הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

מחברות שדה – צילה זן-בר צור

ספר השירה “מחברות שדה” הוא כמו מעיין מים לרוויה. אפשר ללגום ממנו לרוויה עוד ועוד.

אני עירונית בנשמתי. ריח הפיח וזימזום המכוניות על האספלט הרותח הוא משב רוח עבורי.

ספר השירה “מחברות שדה”  הרחיק אותי מהאורבניות שבי וקירב אותי לאמא אדמה. יכולתי לחוש בניחוחות הטבע, להרגיש את הטל על עורי ולהתענג לרגע מיופי העולם וקיומו.

זה שיר הלל לטבע ולאדם שהוא חלק מהטבע.

מחברות שדה, כך קראה צילה לספרה והספר אכן נראה ונקרא כמו מחברות עם רישומי חוויות. רישומים במילים מצוירות. הכריכה מזכירה מחברת וציורה העדין של דנה ניצני אינו מותיר ספק על כך שהספר כולו הוא פרח שדה.

הטקסטים כתובים כפרוזה, כמו מחברת רישומים, אך בל נטעה הכתיבה היא לירית, רגישה ואינטימית. כתיבה ציורית.

יופיו של הספר הוא בכך שהמחשבות הקיומיות של הכותבת הופכות להיות חלק מהיקום ובעיקר חלק מיופי היקום.

צילה מכניסה את הקורא למחשבות האינטימיות שלה, לרגשות הפרטיים והפנימים שלה כשהטבע הוא החוט המקשר. הטבע משמש השראה, מהווה מטונימיה לרגשותיה. היקום כולו חי וקיים עבורה ועבור המחשבות שלה.

“בימים של קרבה אני מוציאה מהילקוט את מגדיר הצמחים ומדפדפת בתקופת הילדות שלי.”

לי היתה תחושה שהדוברת לא רק שמחוברת אל הטבע אלא מהווה חלק קיומי ממנו. הטבע הוא כר הזיכרונות שלה שמשמש לה מרגוע.

ציורי המילים וציורי הטבע בשירים גרם לי לעיתים להחסיר פעימה, למה? כי בעזרת צירופי המילים החדשות נוצרה עבורי  תמונה ייחודית וכל הפרטים שאני רגילה להסתכל עליהם מקבלים משמעות חדשה, כמו “מתי נפרמנו לסתו אחד?”, “קראת לי יער בקצה העלה הירוק.” “לנדוד עם היבשות אל מעבר.” שינוי בצירוף המוכר והידוע. “למות ולהתעבר לרוח סתו המבשילה את פרות העונה.”

קראתי שוב ושוב את שיריה של צילה, הרגשתי את ניחוח השדה ויופי הטבע, התפעלתי מול הראייה הייחודית שלה  על המוכר והידוע. הגשם נצבע לי בצבעים חדשים, היער הפך למוחשי, שרף העצים נדבק לידיי, האבקנים התעופפו מול עיני. לרגע הרגשתי גם אני כמו ילדת טבע שמחוברת לאדמה.

“למדתי לקמול בגוף ראשון ולהראות נבט.” – משפט מדהים שיש בו עולם ומלואו, פריחה קמילה והתחדשות מעגלית, כמו הטבע ההמחזורי האינסופי.

אחד השירים שריגש אותי הוא “זו אני”

צילה זן-בר צור היא משוררת ייחודית הכותבת ברגישות. האינטימיות האישית שבשירתה גורמת לקורא להתחבר לשיריה ולחוש את עצמו בשלל החוויות ששיתפה.

ספר יחודי, עדין ביופיו. הספר מונח על שולחני ואני מעלעלת בו פעמים רבות, נושמת את תיאוריו ומציירת בדמיוני את יופיו של הטבע הנפרש מולי דרך עינייה של צילה.

צילה זן-בר צור היא חוקרת תרבויות וטקסי נשים במרכז אסיה.

זוכת פרס אביב לשירה על ספרה אנאר באלח’י

מחברות שדה, צילה זן-בר

הוצאת צבעונים, 2021

תגובות בפייסבוק

איך לאהוב את בתך – הילה בלום

ספר רגיש, כואב ומתעתע שמשאיר רושם רב על הקורא.

“איך לאהוב את בתך” שרט לי את העור,  במהלך הקריאה הרגשתי כאילו אני נמצאת על סיפונה של אוניה המתנדנדת מצד לצד ומטלטלת את הגוף והנפש.

הספר נפתח בתמונה  מסקרנת, אשה מבוגרת מציצה לחלון בית בחרונינגן שבהולנד. מבעד לחלון היא צופה בשתי נכדותיה המשחקות בסלון, היא מעולם לא ראתה את שתי נכדותיה ואף אינה אמורה לדעת על קיומן. את בתה, אם הנכדות אינה זוכרת כך. בסקרנות היא בוחנת את בתה, נכדותיה, בעלה של הבת ואת הבית. האשה סבה על עקבותיה וחוזרת ארצה.

אין ספק שפתיחה שכזו מעלה סקרנות אצל הקורא, מה הסיבה שהאשה אינה נכנסת לבית, מדוע אינה מכירה את נכדותיה.

הסקרנות והספק הן חוט שנשזר לאורך כל קריאת הספר.

יואלה מספרת לנו הקוראים, אולי גם מספרת לעצמה את סיפור חייה, את סיפור האימהות שלה עם בתה לאה. לאה ויואלה, שני שמות הכרוכים אחד בשני , כמו הדמויות הלפותות זו בזו.

זה אינו ספר עם עלילה, את העלילה טווה הקורא במוחו. הוא לוקח את הקצוות הפרומים שמספרת יואלה ורוקם מחדש את בגד העלילה. הספר הוא כמו יומן זיכרונות ומחשבות שאינו מסודר, לא הוא אינו מבולבל, אבל הסדר אינו ליניארי כמו ביומנים שאנו מורגלים לקרוא.

יואלה מעלה על הכתב בפרקים קצרים מחשבות, היא סומכת על קריאתו האינטליגנטית של הקורא שידע לארגן את דבריה וליצור תמונה שלמה.

שם הספר “איך לאהוב את בתך” מעורר בקורא אסוציאציה של ספר הדרכה. הוא אינו ספר הדרכה אך אין ספק שניתן ללמוד ממנו. תוך כדי קריאה הוא מעלה שאלות קשות, האם אפשר ללמד איך להיות הורה אוהב, האם אפשר  לדעת איך לאהוב, האם יש הדרכה ומי נותן את ההדרכה. אימהות היא מצב נתון של מעגליות, כמו שהאם היא בת לאם ולבת האם יש אם וכך יש שרשרת.

״ היינו שושלת של בנות יחידות אמי היתה יחידה לסבתי, אני הייתי יחידה לאמי, בתוך בתינו היינו עדות יחידות לחיינו…״

יואלה בוחנת ממרחק הזמן ומרחק המקום את מערכת היחסים בינה לבין בתה. ״ אני מספרת הכל, מה שידעתי ומה שזכרתי. אבל הזיכרון הוא חומר חלש, והוא נועד לאומנות, אנשים מפסלים בו ומציירים בו״

וכך מתארת יואלה  מערכת יחסים מושלמת לכאורה. מערכת מתעתעת ומורכבת. מהרגע שבו הונחה בתה בזרועותיה היא חשה ומבינה שעליה לאהוב אותה ללא, ללא סיג, לא מעצורים, ללא ביקורת, ללא תנאי. האם כך תראה האמהות שבה? כמו שאמרתי התיאורים אינם ליניארים. הם נכתבים פרקים קצרים על אירועים ומחשבות. יש הרבה רמיזות מתחת לפני השטח מה שמצריך קריאה איטית וריכוז מצידו של הקורא.לאט לאט נפרמים החוטים הסבוכים של פקעת האמהות המושלמת.

מערכת היחסים הסימביוטית בין האם לבת, מערכת יחסים מקרבת ומרחיקה, מחבקת ודוחה, חונקת ואינה מרפה. מערכת יחסים שנראית מושלמת לכאורה מעלה שאלות, מה קרה שהוביל את הבת לניתוק מהאם שכן יואלה אומרת “ילדות לא נוטשות אמהות.” מדוע הרחיקה הבת אל מעבר לים והאם נאלצת לחפשה.

פתיחת הספר  קרובה לסיום הספר. וכך בין הפתיחה לסיום נע הקורא במערבולת רגשות ותהיות. חלק מהשאלות הן השלכה של הקורא על הורותו, האם היה הורה טוב ומיטב, הורה טוב דיו לילדיו. חלק מהתהיות הן ביקורת כלפי האם וניסיונות למצוא את נקודות השבר במערכת היחסים בין יואלה ולאה.

כתיבתה של הילה בלום היא כתיבה חכמה, אין היא אומרת מפורשות, אלא מפזרת רמזים על שתי הנשמות הסבוכות והלפותות אחת בשנייה. בכתיבה ישירה וסגפנית נמסרים האירועים המכוננים בחייהן. בחירת צורת הכתיבה היא הבחירה הנכונה והמדויקת לכתיבת העלילה. הפרקים הקצרים מאפשרים לקורא לנשום בין מידע לאירוע, בין פרק לפרק.

בין הפרקים משולבים סיפורים וספרים שקראה יואלה, כמו, “עין החתול” ספרה מכמיר הלב והכואב של מרגרט אטווד, סיפוריה של אליס מונרו ועוד. טוב עשתה המחברת שרק בסיום הספר שיבצה את מראה המקומות ובכך סמכה על הקורא שיזהה את הסיפורים ששפכו אור ורמזים על הדמויות.

בסיום הספר עם קבלת התמונה השלמה מבין הקורא מה גרם לבת להתרחק, הוא גם מודע  להתנהלותה של האם.

עטיפת הספר של תמי בצלאלי היא גאונית. לאחר סיום הקריאה הקורא מבין את מה שנאמר ללא מילים. החפצים מרמזים על הראייה של הקריאה ועל האור שמאיר את האין ואת היש.

ספר חזק ושורט.

קראתי בשקיקה לאט לאט ובין השורות כדי להבין את כל הדמויות. לא קלה מלאכת הקריאה ואינה מתאימה לכל קורא.

נבכי הנפש של האם מפותלים ואף מתעתעים.

ממליצה על הספר.

איך לאהוב את בתך, הילה בלום

עורך, יגאל שוורץ

כנרת,זמורה,דביר 2021

תגובות בפייסבוק

הבית ההולנדי – אן פאצ’ט

לעיתים לא צריך עלילה סוחפת או מותחת על מנת לשאוב אותי לקריאה. “הבית ההולנדי” ריתק אותי באנושיות שבו, בכך שהוא מתאר משפחה עם יחסים משפחתיים סבוכים שאנו יכולים לראות אצל שכנינו ואולי גם במשפחותינו.

הקריאה בספר העלתה בי מחשבות על בית ומשמעותו הסמלית ובעיקר על בית ילדותי והבית שהקמתי.  משמעות הבית כסמל נדונה כמעט בכל התחומים.

אן פאצט בוחרת לספר את סיפור המשפחה והבית עם סמלים ורמזים, חלקם מאוד ברורים לאגדות הילדות שגדלנו עליהן. ״ ילדים בני חמש לא מבינים בנדל”ן הם מכירים רק אגדות ובאגדות יש טירות.״ הבחירה הישירה באגדות כמו, עמי ותמי, שלגיה, מכוונת את הקורא באופן ישיר למערכות היחסים בין הילדים למבוגרים.

דני ומייב גדלו בבית היפה ביותר באלקינס פארק. אנשים הביטו בהערצה בבית המפואר שזכה בכינויו הבית ההולנדי. אביהם רכש אותו עבור אשתו, אמם של דני ומייב, אך היא סבלה בבית ולא סבלה את הבית הענק על כל תכולתו. כשדני היה בן שלוש עזבה אמם. דני ומייב נותרו עם אב שתקן, גורר רגל כתוצאה מהמלחמה. מייב היתה המשענת של דני, שניהם היו חטיבה אחת מאוחדת. מייב הבוגרת צפתה בדני והשגיחה עליו. היא תמיד היתה שם בשבילו. שני אחים מאוחדים. עד ש…. אביהם מתחתן עם אנדראה, אשה צעירה ויפה, אם לשתי בנות קטנות. אנדראה בניגוד לאמם אוהבת את הבית וחושקת בו. וכמו כל אמא חורגת שבאגדות מוצאים דני ומייב את עצמם מסולקים מהבית. כל מה שנותר להם הוא אחד את השנייה והבית כתפאורת זיכרון לימים עברו. באופן עקבי הם מתצפתים ומסתכלים על הבית מבחוץ.

דני הוא הגיבור המספר את סיפור משפחתו בגוף ראשון. הספר נע בין הזמנים, הווה, חזרה לעבר וקפיצות לעתיד לפני שהגיע.

למרות שחלק מהאירועים ידועים, עדיין חש הקורא במתח ורצון לדעת מה יעלה בגורלם של הדמויות.

״מנסה להבין מה קרה בחיים שלנו. מנסה לעשות את מה שאת תמיד עושה-לפצח את העבר״

“הבית ההולנדי, אינו רק על משפחה והשתלטות אם חורגת, זהו סיפור אנושי על אחים ומשמעות הזיכרונות שלהם, כיצד כל אחד רואה את אירועי העבר ומפרש אותם. מייב אומרת .״אני זוכרת את העבר בדיוק כמו שהיה״ ודני מצידו משיב לה ״אנחנו משליכים על העבר, אנחנו מסתכלים אחורה דרך המשקפים שאנחנו יודעים עכשיו. לכן העבר משתנה ומשתנה.״

זהו ספר המתאר את נפתולי הגורל, מה היה קורה לו. מה האחריות שלנו על חיינו ועל גורלנו.

דני, גיבור הספר מנסה לגלות מה היה שם בעברו.

״ מנסה להבין מה קרה בחיים שלנו. מנסה לעשות את מה שאת תמיד עושה- לפצח את העבר״ . לכל אחד מהאחים תחושות שונות על אותו זיכרון, כיוון שמייב גדולה מדני היא זוכרת פרטים רבים שדני אינו ידע.

לטעמי לב ליבו של הספר מנקודת הראות שלי הוא נאמנות במשפחה. נאמנות האם לילדיה לפני האומללים ועניי העולם, נאמנות לאחותו שהגנה ושמרה עליו מול אשתו וילדיו. נאמנות אביהם להם לפני אשתו החדשה. נאמנות שהולכת ומשתנה עד לסיומו של הרומן.

הבית ההולנדי הוא ספר מרגש ששואב את הקורא למערבולת רגשות. אי אפשר להתעלם מרוע הלב של אנדראה ומהחמדנות הנוראית שלה. לי אישית היה קשה לקרוא על שני הילדים האומללים שאביהם החלש אדיש לגורלם. כמי שהתייתמה מאם בגיל צעיר וזכתה לאם חורגת ואחות חורגת, לא ברור לי מדוע אם חורגת צריכה להתייחס כך. אני ואחיי זכינו באשה נפלא וכיום 22 שנים לאחר מות אבי היא עדיין האמא שלנו. היא זו שדואגת לנו ותמיד תמיד שמחה לקראתנו. (אז, אולי אנחנו חיים באגדה והאגדות הן המציאות)

אן פאצ’ט יודעת לפרוט על נימי הרגשות של הקורא, יודעת לספר סיפור אמין שהקורא אינו יכול להישאר אדיש. הבחירה בסיפור דרך נקודת מבט של גיבור היא בחירה מעט חלשה, לדעתי, אך עדיין הספר בעל איכויות כתיבה ואיכויות סיפוריות נדירות. ספר שמעלה שאלות רבות עם סיום קריאתו.

אן פאצ’ט מספרת סיפור בעל סממני אגדה: טירה, אם חורגת ושתלטנית, אב חלש, שני אחים מנודים, רוע וקללה. האם סוף העלילה יהיה טוב, סיום שבו הרעים באים על עונשם? על זה בספר המיוחד והמעניין.

ממליצה.

הבית ההולנדי, אן פאצ’ט

מאנגלית, קטיה בנוביץ’

עורך הספר והסידרה, ארז רווה

הוצאת עם עובד, 2021

ההמלצה שלי על הספר בתוכנית הרדיו ספרים סופרים ומה שבינהם. רדיו 106 הבית ההולנדי

תגובות בפייסבוק

הבארשבעים – גיא עד

ספר רגיש ועדין  על התבגרות מאוחרת.

יש לי פינה חמה וגדולה בלב לעיר באר שבע. חלק מחופשות הקיץ בילדותי ביליתי עם בני דודיי בעיר באר שבע, אני זוכרת את הרכבת שהגיעה ליד שכונת מגוריהם, את אנדרטת הנגב אליה טיפסנו שוקעים בדיונות, את בניין ה14 קומות שניבט מכל פינה.  לתעודת ההוראה למדתי באוניברסיטת בן גוריון, בתי למדה שש שנים בבאר שבע. שנים עשיתי דרכי אל העיר מאוהבת בנוף המשתנה ומתחלף.

גיא עד החזירה אותי לבאר שבע לפינות ילדותי.

משפחת גואכמן גרה בבאר שבע, ההורים שיכלו לגור בכל עיר בארץ בחרו לגור בבאר שבע. אמנון אביה של דניאלה, גיבורת הספר, התעקש על בית החולים בפריפריה. עד שבוקר אחד בהחלטה קרה ושקולה הוא מודיע למשפחתו שהוא נוסע לארה”ב, רוצה להיות לבד.

המשפחה התפרקה, תרתי משמע. האם השבורה לא התאוששה זמן רב, עד שהחליטה לעזוב את הדירה ולעבור לדירה חדשה. “היא עשתה לנו טרנספר, עד כמה שניתן לעשות טרנספר בעיר כמו באר שבע.” הדירה הישנה נותרה כמו שהיתה. “המוזיאון” כך קראו לה דניאלה ואידו. דניאלה היתה המומה וניסתה להסתיר את העובדה שהם גרים ללא אב, אידו האח הגדול טען שהוא מחוסר אב וכך התנהג.

כעת, דניאלה, רווקה, צלמת בת שלושים מתגוררת בתל אביב. היא חוזרת לבאר שבע על מנת לצלם צילומים לכתבה למקומון.

דניאלה ואידו שני אחים הפכים, המתערבים על כל דבר. הקשר ביניהם חזק וכל אחד מכיר ויודע על השני. אין ביניהם סודות. אידו הוא האח הגדול שגונן על אחותו, זה שלימד אותה לחיות בתוך השבר, להתרגל להריסות.

החזרה של דניאלה אל עירה מחזירה אותה לעברה, מחזירה אותה למקומות של העיר הדרומית, הנשכחת והבנאלית. עיר שבה אין מכוניות ויש מקומות חניה רבים בניגוד לתל אביב עיר מגוריה. “באר שבע כמו כרובית” כך מכנה אותה דניאלה.

לא רק למקומות ילדותה היא חוזרת, היא חוזרת אל אירועי העבר ואל חברי ילדותה.

 בנסיעה הראשונה שלה לאביה לניו יורק קיבלה ממנו מצלמה  ומאז דניאלה מביטה אל העולם דרך העדשה. עדשה שבעזרתה היא מגלה אנשים, לומדת על התנהגותם, מציצה אל פנימיותם ואף מגלה דרכה סודות. עדשה שמשמת חיץ בינה לבין העולם.

 “הבארשבעים” הוא  סיפור על משפחה נורמטיבית שמתפרקת ומנסה לאחות את השברים, סיפור על קשר חזק ואמיץ בין אחים, ובעיקר סיפור של התבגרות מאוחרת. זה אינו רק סיפור על אנשים, זהו סיפורה של עיר ש”אין בה יומרה, אין פקקי תנועה, אין רעש, קל.”

גיא עד יודעת לספר סיפור אנושי באופן מרתק ובעיקר ממגנט וממכר, לא יכולתי להניח את הספר, הרגשתי שאובה לתוך חייהם של בני המשפחה, רציתי להבין את התנהלותם ולחבק אותם על שיקום חייהם. גיא עד בשפה קולחת עם צירופי מילים מיוחדים מצליחה לרגש את הקורא, מצליחה לשאוב אותו אל הדמויות ואל הערים באר שבע ותל אביב, שתי ערים השונות אחת מהשנייה בדיוק כמו הדמויות והשאיפות של הדמויות.

ספר על נושא כאוב שכתוב ברגישות ובהומור. הדמויות מלאות ושלמות. תהליך ההתבגרות והשינוי של דניאלה מאוד טבעי.

גיא עד סופרת רגישה ומוכשרת. ספרה “הבארשבעים” היה מועמד לפרס ספיר

ספרה האחרון “ויקי ויקטוריה” היה גם הוא מועמד ברשימה הקצרה לפרס ספיר. מוזמנים לקרוא  מה חשבתי עליו ויקי ויקטוריה

הבארשבעים, גיא עד

כנרת,זמורה ביתן. 2012

 ציור בהשראת הדרך לבאר שבע, פנדה ושמן על קרטון

תגובות בפייסבוק

נובלת שחמט – שטפן צוויג

נובלה פסיכולגית מבריקה וחכמה.

לפני שנים רבות קראתי את “נובלת שחמט” ומאז היא נחרטה בזכרוני. לא יכולתי להשתחרר מאותו משחק מוחות על סיפונה של האוניה. והנה הגיעה הנובלה בתרגום חדש ונפלא של הראל קין. תרגום רענן, מפעים ומבריק.

חששתי לחזור ולקרוא בנובלה מהפחד שקיסמה אשר היפנט אותי יימוג.

להפתעתי, הקריאה המוחדשת בנובלה פתחה בפני צוהר נוסף להבנתה. צוהר אשר כנערה לא ראיתי אותו.

זוהי נובלה פסיכולוגית המתמקדת בסמליות והקבלה בין המשחק הנפלא לנפש האדם.

שטפן צוויג, אמן הבנת נפש האדם, אמן המילים וציורי התיאורים, תמיד מצליח לחולל עם המילים ולהרקיד אותן אל ליבנו. בכל פעם מחדש הוא מצליח להפתיע ולרתק אותי.

המספר נוסע בספינה  מאירופה לבואנוס איירס (כנראה אותה ספינה שבה הרהר וחשב על מגלן), על אותה ספינה נמצא אלוף השחמט, מירקו צ’נטוביץ, בדרכו לתחרות בבואנוס איירס. צ’נטוביץ  הוא אמן שחמט, בור וכפרי שאינו מסוגל לכתוב ללא שגיאות כתיב, המחשב עדיין בעזרת אצבעותיו. צ’נטוביץ מצליח להביס את כל המלומדים המשכילים. ההצלחה אינה מסחררת אותו. “אוטומט בלתי אנושי” כך מכנה אותו המספר.

המספר הסקרן להכיר את צ’נטוביץ מקרוב מצליח להובילו למשחק שחמט עם אחד מעשירי הנוסעים.

מה שיתברר בהמשך הוא שנוסע אחר וסיפורו הוא לב ליבו של הסיפור.

איני רוצה להוסיף פרטים על מנת לא לפגום בהנאת הקריאה שלכם.

שטפן צוויג מביא תמיד בספריו מפגש בין אנשים, מפגש בין ניגודי מחשבה, ניגודי התנהגות. את הניגודים הוא מצליח להראות באמצעות הגדרתו והבנתו של משחק השחמט.

“שילוב חד פעמי של כל זוגות ההפכים, עתיק אך חדש תמיד, מכני אך פועל בדמיון, תחום גיאומטרית בחלל צר אך בלתי מוגבל בקומבינציות שלט, מתפתח אבל עקר, מחשבה שאינה מביאה לדבר, מתמטיקה שאינה מחשבת.” לטעמי זו הגדרה וחשיבה מופלאה על אותו משחק.

 גם כאן שני השחקנים מנוגדים, האחד בור, חסר נימוס, שפועל לפי אינטואיציה, אדם ללא השכלה ולמידה פורמלית, אפילו של מהלכי משחקי השחמט הידועים. מולו ניצב אדם נאור, מנומס, בעל השכלה שלמד ומכיר בעל פה 150  מהלכי משחקי שחמט של אלופים. יודע לחשוב בראשו כל מהלך.

על הספינה מתנהל קרב מוחות פסיכולוגי. הקורא עוקב בדריכות אחר המהלכים של כל אחד מהשחקנים. גם מי שאינו מבין במהלכי המשחק נותר מהופנט מול הלוח הדמיוני שמציב המספר. הקורא הופך לצופה מרותק ואינו יודע בעד מי מהשחקנים הוא. לרגע הוא בצד הלבן ולאחריו הוא בצד השחור. צוויג בגאוניות מופלאה מנווט את הקורא בין שניהם.

המשחק ביניהם אינו רק משחק מוחי של מהלכים, אלא משחק פסיכולוגי, יש בו מתח ורצון כוחני להכניע את הזולת.המתמודדים עוברים במהירות ממצב של יריבות למצב של  אויבים שרוצים להשמיד אחד את השני.

משחק השחמט  והקרב בין השחור ללבן משולים למאבקים אישיים שנמצאים אצל כל אחד במוחו. מאבק בין טוב ורע ובין אפשרויות בחירה.

החוכמה היא לגלות את חולשתו של היריב, יש שחקנים שרואים את החולשה בחשיבה ובמהלכי המשחק, ויש שחקנים שמגלים את החולשה הפסיכולוגית אצל היריב.

באיזו טקטיקה ינהגו שני היריבים על הספינה?

“נובלת שחמט” היא הנובלה האחרונה שכתב שטפן צוויג. נובלה שבה בפעם הראשונה והיחידה הוא מזכיר את עליית הנאציזם ומתאר חלק ממעשיהם.

לדעתי יש סמליות רבה בין שני השחקנים במשחק להתנהלות באירופה עם עליית הנאציזם. הבור הכפרי האיש הפשוט שמשחק באופן אינטואיטיבי מול השחקן המלומד, המשכיל שיודע לחשב מהלכים בעל פה. סמליות רבה עוטפת את הנובלה.

מי ינצח במשחק? על כך בנובלה החכמה והדרמטית עוצרת הנשימה.

הקריאה בנובלה הזכירה לי את הסידרה “גמביט המלכה” שבה צפינו רובנו במהלך הקורונה, אבל בעיקר הזכירה לי את מסורב העלייה, נתן  שרנסקי, אשר סיפר, כי בימי כלאו נהג לשחזר משחקי שחמט במוחו ולשחק עם עצמו וכך שרד את ימיו בכלא.

ספר מיוחד שהעלילה בו מקבילה למשחק השחמט, עלילה המתקדמת באיטיות אל הסיום, מתקדמת במהלכים מחושבים עד לניצחון.

ממליצה ביותר.

נובלת שחמט, שטפן צוויג

מגרמנית, הראל קין

הוצאת תשע נשמות, 2021

 

 

ציורים שציירתי על קרטון לוח שחמט בסטודיו של מאירה אוהד דורי  

 

 

תגובות בפייסבוק

מתופף אחר – ויליאם מלווין קלי

ספר מיוחד ועוצמתי. הקריאה בו משולה לדרך ארוכה ומייגעת שבה כל צעד הוא משמעותי להבנת הצעד האחרון.

“מתופף אחר” הוא ספר שבו הקורא מתקדם אט אט בעלילה מעט איטית אל השיא שבסיום, ואז בסיום מסע הקריאה הבטן מתקפלת והקורא נותר ללא מילים עם רגשות אשמה קשים.

״ אני לא צריך שמישהו יגיד לי שאני יכול לקחת את החירות, אני יכול לקחת אותה בעצמי אני לא צריך מנהיג.״

יום אחד ביוני 1957 בסאטן, עיירה לא מציאותית בדרום ארה”ב קמו ועזבו התושבים השחורים את העיירה. הם לא השאירו אור בבתים להרתיע פורצים, השאירו דלתות  לא נעולות, השאירו כל חפץ בבתים. תושבי העיירה הלבנים צפו בהם המומים, לא מבינים כיצד נפל דבר.

הסיבה לעזיבה ההמונית היתה טאקר קליבן, איש שחור קטן וצנום, שקט, חרוץ שבעזרת משכורת עבודות הצליח לרכוש חלקת אדמה מוילסון, מעבידו.

יום קודם לעזיבת השחורים, מגיעה משאית מלח לביתו של טאקר, טאקר מפזר את המלח על אדמתו, יורה בשתי החיות העלובות שלו, מעלה אש בביתו ובשדה ועוזב עם בתרה אשתו ובנו את העיירה לעולמים.

מעשה זה גורם לכל התושבים השחורים לקום וללכת אחריו.

והלבנים? נותרים הלומים, יושבים בינם לבין עצמם, צופים בשחורים העוזבים ומנסים לבדוק מה הסיבה למעשה. מכאן מתחילה העלילה ללכת בצעדים ענקיים אל העבר. הסיפור מתחיל כמו סיפור אגדה בדיוני. לפני שנים הגיעה אונית עבדים, דוויט וילסון מגיע לנמל, לא כדי לראות את הספינה או את העבדים, הוא בא על מנת לקחת את שעון האורלוגין שהגיע אליו. באותה ספינה נכלא איש שחור ענק אימתני שהשתולל. וילסון קונה אותו כולל התינוק שבזרועותיו.

תושבי העיירה סבורים שטאקר קליבן הוא נצר לאותו עבד, זו הסיבה להתנהגותו.

יחודו של הספר ובכך עוצמתו היא בחירת נקודת המבט הסיפורית. ויליאם מלווין קליי סופר כהה עור כתב את ספרו בגיל עשרים ושלוש. נקודת המבט של הספר היא דרך עיניהם של תושבי העיירה הלבנים ובעיקר דרך עיניהם של בני משפחת וילסון, צאצאיהם של אותו דוויט וילסון. כל אחד מספר את מה שידוע לו על אותם הימים של לפני עזיבת השחורים. הסיפור אינו סיפור רשומון, זהו סיפור עם מטרה אחת, להבין מה הניע את טאקר לעשות את מה שעשה. את סיפורה של העיירה מספרים דיואי וילסון שמחפש בזיכרונו את אותו היום שעליו דיבר טאקר, דימפרה וילסון אחותו שנזכרת בבתרה אשתו של טאקר שהיתה נאורה   ופעילה חברתית באירגון לאומי למען השחורים. דימפרה נזכרת ביום שבו בתרה הגיע לביתם.  בקשר המיוחד שנוצר בינהן. בתרה לימדה אותה על החיים ובעיקר למצוא את המשהו בתוכה שיאפשר לה להתמודד.

 גם אב המשפחה חוזר לאחור ליומן שכתב  עשרים שנה קודם לכן.  ביומן הוא מעלה מחשבות על חוסר שוויון ואומללות, על התמוטטות הבורסה, על כך שפגש בשחור, ברנרד ברדשו, שמופיע בימים אלו בעיירה.

בעיירה המנומנמת והשלווה, עיירה שבה מתיחסים אל השחורים בנימוס, הארי מלמד את בנו מיסטר לילנד לפנות בכבוד ובאדיבות אל השחור, מתקבלת העזיבה בתחילה בשלווה ובהפתעה. לאחר שהתגברו על ההלם הם מחפשים קורבן להאשים אותו ולהוציא עליו את תיסכוליהם.

והם מוצאים !

כל המילים, כל המשפטים ואפילו כל הנקודות בסיומם מובילים לפרק האחרון. פרק שמעמיד מראה נוקבת אל מול הלבנים, כל עוד הם חיים עם השחורים והשחורים עובדים למענם הכל טוב, אך מה קורה כשהם מגלים שאין יותר שחורים בעיירה והם יצטרכו לעבוד הרבה וקשה בהרבה אדמות?

 ואז דיואי וילסון  מגלה ומבין על בשרו ובעצמו. ״שעכשיו הוא יודע ויכול להבין למה השחורים עזבו בלי לחכות ובלי שום צורך להיעזר באירגונים ובלי להזדקק לשום הנהגה״ הגילו הזה כואב ותאמינו לי, אני בכיתי בכאב בסיום הקריאה.

ספר ביכורים יחודי שפורסם בשנת 1962 ולצערי יש בו רלוונטיות לימנו. סיפור מצומצם ועוצמתי שמעלה בכאב מחדש את בעיית הגזענות, חוסר השוויון והאפליה לשחורים.

“אם אין אדם צועד בקצב אחד יחד עם חבריו יתכן כי סיבת הדבר היא שאוזנו כרויה למתופף אחר.”

ספר מומלץ, קול התוף ילווה אתכם הרבה אחרי קריאתו.

מתופף אחר, ויליאם מלווין קלי.

מאנגלית, רעות בן יעקב

הוצאת הכורסא, 2021

תגובות בפייסבוק

נשימה אחרונה – רוברט ברינדזה

עלילת מתח מרתקת ומהפנטת עם דמות חוקרת מיוחדת ואנושית.

מוזר לדבר על נשימה בשנה שכזו. אבל את הספר “נשימה אחרונה” קראתי בנשימה עצורה והייתי זקוקה להרבה אוויר במהלך קריאתו.

לפני שנה בדיוק קראתי את הספר ” מים אפלים” של רוברט ברינדזה, בסקירה שכתבתי אז, אמרתי שספרי מתח אינם כוס הקפה שלי, אבל כשהגיע הספר “נשימה אחרונה” של אותו סופר עם אותה בלשית, היה ברור לי שאיני מתנצלת על אי קריאת ספרי מתח ומיד התחלתי לקרוא אותו. לא הנחתי לו ומצאתי עצמי קוראת ללא הפסקה.(עד השעות הקטנות של הלילה וזו אינה קלישאה.)

אריקה פורסטר, מפקחת בילוש מסלובקיה חיה באנגליה 25 שנים. אריקה כרגע אינה חלק מצוות חקירות הרצח. בינתיים היא נאלצת לעבור על דוחות משמימים.

כשמתגלה גופת נערה מושחתת באופן ברוטלי ומזעזע בפח האשפה היא מצטרפת לאזור וחוקרת את אחד הסטודנטים שגילה אותה, למרות שאסור לה. אריקה מבינה שאינה יכולה למלא דוחות משעממים ומיותרים מול מציאת הרוצח שמתעלל בקורבנותיו.

בפרקים הראשונים נדמה שהחקירה מתקדמת לקראת סיום. הומלס סוחר סמים נמצא כשבידיו ארנקה של הנרצחת. אריקה אינה משתכנעת שהוא הרוצח.

“אני אתפוס אותו, אני תמיד תופסת אותם.”

נחושה למצוא את הרוצח היא מוכנה לוותר על כבודה ולהתנצל על אירוע מהעבר, כדי שתשובץ שוב במחלקת הרצח. כלמה שמעניין אותה הוא הרצון לא לאפשר לרוצח להסתובב חופשי, התחושה שלה היא של שליחות ויעוד.

הנרצחות הן בעלות שער שחור ארוך וחלק, כולן יצאו לפגישה בעקבות שיחות עם הרוצח באינטרנט, וכולן נפגעו באותו אזור בגופן.

בשלב מסוים בעלילה הקורא יודע מי הרוצח, אל תטעו המתח אינו מתפוגג כמו שהיינו חושבים. אלא רק מתעצם. כקוראת רצית לדעת איך הוא ייתפס ומה המניע שלו. אריקה יודעת שכל פושע יטעה, והיא חייבת למצוא את הטעות שתוביל אותם אליו.

כמו שאמרתי העלילה קצבית, אירוע רודף אירוע ובין האירועים אנחנו מגלים את אריקה כאדם אנושי. היא חריפה וחדה מחשבה. נחושה ואינה נכנעת, חדורת מטרה. אבל מתחת למעטה הזה היא עדינה ורגישה ועדיין לא התגברה על מותו של בעלה. אריקה היא דמות שהקורא מיד נשבה באישיותה. מזדהה איתה ומבין את מהלכיה. היא אינה וונדרומן, היא עושה שגיאות אנושיות ותמיד חושבת על מעשיה והשלכותיה. כשתמיד תמיד נמצאת האמת מול עיניה.

מול דמותה העדינה והנחושה של אריקה ניצבת דמותו של הרוצח המטורף והפסיכופט, גם הוא נחוש לבצע את זממו. דמות רוצח הכתובה נפלא, לא אל תטעו לא הזדהיתי איתו, אך דמותו היתה אמינה ורציתי  אישית לתפוס אותו.

״ איך זה קורה? יש אנשים שהחיים שלהם כל כך מלאים בקרובי משפחה וחברים, ויש כאלה שעוברים את החיים לבד?״

מלבד העלילה הקצבית הספר מעלה ביקורת קשה כנגד הסכנה שברשתות החברתיות. הסתרת זהות ברשת מול הזהות האמיתית, פיתיון נשים צעירות שמוכנות להסתכן במפגש שעלול להוביל אותן למותן.

בסיום הספר פונה הסופר רוברט ברינדזה אל הקורא ומודה לו על הקריאה. ואף מבקש לנצל את הרשת החברתית למטרה חיובית,(בניגוד לרוצח) וליצור איתו קשר על מנת להודות וכן ליידע אותו מה היינו רוצים שיקרה עם אריקה בהמשך. רעיון השיתוף כבש אותי.

איני יודעת מה יבחר רוברט ברינדזה כעלילה עבור אריקה, אני יודעת בוודאות שגם את הספר הבא שלו עם דמותה של אריקה אקרא.

ספר מתח מצוין עם דמות חוקרת מיוחדת ומרתקת.   

 

ניתן לרכוש את הספר במחיר השקה ישירות מההוצאה הוצאת רימונים

 

נשימה אחרונה, רוברט ברינדזה

מאנלית, ירון פריד

הוצאת רימונים, 2021

תגובות בפייסבוק

גאצ’ר גוצ’ר – ויוק שאנבהאג

נובלה קטנה המתחילה בהומור דק ואירוני ומסתיימת בטעם חריף כיאה לתבלינים ההודים.

המספר שאיננו יודעים את שמו, יושב בבית הקפה שאותו הוא פוקד מידי יום. בית הקפה מהווה עבורו מקום מפלט מביתו.  זוג צעיר שנמצא בעיצומה של מריבה מזכיר לו את הזוגיות שלו. הוא רוצה לספר ולשטח את צרותיו.

במבט לאחור הוא מתאר את חיי משפחתו. משפחה שהתעשרה במהירות. בעבר הם היו משפחה הודית ענייה שבה כולם גרים יחד. האח הצעיר של האב המכונה צ’יקאפה, אבא קטן, הקים עסק עצמאי של אריזת תבלינים. המשפחה עוזבת את ביתם הדל והמותקף בנמלים ועוברת לאיזור עשיר. אם בעבר הם הורגלו בחסכנות ודיווחו על כל הוצאה, כעת יש להם רווחה כלכלית. שליטתו של האב בהם מתרופפת, אך הם חוששים שימות מבלי להשאיר צוואה, או שדעתו תשתבש עליו ויתרום את המפעל לצדקה, לכן הם עדיין שבויים שלו ומנסים לפנק אותו.

נושא הנובלה הוא עד כמה הכסף מעוור ומשחית, הכסף כמוציא את הרוע מהאנשים. מאז התעשרותם אחותו הפכה למרשעת המדברת באופן גס, הגיבור  נעשה בטלן שחי על חשבון דודו והמפעל המצליח. לשם מה עליו לעבוד אם הוא מקבל קיצבה?

החיים מתנהלים ברוגע ובשלווה, בבזבוזים אינסופיים עד ש… עד שהוא מתחתן עם אניטה ומקבל יחד איתה גרצ’ר גוצ’ר  ביטוי, צרוף מילים חסרות משמעות, שהגיע ממשפחת אשתו והכוונה לתסבוכת, קשרים סבוכים.

מכאן העלילה מסתבכת, עד שהגיעה אשתו הוא לא חשב שחייו הם גאצ’ר גוצ’ר, כשהגיעה היא העמידה מולו מראה שממנה נשקפים חייו, שהוא חי על חשבון אחרים, אינו עצמאי, בטלן. אניטה אשתו היא אשה דעתנית ויש לה מה לומר על התנהלות המשפחה, ביחוד על נשות המשפחה.

ההתנגשות בין שתי השקפות העולם, עולמה של אניטה הדוגלת בכך שכולם צריכים לעבוד ולהרוויח לחמם, לבין חיי הבטלה והטפיליות של בעלה מסבכת את העניינים.

האם ניתן יהיה להתירם? או שהם יישארו בגדר גאצ’ר גוצ’ר?

“את תבלעי את הספר” הבטיחה לי חברה יקרה שנתנה לי אותו לקריאה. ואני? לא בלעתי, קראתי לאט לאט, התמכרתי לכל משפט. למה? כי רוב הסיפור הוא אירוניה ואיפכא מסתברא. מה שהזכיר לי את הפתיחות לסיפורים של צ’כוב. לא בכדי מכונה הסופר צ’כוב ההודי.

קראתי לאט והקפדתי על כל משפט עד שהגעתי לסיום המפתיע והמצמית  ובפי טעם חריף של כל סוגי התבלינים הצבעוניים והחריפים, למרות שאיני אוהבת חריף.

יש בספר ביקורת חברתית נוקבת על החברה. משפחתו של הגיבור מייצגת את אובדן הערכים, אובדן השורשים. בעקבות הכסף שצברו הם התנתקו מהערכים ומהמסורת המשפחתית רבת השנים.

״הכסף שולט בנו. כשהוא מועט הוא נוהג בצניעות, כשהוא מתרבה הוא נעשה עז מצח ומושל ביד רמה.״

גאצ’ר גוצ’ר היא נובלה חכמה שיש בה ביקורת חברתית, מוסריות. הנובלה דנה במעמד האשה, כסף כחטא ומערכות היחסים במשפחה.

ממליצה מאוד.

גאצ’ר גוצ’ר, ויוק שאנבהאג,

מאנגלית,ניב סבריאגו

הוצאת כתר, הסדרה הקטנה, 2018

תגובות בפייסבוק

מגלן – שטפן צווייג

ספר מרתק.

מסע בזמן.

שטפן צווייג מצליח לשחזר במלוא הצבעים והחושים תקופה היסטורית ולשרטט את דמותו הטראגית של מגלן.

בספטמבר 1522 חוזרת ספינתו של יורד הים מגלן ממסעה, מסע שבו הוכיח כי כדור הארץ עגול. הספן האמיץ שלקח על עצמו להוכיח עובדה זו לא חזר. מ5 אוניות 265 ימאים אמיצים, חזרה ספינה אחת  עם 18 מלחים.

שטפן צווייג מומחה בכתיבת ביוגרפיות מרתקות. הדמויות שעליהן הוא כותב  הן דמויות טרגיות, כמו מרי אנטואנט, מרי סטיוארט, פושה ומגלן. מגלן יצא לאור בימים אלו בתרגום מחודש.

שטפן צווייג מגולל בפנינו בספרו את תולדותיו וטרגיות חיו של מגלן.

אבל לפני הכתיבה הוא מביא בפני הקורא את הסיבה שהביאה אותו לכתוב על מגלן. בעודו מפליג לברזיל הוא יושב על הסיפון ונהנה מהמסע, תוך כדי הרהורים על המקום שאליו הוא מתכוון להגיע הוא נזכר בסירות העלובות של מגלי הימים שנעו בין גלים סוערים ותנאים מחפירים, אותן סירות עם ימאים נועזים הם אלו שמאפשרים לו היום להגיע למקום חפצו בבטחה. בעיני צווייג זו האודיסיאה המפוארת ביותר ולכן מתוך בושה החליט לחקור על אותו אדם שבזכותו הוא, צווייג, ישלים את מסעו לברזיל.

“בראשית היה תבלין”, פותח צווייג את ההסברים למסעות הימאים. בתיאור  צבעוני ריחני וחושני של התבלינים והוספתם למאכלים, לבשמים של הנשים. תיאור צבעוני חי ותוסס מול חיוורונם הטפל של המאכלים לפני שפגשו בתבלין. כך נפתח הספר המרתק על מגלן ושאר הימאים שחיפשו את איי התבלינים. אותם תבלינים יקרים מפז ונחשקים שהובילו מדינות רבות להתעשרות.

אז מיהו אותו מגלן?

 ״ בחייו של מגלן אין יום שמש בלי סערה.״ טוען צוויג.

מגלן מצטרף לצי הצבאי של פורטוגל ומשתתף במשלחת לחיפוש אחר איי התבלינים.

 לאחר שבע שנים  חוזר לליסבון ומגלה שהיא השתנתה, הכנסייה הקטנה הפכה לקתדרלה. יש שפע אוכל, איש לא חיכה לו ואינו זוכר אותו, אין לו תעסוקה או זכויות הכנסה. הוא יוצא למרוקו וחוזר לליסבון ומבקש להגיע למלך. במפגש המלך מזלזל בו. מגלן הפגוע והמאוכזב ממדינתו פונה לספרד ומציע למלך סיבה לצאת למסע.

לטענתו הוא יכול להשלים את הקפת כדור הארץ בהפלגה אחת. לדבריו קיים מעבר. מגלן מצהיר שהוא יודע בוודאות על הפאסו, מציאת דרך ימית מערבית אל הודו,מעבר בין האוקינוס האטלנטי והשקט.

ספרד מאשרת את יציאתו למסע, פורטוגל חוששת ומתחיל בינהן מרדף, מי ייצא ראשון למסע. מה שהזכיר לי את המרוץ לחלל בין רוסיה לארה”ב.

בעשרה באוגוסט 1519 יוצאות חמש הספינות  למסע.

המסע שתעבורנה הספינות והימאים אשר עליהן יהיה מסע קשה. הם נתונים לפגעי הטבע, למחלות, נידונים לרעב.

מעל לכל התנאים הללו מתגלה, כי המפות שעמן יצאו הן שגויות. מגלן מיואש, אך אינו משתף את מלחיו עם הסוד הנורא. הוא מתגלה כבעל אופי חזק.

לבסוף לאחר חודשי המתנה יוצאות ספינות לבדוק האם יש מעבר, אותו פאסו מפורסם שהוא מחפש ואכן המעבר מתגלה.  מעבר שמחבר בין שני האוקיאנוסים, האטלנטי והשקט. מעתה הם יוצאים אל הים שמעולם לא הפליגה בו ספינה אירופאית. המלחים מותשים, רעבים. אין לו מפות נכונות. הים החדש שלפניו נקרא בפיהם האוקיאנוס השקט בשל הרוחות המתונות. הם מפליגים בים פתוח רחב ולא נגמר. לבסוף מגיעים ליבשה. מגלן חושב שהגיע לאיי התבלינים, אבל לא. הוא גילה את איי הפיליפינים.

התגלית הגדולה במסע היא – כדור הארץ עגול.

המסע ממשיך, מסע שבו יעברו תלאות רבות ויפגשו ילידים שחלקם יעריצו את לבני העור. מגלן מוצא את מותו בקטטה שגויה בין אנשיו לילידים שבאחד מאיי הפיליפינים.

ביומנו כותב פיגפטה

״ הילידים דקרו אותו בחניתותיהם ובכל כלי נשק אחרים שבידיהם ובכך שמו קץ לחיו של המופת והמאור שלנו, מקור נחמתנו ומנהיגנו הנאמן.״

הצי שנותר עם מעט המלחים שעליו וללא קברניט ימשיכו את מסעם ויצליחו להשלים את המשימה בכך שיגלו את איי התבלינים.

בשישה בספטמבר 1522 הושלם מעשה הגבורה.

הרי את פרטי המסע והביוגרפיה של מגלן אפשר לקרוא בוויקיפדיה, אבל הספר מביא ומלמד את הקורא  מי הם האנשים שאוזרים אומץ ויוצאים למסע מטורף שכזה. מה הם מוכנים לעשות טרם יציאתם. איך הם פועלים במהלך המסע מול אנשי הצוות ומול כוחות הטבע.

זה אינו רק ספר המתאר את מסעות הימאים, הוא ספר היסטורי המתאר מהלכים מדיניים וסיבות לרצון להגיע לאיי התבלינים. מסביר כיצד חישבו זוויות ומעלות במרחב.

צווייג הוא אחד מטובי כותבי הביוגרפיה. לא רק בזכות נאמנותו למקור ולתחקירים המקיפים אלא גם באופן הכתיבה המרתק. הוא טווה את העובדות בתוך עלילה. המילים שלו צבעוניות וססגוניות, מילים מחיות תקופה ואדם.

צווייג מתאר בפני הקורא את דמותו המיוחדת של מגלן, דמות טרגית, מסור ונחוש, קר רוח, סגור ומאופק, מכיר את התנהלות אנשי הצי, אדם בודד, שאינו מוותר. תיאור דמותו עטוף בחמלה והערצה מצידו של צווייג.

גם במותו אינו מנצח. הוא אינו זוכה לממש את צוואתו, ביקש להיקבר בקתדרלה ,אבל אין גופה.

 אשתו ובניו מתו, כך שאין לו יורשים שיזכו ברכושו כמתחייב בחוזה.

במצר הקרוי על שמו לא ניתן לעבור, כי הוא סוער וספינות מתנפצות.

רק 18 אנשים שדופים חזרו.

״ עשינו את מה שאיש לא עשה לפנינו, אנו הראשונים שהקיפו את העולם״

צורתו הבסיסית של כדור הארץ נקבעה. הוא עגול. אוניה שיצאה למסע  חזרה לאותו הנמל, עמדת הכנסייה הופרכה.

ספר מרתק ומיוחד המספק חווית קריאה. למי שאוהב ביוגרפיות ואת צווייג  מחכה הנאה מרבית.

הציור על העטיפה הוא של צייר לא ידוע בעיצובה הנפלא של טליה בר.

מגלן, שטפן צווייג

מגרמנית, ליה נירגד

מודן, 2021

תגובות בפייסבוק

גולווין – יאקוב וסרמן

פנינה ספרותית ופילוסופית. זו ההגדרה שלי לנובלה המיוחדת.

נובלה קצרה הדוחסת בתוכה היסטוריה, אידאולוגיה, מערכות יחסים ורגשות סוערים.

נובלה שלא תשאיר אתכם אדישים בסיום הקריאה. כשתסגרו את הספר תעלו שאלות דמיוניות בראשכם ותחשבו על כל מה שנדחס במאה ועשרים העמודים.

התקופה היא המהפכה הרוסית. אצילים נושלו מאדמותיהם, אזרחים שהיו בעבר פשוטי עם מוצאים עצמם במעלה סולם המהפכה. זכויות עבר נשללות מהאזרחים. תושבים נסים מעיר לעיר, בקיצור – מהפכה.

מריה פון קרידנר, בעלת אחוזה, יוצאת למסע, עם פרוץ המהפכה בעלה נמלט וכמעט חצי שנה שלא קיבלה ממנו ידיעה. מריה, ארבעת ילדיה, שלוש משרתות ומזוודות משתכנת במלון. מריה שרוב חייה ידעה שפע והיתה מוגנת מוצאת עצמה פוחדת מכל עובר אורח. היא אינה ישנה מהחשש שהחיילים יתפסו אותה ואת ילדיה.

במלון היא פוגשת אנשים כמותה, אנשים שעדיין נאחזים בתארם ובשאריות כספם. בית המלון עבורה הוא ספינה טרופה, אכסניית פליטים. באחד הימים היא פוגשת ברוזנת נלידוב, אשה מבוגרת יפה ולבבית. “איזו מין אשה את?” שואלת אותה הרוזנת מוקסמת מאישיותה. מריה מספרת לרוזנת ולנו את סיפורה.

מריה אשה אצילית וחכמה, בעלת חוזק, יש בה להט, אשה נלהבת ויציבה. והכי קשה להתקרב אליה. מחצית הנובלה משמשת הקדמה להבנת אופייה של מריה כשברקע נמצאת המפכה על צדדיה המכוערים. חיילים שמשתלטים על העיר, שריפת בתים, ביזה, פגיעה ובעיקר פחד  של האזרחים ואומללותם מול הנידוי שזכו לו כשרכושם הופקע מהם.

מריה אשה חזקה, היא אינה מוותרת על האידאלים שלה, על החינוך שקיבלה. וכל זאת בנועם הליכות וקסם אישי.

דמותה העדינה והחזקה של מריה מותירה רושם עז על הקורא. אי אפשר שלא ללכת שבי אחריה, ואנחנו כמו הדמוית המקיפות אותו מעריצים אותה בזכות תכונותיה הנעלות והאנושיות.

קראתי מחצית מהנובלה ובכל דף תהיתי מדוע היא נקראת גולווין? מיהו אותו גולווין? עד לאמצע הנובלה אין אנו פוגשים בגולווין. תהיתי מדוע העניק וסרמן את שם הנובלה למי שאינו בה. ואז לאחר הקדמה ארוכה שבה אנו מתוודעים למריה ומכירים את אישיותה הכובשת והחכמה מופיע גולווין.

לצערי איני מתכוונת לגלות לכם מיהו גולווין ומתי נפגוש אותו. כדי לגלות מיהו תצטרכו לקרוא את הפנינה.

המפגש עם גולווין מעלה שאלות פילוסופיות ואתיות. מפגש שבסיומו עולמה של מריה יתערער. מפגש שיוצר מתח בין הדמויות וגם אצל הקורא.

אבל לא רק בגלל העלילה אני ממליצה לקרוא את הנובלה, אלא בזכות הכתיבה. הכתיבה של וסרמן מזכירה במעט את כתיבתו של שטפן צוויג, כתיבה של פניני מילים, תיאורים ציוריים ופיוטים. ובעיקר החדירה לנפש הדמויות. תיאורים מדויקים של המהפכה על כל כיעורה גרמו לי לרצות להסתתר יחד עם מריה מפני ההמון הפרוע.

זוהי נובלה אנושית, נובלה עם מסע כפול, מסע פיסי של בריחה ומסע נפשי אל עולם פנימי של אנשים. משפט הסיום  “הדרך היתה פנויה, אבל יעד הנסיעה היה חבוי באפלה.” מעלה שאלות רבות אצל הגיבורה ובעיקר אצלנו הקוראים.

הנובלה תורגמה על ידי הראל קין המוכשר, תרגום נפלא ורגיש. תרגום שמנגיש את העלילה לקרוא, אך שומר על צביונה של התקופה בה נכתבה.

את הספר רכשתי ברכישה מוקדמת. הספרים הגיעו באריזה כאילו היו אתרוג, שבוע שלם נחה החבילה על שולחני ולא העזתי לפתוחה. כשפתחתי גיליתי ארבעה ספרים כרוכים בכריכת בד צבעונית, ממש כמו פעם, כמו ה”פטיט לארוס” של אבי. מבלי לקרוא אותם מיד התאהבתי בהם.

הספר יצא בהוצאת תשע נשמות  בסידרה מיוחדת, ליד שם ההוצאה נוספה המילה –אוצרות. אכן זהו אוצר, גם במראה ובעיקר בתוכן.

ממליצה לקרוא, אני מתכוונת לקרוא את הנובלה שוב ולהרהר בכל מה שהועלה בה. לי אישית יש השערה אזוטרית על  על “גולווין”. זאת לפעם אחרת.

גולווין, יאקוב וסרמן

תרגום מגרמנית, הראל קין

תשע נשמות-אוצרות, 2021

תגובות בפייסבוק