הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
אימהות עם עגלות, ספרה המפתיע של תמר סנדלר גורן
אימהות עם עגלות של תמר סנדלר גורן הוא ספר אחר ושונה.
וידוי נאות. כשילדיי היו קטנים, בעגלות וקצת מחוץ לעגלות, שנאתי ללכת איתם לגינות השעשועים. לגינה הם הלכו עם המטפלת. ביום הפנוי שלה הם הלכו איתי למוזיאון, לשוק, לטיולים ברחובות ועוד. את תמר גורן סנדלר הכרתי, כשנולדה לה בתה הבכורה, שאף זכתה ממני לשמיכות מרהיבות. את הגינה המדוברת שבספר אני מכירה. זכיתי ללוות מרחוק את ההריון של הספר ואת ההריון של בנה השלישי, קצת יותר מקרוב.
היתה בי סקרנות לקרוא. אולי מציצנות, אולי השלמת החסר.
ספר מפתיע, הרגשתי בקריאה כאילו אני מכניסה יד לערמת ממתקים ולא יודעת איזו סוכריה תעלה בידי.
זה אינו ספר עם עלילה. מי שמחפש עלילה, או מתח הוא לא ימצא. מה שכן, יש בו הרבה קונפליקטים, קטנים וגדולים שמרכיבים את החיים ולא תמיד נאמרים או נכתבים שחור על גבי לבן.
תמר סנדלר גורן כותבת באומץ על החיים. היא מעיזה לומר ולבטא מחשבות והרהורים על החיים. היא מפרקת את האימהות למולקולות, שבעזרתן מראה לנו ממה עשויים חיי המשפחה.
פתיחת הספר שבו היא מתארת אותה מטפסת על עץ בגינה הציבורית, כדי להוריד מהצמרת את הכדור של ילדיה מבטאת את מהות הספר. שם למעלה בין ענפי הצמרת היא רואה את החיים למטה. ההתבוננות מלמעלה מגלה לה שהחיים נראים אחרת. התיאור מהצמרת הוא מבפנים החוצה, ממנה אל הגינה, אל המרחב, מבט מלמעלה. כך גם מבנה הספר, התבוננות פנימה. התבוננות עליה, שיחות הנשים בגינה הן החוץ.
כולנו חושבים שלשבת בגינה עם נשים נוספות, עם עגלות וילדים זה הדבר המשעמם ביותר. “לא רק גברים חושבים על נשים ועל אימהות כעל דבר משעמם, זה כבר זלג אלינו, שכנעו אותנו שאנחנו לא מעניינות,” כך מגלות לעצמן הנשים בגינה.
תמר צותתה לנשים בגינה השכונתית. שמעה את כל מה שעל ליבן. שיחות שמעלות חיוך, השיחות נאמרו באופן ספונטני, ללא כרונולוגיה. הן מדברות על הכל, הן מעבירות ביקורת נוקבת על הגברים ובעיקר על הבעלים, כעסים על בעלים שאינם עוזרים ומתחמקים.
על משכורת ושכר הולם לנשים מול גברים. על סקס של לפני הלידה ואחרי הלידה, על צער הגוף שהשתנה, על קנאה באם טרייה שנראית כאילו יצאה מפרסומת בעיתון.
כמו שציינתי הספר הוא התבוננות פנימה והחוצה. בעקבות השיחות תמר מתבוננת פנימה אל עצמה וכאן הופך הספר לממואר אישי.
לא רק על הנשים בגינה היא כותבת, היא מספרת על עצמה, הרי גם היא אמא שמגיעה לגינה, גם לה משפחה ושושלת.
תמר מספרת על משפחתה, הוריה של אביה שבאמריקה שגרים בבית יפיפה, שבו כל חדר צבוע בצבע אחר, ויש בו כלי חרסינה, חדר משפחה. משפחה מלכותית. הסבתא השנייה, אמא של אמה שונה, נטולת לק ללא בגדי מעצבים, אשה שקטה.
היא מספרת על עצמה ועל משפחתה הגרעינית עם אחיותיה, מתארת סיטואציות אישיות מילדותה מול האם, ובכך מראה את שרשרת האימהות הדורית, סבתא, אמא שלה, היא עצמה כאם וילדיה.
הספר הוא ארספואטיקה, תמר מתארת את תהליך הכתיבה, את ההתלבטות מה לכתוב ובמה להתחיל, ובעיקר את הקושי בלמצוא זמן כתיבה ומקום שקט, ומגלה את השקט בחדר השירותים.
כאם שכמעט לא שמעה שיחות גינה וחיה בדור שלא גילה פתיחות, התענגתי על השיחות שבגינה. השיחות היו מציצנות עבורי, הסתקרנתי לשמוע על מה הן מדברות.
המחקר הקטן שעשיתי תוך כדי קריאה, הראה לי שהמחשבות הן אותן המחשבות, רק שלאימהות של הדור הנוכחי, יש אומץ יותר להביע אותן ובנוסף הן בעלות עוצמה מיגדרית. כשאני הייתי אמא לילדים קטנים היה איסור לדבר רע על האימהות, האימהות היתה קדושה, אין אמא עייפה, אין אמא ששונאת גינה, או ימי הולדת או הליכה לחוגים. להגיד את זה, זה היה כמו להגיד “אני אמא לא טובה,” שמחתי על דור האימהות החדש שמדברות בפתיחות על כל מחשבה, שמגלות, שהן שונאות ללכת לימי הולדת של ילדים אחרים, שונאות את התחרות בין האימהות.
אהבתי את הכתיבה הכנה והחכמה, את הזיכרונות שהיא מעלה על הסתרות, או שקרים קטנים ששיקרה לאמה, הערכתי את התגובות של אמה. את מערכת היחסים עם אחיותיה. ויש גם סודות במשפחה.
“אמהות עם עגלות” הוא ספר חכם שמעודד התבוננות כנה ואמיתית על חיי האימהות.
״ האימהות ,גזלנית זמן. החברות, בעיקר עם עגלות, מבינות, סלחניות יותר.״
״ לא מפריע לך השומן, מפריע לך שהשתנית. מפריע לך שלא משנה מה תעשי, לא תוכלי לברוח מהעובדה שאת אמא, וגם אם תגידי לעצמך שזה שילדת לא משנה כלום, ואת אותו בן אדם שהיית קודם, בסופו של דבר, את לא יכולה להסתתר מזה. ילדת והגוף שלך יודע.״
או כמו שחמותי אמרה לי ״ אמא זה לכל החיים.” וכמה שהיא צדקה.
ממליצה בחום לאימהות עם עגלות של ילדים, או עגלות של נכדים ולאבות לקרוא את הספר החכם, השנון והמיוחד הזה.
ספר אחר, שונה.
תמר היא אמא לשלושה ילדים שניים שהיו בעגלות ואחד שעדיין בעגלה ובגינת המשחקים.תמר למדה בלט “באקדמיה לבלט במנהטן” רקדה בלהקות ורוקדת בבלט הישראלי.
תודה לך תמר היקרה שבזכות ספרך זכיתי לשוב להיות אמא לילדים קטנים ובעיקר על כך שהצלחת לגרום לי לחיוך.