הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

ארכיפלג הכלב /פיליפ קלודל

“ארכיפלג הכלב” של פיליפ קלודל הוא ספר נושך ובועט.

נדמה שפיליפ קלודל לוקח על עצמו את תפקיד הנביא העיוור שבטרגדיה היוונית, או מהווה את קולו של המצפון והמוסר החברתי.

קולו של המספר ב “ארכיפלג הכלב” הוא קול ללא דמות.

 ” אני לא –כלום, וכך אני מעדיף להישאר. לא גבר ולא אשה. אני הקול ותו לא. מתוך הצללים אספר לכם את הסיפור.”

 “בלעתי” את הספר במהלך טיסה. קראתי וקראתי, רשמתי, סימנתי וכתבתי, לא יכולתי להירגע עד שהגעתי לסיומו. בסיום הרגשתי כאילו קיבלתי אגרוף בבטן ובפנים.

הסיפור שמסופר הוא סיפור קשה עם ביקורת חברתית נוקבת.

אי לא ידוע אך ידוע, אי שאינו נמצא בשום מקום אבל מוכר, אנשים בעלי שמות מוזרים, קיבורת, פרווה, אמריקה, הם המפתח להבנת משמעות הספר.

אל חוף הים של האי ארכיפלג הכלב הממוקם כנראה בחופי הים התיכון בין אפריקה לאירופה, נסחפות יום אחד שלוש גופות של פליטים אפריקאים. המורה הזקנה שיצאה לגמלאות, דייג בשם אמריקה, ואספדון מגלים את הגופות. מה הם עושים? באופן טבעי הם ממהרים לקרוא לראש העיר. ראש העיר מגיע עם הרופא ומחליט לא לספר לאיש על הגופות, שכן אם  אם ידעו שהשלושה הגיעו אליהם הם יהיו מוקד לעיתונאים ולא יקבלו תקציב לפרויקט המרחצאות. ואם הפרויקט יכשל לא יהיו מקומות עבודה.

ראש האי אומר,” אפשר לומר ששלושת הגברים לא היו קיימים מעולם, שהזרם לא סחף לכאן את גופותיהם”.

 המורה הצעיר, זה שמחליף את המורה הזקנה  שלימדה את כל תושבי האי וילדיהם הוא היחיד  שהתנגד לקבורה החשאית. הוא תוהה ורוצה להבין משהו. המורה הוא הזר, האחר, זה שהגיע אליהם מבחוץ. הוא בעל המצפון. המורה מתחיל לחקור ולתהות מדוע ולמה נפלטו הגופות דווקא אל החוף שלהם. חקירתו של המורה אינה מוצאת חן בעיני אנשי הסמכות של האי, ראש העיר, הכומר, הרופא, המורה הזקנה.

מכאן,כמו בספר מתח או בלש יתווספו לעלילה פרטים ואנשים נוספים שיגלו לנו את התמונה הכללית, בדיוק כמו האיים של הארכיפלג, קבוצת איים שבמבט ראשון לא ניתן להבחין בצורת הכלב.

פיליפ קלודל יודע בדיוק מה הוא רוצה להגיד, ומהי הביקורת שלו. הוא עושה זאת באמצעות הדמויות שמתגוררות באי, דמויות של אנשים מכל הקשת החברתית, אנשים בעלי סמכות המיצגים את הממסד. ראש העיר מיצג את הממסד החברתי, הכומר את הדת, הרופא את המדע, המורה את החוכמה. דייגים את חסרי המצפון, ויש גם את הטיפש של הכפר וילדים מנוצלים.

הביקורת שלו היא על חוסר ההומניות של האדם וחוסר היחס השוויוני לפליטים, לאנשים שאינם בעלי אותה אמונה ואותו צבע עור. הפליטים הם כמו חפץ. הם אינם נחשבים כבני אדם.

“הגברים האלה הם לא חלק מהקהילה שלנו, אנחנו לא יודעים מה אמונתם, …שונה משלנו לכן זה עלבון”.

נדמה שפיליפ קלוקל צולב בכל אמונה. לעג לדת שחומדת רכוש ומספחת שטחי כנסייה. לעג לקיומו של האל. פיליפ קלודל מישיר מבט מול אופיו של האדם ומעיז לומר את האמת הכואבת במערומיה. מעיז לומר שאיבדנו את האנושיות שבנו ואנו סוגדים לאל החדש, אל הכסף.

“העולם הפך למסחר הוא כבר לא שדה של ידע. המדע אולי הנחה את האנושות תקופה מסוימת אבל היום הכסף חשוב”.

“הקדמה זה האלוהים החדש, תמיד היתה שם, האדם גילה את האש והברזל ויצר שלשלאות כדי לכבול אדם אחר או חנית כדי לרצוח אחר”.

אבל האל המודרני של הטכנולוגיה נמצא במרומים ורואה הכל. כמו בטרגדיה היוונית האל ינקום והנקמה תהיה קשה. הר הגעש שעליו יושבים תושבי האי יתפרץ.

אני אוהבת את הכתיבה של פיליפ קלודל, כתיבה מעניינת, נקייה ומדויקת. תרגומו של שי סנדיק הוא איכותי ושומר על הקצב של העלילה.

ספר שנקרא בשטף, ספר מרתק ובעיקר כואב. עלילה פסימית ואירועים מציאותיים שאינם מותירים את הקורא בשלוותו. וזו היתה כוונת המחבר, לדעתי.

פיליפ קלודל כמו בספריו הקודמים, “הנפשות האפורות”, “הדו”ח של ברודק”, ו”לא אנושיים”, שם לו למטרה לבקר את התנהלות החברה במאה הנוכחית.

האם האמנות יכולה לשנות? איני חושבת, תפקידה הוא להתרות ,להזהיר, להאיר באור נוקב את הבלתי מוסרי שבחברה. אין ספק שהספר “ארכיפלג הכלב” מצליח בכך.

ספר חובה!!

ארכיפלג הכלב, פיליפ קלודל

מצרפתית: שי סנדיק

תמיר//סנדיק 2019

 לפני שנתיים, דורית תמיר ושי סנדיק ארחו את פיליפ קלודל.בתמונה,פיליפ קלודל חותם לי על כל ספריו בביקורו בארץ בשנת 2017, בביתה של דורית תמיר.

תגובות בפייסבוק

הכל אודות ליהמן- ספרו הקצבי של סטפנו מאסיני

“הכל אודות ליהמן” הוא חווית קריאה אחרת שלא תשכחו במהרה.

אם אגיד לכם שהספר “הכל אודות ליהמן” הוא בן    758 עמודים והוא כתוב כשירה / פואמה /בלדה, בטוחה שמיד תאמרו: לא תודה, מוותרים, אנחנו רגילים לקרוא רומן עם דמויות והתפתחות.

ואני מדגישה ואומרת:

רוצו לקרוא את הספר המיוחד הזה, לא מחר, אלא אתמול.

למה?

התשובה: חוויות קריאה שונה, אחרת. כמו אירוע שלא תשכחו.

ספר אחר ומיוחד, מרתק וחכם, ספר שכולו מוסיקה וריתמוס. העובדות הופכות לתווים והרעיונות למילים ויחד זה מחול מסחרר שאי אפשר לעצור את הקריאה בו.

לא רק הקריאה בו סוחפת, אלא גם האירועים, מילה רודפת מילה בקצב של ריקוד כשהחריזה הפנימית מגבירה את הקצב ודוחקת בקורא להמשיך, להמשיך  ולהדביק אחר האירועים של המשפחה.

זהו סיפורה של משפחה שהקימה את הבנק, או זהו סיפורו של בנק שמאחוריו משפחה. “ליהמן בנק”, אחד מארבעת הבנקים הידועים בארה”ב, זה שהתמוטט ב2008 וגרם לסחרחרה עולמית.

אבל לפני שהבנק הענקי והמפלצתי הזה התמוטט, מישהו  בנה אותו.

הנרי, האח הבכור למשפחת ליהמן, בנו של סוחר בהמות יהודי מגרמניה מגיע לניו-יורק ומשם לאלבמה. “למה אלבמה? שואל האב, הרי אין שם בית כנסת”. באלבמה הוא פותח חנות בדים, מכאן הדרך אל העושר פתוחה בפניו. אחיו מגיעים בעקבותיו. ולמה בדים אם אפשר לסחור בכותנה שממנה עושים את הבגדים? הם סוחרים וחולשים על  שדות הכותנה שבדרום, אלא שמלחמת האזרחים משנה את חוקי הכלכלה. האחים קוראים את השוק ועוברים לסחור ב- קפה, דלק, רכבות, כסף. ואם יש כסף מקימים לו גם בנק.

קודם קנו סחורה וקיבלו עבורה כסף. היום בבנק נותנים כסף בשביל שיקנו סחורה.

מתאר את מסעה של המשפחה כמעט שלב אחר שלב. מתבל בהומור, לפעמים שחור וכואב, מתבל ביידיש וציטוטים מהגמרא,פרקי אבות ופרשת השבוע. משרטט קווי אופי וקווים פסיכולוגים לכל הדמויות. לו היה כותב כביוגרפיה יתכן והמילים היו נשמעות פשוטות ובנאליות. אך כאן כתוב כשיר קצבי והקורא הנפעם מהריתמוס בולע כל פרט ופרט.

סטפנו מאסיני, בורא עולם ומלואו של אנשים שכול כולם בתוך הכסף, מהבוקר ועד הערב הם מחשבים איך להמשיך ולשמן את מכונת הכסף. איך כל אחד מהמשפחה ימשיך את השושלת שמייצרת כסף. ובמשפחה אין מקום למי שאינו חושב או מתעניין בעסקי המשפחה. בובי אומר לאביו שהוא אינו מעוניין בעסקי המשפחה “בני היקר, בובי החביב, אתה בחור פיקח. בכל הכנות אמור לי כאשר נוח בנה את התיבה הוא נשאל אם הוא מעוניין?” עונה לו אביו.

נפעמתי מהמשפחה שכל כולה נתונה לתעשיית הכסף ולמציאת מקורות השקעה חדשים. כל הזמן נתונים בחשיבה מתמדת וביצור מאגרים. למשפחה 120 כללים  לשינון, כמו: אסור לתת אמון ,מי שמחכה מפסיד, מי שמתמהה נתקע, מוטב לצעוק מאשר לסבול, הטעות היחידה היא להודות בטעות.

והכלל החשוב הוא את השם ליהמן כותבים באותיות גדולות.

פיליפ, אחד הבנים שמוחו אינו נרגע מבין

״שכדאי להגיע ראשון למקום שאין בו איש, ושם לתקוע את הדגל. הגיון בריא. פתרון ביד״

״אנחנו סוחרים בכספים

אנחנו הבנקאים

משתמשים בכספים

למכור כספים

להלוות כספים

להחליף כספים

זה הקמח שבו אנחנו

עושים את הלחם שלנו”.

הספר סיפורה של משפחת ליהמן הוא אספקלריה לארה”ב. סיפור על התעשרות ויזמות כלכלית שאינה יודעת שובע. התחלה מחנות בדים קטנה עד לשמים ומשם  למנייה ששוויה 5 סנט.

ובסיום בישיבת מעלה בשַמים זיגמונד שואל, אולי בנק אחר יעזור לנו.

ספר נפלא ומיוחד, חווית קריאה שאין שנייה לה. ספר שהוא גם וגם. שירה, עלילה, רגשות, קור רוח, תיאטרון, קומיקס ובעיקר קצב שמתנגן במוח הקורא.

חוץ מאשר לשיר לחייך ולנוע בקצב הייתי עסוקה במחשבה, איך לעזאזל הצליח הסופר לייצר כזו יצירה גאונית. ולא רק לייצר, אלא לשמור על איכותה לאורך כל 758 העמודים. (בחישוב מהיר הספר הוא 300 עמ’ בסך הכל)

אני מסירה את הכובע בפני עבודת התרגום של ארנו בר שהצליח לשמור על הריתמוס של השירה ועל הקצב הפנימי של הסיפור. לא קל לתרגם ולשמור על האווירה של המקור.

הבעיה היחידה עם הספר היא שלא יכולתי לשאת אותו איתי לכל מקום. וכשעזבתי אותו לבדו רציתי מיד לחזור ולקרוא את קורות המשפחה.

הכל אודות ליהמן, סטפנו מאסיני

מאיטלקית, ארנו בר

ספרית הפועלים 2019

תגובות בפייסבוק

סבתא טורבו – הסבתא ההרפתקנית של איריס אליה כהן

“סבתא טורבו” הוא ספר הרפתאות שיעלה חיוך על פני כל מי שיקרא אותו.

יו, איזה ספר.

ספר שהחזיר אותי לילדותי ולעולם ההנאה והכיף, ספר שכל מה שרציתי הוא להיכנס לתוך העלילה ולהיות חלק מהדמויות. לקבל חיבוק מהסבתא המיוחדת והשונה, לרוץ יד ביד עם נכדתה האהובה במדרגות המלון.

ספר מקסים על קשר בין סבתא נערצת לנכדה אהובה. ולא רק על הקשר ביניהן מספר הספר, אלא על מערכות יחסים בין בני אדם והקשר שלהם עם חיות.

“סבתא טורבו” כשמה כן היא. הכל אצלה בטורבו, מדברת מהר עם הרבה סימני קריאה ללא הפסקה, מגזימנית עולמית ומנהלת את מלון הבוטיק הקטן שלה בצורה הכי מחפירה.

סבתא טורבו היא הסבתא שהייתי רוצה שתהיה לי. היא אינה שיגרתית, היא שונה ואחרת. מה צריך כל נכד אם לא כזו סבתא שמגשימה עבורו את כל החלומות ואת הדמיון. אין לה חוקים וגבולות, אצלה הכל הפוך ואחר ואצלה מותר הכל. היא משבשת את שמות החיות שלה, לכלב קוראת פו, לסנאי ברלה. היא שונאת את כל סוגי המסכים, לאייפון קוראת עייפון, כי הוא מעייף את המוח. נועלת נעלי בית ארנבונים. (נזכרתי שלבתי היו כאלה והיא קראה להם קפיצי ושלמה).

סבתא טורבו מנהלת מלון קטן בדרך שאינה שיגרתית, אין ארוחת בוקר, במקום זה יש מכולת שוסטר. האורחים לא צריכים להיות עצלנים ויכולים לנקות בעצמם את החדרים. כשהאורחת “המפונפנת” שואלת אותה איפה אפשר לעשות שופינג? הסבתא שולחת אותה בטבעיות למכולת שוסטר.

קרן קרנינה, המספרת, היא הנכדה  הכי אהובה עליה בהתחשב בעובדה שהיא הנכדה היחידה שלה.

בוקר אחד מחכה סבתא מזל הטורבו לאלברט, חבר ותיק, נגן טובה. קרן קרנינה ממתינה איתה בציפייה והתרגשות. אלברט מגיע עם מזוודה כבדה, כן. ניחשתם משהו מסתתר במזוודה. אותו המשהו יהפוך את עולמם ואת המלון. סבתא טורבו תצטרך להיות בעלת תושייה גדולה כדי להרגיע אותו.

ספר מקסים, מצחיק, שובב, מלא בתנועה ואנרגיה. מצאתי עצמי צוחקת בקול מול התנהלותה של סבתא טורבו וצורת הדיבור שלה. אהבתי את הקשר ההדוק והחם בין הסבתא והנכדה. (כזה קשר אני מקוה ליצור עם נכדיי).

אני אוהבת את השפה של איריס אליה כהן. היא מצליחה לעבור בין משלבי הלשון של הדמויות בצורה הכי טבעית והכי נכונה.

יותר מכל אהבתי את קרן קרנינה, הנכדה הרציונלית, זו שצריכה לעצור את הסבתא.

איריס אליה כהן, משוררת רגישה, סופרת למבוגרים ועכשיו גם סופרת לילדים. טורבואיריס.

האיורים של רמי טל משובחים. הם  מותאמים בדיוק מושלם לדמויות ולעלילה. איורים מחויכים, צבעוניים ומי משביט בהם מרגיש את התנועה, כאילו חי בתוך האירוע.

קראתי את הספר מספר פעמים ובכל פעם נהניתי ממנו יותר.

למי מיועד הספר, ל-כ-ו-ל-ם !!!
הקראה לגיל 5-6

קריאה עצמית כיתה א’-ד’

ולכל הסבים והסבתות שבעולם, ספר שיחזיר להם את שובבות הנעורים.

ממליצה בחום.

סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכינים, איריס אליה כהן

איורים, רמי טל

הוצאת טל- מאי  וידיעות אחרונות, 2019

תגובות בפייסבוק

קוקולקה- ספרה המרגש של לאנה לוקס

הקריאה בספר “קוקולקה”, אינה קלה, זו קריאה שגורמת לקורא לצמרמורת וכאב.

“קוקולקה”, סמירה, גדלה בבית יתומים באוקראינה, שערה כהה, עיניה גדולות  וצבע עורה כהה מעט, לכן קוראים לה צוענייה. היא אינה יודעת אפילו מה משמעות המילה צוענייה. בזכות יופייה היא נקראת “קוקולקה”, בובה. התנאים בבית היתומים נוראיים, צריך לישון רק על צד ימין, ללא בגדים בקור, ליכלוך וטינופת בכל מקום. סמירה משוועת לקשר אנושי. היא מוצאת אותו אצל חברתה מרינה. הקשר ביניהם נותק לאחר שמרינה אומצה על ידי זוג גרמנים, מאז סמירה חולמת להגיע לגרמניה ולהתאחד עם חברתה.

לילה אחד היא מחליטה לברוח, היא מגלה עד כמה קלה היתה המשימה, פשוט לפתוח את הדלת ולצאת.

סמירה יוצאת אל העולם. אין מאושרת ממנה. שם בחוץ, אוסף אותה רוקי, הוא מביאה אל ביתו, בית שבו מתגוררים ילדים ובני נוער חסרי בית. סמירה מתיידדת עם לידיה, אחת הנערות הבוגרות. אין יותר מאושרת ממנה, היא זוכה לקורת גג, מעט אוכל, וחברה שמנחה אותה ודואגת לה.

דיירי הבית של רוקי עובדים עבורו בקבצנות. סמירה מגלה את הכוחות שבה לשכנע אנשים לתרום לה נדבות. והיא שמחה בכך.

חייה אינם קלים, הם אפילו קשים, שכן היא עוברת התעללות פיסית, נפשית, הרעבה, התעללות מינית. ניצול וזנות. אבל שוקולד, חיוך, מקלחת חמה משכיחים ממנה את הסבל האיום.

“אחרי חודשים אחדים היה ברור לי שזה הכל עבודה בעיניים. המאזן היה מיועד רק כדי לתת לנו הרגשה שיש לנו סיכוי. לאמיתו של דבר מעולם לא היה לנו סיכוי. הכל היה שקר.”

סמירה מתבגרת, כל שנה שחולפת מחשלת אותה מפני אכזריותו של העולם שבו היא חייה. ככל שהיא מתחשלת היא מתחזקת נפשית ומקוה שתוכל להשתחרר יום אחד מהכבלים הנוראיים של האנשים שלקחו אותה “תחת חסותם.” היא אינה מאבדת תקוה. יש בה עדיין תמימות של ילדה. היא מקוה וחולמת להגיע לחברתה מרינה שבגרמניה. החלום לפגוש אותה הוא זה שמחזיק אותה בתקוה ואמונה.

“דמיינתי לא פעם את הבריחה שלי. לפעמים תיארתי לעצמי איך אני מטפסת החוצה דרך החלון של מלון וקופצת למטה מגובה של הרבה קומות ובורחת עם עצמות שבורות.”

בילדותי קראתי את הספר “אוליבר טוייסט” של דיקנס, לתומי חשבתי שבית יתומים וילדים קבצנים שייכים למאות הקודמות. הספר “קקולקה”, הוכיח לי שגם היום בעולם המפותח קיימת התעללות בילדים.

הספר נקרא בשטף והציף אותי ברגשות. ליבי נכמר על סמירה הקטנה שלא קיבלה הזדמנות לחיים רגילים כמו ילדנו. הספר חשף אותי להתעללות  קשה בילדים. סמירה מספרת את סיפורה בגוף ראשון. נקודת המבט שלה גורמת לקורא להזדהות עם התלאות שהיא עברה. הסיפור שלה מרתק, אומץ הלב וחוסר איבוד התקוה גרם לי להתפעלות ולרצון, שאכן הספר יסתיים על הצד הטוב, עד כמה שיכול להיות טוב לסמירה אחרי התלאות שעברה.

גם אם קשה לקרוא את חוויותיה של סמירה אני מוצאת שהספר חשוב.

חשוב שנדע מה עובר על ילדים הנמצאים בשולי החברה וחשופים להתעללויות. ילדים שהם טרף קל עבור הפושעים. ילדים שהעתיד נגזל מהם וההזדמנות להיות שווים לילדים אחרים נלקחה.ילדים שאינם יכולים להשמיע את קולם. ואין מי שיתבע את ילדותם בחזרה.

“קוקולקה” הוא ספר שמטרתו לא להשאיר אותנו אדישים מול המציאות האיומה שאינה מנת חלקה של סמירה בלבד. אלפי נערות וילדים בעולם (מזרח אירופה,קוריאה) מוצאים עצמם במצבה של סמירה.

קוקולקה, לאנה לוקס

מגרמנית, אברם קנטור

ספרית הפועלים 2019

תגובות בפייסבוק

מפאלדה- הילדה הנצחית הכי רלוונטית

“מפאלדה” – סידרת הקומיקס המדוברת ביותר אצלנו בבית.

מפאלדה הגיע אלינו הביתה לביקור. כיאה לאורחת מכובדת הזמנו אותה לארוחה משפחתית. היא הצהירה ש”מרק זה דוחה וזה הדבר הכי מגעיל”.

שאלנו אותה על הוריה והיא סיפרה ש”אביה כנראה  נולד באמזונס, כיון שבזמנו לא ידע מה זה טלוויזיה, או ניילון, או אנטיביוטיקה”.

כשצפתה במהדורת החדשות  של לפני הבחירות אמרה “שהעולם חולה וכואבת לו האסיה שלו”.

רק צחוק והנאה הביאה לנו מפאלדה, טוב גם כמה ויכוחים פוליטיים, ודיונים פילוסופים על פתיחות, אושר, משפחה.

מפאלדה הארגנטינאית, אוטוטו בת שש. היא סקרנית, משעשעת, חדת לשון, צינית, אוהבת אדם, חוקרת, מבקרת כל מה שאינו לטעמה. חוש הביקורת שלה הוא תמים וחכם כיאה לילדה בת שש. מתייחסת לגלובוס כאילו היה אדם, מסובבת אותו לכל עבר ותוהה האם הוא זכר או נקבה. מבינה בפולקלור אימהי. חושבת שהיא העתיד של האנושות ואולי תשנה אותו.

אצלנו בבית הרצועה הזו היא אמת לאמיתה.

מפאלדה הילדה הנצחית נולדה ב1962 בארגנטינה. אביה הוא  קינו (חואקין סלבדור לבאדו). היא נולדה כדמות לקמפיין פירסומי של חברת מוצרי חשמל. הקמפיין לא יצא לאור. בשנת 1964 החליט אביה מולידה, קינו, לפרסמה כטור שבועי בעיתון. מאז היא חיה וממשיכה להביע דעתה.

אלינו היא הגיעה כעת. באביב, אותו אביב “שהגיע בסנה סעברה.”  אוריאל קון המו”ל של תשע נשמות עשה לה עלייה ובכך חשף אותנו סוף סוף לילדה המקסימה והחכמה.

הספרים תורגמו על ידי יוסי טל ואדם בלומנטל. עבודת התרגום גאונית בעיניי, לא קל לתרגם את האווירה והציניות של מפאלדה לשפה העברית. יוסי טל ואדם בלומנטל הצליחו במשימה מעל ומעבר. ההומור הותאם לשפתנו והעלה חיוך על פני. להם תודה.
תודה לדודי בן הרא”ש על עיצוב ועימוד הספר תוך שמירה על המקור, ובעיקר על מנעד הקולות והרגשות של מפאלדה והסובבים אותה. עבודה לא קלה.

מה מפאלדה חושבת על כלכלה

“אין חדש תחת השמש” אמר קהלת. אני אומרת שמפאלדה אינה מחדשת, היא בסך הכל מרעננת עובדות שהיו ויהיו.

מפאלדה הקטנה היא נצחית. היא חושבת על כל הבעיות והמצוקות. טרדות של ילדה קטנה, בת להורים רגילים מהמעמד הבינוני. טרדות של אחות גדולה, ובעיקר חושבת ומוטרדת מבעיות העולם. “אם יש עולמות מתקדמים יותר, למה הייתי חייבת להיוולד דווקא בזה.”

בתי, ממנה ירשתי את חיבתי לקומיקס, שמחה על צאתה לאור של מפאלדה ומיד ביקשה  שתבוא אלינו. היא הגיעה בתוך שקית בד יפיפייה. מפאלדה נכנסה ללב ויושבת איתנו בשולחן הבוקר, מביעה דעתה על יוקר המחייה, על הפוליטיקה ועל בית הספר.

אי אפשר בלי דעה פוליטית

רוצו לרכוש את מפאלדה היא תשאיר לכם את החיוך זמן רב על הפנים.

מפאלדה, קינו

מספרדית, יוסי טל, אדם בלומנטל.

הוצאת תשע נשמות, 2019

תגובות בפייסבוק

בארי כהן בדרכים- ספרו החדש של גארי שטיינגרט

“בארי כהן בדרכים” הוא הספר הטוב ביותר של גארי שטיינגרט.

אני אוהבת את הכתיבה של גארי שטיינגרט, די להזכיר לי את שם הספר “סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד” ואני מתחילה לבכות.

גארי שטיינגרט כותב כתיבה רגשית  בחוכמה ושנינות. הוא מעריץ את אמריקה ויודע לבקר אותה.

“זאת אמריקה מותק, חלום אחד מת ומתחיל חלום אחר.”

הספר נפתח במנוסתו של בארי מביתו ובעיקר מעצמו. בארי מוצא עצמו בשעה 3.40 בתחנת אוטובוסים נוסע לחפש אחר ליילה אהובתו מתקופת התיכון.  הוא משאיר אחריו את אימפריית קרן  גידרון, בעלת הון של 2.4 מיליארד דולר, את אשתו סימה בת למהגרים הודים, מוכשרת ומצליחה. את בנו שיווה שבימים האחרונים קיבלו את תוצאות איבחונו.

בארי נמלט, נמלט מהחלום האמריקאי, נמלט מהחקירה שמרחפת מעל ראשו, נמלט מהתחלת קריסת החברה שלו אל ליילה, אהובת נעוריו. הוא רוצה להשאיר את העבר מאחוריו ולמצוא עצמו מחדש, כי הרי אמריקה, ארץ האפשרויות, יכולה לספק חלומות חדשים על חורבות החלומות הקודמים.

בארי היהודי בנה את עצמו בכוחותיו. בכל מפגש עם הזולת בארי מכמת את מי שעומד מולו לכסף. בוחן את הדירה שבה גר, את השעון שעל ידו. “תפסיק כבר לדבר על כסף. אנחנו לא בחדר העסקאות שלך”.

במנוסתו מהבית הוא לוקח איתו את אוסף השעונים שלו, שעוני מותג ,שעונים יוקרתיים שכל אחד מהם מוערך בסכומי עתק. השעונים הם סמל לזמן האוזל בחייו.

וכך  בארי כהן, שיכול לנסוע בכל כלי רכב שיבחר, מחליט לעזוב הכל ולצאת למסע ברחבי ארה”ב באוטובוס עם עוד נוסעים. בארי מוציא סכום כסף מזערי ונפטר מכרטיסי האשראי. כעת הוא  מעין  הומלס נווד ללא כסף מבחירה.

במסע כמו בכל מסע בארי יתעמת עם הסביבה החיצונית ועם השדים הפנימיים שלו. המפגשים יהיו הומוריסטים וחכמים. הוא עובר תלאות וסיורים. מגלה את אמריקה שלא ידע. את הפרברים. שכונות המצוקה. את הצביעות והפחד.

מסעו של בארי נעשה במקביל למסע הבחירות של טראמפ. בארי חרד מכך שטראמפ עלול לזכות בבחירות ובנשיאותו הוא עלול לדרדר את בני הנוער לרמתו. אנחנו ובארי מלווים את מסע הבחירות של טראמפ עד לניצחונו.

בזמן שבארי נע בדרכים סימה, אשתו, נשארה מאוחר בביתה המפואר עם שיווה, בנם האוטיסט, והמטפלת. סימה  מנסה לשמור על יציבות. גם היא עוברת מסע, היא בוחנת את הגבולות והיכולות שלה בביתה ולא במסע גאוגרפי כמו בארי.

גארי שטיינגרט הוא סופר מחונן ומוכשר. העין הביקורתית שלו אינה פוסחת על דבר. הוא מעביר ביקורת בחן ובחיוך. שלא תטעו יש לו מה להגיד על אמריקה שלו, זו שקלטה אותו ואת הוריו ונתנו להם הזדמנות להצלחה. הוא בוחן את ארה”ב בעין ביקורתית. אומר על טראמפ את מה שחושב עליו, אומנם’ באופן עקיף ומצחיק, אך מאוד ברור. “בארי התחיל לשנוא את טראמפ שלעג לעיתונאי, נופף בזרועותיו כדי לחקות את מצוקתו. גם שיווה מנפנף ככה בכל פעם שמנסה לבטא הנאה גדולה ואילמת”.

מציג את הניכור שבארה”ב את הרעיון שכסף אינו יכול לקנות אושר ולהפיג בדידות.

“בארי כהן בדרכים” הוא ספר על אמריקה. על הקפיטליזם, על חלומות והצלחה, על ניכור ובדידות.

מבין הדמויות, בארי וסימה, אהדתי נתונה לסימה. בארי מבולבל. מתנהג כמו ילד קטן שרוצה צעצועים ומצפה שכל משאלה תתגשם.(הזכיר לי במשהו את טראמפ). סימה היא רציונלית, עקבית, אינה נתונה לגחמות שלו ועומדת עם שתי רגלים על הקרקע. היא זו שקוראת נכון את המציאות, את בנם ואת העתיד.

המחשבות בעקבות הספר חיו אותי כמה ימים ואפילו הטרידו את מחשבותיי. גארי בעיניי הוא סמל לארצות הברית, לקפיטליזם, להתנהגות האימפולסיבית והגחמנית שמייצג טראמפ, ואולי לדור החדש של המנהיגים.(לא מדעי ולא מבוססת האמירה שלי, דעה אישית)  סימה היא האיזון הנפשי של החומר, אולי היא המהגרת שמאזנת את אמריקה. שיווה הוא דור העתיד שכשמו כן הוא, הורס ובונה מחדש, אולי הוא התקוה של אמריקה. מעל לכל זהו ספר על בדידות פנימית.

מילה על התרגום, לא קל לתרגם ספר שיש בו סלנג אמריקאי ולהתאימו לנו. ניצה פלד עשתה עבודה נפלאה.

ממליצה בחום על ספר מסע ביקורתי שמזכיר  ברעיונו את “התפסן בשדה השיפון.” ובמסעו את “מסעותי עם צ’ארלי”.

בארי כהן בדרכים , גארי שטיינגרט

מאנגלית, ניצה פלד

הוצאת ,סימנים, ידיעות אחרונות,2019

תגובות בפייסבוק

אִתי החיים משחֵק הרבה, ספרו המרתק עד דמעות של דויד גרוסמן

סיימתי את קריאת הספר בלי נשימה. הרגשתי כמו טיפוס במעלה הר, עוד צעד ועוד צעד, כשבכל צעד יש לי פחות ופחות אויר וחמצן לנשימה.

אני לא רוצה להגיד על הספר הזה כלום, גם מחשש לספוילרים ובעיקר מהחשש שאם אגיד עליו אפגע בקריאה שלכם.

אגיד שהספר מצריך ריכוז וקריאה איטית. אי אפשר לפסוח על מילה פסיק או מקף, כן, מקף, הוא חשוב כל כך.

“אִתי החיים משחֵק הרבה” הוא ספר שמקפל בתוכו סוד שחונק את המשפחה ואינו מאפשר לבני המשפחה לצמוח באופן טבעי. סוד שעובר בירושה מסבתא לבת, לנכדה. כל אחת מתמודדת איתו בדרכה שלה.

ורה בת תשעים עלתה לארץ עם בתה נינה מיוגוסלביה. ורה נכלאה בגולי אוטוק, התאלמנה מבעלה ומחליטה להגיע לארץ לקיבוץ ולשקם את עצמה. בקיבוץ היא מתחתנת עם טוביה שהתאלמן ונשאר עם בן צעיר בן 16, רפאל, וארבע בנות גדולות. נינה, הנערה הגבוהה והבהירה, שובה את ליבו של רפאל (כל זה נאמר בדפים הראשונים).

את הסיפור מספרת בעיקר גילי הנכדה, שמעריצה את אביה.

״אני מנסה לספר את הדברים באופן מסודר, כפי שקרו, לשמור על הרצף.”

 “לכן כל מה שאספר מכאן והלאה הוא דברים שקיבלתי בדיעבד מאבי מורי רפאל וקצת השלמתי בעצמי.”

הסיפור נע בין עבר להווה, בין סיפורה של ורה לסיפורה של נינה וגילי. בין ערבוב של גופים, אני, את, היא, גוף ראשון ושלישי. כשגילי מדברת על כאביה מהעבר היא עוברת מגוף ראשון לשלישי.

“סליחה על הגוף השלישי שננקט פה פתאום, הגוף הראשון כואב מידי.”

כל אחת מהדמויות עוברת מסע של סבל. כולן מורכבות וסובלות, אבל מעל לכל הן אנושיות עד כאב שקורע לך את הלב.

האחת אוהבת  בעוצמה, השנייה רעבה לאהבה, והשלישית מתרחקת ממנה כמו מאש. כולן נושאות את הכאב שלהן כמו צלב. כאב שאפילו הקורא חש בו ולא יכול להקל עליהן, כי הוא יודע שהמשא והמסע הוא שלהן, של שלושתן יחד וכל אחת לבד, והן חייבות לעבור אותו.

הקורא, שאומנם עומד מהצד וצופה בהן, אינו נשאר אדיש. היו רגעים שהרגשתי שאני איתן מתחת לשמיכה, או עומדת בגשם ובשמש. כל כך רציתי לחבק אותן. אהבתי את כולן, את ורה, האשה החזקה שמדברת כמו עולה חדשה, למרות שהיא כבר 46 שנים בארץ, את נינה האבודה, את גילי שאוטמת עצמה לעולם ואוהבת כל כך את סבתה. כל דמות מעוררת הזדהות.

סבל, כאב, קשרי המשפחה וסוד שמנע מהדמויות לחיות בשלוה הם נושאי הספר, אבל מעל לכל זהו ספר על זיכרון ושימור הזיכרון. נינה אומרת שהיא חולה במחלת השיכחה, גילי מנסה לבדוק אם היא זוכרת נכון מה שסיפרה לה סבתה. יש בספר פחד ממה שיישאר מהאדם, מה נכון או לא נכון בשימור הזיכרון, מה עובדה ומה רגש, ובעיקר פחד שהכל ימחק.

“מחק גדול עובר שוב ושוב על התודעה.”

גדולתו של סופר היא היכולת לקחת את המציאות או דמות מציאותית ולרקוח במילים סיפור מרתק, כי לא חשוב הוא “המה” אלא “האיך”. גרוסמן ריתק אותי, מסוד אחד לשני והמשיך לסוד אחר, עוד גילוי קטן. ככה עד  העמוד האחרון. מתח שתופס ולופת את הגרון. ובכל פעם נאמר אם בשתיקה, או במילים מפורשות, ״יש דבר שאף פעם לא סיפרת.״

 גרוסמן ענק (אין לי מילה אחרת) ביכולתו להבין את הדמויות, להביא את הסיבות והמניעים שלהן לאירועים מבלי לתת לקורא הסברים ופרשנויות משלו כסופר. הוא סומך על הקורא שיבין בעצמו. כמה רגישות נשית , “בחורה בת 15 צריכה לפעמים אמא, אפילו אמא קוקייה, אבל אשה שתסתכל בה אחת לכמה זמן במבט של אשה לאשה, שתחבק את הגוף המבולבל שלה ותגיד לה בהתפעלות כמה המון אשה היא.” (לא חושבת שגבר או אבא חשב על זה).

כוחו של הספר הוא לא רק בדמויות הצבעוניות והמרתקות, אלא בתיאורים של הדמויות ובמצבים שאליהן נקלעו. גרוסמן הוא וירטואוז של מילים מדויקות וצירופי מילים, למשל  “ורה חייכה אליו מעומק נשיותה, ועמוד השידרה שלו התחיל להתמוסס.”

הסבר לשם הספר, שנראה לי משונה, ניתן כמעט בסיומו, שם שמסביר לא רק את תוכן הספר, אלא גם את הסופר דויד גרוסמן עצמו.

זהו. אני חושבת שאמרתי מספיק. כל מה שנותר לכם הוא לרוץ לקרוא את הספר. ולי לקנא בכם על המפגש עם נשות המשפחה.

אִתי החיים משחֵק הרבה, דויד גרוסמן

הספריה החדשה, 2019

מוזמנים להקשיב מה סיפרתי על הספר הנפלא ברדיו ארץ, בתוכנית מועדון ספרות עם יוסי ריבלין.

https://soundcloud.com/eretzfm/28319a?fbclid=IwAR0oXkb8wGyZB5E4kfLWCssJvguXc1ruyGOIcvW8FsLqs6pBxz8W6x6iaZ4

תגובות בפייסבוק

תעלומת אנרי פיק – ספרו החדש של דיויד פואנקינוס

״פריווילגיה של האמנים, הם מערימים על המוות ומשאירים אחריהם יצירות.״

ספר נעים  שמעביר את היום ומעלה חיוך. אתמול כשקראתי אותו היה ערפל שהסתיר את הנוף והאוויר, תחושה כאילו רואים הכל כמו מבעד לחלון מלוכלך. כמה כיף במזג אויר שכזה לצלול לספר צרפתי ולעיירה קרוזון שבבריטן וליהנות גם מהערפל של העלילה.

ספר שמתאר את מאחורי הקלעים של עולם הספרים, את החצר האחורית שלא כולנו יודעים עליה.

ז’אן –פייר גורוק ספרן בספריית העיירה קורזון, הספרים הם אהבתו ולהם הקדיש את כל חייו. גורוק מחליט לאסוף את כתבי היד הדחויים מהוצאות הספרים ולהקים להם ספריה. “ספריית הדחויים” כך מכנה אותם. הוא אוסף ספרים מסוגים שונים. התנאי היחיד הוא שעל הסופר להביא במו ידיו את כתב היד שלו לספריה.

דלפין ,עורכת בהוצאת ספרים ופרדריק, סופר שספרו הראשון נחל אכזבה, מגיעים לעיירה קרוזון שבה מתגוררים הוריה של דלפין. שם בספריה הם מוצאים את כתב היד “שעותיו האחרונות של סיפור אהבה”. שניהם מאמינים בכתב היד ומחליטים להוציאו לאור.

מכאן מתחילה העלילה להסתבך, אנרי פיק , מי שחתום על הספר הדחוי, הוא בעל פיצרייה שנפטר שנתיים קודם.

פרסום הספר הדחוי גורר אחריו אירועים חדשים. כמו אפקט הפרפר. כולם מסוחררים מהספר הנידח והדחוי שהתפרסם והפך לשערורייתי בין לילה, וכל מי שקשור אליו נעשה מפורסם. מדלן, אשתו של אנרי, בעלת חוש הומור ציני  קוראת את הרומן ודרכו מתרפקת על העבר וחיה מחדש את חייה. מרגישה כאילו בעלה אומר לה דרך הספר, אל תשכחי אותי. הבת מוצאת נחמה בפרסום המהיר, אפילו ממציאה עובדות שלא היו.

״וכך נישא שמו של פיק בכל פה וסימל את החלום לזכות יום אחד בהכרה בכישרונך״

ברור שהתהילה היא זמנית.

לא. זה לא ספר מתח, גם לא בלש, למרות שיש בו את המרכיבים לסוגה הזו.

זהו ספר על ספרים ודרכם מרגע הכתיבה עד אלינו הקוראים.

יש בו רעיונות הקשורים לעולם הספרות. משפטים מרתקים וחכמים. איזכור ספרי מופת וקריצה לספרי הסופר עצמו (שרלוטה).

יש בספר  את כל החומרים השייכים לתעשיית הספרים. על מוזת כתיבה ועל דמות מעוררת השראה, על עולם המו”לים, והעריכה. יש בו גם ביקורת על העריכה וההוצאה ובעיקר על הפרסום, פרסום שערורייתי כמקדם מכירות. ספר שנידחה מקבל עניין ומיד הופך להיות הספר המוערך ביותר.

העלילה מרובת דמויות שקשורות כולן לספר ולסופר. לאט לאט הדמויות הופכות להיות כמו הספרים, חלקן מוערכות, חלקן אהובות , חלקן דחויות לעד. מעטים מהם היו בעלי כבוד ונשכחו, ומספר מהם נשכחו ועתה הוחזרה להם העטרה.

“תעלומת אנרי פיק” הוא ספר שכיף לקרוא אותו, רציתי לדעת מה עלה בגורלן של הדמויות הקשורות לספר ומיהו אנרי פיק. נותן חומר למחשבה.

לא יודעת אם אזכור הרבה מהספר אבל בטוח שאזכור את חווית הקריאה הנעימה שהיתה לי.

״ סופרים יכולים לכתוב סיפורים מופרכים ובלתי סבירים ככל שירצו, אך תמיד ימצא הקורא שייאמר להם, זה לא ייאמן! כתבת את סיפור חיי!״    

תעלומת אנרי פיק, דויד פואנקינוס

מצרפתית, לי עברון

הוצאת כתר, 2019

תגובות בפייסבוק

הדברים הראשונים – ספרו המעניין של ברונו ויירה אמרל

הספר הוא כמו טיול בתוך גראפיטי ענק וצבעוני, ציור עם צבעים דהויים על קיר מתפורר.כדי לראות את כל התמונה הכללית יש להתבונן בפרטים הקטנים או להפך. הפרטים הקטנים נותנים את המכלול.

ברונו ויירה אמרל לקח אותי לטיול בשכונת אמליה שבפרוורי ליסבון. שכונת אמליה היא שכונה של  מהגרים מאנגולה. לאחר עצמאות אנגולה חזרו המתיישבים הפורטוגלים והתמקמו בפורטוגל, שמעולם לא הכירו. בשכונת אמיליה שבה התגוררו קראו לרחובות, לבתי העסק ולבתי הקפה בשמות ערי אנגולה.

ברונו ויירה אמרל חוזר לשכונת אמילה. הוא עזב בראש מורם וגאה. כעת, לאחר שמונה שנים, לאחר כישלון נישואיו הוא חוזר אל שכונת ילדותו.

“תקופה מסובכת בחיי. כאילו הורידו אותי מאוטובוס באמצע הנסיעה. האוטובוס היה חיי”

בשיטוט אקראי בשכונה הוא מנסה לשחזר את דמויות נעוריו שליוו אותו. מנסה לחזור אל זיכרונות ילדותו. הוא מחליט לחפש אחר וירז’יליו, צלם, בעל חנות צילום. הוא יודע שוירז’יליו יספק לו תשובות על האנשים והשכונה. תוך כדי חיפושים הוא מגלה שזו דרך להימנע מהצורך להתעמת עם עצמו.

מה הוא מגלה?

חנויות שהחליפו בעלים, בתים שהתחילו להתפורר, “מגדל בבל של חברות סלולר ותפוזים מאלגיר שנמכרים באדישות בידי אנשים שנולדו בסצ’ואן כמו שטח הפקר שנוצר עבור אנשים שלא משתייכים לשום צד.”

לאחר הקדמה ארוכה, שהיא סיפור בפני עצמו. מסביר ברונו שאת הקבצים שכתב סידר בסדר אלפבית וכך מביא את הסיפורים בפנינו.( המתרגם מעיר שניסה לשמור על הסדר ולא הצליח, לכן שמות הפרקים הם בעברית ובשפת מקור.)

ברונו לוקח אותנו לטיול לכל אורכה ורוחבה של השכונה. ונדמה כי הוא לא פסח על אף משבצת או חנות או בית קפה ברחובות. וכך סיפור לסיפור משבצת למשבצת נותנת לנו תמונה מלאה של השכונה.

על מי מספר?

על וורה, נערה שנעלמה, העלמותה ריגשה את השכונה שבוע שבועים וזהו !

על אדוזינה, האשה שגורמת להפלות אצל נשים ונערות,

על אדלברטו, אחד הנערים הגאונים בשכונה, היו רק שלושה, התחיל לשמוע קולות ולבסוף מת ממפרצת. אחר שחולם על אמריקה, אנטוניו הקומוניסט שלא היה קומוניסט.

“אילו ביקשתי לספר על כל השיחות שניהלתי עם וירזיליו, על כמה שהראה לי,על כל מה שלמדתי על שכונת אמיליה ועל עצמי הייתי ממשיך לכתוב אינסוף. כל סיפור היה מוביל לזה שאחריו, כל דמות היתה חושפת משהו על דמות אחרת, ובסוף הייתי מוצא שלא כתבתי את סיפורה של שכונת אמיליה אלא סיפור חייהם האמיתיים של תושביה, את סרט קיומם הרצוף.”

חלק מהסיפורים עצובים וכואבים, ז’וזה אנטוניו שאינו מוכר בשמו, אלא בכינויו השיכור, אנשים שאיבדו מיופים ונעוריהם אבדו בתוך העוני ועליבות הקיום.

לחלקם יש מוסר השכל. כבוד להורים.

אומנם בספר אין עלילה ורצף אירועים אך יש לו ערך ספרותי, ברונו ויירה אמרל מיטיב להביא  תיאורים צבעוניים של השכונה, הסברים על הבתים והאנשים, סיפורי חוויות.

 מספר לנו את סיפורים על אנשים אמיתיים שחיו בשכונה וליוו אותו.  מביא בפנינו את הקול האילם של אנשים קשי יום הנלחמים על קיומם. אנחנו, התיירים, גם אם נטייל בשכונה לא נדע מה מסתתר מאחורי הפנים המחייכים, הבגדים הצבעוניים והשמות האנגולים של התושבים.

״הדעיכה, מספרת סיפור שאינו רק סיפורה של אוה הספרית ואינו גדול כמו סיפורה של שכונת אמליה. זהו סיפור של פיסת חיים, בין הפיסגה לשפל, כאילו הלכה אווה והתפוררה מול עיננו, וכל תועלתה של הפיסה היא להדגים עד כמה העסקים תלויים על בלימה, עד כמה הנסיבות בנות חלוף, עד כמה בני האדם שבירים.״

לא טיילתי בפורטוגל ולא בעיר הבירה ליסבון. לפני שנתיים בתי טיילה על אופנוע לאורך החופים והתאהבה במדינה. בעקבות סיפוריה הצליחה להחדיר בי אהבה למדינה היפה הזו.(טיול בקרוב) לכן שמחתי על הספר “הדברים הראשונים”. “הדברים הראשונים” הזכיר לי סיור  בפאבלות של ברזיל, למרות העליבות והעוני, הכיעור לכאורה, היה בשכונה משהו קסום ומרתק.

אי אפשר שלא לשבח את הסידרה “האדומה” (כך אני קוראת לה ) של ספרית הפועלים-סיפורת בעריכת אברם קנטור ונגה אלבלך. סדרה מעולה, שפותחת צוהר לעלומות ומקומות שלא הכרתי. כל ספר של הסדרה משובח ומוקפד. כל ספר מוסיף מגלה ומלמד אותי עוד.

ממליצה.

הדברים הראשונים, ברונו ויירה אמרל

מפורטוגזית, ארז וולק

ספרית הפועלים,סיפורת, 2019

תגובות בפייסבוק

תל אביב שלי בציורים

נולדתי בתל אביב, בסוף שנות החמישים. בגיל 3 עברתי לחולון והתגוררתי בה 23 שנים, כשנישאתי עברתי לעיר לידתו ומגוריו של בעלי, “צפוני מתל אביב” צחקתי עליו. בבוקר הראשון שלי בתל אביב, מיד כשהתעוררתי הרגשתי את תל אביב צצה ועולה מתוך גופי ונשמתי, הרגשתי שחזרתי לבית הגידול שלי.

מאז אי אפשר להוציא ממני את העיר המיוחדת הזו. אני מאוהבת ומתאהבת בה בכל רגע מחדש. אוהבת את האספלט הרותח שלה ואת הלחות, את הים, את הרחובות, את בתי הקפה ,את הצעירים והמבוגרים, את שפך הירקון, את כל כולה. רבות נכתב עליה. אלתרמן אהוב ליבי והמשורר הענק של תל אביב, היטיב לתאר אותה.

היסטוריה אין לה אף כזרת.

אין רצינות בה. אין משקל.

נכון מאוד, אדון וגברת,

לא, אין בה כלום… לא כלום… אבל…

בכל זאת יש בה משהו,

כן, יש בה איזה משהו…

שכלל עוד לא היה שהוא

והוא כולו שלה שהוא.

אלתרמן.

לפני שלוש שנים המורה שלי לציור, המנחה שלנו בסטודיו, מאירה אוהד דורי, https://meiraart.com/זיהתה את אהבתי לעיר והטילה עלי משימה- לצייר את אהבתי לעיר. במשך תקופה מצאתי עצמי נושמת את העיר דרך צבעי השמן. ציורים רבים ציירתי. משתפת אתכם בחלקם.

הציור האהוב עלי, “צבר תל אביבי”

  

 

ישן מון חדש                                                        תל אביב על קיר ביתי

 

שכונת נווה צדק

תל אביב מהים

סידרה קטנה, 10X10

אי אפשר בלי ערב עירוני בביצוע הנפלא של יוסי בנאי

https://www.youtube.com/watch?v=zmwYUSM0gTA&t=19s

תגובות בפייסבוק