הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

ועכשיו אהבה, ספרה החדש של אורלי סיגל

ועכשיו אהבה הוא רומן על בחירות, הורות, בדידות, חמלה, ועל כך שהאהבה מרככת.

אורלי סיגל, בספרה השלישי, מביאה  לקורא את החומרים האנושיים של החיים. את הקשיים, את ההתמודדות, את ההבנה ובעיקר את החמלה שמפנה את המקום לאהבה בלב הדמויות.

נמשכתי לספר כמו…. לא חשוב כמו מה, אלא חשובה העובדה שלא עזבתי אותו, מה שלא קרה לי בתקופה האחרונה. רציתי לקרוא אותו מתחילתו ועד סופו ללא עצירה. (לצערי לא התאפשר) אורלי בראה לי עולם קטן סגור עם דמויות אמיתיות, דמוית של השכנים מהבית ממול. לפעמים היתה לי תחושה שאני יורדת במדרגות יחד איתן אל הרחוב, אל המרכז המסחרי, למספרה. לאוטו.

הדמויות של אורלי סיגל הן אנושיות, נושאות בנטל החיים ורוצות מעט טוב עבורן.

אבי ואורלי,  זוג הורים לשתי בנות. אורלי, עוסקת בניקיון בתים של אחרים, היא מפנה מהדירה של ספי הפרופסור זבל, מגלה שלכל בית ריח משלו, ריח סיגריות על חולצות, ריח אדמה מהנעלים של ניסו, ריח מקטרת בבית הפרופסור וריח סחלבים בקונסוליה. אורלי יודעת על בעלי הדירות הרבה, דבר אינו נסתר ממנה. אלא שאורלי מסתירה סוד.

״ כמו שאת באה לבתים שאת מנקה, ככה את הולכת. כלום את לא לוקחת וכלום לא מספרת.״

 לאורלי ולבעלה אבי המנעולן יש סוד. סוד שם מנסים להסתיר ואפילו עברו בגללו דירה. הסוד הוא בנם האוטיסט בעל פיגור התפתחותי שנמצא במוסד. עכשיו הסוד של הילד נכנס ביניהם ומאיים להרוס את התא המשפחתי שאורלי בנתה בעמל רב.  ״בשביל כל יום שהוא שם או בשביל כל יום שאת לא רוצה אותו בבית?״ אומר לה אבי.

נעמי, בתם המאומצת של ניסו ונורית. חרשת, ילדה נטושה שבבגרותה מונה שוב ושוב נטישות. נעמי בת ה-36 בוחרת שלא ללדת. נעמי מנהלת רומן עם ספי הפרופסור. ספי  אינו מבקש התחייבות ממנה היא איתו, לא מחפשת שורשים וצמיחה, אבל האהבה שלהם עקרה מעתיד.

כמו שאמרתי גיבורי הספר הן דמויות רגילות, השכנות בבית ממול. הן מתוארות בחיי ורגעי היומיום שלהן, בניקיונות, חוסר סדר, הכנות לשבת, חתונה, ואפילו פן של המספרה. בזכות התיאורים הללו הן נכנסות ללב הקורא. הקורא מרגיש שהוא מכיר אותן. אבל מתחת ליומיום  מסתתרת בדידות וחרדה. גם אם מושטת אהבה הדמויות דוחות אותה. נעמי דוחה את אהבתו של אביה המאמץ, כמה כאבתי עבורו. דמותו של ניסו, האב נכנסה לי ללב. אורלי מקבלת את אהבתו של אבי כמובן מאליו ואפילו מעמידה חיץ ביניהם באמצעות הבן שבמוסד.

הכתיבה של אורלי סיגל היא כתיבה רגישה ואנושית. היא מביאה בפני הקורא את הדילמות של הדמויות ודרכי ההתמודדות שלהן. יופיו של הספר הוא יכולתה של אורלי סיגל לבנות את הדמויות. לאט לאט מגלה לנו הסופרת עובדות ואפיוני התנהגות שמוכיחים את ההסבר להתנהגותן בהווה. באמצעות זאת היא יוצרת אמינות אצל הקורא.

לא קל לחשוף את הדמויות לחולשות האנושיות שלהן, למחשבות הכי מודחקות ומוצפנות, אפילו למחשבות שהם עצמם פוחדים להגיד ולחשוב, זו גדולתו של סופר, ואורלי מצליחה בכך.

גם כאן, כמו בספרייה הקודמים מציירת אורלי את האירועים והמחשבות באמצעות מילים. “במעלה הגב שלה, הדי העוגב. כל צליל מכה בחוליה, והריח החרוך של חרדה ובדידות מכווץ את הריאות.”

“ועכשיו אהבה” הוא ספר רחב נושאים, לא רק נושאים אישיים של הדמויות, אלא גם נושאים חברתיים, אימוץ על כל מה שנובע ממנו. הורות לילדים עם צרכים מיוחדים. אורלי מביאה במלוא העוצמה את הכאב והקושי של הורים לילדים מוגבלים. היו לי רגעים שבהם דמעתי מול ההתמודדות של אורלי ואבי.

המספר יודע כל מספר את סיפורם של אורלי, אבי ונעמי. לאורלי סיגל קיימת היכולת המופלאה  לכתוב דרך עיני הדמויות ולהתאים את שפת הדיבור והמחשבה של כל דמות. אהבתי את כל הדמויות על החולשות שלהן, החרדות והכמיהה לאהבה.

הספר הוא בעיקר התמודדות אנושית של האנשים עם חולשות, בדידות, אהבות, כאב. הדמויות מתפתחות לאורך הרומן עד לרגע החמלה וכשהוא מגיע, הן מבינות שכל מה שנותר להן כעת הוא  להתפנות  לאהבה.

ממליצה בחום על ספר משובח של אורלי סיגל, שמצטרף לשני אחיו הבוגרים.

פנו לכם זמן ותצללו אליו.

ועכשיו אהבה, אורלי סיגל

עורכת, אורנה לנדאו

הוצאת שתים, בית הוצאה לאור. 2022

תגובות בפייסבוק

אבנים, ספרו הנוגע ללב של צחי פרבר

את הפוסט אני מקדישה יחד עם ההקדשה של צחי פרבר בספרו לצביקה  מור ז”ל

“צביקה הטוב

 איפה שלא תהיה

 אני מקווה שתאהב את הספר הזה

 צביקה מור 1971-2019″

ספר בטעם של פעם. ספר שמחייה בעזרת מילים מצוירות את שנות החמישים. לא רק את תיאור התקופה והאנשים, אלא גם את רוח התקופה, ואגדיל ואומר שאף את סגנון הכתיבה. הספר הוא הומאז’ לסופרי דור ראשית המדינה.

צחי פרבר הוא מאייר, הקווים המשורטטים שלו עדינים, אך בעלי נוכחות ועוצמה. בכתיבה פרוזה נדרשת מיומנות תיאורית, צחי מצייר את תיאורי הנוף והדמויות במילים. מי שיודע לצייר ודאי יבחין, שניתן לצייר את המילים של הספר.

הרומן מתרחש בראשית שנות החמישים, במושב נידח בדרום הארץ הגובל מצד אחד במעברת תימנים ומצד שני בקיבוץ. העלילה מתחילה לפני החגים ומסתיימת בחורף.

סיפור העלילה בנוי תמונות  ומובא דרך מספר דמויות מצומצם. התמונות והדמויות יוצרות עולם שלם. עולם שנות החמישים קם לתחייה מול הקורא, מחלק הנפט, מחלק הקרח, האזנה לתוכנית המדור לחיפוש קרובים.

אייזיק, בעל משאית שבנו בן הל”ב ימים נפטר. הוא נתן לתינוק את השם מאיר על שם אחיו שנעלם שם במלחמה. הקברן אומר לו שלפי המסורת אין צורך במצבה. אייזיק אינו מוותר ובונה לו מצבה. המצבה שוקעת בגשמים, אייציק נלחם ומחזק אותה פעם אחר פעם.

ציפורה, אשתו של אייזיק לאחר מות הבן הופכת לשקטה ועיניה נעוצות בחלון.

  הלברטל, בונה מצבות, אלמן, חושש שגימנסיה הרצליה השוכנת ברחוב הרצל תיהרס בקרוב . עוד משחר נעוריו היתה הגימנסיה שבה לא למד דוגמה ומופת. עכשיו הוא  מהרהר בחיים שהיו ואינם באשתו שנפטרה ושכל כך רצה לשמור דברים שלה ומחליט לבנות את הגימנסיה בחצר ביתו.

יצחק השוחט  דמות רגישה,  ליבו על חיות שנשחטות לא כהלכה, כי הן סובלות, צריך במכה אחת הוא מסביר.  ליבו נכמר על תנאי העולים במעברה, על ציפורה שסובלת.

יורם, בנו של אייזיק וציפורה מאוהב בסתר בטובל’ה בתו של השוחט.

בכל שנה בחגים מגיעה לביתו של השוחט האלמנה מלכה ליפמן אלתר  עם שני ילדיה. מלכה מאוהבת בסתר ביצחק השוחט ומציירת את דיוקנו בהיחבא.

עלילת המושבה מצטלבת עם עלילה צבאית, יחידה צבאית שבה חיילים מכל קצוות העולם. דמותו של פטר שטיין  בולטת בשונות שלה. הוא בהיר וחבריו חושדים בו, שהוא כנראה אינו יהודי.

שתי העלילות הנעות במקביל מצטלבות ונפגשות בסיום.

בין הפרקים מצייר הסופר ציורים מעברו של פטר שטיין, ציורים שבונים את דמותו לא רק במילים אלא גם בקווים.

קסמו של הספר הוא באווירה המיוחדת שבו. התקופה שמתוארת צצה ועולה מול הקורא, כאילו הוא צופה בסרט קולנוע ישן. הצבעים של המושבה וניחוחות החורף מאוד מורגשים. צחי פרבר בונה את הדמויות לאט לאט, הוא מבין את נבכי הנפש שלהן כאילו היו קרובים אליו. הדמויות נבנות באמצעות שפה  ציוריות. אפילו השקט של ציפורה ומעט המילים שהיא אומרת מעורר רגשות  אצל הקורא. הכתיבה הציורית והפיוטית של פרבר אינה משאירה את הקורא אדיש.

״חושך שרר בחוץ, כוכבים שיכורים נתלו בשמים, הירח טייל בינהם ואורו הפציע, שקוף ומכושף.״

״ הגשם ירד כהה ושוטף, ונבלע באפלת הערב.״

מעל לדמויות ולמושבה מרחף המוות. המוות של “שם”, מות התינוק, השחיטה בחצרו של השוחט, המוות כחרדה קיומית של הדמויות.

המוות המוחשי והדמיוני מסומל בספר באמצעות האבנים, אבני המצבה, האבנים בביתו וחצרו  של הלברטל, אבני המושבה. האבנים הם סמל למוות, לחורבן אך גם לתקומה ולבנייה.

הספר נקרא “אבנים”, אך ציור הכריכה הוא של ציפורים, הציפורים שלובות בסיפור עם האבנים.

הגילוי המפתיע ומעורר העניין הוא שחלק מהדמויות והאירועים מבוססים על סיפור אמיתי של משפחתו של צחי.

ממליצה מאוד על הספר, זהו ספר שהחזיר אותי לימי ילדותי, לימים של ראשית המדינה, לחוסר החומר, אך לאינסוף אהבה ורוחניות של הסביבה.

אל תתנו לו ללכת לאיבוד.

וידוי אישי.

מעולם לא רכשתי ספר בזכות העטיפה שלו. הספר “אבנים” נראה לי חריג בין שאר הספרים על המדף בחנות.   הכריכה הפיוטית של הספר שבתה את עיניי. רישום זוג הציפורים עשה לי את זה. מבלי לדעת על מה הספר רכשתי אותו. הפתעה והתרגשות היו לי מההקדשה של צחי פרבר לצביקה מור.

את צביקה הכרתי כשעבד בחנות צומת ספרים גן העיר ואחרי כן בתולעת ספרים ברחוב מלכי ישראל. צביקה לא היה רק מוֹכֵר מאחורי הקופה, הוא היא חבר, איש אינטליגנט, בקיא בספרות ואומנות, שעות שוחחנו על הכל, ספרים, פוליטיקה. העיניים שלו תמיד נצצו כשדיבר על ספר והחיוך שלו יכול היה להמיס אבנים.

כמעט שנה שלא יכולתי להיכנס לחנות תולעת ספרים. גם היום כשעיניי משוטטות על המדפים אני מחפשת את החיוך של צביקה. נדמה לי שהוא קרא שם למעלה את הספר  ומחייך בהנאה ובסיפוק. בטוח שהוא אוהב אותו.

כבר אמרתי שאני ממליצה, גם צביקה מצטרף להמלצתי.

אבנים, צחי פרבר

הוצאת כנרת זמורה, 2022

עריכה, נעה מנהיים.

איורים, צחי פרבר

תגובות בפייסבוק

הבת של הספרדייה, קרינה סיינז בורגו

מסמך היסטורי  על מאבקו של האזרח לשרוד במדינה שאיבדה את אנושיותה ושפיותה.

ספר שבו העלילה אינה סוחפת, הקורא אינו מוצא עצמו אץ לדעת מה יקרה בסיום, כי הקורא מרוכז כולו בהווה של הספר, באירועים שיוצרים עלילה בלתי אנושית.

 ונצואלה, מדינה שאין בה יציבות פוליטית, עובדה שגורמת לאזרחים לחוש באי יציבות וחוסר ודאות לעתידם.

 אדלאידה פלקון בת ה-38 היא אשה משכילה, הספרים בספרייתה הילכו עליה קסם יותר מתיקי האוכל הורודים של חברותיה. אמה מתה ומשאירה אותה בודדה בעולם, אומנם יש לה שתי דודות, אך הן גרות במרחק ואפילו ללוויה לא הגיעו.

אדלאידה מתארת ברגש רב את הפחד  בעיר קרקאס. כיצד החיים הפכו ליציאה לציד וחזרה הביתה בחיים.

כל דבר עלול להרוג, ירי, חטיפה, שוד. בעיר יש הפסקות חשמל נמשכות ומתארכות. המשטר חילק חולצות אדומות בשנות שלטונו הראשונות, שהפכו למדים של האופנועים למען המולדת. כשנגמר הכסף למדינה לממן אותם איפשרה להם להרוס להשתולל ולבזוז. וכך קמו להם אירגונים שגובים תשלום מהאזרחים. חוליות הקומנדו המהפכניות פוגעות בכולם.

כשאדלאידה שבה מהלווייתה של אמה, היא מגלה שאל ביתם פלשה חבורת נשים ובראשם עומדת מרשלית ואינה מאפשרת לה להיכנס.

אדלאידה רוצה רק מקום כדי לישון ולהניח בו את ראשה. כשהיא מבינה שביתה של שכנתה הקרוייה בפיה, הבת של הספרדייה, ריק היא פולשת לדירה. בדירה היא מגלה ששכנתה מתה והותירה מסמכים המאשרים את זכאותה לקבלת דרכון ספרדי.

ברגע זה היא מקבלת החלטה לאמץ זהות לא לה על מנת שתוכל לברוח מהמדינה. היא מבינה שגם לה לא נותרה ברירה, אלא לרמות ולשקר על מנת לשרוד. מכאן מתחיל מסעה הבריחה שלה מהמדינה. הקורא מלווה אותה בכל רגע נתון ובעיקר בפחדים ובחששות של אדלאידה, כיצד תציג את הזהות החדשה שלה. האם יבחינו כי היא שאלה דמות, האם תצליח לצאת מגבולות המדינה.

הספר נע בין זמנים, זמן ההווה, תיאורי הזוועות של מדינה ששינתה את פניה וזמן העבר שבו אדלאידה נזכרת בימים הטובים יותר שידעה המדינה.

אני  לא הייתי בחרדה, שמא לא תצליח אדלאידה לצאת מגבולות המדינה.ידעתי שהיא תצליח. היה לי קשה לקרוא על הזוועות והסיוט ברחובות העיר. לראות כיצד אנשים פוגעים אחד בשני, כיצד המדינה אינה מאפשרת ביטחון לאזרחיה, להפך מעדיפה את שלטון הכאוס. תהיתי מה היה קורה לאדלאידה לו היתה נולדת במקום אחר בעולם?

החלק הראשון של הספר הוא תיאורי ויש בו העברת מידע על המדינה, על מה שמתרחש ברחובות ובעיקר על חוסר הביטחון של האדם הפשוט שכל רצונו הוא לחיות. לקראת השליש האחרון של הספר העלילה מתחילה לתפוס תאוצה ומתח, האם תצליח לעזוב את המדינה ולהגשים חלום לחיות במקום אחר?

אישית היה לי קשה לאהוד את הגיבורה, אומנם הבנתי לוגית את הסבל שלה, כאבתי את האומללות שלה ושל מדינתה, אבל רגשית לא הצלחתי, אולי כי מרבית הספר נמסר כאינפורמציה תיאורית של המתרחש במדינה.

כמו שציינתי זהו מסמך חשוב על משטר רודני שגורם לאזרחיו סבל. ספר שמביא לתודעת הקורא את האומללות של האזרחים השבויים בידי מפלגה או שלטון עריצי שאינו רואה את סבל האזרחים הכפופים לו.

הבת של הספרדייה, קרינה סיינז בורגו

מספרדית, אביגיל בורשטיין

עריכה, יעל ינאי

הוצאת כנרת זמורה, 2022

תגובות בפייסבוק

בת שבע סלון כלות אשדוד, יהודית איתן

ספר אנושי, ישראלי, עם דמות אחת יוצאת דופן.

תארו לעצמכם שאתם מסתובבים בדרום תל אביב ורואים שלט מעל לחלון החנות ועליו כתוב “בת שבע סלון כלות אשדוד”. בת שבע סלון כלות זה בסדר, אבל אשדוד במקום הכי לוהט בתל אביב? מוזר, לא?

 כדי להבין איך הגיע השלט לחלון החנות בתל אביב צריך לקרוא את הספר החביב הזה.

בת שבע היא  בעלת סלון כלות מצליח באשדוד. כבר עשרים שנה שכלות מאשדוד והסביבה מגיעות אליה. בת שבע בעלת עין חדה מזהה את הזוגות ואת הדינמיקה ביניהם. אלו שצמודים ואי אפשר להכניס סנטימטר למידות, או כלות שרוצות לסיים את הבחירה מהר. והיא כמו פסיכולוג צופה בזוגות ומבינה את הדינמיקה ביניהם.

היא מזהה את הבעיות הצפויות אצל הזוגות לעתיד, אך אינה מזהה את הצרות אצלה בבית.

בת שבע נשואה לאיציק, נהג מונית שעוזר לה בסלון. יש להם שלוש בנות, הגדולה גרה בתל אביב בחטא עם החבר, לשנייה יש חבר בהתהוות והקטנה אוטוטו מתגייסת לצבא ל 8200 בת שבע רוצה שתסיים את הצבא ותבוא לעזור בסלון. היא אינה מבינה מה זה ה-8200 הזה בכלל.

בת שבע שולטת בכולם, בבנותיה, בעובדות שלה, אבל אינה יכולה לעשות כלום מול כלבו של השכן, שעושה צרכיו דווקא ליד דלת חנותה, אינה שולטת במשקלה, ומגלה שהוסיפה קילוגרמים נכבדים. עכשיו היא מגלה שגם אינה שולטת בבעלה. אם היא זו שתמיד ארגנה לאחרים, הרי שכעת היא זו שצריכה לארגן את חייה מחדש.

גם כשהעניינים מסתבכים ויוצאים משליטה, והם ממש יוצאים משליטה, בת שבע מצליחה לשוב ולהיות עוף החול.

ספר קריא עם עלילה מתפתלת. הכתיבה קולחת. דמותה של בת שבע היא דמות שובת לב ונעימה, אחת שנכנסת ללב והקורא מזדהה איתה. אהבתי את הנחישות שלה, את הרצון שלה לא לוותר. ואת הכוחות שלה לנוע ולהניע קדימה.

למרות שהספר נשמע כספר קליל, הנושאים שבו הם נושאים שניתן להזדהות איתם, בית, משפחה, זוגיות, קריירה, העיר אשדוד מול העיר תל אביב, ובעיקר האמת הפנימית של בת שבע שמניעה אותה.

לקחתי את הספר לחופשה ונהניתי ממנו כל רגע. השכיח לי את המציאות העכשווית.

בת שבע סלון כלות אשדוד, יהודית איתן

כנרת זמורה, 2022

תגובות בפייסבוק

כתב כמויות, ספרה האנושי והרגיש של ורד גלאון

כתב כמויות הוא ספר אנושי וחכם.

ורד גלאון ארכיטקטית במקצועה מביאה סיפור אנושי עם דמות מציאותית וכנה. אין בספר התייפייפות או ניסיונות למצוא חן בעיני הקורא.

יסמין, ארכיטקטית, רווקה בת ארבעים, נכנסת לבתים של אחרים שבהם היא לומדת על בני הזוג, על מערכות היחסים בינהם, מי כועס על מי, מי עושה מחווה קטנה, איך הבית מתנהל. מי ששוכר את שירותה פותח את דלתו בפניה. והיא רגילה להגיע לפתור בעיות וללכת. יסמין אינה מעיזה לפתוח את דלתה שלה אפילו בפני עצמה. היא נעולה בודדה וסגורה ממש כמו הבית המצויר על כריכת הספר “זאת העבודה שלי, להיכנס לחיים שלהם מהר, לתת להם מה שהם צריכים. זה לא קשור אלי, אין פה הדדיות ביחסים.”

יסמין מספר את סיפורה דרך כתב הכמויות של הבתים הנקרא הספר הכחול, ספר שבו הכל מדויק ומתוכנן. יסמין סיגלה לעצמה בחייה כתב כמויות אישי, היא נצמדת בדבקות למסגרת שבנתה לעצמה והיא הבדידות וחוסר האפשרות לתת לאחר להיכנס אל ליבה. פעם נכוותה ומאז אינה מעיזה להושיט את ליבה. אלא שהחיים הדינמיים אינם כתב כמויות קפדני ומדויק.

יום אחד אהובה מהעבר ואשתו מבקשים ממנה לבנות עבורם את ביתם, יסמין נזרקת לזיכרונות העבר עם יוחאי. המפגש המחודש שלה מאפשר לה להתבונן פנימה אל עצמה או אל הבית הסמלי שבנתה בתוכה. לאט לאט היא נכנסת פנימה ובודקת את הסדקים שלה.

יום אחד היא מוזמנת לחקירה במשטרה בעקבות פיגוע וחשד שלקבלן העובד תחת פיקוחה יש קשר.

החקירה היא סמל לחקירה הפנימית שלה, מדוע לא נישאה. ודווקא במקום הבלתי צפוי היא פוגשת  בחור שמחזיר לה את הצחוק.

ורד גלאון מצליחה להביא בפני הקורא דמות אמיתית, דמות שנוגעת בלב הקורא. יסמין שוטחת בפנינו את הכאב האישי שלה, את הבחירות שבחרה ובעיקר את הבדידות שלה שמגנה עליה, אך מתחילה דווקא עכשיו להיסדק. יסמין עוברת תהליכים אישיים ובדק בית עם עצמה. אהבתי בספר את הכנות שלה, את הדרך הקשה שהיא עושה ללא הנחות. הכנות של הדמות בעיניי נבעה מכך שהסיום אינו מהיר, אינו טוב מידי. הכל מדויק בו, ממש כמו כתב הכמויות.

הכתיבה של ורד גלאון ישירה לא מתייפייפת, לפעמים דוקרת. “בסוף החורף התפרץ האביב והיה כל מה שאביב יודע להיות. קצר מכאיב ומבלבל.”

הספר כתוב פרקים פרקים כל אחד מהם הוא מעין פרק של כתב הכמויות והוא מקביל בסמליות שלו לגיבורה ולחייה כמו “עבודות צביעה, עבודות בטון, מתקני חשמל.

כל מי שבנה או שיפץ בית יודע עד כמה השיפוץ קשה, כמה סבלנות וכוחות נפש צריך בבנייתו. יש שטוענים שהשיפוץ הוא סמל לזוגיות. יש שהזוגיות אצלם מתחזקת בעקבות הבנייה ויש שהסדקים נפערים יותר ויותר. יסמין גם היא רואה מול עינייה מי ישרוד את הבנייה ומי לא. עכשיו יש בה יכולות לבדוק את ליבה-ביתה הפנימי.

ספר אנושי רגיש שנוגע ללב.

ממליצה.

כתב כמויות, ורד גלאון

עורכת, מירי רוזובסקי

הוצאת שתיים, 2022

תגובות בפייסבוק

כן – מונולג מרתק מאת תומס ברנהרד

כן – הוא מונולג מרתק על בדידות.

ספר צנום, רזה, בכריכה אפרורית.  ספר שנקרא באחת עם דמות שמתיישבת בלב ובעיקר בראש הקורא. אבל וואו איזה ספר, כמה תובנות וחוכמה.

סיימתי את הספר לפני יומיים, מאז דמות המספר נמצאת איתי ובמחשבותי. ככה לפתע שמתי לב שאני מדברת איתה והיא עונה לי, לא שחלילה השתגעתי. במהלך השיחות הפנימיות שלנו אמרתי למספר: כן, אני מבינה אותך. כן. אני מזדהה עם סיפורך והכן החשוב ביותר הוא שאני מאמינה לך.

“כן” זה ספר מעולה עם רעיונות פילוסופים חברתיים. מאחורי דמות הגיבור מסתתרת החשיבה הפילוסופית של תומס ברנהרד בתמציתיות מזוקקת. מחשבות על ניהיליזם, דיכאון, אובססיה, התפכחות והבנת המציאות.

כל זה באמצעות המילה כן שמופיעה בסיום ומשמעותה הפוכה לגמרי.

תומס ברנהרד מביא בפני הקורא את דמותו המיוסרת של המספר. הוא מכניס אותנו לתוך גופו ועורו של הגיבור החולה.

הסיפור מתחיל כאשר הגיבור רץ באמוק לביתו של מוריץ, מתפרץ אל חדרו וכול כולו סערת רגשות. הכניסה המטורפת שלו אינה רק לביתו של מוריץ, אלא אל ליבנו ותודעתנו.

המספר הגיבור מספר את סיפורו בשטף בלתי פוסק, ללא אוויר והפסקה בפיסקה אחת ללא רווחים מתחילת המילה הראשונה עד סוף הסיפור.

המספר, מדען שחי בבדידות בביתו במקום מרוחק מהעיר. הוא מעדיף את העיר על פני הכפר, התיישב במקום זה כיון שלא היתה בו קדמה  ואפשרה לו להתרכז בעצמו.  בביתו הוא שוקד על כתיבת מאמרים מדעיים, כשהוא יודע שההסתגרות תוביל אותו להרס מחשבתי. למרות שהאמין שיוכל לחיות בבדידות עם עבודתו המדעית הוא מרגיש שהוא מתחיל בהתנוונות מחשבתית בשל הבידוד מהחברה.

חברו היחיד ואיש הקשר היחיד שלו עם העולם החיצון הוא מוריץ. מוריץ הוא סוכן נדל”ן שמכר לו את ביתו וגר קרוב אליו. הגיבור מרגיש שמתפתחת אצלו מחלה. דווקא ביום שהוא רוצה לספר על כך למוריץ מגיע זוג שוויצרי, גבר ובת זוגו הפרסייה. אילו לא היו מופיע הזוג ודאי שהיה משתגע. בין המספר לפרסייה נרקמת קרבה, הם יוצאים לטיולים.

הקורא מתוודע למחלת הגיבור מיד בפתיחה, המספר אינו אומר מהי מחלתו אך לקורא היא ברורה. הוא מנוכר, אובססיבי, חוזר שוב ושוב על האירועים, שקוע בעצמו ואינו מודע לסביבה.

כמעט כל הספר עוסק בדברנות הכפייתית של המספר, כדי להמחיש לקורא את מחלתו, חוזר הגיבור על מילים ואירועים. בתחילה חשבתי שזו טעות תרגום, בהמשך הבנתי, שזו דרכו של הסופר להעביר לקורא את מחלת הגיבור. לדוגמה “כל מה שהיא רצתה היה לעשות עסקים, היא נולדה לעשות עסקים ובראשה היה מקום רק לעשיית עסקים וכל מעייניה היו נתונים רק לעשית עסקים…”

כל הדברנות בפתיחה מובילה אל ההבנה הפסיכולוגית לקראת הסיום. את הבנת נפשו שלו ושל הפרסייה, כאשר הפרסייה, שהיא שותפה אידיאלית לרוחו ונטיות ליבו, עושה לו שיקוף של עצמו. פתאום הוא מבין את התנהגותו.

בזמן הקריאה עסקתי במוחי בבניית דמותו של הגיבור. ניסיתי לפרק לגורמים ולנתח כיצד תומס ברנהרד הצליח להעמיד מול עיני דמות  חולה אמינה כל כך. בעזרת מילים שחוזרות על עצמם באותו משפט. תיאור אירוע פעם אחת ולאחר כמה זמן שוב מתאר את האירוע בשינויים קלים, הדברנות שלו, הספר שכתוב כפיסקה אחת שלמה. כל אלה יוצרים דמות אמינה מול עיני הקורא.

כמו כן הסיפור ששוטח הגיבור בפנינו, בפניו ובפני מוריץ חברו מוביל לעמודי הסיום שהם שיא הסיפור, סיום שהשאיר אותי כואבת ומרוקנת. הבנה שלא רק שתי הדמויות חשות כך, אלא כל אחד מהקוראים.

נובלה שאין בה כמעט עלילה והיא עמוסה וצפופה בתיאורי נפש, יש בה מחשבות, תיאורי הטבע שבחוץ. יצירה שבה הניהיליזם היא מצב קיומי.

“כן” הוא  על חברות, החיים ומשמעותם, במה עלינו להתמקד.

ספר חכם, מומלץ.

כן, תומס ברהרד

מגרמנית, טלי קונס

ספריית רות, 2022  

תגובות בפייסבוק

אל תספר לאחיך,ספרו החדש של מאיר שלו

סיפור על מערכות יחסים בין הורים, בין הורים לילדיהם, בין אחים, בין גברים לנשים.

בבית מלון במרפסת מול הים נדחסים שני אחים, איתמר המכונה איטה, אחיו בועז ודמויות נוספות שאינן נוכחות.

איתמר, היפה מבין שניהם, כבד ראייה, בלי המשקפים הוא חסר אונים. איתמר גר שנים בארה”ב ופעם בשנה הוא מגיע לביקור, בכל ביקור הוא ואחיו, בועז, נפגשים לערב אחד של אחים. ערב שבו הם לבד, בלי אנשים נוספים, אבל בשיחה הזו נדחקים ההורים, מאיה, אשתו של בועז, מיכל, אהובתו של איתמר שעזבה אותו ואשה נוספת, זו שעימה נפגש איתמר לפני עשרים שנה.

הוריהם של איתמר ובועז שאומנם חיו יחד תחת אותה קורת גג אבל שנאו אחד את השני. אביו העדיף את בועז ואמו העדיפה את איתמר. איתמר היה המקשר בין ההורים, זה שמעביר בינהם הודעות.

הערב הזה הוא ערב מיוחד ושונה. איתמר מקבל רשות לספר לאחיו סוד מהעבר, אירוע שחווה. אשתו של בועז ששמעה מפיו את הסיפור אומרת לו “אל תספר לאחיך.”

איתמר שכוחו הוא דווקא בדיבור, כי הראיה שלו הפיסית והסמלית חלשה מאוד, נאלץ לנצור את סיפורו במשך שנים.

האירוע היה לפני עשרים שנה בשנה שאמם מתה. מפגש של ערב אחד עם בחורה נחרט בזיכרונו של איתמר. הוא עדיין נסער מהלילה ההוא למרות שעברו עשרים שנה. עכשיו על המרפסת הוא מספר אותו לאחיו. בשיחה שנונה מלווה בהומור שחור מגולל איתמר את המפגש החד פעמי. בועז מתערב בשיחה, התחושה היא שהוא כאילו בועז חווה את האירוע ברגע אמת ולכן מרשה לעצמו להעיר הערות.

תיאור האירועים באותו בית בלילה ההוא הזכירו לי את שמשון המקראי וכוחו שניטל ממנו.

מאיר שלו בונה את דרמת המפגש של איתמר והבחורה לאט לאט כשבדרך הוא הוא מפיג את המתח באמצעות דו שיח ציני וכֵּן בין שני האחים. הקורא לומד על האחים והקשר המיוחד בינהם, על מערכת היחסים בין ההורים, על העבר של כל אחד מהם. וכל זה דרך המשקפים של איתמר או חוסר המשקפים, דרך הראייה והעיוורון. לקורא ברור שהמשקפים הם סמל, סמל למה רואים ולא רואים ומתי רואים.

המפגש בין איתמר לבחורה הוא מפגש מרתק רווי מתח עד איימה. יש בו הומור לעגני ואף פוגעני. לי אישית לא היו ברורות הסיבות לו, וההתנהלות שבו.

שני האחים לדעתי הם סמל לאדם אחד, אולי הסופר עצמו, שתי דמויות משלימות האחת את השנייה שחיות בקרבו.

סגנון הכתיבה והשפה של מאיר שלו איך אגיד, כמו של מאיר שלו, עשירה, מיוחדת, הומוריסטית. משתמש במשלבי לשון גבוהים שנינות עוקצנית. שפה מרתקת.

בספרו “אל תספר לאחיך” משלב מאיר שלו מספריו הקודמים, מערכות יחסים מורכבות בין הורים, בין אחים, מערכות יחסים ומאבקי כוחות בין נשים לגברים. אפילו ביטויים שנאמרו בספריו הקודמים.

תחילת הספר היתה לי איטית,  לקראת המפגש של איתמר והבחורה רותקתי לסיפור. לטעמי הספר אינו מבין הטובים של מאיר שלו. משהו היה חסר לי. חסרה לי בניית הדמויות, ובעיקר הסבר לאותו אירוע, גם חסרה הסיבה שמיכל אהובתו עזבה אותו ואמרה לו ללכת.

אם הפעם מאיר שלו רצה רק לספר סיפור, אזי שהוא הצליח.כמו שאומר איתמר ״ הלילה ההוא היה מבולבל….אני מגיש לך אותו בתור סיפור, וסיפורים מסדרים את החיים״

סיום הסיפור, המשפט האחרון של הספר  גרם לי לדמעות.

מי שאוהב וחיכה לספר נוסף של מאיר שלו ימצא בו עניין רב. ואולי רבדים שאני לא מצאתי.

אל תספר לאחיך, מאיר שלו

הוצאת עם עובד 2022

תגובות בפייסבוק

תמאם מַכְּחוּל המנוחה, עודה בשאראת

משם הספר ניתן יהיה להסיק שתמאם מכחול היא הגיבורה, אבל איך אישה מנוחה יכולה להיות גיבורת רומן?

מסתבר שהיא יכולה ויש הרבה סמליות במותה.

ג’וואד, בשנות השישים של חיו, פרש זה עתה לפנסיה, מגלה בוקר אחד מודעת אבל בעיתון. במועדה נמסר שתמאם מכחול שלא היתה נשואה מתה. ידיעה זו מטלטלת אותו מיד. אשתו סלמא אינה מבינה, איך אשה שלא שמעה עליה מעולם, מופיעה במודעת אבל ופורצת אל ביתם מנסה להרוס את כל מה שבנו במשך שלושים שנה.

הידיעה על מותה של תמאם גורם לג’וואד להגיע לבית הוריה ולהצטרף למסע הלוויה.

ג’וואד אינו מסתפק במסע הלוויה, אלא יוצא למסע הפרטי שלו בעקבות תמאם. הוא אורז את חפציו ועוזב את ביתו, לאשתו הוא אומר שהוא אצל חברים ויחזור בקרוב.

במותה של תמאם הוא מרגיש כאילו איבד משהו יקר ערך.  צער הגילוי של מותה מחזיר אותו לעברו כשהיה צעיר לפני שהקים בית. הוא ותמאם היו זוג, ג’וואד אהב את תמאם וחשב שהיא זו שאיתה יבנה בית, אבל לא כך התגלגלו האירועים. תמאם מנתקת איתו את הקשר, הם נפרדים וג’ווואד מתחתן עם סלמא, מקימים בית ונולדים להם שלושה ילדים שכיום הם בוגרים.

המסע לעבר הוא לא רק מסע אישי של ג’וואד ושל תמאם, זהו מסע היסטורי בארץ. ג’וואד מקוה למצוא במסעו תשובה מדוע תמאם נפרדה ממנו, מה קרה  לה מאז שנפרדו ומדוע לא נישאה ולא הקימה בית ומשפחה.

במסעו  חש ג’וואד שמותה של תמאם הביא לחיו מרירות, היציאה לגימלאות משרה עליו שיעמום, מרגיש שאפילו כל תאוות הגוף הולכות ומתאדות.

מותה של תמאם הוא סמל למות החלומות, התקוה והעתיד שאולי היה יכול להיות לו.

ג’וואד עזב את ביתו ובדרכו הוא עושה חשבון נפש לחייו. אשתו, שנותרה מאחור בביתם ואינה מבינה מה קרה לבעלה עוברת גם היא תהליך של התפכחות.

עודה בשאראת טווה עלילה עדינה שבעזרתה מכניס אותנו אל נבכי הנפש של אנשי החברה הערבית, אל מנהגיהם, הביטויים היומיומיים, המסורת ושיריה של אום כולתום.

 על רקע האהבה של ג’וואד ותמאם קיימת מורכבות היחסים בין היהודים לערבים במדינה. אי אפשר לנתק את עלילות הדמויות מהרקע הפוליטי. עודה בשאראת מעלה בפני הקורא את  מרכבות הסיכסוך באמצעות הדמוית. הוא אינו מביא או מציע פתרון, הוא מציג את הדעה דרך עיניהם של שני הצדדים, ובעיקר את כאבם של המשפחות והאנשים שעזבו במלחמת השחרור ואינם יכולים לשוב. דרך מחשבותיהם והשיחות של הדמויות הערביות והיהודיות חשתי עצב וכאב. עודה בשאראת מציג את המצב המסובך כבעיה שאינה פתירה לפחות בתקופה הקרובה.

בסיום ג’וואד חוזר לביתו לא כמו אותו ג’וואד שיצא ממנו ואומר ״ המסע לא היה לשווא. נתקלתי בהרבה אוצרות, שאפילו לא ידעתי על קיומם.”

ספר עדין שמעלה  מחשבות אישיות ומדיניות.

ממליצה.

תמאם מַכְּחוּל המנוחה, עודה בשאראת

נוסח עברי מאת המחבר

עריכה, משה רון

הוצאת עם עובד, 2022

תגובות בפייסבוק

ביי ביי ג’ני, ריקי שולמן

זה סיפור על משפחה, על החיים וקצת עלינו.

משבר הקריאה המתמשך שלי הוביל אותי לקרוא את “ביי ביי גני”. ציפיות לו היו לי כלל. היתה לי תקוה שאולי הספר יוציא אותי מחוסר היכולת לקרוא.

סיפור שמתחיל בחתונה. חנה מאוהבת בשרגא הזמר של השיר ״ הפרש הבודד״ אמה מזהירה אותה מפני הנישואים וחנה מתעקשת. השיר הפרש הבודד נשאר בודד ללא שירי המשך ומרמז בכך על בדידותם של האנשים.

הזוגיות של חנה ושרגא נחשבת ליציבה למרות שהם ישנים בחדרים נפרדים, למרות שחנה אינה סובלת דברים רבים בשרגא, למרות כל זאת הם אינם יכולים לחיות האחד בלי השנייה.

חתונה נוספת באופק של המשפחה. סיגל, בתם, רווקה מבוגרת, עומדת להתחתן עם אילן “הגמד” כך מכנה אותו אביה.

המפגש בין הורי הכלה, סיגל להורי החתן, אילן גרם לי לחייך.

זהו סיפור על משפחה שיש בה הכל מהכל. שמנים, רזים, טבעונים, בוגדים להטב”ים, נמוכים, וגבוהים, כולם נדחסו בתוך עלילת הספר, או אולי עלילת החיים, כי כמעט כל אחד יכול למצוא חלקים מעצמו בספר.

אבל מעל לכל “הרגיל” של כל משפחה תמיד יש סוד, במשפחה של חנה ושרגא יש הרבה סודות. והסודות מלוות בחולשות אנושיות, אכילה רגשית, בגידה, מחשבות שאסור להגיד.

ויש בו ,צער, שמחה, אכזבה, אהבה. וגם ג’ני אחת.

לטעמי קצת יותר מידי מהכל נדחסו לתוך הספר.

 ספר חביב, הדפים נהפכו מעצמם ושעות הקריאה היו לי נעימות.

 המלצה? קשה לי לומר, אבל תודה, כן. בזכותו חזרתי לקרוא.

ביי ביי ג’ני, ריקי שולמן

הוצאת, כנרת זמורה,דביר, 2022

תגובות בפייסבוק

שרב ראשון, ספרו המרתק ומענג של דורי מנור

“קריאה של מילה אחת, די בה להפוך את חיי על פיהם.”

הספר הזה החזיר לי את חדוות הקריאה.

בתקופה האחרונה לא מצאתי עניין כמעט באף ספר, התחלתי, זנחתי, הסתכלתי על הערמה וויתרתי. הקריאה בספר “שרב ראשון” היתה כמו מפגש של אדם צמא למים בנווה מדבר.

התהפנטתי והוקסמתי,  מכתיבה ותיאורי הרגשות. נשאבתי לתוכו ולא יכולתי להמתין בין הפסקת הקריאה לקריאה.

“שרב ראשון” הוא ספר מרתק ומענג המתאר כרוניקה של התבגרות, מספר על “איך שיר נולד” או יותר נכון “התדע מניין נחלתי את שירתי.”

 בגילוי לב אישי מוביל דורי מנור את הקורא לתהליכי התבגרותו האישית, הספרותית והמינית.

דורי מנור הוא משורר, עורך, מתרגם, מסאי וחוקר ספרות. אלו חלק מהתארים שלו.

הוא מתחיל את סיפור חיו כילד בן שש שליווה את אמו לעבודתה במערכת הביטחון, שם כילד משועמם  הופקד על סידור המסמכים, כשאף אחד לא העלה על דעתו, שהוא קורא וזוכר את סודות המדינה. בנוסף לכך הוא הציע שמות קוד למבצעים צבאיים. מכאן הדרך למילה הכתובה, זו שמתרגמת את מחשבותיו וחרדותיו לשירים היתה קצרה.

בגילוי לב הוא מספר על המילים שעזרו לו ברגעי חרדה, איך נשאב למילים הגבוהות, לשפה התקנית והצחה של מורותיו, אמו, חברותיה. לאמו הוא חב את אהבת העברית. המילים השתלטו על ילדותו, על אופיו, על המציאות שלו.

“כך החלה הכתיבה, על תקוותיה ועל אשליותיה, כך החלה השירה.”

השירה שנולדה בו, האהבה בקנאות למילה, עזרה לו להתמודד עם מיניותו, עוד לפני הגילוי המיני וזהותו כהומוסקסואל. בשנות השמונים, גיל התבגרותו, תקופת האיידס הנוראית ומלאת הפחדים, לא היה קל להומוסקסואלים.  בגיל 12  הוא צפה מהופנט בקליפ של ג’ימי סאמרוויל ששינה את חיו. באותו הרגע החליט שבבוא העת הוא לא ייברח כמו ג’ימי. תיאור הרגשות של דורי מנור בצפיית הקליפ הוא אחד התיאורים היפיפיים של גילוי אישי, כמו ציור עדין עם תפאורת רקע מתאר דורי את חוויותיו בזמן הצפייה ואת החרדות שנחרטו בו. פרק שלם רגיש ואנושי הוא מקדיש למיניות שלו, כולל תהליכי ההתבגרות. באומץ לב הוא מתאר את יחסו לגוף.

כל תחנה בחייו מתוארת במנעד רגשות ובאלפי צבעים, תיאור התאהבותו בשפה הצרפתית הוא אחד המרגשים. מדאם חיימון המורה הדגולה, הכריזמטית והממגנטת   הכניסה אותו לעולם השפה והאומנות. השיר הראשון שהקריאה בשיעור הראשון הילך עליו קסם, לפתע הבין את משמעות השירה. כשקראתי את תיאורי השיעורים, התייחסותה לתלמידים למרות קפדנותה, התקנאתי בו. המורה שלי שגם נקראה מדאם היתה איומה וגרמה לי לא ללמוד צרפתית למרות אהבתי לשפה ולתרבות ולארץ.(את אהבתי היא לא הצליחה להוציא ממני). שיעורי הצרפתית חשפו אותו לספרות האמיתית. תיאורי שעורי הצרפתית והקראת השירים של מדאם חיימון בייחוד השיר “גשר מיראבו” כל כך מוחשיים וממגנטים.

דורי מספר על יחסו למשוררים הצרפתיים, בודלר, אבל מעל לכל הייתי מהופנטת ומופתעת מאהבתו לספר איוב, זו לא אהבה אלא התאהבות. הוא היה מרותק ללשון היחודית שלו. פגשתי אנשים שאהבו את ספרי בראשית, קהלת, משלי, אבל איוב? תיאור התאהבותו במילים וברעיון הספר הפנטו אותי, תאמינו לי פתחתי את ספר איוב כדי להיזכר במילים.

לא רק מסע פנימי אל נפשו ואל הדרך שלו להפוך למשורר מתאר בפנינו, הוא מתאר גם מסע  במדינות ובערים שהשפיעו עליו, תל אביב היא הראשונה, פריז, ניו יורק. מפגשים עם סופרים, אלן גינזברג וחברויות עם אברהם סוצקבר, דליה רביקוביץ.

כשדורי תיאר את קריאתו בספר איוב, כמי שמפצח את המילים כמו מי שמפצח אגוזים. ניסיתי גם אני לפצח את סוד קסמו של הספר. כל מה שאכתוב וכמה שאנסה לברר לא אצליח מול הקריאה בספר.

זהו ספר אישי הכתוב בפרוזה רגישה כמעט כמו שירה. התיאורים האישיים כתובים ברגישות כמו ציור עדין בעל עוצמה.

הכתיבה קולחת, שואבת מרתקת ומכניסה את הקורא אל נשמתו וסודותיו. דורי מנור מהפנט את הקורא בצירופי מילים מיוחדים, בחשיפת רגשותיו.

אני יכולה לכתוב עוד ועוד על הספר המופלא, על התיאורים המרגשים ועל האומץ להכניס את הקורא אל העולם הפנימי.

ממליצה בחום רב. אני קראתי את הספר הצנום והעוצמתי פעמיים.

 

שרב ראשון, כרוניקה של התבגרות, דורי מנור

עורך, אוריאל קון

הוצאת תשע נשמות, 2022

תגובות בפייסבוק