הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
מקום שמור, ספרה הסוחף של יעל ואן דר ואודן
תפילה לשובם של החטופים, החיילים והמפונים.
חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.
מקום שמור – יעל ואן דר ואודן
“תהיי נחמדה אליה אומר לה אחיה, והיא עונה אני לא אהיה אליה שום דבר.”
לואי, אחיה של איזבל משאיר את אווה חברתו החדשה, אחת מיני רבות, אצלה בבית ונוסע לנסיעת עבודה לחודש.
“מקום שמור” הוא רומן בשלוש מערכות.
הולנד השמרנית של 1961, שנים לאחר המלחמה.
המלחמה נחקקה במוחה של איזבל בצורה עמומה בלי סדר. ב- 1939 אביה נפל במדרגות ואחרי חודש נפטר
הדוד רוכש בית בכפר ונותן להם אותו, בידיעה שהבית יעבור ללואי בבוא הזמן. לואי אחיה כעס כשעזבו את העיר, הנדריק היה בעל קשיים ולא היה איכפת לו.
הבית אומנם מיועד ללואי, אבל היא זו שגרה עם אמה טיפלה בה עד מותה וחיה בו בבדידות. היא היתה שייכת לבית, לא היה לה שום דבר אחר, שום חיים פרט לבית. והבית לא היה שייך לה.
איזבל קפדנית, נוקשה, בעלת סדר יום קבוע, לא רוצה שיגעו בשום דבר. לא מוכנה שאווה תישן בחדר של אמה, ואווה מתעקשת שכן. איזבל פוחדת שהיא תגנוב לה, לכן היא מעדיפה להישאר בבית בזמן שהותה של אווה ומנהלת מחברת, יומן מעקב של כל הפריטים והחפצים שבבית. ואכן חפצים קטנים נעלמים, פמוט, אצבעון, סכין.
המתח בין איזבל לאווה הולך ומתעצם. אווה כריזמטית, ישירה, שואלת בלי היסוס את השאלות האישיות והן כמו חרב בלב של איזבל. לא עושה חשבון ולא מתחשבת ברגשות של אווה, נוגעת בכל חפץ. כל צעד של אווה בבית מחסיר פעימה אצל איזבל. כשאווה שואלת באופן ישיר ומפתיע “למה את לא אוהבת אותי, או על מי את כועסת?” איזבל מופתעת. היא חיה בבית בבדידות ללא חברים, הנוקשות שלה וסדר היום הקפדני שמרו עליה. הבית היה ההגנה שלה, היאחזות בעבר שהיה לה. אווה משבשת לה את הסדר הפיסי והנפשי. איזבל מתבלבלת ,זו לה הפעם הראשונה שמישהו מתעניין בה, שואל שאלות אינטימיות.
אווה שמה לה מראה מול הפנים ובאחת הפעמים מטיחה בה” את לא נותנת לי לנשום, הולכת אחרי, לא נותנת מנוחה על מי את כועסת? עלי? על לואי?”
“שום דבר לא מעורר בך אושר?” שאלה אווה את איזבל באחת מארוחת הערב השתוקות. שאלה שעוררה ריגושים ותהיות אצל איזבל. איזבל מתחילה להתבונן על עצמה פנימה.
מפגש מתוח בין שתי נשים שלכל אחת מהן סוד.
המתח בינהם היה כמו חרבות שלופות שמתעופפות באוויר וחותכות את האור. שתי נשים שונות תחת גג אחד. דמותה של אווה המשוחררת שאינה מניחה הקסימה אותי, רציתי לדעת לאן מערכת היחסים בינהן תוביל, וכיצד כל אחת תעבור את מסע ההתבגרות שלה.
כיוון שאיני רוצה לספר ספוילרים, אלא מעוניינת שאתם תקראו ותלכו עם שתי הנשים השונות יחד, לא ארחיב בפרטים. הספר הוא אנושי ורגשי יש בו מתח והוא אינו ספר מתח. יש סקרנות מה הגורם ההתנהגותי של כל אחת מהדמויות הקיצוניות.
בכתיבה סוחפת ותיאורים מדויקים טווה יעל ואן דר ואודן עלילה מפותלת שהולכת ומסתבכת עם הפתעות עד לסיום.זהו סיפור על זיכרון, חיפוש אחר אהבה, משמעות הבית עבור האדם. זיכרון קולקטיבי שלנו כעם בתקופת השואה בהולנד. באומץ רב היא מעיזה ומתחשבנת עם העם ההולנדי על העוול שנעשה ליהודים, עוול כפול כשנשלחו למחנות וכשחזרו מהם.
יש בספר מספר שיאים ותפניות של עלילה, מה שגורם לרצות להמשיך לקרוא. אבל באמצע הספר יש ירידת מתח וחזרה על תיאורים, ובכל זאת הסקרנות גוברת והרצון להמשיך לקרוא ולדעת מה יקרה בסיום, ולאן מערכת היחסים תתגלגל, גברו והובילו אותי להמשיך לקרוא.
סיום הספר הוא כמו אגרוף ויש בו ריכוך ונחמה.
זהו ספר ביכורים טוב. יעל ואן דר ואודן. יעל נולדה בתל אביב לאמא ישראלית ואבא הולנדי, גדלה והתחנכה בהולנד. “מקום שמור” היה מועמד לפרס בוקר 2024
ממליצה לקרוא בזכות הכתיבה בזכות הדמויות המנוגדות, בזכות העלאת זיכרון של מלחה”ע השנייה בהולנד.
מקום שמור, יעל ואן דר ואודן
מאנגלית: שרון פרמינגר
הוצאת: ידיעות אחרונות, 2024
הריסה, ספרה האישי ונוגע ללב של אנה אנקוויסט
תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.
הריסה – אנה אנקוויסט
אנה אנקוויסט היא אחת הסופרות המועדפות עלי, זו שאקרא כל יצירה שכתבה טובה או טובה יותר. לעולם לא אפסיד דבר מה משלה.
הספר “הריסה” הוא אחד הספרים האישיים שלה, ספר שבו היא כותבת על חוויות ורגשות אישיים בעוצמה רבה, על המוסיקה ועל הורות ועל אובדן. את כל זה היא מתארת דרך עיני הגיבורה באופן פסיכולוגי מדויק ורגיש.
אנה אנקוויסט היתה מוסיקאית ולמדה פסיכואנליזה. היא שכלה את בתה שנהרגה בתאונת דרכים כאשר רכבה על אופנייה באמסטרדם.
בין אנה אנקוויסט לאליס גיבורת הרומן קיימים קווי דמיון.
אליס מלחינה מוכשרת העובדת כמרצה בקונסרבטוריון העירוני, מלחינה בחשאי זמרירים לפרסומות רדיו וטלוויזיה ,מצפה שנים לקבל הזמנה מהתזמורת המלכותית. אנה נשואה למארק, שניהם נמצאים בהליך טיפול פוריות.
ציור קיר ענק בגובה 20 מטר של קו וסטריק המתאר ילדה קופצת על חבל וגבה אל הקהל, שצויר על מטה המשטרה ברוטרדם נהרס. אליס צופה מאובנת ודרוכה בתהליך ההריסה במחשב שלה ומעניקה לו חיים באמצעות המוסיקה שלה. כדור ההריסה שפוגע שוב ושוב ביצירה מקביל למטרונום.
הפעולה הברוטלית של הריסת הקיר מציף אותה ברגשות.
המפגש של אנה עם הרס ציור הקיר מוביל אותה למחשבות ותהיות עליה, על חייה ובעיקר על ניסיונות הבאת ילד לעולם. היא מרגישה שהיא חייבת ללדת, בלי ילד אין לה ערך.
מארק בעלה עייף ומותש מהניסיונות מטיח בה מדוע חשובה לה הלידה. הרי הם חיים חיים טובים, היצירות שלה מוצלחות ויישארו אחריה. היא מתלבטת מנסה להרגיע את עצמה שלמלחינים דגולים לא היו ילדים, שופן, ראוול, ברהמס, שוברט, היידן, לאורך העלילה היא מתדיינת עם הידן המלחין האהוב והנערץ עליה.
כמו הילדה שקופצת בחבל כך אליס נעה בין עבר להווה, היא נזכרת בילדותה, ברצון ללמוד מוסיקה ומשם להמשיך בהלחנה, למרות ש”בנות כמעט ולא מלחינות” אומר לה המלחין המרצה הנערץ עליה, פן דאק, והיא למרות זאת מלחינה ומצליחה.היא נזכרת באהובה המבוגר בתקופת לימודיה.
מחשבות על לידה, ילדים ומשפחה מציפים אותה ומעוררים בה זיכרונות ממשפחתה שלה, הבית שגדלה בו לא היה חם ועוטף, הוריה לא העניקו לה ביטחון, אליס הרגישה לא רצויה אצל אמה. בכיתת ההלחנה שתקה למרות שהמורה ביקש שתביע דיעה, היא שתקה כי אמה תמיד אמרה לה “הדעה שלך לא מענינית אותי. תשמרי אותה לעצמך.” משפט שיהדהד בתוכה שנים גרם לה לתחושה שעליה להיבלע, לא להראות נוכחות, רק כשהלחינה היא הרגישה את עצמה נוכחת בתוך היצירה ושהיא בעלת ערך.
תוך כדי דיווש על אופניה היא חושבת על הילדה הקופצת בחבל, מרגישה שאינה יכולה להפקיר אותה, אם תוותר על הטיפולים היא תפקיר אותה, תהרוג אותה, ואז תהיה היא זו שמטיחה את כדור ההריסה בגבה, והיא לא תדע לעולם איך נראים פני בתה, היא חייבת להציל אותה, לראות את פניה. אליס רואה בילדת הציור את בתה שלה.
עכשיו כשהיא מלחינה את ה”יצירה” שלה היא נותנת חיים לאותה ילדה שקופצת על החבל.
זהו ספר אישי וכואב, לדעתי זהו הספר החושפני ביותר של אנה אנקוויסט. אנה אנקוויסט כמו אליס גם היא מסתתרת מאחורי שם עט, אנה אנקוויסט למדה פסנתר באקדמיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה. אנה איבדה את ביתה בת ה-27 בתאונת אופניים באמסטרדם.
אנה אנקוויסט מצליחה לסחוף את הקורא בלבטים שלה ובקונפליקט, האם להמשיך בטיפולים או להפסיק. האם האומנות ממלאת מקום של ילד, האם היא מהווה המשך לאמן. בכתיבה מיוחדת ורגישה אנה אנקוויסט נותנת לגיבורה שלה את קולה ואת מחשבותיה. הכתיבה של אנה אנקוויסט כנה, הקורא גם הוא כואב ומתלבט יחד עם הגיבורה.
הספר הציף אותי ברגשות כאב ורצון לחבק את אליס. זהו ספר שמפגיש ארספואטיקה עם לידת ילד והקמת משפחה. אליס הגיבורה רואה קווים משותפים בין הלחנת יצירה לבין לידה.
הספר כולו כתוב במוסיקה פנימית ואפילו יש תחושה של רכיבה על אופניים.
ספר חכם מלא ברגשות ושאלות על משפחה, יצירה,
הסיום נפלא והמפתיע מלא בתעצומות ומרגש, כאילו כל האותיות הפכו לתווי נגינה וקפיצה בחבל של הילדה מציור הקיר.
הריסה, אנה אנקוויסט
מהולנדית: רן הכהן
הוצאה :הספריה החדשה, 2024
על העטיפה: ילדה קופצת בחבל מאת קו וסטריק, רוטרדם
זרים מעבר לדלת – אילן עמית- פרוינד
תפילת תקוה לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.
החלמה לפצועים וחיבוק למשפחות השכולות.
זרים מעבר לדלת – אילן עמית- פרוינד
הסקרנות היא זו שהובילה אותי לקרוא בעיון את הספר. למה?
ספרות המקור לאחרונה נכתבת בעיקר על דמויות נשיות. גיבורות העלילה בעיקרן הן נשים. שמחתי לפגוש באליהו, שם מוזר וחריג בנוף התל אביבי. אליהו מוצג כדמות של לוזר, איש שליבי נכמר עליו ונראה לי כדמות עלובה. ממש אנטי גיבור. אליהו נפרד מאשתו, נכון יותר אשתו נפרדה ממנו, גרשה אותו מהבית, כיוון שהוא פדה את חסכונותיהם המשותפים, מיליון שקל ללא ידיעתה לטובת מיזם שהיה בעל פוטנציאל, אבל נחטף ממש מתחת לאפו.
בתו מתנכלת לו ואינה מוכנה לפגוש אותו. הוא גר בדירה עלובה בקומת מרתף. לאחר שהמיזם נכשל מצא עבודה כמורה, השכר זעום, כלי הרכב שלו הוא אופניים ישנים ואפילו לא אופניים חשמליים.
פעם כל העולם התקשר אליו, הוא פיקח על מאה עובדים וארבעה מנהלי עבודה הסמנכ”ל והמנכ”ל היו משלבים אותו בפגישות והיום כלום, אפילו עובדת זרה מתעלמת ממנו שלא לדבר על בתו.
מרגיש שבא לו למות להיות גופה שהכישלון מתנוסס לה על הפרצוף.
סיקרן אותי לדעת מה יעשה איתו הסופר, וכיצד יוביל אותו לאורך העלילה. אליהו עובר תהפוכות רבות לאורך העלילה. למרות מצבו העלוב הוא מקבל הודעה מעו”ד של אביו שמכיר אותו מקטנות, על כך שאביו הוריש לו דירה קטנה, עלובה באיזור התחנה המרכזית. אליהו חסר הבית תרתי משמע מקוה שהדירה שירש מאביו תושיע אותו מהמצוקה הכלכלית. הדירה הופכת עבורו לאוצר ומטמון, אבל מתברר שהיא רק מוסיפה לו עוד תלאות.
כמו בספרה של אורלי קסטל בלום “ביוטופ” גם כאן הבית הוא הגיבור והדמות.
הדירה על כל משמעותה. אליהו גורש מביתו ומוצא עצמו ללא קורת גג, ללא אשה וקירות שמגנים עליו, ללא עוגן ומקום מבטחים שאליו יכול לחזור. מתברר שאת הדירה העלובה חומדים עוד אנשים, ובכלל יש ביקורת בספר על הדיור במדינה. אין כאן פחד על סמליות הדירה והבית, אלא פחד להגיע למצב שבו לא יהיה בית ולא יהיה לאזרח מקום לגור מסיבות רבות. גם אליהו מוצא עצמו באותו הפחד, פחד שיגורש מדירתו העלובה.
בדירה העלובה, זו שירש מתגורר זקן ערירי עם המטפלת שלו, אל הדירה פולשים זרים ועושים בה כרצונם. הצ’קים של הדייר חוזרים ואליהו אינו יכול לפדות את שכר הדירה הזעום. נתקע עם דירה מוזנחת, זקן שמסרב למות, שכר דירה של אלף שקלים בחודש בלי שטר ערבות, בלי כסף בנאמנות שיגן עליו.
אליהו שנראה לי בתחילה עלוב חדל אישים, מורה שאינו מוכשר להוראה מתחיל לפרום עצמו מחוטי הפקעת שנכפו עליו. הוא מרגיש שלצד היאוש עולה בו כוח, מהוסס בתחילה אבל הולך ומתעצם. “אם אין אני לי מי לי” הוא משנן לעצמו.
נדמה שיש לו קרן אור שבעזרתה יחלץ ממצבו ומעצמו הוא הופך להיות אסרטיבי מול בתו ואינו נכנע לחוסר רצונה לפגוש אותו, הוא מנסה ליצור קשר עם אחת המורות בבית הספר ואפילו מתחיל לעניין את תלמידיו ולגרום להם להבין בפיסיקה. אבל העלילה רבת התהפוכות מעבירה אותו תלאות, לרגע נדמה לו שמצבו משתפר ומיד הוא מתהפך.
אילן עמית פרוינד טווה עלילה מפותלת, רבת שינויים שיש בה אירוניה ובעיקר ביקורת על החברה ועל מצב המדינה ויוקר המחייה. מי שפולש לדירה הוא אדם בשם ישראל ושותפה צעירה הנקראת בת אל. יש בשימוש השמות האלו אירוניה.
הספר הוא על בדידות, אליהו למרות שהיה נשוי והוא אב הוא בודד, הזקן התיתם במלחמה ושרד לבדו. המטפלת בודדה, אין לה משפחה, הנערה בת אל חיה לבדה גם בתו של אליהו היא בודדה.
בתו מתרחקת ממנו, אינה מוצאת את מקומה.
מלבד הבדידות יש בספר ניכור וזרות, אנשים שחיים באותו הבית אינם יודעים אחד על השני, אליהו לא מגלה לאשתו על כספי ההשקעה, בתו אינה מספרת להוריה על עצמה וכיצד היא יכולה לשכור דירה.
אהבתי את מחשבותיו שהן כמו טיול לילי עובר ממחשבה למחשבה ומגלה לנו על עצמו והוא מגלה את עצמו.
הזרימה של מה שחולף לו בראש היתה טבעית לקורא.
לטעמי לספר חולשה והיא ריבוי הדמויות וחוסר פיתוח נפשן. הסופר מפגיש את הקורא עם דמויות כשבסיומם הקריאה הן נותרות ללא מענה. לא ברורה מערכת היחסים עם הבת בסיום, עם גרושתו, ואפילו עם הפולשים לדירה. לי אישית זה היה טעם לפגם. עם זאת הספר קריא, מיוחד, מעורר מחשבה.
זרים מעבר לדלת, אילן עמית- פרוינד
הוצאת: עם עובד 2024
המקום בו מתחיל הכחול, כריסטופר מורלי
תפילה לשובם של החטופים, החיילים והמפונים.
החלמה לפצועים וחיבוק למשפחות השכולות.
המקום בו מתחיל הכחול, כריסטופר מורלי
מרבית אוהבי הקריאה, ואני בינהם מכירים את מורלי מספרו “פרנסוס על גלגלים”, ספר ממתק שמחייך את הלב. אחרי הקריאה בספר “המקום בו מתחיל הכחול” הכרתי את מורלי לעומק. זה ספר שונה מספרו “פרנסוס על גלגלים” ומכיל בתוכו את כל פילוסופית החיים של מורלי.
בשפה פיוטית, בתיאורים עדינים ומפעימים מעביר מורלי את מחשבותיו והגיגיו על העולם. ולא רק בשפה ציוריות הוא עושה זאת, אלא גם באמצעות אירוניה עדינה שבאמצעותה הוא מעביר ביקורת על האדם ועל התנהלותו בעולם.
קראתי את הספר פעמיים, קריאה ראשונה להתרשמות וניסיון להבין למה התכוון המשורר אם התכוון, או מה אני מבינה מהיצירה. הקריאה השנייה נבעה מכך שהרגשתי ש”פיספסתי” משהו מדעתו של מורלי. זו היתה קריאה עמוקה יותר שבה הרגשתי עד כמה מורלי נהנה לכתוב על הכחול ומניין הוא התחיל. מה שהזכיר לי את הביטוי של חמותי ” מיין צומחות הרגליים”.
זה סיפור קסום על יופי העולם. ממתק מואר על היקום.
מורלי לוקח את הקורא יד ביד איתו ומוביל אותו בעולם, הקורא מרגיש כמו ילד קטן שמבוגר מלמד אותו על הכל, מראה לו את כל הסודות ואת כל הצדדים של היקום, היפים והפחות יפים, כאילו אומר לו, לילד, זה מה שיש תבחר, אבל מתחת לפני השטח הוא גם מעביר ביקורת ומכוון אותו לתכלית הקיום.
הסיפור הקטן והמיוחד מתחיל בכך שגיסין רווק אמיד, בן למשפחה מכובדת, בעל אחוזה עם משרת, חי לבדו.
הסופר נוקט תחבולה שאותה לא אגלה על מנת לא לפגום בהנאת הקריאה.
גיסין חי חיי נוחות ללא אחריות ויכול להרשות לעצמו לנוח ולא לעבוד. גיסין יוצא אל העולם ורואה בו רק את הטוב. תיאורי הטבע של מורלי יפיפיים ונוגעים ללב. כל פרט בטבע, נתנו לו תחושה נעימה של תנועה. גיסין שמעולם לא ראה ים, חשב ששם בוודאי אפשר לראות את האופק. וכך הופך הכחול למקום, שאליו הוא שואף להגיע, ולטענתו ודאי זה יהיה תחילתו של הדבר שהוא מבקש.
“בימים רחוקים היה חומק לא פעם מהבית אחרי הזריחה וזן את עיניו בכחול שנח על קו הקריע. מסביבו היו הצבעים הצלולים של העולם שהכיר. אבל שם, על הגבעות, היו עצים ומרחבים שגונם אחר, שמימי יותר, אותו כחול רך, אם אך יוכל להגיע אליו, בודאי יהיה תחילתו של הדבר שהוא מבקש.”
הכחול שהוא מבקש והחיפוש אחריו הוא נושא הספר. החיפוש אחר הכחול הזכיר לי את סיפורו של בנימין תמוז “אופק”.
היכן מתחיל הכחול שואל גיסין ויוצא לחקור, הוא יוצא למסע התבגרות, והכחול מהתל בו מתרחק ממנו, מתחמק.
במסעו הוא לומד כמעט את כל רזי העולם, לומד על העיר, תעסוקה, אנשים, חופשה בקיץ, ים, נמל, אוניות, מרחבים כחולים, חינוך ילדים, התפתחות שונה בין האחים, תכונות אופי שונות, יצירתיות. גנסין מהרהר במחשבות פילוסופיות על הבדידות יאוש ומשמעות החיים.
ויש גם ביקורת, מורלי אינו מתאר רק את יופי העולם והאנשים, אלא מעביר בעדינות ובאירוניה ביקורת על הדת, מרדף האדם אחר הכחול.
“המקום בו מתחיל הכחול” הוא גם המקום בו מסתיים הכחול. זהו ספר חכם עם כתיבה גאונית ותיאורים מרחיבי לב ונפש. גיסין של מורלי התגלה לי כאן, כמי שעומד מאחורי הדמויות של פרנסוס ומניע אותן. המחשבות הפילוסופיות של גיסין הופכות למחשבות נפלאות של מר מיפלין אנדרו והלן אחותו.
אם “פרנסוס על גלגלים” היה ספר על אהבת הספרות והספרים, “המקום בו מתחיל הכחול” הוא ספר על אהבת העולם, הקיום והאדם.
ספר חכם, עדין עם אירוניה דקה.
המקום בו מתחיל הכחול, כריסטופר מורלי
מאנגלית: יורם נסלבסקי
הוצאת: תשע נשמות, 2024
חובו של היום לליליה – יסמינה חדרה
מתפללת לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.
החלמה לפצועים וחיבוק למשפחות השכולות.
חובו של היום ללילה – יסמינה חדרה
ממה אתחיל? ראשית הספר מחכה לי מעל לשנה, דחיות בלתי מוסברות דחקו אותו ,ודווקא עכשיו, בימים מורכבים אלו החלטתי לקרוא אותו. הכריכה הקשה במרקם בד עם הסימנייה המחוברת אליו נותנת תחושה של כבוד לספרות, מה גם שהיא החזירה אותי לימי ילדותי לספרים מעוצבים שכאלה.
הוצאת רות היא הוצאה משובחת, הוצאה שמוציאה לאור מעט ספרים, אבל כל ספר בעל ערך רב.
כשאני קוראת ספר עבורי החשוב מהכל הוא ה”איך”. על ה”מה” כתבו כולם והכל מופיע בתנך, אבל האיך הוא בעל הערך.
חובו של היום ללילה הוא ספר פיוטי עם מוסיקה פנימית שמתאר תקופה בחייו של הגיבור ותקופה של המדינה שבה חי, אלג’יריה. אפילו התיאורים הקשים והלא נעימים מתוארים בלשון ציורית ובשפה פואטית שהלב מתרחב מקריאתם. קראתי כמעט כל תיאור מספר פעמים, עצמתי את עיניי ודמיינתי את הציור שאני רואה.
זה רומן על גיבור ועל מדינה בתקופה הקרועה של חייה. מלחמה, מאבקים, עוני, אידאולוגיה אישית ומדינית, מאבקה של אלג’יריה לשחרור מהקולוניאליזים כשהגיבור נמצא גם בין שני הצדדים. יונס המוסלמי שנקרא בהמשך ג’ונס הצרפתי.
רומן שהוא פלא צרוף. אנחנו עוברים חיים שלמים עם הגיבור, יש בו צחוק ויש בו עצב. כמו הכותרת ,לילה ויום ומעגליות החיים.
יונס נולד לאב אוהב אדמה שכל כולו נתון לעפר שהוא מעבד. הקטעים המתארים את תיאור אהבת אביו לאדמה ולטבע הם תיאורים מפעימים כמו של איש קטן המביט בענק. יונס מביט באביו ובכל תנועה שלו בטבע. הנסיון להבין את אביו ביחסו לטבע הוא בדיעבד, רק כשהוא בוגר הוא מבין. כשהיה ילד הוא רצה יחס מאביו וזה איכזב אותו, כי את כל רגשותיו נשא אל השמים והאדמה.
אביו איש גאה, בעל כבוד כיאה לעולם הערבי, אינו מוכן לקבל עזרה מאף אחד. הוא חרוץ עובד קשה ובכל פעם, שנדמה שהנה הוא מצליח קורה אסון שמפיל אותו שוב. דמותו של האב כל כך אנושית. זו אחת הדמויות שהתחברתי אליה, חַדְרָה מצליח להכניס אותו ללב הקורא. ליבי נכמר על האב הגאה, אוהב האדמה והעבודה,האיש התמים שמנסה בכל פעם לקום ולהמשיך.
הסיפור נפתח כשאביו מתרגש מהיבול שצמח העונה ובטוח שהפעם הוא יצליח לכלכל את משפחתו, אך שריפה שפורצת בשדות מכלה את חלומותיו. האב אורז את מעט הרכוש שנותר, לוקח את אשתו ושני ילדיו ועובר לעיר. בעיר החיים אינם טובים, האב עובד קשה ואינו בוחל בשום עבודה ובעיקר אינו מוותר על כבודו. כשיונס מנסה לעזור בפרנסת המשפחה האב בעל הכבוד והעקשנות אומר לו ” אתה מקבל ממני מספיק אוכל האם הלכת פעם לישון על בטן ריקה? ביום שאיבדתי את רכושי לא איבדתי את נשמתי. לא אוכל להוריש לך את אדמות אבותיך, ועל זה אני מצטער, אין רגע שבו אני לא מתייסר על זה, אבל אני לא מרים ידיים אני הורג את עצמי בעבודה, כי רק אני ורק אני צריך להעמיד אותנו שוב על הרגליים. אתה תופס?”
מחוסר ברירה יונס עובר לגור אצל דודו, אחי אביו, בעל בית מרקחת מאוד מצליח. שם הוא הופך להיות ג’ונס, יונס בניב צרפתי. יונס נקרע בין שני העולמות, שני שמות פרטיים לשני הצדדים של אלג’יריה הקולוניאלית. ילד שגדל באמצע בין שני עמים, ילד שאוהב את ארצו באהבה רבה.
הספר הוא תיאור התבגרות של נער הקרוע בין עולמות, בעיר הוא הופך להיות מלומד, מוצא חברים חדשים הנקשרים בנפשו, מוצא אהבת נעורים בלתי נשכחת שאינה ממומשת. הוא נקרע בין שתי ערים, אוראן שבה גדל וריו סלאדו שאליה עבר עם משפחת דודו. סיפורו הוא מאבקה של אלג’יריה לעצמאות ושיחרור מהקולוניאליזם. למדתי על המחתרת האלג’ירית, הרצון להתנתק ולהשתחרר מהקולוניאליזם הצרפתי ולהיות עצמאים. הפעילות שלו במחתרת הם כמו קריאה בספר מתח. הפחד מהמלחמה, הם חשבו שהיא רחוקה, אבל הגיעה גם לארצם. הוא נושא בנפשו לכל חיו את בית אביו שבו למד על כבוד האדם, עצמאותו. הנדודים מבית הוריו ואדמתם מובילים אותו להמשיך לנדוד כל חיו.
זה סיפור על כבוד, עצמאות, חברות ואהבה. נושאים הכתובים כפנינה ספרותית. התענגתי על התיאורים וצרופי המילים.
״חורף 1960 היה אכזר כל כך שאפילו תקוותינו קפאו. כמעט שמענו אותן נופלות מהשמיים ומתרסקות על הקרקע כמו גושי קרח, עננים כבדים התנפלו על השמש כמו עופות טורפים, מבתרים לנגד עינינו את קרניה האחרונות.״
הספר הוא על הבית שמעצב את הילד, גם אם אתה מתרחק ממנו תמיד תישא אותו עימך.
גם הבית הכי עלוב והכי אומלל עם אבא בעל כבוד עצמי ואמא שיושבת בפינה ובקושי מדברת עדיין זה בית שלך ושבו חיית ובו היית ובו יש כל הזיכרונות. שום אושר ובית גדול שאפילו שאתה חולם עליו לא יתנו לך את התחושה של שייכות ושל בית. יונס נושא עימו את זיכרון הבית את אהבתו לאימו והכאב שלא יכול היה לעזור להם. זיכרונות כואבים אלו טבועים בליבו חזק עד כדי כך שהוא עצמו אינו מסוגל לבנות בית וממשיך לנדוד.
הלשון הציורים של חדרה פוצעת את הלב וכל כך נוגעת. במעט מילים הוא מצליח להעביר את התחושות.
“אבי נראה כמו רגבי אדמה מתפוררים הוא נפרם סיב אחר סיב ללא רחמים מתבודד בפינה שלו.”
“יום מכוער אומלל ואלים שהגיר את חירותו בממטרים ובברקים שנשמעו כמו קללות השמיים היו שקועים במראה שחורה וטובענית מעוננים כמו מועקה מצמיטה. עיני אבי היו נשואות אל הרקיע החבול והקודר כנבואת זעם.” כשקוראים תיאור כמו זה לא נותרות מילים להוסיף.
יסמינה חדרה זהו שם העט של הסופר מוחמד מולסהול. הוא פרסם את ספריו בשם העט בגלל הצנזורה. רק כשהיגר בשנת 2000 לצרפת חשף את זהותו האמיתית.
אני חייבת לשבח את התרגום הנפלא של רמה איילון שהצליחה לתרגם את המטאפורות הציוריות ולרגש.
ספר משובח ומיוחד. ממליצה בחום.
חובו של היום ללילה, יסמינה חדרה
מצרפתית: רמה איילון
הוצאת: ספריית רות 2022
תגובות בפייסבוק
סיפורו של ורנון סובוטקס חלק 2 – דפנט
מתפללת לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.
חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.
סיפורו של ורנון סובוטקס חלק 2 – דפנט
לקרוא את החלק השני בטרילוגיה הנפלאה, “סיפורו של ורנון סובוטקס” זה כמו לפגוש בשמחה חברים מוכרים מהעבר, ולנסות לגלות מה הסוד שהוסתר ממני ומשאר החברים של ורנון.
החלק הראשון העביר ביקורת נוקבת ללא רחמים על החברה הפריסאית והמערבית בכלל. החלק השני גם הוא בעל ביקורת ישירה, קצת מרוככת, ויש בה עמדה פילוסופית ופסיכולוגית.
דפנט לוקחת את הקורא למסע בעקבות ורנון והשינוי שחל בחייו, מסע בפריס (התענגתי על המקומות המוזכרים ועל הבר ליד פארק בוטש ומון), מסע עם החברים. זה מסע סוציאלי חברתי פסיכולוגי. מסע בעל ביקורת נוקבת.
דפנט אינה פוחדת להגיד הכל, אין לה ממה לחשוש, מה כבר תפסיד? כי היתה הכל, עזבה בגיל צעיר את ביתה, עברה אונס, עסקה בזנות, התמכרה לאלכוהול , סמים, יצאה מהארון רק בגיל 35, היתה דיירת רחוב והפגינה נגד אלימות. היא כל אחת מהדמויות שבספר.
היא היתה בתחתית החברה והצליחה להגיע למעמד של סופרת מוערכת זוכת פרסים, ובמאית מכשרת. היא מכונה “בלזאק של הרוקנרול” וכמי שכתבה את הקומדיה האלוהית של המאה ה-21.
דפנט בוראת עולם עשיר של דמויות ססגוניות במגוונים צבעים שמטרתם היא להעלות למודעות את תחלואי החברה. היא בוראת עולם עם דמויות צבעוניות וססגוניות. לדמויות שהכרנו מהחלק הראשון, חברו התסריטאי, חברו המפיק, כוכבת הפורנו, חברו הטרנסקסואל, חברתו הטראנסית ועוד, נוספות דמויות חדשות משולי החברה, אנשי הפארק ההומלסים. יחד הם יוצרים בליל מיוחד של אנשים שלכאורה אין ביניהם קשר. דפנט מצליחה לחבר בין האנשים השונים בדרכה שלה.
ורנון בן החמישים היה בעל חנות תקליטים “רבולבר” שהיתה פופולרית ומוצלחת בפריס. בשנות האלפיים עם ההתפתחות הטכנולוגית והשינויים הדיגיטליים במוסיקה, שבהם הלכו ונעלמו התקליטים, ורנון נאלץ לסגור את חנותו. למחיתו הוא התפרנס ממכירת חפצי החנות ודמי אבטלה. חברו הטוב הוא הזמר המפורסם ורב התהילה, זמר שחום עור ויפה תואר, אלכס בליץ’. בליץ’ שילם עבורו את שכר הדירה, ביום שהוא מת ורנון נשלך לרחוב, חבריו נוטשים אותו ואינם מוכנים להלין אותו אצלם.
בתחילת החלק השני אנחנו פוגשים את ורנון חבול כולו, חולה, חי כמו הומלס, מתקלח בברז, ישן במקומות שונים, אנשים מביאים לו אוכל, כולו מרופט, סמרטוט, ממש כמו הומלס. כשהוא מגיע לפארק בוט שומון (פארק יפיפה רחב ידים) הוא מוצא חברים אחרים, שונים, הוא הופך לדמות שמאגדת סביבו את דיירי הפארק הומלסים כמותו.
הרכוש היחיד בעל הערך הכספי והרגשי שהיה לו הוא קלטת של אלכס בליץ’ שיש בה סוד. כל חבריו של ורנון ובליץ’ סקרנים לדעת מה יש שם בקלטת וכולם מוכנים לעשות הכל על מנת להשיגה. את ורנון לא מעניין מה מספר אלכס, הקלטות מבחינתו הן מקור רווחי, עוד קצת כסף כדי לשרוד.
הקלטת היא הסוד והסקרנות של חבריו מהעבר של ורנון, כולם מעוניינים בה, הקלטת היא סמל. דפנט תולה עליה את כל תחלואי החברה המודרנית. לא אגלה מה יש בקלטת, כי אנחנו כמו החברים סקרנים ורוצים לדעת מה הסוד שכולם מוכנים לעשות הכל, ורק ורנון אינו מתרגש ממה שיש בה. בקלטת נגלה גם את הסיבה לאדישותו.
המרדף אחר השגת הקלטת נעשה על ידי כמה אנשים וחברים כשלכל אחד מניע משלו. ההפתעה היא שכאשר הקלטת נמצאת היא עושה דרכה לידיים שלא ציפינו שיגיעו. זו ההפתעה והנקמה של דפנט לחברה.
בבניית העלילה דפנט מצליחה ללכת בשביל לכאורה, ואז היא סוטה ממנו, יוצרת בלבול והפתעה שיוצרת ביקורת חברתית. ביקורת שמזעזעת את הקורא. היא מצליחה לרמוס ולפגוע בה – כל, איסלאם שמתפשט באירופה, מהגרים, אימהות, נישואים, אמון, בגידה, זוגיות, חברות, פוליטיקה, עליית הימין הקיצוני. הביקורת שלה היא כמו חלקי פאזל שמתאחדים לתמונה שלמה, תמונה לא נעימה שאותה היא מעמידה מול הקורא.
אבל אל תטעו, היא לא רק מעבירה ביקורת ומשאירה את הקורא עם טעם רע ומר, יש לה מתחת לפני השטח אפשרות של תיקון חברתי.
ורנון הגיבור שעושה בחייו שינויים הוא זה שנושא את הבשורה, לפחות בחלק הזה של הטרילוגיה.
ורנון כמו ישו, מקבץ סביבו את כל האומללים והמסכנים מהפארק, ואת חבריו שהם אומללים בדרכם בתחפושת של אנשים הגונים שגרים בבתים, מתפרנסים ותורמים לחברה.
חששתי מקריאת החלק השני, ברוב המקרים ספר שני הוא פחות מהראשון. ורנון 2 אינו נופל מהחלק הראשון, הוא אומנם עדין יותר ואלגנטי, אבל הקול הביקורתי שלו נוכח, הדמויות נשארו ססגוניות ואחרות.
זהו רומן רב קולי בועט באלגנטיות בכל מפגעי החברה. יש בו אירוניה כואבת, לעג מסוגנן. בשפה ייחודית וציורית מצליחה דפנט לזעזע את הקורא. תוך כדי הקריאה הקורא סקרן לדעת מה יהיה בסיום, ואינו שם לב לביקורת הנוקבת, רק בסיום הקריאה הטעם העוקצני המריר במסווה של אירוניה מחלחל ומשפיע.
רומן חברתי עם דמויות מיוחדות ושונות, דמויות שגם אם לא מזדהים איתן הן נכנסות ללב.
כיוון שאין לי סבלנות אני מקוה שהחלק השלישי יתורגם במהרה ולא אמצא עצמי לומדת לקרוא צרפתית בקונסוליה כדי לקרוא את ספריה.
עוד מילה על הכריכה, ההוצאה החליטה לשנות את כריכת הסידרה ולא להישאר בכריכה המקורית כפי שיצאה בצרפת. אישית אהבתי את הכריכה הקודמת, אפילו שהיה בה משהו לא נעים, היה בה משהו עוצמתי.
סיפורו של ורנון סובוטקס, ספר שני. דפנט
מצרפתית: רמה איילון
עורך התרגום: אמיר צוקרמן
הוצאת: מודן, 2024
מה חשבתי על סיפורו של ורנון סובוטקס חלק 1 סיפורו של ורנון סובוטקס- ספרה הנועז והבועט של דפנט
קוקושקה- ספרה המרתק של שרית אלקון
תפילה חמה לשובם בשלום לבתיהם של החטופים, החיילים והמפונים.
חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.
קוקושקה – שרית אלקון
קראתי את הספר ימים רבים, לא כי לא היה מעניין. להפך, הוא ריתק אותי, תרתי משמע. מתחתי אותו ולא רציתי להיפרד מהבנות ומהבתים שבהן חיו. הרגשתי כאילו אני בת משפחה שלהן, חייה איתן, מקשיבה להן, שמחה וכואבת איתן. מזמן לא הרגשתי שייכות שכזו בקריאת ספרים, התחושה הזו זכורה לי מקריאת “מלחמת ושלום”, “שידוך הולם”, “החברה הגאונה.”
שרית אלקון בראה עולם מוחשי ונערות מציאותיות ואני כל כולי הייתי איתן. נשאבתי למילים, לאותיות, לפיסוק, כאבתי את התבגרותן, עליתי וירדתי במדרגות הבית, ישבתי על הספסל לצידן, ולא יכולתי להניח להן עד לנקודת הסיום.
זהו ספר התבגרותן של שלוש נערות בירושלים בשכונת מהגרים בסוף שנות השמונים עד מבצע צוק איתן. זהו סיפור התבגרותה והתפכחותה של המדינה בין הקסטות הפירטיות שנמכרו בשוק לחלום על ליוויס 501 הנחשק. החלומות מתערבבים בריחות האוכל והמוסיקה, האינתיפאדה והפיגועים, מכוניות ישנות ללא מזגן.
שלוש נערות בבניין אחד ומדרגות שמפרידות בין הדירות. נטליה בת לעולים מרוסיה גרה בקומה ראשונה עם הוריה, אווה ויאשה ובבושקה שמתכסה בשאל בכל ימות, השנה מביטה אל החלון ובעיניה עצב שחור על מה שעברה שם. אמה עובדת כאחות בבית אבות סיעודי, האב יאשה, עובר ממקום עבודה אחד לשני, מאבטח, מדביר מקקים, ועובר גם בין מאהבותיו. יאשה מעריץ את כהנא וכועס שגרשו אותו מהכנסת. “אם בא ערבי עם סכין ישר לירות בבטן.” אמה אומרת “אם בא ערבי עם סכין ישר לברוח.” תחביבו הוא לתקן לַמְפּות, כדי לראות אור. אבל אין אור.
בטי, גרה בקומה רביעית, משפחתה עלתה מגרוזיה, אחותה דיאנה נישאה ובורחת בכל שבוע מבעלה אל הוריה ומנדה את בטי מחדרה. אחיה הגדול אלברט נזרק מבית ספר ובנה לעצמו חושה על הגג. בטי אינה יפה, מרכיבה משקפיים ושומעת ללא הפסק כמה היא מכוערת ואיך יחתנו אותה, הם ודודותיה עסוקות לחפש לה חתן לפני שתסיים את לימודיה. מורידות לה את המשקפיים במפגשי ההיכרות, כדי שתהיה יפה, או כדי שלא תראה את המציאות.
אל השכונה מגיעים אמיליה ואביה מארגנטינה. אמיליה השאירה מאחור בארגנטינה את אמה, אחיה ואת עברה, חיים שלמים וסוערים. תפסה מהר את השפה אבל עקום, שיבשה מילים, זמנים, זכר ונקבה, כתבה בשגיאות, כמו פרא אדם. והיופי שלה מטריף את כולם וגם אותה. ״החברה שלך קיבלה יותר יופי ממה שכפר שלם של נשים צריך.״
נטליה מקנאה באמיליה שמעיזה לעשות את כל מה שהיא לא מצליחה לדמיין. היא, נטליה, עדינה, שברירית אפילו המחשבות שלה בתוליות ותמימות.
שלושתן יחד יושבות על הספסל מאחורי השיחים חולמות על אהבה גדולה כמו בתוכנית של יוסי סיאס “אהבה יומיומית”, על ליוויס 501 ולא חיקוי, שלושתן מחפשות שייכות, ושלושתן מאוחדות בשנאתן וקנאתן למרב חדד הבת זונה שעושה כרצונה.
״התבוננו במירב חדד שנוסעת לאן שלא יהיה ורצו לברוח, לא חשוב לאן, רק לא להיות פה, על הספסל ליד בלוק 410 כניסה א תקועות.״
ומה הן רוצות בסך הכל? שיראו אותן.
נטליה רוצה שיראו אותה, שיבינו מה עובר עליה, אבל לא, אמה עסוקה בהישרדות שלה בעבודתה וביחסיה עם בעלה שהיה ונעלם ולא רואה מה עובר על בתה.
גם בטי לא נראית אצל אמה, החתונה והבעל חשובים לה, העיקר שתהיה מסודרת לפי העדה.
את אמיליה בכלל לא רואים. רק כשהיא נעלמה אביה גילה את החוסר ומחפש אחריה.
הבנות גדלות כל אחת בבית שמעצב את אישיותה. ״ עד שמתרגלים צריך ללכת. אנחנו הולכים והסודות נשארים״ בבושקה אומרת.
הבנות נושאות סודות, אמיליה את עברה העצוב, את מה שקרה בארגנטינה וזו הסיבה שכלום לא איכפת לה.
וסודות נוספים של השכונה ויש הרבה.
״צריך כוח כדי לזכור ויותר כוח כדי לשכוח ולי שני הכוחות נגמרו״ אומרת בבושקה ונטליה מבינה בדיוק על מה היא מדברת, כי גם היא רוצה לשכוח, רוצה להיות קוקושקה, לגדול בקן אחר, כמו שנאמר “אתה יוצא מהבית, אבל הבית לא יוצא ממך.” נטליה לא מצליחה להוציא את השכונה, את החברות, ואת הבית גם שלושה עשורים מאוחר יותר, במקום אחר שראתה בחלומה.
שרית אלקון בראה עולם דמיוני ומציאותי יחד, עולם פסיכולוגי שלם ומדויק של נערת מתבגרות השזור באירועי המדינה.עולם שנע קדימה ואחורה, הווה ועבר, חלום ומציאות.
בשפה מיוחדת, באוצר מילים מושלם היא הכניסה אותי אל ביתן ונפשן של הגיבורות, אל עולמן התרבותי והחברתי, כשלכל אחת בראה עולם פנימי עשיר ושפה משלה. הכתיבה של שרית אלקון מרתקת. היא מתארת כל דמות, כל איבר בגוף, כל קמט של בגד או בטן שנופלת מהמכנסיים בדיוק כל כך, שאפילו מצלמה לא מצליחה להעביר את הפרטים הקטנים האלו. הכתיבה המוחשית, המפורטת, מעוררת הזדהות אצל הקורא, נותנת תחושת מחנק ודחיסות של השכונה והדירות, מחנק נפשי ופיסי. גם אני רציתי לברוח איתן מהספסל, מהדירות, מהריחות ומהמורה המפלצתית בבית הספר. אבל מעל לכל רציתי לחבק אותן, לומר להן שגם מרב חדד שנראית כאילו העולם שלה מרגישה בפנים עמוק בודדה.
ציור הכריכה המדהים הוא הוא של שירה זכים. “ליאלי חולמת בהקיץ” ואין מתאים יותר ממנו, הוא דומה לנטליה החולמנית והעדינה ומסתיר רבדים רבים מתחת לעינייה המהרהרות כמו רבדי הספר. לי היא מזכירה את הסופרת.
אני מצטערת שהספר הסתיים, רציתי עוד ממנו,מהבנות, אז בינתיים אני מושיבה אותן איתי בדמיוני במטבח לקפה או לחצאפורי ומשוחחת איתן.
אחד מספרי המקור המושלמים שנכתבו בתקופה האחרונה. בעיני.
פנו לכם זמן, אוויר, והיכנסו לעולמן של נטליה, אמיליה ובטי.
קוקושקה, שרית אלקון
עורכת: אביבית משמרי
ציור העטיפה: שירה זכים
הוצאת: פטל 2024
קונגלומרט – איל חלפון
מי ייתן וישובו בשלום החטופים, החיילים והמפונים.
חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.
קונגלומרט, איל חלפון
ספר שונה, פילוסופי בעל דיון פנימי עמוק שמזכיר את הסלעים של שמם נקרא הספר.
קוֹנְגְּלוֹמֵרָט, התלכד לכדור או תַּלְכִּיד, הוא סוג של סלע משקע המורכב משברי סלע מעוגלים שחוברו יחד. הקונגלומרט הוא סלע אפיקלאסטי, סלע שנוצר משברי סלעים קודמים ועבר את כל ארבעת השלבים העיקריים ביצירת סלע משקע: בליה, הסעה, השקעה ומילוט. (ויקיפדיה)
כך הרעיון של הספר.
היתה לי ציפייה לספר אחר, את ספרו הקודם “בת דודתי לילי” אהבתי מאוד. ספר עלילתי שמגולל את תולדת המדינה ממלחמת ששת הימים דרך עיניו של הגיבור. ואילו בספר “קונגלומרט” כמעט ואין עלילה, אין דרמות מתפרצות גלויות ובעלות אמוציות. הכל מתרחש במינוריות והדרמה מסתתרת מתחת למילים, בדיוק כמו השכבות הגיאולוגיות.
שלושה גברים הנקראים על שמות האבות,אברהם יצחק ויעקב. ההקבלה בינם לאבות המקרא היא ברובד הגלוי והסמוי. כמו הסלעים והרבדים שנוצרים מהם בטבע כך ספרו של איל חלפון. כל דמות מספרת את סיפורה,שלושה סיפורים לכאורה נפרדים המשתלבים בזמן האירוע אחד בשני עד לאיחוד בפרק שנקרא “אברהם, יצחק ויעקב.”
אבי מסליתי, נהג שופל מיומן מתמודד עם טיפולי פוריות שאינם צולחים, הוא משוכנע שהכל בגלל הסלע. סלע עם נשמה שמתנקם בו. הוא מקבל מסר שהרס ה”ממותה”, סלע שכך מכנים אותו חבריו לעבודה, זה הרס התקוה שלו ושל אלונה אשתו.
יצחק, מפיק סרטים לאתרי מורשת, אב לבן שמחפש את עצמו. ביום שבו התגרש הוא מחליט לנסוע למדבר ושם מחליט לעשות ״סרט תיעודי על ציורי סלע בנגב, “איפה שהכל התחיל, כל מה שאנחנו עושים פה״ אומר לגרושתו.
יעקב המכונה גריני, איש מוסד לשעבר, שכל את בנו בתאונת אופנוע, נוסע לערבה שאותה אהב הבן, להביא אבנים מנחל הערבה לבניית מצבה לבנו. הוא לא ידע איזה סלע הוא מחפש. אבל כשייתקל בו הוא ידע שזה הסלע הנכון.
שם במדבר כל אחד מהם מגלה את עצמו ואת מהותו, את ייעודו והשינוי שעליו לעשות.
המדבר הוא בראשית, חזרה למקורות, אולי אלינו כעם.
הכתיבה של איל חלפון מאופקת, מינימליסטית. היא אינפורמטיבית ברובה, מה שנקרא הגדה בלשון הספרותית. הדמויות אנושיות כואבות, הן בניגוד לסלע שבירות, אך כלפי חוץ מראות חוסן.
שלושה אבות שנקראים כשמות האבות המקראיים. ההקבלה בינם לבין אבות המקרא אינה מקרית, אברהם מתפלל ומייחל לבן. יצחק, בנו יעקב בורח ללבן. יעקב משוכנע שבנו מת. כל אחד בדרכו שלו מוצא את עולמו הפנימי ואת התיקון האישי שלו ביקום.
כל אחד משלושת הגברים מייצג. אבי מסילתי מייצג את האמונה והנשמה הפנימית של האדם. יצחק מייצג את הקשר האישי והתרבותי שלנו למדבר כעם, יעקב מייצג את הקשר לאדמה והחיבור האישי של האדם.
שלושת הגברים מתבוננים בקשר בינם לבין דור ההמשך שלהם. מסיליתי מצפה בכליון לב לבן, יצחק מחפש את בנו כשהוא בעצמו מחפש את עצמו, ויעקה מתמודד עם חסר הבן שנהרג.
זהו ספר על הקשר של האדם עם הטבע, על הבנת מהותו כחלק מהיקום. על קשרי משפחה ואבות ובנים, ועל הקשר של האדם עם עברו.
הדמויות בספר הן גבריות ורק בסיומו ניתנה האפשרות לנשים לדבר ולהביע את מחשבותיהן, מה שיוצר איזון.
לאורך הקריאה לא יכולתי שלא להדהד בתוכי את שירה של דליה רביקוביץ.
אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,
וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה.
שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקֹּר,
שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,
כִּמְעַט נוֹצָר רֹשֶם שֶׁל שַׁלְוָה.
אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.
מֵעֵין גַּאֲוָה.
קונגלומרט, איל חלפון
עורכת: נועה מנהיים
הוצאת: כנרה זמורה 2024
משפחה – נטליה גינצבורג
תפילה לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.
חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.
משפחה – נטליה גינצבורג
אחרי קריאה ברצף של כמה ספרים לא מאתגרים, החלטתי לחזור לקריאה מאתגרת. מניסיוני ידעתי שנטליה גינצבורג תעשה את העבודה ותחזיר אותי למסלול הקריאה הרגיל שלי.
למה?
נטליה גינצבורג יודעת לכתוב, יודעת לתאר את הדמויות בעולמן שלהם, והתחושה היא שהיא מעריכה את הקורא וסומכת עליו.
אני אוהבת את הכתיבה של גינצבורג, בשפה יומיומית ובתיאורים אינפורמטיביים היא מצליחה להכניס את הקורא אל ביתו ונפשו של הגיבור, דרך הפעולות והמחשבות הפשוטות של הדמויות הקורא לומד עליה ומבין אותה. המשפטים העניינים והמשעממים לכאורה, מצטרפים אחד לשני ויוצרים רצף פסיכולוגי מדהים. דווקא הפרוט של האירועים, החפצים, הפרטים הקטנים יוצר תחושה של עושר נפשי ועושר ספרותי. הפירוט והכתיבה הבנאלית, לכאורה, הם כמו יצירה מוסיקלית שכל תו מצטרף לזה שבא אחריו, ולאט לאט נוגע בנפשו של הקורא עד לסיום.
הדיוק בפרטים, התיאורים היומיומיים והבנאלים הם שיוצרים עושר.
הספר “משפחה” מאגד בתוכו שתי נובלת, שפורסמו בעבר ועכשיו נערכו מחדש. (עריכה שמיטיבה עם הנובלות)
לשתי הנובלות יש מאפיינים מקשרים ומאחדים. שתיהן מתארות חיים של אנשים בודדים המחפשים קשר.
הנובלה הראשונה נקראת “משפחה”. כותרת שהיא אירונית, אך בעלת משמעות. בקריאת הכותרת הקורא מבין שהוא יקרא על משפחה. וכך לכאורה מתחילה הנובלה.
“גבר ואשה הלכו, באחר־צהריים אחד, לראות סרט. היה יום ראשון והיה קיץ. היו איתם נערה בת ארבע־עשרה ושני ילדים בני שבע. הגבר היה גבוה, יפה, בעל שיער שחור ומתולתל, פנים גדולות ושחומות ופה גדול ורציני. היו לו משקפיים שחורים וחליפה תכולה מקומטת מאוד. האשה היתה נמוכה, לא יפה, עם פנים קטנות בצבע זית, שׂערה השחור היה קלוע מעל לראשה, אפה היה ארוך ודק, והיו לה עיניים ירוקות וגבות עבותות, כתפיים שמוטות ומותניים רחבים. היא לבשה חצאית ג’ינס וטי־שירט תכולה דהויה מאוד.”
פיסקה שנפרמת בהמשך, הגבר והאשה אינם בעל ואשה, הילדה שלה הילד שלו וילד נוסף הוא חבר. קרמינה ואיוואנה היו זוג בעבר. נולדה להם ילדה שמתה. הם נפרדו היא ילדה את אנג’ליקה לבחור יהודי והוא התחתן עם נינטה נולד להם דודו.
גם כאן שוברת נטליה גינצבורג את הכותרת, הקורא ממשיך לדמיין ולחשוב, אולי היום הם זוג נאהבים, גם מחשבה זו מתנפצת.
קרמינֶה דונאטי, ארכיטקט בן ארבעים נשוי ואב לילד. איוואנה ריביירה, בת שלושים ושבע, מתרגמת ואם לילדה.שניהם היו זוג, חיו יחד ונולדה להם בת שנפטרה בגיל שנה וחצי, הם נפרדו, אך נשארו בקשר הדוק. אל הזוג מתחברים חבר של איוואנה, הומסקסואל, שכנה, אשתו של קרמינה שהופכת להיות חברתה של איוואנה. כולם יחד מהווים מעין תא משפחתי קטן ותומך.
הקשר בין איוואנה וקרמינה מתואר כקשר הדוק והוא קשר חברי ולא אינטימי. הוא מבין שאיוואנה ואנג’ליקה הן החברות הנאמנות היחידות שיש לו בעולם. מחברים בינהם זיכרונות רבים.
״מהרהר בכך שאיוואנה עם כל מה שסובב אותה, היא החלק הכי מוצלח בחיים שלו, המחוז היחיד שממנו הוא שואב דבר מה שעושה אותו נבון יותר מוזר יותר חזק יותר.” ואכן הקשר הנפשי ביניהם כל כך הדוק עד שאנג’לקה בשיחה קטנה כדרך אגב אומרת “כשהייתם יחד רבתם ועכשיו לא, אולי הייתם צריכים להישאר ובסוף הייתם מפסיקים לריב ומתרגלים לפטפט בשלווה.” על השאלה למה נפרדו עונה״ אני לא יודעת עבר כל כך הרבה זמן.״
הנובלה “בורגנות” מתארת בנין אחד שבו גרים בני משפחה אחת.
אילאריה, אלמנה, אם לבת נשואה, מקבלת משכנתה, דבוטו, במתנה חתול, “חתול משרה תחושה של יציבות, שקט ושלווה,” כך אמרה לה. אבל החתול הזה דווקא גרם לאי שקט ודאגה, הוא היה חתול עצבני, שניתר וזינק לכל פינה והסתתר מתחת לארונות. החתול מת בתאונה לאחר שבועיים. אילאריה לוקחת חתול אחר ,פליצ׳ה. תוהה שכל מה שקושר בין בני אדם לבעלי החיים ובין בעלי החיים לבני אדם הוא מוזר עצוב מסתורי ועלוב.
וכך החתולים ובעלי החיים מתערבבים בחיי הדמויות. אנשי המשפחה שגרים יחד. אילאריה אלמנה ותיקה הגרה בדירה סמוכה לבתה, אורורה, וחתנה, אלדו, מעליה גר פייטרו גיסה הרווק, שמפרנס את כולם. הדיירים יודעים הכל על כולם, עולים ויורדים במדרגות, נכנסים ויוצאים בין הדירות ומקיימים חיי יומיום מורכבים. הקורא יודע עליהם הכל, על אהבותיהם, קנאותיהם, אכזבות שלהם ואפילו מי שאינו יודעת לבשל או לגהץ.
יופיה של הנובלה הוא מערכות היחסים בין הדמויות שנפרשות בבניין המשותף והחתולים שמהווים מטונימיה לדמויות האנושיות. גם החתולים עוזיים, נוטשים, מתים, מתאהבים. דרך אהבה ודאגה לחתולים לומד הקורא לדעת על אופיון של הדמויות, על רצונן בקרבה אנושית על מנת להפיג את הבדידות. על העצב והכאב שבנטישה, עזיבת בעל את אשתו או מוות.
ממליצה בחום, כי נטליה גינצבורג היא נטליה גינצבורג ואינה מאכזבת.
משפחה, נטליה גינצבורג
מאיטלקית: מירון רפפורט
עריכה מאיטלקית: מנחם פרי
הוצאת: הספריה החדשה, 2024
הרוצח האחרון בפתח תקוה – לימור נחמיאס
תפילה לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.
חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.
הרוצח האחרון בפתח תקוה – לימור נחמיאס
המסקנה הפרטית שלי היא ש”הרוצח האחרון בפתח תקוה” אינו ספר מתח, זה ספר ארספואטי בתחפושת של ספר מתח, בלש, רציחות ועוד.
בבניין משותף בצפון הישן של תל אביב, רחוב אחד מעבר לכביש מגורי, מתים אחד אחר השני והשנייה הדיירים. כל אחד.ת מיתה אחרת, אחד טבע באמבטיה כשנרדם, אחר בלע רעל עכברים אחרת קבלה אירוע מוחי ונפטרה אחרי זמן.
אחד הדיירים מחליט לחקור, רושם במחברת את כל החשודים ומי החשודים? כל דיירי הבניין שנותרו בחיים.
המשותף לדיירים שמתו הוא הבניין שבו הם מתגוררים, או התגוררו וסדנת כתיבה שבה הם משתתפים. את הסדנה מנהלת נויה, בתה של אחת הדיירות, סופרת מתח מצליחה שמחפשת באופן אובססיבי בן זוג.
דיירי הבניין, פלג דדון, מתרגם וסופר שספרו “הרוצח האחרון בפתח תקוה” נדחה על ידי הוצאות לאור. פלג מתוסכל, מחפש רעיונות לכתיבה. פלג דדון הוא הגיבור הטראגי שמשלם מחיר כבד על חטא ההיבריס שלו.
אמה של נויה שבדירתה מתקיימת סדנת הכתיבה “רצח במשיכת קולמוס” (זוכרים, היתה סדרת טלוויזיה בשם זה) היא כותבת מוכשרת ונויה מסרבת להעניק לה בכל פעם פרס הצטיינות.
גברת וולף, זקנה נרגנית, שמסרבת לביצוע פרויקט תמ”א.
כרמית מקומה ראשונה יוזמת במלוא המרץ ומובילה את הבניין לפרויקט תמ”א. היא נלחמת בדיירים שמסרבים לחתום על אישור ואינה נכנעת.
ביקור אחד של פלג דדון בדירתה של גברת וולף מוביל אותו לרעיון לספרו. מספר ימים לאחר ביקורו היא מתה. מרגע זה כמו ריקוד סוער של משתתפים רבים יוצאת העלילה למסע הזוי.
“תמיד יש מניע” מלמדת נויה את תלמידיה, זה משפט ששייך לספרים ולעלילה, אבל הוא מרכיב באישיות של כל אחד מדיירי הבניין. לכל אחד מניע משלו וכולם יחד מתאחדים לעלילה קולחת, דרמתית, קצת אפלה ומורבידית ובעיקר בלתי הגיונית. “מה יש בבניין הזה שכל הזמן מתים בו? “שואלת הדיירת. “יש בנינים שלא מתים בהם?” עונה האחרת.
בנין אחד, דירות זהות, דיירים שונים.
זה ספר על אנשים, חברויות, ביטחון עצמי ומציצנות. ספר שעיקרו הוא הבדידות וחיפוש אחר אהבה וקשר. יש בו דעות פילוסופיות ורמזים לזוג ספרותי פילוסופי סארטאר ובובאר. (יש בספר רמזים ספרותיים רבים) ספר שמציג את עולמם האנושי של הגברים והנשים.
יש בו טרנד אקולוגי שאותו מייצג בשיא הציניות ואדיקות אופיר, חברו של פלג דדון. טבעוני קיצוני שרואה בכל אדם רוצח. כשהוא אומר לו על כך שיש לו, לפלג, דם על הידיים והוא הרוצח, פלג משוכנע שהוא גילה את מעלליו, אבל אופיר התכוון לרצח חיות.
וכמו שאמרתי, לדעתי הספר הוא ארספואטי, מתאר תהליכי כתיבה, מניין שואבים השראה, מתאר את נבכי נפשו ואישיותו של הסופר והיוצר, את רקיחת העלילה, את התיסכול האישי של כל סופר מהצלחה של אחר, או מאובדן הכישרון היצירתי, דחיית הספר על ידי ההוצאות וביקורות על הספר, מספיק ביקורת אחת של עורך, מבקר נחשב והספר ימריא.
גם אנחנו הקוראים, הסופרים, העורכים כולנו נמצאים באותה קלחת, או נכון יותר באותה העלילה הספרותית שטוותה בחן ובגאוניות הסופרת.
“אני לא רוצה לשמוע על המציאות, קחו את האמת כנקודת מוצא ותמריאו״ מלמדת נויה את תלמידיה. וזה מה שקורה בספר. האמת, המציאות, הבדיה, העיר כולם מתערבבים לעלילה אחת.
הדמויות שבראה לימור נחמיאס הן אנושיות ופגומות החיות בתוך עצמן וכאבן. כל אחת מהן מתנהגת בהתאם לאופייה. מלבד הדמויות החלשות יש ציניות וביקורת על עולם הספרות ובעיקר על הביצה הספרותית הקטנה במדינתנו. היא משתמשת בכל האמצעים האפלים על מנת להעצים את הרעיון. קנאת סופרים, יובש כתיבה, גניבות ספרותיות ובעיקר לועגת לסדנאות הכתיבה. קנאה כעס תחרות מרדף אחר הכרה ופרסום. הספר הוא תרגיל מצוין לאוהבי הספרות, הקורא מזהה יצירות ספרותיות רבות שמוזכרות וזוגות ספרותיים שחיו יחד.
יחד עם ציניות לעולם הספרות היא מתארת את העיר תל אביב על פגמיה בהווה, והם בניות התמ”א שצצות בכל מטר בעיר.
ספר קריא, בלתי הגיוני בעליל, היה שלב בעלילה שעצרתי, כי הספר לא המריא לדעתי, ולאחר מכן הוא תפס תאוצה ורציחות קצת מוגזמות. מי שרוצה לברוח מעט מהיומיום והמרקע שמציפים אותנו באירועים אמיתיים מוזמן להגיע לתל אביב ולקרוא על הרוצח האחרון בפתח תקוה.
הרוצח אינו מפתח תקוה והאירועים אינם מתרחשים בפתח תקוה, הם מתרחשים בסביבת מגורי, ממש מעבר לרחוב שלי. אהבתי לטייל ברחובות שבהן אני עוברת, ארלוזורוב, סוטין, פומפידיתא, בארי והגינה המרווחת שבו. עכשיו אני הולכת לחפש את הבית שעבר תמ”א ואולי לשתות קפה באחד מבתי הקפה שבסביבה ולקרוא את שאר ספריה של נחמיאס שטרם קראתי.
מומלץ למי שאוהב מתח, בלש, רציחות וספר קריא.
הרוצח האחרון בפתח תקוה, לימור נחמיאס
עורכת: נועה מנהיים
הוצאת: כנרת, זמורה, 2024