הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

בוקר מרגש עם המשוררת הדסה טל על ספרה אישון אינך

זה היה בוקר אחר, בוקר של חוויה עוצמתית. וכל מילה תקטין את הרגש שהוצפנו בו.

עברו שעות מהמפגש עם המשוררת הדסה טל ואני עדיין לא נושמת, עדיין שומעת את קולה הרך והחכם, עדיין נפעמת מהתרגשות נוכח פתיחות ליבה ויכולתה לחלוק איתנו את הכאב, ובעיקר לשתף אותנו בכתיבת ומשמעות השירה.

הדסה פתחה את המפגש איתנו וסיפרה על  זיכרון השריפה ביערות הכרמל, מיד לאחר השריפה ירדו גשמי ברכה, כששמעה על גשמי הברכה היתה בטוחה שהגשמים ישטפו את השריפה והכל יחזור לצמוח. אבל לא. בשיחת רדיו אמר אגרונום שיעבור זמן עד שהאדמה תשתקם, האדמה תעבור תהליך של אבל, אח”כ תוכל לקבל מהחיים. הדסה לא תארה לעצמה שגם היא כמו האדמה תאבד את היקר לה מכל ותצטרך לשקם עצמה.

וכך מצאה עצמה כמו האדמה, מתאבלת, עד שהרגישה שהיא מבינה את האדמה, שהרי דברים נובלים בה ומתים בה ובכל זאת היא מצליחה להצמיח יופי שכזה.

השירים נכתבו מתוך כאב, “ואיך כותבים על כזה כאב? אי אפשר” היא שאלה וענתה לנו. “לא כתבתי מה שאני מרגישה, זה גדול מידי מלשתף אותו .”  שירה במהותה נותנת מקום לנפש. שירה צריכה להיות משהו אחר, מוסיקה, ציור. ספר השירה “אישון אינך” נכתב במהלך חודש אחד מהכאב הפרטי, אבל יש בו מקום לכל אחד והכאב שלו. זו עוצמתה ויופיה של השירה.

איך אפשר לכתוב ולספר על כל מה שאמרה? השיחה איתה היתה גדושה ברעיונות פילוסופים, קבלה יהודית, אומנות, מוסיקה, חוויות אישיות.
הדסה מאמינה במילה, היא נפעמת מיכולתה של המילה ללבוש ולפשוט צורה. המילה עברית מקורה בעיבור, כל מילה מתעברת, כל מילה מולידה חיים.

איך כותבת ? הכתיבה מתחילה ממילה ואליה מצטרפת עוד מילה, מרגישה את התשוקה באותיות שרוצות לעמוד אחת ליד השנייה כמו תווים במוסיקה. שיר קיים ברווח בין המילים.

לפעמים היא לוקחת מילה ומשנה אותה ומתאימה אותה לרגשות שלה, למשל, אֵל-אלוהים הופכת ל- אֶל-להגיע. היא מושפעת מעגנון שיכול היה לשנות ולהפוך שורשים.

שירה היא לא רעיון, אם מחפשים את הרעיון השיר מת. השיר נמצא כדי שיקראו אותו, כדי שיחפשו בו. ברגע שהשיר יצא ממנה אל הקורא הוא אינו שלה, השיר צריך להדהד בלב הקורא.

אישון אינך – העין היא האיבר הכי קרוב לייצוג הנשמה, העין היא זו שמביעה את נשמתו של האדם. היום לאחר האובדן היא, הדסה, נדונה להסתכל דרך אישון האֵין, האֵין הופך לעין , נקודת מבט שצריכה להסתכל עליו.

הספר אינו ספר תרפויטי. הוא נכתב במשך חודש אחד. בעזרתו הבינה שלכאב יש יכולת למחוק הכל, אבל היא בחרה שלא לתת לכאב להכניע אותה.

כילדה התבוננה בעולם בפליאה מול הנס הזה שנקרא עולם. היא מביטה בעולם בהמון אהבה.
אנחנו ישבנו וגמענו בצמא את דבריה, את התובנות הפילוסופיות שלה על החיים,על המתנה שניתנה לנו כל בוקר והיא-לחיות. החכמנו על מהות ומשמעות המילים בשפה העברית שאותה היא כל כך אוהבת ומעריצה.
הדסה במילותיה החכמות הצליחה להסביר מהו שיר, איך הוא נכתב ואיך היא מגלה באמצעות חפץ או מילה את הרגש שמוביל לשיר.
הדסה נכנסה לנו ללב חיבקה אותנו בהמון חום כאילו היינו גוזלים קטנים.

הדסה טל היקרה גם אנחנו היבטנו בך בפליאה רבה, התרגשנו מסיפורך האישי, החכמנו לומדנו על הכתיבה ,תהליך הכתיבה ומשמעות השירה בעולם.

למדנו ממך לצמוח ולראות את יופי העולם בכל יום.

מודים לך על שהבאת עצמך בכנות ופתיחות, למדנו ממך על הכוחות שיש בכל אחד, את דמות ומופת עבורנו.

מחכים למפגש הבא איתך ולספר שירה נוסף.
למי שלא קרא את ספרי השירה שכתבה מוזמן לקרוא.

תגובות בפייסבוק

רשימות מארץ הכביש, ספרו המרתק של אופיר טושה גפלה

איך אפשר לכתוב על הספר הנפלא הזה?  אגיד במשפט אחד : רוצו לקרוא אותו לאט !!!

“רשימות מארץ הכביש” הוא מסע לארץ נודעת לא נודעת.

את הספר הגדוש הזה לא רק במספר העמודים (543) קראתי בשלושה ימים רצופים. הרגשתי כמו בריצת מרתון, התחלתי לאט ,הגברתי קצב ונשארתי בסיום ללא אוויר. מזג האוויר החורפי עשה עמי חסד והשאיר אותי בבית מול הגלים הסוערים לסיום הקריאה.

תמיר גושן, צלם, מעריץ מושבע של קייט בוש נוסע להופעה מיוחדת שלה בלונדון. תמיר עובד על ספר צילומים שמתכתב עם שיריה של קייט בוש ומעוניין לצלם את צוק השיכורים כדימוי שייצג את אנקת גבהים בספר, ולמה דווקא שם בצוק המיוחד הזה? (צריך לקרוא את הספר )

ללא הסבר וללא סיבה הוא מוצא עצמו צועד יחידי בכביש אינסופי כשמשני עבריו שדות תירס. על הכביש מצוירות טבלאות ייאוש אינסופיות. לאחר שהבין, כי הוא יחידי ואין מושיע מתחיל תמיר להיזכר בחייו. “ארכיאולוג שתר אחר סימני חיים מתקופות חיי.”

 רשימת הזיכרון הראשונה שלו נקראת בשם ארנבת. הוא נזכר ביום שיצא לפיקניק עם הוריו, שם ביער מגלה ארנב רודף אחריו, הדמויות שרואה קטנות וגדלות, ברור שזהו הומז’ ל”אליס בארץ הפלאות” ורמז לקורא כיצד עליו לקרוא את הרשימות.

מכאן, מאותו פיקניק וכמו אליס נִשאב יחד עם תמיר אל מנהרת עברו והווה שלו, אל הכביש האינסופי שבו מופיע ג’רמי ומדבר איתו, ג’רמי הוא רואה ואינו נראה, בדיוק כמו אלוהים. הוא נגן בלהקה או לא.  על הכביש הוא מוצא חפצים שונים וביניהם מכונת כתיבה. בעוד שג’רמי מתייעץ עם הגיטרה שלו, תמיר מתייעץ עם מכונת הכתיבה. תמיר נזכר בילדותו, הוריו, חברו הטוב, אהבותיו – כל החומרים שמהם שואב סופר את יצירתו.

“רשימות מארץ הכביש” הוא ספר מסע, מסע אחר. מסע בין זיכרונות, חלומות, מודעות ומציאות.

ההווה באנגליה, כתוב בגופן אחד והעבר-ילדותו, כתוב בגופן אחר, מה שעוזר להבחין בין הזמנים והאירועים ומונע התמזגות בין שניהם.

ניתן למצוא בספר רעיונות מספריו הקודמים של אופיר טושה גפלה. בספרו “רשימות מארץ הכביש” הוא מאחד את על מחשבותיו לכדי רעיון אחד שלם.

ספר על חברות, אהבה, יצירה, דמיון, מציאות, משפחה, ובעיקר על ארספואטיקה של היצירה.

נשאבתי ורותקתי לסיפור חיו של תמיר, למציאות שאליה נקלע, למחשבות שלו על היקום ועליו.

מחשבותיו של תמיר הן ללא מעטה והסוואה, הן גלויות וחשופות, הוא אינו מייפה את עברו, את התנהגותו. מחשבות חכמות, שיש בהן שילוב של פילוסופיות בחייו האישיים, (קירקגור, קפקא, סיפורו בפתח החוק) יופיו של הספר בכך שהקורא שואל מה קורה לי הקורא, היכן אני על הכביש האינסופי הזה? כל אחד יכול למצוא עצמו יחד עם תמיר את המסע הפרטי האישי שלו.

ההליכה בדרך מעלה בו תהיות קיומיות על משמעות החיים ורצף האינסוף של הקיום. “אם מעברי החציה משתרעים עד אינסוף ובכל יום ג’רמי מסמן עוד קו של קיום מפוקפק הרחק מיקיריו…מה הטעם מה ההבדל בין 5.000 קווים ל6.000? “

אני בטוחה שהגיבור רצה שהכביש יגיע אל סופו, אבל אני לא רציתי שהדרך תגמר לה, רציתי להמשיך לצעוד בין שדות התירס ולהמשיך לקרוא את הרשימות היפיפיות של הגיבור. רציתי להמשיך להיות בתוך המוח שלו ולראות את העולם דרך עיניו.

זהו ספר על כתיבה, על יכולתו של הסופר להעלם בתוך הסיפורים שברא במוחו.

“כי חיים הם חיים גם אם הם פרי דמיונך.”

למרות שסיימתי לקרוא אותו אני עדיין נמצאת בארץ הכביש וממשיכה לחשוב על הרשימות של תמיר. אפילו התחלתי לצייר נוצות.

פנו לכם זמן ותתענגו על הספר.

רשימות מארץ הכביש, אופיר טושה גפלה

הוצאת כתר ,2019

תגובות בפייסבוק

אישון אינך – ספר שירה המרגש של הדסה טל

שירה בעיני היא התייחדות אינטימית בין המשורר לשיר ולקורא.

 כזה הוא ספרה של הדסה טל “אישון אינך”. אינטימיות כואבת גלויה בינה לבין עצמה. אינטימיות שבה היא חושפת עצמה בפני הקורא.

איך מתארים כאב? איך מתארים געגוע?

השירים הם פנייה לבת ולחלל שנותר ריק מאובדנה. “אישון אינך”.  מרכז האין. או שהאין /החלל הריק שנותר הופך להיות המרכז. מה שמעצים את הכאב.

בְּתוֹך אִישוֹן אֵינֵךְ אֲנִי בָּבוּאָה

הָאוֹר הַפְּנִינִי שֶנוֹפֵל דַּק

זוֹ אַתְּ.

מִלְּבַד הַכֹּל כְּלוּם לא הִשְתַּנָּה

את מנעד הרגשות שלה שואבת הדסה טל מהעולם החיצוני, מיסודות היקום, אדמה, אויר, רוח, אש. מכל החושים. העולם החיצוני משמש לה יכולת התבוננות אל תוך עצמה.

הדסה טל בשיריה נותנת מקום ומרחב, לריק שנוצר עם כאבה. נותנת לו ביטוי ומוצאת אותו בכל פרט שסביבה.

“העולם התקמט בין שתי מילים, את איננה”

שיריה הם געגוע. הדסה טל יוצרת צירופי מילים מיוחדים הבאים לתאר את העצב והכאב, את הניסיון לשלים עם האין.

 “גשם יכה בענפים ריקים”.

“איך כופר הכפור”.

השירים הם כמו צעיף מסתורי המסתיר את מה שמאחוריו.

“מאחורי העיוורון החלבי של הזכוכית קופאים בקבוקים דממה שום הד.”

בעיני זו תמצית הרגשות של הספר.

איך מתמודדת עם האובדן, “אוחזת אותיות כדי לרקוד עד קצות הענפים הכל את רק כדי להביס את הדממה.”

לאחר שמבינה שאינה יכולה לאחוז בה, היא משחררת, שולחת אותה ממנה, “מחר עם שחר אשחרר אותך אל הזריחה.”

השירים של הדסה טל אומנם אישיים ונכתבו על אובדנה שלה ועל הריק שנותר בה.   אך כל אחד יכול למצוא את הכאב האישי שלו בין אותיות השירים, לתת לו מרחב ומקום, ובעיקר לשאוב כוחות ולשלוח לחופשי את העצב והכאב.

הדסה טל, כלת פרס לאה גולדברג לשירה, משוררת ישראלית וד”ר לספרות השוואתית. שיריה תורגמו לשפות רבות. יצירתה מהווה השראה לאמנים רבים בתחומי המוסיקה, המחול והאמנות הפלסטית.

ספרה האחרון הוא אישון אינך.

אישון אינך , הדסה טל

הוצאת הקיבוץ המאוחד 2017

תגובות בפייסבוק

זה הולך לכאוב, אדם קיי

״מקבץ מחוויותיו של רופא אחד וכמה תובנות אישיות״

המדים הירוקים, הסטטוסקופ, “זה הולך לכאוב”-ביטוי שכל רופא אומר לפני בדיקה, ובעיקר ההמלצה של סטיבן פריי משכו אותי לקרוא את הספר.

כן. הספר כואב והוא גם מצחיק.

כשבתנו הודיע לנו על רצונה ללמוד רפואה ניסינו להניא אותה. יעצנו לה לגשת לבחינת הפסיכומטרי ולנסוע לטיול הגדול. כשקיבלה את תוצאות הפסיכומטרי (שהיו דיי בשמיים) ויתרה על הטיול, והסתערה על מסלול מפרך: תיקון בגרויות וראיונות אישיים.

תקופת ההמתנה לקבלה היתה מורטת עצבים, יום אחד הגעתי איתה למיון, מבטיה נוטפי הריר כשהסתכלה ברופאים או בסטאג’רים הוכיחו לי כי היא בחרה בשליחות הרפואה. מכאן עברנו למצב תמיכה מתמיד.

הספר “זה הולך לכאוב” מתאר מסלול כואב שעובר כל רופא.

אדם קיי בחר ברפואה מתוך ברירת מחדל, משפחה יהודית, אביו ואחיו רופאים, התיכון שבו למד היה מפעל ליצור רופאים. כך מצא עצמו לומד רפואה ומתחיל במסלול הבלתי נגמר של לימודים, סטאז’, התמחות, ראשונה, שנייה שלישית, מתמחתה בכיר, מתמחה ראשי.

שנים של לימודים ועבודה, עד שיום אחד הוא מחליט לפרוש ולהתפטר. בין ניירותיו הוא מוצא מחברת שבה תעד את חוויותיו הרפואיות. מכאן נולד הספר.

וכך אנחנו מלווים אותו מהשלב הראשון שלו בבית החולים כרופא. הליווי הצמוד מקביל להתנהלות שלו כרופא, בתחילה הוא מהסס, מתייחס לחולים בכובד ראש וברצינות, חש ברגש אישי לכל מטופל. ככל שהשנים חולפות והתורניות מתרבות הוא לוקח את המקצוע לא  בצד האישי ומרחיק עצמו מהחולה. (שלא תטעו, הוא רופא מצוין, אך פחות מעורב רגשית) חוש ההומור שלו מתפתח, כנראה פיתח אותו על מנת לשרוד את השעות והתורנויות הקשות.

אם חשבתי שתנאי העסקה באירופה טובים יותר טעיתי, המסלול זהה והתנאים אותם תנאים, עבודות משמרות מטורפות, החלפות בתי חולים כל חצי שנה באותו היום, “יום רביעי השחור”, “שכר נמוך כמו של נהג קטר.”   חשבתי שבאירופה הרופאים עובדים פחות שעות, התברר לי שלא. גם אותם מחתימים על הצהרה שבה מחריגים אותם משעות העבודה האירופאיות. (ממש כמו בארץ)

 כדי לשרוד בתנאים האלו נאלץ אדם קיי לפתח חוש הומור. “אשה היוצאת מהמרפאה וצורחת על האחות, אני משלמת לך משכורת, האחות עונה לה, אפשר לקבל העלאה?”

התיאורים ההומוריסטים לא הצחיקו אותי בתחילת הקריאה, כי כאבתי את תנאי העסקתם.

ככל שאדם קיי מתקדם בתפקידו והשנים חולפות חוש ההומור מתחדד והספר הופך להיות מהנה. הוא מתאר מצבים קומיים שלו ביחס למטופלים, או מטופלים משעשעים  עם אפיזודות מחויכות. “רשמתי גלולת הבוקר שאחרי במיון, המטופלת  שואלת, אחת תספיק? שכבתי עם שלושה בחורים אתמול.״

 זה לא ספר עלילתי, גם לא ספר עיון, זהו ספר קומי טראגי על מקצוע הרפואה שמביא אפיזודות מצחיקות, כואבות, מחדר בית החולים.

ברגע שהבנתי שעלי לקרוא את הספר כמופע סטנדאפ התחלתי ליהנות ולצחוק בקול, נזכרתי בסיפורים שבתי ספרה לי בהומור מהמחלקות והמיון והבנתי, זו דרכם של רופאים לשרוד ולהתמודד עם מצבים שכאלה ״מי שרוצה לשרוד במקצוע צריך לשכנע את עצמו שזוועות הן פשוט חלק מהעבודה״

אדם קיי עזב את הרפואה ועבר לכתיבה ועריכת תסריטים קומיים שבהם “יום גרוע הוא יום שבו הלפטופ קרס.”

לי היה אינטרס בקריאת הספר, תשאלו למה לכם לקרוא? כדי להבין את ההתמודדויות של הרופאים, את התיסכול מתנאי עבודתם. ולא רק להבין, אולי הספר יזעזע מישהו שם למעלה שיחליט, כי מקצוע הרפואה הוא יותר מנהג קטר שאחרי 8 שעות מחויב בחוק לנוח.

זה הולך לכאוב, אדם קיי

מאנגלית, תומר בן אהרון

הוצאת הכורסא, 2019

תגובות בפייסבוק

ילדה רעה, נעמי לויצקי

“מה הם הדברים בחיינו שאנו בוחרים לאצור בליבנו ולשמור בזיכרוננו, ומה אנו מעדיפים להשליך מעלינו ולהדחיק לפינה כה נידחת עד שנדמה שאולי לא היו הדברים מעולם?”

כך מסיימת נעמי לויצקי את כתיבת ספרה  “ילדה רעה”. בכתיבה אישית רגישה ואמיתית תרה אחר עצמה ואחר זיכרונות ילדותה שאותם הדחיקה. ממרחק של זמן היא יכולה להביט על חייה ולראותם כמכלול שלם ללא ביקורת, אלא בעיניים חומלות.

“ילדה רעה” היא מכנה את עצמה. כשהיא מביטה על עצמה כילדה היא קוראת לה הילדה ולפעמים הילדה הרעה על מנת להרחיקה.זאת כדי להביט עליה ממבט של אדם בוגר ולנסות להבין את אותה ילדה. אותה ילדה רגישה ופגועה מחוויות נטישה המסתתרת תחת כינויה הילדה הרעה.

בגיל שנתיים עלתה לארץ עם אמה מרומניה. ובגיל ארבע  היא נמסרת לזוג זקנים בשכונת תלפיות הענייה המאוכלסת בעולים חדשים. זוג זקנים, ניצולי שואה, החיים בבית חשוך ואוכלים לחם עבש מרוח במרגרינה דווקא תיאורי האוכל של הקומפוט המוזר שבו צפים גרעיני קישואים העלו חיוך על פני. בחדרה החדש והאפור היא מבינה ש”במקום הזה עליה לחצוב פינה משלה.” והיא מצליחה. בדרכיה היצירתיות היא שורדת את הימים העצובים שבהם מחכה לאמה שתבוא ותיקח אותה אליה, למלון קינג דיוויד שבו גרה עם בעלה.

נעמי, אותה ילדה רעה היא “ילדה שחיפשה תשומת לב והכרה עד כאב, מרדה במוסכמות, סירבה לקבל מרות, ושאלה את השאלות הכי קשות ולעיתים הכי מעצבנות.” כך סיפרה מורתה.

הילדה הרעה מגיעה לתל אביב ושוכחת לחלוטין את התקופה ההיא מירושלים, ייקח עוד זמן רב עד שתזכור פרטי ילדותה מאותה תקופה.

שני סיפורים בספר, האחד סיפורה המרתק של נעמי והשני סיפורה של המדינה.

דרך הסיפור האישי שלה,  אנחנו יודעים על ההיסטוריה. על שכונת תלפיות הענייה המאוכלסת בעולים חדשים, על יהדות הונגריה במהלך המלחמה, אדולף אייכמן התייצב בבית הוריה של הילדה ואמה זוכרת אותו. סיפורים שלפני קום המדינה ולאחריה.

שזירת הסיפורים, בחירת הזמנים והמעבר ביניהם נעשית באומנות ועדינות רבה מתובלת בהומור, לפעמים עדין, לפעמים ציני, אך לעולם לא פוגע. עבר והווה נשזרים עם העתיד באופן טבעי.

אביה החורג, אשר לויצקי, היה עו”ד ידוע לפני קום המדינה. דרכו היא מכירה את כל צמרת המדינה באותה תקופה, דיין, שאותו אהבה בכל ליבה, רחל אשתו, גולדה, סרלין שהיה חבר קרוב לאמה.

מספרת ברגישות ואהבה על בני משפחתה, על הערצתה לאביה, אשר לויצקי, שממנו למדה על חקירת האמת, על יושרה פנימית ובעיקר על אהבת האדם.

נפעמתי מהיכולת שלה להסתכל על העבר ללא שיפוטיות עם המון חמלה ורוך. אין בה כעס נוקב או ביקורת קשה על אף אחת מהדמויות או מהאירועים שליוו אותה. פרט לדמות אחת שהיא לא סלחה לה. גם אם היא מעבירה ביקורת, (על דיין והעתיקות) היא אינה עושה זאת ברשעות, אלא בתבונה ואפילו בהומור, סומכת על הקורא שיבין.

ספר מרתק הכתוב בשנינות עם הומר עדין, לא יכולתי להניח אותו, לא יכולתי שלא לחייך מהציניות וההומור של נעמי כילדה וכבוגרת, ציניות שירשה מאמה. ולא יכולתי שלא להזיל דמעה כשקראתי  כיצד הסיטה את כעסיה על אמה וטיפלה בה במסירות ואהבה.

ספר אישי, אומנם לא שלי, אך מצאתי בו את עצמי ולמדתי מנעמי הבוגרת כיצד להפוך את הזיכרונות לחומר ביד היוצר ולתת להם להאיר את חיינו.

ילדה רעה, נעמי לויצקי

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019

תגובות בפייסבוק

‘איידהו , אמילי רסקוביץ

,

איך אפשר לכתוב על הספר “איידהו” ללא ספוילרים.

ספר שהוא כמו פזל או שמיכת טלאים, בכל פעם נוספת פיסת בד והתמונה משתנה, הצבעים הופכים להיות חדים יותר. והקורא חשב לרגע כי התמונה הושלמה עד שפיסה חדשה משנה את כל הראייה.

נשמע מסקרן.

אכן הספר מסקרן אי אפשר להניח אותו מכמה טעמים, ראשית הוא אינו מרפה ממך ושנית אם מניחים אותו לרגע יש חשש שכל הפרטים שקראת יתבלבלו. ספר שאינו מניח לך גם לאחר סיום הקריאה.

וויד ואן נשואים, לוויד אלו נשואים שניים ולאן ראשונים. היא הכירה אותו כשהיתה מורה לפסנתר של בתו והתאהבה בו. לוויד היתה משפחה, אשה ושתי בנות. בוקר אחד הם נסעו להעמיס בולי עץ ביער ושם קרה אירוע ששינה את חייהם.

היום אנו פוגשים את וויד ואן נשואים כמה שנים, שזכרונו של וויד הולך ונעלם, הוא יודע זאת במשפחתו שלושה דורות של דמנציה מוקדמת.

אן מנסה להיאחז בשאריות הזיכרון של וויד על מנת להבין מה קרה שם ביער. היא משלימה במוחה מכוח יצירתיות את הפרטים שחסרים ואינם נאמרים. היא מחפשת בביתם שברי מזכרות על מנת להשלים את הפרטים. והתמונה על מה שארע שם ביער משתנה בהתאם לפרטים ולדמיונה.

 “אתה יודע שאתה לא אוהב שאני עולה לשם, אבל אתה לא יודע למה. אתה כל כך כועס עלי ואתה לא זוכר למה.”

בין שברי זיכרונות, מחשבות ומציאות בין עבר להווה ובין קולותיהם של כמה דמויות. הקורא הוא זה שצריך למצוא את ההסבר.

אפילו כלב הצייד שריחרח את האדמה מביא בפנינו את מחשבותיו. “ריח השביל נעשה ריחו שלו,….לא משנה אחרי מה עוקב הכלב,הוא עושה זאת בעיוורון.”

“הוא מריח את החשיכה ובנשימותיהם החדות של האנשים בעת שהם הולכים וקוראים לא לו, אלא לדבר שהוא מחפש, הריח שבכפפה…”

“איידהו” הוא בין הספרים המאתגרים שקראתי, כי צריך לעקוב אחר כל פיסת מידע, להבין מה האמת, מה המחשבה, מה הדמיון  ולא לערבב ביניהם.

ריבוי הדמויות המספרות את עצמן ולא תמיד מספרות על אותו אירוע יוצר תחושה של רשומןן, רק שאין כאן רשומון, כי אין כמה זוויות ראייה.

בנוסף לדמויות ולסיפורי העובדות נע הרומן  בין עבר להווה ולעתיד הרחוק, אין ציר זמן ליניארי. כל האירגון הזה גורם ליכולת ההתמודדות גבוהה אצל הקורא.

סיום הספר “איידהו” משאיר את התשובות בידי הקורא. אהבתי את הסיום הפתוח, לא תמיד צריך להיות סיום סגור. מאוד נוח לסגור את הקצוות, לתת לקורא תחושה של קתרזיס- הכל בא על מקומו בשלום והסדר חוזר לעולם.אך לא כאן, בספר “איידהו”  הקורא הוא זה שבוחר את הסיום לפי העובדות והמחשבות שנמסרו לו ובכל רגע הסיום משתנה במחשבה.

אני מצאתי את האמת, לדעתי. מוזמנים אתם לקרוא את הרומן המרתק שלא ירפה מכם לבחור באמת ולספר לי על כך.

איידהו , אמילי רסקוביץ’

תרגום מאנגלית, רחלי לביא

הוצאת תמיר//סנדיק , 2019

תגובות בפייסבוק

שטפן צוויג ,24 שעות בחיי אישה

עבורי קריאה ביצירה של שטפן צוויג היא חגיגה. לקרוא נובלה שפורסמה ב 1927 ותורגמה כעת מחדש היא חגיגה כפולה. “24שעות בחיי אישה” בתרגומו הרגיש והמופלא של הראל קין מוכיחה שוב- שטפן צוויג מיטיב לספר את נפש האדם ובעיקר את נפשה של האישה.

צוויג הוא להטוטן בעיני. יכולת התיאור שלו וההבחנה הדקה של נפש האדם הן שעושות כל יצירה שלו למופתית.

הסיפור הוא כמו בובת בבושקה, עוד בובה בתוך בובה, עוד משפט ועוד תיאור עד לסיום המרוכז של הבנת האדם וכאבו.

הנובלה “24שעות בחיי אישה” מסופרת על ידי המספר שנמצא בעיירת נופש בריביירה, עשר שנים לפני המלחמה. ערב אחד, אישה נשואה, אחת מחבורת האנשים עוזבת את המקום, את בעלה וילדיה עם מאהבה. האירוע  מזעזע את החבורה והם דנים בו ברמה פילוסופית ואתית.

בעקבות הדיון מחליטה גברת ס’, גברת אנגליה מבוגרת, להביא בפני המספר אירוע בחייה, אירוע בין 24 שעות. אירוע שרובץ על מצפונה 27 שנים והיא חייבת לתת לו פורקן.

“להוציא את זה פעם אחת החוצה ולהקל על הנשמה אולי זה יסיר את הכישוף המעיק ואת השיתוק המביט תמיד אל העבר.”

ומדוע בחרה במספר שלנו? בשעת הדיון הוא אומר : “אני מעדיף להיות הסניגור. זה מסב לי יותר אושר להבין אנשים במקום לשפוט אותם.”

גברת ס. התחתנה צעירה, בעלה מת באופן פתאומי. כיוון שילדיה בגרו היא החליטה לעבור לפריס משם למונטה קארלו. בקזינו היא מביטה רק בידיים, לומדת מהתנהגותן את אופי האדם. ערב אחד בהביטה בשולחן ההימורים היא מהופנטת מזוג ידיים, מרגישה שהן בעלות חיים ואישיות. כשהיא מביטה למי הן שייכות היא מגלה שפניהם הן השתקפות של הידיים. לפנים יש את אותו הלהט של הידיים.

ב-24 השעות הבאות היא עוברת טלטלה. אנו חושבים שצוויג יוביל אותה לכיוון הקלישאה של המפגש בין צעיר לאישה מבוגרת, אך לא אמן כמו צוויג יעשה זאת. באמצעות הסיפור המיוחד הוא מצליח להפתיע אותנו. ולא רק אותנו הוא מפתיע, אלא גם את גיבורת סיפורו שעוברת טלטלות אחת אחר השנייה.

שטפן צוויג מביא מפגש בין שתי דמויות שונות. מפגש בין האיד לאגו. מפגש שבו שניהם נקרעים בין התשוקות שלהם, ולאו דווקא התשוקה המינית. המפגש בין שניהם הופך אותם לקורבנות.

” 24 שעות שהיו מלאות כל כך בתהפוכות של הרגשות הסותרים ביותר, עד שעולמי הפנימי התרסק”

שני עשורים הסתובבה גברת ס’ עם מועקה בליבה וכעת בשעת הווידוי היא מבינה דברים שלא ידעה אז. הגילוי המפתיע הזה תוך כדי הסיפור מכאיב לה.

ומה קורה לנו? אנחנו כמו המספר עצמו, כואבים את כאבה, מרותקים להשתלשלות האירועים, שבויים בסיפורה של גברת ס’, סיפור שבו יש כאב בתוך קסם.

פנו שעת קריאה לסיפור עדין ויפיפה שילווה אתכם יותר מ- 24שעות.

24 שעות בחיי אישה, שטפן צוויג

מגרמנית, הראל קין

הוצאת תשע נשמות,2019

תגובות בפייסבוק

סדר היום, אריק ויאר

ספר קטן בגודלו שעשה  לי אי סדר בראש ונתן לי אגרוף בלב.

תארו לעצמכם, אירועי טרום מלחמת העולם השנייה הם בסך הכל סרט שעבר עריכה ועכשיו על ריצפת האולפן נותרו שרידים שמספרים אמת אחרת. תמונות שאם נחבר אותן מחדש אולי יהיה בידנו סרט אחר.

בגאונות מיוחדת וסרקסטית מביא בפנינו אריק ויאר סצנות מאחורי הקלעים שאותן לא היכרנו.

אריק ויאר הוא סופר, תסריטאי ובמאי קולנוע, לכן נקודת המבט שלו ושלנו היא כמו צפייה בסרט.

“המחזה עומד להתחיל אבל המסך עוד לא הורם.” הוא אומר בפתיחה. ובפרקים הבאים הוא מביא בפנינו את האמת של מאחורי הקלעים, עובדות שלא ידענו עליהם. – התסריט האמיתי והנוראי של מאחורי הקלעים של מלחמת העולם השנייה.

ב-20.2.1933 מגיעים  לארמון נשיא האספה 24 תעשיינים של חברות ענק ביניהם חברות, סימנס, אופל, אגפא, טלפונקן. באותו הערב התבקשו על ידי הרמן גרינג והיטלר לפתוח את ארנקיהם על מנת לסייע כספית בתעמולת הבחירות. והם בתמורה לתרומה מה שהתברר לאחר המלחמה קיבלו כוח עבודה זול, חינמי אפילו, ומלאו את קופת החברה שלהם.(דוד שלי, במהלך המלחמה  עבד בהנחת מסילות ברזל תחת חברת סימנס) אותם בעלי מפעלים התעשרו והמשיכו לחיות לאחר המלחמה. “24 מכונות חישוב בשערי התופת.” מי חשב על שותפות תעשייתית בין מנהלי המפעלים להיטלר ולמלחמה.

אחרי שנים באה הפלישה לאוסטריה והאנשולס. אריק ויאר מציג את קורט שושניג, קאנצלר אוסטריה כקריקטורה מהלכת, כבובה בידי היטלר, כאדם חסר עמוד שידרה שהיו בפניו אפשרויות למנוע את נפילתה של אוסטריה, שכן היטלר לא היה כזה חזק כמו שהצטייר. אריק ויאר לועג לשושינג  שנותן להיטלר לצרוח עליו ולהעליב אותו כמו תלמיד גימנסיה. שושינג המפוחד אינו אומר דבר.

“האימה מקודם נמצאת כאן, נתלית מקורות התקרה, נחבאת מתחת לכורסאות.” את אותה אימה ניצל היטלר מול המדינות הדמוקרטיות באירופה שהגיבו “בהכנעה מכושפת”. הבריטים רק הזהירו, לצרפתים לא היתה ממשלה.

הכניסה של הגרמנים לאוסטריה מתוארת כסרט רע. הפירר בדרכו למדינת הולדתו למסע ניצחון, אך אבוי, השיירה מתעכבת, תקלות ברכבים, הפיירר עצבני. “צבא מקולקל זו בדיחה בהתגלמותה.”

למרות הפארסה הזו מצליח היטלר להשתלט על אירופה. כי “בוינה יהודים נגררים בשערותיהם בעוד הדמוקרטיות הגדולות מעלימות עין, אנגליה הלכה לישון נוחרת לה בנחת, צרפת חולמת חלומות פז.”

אריק ויאר מעז ואומר את האמת בפרצופם של מנהיגי אירופה, נו, באמת, האם אתם חושבים שאנחנו מאמינים לכם שלא ידעתם, האם התעשיינים לא ידעו ממה וכיצד יתעשרו, האם קאנצלר אוסטריה לא התנגד להיטלר, כי רצה את השקט הפרטי שלו. טיולים, מוסיקה. האם לורד הליפקס לא ידע מיהו גרינג? מאותו יום שבו חתמו על ההסכם חלפו 4 שנים שבהן גרינג הראה את פרצופו האמיתי . לכולם היתה הזדמנות ברגע זה או אחר לפגוע במכונה הגרמנית, רק שהם עצמו עיניים וחשבו לעצמם, עוד מעט הכל יסתיים, זה רק סרט.

ספר קטן ומצומצם בדפים, חזק בעוצמתו, מטריד ומאשים באותה נשימה. הכתיבה של אריק ויאר מבריקה, חכמה, מלאת הומור שחור כואב ונוקב.

אריק ויאר לא כתב את הספר כבדיחה, הוא חקר את האירועים שאותם תיאר.

לכתוב את האירועים ההיסטוריים שאנו מכירים היטב כמו סרט קולנוע ציני זו הברקה לדעתי. לתאר את תלבושות התפאורה של הסרט, לקרוא לאחד הפרקים “צלילי המוסיקה”. לתאר בו כמו מצלמת סרטים את נאומו של היטלר בווינה כשההמון מריע לו ולהשוות אותו לצ’רלי צ’פלין, ולא להיפך- זו גרוטסקה עוקצנית.

“האסונות הגדולים ביותר מתבשרים לא פעם בצעדים קטנטנים.” צעדים שבהם ניתן היה אולי להציל את ההיסטוריה. לכן מן הראוי שנלמד מההיסטוריה ומהפרטים הקטנים שהוסתרו מאיתנו או נגזרו בשעת עריכת ההיסטוריה על מנת שלא נחזור על אותה טעות.

סדר היום, אריק ויאר

מצרפתית, רמה איילון

ספרית הפועלים,2019

תגובות בפייסבוק

הדייגים – ספרו העוצמתי של צ’יגוזיה אוביומה

את “הדייגים” קראתי ביום אחד בקריאה רצופה.

הספר האחרון שקראתי “השופט” עסק בשאלה, האם גורל מנחה את חייו של האדם או שיש לו בחירה חופשית.

הספר “הדייגים” מעלה את השאלה האם נבואה מגשימה את עצמה או שהגורל נקבע והאדם מובל אל גורלו.

“כל מי שמנסה להתבונן בעתיד לא יראה כלום, זה כמו להציץ לתוך אוזנו של מישהו”

סיפורה של משפחה מהמעמד הבינוני  שגורלה מתהפך עליה בגלל “נבואתו של שוטה הכפר.” ניגריה, 1996. ארבעה אחים קרובים בגילם. אב המשפחה נשלח לצפון המדינה לעבוד בבנק המרכזי של ניגריה. הילדים שנשארים ללא השגחת האב  מחליטים לצאת לדייג. היציאה לדייג מסמלת עבורם את העדר המשמעת והחוקים. במשך ששה שבועות הם יוצאים לדוג ללא ידיעת האם. יום אחד בחזרתם לביתם הם נתקלים באבולו, משוגע הכפר.  אבולו מגלה את העתיד של האחים ומכאן כל עולמם מתהפך.

איקנה, האח הגדול האהוב, החלוץ לפני המחנה זה שפתח את דלתות העולם בפניהם הנחה אותם והוביל אותם כעמוד האש עובר תהליך של שינוי, או מטמורפוזה כמו שמכנה זאת אחיו.  תחילה מתמרד, אחר כן רב ומתקוטט עם אחיו מתחצף לאמו ועוזב ללא רשות.

לאיקנה ואחיו, בוג’ה, הצעיר ממנו בשנה מערכת היחסים של דאגה, קירבה, אהבה, קנאה, שנאה. מערכת יחסים שידעה עליות ומורדות. מערכת של רגשות מעורבים. הם לא יכולים לחיות אחד בלי צלו של השני ולעומת זאת היחסים הקרובים יותר מידי מועדים לכעסים.

נבואתו של אבולו מרחפת על פני האחים כמו נבואת האל. האמא, חמה ונלחמת על ילדיה כמו לביאה, מדברת במשלים ומשפטי חוכמה. אך בהעדר האב היא אינה יכולה לשלוט בבניה המתבגרים.

את הסיפור מספר בנג’מן האח הצעיר מבין הארבעה, הוא מספר את סיפורה של משפחתו שנים לאחר אותם אירועים.

סיפורו הוא אמיתי וכן, סיפור המתאר את חייו דרך עיניים של ילד ואח קטן המעריץ את אחיו. יש בספר הרבה כאב וצער מתובל בחיוך והומור. הכתיבה של צ’יגוזיה אוביומה משובחת ומרתקת, מעניינת ומתובלת בהומור. הדמויות הנפלאות נכנסו לליבי והפכו להיות בני משפחתי במהלך הקריאה. צ’יגוזיה אוביומה מצליח לבנות דמויות מיוחדות עגולות ומלאות חיים. אם המשפחה העומדת חסרת אונים מול בניה.”איקנה אתה לא תאכל אוכל בבית הזה עד שאביך יחזור” “אם לא תפתח את הדלת עכשיו אני אראה לך שאני אמא שלך ושיצאת לי ….” אב המנסה להשליט סדר. אחים קשרי הברית ביניהם הולכים ומתרופפים.

ספר שיש בו את כל מרכיבי הטרגדיה היוונית. קראתי אותו בקריאה אחת רצופה תוך כדי רגשות מעורבים, מצד אחד רותקתי לעלילה ולסיפור, אך חששתי מאותה נבואה שתתגשם בסיום הספר.

הסיפור אינו רק של המשפחה אלא של ניגרה, דרך הסיפור אנו לומדים על ניגרה שאוחדה בשנת 1960 וידעה מאבקי שבטים במשך שנים, עליות של רודנים, מאבקים בין השבטים. נוצרים ומוסלמים החיים זה לצד זה. שימוש בכמה שפות באותו משפט,  אנגלית מעורבת באיגבו, משפטים בפידג’ין, שפה המשמשת תקשורת בין השבטים בניגריה. הפסקות חשמל יזומות, מחירי דלק מאמירים, אמונות עממיות על ארבה, דרורים, קורי עכבישים, תרנגולים. אמונות טפלות.

האב אומר להם :“מה שאני רוצה שתהיו דייגים של חלומות טובים, דייגים של הרוח, משיגנים, ילדים שטובלים את ידיהם בנהרות, בימים ובאוקינוסים של החיים וקוצרים הצלחה: רופאים, טייסים, מרצים, עורכי דין.”

תוך כדי קריאה ברור שהאחים הם סמל לניגריה עצמה. עטיפת הספר היא שנוי של סמל המדינה, הסוסים והנשר בסמל המדינה הוחלפו בעטיפה לתרנגולים ועכביש. למה? התשובה בספר.

האם הם ילכו בעקבות דברי אביהם ויגשימו את החלומות? האם הנבואה של אבולו השוטה תתגשם? התשובות לכך בספר המופלא והמיוחד הזה.

הדייגים, צ’יגוזיה אוביומה

מאנגלית, קטיה בנוביץ

סדרה לספרות יפה, הוצאת מודן, 2018

תגובות בפייסבוק

השופט” – ספרו המרתק של שי אספריל”

מה מניע אותנו? גורל או בחירה. תת מודע שמוביל לפעולה, מחשבה מהכוח אל הפועל?

נשאבתי אל הספר, לא רק בזכות העלילה המרתקת והמתח שהיה בו, אלא בעיקר בזכות העובדה שהספר גרם לי לעצור מספר פעמים ולשאול שאלות פילוסופיות. לשאול איך אני הייתי מתנהגת במצבים שהדמויות נקלעו אליהם, או האם היה על הדמויות להתנהג כך או אחרת.

כשאני שואלת את השאלות הללו תוך כדי קריאה אני יודעת שמבחינתי הספר הוא טוב, כי חוץ מעלילה שואבת יש בו ערך מוסרי ופילוסופי.

במרכז הספר עולה השאלה :מה מנווט אותנו בחיינו ? גורל, מקרה, או בחירה?

ביון הקדומה האמינו באורקל המנבא את עתידו של הרך הנולד. לפי האמירה שנקבעה התנהלו וסבבו חיו של האדם. אדיפוס נשלח הרחק מהוריו על מנת שנבואות האורקל לא תתממש, אך הגורל מנחה אותו לשוב לעירו ולקיים את העתיד שנצפה לו.

היום אין אורקל, אך יש מגידי עתידות, קוראי קלפים והורוסקופים.

כשאריאל, גיבור הספר, היה קטן הלכה אמו למגדת עתידות, זו אמרה לו בחטף משפט שאיתו הוא יתמודד כל חייו. גזירה שממנה  ינסה לברוח. האם יצליח?

הספר “השופט” מסופר על ידי שלושה גיבורים אשר לכאורה אין קשר ביניהם ויש קשר. אני אוהבת ספרים שבהם גיבורים מקריים נפגשים. בספר “השופט” האם הגיבורים נפגשים מתוך גורל או שיד המקרה הפגישה ביניהם.

אריאל הוא המספר הראשי, מספר את סיפורו בגוף ראשון. אריאל נולד לאם חד הורית ואינו יודע את זהותו של אביו. אריאל עו”ד, רווק מוכשר ומבריק עומד להתמנות לשופט מחוזי. זמן קצר לפני מינויו הוא נפגש פעמיים עם אשה, הפגישה האחרונה תשנה את חיו ואת בחירותיו והחלטותיו. הבחירות שהחליט לקבל היו מתוך רצון לקבל את מינוי השופט.

שתי הדמויות הנוספות, מרסל ונתן, מספרות את סיפורן דרך עיניו של המספר יודע כל.

מרסל, נשואה לזאב נישואים נוחים ללא אהבה. לזאב, חברות מפוקפקות עם רווחים לא כשרים.

נתן, נולד להורים מבוגרים לאחר 20 שנות נישואים, אביו נפטר. נתן נשוי לבתם של מרסל וזאב ועובד בחברה של זאב. חיי הנישואים שלו אינם מאושרים. נתן מבין שהוא נלחם עם השדים הפנימיים שסחב על גבו מאז מותו של אביו

זהו ספר על רגשות אשמה, סודות ונטישות. על גורל ובחירות. כל הגיבורים נושאים רגשות אשמה בעיקר מול אביהם. האבות מתים או נוטשים את בניהם.

על כל הדמויות מוטל הצל של האב, צל שמדרבן אותן להוכיח להיות ראויים, וצל שמסרס אותן.

כמו שאמרתי הספר מעמיד בעיקר את ההחלטות והבחירות שלנו בחיים. אריאל השופט נתקל כמעט מידי יום בבחירות המוטעות של הנאשמים והוא צריך לשפוט, אחד הנאשמים אומר לו :“היום הייתי חותך יד בשביל לחזור לשם, אבל לפעמים, בזמן שזה קורה לך, אתה לא רואה שום דרך אחרת.” לרוע מזלו גם הוא עומד מול החלטות ובחירות שיעוררו בו תהיות האם יכול היה לבחור אחרת.

אריאל אומר: ” בגלעינו של כל אדם יש מה שמוביל אותו מעלה, אבל גם שם גלום אובדנו” וכמו אדיפוס המלך שבורח מגורלו ומגיע אל אותה נקודת גורל שנובאו לו, כך גם אריאל, בורח מהנבואה שניבאה לו מגדת העתידות.

“השופט” ספר נהדר עם עלילה מפותלת, כתיבה מיוחדת ומרתקת המשלבת אנושיות, מחשבות ומתח. הדמויות הן דמויות אמינות, אנושיות בעלות חולשות ובעלות חוזק.

העלילה מתארת הוויה אנושית, לבטים, משקעים, פחדים, שאיפות, תככים ואפילו שחיתות.
כל מה שנותר לי הוא להמליץ לכם להיכנס מתחת לפוך בימי גשמי הברכה שהגיעו עלינו וליהנות מספר טוב.

השופט, שי אספריל

הוצאת עם עובד, 2019

תגובות בפייסבוק