הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
יקיצה – ספרו של ניר ברעם, מסע שבסופו התעוררות
מי שיקרא את הספר ימצא עצמו מלווה מסע התבגרות כואב של נער מבית הכרם בשנות השמונים. מסע שבו הגיבור, כנראה בן דמותו של ניר ברעם, מצליח לחשוף עצמו ולעמוד מול עצמו ומול זיכרונותיו.
סיימתי לקרוא את הספר לפני יומיים והוא עדיין מהדהד בי, אני מוצאת עצמי חושבת על הגיבורים, על האירועים ובעיקר חושבת על עצמי בהשוואה לגיבור.
זה ספר שאינו קל לקריאה, אינו מתמסר. אין בו עלילה סוחפת, אך יש בו הרבה אירועים ובעיקר מחשבות על האירועים. ניר ברעם מצליח לקשור אותך לדמות הגיבור בקשרים קטנים שמתעבים לאורך העלילה. הספר גדוש בתיאורים ,מחשבות ,זיכרונות. אי אפשר להאיץ את הקריאה, צריך לקרוא לאט, להפנים את המילים והתיאורים. ספר שדורש ריכוז ואפילו הקדשה אישית ונפשית בקריאה.
הסיפור מסופר בגוף שלישי אך הקול הפנימי הוא קול בגוף ראשון.
הספר נפתח ביקיצתו של הגיבור קרוע בזיכרונות במלון במקסיקו
“אימץ את זיכרונו וכמתוך הרגל ציפה שמסך היקיצה השחור ייקרע ובתודעתו תתבהר תמונת הרגע שבו הגיע לכאן במלון במקסיקו”
היקיצה היא אינה רק יקיצה פיסית למצב של ערות אלא יקיצה סמלית, שתלווה את הגיבור לאורך כל העלילה.
האירועים נעים בזמן, עבר מתחבר להווה ושוב לעבר, לפעמים באותו אירוע יש שני זמנים כאילו מקבילים, כאילו הגיבור נזכר בכל רגע בהווה בעברו.
הגיבור, אין אנו יודעים את שמו, יליד בית הכרם בירושלים של שנות השמונים, נזכר באירועים מכוננים בחייו, אירועים שהטביעו בו חותם וליוו אותו. בכל שנות חיו מלווה אותו יואל, חברו הטוב שברית נקשרה ביניהם לאחר שילדי הוואדי הכריזו מלחמה על ילדי המגדלים. הגיבור הוא ילד שאינו נמצא בקדמת במת הכיתה. הבנות אינן שמות לב אליו והוא נשאר בתחשה, שתמיד הוא מאחור. תחושה של מישהו שקוף שאינו נראה, “ילד מופרע”, כך כינו אותו כולם. מולו, חברו ,יואל, המקובל והמוכשר, זה שנמצא בקדמת הבמה, שבעתיד ילמד משפטים ולבושו יהיה בהתאם.
את תסכולו מחוסר היותו מקובל הוא מפנה כלפי הוריו שאינם רוכשים לו מותגים על מנת שיוכל להרגיש שווה מעמד לאחרים. עוזב את הבית בחלק מהפעמים ומתמרד.
בשנות התיכון חלתה אמו. הוא נשאר לבדו בדירה בעוד הוריו נמצאים בחו”ל לצורך טיפולי סרטן של אמו. ניר ברעם מצליח להעביר במילים מדויקות את תחושת הנטישה הכפולה, זו המידית, שהוריו אינם בבית וזו העתידה לבוא ממות אמו. הוא חי לבד, מזניח עצמו ואת הדירה.
העלילה מעבירה אותנו את תקופת שנות השמונים, ילדי בית הספר במסיבות כיתה, מלחמות בין שכונות, חברות וקנאה על בנות, קשיי התאקלמות של בני הנוער. בנוסף לקשיים החברתיים עובר הגיבור קושי של התמודדות עם מחלתה ומותה של אמו, הבחירה שלו היתה ניתוק נפשי מהאירועים, זו היתה דרכו לשרוד.
ויואל? תמיד מלווה אותו תמיד נמצא ברקע, כשאינו איתו הוא חושב עליו ותוהה מדוע לא הגיע. חברותם ידעה עליות ומורדות. נתק בינו לבין יואל מכיתה ו עד כיתה ט’ נתקים ופרידות שיבואו ויחלפו בחייהם.
היום, בהווה הוא יושב ובוחן את האירועים ומבין שהתנהגותו כצופה לא מעורב היתה אופיינית לו לאורך כל חיו. הוא רואה את יואל מושא הערצתו הולך ומתפורר מול עיניו ומרגיש חסר אונים ביכולתו להקימו.
יופיו של הספר הוא בכך שהסופר מצליח לתאר את תקופת ילדותו והקורא נישבה בקסמי המילים עד כדי תחושה שהוא נמצא ביחד עם הסופר. לאורך כל הקריאה הרגשתי כאילו אני נמצאת שם צופה באירועים ,לפעמים נמצאת במעגל החברים, לפעמים עומדת מהצד צופה. אבל בעיקר הצליח הסופר להחזיר אותי לתקופת ילדותי ונעורי. שאלתי, האם כולם חשו את אותן הרגשות. אלו המקובלים והמוכשרים ואלו הנמצאים בשוליים.
ולא רק זיכרונות ילדות מספר הספר, יש בו יסודות ארספואטיים, מחשבות על כתיבה ותהליך הכתיבה, על סופר וספרים, לגיבור מחשבות חרדתיות על כך, שאולי מעיין יצירתו יבש ומי יודע אם יהיו לו ספרים בעתיד. מי שתמיד מעודד אותו עומד לצידו ומדרבן אותו לכתוב הוא יואל. יואל תמיד קרא את ספריו, והפעם תורו של יואל לקנא בסופר.
“הקטע הזה שיש לך את העולם ההוא להיות בו. להפוך שד לסיפור”
הכתיבה המיוחדת של ניר בעם מצליחה להעביר את רגשותיו ומחשבותיו של הגיבור, כתיבה חושפנית וכואבת. המעברים במחשבות בין עבר להווה מעצימים את הבנת נפשו של גיבור הספר. ישנה הרגשה שבספר יש חומרים אישיים כואבים של הסופר עצמו.
רק לקראת סיום הספר מוביל אותנו הסופר להבנת מערכת היחסים שלו עם יואל, מכניס אותנו לעולמו הפנימי של יואל. מבין את מערכת היחסים המפותלת ביניהם ואת ההיעלמויות של יואל. את אותו מפגש ראשוני שלהם בוואדי שמנו צמחה החברות.
מסע ההתבגרות, המסע הארוך בין הזמנים ובין מקומות רבים שעשה לי ניר ברעם היה שווה את הקריאה.
יקיצה, ניר ברעם
הוצאת עם עובד, 2018
שנת השועל – סיפורים קצרים מאת רות עפרוני
שנת השועל הוא ספר סיפורים קצרים שנונים הגורמים למי שקורא אותם לחייך ולאחר מכן לחשוב מחשבות על החיים
לא יודעת מה אני הייתי עושה לו הייתי פוגשת שועל, סביר להניח שהייתי עומדת משותקת, ואם הייתי יוצאת מהאירוע בחיים הייתי מפתחת פוסט טראומה.
בטיול לילי עם כלבה, פלה, פוגשת הגיבורה, רות עפרוני, שועל. היא אינה פוחדת ממנו, להפך היא היתה רוצה לרוץ איתו. השועל עבורה הוא טריגר שבו היא לומדת להתמודד עם הפחדים והשאיפות הכמוסות שלה.
לאחר אירוע השועל מבקשת הגיבורה מבעלה שיצאו לשנת שבתון בבוסטון, שם בבוסטון הרחוקה היא יכולה להגשים את חלומה, לכתוב. שם בעיר הזרה, הלבד ,הכתיבה, והגעגועים מובילים אותה אל זיכרונותיה שמהם היא רוקמת סיפורים. סיפורים קצרים הכתובים כמחשבות, שבעזרתם היא מעיזה להעלות חלומות ולצפות שיתגשמו. שם היא מעיזה להוציא לפועל את שאיפותיה. מעיזה ומצליחה.
הסיפורים עם הומור שנון מעלים חיוך על השפתיים. סיפורים שמתחת לפני השטח מעלים שאלות ותהיות לקורא עצמו, כמו עד כמה הוא יהיה מוכן להרחיק כדי להגשים חלום ועד כמה יהיה מוכן לפתוח את ליבו ולהביט באמת הפנימית שלו.
רות עפרוני מספרת בגילוי לב אפיזודות מחייה. כמו למשל הכרותה עם בעלה, שהיה השכן שלה אבל בטיול אחד שק שינה צמוד לשק שינה העזה ונישקה אותו תוך כדי שהוא ממלמל אני לא מאמין. שנים סחבה בבטנה את התהייה שלו ועכשיו היא מעיזה לשאול במה אינו מאמין. למחרת הילד שואל אם אי פעם ימציאו מכונה שאפשר להיכנס לגוף של מישהו ולראות מה הוא רואה. עלמה אחותו עונה לו שכבר המציאו מכונה כזאת, אהבה. כמה יפה. בסיפור אחר היא מעיזה לגלות לאחותה סוד שסחבה בבטנה שנים.
רות עפרוני מעלה על הכתב את כל הפחדים הכי עמוקים. פחדים שאנחנו לא מעיזים להגיד ולספר, כמו סיפור ,או יותר נכון מחשבות של אם טרייה לאחר הלידה שאינה יודעת מה העולל רוצה ממנה .והיא עומדת מולו חסרת אונים ואינה מבינה מה היא עושה עם התינוק ולמה בכלל הוא בביתה.
ובין ההומור והשנינות ומתחת לסיפורים ה”כאילו” קלילים מסתתרות מחשבות אמתיות על עצמה על התנהגותה. היא אינה עושה הנחות לעצמה כאשר היא מתמודדת מול העובדות, כמו כעס פנימי עצור על כך שנסעה לשנה והשאירה את הכלב בפנסיון, או כאשר היא עומדת מול אביה ומתנצלת שלא התקשרה אליו מספיק.
“שנת השועל” נפל עלי בדיוק בזמן. סיימתי ספר לא קל לקריאה והנה הגיעו סיפוריה של רות עפרוני ואווררו לי את הכבדות. הסיפורים כתובים בקלילות כאילו ריחוף, אך אל תטעו יש להם מסר, גם אם מחייכים ונדמה כאילו הם מרחפים, מתחת לפני השטח יש אמירה. כל אחד ימצא עצמו בסיטואציות קרובות לאלו שבסיפור.
בכתיבה הכנה היא מעלה בפנינו את כל מה שאנחנו חושבים ומפחדים להגיד בקול ובגלוי. בסיפוריה הקצרים, אומרת לנו, כולנו שווים, כולנו חושבים אותו הדבר, כולנו מתייסרים מאותה המציאות הכואבת, לכולנו יש שועל, אמצו אותו, חבקו אותו, רוצו איתו למרחבים.
שנת השועל, רות עפרוני
הוצאת זמורה, 2018
.
רצח בבית האדום – ספרו של אלון חילו, רשומון על מאורעות תרפ”א יפו
אין אמת אחת.
ברנר, מחלוצי הספרות העברית, סופר שמרבית היצירות הספרותיות נשענות על ספריו וסגנונו. בתקופת לימודי באוניברסיטה למדתי את יצירתו “מסביב לנקודה” ,”שכול וכישלון” היתה יצירה שדובר בה רבות. מעבר להזכרת יצירותיו דובר על רצח ברנר רבות. עד היום הרצח עלום ביותר. (למרות שלדעתי אם מפשטים את האירוע הוא מאוד ברור ).
הספר “רצח בבית האדום” אינו ספר מתח למרות כותרתו, זהו ספר הכתוב בסגנון רשומון על רצח ברנר וחבריו במאורעות תרפ”א. שלושה מספרים מתארים את האירועים. הראשון הוא הסופר לואידור, שמתאר את האירועים מערב שבת 29.5.1921 עד ליום הרצח בבוקר. תיאוריו מאוד מפורטים ומתמקדים בעיקר באהבתו לנער הערבי, עבד אלווהאב שנרצח. התיאורים הם מנקודת המבט שלו תוך כדי סיפור ההיסטוריה של הבית האדום ואנשיו. לואידור הוא הנרצח אפוף המסתורין, גופתו חוללה ולמחרת היום נעלמה.
המספר השני הוא מוראד, הגנן הערבי המספר את סיפורו לנכדו. מוראד מתאר את יושבי הבית החדשים כאנשים שאינם נעימים, אפילו מתנשאים. הוא “המציצן של השכונה”. יודע היכן כל אחד היה ובעיקר עוקב אחר מעשי האהבים של ברנר ולואידור, ולאחר מכן של לואידור והנער עבד אלווהאב. טוען שהוא זוכר כל פרט ופרט למרות שעברו 40 שנה. מתאר את אירוע הלווייתו של הנער ואת התפרצות הנקם.
המספרת השלישית היא רנין, אחותו של עבד אלווהאב, היא מספרת בשני קולות כזקנה וילדה בת שבע את אירועי העבר ובעיקר את אהבתה העזה לאחיה והניכור של הוריה. את יחס הבריטים לתושבים ואת השוטרים הערבים.
זהו רשומון שאינו רשומון, שכן חלק מהאירועים בין סיפורי הדמויות חופפים. הרשומון היחיד הוא הגנן שמתאר את הנער כלוקה בשכלו. יש ברקע אולי ניסיון להבין את הרצח ומדוע סרבו יושבי הבית להתפנות.
הספר כתוב באופן קריא, בעברית נהדרת, לפעמים לא מתאימה לדמויות. לא נראה לי שרנין הילדה מדברת בשפה גבוהה, גם אם עברו שנים, שפתה אינה עברית היא לא למדה בבית ספר וקשה לי להאמין שהיא דיברה כך. :”במקום זאת נמלטתי משם”, “המתינו לי כולם בציפייה” היא צעירה כדי לדבר כך וגם זו אינה שפתה. “היא רק יודעת שמחר, לאחר קבורתו ,תיבלע במעיה של מנהרה ארוכה וחשוכה..”
דמויותיהם של לואידור והגנן לא היו לי אמינות, הן אפילו היו דמויות שטוחות ללא עומק. שתי הדמויות עסוקות כמעט לרוב באהבת הגברים, התיאורים מאוד הרגיזו אותי, (אין לי בעיה בתיאורי קיום יחסים הומואים או לסביים, להפך אני שמחה שיש אותם בספרות) אבל הכמות היתה מוגזמת, העיסוק בזה היה לי לא אמין. ומעל לכל תאורו של ברנר נראה לי כמו הקזת דם .תיאור דמותו של ברנר בספר ממש כאבה לי. לא שאינו אנושי, אפילו מאוד לא נחמד, אבל עד כדי תיאורו כאדם מכוער ,לא נקי, לא נעים, בעל ריח ועוד מיצי גוף שונים ועד לאהבת הבשרים ותשוקותיו לגברים. זה לא ברנר שלי.
לסופר יש חירות אומנותית ויצירתית וטוב שכך, זו מטרת האומנות, אך לדעתי כאן הסופר לקח את הפרובוקציה קדימה והביאה למרכז. אומנם הוא מצהיר שזה אינו רומן היסטורי ואין קשר לדמויות, זהו רומן המבוסס על חומרים היסטוריים. האומנם? לדעתי לא. ולמה לקח תיאורים לא הכי נעימים מספוריו של ברנר והכניס אותם כאילו ברנר אמר אותם על עצמו. בעיניי זה עיוות וסילוף.
רצח בבית האדום, אלון חילו
ידיעות ספרים, ספרי חמד 2018
אוריקה – מאת קלייר דה דוראס על השונות והמעמדות שבחברה
פנינה ספרותית חוצת גבולות וזמן. סיפור על כאב השונות
סיפורה של אוריקה נשען על סיפור אמיתי. האביר דה בופלר מושל סנגל רואה את אוריקה התינוקת מועלת לספינת עבדים, ליבו נכמר עליה והוא מחליט להביאה לדודתו, מאדם דה ב’ ( de Beauvauבמציאות אוריקה חיה עד גיל 16.)
מבנה הסיפור הוא סיפור מסגרת, רופא המגיע למנזר לטפל בנזירה אוריקה, שומע את סיפורה ומספר לנו הקוראים את קורותיה.
אוריקה גדלה בטרקלינה של מאדם דה ב’ כשאר הילדים שבביתה. קיבלה חינוך בהתאם, למדה לקרוא, לצייר, לנגן ושיחקה עם שאר הילדים מבלי שהרגישה שונה ממעמדה ומצבע עורה.
אגדת סינדרלה מתנפצת כאשר אוריקה שומעת שיחה של גבירתה עם חברתה, שיחה הפוקחת את עיניה. חברתה של מאדם דה ב’ שואלת אותה מה יהיה בגורלה של אוריקה, שכן היא חכמה ושונה מבני עמה ומעמדה. היא נידונה לחיי בדידות.
“עם השכל שהענקת לה מי ירצה להתחתן עם כושית?”
“היא חדרה לחברה ללא רשות והחברה תתנקם בה.”
עם אמירות שכאלה לומדת אוריקה לחיות ולהבין את מצבה. היא עוברת תהליך של פיקחון ומסתגרת בתוך עצמה. מחשבות רבות חולפות בראשה. היא מבינה שלא תוכל להינשא, לא תוכל להיות משרתת ומצטערת שנמסרה למשפחה. לו היתה נשארת במעמדה הנחות היתה יודעת את מקומה וזוכה לחיות חיי עבדות היתה מקימה משפחה ולא נושאת עיניים לשמיים.
אוריקה עוברת תהליך כאב, התפכחות, קנאה אנושית, הבנה, רצון לנקמה ובעיקר צער, צער על כך שלא תזכה להגשים את אהבתה . האושר שלו זכתה היתה קצר.
סיפורה של אוריקה מרגש ונוגע ללב ,מחשבותיה של אוריקה מתארות בפשטות ובכאב אנושי.
הסיפור “אוריקה” מעלה את הבעיה האוניברסלית של בעיית השונות, בעיית המעמדות. אומנם חלפו כמעט 200 שנים, אך לצערי הבעיות שהסיפור מעלה נותרו. האם מהפכה מובילה לשינוי? האם היום אנו מקבלים בראיה מפוקחת את השונה?
סיפור קטן ומיוחד.
אוריקה, קלייר דה דוראס
מצרפתית ,מיכל שליו
הוצאת תשע נשמות, סידרת פטיט 2018
גבר אשה ציפור – ספרה החדש של איריס אליה כהן על כוחה ועוצמתה של אהבה
הספר ” גבר אשה ציפור” הפנט אותי, לא יכולתי להתנתק ממנו, הרגשתי שהמילים לופתות אותי ונכרכות סביבי כמו צעיף צבעוני הרקום בפנינים. נכנסתי לתוך הדפים וחשתי כאילו אני רוקדת עם המילים. למה? כי איריס אליה כהן יכולה לצייר במילים, לכתוב פרוזה כשירה ושירה כפרוזה, להיכנס לתוך הנשמה כמו ציפור ולגרום לך להגביה עוף יחד איתה.
זהו סיפור אהבה שגדל ומתעצם עם השנים, מתחזק ומתגבר ואינו מרפה מהגיבורים. ספר על אהבה מלאת עוצמה ,על חלומות, על תקוה והרבה הרבה ציפורים
העלילה המסופרת דרך עיניה של דליה, נפתחת כאשר דליה, סופרת, גרושה, אמא למתי, מזהה את תמונתו של יואל אהובה ההיסטוריון המוערך בעיתון. יואל היה בעבר אהובה. דליה חשבה שהתנתקה ממנו ומתשוקותיה אליו, עד שראתה את תמונתו בעיתון.
מרגע זה מפליגה בזיכרונות העבר הרחוק והעבר הקרוב. תמונות באות והולכות ומצטרפות לתמונה אחת שלמה.
זהו ספר שכותרתו מסגירה את נושאו, סיפור על גבר אשה ציפור ללא הפרדה.
הגבר, יואל והאשה ,דליה נפגשים בגן. יואל מתחיל את שנת הלימודים באיחור, מהרגע שנכנס יואל לגן ביומו הראשון, הוא נכנס לליבה של דליה וממאן לעזוב. שניהם לפותים יחד, אוהבים, נפרדים, נפגשים שוב ונפרדים.
את הפרידה הראשונה חוותה בגיל 7, הוריו של יואל עוזבים את הכפר והיא כואבת. יואל כאב לה בלב.
הם נפגשים שוב בגיל 12 ושוב בגיל 30, גיל בשל למפגש מחודש של אהבתם.
הספר כולו הוא תשוקה, תשוקה לאהבה, תשוקה לחלומות והגשמתן, תשוקה לאהבת הבשרים. התשוקה עבור דליה, הגיבורה, היא כמו מחלה שבאה וחוזרת וצריך החלמה ממנה. יואל מודה, “אני לא טוב באהבה.” והיא? גופה זוכר אותו בפרטי פרטים, כאילו לקחה את כל האהבה שבעולם ולא הותירה ממנה לאחר.
הקשר ביניהם הוא תשוקה אינסופית. קירבה גופנית שאינה ניתנת להתנתקות, ולא רק קירבה גופנית, אלא קירבה של אהבה נפשית, אהבה אינסופית של אותה בת קול שיוצאת ומזווגת זיווגים, דליה יודעת שהם נועדו זה לזה מרגע שנפגשו וחייהם קשורים לעולמי עולמים.
ויואל? מסוגר, חושב כל הזמן ,אפילו על שאלתה “האם אני יפה” הוא עונה ,”אני צריך לחשוב” .אינו מאמין באלוהים, אבל בשמו יש את אזכור האל. אומר לה שאינו צריך אהבה. “אהבה לא צריך לדעת, צריך להרגיש”, אומרת לו, והוא “אני באמת לא יודע מה אני מרגיש”.
דליה היא זו שמרגישה, מרגישה וחווה את אהבתם בעוצמות. כאילו לקחה על עצמה גם להרגיש אותו.
החלומות מלאים וגודשים את מוחה. מפריעים לה לתפקוד, צובאים על מערכת היחסים ביניהם, היא חולמת הרבה, כל הזמן, אפילו חלומות בהמשכים. הוא בכלל לא. כאילו החלומות מסמלים את התנהלותו בעולם, איש ללא עתיד, ללא רצונות, ללא מחשבות, והיא כל כולה בחלום. כשחלומה המרכזי בחייה הוא יואל, ” למה את רוצה להפוך את החלום למציאות?” הוא שואל.
כל חייה חיה רק אותו, גם בשנים שבהן התנתקה ממנו פיסית הוא נמצא בתוכה נפשית, מחכה לרגע שבו משהו יפגע בלבבה ויואל יצא מתוכה ויחזור אליה.
ומיהי הציפור שביניהם?
הציפור היא מוטיב, סמל, אולי אהבה, חופש, החמצה, הגשמה, חלום, רצון, שאיפה, או אולי ציפור הנפש, ציפור פגועה.
הציפור באה והולכת ומרחפת מעל הסיפור, שומטת כנפיה, מגביה עוף, נופלת לארץ, מתנתקת.
הציפור זו הם? רמז מוטיב ורמז לאורך כל היצירה.
יש תשובה בסיום העלילה.
כוחו של הספר הוא בתיאורים, במילים הנמתחות, בצירופי הלשון ובציורי האירועים. הרגשות של הגיבורה המתוארים בצבעים ובצירופי מילים שהפעימו אותי. התיאורים הם כמו מצלמה שבה הקורא צופה דרך עיניה של הגיבורה על המתרחש, לא רואה רק את מחשבותיה, אלא נמצא יחד איתה וחולף על פני החפצים הרחובות הגנים שבו נמצאת הגיבורה.
איריס אליה כהן מפלרטטת עם המילים והתיאורים, עם מחשבות הגיבורים. היא ממציאה צרופים חדשים כמו : “כאב לה היואל בכל הגוף”, “עיניה לא חדלו להיבכות”, “מייבבות אצלה תמונות באלבום” יכולתה להאניש כל רגש גורמת לקורא לפעמים להחסיר פעימה או אפילו לכאוב את עצב הגיבורה.
יכולתה של איריס אליה כהן להאניש, להעיר מילים ולהפכן לציור נובעת מכוחה כמשוררת, המילים בספר הן מילות שירה שרוקדות ומחוללת יחד עם ליבו של הקורא. בין דפי הספר מקופלים קטעי שירה מנוקדים, ראיתי בהם את תפקיד המקהלה במחזות, הם מדגישים את האירועים, מחדדים את רגשות הגיבורים ובעיקר מהווים הרפיית המתח שבין אירוע לאירוע.
סיפור עם עלילה “לכאורה” מצומצמת, אך גדוש ברגשות וביופיים של מילים. ספר על אהבה גדולה שיוצא מלב מלא באהבה.
.
גבר אשה ציפור, איריס אליה כהן
ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2018
שרוכים – ספרו של דומניקו סטרנונה על קשרי משפחה ומה שביניהם
הספר “שרוכים” נפתח בכעס רב של הגיבורה, ונדה, כעס המופנה במכתבים לבעלה על שנטש אותה ואת ילדיהם לטובת מאהבת צעירה.
ונדה כותבת לאלדו מכתבים. לעיתים תוקפת, לעיתים רכה, לפעמים אינפורמטיבית. ובעיקר מלאת רגש של כאב וכעס על ההתעלמות ממנה ומהילדים על החופש שבחר לחיות בו. תוך כדי כתיבת המכתבים נחשפים אירועים שאותם חווה ונדה,
פתיחת הספר עשתה לי דה ז’ה וו חזק לספר “ימי נטישה”, כמעט אחד לאחד. ונדה הגיבורה הנטושה הכועסת והפגועה מ”שרוכים” הזכירה לי אולגה מ”ימי נטישה”. זיכרון הספר “ימי נטישה” היה חזק עבורי וטוב יותר מ”שרוכים”.כשסיימתי לקרוא את הספר קראתי שדומיניקו סטרנונה הוא בעלה של אניטה ראג’ה מי שמזוהה עם אלנה פרנטה. לכן בלתי נמנעת ההשוואה בין שני הספרים.
החלק השני. המונולוג של הבעל שנים רבות לאחר עזיבתו בעקבות המאהבת וחזרתו לאשתו. הוא מתאר את אשתו ככפייתית, קמצנית, לא נעימה.
לאחר פריצה לביתם בעלה מסדר את חפציו בסטודיו, הסידור הוא מטאפורה לאירגון וסדר בחייו. תוך כדי מיון הוא מוצא חפצים מהעבר, מגלה תמונות של אשתו בצעירותה, מכתבים שכתבה לו, מכתבים שכתב לה ועוד מזכרות.
מסביר שלא שנא את אשתו, נשואיהם היו נישואי בוסר של אנשים צעירים. תוך כדי הוא מהרהר על כך שנטש לא רק את אשתו, אלא גם את ילדיו וויתר עליהם.
החלק השלישי הוא מונולוג של הילדים, כיום הם כבר בני ארבעים. שניהם נפגשים ומדברים על מה שעברו בזמן הגרושים והשפעתם. בשיחה הם השתעשעו ברעיון מי מהם דומה להורים ואלו תכונות ירש כל אחד מהם וממי. שניהם מתארים את הוריהם מנקודת המבט שלהם. אנה, הבת, חושבת על אביה “הוא תמיד היה ועדיין נשאר המשרת של אמא, כמה מאסתי בזה שהיא נצחה עליו בשרביט והוא נתן לה להתעלל בו מבלי להתקומם.”
סיום הספר יש בו אלמנט של הפתעה, אבל קלושה לטעמי, אפילו די בינונית.
הספר מציג את נקודות המבט של כל אחת מדמויות המשפחה. מציג גם את השיממון שבנישואים. אובדן התשוקה והחלפתה בשיגרה, כעס ועלבון על נטישה ועזיבה. אולם המונולוגים אינם מעניינים, די טריוויאליים, בנאלים, שחוקים כאלה שאנו שומעים רבות. אולי זו מטרת הספר, להראות את הפשוט שבזוגיות מתפרקת.זוגיות רגילה שמתפרקת, אחת מתוך רבות.
בספר יש ניסיון לעניין את הקורא בסמלים.
סטרונונה ניסה לעניין בסמלים מסוימים .שם הספר שרוכים ניתן לו על כך שהאב לימד את בנו לשרוך שרוכים באופן מיוחד. במפגש לאחר תקופה ארוכה שלא נפגש עם ילדיו, הילדים מזכירים לו זאת והוא מלמד אותם שוב במסעדה. מה שמראה על סמליות, השרוכים הם אלו שיחברו בינו לבין הילדים ובינו לבין אשתו.
כמו כן בחירת שמו של החתול היא משמעותית ומופיעה בכל המונולוגים.
לטעמי בחירות אלו לא הצליחו להגביה את הטקסט, כי הם היו לי ברורים.
יהיו כאלו שימצאו בספר עניין מגוון.ימצאו שדווקא הפשטות שלו מענינת. הקורא ישפוט בעצמו.
שרוכים, דומניקו סטרנונה
מאיטלקית,יעל קריצ’וק
כתר הסדרה הקטנה 2018
החצר הקידמית – ספרה של קונסטנס פנימור וולסון על נאמנות וחלומות
סיפור קטן גדוש ביופי, אהבה אנושית, חמלה, נחישות, והמון הומור.
מי שמכיר אני לא אוהבת אוהבת אוהבת מתוקים. אלכחכח נשמות הוא ממתק מלא בסוכר. הכריכות המקסימות שעוצבו שעוצבו על ידי טליה בן אב (כנסו לאתר שלה ותוכו https://www.taliabenabu.com/ ) והסיפורים שבתוך הכריכה.
מרץ March מרץ, עמ עמ עמ space. פתיחת אחת היא אחת מעולות שקראתי לאחרונה.
זהב, כאשר הודה נפטר היא מתאהבת בטוניו יפים ובעל. שב נישואיהם היא מגלה, כי ,,,, אמאפיק, ילדים, אמא זקנה שתלטנית ונרגנת.
חמש וחצי זוג חלוף, עם נפטר זמן קצר לאחר החתונה והרשס. אנחנו פוגשים אותה היום.
מתרגם, גוסטוס, גוסטר, פאולו, לנדו, אסטונטה סוטהנטר. כמו כן היא אינהואטל את עיירה דומה דומה. אני, מרפאה ,. הקדמה הקדמית היא תגדל עצים וירקות. היא, אבל שביתת משהו.
פרודנס מסרבת להשתייך לארץ, אך נוטעת עצים, מעבדת את האדמה. החל קדמי הופך להיות סמל. החסד הקדמי היא היא תיש לא את שמה.
הגעתי לאמירתו של אמנון, על מה שהכניסשתישתישתי, היה לי ספק, כי היה לי ספק, היא היתה אמורה להתלבש. פרודנס יד שרה ירש באומץ ויוזקק ימיה מחוץ למולדתה האהובה.
אהבתי את הפרודנס, את השקט והרוגע שלה. חרו gra- B2B ומעל לכל אוהבת אדם. פרודנס יודעת לראות את מכלול התכונות האנושיות של האדם , לטוב ולרע, אך היא בוחרת להסתכל על החיוב שבאדם ובעיקר על אהבתה אליו . האהבה-מדה ו פרטי Photo sh, שמעתי שמעתי 📊380.
“החזית הקדמית” הוא ספר קטן ומצומצם המכסים, כתוב בדיוק ועושר.
קונסטנס פנימור וולסון נולדה בקלרמון ארבע שנים 1840 ומתה בוונציה 1894. מודה לא הכרתי אותה ושמחתה עליה, ויקרה על ידי: https://constancefenimorewoolson.wordpress.com/bibliography / סיכומים /
מודה להוצאת תשע נשמות שהביאה לנו את הפירות הספרותית. מקוה שנזכה לתרגומים נוספים של סיפוריה וספריה.
קדמית קדמית, קונסטנס פנימור וולסון
מאנגלית, יותם בנשלום
תשע נשמות, 2018
קוראת אפוק בשקיקה
ספר של צחוק ועצב, ספר שנכתב בתחילה על פתקים כזיכרון.
זו פעם ראשונה שאיני יודעת כיצד אתחיל לכתוב את דעתי על הספר. הרבה מחשבות מתרוצצות במוחי בעקבות קריאת הספר וכל כך קשה לי להעלות אותן על הכתב. מודה, לא רציתי לקרוא את הספר בגלל נושאו, אבל דפדוף קל שכנע אותי להתחיל, ומכאן הדפים עברו מעצמם.
אתחיל בכך שבתי, סטודנטית לרפואה שנה שישית אמרה לי, כל סטודנט לרפואה חייב לקרוא את הספר הזה, הספר צריך להיות על המדף לצד הספר של האריסון (ספר הרפואה הפנימית).
ואני? סיימתי לקרוא את הספר כשדמעות עצב זולגות על פניי המחייכים. אוקסימורון.
צחוק מהול בעצב , עצב מתערבב בצחוק, זו היתה התחושה שלי.
גיבור הספר הוא האיש הזקן, בתו של האיש הזקן כתבה על פתקי נייר את מחשבותיה על אביה לאחר שנפטר.
הספר “האיש הזקן” הוא סיפורים קטנים מלאי זיכרונות חיים שלמים של אדם. כל סיפור הוא אירוע שבתוכו משולבים שברירי אישיותו של האיש הזקן. כולם יחד נותנים מכלול שלם של אדם מסור, נעים הליכות, איש ישר וטוב לב איש שלמד משפטים בלילות ובימים עבד כפועל בניין. כעורך דין נהג לטפל באנשים שלא היה ביכולתם לשלם לו. התשלומים שלהם לו היו מתנות קטנות, כלי אוכל, פרחים, מעדנים שהציפו את ביתם.
הסופרת נגה אלבלך,(את ספרה “סילנד” אהבתי מאוד) מלווה את אביה בחודשי חייו האחרונים, היא מכנה את אביה האיש הזקן מכמה טעמים, האחד אולי להרחיק את אביה האיש הקרוב אליה ובאמצעות הזרה להתייחס אליו כאל אדם שאינו קרוב אליה, או אולי מכנה אוו כך על מנת לומר, כל אחד מהאנשים הסובבים אותנו יכול להיות האיש הזקן שבספר.
מה עובר על משפחתו של האיש הזקן שאינו מזהה אותם? מדבר אליהם בשפה שאינה מובנת,
“בתו של האיש הזקן אפילו לא ידעה שאביה דובר גרמנית.”
מה עובר על בתו ואשתו של האיש הזקן המסרב ללכת לישון במיטתו, כי יש שם אישה זרה, מה יגידו עליו הוא שואל, ומוסיף ומה יגידו עליה. מתייחס לאשתו כאל אשה זרה, שואל אותה אם גם מחר היא תהיה כדי לשרוך את שרוכי נעליו.
לאורך הקריאה חשבתי, איך בני המשפחה מקבלים את השכחה והבלבול, האם נעלבים , האם כועסים על כך שהאיש הזקן כועס עליהם או מתלונן שלא יצא כבר 25 ימים מהבית בדיוק ברגע שבו הוא חוזר מטיול.
סיפורו נע בהיפוך כרונולוגי, מתחיל משנותיו האחרונות של האב ועובר לילדותו, נעורים, בגרותו. זיכרון ההווה אינו נעים, אב חולה , מבולבל שאינו מזהה את בתו. ,נגה אלבלך מספרת בחום מלטף על הכאב באיבוד הזיכרון ואיבוד האב שהיה לה. מהווה היא עוברת לעברו של האב, לילדותו, עוצמתו וגדולתו. תהליך זה הוא בדיוק כמו שאנו זוכרים את הורינו. בתחילה התמונות הן תמונות הזקנה ולאחר מכן צצים ועולים זיכרונות העבר הרחוק.
ספרים רבים נכתבו על מחלת האלצהיימר, אבל ספר זה הוא שונה ומיוחד, לא צריך עלילה ותיאורים ארוכים ומסורבלים על מנת להעביר את רגש הכאב והחמלה של בני המשפחה. נגה אלבלך מצליחה לספר על תחושותיה כבת ועל תחושת האב ברגעים של השכחה.
ספר רגיש, ספר עדין עם תמונות אנושיות המהוות מכלול שלם של מערכת יחסים בין אב לבת. אל תחששו לקרוא את הספר. להפך, אני ממליצה עליו בחום רב, כי יש בו הכל.
האיש הזקן, פרידה, נגה אלבלך
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018
נופש מופלא – ספרו של מיכאיל זושצ’נקו כסאטירה חברתית
קובץ סיפורים שנכתבו כביקורת וסאטירה על המשטר הקומוניסטי אך יש בהם רלוונטיות לימנו.
“נופש מופלא” הוא אוסף סיפורים קצרים וקצרצרים של הסופר מיכאיל זוש’צנקו יליד סן פטרבורג, 1984 זושצ’נקו התחיל לפרסם בשנת 1920 . עם עליית הקומוניזם הפך למתנגד למשטר, לכן טבעי ובלתי נמנע הוא שסיפוריו יהוו סאטירה חברתית.
חלקם של הסיפורים הם רשמים וחוויות, כמו הסיפור על הגעת הרשמקול מאמריקה. או יגונה של אשה, אלמנה המנצלת את התאבדותו של בעלה כדי לא לעמוד בתור, וכל הקהל החס עליה מאפשר לה.
חלק מהסיפורים הם ביקורת על הממסד ועל המשטר ונגד האריסטוקרטיה. הסיפור “האריסטוקרטית” לועג למעמד זה. נשים החובשות כובע, מחזיקות כלבלב ובעלות שן זהב. מעמדה של הדמות מאפשר לה לנצל את הגיבור המייצג את המפלגה.
ואי אפשר שלא להזכיר את הסיפור “הרפתקאותיו של קוף” שהוא אלגוריה על האדם הפשוט במשטר הקומוניסטי. סיפור שבגינו סולק מחברות באגודת הסופרים
בסיום הסיפור אומרת הדמות, “חינכתי אותו להתנהג כמו בן אדם וכעת כל הילדים ואפילו מבוגרים אחדים יכולים לקחת ממנו דוגמה”.
אומנם הסיפורים נכתבו בשנות השלושים ברוסיה בראשית הקומוניזם, אך יש בהם על זמניות, הם מבטאים היטב את הפחד מהעריצות והרודנות. את חשיבות חירות האדם וחופש המחשבה והביטוי.
את מידת ההקרבה של האזרח מול מפלצת המפלגה.
הסיפור “השחקן” הוא מטאפורה המסבירה את התנהלות ההמון נוכח מפלצת המפלגה.
“חוש ריח של כלב” מתאר את הפחדים של העם מול המשטר, כלב המשטרה מחפש את גנב הפרווה וכאשר ניגש לאנשים מתגלה כי כל אחד מהם גנב ופשע והכלבה אינה מרפה מאף אחד.
בשפה פשוטה, אפילו מעט עממית ויומיומית מעלה זושצ’נקו את כאבם של האזרחים הפשוטים, את ההתנהלות היומיומית, את הכעס, את התסכול, את הגרגרנות של האנשים. בקובץ סיפורים סאטירים וביקורתיים וסיפורים אנושיים על חיי האנשים ברוסיה הקומוניסטית.
ממליצה לקרוא את הקובץ המיוחד הזה הפותח צוהר למסך הברזל ומעמיד את האדם בהערכה מחודשת לחופש הביטוי ולדמוקרטיה.
נופש מופלא / מיכאיל זושצ’נקו
מרוסית, יואל נץ
ספרית הפועלים 2018
בוקר ספרותי אצלי בסלון עם אמיר זיו אחד וארבעה אבות
סיפרתי לכם שמגיל צעיר סופרים ריתקו אותי, רציתי לדעת לכתוב כמותם ואם לא לפחות להבין איך הם מצליחים לחבר משפטים שנוגעים בי הכי עמוק שאפשר.
את הספר “ארבעה אבות” קראתי לפני שנה כשחליתי וקדחתי מחום. החום הגבוה לא הכניע אותי, לא יכולתי להניח את הספר מהיד. ובין מעלה אחת לשנייה הפכתי דפים ובלעתי את הספר.
במהלך השנה דנו במועדוני הקריאה שלי בספר.
הבוקר התארח אמיר זיו אצלי בסלון מועדון הקריאה.
אמיר, שקט וצנוע כבש אותנו בדבריו החכמים, ריתק בסיפוריו ובהיסטורית חיו ותולדות כתיבתו. ניווט את השיחה בנעימות וענה לכל השאלות.
אמיר זיו סיפר לנו שמגיל צעיר רצה לכתוב וחלם להיות זה שכותב את הדברים שעליהם הוא קורא. דחף הכתיבה היה קיים שנים עד שיצא.
את הספר “ארבעה אבות” כתב במשך 6 שנים, בעיקר בלילות. החלק הראשון נכתב לפני זמן רב והמשך הספר הגיע מאוחר יותר.
אמיר גילה לנו שכסטודנט הוא כתב סיפורים ולא עשה בהם שימוש, רק כשהתחיל לכתוב את ספרו השתמש בסיפורים ובדמויות של סיפוריו.
שאלנו שאלות, קיבלנו תשובות, מעל לכל קיבלנו בוקר מרתק ומעניין. בוקר שבו למדנו איך נערך הספר, איך הכל התחיל מאותו מכתב תלונה של אזרח שאמיר קרא במרתף עיריית תל אביב. שמענו על עצות העורך שקיבל. על כך שנוכחותו נמצאת במעט בכל אחת מהדמויות. למה ארבעה אבות ומי הם.
היה, מרתק, מעניין, מחכים, נעים, ומעל לכל מעורר ציפייה לספר הבא.
הספר זכה בפרס ברנר והיה מועמד לפרס ספיר לשנת 2017 (מבחינתי הוא הזוכה) מי שטרם קרא, שירוץ ויקרא. מבטיחה לו חווית קריאה מיוחדת ומרתקת.
אני מחכה לספר הבא, מקוה שלא אחכה 6 שנים.
תודה לך אמיר על ביקורך בביתי, על דבריך המעניינים, ועל כך שהקדשת לנו מזמנך.
