שבהן מככבים איברים מנוסרים, שהיו פעם שייכים לאנשים. לא יודעת מה יש לכותבי הבלש עם חלקי גופות שנדחסות בתוך מזוודות, או צפות באגמים, או מונחות על גשר.
חמורבי חשב שאם כולם יענשו לפי תג מחיר של “עין תחת עין ושן תחת שן” יהיה סדר ושלווה בעולם. איך אומרים? אז הוא חשב. גם במקרא קיים העיקרון המוסרי של מידה כנגד מידה. שם הנובלה יוצר פרודיה על הפסוק המקראי.
הנובלה הזו שאיני יכולה למסור עליה הרבה פרטים מפאת ספוילרים, היא נובלה אבסורדית שמשנה את חוקי ההבנה של הקורא. כך הרגשתי במהלך הקריאה.
זה אינו ספר מתח קלאסי למרות שיש בו אמצעים של מתח ובלש.
הבלש נבארו מתכונן לפרוש לגמלאות. תכניות לחוד ומציאות לחוד. חלקי גופה מתחילים להופיע ברחבי העיר, בשירותי מגדנייה, בפח אשפה. לאחר שהושלמה הופעת האיברים צריך היה לזהות למי הם שייכים. מתברר שהחלקים אינם שייכים לאשה אחת, אלא למספר נשים שונות. מובן שהציבור יהיה בפאניקה על רוצח סידרתי שחי בתוכן. ומכאן ברור שנבארו יאלץ לדחות את הפרישה.
נבארו בודק את הספירה של האיברים ומגיע למסקנה על כמות הנשים שאליהם שייכים האיברים. המומחים הפתולוגים טוענים שהוא טועה בספירה,כמה צחקתי ולא הבנתי את הספירה השגויה של הבלש ושל הפתולגים. לדעתו של נבארו מבחינה גנטית שיש כאן אולי משפחה שלמה. או אולי כנופיית פשע מבתרת איברים.
מכאן ועד סיום הנובלה יש מאבק רעיוני על זהות הנרצחות, על הרוצח, או הרוצחים. על הליכים בירוקרטים פרועים ומשונים.
נובלה דחוסה ומרוכזת. הכל בה נהפך ומתהפך. כל השערה מיד משתנה. ההשערות של הבלש מובילות אותו לפתרון. וכשהוא מסביר את השערותיו הצוות אינו מבין וחושש שהוא יצא מדעתו.
תוך כדי קריאה גם אני הפכתי לחוקרת. כמו שקורה לכל קורא או צופה בסרט מתח. התחלתי לחשוב על הפרטים שנאספו והאם הם מתאימים לפרופיל של רוצח, התחלתי לשרטט בראשי את דמות הרוצח.
לא. לא הצלחתי “לעלות” על דמות הרוצח. מסתבר שנבארו, עד כמה שהוא קשיש ולפני יציאה לפנסיה עדיין הוא בעל מוח חד, שיודע לפתור את התעלומה. עדיין יכול לגרום לקורא ולכל מי שסביבו לפעור פה.
נובלה שהיא פרודיה על ספרות הבלש, על החקירות המשטרתיות, על חוקי המדינה, על השופטים. נובלה שמדגישה את הפערים בין המציאות לספרים.
שנונה, חדה, מצחיקה, ונקראת בשטף.
ממליצה.
מוסיפה המלצה על הנובלה ” הסיני שקרא עיתון בדרך לגרדום.” גם היא של ריקדו סטופאסה. נובלה הזויה, מצחיקה, אינטליגנטית עם ביקורת חדה.
מה חשבתי עליה כאן.הסיני שקרא עיתון בדרך לגרדום
עין תחת שן , ריקרדו סטופאסה
מספרדית, רינת שניידובר
הוצאת תשע נשמות, 2021
על עצמות המתים, ספרה הביקורתי של אולגה טוקרצ’וק
על עצמות המתים הוא רומן מעורר מחשבות ובעל תובנות מיוחדות. זהו רומן מטריד, ביחוד בימים אלו של הקורונה. כאילו הוא נבואי.
זה הספר הראשון של אולגה טוקרצ’וק, כלת פרס נובל, שקראתי. “ספרי יעקב” ממתין לי. נשבתי בכתיבתה השנונה והחדה. אהבתי את אופן בניית הדמות המיוחדת וביחוד אהבתי את המסר שמסתתר מאחורי העלילה.
זה אינו ספר שגרתי. יש בו אווירת מיסתורין המתגלה לאט לאט. יש ספרים שאי אפשר לתת עליהם חוות דעת בסיום הקריאה, אלא רק לאחר כמה זמן. כזהו הספר “על עצמות המתים”.
המסר המוסרי והביקורתי מסתתר מאחורי ספר מתח.
לא זה אינו ספר מתח, יש בו סממני מתח, יש מיתות משונות, אבל מטרת המתח היא להעביר ביקורת.
ינינה דושייקו, מהנדסת גשרים במקצועה. בעברה היא בנתה גשרים בסוריה, לוב, פולין. בגלל בעיות בריאות הפכה למורה בעיירה.גם מעבודתה כמורה היא פוטרה וכעת היא מלמדת אנגלית פעם בשבוע. בימי החורף היא שומרת על בתים של אנשים שאינם גרים בהם.
ינינה מתעניינת באסטרולוגיה וטוענת שהאסטרולוג מאמין שעל אישיות האדם משפיעים גורמי שמים. מלבד עיסוקה באסטרולוגיה היא מתרגמת יחד עם תלמידה הבוגר, דייזי, שירים של בלייק. אבל מעל לכל היא אוהבת חיות. רואה בהן יציר הבריאה ומתנגדת בחירוף נפש לצייד והרג.
ינינה היא דמות מיוחדת, מצד אחד לוחמת טבע ואוהבת חיות מצד שני יש בה משהו לא ברור, מסקרן. היא אינה מגלה את עברה ואינה נפתחת לקורא מיד, אלא עושה זאת לאט לאט ובשלבים. הקורא לומד לקרוא אותה בצעדים קטנים, כמעט כמו הקריאה שלה במפות האסטרולוגיות שהיא בונה. עוד מידע, שעה, אופק, זוויות.
יום אחד מתגלה גופתו של השכן, הנקרא על ידה, “רגל גדולה”. הוא נחנק מעצם שנתקעה בגרונו. ינינה אומרת לשכן שלה, אותו היא מכנה, “תפלצת”, שהחיות נקמו בו. מות השכן הוא הראשון בשרשרת מיתות משונות של כמה מתושבי הכפר.
ינינה טוענת שזו נקמתן של החיות על ההרג שלהן. אפילו היתה רוצה ללמוד לכתוב בכתב היד שלהם על מנת להזהיר אותם מסכנות שבני האדם טומנים להם.
״ לאדם יש חובה גדולה כלפי בני האדם לעזור להם לשרוד. זוהי חובתו לגמול לחיות הבית על אהבתן כי הן נותנות לו הרבה יותר משהן מקבלות מאיתנו.״
קראתי את הספר באיטיות שאינה אופיינית לקריאת ספרי מתח, הקריאה מצריכה ריכוז והתבוננות חדה בדמויות ובעיקר באופן הכתיבה. ינינה ודייזי מתרגמים לפולנית את שיריו של ויליאם בלייק. הם מתמקדים ב”נישואי העדן והשאול”, סדרת טקסטים שנכתבו בחיקוי הנבואה המקראית. השירים שמתורגמים על ידם הם רמזים מטרימים להמשך העלילה ומהווים סמלים להבנת עולמה הפנימי של ינינה. רוב הציטוטים המופיעים הראשית כל פרק הם בנושא נבואה ויום הדין.
ינינה היא דמות שקשה להזדהות איתה, היא אינה נחמדה ואינה נעימה. אבל, היא דמות נחושה, דעתנית. היא מבינה שעליה ללחום את מלחמת הצדק של החיות ושל הטבע. היא רואה עצמה כנוטלת זכויות החיות. יש לה תובנות חכמות, כמו, ” השיטה הישנה להתמודד עם סיוטי לילה היא לספר אותם בקול מעל פתח האסלה ואז להוריד את המים.”
הספר נכתב ב2009 ותוך כדי הקריאה בו תהיתי אולי אולגה וקרצ’וק ניבאה את הרס העולם, ואולי זו נקמתו של כדור הארץ על השמדתו בידי האדם. אולי זוהי נבואה, או אולי כתובת שהיתה כתובה על הקיר.
“בטבע כבר לא הכל טבעי. המנגנון הטבעי יצא משליטה ועכשיו צריך לפקח על הכל כדי שלא יקרה אסון.”
הספר הוא ביקורת נוקבת כנגד הרס הטבע על ידי האדם, הפגיעה בחיות, ביקורת על הרשויות והמשטרה שאינן מגנות על האזרחים וברור שגם אינן מגנות על החיות. המשטרה שמתעלמת מהמכתבים שינינה כותבת לאנשיה. יש ביקורת על הדת ועל הכומר המאפשר התנהגות חסרת רגשות כלפי החיות בשם הדת והאל.
ספר מיוחד, אחר, שונה.
כן בסיום מגלים מה קרה, הסיום בתחילה הרגיז אותי. לא מגלה מדוע. אך במחשבה שנייה הבנתי שהוא הנכון ביותר.
האם המתים נרצחו על ידי אדם? האם מתו מיתות טבעיות? האם החיות אכן נקמו בבני האדם?
על כך בספר המיוחד עם הדמות השונה.
על עצמות המתים, אולגה טוקרצ’וק
מפולנית, מרים בורנשטיין
הוצאת אחוזת בית, 2021
העולם הוא שמועה- ספרו החדש והאישי של ניר ברעם
הספר האישי והרגיש ביותר של ניר ברעם, ספר שיש בו חמלה אהבה רבה וסליחה.
“העולם הוא שמועה” הוא רומן על הורות, חברות, זיכרון וכתיבה.
שנתיים חיכיתי לספר חדש של ניר ברעם, השבוע קיבלתי אותו במסגרת קהילת הקוראים המשפיעים של ידיעות ספרים. הגיע בדיוק מתנה ליום הולדתי.
יש לי כל כך הרבה לכתוב עליו, הוא עוסק בנושאים רבים שאינם מרפים. הם נצמדים אל העור לאורך כל הקריאה ואינם מניחים, הם גרמו לי לדמוע. אי אפשר להכיל את הכל בקריאה ראשונה. מה שאומר שהוא ממתין לי לקריאה שנייה והתבוננות נוספת.
ניר ברעם הוא סופר מוכשר חכם, בעל ידע. הוא אינו כותב כלאחר יד, הוא תמיד עורך תחקיר ( “אנשים טובים” המופלא) הספר הזה כמו ספרו “יקיצה” ובשונה מ”יקיצה” הוא ספר אישי, אנושי, בוגר ורגיש.
ניר מתעמתת עם השדים הפנימיים שלו, אם ב”יקיצה” הוא העלה אותם לתודעה, הרי שכאן הוא מתמודד איתם ומביט עליהם בחמלה וברכות.
יונתן, גיבור הספר מעפיל עם בנו איתמר להר. השמועה אומרת ששם בהר חי אדם שעוזר לאנשים לחבר את שברי חלומם לזיכרון שלם. יונתן רוצה לזכור פחות, הוא פוחד שזיכרונות ילדותו יפגמו באבהות שלו עם בנו, איתמר, ואיתמר הוא כל עולמו.
הוא מרגיש שהוא חייב לעשות את זה, כדי שהזיכרון לא יהדוף אותו כל הזמן אל העבר, רחוק מחוויות ההווה.
סיפורו הוא מסע בזמן, חזרה אל העבר,יונתן מגלה שברים מעברו. והקורא צועד יחד עם יונתן בשבילי נפשו ובין זיכרונותיו משנות התשעים.
יונתן גדל בבית הכרם, אביו הוא איש פוליטי שעסוק במפלגתו, אמו נפטרה כשהיה צעיר ומערכת היחסים איתה אינה פתורה.
הגיבור רוצה שיעלימו את זיכרונתיו מחברו, יואל. יואל חבר ילדותו שברית נכרתה בינהם. לשניהם עולם דמיוני משותף, שניהם מאוהבים בטלי עד שיואל מעז ומציע לה חברות, יונתן נפגע. מערכת היחסים בינהם ידעה עליות ומורדות אבל תמיד שניהם שזורים זה בזה כשסוד מהעבר מאפיל עליהם.
יונתן מצליח להפוך את השדים ואת פחדיו ליצירה, לכתיבה, כמו שיואל אומר לו, ואילו יואל נותר כבול בתוך הפחדים והחושך, עד שהחושך גובר עליו והוא מסיים את חיו. (זה אינו ספוילר). אותם שדים מהעבר מתגלים ליונתן שהם החמצן עבורו.
לאחר מות חברו יונתן מרגיש אבוד, מרגיש שיכול היה להציל את חברו וחי בהווה מסויט. רגשות האשמה והתחושה שלא עשה מספיק אינה מרפה. לכן הוא רוצה להעלים את הזיכרון.
״עולה להר למחוק כמה שיותר מהזיכרון של יואל ממנו. ועכשיו הוא רודף אחר הזיכרונות כדי לגלות איזו אמת על חודשיו האחרונים.״
ההר שאליו צריך להעפיל על מנת להשתחרר הוא סמל. העליה להר גורמת לו להרהר על חייו, על עברו, על יחסיו עם אמו, אביו, ובעיקר על אבהותו. יונתן הוא אב מגונן, הוא מביט על בנו ולראשונה מביט על עצמו כשהיה ילד.
איזה ילד אתה הוא שואל את איתמר והוא עונה לו איזה אבא אתה? זו שאלת השאלות של יונתן. בספר מקופלים יחד הילד והאב. ובעיקר הפחד איזה אב הוא, האם הוא מגונן מספיק על בנו, האם הוא מספק לו עולם מוגן מפני הרעים?
הוא משתף פעולה עם איתמר ומשחק איתו במשחקיו הדימיונים בדיוק כמו ששיחק עם יואל, הוא מנסה לגונן על הילד מתוך החסר שלו. אך קיים בו הפחד, שכאשר בנו יתבגר, והם לא ישחקו במשחקים הדמיוניים, לא יישאר להם הרבה ועולמו יתרוקן.
וכשיגיע אל ראש ההר האם ימצא את התשובה לסוד? האם תגיע השלווה?
התשובה טמונה בקריאת הספר.
המסע הוא אינו רק מסע על הורות, זוגיות ויחסי חברות, אלא גם מסע פנימי אל הכתיבה. פתיחת הספר הזכירה לי את “ספיח” של ביאליק ואף השאלה “התדע מניין נחלתי את שירתי” נמצאת שם. יונתן מבין שהזיכרונות אינם שדים כמו שחשב, אלא חמצן הכתיבה שלו.
הספר כתוב בשני זמנים, העבר, שנות התשעים והווה, ימי מגפת הקורונה והסגר. מודה, שמחתי שיש אזכור לימים ההזויים של הקורונה שאנו חווים. תיאור ההסתגרות, הפחדים, המסכות ויחס הסביבה לאירועים.
“העולם הוא שמועה” הוא ספר חכם, בוגר ובשל. ניר ברעם לוקח את הקורא למחזות ילדותו, בפתיחות ואומץ הוא חושף את הקורא לפחדים ולחששות שלו, לראיית עולמו האישית והרגשית. ובכך מעלה לתודעה נושאים חשובים ואף פילוסופים. אני אישית שמעתי עצמי מדברת עם יונתן (ניר). הבשלות שבו היא החמלה והסליחה שטמונים בראייה מחודשת ומרוככת של העבר.
ספר שבו כל אחד ימצא את עצמו ואת מחשבותיו. ספר שמחלל אט אט ונצמד לעור כמו טיפות גשם. במהלך הקריאה נאלצתי להניח את הספר. היה לי קשה רגשית להשאירו בבית וכל מה שרציתי הוא לחזור שוב אל הדפים, אל יונתן ואיתמר ולדעת האם עלה להר ומה הזיכרון שרצה להאפיר.
״איפה זה שם? איפה ששום דבר לא נגמר. לסיפור אין סוף והוא לא כאן״ נאמר לו על ההר.
ניר, לספר יש סוף, לסיפורים שלך אין. מקוה שלא אמתין זמן רב עד לספרך הבא.
ממליצה מאוד על ספר אישי כל כך רגיש ונוגע.
העולם הוא שמועה, ניר ברעם
הוצאת ידיעות אחרונות, 2021
די כבר עם השקרים שלך, ספרו האישי של פיליפ בסון
ספר נוגע ללב עד כאב. סיפור אישי אנושי שמרטיט את הלב.
סיפור אמיתי שמתאר מערכת יחסים וסיפור אהבה בין שני בחורים בכפר בצרפת. התקופה היא כמה שנים לפני מגפת האיידס, תקופה של סטיגמות, שמרנות ודעות מיניות קדומות.
“שקרים שקטים, שקרים קטנים, בתוך ליבנו ישנים.” (תרצה אתר )
אמו של פיליפ בסון דאגה על סיפורי ההמצאות שלו. פיליפ בסון מעיד על עצמו שאהב להמציא חיים אלמוניים, ואמו נהגה לומר לו “די כבר עם השקרים שלך.”
בספר מספר פיליפ על שקרים אחרים לא קטנים לא לבנים ולא בדיונות. שקרים שהם עלילה לספר. סיפורו מתחיל בשנת 1984, שנה שבה היה תלמיד בכיתה השמינית של התיכון בארבזיה. אביו הוא מנהל בית הספר. פיליפ מעיד על עצמו שלא היה נער יפה, גרוע בספורט, מרבה לקרוא, אך משך תשומת לב בזכות ציוניו הטובים.
יום אחד הוא מגלה התעניינות בתומא, נער מכיתה מקבילה, מתבונן בו ארוכות, תשוקתו אליו היא חד סיטרית. תשוקה עצורה שמעקצצת בבטנו. פיליפ בסון משוכנע שהבנות הן שתזכינה בתומא.
בוקר אחד באותה שנה תומא מציע לו לאכול כריך בעיר.
מכאן מתחילה מערכת יחסים בין פיליפ לתומא, מערכת יחסים שברובה היא הסתרה, או שקרית. על פניו הם אינם מגלים לאיש את העדפותיהם ואת המפגשים. פיליפ בסון מתאר את התשוקה שלו לתומא שגרמה לו להתבגר ולהבין ביכולות שלו. תומא מגלה לפיליפ שהוא, פיליפ, אינו כמו האחרים, יום אחד הוא יעזוב והם ישארו. וכשהם נפרדים הכאב בלתי נמנע.
שנים שהוא לא ראה את תומא. עד שבוקר אחד ב2007 בעודו יושב בלובי מלון לאחר ראיון שנותן לעיתון הוא מבחין בדמות גבר צעיר הדומה לתומא. זה אינו תומא אלא, לוקא, בנו. (זה אינו ספוילר).
לוקא מספר לו על אביו. הסיפור של לוקא על אביו, תומא, כאב לי. סיפור על נער כפרי שלא יכול היה לממש אהבתו לגברים, סיפור עצוב על סבל וכאב. הנער הנאה של השכבה, זה שבנות הקיפו אותו והעריצו אותו חי בשקר עם עצמו ועם הסביבה.
בעדינות וברגישות מתאר פיליפ בסון את אהבת נעוריו. את ההשפעה של תומא עליו ועל התפתחותו כסופר. במעט מילים בישירות ופתיחות מדויקת מספר פיליפ לקורא את חוויותיו.
סיפור קטן המקפל בתוכו אנושיות ותקופה קשה. פיליפ ותומא הם למעשה נציגים של אותו דור במקומות קטנים. נערים שאינם יכולים לממש את עצמם ואת נטיותיהם. פילפ בסון נהפך לסופר מפורסם, בדיוק כמו שחזה תומא, הוא אינו מסתיר את נטיותיו, להפך, הוא פתוח וגאה. ואילו תומא נאלץ לחיות בשקר.
זה אינו עוד ספר על מערכת יחסים בין גברים, זהו ספר עדין וכואב. ספר שבסיומו דמעתי וכאבתי.
מלבד הסיפור האישי של הסופר זהו ספר המתאר את תהליך הכתיבה והיחס של הסופר ל”שקרים”. הוא מוצא עצמו בודה אירועים, מקומות ומערכות יחסים. הוא מצהיר בפניו של לוקא שלעולם אינו כותב על חייו. לוקא עונה לו “זה עוד אחד מהשקרים שלך, לא?”
ספר מעורר מחשבה ומציף ברגשות. ספר שלא תישארו אדישים.
די כבר עם השקרים שלך, פיליפ בסון
מצרפתית, דורית דליות
הוצאת אריה ניר, 2017