הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

מכתב לסוהר 343ב ספרה המרתק של לבנה מושון

לא מפסיקה להתפלל לשובם בשלום לביתם של החטופים, החיילים, המפונים.

החלמה לפצועים ותנחומים למשפחות השכולות.

 

מכתב לסוהר 343ב , לבנה מושון

שבועיים חלפו מאז שסיימתי לקרוא את הספר והמועקה שהשרה עליי טרם נעלמה.

אל תטעו, “מכתב לסוהר” הוא ספר מצוין שכתוב היטב, ספר המשרטט כרוניקה ידועה של כאב וסבל.

ענת, גיבורת הרומן כתבה בילדותה מכתב לאביה בתקוה שיענה לה. אבל האב בחר להתעלם, הבת בחרה לא להחליף איתו מילים והיום היא כותבת לו מכתב אישי ארוך.

במכתבה הארוך היא מגוללת בפניו את כאבה, את ההזנחה הנפשית והגופנית שספגה ממנו, אותה הזנחה ששרטה את ליבה והשאירה בה צלקות עד לסיום במילה האחרונה במכתבה.

בכל יום חיכתה לדוור, היא בטוחה, שאביה יישלח לה מכתב תשובה. רצתה לדעת, שיש מישהו בעולמה שחושב עלייה שייקח דף ועט ויטרח למענה, ובכך ייתן לה מקום של ערך בעולם.

שעיה שאלו הוא קשיש הסוהרים בבית הכלא רמלה, שהפך לאיילון. שעיה עלה לבדו מחלב, הגיע לשכונת התקוה וגורש ממנה. שעיה מספר את סיפורו לאלונה קאהן המראיינת. הוא מספר בגוף ראשון את חוויותיו מבלי ל”סנן” אותן. המראיינת מציינת שהרב סוהר בדימוס שעיה התעקש לרשום בדיוק כל מה שסיפר, כמעט הכתיב. שעיה הוא דמות מספר בלתי אמין. סיפורו הוא סובייקטיבי והוא משוכנע שהוא “בסדר”. החוקרת שואלת והוא עונה. האב מספר למראיינת שהמכות של האסירים השפיעו, ״זו עבודה שהשאירה סימנים קשים, בלי חוכמות״ האם חמלה מתפתחת אצל סוהר? שואלת אלונה קאהן. “היא נמחקת” הוא משיב.

שעיה מתעכב על הקיפוח שחווה במעמדו בכלא, על כך שלא קודם, על מסירותו לעבודה, מבלי ששם לב הוא מתאר את עצמו כאב קשוח ,עקשן שאינו חוסך שבטו מילדיו. מתלונן על כך  שלסוהר אין מעמד, יש שוטרים וגנבים, אבל לא מזכירים ולא מתייחסים למי שעושה את העבודה המלוכלכת.

בתו מגוללת את חייה בצל אב, שעבודתו הוא מהותו ואישיותו. הוא לא ידע להפריד בין אסירי הכלא לבני ביתו והפך להיות הסוהר שלה משפחתו. אומרת לו שהמדים הם נותני כוח   והוא ניצל לרעה את הכוח שלו.

 היא שלמדה הנהלת חשבונות עכשיו מתחשבנת עם החיים.

״ אם דרגות או בלי דרגות, בבית היית תמיד הניצב, הגנרל ועל פיך נשק דבר.״ כותבת לו הבת על העוול הנפשי שעשה לה. על הפחד ממנו ועל חוויותיה כבת לאב מתעלל ונוקשה. כעסה עליו הוא על כך, שבביתו לא הצליח להפריד בין עבודתו להיותו אב ובעיקר שהוא, הסוהר הוותיק לא הצליח לשמור עליה.

היא כועסת על מי שהחריב חייה ועל אביה שלא יצר עבורה עולם נעים, שקט, מחבק.

גם כשנישאה בגיל מאוחר לא מצאה מרגוע ושלווה, צלקות העבר, פחד ממרות השפיעו עליה.

הסיפור מסופר בשני קולות המשלימים זה את זו. האב מספר את סיפורו למראיינת, ומבלי שהוא שם לב, הוא מסגיר את עצמו ואת היותו אב מתעלל פיסית ונפשית. הבת הכותבת מכתב ארוך לאביה מספרת את סיפורה ואת הסיבה לכתיבת המכתב, במכתבה, סיבה שמתבררת לקראת סיום דבריה. היא מתארת את השפעת  אביה עליה, וכיצד חייה עוותו ושובשו. כיצד הפחד היה החבר הטוב שלה שניהל את חייה.

האב מספר בלתי מהימן לא רק בגלל העובדה שהוא מספר סוביקטיבי בגוף ראשון, אלא שמבלי לשים לב ודעת הוא מרמז על עוונות שעשה. על מכות שהכה את בנותיו, על כך שהתעמר בהן והעירן באמצע הלילה, על חוסר החופש שנתן להן וכשנתן לא שמר עליהן. “האם נרדמת בשמירה?” שואלת קאהן והוא עונה שלא. אנחנו יודעים את האמת.

הבת גם היא סובייקטיבית ומספרת בגוף ראשון אך בניגוד לאביה, לה אנחנו מאמינים.

הביטוי “ביתו של האדם הוא מבצרו” נאמר במובן החיובי. בביתו האדם מוגן ואילו אצל הגיבורה הבית הוא מבצר ובית כלא במובן שאינו חיובי כלל.

למרות הנושא הקשה הספר קריא ומרתק. ספר שפותח צוהר אל לב כואב של הגיבורה ואל לב אטום של האב המשוכנע בצדקת התנהגותו. בנוסף ליחסיו עם בני ביתו מגולל האב את יחסיו בעבודותו. הוא שבחר במקצועו החליט להיות מסור באופן טוטאלי. אבל, אופיו וטעויות שעשה לא הובילו אותו לקידום, מה שגרם לו לחוש בגידה מצד המערכת ובעיקר עלבון.

“מכתב לסוהר” הוא ספר של כאב שכתוב בדם ליבה של הגיבורה.

מומלץ.

מכתב לסוהר 343ב, לבנה מושון

הוצאת : עם עובד, 2024

תגובות בפייסבוק

מה שכולם רואים, קובץ סיפורים אנושיים של דפנה פילובסקי

ממשיכה להתפלל לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.

מאחלת רפואה שלמה לפצועים ותנחומים למשפחות השכולות.

מה שכולם רואים – דפנה פילובסקי

מה משותף לאשה שהולכת לחתונת חברתה הטובה, לאיש המוזמן לפגישת מחזור ולכלה טרייה שלומדת מתכון לעוגה מחמותה, ולעוד שלל אנשים?

המשותף הוא “מה שכולם רואים” ספרה של דפנה פילובסקי.

בקובץ סיפורים אחד היא מאגדת את כולם, את הקבצן, את האלמנה, את זקנים, את הנרקומן ואת איגור הנגן וכולם הופכים להוויה אחת צבעונית.

הספר נקרא “מה שכולם רואים (מה שלא)”. הסוגרים “מה שלא” הם הספר. הם מה שדפנה רואה מעבר למה שנראה.

זהו ספר סיפורים קצרים על האנשים שסביבנו, על המחשבות שלהם על מה שהיו ומה שחלמו להיות. דפנה לוכדת  בסיפוריה רגע שהוא למעשה עולם ומלואו. די במשפט שחותם את הסיפורון, כדי להפוך את עולמו של הגיבור וגם את עולמו של הקורא. דפנה מצליחה בהומור דק להראות את הצדדים האחרים של העולם, את הכאב, את היופי, את הציפייה ובעיקר את עיניה שלה החומלות על כל אדם.

לא הכל כמו שזה נראה, זה המסר של הסיפורים. כשרואים אדם אין יודעים עליו מאומה, ודפנה לוקחת את האנשים שסביבנו ונותנת להם מקום, כי מה שכולם רואים אינו האמיתי, מתחת לקליפה יש משהו אחר, מה שלא רואים. דפנה בעיני הרנגטן שלה מזהה את המשהו הזה.

זהו ספר מקסים ומחייך, ספר שמזכיר לנו שהיו ויהיו ימים טובים. בספר משובצים ציורים פרי מכחולה של דפנה. ציורים שמשלימים את הסיפורים הקצרים.

המלצה, קראו סיפור או שניים ביום ויומכם יהיה מחוייך. באחריות.

גילוי נאות, דפנה היא חברתי, הסיפורים שלה  בעלי הומור דק שכל כך אופייני לה.

שמחה חברתי שלי, על הספר על הסיפורים ועל כך שהזכרת לנו, שלכולנו יש רגעים שבהם לא הכל נראה,בכל זאת נראה.

ממליצה בחום על הספר המקסים והמחייך.

מה שכולם רואים, (ומה שלא), דפנה פילובסקי

עריכה, תמר נהרי

הוצאה פרטית, 2023

תגובות בפייסבוק

עוטה עור הנמר – שוֹתַא רוּסתָאווֶלִי 

מייחלת לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.

מחבקת את המשפחות השכולות, ומאחלת החלמה מהירה לפצועים.

עוטה עור הנמר, שוֹתַא רוּסתָאווֶלִי 

את סיפור עוטה עור הנמר הכרתי, איך אומרים? עוד משחר נעורי.  לפני שלוש שנים קראתי את ספרו הנפלא של אורן ולדמן “נמר בירושלים” שהחיה מחדש את דמותו של גפונור המתרגם המופלא של הספר “עוטה עור הנמר” לעברית. בספרו “נמר בירושלים” לא רק שאורן החייה את הדמות והספר, אלא גרם לסקרנות והתלהבות מחודשת בפואמה המופלאה הזו.

בספטמבר ביקרתי בטיביליסי והתענגתי בטיולים הלוך ושוב בשדרה על שמו של שוֹתַא רוּסתָאווֶלִי

ארבתי לספר בחנויות יד שנייה, ללא הצלחה, כמעט רכשתי במחיר 500 שח’, אבל מישהו הקדים אותי. רציתי להרגיש אותו ולראות את הציורים. לפני שנתיים התארח אצלי במועדון הקריאה אורן ולדמן והכיר לנו את הספר. ליטפתי את הדפים והבטתי פעורת עיניים בציורים.

והנה ההתעוררות המחודשת בספר הביאה את הוצאת הפועלים להוציאו לאור במהדורה חדשה. הפעם ללא ציורים.

שוֹתַא רוּסתָאווֶלִי  משורר גאורגי שחי במאה ה-12. רוסתאוולי כתב את הפואמה האפית הלאומית הגאורגית “עוטה עור הנמר”, שהפכה לחלק מהתודעה הלאומית הגאורגית, ונחשבת עד היום כאחת מיצירות המופת של ספרות העולם.

את הספר תרגם גפונוב לעברית. גפונוב יליד 1934-1972 נולד באוקראינה. במהלך המלחמה אביו גויס לצבא הרוסי, הוא אמו, סבו, סבתו ואחיו בצעיר נדדו מזרחה לגאורגיה. שם הוא נישא נולדה לו בת שחייה עדיין. למד בכוחות עצמו  גרוזינית ועברית, בעיקר בהאזנה לרדיו. כיוון שהשפה העברית היתה אסורה, הצליח גפונוב להעביר חלקים מתרגום היצירה לישראל. כשבריאותו התדרדרה, הוא קיבל אישור עליה ומהמטוס הועבר לבית החולים. לאחר שנה הוא נפטר.

“עוטה עור הנמר” היה מפעל חיים של גפונוב. הבדידות שנכפתה עליו בגאורגיה הופגה באמצעות הקדשת עצמו לתרגום לעברית. לא קל לתרגם את הפואמה זו יצירה בעלת 1,669 בתים, כל אחד בן ארבע שורות ארוכות הנחרזות באותו חרוז, והיא מתארת בלשון עתיקה את קורות הגיבורים. המבנה והצורה שלה מהווים אתגר אדיר למתרגמה, כי צריך להקפיד לשמור על המשקל המקורי, להציב באמצעה של כל שורה מילה מלעילית, ולהעתיר משחקי הד ומצלול שהמקור הגרוזי עשיר בהם.

תרגומו של גפונוב, אשר זיכה אותו בפרס טשרניחובסקי לתרגום, וזכה גם להדים בברית המועצות, נחשב עד היום, לאחד התרגומים הטובים ביותר שנעשו ליצירה (אשר תורגמה לעשרות רבות של שפות) מאז ומעולם, וזאת למרות, שעברית או גאורגית לא היו שפת אימו של גפונוב. *(מתוך הספרנים)

עלילות הפואמה.

הפואמה מבוססת על אגדה פרסית עתיקה ויש שטוענים שהיא אף מבוססת על חיו של שוֹתַא רוּסתָאווֶלִי.

הפואמה נכתבה במאה ה-12, במנזר עמק המצלבה לשם ברח רוסתווילי, שהיה שר אוצר בארמונה של תמר המלכה  שהיתה טובה ומוצלחת, לאחר שנחשד ברומן אסור עם המלכה תמר.

הפואמה פורסמה  במאה ה17

על פניו העלילה בנאלית. למלך ערב, רוֹסְטְוָן, לא היו בנים. בתו היפהפייה טִינָטִין, אהבה את שַׂר הצבא אַבְתַּנְדִּיל וזה השיב לה אהבה. יום אחד, בצאתם לציד, רואה המלך ושַׂר צבאו אביר זר עוטה עור נמרה, מתבודד על גדת הנהר. המלך שולח את עבדיו ללכוד אותו, אך האיש מגיב באלימות וחומק מהם. אַבְתַּנְדִּיל יוצא לחַפשׂו, ובתום שלוש שנים הוא מוצא את האביר טָרִיאֵל. שמספר לו כי בהיותו שַׂר הצי בממלכת הודו יצאה נפשו אל בת המלך נֶסְטָן-דָּרֶגָ’אן, שהשיבה לו אהבה, אך אביה הועיד אותה לאחר. בַּצָר ליבו הוא רצח את הנסיך שנועד לאהובתו. בת המלך הוברחה לטירה מכושפת והאביר נטש את הממלכה. בעקבות הווידוי נקשרת נפשו של האביר טָרִיאֵל בנפשו של שַׂר צבא ערב אַבְתַּנְדִּיל. בכוחות משותפים הם מוצאים את בת מלך הודו ומשחררים אותה מכלאה. אביה מִתְּרָצֶה, ולשמחת הכול, האביר עוטה עור הנמרה, נושא לאישה את אהובתו.

הפואמה כתובה בחרוזים ובמשקל. השפה מאוד גבוהה ולעיתים לא קל להבין את משמעות המשפטים. הכתיבה מזכירה משהו בכתיבה התנכית, צריך לקרוא לאט להבין את מבנה המשפט.  יופייה הוא בשיר הלל לאהבה. ניצחון כנגד כל הסיכויים. האהבה מהווה את העניין והטעם בחיים. העלילה מפותלת, מלאת תככים, אינטריגות ופחד עד לרגע שבו מתאחדות הדמויות.

הקורא יוצא גם הוא למסע עם  אַבְתַּנְדִּיל ולהרפתקאות עם שאר הדמויות.

אהבתי לחזור אל ביטויים שנשכחו מאיתנו, כמו: מחמד נפשי, עז כלביא, מות יומת. השפה הפיוטית והשיחות בין הדמויות ריגשו אותי.

למהדורה החדשה נוספה פתיחה המאירה את היצירה ואת תרגומה המופלא לעברית,  מאת הסופר אורן ולדמן. אורן חקר את היצירה וחקר על הסופר והמתרגם לצורך כתיבת ספרו “נמר בירושלים” (ממליצה מאוד לקרוא,) ספר מעניין שהעלה שוב לתודעה את “עוטה עור הנמר”.

במהדורה הנוכחית מצורפת  בסיום הספר אחרית דבר של המהדורה המקורית מאת אקד.א.באראמידוה. אחרית דבר מפורטת ומאירת עיניים.

הערה חשובה. את הספר “עוטה עור הנמר” אי אפשר לקרוא ברצף, תנו לעצמכם זמן, קראו לאט ובהמשכים. תתענגו על הספר המיוחדת והמפעימה. אני קראתי במהלך חודשיים שלמים ונהנתי.

תודה לספריית הפועלים שהוציאה את הספר במהדורה מחודשת.

עוטה עור הנמר, שוֹתַא רוּסתָאווֶלִי 

מגרוזינית, ב. גפונוב

מהדורה מקורית, ספרית הפועלים, 1969, עורך אברהם שלונסקי

מהדורה מחודשת 2023

תגובות בפייסבוק

נצחי ,רומן היסטורי של ליסה סקוטוליני

מתפללת לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.

רפואה שלמה לפצועים ותנחומים למשפחות השכולות.

נצחי , ליסה סקוטוליני

אפוס היסטורי על משולש רומנטי ברומא של ימי עליית הפאשיזים ומלחמת העולם השנייה. אליזבטה, חולמת להיות עיתונאית וסופרת, מרקו  בן למשפחת ספורטאים רוכבי אופניים, אביו מכשיר אותו ואת אחיו לאליפות, סנדו הוא גאון במתמטיקה וגר בגיטו היהודי, סנדו ומרקו מאוהבים באליזבטה והיא מאהובת בשניהם.

הסיפור יהיה סיפור התבגרות על רקע עליית הפאשיזים והמלחמה.

בפרולוג אליזבטה מחליטה שהיום זה יהיה הרגע שבו היא תגלה לבנה מי היה אביו (זה אינו ספוילר, זו השורה הראשונה בספר.)

סיפורם של שלושת הנערים מסופר דרך עיני כל אחת מהדמויות. מתחיל ביוני 1937 וממשיך, כל חודש מספרות הדמויות את אירועיהם כשההיסטוריה של המדינה מלווה אותם. התיאור ההיסטורי מדויק וניכר שהסופרת עשתה מחקר מדוקדק על התקופה, היא מצליחה להעביר לקורא את הרחוב ברומא, את המחשבות, את האהדה לדוצ’ה ובעיקר את הפחד.

הקשר ביניהם עומד למבחן כאשר פורצת המלחמה. הסכסוכים הפוליטיים נכנסים אל החברות שלהם.

בימים שלפני המלחמה  מוסוליני מתחזק, מה שמוביל לוויכוחים וחילוקי דעות בבתים של הדמויות. אביו של מרקו הוא מעריץ נלהב של מוסוליני, והצטרף למפלגה, ילדיו פחות. סנדו שגר בגטו חווה גילויי אנטישמיות ואליזבטה חווה בעיות אישיות במשפחתה. במהלך השנים שלפני המלחמה ובזמן המלחמה חברותם נכרכת בגורל המלחמה. הם עוברים טלטלות של רגשות ופחדים ונשארים נאמנים. כשהיטלר פולש לאיטליה הם עוברים טלטלה בחברותם.

הסיפור מסופר ברובו דרך עיני שלושת החברים, יש מקרים שבהם מצטרפות לסיפור דמויות משנה. ריבוי הקולות הופך את הרומן ליצירתי ואמין.

“נצחי” הוא סיפור אהבה כואבת, סיפור התבגרות על רקע המלחמה ועל רקע אחת הערים היפות באירופה. העלילה מהפנטת והקריאה בספר מאוד נעימה. ספר שנקרא באחת.

בגילי, כבר קראתי סיפורי התבגרות רבים על רקע המלחמה הנוראית. קראתי על אהבה בין גויים ליהודים באותה תקופה ועל הסכנה.  למרות שהספר לא הוסיף לי (בגלל הגיל והידע) קראתי אותו ברצף ולא יכולתי להניח אותו. אהבתי את תמימות הנעורים של הדמויות בראשית הספר, את תהליך ההתבגרות ואת ההיסטוריה המתוארת לפרטי פרטים. במהלך הקריאה הייתי סקרנית וניסיתי לנחש מי האב?

נצחי , ליסה סקוטוליני

מאנגלית, שאול לוין

כנרת זמורה- מוציאים לאור, 2024

תגובות בפייסבוק

סוד בוער – שטפן צוויג

ממשיכה להתפלל לשובם בשלום במהרה של החטופים, החיילים, המפונים.

מאחלת רפואה שלמה לפצועים, וחיבוק תנחומים למשפחות השכולות.

סוד בוער- שטפן צוויג

זו לי הפעם השנייה בשבועיים האחרונים  שאני חווה את חווית ההתבגרות של אדגר. והפעם חוויתי אותה בכאב רב.

עוצמת ההבנה שלו את עולם המבוגרים עטפה אותי בצער רב.

שני תרגומים פורסמו בשבועות האחרונים לנובלה הכואבת הזו. זו הסיבה שקראתי אותה בפעם השנייה. ונדמה לי שאפשר לקרוא אותה שוב ושוב, כי כל קריאה היא שונה ובכל קריאה מגלים בה פרטים נוספים שמשביחים את הנושא.

הנובלה “סוד בוער” היא נובלה עוצמתית המתארת התמודדות ראשונית  עם ארוטיקה ,חיזור,מיניות. נובלה המתארת תהליך התבגרות כואב של נער בן 12. ברגישות יוצאת דופן מצליח צוויג להעביר לקורא את ייסורי ההתבגרות.

אדגר מחלים ממחלה ונופש במלון עם אמו. האם אשה יפיפייה, אצילית ואפילו ביישנית. במלון מתארח ברון צעיר פלרטטן ומשועמם,

אדגר מבלי לדעת הופך להיות הפיתוי של הברון. הברון החושק באם מנסה להגיע אליה בתחבולה מכוערת. הוא מרגיש כמו צייד האורב לטרף. הוא מחליט להתקרב אל אדגר, להפוך ״לחברו״ ובכך לזכות באם. אין יותר מאושר מאדגר על הזכות להיות לחבר של איש מבוגר. הוא רואה בכך כניסה אל עולם המבוגרים, מושא רצונותיו.

תוכניתו של הברון הנכלולי מצליחה. לאחר שהאם נענית לברון   אדגר אינו חשוב בעיניו יותר.

עבור אדגר זה הגירוש מגן העדן. ההבנה שהמבוגרים מסתירים ממנו סוד, שהוא עדיין לא יודע מהו, קשה לו. השקרים שלהם מכאיבים לו. כל עולמו התמים קרס באחת.

“הסוד הזה שאני חש תמיד ובכל מקום כשאני בחברת מבוגרים, שמפניו הם סוגרים את הדלתות בלילה, שגורם להם לשקוע בשיחה שקטה כשאני נכנס בטעות לחדר, הסוד הגדול הזה שאני קרוב אליו עכשיו כבר כמה ימים, ממש בהישג יד, ושבכל זאת אינני יכול לאחוז בו.”

העלבון שהוא חש מהניתוק של הברון קשה ומייאש. והכאב רב יותר כשהוא מרגיש שאימו נוטשת אותו, הופכת לכעוסה ומשלחת אותו מעל פניה. “ילדים לא מבינים בזה. אין לך מה להתערב בעינינים כאלה.”

תהליך ההתבגרות שלו ילווה באפיונים ביולוגים ונפשיים, הוא הופך לנעלב בקלות, לחסר שקט, לשונא של הברון.

 צוויג אחד הסופרים שמבינים את נפש האדם ובעיקר את נפשם של הדמויות שהוא בורא, מצליח להעביר לקורא את התחושות במלוא עוצמתן. תהליך ההתבגרות של אדגר הוא המאבק בין הארוס לבין התנטוס

ארוס, דחף החיים, פרויד היה הראשון שתבע את המונח הברור כל כך. פרויד תופס את הארוס, כמילה נרדפת לדחף החיים – ולא כסתם דחף מיני. זה הכוח שמניע את החיים. תנטוס הוא ההפוך ממנו, ייצר המוות. שניהם חיים בכפיפה אחת.

את המאבק בין הארוס לתנטוס מצליח צוויג לתאר בפיסקת הפתיחה של הנובלה, באמצעות תיאורי הטבע הנפלאים. הקרונות השחורים כמנוגדים לאור הכסוף, הרכבת היורדת במורד המנהרה העננים מתחבקים ומתחבאים לפתע, הריח המתוק והחריף. תיאור הפתיחה הנפלאה של הנובלה מכניס את הקורא את הווית המתח שתהיה בהמשך הנובלה.

הנובלה “סוד בוער” מזכירה בנושאה וברעיונה את הסיפור  “האומנת” של צוויג. שניהם נכתבו באותה השנה שניהם עוסקים באיבוד התמימות של הילדות, בגילוי השקר של עולם המבוגרים שמסתתר תמיד מאחורי דלתות.

מה יקרה לאדגר בסיום הנובלה ובסיום שהותו במלון, האם יגלה את הסוד? על כך בנובלה. אין ספק שאדגר לא יהיה אותו הנער שהגיע על מנת להחלים. הוא עובר במהירות תהליך כואב של התבגרות. תהליך של גירוש מגן העדן, איבוד התמימות.

הנובלה יצאה בימים אלו בשני תרגומים. תרגום של אברהם קנטור בהוצאת הפועלים, ותרגום של הראל קין בהוצאת תשע נשמות.  שני התרגומים כמו תאומים בעיני. שניהם זהים ובכל זאת לכל אחד אופי שונה. תרגומו של אברהם קנטור הוא אצילי, השפה קצת גבוהה מהמקור, בתרגומו היו מקומות שהושמטו פיסקאות. אברהם קנטור בחר בשם “בלהט סוד”.

תרגומו של הראל קין בעיני הוא בעל  קצב, בעל מוסיקה פנימית שדוהרת קדימה. הראל קין בחר ב”סוד בוער” בשם הנובלה שהוא תרגום מילולי של הנובלה מגרמנית.

בתרגום של הראל קין הרגשתי במלוא עוצמה את עולמו המפתה של הברון. את הרצון ללכת אחר הרפתקאה, אפילו אם היא אכזרית. כשהוא תר אחר טרף אישה הוא מתואר כצייד המתעורר. “הצייד שבו חש שיש כאן טרף בסביבה.” בכלל הנבזיות של הברון מועצמת. גם עולמו הפנימי של אדגר היה עוצמתי בעיניי בתרגום החדש.

הנובלה “סוד בוער” תבעיר בכם את כאב ההתבגרות והמעבר הצורב כאש מעולם הילדות אל הבגרות.

ממליצה בחום רב.

סוד בוער, שטפן צוויג

מגרמנית, הראל קין

הוצאת : תשע נשמות, 2024

תגובות בפייסבוק

מזל של מתחילים – רעות וייס

ממשיכה להתפלל ולקוות לשובם בשלום של החטופים, החיילים, המפונים.

החלמה לפצועים ותנחומים למשפחות השכולות

מזל של מתחילים – רעות וייס

שם הספר,”מזל של מתחילים” הכריכה המתקתקה שלו ונושא ההורוסקופים חייכו אותי, חזרתי באחת לגיל הנעורים שבו קראתי בשקיקה את הורוסקופ השבוע בתקוה למצב משופר כיאה לבת עשרה. לא שלא ידעתי, שאיני היחידה בגלגל המזלות ומה לי ולעוד אנשים ביקום עם אותן אמירות מזל, בכל זאת קראתי, קצת האמנתי והרבה קיוויתי.

עד אמצע הספר שאלתי את עצמי איך אני, אשה בגילי קוראת את העלילה  הזו? והתשובה עבורי היתה שהמשכתי לקרוא עד סוף הספר בחיוך את עלילותיה של שרונה הלוא היא “פורטונה”.

שרונה, ג’ינג’ית (קשה בימים אלו לראות מול העיניים צבע שער אדמוני) בת מזל סרטן, מורה לכתיבה יוצרת, מאוד יצירתית ומלאת רעיונות, גרה בכפר “בית שחם” בבית של סבא וסבתא, שעברו לגור ביחידת דיור של הוריה. כפר קטן שבו כולם מכירים את כולם, יודעים הכל על כל אחד. שרונה נושאת בליבה כאב מימי סיום התיכון. שרונה  מאוהבת בשחר, אחד המורים הנאים והמושכים בחדר המורים.

יום אחד היא עוברת במשתלה על מנת לקחת הזמנה לאביה, ששבר את הרגל ואינו יכול לאסוף בעצמו. להפתעתה היא מוצאת במשתלה את עידו או עצב”ז כמו שהיא מכנה אותו, עידו צנעני בן זונה. עידו הוא הסיוט שלה. למה? יתברר בהמשך הרומן.

באחד השיעורים היא מטילה על תלמידיה לכתוב הורוסקופ לאנשים שהם אוהבים “תאחלו להם כל מה שהייתם רוצים שיקרה להם. אבל שימו לב שאתם כותבים בשפה של הורוסקופ. הכל צריך להיות מעורפל.”

חברתה נויה, שהיא הפוכה לחלוטין ממנה מציעה לה להצטרף לתחרות בעיתון הכפר “ביש”. ההארה לתחרות מגעה באמצעות רעיון לכתוב מדור של הורוסקופ. המדור נוחל הצלחה והיא ממשיכה בכתיבה בעילום שם.

היא ממציאה הורוסקופים שכתובים בחן, ומתאימים לכל מזל מגלגל המזלות.(אפילו לי) ואז מתברר לה שהיא ממציאה והדברים אכן קורים. היא מאמינה בעצמה שיש לה כוחות על  ומחליטה לכתוב לעצמה הורוסקופ שיתגשם. כל הכפר הופך למרחקה, כולם ממתינים להורוסקופ השבועי, בטוחים שמזלם יתגשם, ואכן זה מה שקורה.

העניינים מסתבכים לטוב ולרע כיאה לרומן רומנטי. חלק מהבעיות נפתרות עד שצצות בעיות חדשות והקונפליקט מערער את ביטחונה של שרונה. היא מתחילה לפחד שבלי הורוסקופ היא לא תהיה מסוגלת להשיג כלום בכוחות עצמה.

מה קורה לתחרות, מה עם שרונה ואהבותיה ובעיקר עם כתיבה, על כך ברומן הממתקי.

“מזל של מתחילים” הוא ספר על אמון האדם בעצמו, על תקוה שמובילה לעשייה, על כך שלכל אירוע, יש שני צדדים וצריך למצוא את הטוב שבדבר גם אם הוא נראה רע.

ויש על כתיבה, שרונה היא מורה לכתיבה יוצרת שיש בה אהבה לספר ורגישות לספרים.

זה ספר על חברות אמיתית ועל משפחה שאוהבת.

העלילה? “קצת טלנובלה” כמו שאומרת הגיבורה.

ספר בכורים כיפי, הוא אומנם אינו חף מפגמים. בתחילה היה קשה לי עם השפה ומשלבי הלשון, למשל, “לדפוק על הקלידים” ומיד לאחר מכן “להפיק” ויש עוד כאלה, אבל ברגע שהתעלמתי  היה לי כיף לקרוא את הספר, הזמן עף והדפים טסו, אפילו שלא הייתי בטיסה במטוס.

ממליצה למי שמעונין  ליהנות מכמה שעות כיפית ומרחיקות מהעולם החיצוני שלנו.

ותעשו טובה תתעכבו על ההורוסקופים בין הדפים, הם שנונים ומחייכים ויגרמו לכם לראות את העולם באור טוב.

מזל של מתחילים, רעות וייס

עורכת, אורנה לנדאו

שתים בית הוצאה לאור, 2024

תגובות בפייסבוק

אהבה אחת – שרה מסה

ממשיכה להתפלל לשובם בשלום של החטופים, החיילים, המפונים.

תפילת החלמה לפצועים ותנחומים למשפחות השכולות.

אהבה אחת – שרה מסה

“אהבה אחת” הוא ספר מסקרן ומטריד. ספר פסיכולוגי שבו הקורא הוא כמו בלש, מנסה להבין את הגיבורה של הסיפור.

הקריאה בספר היתה לי קצת מוזרה.

בתחילת הקריאה הסתקרנתי לגבי דמותה של הגיבורה, נט. הפתיחה עוררה בי התעניינות רבה.

נטליה, נט, מגיעה ללה אסקפה, כפר נידח בספרד בעקבות משבר אישי. היא מחליטה לעזוב את עברה, ולעבור למקום שבו לא מכירים אותה.  שם היא מקווה להמשיך בעבודת התרגום החדשה לה ואולי להתחיל מחדש.

היא מוצאת בית ישן ומוזנח עם  בעל בית מפחיד, שמוריש לה כלב עזוב, חולה, רעב ומפוחד. הבית מפחיד אותה, רעשי הלילה מתערבבים בחושים שלה, לא רק בלילה אלא  גם ביום, רשרושים, חריקות. היא פוחדת מבעל הבית, מעדיפה שלא לראות אותו.

הסתקרנתי לדעת מה הוביל אותה לברוח כל כך רחוק וכיצד  נט תתערה בכפר הנידח. לנט קשה להתחבר בכפר השומם הזה. האנשים מתנהגים שונה מאנשי המקום שממנו הגיעה.

” בעל הבית שלך צודק. כאן אנחנו מתנהלים לפי כללים אחרים. ואת לא מבינה אותם. זה לא שאת לא מקבלת אותם. את לא מסוגלת להבין אותם.״

 הבית דולף בגשם הראשון, בעל הבית אינו מוכן לטפל בבית שהוא משכיר. אחד מאנשי המקום “הגרמני” שנט מעוררת בו סקרנות מציע לה עיסקה לתיקון הגג. התמורה מבקש היא שהיא, נט, שתאפשר לו להיכנס אליה קצת.

מאותו הרגע מתחיל מחול שדים של מחשבות ורגשות לפעול עליה. נט מתגלה כאשה רגישה מאוד שסובלת אולי מהפרעה רגשית. היא אומנם עוסקת בתרגום, אך זו אירוניה, כי היא עצמה אינה מסוגלת לתרגם את המציאות לחייה או את חייה למציאות.

הכניסה הפיסית הופכת לכניסה נפשית, לא רק כניסה, אלא השתלטות. היא מבינה שהתנהגותה היא  אובססיה, שהסדר נפרע לחלוטין. “הגרמני” מפרק את דעותיה חופר בפגיעותה, המחשבות משתלטות עליה.

היא מודעת לכך שהתנהגותה בלתי הגיונית, בלתי מובנת מבחוץ, אבל אינה מצליחה לעצור בעצמה.

וכך היא הופכת לפגיעה, לפעמים מתנהגת ללא הגיון למרות שהיא יודעת זאת.

הסקרנות לסיבת בריחתה של נט התחלפה בחוסר הזדהות עם התנהגותה. לא שלא הבנתי אותה ואת מהלכיה, היה לי קשה לקבל את המהלכים שעשתה, קשה לקבל את המניעים שלה, למרות ההבנה שלי אליה הרגשתי חוסר אהדה. משהו בה הרחיק אותי ממנה. בכלל כל אנשי הכפר הזה היו לי שונים.

הספרות מטרתה היא גם להביא בפני הקורא את השונה. שרה מסה מצליחה בספרה לעורר מנעד של רגשות מצידו של הקורא לדמות הגיבורה. הקורא מרגיש את הפחד והאימה שעוברים על הגיבורה, הוא עד לחשיפה הפסיכולגית שלה. כל זאת כיוון כי הסופרת מצליחה לתאר את ההתנהגות והמחשבות שלה במדויק, היא נצמדת לתודעה שלה, לפחדים שלה, ובעיקר לרגישויות שלה. הסופרת ממחישה היטב את הדמויות הנוספות ואולי המוזרות, בעל הבית המפחיד, פיטר השכן שהופך לידיד והגרמני שמטריד אותה במחשבותיה עד לאובססיה.

נט עוברת מסע התבגרות, היא סובלת. אחד מהשלבים של הטרגדיה הוא הסבל והידיעה שכרוכים זה בזה. הסבל הנפשי של נט הוא באובססיית האהבה והקשר המיני שמובילים אותה בסיום להבנה והכרה על עצמה. ורק כשהיא יושבת על הסלע בסיום הסיפור  היא מגיעה לשלווה, לגילוי. עכשיו היא יודעת לפענח את המהלכים שלה. “עכשיו היא מבינה שאין פוגעים במטרה מתוך שמכוונים אליה, אלא בהיסח הדעת, דרך תנודות ומעקפים, כמעט באקראי.

היא רואה בבירור שהכול הוביל לרגע הזה. לרבות מה שלכאורה לא הוביל לשום מקום.”

כמו שציינתי ספר מטריד הכתוב בחוכמה והבנת מהלכיה הפסיכולוגיה של הגיבורה.

אהבה אחת, שרה מסה

מספרדית, משה רון

הוצאת: לוקוס,202

תגובות בפייסבוק

למחרת היום – מליסה דה קוסטה

ממשיכה להתפלל לשובם של החטופים, החיילים,והמפונים.
תפילת החלמה לפצועים, וחיבוק למשפחות השכולות.

למחרת היום – מליסה דה קוסטה

מה עושים כשהחיים נעצרים? ממשיכים הלאה, אומרת הקלישאה אבל איך? מהיכן מתחילים לאסוף את השברים כדי להמשיך?

“למחרת היום” הוא ספר של שיקום הנפש לאחר אובדן כואב.

לא יודעת למה המשכתי לקרוא ולמה סיימתי את הספר. הפתיחה שלו עשתה לי משהו בלב, רציתי להכיר את הדמות שהחליטה לברוח ולהסתתר בבית ישן  וחשוך בעיירה מנומנמת. בהמשך, העלילה היתה לי מוכרת מספרים אחרים שקראתי באותו הסגנון ובכל זאת המשכתי.

אולי רציתי לדעת איך הגיבורה  של הספר הזה תתגבר על המשבר הנוראי שנפל עליה, או שרציתי נחמה וידיעה שאולי בחיים ובמציאות העכשווית שלנו הספרות תמציא לי פתרון.

אז המשכתי לקרוא.

אמנד מאבדת את בעלה האוהב  ואת התינוקת שבבטנה. החיים ממשיכים, הזמן לא עצר, אבל עבורה כן.

היא מחליטה לעזוב את כל מה שהכירה ואת הזיכרונות ולעבור לעיירה מרוחקת. כשאיש חברת התקשורת מגיע אליה ומציע לה חבילות תקשורת היא מסרבת, “את צריכה להישאר מעודכנת במה שקורה בעולם” אומר לה והיא חושבת איזה עולם? כל מה שהיא רוצה זה להסתגר, לא מעניין אותה כשהמתווך אומר שיש אור וניתן לראות את הזריחה, לא צריך אור מהרהרת בינה עצמה, “אפשר לטפח את הגינה” הוא מוסיף.

ימים רבים מנסה אמנד להתחבא בבית באפלוליותו ובצערה, אבל העולם קורא לה החוצה.

הבית שבו גרה היה שייך למאדם אוג. אמנד מוצאת את לוחות השנה, מחברות מתכונים, מחברות הדרכה וטיפול בגינה של מאדם אוג. היא מעיינת בה, לומדת מהם טיפים ומכאן דף אחר דף היא תתחיל לגלות את העולם מחדש, האור ייכנס פנימה והיא תצא החוצה ולא תסתגר באפלולית. היא מתחילה לעבוד בגינה לפי ההנחיות של מאדם אוג שהם כמו ספרי הדרכה.

זה ספר על שיקום מאסון, על הקשר בין האדם לטבע, על יכולתו של הטבע לרפא את כאב האדם.

לצערי בחודשים האחרונים גם אנחנו מנסים לשקם את עצמנו ומשתמשים במטאפורה של הטבע שיודע להבריא את עצמו למרות האסון והכאב.

יש בספר את כל מה שצריך כדי להתגבר על אובדן: בעל חיים, גינה לא מטופחת שהופכת לגינת ירק, ילדים בני עשרה שמכניסים עתיד. ובעיקר הסיום הטוב השיקום שלה והבנת מהות הקיום.

ספר נחמד, חביב. מי שרוצה לקרוא בלי להשקיע מאמץ מחשבתי עם ידיעה על סיום טוב מוזמן לקרוא.

למחרת היום, מליסה דה קוסטה

מצרפתית, אביגיל בורשטיין

הוצאת תכלת, 2023

תגובות בפייסבוק

בלהט סוד – סטפן צוויג

תפילה לשובם של החטופים, החיילים, המפונים.

החלמה לפצועים ותנחומים למשפחות השכולות.

בלהט סוד – סטפן צוויג

את הספר קראתי לפני שנים. אני זוכרת את ההתפעמות וההתפעלות שלי מהכתיבה. גם היום, כשאני רק נזכרת בשם הספר, אני יכולה לחוש את אותה חווית קריאה אדירה שהיתה לי אז לפני כמעט 30 שנים.

לא סוד שאני מעריצה את שטפן צוויג, וכל תרגום חדש של ספר משלו עושה לי חגיגה בלב ואני מקדמת את קריאה באמירה אישית שלי “צוויג לפני כולם.”

צוויג הוא אחד הסופרים שמכיר את הדמויות שלו כמו היה הפסיכולוג שלהן. הוא בין הכותבים הבודדים שמבין את נפש האדם.

“בלהט סוד” הוא סיפור של התבגרות, סיפור של מאבק בין הארוס והתנטוס. כבר בתחילת הנובלה מציג צוויג דרך תיאור הטבע את המאבק ” האוויר מתוק וגם חריף.” ומכאן תתגלגל העלילה לתיאור של מתח בין הארוס, הדחף לחיים, לבין התנטוס, דחף המוות.

אדגר נער בן 12 נופש לאחר מחלה עם אמו במלון. אל המלון מגיע איש צעיר, ברון, לא ידוע במיוחד, מן האצולה הפקידותית האוסטרית. הברון טיפוס חברתי שאינו יכול לחיות בבדידות, מאוכזב שהוא אינו מכיר איש מאורחי המלון. בזמן שהוא יושב לשולחן עיניו צדות את אדגר ואמו שנראית בעינו מושלמת ביופייה ובגופה.

הברון טווה תוכנית התקרבות ללב האם. הוא יתקרב את האשה שחשק בה באמצעות הנער.  הזכיר לי את סיפורו של צכוב “הגברת עם הכלבלב”. מספיקה לו חצי שעה של טיול עם אדגר על מנת לזכות באמונו. ״ כמה קל להונות ילדים, אותם תמימים, שלעיתים רחוקות כל כך מחזרים אחר אהבתם.״

אותה חצי שעת טיול תהיה התחלה של מסע התבגרות מואץ אצל אדגר. אדגר הנער הנמצא על סף כניסה לעולם המבוגרים מאושר שזכה בחבר מבוגר.

במהלך הימים הקרובים הברון יהיה שקוע בניסיונות התקרבותו לאם. הוא יתרגש ״המשחק הלוהט הלהיב אותו״ הצייד שבו התעורר, הוא היה נסער.

אדגר משוכנע שהוא כבר שייך לעולם המבוגרים, אבל לא. הברון ואמו מתעלמים ממנו, מרחיקים אותו מעליהם. הוא מרגיש שהם זנחו אותו, מדברים מעליו, צוחקים והוא נעלב מההתעלמות שלהם.

עכשיו הוא מבין מהו הדבר שעליו מדברים בספרים, גם הוא רוצה לדעת את הסוד הזה. ״הסוד המנצנץ בעיניהם. סוד שדלת אחת דקיקה מפרידה מן העולם שאנו מכנים אותו האמיתי. ומשב רוח מקרי חושף אותו לפניהם.״

הסוד שלהם הופך להיות הסוד שלו . “הסוד שאני חש בו בכל מקום כשאני נמצא בין מבוגרים, שמפניו הם נועלים את הדלתות בלילה, שבגללו הם שוקעים בשיחה חרישית כשאני נכנס במפתיע.״

מה שאדגר יגלה על סוד המבוגרים יהיה הסוד הגדול והזוהר של הילדות, כך מכנה אותו אדגר.

בסיום הסיפור אדגר מבין שהוא נפרד מעולם ילדותו.

״ מקום שהם הלכו והתמזגו אט אט בשמים המעורפלים, היתה מונחת ילדותו שלו.״

צוויג מצליח לתאר את ההתבגרות של הנער כגירוש מגן העדן של התמימות אל עולם המבוגרים כאיבוד התמימות. הוא עושה זאת בעזרת מחשבותיו העמוקות  של אדגר, פעולותיו ובעיקר הכעס על העולם השקרי של המבוגרים.

 הנובלה “בלהט סוד”  מזכירה בנושאה וברעיונה את הסיפור  “האומנת” של צוויג. שניהם נכתבו באותה השנה 1911 שניהם עוסקים באיבוד התמימות של הילדות, בגילוי השקר של עולם המבוגרים שמסתתר תמיד מאחורי דלתות.

סיום הספר הוא מעין תעודת הבגרות שלו לעולם.

שמחתי שהספר יצא לאור בהוצאה מחודשת והזכיר לי שלא נס ליחה של  הנובלה המשובחת הזו.

 הספר יצא לאור בשנת 1997 בתרגומו של אברם קנטור. הימים אלו עומד לצאת הספר בתרגום חדש של הראל קין בהוצאת תשע נשמות בשם “סוד בוער” תרגום מדויק יותר מגרמנית.

ממליצה מאוד.

בלהט סוד, סטפן צוויג

מגרמנית, אברם קנטור

ספרית הפועלים, 2024

תגובות בפייסבוק

בשליחות הלב- ערב מרתק בסימן השבת החטופים

תפילה  לשובם בשלום של החיילים, החטופים והמפונים.
החלמה לפצועים וחיבוק תנחומים למשפחות השכולות.

בשליחות הלב, שיח ספרותי בסימן השבת החטופים והנעדרים.

 

זכות.

ערב אחד של זכויות רבות.

הזכות לדבר בשביל החטופים ולשלוח אליהם אנרגיה.

זכות לדבר על במה אחת עם איש מיוחד ואנשים יקרים, שפועלים אף הם למען החטופים

וזכות לספר ולומר על ספר מיוחד, שכל כך רלוונטי בימנו, ספרו של אורי סלונים “בשליחות הלב.”

כולי נרגשת עדיין מערב מכובד ומיוחד שבו השתתפתי. ערב ״בשליחות הלב״, שיח ספרותי בסימן השבת החטופים והנעדרים.  אחד האירועים המרגשים שבהם השתתפתי ושמחתי על המעט שבמעט שאוכל לעשות למען.

הערב התקיים בבית הסופר בהנחיתו המשובחת של יואל רפל.

את הערב פתח צביק’ה, ניר יו״ר אגודת הסופרות והסופרים, בדברים להשבת החטופים ודברי הערכה לאורי סלונים.

המשיך בדבריו רונן צור, ראש מטה משפחות החטופים וסיפר על ההתארגנות המהירה, תוך כמה שעות  למען הנעדרים והחטופים, על הקמת המטה שפועל עד היום עם 15.000 מתנדבים ששוקדים ימים ולילות על השגת מידע, על טיפול במשפחות. הלב התרחב לשמוע על אזרחים שמוכנים לפעול למען אחיהם.

רוחמה אלבג, דודתה של לירי אלבג, החיילת שנחטפה בשעות הראשונות למלחמה, סיפרה על הסבל של המשפחות, על השעות והימים שהם עוברים, על הטלטלה הרגשית והכאב. והקריאה מכתב לחטופים ולחטופות שפורסם בעיתון הארץ. מכתב שהדמיע אותנו והציף רגשות.

אורי סיפר על תפקידו בעבר כיועץ לעינייני השבוים והנעדרים, ובעיקר על תפקידו הנוכחי, העומד במטה המשפחות של החטופים, על ההבדל בין שבויים שנמצאים בידי מדינה לבין שבויים שנמצאים באירגוני טרור, על חשיבות השבת החטופים ועל כך שאנחנו חייבים לעשות הכל עבורם. הנחישות שלו, השקט והשלווה שבה דיבר הפנטו אותנו.

את הערב  ליווה  בנגינה מרגשת על הפסנתר, אבי בנימין.

אביבה גר, שחקנית וקריינית ספרים בהתנדבות לספריית העיוורים, הקריאה ברגישות מכתבים מהספר. בחירת המכתבים נגעה ללב.

ואני סיימתי את הפאנל בהצגת חשיבות הספר ״בשליחות הלב״ בימים אלו. חשיבותו בכך שהוא מסביר את ההבדל בין שבויי מדינה לשבויי ארגון טרור והבעיתיות שבכך. את הצורך באדם המקשר בין משפחות החטופים  לממסד, איש שמלווה אותם וייעץ להם, יהיה משענת למצוקות.

הקריאה בספר נותנת הצצה להבנת המשפחות ולהבנת מורכבות הטיפול בהשבת החטופים.

תודה על הזכות לעשות את המעט שבמעט עבור החטופים. תודה על ערב שיישאר בליבי.

כולי תפילה לשובם בשלום של החטופים.

מוזמנים לקרוא כאן  מה חשבתי ועדיין חושבת על הספר המרתק של אורי סלונים “בשליחות הלב.”

תגובות בפייסבוק