הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
עדן, ספרה הרגיש של נגה אלבלך
תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.
עדן – נגה אלבלך
אני אוהבת את הכתיבה של נגה אלבלך, הכתיבה שלה מדויקת, לפעמים סגפנית, אבל מלאת רגשות והתרחשויות מתחת לפני השטח. נגה מצליחה לשרטט ולהעביר לקורא את הדמוית שלה באופן מוחשי. היא כמו מצלמת רנטגן עבור הגיבורים שלה. מכירה ומבינה אותם.
בספר “עדן” שלושה סיפורים כשבמרכזם נשים. הסיפורים המתארים יחסי אנשים, נשים עם הסביבה ויחסים של הגיבורים על עצמם. הדמויות משעוות למגע אנושי, לא רק מגע פיסי, אלא בעיקר מגע רגשי.
רוני, גיבורת הסיפור “הכוננית הירוקה” היא עובדת בכירה במשרד ממשלתי, שהגיעה לטענתה בטעות לתפקידה. היא נפרדה מבעלה בגלל ההתרחקות של השנים ואחרי הפרידה הם התקרבו ונעשו חברים.
בינתיים היא מחכה לאהבה, חיה חיים רגילים, כהגדרתה. האם הם נטולי משמעות שאלה את עצמה? הבדידות מעיקה עליה, הדממה המוחלטת בביתה קשה לה, ההתבגרות אינה נעימה. על מנת להפיג את בדידותה היא משוטטת ללא מטרה. אחד הטיולים מוביל אותה לקבלת החלטה שנראית מוזרה לסביבה, אבל מאוד מתאימה לה.
דנה, גיבורת הסיפור השני “עדן”, בת להורים עם פיגור קל. הסבתא גידלה אותה והיא התביישה בהם למרות שהם מאוד אהבו אותה. דנה רוצה לפתוח בית קפה שכונתי, היא משתפת את רגב, ידידה, ברעיון ומושכת אותו בהתלהבות שלה למיזם. אין לה ניסיון, לא בבתי קפה ולא במלצרות והיא מחליטה לנסות את מזלה.
“בית קפה שכונתי בלי יומרות, בית קפה קטן שתוכל להתקיים ממנו, לקחת חצי מהרווחים בשביל לחיות, את החצי השני בשביל רגב שגם הוא יוכל לחיות חיים מונוטוניים חוזרים על עצמם.”
דנה ורגב מנסים לשרוד בעיר הגדולה ששואבת מהם כוחות. שניהם יחד רוצים להפיג את הבדידות המאיימת עליהם וגורמת להם להיות נעלמים.
“ואיך שורדים בתוך כל הבדידות ומה קורה עם הכסף, כי הכל מסתובב תמיד סביב כסף כולל אהבה. בדידות של צעירים בתוך העיר הגדולה בניקור בהישרדות שלהם היום יומית.”
“נועה נעלמה” הוא סיפור של חיפוש עצמי בתוך חי היומיום. נועה היא אישה שהייתה בעלת הרגלים קבועים, היא נעלמה במסיבה באותה שבת של הטילים.
בני המשפחה מנסים למצוא תשובה, מחפשים אותה בעבודה, אין להם את אנשי הקשר, כיוון שהטלפון איתה. הבעל מספר בתחנת המשטרה שהיא לא סיפרה הרבה, אבל דברים תמיד התבשלו לה בראש, פתאום צצו ופתאום היא עושה אותם. היא לא חסרת אחריות או קלת דעת, היא פשוט מחליטה מהר ומבצעת. כך הוא מגלה. בתחנת המשטרה הדמויות שהכירו אותה מספורות כל אחת על נועה, על מנת ליצור תמונה שלמה. הבעל ,החברה, הילדים, בעל בית הקפה כל אחד מספר מנקודת המבט שלו. זהו פסיפס אנושי של אנשים שמנסים להרכיב את דמותה החידתית של נועה על מנת לגלות היכן היא.
הנשים עומדות במרכז הסיפורים, נשים שמחפשות את המהות שלהן, עם עצמן ועם הסביבה. לאורך העלילה הן עוברות תהליך של התבגרות, ללא קשר לגילן הביולוגי. כמו שציינתי, נגה אלבלך מבינה את תהליכי הנפש של הדמויות שלה ואת המורכבות הפסיכולוגית שלהן. בכתיבה רגישה ועשירה היא מצליחה ליצור דמויות אמינות שהקורא מזדהה איתן.
עיצוב העטיפה של דוד בן הרא”ש הוא המנימליסטי ומדייק את רעיון הסיפורים, ארעיות החיים.
ממליצה מאוד.
עדן, נגה אלבלך
עריכה: ארז שוייצר
הוצאת: הקיבוץ המאוחד,2025
שמרי נפשך, ספרה המטלטל של קמה ורדי טהרלב
תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.
שמרי נפשך – קמה ורדי טהרלב
סיפור מסע פיסי ונפשי של שתי נערות השונות זו מזו ודומות.
אי אפשר שלא להתעלם משם הספר שהוא כשם השיר “שיר משמר” אותו כתב אלתרמן לבתו תרצה, שיר שבו הוא מונה בפניה אזהרות ממה עליה להישמר. לתמר והולי גיבורות הספר אין אב ששומר עליהן או מזהיר אותן מפני אסונות.
תמר חווה משבר בעקבות אובדנו של אביה, היא שוכבת חודשים במיטה וממאנת לצאת, ביום שהיא יוצאת מהמיטה ומהבית היא משאירה פתק, יצאתי, לא בטוחה מתי אחזור, אל תדאגי. בדרכה הוא פוגשת את הולי, נערה אנגליה שבאה לארץ לחפש את אביה בקיבוץ השכן. אין לה בדל של מידע מי אביה, יכולים להיות כמה.
שתי נערות שלכל אחת כאב, יוצאות למסע זהות. הולי, הוליווד ספנסר, מדורסט, בת יחידה לאם חד הורית, בעלת שם אצולה ללא הכסף שמתלווה אליו. אביה הופיע בחלום שלה ואמר שהוא מחכה לה בישראל בקיבוץ שבו הכיר את אמה.
תמר חוברת להולי הקפריזית, בעלת כריזמה ונוכחות, מחפשת את מקומה בעולם ״ אתה לא יודע מי אני הולכת להיות״ ואילו תמר מחפשת את עצמה. הולי אימפולסיבית על סף מאניה דיפרסיה, מתרגזת בקלות תזיזית, חסרת סבלנות מחליפה מצבי רוח, לרגע שמחה ומיד לאחר מכן דיכאונית. היא זו שמנווטת ותמר הולכת אחריה. שתיהן מגיעות לחבורת אנשים שקבעו את מגוריהם על גדות הבניאס. חבורה שהחברה דחתה. מצד אחד הולי מגוננת על תמר, אוחזת בה ואינה מרפה, אבל לרגע היא גם בועטת בה, תמר האבודה נקשרה בנפשה בהולי ועושה כמעט כל מה שהיא אומרת. מרגישה הכרת תודה להולי שחילצה אותה מהבדידות, מה היה קורה אם לא היתה פוגשת אותה, אם היתה מתעכבת ברגע.
המסע אינו נשאר בארץ אלא חוצה אל מעבר לים. הולי ותמר מגיעות לאנגליה.
מודה, עד לרגע שבו הן נוסעות לדורסט התעייפתי מהמסע של שתיהן, תהיתי מה לי ולבנות הנעורים שמחפשות את עצמן, אבל הכתיבה הפיוטית, של קמה ורדי טהרלב משכה אותי עד לאנגליה. שם הספר קיבל משמעות ואופי. הולי המשיכה בהתנהגותה ואילו תמר התחילה בתהליך של התבגרות, הקשר הבלתי ניתן להפרדה בינהן.
הולי נותנת לתמר מחברת, וזו כשהתחילה לכתוב לא הפסיקה, וכתבה במרץ את סיפוריה, התחלות ללא סיום, כמעט כמו חייהן.
הולי לועגת לה “זו עוד התחלה של סיפור קטנטנן ללא המשך?” ומוסיפה “את צריכה לכתוב על משהו משלך, משהו מהחיים שלך.”
קראתי בנשימה אחת את חלקו השני של הספר נקשרתי לשתי שתי נערות שבורחות מעצמן, בורחות מהתמודדות, נעות ונדות בין רצון להאיחז לרצון לנדוד. הולי נאחזת ברצון לפגוש את אביה, תמר נאחזת ברצון לברוח. קראתי עד שהגעתי לסיום שטופת דמעות.
קמה ורדי טהרלב מצליחה ללפות את לב הקורא בשתי דמויות שונות ורגישות. היא מצליחה לברוא עולם סגור שבו הדמויות נכנסות ללב הקורא. הכתיבה של קמה ורדי טהרלב אמינה ומשכנעת.
זהו ספר ביכורים שאינו ביכורים כלל, הכתיבה בוטחת וקולחת.
ממליצה.
שמרי נפשך, קמה ורדי טהרלב
הוצאת:עם עובד, 2025
הנשמה העשירית – יגאל סרנה
תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.
הנשמה העשירית – יגאל סרנה
אני לא אוהבת חתולים, כילדה רציתי חיית מחמד ונאלצתי להסתפק בהשאלת החתולה של השכנה. וזה היה רק לכמה שעות, כי חינכו אותנו שחתולים הם חיה מלוכלכת החיה בזבל, לא נאמנה כמו כלב, שורטת ומי שנשרט על ידה מחויב ב21 זריקות בבטן. בתי לפני גיוסה הסתובבה ברחובות העיר וצילמה עשרות חתולים. היא דווקא נמשכה לחתולים המוכים, קצוצי זנב, בעלי אוזן שמוטה, צולעים, “הם יותר מעניינם” טענה. אמי, ילידת ירושלים, קראה לכל חתול חתולה, אצלם בירושלים לא היה חתול ממין זכר.
“הנשמה העשירית” של יגאל סרנה סקרן אותי, רציתי לנסות להבין מה הסיבה שיש אנשים שנמשכים לחית הרחוב או לחיה התרבותית הזו.״ נמרים זעירים של ג’ונגל אורבני מלא מכשולים וסכנות.” כהגדרתו.
יגאל סרנה יוצא במסע אהבה לחקור את החתול, החיה שסיקרנה אותו. כמי שלא גידל בילדותו חית מחמד, זכה כעת לגדל את החתולה של בת זוגו, ולא רק לגדל אלא להתאהב בה. בספרו הוא מהרהר בעדינות על החתול, מהותו וגילגוליו ומגלה שיש לו, לחתול, עשר נשמות.
הופתעתי כמה החיה הזו נמצאת כמעט בכל מקום ובכל קרן רחוב, היא מופיעה בתלמוד, בהגדה של פסח, בשירה, בסיפורים ועד לבית המשפט ולחלל היא הגיעה.
יגאל סרנה הוא למעשה הנשמה העשירית של החתולים, את אהבתו הרבה לחתולים למד מהחתולה של אורית. את גרייסי הביאו לביתם, כי המטפל של אביה טען שהוא בא לטפל באדם ולא בחתולה גחמנית. כשהגיעה לביתם גרייסי, החתולה הגחמנית נעלמה.ואילו משפומי של דניאל עוז מעולם לא הלך לאיבוד אפילו ברחובות ניו יורק, הוא תמיד היה כרוך ברצועה.
לאורך הספר מפליג יגאל סרנה בסיפורי פנינים על חתולים של מכרים אלו ואחרים, שמלמדים אותו על החיה שהיתה בעיניו חידתית.
דניאל עוז אומר שהם יצורים טיפשים, אם מסתכלים בתעלולים שלהם הם חסרי הגיון ומסוכנים לכן תשע נשמות מגינות עליהם מפני האיוולת.
לאורך הספר משוטט יגאל סרנה עם החתולים של חבריו ומכריו. הוא מספר שמוצאם הוא מהמזרח התיכון. מגלה לנו שהם אוהבי חיים נוחים ופינוק, הם אפילו חולמים. מסביר על שמות החתולים שהבעלים בוחרים עבורם. כפורה, בגלל צבעה האפור ואופייה הצונן. טיפקס, חתול לבן. פליסט, חתולה ששוגרה לחלל 1963על גבי טיל צרפתי, כי היא חיה נוחה, וקוף וכלב כבר שוגרו לפניה.
גרייסי החתולה שלהם נדדה איתם לפורטוגל, גרייסי ערכה בדיקות. כשהגיעו לפורטוגל היא קיבלה מיד שבב ודרכון של חתול, בזמן שהוא ובת זוגו נאבקו על פירור של תושבות.
״ אירופאית אלגנטית עם שורשים עבריינים מפרדס כץ״ כך מגדירה אותה אורית.
הכתיבה של יגאל סרנה זורמת וגמישה כמעט כמו החתול. יש בה המון אהבה ליצור המפונק והמתפנק שכבש את ליבו, וגילה לו עד כמה הוא אינו יכול בלעדיו.
גם אני אחרי הקריאה גיליתי סלחנות ואהבה אל היצור הפרוותי בעל העיניים הבוהקות. היחס השתנה אליהם, אך אין זה אומר שאאמץ חתול, אבל כשאראה אותם ברחוב אחייך אליהם, אני בטוחה שהם יחייכו אלי בחזרה.
אסיים בסיפור משפחתי. כמה שמחתי לגלות שהמילה “קישטה” שאותה אנחנו אומרים באופן טבעי כשמגרשים חתול היא מהמילה קיש בערבית, שמשמעותה לך מפה, הסתלק. כשבתי היתה קטנה התקרבה אלינו חתולה וישבה לידנו . בתי, שגם היא קיבלה בירושה את אי אהבת החתולים, אמרה לי “אמא “תקשטי” אותה.” (מהמילה קישטה)
שעשע אותי שהספר יצא לאור בהוצאת תשע נשמות עם לוגו החתול, מסתבר שנשמות מתחברות לנשמות.
ספר שחייך אותי, נתן לי הצצה לעולם קסום של חיה שיכולה להיות קבצנית ויכולה להיות נסיכה סיאמית.
ממליצה לקרוא בליטופים קטנים.
הנשמה העשירית, יגאל סרנה
עורך ומוציא לאור: אוריאל קון
הוצאת: תשע נשמות,2025
שחור כעורב ספרה עוצר הנשימה של אן קליבט
תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.
שחור כעורב – אן קליבט
איני חסידה של ספרי מתח, לא מעניין אותי מי נרצח, נעלם ומדוע.לעיתים רחוקות אני קוראת אותם. “שחור כעורב” סיקרן אותי בזכות הדימוי של שמו. ההפתעה שלי היתה שלא יכולתי להניח את הספר, קראתי וקראתי ועוד קראתי עד שסיימתי.
העלילה מתרחשת בשטלנד, ארכיפלג של איים קטנים לפעמים בגודל של שכונה. בשטלנד אין סכנות, כולם מכירים את כולם. טבע עוצר נשימה, הפשיעה היחידה נובעת משתיה מוגזמת בבר.
השלווה מופרת כאשר מתגלה גופתה של קת’רין, נערה צעירה שרועה על השלג ולצווארה צעיף אדום. זהו הרצח השני שארע בשטלנד בהפרש של שנים. שמונה שנים קודם לכן נעלמה קטריונה, ילדה קטנה נמרצת עם סרטים בשיער.
“שחור כעורב” מסווג כספר מתח, לטעמי הוא ספר מתח בתחפושת. הרצח הוא למעשה קו דמיוני צבעוני שמחבר בין הדמויות של האי. דרכו אנחנו למדים על התנהלות האי על האנשים שחיים במקום שלו חיצונית, אך הם סוערים מבפנים. בר ושתייה מאחד בין כולם.
“שום אדם איננו אי נזכר פרז בשיר של ג׳ון דאן, מות שלאדם אחד משפיע על כולם, משנה את האופן שבו הם רואים את העולם. מבינים לפתע שהם אינם מוגנים.”
גופתה של קת’רין מתגלה בקצה העיירה בקרבת ביתו של מגנוס, איש מבוגר החי לבדו , השוטה כך מכנים אותו. הוא נראה בעיניהם של התושבים, כמו יצור מספר, טרול. יום קודם קת’רין וחברתה סאלי הגיעו אליו, הוא מכבד אותן בתה ועוגה. מין הסתם הוא החשוד העיקרי ברצח, אנשי שטלנד מיד מצביעים עליו כעל הרוצח ומשוכנעים בכך. מגנוס צופה מהחלון בכולם, הוא ידע לאן כל אחד הולך בעמק, שום דבר לא עניין אותו מיום שאמא שלו מתה.
קת’רין, הנערה שנרצחה, הגיע לעיירה עם אביה לאחר שאמה נפטרה. אביה השבור, כמעט ואינו מתעניין בה. היא נכנסת ויוצאת ככל העולה על רוחה. קת’רין נערה בעלת ביטחון עצמי, חכמה, בקיאה בספרות ורוצה להיות במאית קולנוע. “היא היתה מסוג הנשים שמזמינות יחס אלים”, אומרת מרגרט אמה של סאלי חברתה של קת’רין. היא מתחברת לסאלי, נערה דחוייה, אמה היתה מנהלת בית הספר ואביה עסוק בעבודתו.
סאלי מספרת על קתרין שהגיעה אליהם מהדרום, היתה מתוחכמת, ידעה על סרטים והצגות ולהקות שבחיים לא שמעו קראה ספרים, נערה חכמה שהשיגה את כולם בבית הספר.
את הגופה מוצאת פראן, גרושתו של דאנקן מעשירי העיירה, אם בתו שהחליטה לחזור לעיירה.
החקירה מנוהלת על ידי גימי פרז, קצין משטרה, חוקר שהיה נשוי לשרה. חכם, בעל ניסיון והבנה, קורא את המהלכים קדימה. הוא אינו רוצה “לסגור” את התיק מהר כמו כל אנשי המשטרה ולכן חוקר את כולם.
“בשטלנד אין סודות חושב הבלש, לכל היותר נמנעים מלהזכיר דבר מה בגלוי כדי לשמור על חזות מכובדת.”
כל תושבי העיירה היו חשודים בעיני פרט למגנוס השוטה. דווקא דמותו חדרה לליבי, הפחדים שלו, הבדידות, הרצון שמישהו יכנס אל ביתו, או ידבר איתו, נגעו בי כל כך.
הספר אומנם מוגדר כספר מתח אך כפי שציינתי חקירת הרצח פותחת תיבות פנדורה של אנשי העיירה. העיירה השלווה בעלת הנוף הקסום מסתירה מתחת לפני השטח סודות רבים. הרצח מחבר בינהם ומאפשר לקורא להציץ אל הבתים ואל נפש האדם במקום קטן וסגור. אותי לא כל כך עניין מי הרוצח ומה המניע, התעניינתי בדמויות, במחשבות שלהן, בבדידות ששתייה או כסף רב לא מצליחים להביס אותה. פרט לדמויות המיוחדות מתארת אן קליבס את העיירה ומציירת במילים את הטבע היפיפה שבו הם חיים.
הבנתי שזהו ספר ראשון מתוך שמונה מותחנים ואף היתה סידרה בנטפליקס.
אני מחכה להמשך הסידרה בציפייה.
ממליצה מאוד.
שחור כעורב, אן קליבס
מאנגלית: שרי פרי
עורך הסידרה: ארז רווה
הוצאת: עם עובד,2025
המשפחה, ספרה מעורר המחשבה של שרה מסה
תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים
חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.
המשפחה – שרה מסה
ספר שהקריאה בו דמתה לי כמו הצצה מבעד לחרכי התריס אל בית השכנים ממול. הצצה שבה מתגלה ההפך ממה שרואים מחוץ לבית. החדירה לפרטיות המשפחה משולה לקרני אור, שמרצדים, לפעמים מפילים אור בהיר על האדם, לפעמים קו ישר חודר ובעיקר שברים של אירועים.
שם הספר “המשפחה” מעמיד בסולם הערכים החברתיים את המשפחה. אב המשפחה רואה בהקמתה תוכנית. קראנו ספרים רבים על משפחה והיבטיה והשפעתה על הילדים, הספר עוסק בתכנים אלו, אולם האיך שאותו מביאה שרה מסה מאוד משמעותי בהראיית המשפחה.
“אל תשכחו שאנחנו משפחה”, מצהיר האב. לכן בראשית נישואיו הוא אומר לאשתו, שכמה שיותר ילדים תהיה יותר משפחה. משפחה עבורו היא כיוון, כשיאבדו כיוון היא תראה לו את הדרך.
המשפחה, משפחה ממעמד הביניים, מורכבת מאבא, אמא, שלושה ילדים ובת מאומצת.
“במשפחה הזאת אין סודות,” מצהיר האב בתחילת הרומן, כאשר אינו מרשה לבתו המאומצת לכתוב יומן ולנעול אותו במנעול. משפט שהוא פתח לסקרנות, האומנם אין סודות? משפט שהקורא מבין שלא יתקיים. הפרק הראשון זעזע אותי, אומנם קל לאדם המתבונן להעביר ביקורת ולדמיין מה תהינה התוצאות של האב העקשן ששולט ביד רמה בילדיו ופוגע בהם מתוך כוונתו הטובה.
דמיאן, האב, שתלטן, מוסרי, צדקני, מעריץ את גנדי, מצטט אותו, רואה בצניעות שלו מודל לחיקוי, “המתינות היא עמוד התווך של הצדק.” האב מרגיש כמו מנהיג של המשפחה שבה אין לבטא רגשות, אין מתנות יום הולדת, שלא לדבר על חגיגה עם נרות ועוגה. כשמרטינה מבקשת מהדוד הצבעוני והססגוני שמגיע אליהם, ערכה לעיצוב אופנה, האב מחזיר את המתנה לחנות, כי זה משחק בלתי ראוי, פסול, והיא בוחרת בספר.
האב מטיף למשפחתו באמצעות סיסמאות. והם מצייתים, לא מתוך אמונה בדברי האב, אלא מתוך פחד ובהמשך מתוך רצון לא לעורר מהומות.
ארבעת הילדים שגדלים באותו הבית מתפתחים כל אחד בהתאם לאופיו ולמיקום שלו במשפחה. דמיאן, הבן הבכור גדל כחסר ביטחון שמרצה את אביו, ואינו מצליח. רוסה, הבת השנייה, זועפת, כועסת ועוינית אינה מתעמתת עם אביה, אך מתמרדת בדרכה שלה, הבן הצעיר, אקילינו, כמו כל ילד צעיר, הוא בעל ביטחון, חריף, למד לנווט בין בני המשפחה, הוא אינו מתבייש בדברים החסרים בביתם, כמו טלוויזיה, זו החלטה של הוריו, כך הוא אומר לעצמו. מרטינה הבת המאומצת הסתגלה לתנאי המשפחה, אך אינה שייכת, היא סוערת מבפנים, לפעמים ניסתה למרוד וויתרה כשהבינה שאין טעם.
זו משפחה שאיו בה סודות אך הם קיימים למכביר, לא ידוע מהו הארגון שהאב הקים, ההורים אינם יודעים על הבילויים הליליים של רוסה,או על עצבותו של דמיאן, הבן הבכור ועוד.
הרומן הפוליפוני מביא את נקודות המבט של בני המשפחה לאורך שנים. אומנם זו נקודת מבט של כמה דמויות, אך המספר הוא בגוף שלישי יודע כל ונותן תחושה של עד הצופה במשפחה, כמעט כמונו,הקוראים.
שרה מסה מובילה את הקורא אל תוך המשפחה באמצעות הדמויות ותנודות בזמנים, האירועים והמחשבות של הדמויות נותנים אור על המשפחה ויוצרים תמונה מלאה. הכתיבה המדויקת ונטולת תיאורים מתפתלים מאירה באור אמין וישיר את תפקיד המשפחה ובעיקר את תפקיד ההורים בעיצוב המשפחה וילדיהם.
פרט לדמויות המשפחה הדברים נמסרים על ידי השכנה קלרה ואמה. דבריהן הם כמו המקהלה היוונית שמתארת את המציאות כמו שנראית מבפנים. כלפי חוץ האם חושבת שהאב הוא איש חכם, אדיב. משפחה טובה ונחמדה. בתה קלרה רואה את המשפחה בעיניים הנכונות ומשלימה עבור הקורא, שמציץ אל ביתם את הפרטים. קלרה ואמה מהווים ניגוד למשפחת השכנים, קלרה היא בת לאם יחידנית שמפרנסת אותה בכבוד.
מה שאהבתי בקריאת הספר הוא היחס של הסופרת לקורא. היא סומכת עליו שיצליח לראות את התמונה השלמה עם מיעוט הפרטים. זו היתה קריאה כמו מלאכת רקמה, הסופרת נתנה לקורא חוטים והוא צריך היה לרקום את התמונה השלמה.
“המשפחה” אינו עוד ספר המתאר משפחה עם אב נוקשה וקפדן על הגבול הספרטני. זהו ספר שמעלה שאלות על מהות המשפחה, כיצד ההורים רואים את תפקידם כמנחילי מורשת תרבותית, האם הם רגישים לילדיהם ולצרכים שלהם ומתאימים אותם לכל ילד ולצרכיו, כמו שאבי נהג לומר “חנוך לנער על פי דרכו.”
בסיום הספר הילדים מתווכחים, כמו בכל משפחה,שיש בה נקדות מבט וזיכרון שונה, על זיכרון ילדות, האם היה כך או אחרת, סצינה זו מבליטה את זיכרונות המשפחה כפרט וככלל, וכיצד כל אחד מבני המשפחה מפרש אותו בדרכו שלו.
הספר מעלה אצל הקורא את השאלות האם המשפחה היא פרויקט, או שאם הבאנו ילדים לעולם מה תפקידנו כהורים? השאלה ששאלתי לאורך הקריאה היתה האם המשפחה תצליח להישאר בתבנית, שהאב הגה או שזו תהיה כרוניקה של התפרקות ידועה מראש.
ממליצה מאוד
המשפחה, שרה מסה
מספרדית: משה רון
הוצאת: לוקוס, 2022
שלושה ימים בקיץ, ספרו המכשף של יוסי אבני לוי
תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.
שלושה ימים בקיץ – יוסי אבני לוי
מה כותבים על ספר שסיימתי לקרוא בתחושת מחנק ודמעות, אבל כולו הילך על קסם.
הספר “שלושה ימים בקיץ” הוא דוגמה לכך, איך סיפור מוכר מהלך עליך כישוף, עלילה בדיונית אבל מציאותית.
בשנים האחרונות אני ממעטת בקריאת ספרים על מלחמת העולם השנייה ועל השואה, ובייחוד בשנה האחרונה. הספר “שלושה ימים בקיץ” הוא אחת הדוגמאות כיצד סיפור מוכר, שכמעט כולנו מכירים מהלך על הקורא כישוף. הספר היפנט אותי, הרגשתי מכושפת, לא יכולתי להניח אותו ולא רציתי שיסתיים משתי סיבות, האחת הסוף הברור כל כך והשנייה הייתי מהופנטת מהכתיבה ומהתיאורים.
יוסי אבני לוי בנוסף להיותו סופר הוא דיפלומט, הוא היה שגריר ליטא בשנים 2020-2022 כך שהוא מכיר את האיזור הגאוגרפי ואת ההיסטוריה של התרחשות העלילה.
שלושה ימים בקיץ, איזה שם פיוטי לאירועים נוראיים. העלילה מתרחשת במהלך שלושה ימים בסוף אוגוסט 1941 בעיירה בדיונית גילישיקס. תיאור שלושת הימים האחרונים נכתבו בהשארת העיר קיידאיני, ימים שבהם נרצחו כל יהודי העיירה לאחר שנכלאו באורוות סוסים, הורעבו ונלקחו אל בור המוות. העלילה בדיונית, חלק מהדמויות לא היו, אבל הכל יכול היה להיות והיה לאורך השואה.
בגלישקיס, עירה הטובלת בירוק חיים יהודים וגויים זה לצד זה. קודם היא נכבשה על ידי הרוסים ואחכ על ידי הגרמנים. עיירה שאם מטיילים בה מרגישם שהיא כמו גן עדן, אבל במהלך שלושה ימים היא הופכת לגיהנום.
סיפור העלילה מסופר דרך תודעת כמה דמויות. אנשים רגילים ופשוטים שבאחת יכולים להפוך את עורם. סיפור האירועים נמסר דרך דמויות יהודיות וגויות שנותן לנו מנעד של אנשים.
פאולה וייס, אשתו של בעל הכלבו העשיר, בנם הבכור עלה לארץ ישראל והיא נותרה עם בעלה שבגד בה מהרגע הראשון לנשואים ועם ילד בן שלוש שאינו הולך וממעט לדבר. היא חולמת לעלות לא”י, לברוח מבעלה ולצייר.
תיאודור וייס בעל בית הכולבו הבוגדני.
ויטאוטס, מורה שמנסה לכתוב את ספר חיו ללא הצלחה. “סופר גדול אתה כבר לא תהיה לעולם” אומרת לו אשתו, משפט שמטריף עליו את עולמו וכל כעסו עליה. הוא מכה אותה וחושב שהיא כפוית טובה. ברגע שתינתן לו הזדמנות להרגיש עליון הוא יעשה זאת על הצד הטוב ביותר.
גראז׳ינה, אשתו, בעלת השיער הכתום, פשוטה וענייה, היא קיוותה שנישואיה למורה המבוגר והמכוער יביאו לה ימים טובים.
יאנוס, הבחור הגוי הצעיר שאינו מתאים לעיירה.
מכשפה זקנה, מתילדה, שמקימה מקדש על הגבעה ולה כת קטנה של מאמינים. אמונתה היא פאגנית. הפאגנים מיצגים את ראשית האדם, לפני שנחלקו לפי אמונה דתית וגזענית.
אלו הם אנשי העיירה. למרות הצווים והאיסורים חיו היהודים והגויים בעיירה בשלוה מסוימת עד שלעיירה דוהר קארל נימיץ, גרמני קרח, מכוער, גוץ, מתוסכל שאת כל כוחו ויכולותיו הוא מנקז אל הרג היהודים בבורות בשיטת הסרדינים.
הספר כתוב פרקים פרקים הנחלקים לשלושה ימים. בראש כל פרק יש תקציר במילים על הפרק, ממש כמו הספרים שנכתבו בעבר ולי הזכירו את סיפורי י.ל. פרץ ושלום עליכם. ואכן תחושת הקריאה היא של סיפור כמו אגדה. מין מציאות פנטסטית, אין לי מילה אחרת להגדירו.
תיאורי הטבע של העיירה פיוטים ועוכרי שלווה, איך במקום כל כך יפה, כמעט כמו גן עדן התרחש גיהינום שכזה.
” הקיץ היה חמים וגשום גם יחד, והאדמה שלאורך הנהר הצמיחה עשב רך, בריא וטעים יותר מאי־פעם. קפלי הקרקע בפינה הזאת של הנמונאס, סביב הלגונה הסודית, ידועים זה מאות שנים בצמחייה השופעת שלהם. העלים כאן תמיד ירוקים יותר, הפירות אדומים יותר והאדמה ריחנית יותר. אבל הקיץ ההוא היה שונה מכל הקיצים. ילדים הלכו לאיבוד בג’ונגל הגבוה שהאדמה הצמיחה בן־לילה.”
יוסי אבני לוי מצליח להקים לתחייה עולם שנעלם, הוא מאחד יחד את כל מה שאירע בשואה בתוך עיירה אחת. תיאורי הטבע המוחשיים, תיאור העיירה, רחובותיה ואפילו תיאור טיגון אוזני החזיר במחבת כל כך מוחשי וחי, יכולתי לשמוע את קול פיצפוץ האוזניים. שהם למעשה רמז למה שיקרה ליהודים. הדמויות שברא אמינות תיאורי המחשבות והתיסכולים שלהם מוחשיים, הוא חודר לנפשן של הדמויות היהודיות וגויות שכל כך קשה להבין ולקבל את התנהלותן. לאורך הקריאה אמרתי לעצמי, אין צדיק אחד בסדום?
קראתי את הספר בנשימה אחת, בכאב ובצער. בכיתי כאשר הרוקח הבין שחיי אנשי העיירה עומדים להגיע אל קיצם.
“הכול נגמר, הוא חושב בצער נורא.
וזה לא הוגן.
אלף שנות נדודים, ולארצנו לא הגענו.
למות כך בארצותיהם של אחרים.
הוא חשב על אבות אבותיו שגורשו פעם מספרד. “
שלושה ימים בקיץ הוא ספר מרגש ומפעים. זכייתו בפרס ספיר לשנת 2024 מוצדקת מאוד.
תודה ליוסי אבני לוי על ספר מכשף ועל אחרית דבר מעניינת שנותנת אור על העלילה.
למרות הנושא אני ממליצה בזכות הכתיבה ודרך עיבוד העלילה ואפיון הדמויות.
שלושה ימים בקיץ, יוסי אבני לוי
עורכת: נועה מנהיים
הוצאת: כנרת,זמורה, דביר, 2023
בוגדת נאמנה, אוליסיה קנטור
תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.
בוגדת נאמנה, אוליסיה קנטור
בכל פעם כשאני קוראת ספר עלילתי על רוסיה שלאחר המהפכה ובתקופת השלטון הקומוניסטי איני יודעת כיצד האנשים חיו בה, או נשמו. איך התנהלו ברחובות תחת הפחד והאיום על חייהם ובעיקר פחד מבגידה, אפילו של אנשים הקרובים להם.
הספר “בוגדת נאמנה” העלה בפני שוב את השאלות הקשות.
זהו ספר קריא עם עלילה קולחת ומרתקת, על מרבית האירועים והשתלשלות הענינים הכרתי מקריאה בספרים אחרים, אפילו טובים יותר, ובכל זאת אני שמחה בקריאת הספר, מדוע? כי הדור הצעיר שנולד לאחר נפילת החומה אינו יודע כיצד חי הדור של המהפכה והתקופה האפלה של רוסיה. הספר מביא בפניו את ההיסטוריה האכזרית של התקופה.
הספר מגולל בכתיבה קולחת ומעניינת את קורותיה של סופי, קרוביה ומשפחתה.
השם בוגדת נאמנה הוא אוקסימורון, זהו משחק מילים מנוגדות, כי בגידה ונאמנות אינן יכולות לחבור יחד, אבל במצבים שונים הן כן יכולות. בתקופת המשטר הקומוניסטי היו בגידות ונאמנות , בגידות במשפחה ונאמנות לרעיון האידאולוגי, או בגידות ברעיון הקומוניסטי ונאמנות לאנשים. צמד המילים בוגדת נאמנה מעלה בפני הקורא והגיבורה קונפליקט פנימי בין ערכים ונאמנות לבין קשרים עם אנשים אהובים.
התקופה היא מלחמת העולם השנייה. אביה של סופי נעלם עם גברים נוספים במרתפי הנקו”ד. סופי בת העשר ושאר הנשים נשארו ונאלצו להתחבא על מנת לשרוד, כשהפחד מהשלטון החשש לגורל הגברים שנעלמו מעיב על חייהן.
פרטיזנים שמגיעים לבקתה, שבה הם מתחבאים, הופכים את סופי למרגלת. כיוון שהיתה ילדה לא חשדו בה כשנכנסה ויצאה מהכפר. סופי הפקחית והענינית אומרת לחברתה ״ כאשר המלחמה תסתיים, אף אחד לא יעיז לשפוט אותך. תתרכזי בלעשות מה שצריך כדי לשרוד את הזמנים הקשים.״
כשמלחמת העולם השנייה מסתיימת עומדת בפניה שתי אפשרויות ,שתיהן גרועות והיא מחליטה בגרועה פחות. היא לומדת משחק במוסקבה.
העלילה מתפתחת ומסתבכת. סופי לומדת לנווט עצמה בין האנשים ואנשי הממסד עד לסיום המפתיע.
“בוגדת נאמנה” הוא רומן קצבי, מרתק שמתאר במדויק את התקופה האפלה ביותר בהיסטוריה של רוסיה. הוא מעמיד את הגיבורה בפני מצבים מסוכנים ובחירות קשות. ומעל לכל הוא מעלה את שאלת הנאמנות כערך עליון.
בוגדת נאמנה, אוליסיה קנטור
מאנגלית: נמרוד ברקו
הוצאת: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2025
אינטימיות – קייטי קיטמורה
תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים
חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.
אינטימיות – קייטי קיטמורה
מזמן לא קראי ספר שבו העלתי שאלות לגבי תובנות קיומיות הקשורות לאינטימיות.
בכתיבה מצומצמת ונוגעת מצליחה קייטי לגרום לקורא אי נוחות. אני הייתי קוראת לספר, אי הנחת של האינטימיות.
המספרת, חסרת שם, ממוצא אסיאתי הגיעה להאג מארה”ב, כדי לברוח מרעש של העיר הגדולה אל עיר פחות סואנת, ואולי עיר שבה תצליח להכות שורשים ולהרגיש שייכות. בהאג היא משמשת מתורגמנית בבית הדין הבינלאומי. כאן בהאג היא מרגישה מהגרת כמו הטורקים והסודנים שסביבה. יש לה חברה אחת, יאנה, אוצרת במוזיאון, הקשר ביניהן אינו חזק, יש לה גם בן זוג, אדריאן, נשוי לאשה שהחליטה לברוח לפורטוגל. דמות נוספת ומשמעותית עבורה היא דמותו של נשיא לשעבר של רפובליקה אפריקאית שאחראי לטבח עם במולדתו, היא משמשת מתורגמנית עבורו.
כשאומרים אינטימיות מיד חושבים על קשר אישי וקרוב בין שני בני זוג, אבל אינטימיות אינה רק זה.
אינטימיות (מהמילה הלטינית intimus שפירושה innermost inmost – בעברית: הכי פנימי) היא קרבה רגשית עמוקה בין בני אדם הנוצרת הן על ידי מגע פיזי והן על ידי דיאלוג מילולי. והיא כרוכה באמון ובנכונות לחשוף את עצמי בפני אדם אחר. (ויקיפדיה)
לפני הקריאה חשבתי שהאינטימיות בעלילה תבוא לידי ביטוי בקשר בין שני בני זוג. אומנם הקשר בין הגיבורה לבן זוגה אדריאן, נחשב לקשר אינטימי במידה מסוימת, ודווקא היחסים ביניהם אינם מאופיינים כקרובים מאוד, אך הם מפתיעים את הגיבורה בסיום הספר.
האינטימיות בספר נוצרת דרך הקפדה על פרטים ותיאור מדויק אישי של התנהלות הדמויות. שם הספר הדהד בראשי לאורך כל הקריאה, מה שגרם לי להבנת האינטימיות השונה בכל מיני מצבים. הפכתי לדרוכה בכל אירוע והבנתי שהסופרת חושפת אותנו, הקוראים, לסוגי מצבים שונים של אינטימיות. כשהיא נכנסת לדירה של אדריאן וסוקרת את הדירה היא מרגישה פלישה לאינטימיות שלו, או כשהיא מגיעה לבית חברתה ורואה שהווילונות מוסטים לרווחה כאילו היא מצהירה שאין לה מה להסתיר וחושפת את עצמה. ההתבוננות המעמיקה בציור של לייסטר מעוררת בה תחושת אינטימיות. אלינה חברה נוספת חושפת את המספרת לסוג אחר של אינטימיות בינה לבין אחיה התאום, שיחות ומשפטים עוקצניים למה שנמצא מתחת לפני השטח.גם הקשר בין אלינה לבין אחיה התאום זה סוג של אינטימיות היא נחשפת להתנהלות שלהם לשיחות לאוקצנות למה שנמצא מתחת לפני השטח.
עבודתה כמתורגמנית מובילה אותה לסיטואציות רגשיות קשות. מתורגמן חייב להתנתק מהעד, אומר לה חברה לעבודה. אבל הנשיא לשעבר, המואשם ברצח עם יושב לידה ושואל אותה בצרפתית שאלה אינטימית, אם היא בסדר עם כל מה שקורה שם בתוך האולם? לעומת זאת המשפט אינו אינטימי, יש באולם הרבה עיתונאים ועורכי דין ומסכים מסכי מחשב ומסכים מסביב שאנשים יכולים להצטופף ולראות ולשמוע.
לא בכדי עבודתה של הגיבורה היא תרגום, יש משהו סמלי ואמירתי במקצוע. “כמתורגמים, תפקידנו להניח קרשים שיגשרו מעל לתהומות.” והיא מנסה לנווט בין הקרשים של חייה בביתה החדש, במקצוע התובעני, בזוגיות בינה לבין אדריאן. הגיבורה משתפת אותנו במחשבות האישיות והאינטימיות שלה והופכת אותנו מאזינים שמתבוננים גם על עצמנו ועל האינטימיות שלנו.
“אבל אף אחד מאיתנו לא באמת יכול לראות את העולם שאנחנו חיים בו — העולם הזה, שמכיל את הסתירה שבין הבנאליות שבו (החומה הנמוכה של מתקן הכליאה, האוטובוס שחולף על פניו בנתיבו הקבוע) לבין קיצוניותו (התא והאיש שבתוך התא), הוא משהו שאנחנו מציצים בו רק לרגע ואז לא רואים אותו שוב לזמן ממושך מאוד, אם בכלל. מפתיע כמה קל לשכוח את מה שראינו במו עינינו, את התמונה המחרידה או את הקול שאומר את מה שאין להעלות על דל שפתיים. כדי שנוכל להתקיים בעולם שאנחנו חייבים לשכוח ואכן שוכחים, אנחנו חיים במצב של אני יודע אבל אני לא יודע.”
“אינטימיות” הוא יצירת מופת קטנה ומטרידה. ספר שבעזרת הצצה פנימית אישית וחברתית מצליח להעלות שאלות על עולמינו. מהו בית, זוגיות, חברות, צדק עולמי.
ממליצה מאוד.
אינטימיות, קייטי קיטמורה
מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי
עורכת אחראית: יפה סימן טוב
הוצאת: סימנים, ידיעות אחרונות, 2023
קטיה והדב ספר ילדים קסום של יוני שיקלר
תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.
קטיה והדב – יוני שיקלר
קטיה והדב הוא ספר ילדים צבעוני המתאר קשר וחברות. ילדיי גדולים ונכדים עדיין אין לי, כך שאיני קוראת ספרי ילדים, אבל משהו בספר קטיה והדב משך את עיני. דפדוף מהיר בין הדפים גרם לי לחיוך, ציורים צבעוניים שמחים ומלאי הבעה. כל דף שהפכתי שימח את ליבי.
קטיה יושבת ומציירת כשלפתע מחליטה לצאת לטיול ביער שליד ביתה, שם היא פוגשת בדב פריזבון שבוכה על כך, שהוא בודד ואין לו חברים. קטיה מיד מתחברת איתו. כיוון שהתרחקה מביתה פריזבון הדב מחליט להחזירה הביתה. בדרך הם מטיילים ופריזבון מלמד אותה על היער, ביתו. בדרכם חזרה לביתה הם פוגשים בחיות רבות כשכל חיה שמחה לקראתה.
ספר צבעוני וקסום המתאר את עולם הילדים ועולם החיות בהנאה רבה. יש בו תמימות וקבלת השונה באופן טבעי, הוא מלמד את הילדים הקטנים על חברות ונתינה, ובעיקר אל אהבה וקשר אנושי.
בעזרת קטיה וחבריה החדשים לומד הילד להתידד עם המפחיד. קטיה פוגשת בחיות מאיימות, נמר, קיפוד, שועל. והיא בחיוך ואהבה מתקרבת אליהן והופכת אותן לחבריה.
ספר שמעשיר את הדמיון ומפתח אותו. נושא הספר בעיני הוא לתת לדמיון להוביל את הילדים ולא לחסום אותו. הדמיון הוא הבסיס לביטחון של הילד.
המשפטים הכתובים הם קצרים וברורים, מה שגורם לילד להבין את הרעיון של עזרה לזולת ומשמעות החברות. האיורים של עוזי בנימים צבעוניים ומושכים את העין, דמותה החייכנית של קטיה משרה אוויה נינוחה ונעימה על הקורא הצעיר.
הספר מתאים לגיל הרך 3-5 בעזרת הספר ההורה יכול ליצור דיאלוג על מטרת החברות, נאמנות של חבר ובעיקר כיצד עוזרים אחד לשני. סיום הספר מלמד על משמעות הדמיון וכיצד הוא עוזר לילד לבנות עולם פנימי עשיר.
ממליצה.
קטיה והדב, יוני שיקלר
איורים: עוזי בנימין
הוצאת: צמרת, 2025
ניתן לרכוש את הספר-
בחנות הספרים בוק שוק ברחוב ברודצקי 15 תל אביב,
באתר netbook.co.il
וכן אצל יוני שיקלר 0544634354
מחמוד או ההצפה ספרו הפיוטי והכואב של אנטון ווטרס
תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.
מחמוד או ההצפה, אנטואן ווטרס
הספר תורגם לפני התמוטטות סוריה ובריחתו של אסד לרוסיה. נתון זה היה משמעותי עבורי במהלך הקריאה.
מה לסופר בלגי ולסוריה? מדוע סופר שלא ביקר בסוריה המתפוררת והפצועה יכתוב עליה בכאב?
זו התשובה, הכאב של אנטואן ווטרס, סופר ומשורר בלגי יליד 1881 על השסע והמלחמה המתמשכת בסוריה הובילו אותו לכתוב על כך.
התוצאה ספר פיוטי על גבול השירה והפרוזה, ספר רגיש ועדין המתאר את סוריה של חמישים השנים האחרונות באנושיות כואבת.
מחמוד אלמאשי, משורר סורי קשיש, רמז למחמוד דרוויש, מתגורר בבקתה על שפת אגם “אל אסד” מחמוד נותר לבדו לאחר מות אשתו. ים יום הוא יוצא בסירה שלו לטבע על מנת להיזכר בעברו ולדלות זיכרונות. והוא כותב על הכל זיכרונות טובים בעיקר מאשתו האהובה וזיכרונות גרועים מהשלטון והמדינה.
מהמעמקים הוא שומע קולות שמדברים אליו והוא מקיים דיאלוג עם המתים. ולא המתים בני האדם, אלא המולדת שלו שהיתה ואיננה, הטבע שהשתנה.
הוא דולה זיכרונות מחיו המוקדמים שהיו פשוטים ונעימים זכרותיו על הוריו. כמה יפים התיאורים של המשפחה, של האם הכובסת, שתולה תמרים לייבוש, בישול העופות. גם ישראל מוזכרת, מטח של הפצצות כשהתחילו לעבוד על הסכר.
“מחמוד או ההצפה” הוא מסמך היסטורי חשוב.
מתולדות חיו וסיפוריו הקורא לומד מה עבר על סוריה, בעיקר על השלטון הדיקטטורי שהוא חי תחתיו. מחמוד מספר שבכלא הכריחו אותם לכתוב הצהרות בעד השלטון ועד כמה הוא אוהב את הנשיא הטוב, שמושיט יד לעניים, מתנגד לאי צדק לשחיתות.
מחמוד שוזר את קורות חיו באהבתו למולדת ובכאב על מה שהפכה סוריה להיות. היתה בו תקוה להיות חופשי, תקוה שהלכה ונגוזה עם כל שליט ושליט.
כותב ישירות על כל הרוע של השלטון המושחת והרשע. העם תלה תקוות בבאשר שלמד במערב רפואת עיניים. וכשחזר הפך להיות השליט במקום אחיו שנהרג. באשר מאחסן את בגדי הרופא ולומד באקדמיה הצבאית של חומס. בשנה הראשונה לשלטונו ניסה להיות מיטיב לעמו, עד שהפך להיות כמו אביו וגרוע ממנו. ״מפלצות נולדות בלילה״
״מפלצות אוחזות במספרים ארוכים וקפואים, הן נוטלות את חלומותינו וגוזרות אותם לפיסות. כמו אביו הוציא להורג את כל חלומותינו.”
כל התקוה והחלומות לחיי חופש נעלמו או הוטבעו בסכר שבנה אל אסד. הסכר הוא סמל לשלטון עריץ, להטבעת העתיד הטוב שאותו רצו התושבים. השליט עשה זאת לטובתם כך אמר, רצה להסיט את נתיב זרימת הנהר למען הגידולים החקלאיים. אבל לא טובת העם היתה מול עיניו, אלא הרצון להטביע את חותמו ושמו, לכן האגם קיבל את שמו אגם אל אסד. ״ ראינו את בתינו שוקעים בזה אחר זה וסוחפים איתם את זיכרונותינו.״
הספר הזכיר לי ספר אחר גם הוא בהוצאת ספרית הפועלים. “לא אזוז מכאן” בספר זה מפונים תושבים לטובת בניית סכר שלא פעל יום אחד.
מחמוד מדבר לאשתו האהובה. מתענג על הטבע שהוא מנוגד לבני האדם.
חלק מהשירים כותב אלמאשי, חלק מהם נכתבים על ידי אשתו אהובתו. היא מביאה לקורא את מה שהיא רואה עליו איך הוא שט, אוכל, על אהבתו לכתיבה ובעיקר על אהבתו למדינה. היא מתארת עד כמה הכתיבה חשובה לו.
“אני בצד האחר. בעולם הזיכרון, הכל נמצא פה והכל כבר איננו. התחברתי אל הזיכרון, מידי יום אני שוחה עד שאני שב להיות ילד.”
“מחמוד או ההצפה” הוא ספר פיוטי של אזרח שאוהב את המולדת שבה נולד ושונא את השלטון העריץ שהחריב את המדינה. זהו שיר הלל לאהבת האדמה, למורשת התרבותית, לשושלת הדורות ובעיקר לכאב על המלחמה העקובה מדם שאינה מובילה לדבר. כאב על עבר שנמחק כשהסכר מבטא את המחיקה,
“הכל קפא, העתיד, העבר.”
הספר כתוב בשירה שהיא פרוזה. למה לכתוב בשירה?
ראשית, כי אנטואן ווטרס הוא משורר ובכתיבת פרוזה כשירה יש עוצמה. מלבד העוצמה יש גם אמירה, שירה מבטאת רגשות ובאמצעות השירה הוא חודר ללב הקורא שיוצא אל תושבי סוריה האומללים. תושבים שכל רצונם הוא לחיות, ליהנות מהטבע, להתקיים, לאהוב.
״ חיים של כתיבה ,וכל זאת כדי להגיע למסקנה שהמילים אינן אומרות דבר, שאין בהן תוכן מלבד קורטוב של שתיקה.״
״החיים חולפים בלי לספק הבהרות״
מסיים בהגיגים ומחשבות כמו קהלת.הרי זה מחזור החיים של כולנו, תמימות של ילד, להט נעורים חוכמת התבגרות והבנה בזקנה שאין חדש תחת השמש.
ספר אנושי הכתוב ברגישות ותיאורים יפיפיים. ספר שמהווה מסמך כואב על אזרחים שבעי מלחמה ודם. מסמך שמביא בפני הקורא הישראלי את הכאב של המדינה שחלוקת איתנו גבול משותף.
ממליצה מאוד.
מחמוד או ההצפה, אנטואן ווטרס
מצרפתית: רחל ליברמן
הוצאת: ספרית הפועלים,2025