הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

המטבח האנגלי של מיס אלייזה, אנאבל אבס

לכל ספר זמן קריאה שמתאים לו. הימים הללו שלנו אינם קלים לי לקריאה, בחרתי במודע את הספר מתוך כוונה שהוא אינו מאתגר מחשבתית ולקחתי אותו איתי לטיול בפורטוגל.

ריחות התבלינים וצבעיהם שעלו מתוך הספר ניחמו אותי כי האוכל בפורטוגל התגלה כחסר עניין.

אני אוהבת את המטבח, בעבר אפיתי כמעט כל יום עוגיות מתוך הנאה, אהבתי את הריח הנעים החם והמנחם שהתפשט בבית, אחרי שהערמתי את העוגיות חיפשתי  למי אתן אותם. את הספר קראתי בהנאה.

 “המטבח האנגלי של מיס אלייזה” מבוסס על דמויות וסיפור אמיתי.

“יצירה בדיונית זו מבוססת על קומץ עובדות הידועות על חייהן של המשוררת וחלוצת ספרי הבישול אלייזה אקטון, והעוזרת האישית שלה, אן קירבי. אלייזה ואן חיו בטונברידג’, קנט, בשנים 1835-1845, וכתבו ספר בישול שזכה לכינויים: “ספר הבישול הבריטי הטוב ביותר בכל הזמנים”

הספר הוא צלילה אל התקופה הוויקטוריאנית, תקופה שבה אשה אינה עצמאית כלכלית והיא תלויה בגבר. תקופה שבה אם לאשה היה מעמד היא לא העזה להיכנס למטבח. את זה עשתה המשרתת.

אלייזה משוררת רגישה שהמילים מרחפות מעל ראשה נאלצת לכתוב ספר בישול לפי בקשת המו”ל שלה. אין עניין בספר שיריה הוא אומר לה כשהיא מתייצבת במשרדו עם שירים חדשים לספר נוסף. “תני לי ספר בישול סדור ואלגנטי כמו השירים שלך.” כשהיא חוזרת לביתה מתגלה, כי אביה פשט רגל והוא נאלץ לברוח מפני מאסר. אלייזה הרווקה ואמה בורחות למחוז אחר רחוק, כדי לפתוח אכסניה. שם היא במקום מילים חדשות היא מוצאת תבלינים ריחניים, במקום חיפוש מטאפורות היא מחפשת מתכונים מיוחדים. מוחה של אלייזה אינו נח.

אלייזה שוכרת את אן קירבי, נערת כפרית בת לאב נכה מלחמה שמוצא נחמה ומפלט מהכאבים בטיפה המרה, ולאם שהולכת ומאבדת את צלילותה. אן העדינה והאוהבת נקשרת אל אלייזה. יחד כמו בריקוד מתואם הן מנסות מתכונים, חושבות וממציאות מעדנים חדשים. אן למעשה הופכת להיות ההשראה של אלייזה. הקשר בינהן עובר במחשבות, כל אחת חושבת אילו מתכונים היתה מכינה יחד עם השנייה.

אן הנערה העדינה והמופנמת עוברת תהליך של התבגרות והעצמה, מנערה מפוחדת היא נעשית דעתנית ובעל כוחות ואומץ. אלייזה גם היא מוצאת את דרכה ומבינה את מקומה ומעמדה בחברה. אן מגלה שאלייזה היא עצמאית באופייה “היא רוצה כסף משלה, לא כסף של איזה אדון. היא לא רוצה שיגידו לה מה לעשות.”

הספר כתוב בשני קולות, קולה של אלייזה הדעתנית וקולה של אן העדינה שמוצאת את יעודה במטבח של אלייזה.

כמו שציינתי, הרומן בעל יסודות היסטוריים ודמויות אמיתיות שמתעוררות לתחיה. הסופרת הצליחה להפיח חיים בתקופה אפורה, צבעי התבלינים ציירו ציור צבעוני וריחם נישא מעל האותיות. תיאור הפעילות במטבח הם תיאורים צבעוניים, כמעט כמו ריקוד חושני.

“במטבח — נקישות הלהב המנחמות על קרש העץ, כשהיא קוצצת עשבי תיבול. ניחוחם הירוק מתפשט בתוכי. רוחי מתרוממת, צעדי מאיצים. ואין מקום שהייתי מעדיפה להיות בו יותר מאשר במטבח שלי, שריחותיו מתחלפים ללא הרף, צליליו המוכרים הם כמוזיקה באוזני, חמימותו ומקצביו הקבועים מציינים את זריחת השמש ואת שקיעתה ואת חילופי העונות.”

הספר שכתבה אלייזה נחשב לפורץ דרך בתקופתו, היא היתה הראשונה לפרט את רשימת המצרכים במדויק בראשית המתכון. תוך כדי הקריאה אנחנו לומדים על אומנות הבישול והאפייה, “במתכון הזה צריך להוסיף את החומרים אחד אחד ולאט״.

 שתי הדמויות אלייזה ואן מייצגות תקופה, תקופה שבה מעמד האשה היה נחות, אם היתה בעלת כסף תפקידה היה לארח ולדאוג לתפריט ואם היתה ענייה היא נועדה לחיים אומללים. בודאי שלא לכתוב שירים.

הספר מתאר בדיוק תקופה של צרות עין, סטיגמות חברתיות ומוסכמות נוקשות. הדת שולטת באנשים. אמה של אלייזה  מעלה אותה על קורבן המזבח בעבור שמה הטוב של המשפחה, כדי שהן תשרודנה. החברה אינה מקבלת את מי ששונה, אינה יודעת לטפל בנכי מלחמה ובפגועי נפש. אין אפשרות להתקדם ולעבור ממעמד למעמד. האנשים מתוארים כאכזריים וצרי אופקים.

ספר נעים לקריאה, עם דמויות נשיות מעניינות. ספר שמגרה את בלוטות החך וצובע את הדמיון בשלל צבעי תבלינים.

ולמי שמעוניין לנסות את המטעמים של אלייזה מוזמן, בסוף הספר יש מתכונים של אפרסקים מוחמצים, צלופחים צלויים,רפרפת שוקולד, ביצי ברבור מבושלות ועוד.

המטבח האנגלי של מיס אלייזה, אנאבל אבס

מאנגלית, קטיה בנוביץ’

הוצאת תכלת, 2022

תגובות בפייסבוק

לראות את הים, יוסי סוכרי

“לראות את הים” של יוסי סוכרי הוא כרוניקה של מוות ידוע מראש.

ארבע דמויות ממקומות שונים בעולם, כל דמות שונה מחברתה, המאחד בינהן הוא  היותם חולים סופניים וכולם רוצים לראות את הים לפני מותם.

כל דמות מגוללת בפני הקורא ובפני עצמה את מחשבותיה על העבר ובעיקר על העתיד הקצר שלפניה.

קירה, סטודנטית לתיאולוגיה מקימברידג’ מאוד משימתית וחדורת רצון להצליח. מגלה עד כמה היא מצטערת על דברים שעשתה במשך חייה.

גבריאלה לוין מירושלים. מאז שאביה  מת ואמה שקעה בדיכאון היא מוצאת עצמה קשובה לסבתה. גבריאלה נמלטה מהטרגדיה של משפחתה  אל עולם הנגינה. מנגנת עם להקה שהקימה.

רון מתל אביב, היחיד שמסופר בגוף ראשון. רון כותב מכתב פרידה ארוך ללא פסקאות  כמו “זיכרון דברים” של יעקב שבתאי, במכתבו הוא מגולל את חיו ומחשבותיו. מגלה סודות.

ז’אן מישל קינג מניו יורק, גדל בפריס. הוא בן 44 פרש ממשחק כדורסל לפני עשר שנים. מחליט שמעכשיו יקדיש יותר זמן לבנו, יהיה נוכח יותר בחייו. חוזר אל מקומות ילדותו בפריס. נחוש לחיות כדי שבנו לא יגדל ללא אב.

דמות נוספת מפתיעה ברגישות שלה, שאינה מתמודדת עם המוות האישי היא ג’יין, אחות המטפלת בחולים סופנים. היא ה”צד הבריא” שעומד מול ומגלה את המכנה המשותף של כולם. “בסוף לא מעט מבקשים לראות את הים.״

ארבעת הדמויות מתמודדות עם הידיעה שחייהם מגיעים לסופם. הן מעבירות לקורא את מחשבותיהם על החיים ועל המוות הקרב. על הצלחות והחמצות, ובעיקר על כך שהמוות מפתיע. למרות שהאדם יודע כי המוות יגיע, או כמו שאנו תמיד משתמשים בקלישאה “הוא הדבר הבטוח ביותר בחיים”, אנחנו מדחיקים,  לא מתכוננים. והנה כעת הדמויות יודעות שהרגע הגיע והן מתכננות את קץ החיים. תוך כדי הכנות ונסיעה למרכז בבוסטון הן מעלות מחשבות. כל דמות חושבת על עצמה, מה עשתה ומה התכוונה לעשות.

יוסי סוכרי יודע לצייר את מחשבות הדמויות שהוא ברא. הוא מתאר בפנינו את החולשות של הדמויות ברגישות נפלאה ומצליח לכתוב כל דמות באפיונים המתאימים רק לה. הכתיבה של יוסי סוכרי כנה. נדמה שכל הדמויות אם נאגד אותן יחד הן תבטאנה את מכלול המחשבות של הסופר על החיים ועל המוות. על החמצות לצד הצלחות, על חוסר או רצון להספיק מול מה שכבר היה.

הכתיבה של יוסי סוכרי עדינה ולפעמים פיוטית. כתיבה רגישה של דמויות אנושיות, דמויות שיכולות להיות הקורא או השכן בדלת ממול.

הקריאה עבורי היא חוויה אינטימית שבה אני מוצאת את עצמי חושבת על הדמויות, על התוכן או על האמצעים הספרותיים. בקריאה אני מצפה שגם מה שאני יודעת יאמר באור אחר. לצערי הקריאה בספר לא הוסיפה לי, לא העשירה אותי. איני מדברת על מידע בנושא המוות. בגילי כבר התמודדתי עם מוות, יתמות בגיל צעיר, מחשבות על מוות וחרדות ממנו. המחשבות הפילוסופיות המתוארות בעדינות עברו ועוברות במוחי. הספר הוא אומנם על סיום החיים, אבל מעורר שאלות אצל הקורא על מהות החיים ואיך הוא, הקורא, ירצה לחיות.

המסקנה, שהמוות קיים בסוף החיים ואי אפשר לנצח אותו ידועה.

לצערי, הספר לא הוסיף ולא חידש לא כי בסוף מתים, אלא כי הכל היה בו ברור.

זו דעתי האישית. ועדיין יוסי סוכרי כתב ספר רגיש ועדין עם דמויות אנושיות שכולן מתמודדות עם הפחדים של כולנו. הוא מעמיד מראה מול הקורא, מראה שגורמת לדמויות וגם לקורא להשלים עם מציאות המוות.

לראות את הים, יוסי סוכרי

עריכה, עירית לוריא

הוצאת עם עובד,2023

תגובות בפייסבוק

רעש גדול, ספרו המרתק של רועי חן

הספר “רעש גדול” גרם לי להרבה רעש פנימי ובעיקר לחוסר שקט.

בתחילת הקריאה, או נכון יותר, בשני חלקיו הראשונים של הרומן צחקתי, אפילו התענגתי על הדמויות התל אביביות המיוחדות, את חלקו השלישי של הרומן סיימתי במועקה על סף בכי.

בעידן שלנו אנחנו מוצפים ברעשי רקע רבים, שגורמים לנו לחוסר שקט חיצוני ופנימי. כל הזמן מסביבנו אנחנו שומעים צפצופי הודעות, ידיעות שמתקבלות בזמן אמת וצלצולי טלפון במקומות הכי לא מתאימים.

הרעש הגדול שבספר הוא כפול.

רועי חן כתב רומן חכם, ניכר שהקדיש רבות למבנה הרומן, לדמויות ובעיקר למחשבות שלהן.

לאורך הקריאה תהיתי ונפעמתי מיכולותיו  כסופר לחדור לתודעת הנשים ברומן, להבין אותן על כל הפרטים הקטנים. הוא חודר לראשן של שלוש נשים בנות גיל שונה ומצליח בכך. הוא בונה את הדמויות ביד מיומנת ובהבנה נפשית. לכל דמות שפה משלה ומנעד רגשות אישי המותאם רק לה.

הספר מספר את סיפורן של שלוש נשות משפחה אחת במהלך יומיים. באמצע חודש פברואר 2020, כן לפני המגפה.  לכל אחת מהדמויות מוקדש שליש מדויק של הרומן. הרומן מהודק בתוך מבנה צורני חכם.

גבריאלה בת ה-16 לומדת במגמת מוסיקה בתיכון לאומנויות. היא מנגנת בצ’לו ואינה נפרדת ממנו. היא מסתובבת איתו על גבה כאילו היתה צב הנושא את ביתו. היא מכנה אותו דוב עץ. גבריאלה בורחת מיום הלימודים הארוך על מנת להגיע לביתו של יונתן, חברה לכיתה. גבריאלה מתהלכת בתל אביב עיר שמונחת לפני הקורא על כל רחובותיה וחנויותיה, בית העלמין טרומפלדור, דיזינגוף סנטר. גבריאלה נעה במהלך היום כשהסופר מנחה אותה בהתאם למערכת שעות הלימוד. התנהלותה צמודה לשיעורים. בשיעור מתמטיקה היא מקבילה את נקודת המקום שלה למשוואה במתמטיקה “שני אוטובוסים יצאו מאותה נקודה.” או “מי זוכר איך פותרים משוואה בשני נעלמים?” הנעלמים הם גבריאלה ויונתן. בשיעור היסטוריה מדברת המורה על לאום “קבוצה של אנשים בעלי זהות משותפת.” וגבריאלה תוהה אם היא ויונתן הם לאום? בשיעור ספרות הכיתה לומדת על הגיבור הטראגי באנטיגונה, מי הגיבור הטראגי, גבריאלה או יונתן?    ולמי יש לציית, לחוק המלך או חוק האלים. כמה מתאים לימנו.

תוך כדי שיטוט ברחובות העיר הקורא לומד על גבריאלה המופנמת והשקטה, שכל כולה מרוכזת בנגינה ובעיקר בקונצרט החשוב שלה שבו היא תשתתף, קונצ’רטו לצ’לו של אֶלְגַר. גבריאלה הנערה קטנת הקומה  מתחברת ליונתן חברה לספסל הלימודים, לשניהם שפה משותפת, בעיקר שתיקתם. לנגד עיניי ראיתי את גבריאלה ויונתן כאותם בני הנוער המסתובבים בדיזינגוף סנטר בקומה העליונה.

רועי חן מצליח להמחיש לי את הווי העיר שלי המוכרת לי כל כך, אותם רחובות שבהם אני משוטטת ורואה את מה שגבריאלה רואה. את האנשים עם הניידים, ומי שאינו מחזיק נייד נראה בעיניה שונה, את חנות הספרים “הנסיך הקטן”, את שדרות בן ציון.

החלק השני של הרומן נצמד לנועה, אמה של גבריאלה, ולהודעות הוואטסאפ בנייד שלה. הודעות וברכות ליום הולדתה. אם גבריאלה בתה מדברת רק בתוך ראשה, נועה לעומתה ממלמלת ללא הפסקה, אין לה פסיק או נקודה בין משפט למשפט.את כל מה שעובר לה בראש היא “יורה”. ממלמלת פעלים, שאלות, שואלת ועונה ואינה מודעת לסביבה. הקורא פוגש את נועה ביום הולדתה. בעלה מסיע אותה לווילה מבודדת בפאתי ירושלים למתנת יום ההולדת, סדנת שתיקה. במהלך 24 שעות הסדנה נועה עוברת מסע חיצוני ופנימי, מעין אודיסאוס מודרני ומקוצר. נועה גרמה לי לחיוכים בחוש ההומור שלה, בסרקסטיות, במחשבות על עצמה ועל הסביבה. לא אפרט את המסע שהיא עוברת.

הדמות השלישית שסקרנה אותי היתה אמה של נועה, ציפורה, אם חד הורית, מתרגמת מתוסכלת שלא זכתה בפרס על תרגום ספרו של ג’וייס. ציפורה היא חדת לשון ומחשבה. דמות אנטי אנשים. מסתגרת עם עצמה ועם הספרים, מעבירה ביקורת על כל מה שמולה. “פילהרמונית לא פילהרמונית, עיתון לא עיתון וחנויות ספרים הן חנויות צעצועים לאנאלפביתים”. כשציפורה יוצאת מהקונצרט של נכדתה, גבריאלה, היא עוברת תאונה קלה שמשבשת את מחשבותיה. לא אספר מה קורה לה. זו ההפתעה של הספר.

גדולתו של הסופר היא בכך שהוא מצליח להיכנס לתוך כל דמות ולאפיין אותה. לאורך הקריאה חשבתי כיצד הוא מבין את גבריאלה המופנמת בת ה-16 ונדהמתי מהרגישות שלו להיכנס לתודעה של נועה בת הארבעים, תיאור הליכתה בשמלה או חוסר הנוחות שלה מהתחתונים הפליאו אותי.

רועי חן כתב רומן עכשווי וחכם מאוד.רומן שמתכתב עם יצירות ספרותיות רבות ועם יצירות מוסיקליות.  בחלק השלישי תהיתי אם הוא כתב אותו בחודשיים האחרונים ומיהר להוציאו לאור, אם כן זו גאונות ואם כתב לפני האירועים האחרונים אזי הוא נביא.

החלק השלישי שמתואר דרך עיניה של ציפורה בת השישים ושש, (כאן אני מוכרחה לציין את העובדה שנפגעתי מתיאורה של ציפורה כזקנה ממש. בקושי עולה מדרגות, נרגנית, כעוסה ולפעמים קצת מבולבלת. תהיתי אם גם אני בת השישים ושש נראית כזו זקנה? התשובה היא לא.) חלק זה הוא המשמעותי בסיפור. חלק שבו רועי חן מעביר לקורא ולקהל הישראלי מסר. הרי הוא לא רצה לתאר רק הוויה  תל אביבית, או ניגודים בין תל אביב לירושלים. הוא רצה להעביר מסר אחר.

כדי להבין מה המסר רוצו לקרוא את הספר “רעש גדול” אני בטוחה שלא תוכלו להישאר שקטים אחריו.

“רעש גדול” הוא ספר חכם ושנון. ספר שמעמיד לקורא מראה מול הפנים. מראה לא נעימה, אפילו מפחידה.

כפל המשמעות של “רעש גדול” מסקרנת ומאיימת. משמעות אחת של הרעש מאוד ברורה, הרובד השני של הרעש גורם לאי נוחות.

ממליצה מאוד.

 

רעש גדול, רועי חן

עורכת הספר, יערה שחורי

הוצאת כתר, 2023

תגובות בפייסבוק

חלומות שכוחים, שטפן צוויג

שני סיפורים על אהבה מוחמצת.

שני סיפורים קצרים המאוגדים יחד בספרון בעל כריכה מרהיבה ומזמינה. שני סיפורים שנכתבו במרחק של שנים. האחד נכתב ב-1900 סיפור מוקדם של צוויג, והשני סיפור מאוחר שנכתב ב-1935.

הבשלות הספרותית ניכרת בהבדל בין שני סיפורים.

קרסנטיה אנה אלואיזה פינקנהובר בת השלושים ותשע נולדה בכפר בהרי טירול. היא משרתת בורה, אינה יפה, בלשון המעטה. צוויג מתאר את אופייה החיצוני כמטונימיה לאישיותה הפנימית. היא חסרת חן ונעם, אין בה עדינות ותיאורה כאילו הייתה סוס ממחיש את כוחותיה כמשרתת. הכל היה בה נוקשה. כל מה שהיא יודעת הוא לשרת את האנשים שאצלם היא עובדת והיא עושה זאת בנאמנות כפייתית. היא כפייתית לאגירת המשכורות שלה. האושר היחיד שלו הוא הכסף המזומן שאגרה. תיאורה על ידי צוויג משתרע על פני מספר רב של פסקאות. תיאור מוקפד ומדויק מלווה במטאפורות ודימויים הממחישים לקורא את דמותה החיצונית והפנימית של קרסנטיה.

מתווכת ממולחת שזיהתה את עבודתה המסורה משחדת אותה לעבור לוינה, שם יוכפל שכרה. בבית האדונים שאליו היא מגיעה היא זוכה לראשונה לכמה מילות חיבה מהאדון “היפה כמו תמונה”. אט אט קליפות אופייה הנוקשה נופלות. לפתע היא מגלה רגש שחבוי בה. האדון מכנה את המשרתת לֵפּוֹרֵלָה על שם משרתו של דון ג’ובאני מהאופרה של מוצארט. השם הומצא כפרודיה, אך דווקא עבור המשרתת השם הילך קסם.

צוויג אמן הבנת נפש האדם והבנת הדמויות שהוא בורא. בעושר לשוני ותיאורי הוא בורא הבנה פסיכולגית של דמות כפיתית, כפיתית לעבודה, לאגירת הממון ולאהבתה. הוא מוביל אותנו יחד עם לֵפּוֹרֵלָה להבנת השינוי שחל בה. אנחנו צועדים יחד עם המספר ועם לֵפּוֹרֵלָה אל הסיום. היו רגעים שרציתי לעצור את לֵפּוֹרֵלָה ולהזהיר, עד כדי כך הרגשתי את הכאב שלה ואת התנהלות הסביבה אליה. זו גדולתו של צוויג.

במהלך הקריאה צפיתי בדמיוני מספר אפשרויות לסיום, מודה שהבחירה של צוויג השאירה אותי מופתעת.

איני מסתירה את חיבתי לכתיבה של צוויג, לא רק בזכות הבנת נפש הדמויות, אלא בעיקר בתיאורים המדויקים שלו. הוא מצליח לאפיין את דמויותיו בעזרת תיאורים חיצוניים, שגורמים לקוראים לראות את הדמות מול עיניו.

הסיפור השני “חלומות שכוחים” שהוא למעשה ראשון מבחינה כרונולוגית, מתאר מפגש מחודש בין שני אוהבים. סיפור קצר שמהווה בסיס לכל סיפורי האהבה של צוויג. אהבות מוחמצות. במשפט אחד בסיום סיפור הקורא מבין את הנפשה של הגיבורה. משפט נוגע ללב. כיוון שהסיפור קצר מאוד איני רוצה לתת פרטים נוספים.

כמו תמיד קריאת צוויג עבורי הוא חגיגה אמיתית ובייחוד שהתרגום המחודש הוא של הראל קין שתירגם רבים מסיפוריו של צוויג. התרגום של הראל קין משובח ובעל ייחוד ומוסיקה. ספרון חדש נוסף לי למדף ספרי צוויג.

בערב ההשקה לספר, סיפר הראל על התרגום של הספר והנגשתו לקוראים. אוריאל קון הוסיף שלדעתו נכון לתרגם את צוויג כל סיפור בנפרד וכך יווצר רצף על המדף. כעת, אני מחכה להשלמת המדף.

שני סיפורים מרגשים. ממליצה.

חלומות שכוחים, שטפן צוויג

תרגום מגרמנית, הראל קין

הוצאת תשע נשמות, 2023

תגובות בפייסבוק

משהו קורה לבלה, ספרה נוגע ללב של אוריין צ’פלין

משהו קורה לבלה, אוריין צ’פלין

מזמן לא קראתי ספר שכול משפט הרגשתי את הלב שלי מתכווץ  סיבוב ועוד סיבוב.

“משהו קורה לבלה” הוא ספר מכמיר לב, שמציף את הלב והעיניים בדמעות. ספר קומי טראגי עם סוף ידוע.

בתחילת הספר אנו פוגשים את בלה שחיה בין בלבול למציאות. היא מאבדת את זיכרונה ולאט לאט שוקעת בתוך עולמה הפנימי.  בעלה אינו יודע מתי היא איתו ובאיזה רגע תעלם. הבת נעמי מתפללת בכל פעם שהיא מגיעה לביקור שאמא שלה תהיה איתה.

זהו סיפור רגיש על איבוד הזיכרון ומה קורה לאדם שזיכרונו נעלם ממנו. מה עובר על האנשים סביבו.

אוריין צ’פלין כתבה על נושא שאינו קל, נושא מפחיד ומאיים על כל אחד מאיתנו. היא בחרה להביא בפני הקורא זוויות שונות למחלת השיטיון. בצורה גאונית היא בוחנת את ההשלכות של הנושא מתוך מוחם ונקודת המבט גם של האנשים שסובבים את החולה.

בלה רוזנבאום, זמרת אופרה ידועה, נולדה בגבעתיים כבת יחידה להוריה שהפכו אותה לנסיכה. בלה יפה מהודרת מכובדת האשה עם המחשוף הנכון ושרשרת פנינים, שפתון אדום, צמה ארוכה וכסופה, מבט שרואה אל האופק לא משתהה על אף אחד. בלה שכל כולה מרוכזת בעצמה אינה רואה אף אחד ודואגת שתמיד יראו אותה.

 בלה חולה בשיטיון, היא מלמדת את הקקטוס שבמרפסת פיתוח קול. אינה מזהה את בעלה ומחכה לאמא שלה שתביא לה מרק.

הסיפור מסופר דרך עיני האנשים שמסביב לבלה.

יענקלה, בעלה, שהיה כל השנים לצידה וחי בצילה, תמיד דאג לה, ממשיך עכשיו במה שעשה כל חיו, לעבוד בשירות המלכה. יענקלה אומר “עוד רגע הוא היה כספת לזיכרונות האבודים של בלה, יהיה הוכחה שהיו הדברים.”  אהבתו והמסירות שלו לבלה עוררו בי הערצה. יענקלה מטפל בבלה כאילו היתה ילדה קטנה וממשיך לדאוג שהיא תישאר אותה בלה של האופרה. הוא דואג לגאוותה ומסתיר מכולם את מחלתה. בסתר הוא כותב לה מכתבים, לבלה שהיתה שלו לפני השיטיון.

נעמי, הבת היחידה שנושאת על הכתפיים את צלב הציפיות, האהבה, הדאגה, נעמי נולדה בגיל מבוגר לאחר התעקשות של אביה, כי בלה לא רצתה מחויבות, לה היתה מחויבות לשירה. נעמי ברחה עד ארה”ב ניו יורק. נעמי הילדה הטובה, השקטה מתפללת שאמה תכיר אותה.

גליה, הרופאה הגריאטרית שמחפשת מזור לחוליה ומבינה שאי אפשר להחלים מהמחלה, אלא להאט אותה. גליה עסוקה בחרדה קיומית, “עוד כמה זמן ייקח עד שאשב מול גליה אחת כמוני וידברו מעל לראשי?”

 באחד הביקורים של בלה במרפאה אומרת לה בלה ספק מתוך שיטיון ספק מתוך רגעי הערות משפט שגורם לגליה לחשוב על עצמה. מזכיר לה מה חשוב בחיים.

גם המחשבות של חברותיה של בלה אינן נסתרות מהקורא, מהן אנחנו לומדים כיצד זה לחיות לצד האשה השקועה בעצמה.

ובלה? הקורא הוא היחיד שנכנס לתודעה שלה, יודע על מה היא חושבת. מבין את הבלבול שלה.

כל הדמויות יחד מתחברות כמו אריג צבעוני לתאר את המחלה המפחידה. כל אחת מתארת צד אחר.

זכיתי בשתי נשים אהובות. חמותי, אשה יקרה שפעמים רבות שאלה אותי, “מה טוב יותר בזיקנה, לא לזכור או להיות חולה בגוף?” אני שהייתי צעירה ולא ראיתי חולי שיטיון אמרתי בביטחון שעדיף לו, לחולה, לחיות בשיכחה. הסביבה סובלת והוא לא. לצערי טעיתי.  אמי החורגת מאבדת את זיכרונה, כעת אני מבינה עד כמה המחלה הזו אכזרית לחולה שסובל ולמי שעומד מולו. היא אומנם מזהה אותי ושמחה לראותי, אך מתעקשת שאני איני הבת של בעלה ז”ל, אבא שלי. עצוב.

בנוסף לדמעות ולרגשות עזים שחוויתי במהלך הקריאה, הספר מעלה נושאים כואבים, הבדידות של מי שנשאר לצד החולה, אין חברים. אין עם מי לחלוק. ילדים שהוריהם הופכים לתינוקות.

מה קורה למי ששוכח. מה קורה לאהובים שלידו, מה קורה לרופא שרוצה לעזור, לתקן.

לא ידעתי על מי לחמול, על הבעל האוהב, על הבת שחיפשה אהבה כל חייה, על השכנות, החברות או על הרופאה שמייצגת את כל אחד מאיתינו.

התנדנדתי בחמלה בין הדמויות. לרגע הזדהיתי עם יענקלה הבעל, לאחריו יכולתי לחוש את נעמי הבת ואת החברות. החרדות של גילה הרופאה איימו עלי ובעיקר חששתי להפוך לבלה שאינה יודעת ואינה זוכרת.

הספר מספר סיפור אנושי כואב הכתוב ברגישות ובהומור. כן. יש בו הרבה הומר וחיוך. ההומור שבו גורם לו, לספר, להיות לא מעיק.

עוד מילה על העטיפה המדהימה של הספר. הדמות שבכריכה היא מציאותית ומחוברת לצמה הכסופה.(חמותה של אוריין צ’פלין) את העטיפה צילמה בכישרון רב, שונית פלקו-זריצקי.

ממליצה בחום רב, אל תוותרו.

 

משהו קורה לבלה, אוריין צ’פלין

עורך, יואב רוזן

ספרית הפועלים, 2023

תגובות בפייסבוק

החבל, ספרו המטריד של סטפן אאוס דם זיפן

“החבל” הוא משל ראליסטי בעל סממני פנטזיה ואימה על החברה.

משל על אובססיה שמובילה להרס. משל על רוע החבוי בבני אדם.

בכפר קטן עם מעט אנשים, במקום לא ידוע ואף בזמן לא ידוע חיים בשלווה איכרים. חייהם שקטים ונדמה כי דבר לא יפר את שלוותם ושיגרתם. אלא שערב אחד מטייל לו ברנהרד לאורך היער, בקצה היער הוא מגלה חבל כמו נחש  מונח  על העשבים. ברנהרד חושב שהחבל נשכח עלי ידי אחד האיכרים או שהילדים הישארו אותו לאחר משחקם. בדיקת החבל מעוררת בו התפעלות “חבל כזה לא היה לאף אחד בכפר, למי הוא שייך?”. למחרת הוא ממהר אל מקום החבל כולו מלא בסקרנות, שם הוא מוצא את האיכרים מתגודדים ומסתודדים סביב החבל. הם מנסים לגלות למה מחובר החבל ולהפתעתם הם מגלים שהחבל נמתח אל תוך היער.

שלושה יוצאים לבדוק, חוזרים ומספרים שחזיר בר התנפל עליהם. למחרת יוצאים כל הגברים של הכפר אל היער, יציאתם מתוארת כאילו הם יוצאים למלחמה. נפרדים מנשותיהם מהילדים. המסע אל היער הוא מסע אל עצמם ואל גבריותם הראשיתית. הם אינם חוזרים לנשותיהם כפי שהבטיחו, שכחו מהנשים והילדים והפכו לעסוקים באופן כפייתי לחבל.

החבל חילץ אותם משעמום, כאילו הציב בפניהם חידה, אתגר. בינתיים ביער הם צדים, שומרים על החבל.

מגלים מרחוק כפר. כפר נטוש, כפר רפאים, אחד מהם ממליץ להיכנס ולקחת, הם מתנגדים והוא מסביר שכיוון שהכל נטוש ממילא זה יהרס.והם הורסים.

הנשים שנותרו מאחור מחכות, סיגלו לעצמן דפוסי ציפייה.לאחר ימי צפייה הן מחליטות לפעול.

והחבל?  נח במקומו כמו ביום הראשון חסר חשיבות וייחוד. אינו מבין מה המהומה סביבו.

המורה מעודד אותם להמשיך למטרה, אסור להם לחזור לכפר בלי שהשיגו את המטרה. והם ממשיכים, אינם מרפים, מזמן איבדו את צלם האנוש שלהם עד שהם מגיעים לנקודה שבה מחכה להם ולקורא הפתעה.

“החבל” הזכיר לי את “בעל זבוב” שבו חבורת נערים ללא נשים משילה מעליה את תובנות החברה והופכים ליצריים ופראיים.

בתחילת הספר נזכר ברנהרד במשפט  שאביו אמר לו ״ השיבולים הן כמו האושר, כשהאושר נעשה גדול מדי, הוא הופך לסבל.״

ואכן, השיגרה והשלווה המאושרת גרמה להם לצאת ממנה והפכה את חייהם לסבל.

הספר מהלך על חבל דק בין פנטסיה מציאות ובעיקר אימה, יער אפל, חיות מאיימות, תיאורים חשוכים כמעט כמו האגדות של האחים גרים. החבל הוא סמל לחידת יצר האדם. האם יוביל אותם להצלחה, להרמוניה חברתית או לכאוס. “החבל” שואל את השאלה הפילוסופית מה קורה לגברים שנוטשים את הצוויליזציה ונקלעים למעבי היער.

ספר צנום הכתוב בדחיסות רבה ובקצב מהיר. אי אפשר להניח אותו והוא נקרא בשטף. למרות התחושות הקשות שהיו לי במהלך הקריאה לא יכולתי הניח אותו. בתוך הפרקים הקצרים מקופלים רעיונות רבים, מהי אחריות, כיצד קבוצה מתפקדת בתנאים שאינם רגילים לחיות. מה קורה כשהם מאבדים שליטה. מה קורה לגברים שנמצאים ביער ללא נשים.

ספר מטריד משעורר מחשבות רבות.

ממליצה.

החבל, סטפן אאוס דם זיפן

מגרמנית, אברהם קנטור

ספרית הפועלים, 2023

תגובות בפייסבוק

הו מאמה של תמי בצלאלי ולאיבוד של יפתח אלוני התארחו אצלנו בסלון

בוקר של חוויה ספרותית רוחנית מלווה בהומור.

איזה בוקר מפעים ומקסים, כמה צחקנו, התענגנו החכמנו.

תמי בצלאלי ויפתח אלוני ישבו מולנו והיפנטו אותנו. המילים שלהם גרמו לנו ללכת קצת לאיבוד, תמי סיפרה שהבן שלה חשב שאיבוד הוא מקום. “איפה המפתחות?” שאלה פעם והבן שלה ענה “אולי הם באיבוד.”

אנחנו הלכנו לאיבוד במובן הטוב, טיילנו עם המחשבות של יפתח אלוני, חזרנו למחסן של הו מאמה ,צחקנו ולמדנו בוזמנית.

בוזמנית זו מילה שפותחת את ספרה החדש של תמי בצלאלי “הו מאמה” שיצא לאור בהוצאת אפיק של יפתח אלוני.

תמי סיפרה לנו שהיא תמיד חיה בתחושה של בוזמניות. גם נמוך וגם גבוה. בכלל שפת האם שלה לא היתה עברית, הוריה דיברו בבית אנגלית ורק בגיל הגן היא למדה לדבר עברית, לכן היא חושבת שהשפה שלה אינה גבוהה. יפתח השתלב בדבריה וסיפר על משמעות המילים ובעיקר על הגדרתן. לדעתו המילים וההגדרות מקלקלות.

דמותה של פלורה מורכבת מכמה דמויות של דודותיה שמהן שאבה השראה. היא רצתה לתת להן מקום.

הרעיון לספר נבע מכך שהיא רצתה לכתוב ספר ילדים שבו היא תעשה מה שהיא רוצה, לא מה שאומרים לה “למה המלך למעלה, למה מסתכל כך?” אז לפעמים היא ציירה את העיניים כמו המונה ליזה. ואז היא התחילה לכתוב את סיפור הלונים, הנכדים שלה אהבו והיא לא הצליחה להמשיך. כשהספר “תישארי” היה בעריכה היא התחילה לכתוב את הו מאמה ושילבה בו את סיפור הלונים.

תמי ויפתח דיברו על אומנות. תמי טענה שהאומנות מיותרת, אבל אי אפשר בלעדיה, היא תמיד ציירה מבלי להתבונן באוביקט, כשסיימה ציור הבינה שיש בה ידע ממקומות אחרים. ובכלל אמרה בחיוך דק, “איך אני יכולה לצייר אנשים מלמעלה או אותי מאחור?”

יפתח אמר שהאומנות היא להט. הוא סיפר על ספרו “לאיבוד” ספר מפגשים עם אנשים מרתקים, ספר שאינו דוקומנטרי אך נשען על הזיכרונות של המפגשים.

הבוזמניות של תמי משך אותו, הכאן והעכשיו שאנחנו מדברים עליו, זה למעשה הרבה מקומות. מכאן הפליג יפתח וסיפר על דמיון ומשמעותו, על האומנות על המציאות ובעיקר על הספרות והוצאת הספרים לאור.

תמי ויפתח דיברו ושילבו את נושאי השיחה האחד בדברי השנייה באופן מרתק והרמוני ממש בוזמניות.

גם אנחנו הרגשנו בו זמנית, בו זמנית במציאות ובו זמנית מרחפים על כנפי הדמיון וגם קצת הולכים לאיבוד.

זה היה בוקר מפעים ומרומם רוח. בוקר שבו התנתקנו מהכל. ישבנו ארבעים אנשים, בעיקר נשים מרותקים לשנינות, לחוש ההומור ולחוכמה של תמי ולסיפורים המרתקים של יפתח.

תמי מצחיקה אותנו

אי אפשר היה בלי לשאול את תמי על תוכנית הטלוויזיה “מתחילים מאפס” שבה היא ושרה גרוס כיכבו.
“ספרי משהו צהוב” דחקתי בה. “מה צהוב? העטיפה של הו מאמה מספיק צהובה לך?”

תודה לך תמי, שריגשת אותנו כל כך, הקסמת אותנו באישיות המיוחדת שלך בחוכמה וברגישות.

תודה לך יפתח על החוכמה הרבה שהבאת לנו, על המפגשים המענינים עם אנשים מיוחדים.

תמי מצפים למפגש נוסף איתך, מאחלים לנו ספר נוסף משלך. יפתח מצפים לשמוע על מסעות נוספים שלך ומאחלים לנו עוד הרבה ספרים בהוצאתך.

למי שלא קרא עדיין את הו מאמה, ממליצה לקרוא  כאן מה חשבתי עליו ולרוץ מהר מהר לקרוא.

תודה לחברותי, חסידה ועליזה על הצילומים.

מזמינה אתכם לשיחה עם תמי בצלאלי על ספרה בחנות הספרים הקסומה והמדהימה רידינג.

תגובות בפייסבוק

מזל יתומה, ספרה המיוחד של גלית דהן קרליבך

הספר “מזל יתומה” חטף אותי.

מזמן לא קראתי ספר שלא יכולתי לעזוב, רק חשבתי מתי אחזור הביתה ואמשיך לקרוא. הספר “מזל יתומה” הצליח במה שספרים אחרים לא. הצליח להחזיר לי בימים אלו, את הרצון לשקוע בין הדפים והמילים וללכת לאיבוד. לא שספרים אחרים לא עשו זאת, אבל “מזל יתומה” ממש חטף אותי לקריאה, סחף אותי איתו לבריכה של ליפתא.

אז מה היה בו שהצליח כל כך להפנט אותי ולהרעיד את ליבי? התשובה היא דמות הגיבורה, והכתיבה של גלית דהן קרליבך. דמותה של אביטל היא דמות שכל כך קל להתאהב בה, היא נכנסת אל חדרי הלב ומתיישבת בהם. היא מחפשת אהבה באנשים שסביבה ומוצאת אותו אצל הקורא.

גם אני, כמו הגיבורה התייתמתי בגיל צעיר(לא כמו בגילה של אביטל)  וגם אני אהבתי את דמות היתומים בספרות, אוליבר טוויסט היה חבר דמיוני שלי, סינדרלה היא מושא הערצתי עד היום.

 אביטל הילדה הנטושה, שנולדה לאם זונה, כך מכנים אותה הוריה של האם  שמתה בלידתה. אביטל היפיפייה בעלת השיער האדמוני, שהזכיר לי את הציורים של קלימט, אביטל שגרה בליפתא ומכירה כל פינה וכל אבן, אביטל הנערה קטנת הקומה 155 סמ’ של מרץ ואנרגיה. אביטל שקוראת ספרים ובטוחה שהיא חיה בתוך עלילת דיויד קופרפילד או עלובי החיים, ומשוכנעת שאביה אותו היא מכנה ליר, על שם המלך של שייקספיר יגיע ויוציא אותה אל הארמון.

אביטל מתחבאת במנזר במרימ’ס ומחכה שאנשי החוק יבואו לתפוס אותה על רצח של שני אנשים, רמון ואחיטוב. עד שהם יגיעו היא כותבת מכתב לשופט, לעובדי הרווחה, לעובדים הסוציאליים, שעתידים לשפוט אותה. “כדי לספר לכם איך רצחתי את רמון, אני צריכה לספר איך חיסלתי את אחיטוב. וכדי לספר איך חיסלתי את אחיטוב,אני מוכרחה לספר קודם כול איך הרגתי את אמא שלי.”

יש הרבה מזלות, מזל אריה ,דגים, מזל טוב, ויש מזל יתמות, גיבורת הספר אינה היתומה של שלום עליכם ואינה אומרת “אשראי יתום אני”. להיפך היתמות הביאה עליה סבל, בדיוק כמו כל יתומי הספרים שהיא קוראת, דיויד קופרפילד, אוליבר טויסט, קוזט, בילבי. אביטל יודעת שהסיום הטוב הוא רק בספרים ״הספרים הם שקרנים. לספרים מותר. מי שכתב את הספרים ידע שהוא משקר וגם מי שקרא אותם ידע שהם משקרים״. היא בניגוד לסופרים כותבת את האמת, אינה משקרת. ולפני שמישהו ירים גבה ויתהה כיצד היא נערת האשפה בקיאה בספרות היא אומרת ״כאילו שיתומה. לא יכולה ללכת לספרייה ולסתום את החורים בהשכלה שלה בכמה מדפים.״

אמה של אביטל מתה בלידתה, היא גדלה בליפתא אצל סבה וסבתה המזוויעים, שיכורים שניצלו אותה,כספית ומינית.

“הם פחדו מהמתים ומהרוחות שלהם שהגיעו לליפתא בלילות, והיה להם ממה לפחד: שהרוחות ילשינו ויגידו לאמא על כל הפעמים שהם השאירו אותי לישון רעבה, ועל זה שלקחו את כל הכסף של הרווחה בשביל הערק שלהם, ועל הפרלמנט של סבא שהיה מגיע בלילות”. אביטל בורחת מהם לרחוב, למשפחה אומנת, לפנימייה, למנזר. בכל מקום היא מרגישה שאינה שייכת ומנוצלת. עד שיום אחד כמו באגדות ובספרים שהיא קראה, מגיע איש מבוגר לבוש בהידור ומציע לה חסות, בית וכסף. אביטל החשדנית חוששת שגם לו יש מטרה. ומכאן הופך הספר למעין ספר מתח.

אביטל מגוללת את סיפור חייה ומתמקדת בתקופה שבין הסכם אוסלו לאינתיפאדה השנייה. המקומות שבהן היא נמצאת הם הנמוכים ביותר, ליפתא הענייה, פנימיות ומשפחות אומנה מזוויעות.

אביטל מחפשת את אביה, ליר כמו שהיא מכנה אותו ומוצאת אותו בכל דמות של גבר הניצב מולו.

גלית דהן קרליבק הצליחה לברוא דמות ייחודית, דמות מרתקת שכותבת בשפה רגישה את חייה. דמות בעלת יכולות ניתוח פסיכולוגי של מצבים ושל דמויות. השפה הקולחת שלה, המתובלת בין שפה נמוכה ,שפת רחוב לשפה גבוהה יוצרת אמינות וקירבה לדמות הנפלאה. הבקיאות שלה בספרות ובספרים גורמת לה להבין את הסביבה שבה היא גדלה. היא נותנת לכל דמות כינויי ושם חדש.כינויים שהפתיעו אותי ונראו לי רעננים. אביה הוא המלך ליר, סבה וסבתה “קצין המודיעין והזרוע הצבאית”; ובעל החנות בעל הרגל האחת שאיתו היא מתיידדת הוא “אחאב” הקפטן.

הספר נע בין שתי סוגות ספרותיות, האחת מתח, כבר בפתיחה אנחנו סקרנים לדעת מה הסיבה שהיא גרמה למותם של שני אנשים, מדוע היא מסתתרת במנזר ולמה היא  כותבת לשופט. סוגה זו מחזיקה אותנו במתח, בכל פעם אביטל מזכירה ״ אני חייבת לספר כדי שתבינו מה שקרה. סבלנות להכל אני אגיע בסוף.”  הסוגה השנייה היא סיפור ההתבגרות של אביטל. שתי  הסוגות שזורות זו בזו.

הספרים והדמויות מהספרים, בעיקר יתומי הספרות הם אלו שמצילים את נשמתה ונותנים לה תקוה. ולא רק לגיבורה הם נותנים תקוה, אלא גם לקורא. הקורא מחפש אף הוא צד אופטימי בחיים, מחפש סיום טוב כמו באגדות ובספרים. האם סיפורה של אביטל יסתיים בהפי אנד כמו באגדות, או יסתיים כמו המציאות? את זה תצטרכו לגלות. אני סקרנית לדעת מה אתם חושבים על הסיום.

הקריאה היתה עבורי קריאה מהנה מלאת הזדהות וחמלה לדמות הראשית. נשבתי בכתיבה של גלית דהן קרליבך, כתיבה קולחת ורעננה. ומעל לכל נושא הספר, יתמות של נערת אשפתות חכמה עם ביטויים ועין ביקורתית. דמות אמינה שלמרות העבר וחייה אינה מאבדת תקווה.

ממליצה בחום רב.

מזל יתומה, גלית דהן קרליבך

אחוזת בית, 2023

תגובות בפייסבוק

לאיבוד, מסע מופלא של יפתח אלוני

“לאיבוד” הוא ספר מסע אחר, מסע בעולם, מסע אל אנשים, ומסע אל הלב.

זהו מסע קסמים שיעביר אותנו ממציאות אחת לאחרת.

אני אוהבת לטייל. לא אכפת לי לאן, העיקר שאהיה במקום חדש, אחר, שהעיניים יגמעו בתאווה את כל מה שנע מולם. ללכת לאיבוד אני לא אוהבת, בלשון המעטה.

הספר “לאיבוד” הגיע אלי באמצע הקורונה. הכריכה שבה מופיעה מפת העולם הכניסה אותי לדיכאון, כיוון שלא יכולתי לנסוע, ונסיעות מתוכננות בוטלו. כך נקבר לו הספר בערמה.

עכשיו התפניתי לטייל עם יפתח אלוני ואולי ללכת לאיבוד.

בזכותו הגעתי למחוזות מופלאים. הרגשתי כמו בימי ילדותי לפני עידן הטלוויזיה והמדיה, תקופה שבה הספרים והסיפורים על ארצות רחוקות ומגלי עולם הילכו עלי קסם.

בשפה ציורית וקולחת לקח אותי יפתח למסע מרתק והפגיש אותי עם אנשים, שלו אני הייתי עומדת מולם הייתי נאלמת.

איני טיפוס קנאי, לצערי בקריאת הספר התגנב רגש הקנאה אלי, קנאתי ביפתח שהגיע למקומות רחוקים כמו איקאלואיט, נפגש עם הדלי למה ושוחח איתו.  נכון לקנא?

הכתיבה הקולחת של סיפורי המסע יוצרת תחושה כאילו גם אנחנו נמצאים במסע, מטפסים על האוורסט עם 12חברי  כפר תקוה, כפר לאנשים עם צרכים מיוחדים. טראק ש”נתפר” עבורם, כמו טיול אחרי צבא, אחרי 12 יום הם מתקרבים לבייס קמפ של האוורסט, כל פסיעה נדמת כהתרחקות. הם לא מגיעים ליעד שתכננו, אבל ״כאן הבייס קאמפ שלנו, כל אחד והאוורסט שלו״ אומר יפתח , אחד המשפטים המרגשים של הספר.

יפתח הביא אותי  לגבון. לגבון הוא הגיע  כארכיטקט טעון ברעיונות מרקסיסטים על אחווה בין שחורים ללבנים, על ריפוי העיוות של הקולוניאליזם, הוא חשב שיוכל לחבר בין חזון למעשה. אלא שבגבון הוא פוגש את קינג עומאר, נשיא המדינה שאותו הוא מכנה גאון של התבוננות, רטוריקן בחסד ואיש רב סתירות. הוא מקיים איתו שיחה פילוסופית על אהבת העם, סילוק הפחד, עריצות האדם הלבן מול האפריקאי. מופתע מתשובותיו המהירות והחכמות, מהידע שלו על תרבויות העולם.

״ בשביל עם שהיה תחת שלטונו של האדם הלבן ושההיסטוריה שלו היא עבדות, עומאר בונגו הוא החופש״

“מי שלא יודע להרכין ראש מאבד אותו.״

מול המפגש עם העריץ של גבון המשוכנע שהוא מיטיב עם עמו, עומדת דמותו המנוגדת  של הדלהי למה, איש עדין וצחקן, חכם שיודע להכיל ומנסה לקרב לבבות.

יפתח מעיז לשאול אותו שאלות אמיצות ולקבל תשובות נבונות.

״מי כמוכם יכול להבין את זה, שהגלות הכמעט הנצחית ,אפשרה לתרבות היהודית להישמר ולהוות סמל של אי אלימות שלכם״

״כל אלימות יוצרת אלימות.״ בשיחה הדלאי למה אמר דברים שהפחידו אותי וערערו את מחשבותי.

״האנושות אינה מסוגלת להתקיים ללא סמלים ומיתוסים, אף שרובם שקריים, זו סכנה שהמיתוסים ישתלטו עליכם ואז תהיו שעיר לעזאזל.״

המפגש של יפתח עם נורית זרחי הרעיד אותי מהתרגשות. שיחה מעניינת, שיחה שבה עולות מחשבות פילוסופיות על בית,״ הבית שלך הופך להיות מוזיאון של עצמך״ על המוות, על תשוקה, והיא גם קוראת לו בקפה.

פגישה עם עדינה בר שלום ביתו של הרב עובדיה. אשה חכמה ומנהיגה רוחנית בזכות עצמה.עדינה מגלה לו על הלב שבלב, “לא זה הפועם תחת המעיל, אלא זה המניע אותך לעשות טוב.” שיחה על יצר הרע, על אהבה מול שידוך, ״לא להתנגד לזיווג, להאמין שזו הדרך לחירות, לאפשרויות קיום המצוות״ על כך שאשה אינה חייבת ללדת עשרה ילדים, הוצאת זרע לבטלה חל על הגברים ולא על הנשים.

הספר “לאיבוד” גרם לי ללכת לאיבוד מעצמי וללכת לאיבוד אל עצמי. הקריאה בו היא תענוג נפלא. קריאה שהשרתה עלי רוגע וקסם. ספר שגדוש בטבע ובאנשים מרתקים.

בתחילת הספר אומר לנו יפתח אלוני “אינני מתחייב לעובדות, להתרחשויות, למקומות או לדיאלוגים, אלא לרוח הדברים – כך הם נחקקו בזיכרוני.”

ואני מתחייבת לכך שהמסע המופלא הזה יהיה עבורכם הנאה בלתי נשכחת.

תודה יפתח שלקחת אולי למקומות מרתקים והפגשת אותי עם הטבע והאנשים המופלאים.

יפתח אלוני, יליד קיבוץ גבולות,  הוא סופרמשורר ואדריכל ישראלי; מייסד ועורך ראשי של “פרויקט הסיפור הקצר – מעבורת”. מייסד ועורך של “אפיק – ספרות ישראלית“.

לאיבוד, יפתח אלוני

עורך, יחיאל צבן

הוצאת אפיק,2021

תגובות בפייסבוק

אימהות עם עגלות, ספרה המפתיע של תמר סנדלר גורן

אימהות עם עגלות של תמר סנדלר גורן  הוא ספר אחר ושונה.

וידוי נאות. כשילדיי היו קטנים, בעגלות וקצת מחוץ לעגלות, שנאתי ללכת איתם לגינות השעשועים. לגינה הם הלכו עם המטפלת. ביום הפנוי שלה הם הלכו איתי  למוזיאון, לשוק, לטיולים ברחובות ועוד. את תמר גורן סנדלר הכרתי, כשנולדה לה בתה הבכורה, שאף זכתה ממני לשמיכות מרהיבות. את הגינה המדוברת שבספר אני מכירה. זכיתי ללוות מרחוק את ההריון  של הספר ואת ההריון של בנה השלישי, קצת יותר מקרוב.

היתה בי סקרנות לקרוא. אולי מציצנות, אולי השלמת החסר.

 ספר מפתיע, הרגשתי בקריאה כאילו אני מכניסה יד לערמת ממתקים ולא יודעת איזו סוכריה תעלה בידי.

זה אינו ספר עם עלילה. מי שמחפש עלילה, או מתח הוא לא ימצא. מה שכן, יש בו הרבה קונפליקטים, קטנים וגדולים שמרכיבים את החיים ולא תמיד נאמרים או נכתבים שחור על גבי לבן.

תמר סנדלר גורן כותבת באומץ על החיים. היא מעיזה לומר ולבטא מחשבות והרהורים על החיים. היא מפרקת את האימהות למולקולות, שבעזרתן מראה לנו ממה עשויים חיי המשפחה.

פתיחת הספר שבו היא מתארת אותה מטפסת על עץ בגינה הציבורית, כדי להוריד מהצמרת את הכדור של ילדיה מבטאת את  מהות הספר. שם למעלה בין ענפי הצמרת היא רואה את החיים למטה. ההתבוננות  מלמעלה מגלה לה שהחיים  נראים אחרת. התיאור מהצמרת הוא מבפנים החוצה, ממנה אל הגינה, אל המרחב, מבט מלמעלה. כך גם מבנה הספר, התבוננות פנימה. התבוננות עליה, שיחות הנשים בגינה הן החוץ.

כולנו חושבים שלשבת בגינה עם נשים נוספות, עם עגלות וילדים זה הדבר המשעמם ביותר. “לא רק גברים חושבים על נשים ועל אימהות כעל דבר משעמם, זה כבר זלג אלינו, שכנעו אותנו שאנחנו לא מעניינות,” כך מגלות לעצמן הנשים בגינה.

תמר צותתה לנשים בגינה השכונתית. שמעה את כל מה שעל ליבן. שיחות שמעלות חיוך, השיחות נאמרו באופן ספונטני, ללא כרונולוגיה. הן מדברות על הכל, הן מעבירות ביקורת נוקבת על הגברים ובעיקר על הבעלים, כעסים על בעלים שאינם עוזרים ומתחמקים.

על משכורת ושכר הולם לנשים מול גברים. על סקס של לפני הלידה ואחרי הלידה, על צער הגוף שהשתנה, על קנאה באם טרייה שנראית כאילו יצאה מפרסומת בעיתון.

כמו שציינתי הספר הוא התבוננות פנימה והחוצה. בעקבות השיחות תמר מתבוננת פנימה אל עצמה וכאן הופך הספר לממואר אישי.

לא רק על הנשים בגינה היא כותבת, היא מספרת על עצמה, הרי גם היא אמא שמגיעה לגינה, גם לה משפחה ושושלת.

תמר מספרת על משפחתה, הוריה של אביה שבאמריקה שגרים בבית יפיפה, שבו כל חדר צבוע בצבע אחר, ויש בו כלי חרסינה, חדר משפחה. משפחה מלכותית.  הסבתא השנייה, אמא של אמה  שונה, נטולת לק ללא בגדי מעצבים, אשה שקטה.

היא מספרת על עצמה ועל משפחתה הגרעינית עם אחיותיה, מתארת סיטואציות אישיות מילדותה מול האם, ובכך מראה את שרשרת האימהות הדורית, סבתא, אמא שלה, היא עצמה כאם וילדיה.

הספר הוא ארספואטיקה, תמר מתארת את תהליך הכתיבה, את ההתלבטות מה לכתוב ובמה להתחיל, ובעיקר את הקושי בלמצוא זמן כתיבה ומקום שקט, ומגלה את השקט בחדר השירותים.

כאם שכמעט לא שמעה שיחות גינה וחיה בדור שלא גילה פתיחות, התענגתי על השיחות שבגינה. השיחות היו מציצנות עבורי, הסתקרנתי לשמוע על מה הן מדברות.

המחקר הקטן שעשיתי תוך כדי קריאה, הראה לי שהמחשבות הן אותן המחשבות, רק שלאימהות של הדור הנוכחי, יש אומץ יותר להביע אותן ובנוסף הן בעלות עוצמה מיגדרית. כשאני הייתי אמא לילדים קטנים היה איסור לדבר רע על האימהות, האימהות היתה קדושה, אין אמא עייפה, אין אמא ששונאת גינה, או ימי הולדת או הליכה לחוגים. להגיד את זה, זה היה כמו להגיד “אני אמא לא טובה,” שמחתי על דור האימהות החדש שמדברות בפתיחות על כל מחשבה, שמגלות, שהן שונאות ללכת לימי הולדת של ילדים אחרים, שונאות את התחרות בין האימהות.

אהבתי את הכתיבה הכנה והחכמה, את  הזיכרונות שהיא מעלה על הסתרות, או שקרים קטנים ששיקרה לאמה, הערכתי את התגובות של אמה. את מערכת היחסים עם אחיותיה. ויש גם סודות במשפחה.

“אמהות עם עגלות” הוא ספר חכם שמעודד התבוננות כנה ואמיתית על חיי האימהות.

״ האימהות ,גזלנית זמן. החברות, בעיקר עם עגלות, מבינות, סלחניות יותר.״

״ לא מפריע לך השומן, מפריע לך שהשתנית. מפריע לך שלא משנה מה תעשי, לא תוכלי לברוח מהעובדה שאת אמא, וגם אם תגידי לעצמך שזה שילדת לא משנה כלום, ואת אותו בן אדם שהיית קודם, בסופו של דבר, את לא יכולה להסתתר מזה. ילדת והגוף שלך יודע.״

או כמו שחמותי אמרה לי ״ אמא זה לכל החיים.” וכמה שהיא צדקה.

ממליצה בחום לאימהות עם עגלות של ילדים, או עגלות של נכדים ולאבות לקרוא את הספר החכם, השנון והמיוחד הזה.

ספר אחר, שונה.

תמר היא  אמא לשלושה ילדים שניים שהיו בעגלות ואחד שעדיין בעגלה ובגינת המשחקים.תמר למדה בלט “באקדמיה לבלט במנהטן” רקדה בלהקות ורוקדת בבלט הישראלי.

תודה לך תמר היקרה שבזכות ספרך זכיתי לשוב להיות אמא לילדים קטנים ובעיקר על כך שהצלחת לגרום לי לחיוך.

אימהות עם עגלות,תמר סנדלר גורן

עריכה, אוריאל קון

הוצאת תשע נשמות, 2023

תגובות בפייסבוק