הסיפור של כרמן – אוריין צ’פלין

הספר, הסיפור של כרמן, הוא סיפור מסע אנושי ורגיש שריתק אותי. סיפור  חכם שיש בו חמלה ואהבת האדם.

כשכרמן בת העשרים ושש עוד מעט עשרים ושבע  החליטה להיות אחות מלווה אנשים אל מותם, כולם לא הבינו מדוע? האמת גם אני. יותר מכולם היה מתי ששאל בכל פעם “מה ילדונת בת 26 עובדת בעבודה הזו?”

מתי הוא אחד המטופלים של כרמן הוא אינו מעונין לספר על עצמו, הוא מוכן להיפרד ומהר, בשביל מה למשוך? מה הטעם? הרי הקרב אבוד. אבל כרמן שנקראת על שם חברה צרפתייה של אביה שמתה, בעדינות ומיומנות מושכת עוד קצת את הזמן של מתי. כמו שחרזדה היא מספרת לו על עצמה. ולרגע נדמה שהתפקידים התחלפו.

וכך כרמן מוצאת את  עצמה עם מישהו שיהיה איתה בתוך הסיפור שפחדה לספר לעצמה. סיפור מילדותה ברחוב ברודצקי. כשהיתה קטנה התיידדה עם השכן “ורשה” שגר באותה קומה. “ורשה” סיפר לה על חיו כילד בתקופת מלחמת העולם השנייה. זה סיפור של החמצה וכאב.  וכשהיא מתחילה לספר אותו למתי, הסקרנות שלו לדעת את סיום הסיפור שלה, גורמת לו להישאר עוד קצת.

הסיפור של כרמן הוא סיפור עצוב, משא כבד של ילדה שסוחבת אותו איתה מעל לעשרים שנה. סיפור של רגשות אשמה שהפכו לדמות נוכחת בדמותו של  “איש קטן”, זמניאק, כך היא מכנה אותו. אותו זמניאק הם רגשות האשמה, המצפון, ההחמצה והכאב שלה. הסקרנות של מתי לדעת מהו הסוף של הסיפור של כרמן, גורם לו להישאר עוד קצת כמו שאמר. מתי מתחמק מסיפורו שלו ושואל את כרמן שאלות, עכשיו הוא כמו פסיכולוג. הוא זה שמתוקף היותו המבוגר שעוד מעט יסיים את חיו, יכול להציע לה עצות, ללמד אותה שאי אפשר לתקן את העולם. כרמן מפנימה ולא משתכנעת, כי תןך כדי השמעת סיפורה, כנראה בפעם הראשונה, היא יודעת מה עליה לעשות, איך תתקן את העוול והכאב שהיא נושאת מילדותה.

מכל המטופלים של כרמן, מתי הוא היחיד שנכנס לי ללב, היחיד שהתקרב אליה, ניסה להבין את זמניאק שבתוכה, הקשיב לה והסתקרן לדעת מה סוף הסיפור שלה. הוא מנווט אותה ביודעין או שלא, להבנה. כרמן בזכותו עוברת מסע, היא מנסה לעשות תיקון לעצמה, לסביבה, לאנשים שהיא יודעת שלא יוכלו לתקן לאחר שאהובם ימותו.

אומנם המוות נוכח בכל עמוד, אך זה אינו מוות מאיים, להפך זה מוות שאינו עצוב. יש בספר חמלה אנושית שנוגעת עד קצות האצבעות. הקריאה בו מובילה את הקורא למחשבות ותהיות כיצד הוא היה נוהג במצב כזה, האם טעה ויוכל לתקן, או כיצד עליו להיפרד מהאנשים האהובים. המחשבות מובילות להבנה של התנהגות ואולי תיקון לא לפני המוות, אלא הרבה זמן לפניו.

אני אוהבת את הכתיבה של אוריין צ’פלין, יש בה יכולת ורגישות לתאר את האנושי במדויק ובעדינות. הרגשות של הדמויות גורמות לחמלה אצל הקורא, גם אם הסיטואציה קשה. השפה העשירה שלה צובעת את התוכן בגוונים נעימים ורכים. בנוסף לכתיבה הרגישה והאנושית היא כותבת בהומור, אפילו שחור, על המוות, מה שעושה את הקריאה ללא מעיקה. “המטופלים שלי מתים עלי.” אומרת כרמן לבני משפחתה, כשהם מזועזעים מהשיתוף הטבעי שלה בעבודתה.

למרות חוסר הריכוז בימים טרופים אלו, רותקתי לספר וסיימתי אותו כמעט בקריאה אחת. סיפורה של כרמן נוגע ללב ומלווה אותי הרבה לאחר שסיימתי לקרוא אותו. הוא העלה בי הרהורים רבים על החיים, החמצות, כאב שאנחנו נושאים איתנו ולא יכולים להירפא.

אוריין צ’פלין טווה סיפור רגיש וכואב עטוף בחמלה ואהבת האדם.

ממליצה מאוד

הסיפור של כרמן, אוריין צ’פלין

עריכה: יואב רוזן

הוצאת: הקיבוץ המאוחד, 2026

תמונות מוזרות –  אוקטסו

הספר תמונות מוזרות הוא רומן פשע דמיוני ובדיוני שמפוענח בעזרת ציורים.

ספר באמת, אבל באמת, שלא תצליחו להניח מהיד, לא רק שתישאבו אליו, אלא שהוא לא יניח לכם ויפעיל את כל גלגלי המוח, כי תהפכו לבלש.
תמונות מוזרות הוא חווית קריאה שונה, חוויה מלאת חושים.

לפעמים אני תוהה, איך זה שספר אחד מבין ערמות הספרים הממתינים לקריאה, בוחר את עצמו להיות זה שאפנה עבורו את הערמה ואתחיל לקרוא אותו? התשובה היא, ספר של סופר יפני.

תמונות מוזרות מיד גרם לי לפנות את כל הערמות של הספרים ולקרוא אותו. אני אוהבת ספרות יפנית, הכתיבה שלהם מדויקת סגפנית ומעוררת עניין. מה גם שדמותו של הסופר המסתורית, שמסעירה את יפן ואת כל העולם, סיקרנה גם אותי ובנוסף הציורים השזורים בעלילת הספר. לא טעיתי, הספר שאב אותי, קראתי אותו בעניין ולא יכולתי להניח אותו עד שהגעתי למילה האחרונה.

במרכז הרומן שלושה סיפורים שלכאורה אין בינהם קשר. שלושה סיפורים שמסופרים באמצעות ציורים. בציור הראשון אשה יולדת, בשני ילד ואם ליד בניין, בשלישי נוף הררי.

שני חברים עוקבים אחר בלוג של גבר נשוי המצפה ללידה של אשתו האהובה. הבלוג כשלעצמו משעמם, אולם הציורים של אשתו שמפורסמים בבלוג מסקרנים.

הבלוג עודכן בפעם האחרונה לפני שנה וחצי. בעל הבלוג אומר “לאהבת חיי אני מפסיק לעדכן את הבלוג הזה. הצלחתי לפנעח את סוד הציורים. אני גם לא יכול להבין את עומק החטא שביצעת. אני לא יכול לסלוח לך ובכל זאת אמשיך לאהוב אותך תמיד.” שני החברים גוללים אחורנית את כל הפוסטים ומתחילים לגלגל במוחם את התעלומה שעומדת לפניהם.

בפרק השני, יוטה, בן השש  מצייר ציור ובו נראים הוא ואמו ליד בניין המגורים שלהם, אלא שכתם אפור וגדול בקומה העליונה מטריד את הגננת הערנית.

בסיפור השלישי, מִיוּרָה, מורה לאומנות שאוהב לטייל, נרצח ועל גופו נמצא ציור ההרים.

מרכז הספר והסקרנות של הקורא ושל אלו המנסים לפענח את הרצח הם הציורים. ככל שמתקדמים בקריאה מבינים שהציורים אינם רמזים, אלא אמירה מפורשת של הצייר, קשה לחקור את הציורים ולכן המפרש מנסה להתחקות אחר הראש של מי שצייר, הוא משחזר את התנהלותו. ורק כך ניתן להגיע לפתרון.

כיוון שהספר הוא ספר מתח איני רוצה למסור פרטים נוספים.  רק אומר שכל הפרטים הקטנים, אפילו כמו גרגר אבק נפתרים בסיום. כל הפקעת הסבוכה או כל הקצוות מתאחדים יחד לפתרון שלם. לא נשאר חור אחד בעלילה.

זה ספר מתח בלש אחר ושונה. זה ספר מתח פסיכולוגי שבו הקורא הופך להיות הבלש, או לפחות חלק מצוות החקירה. לאורך הקריאה חשבתי לעצמי שהספר הוא כמו ספר הדרכה למי שמעונין להיות בלש. שני החברים שחוקרים את הבלוג עורכים רשימה, מעלים השערות, מנתחים את הציורים ומחפשים מפתח לתעלומה. התעלומה מתחברת לצירים, הציורים לדמויות והדמויות לנפש האדם.

הכתיבה השונה של הסופר, שימוש בציורים כחלק מהעלילה, נסיון לפענח את התעלומה הופכים את הספר לאחר ושנה מכל ספרי המתח שאני מכירה. מעבר לעלילה המטרידה ואולי קצת אפלה, הספר שופך אור על יפן בתקופה של תחילת האינטרנט, מרמז על תרבות הצעירים, על העשור האבוד של יפן לאחר קריסת בועת הנדל”ן, על הבדלי מגדר, והבדלי דורות.

על פני השטח הכתיבה הסגפנית וכמעט נטולת רגשות מלאת רגש וכאב. כל אחת מהדמויות נושאת כאב שצבט לי את הלב. לא רציתי רק לדעת מה קרה להם ואיך הציורים מתחברים אליהם, רציתי לחבק כל אחת מהדמויות האנושיות.

במהלך הקריאה אני ממליצה לערוך רשימת שמות,(השמות של היפנים הם שוברי שיניים) תאריכים, עלי זה הקל.

לא רק שהספר מסקרן בזכות הדמויות, העלילה והציורים אלא שהוא מסקרן בזכות הסופר.

אוקטסו הוא יוטיובר שמעלה סרטונים מושקעים ובמרכזם תעלומות קצרות ומטרידות. לאחר שנים של יצירת תוכן הוא החל לכתוב ספרים והפך לסופר מפורסם שכולם רוצים לדעת מיהו.

אוקטסו שומר על פרטיותו בקנאות, ומופיע בציבור רק עם מסיכה, בגד גוף שמכסה את גופו ובעיוות קולו (מצ”ב תמונות. קרדיט: באדיבות המחבר). מלבד העובדה שהוא גבר שחי בדרום-מערב טוקיו ועבד בסופרמרקט, לא ידועים עליו פרטים נוספים.(הפרטים הם באדיבות ההוצאה, טל שוורץ מפייקין, סוכנות תרבות)

רוצו לקרוא, בטוחה שתהנו ממנו כמוני וגם אתם לא תניחו אותו.

תמונות מוזרות, אוקטסו

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

הוצאת: אחוזת בית, 2026

ריקוד התודה של אוקטסו בתום ראיון נדיר שהסכים להתראיין

המפוכחות –  מארי ואריי

הספר המפוכחות הוא ספר רב גוני. על פניו נראה שהוא ספר מתח, אך לא רק, הוא עוסק בהתבגרות, חברות, יחסי משפחה. הכתיבה הקולחת של מארי ואריי והנושאים שהיא מעלה בספר, ריתקו אותי וקראתי אותו בהינף עיניים.

שרה לרואה, בתו של ראש העיירה נעלמה בקיץ של 2001 היעלמותה זעזעה את בוביל העיירה השלווה, ששוכנת על חוף הים בראש הצוק, שממנו ניתן לראות את אנגליה. גופתה לא נמצאה מאז.

הסיפור נע בין שני זמנים, העבר לפני ההעלמות ואחרי ההעלצות, כמעט עשרים שנה.

בעבר

שרה פוגשת את אנג’ליק בבית הקברות ביום הלוויה של אמה כשהיא בת שמונה. הן הופכות לחברות נפש ונשבעות לא להיפרד. אביה של שרה עסוק בענייניו ושאיפותיו להיות ראש העיר ומשאיר את שרה לנפשה. כך היא יכולה להיות שעות בביתה של חברתה הטובה אנג’ליק.

כשאביה מתחתן עם איריס וזו עוברת לגור בביתם עם שני בניה הבוגרים חייה משתנים. שרה היא הילדה הטובה, הצייתנית, זו שנכנעת לאמה החורגת. אנג’ליק,לעומתה, מקסימה, יפה, שקרנית, פרועה. הקשר בינהן נמשך עד כיתה ח’, אח”כ כבר לא ישבו זו לצד זו.

כששרה נעלמה אנג’ליק הפכה לחשודה המידית.

בהווה.

פאני, סגנית עורכת ראשית של עיתון,  אמא חורגת ללילו המתבגרת ועושת הצרות.  היא אחותה של אנג’ליק, שנים שהיא לא בקשר עם אמה ואחותה. בבוקר שבו נפתחת העלילה היא מקבלת הודעה שאמה מתה. מנהלת העיתון מבקשת ממנה לעשות תחקיר על שרה שנעלמה בדיוק לפני עשרים שנה. וכך חוזרת פאני עם ביתה החורגת, לילו אל העיירה שעזבה מאחור. לפאני  סוד שמור, מילה אחת שלא נאמרה בעבר על אחותה, מילה  שיושבת לה כרגע על המצפון.

פאני אינה מגלה עניין בתחקיר ובכתבה, ואילו לילו, הנערה, סקרנית לדעת מה קרה לשרה ולחברותיה כשהיו בגיל שלה.

הספר מסופר מכמה נקודות מבט. נקודת המבט המסקרנת היא זו של שרה. הקורא אינו מבין מהי הטיוטה שאותה מגישה לו שרה בפרקים מהעבר המשולבים בפרקי ההווה של שאר הדמויות. ככל שמתקדמים בקריאה מבינים את הטיוטה של שרה ששופכת אור על הפרשה.

הספר הוא ספר על חברות אמיצה בין נערות “אנחנו נשבעות להישאר חברות בחיינו, במותנו, בטוב וברע, תמיד נישאר יחד בכל מצב, ונתמוך זו בזו. אנחנו המפוכחות.” הספר הוא סיפור התבגרות של נערות העיירה מאותו הקיץ ושל לילו מההווה. בעקיפין גם פאני עוברת תהליך של התבגרות.

לפאני ואנג’ליק סוד שמרחף בין השורות. הכתיבה הסוחפת של מארי, התנועה בין ההווה לעבר, הסקרנות והמתח שהיא יוצרת סביב היעלמותה של שרה אינם מניחים. הדמויות שהיא מביאה בעלילה הן דמויות עגולות, מענינות. דמותה של אנג’ליק סיקרנה אותי ומכל הדמויות אהבתי את לילו הנערה המתבגרת שמחפשת אהבה ועושה הכל בצורה יצירתית על מנת לקבל אותה. היא היתה בעיניי נערה מבריקה, קצת אחרת, מקבילה לדמותה של אנג’ליק ועדיין יודעת לנתב את עצמה בחיים.

סיום הספר הוא סיום סגור, סוג של הברקה גאונית, כל הקצוות מתאחדים והקורא מקבל את כל התשובות.

ספר שהחזיק אותי בהנאת קריאה כמה שעות.

העטיפה של הספר נהדרת, למרות שאיני אוהבת, בלשון המעטה, כריכות של נשים בגבן לקורא, הכריכה היא תמצית עלילת הספר.

ממליצה.

המפוכחות, מארי ואריי

מצרפתית: אסנת יקירה

הוצאת: תכלת, 2025

רותירות – יעל משאלי

הספר רותירות הוא ספר אנושי, שמתאר באופן כן, ישיר ומפוכח אלמנוּת בגיל שישים.

אני אוהבת את הכתיבה של יעל משאלי. זוהי כתיבה מדויקת, שבין משפטיה מסתתרים רגשות רבים. היא מצליחה להנגיש את היומיום לקורא באופן שונה וייחודי, פרטים רגילים ובנאליים לכאורה, הופכים בכתיבתה לצבעוניים ובעלי יופי יוצא דופן.

דחיתי את הקריאה ב”רותירות”. מדוע? הבנתי מחבריי הקוראים שהדמות בספר היא אישה בת גילי שהתאלמה לא מכבר ובודקת את זהותה מחדש. לא אסתיר, גם אצלי מתגנבים פחדים וחששות מהרעיון. לכן דחיתי שוב ושוב את הקריאה מחשש שהפחד ישתלט עליי, אך שם הספר והכריכה המדהימה והיפהפייה שלו לא הרפו ממני.

רותי מתאלמנת ללא הכנה לכך, לא שאפשר להתכונן, אבל מוות מפתיע של בן זוג,או אדם קרוב, הוא אכן ללא הכנה. בזמן שהיא עוברת בדיקת קולונוסקופיה, בעלה מתמוטט ומת. וככה בגיל שישים היא מוצאת את עצמה לבד, בלי בן הזוג שהכירה שנים, שהבין אותה והיא אותו. בלי הפעולות השגרתיות יחד, כמו פירוק משלוח מצרכי מזון, ניקוי פילטרים ואפילו תיכנון נסיעה.

כלפי חוץ רותי אינה מגלה את מצבה הנפשי, היא אינה רוצה להיות עול על בנותיה או להעיק על הסביבה. היא מנסה לתפקד, למצוא את עצמה מחדש, להביט במראה ולראות את הנימים בצווארה. לשאול “אבל אם הייתי רוצה, מה הייתי רוצה? הייתי רוצה את מה שמגיעים אליו אחרי זוגיות של ארבעים שנה. אחרי הפסיכיות של ההתאהבות הסוערת, אחרי הכל. אז את לא רוצה, פסקה ושטפה את הפה.” אבל בכל זאת היא מוצאת זוגיות, לא אחת, שתיים,  לא סוערת כמו בגיל העשרה. זוגיות מגששת.

רותי היא כל אחת, כל אשה שהתאלמנה ומחפשת את דרכה מחדש בעולם. בשפה ישירה ותיאורים יומיים  פעוטים כאלה שאיננו מתעכבים עליהם, כמו קניית ספר הופכים להיות נוכחים בסיפור. המחשבות הרגילות שאיננו נותנים עליהן את הדעת נאמרות בספר באופן גלוי וברור. הפחדים האישיים, כמו פחד להישאר לבד בערב, חרדה שיקרה לה משהו ואף אחד לא ידע. גם הפחד מבדידות במהלך היום מאיימים עליה.

גם אם יש עומס של פרטים ופעילות בנאלית, כמו הצעת מיטה והגפת תריסים הם משתלבים בעלילה ובדמותה של רות, הם אולי אפילו מאפיינים אותה. לי הם היו קצת יותר מידי. מה שכן, דמותה נגעה לליבי, יכולתי להזדהות עם מחשבותיה והתנהגותה. יעל משאלי מצליחה להעביר בדיוק מושלם ומפורט את דמותה של רות, היא יוצרת הזדהות של הקורא, ביחוד נשים שעברו את גיל השישים ונשים מבוגרות שהתאלמנו.

זה ספר מסע, לא מסע התבגרות, אלא מסע והבנה של אשה בערוב ימיה וחיפש עצמי מחדש. גם אני עברתי איתה את המסע, אומנם אני עם בזוגי כבר מעל לארבעים שנה, אבל במוחי צצות מחשבות מבהילות וסרטים רבים על מה יקרה אם חלילה, ממש כמו רות.

הכתיבה של יעל משאלי רגישה, מדויקת, אינה משאירה מקום לחוסר הבנה, להפך הכל כך כך מדויק.

האם אני מצטערת על קריאת הספר למרות החששות שלי, עדיין לא החלטתי. סביר להניח שלא.

רותירות, יעל משאלי

עורכת: עלמה כהן ורדי

הוצאת: כנרת, זמורה,2026

מי את קתרין קול – ניקי קלוק

מי את קתרין קול הוא ספר מתעתע שמחזיק את הקורא במתח עד לעמודים האחרונים.

קתרין קול,  נערה העובדת כמלצרית במארץ’ האוס,  מועדון  פרטי ואקסקלוסיבי. ערב אחד ארבעה סועדים חשובים מורעלים ומתים במקום. קתרין היתה המלצרית ששרתה אותם, היא נוטשת את המקום ונעצרת בתחנת הרכבת פדינגטון. כל מה שהיא אומרת הוא “זה הגיע להם.” משפט שמספיק כדי להפוך אותה לחשודה העיקרית.

מי את קתרין קול מסופר עלי ידי חמישה גברים (מדוע אין אשה). חלקם מכירים אותה מהעבר ושניים שמנסים להכירה  לאחר האירוע, הפרקליט והעיתונאי. כל דמות רואה את קתרין מנקודת מבט שונה. נקודות המבט השונות מאפשרות ראיה רחבה של הדמות העומדת על דוכן הנאשמים. זהו פסיפס אנושי מתעתע.

אביה, ג’ון. המכנה אותה בכינוי החיבה שלה, קיט קט, רואה בה את בתו הקטנה. עבורו היא היתה  מתנה, בת שהגיע באיחור אחרי שני בנים. ילדה מתוקה מאושרת, סקרנית, חסרת פחד. בלילות היה תוהה איך העולם יקבל אותה. אביה מתאר אותה כילדה רגילה, מציירת, קרובה לאחיה, שנהרג מרכב ממולכד. עבורו היה הילדה התמימה והמקסימה שעברה סבל בחייה.

מקס העיתונאי, מכנה אותה קייט הקטלנית. מקס שלא הכיר אותה בעבר, החליט לגלות כל מה שיש לדעת עליה. רוצה לדעת איזה טיפוס היתה, איך הגיעה למצב הזה. אחיה אומר לו “שום דבר שקייט עושה אינו יכול להפתיע אותי.”

טארון הפרקליט, מחפש הוכחות שהיא לא זו שערבבה את הרעל בבקבוק.

גבריאל,חברה מהעבר שמאוהב בה עד היום. בתקופת הלימודים מזהירים אותו מפניה ואומרים לו שהיא צרה.

קונרד אומר עליה, “את הרבה דברים, חתולת פרא, אבל אף פעם לא היית עניין בטוח.”

מקס מגלה את מחילת הארנב, אתר שבו היתה קתרין פעילה, הזכרתו מעוררת סקרנות, “אל תגרר שוב לאתר הזה” אומרים למקס. אתר ששופך אור אפל על חלק מהמעורבים.

נקודות המבט השונות אינן רשומון, הן אבני פסיפס שמתחברות לתמונה שאינה שלמה עד לסיום. יש מקרים שבהן אותו רגע מצטלב בנקודות המבט השונות.

כל אחד מתאר, מפרש שונה  את ההתנהגות שלה, לדוגמה,  ברגע המשפט  כשמקרינים את הסרטון שבו היא נמלטת מהמסעדה ואומרת זה הגיע להם, מקס אומר “הסתכלת על דלת האולם כאילו שבחנת אפשרות להימלט”. ואילו אבא שלה שמאוד דואג לה ומאוד מאמין בה אומר על כך, “הבטת בדלת שמישהו יגיע ויושיע אותך יעצור את זה אחת ולתמיד.”

כל אחת מהדמויות מדברת ופונה אליה. נדמה כי הם כותבים אליה ותוך כדי הכתיבה מספרים על עצמם. במהלך דיבורם הקורא מתוודע אליהם, לחייהם הפרטיים. אביה למשל, מספר על המשפחה, על התפרקותה לאחר מות הבן, האח.

פרקי הספר קצרים, מתאים לקצב המהיר של הקריאה ויוצרים מתח, הפרקים הקצרים  מקלים על הקריאה ועל קצב ההתקדמות, אבל ריבוי הדמויות הקשה עלי והייתי צריכה לזכור מי הוא מי.

עד השליש האחרון הכל מתנהל על מי מנוחות, הדוברים מספרים את סיפורם, מה שהיה לי מעט ארוך. בחלק האחרון העלילה תופסת תאוצה והמתח עולה, הקצוות נפרמים ומתבררת תמונה מורכבת, שגרמה לי לחזור לאחור ולבחון שוב את הפרטים שנשכחו או שהוסטו ממני. ממליצה לקרוא את הפרקים הראשונים לאט ולזכור אותם לקראת הסיום. (מאוד קשה)

ספר מתח קצבי ומהיר, קצת ארוך, שהעביר לי בכיף כמה שעות.

מי את קתרין קול, ניקי קלוק

מאנגלית: אילן פן

עורכת התרגום: רחל פן

עורכת אחראית: ליה פן

הוצאת פן: ידיעות אחרונות,2025

העולם הוא חתונה – דלמור שוורץ

הספר העולם הוא חתונה הוא ספר סיפורים קצרים  שריתקו אותי. הסופר דלמור שוורץ סיקרן אותי, לא רק בזכות כתיבתו הגאונית, אלא גם בגלל אישיותו. סופר  שהיה בן למהגרים בארה”ב, סופר מבטיח  שסלל את דרכם של סופרים אמריקאים גדולים כמו, פיליפ רות, ברנרד מלמוד אשר הושפעו ממנו. סיפורו הראשון היה אבן דרך לאחרים, סיפור מבריק ואחר. אלא שדלמור סבל ממחלת נפש ואלכוהוליזם שהובילו אותו  למות בגיל צעיר ובבדידות.

את הסיפור הראשון בקובץ “בחלומות מתחילות ההתחייבויות” כתב דלמור שוורץ כשהיה בן 21. סיפור גאוני טרום “שושנת קהיר הסגולה” של וודי אלן. הגיבור שהוא בן דמותו של הסופר צופה בסרט על מסך הקולנוע ובסרט הפרטי במוחו שלו. הדמויות שעל המסך מתחלפות והופכות להיות הדמויות של הוריו טרם לידתו.

לכאורה הוא צופה בסרט של הוריו מהרגע שאביו חיזר אחר אימו והיה ברור לו, לאביו, שהנישואים הם טעות, אבל בכל זאת מציע לה נישואים. שוורץ שיודע מה עלה בגורל חלום הנישואים של הוריו קורא לדמוית על המסך  “אל תעשו את זה, שום דבר טוב לא ייצא מזה.” האשה שיושבת לידו מנסה להרגיעו ואומרת לו שזה רק סרט. אך דלמור שוורץ יודע הרבה על הדמויות שחלמו יחד והתעוררו לסיוט הנישואים.

הסיפור הקצר הזה מקפל בתוכו רגשות רבים של כאב. עצב של הילד שנולד לאומללות הנישואים ושל הורים שהחלו חייהם בחלומות, והסתיימו בנישואים איומים. הוא רואה את מה שהוריו לא רואים ומנסה למנוע מהם את החוויה, עד שמבין שאין לו שליטה על חיו.

הסיפור “בינגו סינמה” הוא התכתבות נוספת של מציאות וקולנוע.

דלמור שוורץ כותב את החיים עצמם; הוא אינו מחסיר שום פרט ואינו מייפה את האירועים. הוא כותב במשפטים ישירים, פשוטים ומדויקים לכאורה, נטולי רגש אך טעונים מאוד.

באמצעות הסיפורים הוא מעביר את המחשבות שלו ואת הדעות שלו על העולם, על המשפחה, על נישואים, על מלחמת העולם השנייה. הוא עונה לאחד התלמידים שלו שמציע לו מה לעשות “מה שאפשר לעשות או שצריך לעשות לא ישפיע על אף אחד” הוא אפילו מביע את דעתו על האפריקאים בדרום.

“אמריקה אמריקה”, הוא סיפור על הגירה וניסיונות להשתלב במדינה החדשה. המספר מספר את הסיפור דרך עינייה של אמו. אמו מספרת לו על משפחת באומן והצלחתם. זה סיפור על הצלחה וכישלון במדינה חדשה. אמו משווה את חייהם לאחרים שנראו בעינייה שהשתלבו היטב בחברה החדשה. ככל שהסיפור מתקדם לסופו המחשבות של הגיבור מתעצמות והוא בודק עם עצמו את משמעות חיו שלו מול האחרים.

דלמור שוורץ כתב שיר באותו הנושא, ואף נקרא “אמריקה אמריקה”. שיר מזוקק ויפיפה על עולם המהגרים.

“אף אחד לא קיים באמת בעולם הממשי כי אף אחד לא יכול לדעת את כל מה שהוא  עבור בני אדם אחרים את כל מה שהם אומרים מאחורי גבו ואת כל האיוולת שצופן לו העתיד.”

הסיפור “העולם הוא חתונה”, זה שנתן את השם לקובץ הסיפורים הוא סיפור אוקסימורון במובן מסוים. חתונה מצטיירת בעינינו כאירוע חשוב, שמח, אירוע שיש בו תקוה ואולי רצון של הגשמת חלומות משותפת בין בני הזוג. השם הוא אירוני לסיפור. בתחילת הסיפור ישנו הסבר על המילה חתונה ועל המילה חתונה ביידיש חָסֶנֶה, המילה ביידיש משמעותה סצינה, סקנדל, הרס, מהומה. סיפור חכם הבנוי מפרקים כשבכל פרק יש ציטוט הקשור לנישואים.

דלמור  שוורץ מצליח להחיות תקופה, את המחשבות של אנשי התקופה. הוא מצליח ללכוד את העיקר של אותם הימים ולהביאם אל הקורא. יש שמשווים אותו לסקוט פיצג’רלד. הסיפורים שלו, למרות שעל פניהם הם נראים פשוטים הם בעלי עומק חברתי, אישי, מוסרי ובעיקר סיפורים מקוריים. סיפוריו מתמקדים בעיקר בנושא הגירה, ניכור בין דורי על רקע זה. אכזבה מהחלום האמריקאי. הדמויות שלו אינן מוצאות את מקומן והן לכודות בין השאיפות למציאות.

אי אפשר לקרוא את הסיפורים ברצף. הם כולם מאתגרים מחשבתית ורעיונית וצריך להתרכז בכל סיפור ולהבין מה המחשבה והלך הרוח של הסופר מאחורי הסיפור. קראתי את הספר במשך זמן רב, קראתי סיפור, הנחתי, הרהרתי, חשבתי. אני אוהבת ספרים שמאתגרים אותי. הכתיבה של דלמור שוורץ מאוד מיוחדת מאוד ישירה. גם אם הוא “כאילו” מספר סיפור בדיוני שהוא לא עליו, אפשר להבין בין השורות שהדמויות הן הוא והאירועים הם אלו שהוא חווה.

העולם הוא חתונה הוא ספר שיש בו כאב רב על חוסר הרמוניה במשפחה, על מהגרים, על שאפתנות והצלחה שאינה מתממשת.

שמחה על תרגום קובץ הסיפורים, כואבת על חיו האומללים והקצרים ובעיקר על הפסד יצירות נוספות.

העולם הוא חתונה, דלמור שוורץ

מאנגלית: דבורה שטיינהרט

עריכת תרגום: מנחם פרי, הילה בלום

הוצאת: הספריה החדשה,2025

אוטיסט? ליאת לב רן

את הסיפור הזה קראתי כבר כמה פעמים, ובכל פעם מחדש הוא מציף אותי ומרגש עד דמעות, ממש “מגרד” את קירות הלב. זהו טקסט מדויק להפליא ברגשות שהוא מעורר. ליאת לב רן חושפת באומץ רב את מסעה כאם התוהה מה לא בסדר עם  בנה. זהו מסע רצוף רגשות אשמה: “כי זו אני שחינכתי דפוק. זו אני הרכה, המכילה, המגוננת מדי. ברור שהבעיה היא אני”.

הסיפור האישי הזה שיכל להיות סיפורה של כל אם הציף בי חוויות וזיכרונות מהאימהות הפרטית שלי. הכתיבה מטלטלת, כואבת, ולעיתים אף מקוממת. ליאת כותבת מנקודת מבטה מתוך תסכול עמוק על ילד מטעה ו”מתעתע” – מצד אחד חכם להפליא, בעל חוש הומור יצירתי ואהוב, ומצד שני סובל מחוסר ויסות רגשי ומקשיים בפרשנות של סיטואציות חברתיות. הקשיים הללו נראים לכאורה כהפרעת קשב, אך הם מורכבים הרבה יותר, ועל הרקע הזה הוא מתקשה להשתלב במסגרת הבית-ספרית.

ליאת שאלה ועדיין שואלת הילד אוטיסט ? או לא אוטיסט? מערכת החינוך המסורבלת והנוקשה רוצה תשובה, נדמה שגם המשפחה והילד רוצים תשובה, אך מה לעשות שתשובה ברורה אין. מה שברור שהיא כאמא עברה מסע כואב והבינה עד כמה אטומה מערכת החינוך וכל מה שעליה לעשות הוא להכיל את בנה ולתת לו מרחב אוהב.

ליאת מתארת את מסע התלאות שלהם מפסיכולוג, לפסיכיאטר, למנהלת שאינה מכילה את השונה ורוצה שהוא יהיה כמו כולם, ואם לא, אזי מקומו אינו בבית ספרנו. תיאור המסע הוא עצוב כואב ובעיקר מקומם. כיצד מערכת אטומה פוגעת בילד ובמשפחה.

ליאת מביאה כאן קול חשוב, קול אמיתי וכן של אמא שרוצה את הטוב לילדה, קול של משפחה מלוכדת שעושה למען הבן. הכתיבה שלה הכנה נגעה בי, לא רק בלב אלא גם בעור, יכולתי להזדהות איתה כאמא ועם הבן ומצבו הרגשי. זו כתיבה רגישה שמתארת את הלב הפועם של האם. כתיבה שהעלילה עדיין נמשכת, כמו שהיא כותבת.

“אוטיסט?” הוא טקסט שלופת אותך בגרון. הוא לא משאיר אוויר לנשימה, די בשני אירועים מרכזיים בסיפור כדי לגרום לקורא הבנה עמוקה והזדהות. קראתי שוב ושוב ולא הפסקתי להתרגש מהסיפור האישי האמיץ הזה, שנוגע ללב עד דמעות.

תודה ליאת על האומץ לחשוף את הסיפור ועל הקול האישי שהבאת לנו.

ממליצה.

הספר יצא במהדורה דיגיטלית וניתן לרכוש אותו בעברית.

אוטיסט? ליאת לב רן. (הציור שעל העטיפה פרי מכחולו של בנה של ליאת).

הוצאת: יצירה עברית, 2025

לילה טוב ארץ יתומה – קובי פרחי

הספר לילה טוב ארץ יתומה הפנט אותי.

מה לי בגילי ולמוסיקת מטאל? חברה המליצה לי על הספר “תקראי הוא מאוד מעניין.” היא לא טעתה.

וכך בכמה שעות רותקתי לסיפורו של קובי פרחי, סולן להקת אורפנד לנד.להקה שיש לה אלפי מעריצים בעיקר בעולם הערבי. בסיום הספר כל מה שרציתי היה לחבק אותו. כמה שעות לאחר מכן, במפגש ספרותי איתו קיבלתי ממנו חיבוק, על המפגש בהמשך.

זה סיפור מסע מסע והתבגרות. נדמה לי שלא רק הגיבור עובר מסע, אלא גם הקורא עושה מסע של הבנה והתבוננות וחשיבה שאפשר גם אחרת.

קובי פרחי נולד וגדל ביפו, חבריו למשחקי הכדורגל, כשכדור שבו שיחקו היה בקבוק אדולן, היו ערבים ונוצרים, החברה הטובה של סבתו, לילי, היתה  יוסרה הערבייה. המפגש הטבעי הזה בין שלוש הדתות היווה קרקע של שווין בנשמתו של קובי. זו הקרקע שעליה צמחה פילוסופית החיים והאמונה האישית שלו, שבאה לידי ביטוי במוסיקת הלהקה ובהגדרת מהותו בבגרותו. זה המקום שבזכותו שילב את מוסיקת המואזין, פעמוני הכנסייה ופיוטי בית הכנסת.

כילד לאמא צעירה,גרושה  שעבדה לפרנסתה היה קובי חופשי לנפשו, אמו סמכה עליו ונתנה לו מרחב. בגיל הנעורים הוא מתחיל לגבש את זהותו האישית. הוא אינו מבין מה הקשר בין שיערו הארוך להיותו תלמיד טוב או לא.ולמה בית הספר אינו מקבל אותו. על רקע שיערו הארוך הוא עובר בית ספר. “למרות שאני רק בן 16 , כבר הבנתי לחלוטין מי אני ומה אני רוצה מהחיים.” בגיל ההתבגרות הוא נחשף למוסיקת מטאל, יוצא עם חבריו למועדון הפינגווין ואחכ למועדון הליקוויד. הצבע השחור הופך להיות הצבע השולט בבגדיו. בד בבד הוא מגבש את אישיותו ופילוסופית החיים שתלווה אותו. בתקופת התיכון הוא וחבריו מקימים את להקת אורפנד לנד. וזוכים להצלחה. את ההצלחה הם בונים במו ידיהם, ממש כך. חוסכים כסף, מקליטים לבד, מחפשים מפעל להדפסת פליירים והקלטת קסטות.

באיזה שהוא רגע באולפן הוא מקבל החלטה שבכל אלבום של אורפנדלנד יהיה מוטיב חוזר של פיוט לנצח. לא משנה מה שהוא יעשה, הוא תמיד יזכור את נקודת המוצא שלו. מכאן שילוב פילוסופית החיים שלו, הבנת האדם והדתות ושוויון האדם מתעצמת ונשזרת בשירי הלהקה.

אבל הלהקה מתפרקת. לאחר כמה שנים מקבל מכתב ממעריץ מירדן, שגורם לו להחיות את הלהקה ולנסות לחבר בין העמים. הלהקה קמה לתחייה וב-2001 יש להם הופעת קאמבק באיסטנבול. הם מתחילים לנוע בדרכים, מופיעים בטורקיה, באיסטנבול, באנקרה. באיזמיר בירת אנקרה נאם ראש העיר על הבמה והציג אותם, העניק להם פרס שלום מטעם העיר. בהופעה האחרונה שהייתה להם באיסטנבול, הם תרמו את כל ההכנסות לנפגעי רעש האדמה, שהתרחש באותה שנה בעיר ואן הם הרגישו שגרירים של ישראל בטורקיה.

לאורך כל דרכו כאמן הוא מרגיש שיש בו ייחוד ומקבל עליו רצון לתקן את העולם. גם היום אחרי השבעה באוקטובר הוא בטוח שבצד השני נמצאים אנשים שרוצים ליצור עולם אחר, עולם של חברות, צריך למצוא אותם ולבנות את הגשר. הוא מעלה על הכתב מחשבות ותחושות פילוסופיות, על מהות האדם, על המשיח, לטענתו כל עם הוא עם נבחר וכל אדם הוא יחיד ומיוחד.

קובי פרחי כותב בגוף ראשון את סיפור חיו כמוסיקה מתנגנת שאי אפשר להפסיק לשמוע אותה. הדעות הפילוסופיות האנושיות והרגישות שלו נמצאות בכל מילה, ובכל תיאור של מעשיו.  בין השורות והמשפטים חשים בליבו הפועם והרגיש של קובי. התשוקה שלו לשיר, להביא את דעותיו לעולם נעשית בעוצמה חזקה ומנווטת את חיו. שני תיאורים מרגשים הפעימו אותי. איך ערב חיכה לשמוע כדי להקליט את קול הרעם באופן אוטנטי, לא רעם של אולפן, וכמה שמח שהצליח. כמו האומץ היה לו לשיר בטאג’ מאהל בהודו ולהקליט את עצמו למרות האיסור, ועל אף המעצר שחווה בעקבות זאת.

הקריאה של הספר היתה לי חוויה שונה מכל הספרים שקראתי. בתחילה רכשתי את הספר כספר שמע, כיוון שהוא מקריא את ספרו, רציתי להקשיב לקולו, בהמשך רכשתי את הספר כדיגיטלי, הקשבתי וקראתי בו זמנית, תוך כדי האזנה לשירי הלהקה. בספר הדיגיטלי משובצות תמונות רבות של קובי והלהקה, תמונות מהמסע שלהם ברחבי העולם וציורי הלוגו של הלהקה. בשני הפורמטים, דיגיטלי ושמע משובצים שירי הלהקה וניתן להאזין להם.

ממליצה לקרוא ולשמוע בו זמנית, עבורי זו היתה חוויה על חושית.

אתמול במסגרת “העבריות מארחות”, פרויקט מפגשי סופרים  של הוצאת “עברית” בהנחית ליאת לב רן וגל ליבר, נערך מפגש עם קובי פרחי בבית חנה. פגשתי איש שעומד בניגוד לסטיגמה של זמר מטאל. עמדתי מול איש מקסים, עדין ורגיש, הוא מביט בעיניים של כל מי שעומד מולו, מתייחס אליו ומתרגש מדבריו. בשיחה הוא סיפר  את סיפור חיו, מנין צמח וכיצד אביו ואמו השפיעו עליו לגבש את זהותו ואת האני המאמין שלו כולל השבר והכאב של השבעה באוקטובר. הוא סיים בתקוה שיהיה שלום בארץ היתומה.

ממליצה לקרוא, זה ממואר אחר ושונה. ספר קולח ומרתק שמכניס את הקורא לעולם שיש בו קסם ורוחניות עם אמונה ותקוה לעולם טוב יותר.

מחבקת אותך קובי שתמשיך במסע שלך לקירוב לבבות.

לילה טוב ארץ יתומה, קובי פרחי

עורך אחראי: גיא בן נון

עורך: דודו בוסי

הוצאת: יצירה עברית, 2026

השיר “נורא אל נורא” הוא אחד האהובים עלי ואני לא מפסיקה להאזין לו. בשיר תמצאו את מילות הפיוט המוכר,מוסיקה שמחברת בין מזרח למערב וכן התלבושות.

חקיין הקולות – תומס ברנהרד

הספר, חקיין הקולות, מונח על שולחני שנה. לא שלא קראתי אותו, אלא שלאחר שקראתי אותו, הנחתי אותו על השולחן במטרה לשוב ולעיין בו. אין שבוע שבו איני פותחת אותו באופן אקראי, וקוראת את הסיפור הקצר ש”זכיתי” בו. תמיד אני מחייכת ומתפעלת מחוכמתו של הסופר.

תומס ברנהרד כתב 104 סיפורים קצרים כל אחד כתוב כפיסקה אחת. בסיפורים הקצרים שבספר הוא קיבץ דמויות רבות ססגוניות ומיוחדות. שבאמצעותן הוא מעביר את מחשבותיו על החיים, על המוות, על החברה. חלק מהאירועים משעשעים, חלקם נוקבים עם הומור שחור. יש בהם  כאלו שמעמידים דמויות דיכאוניות. חלקם אפיזודות סתמיות שמעבירות אירוע. כמו  הסיפור על מעיל הלודן  שנסחף ונמצא על גדות הנהר. המעיל ספר את סיפור בעליו. או בעל שמטביע את אשתו וטוען שסופה טרפה את הספינה ואשתו טבעה. באמצעות הסיפורים הלכאורה “פשוטים” מעלה ברנהרד מחשבות על בני האדם והדרך שבה הם בוחרים לחיות.

הסיפור “שני האחים” מעלה חשיבה פילוסופית כואבת על בני האדם. שני אחים שונים שהתרחקו אחד מהשני. האחד בחר בפילוסופיה כדרך חיים והשני בעסקים, כשמתו שניהם, אמרו עליהם “ברגע המכריע של חייהן התפצלו השניים איש איש לדרכו,שלא היתה יכולה להיות אלא הדרך ההפוכה מזו של האחר, וצעדו כך בעקביות אל מותם.” לעג וכאב לאדם שמכלה ימיו על כלום וההפסד על הקשר בין בני אדם.

תומס ברנהרד הוא סופר שמתבנון על הצד האפל של היקום ושל בני אדם. הוא יכול להביט בעיניה של הדמות ולגלות את ניצוץ הסבל שלה. יש בספר ביקורת על החברה ועל האנשים, כמו למשל בסיפור המופתי שקיבל את שם הקובץ “חקיין הקולות” שבו הדמות, יצרן נשק במקורו, מסוגל לחקות את כל הקולות והצלילים חוץ מאשר את קולו שלו.

בחלק  מהסיפורים ההומור מהווה לעג לנבחרי החברה כמו הסיפור “פיזה וונציה”, אחד הסיפורים האהובים עלי.

בשפה ברורה וישירה מצליח תומס ברנהרד להאיר את היומיום ואפילו את הבנאליות היומית.

מודה, לא כל הסיפורים אחידים ברמתם, קריאת כולם נותנת אור ותמונה על מחשבותיו של אחד מגדולי הספרות.

אם הספר מונח  אצלי ומזמין אותי לקריאה חוזרת זה אומר הכל.

ממליצה מאוד.

חקיין הקולות, תומס ברנהרד

תרגמה מגרמנית והוסיפה אחרית דבר: טלי קונס

הוצאת:ספרית רות, 2025

פיזה וּונציה, באדיבות האתר אלכסון

ראשי הערים של פיזה ושל ונציה סיכמו ביניהם להדהים בלי שום הכנה מראש את המבקרים בעריהם, שבמשך מאות שנים הוקסמו באותו אופן הן מפיזה והן מוונציה, ולהעביר בחשאי ובן לילה את מגדל פיזה אל ונציה ואת הקמפנילה של ונציה אל פיזה. אלא שהם לא הצליחו לשמור את תוכניתם בסוד, ובאותו הלילה שבו תכננו להסיע את מגדל פיזה אל ונציה ואת הקמפנילה של ונציה אל פיזה, ולהציבם כל אחד במקומו של האחר, אושפזו שניהם בבית המשוגעים – ראש העיר של פיזה בבית המשוגעים של פיזה וראש העיר של ונציה בבית המשוגעים של ונציה, מטבע הדברים. הרשויות האיטלקיות הצליחו לטפל בעניין בסודיות גמורה.