הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
מזל יתומה, ספרה המיוחד של גלית דהן קרליבך
הספר “מזל יתומה” חטף אותי.
מזמן לא קראתי ספר שלא יכולתי לעזוב, רק חשבתי מתי אחזור הביתה ואמשיך לקרוא. הספר “מזל יתומה” הצליח במה שספרים אחרים לא. הצליח להחזיר לי בימים אלו, את הרצון לשקוע בין הדפים והמילים וללכת לאיבוד. לא שספרים אחרים לא עשו זאת, אבל “מזל יתומה” ממש חטף אותי לקריאה, סחף אותי איתו לבריכה של ליפתא.
אז מה היה בו שהצליח כל כך להפנט אותי ולהרעיד את ליבי? התשובה היא דמות הגיבורה, והכתיבה של גלית דהן קרליבך. דמותה של אביטל היא דמות שכל כך קל להתאהב בה, היא נכנסת אל חדרי הלב ומתיישבת בהם. היא מחפשת אהבה באנשים שסביבה ומוצאת אותו אצל הקורא.
גם אני, כמו הגיבורה התייתמתי בגיל צעיר(לא כמו בגילה של אביטל) וגם אני אהבתי את דמות היתומים בספרות, אוליבר טוויסט היה חבר דמיוני שלי, סינדרלה היא מושא הערצתי עד היום.
אביטל הילדה הנטושה, שנולדה לאם זונה, כך מכנים אותה הוריה של האם שמתה בלידתה. אביטל היפיפייה בעלת השיער האדמוני, שהזכיר לי את הציורים של קלימט, אביטל שגרה בליפתא ומכירה כל פינה וכל אבן, אביטל הנערה קטנת הקומה 155 סמ’ של מרץ ואנרגיה. אביטל שקוראת ספרים ובטוחה שהיא חיה בתוך עלילת דיויד קופרפילד או עלובי החיים, ומשוכנעת שאביה אותו היא מכנה ליר, על שם המלך של שייקספיר יגיע ויוציא אותה אל הארמון.
אביטל מתחבאת במנזר במרימ’ס ומחכה שאנשי החוק יבואו לתפוס אותה על רצח של שני אנשים, רמון ואחיטוב. עד שהם יגיעו היא כותבת מכתב לשופט, לעובדי הרווחה, לעובדים הסוציאליים, שעתידים לשפוט אותה. “כדי לספר לכם איך רצחתי את רמון, אני צריכה לספר איך חיסלתי את אחיטוב. וכדי לספר איך חיסלתי את אחיטוב,אני מוכרחה לספר קודם כול איך הרגתי את אמא שלי.”
יש הרבה מזלות, מזל אריה ,דגים, מזל טוב, ויש מזל יתמות, גיבורת הספר אינה היתומה של שלום עליכם ואינה אומרת “אשראי יתום אני”. להיפך היתמות הביאה עליה סבל, בדיוק כמו כל יתומי הספרים שהיא קוראת, דיויד קופרפילד, אוליבר טויסט, קוזט, בילבי. אביטל יודעת שהסיום הטוב הוא רק בספרים ״הספרים הם שקרנים. לספרים מותר. מי שכתב את הספרים ידע שהוא משקר וגם מי שקרא אותם ידע שהם משקרים״. היא בניגוד לסופרים כותבת את האמת, אינה משקרת. ולפני שמישהו ירים גבה ויתהה כיצד היא נערת האשפה בקיאה בספרות היא אומרת ״כאילו שיתומה. לא יכולה ללכת לספרייה ולסתום את החורים בהשכלה שלה בכמה מדפים.״
אמה של אביטל מתה בלידתה, היא גדלה בליפתא אצל סבה וסבתה המזוויעים, שיכורים שניצלו אותה,כספית ומינית.
“הם פחדו מהמתים ומהרוחות שלהם שהגיעו לליפתא בלילות, והיה להם ממה לפחד: שהרוחות ילשינו ויגידו לאמא על כל הפעמים שהם השאירו אותי לישון רעבה, ועל זה שלקחו את כל הכסף של הרווחה בשביל הערק שלהם, ועל הפרלמנט של סבא שהיה מגיע בלילות”. אביטל בורחת מהם לרחוב, למשפחה אומנת, לפנימייה, למנזר. בכל מקום היא מרגישה שאינה שייכת ומנוצלת. עד שיום אחד כמו באגדות ובספרים שהיא קראה, מגיע איש מבוגר לבוש בהידור ומציע לה חסות, בית וכסף. אביטל החשדנית חוששת שגם לו יש מטרה. ומכאן הופך הספר למעין ספר מתח.
אביטל מגוללת את סיפור חייה ומתמקדת בתקופה שבין הסכם אוסלו לאינתיפאדה השנייה. המקומות שבהן היא נמצאת הם הנמוכים ביותר, ליפתא הענייה, פנימיות ומשפחות אומנה מזוויעות.
אביטל מחפשת את אביה, ליר כמו שהיא מכנה אותו ומוצאת אותו בכל דמות של גבר הניצב מולו.
גלית דהן קרליבק הצליחה לברוא דמות ייחודית, דמות מרתקת שכותבת בשפה רגישה את חייה. דמות בעלת יכולות ניתוח פסיכולוגי של מצבים ושל דמויות. השפה הקולחת שלה, המתובלת בין שפה נמוכה ,שפת רחוב לשפה גבוהה יוצרת אמינות וקירבה לדמות הנפלאה. הבקיאות שלה בספרות ובספרים גורמת לה להבין את הסביבה שבה היא גדלה. היא נותנת לכל דמות כינויי ושם חדש.כינויים שהפתיעו אותי ונראו לי רעננים. אביה הוא המלך ליר, סבה וסבתה “קצין המודיעין והזרוע הצבאית”; ובעל החנות בעל הרגל האחת שאיתו היא מתיידדת הוא “אחאב” הקפטן.
הספר נע בין שתי סוגות ספרותיות, האחת מתח, כבר בפתיחה אנחנו סקרנים לדעת מה הסיבה שהיא גרמה למותם של שני אנשים, מדוע היא מסתתרת במנזר ולמה היא כותבת לשופט. סוגה זו מחזיקה אותנו במתח, בכל פעם אביטל מזכירה ״ אני חייבת לספר כדי שתבינו מה שקרה. סבלנות להכל אני אגיע בסוף.” הסוגה השנייה היא סיפור ההתבגרות של אביטל. שתי הסוגות שזורות זו בזו.
הספרים והדמויות מהספרים, בעיקר יתומי הספרות הם אלו שמצילים את נשמתה ונותנים לה תקוה. ולא רק לגיבורה הם נותנים תקוה, אלא גם לקורא. הקורא מחפש אף הוא צד אופטימי בחיים, מחפש סיום טוב כמו באגדות ובספרים. האם סיפורה של אביטל יסתיים בהפי אנד כמו באגדות, או יסתיים כמו המציאות? את זה תצטרכו לגלות. אני סקרנית לדעת מה אתם חושבים על הסיום.
הקריאה היתה עבורי קריאה מהנה מלאת הזדהות וחמלה לדמות הראשית. נשבתי בכתיבה של גלית דהן קרליבך, כתיבה קולחת ורעננה. ומעל לכל נושא הספר, יתמות של נערת אשפתות חכמה עם ביטויים ועין ביקורתית. דמות אמינה שלמרות העבר וחייה אינה מאבדת תקווה.
ממליצה בחום רב.