בוקר של אוכסימורון. בוקר של רעש גדול בדממה מוחלטת.

בוקר שהתחיל ברעש גדול, בכל זאת מעל לארבעים איש בסלון ובהרבה התרגשות מהמפגש עם רועי חן והמשיך בצלילה לשקט ודממה.

כולנו היינו מרוכזים ומהופנטים מרועי שדיבר בשטף בלי הפסקה מעל ל- 90 דקות. ממש כמו אחת הדמויות שלו בספרו “רעש גדול”.

צחקנו ממופע הסטנדאפ שערך לנו, מתיאוריו הצבעוניים על הדמויות שנדחקו אליו לחדר הקטן שלו במרפסת הבית. ״כן, ציפורה, בואי ספרי על עצמך ומה את מבקשת ממני.” ״ גבריאלה, אני מבין אותך, גם אני הייתי בגילך רק שהייתי קצת מופרע והברזתי מבית הספר יותר מימי השהות שלי בו.” וכל זה מלווה בטון מתאים בניב ומבטא לדמות. כי רועי למד משחק בתיכון, והיום הוא מחזאי הבית של תיאטרון גשר ונמצא כל היום וכל הזמן עם שחקנים. מה שאינו ברור לבנו הפסנתרן המוכשר שזקוק לשקט וריכוז ואינו מבין כיצד השחקנים מלאי תזזית לפני ההצגה, באים נכנסים מפטפטים.

כשהקריא את מחשבותיה של גבריאלה והמהם את הקונצ’רטו של אלגר נחנקנו מתדהמה. בעלי אמר לי שהוא זמזמם כל כך מדויק.

אם אתם חושבים שאוכל לספר על כל 90 הדקות שחווינו במחציתו, אתם בפרוש טועים.

רק בגיל 14 נחשף לספרים ולקריאה. בביתו לא היו ספרים. את הספר הראשון שקרא השאיל לו  משה מזרחי, אביו של חברו הטוב. הספר   היה “החטא ועונשו”. כשסיים לקרוא אותו הוא נפעם מהדמות והחליט, שהוא חייב לקרוא את המקור והתיישב ללמוד רוסית ברמה של דוסטוייבסקי.

משם הפליג לספר לנו כיצד למד לספר סיפורים. איך בכל יום כשחזר מבית הספר סבתו ודודתו שאלו אותו “נו איך היה היום?” והוא כנער מתבגר שרק מהנהן ופולט “היה בסדר”  תוחקר רבות על ידיהן. כדי שיניחו לו   התחיל לספר סיפורים והפליג ביצירתיות שלו. כך הפך את השיעורים המשמימים לצבעוניים.

את הספר “רעש גדול” דווקא התחיל לכתוב בשקט שהגיע לעולם בעקבות הקורונה. הוא הסתגר בחדרו וכך הגיחו אליו הדמויות שעשו לו הרבה רעש. שלוש דמויות שיש ביניהן קשר טבורי, סבתא, בת, נכדה.

ולמה דווקא יחזקאל?  שאלנו “כי יחזקאל בעיני הוא הנביא האומנותי ביותר, הוא זה שאוכל את המגילה, כמו שחקן שלומד טקסט ומדקלם אותו. הוא מקבל הוראות בימוי מהאל, יש לו יחסים עם קהל.” תודו שלראות את יחזקאל כך זו יצירתיות מיוחדת.

כיוון שקראנו את הספר, רועי סיפר לנו כיצד הוא ראה את הדמויות, מדוע ציפורה היא זקנה מעבר לגיל הכרונולוגי שלה. מדוע גבריאלה מתנהגת כמו שהיא ולמה נועה כל כך פטפטנית ותזזיתית. הוא אפילו גילה לנו שנועה היא בת דמות לשחקנית מאוד מוכרת ומפורסמת שמפטפטת כל כך הרבה.

“רעש גדול” מבחינתו הוא כמו יצירה מוסיקלית ולא רק בגלל קונצ’רטו לצלו של אלגר שאליו מתכוננת גבריאלה. הוא ידע שכיוון שהספר כמו מוסיקה עליו להסתיים באקורד צורם. וכאן הפתיע אותנו במחשבה על סיום הרומן. כולנו נשארנו פעורי פה מול כוונתו של רועי לסיום.

הלוואי ויכולתי לספר לכם בקולו כיצד הלך לבחור ז’קט מחויט למפגש עם האפיפיור והיכן קנה, או את הרשמים שלו מהדוכן בשבוע הספר. התיאורים שלו והחיקויים לא יכולים לעבור בכתיבת המילים.

הוא לא רק היה חוויתי בתיאוריו. דבריו והסבריו החכמים על מדוע לתרגם שוב את “פו הדוב”, גרמו לי לרוץ ולרכוש את הספר. או מה ההבדל בין קריאה דיגיטלית לקריאת ספר מודפס השאירו אותי ללא יכולת לשכנע מישהו לקרוא מול מסך.

רועי חן הוא אחד יחיד ומיוחד.

זה היה אחד הבקרים המיוחדים אם לא ה-בוקר שלנו. בוקר של אנרגיה צבעונית. בוקר של מנעד רגשות חיובים עם הרבה צחוק, בוקר של חוכמה ובעיקר הערצה לאיש מיוחד.

תודה רבה לך רועי על בוקר קסום, מעורר השראה וחיוך. בוקר שבו גרמת לנו לחשוב ולהרהר על משמעות המשפחה, הבית, הגילאים השונים בחיינו. וכל זה בחיוך ונועם.

ואם לא קראתם עדיין את “רעש גדול” אז טוסו במהירות לקרוא אותו. מחכה לכם חווית מיוחדת עם תובנות רבות.

מוזמנים לקרוא כאן מה חשבתי על הספררעש גדול, רועי חן

“נשארתי בשבילכם”  של רוחמה אלבג סחרר אותי.

לא רציתי לסיים את הקריאה בו. משכתי באיטיות את המשפטים ופחדתי, שהנקודה האחרונה תנתק אותי מהמשפחה, מהדמויות, מהזיכרונות הפרטיים והאישיים שלי ממשפחתי, שעלו במוחי בעקבות הקריאה.

ההכרות שלי עם רוחמה אלבג היא רבת שנים. אני שומעת כמעט את כל ההרצאות שלה, על עגנון, לאה גולדברג, נתן זך, עמוס עוז, ועוד יוצרים ישראלים. הידע שלה והבקיאות בתולדות החיים וביצירות של הסופרים והמשוררים מפעימה אותי בכל פעם מחדש. כשהיא מספרת על מקום הלידה של משוררי מזרח אירופה, נדמה כי היא נולדה אי שם בליטא או בקובנה. אבל לא. רוחמה אלבג נולדה בארץ למשפחה יוצאי עיראק. כמו חצי ממשפחתי.

“נשארתי בשבילכם” מנסה לבדוק את קשרי המשפחה הפרטית והמורחבת ואת השפעתה על דור ההמשך. ספר המתאר שלושה דורות של נשים, נשים בעלות קול פנימי חזק.

רוחמה אלבג אינה קוראת לספרה ממואר אלא, אוטוביוגרפיה משפחתית.

הספר נפתח בתמונה דרמטית שבה האשה מנפצת ומחריבה  את שובך היונים של הבעל ומבריחה את היונים. האיש ממלמל אל האוויר “היונים שלי”. שני הילדים, אח ואחות, יושבים על הספה פעורי פה. הפתיחה היא הזיכרון הראשון שמביאה בפנינו הסופרת, אין שמות לדמויות בספר, כאילו היא מרחיקה אותם מאיתנו, מעצמה. גם המקום אינו ידוע.

“יום אחד לא תראו אותי פה” מצהירה האם שוב ושוב, הצהרה שהיא חצי משפט והמשכו הוא שם הספר, “נשארתי בשבילכם”.

עכשיו בהווה כשהילדה כבר בוגרת, והיא ואמה אופות יחד עוגיות, היא חוזרת ושואלת, אינה מרפה, אינה מניחה, “למה הרסת את השובך וגירשת את היונים?” האם מתחמקת ועונה לה “הוא לא היה בשבילי.”

הבת הבוגרת מנסה לחבר את תמונות הזיכרון הקרועות למשהו שלם. מנסה למשוך את החוטים הצבעוניים של שטיח המשפחה, על מנת להבין את אותו קול פנימי שהוא חוט השני של משפחתה. קול שהועבר גם אליה. קול הנשים נע מהעבר להווה, מקול ראשון לקול שלישי ולפעמים המספרת נכנסת לתודעה של הדמות כאילו מנסה לפצח את התובנה וההבנה שלה.

בשיחה הגלויה בין האם לבת מספרת האם את סיפורן של הנשים במשפחה או אפילו של כל הנשים בנות הדור ההוא, שבאו מתרבות אחרת. נשים שנישאו לגברים בשידוך מבלי שיכלו לבחור, גברים שהשתיקו את קולן והתעמרו בהן. אמה של המספרת ניסתה להתמרד וחלמה למצוא בעל בכוחות עצמה, כיוון שהיתה כבר מבוגרת היא נישאה בשידוך, כמו אמה וכמו שרשרת נשים לפניה. חלום אחר חלום התנפץ מול עינייה.

האם נולדה בחברה, שבה  כל הנשים מנקזות את יהבן אל הגבר המיוחל שאינשאללה יביא להן כבוד. על ברכי זאת גדלה אמה וחלמה על כבוד ועושר שהגיע בדמות גבר שתקן, שאינו יודע מה לעשות עם המילים. בעל כמו צל שצמוד לרדיו. “בבית הזה אין עם מי לדבר.” פסקה האם.

חלומה של האם עובר מציפייה לבעל, לילדים, לבית החדש במקום בית הצריף שעל הגג. עד שבזקנתה היא אומרת “כל החיים אני מחכה.”

מעבר להיותו סיפור פרטי אישי זהו סיפורן של נשים ושל תרבות. תרבות שבה בן זכר הוא הנחשב, בנות אינן שוות.

סבתה לא הבליגה על עלבון הנכדה, הבת הבכורה. האם מנחמת עצמה ““אין מה לעשות, גורל,” היא שבה  ומשננת את המשפטים שעליהם גדלו כל נשות המשפחה. “תהיה עוד יד במטבח, גם בניקיון, ודווקא יכולה לעזור, אם יהיה מזל תהיה גם חרוצה. צריך יהיה לחתן אותה מהר כי בנות מביאות צרות, וצריך יהיה להשגיח באלף עיניים. הלוואי שלפחות תצא יפה ונמצא לה בקלות מישהו טוב שיחזיק אותה.””

נזכרתי שכאשר ישבנו שבעה על אמי, סבתי היתה מוקפת בילדיה על המזרונים,  כשבנה הבכור נרדם היא מיד מיהרה לכסות אותו. כועסת ופגועה שאלתי אותה, “למה רק אותו?” והצבעתי על אחת הבנות שנרדמה. והיא, סבתי, משכה בכתפיה כאילו אומרת לי. מה אני יודעת? ככה זה.

את המסורת הבין דורית מפליאה לתאר אלבג בטקס ניקוב החורים. מגיל צעיר מכשירים את הבת לנישואים. החוטים האדומים באוזן יוחלפו בדבר האמיתי, בזהב, ואלו יחכו לעגילי הבעל שיביא להן כבוד ותכשיט שערכו רב. הדרך מוכתבת, נישואים, כשכבר בחופה אומרים  לה “בעזרת השם לשנה הבאה בברית.” דרך  עם מסלול ברור.

רוחמה אלבג מתארת במילים מצוירות את הבנות העומדות בתור לניקוב, את הלהבה הכחולה המרצדת ואת אצבעותיה של הסבתא המשחילות את החוט. לקורא נדמה כאילו הוא נוכח בחדר ומבטיו עוברים על פני האימהות, שמאחלות לבנותיהן ברכה שתגיע באמצעות בעל עשיר.

חוט ניקוב האוזנים הוא חוט סמלי בין דורי שמועבר בין הסבתא לאם. הוא גם חוט של חוסר שביעות רצון מהבעל, האם רק חלמה והתמרמרה על כך שחלומותיה לא התגשמו. הסבתא, שלא ראתה את בעלה בעין יפה היתה חזקה, הצליחה בתוך גבולות התרבות להרים ראש, להחליט, לגדל גן פורח ועצים.

תוך כדי קריאת תיאור טקס ניקוב האוזנים נזכרתי בסיפורו של אבי כיצד חזר לאחר שירות מילואים וראה את עגילי הזהב באוזניה של אחותי. הוא כעס והוציא אותם ואמר “הבת שלי לא עבד. היא תשים עגילים מרצונה.” ואחר הוסיף בגאווה,”לך  לא הרשתי לנקב אוזניים.”

המספרת בוחנת את עצמה והיכן היא בתוך הרצף הבין-דורי. ביכולת מיוחדת ומופלאה היא מצליחה להיכנס לתודעת הדמויות, מנסה להבין מה הן הרגישו. נותנת מקום לאב השתקן, ומנסה להבין מה עבר עליו מול אשתו הדומיננטית והלא מרוצה. מנסה לפענח אותו ומצטערת על “האיש שחמק מאיתינו.”

כבר בקריאת הדפים הראשונים רותקתי ונכנסתי אל משפחתה של אלבג, כאילו היתה משפחתי. מעט המילים המוכרות לי מבית סבי וסבתי החזירו אותי במכת ברק אחורה בזמן. שמעתי את קולה של סבתי אומרת לי  “בִּלְעִיפִי” המילה היחידה שאני יודעת. עבורי זו מילת ברכה לבתי כשהיא רוכשת משהו חדש. היה נדמה לי שאני רואה מול עיניי את דודות אמי בעלות עגילי הזהב הכבדים שמשכו את תנוכיהם. הוקסמתי מהמילים, מהיכולת התיאורית של רוחמה אלבג. מניתוח הדמויות והבנתן פסיכולוגית.

את הספר סיימתי לקרוא לפני כמה ימים, סימנתי בו משפטים רבים, ולא מצאתי עד היום את המילים שיוכלו להעביר את התחושות והרגשות שלי שעלו והציפו אותי בעקבות הקריאה. ויש לי עוד הרבה מה לומר ולספר על הספר, אך לא אכביד עליכם.

“נשארתי בשבילכם” הוא  אינו עוד  ספר של דורות ופערי דורות, הוא ספר של דמויות,ספר של כוחות שדוכאו, אך מצאו יכולת לפרוץ בתוך הגבולות. ספר של קשר נפשי עמוק בין הדורות. מבין הדמויות אהבתי את דמותה הדעתנית של הסבתא, דמות צבעונית מלאת מרץ שמביעה דעה על כל מה שלפניה. ולמרות התרבות שבה גדלה והתחנכה היא מוצאת ביטוי ליכולות שלה.

 “נשארתי בשבילכם” אינו ספר משפחתי רגיל הוא פנינה ספרותית מיוחדת. פנינה שבה כל אחד ימצא את עצמו ויחפש אחר שורשיו והקשר האישי שלו אל עברו.

כן. הבנתם. אני ממליצה עליו בחום רב.

נשארתי בשבילכם, רוחמה אלבג

עריכה, דבורה נגבי

הוצאת אפרסמון, 2023

שני כרכים המאגדים בשירים, מילים, צבעים וחיוכים את כל ילדותי וילדותינו.

כשבתיבת המייל שלי נחתה ידיעה מהוצאת “ספרית הפועלים” המבשרת על צאת שני כרכי “שירי הילדים של לאה גולדברג” הואץ קצב הלב שלי.

צירוף המילים שירי הילדים של לאה גולדברג החזיר אותי לימי התום של ילדותי, לאהבת המילים, לשירים הטהורים ולמנגינות שליוו אותי. מיד הזמנתי לי ולחברה אהובה שמעריצה כמוני את לאה גולדברג את הספרים. כעבור מספר ימים הם היו על שולחני. הרגשתי איך כל שנות חיי חזרו אלי.  עלעלתי, הפכתי את הדפים וליטפתי את השירים כמו היו חברים ותיקים. הרחתי את האותיות, כן יש לספר ריח של ילדותי. הספרים הכניסו אותי למנהרת הזמן של ילדותי שלי ושל ילדיי. נזכרתי בעיתון “דבר לילדים”, בשירים המולחנים של לאה גולדברג. בספרי הילדים שלה, “דירה להשכיר”, “נסים ונפלאות”, “המפוזר מכפר אז”ר”, שהפכו לנכסי צאן ברזל.

את שני הכרכים של לאה גולדברג לילדים אני ממליצה לרכוש לעצמכם כמתנה לשבוע הספר.

 כן. קראתם נכון.

כמו בכל שנה אני מתרגשת לקראת שבוע הספר, תוהה ביני לבין עצמי אילו ספרים ארכוש ואביא הביתה מהדוכנים.

בגלל עומס בספריות החדשות שלי, בשנים האחרונות כמעט ואיני רוכשת ספרים מודפסים. מעדיפה את הדיגיטלים. את רכישת הספרים המודפסים אני משאירה לטובת הנדירים שאינם דיגיטליים, או לספרי נשמה שתענוג לעלעל בהם. “כל שיר הילדים של לאה גולדברג ” הוא ספר כזה.

השפה העברית לא היתה שפת האם של גולדברג וכולי נפעמת ומתפעלת, כיצד הצליחה בגיל יחסית מבוגר ללמוד עברית ולהפוך את העברית לא רק לשפת אם, אלא לכתוב שירה ולתרגם יצירות מרוסית, לעברית.

לא גולדברג אהבה ילדים. אומנם לה לא היו ילדים מבחירה, אבל היא היתה רגישה לכל ילד שהיה בקרבתה.

אהבה את ילדי השכונה ברחוב ארנון והקדישה להם ספר “ידידי מרחוב ארנון”. לאה גולדברג כתבה 400 שירים לילדים, שפורסמו בעיתונים “דבר לילדים”,”על המשמר” כספרונים, וכספרים עצמאיים.

גדעון טיקוצקי העורך המוכשר אסף וקיבץ אותם בשני כרכים, לפי סדר כרונולוגי.  כמו כן הוא הוסיף מידע לשירים. הספר מרהיב ביופיו. השירים מלווים בציורים ובאיורים המקוריים, בכריכות המוקדמות של הספרים. בשער כל שנה מובא מידע על מה שהתרחש בעולם, בארץ ואצל לאה גולדברג.

אותי סיקרן לדעת אלו שירים נכתבו לילדי ישראל בימי מלחמת העולם השנייה. לדוגמה בשנת 1943 עם הגעת ילדי טהרן נכתב השיר “האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד.”

חלק מהשירים העלו על פניי חיוכים בתמימות ובנאיביות , כמו “רוצה חיש חבר חמור, תן לרותי לעבור, כי בבת אחת בכביש לא ילכו חמור ואיש…ולכן עומד שוטר ומשגיח ושומר.”

הכרך השני ,שירים משנת 1951-1965 מאגד את חיי בתוכו. מיותר לתאר עד כמה התרגשתי לראות את דפי דבר לילדים עם השירים המוכרים לי. והנה באחת הפכו הזיכרונות למוחשיים.

מביאה בפניכם חלק מהיופי של הספר.

טעימה שהיא המלצה חמה חמה לפנק את עצמכם, ילדכם והנכדים.

לאה גולדברג, כל שירי הילדים, כרך א’ ב’

עריכה ופרשנות, גדעון טיקוצקי

עיצוב, מיכל מגן

ספרית הפועלים, 2023

תנינה במישור החוף, טלי כהן – צדק

דמיינו שאתם עוברים באותו הנתיב פעם אחר פעם, לא תמיד מבחינים בפרטים, אבל בוקר אחד נעלם משהו מצד הדרך. ואז הביטחון שלכם מתערער.

כך קרה לשירה, גיבורת הספר, “תנינה במישור החוף”.  בוקר אחד רגיל בהחלט כמו שאר הבקרים, נעלמת לה העיר נתניה מצד הדרך. עיר שלמה נמחקת מהתודעה. עיר שהיתה שנים בצידי דרך הנסיעה שלה איננה.

היא מנסה לנשום לפי קצב, לבדוק את פעולותיה, אבל כלום. אין עיר. עד שהיא נזכרת בניסוי שהיא וחבר נוסף היו שותפים לו בימי לימודיהם באוניברסיטה.

זיכרון הניסוי מחזיר אותה לעבר, לימים שהם היו ארבעה סטודנטים צעירים שלמדו יחד, בעיקר למבחנים. אמיר המחונן והלמדן של הרביעייה החליט לבצע ניסוי, שירה ומיכה שהיו ידידים וזוג מאוד לא ברור מחליטים להיענות לאמיר ולהשתתף בניסוי שהוא עורך. נעמה הצלע הרביעית בחבורה היתה חולה ולא למדה איתם לבחינה.

זיכרונות העבר מתעוררים כעת ועלולים לסכן את ההווה.

לא אספר מה היה הניסוי ואיך העלמות נתניה קשורה אליו. אגלה שהם בעצמם לא זוכרים את הפרטים החשובים שלו וכעת הם מוטרדים בגללם.

אספר שזהו ספר על יחסים ועל חברות, על נפש האדם ומורכבותה, על כאב וצער ופרידות. על קנאה וזוגיות ומשפחה.

אלו הם נושאי הספר, הספר לכאורה רגיל, נפתח בבוקר שגרתי שבו שירה ממהרת לעבודה, שולחת את בנותיה לבית הספר. אך בהמשכו הוא הופך לספר מתח מרתק, שבו רציתי לדעת מה עלה בגורל הניסוי של מיכה ושירה, המתח מתחלף לספר שיש בו פנטזיה הגיונית ובכל זאת יש בו משהו על גבול הפנטסטי.

את ההעלמות הסברתי לעצמי שזו למעשה הדחקה, הדחקה של תקופה שעברה והשאירה משקעים בין החברים. הדחקת מערכות יחסים מורכבות שכנראה לא נפתרו. וכמו ילד שאם הוא עוצם עיניים ואינו רואה את מה שמולו העצם אינו קיים. כך דברים נעלמים לגיבורים. ולא רק עצמים.

לטלי כהן צדק יש יכולת לרתק את הקורא, לא יכולתי להניח אותו וסיימתי לקרוא במהלך טיסה חזרה לארץ. היא מצליחה להציג בפני הקורא דמויות אמינות וראליסטיות. הספר עורר בי מנעד רגשות מכעס ועד חמלה ובעיקר כאב על אחת הדמויות.

“תנינה במישור החוף” הוא שם  מעט מוזר לספר, יש תשובה למשמעותו. בזמן שהם פותרים תשבץ הגיון היא עונה נתניה על ההגדרה תנינה במישור החוף ומסבירה למה היא אוהבת תשבצי הגיון. תשבצי הגיון הם אוכסימורון בתוך המצב הבלתי הגיוני שהם נקלעו אליו.

ממליצה בחום לימי הקיץ החמים, ולא רק.

תנינה במישור החוף, טלי כהן-צדק

עורכי הספר, מירי רוזובסקי ורון דהן.

הוצאת שתים, 2023

“סיבוב ההופעות של הגולם מפראג” הוא ספר ישראלי. אירועים משמעותיים שהיו בחברה הישראלית מהווים את הרקע לעלילה.

רומן ביכורים משובח שאינו כלל רומן ביכורים. “סיבוב ההופעות של הגולם מפראג” הוא רומן בשל בהחלט המעלה קונפליקטים רבים.

אריאל הורוביץ הוא איש של מילים ומוסיקה ולא בכדי הוא בחר בשם הלהקה “הגולם מפראג” וגיבור העלילה, כפיר, זכה  בכינוי הגולם. משמעות השם היא כפולה. גולם במובן של שלב בהתפתחות של חרקים. גולם במובן המיסטי. הגולם מפראג באגדה קיבל את כוחו באמצעות המילה.

הבית שלנו הוא בית של מילים ובית של מוסיקה. בני הוא מוסיקאי שלמד ברימון, כתב והלחין שירים והופיע במעט הרכבים. לכן מיד בקריאת השורות הראשונות של הספר צללתי אל עולמו של כפיר והרגשתי כאילו אני מכירה אותו. התאהבתי בדמותו, באישיותו הרגישה, בקונפליקטים שליוו אותו. גם בני התלבט בין עולם המוסיקה על יופיו והקשיים שלו לבין מקצוע יציב.

כפיר הלוי הוא מנהיג להקת הגולם מפראג. כפיר היה בן שלוש כאשר  אביו נפל במלחמת יום הכיפורים, אמו ברכה, מורה לתנ”ך גידלה אותו לבדה. באחת ההופעות הוא מכיר את נירית דתלש”ית מהישוב תקוע ואחות במחלקה האונקולוגית באיכילוב.  שניהם מתאהבים, גם אני התאהבתי בהם כזוג בראשית דרכו המחפש ומגשש אחר העתיד המשותף. בראשית דרכם, שניהם בטוחים שאהבתם תגשר על העולמות השונים. אמו של כפיר נותנת את ברכתה, אביה של נירית אינו מרוצה, הוא מבין שהמסורת שהוא חי איתה תאבד. הוא אפילו מנסה להסביר לכפיר את המשמעות של הורשת תפילין לנכד שאביו אינו מניח תפילין. הוא חושש ששרשרת של מסורת תקטע. לבסוף הוא אומר “מילא חילוני, אבל למה אמן.” ובכך צופה את קשיי הפרנסה  שלהם, ואת העיסוק הבוהמייני של חתנו לעתיד שעלול לערער את התא המשפחתי.

אותם בקיעים שצפה אביה של נירית מתגלים לאחר החתונה ובעיקר לאחר הלידה. הם הולכים ומתעצמים כאשר נירית מבינה את הפער ביניהם. תקוע מיצגת את עולמה של נירית ותל אביב את עולמו של כפיר. נירית אומנם בחרה להתנתק מתקוע ולחיות בתל אביב, אך היא מרגישה בה נטע זר. כפיר בחר בנירית בידיעה מראש על עולמה הדתי וגם הוא מרגיש חוסר שייכות למנהגי הדת. הוא הולך לפעמים לבית הכנסת בשבתות בתקוע ורוב הזמן משתעמם מוות.

כפיר מאוד מחובר לשתי נשים משמעותיות בחיו ושונות אחת מהשנייה, אמו ואשתו.

אריאל הורוביץ כותב על התקופה שלאחר רצח רבין, תקופה שבה הפער בין החילונים לדתיים התעצם ונמשך ביתר שאת עד לימנו. עד כי לרגע היה נדמה לי, שהספר נכתב על החודשים האחרונים.

הקונפליקט בספר אינו רק בין דתיים לחילונים. הספר מעלה ומציף בכנות פערים רבים. התלבטות של אמן האם לכתוב שיר רווחי מול שיר מהנשמה. האם להמשיך להיות תלוי באומנות כמקצוע או לבחור משלוח יד שיכול לכלכל משפחה. האם להתייחס לסביבה כמשפיעה על השיר או לתת לצו הלב לבחור ולהחליט.

אריאל הורוביץ כותב בכנות על משפחה ובקיעים בה. הוא אינו מיפה ואינו מגיש לקורא אשליות על גישור בין פערים של שני בני זוג נשואים, להפך הוא מתאר את הניגודים באופן הכי ישיר. הוא גם אינו נופל לקלישאות ביחסים ביניהם.

אריאל הורוביץ הוא אמן בנשמתו וניתן לחוש זאת באמצעות אפיונו של כפיר, ברגישות שלו, בפחד במה לפני כל הופעה, בחששות מפירסומם של שירים חדשים וכיצד הקהל יקבל אותם, בהתלבטות באיזו דרך לבחור, אומנות או מקצוע מפרנס. והאם בכלל המוסיקה העכשווית מחדשת דבר מה. הוא פורס בפני הקורא את לבטיו ומחפש אחר חיזוקים.

כמו שציינתי צללתי אל הספר בהנאה ובריתוק. קראתי  ללא הפסקה, התפעלתי מהכתיבה הבשלה, מהדמויות והלבטים של כל אחת, מהאנושיות של כפיר וממסע ההתבגרות שעבר.

ספר ישראלי, שונה  המתאר מאבקים בין מציאות של העולם החיצוני לבין הדמיון והיצירה.

 יופיו של הספר הוא שזירת השירים של להקת הגולם מפראג  בעלילה, או שזירת העלילה  בין השירים. את השירים המלווים את העלילה והטקסט ניתן לשמוע ביוטיוב. בכל פעם כשקראתי על שיר מסוים מיד האזנתי לו, מה שהעצים את תחושת חווית הקריאה.

ממליצה בחום.

סיבוב ההופעות של הגולם מפראג, אריאל הורוביץ

עורכת, מיכל חרותי

הוצאת ידיעות אחרונות, 2023

בכל כלל יש יוצא מן הכלל. איני חסידת ספרי מתח ובלש אבל על ספריו של רוברט ברינדזה איני מוותרת. למה? בזכות כתיבתו של רוברט ברינדזה, הסופר מצליח להחזיק אותי במתח, גם אם לרגע נדמה שאין מתח, מיד יש תפנית בעלילה שמכניסה אותי לריכוז והפתעה. ובעיקר בזכות הגיבורה, אריקה. אני מרשה לעצמי לקרוא לה בשמה הפרטי, כי אחרי שישה ספרים אני מרגישה קצת כמו חברה שלה.

כשסיימתי לקרוא את “דם קר” לפני כמעט שנתיים חיכיתי לספר הבא בסדרה.

“עדה קטלנית” החזיר אלי את דמותה של אריקה האהובה. הפעם אריקה מקבלת אומץ ועוזבת את הדירה שבה התגוררה שנים ועוברת לרובע בלקהית’ הרגוע יותר. בערב הראשון היא יוצאת מביתה לחקור את סביבת המגורים החדשה ושומעת צרחה. כן. הצרחה הקפיצה אותה ואותי.

בחדר היא מגלה גופת עלמה צעירה ואת אחותה שהגיעה לברר מדוע לא באה למשמרת עבודתה במסעדה.

הנרצחת היא ויקי קלארק. ויקי שחקנית ללא עבודה יציבה, הפכה את הדירה לאולפן הקלטות לספרים קוליים ועבדה במסעדה של אחותה. בתקופה האחרונה היא החלה לפרסם פודקאסטים בנושא פשעים.

מהדירה נגנב תיק ובו קלטות של הפודקאסטים של ויקי קלארק. הרצח של ויקי קלארק הוא קשה ואינו קל לעיכול.

מכאן העלילה נעה קדימה. וכמו בכל ספר כולם חשודים, האחות, הבעל, השכן שאינו רוצה למסור את הזבל החבר של הנרצחת. תוך כדי קריאה חשדתי גם אני בכל דמות, אך ככל שהעלילה התקדמה והסתבכה ונוספו דמויות  לא יכולתי להחליט מיהו הרוצח. מה גם שיש רציחות נוספות. “אנשים הם יצורים מוזרים, בוס. אל תשכחי את זה. ולא כל מי שמוזר הוא קרימינל.”

לאט לאט אוספת אריקה פרטים ומנסה לשזור אותם יחד כדי להגיע לרוצח.

“עדה קטלנית” הוא ספר קריא ומותח עם  תפניות רבות בעלילה, עם הרבה סיבוכים. ״המקרה הזה מתחיל להסתבך, ואריקה שונאת סיבוכים.” יש טובים ויש רעים ויש חשודים.

כמו שציינתי איני אוהבת לקרוא מתח אבל סידרת הספרים של רוברט ברינדזה מרתקת אותי בזכות הגיבורה הראשית, אריקה. דמות אנושית ורגישה לכל אחד. היא תקיפה ועדינה בו זמנית. אריקה הגיעה מסלובקיה לפני עשרים שנה, בעלה השוטר נרצח תוך כדי מרדף ומאז למרות ניסיונות ליצור קשר עם גברים היא אינה מצליחה. היא משקיעה את כל כולה בעבודתה ואינה נחה ואינה מוותרת בקלות.

ממליצה.

הערה, אומנם זו סידרה אך ניתן לקרוא כל ספר בנפרד.

כמו בכל סיומו של ספר בסידרה  פונה הסופר רוברט ברינדזה בדף האחרון של הספר אל הקורא ומודה לו על הקריאה. הוא אף מבקש לנצל את הרשת החברתית למטרה חיובית וליצור איתו קשר על מנת להודות וכן ליידע אותו מה היינו רוצים שיקרה עם אריקה בהמשך. רעיון השיתוף והקירבה של הסופר לקורא מפעימה אותי בכל פעם מחדש.

עדה קטלנית, רוברט ברינדזה

מאנגלית, ירון פריד

עריכת תרגום, יעל שכנאי

הוצאת רימונים, 2023

ביטופ הוא בּית גִּדּוּל, הַמָּקוֹם הַטִּבְעִי וְהַטִּיפּוּסִי לְחַיֵּיהֶם וּלְהִתְפַּתְּחוּתָם הַתַּקִּינָה שֶׁל בַּעֲלֵי חַיִּים אוֹ שֶׁל צְמָחִים מְסֻיָּמִים.

הקריאה בספר היתה עבורי מעין קריאת מחקר על העיר תל אביב ועל תושביה.

נולדתי בתל אביב, בגיל שלוש עברתי לחולון העיר השכנה, את ילדותי ונעורי עשיתי בה. לאחר נישואי עברתי לתל אביב, העיר שבה נולד וגדל בעלי. בבוקר הראשון שבו פקחתי עיניי בתל אביב הרגשתי כאילו חזרתי לבית הגידול שלי. מאז איני עוזבת אותה ואיני זזה מקוביית הבתים שבה אני גרה.

אני כמו גיבור הספר או שהגיבור כמוני. שנינו מתגוררים באיזור הכי מרכזי והרועש ביותר של תל אביב, שנינו אוהבי צרפת.

ז’וזף שימל מורה ומרצה שלא השלים את עבודת הדוקטורט שלו פוטר מעבודתו באוניברסיטה. הוא עבר מהפרברים של תל אביב אל מרכז העיר. כיום הוא עובד כמדריך לעולים מצרפת וכן מתרגם מצרפתית לעברית ולהפך.

ז’וזף שימל הוא דמות שלא ענינה אותי, מצטערת. הוא חי חיים משעממים בסביבה תוססת מרתקת ומשתנה, איזור לונדון מיניסטור, מקום שבו התנועה רבה. מי שמצליח להוציא אותו מביתו הוא כלבו. בזכותו הוא נע ברחובות, לומד להכיר את האנשים, ואת דיירי הרחוב ההומלסים, שלכל אחד הוא מצמיד כינוי. ז’וזף שימל אינו מחובר למציאות, מין דמות תלושה מהקרקע, אין לו קשר עם אנשים, אפילו אין לו משיכה מינית לנשים. הוא אינו רואה את המציאות נכונה ואינו מפיק לקחים. הוא מגדיר את עצמו כאיש רוח המסתפק במועט, “העיקר לחיות בכבוד.”

לפעמים היה נדמה לי שהוא מספר לעצמו את סיפור חייו ומייפה את הביוגרפיה שלו. טוען שהתלמידים אהבו אותו,אבל בגלל חוסר תקן ותקציב הוא פוטר. בהמשך במכתב שנשלח אליו נאמר שבשל מיעוט התלמידים לא נפתח קורס, והם שוקלים על מתכונת חדשה שאולי יוכלו לשלב אותו. תמימותו היא בעוכריו, מה שימיט עליו בהמשך הרס.

ז’וזף שימל הוא אחת הדמויות המשעממות שפגשתי בספרות, לא עניין אותי לא במחשבותיו ולא במעשיו או בשיטוטיו עם כלבו. אפילו לא היתה בי חמלה עליו על פיטוריו מעבודתו, על בדידותו. על התלאות שעבר בהמשך.

לטעמי, הדמות המרכזית בספר היא העיר תל אביב. תל אביב היא בעלת נוכחות ומלאות ברומן. אורלי קסטל בלום בחרה את המרכז הראשי והסואן של תל אביב, מרכז שבו יש הכל מכל. טבור העיר. מי שגר בתל אביב יודע שדירה במיקום הזה היא יקרה מאוד, ניתן לנוע בחופשיות ללא תחבורה, אנשים מתרוצצים בה עשרים וארבע שעות.

תל אביב מוצגת ברומן כעיר משתנה, מגדלי יוקרה צצים בה ומשנים את הדמוגרפיה של העיר,  הישן נדחק מול החדש, את הבנק מחליף מענה טלפוני. יורשי מי שנפטר ממהרים לסלק את זיכרונותיו מהדירה על מנת להשכירה. “מעל לכל העוברים והשבים בצומת סואן זה מתנוסס מגדל מגורים עשוי בטון, פלדה וזכוכית.”

תל אביב מוצגת כעיר מנוכרת שבה אנשים אינם שמים לב אחד לשני. את ההבדלים מציגה קסטל בלום באמצעות ניגודי הרחובות, רחוב דובנוב היוקרתי מול  שדרות שאול המלך שעליהן לועג שימל שאינן שדרות בהשוואה לשדרות פריס. ההומלסים שהם בעלי הרחובות מול דיירי המגדלים.

התענוג המרכזי שלי בקריאת הרומן היה טיולים ברחובות העיר, זו היתה מעין היכרות מחודשת ומרגשת  עם המוכר לי.

מי שאינו מכיר את תל אביב, ספק אם יאהב אותה דרך עינייה של אורלי קסטל-בלום.

ביוטופ, אורלי קסטל-בלום

עורך הספר, מנחם פרי

העבודה על העטיפה, ארווין וורם

הוצאת הספריה החדשה, 2023

מט- הצגת היחיד של סיון רוזנברג

שקיעה ורודה על גג תיאטרון הסימטא, הדי יירוטים ואזעקות רחוקות.

מט אחד שהשאיר אותי ללא אוויר.

ביום חמישי צפיתי בהצגה שלא יכולתי להירגע ממנה כמה ימים.

אולם קטן, חשוך פחד. אל האין במה נכנסת עלמה מכוסה ועטויה כולה, משקפי שמש ענקיים, מטפחת, מעיל רכוס.

לאט לאט מול חוקר המשטרה היא מספרת את סיפורה ומתקלפת.

סיון רוזנברג הצליחה לרתק אותי, מילה מילה עקבתי אחרי דבריה, ובכל מילה שנוספה החסרתי פעימה עד הסיום, שבו כבר לא יכולתי לנשום.

לא צריך פעלולי במה ולא תפאורה מיוחדת ומסתובבת.

מספיק טקסט המשוחק בכישרון, סוכריות שוקולד שנעות מיד ליד ומנורת איקאה אחת.

סיון רוזנברג המוכשרת אש כתבה את הטקסט, ביימה ושיחקה בכישרון רב.

היא גם זכתה במקום הראשון של  פסטיבל אביב, איך לא !

לא אספר לכם על מה ההצגה “מט” כדי שתתהפנטו גם אתם.

אבל אגיד שמזמן לא ראיתי הצגת יחיד  עם משחק נפלא, כתיבה מרגשת ובימוי ייחודי.

עקבו אחר תאריכי ההצגה ורוצו לראות.

לא תתאכזבו. באחריות !!!

ההצגה הקרובה ב-30.5.23 מט – סיון רוזנברג

Virus-free.www.avg.com

יש מקום, אדיבה גפן

יש ספרים שמהמילה הראשונה הם שואבים אותי אליו, הספר “יש מקום” קרקע אותי ולא הניח לי.בימים אלו אף מסך  לא הצליח להסית את עיני מדפי הספר. הרגשתי כאילו עליתי על רכבת הרים.

האם שני קווים מקבילים יפגשו?  האם שני אנשים שנוסעים בשתי רכבות שונות, שיוצאות מאותו המקום ולאותו הכיוון יפגשו ואם כן מתי?

רותי נסה מביתה, כשהיא נחושה הפעם להצליח. עם פתיחה שכזו לקורא לא נותרת ברירה והוא מצטרף לבריחה שלה מביתה. הפעם רותי תכננה היטב את נתיב הבריחה שלה משוקה, בעלה המכה. גם עכשיו היא עדיין שומעת את קולו בכל פעולה שלה. שוקה גבר קנאי ואלים. בתחילה החמיא לה שהוא דואג לה על כל דבר, מאוהב, כך שיכנעה את עצמה, אחרי כן הבינה שהוא חונק אותה. והיא כמו כל הנשים המוכות מאמינה שאם תקפיד לא תרגיז את בן הזוג הכל יהיה בסדר. הוא הרי אוהב אותה, מרעיף עליה מילים חמות ומתנות.

אדיבה גפן יצרה דמות אמינה של אשה מוכה, אשה שיודעת שלא תוכל להימלט מבעלה, כי תמיד הוא טרח לומר לה ״ גם אם תגיעי למאדים, אני אהיה שם, ממני לא נפטרים כל כך מהר.״

הפעם היא תכננה היטב את מסלולה ונסה מביתה כולה מפוחדת. היא מגיעה לירוחם, עיר הרחמים בעינייה. עיר שעוטפת אותה בחום ומרפדת את הפצעים והצלקות, “אין מקום בעולם כמו ירוחם לכל אחד כאן לב גדול וחם.” אלא שרותי חוששת, כל רגע הוא שברירי עבורה. פוחדת מתי שוקה ימצא אותה.

בירוחם נמצא אורי איש ביטחון במתנ”ס, גם הוא עזב את חיו, רצה לנסוע הכי רחוק במדינתנו. רצה מקום שבו אין סיכוי שיכירו אותו, את אורי חורש שמוכר לכולם ומגיע לירוחם כאבי.

סיפורם של אורי ורותי מסופר לסירוגין בפרקים שמוקדשים לכל דמות. סיפורה של רותי מופיע תחת פרקים ממוספרים ואילו סיפורו של אורי ממוספר באותיות וכתוב בגופן שונה. שניהם מספרים בגוף ראשון, מונולג פנימי. המונולוג יוצר הזדהות מצד הקורא לסבלם. על רותי רובצים עננים אפורים ועל אורי רגשות אשמה.

הספר  נקרא כספר מתח. רותי נסה מבעלה, הקורא דרוך, חושש לה שלא תיתפס. המונולוג של אורי מסקרן את הקורא שאינו יודע למה הוא ברח עד לירוחם.

שתי הדמויות יוצאות למסע חיצוני ופנימי, כמעט כמו קווים מקבילים. אורי חי את העבר, זוכר כל פרט וכל רגע. רותי בורחת מהעבר שחי בתוכה ומנסה להשתקם. היא נזכרת בעברה הנוראי על מנת לא לטעות ולהמשיך קדימה. שני אנשים הבורחים מהעבר הכואב, שניהם בורחים למקום מבודד ירוחם, עיר הרחמים שמוקפת בבדידות וחול. שני אנשים שלא הכירו מעולם מנסים לשקם את עצמם.

לקורא ברור שהם יפגשו, השאלה איך ומתי. המפגש ביניהם מרתק ומפתיע ואפילו גאוני. אדיבה גפן הצליחה להפתיע ולהשאיר אותי ללא אוויר עד הסיום.

“יש מקום” הוא ספר אנושי וכואב. אדיבה גפן בראה דמויות אמינות שהקורא מזדהה איתן ואפילו חש פיסית את סבלן. דמותה של רותי מתוארת ברגישות אנושית ובחמלה רבה. ספר מתאר במדויק את נבכי נפשה של אשה מוכה העטופה בכלוב של זהב ואינה יכולה להיחלץ.  אורי הסובל והמיוסר מסתגר בתוך עצמו ומתחמק קרע לי את הלב.

התפעלתי מהעלילה שטוותה הסופרת. עלילה משכנעת ומדויקת. הרמתי גבות נוכח נתיב הבריחה של רותי והתכנון המוקפד שלה.

בכיתי עם אורי וכאבתי עם רותי. רציתי לחבק אותם, רציתי כל כך שיהיה להם טוב. שיהיה להם מקום שלו בניגוד למקום שממנו ברחו.

את הטוב הם מוצאים בעיר ירוחם שהיא כמו דמות בספר, מחבקת. שם בירוחם הום מוצא אנשים חמים, טובי לב, שאינם שואלים וכל מה שהם רוצים הוא לעזור. ירוחם מתוארת כעיר חמה, עם אנשים שעוטפים, בניגוד לבית המהודר של רותי עם רצפת הצפחה, בית מנוכר, קר ואלים.

גם אני דהרתי לירוחם כדי לראות אותם נפגשים ולוודא ששוקה אינו בעקבותיה.

“יש מקום” הוא ספר אנושי נוגע ללב שהפעיל עלי את כל החושים. ספר על בדידות ואחוות אנשים שעוזרת ותומכת ברגעים הקשים. ספר מרתק בעל רבדים וניגודים שגורמים למתח קריאה ואי יכולת להפסיק. וזה בדיוק מה שקרה לי.

בטוחה שגם אתם תתאהבו כמוני ברותי ואורי ובעיר ירוחם.

ויש מקום לשבח את ציור העטיפה של מישה רפופורט המדייקת את הנושא כל כך.

ממליצה בחום.

יש מקום, אדיבה גפן

עורכת הספר, נועה מנהיים

כנרת זמורה, 2023