הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
מחכים לאליהו – רוחמה אלבג
תפילה לשובם בשלום של החטופים, החיילים, המפונים.
חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.
מחכים לאליהו – רוחמה אלבג
את הפוסט אני מקדישה ללירי אלבג התצפיתנית שנחטפה ב – 7.10.23 מהמוצב נחל עוז. לירי אלבג היא האחיינית של פרופ’ רוחמה אלבג.
את הספר “מחכים לאליהו” קראתי לפני עשרים ושמונה שנים במהדורה הקודמת. זכרתי את ההתרגשות שלי מקריאת סיפורים מיוחדים ויחודיים. הקריאה המחודשת בהוצאה החדשה לא שינתה את תחושותי. הם עדיין מיוחדים ומגוונים.
את רוחמה לא היכרתי אז, מודה, קינאתי בה על יכולת הכתיבה. לפני שלושים שנה בערך לא כל אחד הוציא ספר, והכתיבה שלה היתה רעננה ושונה, בעיני. הצטערתי שלמרות הצלחת הספר לא המשיכה רוחמה לכתוב. היא השקיעה את כל כולה באקדמיה וכתבה ספרי מחקר. לפני שנה קיבלה את התואר פרופסור.
לימים הכרתי אותה בזכות היותה מרצה בחסד על ספרות בעיקר סופרי מזרח אירופה, לצערי, היום כולם מכירים אותה כדודה של לירי אלבג החטופה.
זהו ספר סיפורים שהקריאה בו היא חוויה. סיפורים שמצטרפים לכדי סיפור אחד שלם, פסיספס ספרותי של אור שמתחבר לאור גדול. כמו מחרוזת פנינים. ספר מגוון רעיונית ,עלילתית וספרותית. זה אומנם ספר ביכורים, אך קשה לקרוא לו ביכורים כיוון שהוא בשל ונקודת המבט של הסופרת היא בוגרת, גם אם היא מספרת זיכרון ילדות. ספר סיפורים כמעט תמיד אינו נקרא ברצף, קוראים סיפור שניים וממתינים, אני לא יכולתי להניח את הספר קראתי אותו ברצף כאילו היה ספר עלילתי, כי מרבית הסיפורים מתאחדים לסיפור אחד.
היום, בקריאה החוזרת שלי אני מרשה לעצמי לומר שיש בספר יסודות ביוגרפים והדמויות הן חלק מרוחמה. “מחכים לאליהו” הוא למעשה הרווח שבין המילים של ספרה הממואר, אחד הנפלאים שקראתי, “נשארתי בשבילכם.” הוא משלים את הפערים, ממלא את סקרנות הקורא לדעת איך היתה הילדה רוחמה. מביא לנו את הילדה, נערה שגדלה באותו בית על הגג.
ספר על תמימות של ילדה ונערה, על שמחה ודמיון מול המציאות ובעיקר ספר התבגרות.
החלק הראשון “סיפורי הממלכה האבודה”, הוא שער שמכניס אותנו אל עולמה של ילדה ולפי השם, ניתן להבין שעולמה הוא עולם דמיוני הלקוח מהספרים. זו ממלכה שאבדה לה, ממלכת התמימות. “רחל בוכה עוד לא חתונה” הוא סיפור התבגרות מהירה של ילדת בית ספר עם זיכרון ילדות שלא תשכח לעולם. “באותו הבוקר שהיו אצלנו צעקות חזקות בשכונה, אני קיבלתי אפס ביומן. את היום הזה אני אזכור לעולמי עולמים.” הגיבורה מצהירה שזהו יום מכונן ולא רק בגלל הצעקות והאפס, זהו יום שבו היא מגלה את עולם המבוגרים כחסר רגישות. ביקורת סמויה על המורים. על חוסר הרגישות ,על הכאב שאין לו מנחם. מקריאת הסיפור ניתן להבין שהגיבורה היא ילדה טובה ותלמידה שקדנית, ואיך היא תחייה עם עצמה והאפס שקיבלה, שהוא “כתם לכל החיים”, כך אמרה המורה.
אותה ילדה הולכת ומתבגרת מסיפור לסיפור, חיה בממלכה מדומיינת משלה, ובכל בוקר היא קמה לראות שאותה ממלכה לא נעלמה, זו ממלכה שבה היא שליטה. כשעברו דירה מהבית על הגג, רק אז נסגרה הממלכה.
הסיפור “מחכים לאליהו” שנותן את שם הספר הוא אחד הסיפורים המקסימים, שהחזירו אותו לימי ילדותי בחולות של חולון. היא וחבר הילדות שלה, שאבי, מחכים תמיד לאליהו שמגיע באוטו סוסיתא, הוא המסריט והם העוזרים שלו, בכל פעם הוא אומר להם “היום ילדים סרט יפה מאוד.” שניהם מוקסמים מכך, שהם עוזרי מסריט, ובעיקר ממכונת הקרנה, שלוקחת אותם למקומות אחרים, לעולמות שלא הכרו. בזמן הצפייה בסרט היא מדמיינת איך מגרש הכדורגל הופך להיות אצטדיון שיש בו אנשים מכובדים, והיא בשמלה של השחקנית.
באמצעות הסיפורים והתיאורים המוחשיים היא מחייה את עברה כמו שאומר שאבי ״התשוקה הבלתי מרוסנת לחוות מחדש את הרגעים, את חלקיקי הזמן ההוא חסרת שליטה״
הקשר בין הסיפורים הוא הדמות שבונה הקורא מהסיפור הראשון עד האחרון. סיפורים שבהם ניתן לראות התבגרות של ילדה לנערה והבנת העולם הפנימי שלה.
אחד הסיפורים שחייכו אותו הוא הסיפור “אס”פ שלי”. סיפור שמראה עד כמה הגיבורה אוהבת ספרות.
“גאלה גאלה בואי” הוא סיפור פואנטה מלא ברגש.
בסיפורים הרגעים של העבר קמים ועולים לנגד עיני הקורא באופן מוחשי ואמיתי. התיאורים אמינים ומצויירים במכחול של מילים. הם מחיים באחת את השכונות של שנות השישים, את החולות של הערים בבניה, את רכב הסוסיתא שהעלה לי חיוך, פתאום נזכרתי בשוקולד הארנבונים העטוף בעטיפה צבעונית שהגיע מחו”ל.
הכתיבה של רוחמה אלבג כמו שציינתי היא מגוונת, באמצעות תיאורים רגישים היא מצליחה לחדור אל נבכי הנפש של הדמויות שלה, אם מדובר בילדה קטנה, או נערה, או אפילו גבר ואשה מבוגרת.
הסיפורים מגוונים באופן הכתיבה, מה שמראה על יכולת וירטואוזית של הסופרת. חלקם בגוף ראשון מעיניה הבוגרות של הסופרת שחודרות לעיני הילדה, חלקם בגוף שלישי, ויש כאלה שהם לשון פנייה. בזמנו כשיצא הספר לראשונה זה היה חידוש מרענן. הסיפור האחרון שחותם את הקובץ הוא סיפור נוגע ללב ולדעתי הוא הפרוזדור לספר “נשארתי בשבילכם.” למה? משפטים שנאמרים החזירו אותי לספר “נשארתי בשבילכם.”
״הרכב מוסיקלי שבו כל אחד מנגן ממילא יצירה אחרת״ אומרת הגיבורה על משפחתה ודברי האם “לא צריכים אהבה בשביל להישאר או בשביל לעזוב.”
פרופ’ רוחמה אלבג היא סופרת, חוקרת ומרצה. ספרה “נשארתי בשבילכם” נבחר לרשימה הארוכה של פרס ספיר לשנת 2024
תודה רוחמה שהבאת לנו מחדש את הספר המיוחד, כי הגירסה הראשונה אינה ניתנת להשגה. אני התענגתי שוב על הסיפורים הנפלאים.
מחכה לספר הבא שלך בכיליון עיניים.
מתפללת ומצפה יחד איתך ומשפחתך לשובה של לירי אלבג ושאר החטופים במהרה. מחכה לרגע הזה.
מחכים לאליהו, רוחמה אלבג
הוצאת אלבג, 2024
מה חשבתי על הספר נשארתי בשבילכם, ספרה המיוחד והמרתק של רוחמה אלבג
רוחמה אלבג וספרה נשארתי בשבילכם התארחו אצלי בסלון
סיכום הספרים המתורגמים שקראתי בשנת 2024
שנה נוספת לא קלה, בלשון המעטה, עברה עלינו. הרגשתי את הקושי בקריאת הספרים. לא תמיד יכולתי להתרכז בקריאה, ולא היה לי ז’אנר מסוים שדבקתי בו. כדי לברוח מהמרקע ומהיומיום הקשה, השתדלתי לקרוא, לא תמיד הייתי מרוכזת והמרתי ספר מאתגר בספר קל, מתח ברומן רומנטי.
השנה, גם אם לא נראה, קראתי פחות ספרים משנים קודמות. במהלך השנה התלוננתי שלא פורסמו ספרים מאתגרים כמו שאני אוהבת לקרוא. מבט ברשימת הספרים הפתיע אותי שלא כך. מסתבר שצללתי לכמה ספרים מעולים והיה לי קשה לבחור את הטובים ביותר.
שוב, כמו בכל הזדמנות אני מודה לכם קוראי הבלוג על קריאתכם אותי, על החום והאהדה שאתם מרעיפים עלי.
תודה ענקית.
מאחלת לנו שנה טובה בהרבה מקודמתה, שתהיה שנה מעניינת רק בספרים והלבטים שלנו יהיו באיזה ספר לבחור לקריאה.
מאחלת שהחטופים, החיילים והמפונים ישובו בשלום. מחבקת את הפצועים והמשפחות השכולות.
מתפללת למשפט “ותשקוט הארץ.”
כיוון שזהו סיכום שנה לועזית לפניכם רשימת הספרים המתורגמים המובחרים שקראתי ואני ממליצה עליהם בחום.
כמו תמיד, רשימת ההמלצות אינה לפי דירוג הספר, אלא לפי סדר הקריאה שלי במהלך השנה.
לחיצה על שם הספר תוביל אתכם לסקירה שלי עליו.
סיפורו של ורנון סובוטקס חלק 2 – דפנט
נתראה באוגוסט – גבריאל גרסיה מארקס
חובו של היום לליליה – יסמינה חדרה
הנמר של טרייסי – ויליאם סרויאן
ספרים קריאים וממתקיים
כל הדרכים מובילות לרומא – שרה אדמס
המדריך לעלמה רודפת הממון – סופי אירווין
אל תשכחי לכתוב – שרה גודמן קונפינו
חיפושית הזהב של מיס בנסון – רייצ’ל ג’ויס
הנמר של טרייסי, ספרו הקסום של ויליאם סרויאן
תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.
הנמר של טרייסי – ויליאם סרויאן
ספר שהוא קסם, פנינה, ממתק וריקוד של הלב.
איפה הסתתר הספר האלמותי הזה? ואיך זה שלא קראתי אותו עד היום לפחות כמה פעמים ובתקופות חיים שונות? הסיבה היא שהספר תורגם לראשונה ב1954 ואני עדיין לא נולדתי.
תודה לאוריאל קון ולהוצאת תשע נשמות, לדני קרמן שנזכר בנובלה שהשפיעה עליו בילדותו, ופנה לחברו ג’יי לביא שיתרגם, יחד הם תרגמו ודני הוסיף איורים משלו.
התוצאה היא פנינה ספרותית שכל אחד צריך לקרוא.
אבל לפני כן המלצה אישית שלי.
לא לקרוא שום דבר על הספר, פשוט לקרוא אותו. למה? כי יש סקירות שקראתי ויש בהן ספויילר. אם קוראים את הספוילר שהוא המילה האחרונה שחותמת את הספר הנפלא הזה, מאבדים מהקסם. כל הקריאה עד לאותה המילה היא חוויה חד פעמית.
הסקירה שלי היה ללא אותה מילה וללא ספוילר. לא אעלב אם תחליטו לא לקרוא את דעתי, בתנאי שתלכו להתענג על הקסם של הספר.
לתומס טרייסי היה נמר, יותר נכון הוא היה פנתר שחור, זה לא חשוב, כי הוא חשב אותו לנמר. מגיל שלוש טרייסי רצה נמר ולא ויתר על הרצון שלו. כשביקר בגן החיות עם אמו הוא ראה נמר אמיתי בכלוב, נמר שהיה דומה למילה ששמע, אבל הוא לא היה שלו.
בגיל חמש עשרה עמד פנים מול פנים מול הנמר שלו. טרייסי הכריז “זה הנמר שלי” ומאז הנמר צמוד אליו ומלווה אותו. לטרייסי לא איכפת מה אנשים אומרים עליו ועל הנמר או אם הם רואים את הנמר, העיקר שהוא רואה אותו.
טרייסי מגיע לניו יורק ומוצא עבודה אצל יבואן קפה. והנמר? טרייסי לא נפרד ממנו, בזכותו הוא מקבל אומץ וכוחות, ומבקש באופן ישיר קידום “כשהקפה היה טוב ידעתי זאת, וכשהיה גרוע ידעתי זאת.” הוא אומר למנהלו. ובכך מסמן לקורא ולסביבה את משפט חייו החשוב. השיחה עם מנהלו הישיר בעניין קידום מעלה חיוך ומרחיבה את לב הקורא. בניו יורק הוא פוגש את לאורה לותי, שגם לה יש נמר. בעיר הגדולה עוברות עליו תלאות קשות, חלקן דמיוניות הלקוחות מעולם הפנטזיה, חלקן מוזרות ומשונות. אירועים שמהווים ביקורת על החברה, כאב הבדידות וניכור עירוני.
כולם מפחדים מנמר אומרים לו האנשים. כולם מפחדים מהרבה דברים עונה טרייסי.
לא אגלה מה קורה לטרייסי לנמר וללאורה, אבל נפשי כקוראת שהתאהבה בשתי הדמויות יצאה אל טרייסי ולאורה.
ויליאם סרויאן מתכתב בספרו עם שירו של ויליאם בלייק “הנמר / הטיגריס”. כקורא השיר צריך להיות ברקע הקריאה.
כמו “בקומדיה האנושית” שלו, מצליח ויליאם סרואין לברוא עלילה עם דמויות אנושיות ורגישות. עלילה שמתאימה לילדים ולמבוגרים. עלילה מיוחדת וקולחת. קראתי את הספר ללא הפסקה בנשימה עצורה עד למילה האחרונה. לאורך הקריאה השתנתה משמעות הנמר מול עיני, בכל פעם חשבתי שהוא מטאפורה , או דימוי לדבר זה או אחר. רק כשהגעתי למילה האחרונה של משמעות הנמר הלב של האיץ את קצב פעולתו וחזרתי לקרוא שוב את הפתיחה.
ספר קסום, על חיפוש עצמי, משמעות הדמיון שיש בו הומור וביקורת. לא אגזים ואגיד שהוא חובה לאוהבי הספרות, אוהבי האדם, ולאנשים שמאמינים באחרים ובעיקר נאמנים לעצמם כמו טרייסי.
המתרגם, פרופסור ג’יי לביא, מנתח ומשתיל לב, אוהב ספרים, תרגם את הספר בדיוק מופתי ובחינניות,( אני מקוה שימשיך לתרגם תרגומי מופת.) דני קרמן ידידו שעזר לו בתרגום, הוסיף איורים צבעוניים ומחייכים שהופכים את הספר לחגיגה.
רוצו לקרוא על הנמר של טרייסי ובסופה של הקריאה כל אחד ימצא את הנמר שלו.
הנמר של טרייסי, ויליאם סרויאן
מאנגלית: ג’יי לביא
איורים: דני קרמן
הוצאת: תשע נשמות, 2024
עשיר כמו המלך – אביגיל אסור
תפילה לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.
חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.
עשיר כמו המלך – אביגיל אסור
“עשיר כמו המלך” הוא רומיאו ויוליה של מרוקו בשנת 1994
שרה גדלה וגרה עם אמה מבלי לדעת מיהו אביה, בשכונת עוני בקזבלנקה בבית מט ליפול של לבנים ללא מים חמים,ליד שכונת פחונים שנבנו ממיכלי דלק. שרה חולמת על חיי עושר שיחלצו אותה מהעוני. יופייה הוא הנשק שלה שבעזרתו היא סוללת את דרכה ללכוד גבר עשיר שיתן לה טירה, כבוד ומעמד. עד שתגיע לפיסגת חלומותיה היא מסתירה את עוניה, מספרת שהיא צרפתייה, הולכת ברגל במקום לנסוע באוטובוס ומשקרת לחבריה על מקום מגוריה.
היא מאמינה שיגיע היום ויקראו לה “ללה”, תואר אצולה.
הרומן חושף את הקורא למרוקו של סוף שנות המאה 20, מרוקו של מעמדות קיצוניים, עוני מול עושר, ילדים עניים שמשוועים למכור כל דבר תמורת פרוטות ובעיקר תמורת חלומות.
קמיל, חברה העשיר של שרה מבטיח לה שייקח אותה מעבר לים. ״את קולטת שאת יושבת בחוף בקצה האוקינוס שמולך נמצאת אמריקה? אני אקח אותך איתי.”
כשהיא נפגשת עם דריס, קמיל אומר לה שהוא העשיר בעשירים עשיר יותר מכולנו, עשיר כמו מלך, מחליטה שרה שהיא תהפוך לבת זוגו שיצליח להוציא אותה מהצריף העלוב אל החלומות שבמוחה. כל הזמן היא מקיפה עצמה בחלומות על נישואים עם דריס העשיר, היא אפילו מדמיינת איך תיראה החופה ואיך היא תצעד אליה.
כמו בכל רומן רומנטי גם כאן יהיו קשיים לשרה להגשים את חלומה, דריס אינו מתמסר בקלות לחיזוריה. הוא אדיש אליה, אופנועים מעניינים אותו יותר מבנות, הוא אינו מבין מה היא רוצה ממנו,שרה שצופה בסרטים רומנטים, לומדת את משפטי הפיתוי ומנסה אותם על דריס.
החלק הראשון של הרומן נקרא כמו רומן רומנטי לנערות, המילים, תיאורי ההתאהבויות היו לי מעט ילדותיים. המשכתי בקריאה כי, קסם לי לקרוא על רגשות אהבה של בני נוער ממקום אחר. גם אם קראתי ספרי רומנטיקה רבים, עדיין ספר על אהבה בין נערים במרוקו כמעט ולא קראתי. תיאור התאהבות על רקע העיר קזבלנקה המיסתורית, המהפנטת חשף אותי לא רק לעיר היפה השוכנת על החוף, אלא גם לעוני, לסמים, למסחר של הנערים, הופתעתי מכך שחל איסור על חיבוק ונשיקות בפומבי, המשטרה עוצרת כל מי שמגלה אהבה ברחוב, אפילו את שרה. הפחד של בני הנוער מכך שיתפסו ייעצרו.
קראתי את הספר בנשימה עצורה, הסתקרנתי לדעת אם הרומן יסתיים כמו באגדות או כמו במציאות. רציתי לדעת איך ואם הוריו של דריס יקבלו את הנערה הענייה.
אבגיל אסור בכתיבה קולחת מצליחה להפנט את הקורא ולהנגיש לו את קזבלנקה בדיוק מושלם. ניתן היה לחוש את החול של הים, את העצב קורע הלב של בני הנעור האומללים שנידונו לחיי עוני ללא יכולת להיחלץ לחלומות שלהם.
תיאורי הטבע מפעימים וחושניים כמעט כמו ההורמונים של בני הנוער.
“עשיר כמו המלך” הוא רומן מלא תשוקה, תשוקה לחיים אחרים וטובים, מוצף בתשוקת נעורים גופנית, אבל מעבר לתשוקה הנגלית יש ביקורת סמויה על חברה שאינה שוויונית, על חברה שבה יש מעמדות ושליטה.
“אין מה לעשות בתי, ככה זה כאן, כמו בכל מקום אחר בארץ הזאת. תמיד יהיה מישהו שישלוט בך.”
ספר קריא שפותח צוהר למקום אחר, חושני וכואב.
עשיר כמו המלך, אביגיל אסור
מצרפתית: רמה איילון
הוצאת: עם עובד 2024
הילד מנאפולי – ויולה ארדונה
תפילה לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.
חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.
הילד מנאפולי – ויולה ארדונה
יש מי האומרים כי הילד בוחר את הוריו. משפט שמנחם ונותן להורה כוח ואהבה, כי בחרו בו להיות הורה. אבל מה קורה במציאות שבה ילד מוותר על ההורה הביולוגי שלו ובוחר בהורה אחר.
הספר “הילד מנאפולי” מעלה סוגיה זו במלוא עוצמתה ומעמיד בפני הקורא שאלה מוסרית, האם זה נכון, האם הילד יכול לבחור בהורה אחר והאם ההורה הביולוגי מוכן לוותר על בנו למען איכות חיים ועתיד טוב יותר
1946 איטליה שלאחר מלחמת העולם השנייה היתה מבודדת וענייה. נאפולי הענייה עכשיו ענייה יותר.
בצפון המדינה המפלגה הקומוניסטית פעילה ומקבלת החלטה לקבל את ילדי הדרום לתקופת החורף. בצפון הם יקבלו אוכל, בגדים וילמדו בבית הספר ובכך יקלו על הוריהם. זו היתה יוזמה של קבוצת נשים מאיגוד הנשים באיטליה. בין השנים 1945 ו-1947, למעלה מ-70,000 ילדים איטלקים, התארחו אצל משפחות ממרכז וצפון איטליה. הילדים קיבלו מזון, טיפול ומחסה. לאחר כשנתיים חזרו הילדים למשפחותיהם, ולעתים קרובות שמרו על קשר עם המשפחות שאירחו אותם. במקרים מסוימים, הילדים נשארו עם משפחותיהם החדשות.
אמריגו, נער עני שחי עם אמו האנאלפביתית בנאפולי מתפרנס מאיסוף סמרטוטים. אביו נטש את משפחתו והיגר לאמריקה, אחיו הגדול עזב את הבית ואמריגו אינו מכיר אותו כלל. הוא חולם על חיים טובים. הוא מביט ברגלי האנשים ונותן להם ניקוד כלכלי לפי הנעלים או אין נעלים. כל חלומו הוא נעלים נוחות, לא קרועות. אמריגו נשלח עם עוד ילדים לצפון. הילדים פוחדים שזו תרמית וודאי יכרתו את ידיהם,או ימכרו אותם.
“אי אפשר לבחור את הילדים שלך.” אומרת לו אמו.
והנה כאן בצפון הורים ובעלי משפחות בוחרים בילדים שהם יהיו עבורם כמו הורים. דרנה עלמה צעירה ללא בן זוג אוספת אותו אליה ואל משפחתה.
הספר מתאר את איטליה שלאחר המלחמה, הוא מבוסס על אירועים אמיתיים. אמריגו מספר את סיפורו בגוף ראשון, בחלק הראשון שפת הדיבור נמוכה על מנת ליצור אמינות לשפה של ילד בן שש. תיאור מקום מגוריו, החברים ומעללי ההישרדות שלו הם לעיתים הומוריסטים. נקודת המבט הילדית שלו היא תמימה.
הצפון מהפנט את אמריגו, הכל שונה ובעיקר הפוך ממה שבדרום, במקום הולדתו. ככל שעוברים החודשים אמריגו חושש מהרגע שבו יצטרך לחזור לביתו. וכשהחיטה צומחת ומבשילה הוא יודע שיחזור לעוני שבביתו.
“אנחנו כבר שבורים לשני חצאים” אומר לו חברו בדרך חזרה הביתה לאחר שהשהות בצפון הסתיימה.
“את אומרת את זה לי, מדלנה, אחרי שהעלו אותי לרכבת הזאת כשהייתי בן שבע? בצד אחד היתה אמא שלי ובצד האחר כל מה שרציתי: משפחה, בית, חדר משלי, אוכל חם, הכינור. אדם שהיה מוכן לתת לי את שם המשפחה שלו. קיבלתי עזרה, זה נכון, אבל חוויתי גם הרבה בושה. הכנסת האורחים, האחווה, כפי שאת אומרת, יש לה גם טעם מר, לשני הצדדים, למי שנותן ולמי שמקבל. לכן זה קשה כל כך. אני חלמתי להיות כמו האחרים. הייתי רוצה שישכחו מהיכן באתי ולמה. היה לי הרבה, אבל שילמתי את מלוא המחיר.”
“הילד מנאפולי” מעלה שאלות מוסריות ופילוסופיות, על בחירות בחיים, של ילד ושל הורה, מי ההורה האמיתי? מה הם השורשים שלך? מהי אהבת אם? וכיצד היא נמדדת?
החלק האחרון מסופר מפיו של אמריגו המבוגר. חלק מאוד מרגש וכואב.
אמריגו עובר מסע התבגרות והבנה, הוא לומד על עצמו, על הכוחות והיכולות שלו ובעיקר מהי אהבת אם ועד כמה היא מסורה לבנה.
מה קרה לאמריגו הילד שחזר למקום הולדתו? על כך בספר המרתק.
ספר נוגע ללב, הדמויות האנושיות הן שיוצרות עלילה מרתקת. העלילה מבוססת על אירועים אמיתיים ונותן הצצה היסטורית לתקופה קשה באיטליה שלאחר המלחמה. התרגום של שירלי פינצי לב הוא מדויק ומשובח כמו בכל שאר תרגומיה.
הספר עובד לספר בשם “רכבת הילדים” והוא מוקרן בנטפליקס. גם הוא מומלץ לצפייה.
הילד מנאפולי, ויולה ארדונה
מאיטלקית: שירלי פינצי לב
הוצאת: אחוזת בית, 2024
מקום שמור, ספרה הסוחף של יעל ואן דר ואודן
תפילה לשובם של החטופים, החיילים והמפונים.
חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.
מקום שמור – יעל ואן דר ואודן
“תהיי נחמדה אליה אומר לה אחיה, והיא עונה אני לא אהיה אליה שום דבר.”
לואי, אחיה של איזבל משאיר את אווה חברתו החדשה, אחת מיני רבות, אצלה בבית ונוסע לנסיעת עבודה לחודש.
“מקום שמור” הוא רומן בשלוש מערכות.
הולנד השמרנית של 1961, שנים לאחר המלחמה.
המלחמה נחקקה במוחה של איזבל בצורה עמומה בלי סדר. ב- 1939 אביה נפל במדרגות ואחרי חודש נפטר
הדוד רוכש בית בכפר ונותן להם אותו, בידיעה שהבית יעבור ללואי בבוא הזמן. לואי אחיה כעס כשעזבו את העיר, הנדריק היה בעל קשיים ולא היה איכפת לו.
הבית אומנם מיועד ללואי, אבל היא זו שגרה בו עם אמה וטיפלה בה עד מותה וחיה בו בבדידות. היא היתה שייכת לבית, לא היה לה שום דבר אחר, שום חיים פרט לבית. והבית לא היה שייך לה.
איזבל קפדנית, נוקשה, בעלת סדר יום קבוע, לא רוצה שיגעו בשום דבר. לא מוכנה שאווה תישן בחדר של אמה, ואווה מתעקשת שכן. איזבל פוחדת שהיא תגנוב לה, לכן היא מעדיפה להישאר בבית בזמן שהותה של אווה ומנהלת מחברת, יומן מעקב של כל הפריטים והחפצים שבבית. ואכן חפצים קטנים נעלמים, פמוט, אצבעון, סכין.
המתח בין איזבל לאווה הולך ומתעצם. אווה כריזמטית, ישירה, שואלת בלי היסוס את השאלות האישיות והן כמו חרב בלב של איזבל. לא עושה חשבון ולא מתחשבת ברגשות של איזבל, נוגעת בכל חפץ. כל צעד של אווה בבית מחסיר פעימה אצל איזבל. כשאווה שואלת באופן ישיר ומפתיע “למה את לא אוהבת אותי?”, או “על מי את כועסת?” איזבל מופתעת. היא חיה בבית בבדידות ללא חברים, הנוקשות שלה וסדר היום הקפדני שמרו עליה. הבית היה ההגנה שלה, היאחזות בעבר שהיה לה. אווה משבשת לה את הסדר הפיסי והנפשי. איזבל מתבלבלת ,זו לה הפעם הראשונה שמישהו מתעניין בה, שואל שאלות אינטימיות.
אווה שמה לאיזבל מראה מול הפנים ובאחת הפעמים מטיחה בה “את לא נותנת לי לנשום, הולכת אחרי, לא נותנת מנוחה על מי את כועסת? עלי? על לואי?”
“שום דבר לא מעורר בך אושר?” שאלה אווה את איזבל באחת מארוחת הערב השתוקות. שאלה שעוררה ריגושים ותהיות אצל איזבל. איזבל מתחילה להתבונן על עצמה פנימה.
מפגש מתוח בין שתי נשים שלכל אחת מהן סוד.
המתח בינהם היה כמו חרבות שלופות שמתעופפות באוויר וחותכות את האור. שתי נשים שונות תחת גג אחד. דמותה של אווה המשוחררת שאינה מניחה הקסימה אותי, רציתי לדעת לאן מערכת היחסים בינהן תוביל, וכיצד כל אחת תעבור את מסע ההתבגרות שלה.
כיוון שאיני רוצה לספר ספוילרים, אלא מעוניינת שאתם תקראו ותלכו עם שתי הנשים השונות יחד, לא ארחיב בפרטים. הספר הוא אנושי ורגשי יש בו מתח והוא אינו ספר מתח. יש סקרנות מה הגורם ההתנהגותי של כל אחת מהדמויות הקיצוניות.
בכתיבה סוחפת ותיאורים מדויקים טווה יעל ואן דר ואודן עלילה מפותלת שהולכת ומסתבכת עם הפתעות עד לסיום.זהו סיפור על זיכרון, חיפוש אחר אהבה, משמעות הבית עבור האדם. זיכרון קולקטיבי שלנו כעם בתקופת השואה בהולנד. באומץ רב היא מעיזה ומתחשבנת עם העם ההולנדי על העוול שנעשה ליהודים, עוול כפול כשנשלחו למחנות וכשחזרו מהם.
יש בספר מספר שיאים ותפניות של עלילה, מה שגורם לרצות להמשיך לקרוא. אבל באמצע הספר יש ירידת מתח וחזרה על תיאורים, ובכל זאת הסקרנות גוברת והרצון להמשיך לקרוא ולדעת מה יקרה בסיום, ולאן מערכת היחסים תתגלגל, גברו והובילו אותי להמשיך לקרוא.
סיום הספר הוא כמו אגרוף ויש בו ריכוך ונחמה.
זהו ספר ביכורים טוב. יעל ואן דר ואודן. יעל נולדה בתל אביב לאמא ישראלית ואבא הולנדי, גדלה והתחנכה בהולנד. “מקום שמור” היה מועמד לפרס בוקר 2024
ממליצה לקרוא בזכות הכתיבה בזכות הדמויות המנוגדות, בזכות העלאת זיכרון של מלחה”ע השנייה בהולנד.
מקום שמור, יעל ואן דר ואודן
מאנגלית: שרון פרמינגר
הוצאת: ידיעות אחרונות, 2024
הריסה, ספרה האישי ונוגע ללב של אנה אנקוויסט
תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.
הריסה – אנה אנקוויסט
אנה אנקוויסט היא אחת הסופרות המועדפות עלי, זו שאקרא כל יצירה שכתבה טובה או טובה יותר. לעולם לא אפסיד דבר מה משלה.
הספר “הריסה” הוא אחד הספרים האישיים שלה, ספר שבו היא כותבת על חוויות ורגשות אישיים בעוצמה רבה, על המוסיקה ועל הורות ועל אובדן. את כל זה היא מתארת דרך עיני הגיבורה באופן פסיכולוגי מדויק ורגיש.
אנה אנקוויסט היתה מוסיקאית ולמדה פסיכואנליזה. היא שכלה את בתה שנהרגה בתאונת דרכים כאשר רכבה על אופנייה באמסטרדם.
בין אנה אנקוויסט לאליס גיבורת הרומן קיימים קווי דמיון.
אליס מלחינה מוכשרת העובדת כמרצה בקונסרבטוריון העירוני, מלחינה בחשאי זמרירים לפרסומות רדיו וטלוויזיה ,מצפה שנים לקבל הזמנה מהתזמורת המלכותית. אנה נשואה למארק, שניהם נמצאים בהליך טיפול פוריות.
ציור קיר ענק בגובה 20 מטר של קו וסטריק המתאר ילדה קופצת על חבל וגבה אל הקהל, שצויר על מטה המשטרה ברוטרדם נהרס. אליס צופה מאובנת ודרוכה בתהליך ההריסה במחשב שלה ומעניקה לו חיים באמצעות המוסיקה שלה. כדור ההריסה שפוגע שוב ושוב ביצירה מקביל למטרונום.
הפעולה הברוטלית של הריסת הקיר מציף אותה ברגשות.
המפגש של אנה עם הרס ציור הקיר מוביל אותה למחשבות ותהיות עליה, על חייה ובעיקר על ניסיונות הבאת ילד לעולם. היא מרגישה שהיא חייבת ללדת, בלי ילד אין לה ערך.
מארק בעלה עייף ומותש מהניסיונות מטיח בה מדוע חשובה לה הלידה. הרי הם חיים חיים טובים, היצירות שלה מוצלחות ויישארו אחריה. היא מתלבטת מנסה להרגיע את עצמה שלמלחינים דגולים לא היו ילדים, שופן, ראוול, ברהמס, שוברט, היידן, לאורך העלילה היא מתדיינת עם הידן המלחין האהוב והנערץ עליה.
כמו הילדה שקופצת בחבל כך אליס נעה בין עבר להווה, היא נזכרת בילדותה, ברצון ללמוד מוסיקה ומשם להמשיך בהלחנה, למרות ש”בנות כמעט ולא מלחינות” אומר לה המלחין המרצה הנערץ עליה, פן דאק, והיא למרות זאת מלחינה ומצליחה.היא נזכרת באהובה המבוגר בתקופת לימודיה.
מחשבות על לידה, ילדים ומשפחה מציפים אותה ומעוררים בה זיכרונות ממשפחתה שלה, הבית שגדלה בו לא היה חם ועוטף, הוריה לא העניקו לה ביטחון, אליס הרגישה לא רצויה אצל אמה. בכיתת ההלחנה שתקה למרות שהמורה ביקש שתביע דיעה, היא שתקה כי אמה תמיד אמרה לה “הדעה שלך לא מענינית אותי. תשמרי אותה לעצמך.” משפט שיהדהד בתוכה שנים גרם לה לתחושה שעליה להיבלע, לא להראות נוכחות, רק כשהלחינה היא הרגישה את עצמה נוכחת בתוך היצירה ושהיא בעלת ערך.
תוך כדי דיווש על אופניה היא חושבת על הילדה הקופצת בחבל, מרגישה שאינה יכולה להפקיר אותה, אם תוותר על הטיפולים היא תפקיר אותה, תהרוג אותה, ואז תהיה היא זו שמטיחה את כדור ההריסה בגבה, והיא לא תדע לעולם איך נראים פני בתה, היא חייבת להציל אותה, לראות את פניה. אליס רואה בילדת הציור את בתה שלה.
עכשיו כשהיא מלחינה את ה”יצירה” שלה היא נותנת חיים לאותה ילדה שקופצת על החבל.
זהו ספר אישי וכואב, לדעתי זהו הספר החושפני ביותר של אנה אנקוויסט. אנה אנקוויסט כמו אליס גם היא מסתתרת מאחורי שם עט, אנה אנקוויסט למדה פסנתר באקדמיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה. אנה איבדה את ביתה בת ה-27 בתאונת אופניים באמסטרדם.
אנה אנקוויסט מצליחה לסחוף את הקורא בלבטים שלה ובקונפליקט, האם להמשיך בטיפולים או להפסיק. האם האומנות ממלאת מקום של ילד, האם היא מהווה המשך לאמן. בכתיבה מיוחדת ורגישה אנה אנקוויסט נותנת לגיבורה שלה את קולה ואת מחשבותיה. הכתיבה של אנה אנקוויסט כנה, הקורא גם הוא כואב ומתלבט יחד עם הגיבורה.
הספר הציף אותי ברגשות כאב ורצון לחבק את אליס. זהו ספר שמפגיש ארספואטיקה עם לידת ילד והקמת משפחה. אליס הגיבורה רואה קווים משותפים בין הלחנת יצירה לבין לידה.
הספר כולו כתוב במוסיקה פנימית ואפילו יש תחושה של רכיבה על אופניים.
ספר חכם מלא ברגשות ושאלות על משפחה, יצירה,
הסיום נפלא והמפתיע מלא בתעצומות ומרגש, כאילו כל האותיות הפכו לתווי נגינה וקפיצה בחבל של הילדה מציור הקיר.
הריסה, אנה אנקוויסט
מהולנדית: רן הכהן
הוצאה :הספריה החדשה, 2024
על העטיפה: ילדה קופצת בחבל מאת קו וסטריק, רוטרדם
זרים מעבר לדלת – אילן עמית- פרוינד
תפילת תקוה לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.
החלמה לפצועים וחיבוק למשפחות השכולות.
זרים מעבר לדלת – אילן עמית- פרוינד
הסקרנות היא זו שהובילה אותי לקרוא בעיון את הספר. למה?
ספרות המקור לאחרונה נכתבת בעיקר על דמויות נשיות. גיבורות העלילה בעיקרן הן נשים. שמחתי לפגוש באליהו, שם מוזר וחריג בנוף התל אביבי. אליהו מוצג כדמות של לוזר, איש שליבי נכמר עליו ונראה לי כדמות עלובה. ממש אנטי גיבור. אליהו נפרד מאשתו, נכון יותר אשתו נפרדה ממנו, גרשה אותו מהבית, כיוון שהוא פדה את חסכונותיהם המשותפים, מיליון שקל ללא ידיעתה לטובת מיזם שהיה בעל פוטנציאל, אבל נחטף ממש מתחת לאפו.
בתו מתנכלת לו ואינה מוכנה לפגוש אותו. הוא גר בדירה עלובה בקומת מרתף. לאחר שהמיזם נכשל מצא עבודה כמורה, השכר זעום, כלי הרכב שלו הוא אופניים ישנים ואפילו לא אופניים חשמליים.
פעם כל העולם התקשר אליו, הוא פיקח על מאה עובדים וארבעה מנהלי עבודה הסמנכ”ל והמנכ”ל היו משלבים אותו בפגישות והיום כלום, אפילו עובדת זרה מתעלמת ממנו שלא לדבר על בתו.
מרגיש שבא לו למות להיות גופה שהכישלון מתנוסס לה על הפרצוף.
סיקרן אותי לדעת מה יעשה איתו הסופר, וכיצד יוביל אותו לאורך העלילה. אליהו עובר תהפוכות רבות לאורך העלילה. למרות מצבו העלוב הוא מקבל הודעה מעו”ד של אביו שמכיר אותו מקטנות, על כך שאביו הוריש לו דירה קטנה, עלובה באיזור התחנה המרכזית. אליהו חסר הבית תרתי משמע מקוה שהדירה שירש מאביו תושיע אותו מהמצוקה הכלכלית. הדירה הופכת עבורו לאוצר ומטמון, אבל מתברר שהיא רק מוסיפה לו עוד תלאות.
כמו בספרה של אורלי קסטל בלום “ביוטופ” גם כאן הבית הוא הגיבור והדמות.
הדירה על כל משמעותה. אליהו גורש מביתו ומוצא עצמו ללא קורת גג, ללא אשה וקירות שמגנים עליו, ללא עוגן ומקום מבטחים שאליו יכול לחזור. מתברר שאת הדירה העלובה חומדים עוד אנשים, ובכלל יש ביקורת בספר על הדיור במדינה. אין כאן פחד על סמליות הדירה והבית, אלא פחד להגיע למצב שבו לא יהיה בית ולא יהיה לאזרח מקום לגור מסיבות רבות. גם אליהו מוצא עצמו באותו הפחד, פחד שיגורש מדירתו העלובה.
בדירה העלובה, זו שירש מתגורר זקן ערירי עם המטפלת שלו, אל הדירה פולשים זרים ועושים בה כרצונם. הצ’קים של הדייר חוזרים ואליהו אינו יכול לפדות את שכר הדירה הזעום. נתקע עם דירה מוזנחת, זקן שמסרב למות, שכר דירה של אלף שקלים בחודש בלי שטר ערבות, בלי כסף בנאמנות שיגן עליו.
אליהו שנראה לי בתחילה עלוב חדל אישים, מורה שאינו מוכשר להוראה מתחיל לפרום עצמו מחוטי הפקעת שנכפו עליו. הוא מרגיש שלצד היאוש עולה בו כוח, מהוסס בתחילה אבל הולך ומתעצם. “אם אין אני לי מי לי” הוא משנן לעצמו.
נדמה שיש לו קרן אור שבעזרתה יחלץ ממצבו ומעצמו הוא הופך להיות אסרטיבי מול בתו ואינו נכנע לחוסר רצונה לפגוש אותו, הוא מנסה ליצור קשר עם אחת המורות בבית הספר ואפילו מתחיל לעניין את תלמידיו ולגרום להם להבין בפיסיקה. אבל העלילה רבת התהפוכות מעבירה אותו תלאות, לרגע נדמה לו שמצבו משתפר ומיד הוא מתהפך.
אילן עמית פרוינד טווה עלילה מפותלת, רבת שינויים שיש בה אירוניה ובעיקר ביקורת על החברה ועל מצב המדינה ויוקר המחייה. מי שפולש לדירה הוא אדם בשם ישראל ושותפה צעירה הנקראת בת אל. יש בשימוש השמות האלו אירוניה.
הספר הוא על בדידות, אליהו למרות שהיה נשוי והוא אב הוא בודד, הזקן התיתם במלחמה ושרד לבדו. המטפלת בודדה, אין לה משפחה, הנערה בת אל חיה לבדה גם בתו של אליהו היא בודדה.
בתו מתרחקת ממנו, אינה מוצאת את מקומה.
מלבד הבדידות יש בספר ניכור וזרות, אנשים שחיים באותו הבית אינם יודעים אחד על השני, אליהו לא מגלה לאשתו על כספי ההשקעה, בתו אינה מספרת להוריה על עצמה וכיצד היא יכולה לשכור דירה.
אהבתי את מחשבותיו שהן כמו טיול לילי עובר ממחשבה למחשבה ומגלה לנו על עצמו והוא מגלה את עצמו.
הזרימה של מה שחולף לו בראש היתה טבעית לקורא.
לטעמי לספר חולשה והיא ריבוי הדמויות וחוסר פיתוח נפשן. הסופר מפגיש את הקורא עם דמויות כשבסיומם הקריאה הן נותרות ללא מענה. לא ברורה מערכת היחסים עם הבת בסיום, עם גרושתו, ואפילו עם הפולשים לדירה. לי אישית זה היה טעם לפגם. עם זאת הספר קריא, מיוחד, מעורר מחשבה.
זרים מעבר לדלת, אילן עמית- פרוינד
הוצאת: עם עובד 2024
המקום בו מתחיל הכחול, כריסטופר מורלי
תפילה לשובם של החטופים, החיילים והמפונים.
החלמה לפצועים וחיבוק למשפחות השכולות.
המקום בו מתחיל הכחול, כריסטופר מורלי
מרבית אוהבי הקריאה, ואני בינהם מכירים את מורלי מספרו “פרנסוס על גלגלים”, ספר ממתק שמחייך את הלב. אחרי הקריאה בספר “המקום בו מתחיל הכחול” הכרתי את מורלי לעומק. זה ספר שונה מספרו “פרנסוס על גלגלים” ומכיל בתוכו את כל פילוסופית החיים של מורלי.
בשפה פיוטית, בתיאורים עדינים ומפעימים מעביר מורלי את מחשבותיו והגיגיו על העולם. ולא רק בשפה ציוריות הוא עושה זאת, אלא גם באמצעות אירוניה עדינה שבאמצעותה הוא מעביר ביקורת על האדם ועל התנהלותו בעולם.
קראתי את הספר פעמיים, קריאה ראשונה להתרשמות וניסיון להבין למה התכוון המשורר אם התכוון, או מה אני מבינה מהיצירה. הקריאה השנייה נבעה מכך שהרגשתי ש”פיספסתי” משהו מדעתו של מורלי. זו היתה קריאה עמוקה יותר שבה הרגשתי עד כמה מורלי נהנה לכתוב על הכחול ומניין הוא התחיל. מה שהזכיר לי את הביטוי של חמותי ” מיין צומחות הרגליים”.
זה סיפור קסום על יופי העולם. ממתק מואר על היקום.
מורלי לוקח את הקורא יד ביד איתו ומוביל אותו בעולם, הקורא מרגיש כמו ילד קטן שמבוגר מלמד אותו על הכל, מראה לו את כל הסודות ואת כל הצדדים של היקום, היפים והפחות יפים, כאילו אומר לו, לילד, זה מה שיש תבחר, אבל מתחת לפני השטח הוא גם מעביר ביקורת ומכוון אותו לתכלית הקיום.
הסיפור הקטן והמיוחד מתחיל בכך שגיסין רווק אמיד, בן למשפחה מכובדת, בעל אחוזה עם משרת, חי לבדו.
הסופר נוקט תחבולה שאותה לא אגלה על מנת לא לפגום בהנאת הקריאה.
גיסין חי חיי נוחות ללא אחריות ויכול להרשות לעצמו לנוח ולא לעבוד. גיסין יוצא אל העולם ורואה בו רק את הטוב. תיאורי הטבע של מורלי יפיפיים ונוגעים ללב. כל פרט בטבע, נתנו לו תחושה נעימה של תנועה. גיסין שמעולם לא ראה ים, חשב ששם בוודאי אפשר לראות את האופק. וכך הופך הכחול למקום, שאליו הוא שואף להגיע, ולטענתו ודאי זה יהיה תחילתו של הדבר שהוא מבקש.
“בימים רחוקים היה חומק לא פעם מהבית אחרי הזריחה וזן את עיניו בכחול שנח על קו הקריע. מסביבו היו הצבעים הצלולים של העולם שהכיר. אבל שם, על הגבעות, היו עצים ומרחבים שגונם אחר, שמימי יותר, אותו כחול רך, אם אך יוכל להגיע אליו, בודאי יהיה תחילתו של הדבר שהוא מבקש.”
הכחול שהוא מבקש והחיפוש אחריו הוא נושא הספר. החיפוש אחר הכחול הזכיר לי את סיפורו של בנימין תמוז “אופק”.
היכן מתחיל הכחול שואל גיסין ויוצא לחקור, הוא יוצא למסע התבגרות, והכחול מהתל בו מתרחק ממנו, מתחמק.
במסעו הוא לומד כמעט את כל רזי העולם, לומד על העיר, תעסוקה, אנשים, חופשה בקיץ, ים, נמל, אוניות, מרחבים כחולים, חינוך ילדים, התפתחות שונה בין האחים, תכונות אופי שונות, יצירתיות. גנסין מהרהר במחשבות פילוסופיות על הבדידות יאוש ומשמעות החיים.
ויש גם ביקורת, מורלי אינו מתאר רק את יופי העולם והאנשים, אלא מעביר בעדינות ובאירוניה ביקורת על הדת, מרדף האדם אחר הכחול.
“המקום בו מתחיל הכחול” הוא גם המקום בו מסתיים הכחול. זהו ספר חכם עם כתיבה גאונית ותיאורים מרחיבי לב ונפש. גיסין של מורלי התגלה לי כאן, כמי שעומד מאחורי הדמויות של פרנסוס ומניע אותן. המחשבות הפילוסופיות של גיסין הופכות למחשבות נפלאות של מר מיפלין אנדרו והלן אחותו.
אם “פרנסוס על גלגלים” היה ספר על אהבת הספרות והספרים, “המקום בו מתחיל הכחול” הוא ספר על אהבת העולם, הקיום והאדם.
ספר חכם, עדין עם אירוניה דקה.
המקום בו מתחיל הכחול, כריסטופר מורלי
מאנגלית: יורם נסלבסקי
הוצאת: תשע נשמות, 2024
חובו של היום לליליה – יסמינה חדרה
מתפללת לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.
החלמה לפצועים וחיבוק למשפחות השכולות.
חובו של היום ללילה – יסמינה חדרה
ממה אתחיל? ראשית הספר מחכה לי מעל לשנה, דחיות בלתי מוסברות דחקו אותו ,ודווקא עכשיו, בימים מורכבים אלו החלטתי לקרוא אותו. הכריכה הקשה במרקם בד עם הסימנייה המחוברת אליו נותנת תחושה של כבוד לספרות, מה גם שהיא החזירה אותי לימי ילדותי לספרים מעוצבים שכאלה.
הוצאת רות היא הוצאה משובחת, הוצאה שמוציאה לאור מעט ספרים, אבל כל ספר בעל ערך רב.
כשאני קוראת ספר עבורי החשוב מהכל הוא ה”איך”. על ה”מה” כתבו כולם והכל מופיע בתנך, אבל האיך הוא בעל הערך.
חובו של היום ללילה הוא ספר פיוטי עם מוסיקה פנימית שמתאר תקופה בחייו של הגיבור ותקופה של המדינה שבה חי, אלג’יריה. אפילו התיאורים הקשים והלא נעימים מתוארים בלשון ציורית ובשפה פואטית שהלב מתרחב מקריאתם. קראתי כמעט כל תיאור מספר פעמים, עצמתי את עיניי ודמיינתי את הציור שאני רואה.
זה רומן על גיבור ועל מדינה בתקופה הקרועה של חייה. מלחמה, מאבקים, עוני, אידאולוגיה אישית ומדינית, מאבקה של אלג’יריה לשחרור מהקולוניאליזים כשהגיבור נמצא גם בין שני הצדדים. יונס המוסלמי שנקרא בהמשך ג’ונס הצרפתי.
רומן שהוא פלא צרוף. אנחנו עוברים חיים שלמים עם הגיבור, יש בו צחוק ויש בו עצב. כמו הכותרת ,לילה ויום ומעגליות החיים.
יונס נולד לאב אוהב אדמה שכל כולו נתון לעפר שהוא מעבד. הקטעים המתארים את תיאור אהבת אביו לאדמה ולטבע הם תיאורים מפעימים כמו של איש קטן המביט בענק. יונס מביט באביו ובכל תנועה שלו בטבע. הנסיון להבין את אביו ביחסו לטבע הוא בדיעבד, רק כשהוא בוגר הוא מבין. כשהיה ילד הוא רצה יחס מאביו וזה איכזב אותו, כי את כל רגשותיו נשא אל השמים והאדמה.
אביו איש גאה, בעל כבוד כיאה לעולם הערבי, אינו מוכן לקבל עזרה מאף אחד. הוא חרוץ עובד קשה ובכל פעם, שנדמה שהנה הוא מצליח קורה אסון שמפיל אותו שוב. דמותו של האב כל כך אנושית. זו אחת הדמויות שהתחברתי אליה, חַדְרָה מצליח להכניס אותו ללב הקורא. ליבי נכמר על האב הגאה, אוהב האדמה והעבודה,האיש התמים שמנסה בכל פעם לקום ולהמשיך.
הסיפור נפתח כשאביו מתרגש מהיבול שצמח העונה ובטוח שהפעם הוא יצליח לכלכל את משפחתו, אך שריפה שפורצת בשדות מכלה את חלומותיו. האב אורז את מעט הרכוש שנותר, לוקח את אשתו ושני ילדיו ועובר לעיר. בעיר החיים אינם טובים, האב עובד קשה ואינו בוחל בשום עבודה ובעיקר אינו מוותר על כבודו. כשיונס מנסה לעזור בפרנסת המשפחה האב בעל הכבוד והעקשנות אומר לו ” אתה מקבל ממני מספיק אוכל האם הלכת פעם לישון על בטן ריקה? ביום שאיבדתי את רכושי לא איבדתי את נשמתי. לא אוכל להוריש לך את אדמות אבותיך, ועל זה אני מצטער, אין רגע שבו אני לא מתייסר על זה, אבל אני לא מרים ידיים אני הורג את עצמי בעבודה, כי רק אני ורק אני צריך להעמיד אותנו שוב על הרגליים. אתה תופס?”
מחוסר ברירה יונס עובר לגור אצל דודו, אחי אביו, בעל בית מרקחת מאוד מצליח. שם הוא הופך להיות ג’ונס, יונס בניב צרפתי. יונס נקרע בין שני העולמות, שני שמות פרטיים לשני הצדדים של אלג’יריה הקולוניאלית. ילד שגדל באמצע בין שני עמים, ילד שאוהב את ארצו באהבה רבה.
הספר הוא תיאור התבגרות של נער הקרוע בין עולמות, בעיר הוא הופך להיות מלומד, מוצא חברים חדשים הנקשרים בנפשו, מוצא אהבת נעורים בלתי נשכחת שאינה ממומשת. הוא נקרע בין שתי ערים, אוראן שבה גדל וריו סלאדו שאליה עבר עם משפחת דודו. סיפורו הוא מאבקה של אלג’יריה לעצמאות ושיחרור מהקולוניאליזם. למדתי על המחתרת האלג’ירית, הרצון להתנתק ולהשתחרר מהקולוניאליזם הצרפתי ולהיות עצמאים. הפעילות שלו במחתרת הם כמו קריאה בספר מתח. הפחד מהמלחמה, הם חשבו שהיא רחוקה, אבל הגיעה גם לארצם. הוא נושא בנפשו לכל חיו את בית אביו שבו למד על כבוד האדם, עצמאותו. הנדודים מבית הוריו ואדמתם מובילים אותו להמשיך לנדוד כל חיו.
זה סיפור על כבוד, עצמאות, חברות ואהבה. נושאים הכתובים כפנינה ספרותית. התענגתי על התיאורים וצרופי המילים.
״חורף 1960 היה אכזר כל כך שאפילו תקוותינו קפאו. כמעט שמענו אותן נופלות מהשמיים ומתרסקות על הקרקע כמו גושי קרח, עננים כבדים התנפלו על השמש כמו עופות טורפים, מבתרים לנגד עינינו את קרניה האחרונות.״
הספר הוא על הבית שמעצב את הילד, גם אם אתה מתרחק ממנו תמיד תישא אותו עימך.
גם הבית הכי עלוב והכי אומלל עם אבא בעל כבוד עצמי ואמא שיושבת בפינה ובקושי מדברת עדיין זה בית שלך ושבו חיית ובו היית ובו יש כל הזיכרונות. שום אושר ובית גדול שאפילו שאתה חולם עליו לא יתנו לך את התחושה של שייכות ושל בית. יונס נושא עימו את זיכרון הבית את אהבתו לאימו והכאב שלא יכול היה לעזור להם. זיכרונות כואבים אלו טבועים בליבו חזק עד כדי כך שהוא עצמו אינו מסוגל לבנות בית וממשיך לנדוד.
הלשון הציורים של חדרה פוצעת את הלב וכל כך נוגעת. במעט מילים הוא מצליח להעביר את התחושות.
“אבי נראה כמו רגבי אדמה מתפוררים הוא נפרם סיב אחר סיב ללא רחמים מתבודד בפינה שלו.”
“יום מכוער אומלל ואלים שהגיר את חירותו בממטרים ובברקים שנשמעו כמו קללות השמיים היו שקועים במראה שחורה וטובענית מעוננים כמו מועקה מצמיטה. עיני אבי היו נשואות אל הרקיע החבול והקודר כנבואת זעם.” כשקוראים תיאור כמו זה לא נותרות מילים להוסיף.
יסמינה חדרה זהו שם העט של הסופר מוחמד מולסהול. הוא פרסם את ספריו בשם העט בגלל הצנזורה. רק כשהיגר בשנת 2000 לצרפת חשף את זהותו האמיתית.
אני חייבת לשבח את התרגום הנפלא של רמה איילון שהצליחה לתרגם את המטאפורות הציוריות ולרגש.
ספר משובח ומיוחד. ממליצה בחום.
חובו של היום ללילה, יסמינה חדרה
מצרפתית: רמה איילון
הוצאת: ספריית רות 2022
תגובות בפייסבוק