הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
השדים של סבתא – יעל קריצוק
“השדים של סבתא” הוא סיפור משפחתי מתובל בהומור וחוואיג’. סיפורה של סבתא מיכל שוזר את חייה שלה בסיפור המדינה.
אני אוהבת סיפורי “שבט” על הדודה ההיא שברחה ועל האח שקנה אופנוע לפני שהוציא רישיון. בסיפורי משפחה, מלבד מוסר ההשכל יש הרבה חום והבנה, שגורמים למאזין לקירבה. תמיד אהבתי את הסיפורים של אבי וחמותי שסיפרו לי כל מיני מייסעס על אז, על ההם וההן.
את סבתא מיכל, הסבתא של יעל קריצוק הכרתי בפוסטים המצחיקים שכתבה עליה. (ממליצה לקרוא את הפוסטים השנונים שלה בפייסבוק)
כמי שבורכה בסבתות נוכחות נפקדות קינאתי ביעל. קראתי נפלאות ואמירות שנונות של סבתא מיכל, היא אפילו באה לי בחלום בערב שישי אחד, לא הניחה לי, וכשהתעוררתי, מיד רכשתי את הספר באתר “עברית”, כי ידעתי שהיא לא תרפה ממני.
יעל מספרת לנו את הסיפור של סבתה מיכל. ״ תרשמי תרשמי פעם עוד תכתבי עלי״ כך דחקה בה סבתה. תוך כדי התמקדות בסבתה היא מספרת לנו את תולדות המדינה ואת שאר הסיפורים על כל הנפשות שפועלות סביב הסבתא.
סבתא מיכל נולדה בשכונת מחנה יהודה שבפתח תקוה. מגיל צעיר היתה דעתנית, שונה, אחת שאינה נכנעת לתכתיבי החברה והמשפחה שבה גדלה. בגיל מבוגר עדין לא נישאה אלו היו ימים של לחשי קסם, טקסי פולחן ואמונות תפלות. ובחברה שכזו ניסו האם וחברותיה לרקוח צמחים שיגרמו לילדה “הזקנה” להינשא.
מציעים לה את פנחס, גרוש מרינה שלה נישא נישואים פיקטיביים. ” כי כמה זמן יכול להחזיק חיים עם פולניה?”
סבתא מיכל מלווה בשדים חיצוניים, דמות אשה הלבושה שחורים מלווה את מיכל מילדות, אבל בעיקר אלו השדים הפנימיים שלה שרודפים אחריה ומניעים אותה, לפעמים ינחו אותה לטוב, כמו רכישת מגרש במיקום טוב, ולפעמים לרע כמו קנאה בגיסותיה. או השד הנורא מכל בדמות מכתבים שמוטמן בארונה.
סבתא מיכל היא דמות צבעונית וססגונית, נחושה בעמדתה, אי אפשר לשכנע אותה, יש לה דעה ועמדה על כל דבר, “רק דבר אחד אני אגיד לך,” התפרצה סבתא לדבריו של שלמה. “עפרה חזה תמיד הייתה הרבה יותר מוצלחת מירדנה ארזי, וזהו.”
“תראה כמה סוסים הם הביאו,” “איזה מסכנה. היא הייתה גננת, אתה יודע?” אמרה כשהיא צופה ובוכה בהלוויה של הנסיכה דיאנה. “אוי אני לא יכולה לראות אותו, מְנֻוָּול,” “הוא הלך עם המלוכלכת ההיא. בגד בה.”
כאשר השכנה מבקשת מתכון של קובנה עונה לה מיכל “את עירקית רוחמה. תתעסקי בדברים אחרים.”
בין סיפורי הסבתא נשזרים סיפורי המדינה. האימפריה העותומנית, הכיבוש הבריטי, אחד האחים חנניה משתייך לאחת המחתרות, פרעות בישוב היהודי, הכרזת המדינה, בניית מגדל שלום, פערים בין העדות,אפילו המאבק בין מעריצי ירדנה ארזי לעופרה חזה.
יעל הנכדה, כנראה זו הקרובה ביותר אל סבתא מיכל, רשמה בזיכרונה ובמחברתה את כל סיפוריה של סבתה. יעל היא דמות שנמצאת בתוך העלילה. היא למעשה מספר יודע כל שנמצאת בתוך העלילה ומכירה לפני ולפנים את הסיפורים. לפעמים היא מקדימה את המאוחר ונותנת רמז ואינפורמציה לקורא מה יהיה בהמשך במקרים מסוימים. לפעמים היא מביעה עמדה, לפעמים רצינית, לעיתים ביקורתית, אבל כמעט תמיד מלווה בהומור. כמו “כל גבר נשוי יודע שעל אף ההטבות היחודיות שיש לו בבית הכנסת הנשים בבית הן שקובעות.”
יעל ירשה מסבתה את חוש ההומור של סבתה. חוש הומור נעים ואינו פוגעני כמו של סבתה. חוש ההומור של סבתה הוא מצליף ופגע שנובע מכאב או מטורדנות פנימי.
סיפור משפחתי, עם דמות צבעונית וססגונית, מאוד דומיננטית, ספר נעים לקריאה, הדפים נקראו מעצמם והחיוך שלי לא נעלם לאורך כל הקריאה.
בקיצור לא אלאה אתכם, זה סיפור הכתוב ברבה הומור מתובל בחוויאג’ שיענג אתכם.
ממליצה בחום.
ואם אתם קוראים על השדים של סבתא, עדיף עם כוס קפה שחור מתוק וכפית בפנים בשביל הטעם.
השדים של סבתא, יעל קריצוק
הוצאה עצמית, 2020
איך ללטף קיפוד – מור אסאל
“איך ללטף קיפוד” הוא ספר אנושי רגיש ודוקר. ספר שאינו נותן מנוחה ושלווה נפשית עד שמגיעים לסיומו.
הקריאה בספר החזירה אותי לתקופת הנעורים הגמלונית. תקופה שבה הרגשות הסוערים אינם מוצאים ביטוי. המחשבות אינן מבוטאות כהלכה או שנדחקות וכתוצאה מכך מסתבכים הדברים.
נוגה, אמא לצליל, נערה מתבגרת ולשי ילד על סף ההתבגרות, נשואה לברק, על פניו יש לה הכל, בית מטופח, בעל אוהב שנשבע לסדר לה את החיים. אבל בפנים נוגה שברירית, מכונסת בעצמה, אינה מגלה את רגשותיה ומבטלת את רצונה, כולה עסוקה בריצוי בעלה וחלומותיו. עד ש….
ערב אחד בחזרה מהעבודה היא עומדת על רציף תחנת הרכבת ולרגע נדמה לה שברכבת החולפת היא מזהה את אוהד, אהוב נעוריה. המפגש הרגעי הזה מחזיר אותה על העבר.
מכאן נע הספר במעין מחול מההווה אל העבר. זו נקודת המתח בספר, מתח של ידיעה מראש ורצון לספק את סקרנות הקורא. הקורא יודע שהיא ואוהד לא נישאו והוא סקרן לדעת מדוע. מה קרה לאותה אהבה.פתיחת הספר הזכירה לי את שירו של עמיחי “ספר לימוד החשבון”
עַל רַכֶּבֶת שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אֶחָד וְרַכֶּבֶת אַחֶרֶת
שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אַחֵר. מָתַי יִפָּגְשׁוּ?
וְאַף אֶחָד לֹא שָׁאַל מָה יִקְרֶה כַּאֲשֶׁר יִפָּגְשׁוּ,
אִם יַעַצְרוּ אוֹ יַעַבְרוּ אַחַת עַל פְּנֵי הַשְּׁנִיָּה וְאוּלַי יִתְנַגְּשׁוּ.
וְלֹא הָיְתָה שְׁאֵלָה עַל אִישׁ שֶׁיּוֹצֵא מִמָּקוֹם אֶחָד
וְאִשָּׁה שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אַחֵר. מָתַי יִפָּגְשׁוּ
וְהַאִם בִּכְלָל יִפָּגְשׁוּ וּלְכַמָּה זְמַן יִפָּגְשׁוּ?……
אותו מפגש מקרי מחזיר את נוגה אל ביתה לא כמו שהיתה. זיכרונות העבר שאותם הדחיקה צפים ועולים. חייה בקיבוץ עם זוג הורים שהיא עצמה לא הבינה מה הם עושים יחד. אמא עסוקה שאינה פנויה לבתה.
בזמן שהבית שלה התפרק היא פוגשת באוהד ובונה איתו קן. וכמו בטרגדיה היוונית היא עושה משגה, מעשה מביש, אותו מעשה מוביל אותה לסבל אחד ארוך ומתמשך, כאב עצום שמסבך את נפשה ורגשותיה. מעשה אחד רע שמוביל למעשה נוראי אחר ולחיים מכונסים ואומללים.
“היא יודעת ששום דבר לא בסדר. יודעת שזה המחיר שהיא משלמת על מי שהייתה פעם. על מה שעשתה פעם”
עד שהיא פוגשת בברק, שמבטיח לה עתיד טוב, והיא מתמסרת לעתיד שלו בלי להבין ולבדוק מהו העתיד שלה.
חייה הם חיים של רגשות אשמה רצופים, חיים של חוסר ביטחון שאינה טובה מספיק. חיים שבהם היא מרגישה אף אחת. חיים של חרדות מהעולם החיצוני.
“אבל הידיעה שהמפלצת שם, מתחת למיטה, מחכה לקפוץ עליה”
בהווה נוגה היא קרמיקאית המסתגרת במרתף בסטודיו שבנה לה בעלה.
“המקום היחיד בעולם שיש בו בדיוק מספיק חמצן בשבילה: לא יותר מדי ולא פחות מדי. המקום היחיד שבו היא לא הרגישה צורך לרַצות מישהו, או להיכנע למישהו, או להיזהר ממישהו.”
מור אסאל טוותה עלילה מציאותית ואמינה עם דמויות אנושיות ומורכבות. ביד מיומנת היא הובילה את הגיבורה מנקודת הפתיחה אל הסיום. היא לא עשתה לה הנחה ולא נתנה לה פתרונות קלים ובזה יצרה אמינות אצל הקורא.
הכתיבה של מור אסאל מדויקת, רהוטה, כנה, הקורא חש באהדתה לגיבורה. תיאורי הנפש, או נכון יותר תיאורי המצבים של הדמויות, שמעידים על נפשם הפנימית עוררו גם בי אהדה לדמות השבירה. הדמות השברירית והשבורה של נוגה עוררה בי רגשות חמלה. דמות שמדחיקה את עצמה ואינה בודקת מה היא רוצה.
זהו ספר ביכורים שאינו כזה כלל. לטעמי זהו ספר בשל. מור אסאל הצליחה לקפל חיים שלמים שבירים בתוך עלילה אמינה.
בספר יש דמות קטנה שולית שמלווה את נוגה מהרגע שבו חזרה הביתה באותו הערב עד לסיום הרומן והיא הקיפוד. הקיפוד הוא מציאותי וסמלי. ברגע שהקיפוד הוכנס מהגינה לביתם לומדת נוגה אט אט לחיות עם הקוצים, הקוצים והאמירות הדוקרות של בתה, הקוצים של אמה, קוצי הנישואים ובעיקר המחטים הפנימיים שלה שדוקרים, מכאיבים ופוצעים ללא הרף ואינם מאפשרים לה החלמה.
מרגע המפגש עם אוהד אהוב נעוריה יוצאת נוגה למסע פנימי, מסע שיטהר אותה, בדיוק כמו הגיבור הטרגי, האם תגיע אל נקודת הסיום? האם תפגוש שוב את אוהד? מה יקרה למשפחתה ובעיקר מה יקרה לה עצמה. האם היא תלטף את הקיפוד הפנימי והחיצוני של חייה?
על זה תקראו בספר הנפלא ותעברו את המסע הכואב ומשחרר יחד עם נוגה.
תודה לחברתי הטובה רות אגסי, המורה של מור אסאל, שהמליצה לי על הספר.
אני מעבירה הלאה וממליצה לכם לקרוא.
איך ללטף קיפוד, מור אסאל
הוצאת נופך ספרים, 2020
לצערי
הספר אינו נמצא בחנוית.
אני רכשתי אותו באתר עברית.
ניתן לרכוש אותו ישירות כאן https://bit.ly/buyahedgehog
משכילה – ספרה העוצמתי והאישי של טארה וסטאובר
משכילה הוא ספר אישי אוטוביוגרפי המתאר את כוחה של הסופרת לפלס דרכה לעצמאות ממשפחתה באמצעות ההשכלה.
ידע הוא כוח, תלמד ותצליח אלו משפטים שעליהם גדלתי בילדותי. הורי והורי חבריי שהלימודים נלקחו מהם (מלחמת העולם השנייה והקמת המדינה) ראו את הלימודים כפתח לעולם, פתח להצלחה.
מטארה וסטאובר נלקח הצוהר הזה. טארה גדלה בעיירה נידחת באיידהו במשפחה מורמונית. אביה מטורף, חושד בממשלה ומכין את בני ביתו ליום הדין. הם כובשים מאות קילוגרמים של אפרסקים, מכינים תיק ציוד ובו חפצים לבריחה.
טארה לא למדה בבית הספר והממשלה אינה יודעת עליה ועל אחיה, כי האב לא טרח להודיע על לידתם. היא וחלק מאחיה למדו בבית, מהאם, מהאחים.
היא ואחיה עובדים עם האב במגרש הגרוטאות ומתכוננים ליום הדין. טראה מוצאת עצמה במצבים מפחידים, באחת הפעמים היא נתקעה בתוך מכולה מלאה טונות ברזל וכולה פחד מכך שישפכו אותה מהמיכל.
מגרש הגרוטאות מתגלה בהמשך כמקום המסוכן ביותר, מקום שהופך להיות מוקד לתאונות נוראיות. בכלל, המשפחה עוברת תאונות עבודה ותאונת רכב והם אינם נלקחים לטיפול בבית החולים. האב שאינו מאמין ברופאים, אלא רק באל, אינו מוכן שהממשלה תטפל בהם. רק צמחי המרפא של אשתו ושליחותה האלוהית הם שיעזרו. (האמת גם אני הייתי מופתעת מיכולת ההבראה של בני המשפחה שנפצעו אנושות)
האב שרואה עצמו שליח האל רודה בבני המשפחה ובאחיה. בנוסף לאב טארה סובלת מהתעללות פיסית ונפשית מצד אחיה הבוגר.
טארה גדלה בבית שבו לא ידעה איך תשרוד. הפחד מהאב שאינו צפוי, הפחדת בני המשפחה מגורמים ממשלתיים והתלות באל שאינו נראה וביום הדין שלא יודעים מתי יגיע מערער את ביטחונה.
היא יודעת שכל מה שהיא צריכה על מנת להציל את עצמה יהיה לצאת מהבית. איך? היא תלך לקולג’, כדי להגיע לקולג’ עליה ללמוד ולרכוש השכלה.
והיא עושה זאת. לומדת בעצמה למבחן הפסיכומטרי, מתקבלת ללימודים ואף זוכה במלגות. לומדת לתואר ראשון ושני באוניברסיטאות יוקרתיות. מתקבלת להרווארד, לומדת אידאליזם גרמנית לצד סריגה ורישום בפחם. קוראת בשקיקה את יום רוסו גודווין. עקרונות המוסר ושעבוד האשה.
בעזרת הלימודים והתארים היא רוכשת ביטחון, עתה היא יודעת שיש לה מקום במשפחתה והיא יכולה לדבר בפתיחות על משפחתה, על המקום שממנו באה, על המחסן התת קרקעי בשדה החיטה.
עכשיו בגיל 29 היא יושבת וכותבת, משחזרת את האירועים. מנסה לאחות ולהדביק, מנסה למלא את החלקים והחורים החסרים. היא כותבת את ספרה כשהיא מסתמכת על יומניה מאותה תקופה. היא כותבת שלא על מנת לבקר את הוריה או את הדת שעל ברכיה גדלה. הכתיבה היא ניסיון להבין את העצמה וניסיון לרפא את מכאוביה.
בסיפורה היא נעה קדימה ואחורה ולפעמים מקדימה את המאוחר, רומזת לנו על אלו פרטים לשים לב. טארה כותבת ברגש רב ובדם ליבה על האירועים ועל משפחתה. לעיתים מודה בכנות שלאותו אירוע יש כמה פרשנויות וכמה זוויות ראייה, אך האירוע היה קיים. גם לה יש מס פרשנויות.
טארה בגיל 29 עשתה את הבלתי יאומן, עזבה את ביתה, השתחררה מכבלי הבית, סיימה לימודים גבוהים בהצלחה וזכתה בתואר דוקטור. חצתה עולם ולמדה באוניברסיטאות יוקרתיות באמצעות מלגות. להפתעתה הבית לא עזב אותה. היא לא מצליחה להשתחרר מדעותיו של אביה מההפחדות שהממשלה תרדוף אחריה, לכן אפילו מסרבת לקבל מילגה או מענק. משפחתה ניתקה איתה את הקשר בטענה שהשטן נכנס בה. כיום היא עדיין רוצה להיות נאהבת על ידי הוריה. רוצה שיקבלו אותה. אבל הוריה ובעיקר אביה מתנה תנאי, עליה להודות בפשעיה.
ספר מרגש שמעביר בקורא צמרמורת. ספר שנקרא בשטף למרות שיש בו תיאורים קשים. הספר הוא אוטוביוגרפי שמעמיד את משמעות זיכרון עובדתי מול זיכרון רגשי.
“משכילה” הוא ספר שמעלה שאלות רבות אצל הקורא.
מה על אדם לעשות, כשחובותיו כלפי משפחתו מתנקשים בחובות אחרים לחברים, לחברה, לעצמו.
איך הורה צריך לקבל את ילדיו שחושבים אחרת ומתנגדים לאורח החיים שההורים בחרו.
מהי הורות טובה. מה הם חובותיהם של ההורים כלפי הילדים. ובעיקר על הזכות הבסיסית של כל ילד, לא על תנאים בסיסיים שכל מדינה וחברה נותנת כמו לימודים, תנאים סוציאליים, אלא על הזכות של הילד להיות מוגן בביתו, הזכות להרגיש את אהבת ההורים וההגנה שהם מספקים לו ויכולת ההישרדות שלו.
ספר כואב, נוגע ללב, מציף רגשית את הקורא.
ממליצה מאוד.
משכילה, טארה וסטאובר
מאנגלית, אורה דנקנר
הוצאת שוקן, 2020
פריחה שנתאחרה – אנטון צ’כוב
״החלום נגוז ופינה מקומו לתוגה״
זה המוטו של ארבעת הסיפורים שקובצו בספר “פריחה שנתאחרה”, בתרגומה הנפלא של נילי מירסקי.
ארבעה סיפורים שהחוט המקשר ביניהם הוא אכזבה, אכזבה מאושר שלא התממש או אכזבת מימוש האושר ושיברו.
גיבורי הסיפורים מחפשים אחר האושר, בונים לעצמם תילי תילים של משמעותו והיכן ימצאו אותו. מרוסה בת הנסיך בסיפור “פריחה שנתאחרה” מאוהבת ברופא. היא מרגישה שחייה הוחמצו. כולה תולה תקווה בנישואים ובאהבה. הרופא נושא אחרת לאשה והיא מעבירה ימים בחלומות ומחשבות כיצד תיפגש עם הרופא שוב.
גיבורו של הסיפור “שלוש שנים” מאוהב ביוליה, בתו של הרופא, אהבתו ממומשת לאחר שבחטף הציע לה נישואים. יוליה נעתרת לו מהחשש שהיא תישאר רווקה זקנה ותמשיך לגור עם אביה ולעולם לא תדע מהו אושר הנישואים. חייהם כזוג נשוי הם שיממון אחד ארוך.
בסיפור “ממלכת נשים” מכניס אותנו צ’כוב אל עולמה הפנימי של אנה אקימובנה בת אצילים בת 26. אנה חשה עצמה רווקה מזדקנת. המפעל שירשה אינו מעניין אותה והיא עסוקה במתן תרומות לעניים. במהלך כל הימים משתלטים עליה החרדות והכאב על כך, שהיא משוכנעת שלא תינשא לעולם ותחמיץ את חווית האהבה והמשפחה.
ב”מעשה משעמם” אנו מגלים עולם פנימי של פרופסור מזדקן חולה המחכה למותו. עברו המפואר מאחוריו והעתיד? הוא מצפה אולי יקרה משהו בחייו המשעממים.
לקרוא את צ’כוב עבורי זה כמו להגיע למקום מוכר ואהוב ולהתענג עליו מחדש. כך הקריאה שלי בצ’כוב. אני תמיד מוצאת התבוננות מחודשת בסיפור, בדמויות. נהנית ומתמוגגת.
צ’כוב כותב על מצבים ורגשות אוניברסליים שלא נס ליחם עד היום. החמצת האהבה ושיברון הלב הנובע מהחמצה. הרצון להיות כמו כולם, בעלי משפחה ואוהבים. בדידות, תחושת החוסר, הבדלי מעמדות, חוסר תקשורת.
הנושאים הם אותם נושאים שמלווים אותנו מאז ומעולם, אלא שצ’כוב מביא לנו אותם בניחוח אלגנטי. הכתיבה נפלאה מלאת רגש אהדה לגיבורים, לעיתים גם ביקורת ובעיקר ניסיון ללמד את הקורא או להעביר לו מסר סמוי וגלוי. והמסר הוא – החיים עוברים ולא כדאי ולא רצוי לתת להם לחלוף. ההחמצה היא הכתם והכאב הגדול שאדם נושא אותו ולא יכול לתקן בערוב ימיו.
בסיפורי יש ביקורת ואירוניה על המעמדות. אחיה של מרוסה אומר :״ בימנו מי שיש לו ראש על הכתפים וכיס גדול במכנסיו- בן טובים הוא לכל דבר. ומי שאחוריים מתנוססים לו במקום הראש, ובועת סבון במקום הכיס, הלה…הריהו אפס גמור״
הסיפורים משופעים בתיאורי נוף, תיאורי העיר, תיאורי אחוזות הבתים של האדונים ושל העניים. צ’כוב החייה
לנגד עיניי תקופה היסטורית. תקופה שבה שלטו האצילים, היו מעמדות, אנשים עניים לא יכלו לחלום אפילו על קשר של אהבה עם המעמד הגבוה. אבל כל אלו הם תפאורה, תפאורה לרגשות הפנימיים של האדם שאינם משתנים לא בתקופות אחרות מהעבר ולא בין בני אדם ללא הבדל מעמדי. כולם סובלים מאותן הסיבות את אותו הכאב.
ארבעה סיפורים נפלאים משופעים ברגשות, חוכמה, הומור דק וביקורת סמויה.
ממליצה בחום.
פריחה שנתאחרה, אנטון צ’כוב
מרוסית, נילי מירסקי
הוצאת עם עובד, 2020
חשיפה- ז’אן -פיליפ בלונדל
חשיפה הוא ספר מסע פסיכולוגי שבו נחשפות הדמויות אל עצמן.
אני אוהבת ספרים שבהם אני מזדהה עם הדמויות. להפתעתי בספר “חשיפה” הזדהיתי עם שתי הדמויות. עם לואי קלארה המורה ועם אלכסנדר לודאן תלמידו הצייר. שנות הוראה רבות אחריי, הזדהיתי עם קלארה ברגעים בהם סיפר על המפגשים עם תלמידיו הבוגרים, על כך שלא תמיד זיהה את אותו מבוגר עם הנער שישב מאחורי שולחן התלמיד. גם לי זה קורה לעיתים. הזדהיתי גם עם דמותו של לודאן הצייר.
לואי קלארה מורה בסוף שנות החמישים, גרוש כמה שנים, בנותיו הבוגרות עזבו את העיר, הוא חי בגפו. ערב אחד הוא מוצא עצמו בפתיחת תערוכה של אלכסנדר לודאן תלמידו. זוהי תערוכה רטרוספקטיבית של לודאן. לודאן בן העיר הוא אמן מצליח שהביא גאוה לעיר השדה שבה נולד.
לפני צאתו ניגש אליו לודאן ומתוודה בפניו כי הרגיש טוב בשיעורים שלו, היתה לו בהם תחושה שהוא מוגן. זו כנראה הסיבה שחודש לאחר הפתיחה מבקש ממנו אלכסנדר לודאן להיפגש עימו בדירתו.
אלכסנדר מבקש ממנו לצייר אותו. אומר שלאחר פתיחת התערוכה זה הפך לאובססיה עבורו.
הבקשה גורמת ללואי להתרגשות שאותה חווה רק בלידת בנותיו. הוא יודע שיגיד כן.
מכאן מתחיל המתח. מה יהיה באינטימיות שביניהם. איך אלכסנדר יראה את המורה בצבעיו ובמכחולו, איך לואי יראה את המראה החושפני שלו בעיני תלמידו.
אלכסנדר גם הוא אינו יודע איך יצייר ” אני אגשש באפלה.”
במהלך הישיבה של לואי מול אלכסנדר עולות וצצות תמונות משמעותיות מעברו של לואי, תמונות שכל חיו הדחיק, כי האמין שהוא אינו נמשך אל העבר, רק העכשיו מושך אותו, הוא חי בהווה ואת ההווה.
התמונות של לואי נשארות במחשבותיו ואילו תמונות העבר של אלכסנדר נחשפות בסיפוריו ללואי. אלכסנדר מספר על חיו כילד מופנם השקוע בעצמו, שאינו מעורב בין האחרים תמיד חלם שיזמינו אותו. הרגיש שקוף בתיכון סבל מההגעה אליו בכל יום.
חשיפה היא בעלת כמה רבדים. ברובד הראשוני חשיפת הגוף. אחרי כן חשיפת התת מודע והנשמה.
גם בתמונת ציור יש רבדים. לעיתים מגלים את שכבות הצבע מתחת לצבע הגלוי או שמגלים מתחת לשכבות הצבע ציור אחר, או סקיצה ראשונית.
כך גם ברומן. יש ניסיון לבדוק ולחשוף איזו סקיצה או שרטוט לחיים היו לשניהם, איזה ציור צויר, או כמה שכבות צבע הניח הצייר עד שהגיע לציור המוגמר. מי הם היו בעבר ומה הם כאנשים בוגרים.
ספר שנע בין עבר להווה, בין דמות אחת לשנייה במקום אחד ובעולם מצומצם. ספר שיש בו מתח, מה יקרה במהלך הציור ולאיזו רמת אינטימיות תיחשפנה הדמויות.
“חשיפה” הוא ספר קטן ומצומצם המתמקד בחיי שני אנשים. מורה מבוגר ותלמידו מהעבר. הספר אינו ספר מרעיש או גדול עם תובנות נשגבות, אבל בהחלט גרם לי לחשוב. לחשוב על מה היינו, מה שאפנו להיות, והאם הגשמנו את החלומות ובעיקר מה מניע אותנו בעולם.
חשיפה, ז’אן-פיליפ בלונדל
מצרפתית, רמה איילון
הוצאת כתר, הסדרה הקטנה, 2020
המשרד לאושר עילאי, ארונדהטי רוי
המשרד לאושר עילאי, ארונדהטי רוי
״ תקוה וצער לעולם שזורים זה בזה, בהידוק רב כל כך, בסיבוך כזה.”
לא הייתי עדיין בהודו, ובימים אלו שאין אפשרות לעבור ממקום למקום, לקחה אותי ארונדהטי רוי לטיול צבעוני ומיוחד בהודו, בדלהי, ובחבל קשמיר, אחד המקומות היפים בעולם, כך טוענים.
“המשרד לאושר עילאי” אינו ספר הדרכה, אין בו טיפים איך להיות מאושרים, יש בו הרבה כאב וסבל שמוביל את הקורא ואת הדמויות להבנה מהו אושר.
הרומן בתרגומה המשובח והמדויק של צילה אלעזר, עתיר בפרטים, דמויות, מידע היסטורי ובעיקר בצבע, ובשיכרון כל החושים. זהו טיול בדיוני בתוך מציאות קשה, מציאות של חבל ארץ שסוע עם דמויות ססגוניות.
הספר נפתח כמו סיפור אגדה, בלידתו של אפטאב, בן זכר לאחר שלוש בנות. אלא שהבן התגלה כתינוק עם שני איברי המין, הזכרי והנקבי. לימים כאשר יוכל לעבור ניתוח ולהחליט באיזה מין יבחר הוא בוחר להיות היא ומשנה את שמו לאנג’ום. מעתה היא שייכת לקאסטת ההינג’ה. ״נשמות קדושות הלכודות בגופים לא נכונים.״ בתאילנד ראינו הרבה ליידי בוי, מעולם לא ידעתי שבהודו יש היג’רות רבות המשויכות לקאסטה.
אנו פוגשים את אנג’ום, גיבורת הספר, כשהיא מבוגרת ומתגוררת בבית קבורות בדלהי. מכאן נע הספר בין זמני ההווה לעבר, בין ערי הודו ובין דמויות מרכזיות. כשבתוך כל זה שזורה ההיסטוריה רווית הדם של הודו.
אנג’ום הגיבורה, מאמצת תינוקת שננטשה ומגדלת אותה. היא יוצאת למסע שבו היא עוברת טראומה קשה. שישים עולי רגל הינדים נשרפו ברכבת חושדים שזה היה מעשה של טרוריסטים פקיסטניים מה שמוביל להרג והמונים מתפרעים.
אנג’ום חוזרת מהמסע שונה, היא הופכת לעצובה ומסוגרת. לאחר שבתה אומרת “אמא אף פעם לא שמחה.” היא עוברת לבית הקברות, שם משפחתה קבורה. בבית הקברות היא פותחת בית הארחה.
טילו, ארכיטקטית יפיפייה, מרדנית. בטילו מאוהבים שלושה, ביפלאפ, נאגא, מוסא, הם נפגשו על הסט של ״נורמן זה אתה?״ כשהיו סטודנטים. שלושת המאוהבים מלווים אותה, נכנסים ויוצאים מחייה.
ויש עוד דמויות משנה רבות. גם אם נדמה שאין קשר בין הדמויות בסיום הרומן כולן מתלכדות יחד סביב תינוקת שננטשה בזמן הפגנה בקשמיר. התינוקת היא זו שמאחדת אותם.
“המשרד לאושר עילאי” הוא אחד הספרים המיוחדים, המרתקים והצבעוניים שקראתי. הוא אינו קל ואינו פשוט לקריאה. אינו מתמסר אך בהחלט מתגמל.
במהלך הקריאה הרגשתי כאילו אני מהלכת בתוך ההמון של דלהי על כל צבעי הסארי והתבלינים. ואם לא בתוך ההמון והרחובות הרגשתי שאני נמצאת בתוך סרט הודי רב גוני.כמו למשל במריבה בין ההיג’רות למפגינים מה עליהם לעשות עם התינוקת ההיג’רות פותחות בריקוד, כמו סרט הודי ושרות.
זהו רומן שבו הדמויות שזורות בהיסטוריה של המדינה, היסטוריה רוויות דם מלחמה על חבל ארץ. קשמיר הוא חבל ארץ שסוע ומדמם, חבל ארץ שיש בו פיגועים והרג, חבל ארץ של טרוריסטים הפוגעים באזרחים תמימים. חבל ארץ שיש בו הפגנות רבות. מוכר לנו?
הדמויות הרבות שבספר נעות בין אירועי ההיסטוריה ומנסות לחיות את חייהן, האם יזכו באותו אושר עילאי?
התשובה היא בסיום הספר.
מודה, הקריאה בספר לא היתה קלה, אך כשנכנסתי לתוך דפי ההיסטוריה, והדמויות הפכו לאנשים שעינינו אותי לא יכולתי להתנתק מהן, ארבעים העמודים האחרונים של הספר שבו מתואר בית הקברות היו שווים את כל הדרך.
בית הקברות שבו חיה אנג’ום הוא המקום הצבעוני ביותר, מקום מלא באנשים חיים הגרים בו. כריות צבעוניות, עפיפונים מופרחים, תושבי המקום שיושבים על הגג וצופים במתרחש, יש בו גן חיות, גינת ירק, ואפילו בריכת שחיה.
מתוך בית הקברות, שבו התקבצו אנשים מהשוליים צומחים חיים תוססים. לעומת בית הקברות האמיתי שבחבל קשמיר. אולי הסמל הוא שפעם, בעתיד, בחבל המדמם הזה יהיו חיים חדשים ותוססים עם תקוה.
ארונדהטי רוי משלבת בספר לא רק צבע ריח והיסטוריה, אלא סוגות שונות של כתיבה. יומנים, מכתבים, מודעות. מה שמעשיר והופך את הספר לכתיבה מיוחדת ומרתקת.
עבודת התרגום של צילה אלעזר ראויה לכל התשבחות והמילים הטובות, תרגום משובח ומדויק, שפה תקנית ללא משלבי לשון. צילה אלעזר הקפידה להוסיף הערות על מנת לדייק בהבנת המילים, המנהגים, המאכלים וזאת כדי שהקורא לא יחמיץ. (אני אישית חושבת שיש הערות רבות, מה שגרם לי בשלב מסוים לא לקרוא את כולן, כדי שלא אפסיד את חווית הקריאה.)
אני קוראת את דברי שכתבתי ויודעת שהחמצתי המון פרטים ובעיקר רגשות וחוויות קריאה, לכן אנסה לתמצת.
“המשרד לאושר עילאי” הוא ספר טוב, ססגוני כתוב כמיטב הספרים ההודים שקראתי. ״שידוך הולם״, ״עיר השמחה״,״אלוהי הדברים הקטנים״, “איזון עדין” ועוד….
יש בו תיאור של חבל ארץ יפיפה שסוע ומדמם. תיאור ססגוני של אנשים מיוחדים, שכל אחד אומלל בדרכו אך גם מאושר, בית קברות מלא בחיים.
ספר שאינו מתמסר אך מתגמל ושווה את מאמץ הקריאה.
קחו מזוודה, אוויר, משקה טעים ועלו על טיסה להודו המופלאה.
המשרד לאושר עילאי, ארונדהטי רוי
מאנגלית, צילה אלעזר
הוצאת ידיעות אחרונות,2020
דהרת הזמן – נילי ארד
“דהרת הזמן ספר השירה השלישי של נילי ארד הוא מניפת זיכרונות צבעונית. ספר רגיש ואמיץ.
בתקופה האחרונה מצאתי את עצמי קוראת שירה והרבה. מחפשת בעיניים צמאות כל בית של שיר שייתן לי קרקע להיאחז. צירופי מילים שבהם אוכל לחוש את הרגע החולף, כי ככה זה בימי קורונה, רגעים באים והולכים, מתאיידים ונעלמים.
את נילי ארד אני מכירה כנשיאת בית הדין הארצי לעבודה. מודה, לא קראתי שום שיר משלה.
והנה הגיע לידיי ספר שירה השלישי, “דהרת הזמן” הכרוך בעטיפה צבעונית מופלאה של פרנץ מארק. עטיפה שקוראת תיגר על הזמן או גורמת לנו לדהור על גבי הזמן, בייחוד בימים שכאלה.
הספר הוא ספר אישי, הצצה פנימית אל המשוררת שכעת משבגרה היא מביטה אל חייה. שומרת את הזיכרונות, תועה בין הזיכרונות. “לתעות בנבכי הזיכרון” “נושקת לזיכרון”
יש בה תשוקה לחוויות העולם “לנחות בלב שדה, ללקט מילים לקפל כנפיים.” אך גם רצון לנוח.
שיריה הם חושניים ובעלי תשוקה. “עננה של תשוקה גולשת אל העמק הצחיח” ונדמה כאילו היא מתדיינת עם עצמה על האומץ לכתוב על אותה תשוקה. “איך זה שאת מעיזה לכתוב שיר שערורייתי כזה…”
לא רק על תשוקה, חיים, טבע, יופי העולם כותבת ארד, היא דנה עם עצמה בזמן שנותר, מדמה אותו לזר פרחים ש “עוד מעט האגרטל יתרוקן ורק תפרחת אחרונה תצוף בו.”
ונדמה כי בשיריה היא מפקירה עצמה לדמיון, למחשבות, לתשוקות, ולכל מה שהטמינה. “להפקיר את פני לרוח על סיפון הסירה הדוהרת…להפקיר את ליבי לגלים…לקשור חלומות אבודים אל עוגן געגוע שאין לו סוף.”
המשפט הסוגר את הספר “נטועה באדמה אצמיח כנפיים.” ריגש אותי מאוד. משפט המתאר את המשוררת. אני אומנם יציבה, אך יש בי יכולות לצמוח ולעוף, איך? בעזרת הדמיון, השירים, והפיכת המחשבות לצמדי מילים מטאפורות וציורי לשון.
“דהרת הזמן” הוא ספר שירים רגיש, ספר שמעורר את הרצון לתאוות החיים וליצירתיות. אין לי ספק שאקרא בו שוב ושוב ואמצא את עצמי בין השורות.
דהרת הזמן, נילי ארד
עריכה, אלי הירש
הוצאת אבן חושן, 2020
ספר הנשים – שירה פנקס
ואוו איזו כתיבה, איזו בחירת מילים, אילו צירופי מילים, בחיי, הרגשתי כאילו אני קוראת בשירי אלתרמן.
אני יודעת, איני נוהגת לפתוח כך את רשמַי מקריאה, אבל הפעם הייתי חייבת, חייבת לשחרר את האנחה וקולות ההתפעלות שלי המעורבלות עם תחושות הגוש, שעדיין לא החליק מגרוני.
“ספר הנשים” הוא ספר עוצמתי עם דמויות מיוחדות.
שישה עשר סיפורים על שש עשרה נשים. נשים שונות. נשים שאולי חולפות על פנינו ואין אנו יודעים עליהם דבר. והנה בספר הן הופכות לנשים בעלות שם או כינויי. תוכן העניינים מעמיד אותן לפי סדר, הוא אינו נקרא תוכן עניינים, אלא נקרא “סדר נשים”, שמהווה קונוטציה לתלמוד. בתלמוד סֵדֶר נָשִׁים הוא הסדר השלישי בשישה סדרי משנה. ועוסק בעיקר בדיני המשפחה והזוגיות.
הנשים שבספר מייצגות מגוון של נשים, כאילו הונחו על מדף בחנות ואומרות לנו : קחו, תבחרו, אנחנו נראות שונות, אבל אנחנו זהות. כולנו פגיעות, רגישות שבירות ובעיקר בודדות.
כולן מחפשות את הזהות שלהן, מחפשות את הדבר האחד שיצמיח אותן וכולן מוצאות, לכל אחת יש אור פנימי שמעצים אותה.
זהו ספר על בדידות, על חיפוש חום ואהבה. על הזדקנות ובגידת הגוף, ועל כוח ועוצמה פנימית.
המדונה, הראשונה בסדר חוגגת יום הולדת 51, לא יום הולדת עם מספר עגול משמעותי, יום הולדת שבו היא סוחבת את האחד, חמישים ואחד. היא בוחרת לחגוג הפעם לבדה בבר ליד השוק, שם היא פוגשת בסטודנט לאומנות ומספרת לו שהיא זרקה את כל ספרי האומנות שלה, ולא מגלה לו, כי בעלה אמר שאין מקום לספרים כשיש משפחה.
סיפור עצוב וכואב על בדידות ״אני הולכת איתו לא כמו מדונה בתולה, אלא כמו אשה אחרי השנים, אחרי החלומות, אחרי בעל שעזב, אחרי הבנות שהלכו.״
דמות נשית מהסיפור “חתולה” מגיעה לדירת החבר בערב שבת לארוחה הקבועה שהוא מכין. האנשים שנמצאים בין חלום להתפכחות, מבינים ששום דבר לא יהיה גדול יותר. והיא, כאן, בדירה הקטנה של אלכס רוקדת סלסה בערב שבת מרגישה כוכבת. תוך כדי התבוננות בחברים הרוקדים ושותים ומעבירים זמנם היא קמה למרפסת, מרגישה חנוקה מהדברים שנאמרו ״ ירח ולימונים מקשטים את הלילה שאליו יצאה במצוקתה.״ בחצר היא מביטה בחתולה ולפתע החתולה הופכת מטונימית אליה.
איליתיה, גיבורה אחרת נותנת שמות לבובות על שם התינוקות שלה שמתו.
הנשים בסיפורים נלחמות על קיומן, לא הקיום הפיסי, אלא הקיום הנפשי, נדחקות בין הרצון האישי שלהן לבין רצון החברה. מחפשות פיסת אור בין חרכי היומיום על מנת לרגיש שהן חיות.
אחד הסיפורים שהעלו חיוך על שפתי הוא סיפורה של הליידי, יפה. יפה נולדה באיראן והגיעה עם בעלה לארץ על מנת לקבל טיפולי פוריות. הילד הנכסף לא הגיע, אולם האחיין שבא להתגורר איתם “עד שיסתדר” הכניס רוח גם בוילונות של הבית.
הסיפורים נפלאים אחד אחד, יצריים מטרידים לא מרפים. כתובים בכתיבה משובחת, מזוככת, כתיבה כזו שגרמה לי לבהות מספר דקות במילים על מנת לא לתת לרגש ההתפעלות שלי לחמוק.
שירה פנקס בוראת עולם פנימי עשיר לדמוית שלה. דמויות בדיונית אך מציאותיות ביותר. מגוון רחב של נשים אֶרנָה-אסתר היתומה החושבת שהיא נמצאת בתוך סיפור אגדה, סיפור המשלב את הדת היהודית ופסוקי תפילה באגדה של גויים. אח ואחות ערביים, האחות חולמת על נישואים לגבר שילמד בטכניון וייקח אותה לתל אביב.
הכתיבה של שירה פנקס מהפנטת, היא יוצרת צירופי מילים מיוחדים וחדשים שמתארים רגשות, כמו למשל ״שבת עירומה וחיוורת עד שלאט היא הלכה והתלבשה, השבת שלהם.״
מזמן לא קראתי ספר שבו הדמויות נגעו בי, שרטו אותי, חיבקו אותי ונכנסו לי היישר ללב.
שישה עשר סיפורים על שש עשרה נשים וקוראת אחת, אני, שנותרה מהופנטת. לא רק מהופנטת,אלא מאושרת על הזכות לקרוא את הדמויות.
רוצו לקרוא
ספר הנשים, שירה פנקס
הוצאת ספרית הפועלים, 2020
מנצחת – ישי שריד
“מנצחת” של ישי שריד הוא ספר דעתני עם אמירה מאוד ברורה.
אביגיל קצינה בכירה בדימוס מגדלת את בנה כאם יחדנית מספרת את סיפורה בגוף ראשון, לא ברור אם היא מספרת לעצמה או מספרת כווידוי. דמותה מצטיירת לקורא כדמות קשוחה, שאינה בוחלת בכלום על מנת להתקדם בתפקידה. היא מופיעה כדמות מניפולטיבית המנווטת את רצונה לפי צרכייה.
הבחירה של המחבר בדמות צבאית נשית היא בחירה עם אמירה.
אביגיל התגייסה לצבא כעתודאית לאחר לימודי פסיכולוגיה ובראשית שירותה היתה קבני”ת. היא התמקדה בפסיכולוגיה של ההרג ולימוד כיצד לשפר את הקטלניות של הכוחות. בהמשך שירותה ובעיקר בעקבות עליית הדרגות שעל כתפה היא בונה ומארגנת סדרות פסיכולוגיות. יש בה אומץ וקור רוח לצפות במשחקי הסימולציות שנבנו לפי הדרכתה. משחקים שלעיתים לטייס שצפה עימה היה קשה לראות ואף ביקש ממנה להפסיק.
הקשיחות שלה מתבטאת ביכולות הפיסיות והנפשיות שלה. היא הראשונה שיזמה יציאה עם החיילים לשטח על מנת לבדוק מי מוכשר ומי ימשיך, מי נשבר, מעיפות ומי מכאב.
הבחירות של אביגיל הן מדויקות, היא בוחרת במודע לא להתחתן, בוחרת בקפדנות את אבי בנה. על פניו היא מצטיירת כדמות חזקה, אך במהלך הקריאה מניעיה הפסיכולוגים מאוד ברורים וגלויים לקורא. אפילו מעט שבלונים.
אביגיל הצטיירה בעיני כחסרת רגש, ולא, לא כי היא אישה, אלא, כי היא רואה את המטרה שלה מול העיניים. אין בה חמלה והבנה, היא לועגת בליבה על אמה ומעדיפה לחזר אחר אביה, שדווקא הוא בשיטות הפסיכולוגיות המיושנות הצליח לגעת בי ובמטופליו. הוא היה בעל השכל הישר, בעיניי.
שאולי, בנה מתגייס לצנחנים, למרות שיכול היה לא להתגייס לקרבי ויכול היה לשרת ביחידה מובחרת אחרת ולא קרבית, אבל בן של אמא נחושה וקצינה בכירה אינו יכול להרשות לעצמו לא להיות קרבי.
עלילת הספר נעה בין עבר להווה של אביגיל. בין ניסיונות הפיוס שלה הפנימיים של אשה “גברית” מול אשה “נשית”. גם בתוך התפקיד הקשה שבו היא נמצאת עם חיילים מותשים ועייפים שכל חלק בגופם זועק גבריות מאצ’ואיסטית, היא עדיין מרגישה אשה בחולצת משי. מרגישה שהם מביטים בה בעיניים עורגות למרות העייפות.
״כרגיל נאלצתי להיסקר במבט שלהם, הבוחן האכזרי, כאילו עמדתי בבגד ים.״
מרכז העלילה הוא הצבא על כל מה שמשתמע ממנו. כוחה של המלחמה וההרג, משמעות תפקידם של החיילים במלחמה וכיצד אביגיל המייצגת את הצבא צריכה להכשיר אותם. ובכלל האם לנשים יש תפקיד של לוחמות במערך הצבאי? ואם כן האם הן פחות נשיות?
הספר מעלה שאלות פילוסופיות איך לנהוג. אביגיל היא זו שצריכה להכשיר את החיילים/
״ אני רוצה שברגע האמת, בקרב, כשכל העולם יתמוטט, הם יזכרו מה שאמרתי להם, בלי צביעות ובלי זיוף וידעו להרוג.״
מודה לא היה לי קל לקרוא את החשיבה הצבאית הזו, לא היה לי קל לקרוא את תיאורי הסימולציה שהעבירה אביגיל.
האמירה האנטי מיליטריסטית כפי שמופיעה בספר היתה לי קצת פשטנית, ציפיתי שהדברים ייאמרו אחרת. למרות הכתיבה המעט פשטנית יש לספר אמירה חזקה. אמירה נגד מלחמה ונגד הרוגים ובעיקר חיילים שחוזרים חיים מהמלחמה, אך אינם חיים ומאבדים את החיים. אלו הם הלומי הקרב שלצערי הם רבים.
“מנצחת” הוא ספר דעתני עם אמירה, האמירה מאוד ברורה ומאפילה על הצד הספרותי.
אם מתעלמים מהחלק הספרותי הקצת חלש של הספר, יש בו כוח של אמירה ועמדה שאני אישית מסכימה איתה. איני רוצה מלחמות ופגועים, אבל לצערי מלחמות תהיינה תמיד. אז מה נשאר? נשארה הספרות והאומנות על מנת להביא את הכאב לקדמת הבמה.
מנצחת, ישי שריד
הוצאת עם עובד, 2020
וָקוֹלדָה -ספרה החכם והמצמרר של לוסיה פואֶנסו
הגעתי לקריאת הספר “נקייה”, לא ידעתי מאום, לא על העלילה, לא על הדמויות. אפילו לא זכרתי שהסופרת לוסיה פואנסו היא אשתו של סרחיו ביסיו ובמאית מעולה.
ככה, ללא מידע, כמו דף לבן חלק התחלתי לקרוא, לאט לאט הסתננה אלי תחושת אי נוחות מלווה בהתפעלות. אי הנוחות נבעה מדמות הגיבור וההתפעלות מיכולת הכתיבה המיוחדת והמופלאה. זה כוחו של הספר. כתיבה מהפנטת, לופתת, מרתקת ואינה מרפה. לא. אלו אינם סופרלטיבים נבובים, אלו אמירות כנות.
ספר שיש בו הכל. יש בו מתח ואינו ספר מתח, יש בו תעלומה, יש כאב, יש רגשות, סקרנות, קצת איימה ובעיקר יש בו ביקורת קשה.
השנה היא 1959, גיבור הספר, רופא הטוען שהוא רוקח, מוצא את עצמו במנוסה ובורח. בבוקר, שבו מתחילה העלילה הוא מתעורר בתקוה שמשהו יקרה, שיודיעו לו שנואשו מהחיפושים אחריו ואז העולם יחזור להיות עבורו פארק שעשועים.
מחלון חדרו במוטל העלוב הוא צופה בילדות המשחקות בחבל, אחת הילדות מושכת את תשומת ליבו, ילדה בלונדינית בעלת תווי פנים מושלמים, אבל השלמות פגומה, הילדה נמוכה לגילה, ספק ננסית. לילית שמה.
למחרת, כשהוא ממשיך במנוסתו הוא פוגש בילדה ובמשפחתה, הם נוסעים לברילוצ’ה, אב המשפחה מציע לו להמשיך איתם ולנסוע אחריו במכונית שלו.
אותו רופא, חוסה, בשמו החדש, הנמצא במנוסה קושר יחסי ידידות ואמון עם לילית. לילית יותר מאשר היותה ילדה סקרנית היא מסקרנת את חוסה. חוסה בוחן ובודק אותה, מודד ועוקב אחר התפתחות הגדילה שלה כשאת הכל הוא מתעד במחברתו.
בעמודים הראשונים הסתננה לראשי שמדובר באותו הרופא מאושוויץ, שעשה ניסויים ונהנה מהם – מנגלה. אכן לאחר שנשאבנו לעלילה אומרת הסופרת את שמו. החולניות שלו נובעת מכך שהוא רואה במה שעוסק הישגים.
הספר מחלוק לשני חלקים, הֶרליצקָה ווקולדה. שתי בובות שונות לחלוטין, הרליצקה היא בובתה של לילית, בובת חרסינה יפיפייה, בובה אירופאית, שאותה ייצר אביה. וקולדה לעומתה היא בובת סמרטוטים השייכת לינקה, נערה הרה של משפחה שחיה באמצע המדבר.
הבובות סמליות והן בעלות משמעות ותפקיד לאורך העלילה.
איני רוצה לספר על מה הספר, וכיצד רוכש הרופא את אמון המשפחה וקושר עצמו ללילת ואת לילית אליו. על כל האירועים, המתח והסקרנות תקראו.
אני יודעת שיש אנשים יירתעו מקריאה על אותה השנה שבה מנגלה בורח ומצליח אפילו להתחמק מהמוסד הישראלי.
אבל-
אל תתנו לרגש הזה לגרום לכם להפסיד יצירת מופת. וקולדה הוא ספר בעל איכויות ספרותיות. הכתיבה של לוסיה פואנסו מדויקת. היא מצליחה בדרך פסיכולוגית לחדור לתוך ראשו של מנגלה ולהראות לנו הקוראים, כיצד הוא רואה את העולם והאנשים. אנחנו מקבלים הצצה למוח המטורף, שרואה בכל אדם אובייקט והוא סקרן להבין את הפלא שעומד מולו. הוא מנתח כל אדם איזה גזע, צבע עור,האם הוא בן תערובת או שנולד כתוצאה מגילוי עיריות.הוא אפילו חושב שהאנשים הם פארק שעשועים.
הספר מצליח לרתק ולהפנט, אי אפשר להניח אותו מהיד, הוא מותח, מעניין, יש בו כמה רגעי איימה, הוא מעורר רגשות ואמפתיה של הקורא ללילית הילדה.
את הספר יש לקרוא לאט ובקפדנות, כל פרט הוא רמז ובעל משמעות סמלית.
הספר מבוסס על אירועים אמיתיים המשרטטים מהלך מדויק של הבריחה והמנוסה של מנגלה בארגנטינה.
“וקולדה” היא למעשה אות הקלון של ארגנטינה. בדיוק כמו שהרופא הגרמני הוא אות הקלון של גרמניה. הסופרת בחרה להעביר ביקורת על התנהלותה המבישה של ארגנטינה במתן חסות לפושעים נאצים ובהתפשטות הניאו נאצים לאחר המלחמה, מעבר לזה היא מעבירה ביקורת על השמדת האפצ’ים.
“וקולדה” הוא רומן דחוס, חשוב, לופת ומרתק שלא יניח לכם להניח אותו ולא יניח לכם גם לאחר סיום הקריאה.
מומלץ מאוד !
וָקוֹלדָה, לוסיה פואֶנסו
מספרדית, פרידה פרס־דניאלי
עריכת תרגום, מיכל שליו
הוצאת תשע נשמות,