הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

מהתחלה – דויד גרוסמן

מייחלת ומתפללת לשיבת  החטופים, החיילים והמפונים לבתיהם בשלום.

תנחומים למשפחות השכולות

 ואיחולי החלמה לפצועים.

מזל טוב לדויד גרוסמן ליום הולדתו.

דויד גרוסמן חוגג היום יום הולדת ואני הקוראת האדוקה שלו מרשה לעצמי מעל דפי הבלוג לברך אותו למזל טוב. מאחלת לו בריאות והמשך כתיבה ומודה לו על כל שפע היצירה שהנחיל לנו.

המזל הטוב אינו רק שלו, אלא בעיקר שלנו הקוראים. יש להודות לו על היותו ועל כתיבתו.

לכבוד יום הולדתו החליטה הוצאת הספריה החדשה, הוצאת הבית שלו, להוציא לאור מחדש שני סיפורים בקובץ שנקרא “מהתחלה.”

שם הספר הזכיר לי משחק בילדותי, שבו היינו עוצרים ואומרים מהתחלה ומתחילים מחדש. לא פעם אני משתעשעת ברעיון מה היה קורה לו הייתי מתחילה מהתחלה. התשובה שלי תמיד היא שהיה קורה אותו הדבר.

ואחרי ההקדמה הארוכה הזו הקובץ נקרא כך, כדי להאיר ולסמן את גרעין הכתיבה שלו, את הניצוצות של הרעיונות והכתיבה, שהפכו לאור גדול ופנס מנחה בכתיבתו. הסיפורים האלו הם שלד יצירתו ורעיונותיו של גרוסמן, מכאן צמחה ההתחלה הספרותית.

בספר שני סיפורים ראשונים שכתב “חמורים” ו “רץ”

את הסיפורים קראתי בצעירותי כבוגרת החוג לספרות עברית באוניברסיטה. אז, בראשית שנות השמונים, גרוסמן פרץ לתודעה שלנו כסופר צעיר ומבטיח. ובמרחק של זמן הוא קיים את הבטחתו והפך לאחד הסופרים המשפיעים והיצירתיים בנוף ספרותינו.

הסיפור הראשון בספר הוא “חמורים” הראשון שכתב גרוסמן.

גיבור הסיפור, אמריקאי, אשר ערק מהצבא, כי ברח וסרב להמשיך להשתתף במלחמת וויטנאם. נעמי אהובתו  קוראת לו אגואיסט על כך ששש שנים הם יחד ולא הציע פעם אחת לחזור לאמריקה. אם יחזור לאמריקה עליו יהיה לעמוד למשפט צבאי על עריקות ולהיות בכלא. מאז הוא באירופה. בתחילת הסיפור לפני שמגיע לעיירה הוא סופר את מעט הכסף שנותר לו, כדי לקנות כמות לחם בלתי ההגיונית 12 ככרות, גם היעד שלו אינו ברור, מה שיוצר מתח שהולך וגואה. כל העלילה מתפתחת ומתכווננת לקראת מחשבות הגיבור בסיום. כל בקבוק שהוא פותח ולוגם לשכרה הוא, כדי להשכיח פרטים. והם עולים אחד אחד ו מכים בנפשו של הגיבור ובקורא אף הוא.

הוא משתכר ושורף בקוניאק את מחשבותיו על המלחמה וחושב על הסבל של נעמי. מה שמחזיק אותו הוא החמורים שאותם עתיד לשוב ולפגוש למחרת היום.

“ריח הלחם הטרי העלה במחשבתי את קפיצות השמחה של החמורים הרצים לקראתי. מעטים היצורים שהפגינו כלפי חיבה כנה ולבבית כזו בלי סיבוך והצטדקות.”

נראה כאילו הוא כמו החמור, נושא משא כבד של יחסיו עם נעמי, מרטין חברו, הבריחה שלו.

את הסיפור קראתי בנעורי. אני זוכרת שהתרשמתי מהכתיבה, והבעתי חוסר הבנה, לכך שהסופר בחר להרחיק את הדמויות והמקום מאיתנו. היום, בעיניים בוגרות, הקריאה מוכיחה לי, כי טוב עשה גרוסמן שהרחיק את הגיבור ואת מקום ההתרחשות ובכך הפך את הסיפור לאוניברסלי ונצחי.

הקריאה המחודשת בנובלה הפעימה אותי יותר. שמחתי למצוא בה את הרעיונות של דויד גרוסמן שהלכו והתפתחו מנקודת הנובלה עד לימנו. ושמחתי שדויד גרוסמן נשאר נאמן לשפתו, לכתיבה המדויקת ובעיקר לשמירת המתח. הקורא סקרן ומצפה בדריכות לסיום.

הסיפור השני “רץ” הוא סיפור פסיכולוגי. נפלא מבחינה ספרותית ומרתק בדמות הגיבור. בחור צעיר גומע מרחקים והם גם גומעים אותו. הוא כבר השתתף במאות מרוצים ותחרויות. הלילה הוא הרץ וקו הסיום יחד איתו, התוצאות קבועות מראש וידועות ולמרות זאת הוא ממשיך לרוץ.

הבחור הרץ רץ מעצמו, ממחשבותיו, מביתו, מהוריו, מנקישות המקלדת של אמו הסופרת. הוריו מכנים אותו אוטומט של ריצה, בעל כישורים שיכולים להפכו לרץ מושלם, והוא עד גיל 16 לא היה ספורטאי, להפך, נמנה על הילדים החלשים. תוך כדי ריצתו הוא מרגיש  שהוא מסתתר, משקר והם רוצים רק לעזור לו, נזכרים בו כילד. מודע לכך שהוריו רוצים בטובתו, רוצים להחזיר אליהם ואליו את הילד המוכשר, השנון, בעל חוש ההומור. כרגע הם רוצים לדעת מה הדבר שקרה לו ושממנו הוא בורח. ״ החיים בן הם מרוץ לטווח ארוך, ואתה יתכן שלא היטבת לחלק את הכוחות…וכמה טוב שיש הורים דואגים ומבינים”

הרץ, או הנמלט בעיניי, אינו יודע מה היעד שלו, הוא רץ בדיוק כמו מחשבותיו במוחו שרצות ומתרוצצות.

גמעתי את הסיפור  כמו הרץ, יכולתי לחוש  את נעליו נוקשות על האדמה, את נשימותיו ושמעתי את גלגלי מוחו  ומחשבותיו. ולא רק את מחשבותיו שמעתי, ראיתי את כל הנוף והעולם שבצדי הדרך, עולם שאולי ממנו בורח, עולם חיצוני המאיים עליו. החוץ והפנים מתמזגים יחד בנפשו. לפי תיאור קצב נשימות הגיבור, ניכר שגרוסמן הוא עצמו הרץ שיודע ומכיר את מהלכי הריצה.

הוא גומע מרחקים ומחשבות. בכתיבה מהפנטת ומשולבת גופים.  והוא מרחיק את עצמו ממנו ופונה לעצמו בגוף שלישי ועובר לגוף ראשון. הוא מדבר עם עצמו, מנחה אותו מה עליו לזכור ממראות הדרך, ואיך עליו להמשיך לרוץ ולקבוע מקצב.

הסיפור הקצר “רץ” הוא הגרעין לספריו שיבואו בהמשך, “אשה בורחת מבשורה” ו “מישהו לרוץ איתו.” הוא גם מתכתב עם הספר “בדידותו של הרץ למרחקים” ומקדים את ספרו של מורקמי “על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה.”

גרוסמן האיש והסופר הרגיש והמרגיש יודע ומכיר את נבכי הנפש של דמויותיו, לפעמים מספיק לו לתאר בצמצום את פעולות הגיבור, כמו הסיפור “חמורים”, לעיתים הוא נכנס לתודעת הגיבור ומעביר לקורא את מחשבותיו. גרוסמן בין הסופרים הבודדים שסומך על הקורא שיבין את רעיונותיו, הוא אינו צריך להסביר או לפרט. הוא יודע שהכל כטוב בין המילים, השורות, הפעולות והקורא ידע לפרש.

שוב, ברכות חמות לדויד גרוסמן ליום הולדתו ותודות רבות על יצירותיו המגוונות.

כבר הבנתם שאני ממליצה על הספר.

מהתחלה, דויד גרוסמן

הוצאת: הספריה החדשה, 2024

תגובות בפייסבוק

ופתאום בוקר – נעמה דעי

“ופתאום בוקר” שם מסקרן לספר, מה פתאום בוקר? הבוקר אינו בא פתאום, הבוקר תמיד קיים. אבל הבוקר המטאפורי של הדמויות שלו בא להן פתאום. פתאום נכנס רועי לחייה של עדן. אם לא היה מגיע כדייר לסבלט קצר בבניין שבו היא מתגוררת, ואם לא פתאום היה בנה מחליק על המעקה נופל ובוכה, ורועי היה יוצא לעזור לו, הוא לא היה מכיר אותה. סביר להניח שימיו בארץ היו מסתיימים והוא היה נעלם.

אני מקדימה את המאוחר.

“ופתאום בוקר” הוא רומן ראליסטי מדויק ועכשווי. רומן על משפחה ומערכות יחסים במשפחה, אבל בעיקר הוא רומן על חיפוש אחר אהבה ויותר מזה על הבנה.

עדן, מורה, אמא יחידנית המגדלת את טמיר בהסכם הורות משותף עם אביו, מאור. עדן וטמיר גרים בבית של סבתה עם מיקה, הדיירת שאותה היו צריכים להחליף, בינתיים מיקה נשארה, והם כבר שלוש שנים חיים כמשפחה.

מיקה השותפה אומרת עליה “יש את אלה שדופקים את המכונית ונוסעים הלאה כאילו לא קרה כלום ויש את אלה שמשאירים פתק ויש את עדן שתשאיר פתק ולא תישן כל הלילה מבושה.”

רועי, גר בארה”ב 16 שנים. כשעזב, משפחתו הבהירה לו שהוא לא קשור אליהם יותר. כשאמו נפטרה לא היה בלוויה ולא בשבעה ,אפילו לא סיפרו לו.  הוא מגיע כל שנה לבקר את אחותו התאומה הנמצאת במוסד. רועי הוא דמות התלוש אבל בעל שורשים. הוא אומנם מרגיש שהוא בא משום מקום וחוזר לשום מקום, אבל הנתק ממשפחתו מחזיר אותו תמיד אל השורשים שאותם ניסה לנתק.

ברור ששתי הנפשות המנוגדות זו לזו ייפגשו בבניין, היכן? בחדר המדרגות. רועי אפילו מהרהר שאנשים כמו עדן לא יוכלו להבין אנשים כמותו, רועי מעמיד אותה מולו. כל כך צפוי המסע שהם יעשו. הוא ינסה להתמודד עם צער הכאב של הניתוק מהמשפחה. היא תנסה לפתור את בעיית קיום האישי שלה, ותברר אלו חיים רצתה לחיות.

לרועי סוד מהעבר, נתק מהמשפחה, הקורא סקרן לדעת מה קרה ועל מה ועד שמגיעים לגילוי יש עוד סודות קטנים ושקרים והסתרות. ומעל לכל כאב. כאב הנתק מהמשפחה. רועי מצידו מקנא בעדן שמשפחתה ואפילו אבי בנה מעורבים בחייה ומהווים בעיניו חומת הגנה, מה שאצלו חסר. את המתכות ידע לחבר, אבל לא את החיים. אצלו כשרב עם אחיו הוא נאלץ לעזוב ולעבור לארה”ב, אצלה כשאביה רב עם אחיה, האם מבקשת שתבוא ותשכין שלום. לאט לאט אנו מגלים פרטים שנאספים לחבילה אחת ולרועי חבילה מאוד כבדה.

בכתיבה מיוחדת ורגישה מצליחה נעמה דעי להכניס אותנו לשני עולמות שונים אחד מהשני. מצליחה לגשר על פערי הדמויות שבניין אחד ישן חיבר ביניהם. לרגע נדמה היה לי שהבניין והדירות שבו הוא דמות בסיפור. הבניין הוא סמל לבית, סמל לבית שהיה או יכול היה להיות והוא הסמל שאליו צריך לכוון.

נעמה דעי כותבת על בית במובן הרגשי והסמלי, בית של כל אחת מהדמויות. בעלילה הסבוכה.

 מורגש עד כמה נעמה דעי אוהבת את הדמויות שלה, שתי דמויות שונות והפוכות זו מזה שנכנסות ללב, המשותף אצלן הוא הכמיהה לאהבה ולקשר רגשי. ביד מאומנת ובהבנה פסיכולוגית היא מנחה ומובילה את הדמויות יחד לאט לאט עד שהן מכילות אחת את השני.

זהו רומן ראליסטי, אפילו ראליסטי מידי, מה שלטעמי פוגם בהנאת הקריאה. הסופרת נכנסת לפרטים שבעיניי היו טפלים ולא קידמו את העלילה, כמו שיחות שאינן חשובות ונחשבות כסתמיות, למשל במוסך מדברים על סוגי רכבים ועוד, שיחה שלא תרמה ולא קידמה. להפך הפרטים הלוו עיכבו את קריאתי. מצד שני המידע החשוב נאמר כאינפורמציה. החלק הראשון של הרומן היה טוב יותר לו היה מהודק. תהיתי לעצמי, ייתכן והחלק הראשון המפורט הוא פרוזדור להבנת נפשן של הגיבורים.

יופיו של סיפור העלילה  הוא בכך שהיא מסופר  מנקודות מבט שונות של הדמויות מה שמסקרן את הקורא. הרומן מאוד ארצישראלי שמעלה בעיות מורכבות הקיימות במציאות של המשפחות במדינתנו, נתק ממשפחה, משפחה שמעורבת יתר על המידה, דאגה ואחווה חברת, בעיות ירושה ויחסים במשפחה, הורים, אחים ובנים. הספר הזכיר לי ספרים כמו “ראי אדמה” של נירית הלבני, רומן שמתאר משפחה ומאבק על אדמה, “כל הילדים בעולם” של טל ניצן ו”סילנד” של נוגה אלבלך המחברים בין דמויות בבניין משותף.

“ופתאום בוקר” רומן מציאותי, עכשווי המכניס את הקורא לנפשן של דמויות המחפשות אהבה ואת יעודן בעולם.

ופתאום בוקר, נעמה דעי

הוצאת: עם עובד, 2024

תגובות בפייסבוק

בריס דיג’יי פנקייק – סיפורים

תפילות לשובם בשלום  של החטופים, החיילים והמפונים.

תפילות להחלמת הפצועים.

קובץ סיפורים שמתאחדים לסיפור אחד, סיפור על מערב וירג’יניה. סיפורים ראליסטים ומדויקים המצליחים להעביר לקורא את חווית הדמויות וחווית המקום. הסיפורים המתארים את המקום ממחישים היטב את העיירות שבהם הם מתרחשים. זו אמריקה של עיירות חקלאיות עניות ונידחות, ללא עתיד ותקוה, עיירות של חוואים גבריים, שבסוף היום מבלים בפאב, שותים. סיפורים על אנשים מחוספסים חיצונית, אך שבירים מבפנים. דמויות שנראו לי אבודות. ״ אני מסתכל סביב. כל האנשים האלה באו הנה מהדירות  העלובות שלהם, כי אין להם מסיבות ללכת אליהן״

דמויות שחיות בבדידות שמובילה לייאוש וייאוש שמוביל לאלימות.

״אני יודע שהם לא יכולים לברוח או להיחלץ בשתייה או למות כדי להיפטר מהכל״

 בראייה מפוקחת, סופר ראליסטית מספר בריס פנקייק את סיפורים של אנשים, מה שהיו או מה שיהיו, סיפורים על על פרידה, על בדידות, על מוות, סיפורים  שאין בהם פואנטה, הם מסתיימים באיזה שהוא ריק. לאורך הקריאה תהיתי, מי קבע שצריכה להיות פואנטה בפיסקת הסיום? הסיפורים מטרתם להראות הווי חיים של אנשים קשי יום במקומות עניים ללא תקוה. אחד הגיבורים חש בבדידות, חוסר תקוה ואם יש תקוה אזי הוא מנסה להיאחז במשהו לא מציאותי, אולי יצליח להרוויח כסף מהאדמה כאן מהמכרה. ברור לו שהוא לא יצליח.

הכתיבה של בריס דיג’יי פנקיק היא כתיבה מהודקת וראליסטית. תאור הטבע אומנם מינימליסטי, אך בעל עוצמה. ״יש קרקעית רחבה, ועל הגבעות משני הצדדים מתחשלים עננים מהבהבים שהשמש לא יכולה לפזר.״

בסיפורים יש הרבה עצב וכאב, עצב על הדמות ושל הדמות על הידיעה שחייהם חסרי תקוה. הם חיים ללא אהבה וללא קשר.  בסיפור “חדר לנצח” פוגש הגיבור נערה אולי ילדה צעירה העוסקת בזנות, הוא מנסה לשכנע אותה להפסיק לעבוד ואף משמש בתפקיד המושיע, מבטיח לה עזרה. הנערה יודעת שחייה הם ללא עתיד ומסרבת.

הסיפורים כתובים היטב, מדויקים, תיאורי הטבע  ממשיים והדמויות מציאותיות. ובכל זאת היה לי קשה להתרגש מהסיפורים, אולי כי המצב מסביב אינו מאפשר להזדהות עם דמויות אמריקאיות, אולי כי הסיפורים כתובים באיפוק רגשי. ובכל זאת הסיפורים מצוינים. הכתיבה משובחת וכל מה שנותר לי הוא להצטער על סופר שסיפוריו נקטעו.

תרגום הסיפורים על ידי ארז וולק משובח ומדויק.

בריס פנקייק נולד במערב וירג’יניה, הוא פרסם 12 סיפורים בימי חיו ובגיל 26 התאבד בירייה. מותו קטע  קריירה מצליחה.

בריס דיג’יי פנקייק, סיפורים

מאנגלית: ארז וולק

הוצאת עם עובד, 2024

תגובות בפייסבוק

כל הדרכים מובילות לרומא – שרה אדמס

מתפללת לשובם בשלום של החטופים, החיילים והנעדרים.

החלמה מהירה לפצועים.

המלצה קצרה על ספר קליל וכיפי שוודאי אשכח בעוד כמה ימים, ובכל זאת גרם לי לעונג תוך כדי קריאתו.

בימי נעורי, כמו כל נערה מתבגרת, קראתי ספרים רומנטיים, העלילה השבלונית לא הפריעה לי, והסיום הידוע תמיד שמח אותי,  כי נתן לי תקוה שהכל מסתדר בסיומו של דבר, כמו שאבי תמיד נהג להגיד לי ולהרגיע אותי.

מה צריך בימים אלו? אם לא סיום טוב, אהבה שמנצחת וזוג אוהבים שחי באושר עד היום.

אמיליה ריי רוז היא זמרת מפורסמת שעומדת לפני סיבוב מסע הופעות. כשהיתה תלמידת תיכון העלתה סרטון ליוטיוב, כשהיא שרה ומנגנת בפסנתר, שיר שכתבה  ומאז היא מפורסמת.

בפתיחת הרומן לאחר שלושה חודשי חזרות אינטנסיביום, באמצע נסיעה לילית מוצאת עצמה ריי בהתקף חרדה מפני מסע ההופעות העתידי שלה. כל מה שהיא רוצה הוא לברוח. היא חיפשה בגוגל את המקום הכי קרוב שקוראים לו רומא, כי לשם נוסעת אודרי הפבורן בסרטה “חופשה ברומא”. ריי מעריצה את אודרי הפבורן וסרטיה מנחמים אותה בימי מצוקה. רומא הקרובה שהיא  מצאה נמצאת במדינת קנטקי שבארה”ב.

במהלך הנסיעה מכוניתה שובקת חיים ונעצרת בצידי הדרך בחושך. ריי מחליטה לחכות לבוקר כדי להיחלץ, אלא שאז נשמעת נקישה על  שמשת החלון. ברור לנו  שגבר שמופיע באמצע החושך והוא גם חתיך יהיה האקדח בהמשך.

לא, זה לא קורה כל כך מהר, המפגש הראשוני ביניהם היה לי הפתעה בשנינות שלו ובניסיונות ההתקרבות.

כן, ריי יודעת בדיוק את מה שעולה  במחשבותיי, שהיא יכולה להזמין מונית, לשכור אוטו לעוף במהירות מהעיירה הנמה הזו. אבל לא. הרי צריך סיבוך והתרה כמו בכל סיפור טוב, והיא מעדיפה עכשיו להתרחק מחייה, לעשות חושבים על מי שהיתה.

ריי נשארת בביתו של נואה עד שהמכונית תתוקן. נואה, בן 32 גר בעיירה שנולד בה, הוא מנהל את הקונדיטוריה שסבתו הורישה לו. וכמו כל הגיבורים הרומנטיים הוא גבוה, עיניו בעלות צבע ירוק עז צלולות וכמעט על טבעיות בעוצמת מבטן.״כשמסתכלים על העיניים האלה יחד עם הלסת והקמט בין הגבות, התוצאה מערערת.״

פתאום באמצע החיים ובאמצע העיירה  ריי מגלה שהיא מה שהיא שכחה להיות, אשה רגילה, ללא מעריצים שיעשו עבורה הכל, כאן היא הופכת להיות כאחת האדם. היא צריכה להסתדר לבד ללא סלולרי בעיירה מנומנמת. הרבה זמן שלא עשתה משהו בעצמה.

הימים בעיירה ובביתו של נואה עוברים במתח ותשוקה מוסתרת אצל ריי ונואה. מתקרבים, מתרחקים. ובינתיים בעיירה הנמה הזו, שבה הכל מתנהל לאט וכולם יודעים על כולם ריי חוזרת להיות מי שהיתה. היא מוצאת את עצמה צוחקת, נהנית משתייה בפאב ללא שומרי ראש ומעריצים. היא מוקפת בחום משפחתי על ידי אחיותיו של נואה.

כאן בעיירה היא מצליחה לשחרר רגשות ולהיות מי שהיא בלי לפחד מהשלכות.

הרומן מוצף בסיבוכים כיאה לכל דרמה רומנטית, אך סיבוכים קטנים, משהו כמו אבנים קטנות, הקורא מזהה שהן אינו משמעותיות כי הכל מכוון לסיום האגדה של חיים באושר עד היום.

כמו שציינתי, זה אינו ספר מאתגר מחשבתי, אומנם יש בספר קלישאות  אך הן נאמרות בחן וטון נעים.   רומן שמילא לי את השבת שעברה בהנאה, איך אומרים במילה הנדושה כיום, אסקפיזים.

אני תמיד מחפשת משהו מעבר לנראה, רעיון שנמצא מתחת לשורות. הסופרת כתבה אומנם רומן קליל, אבל המסר ברור, יש ביקורת על עולם הרייטינג, הפרסום, המפורסמים שמאבדים את רגעי ההנאה הספונטניים עבור החשיפה התקשורתית. יש כאן מסר של תהינו מהפשטות, מהדברים הפשוטים של החיים. מהיומיום ממה  שעושים בני אדם שאינם מפורסמים ומעל לכל, המשפחה היא המקום המחבק והמנחם.

קחו כמה שעות של כיף, ספל שתייה חם  ותשקעו בספר ובעיירה שגם אני הייתי רוצה להיות בה.

כל הדרכים מובילות לרומא, שרה אדמס

תרגום: ניצן לפידות

הוצאה: ידיעות ספרים, 2023

צילום העטיפה מאתר דני ספרים.

תגובות בפייסבוק

נשמת הפרחים, ספר שיריה העדינים והרגישים של קנקו מיסוזו

 נִשְׁמַת הַפְּרָחִים, קָנֵקוֹ מִיסוּזוּ

אני אוהבת שירה, אוהבת לקרוא שירים ביני לבין עצמי, מעין התקדשות מסוימת. אני מחפשת בשירים את הרגשות שלי שהמשורר זהה וכתב לי שיר עליהם.

ככה באמצע כאב הלב והעננים שסביבנו הפציע לו ספר השירים “נשמת הפרחים.”  רק מלהביט בכריכה העדינה ובשם המרגש התאהבתי בו. רכשתי מיד בדיגיטלי והבנתי שעשיתי את טעות חיי. זה ספר שצריך להרגיש בידיים, ללטף את האותיות ולחבק את המילים. כי זה בדיוק מה שהוא עושה, מחבק את הנשמה ומושיט פרחים לנחמה. מהרתי מיד לרכוש ספרים מודפסים לי ולחבריי כמתנה.

והספר תוכו כברו עדין, יפיפה, רגיש עד דמעות. שירים מרחיבי לב ונפש.

ב 2011 הכתה רעידת אדמה את יפן, שהביאה לאחריה צונמי הרסני. העם החבול היה זקוק לנחמה וזו הופיעה באמצעות שיריה האבודים של משוררת לא ידועה מראשית המאה הקודמת.

גם אנחנו כמו יפן מחפשים בימים אלו נחמה. הוצאת תשע נשמות תרגמה ופרסמה את ספר השירים המינימליסטי והענקי הזה.

שירים שמלטפים את הלב ומעניקים לקורא תקוה. נותנים לו קרני זוהר חמימות.

כל מה שאגיד על השירים הוא חיוור לעומת הקריאה המפעימה והמרגשת.

שיריה  של קנקו מיסוזו כתובים בפשטות ומציירים  את יופי העולם במילים יומיומית. היא מצליחה להעביר לנו את הרגעים הקטנים של ההנאות הקטנות מהטבע. יש בה חמלה רבה לכל רגע בקיום. ומעל לכל יש בה אהבה ואמונה בטבע ובמחזוריותו. היא חשה בנשמה של פרט שקיים בטבע. היא כותבת על כל היופי שבטבע, על כוכבים בלתי נראים, אך הם שם. על האור, על העיניים, על הסתו, על הבוץ, האדמה, השלג, על הקשר בינה לבין אמה כשהלב הוא מטאפורה. היא משתמשת באגדת המלך שאהב זהב ובכל מה שנגע הפך לזהב, פרט לשמים. בתקוה הוא לא יכול לגעת ולקחת אותה מהאנשים.

“הַמֶּלֶךְ שָׁלַח אֶת יָדָיו כֹּה וָכֹה,

עַד שֶׁכָּל הָעוֹלָם הָפַךְ לְזָהָב.

אֲבָל, אֲבָל…

בְּכָל הַזְּמַן הַזֶּה

הַשָּׁמַיִם נוֹתְרוּ כְּחֻלִּים.”

כל שיר שקראתי הוכתי בתדהמה, כי נדמה היה לי שהוא נכתב בשבילנו, נכתב כדי להעביר לנו מסר שגם אם הכל שחור יבוא הרגע שבו נראה את האור.

הבוקר והלילה

מֵאֵיפֹה מַגִּיעַ הַבֹּקֶר?

מֵצִיץ מֵהָהָר

בַּמִּזְרָח,

הוּא דּוֹהֵר בִּמְהִירוּת בַּשָּׁמַיִם

וְיוֹרֵד בְּשֶׁקֶט

אֶל הָעִיר.

הוּא לֹא יָעֵז לְהִמָּזֵג

בְּצֵל הָעֵץ אוֹ לְחַלְחֵל מִתַּחַת

לָרִצְפָּה

עַד שֶׁשֶּׁמֶשׁ הַבֹּקֶר תַּעֲלֶה.

מֵאֵיפֹה מַגִּיעַ הַלַּיְלָה?

מִתַּחַת לָרִצְפָּה

מִצֵּל הָעֵץ,

הוּא מִתְנַשֵּׂא בֵּין מַרְזְבִים

פִּתְאוֹם.

הוּא לֹא יַכְתִּים

אֶת פַּאֲתֵי הָעֲנָנִים

גַּם אִם הַשְּׁקִיעָה תֵּעָלֵם.”

כוכבים ושן הארי

בְּמַעֲמַקֵּי שָׁמַיִם תְּכֻלִּים,

כְּמוֹ חַלּוּקֵי נַחַל בַּיָּם,

שְׁקוּעִים, עַד בּוֹא הַחֲשֵׁכָה,

הַכּוֹכָבִים,

בִּלְתִּי נִרְאִים לְאוֹר הַיּוֹם.

עַל אַף שֶׁלֹּא רוֹאִים אוֹתָם, הֵם שָׁם.

אֲפִלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁלֹּא נִרְאִים, נִמְצָאִים שָׁם.

שִׁנֵּי־אֲרִי קְמֵלִים, עֵירֻמִּים־מִכְּבָר מֵעֲלֵי כּוֹתֶרֶת,

חֲבוּיִים בֵּין סִדְקֵי אֲרִיחִים,

מְחַכִּים בִּדְמָמָה לְבוֹאוֹ שֶׁל הָאָבִיב,

וְשָׁרְשֵׁיהֶם הָאֵיתָנִים אֵינָם נִרְאִים לָעַיִן.

עַל אַף שֶׁלֹּא רוֹאִים אוֹתָם, הֵם שָׁם.

אֲפִלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁלֹּא נִרְאִים, נִמְצָאִים שָׁם.

השירים בספר עדינים ועוצמתיים, אוקסימון יפיפה להגדרת השירים. הם נכנסים ללב בעדינות ומתיישבים להם שם במלוא העוז והכוח ואינם מוכנים לצאת ממנו.

התרגום של קימורה אקיקו ואוריאל קון  מופלא, אין דבר יותר קשה מתרגום שירה. ושניהם הצליחו להעביר את הרגישות כחוויה ייחודית. בספר משובצים איורים עדינים כמיטב המסורת היפנית של לירן שפירו המחוננת.

שירים עדינים מלאים ברגש ומוצפים באור של משוררת שבגיל 20 התפרסמה, זה לא עניין של מה בכך ביפן של ראשית המאה ה-20. התחתנה בשידוך אומלל עם בעל שדיכא אותה ואת נפש המשוררת שבה. ולאחר שהתגרשה ביקש משמורת על בתם, קנקו לא יכלה לשאת זאת והתאבדה.

ידיים רבות עמלו על הספר והצליחו להביאו לאור, או יותר נכון להביא לנו אור. תודה לאוריאל קון שעמל רבות ובמהירות לתרגם ולהביא את הספר לעינינו וידנו.

אם יש את נפשכם להתנחם, להתכרבל בתקוה רוצו לקרוא את ספר השירים העדין והנפלא הזה.

ואם אתם רוכשים קנו כמה לכם וליקירכם, הם יודו לכם. (לא אין לי מניות ולא אחוזים, רק רצון לשמח אתכם.)

 נִשְׁמַת הַפְּרָחִים, קָנֵקוֹ מִיסוּזוּ

מיפנית, קימורה אקיקו ואוריאל קון

הדפסים ועיצוב העטיפה, לירן שפירו

הוצאת תשע נשמות, 2023

תגובות בפייסבוק

אופי ספרו היחודי של פ’ בורדוייק

אופי,רומן על אב ובן, של פ’ בורדוייק הוא רומן חניכות מיוחד במינו.

סיימתי לקרוא את הספר לפני שבוע  ועדיין איני מוצאת מילים לתאר את חווית הקריאה שלי בו. במהלך הקריאה בספר “אופי” חיפשתי מה הסוד שלו שהילך עלי קסם בקריאה. ספר מיוחד, אחר, כתיבה מינימליסטית, מהפנטת שגורם לקורא להיות מקורקע ומרותק.

ספר יחודי  וחד פעמי על שלושה אנשים בעלי אופי עקשן . אופיו של כל אחד מנווט אותו לכיוון אחר ובחירות של החיים.

הולנד שלאחר מלחמת העולם הראשונה מתוארת בספר כמדינה, שיש בה גם עוני, אנשים חייבים כסף לנושים, עובדים קשה למחייתם.

יאקובה קָטָדרֵפֶה, הנקראת יובה, עוזבת את ביתו של מעבידה דרפרהפן, מוציא לפעול, כשהיא בהריון ממנו.

בלידה האחיות אומרות לה, שהאב חייב במזונות, והיא עונה “לילד לעולם לא יהיה אבא.” אומנם, לא יהיה לו אבא, שיגדל ויטפח אותו, שיתמוך בו כלכלית, אך יהיה לו אבא, שיתמודד מולו וינסה להכניע אותו.

היא אינה מעוניינת בו ובכספו. לאחר הלידה היא מסרבת להינשא לו, את כל ההמחאות, שהוא שולח לה היא מחזירה, וכותבת שהן תסורבנה. יובה  היתה אמא טובה, קפדנית ונוקשה. הקפידה לשלם שכר דירה. בשכונה העלובה העריכה אותה ולא פגעו בה. יאקוב, בנה, למד ממנה לשמור על עצמו. הוא סיים לימודיו עד בית הספר היסודי והמשיך ללמוד בעצמו. למד גרמנית בעזרת המילון, עד לאות ט’, כי שאר הכרכים לא היו ברשותו. הוא מנסה את מזלו ופותח חנות לא בעירו, הוא נכשל ומוכרז כפושט רגל. אביו מגיע לביתו, האם והוא מזהים אחד את השנייה. אמו אינה עוזרת לו כעת ובכל פעם לאחר מכן. “תסתדר” היא אומרת לו. והוא מצליח בכל פעם לעמוד שוב על רגליו.

כשרואה את בנין המשרדים שבו עובד אביו, וכשהוא יושב בחדר ההמתנה הוא מתאווה להיות חלק. הוא נשבע שיבוא יום והוא יעבוד במשרדים האלו. מכאן הוא כולו נחוש להצליח, לומד בעצמו, ניגש לבחינות. מתנתק מאמו, חי בצימצום ובסגפנות. “והייתה לי, כשעמדתי שם לפני הבניין, הייתה לי תחושה ששם נמצא העתיד שלי. שם, בבניין ההוא, שם הוא מחכה לי. ודאי שלא ידעתי את זה, ובכל זאת חשתי כך.”

האב שצופה בו ויודע את זהותו, מלווה לו כסף ללא ידיעתו על מנת לפרוע את חוב פשיטת הרגל. וברגע אחד, מאוחר יותר הוא דורש את החוב שהיה קטנטן ובינתיים תפח, וכך שוב מוצא עצמו קטדרפה ללא כסף וחובות.

אך הוא אינו מוותר. הוא ירש מאמו את החריצות וחוסר הרצון להיות תלוי באחרים.  הוא רצה להתקדם, חרף ולמרות פשיטת הרגל.

בחדר ההמתנה הוא מבין שזה אביו ומרגיש בעוצמתו, בפחד שהוא משרה על כל הסובבים אותו. את אותו הפחד הוא מטיל גם על בנו, אך בנו נחוש להילחם בו, הוא אינו מוותר ובאפיו העיקש והישר הוא יתעמת איתו ויצליח לשלם את חובו.

שלוש הדמויות המרכזיות שבספר, האם, האב והבן (השילוש הקדוש) הן בעלות אופי נוקשה, שכל אחת בדרכה שלה מתנהלת בעולם. האם בעלת גאווה, שאינה מוכנה לקבל אפילו את מה שמגיע לה, בוחרת לגדלו לבד בתקופה שבה אימהות יחדניות הועידו לילדם עוני וחרפה. היא עקשנית וקשוחה בחינוך בנה, כדי להכינו לחיים, “תסתדר” היתה מילת המפתח שלה.

אביו קשוח  בחוקי עבודתו ואינו עושה איפה ואיפה אפילו לבנו.

הבן בעל אופי חזק בהתמודדותו עם החיים ורצונו לפלס לעצמו את נתיב חיו ולהצליח.

ומעל לכל הוא אופי החברה שבה הוא חי. חברה של עניים מול עשירים, חברה שבה מהדהדת התורה הקומוניסטית המאופיינת אצל חברו הטוב, יאן, מול החברה הקפיטליסטית.

הכתיבה היא כתיבה אינפורמטיבית של מספר יודע כל ויש בה אפילו דיווח. ולמרות זאת הכתיבה מרתקת ומסקרנת. כתיבה מצומצמת ברגשות, לא שהם אינם קיימים, הם נמצאים בכל שורה אבל מתחת לפני השטח.

בורדוייק בונה את הדמויות  ומאפשר לקורא לראות את דמות מול עיניו ובעיקר את אופין, שכן זהו שם הספר. הוא מתאר שלוש דמויות קשוחות כסלע, או עשוית מברזל. כל אחת מנצלת את אופיה הקשוח למטרותיה. האב מנצל את כוחו כאילו היה מלך. האם מנצלת את עצמאותה וכוחה, כדי לא להיות תלויה בגבר, בעל. היא אף לועגת לכל הנשים. וקטדרפה מנצל את אופיו  לבנות את אישיותה החזקה. את היושר הוא יורש מאביו, אומנם אביו ישר כפייתי של החוק ונטול רגשות.

הכתיבה הסגפנית, הרזה, אינה גורעת, להפך היא יוצרת מתח אצל הקורא, היא מצליחה לתאר את הנוקשות של הדמויות ובעיקר את המתח במאבק בין האב לבן.

כשקטדרפה עומד מול אביו ומבקש באומץ הלוואה על מנת לסיים את לימודיו לבחינות הבגרות, האב מתבונן בו וחושב עד כמה בעל אופי חזק הוא.

“״כן, אני רוצה להתמודד איתך. אם תיתן לי את ההזדמנות, אני רוצה לעמוד מולך.״ אומר לו

והאב עונה לו ״תזכור שאם היום אלווה לך כסף, מחר אוכל לשבור לך את המפרקת. אני מלווה רק בתנאים האלה, ואם אתה חותם, אתה קושר את עצמך לגרדום.”

אישית היה לי קשה לסבול את דמותו של האב שהיה בעיני רשע מרושע ונבל, שמחפש רק דרכים ערמומיות ואפילו לא חוקיות, כדי לפגוע באחר על מנת להרגיש עליונות. “לכל מקום שהלך, נשא עליו את הסרט הכתום והמדליון עם סמל הממלכה, הוא גילם את הדבר האימתני ביותר של החברה, את החוק. החוק נשאר סתום, אבל כולם מרכינים ראש בפניו.” לעומת זאת דמות האם, שגם היא נוקשה הצליחה לגרום לי לאהדה. בקשיחות היא מצליחה להוביל את בנה לעצמאות ולהבנת אישיותו. על קטדרפה עצמו, שכל חייו הקדיש לקידום מעמדו ריחמתי. האהבה שבה זכה נמוגה והתאיידה. אבל כמו כל גיבור ברומן חניכות המסע שהוא עובר יהפוך אותו לשלם יותר.

התרגום של רן הכהן משובח, כיוון שהוא מצליח להעביר את תיאורי התקופה ורוח הכתיבה המיוחדת של בורדוייק.

“אופי” הוא ספר מרתק ומהפנט בכתיבתו, יש בו מתח שגורם לקורא מנעד של רגשות, מכעס עד חמלה ועצבות.

הספר מצטרף לשורת ספרים משובחים שקראתי. בספרית הפועלים הגדירו אותו “חד פעמי” אני מצטרפת בחום להגדרה זו. הוא חד פעמי, אך אינו חד קריאה, יש בכוונתי לקרוא אותו שוב ולהתענג עליו.

למרות סגנון הכתיבה המיוחד שלו, אני ממליצה לכם לרוץ לקרוא אותו. זה האסקפיזם של ימנו. אין בו כלום ממה שסביבנו.

הבנתם נכון, המלצה חמה חמה.

אופי,רומן על אב ובן, פ’ בורדוייק

מהולנדית, רן הכוהן

ספרית הפועלים 2023

תגובות בפייסבוק

הלוואי היתה לי קונכיה – דפנה שן

מי ייתן תפילה להשבת החיילים, החטופים והמפונים במהרה.

ספר שירים אישי מרגש. ספר יפיפה במילותיו וצילומיו המרהיבים.

הספר הגיע אלי לראש השנה. קראתי, נפעמתי, אהבתי, אלא שהיום הארור שהגיע, נטל ממני את כל מילות היופי על הספר הנפלא הזה.

ספר השירים “הלוואי היתה לי קונכייה” מצטרף לאחיו, “בצד הלא נכון של הלילה” שני אחים משובחים ומיוחדים.

ספר שירים כל כך בשל שמצליח לגעת, חודר אל מתחת לעור עד ללב, שם הוא מתיישב וחוזר אל העיניים הדומעות.

דפנה משוררת עכשווית בעלת קול ייחודי אישי. היא מצליחה להעביר את החוויות הפרטיות שלה באמצעות מילים מצוירות ובאמצעות מלוא החושים.

השיר הפותח נקרא “אודיסיאה” זהו מסע אישי פנימי שלה אל עצמה ועל עצמה.

שיריה של דפנה הם אישיים ואוניברסליים, כל אחד מוצא את עצמו בין המילים והרגשות ובזה יופיו וכוחו של הספר. בספרה זה פונה דפנה יותר לעצמה ולמהות האישית שלה. כמו שם הספר היא מתכנסת ומשתבללת. יש שירים שבהם היא פונה לעצמה ויש שירים שהיא מרחיקה עצמה והפנייה לעצמה הופכת את השיר להכללה, שיר לכול מי שקורא אותה.

 בעזרת מילים שנבררו כמו פניני הים, דולה דפנה ויוצרת צירופים מיוחדים. “הלילה ענד תכשיטיו.” “בדל ירח נבוך וכוכב.” תיאורי היומיום שאנחנו לא  מתפנים להביט בהם הופכים לניצוצות יופי תחת העט של דפנה.

אהבתי את המסר של השירים, שירים על קו התפר, אין שחור או לבן, יש גוונים, יש משחק של גבולות בין אור לחושך, בין תקוה אולי ליאוש. ״ בין מעקה למועקה מפריד קו דק מאוד.״

בשיריה היא מעלה לעצמה שאלות  פילוסופיות  על פניו מתפקדת כמו כולנו, אבל מוצפת שאלות  קיומיות “ממתינה לתשובותי״

הטבע משמש תפקיד חשוב בשיריה וגם בחיי היומיום שלה. דפנה נולדה בקיבוץ רמת יוחנן, הקיבוץ צרוב בדמה גם אם היא מנסה להרחיקו. כיום היא גרה ביישובי גדרות בנוף של שלווה בין מטע של עצי רימונים אדומים.  הטבע בשיריה הוא  מטונימי לתחושות ״ השמש כאן שוקעת…גם כשליבי חשוך״

אבל הפסטורלי נראה שביר, כי משהו יכול לקרות ולהפר את האיזון והיופי. ״פתאום ציפור, בשלוותם של היודעים לעוף.״

השירים של דפנה בייחוד הקצרים מלאים ברגשות  שירים קצרצרים ומלאים. במעט מילים היא מכילה עולם שלם. לדוגמה

 ״כמו שזה נראה כרגע

לא קל למצוא מילים. פשוט אצייר

 שני קווים

 מקבילים.״

אהבתי את השיר “למה נבהלת כל כך”, מרגישה שנכתב עלי. “למה נבהלת כל כך מכך שלא עשית היום דבר. לא אמרת, לא סידרת, לא יצרת….”

כל שיר באסופה הוא עדין ומתאר את שברירות הרגע, את החשש מנפילה מהתנפצות, אבל עם החשש יש תמיד ידיעה ש “מצולות היום אולי הן הרקיע של מחר. כדאי לך לגדל כנפיים.”

דפנה מפלרטטת עם המילים והמילים הנרדפות, פורמת משמעות ואורגת  משמעות חדשה, לא רק עם המילים היא מפלרטטת אלא גם עם המצלמה. דפנה היא צלמת מחוננת ומוכשרת, גם בצילומיה היא מצליחה לתפוס את הרגע השברירי של החיים. הספר מלווה בצילומים ייחודיים ורגישים של דפנה.

העריכה של טל ניצן נהדרת, טל ניצן, משוררת, סופרת, מתרגמת אהובה עלי מאוד. היא ערכה את השירים ביד הרגישה והייחודית שלה.

ספר משובח.

אהבתי מאוד את השיר החותם את הספר. שיר שמחזיר אותנו לשיר הפותח “אודיסיאה” ובכך יוצר מחזוריות אינסופית של היקום.

צילומיה של דפנה כל כך פיוטיים שתמיד מצליחים לגרום לי להשראה. הפעם שרבטתי את קרקעית הים.

תודה לך דפנה יקרה שנתת לי מקום להשתבלל איתך בקונכייה.

הלוואי היתה לי קונכיה, דפנה שן

עריכה, טל ניצן.

צילומים, דפנה שן.

קתרזיס ספרים, 2023

תגובות בפייסבוק

סיכום הספרים המתורגמים שקראתי בשנת 2023

איך מסכמים את השנה?

במילה אחת אסכם את השנה האזרחית 2023 – לכי.

זו היתה שנה אחרת, לא קלה, מורכבת בלשון המעטה ובעיקר מאתגרת. שנה של מחאות, שסע, מחלוקות וסיומה היה בשבעה באוקטובר. לא אוסיף במילים שכולנו יודעים.

שנת 2023 אני משחררת אותך מאיתנו, לכי לדרכך.

בואי בשלום שנת 2024 הביאי איתך רוגע, אחווה, שלוה, אחדות ופריחה.

מאחלת לנו שהשנה הבאה עלינו תהיה טובה ומיטיבה, שהחטופים, החיילים, והמפונים ישובו בשלום. שמדינתניו תדע ימים של רוגע ואחדות, כי “אין לנו ארץ אחרת.”

גם השנה, לאה גולדברג

כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה מוֹרִיק הַדֶּשֶׁא
וְעוֹלָה הַחַמָּה וְיוֹרֵד הַמָּטָר.
כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה אֲדָמָה מִתְחַדֶּשֶׁת,
מַלְבִּין הֶחָצָב וּמַזְהִיב הֶהָדָר.
כָּל שָׁנָה נוֹלָדִים אֲנָשִׁים לָרֹב
לִדְמָעוֹת וְלִצְחוֹק, לְאַחֲוָה וְשִׂנְאָה.
יֵשׁ מִישֶׁהוּ הָרוֹצֶה רַק טוֹב – גַּם הַשָּׁנָה.

בחודשים האחרונים חשבתי שהקריאה תהיה לי למפלט, לצערי לא. קראתי את אותו מספר הספרים שאני רגילה לקרוא. ובכל זאת עדיין הספרים נשארו עבורי מקום לנחמה, בריחה.

שוב, כמו בכל הזדמנות אני מודה לכם קוראי הבלוג על קריאתכם אותי, על החום והאהדה שאתם מרעיפים עלי.

 תודה.

קשה לבחור מתוך השפע את הספרים המועדפים עלי.

כיוון שזהו סיכום  שנה לועזית לפניכם רשימת הספרים המתורגמים הטובים שקראתי.

כמו תמיד, רשימת ההמלצות  אינה לפי דירוג הספר, אלא לפי סדר הקריאה שלי במהלך השנה.

לחיצה על שם הספר תוביל אתכם לסקירה שלי עליו.

קלרה והשמש, קאזואו אישיגורו. 

החבל, סטפן אאוס דם זיפן

חלומות שכוחים, שטפן צוויג

המטבח האנגלי של מיס אלייזה, אנאבל אבס

מאה השנים של לני ומרגו, מריאן קרונין

נאמנות, הרנן דיאז

פינלי דונובן מחסלת, אל קוזימנו

אישה בים, אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס

טרילוגיית קופנהגן, טובֶה דיטלבסן

המעוף המופלא, ג’ובנה ג’ורדנו

נדודים, אולגה טוקרצ’וק

הרועה הטוב, גונר גונרסון

החיים בני התמותה ובני האלמוות של הילדה ממילאנו, דומניקו סטרנונה

בוקר וערב, יון פוסה

יצורים נבונים להפליא, שלבי ון פלט

חולצות אדומות, ג’ון סקאלזי

הקוסם, קולם טויבין

רביעיית מיתרים, אנה אנקוויסט

אופי,פרדיננד בורדוייק  אופי, הסקירה שלי על הספר

 

תגובות בפייסבוק

ארמון הנייר – מירנדה קאולי הלר

כולי תפילה לשובם במהרה של החטופים, החיילים והמפונים בשלום.

 

 

 

“.השקרים מתחילים בגיל צעיר. אבל גם החלומות והתקוות והסיפורים”

הוא אוהב אותה והיא אוהבת אותו. נשמע נהדר, אז למה הם לא ביחד?

סוד ושקר מפריד בין זוג האוהבים. זהו הסיבוך של החיים שאינם אגדת “חיים באושר עד היום הזה.”

הסיפור מתרחש בהווה, יום אחד, 24 שעות  בחייה של אלינור. היום מתואר לפי שעות היום ומתקדם, ההווה חוזר לעבר ומחולק לפי שנים בסדר ליניארי.

אלינור המכונה אֶל מספרת את סיפור האהבה שלה לג’ונאס ואת סיפורה  של משפחתה. זוהי סאגה מסועפת שמעמידה במרכזה את השאלה, האם הבחירות שלנו הן הנכונות, ומה היה קורה אילו היינו בוחרים באפשרות אחרת.

הסיפור מתרחש בקייפ קוד  בין שפת האגם, לאוקינוס, מקום משופע בנוף פסוטרלי ופראי. מקום שאליו חוזרת המשפחה שנה אחר שנה. סבה של אֶל בנה את המחנה על רצועת החוף, בכוונתו היתה להשכיר את הבקתות בקיץ. מבחוץ הבקתות נראו חסונות, אבל הקירות הפנימיים בגלל מחסור בכסף  נבנו מקרטון זול ושימושי, לכן הוא נקרא ארמון הנייר. בכל שנה נראה שהבקתות עוד רגע יתפרקו. השם הוא מטונימיה לאלינור, מבחוץ היא חזקה ובפנימיות שלה היא רגישה.

אֶל מספרת את סיפורה בגוף ראשון, היא מתחילה את סיפורה מסבתה ואמה, נשים שנישאו והתגרשו. סבתה התגרשה שלוש פעמים, אמה הגרושה אינה סובלת את הנשים, שמאפשרות לגברים להתעלל בן. ” במשפחה של אמא, גירושים הם סתם מילה בת שבע אותיות — אותיות שאפשר להחליף בקלות במשעמם לי או בחוסר מזל.”   אֶל מתארת את חייה מגיל צעיר עד לנקודת הפתיחה של הרומן שבו היא בת חמישים, נשואה ואמא לשלושה. אֶל מתעוררת בבוקר לאחר לילה סוער שבו בילתה עם ג’ונאס אהוב נעוריה, גם הוא נשוי. אהבתם לא מומשה ובטח שלא קיום יחסים. אל וג’ונאס הכירו במחנה “ארמון הנייר” היא היתה נערה והוא צעיר ממנה. הם הופכים לחברים קרובים, ג’ונאס אוהב אותה עד כלות, אלא שסוד מפריד בינהם. אירוע טראומטי שילווה את שניהם יאחד אותם וגם יפריד בינהם.

“אבל זה מה שאנחנו עושים כבר שנים. אנחנו גוררים את העבר מאחורינו כמו משקולת — עדיין קשורה אבל רחוקה מספיק כדי שלא נצטרך לראות אותה, לא נצטרך להכיר בגלוי במי שהיינו פעם.”

אֶל וג’ונאס נפרדים בגיל צעיר, הוא נעלם מחייה, אך לא מחלומותיה והיא אינה מוצאת את עצמה בעולם. היא נודדת עד לונדון ומכירה את פיטר הגבר המושלם מידי (אם תמצאו אותו, גלו לי). הם נישאים. אֶל סוחבת על גבה את הסוד שבעקבותיו מקבלת החלטות. לו היתה משתפת את האנשים הקרובים אליה, אולי חייה היו אחרים.

“אני חושבת על ההחלטות שקיבלתי — אלה שכל חיי הסתתרתי מהן. ההחלטה של ג’ונאס ושלי ביום הסוער ההוא. ההחלטה שלי להסתיר את הסוד מאמא. אילו היה לי אומץ לגלות לה — לתת לחיים שלה לקרוס ולא לשלי.”

שנה אחר שנה הם חוזרים לארמון הנייר “כמו יונת דואר נאמנה.” ג’ונאס גם הוא מגיע ומשתלב בחיי המשפחה כחבר טוב.

האם אל וג’ונאס יממשו את אהבתם אחרי אותו הלילה? הסופרת בנתה בדרך חכמה ומתוחכמת את העלילה. היא שזרה זמנים שונים באופן ליניארי ובאופן מופרד. הקורא צריך להיות מאוד מרוכז כדי לעקוב מתי מתרחשת העלילה. ההתחלה והסיום הם כמו מעגל ויש נקודות מפגש בין הזמנים מה שמשאיר אצל הקורא סיום פתוח במובן של יהיה או לא יהיה?

התחלתי לקרוא את הספר, התחלה היתה קשה לי, יותר מידי הטרדות מיניות והתעללויות.  חשבתי לוותר, מזל שיש חברים, במקרה הזה חברה טובה, לי-את הלר (שם משפחתה זהה לשם הסופרת, אך אין ביניהן קשר, פרט לזה ששתיהן מוכשרות בעולם הקולנוע.) שטעמנו זהה, ואני סומכת עליה בעיניים עצומות ואוזניים פקוחות. היא המליצה לי להמשיך וכך עשיתי, המשכתי ולא הפסקתי.

“ארמון הנייר” הוא ספר סוחף על בחירות, על פחדים, על ויתורים, על החמצות. יש בו תיאורי טבע נפלאים המשתלבים באישיותם של הדמויות. יכולת התיאור של מירנדה קאולי הוא מופלא, היא מציירת את המקומות, את הפרטים הקטנים שמרכיבים את השלם לכלל תמונה צבעונית ומוחשית.

למרות כמה חולשות בעלילה ובהבנת הדמויות,הספר קריא ואי אפשר להניח אותו. וזו נקודה חשובה בימים אלו.

אזהרה, יש בספר תיאורי אלימות והתעללות מינית.

מבין כל הדמויות אהבתי את פיטר המושלם, ובעיקר את השיחות בינו לבין אמה של אֶל שהפיגו את המתח במחנה.

“ארמון הנייר” הוא ספר הביכורים של מירנדה קאולי הלר, לשעבר סגנית נשיא וראש מחלקת הדרמה ב- HBO  אשר תחת ניהולה הופקו הסדרות. “הסופרנוס”, “הסמויה”, “עמוק באדמה”.  מקצועה זה מאוד ניכר בספר, היא מקדישה רבות לשיחות שלא תמיד היו חשובות או שקידמו את העלילה.

ארמון הנייר, מירנדה קאולי הלר

מאנגלית, טל ארצי

הוצאת תכלת, 2023

תגובות בפייסבוק

סיפורה של משפחה טובה – רוזה ונטרלה

סיפורה של משפחה טובה – רוזה ונטרלה

 

מתפללת לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.

 

לפני זמן קצר יצא הספר לאור בעברית. מיד חשקתי בו ורציתי אותו כאן ועכשיו. מי שאוהב ספרים כמוני מכיר את התחושה, לא משנה שיש לי 150 ספרים ממתינים באייפד ועוד מספר זהה על המדף. הייתי חייבת את הספר הזה לקריאה בשבת. וכך מצאתי את עצמי ביום שישי מתרוצצת מחנות לחנות. רשת אחת “ברוגז” עם שוקן בשנייה לא היה, חיפשתי עד שמצאתי.

מה שמשך אותי לקריאה היתה העטיפה של הספר. ציור נפלא, (חבל שלא ציינו את שם הצייר) לפי תמונה של אנדרי נקראסוב. אם מתבוננים בכריכה ניתן לראות את משיכות המכחול העוצמתיות.

השם “סיפורה של משפחה טובה” מסגיר שיהיה כאן סיפור, ורומז שהמשפחה טובה כנראה בדרכה שלה. סיפור על משפחות טובות הוא משעמם.

מעבר לסיפור המשפחה זהו סיפור על גורל והאם ניתן לשנות אותו. האם האדם הוא תבנית נוף מולדתו.

מאריה גיבורת הספר נוטלת על עצמה תפקיד לספר את סיפור משפחתה, סיפור השכונה וסיפור העיר, שבה נולדה וגרה. זהו סיפור עצוב. הסיפור מסופר דרך עיניה של מאריה מגיל צעיר עד בגרותה, והעיניים שלה רואות הכל, את העוני, את האהבה, את הפשע, את החמלה.

מאריה נולדה  בבארי, עיר בדרום־מזרח איטליה על שפת הים האדריאטי, במחוז פולייה, כשהים מלווה אותה.” כשהים משמיע את שאון השטן, האדמה מתקוממת. אמרה סבתא אנטונייה.” ואכן הים הוא דמות נוכחת בסיפורה של המשפחה, הים מביא פרנסה, הים מקרב ומרחיק, הים הוא תקוה וגם אסון.

זהו סיפור התבגרות של נערה השונה מאנשי השכונה. נערה שרוצה להיות אחרת. סופיה לורן היא דמות מודל לחיקוי לא רק בזכות יופייה, אלא בזכות אופייה ואישיותה והנשים החזקות שהיא מגלמת.

מאריה  שחומה, פראית בעלת התנהלות זועפת ומחוצפת, שירשה מאביה. סבתה מכנה אותה  מָאלָאקַרנֶה, זרע מקולל. סבתה אומרת לה ש”הכינוי אינו רע, את צריכה לשלוף אותו כשצריך, הכוח הזה ישמש אותך כשצריך”. ואכן כך. היא משתמשת בו, כשהיא נפגעת או נלחמת על צדקתה. אביה מחנך אותה לשמור על עצמה “תמיד תסתערי ראשונה ותתקפי כמו שניים.”

מאריה נולדה אל העוני והבורות, אביה, דייג, בן דייג, גבר נאה  הנקרא בפי אנשי השכונה טוני קרטיס, איש קשוח ופטריארכלי שבני משפחתו פוחדים ממנו. אמה, אשה כנועה הפוחדת מבעלה ומנסה לעזור בפרנסת המשפחה. למריה שני אחים גדולים שונים אחד מהשני. שלושתם ישנים באותה המיטה.

כמי שגדלה אל תוך עולם העוני והפשע של השכונה היא כמו פרח בר המנסה לשנות את מסלולה. היא דעתנית, עקשנית בעלת תכונות פמיניסטיות. היא אינה מעוניינת להינשא ואינה רוצה להיות תלויה באיש, כמו אמה וכל הנשים שסביבה. מגיל צעיר היא תוקפת את חבריה מילולית ופיסית. בבית הספר היא מתגלה כתלמידה מבריקה מוכשרת בכתיבת חיבורים וטובה באיטלקית למרות ששמעה סביבה דיאלקט.

וכמו בכל סיפור התבגרות יש גם אהבה, אהבה של רומיאו ויוליה.

הספר מחולק לפרקים, אבל לטעמי הוא בעל שני חלקים. החלק הראשון מתאר את ילדותה של מאריה. מאריה מכניסה אותנו אל השכונה שלה, מתארת את הרחובות והבתים בדיוק מפליא. היא מכניסה אותנו לביתה. תיאורי הנוף, תיאורי הטבע והשכונה נפלאים, כמו ציור של צייר מיומן, שיודע מה עליו להבליט ואת מה לטשטש. אבל משהו בחלק הזה לא עבד, אולי בגלל הדיבור האינפורמטיבי, אולי כי קראתי כבר סיפורים על ילד פרח בר שנולד במקום שאינו מיטיב עימו. מה שכבש אותי בחלק הראשון היו תאורי הנוף, השכונה, הבית ולכן המשכתי.

החלק השני סוער יותר, הצליח להגביה את העלילה וליצור מתח. סיום הספר אינו ברור והשאיר לי טעם לא  טוב. “בשנים שיחלפו אעריך את האירועים שאירעו בחיי באותה תקופה כדבר מה הכרחי, עד ששכנעתי את עצמי שדבר לא קרה במקרה. אלא הכל היה חלק מן הגורל שתוכנן מיום לידתי.” זוהי האמונה של אנשי המקום, יש גורל והוא בלתי נמנע, כמו שאומרת המכשפה של הכפר “כשמשהו עומד להשתבש אין שום דבר שיכול למנוע את זה.”

קראתי את הספר ביום אחד, החלק הראשון אכזב אותי ולא עמד בציפיית מירוץ הרכישה. החלק השני יותר ריתק אותי. הסיום שאינו ברור הפריע לי, ציפיתי לדעת עליה בהווה הסיפורי, שכן היא מספרת את סיפורה מנקודת מבט רטרטספקטיבית. מאריה בחרה לסיים את סיפורה בנקודת ההתבגרות ולהשאיר את הקורא  עם סיום פתוח.

על גב הכריכה כתוב “נהדר לאוהבי הסדרה הנפוליטנית.” אי אפשר להשוות בין שני הספרים, לטעמי הסדרה הנפוליטנית טובה בהרבה מהספר. בספר הרבה נקודות  דמיון בינהם, מה שקצת הכעיס אותי.

ספר קולח, קריא, ממליצה בהסתייגות.

סיפורה של משפחה טובה, רוזה ונטרלה

מאיטלקית, אספיר בלה מילמן

הוצאת שוקן, 2023

תמונתו של הצלם אנדרינקראסוב

תגובות בפייסבוק