לא מפסיקה להתפלל לשובם בשלום לביתם של החטופים, החיילים, המפונים.

החלמה לפצועים ותנחומים למשפחות השכולות.

מכתב לסוהר 343ב , לבנה מושון

שבועיים חלפו מאז שסיימתי לקרוא את הספר והמועקה שהשרה עליי טרם נעלמה.

אל תטעו, “מכתב לסוהר” הוא ספר מצוין שכתוב היטב, ספר המשרטט כרוניקה ידועה של כאב וסבל.

ענת, גיבורת הרומן כתבה בילדותה מכתב לאביה בתקוה שיענה לה. אבל האב בחר להתעלם, הבת בחרה לא להחליף איתו מילים והיום היא כותבת לו מכתב אישי ארוך.

במכתבה הארוך היא מגוללת בפניו את כאבה, את ההזנחה הנפשית והגופנית שספגה ממנו, אותה הזנחה ששרטה את ליבה והשאירה בה צלקות עד לסיום במילה האחרונה במכתבה.

בכל יום חיכתה לדוור, היא בטוחה, שאביה יישלח לה מכתב תשובה. רצתה לדעת, שיש מישהו בעולמה שחושב עלייה שייקח דף ועט ויטרח למענה, ובכך ייתן לה מקום של ערך בעולם.

שעיה שאלו הוא קשיש הסוהרים בבית הכלא רמלה, שהפך לאיילון. שעיה עלה לבדו מחלב, הגיע לשכונת התקוה וגורש ממנה. שעיה מספר את סיפורו לאלונה קאהן המראיינת. הוא מספר בגוף ראשון את חוויותיו מבלי ל”סנן” אותן. המראיינת מציינת שהרב סוהר בדימוס שעיה התעקש לרשום בדיוק כל מה שסיפר, כמעט הכתיב. שעיה הוא דמות מספר בלתי אמין. סיפורו הוא סובייקטיבי והוא משוכנע שהוא “בסדר”. החוקרת שואלת והוא עונה. האב מספר למראיינת שהמכות של האסירים השפיעו, ״זו עבודה שהשאירה סימנים קשים, בלי חוכמות״ האם חמלה מתפתחת אצל סוהר? שואלת אלונה קאהן. “היא נמחקת” הוא משיב.

שעיה מתעכב על הקיפוח שחווה במעמדו בכלא, על כך שלא קודם, על מסירותו לעבודה, מבלי ששם לב הוא מתאר את עצמו כאב קשוח ,עקשן שאינו חוסך שבטו מילדיו. מתלונן על כך  שלסוהר אין מעמד, יש שוטרים וגנבים, אבל לא מזכירים ולא מתייחסים למי שעושה את העבודה המלוכלכת.

בתו מגוללת את חייה בצל אב, שעבודתו הוא מהותו ואישיותו. הוא לא ידע להפריד בין אסירי הכלא לבני ביתו והפך להיות הסוהר שלה משפחתו. אומרת לו שהמדים הם נותני כוח   והוא ניצל לרעה את הכוח שלו.

 היא שלמדה הנהלת חשבונות עכשיו מתחשבנת עם החיים.

״ אם דרגות או בלי דרגות, בבית היית תמיד הניצב, הגנרל ועל פיך נשק דבר.״ כותבת לו הבת על העוול הנפשי שעשה לה. על הפחד ממנו ועל חוויותיה כבת לאב מתעלל ונוקשה. כעסה עליו הוא על כך, שבביתו לא הצליח להפריד בין עבודתו להיותו אב ובעיקר שהוא, הסוהר הוותיק לא הצליח לשמור עליה.

היא כועסת על מי שהחריב חייה ועל אביה שלא יצר עבורה עולם נעים, שקט, מחבק.

גם כשנישאה בגיל מאוחר לא מצאה מרגוע ושלווה, צלקות העבר, פחד ממרות השפיעו עליה.

הסיפור מסופר בשני קולות המשלימים זה את זו. האב מספר את סיפורו למראיינת, ומבלי שהוא שם לב, הוא מסגיר את עצמו ואת היותו אב מתעלל פיסית ונפשית. הבת הכותבת מכתב ארוך לאביה מספרת את סיפורה ואת הסיבה לכתיבת המכתב, במכתבה, סיבה שמתבררת לקראת סיום דבריה. היא מתארת את השפעת  אביה עליה, וכיצד חייה עוותו ושובשו. כיצד הפחד היה החבר הטוב שלה שניהל את חייה.

האב מספר בלתי מהימן לא רק בגלל העובדה שהוא מספר סוביקטיבי בגוף ראשון, אלא שמבלי לשים לב ודעת הוא מרמז על עוונות שעשה. על מכות שהכה את בנותיו, על כך שהתעמר בהן והעירן באמצע הלילה, על חוסר החופש שנתן להן וכשנתן לא שמר עליהן. “האם נרדמת בשמירה?” שואלת קאהן והוא עונה שלא. אנחנו יודעים את האמת.

הבת גם היא סובייקטיבית ומספרת בגוף ראשון אך בניגוד לאביה, לה אנחנו מאמינים.

הביטוי “ביתו של האדם הוא מבצרו” נאמר במובן החיובי. בביתו האדם מוגן ואילו אצל הגיבורה הבית הוא מבצר ובית כלא במובן שאינו חיובי כלל.

למרות הנושא הקשה הספר קריא ומרתק. ספר שפותח צוהר אל לב כואב של הגיבורה ואל לב אטום של האב המשוכנע בצדקת התנהגותו. בנוסף ליחסיו עם בני ביתו מגולל האב את יחסיו בעבודותו. הוא שבחר במקצועו החליט להיות מסור באופן טוטאלי. אבל, אופיו וטעויות שעשה לא הובילו אותו לקידום, מה שגרם לו לחוש בגידה מצד המערכת ובעיקר עלבון.

“מכתב לסוהר” הוא ספר של כאב שכתוב בדם ליבה של הגיבורה.

מומלץ.

מכתב לסוהר 343ב, לבנה מושון

הוצאת : עם עובד, 2024