הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
פינלי דונובן מהממת אותם – אל קוזימנו
תפילה לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.
חיבוק לפצועים ותנחומים למשפחות השכולות.
פינלי דונובן מהממת אותם – אל קוזימנו
תמיד אני שמחה לפגוש חברים אהובים. את פינלי פגשתי בספר הקודם “פנילי דונובן מחסלת”. אז היא היתה גרושה טרייה, שבעלה עזב אותה למען אחרת, שקועה בחובות ובעיקר בהתחייבות לסיים את ספרה.
עכשיו פגשתי אותה לאחר שספרה התפרסם, את ארוסתו של בעלה היא שלחה לכלא ו”על הדרך” נפטרה מאנשים נוספים. אם חשבתי שמצבה יהיה טוב ויציב הרי שטעיתי.
ורו, חברתה מהספר הקודם עברה לגור איתה ועוזרת לה בטיפול עם הילדים.
כמו בפעם הקודמת היא נפגשת עם העורכת שלה לשיחה על תקציר הספר שעדיין אינה יודעת מהו וכשהיא מסתבכת במתן תירוצים בלי לשים לב היא בונה עלילת מתח לתפארת. בהמשך היא מזהה נתיבים רבים לעלילה, מניעים, כיוונים, זירת רצח.
סטיבן, בעלה לשעבר, אשר לפני שנה ראתה בשאפתנות שלו, ובביטחון העצמי קסם, מבינה היום שהוא ידע איך לגרום לה להרגיש שהיא צריכה אותו. עכשיו בפורום באינטרנט היא מגלה שרוצחת שכירה מתכננת להתנקש בחיי בעלה לשעבר פנילי לא יכולה לערב את המשטרה כל העבירות שעשתה בספר הקודם יתגלו. לכן היא מנסה להתחקות אחר מי שמעוניין לחסל את סטיבן בעלה, למרות שהיא אינה מתה עליו היא גם אינה מעונינת שיירצח.
ורו שיש לה סודות משלה מצטרפת לפינלי בחיפוש אחר מי שמעונין לרצוח אותו. מכאן העלילה מתפתלת ומסתבכת, כקוראת ניסיתי למצוא ולחשוב מי מעוניין ברצח בעלה ובכל פעם, שהיה נדמה לי, כי אני קרובה לפתרון היתה תפנית בעלילה.
בספר “פינלי דונובן מהממת אותם” היא יותר בוגרת, בטוחה בעצמה. היא כבר אינה בעלת רגשות הנחיתות שהיו לה בעקבות עזיבת בעלה, וכן, יש רומנטיקה והתאהבות, המשך לספר הקודם.
אהבתי אותה בספר הראשון, את הרעננות שבהתנהלותה הקצת גמלונית, רציתי שתצליח כסופרת ותמצא את בן זוג שיעריך אותה. כן, הרגשתי קרובה אליה, קצת חברה, וקיוויתי שתיקח אותי למקומות חדשים.
תחילת הספר כתובה כשידור חוזר של הספר הקודם, אותו פורמט, אותן דמויות. יש כאן מעט גודש של דמויות, עלילה מפותלת ומסתבכת, לא תמיד הגיונית. יש גם ביקורת על פורומים והכרויות באינטרנט. אני לא השתעממתי לרגע, כי פינלי הוא באמת מהממת ומקסימה ומסתבכת עם עצמה ועם הידיים והרגלים של כולם.
ספר קריא, לא מסובך, עם דמויות אנושיות ואוהבות ופינלי אחת שאי אפשר שלא להתאהב בה שוב.
לי הקריאה העבירה שעות של מחלה בהנאה. מי שמחפש ספר המשך שונה מקודמו, או לפחות באותה הרמה, אזי שיסתפק בקריאת הראשון, מי שמעוניין, כמוני, לקרוא מה קרה לפינלי מוזמן לקרוא. אני מחכה לספר השלישי ואולי לסרט.
פינלי דונובן מהממת אותם, אל קוזימנו
מאנגלית: אביגיל בורשטיין
עורכת תרגום: יעל ינאי
הוצאת: כנרת, זמורה 2024
השתאות – ריצ’רד פאוארס
תפילה לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.
החלמה לפצועים וחיבוק למשפחות השכולות.
השתאות – ריצ’רד פאוארס
ספר דיסטופי, מעט לא מציאותי, יש בו הרבה מהפיסקיה ובין לבין הוא סיפור אנושי על אהבת הורה לבן, על התמודדות עם אובדן, על הגנת כדור הארץ.
לא קלה היתה לי הקריאה בספר מהסיבות שמניתי. במהלך הקריאה עשיתי הפסקות רבות, דבר אחד אני יכולה לומר על הספר שהוא ספר מיוחד. ספר שמהווה שילוב בין כמה סוגות ספרותיות ומאחד את כולן תחת מטריית האנושיות ואהבת האדם.
הסיפור מסופר בגוף ראשון על ידי תיאו. תיאו הוא אסטרוביולוג שמגדל לבדו את בנו רובין. רובין הוא ילד מיוחד ורגיש, הייתי מגדירה אותו על הרצף. אליס אשתו האהובה של תיאו ואם בנם, רובין, נהרגה בתאונת דרכים שבה סטתה מהדרך על מנת לא לפגוע באופוסום, ולצערה פגעה בעצמה. רובין היה קשור לאמו, היא השאירה את תיאו להתמודד עם ילד רגיש “העולם הולך לרסק את הילד הזה” אמרה לפני מותה. לרובין יש מספר אבחנות לבעיות התנהגותיות, כמו התפרצויות אלימות, התבודדות, תיאו מסרב לתת לו תרופות, ובמקום זאת בוחר בטיפול נוירופידבק ניסיוני, עם תוצאות בלתי צפויות.
רובין אוהב טבע ורגיש להכחדת בעלי החיים, הוא מבין באסטרונומיה, מאמין בחוצנים
במהלך הטיפול הם צופים בהקלטות של אליסה, בעיקר בנאומיה על שמירת כדור הארץ. רובין מפנים את אמו. זו מטרת הטיפול, לספוג את אישיותה והתובנות שלה ובכך לרכך את זעמו ורגישותו. בצפייה בקלטות תיאו משחזר מחדש את החיים איתה. את הקשר המיוחד שלהם, היתה בינהם התאמה מוחלטת, והיא היחידה שצחקה מהבדיחות שלו ולימדה אותו להיות אופטימי.
ההורות והטיפול ברובין הם לב ליבו של הרומן. תיאו קשוב לבנו, אינו מוותר על החינוך שהוא מאמין בו. ורוצה להוביל את רובין לחיים רגועים שבהם יימצא את עצמו. למרות שבתחילת הרומן הוא אומר ״הבן שלי הוא יקום זעיר שמעולם לא העזתי לקוות שאוכל להבין.״ במהלך המסע הוא מבין את בנו ומצליח ליצור לו עולם פנימי רגוע.
הרומן הוא רומן מסע שונה ואחר. תיאו ורובין יוצאים לטיולים בשטח, הם משוחחים על הכוכבים, על היקום, על העולם ואפילו על נשיא ארה”ב. רובין מכנה אותו חיפושית זבל. הקורא מבין מי הנשיא ולמי מתכוון.
“אתה לא יכול לדבר ככה. אפשר להכניס אותך לכלא בגלל זה.” עונה לו תיאו, ורובין אינו נכנע “טוב, אבל זה מה שהוא.”
בספר יש תאוריות פיסיקליות, הסברים על חייזרים,עולם אחר, חלל. עבורי זה היה קצת מעבר ליכולת שלי, אבל, מערכת היחסים בין האב לבן, הרגישות של רובין, השיחות שלו (כתובות בפונט שונה) הרצון ליצור לרובין עולם מרוכך וטוב יותר גרמו לי להמשיך לקרוא. ומעל לכל הכתיבה הישירה והרגישה של ריצ’רד פאוארס, דעותיו על העולם כולו עם ביקורת סמויה. תיאורי הטבע הנפלאים הם אלו שנותנים את הטון לרומן המיוחד הזה.
במהלך המסע שניהם יעברו שינויי נפשי והתבגרות. האם הטיפול החדשני ברובין יעזור? מה ייקרה להם לאורך המסע?
זה ספר לא קל לקריאה, רווי במונחים מדעיים מעולם הביולוגיה, הפיזיקה, האסטרונומיה, הבוטניקה, עוסק בנושאים רבים, יחסי בני אדם, אנושיות, בעיות חברתיות, פוליטיות ,אקולוגיות.
לטעמי הספר אינו מתאים לכל אחד ובוודאי שלא בימים אלו. ועדיין זה רומן שמעורר מחשבה ותהיות על משמעות הקיום והיקום. על טבע האדם מול טבע העולם.
השתאות, ריצ’רד פאוארס
מאנגלית: שירי שפירא
ערכה: דבורה נגבי
הוצאת: עם עובד, 2024
‘ניסים קטנים, ספרה מחמם הלב של אן בות
מתפללת לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.
חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.
ניסים קטנים – אן בות’
רומן קטן וחביב על נסים קטנים או צירוף מקרים.
מי לא מייחל היום לניסים קטנים ובייחוד לנס אחד גדול. יש המקווים, יש המתפללים ויש שמאמינים בכוחו של האל להקשיב ללב האדם ולטעת בו תקוה.
שלוש אחיות ממסדר סיינט פילומנה, בריג’יט, מרגרט וססיליה מוצאות עצמן מתמודדות עם ימים קשים. מקום המסדר מתישן וזקוק לשיפוץ, אין מצטרפים חדשים למסדר והמאמינים הולכים ופוחתים. הן יודעות שהמסדר ייסגר.
שלוש האחיות שונות זו מזו. בריג’יט אירית בת שבעים, בשלנית מצוינת, עגלגלה, יפה, חברותית, כזו שכולם מדברים איתה, מבקרת חולים ועוזרת לכולם. היא מרגישה שנטל המסדר עליה. היא בטוחה שאל יהיה פתרון למצוקת המנזר.
ססיליה, רזה, שיער אסוף בקפידה, תמיד בלתי מרוצה, צנועה ציתנית, לא התענינה בכסף או ברכוש. היא מתנגדת למכירת הבית, כי הוא ניתן להן על ידי מורטימר לטפל בצרכים הרוחניים של הקהילה. היא מקפידה למלא לוטו באופן קבוע עם אותם המספרים ומאמינה שזכייה בלוטו תשפר את מצבן.
מרגרט הצעירה בת 58 היתה מנהלת בית הספר לבנות של המנזר. היא הענינית מבינהן וחושבת שהמנזר צריך להמכר.
שלוש האחיות מתוסכלות, הן מרגישות שאינן נחוצות יותר.
יום אחד הן זוכות בלוטו ב20.000 פאונד. חלק מהכסף הן תורמות לשיפוץ גג המנזר, ובמעט שנותר הן יוצאות לרומא, מעין מסע צלייני קצר. דמויות נוספות בעיירה עם בעיות משלהם. שרה ומתיו אחים תאומים, שגרים יחד לאחר מות הוריהם. מתיו הוא ד”ר מומחה לציוריו של הצייר ג’ק מורטימר ויש לו סוד שהוא מנסה להסתיר, בעיקר מאחותו. ג’ורג’ בעל משרד נסיעות, גבר נאה שמטפל באמו ומשתוקק לאהבה.
יש סודות, הסתרות, מערכות יחסים לא פתורות. תמונה של דמות מסתורית, אולי קדושה מתגלה, והנזירות מתחילות במסע התחקות אחריה. אבל מעל לכל יש השגחה עליונה. השגחה פרטית. הכומר והנזירות מדברות אל האל במילים שלהם ולא במילות התפילה. הם פונים אליו ישירות עם בעיות אישיות שלהם, שהעלו חיוך בזמן הקריאה, כמו תחינתו של האב יו לבקשה שבריג’יט תפסיק להאכיל אותו במאכלים טעימים שאינו עומד בפניהם. כולם מבקשים הדרכה והכוונה מהאל, ומבינים שהתשובה אצלם.
הנזירות טוענות שהן כמו דינוזאורים, ותוהות אם בכלל האל צריך אותן.
הכתיבה מעט פשטנית, האירועים והניסים שקורים לכולם היו קצת מתקתקים בעיני ולא הגיוניים. ובכל זאת זה ספר שנקרא באחת,עם דמויות מקסימות. יש בו אהבת האדם, חמלה, חברות, דאגה לקהילה, אבל, אובדן והתמודדות. הנזירות ואנשי המסדר מתגלים כאנושיים.
בסיום כמו כל סוף טוב כל הקצוות מתאחדים, כל האנשים מתחברים יחד והניסים קורים לכל הדמויות גם יחד וגם בנפרד. איך אבי נהג לומר “בסוף הכל מסתר.”
ידעתי שאלוהים יסדר את הכל אומרת האחות.
תוך כדי קריאה וסיום חשבתי עד כמה אנחנו זקוקים לניסים קטנים ואחד גדול בימנו וכמה טוב שהיינו זוכים בלוטו עכשיו.
הערת עריכה לשונית, הפריע לי שהמחשבות של הדמויות נמצאות בתוך מרכאות, לא יכולתי להבדיל בין הנאמר למחשבה.
ניסים קטנים, אן בות’
מאנגלית : דנה טל
הוצאת: תכלת 2024
יורוטראש,ספרו האישי והחושפני של כריסטיאן קראכט
תפילה לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.
יורוטראש, כריסטיאן קראכט
מוזר לי, איך בתקופה הנוכחית אני עוברת מקריאת ספר קליל לקריאת ספר מאתגר. הספר “יורוטראש” הוא אחד הספרים המאתגרים שקראתי לאחרונה. סיימתי את קריאת הספר ברגשות מעורבים. היו לספר חלקים טובים והיו חלקים הזויים שלא הצלחתי לעכל. ובכל זאת הספר העסיק אותי לכמה ימים לאחר הקריאה.
ספר שהוא ספק בדיוני ספק ביוגרפי, אני בטוחה שיש בו חלקים ביוגרפים של הסופר ובינהם שזר אירועים בדיוניים.
קראתי ספרים על מערכות יחסים בין בנות לאימהות. על יחסי אבות ובנים קראתי, אך פחות.
סיקרן אותי לצאת למסע של הסופר עם אמו. דמיינתי במוחי שוטטות עם האם, ותוך כדי הטיול העלאת מחשבות וזיכרונות. המסע שאליו נקלעתי היה משונה ומעט הזוי.
בתחילת המסע מבקשת האם מבנה שיספר לה סיפור, ובנה שואל, אמת או בדיה? האם עונה, זה לא משנה. אתה מחליט. עם המידע של אמת או בדיה יוצא הקורא למסע עם האם ובנה.
הגיבור, כריסטיאן קראכט, הוא הסופר, בן להורים גרושים. אביו הוא איש עשיר מאוד, היה בן של נהג מונית שסבל ממחסור ולאחר המלחמה התעשר וניסה להעפיל לפיסגה. אופיו הפאודלי של אביו גרם לו, לסופר, לא להתווכח איתו, אלא להסכים ובתמורה לקבל ממנו כסף. אמו אשה מבוגרת וחולה צמודה לשקית סטומה, מבולבלת מנטלית ובעיקר שותה ומכורה לכדורים. אשה שיוצאת ונכנסת מבתי חולים פסיכיאטרים. כל חלומה עכשיו, בהווה, הוא לחזור לאפריקה ולראות בפעם האחרונה את הזברות.
הגיבור מבין ש “אולי היום אני באמת אוכל לדבר איתה, אולי היום אני לא אהיה חייב כל הזמן לתת לעָבָר להוביל אותי, אולי היום אני אצליח להשלים באמת עם המצב שלה, לא רק למראית עין, ופעם אחת לא להיעלם במחילת הארנב האינסופית של הזיכרון, אלא להיות רגיש כלפי הרגע, כלפי הטירוף שלה, ופשוט להיפתח אליו. מה היא בסך הכול רצתה?”
מאותו בוקר שבו הוא מוצא את אימו ביום טוב שלה, יום שבו לא שתתה עדיין. הוא מחליט לצאת איתה למסע. מסע שבו הוא ייקבל תשובות לשאלותיו. המסע מתחיל לא לפני, שהם עוברים בבנק ומושכים מחשבונה 600.000 פרנק במטרה לתרום אותם לכל מי שימצאו בדרכם. הנהג למשל, מקבל על הנסיעה אלף פרנק ויותר.
במהלך המסע שהוא הזוי בחלקו ודמיוני או בדיוני, הם מתווכחים על ספרות “אמיתית” כמו שהיא טוענת, פלובר בניגוד למה שהוא, בנה, כותב. מדברים על הפוליטיקה של שוויץ. נזכר באירועים מהעבר, הסופר מגלה על עצמו ועל הפחדים שלו. בז לאביו ועל התעשרותו מעסקי נשק. מגלה שהוא נצר למשפחה נאצית, סבו מצד אמו של המספרהיה נאצי שלא מתחרט, הסופר מדבר על כך בגלוי ובאומץ.
השיחות בין האם לבנה הן שיחות קצרות אך בעלות עומק , אני רציתי שירחיבו את השיחה וההסברים על המשפחה המורחבת, על הכעסים של הבן לאמו, הכעסים על אביו הם היו ברורים.
“אתה זרקת אותי פה. אתה אשם בכל האומללות הזאת,” היא אמרה. התפתלתי באופן בלתי מורגש על ספת המשי. היא לא טעתה, כמובן, ובכל זאת דווקא כן.” חייה מלאים אכזבות, כעסים על העולם ועל בנה. ויחד עם זאת מצטיירת האם כאשה חכמה ומורכבת, יודעת את התנהלות העולם, מעבירה ביקורת על בנה והספרים שכותב, אבל גם אשה משעשעת, היו רגעים של התנהגות ילדית מהולה בשמחה והנאה.
אמו שנראית לכאורה שאינה מתעניינת בעולם, מגלה שהיא יודעת על בנה אפילו את המחשבות שאינו משתף איתה. דמותה היא מיוחדת וססגונית, אפילו מצחיקה.
לצד המחשבות העמוקות והפילוסופיות אירועי המסע משעשעים. החלפות שקיות הכסף למשל, פיזור הכסף, הנסיעה במונית עם הנהג ששומע את שיחתם אומר להם “״אחרי שאתם שניכם תצאו, אני אוכל, נראה לי, לכתוב על זה ספר.״”
כמו שציינתי חלק מארועי המסע הם בדיוניים ומעט הזויים, אך הם התפאורה לשיחות בין האם לבנה, לגילויי הנפש ולקירבה שלהם. לגילוי האהבה של אמו אליו שהיה חשוב לסופר.
הספר אינו רק על מערכת היחסים בין אם לבנה, אלא ספר שיש בו ביקורת על שוויץ “נאדים נפוחים” כמו שמכנה אותם הסופר. ביקורת על התעשרות ועושר, על אומנות וספרות. ביקורת על אירופה והעולם המערבי “יורוטראש” יש בו רגעי התבוננות על העולם ובני האדם.
ספר מיוחד, נוגע ללב שמבטא ברגישות רבה מערכת יחסים בים אם לבנה ולהיסטוריה המשפחתית והעולמית שעיצבה אותם.
מומלץ.
יורוטראש, כריסטיאן קראכט
מגרמנית: חנן אלשטיין
מו”לית ועורכת ראשית, שרי גוטמן
הוצאת: אחוזת בית, 2024
חיפושית הזהב של מיס בנסון,ספרה הקסום של רייצ’ל ג’ויס
תפילה לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.
חיבוק לפצועים ותנחומים למשפחות השכלות.
חיפושית הזהב של מיס בנסון- רייצ’ל ג’ויס
סיפור הרפתקה בלתי סביר בעליל עם דמויות אנושיות מאוד, שמלמדות אותנו מהי חברות, גם אם התנאים הם בלתי הגיוניים.
לא שמעתי על קלדוניה החדשה וגם לא על חיפושית הזהב, בעיני דמיינתי סיכה על דש מעיל של גבירות מהמאה הקודמת. אבל את הסופרת אני מכירה מספרה “המסע הבלתי סביר בעליל של הרולד פריי” ספר נפלא ומיוחד. וידעתי שהיא תיקח אותי למסע קסום לקלדוניה החדשה.
וכך היה. משום מה הספר הזכיר לי את הסרט “מיס סנשיין הקטנה.” לא בתוכן, אך ברעיון של עלילה לא סבירה שעוברת היטב אצל הצופה.
גם כאן בספר, העלילה החצי הזויה עברה לי והעבירה לי את הקריאה בהנאה מרובה, מה שקשה בימים אלו של המתנה למטח טילים לא הגיוני, אך מציאותי.
לונדון של שנת 1950 כמה שנים של אחרי המלחמה עם קיצוב כלכלי וחיילים שחזרו הביתה מהמלחמה, חלקם פצועי גוף וחלקם פגועי נפש. מיס בנסון אשה כבת חמישים ועדיין היא מיס. מלמדת בבית הספר את הבנות כלכלת בית, איך לגהץ חולצות של גברים ואיך לבשל ירקות. הבנות צוחקות עליה בכל הזדמנות. בבוקר העלילה מיס בנסון הפגועה מאירוע בכיתה, מוצאת את עצמה שועטת בריצה מבית הספר תוך כדי, שהיא גונבת את נעליה הטובות של סגנית המנהלת ומחליטה שדי לה.
היא מחליטה להגשים חלום. כל כך נחושה ששום דבר לא יעצור אותה. חלומה הוא לנסוע לקלדוניה החדשה ולמצוא את חיפושית הזהב להביאה ללונדון, ולמסור אותה למוזיאון. זה יעודה מגיל קטן ועכשיו היא תגשים אותו ותהפוך למפורסמת.
כדי לצאת למסע היא זקוקה למשלחת, שהיא תעמוד בראשה. איניד, אשה קטנה ששערה צבע בצהוב זוהר, לבושה בחליפה ורודה בוהקת מצטרפת אליה למסע, כי היא היחידה מתוך ארבעת המועמדים שהתייצבה ביום הנסיעה.
שתי נשים שונות כל כך יוצאות למסע של חייהן. מיס בנסון, אפרורית, מגושמת, מפוחדת מהסביבה, ואילו איניד כולה תוססת, צבעונית, מדברת ללא הפסקה ומושכת תשומת לב. האמת, הייתי רוצה אותה לידי ברגעים קשים
איניד שכולה אש וגופרית, מבולגנת, אומרת שעד שימצאו את החיפושית אפשר לעשות חיים. כשהיא מגיעה לקלדוניה היא אינה מפסיקה להתפעל מיופי הטבע, האנשים.
המסע של שתיהן הוא מסע פיסי עם קשיי הסתגלות לתנאי המדינה, לחום, לציקלון שמופיע לפתע והורס, לערפל שיורד על האי בלי יכולת לראות ובעיקר לחברה הבריטית שמתנשאת מעליהן ולצרפתים המקומיים שאינם דוברי אנגלית.
המפגש בין שתיהן יוצר קומדיית מצבים מחייכת ולפעמים בלתי הגיונית. מרג’ורי שכל חייה היתה מנודה חברתית, לא יצרה קשר עם אנשים. כל עולמה היה מחקר על חיפושית הזהב, מתמודדת כעת עם אשה שבחיי היומיום לא היתה יכולה להיות חברתה. עכשיו כששתיהן יחד והן שונות כמו “שני עפיפונים המעופפים לכיוונים הפוכים כשיד אחת מחזיקה בהם” אין להן ברירה, אלא להיות אחת בשביל השנייה. התלאות והמצבים גורמים להן לקירבה ולמרג’ורי לגילוי על עצמה ועל כוחותיה האנושיים.
“היא יוצאת לדרך. היא מפליגה לסוף העולם. לא רק הספינה הרימה עוגן, אלא כל תחושת האני שלה.”
מלבד מרג’ורי ואיניד יש “צל” שמלווה אותן ומאיים עליהן. הוא יוצר מתח אצל הקורא ופחד בליבן של השתיים.
רייצ’ל ג’וייס יודעת לתאר את נפשן השונות של שתי הדמויות המוזרות. לכל אחת ייחוד משלה ואפיונים משלה. מעל לכל תיאורי הטבע נפלאים וציוריים כמו פרפר נדיר שמרפרף.
“כשצווחות הרוח הגיעו לשיאים חדשים, בצבץ אור חיוור מאוד בשמים ואט־אט התחיל”
“השמש התחילה לשקוע. במערב, ריחפו גושים גדולים של רסיסי עננים בצבעי ורדים, שנראו כמו רכס הרים נוסף, והכול זרח בוורוד עז, אפילו מיסטר רולינגס והשיער של איניד. הן הלכו לאורך בֶּה דֶה סיטרוֹ. בתי הקפה והחנויות התחילו להיסגר ללילה והרחובות היו זרועים אורות אדומים וירוקים. בחוף ישבו דייגים ותיקנו רשתות. המים ליחכו בעדינות את דופנות הסירות והגלים נראו כמו תלתלים זרחניים. במרחק רטט ברק בשמים. סערה התקרבה.”
“הכוכבים היו רשת של חורים — רבים כל כך שהיה אפשר לתפור אותם זה לזה כשמיכה.”
הרומן כתוב נפלא ומרתק. ספר חכם עם תובנות וראיית עולם חיובית. יש בו המון הומור, אנושיות וחברות מעל לכל. הדמויות מגלות על עצמן את הכוחות שלהן. זהו רומן מסע פיקרסקי, שמחייך את הלב ומה צריך יותר מזה בימים אלו. מי שבוחר לקרוא את הספר שיתנתק מההיגיון שבאירועים, ויהנה מהחוויה והטיול בקלדוניה החדשה והיפהפייה.
“חיפושית הזהב של מיס בנסון” היה בעיני כמו אוצר זהב. אוצר של נשים מיוחדות ובלתי נשכחות, עלילה מפותלת מלאת הרפתקאות ובעיקר סיפור מלא ברגשות אנושיים ובחברות אמיתית. המסע הוא לא רק כדי למצוא את החיפושית הנדירה, זהו מסע אל האני של הגיבורה, מסע פמינסטי שמוכיח, כי גם לנשים יש כוח ונחישות. המסר המרכזי הוא הגשמת החלום. מרג’ורי יצאה לקצה העולם לחפש חיפושית, שלא ברור אם היא קיימת, או לא. ברגעים שויתרה איניד הנמרצת והקופצנית שאינה מפסיקה לדבר היתה מעודדת אותה. מלמדת אותה להביט על שלושת רבעי הכוס המלאה כשמרג’רי מתקנת אותה לחצי כוס מלאה.
רגע לפני שהיא מוותרת על הגשמת החלום היא מבינה את יעודה.
“איניד צדקה. לאורך כל הדרך. מרג’רי יצאה להרפתקה לא כדי להטביע את חותמה בעולם, אלא כדי שהעולם יטביע את חותמו בה. כל הדברים שקרו —החיפושית ששכנה עד היום בדמיונה בלבד, שהיא עדיין שואפת ונושפת, שהעולם עדיין שלם אחרי כל ההרס — כל אלה הם נסים.”
ספר קסום עם הרפתקאות שיזכיר לנו את משמעות החברות ואת משמעות הקיום שלנו ויעדונו בעולם.
ממליצה.
חיפושית הזהב של מיס בנסון, רייצ’ל ג’ויס
מאנגלית : טל ארצי
עריכת תרגום: תרצה פלור
הוצאת: תכלת,2022
רוזאנה וי ספרה המיוחד של מעין רוגל
מתפללת לשובם של החטופים, החיילים והמפונים.
תפילה להחלמת הפצועים וחיבוק למשפחות השכולות.
רוזאנה וי – מעין רוגל
רוזאנה וי הוא ספר לא רק סוחף וקריא אלא ספר בעל רבדים.
מעין רוגל היא סופרת פוריה וחכמה ובעיקר רב גונית. אין ספר שלה שדומה לאחיו. ממתח, פרוזה ועד בדיוני ועיון. “המכיניקה של הרגש” הוא ספר עיון המלמד איך לכתוב, זה ספר שהוא עבורי תנ”ך, לא שאני כותבת, אלא ספר שמלמד אותי רבות על הכתיבה ועל עיצובים ספרותיים בספרים שאני קוראת.
“רוזאנה וי” הוא ספר על כפילות, על זהות, על פחדים אישיים, על קהילת קוראים וכותבים ובעיקר זהו ספר ארספואטיקה.
ורד, גרושה מאופיר עם שתי בנות מתוקות. הגירושים שלהם טובים. ורד עובדת בעבודה אפרורית ורגילה במשרד החינוך, אבל היא גם כותבת שפירסמה ספרים בסגנון רומנטי תחת שם עט רוזאנה. כשורד יושבת לכתוב את רוזאנה היא לובשת את הבגדים שמאפיינים אותה, מתאפרת באיפור של רוזאנה וכך נכנסת לדמות. בהמשך הקורא יבין של כאחת מהן היא שונה, אך לא במובן של פיצול אישיות, אלא שורד היא גם רוזאנה ולהפך, לכל אחת תכונה דומיננטית אחרת ואיזו תכונה ברגע מסוים רוצים להבליט. ורד או רוזאנה, אומנם לכל אחת יש זהות ומלתחה משלה אך שתיהן יחד הן השלם.
בתחילת העלילה רמי והדר, היועצים שלה, מזמינים אותה לבחור קוראות בטא שיקראו את הספר לפני כולם. ורד אינה מתלהבת, אך משתפת פעולה. אבישג, אחת קורות הבטא, יוצרת איתה קשר ומכאן העלילה מסתבכת. ורד מעוניינת בקשר עם אבישג מתוך סקרנות, אבישג מאמינה בורד וברוזאנה ומתנהגת כמו מנטור. היא מנסה להוציא ממנה את הכוח שבה.
״יא אללה, איך זה נכון לך, לשחק ככה. תראי איך את זורחת. נשבעת לך, בא לי לקחת אותך איתי לכל מקום כשאת ככה. בא לי לשחרר לך את הרוזאנה מהספרים. לקחת אותך לקנות בגדים, לפגוש חברים, לראות אותך ככה בערב מורים־הורים. ובכנס. יא אללה. בא לי לראות אותך ככה שם, את מבינה איך הן יעופו עלייך? כמה כוח יש לך כשאת במצב הזה שלך. כאילו כל הזמן את חיה בווליום מושתק. אני רוצה לראות אותך ממריאה.״”
לא אספר על העלילה, כי היא מרתקת וסוחפת ובנויה כמו בובת בבושקה, סיפור בתוך סיפור וכפילויות והתחזיות, יש אפילו נשף מסכות, כמה סמלי. יש בה רומנטי ומתח ובלש. במהלך האירועים ורד תגלה על עצמה ואת עצמה. פתאום משהו שהיה רדום בה בגלל הנישואים מתעורר פתאום, מה שהופך להיות נעים וגם מאיים. אבישג עושה השלכות של רוזאנה על ורד ולהפך, וגורמת לה להבין את הכיוון שעליה להוביל את הגיבורה, ואולי גם את עצמה.
“ואחר כך, בבוקר כשאני קמה עם אותו הרִיק, אני חושבת שסופרת לא יכולה לכתוב אם אין לה סודות מעצמה. אם אין לה דרך להסתיר מעצמה את מה שנמצא מאחורי הסיפורים.”
רוזאנה עצמה היא סוד, קהילה שלמה של מעריצה סקרנים לגלות מי היא רוזאנה במציאות. לורד חסר הסיכון בספר. בחיים היא ורד בספר היא רוזאנה, מי מבניהן תיקח סיכון?
מעין רוגל רקחה בחוכמה ספר שיש בו כמעט הכל. הקורא נמצא במתח מה יקרה לרוזאנה והאם ורד תתגלה ומה עם אהובה מהעבר, זה שבעזרתו נבראה רוזאנה? מעיין רוגל מעבירה ביקורת מחייכת על עולם הספרים ובעיקר על ז’אנר הספרות הרומנטית. ז’אנר שתופס מרחב רב עם סופרות, שאינן מפסיקות לכתוב וקהל מעריצים שנוהר אחריהן. יש תיאור מדויק בספר על עולם ההוצאות לאור, כנסי סופרים, מיתוג, פרסום, ספר רב מכר או רב ערך ומה עדיף. מנין שואב הסופר את רעיונותיו. “אני יודעת בוודאות שזה המשפט שייכנס לפרק הבא”. עטיפת הספר מייצגת את הנושא והמרכזי של הספר, מי זו הסופרת שיושבת, מי הצבעונית ומי האפרורית. רוזאנה, או ורד?
אומרים שסופר כותב את עצמו, אומרים שלפעמים הוא נותן לדמות את הכוח שהיה רוצה עבורו בחייו האמיתיים. איני חושבת שמעיין מתארת את לבטיה כסופרת וחששותיה, הספרה “רוזאנה וי” היא מייצגת את כל עולם הספרות. לי היתה הרגשה שמעיין כל כך נהנתה מהדמויות שבראה ומהעלילות שהמציאה מה שניכר בספר והפך אותו לספר קריא ובעיקר מהנה.
ספר מרתק לאוהבי הספרות . קראו בהנאה.
רוזאנה וי , מעין רוגל
ליווי ויעוץ ספרותי: נועה מנהיים
עריכת לשון: רינה ז’אן ברוך
הוצאת מרווחים, מעין רוגל, 2024
הפנימייה, ספרו המופתי של סֶרהִיי ז’אדאן
תפילה לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.
החלמה לפצועים וחיבוק למשפחות השכולות.
הפנימייה, סֶרהִיי ז’אדאן
מזמן לא קראתי ספר שנחשב בעיני כספר מופת. “הפנימייה” הוא ספר מופת משובח. סיפור מסע והתבגרות.
לקרוא על מלחמה בימים אלו נראה לי, או נקרא לי הזוי, ובכל זאת קראתי עד תום וגמעתי כל אות מהספר המשובח והמופתי. לקרוא את הביוגרפיה של הסופר המיוחד הזה הפעימה אותי. סֶרהִיי ז’אדאן הוא משורר, סופר, מסאי ומוסיקאי, זמר רוק כבד, יליד אוקריאנה. בנוסף לתארים מרשימים אלו למרות גילו (50) הצטרף לצבא ומאז פרוץ המלחמה הרוסית-אוקראינית ב-2022, הוא מארגן ותומך בהובלת תרופות, מזון, מוצרי היגיינה עבור אוכלוסיה אזרחית ומכוניות לבתי חולים בלחימה בחרקוב.
זה אינו רומן מלחמה, זה אינו רומן אפוקליפטי, זה אינו רומן אידאולוגי. אז מהו? זה רומן חניכה ומסע התבגרות בתוך אירועים יוצאי דופן שאירעו בשנת 2014 על אדמת מזרח אירופה, פלישת רוסיה לחצי האי קרים וכיבושו.
פאשה אדם ישר, תמים, עסוק רק בעינינו. הוא מורה לשפה מתה, השפה האוקראינית. ההוראה חשובה לו, וגם בה אינו מוכשר ביותר.
פתיחת הספר היא אחת הפתיחות המיוחדות שקראתי. שיחה מצומצמת ומדויקת הגורמת לסקרנות.
“סע, קח אותו משם,” אביו צועק.
“זה הבן שלה,” פּאשָׁה עונה לו, “שתיקח אותו בעצמה.”
“הוא האחיין שלך,” אביו מזכיר לו.
“אז מה?”
“הוא הנכד שלי.”
פאשה יוצא להביא את אחיינו, נכדו של אביו. לפאשה לא זכורים חוויות נעימות עם האחיין, בנה של אחותו התאומה. הוא מרגיש שהאחיין אינו אוהב אותו, ובכל זאת יוצא בהוראת אביו להחזירו מהפנימייה הביתה. הבית הוא מקום המבטחים בעיני הסב, מקום שבו יוכל להגן עליו מפני החיילים הרוסים שפלשו לעיר וסגרו את הרחובות. פאשה מתחיל במסע כפול, יציאה וחזרה הביתה וכמו אודיסאוס הוא יעבור תלאות.
העיר נטושה, יש בה רק חיילים, כשהחיילים מבקשים מסמכים הוא מגלה ששכח אותם בביתו. במפגשים עם החיילים הרוסים שנמצאים בעיר הוא מגלה את השנאה שלהם כלפי האוקראינים. ״אתם תמיד בחופשה, התרבות שלכם גרועה…״
העיר נטושה הדרכים שהיו נורמליות הופכות לסבך קוצים. פאשה פוחד, פוחד לעצום עיניים ולגלות עולם אחר לאחר שיפקח אותן.
תאור הציפורים כמטונימיה לבני העיר.״ פתאום מבחין בהם במאות גושישים חמימם של ציפורים מכווצות כמו אגרופים, במאות מקורי ציפורים המכוונים אליו מלמעלה, במאות עיניים שקפאו מפחד תמידי, היונים נצמדות זו לזו יושבות צפופות פוחדות״
אותם יונים ילוו אותו במחשבה בעיקר, בכל פעם ייזכר בהם, ירגיש את נשימתם מעליו, את משק הכנפיים למרות שהן לא איתו.
המסע החיצוני והפנימי שפאשה עובר הוא מרתק. פאשה האיש האדיש, שאפילו לימוד תלמידיו אינו מעניין אותו, אפילו אהובתו, מרינה, אינה רוצה להינשא לו ושניהם חיים יחד, כל אחד לעצמו, הוא לא רצה לסלק אותה, כי הוא הרי הזמין אותה לביתו. וכך שניהם חיים יחד, ישנים באותו המיטה כשמרינה בזה לו. דרכה אנחנו לומדים עליו, רואים את מה שהיא רואה או אינה רואה בו. היא ראתה אותו, את גופו, את היחס שלו לאביו, איך הוא לא מסכים איתו בדברים פשוטים, מפחד מאחותו, מסתתר מאחיינו.
הדרך לפנימייה ביום רגיל היתה אורכת כמה שעות, אבל כעת המסע לוקח לו שלושה ימים של מסע מסוכן. שלושה ימים שבהם הוא יעבור שינוי, שלושה ימים שבהם הוא יגלה את עצמו ויראה אותו דרך עיניהם של האחרים. פאשה האדיש, זה שאינו עושה כלום למען אחרים, ואפילו למען עצמו, מגלה שהוא הופך להיות המנהיג,.כשהוא בורח מההפגזות ומתחבא הוא מוצא עצמו מוקף בתושבי העיר שבורחים ובעל כורחו הוא נעשה ראש הקבוצה שמוביל אותם במסעם. למרות החושך הוא מזהה את המקומות.
המסע שלו הוא מסע אל העבר, ברגעים רבים הוא נזכר בביתו, בתלמידיו שלא יכול היה להועיל להם. תחושת הבדידות, הפחד מההווה והתחושה שהכל נשמט מתחת לרגליו אינה מאחרת לבוא. פאשה שלא אהב לצאת מגבולותיו, גם כשלמד הוראה הרגיש שהיציאה מביתו היא קטסטרופה עבורו, כי העולם מסוכן, עכשיו כשהוא נמצא בקטסטרופה האמיתית הוא מקבל אומץ ואחריות על קבוצת האנשים. את כוחותיו הוא שואב מהרצון להגיע לאחיינו ולהחזירו הביתה.
פאשה הוא אינו גיבור, הוא האנטי גיבור המודרני, זה שנכפו עליו אירועים שמובילים אותו למצוא בעצמו את הכוחות הפנימיים שלו.
אני קוראת הרבה, אבל לא בכל יום קוראת ספר מופת. “הפנימייה” למרות הנושא הוא ספר מופת מעולה ומשובח. ספר אנושי, אמיתי, בעל תיאורים מוחשיים נוגעים ללב.
בכתיבה מהפנטת מצליח סֶרהִיי ז’אדאן להעביר את תיאורי המחשבות של הגיבור, את העוינות והמתח בין שני העמים, את הפחד של האוקראיניים מפני הרוסים ובעיקר את יופיו של הטבע שגם הוא נקלע למלחמה ועובר שינוי. סֶרהִיי ז’אדאן הוא משורר מה שניכר בכתיבת תיאורי הטבע הפיוטיים שלו. תיאורים ציוריים ורגישים העומדים בניגוד לעיר הכבושה שבה החיילים שולטים והאזרחים מפוחדים ומחפשים מקום להסתתר.
הנוף העירוני מתערבב עם הטבע ״מאחורי הגדר מתחילה הערבה, השלג אפילו הכחיל מלחות.״
״השלג, צהוב כהה כאילו הרקיב, כאילו מת לפני ימים אחדים ועכשיו מעלה צחנה״
״ירח שט בשמים אל עבר הלילה, ומשאיר אחריו חלל ריק״
תיאורי הטבע המצוירים והנדירים האלו הם נותני התקוה. כמו שפאשה אומר ” את המחסומים יורידו, וכללי הדקדוק ישארו.” המלחמה תסתיים, אבל יופי הטבע והיקום יישאר. ורק בשביל זה צריך לשרוד.
אחרי כל התלאות שעבר והחוויות שחווה והמראות שראה, האם יגיע חזרה לביתו? למקום הבטוח והמוכר שמגן עליו?
העמודים האחרונים נמסרים על ידי האחיין בגוף ראשון, מאוד מרגש, אפילו דמעתי.
קראתי בדפיקות לב ופחד עד למילה האחרונה.
ההשוואה לימנו שלנו היא בלתי נמנעת, הספר מאיר את היכולות הפנימיות של כל אחד בימים קשים ובעיקר בימי מלחמה. יש בו משהו שנותן כוח להתגבר ולקבל כוחות על מנת לשרוד.
ספר מצוין הכתוב מושבח ומתאר את הכאב האוניברסלי שבמלחמה.
אל תוותרו על אחד הספרים המעולים. לא תצטערו.
הפנימייה, סֶרהִיי ז’אדאן
תרגמה לעברית מהנוסח הרוסי: דינה מרקון
תרגום הנוסח הרוסי, ילנה מרינצ’בה
הוצאת: ספרית הפועלים, 2024
סֶרהִיי ז’אדאן ולהקתו בהופעה.
ספר הריצות – ספרו המפעים של יפתח אלוני ואיורייה המרגשים של תמי בצלאלי
תפילה לשובם בשלום של החטופים, החיילים, המפונים.
החלמה לפצועים ותנחומים למשפחות השכולות.
ספר הריצות – יפתח אלוני
איורים תמי בצלאלי
את הספר רכשתי כמו ילד בן ארבע, בזכות הציורים, ולא בזכות הנושא. כי מה לי ולריצות למרחקים? אני בקושי מסוגלת לרוץ מאה מטרים, לעומת זאת אני רצה ממקום למקום במובן המטאפורי.
אני מעריצה את ציוריה של תמי בצלאלי אהובתי, ולא פעם אני מייחלת להיות קו בציוריה. את הכתיבה המיוחדת של יפתח אלוני אני מכירה מספרו “לאיבוד” ומאירוח בסלון הספרותי שלי במועדון, על ספרה של תמי “הו מאמה”, כך שאני משוחדת לגבי הספר, אבל לאחר שסיימתי לקרוא אני גם אובייקטיבית. באחריות.
כנראה שיש משהו בריצה שרבים כותבים עליה uעל מה שהם חושבים במהלך הריצה. אולי משהו קורה בזמן שהרגלים נעות ושולחות אנרגיה אל המוח, כך שהמחשבות אינן מרפות בזמן הריצה.
“אם לא ארוץ אלך לאיבוד” אומר יפתח אלוני.
ספר הריצות הוא ספר שהריצה היא העטיפה החיצונית של הנושא.
יפתח אלוני מניח לפני הקורא את מחשבותיו כמו היו ספר פתוח. הספר הוא סוג של ממואר, סוג של הגיגים ומחשבות ואפילו פילוסופי.
הריצה עבורו היא חופש, מעוף, שיחרור, כאבי הגוף בשבילו אינם סבל, להפך הם מעידים עבורו על תנועה והצלחה.
הריצה הראשונה שלו היתה בריחה בלילות מבית הילדים בקיבוץ “גבולות” אל בית ההורים. המחשבות הראשונות שלו על ריצה היו שהוא רץ כדי לשוב הביתה, אבל היום הריצה היא העולם, והמחשבות מוצאות בגוף בית. רץ בבוקר, רץ בחושך לפני הזריחה. כילד החושך הפחיד אותו בבית הילדים, אויב ללא פנים, פחד שמשל בו גם בבגרותו הריצה בחושך גורמת לו להיעלם.
זה סוג של ממואר, דרכו אנחנו לומדים על בית הוריו על אביו על כך שהוא עדיין מכוון את תנועותיו, אלוני מתאר את אביו שאהב אותו, אבל לא את הריצות שלו, לא רק הצד פיסי אלא מטאפורי, נסיעות לחו”ל. אלוני מתאר איך הוא היה רץ ונעלם בשדות ואביו מחפש אחריו בטרקטור. מרדף משעשע שהזכיר לי בעלי חיים שנעלמים ובעליהם מחפש אחריהם.
המורה אליהו העניק לו, סטופר משומש, זה היה שעון הריצה הראשון. הוא מברך אותו על כך שכן השעון הזה הבדיל את הזמן הפרטי שלו מזמן הבעלות של הקיבוץ. הריצה היתה פרטית שלו ולא שייכת לקיבוץ.
אלוני רץ בכל מצב ,בכל מקום, ובכל מזג אויר. בכל עיר שהוא מגיע אליה רגליו מוצאות אותו רץ בה. במונטנגרו הוא רץ בתוך ערפל, אנשי המקום מאמינים שבערפל יש ישות מפלצתית שלוכדת אנשים.
״הריצה תובעת התמסרות״
בריצה הוא פוגש את יופי הטבע, ציוץ ציפורים, אבל לא רק ,יש נפילות בעיקר פיסיות ונפילות הגוף שאינן נותנות לנפשו ליפול. הוא מסיים מסלול למרות הגוף הכואב.
״לעיתים ריצה היא נחמה מוזרה, מסתורית״
למרות שאיני רצה כל כך התענגתי לרוץ עם יפתח ותמי בתוך הספר והמחשבות של שניהם. הציורים של תמי מדברים את המחשבות ללא מילים, בעזרת הקווים היא מצליחה לתרגם את מה שיפתח חושב. שניהם רצים בתוך המחשבות וסוחפים את הקורא יחד איתם.
אני אוהבת את הכתיבה של יפתח, את צירופי המילים של שמציירים משפטים, את הבנת העולם החיצוני ותרגומו לעולמו הפנימי ולהיפך.
הוא מביט על העולם ומכניס אותו אליו ומוציא את עולמו הפנימי ומוצא אותו בעולם החיצוני.
“למה אתה רץ? כי אני אוהב לרוץ.” ככה בפשטות.
מה שאהבתי בספר הוא שאין צורך לקרוא את המחשבות לפי סדר העמודים. כיוון שאין עלילה, אלא רק גיבור שרץ בין הדפים והשורות, כך גם הקורא יכול לבחור את סדר הקריאה, כמו הרץ שבוחר כיווני ריצה ומרחקים.
באחת הפעמים שנטלתי את הספר בחרתי לרוץ רק בין הציורים של תמי בצלאלי. עברתי מציור לציור וגמעתי מרחקי מחשבה בין הקווים המופלאים שלה. הציורים הגאוניים המונוכרומטיים של תמי מעוררים רגשות רבים. לפעמים ניתן למצוא קשר בין הציור לטקסט ולעמים לא קל, אבל מחשבה נוספת מגלה את ההבנה של הציור והטקסט ולהפך.
קטע הסיום בין יפתח אלוני לנכדו מרגש וחכם.
ממליצה בחום, בזכות התובנות והציורים
יפתח אלוני, סופר, משורר, אדריכל, מייסד ועורך ראשי של “פרויקט הסיפור הקצר – מעבורת”. מייסד ועורך של הוצאת אפיק.
תמי בצלאלי, ציירת וסופרת.
מוזמנים לקרוא על מפגש תמי בצלאלי ויפתח אלוני
ספר הריצות, יפתח אלוני
איורים:תמי בצלאלי
עורך: יחיאל צבן
הוצאת: אפיק, 2024
אגם טום- אן פאצ’ט
תפילה לשובם בשלום של החטופים, החיילים, המפונים.
החלמה לפצועים וחיבוק תנחומים למשפחות השכולות.
אגם טום – אן פאצ’ט
“אגם טום” הוא ספר מנחם שמזכיר לנו ימים פשוטים וטובים שהיו לנו. זהו ספר על אחדות המשפחה ואהבת בני המשפחה.
כמה הייתי רוצה להיות במקום הבנות של לארה וג’ו, להיות בבית ילדותי עם הורי ולשמוע מהם על עברם, גם אם הוא נשמע להם משעמם, אותי הוא מסקרן. כיוון שהורי נפטרו צעירים שמעתי מהם סיפורים, אבל לא שמעתי את מה שמעניין אותי היום. ולצערי נשארתי עם הרבה סקרנות וחלל.
כל ילד סקרן ורוצה לדעת על ההורים שלו שבעיניו הם כוכבי על, שחקנים בתיאטרון החיים שלו.
הסגר העולמי של הקורונה איחד את בני משפחת נלסון, שלוש הבנות הבוגרות של לארה וג’ו נלסון מגיעות לחוות הדובדבנים של המשפחה, על מנת להיות ביחד (זוכרים אלו היו החוקים בימי המגפה, ניתן לבני משפחה להיות יחד ובמקום פתוח). בגלל מחסור בעובדים הן מגיעות ומוכנות לתת יד בקטיף בתנאי שאמם תספר להן את סיפורה. הן רוצות להשלים פרטים. הן רוצות לדעת מה קרה בין אמם לשחקן המפורסם דיוק.(דוכס השחקנים)
לארה מספרת את סיפורה.
“יש הרבה דברים שאתן לא יודעות.”
“זה לא סיפור מצחיק, מלבד חלקים שכן.” אומרת לארה שעד גיל שש עשרה נקראה לורה ושינתה את שמה ללארה על שם גיבורת הרומן ד”ר ז’יוואגו. הבנות מופתעות מהגילוי.
משפחת נלסון היא משפחה רגילה, שיגרתית ומושלמת בעיניי. ג’ו ולארה מנהלים את מטע הדובדבנים ואוהבים אהבת נפש אחד את השנייה. בנותיהם עזבו את הקן. אמילי היחידה שרוצה להמשיך לנהל את החווה, מייזי היא וטרינרית וכל פרה ממליטה גורמת לה להתרגשות, נל הצעירה רוצה להיות שחקנית ולהמשיך את אמה.
עם המשפחה המושלמת יוצאים הקורא ובנותיהם של לארה וג’ו למסע אחר גילוי הסוד. בכל סיפור ובכל משפחה יש סוד. בנות המשפחה רוצות לדעת יותר פרטים ממה שהן יודעות היום. כיוון שלארה הבטיחה להן לספר את הסיפור היא מתחילה לספר להן ולנו הקוראים הסקרנים.
״סודות הם לפעמים כלי הכרחי לשלום״
הסיפור המסופר בגוף ראשון נע בין העבר להווה. אן פאצ’ט מצליחה לנווט את הזמנים ביד מיומנת ובסקרנות. היא גם מצליחה להעביר את מחשבותיה של לארה על האירועים כשהיא מספרת את העובדות לבנותיה, כך שהקורא מבין את התנהלותה.
לארה רוצה להרשים את בנותיה, ולהראות את עצמה טובה יותר משהיתה מה שעומד בניגוד לרצון לספר את האמת במקרה שתביא תועלת.
קיץ אחד לארה היתה שקנית תיאטרון שבו כיכבה דמות במחזה “העיירה שלנו” ולאחר מכן לכוכבת הוליוודית לתקופה קצרצרה. באותו הקיץ היא הופכת להיות בת זוגו של פיטר דיוק שחקן עולה, שלאחר מכן הופך להיות שחקן מבוקש, נערץ ומפורסם. בתה אמילי משוכנעת שדיוק הוא אביה.
וכך בין עבר מפואר להווה משפחתי אנחנו נעים בין הזמנים ומגלים אחדות משפחתית, מערכת יחסים בין האחיות, פער בין הדורות שמתבטא בטכנולוגיה חדשנית וביטויים שונים המותאמים לדורות.
אהבתי את הקרבה המשפחתית את אהבת האחיות, את הרציונליות של לארה וההבנה הבוגרת שלה מגיל צעיר והבחירה שעשתה, הבחירה לא להיות שחקנית. מכל הדמויות העדפתי את ג’ו, בתחילה הוא נראה לי כמו תפאורה, אבל בהמשך הוא התגלה כמו סלע איתן שתמיד נמצא שם עבור לארה ובנותיו, גם אם אינו מוחצן כמו דיוק.
גם בספרה “אגם טום” כמו בשאר ספריה נושא המשפחה הוא המרכזי בסיפור, והפעם מדובר במשפחה רגילה מאוחדת, משפחה שבה הנאמנות מעל לכל.
הסיפור מתנהל די בעצלתיים, סיפורה של לארה נשמע לי בנאלי ורגיל, ככל שהתקדמתי בעלילה הרגשתי כחלק מהבנות שרוצות לדעת על העבר. ידעתי שיש עוד סוד שלארה הסתירה ואכן שווה היתה הקריאה עד לקראת הסיום שבו סיפורה של לארה צבר תאוצה.
אומנם זה אינו הטוב בספריה של אן פאצ׳ט, אך הוא שווה קריאה בזכות המשפחתיות, הקשר בין בני המשפחה, האהבה האמיתית מול האהבה שבסרטים.
מה הסוד של לארה, והאם תספר אותו לבנותיה? קראו את הספר ותגלו.
אגם טום, אן פאצ’ט
מאנגלית: קטיה בנוביץ’
עורך הסידרה: ארז רווה
הוצאת: עם עובד 2024
חזרה, סיפור בשלושה קולות של רחל היימן
תפילה לשלומם של החטופים, החיילים, המפונים והפצועים.
תנחומים למשפחות השכולות.
חזרה – רחל היימן
אני לא מבינה למה ואיך נתתי לספר המיוחד הזה לחכות הרבה זמן לקריאתי. מהרגע שלקחתי אותו לידיים וקראתי את המשפט הראשון נשאבתי, נכנסתי אל תוך ראשן של הדמויות.
“חזרה” הוא ספר מיוחד ומעניין על זהות, שורשים, חשבון נפש אישי ודורי.
שלושה קולות, שלושה דורות שחוט נסתר וגלוי מחבר בינהן.
ביצירתיות וירטואוזית מחברת רחל היימן בין שלוש נשים בנות משפחה אחת. החיבור הוא חיבור של דורות, של המשך, ובעיקר חיבור של השמעת קולן הפנימי שלא נשמע. קול של כאב, עצב, חרדה, החמצה. זהו קול אוניברסלי, שאינו שייך רק לדמויות הסיפוריות שבספר.
שלושה דורות, שלושה סיפורים הנשמעים בגופים שונים. שלושה סיפורים המתכתבים אחד עם השני ומשלימים אחד השני. שמות הסיפורים מסגירים את הקול הדובר. שלושת הסיפורים נקראים את, היא, אני.
את, מדבר בקול של פנייה, הקורא אינו יודע מי הפונה אל הדמות, מה שמתגלה לו בהמשך.
היא, דמות המסופרת על ידי מספר יודע כל.
אני, דמות ראשית המספרת בגוף ראשון.
רק עם סיום קריאת הספר מתברר לקורא מי מספר ומיהי כל דמות והקשר בינהן.
הדמות הראשונה, המבוגרת שבינהן, נולדה בירושלים למשפחה דוברת לדינו. היא גדלה בשכונה שבה כולם התערבבו עם כולם וידעו אחד על השני, סיפרו סיפורים בעלי מוסר השכל. היא היתה להוטה לעזוב את ירושלים, לשכוח את הספניולית, לא הקשיבה לאחותה, לאף אחד. התחתנה עם גבר אלגנטי, אשכנזי, שהגיע מלייפציג. היא רצתה להינשא למישהו עם ריח של מקומות רחוקים, למי ששומע מוסיקה ולא רק פיוטים, ומי שקורא. אבל מנפרד, האיש שנישאה לו, לא אהב לקרוא. לא בספרים הישנים וגם לא בחדשים. הוא גם לא שתה תה. הוא רצה להעתיק את ביתו משם לפה. והיא נתנה לו הכל כמו שהוא רוצה בית, רהיטים, מנורות אור עמום, הכל כדי שירגיש כמו שם. היא למדה לבשל את האוכל שלו, השכנות שרידדו לשו, מלאו, צחקו עליה שהיא כמו אשכנזייה.
והאכזבה מגיעה כל אחד לא מימש את חלומו. “שנים ארוכות היא דיברה איתו עברית אבל חלמה לדינו. שנים רבות הוא דיבר אליה עברית וחלם גרמנית.”
עכשיו, הדוברת שפונה אל הדמות, מנסה להבין אותה, למה נשארה? למה לא דיברה ולא סיפרה על כאבה, על הפחדים שלה. “הוא ניתק משם, היא ניתקה משם ושני המנותקים הללו ניסו להכות שורש.”
רונית, גיבורת הסיפור “היא”, זה סיפור מרתק, מחשבות נואשות של פחדים מבגידה מתרוצצות במוחה של רונית, היא מוטרפת מפחד, כל רגע נדמה שהיא מיד “תופסת” את בעלה בבגידה. הסיפור נקרא כסיפור מתח, שאינו נח לרגע עד לסיום המפתיע. נשארתי ללא אוויר בקריאתו ובייחוד בסיומו. זהו חלק שיש בו ארספואטיקה מובלעת ואולי הדמות היא של הסופרת עצמה? רונית היא דמות מרתקת וחבל שלא היכרו לנו אותה יותר. מבחינתי, היא דמות לרומן שלם.
גיבורת הסיפור “אני” היא זו שסוגרת את מעגל הנשים. היא רצתה למצוא סיפורים על דור קודם או זה שלפניו. היא מבינה שגורלה נקשר בגורל הנשים של המשפחה. הנכדה בוחנת את זוגיות סבתה וסבה, בוחנת דרכם את עצמה. אומרת שהם ברחו, או בחרו, ושואלת את עצמה אולי גם היא ברחה. היא עצמה לא יודעת מי היא אשכנזייה, ספרדייה? רק החזרה לעבר, אל השורשים נותנת לה תשובה על עצמה.
הקריאה בספר “חזרה” ריתקה אותי, לא יכולתי להניח את הספר עד שסיימתי, וכשסיימתי חזרתי לקרוא אותו שוב. הכתיבה של רחל היימן מיוחדת, שונה, מגובשת, היא מדייקת במילים ובתיאורים, כך שאין צורך במלל מיותר ובהרבה מסביב. זו כתיבה שיוצאת מהבטן והלב ונכנסת כאגרוף לבטן הקורא.
יכולת הכתיבה של הסופרת משובחת, היא מצליחה לתת לכל אחת מהדמויות את הקול שלה וכן את זמן החיים שלה. היא מעבירה את הכאב של האשה המבוגרת היטב וכן את ההכנעה שלה בזוגיות בגלל התקופה שבה חיה. תקופה שבה הנשים הוכנעו ולמדו לשתוק ולהבליג על מעשי בעליהן. החרדה של רונית גירדה לי את העור, אפילו דיברתי איתה. ואילו לדמות החותמת את הספר הרגשתי רגשות חמלה. דמות שמרגישה ששורשיה נטועים בעבר נשות המשפחה. “היום אני מבינה כי שורש אי אפשר לגדל ככה באוויר. אנחנו לא בטטות.”
מהרו לקרוא את הספר, אל תתנו לו לחכות כמו שאני חיכיתי לו.
חזרה, רחל היימן
עורכת: מירי רוזובסקי
הוצאת שתיים, 2022