גנים בימי מלחמה – תיאודור צריץ’

שם הספר, גנים בימי מלחמה, לא הזמין אותי לקריאה בגלל המילה מלחמה. מי יוצא לגן בימים אלו שטילים מתעופפים בשמים. ומי בוחר כעת לקרוא ספר שהמילה מלחמה היא בכותרתו?

אבל, אל תתנו לכותרת להטעות אתכם. שם הספר מכיל בתוכו את תמצית הספר. מלחמה היא הרסנית, יש בה מוות. ואילו הגנים הם התקוה וההתחברות של האדם לטבע. הספר הנפלא הזה לקח אותי לעולם שכולו יופי, צבע, פילוסופיה ואפילו מחקר.

לאורך הקריאה הדהד בי, סיפורו של חוני המעגל שנטע עץ בגיל שבעים למען הדורות הבאים. האדם מעביר את יופי העולם ופריו לדורות הבאים, הנטיעה היא סמל של שורשיות, קיום והמשך.

תיאודור צריץ’, היה סטודנט לספרות בן 22 כשברח מארצו, סרייבו, בזמן המלחמה ב1992. הוא נדד ברחבי אירופה ללא יעד, ועבד בעבודות מזדמנות. הוא חזר לארצו שנתיים אחרי שזכתה בעצמאות, השתקע בכפר מבודד,  הפסיק לכתוב והחליט לטפח את גינתו. הנדודים של צריץ’ באירופה נכפו עליו, בזמן מסעו הוא חיפש מקום שיש בו רוח, וכך הוא מוצא את הנחמה בגנים במדינות שבהן שהה. נקודת המבט הרגישה  שלו היא אסטטית, פילוסופית, היסטורית ואפילו אנתרופולוגית.

זה ספר שכולו שירה, שיר הלל ליופי, לטבע, לשורשי האדם והאדמה. יש בו זיכרונות, שילוב של עבר והווה עם מבט אל העתיד.

הגן כמקור חיים והגן כבית קברות שזורים לאורך הספר כולו, הן מעל פני השטח והן מתחתם. הגן מייצג יופי וחיוניות, אך בו בזמן הוא טומן בחובו כמילה ונבילה המבטאות את המוות – כחלק בלתי נפרד ממחזור החיים.

הגן הוא יצירת אומנות שמשתנה בכל רגע.

 בראשית הוא יוצא לחקור היה גנו של הבמאי, דרק ג’רמן, שנפטר מאיידס. זה גן שהוא למעשה בית קברות. “הגן שפע חיים, והמוות היה נוכח בו בכל מקום.” אוקסימורון מעניין. ג’רמן שידע כי ימיו ספורים, למרות שגן צריך זמן כדי שהעצים בו יגדלו, הוא טיפח את הגן כאמונה בעתיד, כמו חוני המעגל. בביקור של צריץ’, בגן שנראה עבורו כמו בית קברות, שבו כל אבן הזכירה לג’רמן את חבריו שנפטרו. “אני הולך בגן הזה, יד ביד עם חברי המתים.”

בסיפור המקראי , גן העדן היה אמור לספק לנו חיי נצח, אך הגן הזה הוא גן שלאחר הגרוש, גן שהוא בית קברות. אומנם אלוהים גרש אותנו מאותו הגן, אך נתן לנו אפשרות לברוא חלקת גן עדן שיש בה יופי כמרפא.

שריץ’ מבקר בגנים רבים השונים זה מזה. יש גנים פראיים, גנים מטופחים ומשורטטים, גנים מוסתרים, אך אין ספק, שהגנים כולם מביאים לו שמחה, מעוררים בו את יצר החיים והקיום. הם מעלים שאלות בפניו ובפני הקורא על המשמעות הפילוסופית והקיומית של הגינות, הפרחים ובעיקר עבודת האדמה. הוא הרי ברח ממדינתו, מארצו ומאדמתו, הגנים עוזרים לו להבין את החיבור התמידי של האדם עם האדמה, ההתחדשות ובעיקר מה הוא מותיר אחריו אחרי מותו. כמו אודיל הרווקה הערירית שמתגעגעת לעיר שבה גדלה והיא נעלמה לה תחת הקידמה. אודיל מגדלת גינה בתנאים לא תנאים, בחצר חשוכה שהיא חלק מהדירה. סוגי השרכים הרבים שבגינתה הם כמו ילדיה.

בגני פיינסהיל הוא אינו מבקר אלא עובד כגנן, מה שמאפשר לו להבין מהו גן. כאן הוא מגלה  שזהו “גן שחיבר משורר.” זהו גן שבו בעל המקום החזיק נזיר גן, שאינו נזיר, אלא משמש  כחלק מהנוף והאווירה.

 לפעמים הוא עורך מעין מחקר אנתרופולוגי בגנים שהוא מטפל בהם, למשל בגני טווילרי שבפריז הוא בודק את היחס ההפוך בין הפסלים ויופי הגן לגננים שעובדים בו, גננים קשי יום בעלי פנים קשוחות שאין להם ציפיות גדולות מהעתיד.

הספר הפיוטי והצבעוני הזה. הכתוב בחן ויופי כמו גן אלוהי משרה על הקורא אווירה קסומה. צריץ’ מצליח להעביר את אהבתו לגנים, לפרחים, לאדמה ובעיקר לתכלית הגנים באופן טבעי כל כך, כמו הטבע והיקום עצמו. הגן אינו רק גן פיסי, אלא גן המוצף ברוחניות ונשגבות של יופי ובריאה. גן שהוא אינו געגוע לגן האלוהי של ספר בראשית, אלא גן מוחשי שיש בו שורשים. או כמו שאומר בסיום הספר “האם אין זו תקוותו הסודית ביותר של האדם? לחזור אל האדמה, להיות איתה שוב גוף אחד, ולדבר בשפתה-לא, להיות שפתה. תו בין תווים במנגינה ללא התחלה וללא סוף.”

השיטוט בגנים דרך מחשבותיו של צריץ’, ניחמו אותי בימים אלו, נתנו לי תקוה, המלחמה תסתיים, תמיד המלחמות נגמרות, אולם גנים וערכם הרב כנותני יופי, שלווה והבנה קיומית, יישארו לעד ותמיד יהוו מקור נחמה ורוגע.

תודה להוצאת תשע נשמות שהביאה לנו את הספר הנפלא והפיוטי. ספר כל כך חשוב שעושה מסאג’ ללב וליטוף לנשמה בימים שכאלה.

ממליצה בחום.

גנים בימי מלחמה, תיאודור צריץ’

מצרפתית: אריקה מחיה

עריכה: מרקו מרטלה

איורים: ניקו אריספה

עורך ומוציא לאור: אוריאל קון

עריכת תרגום: מיכל שליו

ימים בחנות הספרים של מוריסאקי – סטושי יגיסאווה

הספר, ימים בחנות הספרים של מוריסאקי, הוא ספר גדוש ברגש וחמלה.

יש לי חולשה לצמדי מילים, שהמילה ספרים היא אחת מהן, יש לי גם חולשה לספרות יפנית, כך שהספר “ימים בחנות הספרים של מוריסקי” היפנט אותי טרם התחלתי לקרוא.

כשהחבר של טקאקו בת העשרים חמש, דמות די משעממת ואפרורית, אומר לה “אני מתחתן” היא בטוחה שהצעת הנישואים תגיע במשפט הבא. אלא שהוא ממשיך ומספר לה שהוא מתחתן עם בחורה ממחלקה אחרת, שאיתה הוא יוצא  כבר שנתיים וחצי. ומיד   מוסיף ואומר “את יודעת שאנחנו יכולים להמשיך להיפגש פה ושם.” טקאקו המומה ואינה אומרת מילה, כל מה שהיא עושה, זה להיכנס למיטה ולבכות, אחר כך להתפטר מעבודתה ולהמשיך לבכות. ואז דודה, סאטורו, אחי אמה, מציע לה לגור בחדר שמעל לחנות הספרים שבבעלותו תמורת עזרה. טקאקו מסכימה, היא עוברת לחנות הקטנה והמעופשת עם הדוד המשונה שאשתו עזבה אותו כמה שנים קודם לכן.

החנות נמצאת ברחוב שכולו חנויות ספרים המסווגות לפי נושאים, כמה הייתי רוצה להיות ברחוב, ולעבור בין החנויות.

טקאקו שוהה בחנות ימים רבים, החנות היא עבורה כמו רחם מגוננת, שגורמת לה להיוולד מחדש. בעבר היא לא קראה ולא הכירה ספרים, עכשיו כאן בחנות היא מתחילה לקרוא ספרים ולראות את העולם דרך עלילות אינסופיות. בתחילה הדוד המשונה אומר לה אמירות משונות ומוזרות והיא חושבת בליבה, איך תאלץ לסתדר איתו, בהמשך היא תבין שהדוד החכם שלה, משמש כחונך עבורה, הוא אומר לה משפטי חוכמה ומשפטי מפתח לחיים. “החיים שלך הם לא שייכים לאף אחד אחר.”

אחרי תקופה שהיא הרגישה לבד בעולם, כרגע עם הדוד שלה היא, מרגישה שמישהו דואג לה, מישהו מתרגז ממה שהיה לה חשוב, כאילו קרה לו בעצמו.

המסע האישי שטקאקו עוברת בחלק הראשון של הסיפור הוא בחנות, ברחוב המצומצם. בחלק השני לאחר שבגרה ונפשה מעודדת, היא עוברת מסע פיסי.

בוקר אחד מתייצבת מומוקו, אשתו של הדוד בפתח החנות ומכריזה “חזרתי” מכאן היא לוקחת את טקאו למסע בהרים, מסע שיהיה מעין מסע חניכה והשלמה למסע הקודם שלה.

הספר הקטן הזה מתמקד פנימיות של הדמויות,דמויות שאינן מדברות או מספרות לאדם אחר מה הן מרגישות.  היפנים ידועים כסגורים ומופנים ולפעמים מקבלים את העול כמו שהוא, ללא ניסיון להבין. טקאקו קיבלה את נטישת חברה ולא העיזה לומר לו. דודה גם הוא שתק כשאשתו האהובה נעלמה, גם העובד בבית הקפה אינו מגלה לחברה של טקאקו את חיבתו אליה.

הסיפור ממוקם ברחוב של ספרים ובחנות ספרים עתיקה מלאה בספרים, אך הספרים והחנות משמשים תפאורה לדמויות. בדר”כ עלילות  המתרחשות בחנות ספרים, הן עלילות שבהן הספרים הם אלו המובילים לשינוי או להבנה אצל הדמויות, כאן הדמויות אלו שחיות בחנות הספרים ואלו שאוהבות לקרוא, הן שמובילות לשינוי אצל הדמות.

הספרים נמצאים ברקע, בהבנה שהקריאה מלמדת, מרחיבה אופקים, וזו שמובילה את הדמות לשינוי ובכך משפיעה עליה. לא חשתי בשינויים שעברו הדמויות בעקבות קריאת ספרים. מה שכן הרגשתי, זה צורך לקרוא את כל הספרים של הסופרים היפנים שמוזכרים בספר.

ספר קטן,קליל, קריא, שמכיל נושאים רבים, כמו: נאמנות, משפחה, ידידות, מה הם הדברים החשובים באמת בחיים, אמונה פנימית ובעיקר כנות. סיפור התבגרות שעובר דרך חנות הספרים. מה שהפריע לי היתה הכתיבה הפשטנית ואפילו השטוחה, אולי כי הספר תורגם מאנגלית ולא ישירות משפת המקום, למרות הכתיבה, עדיין נהנתי מקריאתו.

מי שמחפש ספר קל שאינו מאתגר, ומודע למגבלת הכתיבה ייהנה מהקריאה

ימים בחנות הספרים של מוריסאקי, סטושי יגיסאווה

מאנגלית: אביגיל בורשטיין

הוצאת: כנרת זמורה,2026

לינדנברוק –  ירמי פינקוס

הספר לינדנברוק הוא ספר משעשע עם דמויות ססגוניות.

רק המחשבה על ספר חדש של הסופר ירמי פינקוס מעלה חיוך על פני ועושה לי טוב ושמח בלב.

ירמי פינקוס הוא מאייר, קומיקסאי וסופר. הוא אינו מפריד בין מלאכת האיור לכתיבה. כסופר וקומיקסאי, הוא כותב מילים בקו מכחול, והופך את דמויותיו לרישומים קריקטוריסטיים מוחשיים. כתיבתו משעשעת, מבודחת וצבעונית, היא נקראת כמו יצירה גרפית אחת גדולה, כמו פוסטר ססגוני ומלא הומור.

לדוגמה: “יוזף רוּדל, רווק נשוא פנים כבן שישים וחמש, שפם לבן של גנרל ורעמת שיער מסורקת בקפידה מעטרים את פניו השמנים והסמוקים, שמבט טוב מזג נשקף מהם.”

“הדלת נפתחה. לֶנקה וגאלקינה חזרו ובעקבותיהן מרחף שובל של טבק. מאחוריהן הופיעו פני התרנגולת החשדנית של פראו פאולוס.”

לינדנברוק, שדה תעופה נידח, טרמינל עמוס בנוסעים שלרובם זו חניית ביניים. הפרק הראשון של הספר משעשע ויכול להיות עצמאי אינו פותח בדמות הראשית, אלא רק מציג אותה כבדרך אגב. הפרקים הראשונים בנויים כהצגת הדמויות במחזה התיאטרלי הזה. דמויות שחלקן אורחות לרגע, בדיוק כמו האנשים ששוהים בחניית הביניים בטרמינל, וחלקן ימשיכו לפרק הבא. מטרת כל הדמויות היא להציג את דמותו של הגיבור הראשי, מיקי לוינסון. דרכן אנו לומדים עליו. מיקי, איש צעיר מעפולה, איש פשוט ואפור שלא משאיר חותם על אף אחד. בכל מפגש עם הדמויות מיקי בורא עצמו מחדש, פעם זכה בלוטו, והכפיל אותו לאחר שהשקיע נכון במניות. פעם הוא עומד למות, פעם אביו נפטר ובאחרת אמו השאירה אותו יתום. אבל לכולם מיקי מספר שהוא בודד בעולם, אוהב לטייל ללא חפצים, רק עם תיק, הוא אינו נקשר לחפצים.

“ומאז אני נוסע בעולם. אני בלי אישה ובלי ילדים, ככה שאני חופשי. אני לא אחד שצובר: לא רהיטים, לא מזכרות, לא בגדים. כל מה שאני צריך נכנס במזוודה אחת ותרמיל גב. אם חסר לי משהו אני קונה, משתמש וזורק. אני טס לאיזה מקום, נשאר עד שאני ממצה וממשיך הלאה לאן שבא לי.”

מי אינו רוצה לברוא את עצמו כל פעם מחדש, להמציא ביוגרפיה חדשה לפי מה שעולה ברוחו באותו הרגע? כזה מיקי, לכל אחד הוא מספר סיפור אחר, רק שלמיקי סיבה אחרת מאיימת, שבגינה הוא ממציא לעצמו ביוגרפיות חדשות.

השהייה בטרמינל שכוח האל הזה היא כתוצאה מאיזו מגפה עולמית, שבגללה אסור לצאת מגבולות הארץ, זוכרים, היתה פעם מגפה שפחדנו ממנה, לא ידענו שיגיעו אלינו פחדים חדשים וגרועים יותר.

מיקי שוהה בשדה התעופה, אינו מתקשר עם העולם ונפגש עם חלק מהדמויות שהכרנו. הוא כלוא בשדה התעופה ואנחנו איתו. מה יעלה בגורלו של מיקי ושאר הדמויות? מחכה לנו הפתעה בפרק האחרון.

זה ספר מצחיק עד עצוב או להפך, עצוב עד מצחיק. הדמויות המוזרות שבו הן תיאטרליות ואפילו גרוטסקיות, דמויות שמזכירות דמויות מספריו הקודמים של ירמי פינקוס, והן כולן כאילו לקוחות מסרט של פליני.

 מיקי לוינסון הוא דמות של אנטי גיבור, איש כושל שבורח מעצמו אין ספור פעמים וממציא עצמו בכל פעם מחדש. אני אישית לא הרגשתי כלפיו שום רגש. בניגוד אליו אהבתי את דמותה של ולנטינה, המנקה של שרותי הטרמינל, לטעמי היא דמות לספר שלם.

עלילת הספר אינה מרתקת, אלא מהווה יותר מפגש עם דמויות במקום נידח, אך הרומן הזה עם הדמות נטולת האישיות הוא ססגוני, מלא בצבע ובעיקר בהומור. הוא אמנם אינו הטוב שבספריו, אך הוא מספק חגיגה ושמחה על הלב בימים אלו.

לינדנברוק, ירמי פינקוס

עורך הספר: עודד וולקשטיין

הוצאת: כתר,2026

נישואים מושלמים –  ג’ניבה רוז

שם הספר, נישואים מושלמים ,כשעל המילה מושלמים מועבר קו מחיקה, מסגיר את תוכנו, הקורא מבין שמדובר בנישואים לא מושלמים למרות שעל פניו הם זוג מושלם חיצונית.

שרה מורגן היא עורכת דין פלילית מאוד מוכשרת, היא אחת מעורכות הדין הטובות בוושינגטון. ההצלחה תובעת ממנה מחיר כבד. שעות רבות במשרד  פוגעות בחיי הנישואים שלה. בעלה, אדם מורגן, הוא סופר שהצליח לכתוב רב מכר מוצלח אחד, ומאז הוא לא ממריא. חוסר היכולת לשחזר את הצלחתו גורמת לו לתיסכול מול הצלחתה של אשתו.

אדם ושרה נשואים עשר שנים ללא ילדים. התשוקה הפיזית בינהם מאוד עוצמתית, לפחות מצידו של אדם שבכל פעם כשרואה אותה, גופו משתוקק אליה. שרה אינה מעוניינת בילדים כדי שלא ייפגעו בקריירה שלה. אבל בלילה שבו היא מפתיעה את אדם ומודיעה לו שהחליטה לשנות את דעתה ולהביא ילד לעולם, זה יהיה לילה גורלי. שרה עדיין לא יודעת, זה ליל הרצח של המאהבת של אדם, שנמצאה במיטתם בבית הנופש שלהם. אדם מואשם ברצח כיוון שהיה האדם האחרון שהיה עם הנרצחת.

שרה אינה מתלבטת ומחליטה להיות הסנגורית שתגן עליו.

“אני כאן כעורכת הדין שלך, לא כאשתך.

למה את מגינה עלי, אחרי מה שעשיתי לך

כי כשאמרתי עד המוות התכוונתי, ואני היחידה שיש לה סיכוי להוציא אותך.”

גם אני תהיתי מדוע שרה לוקחת על עצמה תפקיד מורכב שכזה, ואם בכלל מותר לה מבחינה משפטית. (כנראה שכן). במהלך הקריאה עלו בי מספר רעיונות לסיבה שהיא מחליטה להגן בכל מחיר על בעלה.

“אני אולי הסיכוי הכי טוב שלך לצאת מזה, אבל אני לא יודעת אם אצליח להתעלם במהלך העבודה מהכאב והכעס שלי.” ושרה מצליחה להפריד בין הכאב לעבודתה.

מתחילת הקריאה היה לי מאוד ברור שאדם אינו אשם ויזוכה, אבל הסופרת מצליחה לשנות ולהפוך את הקערה על פיה מספר רב של פעמים,  העלילה מסתבכת ומתפתלת, כל אירוע מושך אחריו אירוע אחר ופרטים נוספים, עד שכולם הפכו לחשודים בעיניי, כולל אמו של אדם.

הספר כתוב משתי נקודות מבט ולסירוגין. שרה ואדם. בכל פרק דמות אחת מספרת ומאירה על הדמות השנייה ונותנת את נקודת מבטה. היה לי קשה להזדהות עם אדם, שנראה בעיניי דמות שטחית ואפילו ילדותית. שרה עורכת הדין המעולה היתה דמות חזקה שמצליחה לשרוד ולתמרן בין האירועים.

לא סיקרן אותי מי רצח, יכולתי לקרוא את הפרק האחרון, אלא שהסתקרנתי כיצד שרה תצליח להוכיח את חפותו של בעלה כשהכל מתחיל לבעור מסביב, ומה יעלה בגורל הנישואים שלהם.

לטעמי יש חורים בעלילה וחלק מהפרטים אינם אמינים, אבל הם אינם פוגמים בסקרנות וברצף הקריאה.

קראתי את הספר ביום אחד ללא הפסקה. אהבתי שחשדתי בכולם ובעיקר הייתי מופתעת מהסיום.

ספר מרתק בייחוד לימים שבהם הריכוז שלנו אינו במיטבו.

ממליצה.

נישואים מושלמים, ג’ניבה רוז

מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

עורכת תרגום: חמוטל לוין

הביאה למערכת: ענת לנדאו

הוצאת: מטר 2026

יומן הרִיק –  אמי יאגי

הספר יומן הריק  הצליח להוליך אותי שולל, לבלבל אותי, לקח לי זמן  עד שהצלחתי להבין.

אני אוהבת ספרות יפנית וכבר כתבתי על אהבתי אליה בהזדמנויות שונות. אולם הספר הזה השאיר אותי מבולבלת.

יומן הריק הוא רומן חכם עם הומור מושחז שונה.רומן שבו מציאות, בדיה, דמיון ומחשבות מתערבבים זה בזה עד שגם הקורא וגם הדמות אינם יודעים היכן הגבולות.

שִיבָּטָה עובדת במפעל לגלילי נייר טואלט, מפעל שכל העובדים בו הם גברים.  בוקר אחד היא מחליטה לא לשטוף את הספלים כמו שעד היום עשתה במשרד, לא מתוך מרד, אלא מתוך ניסוי ובדיקה שאולי פעם אחת מי שהשתתף בפגישה יפנה את הספלים וישטוף אותם. כשפונים אליה בבקשה שתשטוף, היא מודיעה שהיא בהריון וריח הקפה מעורר בה בחילה. מכאן כל עולמה האישי משתנה. היא זוכה ליחס מועדף, אין מבקשים ממנה מטלות, דואגים ומטפחים אותה. שעות העבודה שלה מתקצרות, מה שמוביל לשעות פנאי רבות.

חייה מקבלים שינוי, היא מתחילה לנהל יומן הריוני, זה יומן הריק שלה, האין הריון, תוך כדי ניהול היומן והשבועות ההריוניות שחולפים, היא לומדת על הריון ותהליכים, נרשמת לסדנת התעמלות לנשים בהריון, כשחברותיה ההריוניות מבלות אצל רופא הנשים, היא מבלה על כסאו של רופא השיניים. הקבלה הומוריסטית.

ככל שהיא מתקדמת בהריון היא נכנסת לתהליך הריוני מאוד מדוייק, חושבת על העובר שגדל בתוכה, מחפשת לו שם חושבת איזה תכונות היא הייתה רוצה שיהיה בו.

ההומור בספר הוא שונה, הומור שחור ומדויק, אם בתחילת הספר היא לעגה למגדר הגברי שאינו יודע להכין קפה ומבקש שתערוך מדריך הוראות במחשב להכנת קפה, ההומור בהמשך מתחלף להומור שבו שִיבָּטָה משוחחת עם מריה, האם הקדושה, בערב חג המולד ומדברת אליה כחברה לאותה צרה, היא שואלת אותה האם גם היא הרגישה כמותה כשהיתה בהריון.

שבועות ההיריון מתקדמים, וככל שהתקדמו גדלה סקרנותי איך תצא שִיבָּטָה מהתסבוכת שלה. הרי אפשר להתחפש לאשה בהריון, אבל בסיומו לא תוכל לעמוד מול האין שלה. לקראת סיום הקריאה היו רגעים שאני עצמי התבלבלתי ותהיתי האם קראתי נכון, או אולי פספסתי משהו באחד העמודים.  מודה, אמי יאגי הצליחה לתעתע ולהטעות אותי. בסיום הקריאה חשבתי מדוע, ומה היתה הסיבה של הסופרת.

הסיבה נעוצה בתחילת הרומן. ביקורת חברתית על עולם העבודה הגברי, עולם שרואה באשה כבעלת מעמד נחות, זו שברור שהיא צריכה לנקות את הכוסות המלוכלכות אחרי הבוס. ובהמשך כמו שחברתה מתלוננת, לטפל בילדים, בתינוקות, לא להתלונן על עייפות. יש ביקורת על המציאות החברתית בה מצופה מאשה להביא ילדים לעולם וכן ביקורת כאובה על הבדידות של צעירי טוקיו. בדידות הגיבורה מאופיין במעברים שבין מציאות ודמיון. מתי עובר הגבול בין הבדיה לאמת, מתי אנחנו מאמינים לעצמנו ולסיפור שסיפרנו.

ניהול יומן הריק מקביל למצבה האישי, המהווה מטאפורה למפעל שבו היא עובדת – מפעל המייצר גלילי נייר סביב חור ריק.

ריק מופיע במשמעות כפולה, ריק-אין וריק הוא גם שמים, זו קריצה הומוריסטית שמובנת לה ולנו הקוראים.

הקריאה בספר אינה קלה, המעקב אחר שבועות ההיריון לפעמים משעמם, אך נותן הצצה אל החברה היפנית והתנהלותה. לאורך הקריאה הייתי מלאת סקרנות לדעת איך יסתיים ההיריון? מה תאמר בחברה לאחר “חופשת הלידה.” כאן חיכתה לי הפתעה.

הפתיחה משתלבת עם הסיום, היא משקרת שהיא בהריון, אבל איך תוכל להמשיך בשקר במשך החודשים הבאים, לעומת זאת בסיום הרומן אומרת לה חברתה כדרך אגב שהיא התגרשה. גירושים ניתן להסתיר או לבחור למי לספר, הריון אי אפשר.

אם אתם סקרנים לדעת מה עלה בגורל ההיריון של שִיבָּטָה. ואם אתם סקרנים ללמוד על החברה היפנית הנשית, הגברית והמאופקת. ואם אתם רוצים לקרוא ספר שיש בו הומור מתעתע זה הספר.

ספר אחר, מאתגר שדורש ריכוז.

ממליצה

יומן הרִיק, אמי יאגי

מיפנית: עינת קופר

הוצאת: כתר, 2026

מכתבים מברלין – קתרין ריי

הספר מכתבים מברלין הוא סיפור היסטורי קריא ומרתק.

“יש סודות שיכולים לגרום לך למות.”

את בניית חומת ברלין איני זוכרת, אבל  את היום שבו נפלה ואת המוני האזרחי הצד המזרחי שפתחו בריצה אל הצד המערבי, אני זוכרת היטב.

גדלתי בתקופת המלחמה הקרה, המאבקים לחימוש בין ארה”ב לברית המועצות, מסורבי העלייה היהודים, ואלו שהצליחו לערוק למערב, מיכאיל ברישניקוב, לדוגמה. כילדה שגדלה במדינה חופשית לא הבנתי כיצד אנשים חיו בצד אחד, ולמחרת נותקו ממשפחתם שנותרו בצד השני.

מכתבים מברלין מתאר במדויק את התחושות של בני משפחה שנותקו ממשפחתם בגלל צדדים שונים של מלחמה.

לואיזה, ילידת ברלין המזרחית, גדלה בארה”ב אצל סבה וסבתה, לאחר שהוריה נהרגו בתאונה. סבה לימד אותה רבות על סודות, הצפנות וכתב סתרים. כיום היא  עובדת סי.איי.אי. חלומה הוא להיות סוכנת, אך היא אינה מקודמת בתפקיד. במקום זאת,תפקידה הוא לפצח קודים ולהעביר את המידע למקבלי ההחלטות. יום אחד היא מבחינה בסמל שהיא מזהה מתקופת ילדותה. זה יהיה רמז ראשון עבורה על עברה והסודות הגדולים של משפחתה. כשהיא מתחילה לחקור, היא מגלה מכתבים שמובילים אותה אל העבר ואל הגילוי על משפחתה.

מכתבים מברלין הוא מסמך היסטורי מרגש ומרתק המסופר בשני קולות. ובזמנים שונים.יש בו תיאור מדויק של תקופה.  גרמנייה לאחר מלחמת העולם השנייה, שחולקה לצד מערבי וצד מזרחי. ברלין היתה גם חצויה. הצד המזרחי והצד המערבי. למעשה ברלין המערבית  היתה כמו אי בתוך הצד המזרחי. בתקופה הראשונה יכלו האזרחים לנוע מצד לצד ואף לעבור לגור בצד המערבי. עד לבניית החומה.

הוריה של לואיזה, מוניקה והאריס, עיתונאי בכיר  של עיתון המפלגה הקומוניסטית חיו בצד המזרחי. היו להם חיים טובים, עבודה. ואילו הוריה של מוניקה חיו בצד המערבי.

הסיפור נפתח בהווה 3 בנובמבר 1989 היום שבו  מזהה לואיזה  ציור חתימה שהיה מוכר לה מהעבר, סימן קטן, נסתר משורטט על איזו מעטפה. היא מזהה את אחת המעטפות של סבא שלה. אותו סימן שולח אותה לחקור ולגלות מכתבים שאביה כתב, אלו הם המכתבים מברלין המזרחית. באותם המכתבים היא מגלה שאביה עדיין חי ועליה לנסות להצילו ולהוציאו מהצד המזרחי.

לואיזה עומדת מול סוד של משפחתה, כעת היא מגלה  את ההסתרות וכועסת כל כך שהאמינה להם והנה הכל הוא שקר.

“זו תכונה שעוברת במשפחה. לכולנו יש סודות.”

הספר נע בין עבר הווה, בין מחשבותיה של לואיזה למכתבים של אביה, שמגלים לה את עברה ולמעשה מובילים אותה אל עתידה. יום נפילת החומה. הספר נפתח בברלין ביום בניית החומה ומשם עובר אל ארלינגטון ארה”ב 3.11.1989 המכתבים של אביה הם כמה חודשים לאחר בניית החומה.

ככל שהתקדמתי בקריאה הייתי סקרנית לדעת מה יקרה ביום 9 בנובמבר,1989 יום נפילת החומה.

הספר הוא תיאור עובדות היסטוריות באופן אמין של תקופה אפלה, יש בו תיאורים של ההתעללות של אנשי השטאזי במחנות עבודה לחינוך מחדש של הנוער. כפיה לריגול ושיתוף פעולה של הנוער הגרמני עבור השטאזי. אלו קטעים קשים לקריאה.

יש עובדות היסטוריות שאנחנו מקבלים כברורות, כחלק מהרצף ההיסטורי, אבל  כשקוראים על האנשים שחווים את העובדות הקשות, אנחנו מבינים שבתוך העובדות היו אנשים ורגשות.

הרומן מעלה שאלות פילוסופיות ומוסריות רבות, שאלת הנאמנות למפלגה, או נאמנות לאני העצמי שלך. מה קורה לאם שמצילה את בתה כיצד היא יכולה להמשיך לחיות? האם להסתיר פרטים כדי להגן על אנשים שאוהבים? אני עצמי נעתי בין התשובות שנתתי לעצמי. לא יכולתי לתת תשובה נכונה, היא היתה נכונה לרגע אחד ואחרי כן כבר לא התאימה.

שם הספר “מכתבים מברלין” הרתיע אותי, חשבתי לעצמי עוד עלילה על מלחמת העולם השנייה? אבל לא. זה ספר מרתק שלא יכולתי להניח מהיד, יש בו סוג מסוים של מתח וסקרנות. קראתי אותו עד הסיום כמעט ללא אוויר, רציתי לדעת איך האירועים יסתימו, מה יקרה כשהחומה תיפול. אומנם הסיום הוא קצת מתקתק, אבל האם לא זו מטרת הספרים? לספק לנו אמונה שהכל מסתדר, לא חשוב איך ואם זה אמין.

“מכתבים מברלין” הוא רומן היסטורי סוחף על משפחה שנקרעה ועל השפעותיו ההרסניות של משטר טוטאליטרי.

למרות שאנחנו נמצאים במלחמה אני ממליצה על הספר. ספר שבו אירועי המשפחה הם זעיר אנפין של מאבקי המעצמות הגדולות.

מכתבים מברלין, קתרין ריי

מאנגלית: סמי דואניאס

הוצאת: סימנים, ידיעות אחרונות, 2025

הילדים הם מלכים – דלפין דה ויגאן

הרומן הילדים הם מלכים הוא רומן מטריד המתאר בעיניים ישירות ונוקבות את החברה. משלב בין ז’אנר המתח (הבלשי) לבין ביקורת חברתית חריפה על העידן הדיגיטלי.

זה רומן שראוי שכל אחד יקרא אותו, גם אם תוכנו ידוע, שכן הוא משקף באופן ברור וישיר אותנו ואת חברת השפע והמסכים שבה אנו חיים. זה רומן שמעלה שאלות רבות: משמעות החשיפה החברתית, מה כל אחד מוכן לעשות עבור היותו מפורסם וכמה זמן נמשכת אופורית ההצלחה.

הספר מתחיל כספר מתח. קימי בת השש, כוכבת ערוץ היוטיוב happy times נעלמת. את הערוץ בעל מליוני העוקבים הקימה אמה, מלאני.

מלאני, נערה אפורה  שגדלה על ברכי תוכניות ראליטי, רבים התעלמו ממנה והיא חלמה על פרסום. בגיל 26 השתתפה בתוכנית ראלטי. היתה בה ציפייה והתרגשות שאחרי התוכנית היא תהיה מוכרת, כולם יזהו אותה ברחוב ויתחנפו אליה. אלא שלאחר פרק אחד היא מודחת ונושאת את העלבון שנים רבות. לאחר שילדיה נולדו והשיעמום הציף אותה, היא פתחה ערוצי תקשורת ברשת ושיתפה את כולם בהתפתחות ילדיה. הערוץ הפך למאוד מבוקש ומלאני נעשתה משפיענית רשת. אלא שמתברר שכדי לתחזק אותו מלאני משקיעה שעות עבודה רבות, וילדיה הם פועלים שעובדים אצלה. אין להם חיי חברה משלהם, כיוון שכל שעה פנויה מוקדשת עבור הערוץ. אחה”צ אחד כשהם חוזרים מקניות, שבהם כל העוקבים שותפו והמליצו באילו נעליים לבחור,הילדים מבקשים להישאר ולשחק בחצר. זו היתה הפעם היחידה שמלאני איפשרה להם להיות כמו כל ילדי השכונה, אלא שבפעם היחידה הזו קימי נעלמת.

מול מלאני המפורסמת, שמשתפת כל רגע בחייה נצבת קלרה, חוקרת המשטרה. קלרה אינה מכירה או מבינה את עולם הרשתות. רק בגיל 13 נחשפה לעולם הטלוויזיה. “זה עולם שקיומו לא מובן לנו” היא מבינה שקימי גדלה בתוך עולם וירטואלי, שכולו בדיה, עולם שציית לחוקים שלא היה לה מושג לגביהם. קלרה אינה מעונינת בילדים והיא אינה מבינה את מלאני שנראית בעינייה כמו ילדה.

הספר נפתח כדרמת מתח  ותעלומת העלמות, מה שיוצר מתח ומעלה שאלות מסקנות: מדוע נעלמה קימי, מי חטף אותה וכיצד תמצא? אולם בהמשך הוא מקבל תפנית והופך לספר בעל אופי שונה,ספר שהוא כתב אישום חברתי. ההעלמות משמשת כלי להעלות למודעות את הרעיון המרכזי של הספר: ביקורת חברתית על הרשתות  ומשפיעני הרשת, חשיפה לעולם התקשורת, שימוש וניצול לרעה של ילדים למטרות פרסום. שאלות מהותיות נוספות עולות והן: האם יש מקום לחשוף ילדים קטנים לעיני כל באמצעי התקשורת, האם השימוש בהם הוא לגיטימי, שכן ידוע שילדים וכלבים גונבים את ההצגה. האם למלאני מותר לפתח קריירה הנשענת על חשיפה גורפת של ילדיה מול קהל מעריצים, ובכלל מה תעשה החשיפה הזו לילדים בבגרותם. והאם הורים צריכים לתת לילדהם כל מה שהם חפצים כיוון ש”הילדים הם מלכים” כפי שטוענת מלאני.

שם הספר הוא אירוני, הילדים מקבלים  הכל, החל ממוצרים ועד לתשומת לב של מליוני זרים, אך הם שבויים בתוך ארמון זכוכית, שבו כל תנועה שלהם נראית לעיני כל.

הקריאה בספר מטרידה וקשה, הקורא עומד מתוסכל מול המציאות שבה הוא חי. מצד אחד כל מי שחי בתקופה זו משתמש ברשתות החברתיות וראשו נעוץ במסך, מצד שני הקורא מודע לסכנות ולשימוש ברשת החברתית, אך אינו יכול להתנתק או לצמצם או אפילו להתריס.

הספר הוא סוג של החטא ועונשו. חטא ההיבריס של האם על היותה מפורסמת, מול העונש שמופיע בצורת העלמותה של קימי. כמה ריחמתי על מלאני, על כך שאפילו בזמן העלמות הילדה היא סופרת את כמות הלייקים שקיבלה.

החלק השלישי של הספר הוא הפתעה, יש בו ביקורת חזקה  ותובנות פסיכולוגיות.

אני אוהבת את כתיבתה של דלפין דה ויגאן. היא אחת הסופרות החשובות בצרפת. ספרה הממואר “אל מול הלילה” הוא אחד הספרים המצוינים שקראתי, ספרה “רחשי תודה” הוא ספר רגיש מלא בחמלה. “הילדים הם מלכים” שונה מאוד משאר הספרים שכתבה. למרות שגם בספר הזה היא עוסקת בטראומה משפחתית והשפעתה על הילדים.

הכתיבה שלה ישירה ורגשית שפועלת על כל החושים, הסגנון שלה הוא נקי ולא מתיפיף, סגנון נקי ומדויק ויש בה שילוב של רגישות פסיכולוגית וביקורת חברתית. היא מצליחה להעביר לקורא באופן ברור ומדויק את דעתה תוך כדי פירוק המניעים. כסופרת היא אינה ביקורתית כלפי הדמויות, אין בה שיפוטיות על התנהגותה של מלאני, להפך יש בה חמלה רבה אליה. את השיפוט יעשה הקורא.

ממליצה מאוד

הילדים הם מלכים, דלפין דה ויגאן

מצרפתית: רמה איילון

עורכת הסידרה: ארנית כהן-ברק

הוצאת: מודן, 2026

סבתא בורחת מהבית – מאירה ברנע-גולדברג

סבתא בורחת מהבית הוא הספר הכי כיפי שקראתי בימים קשים אלו.

הסבתות שלי היו נוכחות נפקדות. האחת מעבר לים שנפטרה כשהייתי קטנה, זכור לי ביקור קצר שלה כאן. השנייה סבתא לא סבתא. אחרי שקראתי את סבתא בורחת מהבית רציתי לחפש את הסבתא הזו שתאמץ אותי, אפילו שהיא בת 98. סבתא לאה אומנם בגיל מופלג אבל היא ערנית, חדה, שנונה, שמדברת בשפה גבוהה, בעלת חוש הומור ודאגה לנכדיה. יש לה מה להגיד על הכל, כולל על פרשני הטלוויזיה “אין להם רגע של הקשבה.”

סבתא לאה, אולי לאה בגופה, אבל לא במחשבתה. היא סבתם של שלושת ילדיה של בתה תקוה שנפטרה וכנראה לקחה איתה את התקוה. נכדיה הם כמו כל משפחה. נתי שאינו עובד, גר בדירה שאמו הורישה לו ולאחיו, ואינו משלם שכר דירה, עידן הוא איש עסקים, שעסוק רוב הזמן ואינו פנוי, הוא נשוי להדר, האקסית של אחיו, נתי. גם על עובדה  זו יש לסבתא לאה מה להגיד. ותמרה התאומה של נתי, היא זו שתמיד שם בשביל הסבתא.

הספר נפתח בידיעה היסטרית שסבתא ברחה מהבית. מכאן יצאו הנכדים והסבתא למסע הזוי, משעשע, ואפילו לא אמין, אבל מרתק.

סבתא לאה בת התשעים ושמונה גרה לבדה בדירתה, היא אומנם אינה מבינה בטכנולוגיה המתקדמת, אך יודעת מה היא רוצה ועל מה היא צריכה להגן. היא שומרת בקנאות על חפציה שמזכירים לה את עברה. כשעידן מקבל את יריית הפתיחה “סבתא לאה ברחה מהבית” נתי אינו מבין איך אישה בגילה יכולה לברוח ולאן יש לה לברוח. סבתא לאה בורחת מהבית שסימל אותה, את עברה ואישיותה, עכשיו כשהנכדים מתכננים להביא לה מטפלת, והיא חושדת שהם גם רוצים להוציא אותה מביתה, היא מרגישה שאין לה בית, אותו בית שהחזיק אותה. בדיוק כמו השפה התקנית שלה. שהיא מקפידה לדבר בה ואף לתקן את האחרים.

הספר הוא קומדיית מצבים משעשעת עם דמויות אנושיות שנמצאות בכל משפחה. האחד שמשתמט, האחר שנותן פקודות והאחת שעובדת בשביל כולם. יש ביניהם קנאה, מי זוכה ממנה לתשומת לב ואת מי היא מעדיפה יותר.  סבתא לאה הנמרצת שאינה מוכנה לעבור לדיור מוגן או לקבל מטפלת,”נוכריה” כמו שהיא אומרת. מסלקת את כל המטפלות. “אני לא רוצה זרים בבית שלי, לא מוכנה שיביאו לי את העולם שלהם לתוך העולם שלי.” נקודת המבט של סבתא לאה על העולם ועל נכדיה היא משעשת וביקורתית. נקודת מבט של אשה שעברה הרבה בחייה, עיצבה את מציאות המדינה וכרגע אינה מתרגלת  ואינה מבינה את העולם, היא מתעצבת על המרחק בין העולם שהיכרה לעולם החדש “אני לא טיפשה אני לא שייכת.” יש בה געגועים לעולם העבר המסודר שהכירה.

מאירה ברנע- גולדברג מציירת את הסבתא באנושיות וברגש. דמות אצילית שכובשת את הקורא מהפגישה הראשונה שלו איתה. היא  סבתא שמדברת בשפה גבוהה “השפה העברית היא לא משחק” כריסטיאן המטפלת  אינה מבינה מה זה “לבדו ,שאין כדוגמתו,” השיחות בינהן שיעשעו אותי.

הספר אינו רק קומדיית מצבים, הוא גם ספר הרפתקאות  שבו יוצאת הסבתא לחפש את האוצר אבוד של משפחתה, שכולם רואים בו סוג של אגדה. “כך מספרת האגדה במשפחתית, ואגדות יש במשפחה שלנו בשפע, חלקן קרו וחלקן אולי לא, אבל כולן שייכות לנו.” סיפור ההרפתקאות של הסבתא בעקבות האוצר האבוד הופך גם לספר בלשי.

יש בו גם ביקורת על העולם העכשווי שבו מצלמים הכל, מעלים לרשת בצביעות וחוסר אמינות.   הנייד בעינייה הוא קופסה בלי לב. מטאפורה נהדרת, בעיניי. יש ביקורת על היחס לקשישים.

בשפה ברורה, בהמון הומור, וחמלה מציירת מאירה ברנע-גולדברג את המציאות שלנו, בגידת הגוף, יחסים במשפחה. כל אלה נרקחים בהמון הומור וסוכר, לממתק נפלא שמשכיח את העולם החיצוני.

עלילה קולחת, הומור שנון, מצבים בלתי הגיוניים. אבל, רגע, העולם שאנחנו עכשיו נמצאים בו הגיוני?

פנו לכם כמה שעות וקראו בהנאה את הספר שיגרום לכם לחייך.

סבתא בורחת מהבית, מאירה ברנע-גולדברג

עורכת אחראית: נועה מנהיים.

עורכת הספר: יעל גובר

הוצאת: כנרת, זמורה, דביר, 2026

הסיפור של כרמן – אוריין צ’פלין

הספר, הסיפור של כרמן, הוא סיפור מסע אנושי ורגיש שריתק אותי. סיפור  חכם שיש בו חמלה ואהבת האדם.

כשכרמן בת העשרים ושש עוד מעט עשרים ושבע  החליטה להיות אחות מלווה אנשים אל מותם, כולם לא הבינו מדוע? האמת גם אני. יותר מכולם היה מתי ששאל בכל פעם “מה ילדונת בת 26 עובדת בעבודה הזו?”

מתי הוא אחד המטופלים של כרמן הוא אינו מעונין לספר על עצמו, הוא מוכן להיפרד ומהר, בשביל מה למשוך? מה הטעם? הרי הקרב אבוד. אבל כרמן שנקראת על שם חברה צרפתייה של אביה שמתה, בעדינות ומיומנות מושכת עוד קצת את הזמן של מתי. כמו שחרזדה היא מספרת לו על עצמה. ולרגע נדמה שהתפקידים התחלפו.

וכך כרמן מוצאת את  עצמה עם מישהו שיהיה איתה בתוך הסיפור שפחדה לספר לעצמה. סיפור מילדותה ברחוב ברודצקי. כשהיתה קטנה התיידדה עם השכן “ורשה” שגר באותה קומה. “ורשה” סיפר לה על חיו כילד בתקופת מלחמת העולם השנייה. זה סיפור של החמצה וכאב.  וכשהיא מתחילה לספר אותו למתי, הסקרנות שלו לדעת את סיום הסיפור שלה, גורמת לו להישאר עוד קצת.

הסיפור של כרמן הוא סיפור עצוב, משא כבד של ילדה שסוחבת אותו איתה מעל לעשרים שנה. סיפור של רגשות אשמה שהפכו לדמות נוכחת בדמותו של  “איש קטן”, זמניאק, כך היא מכנה אותו. אותו זמניאק הם רגשות האשמה, המצפון, ההחמצה והכאב שלה. הסקרנות של מתי לדעת מהו הסוף של הסיפור של כרמן, גורם לו להישאר עוד קצת כמו שאמר. מתי מתחמק מסיפורו שלו ושואל את כרמן שאלות, עכשיו הוא כמו פסיכולוג. הוא זה שמתוקף היותו המבוגר שעוד מעט יסיים את חיו, יכול להציע לה עצות, ללמד אותה שאי אפשר לתקן את העולם. כרמן מפנימה ולא משתכנעת, כי תןך כדי השמעת סיפורה, כנראה בפעם הראשונה, היא יודעת מה עליה לעשות, איך תתקן את העוול והכאב שהיא נושאת מילדותה.

מכל המטופלים של כרמן, מתי הוא היחיד שנכנס לי ללב, היחיד שהתקרב אליה, ניסה להבין את זמניאק שבתוכה, הקשיב לה והסתקרן לדעת מה סוף הסיפור שלה. הוא מנווט אותה ביודעין או שלא, להבנה. כרמן בזכותו עוברת מסע, היא מנסה לעשות תיקון לעצמה, לסביבה, לאנשים שהיא יודעת שלא יוכלו לתקן לאחר שאהובם ימותו.

אומנם המוות נוכח בכל עמוד, אך זה אינו מוות מאיים, להפך זה מוות שאינו עצוב. יש בספר חמלה אנושית שנוגעת עד קצות האצבעות. הקריאה בו מובילה את הקורא למחשבות ותהיות כיצד הוא היה נוהג במצב כזה, האם טעה ויוכל לתקן, או כיצד עליו להיפרד מהאנשים האהובים. המחשבות מובילות להבנה של התנהגות ואולי תיקון לא לפני המוות, אלא הרבה זמן לפניו.

אני אוהבת את הכתיבה של אוריין צ’פלין, יש בה יכולת ורגישות לתאר את האנושי במדויק ובעדינות. הרגשות של הדמויות גורמות לחמלה אצל הקורא, גם אם הסיטואציה קשה. השפה העשירה שלה צובעת את התוכן בגוונים נעימים ורכים. בנוסף לכתיבה הרגישה והאנושית היא כותבת בהומור, אפילו שחור, על המוות, מה שעושה את הקריאה ללא מעיקה. “המטופלים שלי מתים עלי.” אומרת כרמן לבני משפחתה, כשהם מזועזעים מהשיתוף הטבעי שלה בעבודתה.

למרות חוסר הריכוז בימים טרופים אלו, רותקתי לספר וסיימתי אותו כמעט בקריאה אחת. סיפורה של כרמן נוגע ללב ומלווה אותי הרבה לאחר שסיימתי לקרוא אותו. הוא העלה בי הרהורים רבים על החיים, החמצות, כאב שאנחנו נושאים איתנו ולא יכולים להירפא.

אוריין צ’פלין טווה סיפור רגיש וכואב עטוף בחמלה ואהבת האדם.

ממליצה מאוד

הסיפור של כרמן, אוריין צ’פלין

עריכה: יואב רוזן

הוצאת: הקיבוץ המאוחד, 2026

תמונות מוזרות –  אוקטסו

הספר תמונות מוזרות הוא רומן פשע דמיוני ובדיוני שמפוענח בעזרת ציורים.

ספר באמת, אבל באמת, שלא תצליחו להניח מהיד, לא רק שתישאבו אליו, אלא שהוא לא יניח לכם ויפעיל את כל גלגלי המוח, כי תהפכו לבלש.
תמונות מוזרות הוא חווית קריאה שונה, חוויה מלאת חושים.

לפעמים אני תוהה, איך זה שספר אחד מבין ערמות הספרים הממתינים לקריאה, בוחר את עצמו להיות זה שאפנה עבורו את הערמה ואתחיל לקרוא אותו? התשובה היא, ספר של סופר יפני.

תמונות מוזרות מיד גרם לי לפנות את כל הערמות של הספרים ולקרוא אותו. אני אוהבת ספרות יפנית, הכתיבה שלהם מדויקת סגפנית ומעוררת עניין. מה גם שדמותו של הסופר המסתורית, שמסעירה את יפן ואת כל העולם, סיקרנה גם אותי ובנוסף הציורים השזורים בעלילת הספר. לא טעיתי, הספר שאב אותי, קראתי אותו בעניין ולא יכולתי להניח אותו עד שהגעתי למילה האחרונה.

במרכז הרומן שלושה סיפורים שלכאורה אין בינהם קשר. שלושה סיפורים שמסופרים באמצעות ציורים. בציור הראשון אשה יולדת, בשני ילד ואם ליד בניין, בשלישי נוף הררי.

שני חברים עוקבים אחר בלוג של גבר נשוי המצפה ללידה של אשתו האהובה. הבלוג כשלעצמו משעמם, אולם הציורים של אשתו שמפורסמים בבלוג מסקרנים.

הבלוג עודכן בפעם האחרונה לפני שנה וחצי. בעל הבלוג אומר “לאהבת חיי אני מפסיק לעדכן את הבלוג הזה. הצלחתי לפנעח את סוד הציורים. אני גם לא יכול להבין את עומק החטא שביצעת. אני לא יכול לסלוח לך ובכל זאת אמשיך לאהוב אותך תמיד.” שני החברים גוללים אחורנית את כל הפוסטים ומתחילים לגלגל במוחם את התעלומה שעומדת לפניהם.

בפרק השני, יוטה, בן השש  מצייר ציור ובו נראים הוא ואמו ליד בניין המגורים שלהם, אלא שכתם אפור וגדול בקומה העליונה מטריד את הגננת הערנית.

בסיפור השלישי, מִיוּרָה, מורה לאומנות שאוהב לטייל, נרצח ועל גופו נמצא ציור ההרים.

מרכז הספר והסקרנות של הקורא ושל אלו המנסים לפענח את הרצח הם הציורים. ככל שמתקדמים בקריאה מבינים שהציורים אינם רמזים, אלא אמירה מפורשת של הצייר, קשה לחקור את הציורים ולכן המפרש מנסה להתחקות אחר הראש של מי שצייר, הוא משחזר את התנהלותו. ורק כך ניתן להגיע לפתרון.

כיוון שהספר הוא ספר מתח איני רוצה למסור פרטים נוספים.  רק אומר שכל הפרטים הקטנים, אפילו כמו גרגר אבק נפתרים בסיום. כל הפקעת הסבוכה או כל הקצוות מתאחדים יחד לפתרון שלם. לא נשאר חור אחד בעלילה.

זה ספר מתח בלש אחר ושונה. זה ספר מתח פסיכולוגי שבו הקורא הופך להיות הבלש, או לפחות חלק מצוות החקירה. לאורך הקריאה חשבתי לעצמי שהספר הוא כמו ספר הדרכה למי שמעונין להיות בלש. שני החברים שחוקרים את הבלוג עורכים רשימה, מעלים השערות, מנתחים את הציורים ומחפשים מפתח לתעלומה. התעלומה מתחברת לצירים, הציורים לדמויות והדמויות לנפש האדם.

הכתיבה השונה של הסופר, שימוש בציורים כחלק מהעלילה, נסיון לפענח את התעלומה הופכים את הספר לאחר ושנה מכל ספרי המתח שאני מכירה. מעבר לעלילה המטרידה ואולי קצת אפלה, הספר שופך אור על יפן בתקופה של תחילת האינטרנט, מרמז על תרבות הצעירים, על העשור האבוד של יפן לאחר קריסת בועת הנדל”ן, על הבדלי מגדר, והבדלי דורות.

על פני השטח הכתיבה הסגפנית וכמעט נטולת רגשות מלאת רגש וכאב. כל אחת מהדמויות נושאת כאב שצבט לי את הלב. לא רציתי רק לדעת מה קרה להם ואיך הציורים מתחברים אליהם, רציתי לחבק כל אחת מהדמויות האנושיות.

במהלך הקריאה אני ממליצה לערוך רשימת שמות,(השמות של היפנים הם שוברי שיניים) תאריכים, עלי זה הקל.

לא רק שהספר מסקרן בזכות הדמויות, העלילה והציורים אלא שהוא מסקרן בזכות הסופר.

אוקטסו הוא יוטיובר שמעלה סרטונים מושקעים ובמרכזם תעלומות קצרות ומטרידות. לאחר שנים של יצירת תוכן הוא החל לכתוב ספרים והפך לסופר מפורסם שכולם רוצים לדעת מיהו.

אוקטסו שומר על פרטיותו בקנאות, ומופיע בציבור רק עם מסיכה, בגד גוף שמכסה את גופו ובעיוות קולו (מצ”ב תמונות. קרדיט: באדיבות המחבר). מלבד העובדה שהוא גבר שחי בדרום-מערב טוקיו ועבד בסופרמרקט, לא ידועים עליו פרטים נוספים.(הפרטים הם באדיבות ההוצאה, טל שוורץ מפייקין, סוכנות תרבות)

רוצו לקרוא, בטוחה שתהנו ממנו כמוני וגם אתם לא תניחו אותו.

תמונות מוזרות, אוקטסו

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

הוצאת: אחוזת בית, 2026

ריקוד התודה של אוקטסו בתום ראיון נדיר שהסכים להתראיין