ליבי עם תפילה לשובם של החטופים, החיילים, המפונים.

חיבוק לפצועים ותנחומים למשפחות השכולות.

שחיית בוקר- עילית מורג

היחסים שלי עם מים ושחייה מורכבים, איני שוחה טוב. כשעברנו לדירה הנוכחית הבטחתי לעצמי שאלמד לשחות כמו שצריך בבריכת הבניין. שבע שנים חלפו ורק לפני כמה חודשים נפתחה הבריכה. ואני? ויתרתי על לימוד השחייה מכל מיני סיבות.

את הספר “שחיית בוקר” קראתי בשחייה אחת, התחלתי ומייד מצאתי עצמי במהירות שיא בצד השני של הבריכה.

עילית מורג מציפה את הקריאה ברגשות. בכתיבה קולחת וזורמת היא מתארת את עולמה הפנימי של הגיבורה, הקורא צולל אל מחשבותיה ומלווה אותה בכל רגעי ההרהורים, הלבטים כמו חבר נאמן.

המחשבות שלה הן כמו מי הבריכה, חמימים, קרים,  ניתזים בגלל מישהו ששוחה לידה בעוצמה.

לטלי גיבורת הספר חיים  מאורגנים ומסודרים. היא מקפידה על שיגרה כשהשחייה היא מטאפורה לכך, בכל בוקר, תמיד, אבל תמיד  היא שוחה עשרים ושש דקות בדיוק. וכמו השחיה הבטוחה במסלול מוקפד כך חייה, תמיד הלכה בתלם והיתה ילדה טובה. כל כך רצתה שהוריה יגידו עליה “טלי שלנו” בגאוה.

טלי נשואה ליאיר אותו הכירה בזמן לימודיה באוניברסיטת באר שבע. היו לו גינונים רומנטיים, לא ברור לה אם היא מאושרת כמו שהשותפה שלה ציינה, יאיר היה מאושר, בזה היתה בטוחה. טלי עקבה אחר הגבוה מהפסיכולוגיה, גיא, חתיך עם פנים יפות, רזה וארוך, שאותו פגשה בבריכת השחייה של האוניברסיטה. היה ביניהם סיפור, לא ארוך, אבל הדרך שבה הוא נגמר השאירה אותו קטוע. ואותה שבורת לב. עשרים שנה היא מחכה מוכנה לפגוש אותו.

והרגע מגיע. היא נפגשת איתו במסגרת פרויקט של העבודה. מכאן טלי מטלטלת ברגשות, היא בוחנת את עצמה ואת ההתנהלות שלה לאורך כל חייה, האם נהגה נכון, האם אלו היו התוכניות והאם הגשימה אותן.

טלי מיוצגת ומסומלת באמצעות שחייתה. היא שחיינית ומה שהיא רואה זו המטרה, להגיע ליעד להגיע לעשרים ושש דקות. כשהיא רוצה כבר לקפוץ למים, להעז, לא כמו שהיא רגילה לטבול לאט לאט, וכשהיא נכנסת בקפיצה אל המים כל עולמה מטלטל, כמו אבן שנזרקת למים ועושה אדוות.

הראש שלה מוצף במחשבות, לפעמים סדירות לפעמים אסוציאטיביות, המחשבות אינן זרם תודעה, אלא רצף של מחשבות שמתחילות בגלל נקודה אחת ועוברות מנקודה לנקודה, היא נעה בין זיכרונות העבר להווה האישי ואפילו חלומות על העתיד הלא ברור.

הלא מפתיע הוא שטלי חושבת את מרבית המחשבות שכולנו הרהרנו בהן בהזדמנות זו או אחרת בתקופות חיינו. הרהורים על הדברים הקטנים שמפריעים, על זוגיות, על ילדים, על הגשמה, ועל החמצה.

את טלי מטרידה המחשבה האם זו אהבה או שזו משיכה זמנית.

עילית מורג כותבת ספר ביכורים שאינו ביכורים כלל, אלא ספר בשל ומהודק היא כותבת את  המחשבות האישיות של כל אחת, של כולנו. והיא כותבת בכנות על הכל, יחסי אמהות ילדים, זוגיות, מערכת יחסים של בת ואם, לבטים ותהיות.

עילית מורג בראה דמויות אמינות ומציאותיות בכתיבה קולחת היא מנווטת את הגיבורים כמו בשחייה אל החוף, או אל הדופן השנייה של הבריכה.

למה היא וגיא נפרדו? מה קרה לה?  והאם טלי וגיא יפרקו את ההווה שלהם למען עתיד משותף?

תכינו לכם כוס משקה קר שבו על שפת הבריכה וצאו לשחיית בוקר.

שחיית בוקר, עילית מורג

עורכת, תמר ביאליק

הוצאת כנרת זמורה,2024

מתפללת לשובם בשלום של החטופים, המפונים והחיילים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

עשרים ימים עם ג’וליאן ובאני הקטן, נתניאל הות’ורן

 

לפני שנים, בנעורי, קראתי את הספר “אות השני” מאת נתניאל הות’ורן. ספר שריגש אותי ונשאר על ליבי כמו אות השני של הנושאות אותו. הופתעתי מכך שהסופר, הצליח להעביר ברגישות את ייסוריה של מי שנושאת את אות השני. (חוט שני אדום בצורת A המעידה על כך שהאשה נואפת)

הות’ורן הוא מגדולי הקלסיקונים של הספרות האמריקנית, היה נצר למתיישביה הפוריטנים של ניו אינגלנד, גם הוא נושא סוג של אות קין. דודו, היה אחד מהשופטים במשפט צייד המכשפות בסיילם.

בצעירותי חשבתי, שהסופרים הם מורמים מעם, יושבים בחדרם הסגור אל שולחנם וכותבים ללא הפסקה וללא הפרעה. שמחתי לקרוא את “עשרים הימים” שניפץ לי במעט את דעותי על סופרים הנתונים כל כולם בכתיבתם.

הות’ורן בספרון הקטן מתגלה כאדם אנושי, כאב אוהב, דואג, מוטרד. הספר נקרא “עשרים ימים עם ג’וליאן ובאני הקטן מאת אבא”. זהו למעשה יומן, שכנראה הות’ורן הקדיש לבנו ג’וליאן שהפך להיות סופר בעצמו.

ב- 28.7.1851  נוסעת אשתו של הות’ורן,פיבי, עם אמה ובנותיהם  לביקור משפחתי בבוסטון. בבקתה נשארים הות’ורן, ג’וליאן הקטן והארנב בארני. הות’ורן כותב יומן מפורט על הימים שבהם נשאר עם בנו. בתחילה הוא  מתלונן על כך שאין לו אפשרות לקרוא, לכתוב, לחשוב, כי בנו תובע ממנו תשומת לב. שיער ראשו של ג’וליאן מסמל עבורו את בנו והתנהלותו מולו, כי בכל בוקר האב מנסה לסדר את שערו ואינו מצליח. בהמשך האב ילמד להבין את בנו ולהינות משאלותיו, מסקרנותו, מחדוות התעניינותו בעולם.

היומן המפורט הוא פנינה נדירה. תאור פעילותו של הות’ורן ויחסו אל בנו ואל הארנב שלו מהווים צוהר להבנתו כסופר הכותב באופן רגיש ואנושי. לכאורה נאמר, מה מעניין במעשיו שלו ובדיוק של מעשיו כמו: הבוקר קמתי, ישנתי טוב למדי. השעה כעת…יצאנו.

יש ויטענו שהאירועים הם משעממים ואת מי מעניין מה עשו האב ובנו אחרי ארוחת הצהרים, או כמה דלועי קיץ אספו. ואכן אין עניין במעשים ובדיוק הפרטים, ובכל זאת הכתיבה נפלאה ומאירה את היומיום החדגוני, או הבנאלי וחסר המשמעות בצבעים רכים ונעימים. לי פתאום נראה שניתן לראות את כל מה שסביבנו בעיניים צבעוניות ומענינות.

אני התפעלתי מיכולת הכתיבה והרגישות של הסופר לתאר את היומיום. איך פעולות פשוטות ובנאליות מצוירות במילים שלו והופכות למעשים נשגבים. איך תיאורי טבע רגילים נהפכים לציור. תאורי הבוקר, השמש הופכים לפנינים תחת עטו.

“מזג האוויר הגשום נמשך גם אחר הצהריים. ממש עכשיו היינו עדים למחזה ציורי מאוד, אולי יעלה בידי לאיירו במילים. מעל העמק שלנו, ממזרח למערב, נמתחה חופת עננים כבדה שכמעט נחה על הגבעות מצד זה ומצד זה. היא לא התמשכה דרומה אל הר מוניומנט, וזה נותר מוצף באור, ובחיקו, במחצית הגובה, ענן ספוג שמש; ומלב הסופה שלנו, מתחת לגג העננים השחור שלנו, הבטנו החוצה אל התפאורה הבהירה הזאת, שם נהנים האנשים ממזג אוויר נהדר. העננים עמדו כה נמוך מעלינו, שהיה זה כאילו היינו באוהל ששוליו המשוכים.”

דרך מעשיהם בימים הללו אנו לומדים להכיר את האב האוהב שלפעמים סבלנותו פוקעת והוא מבקש שלא יטריד אותו ואף חושב שכמה הצלפות הגונות היו עושות לו, לג’וליאן, טוב. ואילו ג’וליאן מתואר כילד סקרן, חקרן, נעים הליכות, בעל דמיון רב, שרוצה להיות ציפור, כדי שיוכל לעוף ולהביא את אמו אליו. ועוד הצעות משונות.

דמות נוספת היא הארנב, ג’וליאן קשור לארנב, הות’ורן מתיחס אליו כאל מישהו אנושי.  אומנם הוא מחבב את הארנב ודואג לו, אך יודע שקשה לגדל אותו בבית. במהלך הימים הוא נקשר אל הארנבון.

ג’וליאן עובר מסע חניכות, עולמו מתרחב, הוא מתרחק מביתו לגבולות חדשים, הוא מגיע למקומות שלא היה בהם, מכיר אנשים חדשים, כמו הסופר מלוויל, חבר של אביו, ומוסיף אותם לרשימת האנשים שהוא אוהב.

האב מגלה את אהבתו הרבה לבנו.

“הרשו לי לומר בישירות, לשם שינוי, כי הוא ילד מתוק ומקסים, ראוי לכל האהבה שביכולתי להעניק לו. תודה לאל! יברך אותו האל! יברך האל את פיבי, על שנתנה לי אותו! יברכה האל על כי היא הרעיה והאמא הטובה ביותר בעולם! יברך האל את אונה, שליבי יוצא לראותה! יברך האל את רוזבד הקטנה! יברך האל אותי, למען פיבי ולמענם! לשום גבר אין אישה טובה כל כך; לאיש אין ילדים טובים יותר. ולוואי הייתי ראוי יותר לה ולהם!

ספר קטן גדול בעל קסם מיוחד שמאיר לנו בתשומת לב את הפרטים הקטנים המרכיבים את היומיום שלנו.

מומלץ בחום.

עשרים ימים עם ג’וליאן ובאני הקטן, נתניאל הות’ורן

מאנגלית: יורם נסלבסקי

עורך ומוציא לאור: אוריאל קון

הוצאת: תשע נשמות, 2023

שובו בשלום,  החטופים, החיילים ומפונים.

תפילה להחלמת הפצועים ותנחומים למשפחות השכולות.

מיין הארט- איריס אליה כהן

איריס שלי, גלבי, ועכשיו היא גם מיין הארט כתבה ספר מטלטל, שנון, מצחיק ובעיקר מותח עד כאב.

קראתי את הספר שלוש פעמים ובכל פעם הלב, הארט שלי, התכווץ שוב ושוב.

זה ספר סוחף, אמיץ, מטריד, ולצערי רלוונטי לימינו אנו, בימים שלאחר לאחר השבעה באוקטובר. היו מילים שלא יכולתי לקרוא.

“מיין הארט” הוא מעין המשכו של “גלבי” אבל עלילתו עצמאית. אין צורך לקרוא את “גלבי” כדי להבין את האירועים, יש לקרוא את “גלבי”, כי הוא ספר מופלא.

לאחר שתיארה בלב כואב את חטיפת ילדי תימן מצד המשפחה שמהם נגזלה הילדה, עוברת איריס אליה באומץ אל הצד השני של האירוע, ומרחיקה עד ארה”ב אל הילדה שנחטפה, אחותה של זוהרה התאומה מגלבי. זוהרה נותרה ללא אחות במעברה ואילו אחותה הועברה לארה”ב וגדלה ללא שביב של ידיעה מניין היא באמת.

בטי מולנר רופאה כבת שלושים חיה בניו יורק. היא גדלה בידיעה שהיא מאומצת, את העובדה הזו אי אפשר היה להסתיר, בטי היתה בעלת עור שחום להורים בהירים ניצולי שואה מהונגריה. אביה סיפר לה שהיא נמצאה נטושה על מדרגות בית הכנסת בלוס אנג’לס. עם המידע הזה חיה בטי כל חייה עד ששיחת טלפון אחת מהארץ הופכת את כל עולמה. זוהרה תאומתה שנותקה ממנה שלושים שנה קודם נמצאת על הקו, ברצף של מילים מנסה להסביר לבטי את מה שבטי רצתה לשמוע כל חייה.

1983 שנה מכוננת בחייה, שיחת טלפון שתטלטל את כל עולמה שהיה יציב עד עכשיו. שיחה מפחידה ומרגשת.

“שתדעי את האמת, זאת האמת” אומר לה הקול מהצד השני.

“חיפשנו אותך, לא הפסקנו לחפש” אומרת זוהרה, ובטי תוהה למה לקח להם זמן רב כל כך.

מכאן במעשה קוסמות ובמילים מכשפות ומהפנטות נעה העלילה אל העבר הרחוק, מלחמת העולם השנייה, אל העבר הקרוב, חייה של בטי ואל ההווה.

הידיעה הזו מטלטלת, חובטת בעולמה המוגן לכאורה של בטי. לאט לאט פורמת בטי את זיכרונותיה כאילו היו פקעת של צמר צבעוני. מנסה להבין מה היה שם, מי היו הוריה המאמצים ומי האנשים שגידלו אותה לצידם.

זה ספר על כפילות והכפלות כמו מראה, על תאומות כפולות, אלו שהופרדו בארץ ואלו שהופרדו “שם”. בטי אומרת שתי אמהות שני אבות, שתי בטי.

גם הבגידות כפולות, מצד ההורים,ומצד המדינה ששיתפה פעולה.

מעט מאוד ספרים המספרים ומתארים את עולמם של הילדים המאומצים, מה הם מרגישים. איריס אליה כהן מצליחה להיכנס למוחה ונפשה של בטי המאומצת, מתארת שנים שבהן בטי חקרה, כיצד אומצה, רצתה לדעת בדיוק, חקרה על משפחתה. כשבטי שאלה כולם התחמקו והעבירו אותה מאחד לשני. “תשאלי את….היא תספר לך”, אבל אף אחד לא סיפר ולא ענה.

בטי מרגישה שהיא חיה בשקר, או בחצי אמת. השקרים שסיפרו לה על לידתה והימצאה נועדו להגן עליה ובעיקר עליהם.

אביה אומר לה  “מי כמוך יודעת, אין אמת אחת מוחלטת” והוסיף “הזיכרון ברצונו זוכר ברצונו שוכח, ברצונו ממית  וברצונו מחייה”

סיפורה של בטי מכיל בתוכו את השבר הגדול של האנשים שחיו בשואה, את של אלה שניצלו ואלה שניספו. תיאורי הסבל של הוריה המאמצים ובני משפחתה הסובלים והמיוסרים מכמיר לב וכואב. הדמויות כולן שזורות זו בזו בחייהן ובמותן. ” את הצלת אותנו” אומר לה אביה ועליה מוטל עול כבד. היא התיקון של כל משפחתה, היא הנס וההצלה שלהם. ואין פלא שהיא חולת סקוליוזיס, כי העול והמסע מכבידים, והמחלה היא סמל לכן, שאולי  חייה עקומים.

איריס אליה כהן מצליחה לנווט בין הדמויות, לפרום את הקשרים והסיבות מדוע הן מאוחדות והדוקות. הספר נקרא  כמו ספר בלש, או מתח, וצריך לשים לב לכל הפרטים, לדמויות והקשר ביניהן על מנת להבין את מהלך האירועים.

התפעלתי מהיכולת שלה לאפיין את הדמויות לתת לכל דמות קול וגוון משלה. לא רק מהכתיבה של איריס אליה כהן התלהבתי, הופתעתי מהידע והבקיאות שלה באירועי התקופה, מידע אמין ונכון על ניצולי שואה, בספר אחד העבירה לנו שיעור בהיסטוריה.

במילותיה המכשפות והמכושפות מצליחה  איריס לנווט בין עצב להומור, בין עבר להווה. כי היא הקוסמת, בוראת עולם המילים הנפלא והצבעוני שאני מכירה. קראתי כל מילה שכתבה ופרסמה, ובכל ספר היא מפתיעה מחדש בשזירת מילים וצרופים מיוחדים, בתיאורי רגש מדויקים פיוטיים ונוגעים ללב.

אי אפשר שלא לדבר על ציור הכריכה המדהים של הספר, ציור שמתאר במדויק את נושאו. הדס לוי בכישרון מופלא הצליחה לזקק במדויק את נערת האווזים. צריך לחזור לסיפור האגדה של האחים גרים ולהבין את הקשר בין האגדה למציאות חייה של בטי, כי זה המפתח לסיפור.

“מיין הארט” שובר את הלב אך גם אוסף את השברים לשלם.

רוצו לקרוא.

מיין הארט, איריס אליה כהן

עורך אחראי, דב איכנלוד

עורכת לשון, דנה ציביאק

הציור שעל הכריכה, הדס לוי

הוצאת:  ידיעות אחרונות, 2024

ממשיכה להתפלל לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.

החלמה לפצועים ותנחומים למשפחות השכולות.

 

אל תשכחי לכתוב – שרה גודמן קונפינו

ספר נוסף חביב שקראתי .

“אל תשכחי לכתוב” הוא ספר קולח, קריא, מצחיק, שיש בו מסר חברתי.

שתי דמויות שאינן קרובות בגיל, אך בעלות אותן תכונות נפגשות. המפגש יוצר מצבים חכמים ומצחיקים.

אמריקה של שנות השישים.

מרלין נשלחת אל דודתה איידה לאחר שנתפסה מתנשקת בזמן תפילה עם בנו של הרב. אסון, אבל האסון מתעצם כשהקיר עליו נשענו מתמוטט וששניהם נופלים אל אולם התפילה. הרב וההורים מזועזעים ומחליטים ששני הילדים צריכים להינשא, כדי לא לחלל את כבוד המשפחה וכבודם שלהם.

מרלין נערה  שנונה ומרדנית מסרבת, אביה מחליט לשלוח אותה אל דודתה איידה שבקליפורניה. מרלין חושבת שהיא תפגוש דודה זקנה וטרחנית, להפתעתה הדודה שדכנית מוצלחת, בעלת חוש הומור ומחשבות מתירניות, היא חיה בגפה ואינה מסתירה את דעותיה, יש לה מה לומר הכל.

דודתה איידה מעבירה עליה ביקורת ומתחילה לחנך אותה, מרלין שבבית הוריה התמרדה לא מעיזה להתנגד, היא מבינה שזה יהיה קיץ ארוך מאוד. הדודה קובעת לה כללי התנהגות. כשאיידה מקימת מפגשי שידוכין  היא מאלצת את מרלין להיות נוכחת, מציידת אותה במחברת ומחייבת אותה לכתוב את דעותיה על הזוג המיועד ועד עצות. מרלין רצתה תמיד לכתוב, חלמה לכתוב רומן, אולם אביה התנגד לכך.

זו לא רק אמריקה של שנות השישים, זו אמריקה של שנות השישים בחברה היהודית. שנים של שמרנות, נשים יועדו להינשא, לגדל את הילדים, ולעשות את כל מטלות הבית. ברור שמרלין מתנגדת, איידה דודתה המבוגרת ממנה בשני דורות  גם היא התנגדה למוסכמות החברה.

מרלין עוברת מסע חניכות. אביה רצה שדודתה תתקן ותסדר אותה לפי כללי החברה, אך דודתה מעצבת אותה לפי אישיותה העצמאית שלה.

“לא ראיתי תסריט שבו אני לא מוצאת את עצמי קוראת ספר ליד הכיריים במטבח עם ילדים שצורחים ברקע.”

איידה, בטוחה בעצמה, שנונה, יש לה תשובה לכל, וכל התושבים מכירים אותה ומתייחסים אליה בכבוד. מרלין מעריצה את דודתה, כיוון שהיא עצמאית מנהלת את עניני הכספים בעצמה  ללא עזרת גבר.

בין שתיהן נרקמת ידידות, איידה משמשת בתפקיד החונכת ומרלין לומדת לעצב את אישיותה “הפרועה” אך לא לוותר על חופש המחשבה והרצונות שלה. היא לא רוצה להיות איידה וגם לא אשה צייתנית. “כשזה יהיה נכון, תגלי שאת יכולה להיות שני הדברים.” אומרת לה איידה.

“אל תשכחי לכתוב” הוא ספר שנון וקריא עם דמויות שמהלכות קסם על הקורא. יש בו ביקורת על עולם הערכים של שנות השישים, פמיניזם, ארספואטיקה, מרלין מגלה את יכולת הכתיבה שלה, יש בו אהבה וגילוי עצמי. סוג של רומן רומנטי לפי כל הכללים, עם סיבוך והתרה.

סיום הספר איכזב אותי, כיוון שאיני יכולה לעשות ספוילר, אסתפק בכך שתלמיד שקרא את “התפסן בשדה השיפון”  אמר לי “מהולדן ציפיתי ליותר.” גם אני ציפיתי ליותר מהדמויות, אולם בהתחשב בתקופה, שנות השישים, גם הן היו מוגבלות.

 מי שמחפש ספר חביב וכיפי מוזמן לקרוא, זה מה שאני חיפשתי ומצאתי.

אל תשכחי לכתוב, שרה גודמן קונפינו

מאנגלית, רחל פן

פן הוצאה לאור, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2024

סוף הקיץ – רחל פארן

סיפור שלי מתפרסם בעיתון  יקום, הזירה המקוונת לתרבות עברית.

את הסיפור והפוסט אני מקדישה לדודי אברהם האהוב. הדוד שהייתי קרובה אליו מאוד. הוא ודודתי, אהובה, אחות אמי, גרו בשכנות לנו. כילדה קטנה אני זוכרת שניסה ללמד אותי ליצור ארנבת ממגבת מטבח, תמיד  הזכיר לי בחיוך המיוחד שלו, איך אכלתי מרק. אהבתי לשבת לידו, לשמוע את דעותיו על המדינה, על הפוליטיקאים. מכל המדינאים הוא אהב להקשיב לנאומים של בגין התענג על דבריו ושפתו, למרות שהיה בצד השני של המפה הפוליטית. בגיל 80 עזרתי לו ברכישת מחשב, ברגע שהמחשב החל לפעול אמר לי “עכשיו אני רוצה פייסבוק.”  הוא היה חד וצלול וזכר כל פרט אישי או היסטורי עד מותו.

שנים רבות הוא לא סיפר איך שרד ומה עבר עליו “שם”. שמענו שברי זיכרונות ומעט פרטים מאשתו, דודה אהובה. בשנים האחרונות החל לספר את סיפורו.

אברהם וינשטיין ז”ל היה בן עשר כשפרצה המלחמה. הוא היה בן זקונים מפונק להורים עשירים. הוא שרד את שנות המלחמה במקומות מסתור, בעבודה במחנות עבודה והגיע למחנה בוכנוולד.

דוד אברהם עלה לארץ, המדינה הייתה  גאוותו, כאן הוא התגייס לצבא, הקים משפחה, נולדו לו שני בנים. הוא זכה ל 10 נכדים 12 נינים. ביום העצמאות לפני חמש שנים נפטר לאחר שחגג יום הולדת 90

הסיפור “סוף הקיץ”  הוא זיכרון ילדות. כל קשר בין עלילת הספר לבין אירועים שהתרחשו במציאות, כמו גם בין הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן לבין דמויות או שמות של אנשים חיים או מתים, מקרי בהחלט.

מוזמנים לקרוא כאן סוף הקיץ

כולי תפילה לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.

החלמה לפצועים וחיבוק תנחומים למשפחות השכולות.

יום אחד באוקטובר, ארבעים גיבורים, ארבעים סיפורים.

“יום אחד באוקטובר” הוא ספר חשוב ומרגש.

פעם בעוד עשרות שנים נכדינו יספרו לילדיהם על יום אחד באוקטובר, יום שהפך אותנו למצב של לפני ואחרי.

לצערי, אנחנו חווים את היום האחד הזה כבר מעל ל- 200 ימים ומי יודע עוד כמה לפנינו.

הספר “יום אחד באוקטובר” מאגד בתוכו את סיפורם של ארבעים גיבורים מאותו היום למרות שיש רבים יותר.

יאיר אגמון ואוריה מבורך אספו ארבעים  סיפורי גבורה, את חלקם שמענו, חלק מהאנשים הפכו למוכרים לנו וחלקם לא. זהו פרויקט שבו מספרים הגיבורים לתחקירנים על 24 השעות של אותו יום. האנשים המספרים הם מקשת רחבה של החברה, נשים, גברים, צעירים, מבוגרים, חילונים, דתיים, דתיים, יהודים ולא יהודים,, לצערי  גם סיפורים של אנשים שנהרגו, הגבורה היא אותה גבורה אחת – להציל את האחרים.

ההחלטה להוציא לאור ולפרסם את הספר ואת סיפורי הגבורה היתה, שהסיפורים והאנשים שעומדים מאחורי הסיפורים יפיצו תקוה ואור, יעודדו את הנפש הפצועה והחבולה שלנו כעם. אם נדע אילו אנשים קיימים בקרבנו נוכל להשתקם ולצאת מהחושך, להתאושש מהצער.

הסיפורים אינם קלים, המכנה המשותף שלהם הוא תעצומות הנפש של האנשים, יכולות בלתי מוסברות להציל והינצל ולעזור לאחרים. סיפורם של אנשים שהם פניה היפים והאמיצים של החברה שלנו.

המספרים אינם מספרים רק על אותו היום הנורא של האירוע, הם מתארים חיים שלמים בימים ובשנים שקדמו לנורא מכל.

הסיפורים מסופרים כלשונם, איש איש מספר בשפתו  ובמילים שלו. מה שיוצר אותנטיות של הדמות. כל מונולוג הוא אישי ובעל אופי ייחודי של המספר. הדמות מעבירה תחושה של “אני רוצה לספר, לנסות להעביר לקורא את החוויה הזו.” זו הסיבה שהמשכתי לקרוא את הסיפורים, למרות העצב והכאב הבלתי נגמרים. היה לי חשוב להאזין להם, להבין ולדעת מה עברו ואיזו דרך ארוכה לפניהם.

הסיפור הראשון בספר הוא סיפורה של שי-לי עטרי מכפר עזה, כולנו עקבנו אחריה והתפללנו שיהב יחזור לביתם, לצערנו זה לא קרה.

סיפורם של האחים שרעבי מגולל את אהבתם למסיבות טרנס, האחים שגדלו במשפחה חרדית חוזרת בתשובה,  עזבו את ביתם ומנהגי הדת. בוקר השבעה באוקטובר תפס אותם במסיבת הנובה, הם ברחו, ניסו להסתתר, ראו חברים נפגעים, נריה אחד האחים התפלל לאלוהים  וביקש שיביא לו נשק, ומוצא אותו ליד חייל, הם אוספים נשקים ויורים על מחבלים, דניאל תיפקד כחובש ואלתר חוסמי עורקים, תופסים מחבלים.  “וואלה, אני לא יודע למה דווקא אנחנו זכינו לצאת מהסיפור בחיים.”

גם אייל אהרון בא מבית דתי אביו היה חזן והוא לא היה בעניין. התגייס למשטרה. באותה שבת היה בביתו בבית קמה, שני בניו חגגו במסיבה, כשהגיע לזירת האירוע הוא נתקל בארבעה לובשי מדי משטרה, מהירות החשיבה שלו הובילה אותו להבין שאלו הם חבלים, בהמשך הוא נתקל במחבלים רבים, לא נח ולא נרגע לרגע. שני  בניו ניצלו והוא אומר, שהיה לו הרבה מזל באירוע ובורא עולם שמר עליו.

סיפורה של מיכאלה קורצקי מעלומים שאספה לביתה פצועים והצילה אותם. סיפורה קורע הלב של עמית מן ז”ל, שרצתה להיות רופאה. את הסיפור מספרת אחותה.

סיפורו של אבי עמר אותו מספרת סתיו בתו.סיפורם קורע הלב של נועם וישי סלוטקי, המסופר על ידי הוריהם. נסרין יוסף הדרוזית שמספרת את סיפור הגבורה שלה שבו יצאה את כיתת הכוננות שתפסה מחבלים, תיחקרה אותם וקיבלה מידע על המשך פעולתם ובך הצילה את יתד, הישוב שלה.

הסיפורים הם של:

שי-לי עטרי , דניאל ונריה שרעבי, טלי חדד,  שלמה רון ז”ל, מתן אברג’יל ז”ל, גלי אילון, עמנואל סקעת, עדן לוי ז”ל, יוסף אליזיאדנה, עמית מן ז”ל, יותם חיים ז”ל, אוריאל אברהם ז”ל, גיא שמחי ז”ל, קמיל ג’סלבה, ענר שפירא ז”ל,  אייל אהרון,דניס בלנקי ז”ל, אפק לבני, ערן מסס, מיכאלה קורצקי, נטע אפשטיין ז”ל, יהונתן צור ז”ל, רמי דוידיאן, הדר בכר, אבי עמר ז”ל, יונתן אלעזרי ז”ל, אליה לילינטל, מורן טדגי, אור ליבני בן יהודה, מיקי  יעקב קרסינסקי ז”ל, שחר בוצחק, נסרין יוסף,  ידין גלמן, נועם וישי סלוטקי ז”ל, עידו הרוש ז”ל, יצהר הופמן ז”ל, שי אשרם ז”ל,  יוסי לנדאו, תומאס ואמילי הנד, עווד דראושה ז”ל

עריכת הספר מאוד אסטטית ואלגנטית. חלק מהמשפטים בסיפורים מסומנים במרקר אדום להדגשה.

הסיפורים בספר נערמים ומסופרים באופן קולח, אך אי אפשר לקרוא אותם ברצף, כי הרגשות מציפים ועולים על גדות הלב.

קראתי חלק גדול של הסיפורים ובכל קריאה הצטמררתי, לא הבנתי איזו גדלות נפש היתה לאנשים האלו. איך תחת אש נלחמו להציל אחרים ולא חשבו על עצמם.

הספר מונח על שולחני, בכל יום אני קוראת סיפור המזכיר לי שלמרות התופת והחושך, יש אנשים אמיצים וטובים ובזכותם נזכה לאור.

אז, איך אפשר להמליץ על כזה ספר כואב?  אפשר מאוד וחובה גם.

זהו ספר חשוב המתעד את אותו יום נוראי בלתי ניתפס. אומנם לא קל לקרוא את הסיפורים אך לדעתי, חובה לשמוע את אותם האירועים ממקור ראשון ולזכור שבתוך האופל יש אור ותקוה.

יום אחד באוקטובר, ארבעים גיבורים, ארבעים סיפורים.

בעריכת, יאיר אגמון, אורי מבורך

מראיינים: מיכל קורניץ, אור מנחם, משה יהודה אקרמן, גל עבדו.

ספרי מגיד, הוצאת קורן, 2024

כולי תפילה לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.

החלמה לפצועים וחיבוק תנחומים למשפחות השכולות.

רחוב הקמליות, מרסה רודורדה

שם הספר “רחוב הקמליות” מיד הזכיר לי את “הגברת עם הקמליות” של אלכסנדר  דיומא הבן, ואכן יש קשר רעיוני בין שתי היצירות.

“רחוב הקמליות” הוא סיפור עצוב על חיפוש זהות וחיפוש אחר אהבה.

סיסיליה ס. ילדה שננטשה כתינוקת בפתח ביתם של זוג מבוגרים הגר ברחוב הקמליות. לבגדיה הוצמד פתק שבו נכתב סיסליה סי.  בעל הבית טען שהשם סיסליה נכתב בקפדנות יתרה מהאות ס. הסבר לכך יגיע בסיום הסיפור.  השכנים אמרו שהיא בחרה בביתם כנראה בזכות גינת הפרחים. בעל הבית שבפתחו ננטשה הרים אותה ואמר לה “תסתכלי על הציפורנים תסתכלי על הוורדים, תסתכלי תסתכלי.” באותו הלילה פָּרַח הצבר שמת, כי האדמה שבה גדל קפאה.

חייה יכלו להיות חיים בצל של פרחים, אך סיסילה בוחרת בחיים אחרים. עצובים. הוריה המאמצים, אנשים דתיים מאוד אהבו אותה. אבל היא הרגישה שאינה שייכת. כשחלתה הם נשבעו ונדרו לבתולה, שאם תחלים הם יתפרו שמלת משי שזורה באבני חן לפסל הבתולה. והם משקיעים בשמלה את כספם ואמונתם.

את הסיפור מספרת סיסיליה בגוף ראשון. הסיפור מסופר לכאורה בצורה פשוטה כמו שפת דיבור, אך לא נמוכה. סיסיליה מגוללת את סיפורה  באופן אינטואיטיבי, מתארת את מחשבותיה והאירועים לפרטי פרטים, לא תמיד לפי הסדר ולא תמיד עם הסבר למעשיה. הקורא צריך להיות ערני ולעקוב אחר הנאמר על מנת להבין את האירועים. יש משהו תמים בדרך סיפורה, האירועים החשובים מסופרים כדרך אגב. בתחילה כשקוראים את דבריה יש תחושה שהאירועים הם רצף של מקריות לא מתוכננת הנמסרים לקורא כדרך אגב.

מגיל צעיר סיסליה חיפשה את עברה, ניסתה למצוא בכל גבר את דמות אביה שנטש אותה, למרות הדאגה, הבית וניסיונות האהבה של הוריה המאמצים, סיסליה בורחת לרחוב, בורחת כדי לחפש את עצמה ובעיקר אהבה. את הבריחה מהבדידות היא מתרגמת לנסיונות קירבה עם גברים, והיא אינה בוחלת באף גבר.

היא מתאהבת באאוזבי, נער שפגשה. אאוזבי חוזר אחרי שנתיים מהמלחמה והוא כבר גבר. היא עוברת לגור איתו בצריף העלוב בשכונה ענייה, כדי למנוע נזילות היו תולים מטריות הפוכות.

חייה לא יהיו חיים פורחים, סיסליה מתדרדרת עד שהיא מגיעה לתחתית. דמותה עוברת שינויים פסיכולוגיים, היא נופלת וקמה ושוב נופלת.

מרסה רודורדה היא סופרת קטלאנית. היכרותי הראשונה איתה היתה בספרה “כיכר היהלום” עד עכשיו אני יכולה לשמוע את משק כנפי היונים בכיכר. הכתיבה שלה מדויקת ומלאת עוצמה. היא מצליחה במילים פשוטות, כמעט ללא תיאורים להעביר לקורא את העצב והכאב של סיסיליה. עצב על כך שהיא אינה מוצאת משמעות לחייה, שהיא הופכת לנערת רחוב וזונה על מנת להתקיים. כאב על כך שנטשה את הבית שבו יכלה לבנות חיים אחרים טובים יותר.

הכתיבה של מרסה רודורדה היא כתיבה ראליסטית, פשטנית לכאורה, אך בעלת עומק ורבדים. תרגומו המשובח של רמי סערי ואחרית הדבר שהוסיף בסיום הספר ראויים לשבח. בזכות התרגום הנפלא הקורא יכול לחוש באוטנטיות הסיפור כאילו הוא קורא בשפת המקור.

סיפורה של סיסליה נשזר בהיסטוריה, סיפורה מתחיל בימים שלפני מלחמת האזרחים וממשיך עד לסיומם ולשלטונו של הרודן פרנקו. ניתן לראות בסיסליה סמל למדינה, סמל להידרדרות האיטית שלה עד לשפל המדרגה. סמל לכך שיש עוד תקוה, כמו אותו צבר מת שפרח ביום שהגיעה לבית הוריה המאמצים.

שאלה מרכזית עולה בו האם הכל צפוי והרשות נתונה. הרי סיסליה שננטשה יכלה היתה להיות במעמד אחר, יכלה להישאר בבית עם הורים, במקום זאת היא בחרה לחזור כנראה למקום שממנו הגיעה, לרחוב. זו היתה הבחירה שלה. שאלה נוספת היא מהי וממה נובעת תחושת השייכות והערך העצמי.

דמותה של סיסליה היא דמות קורעת לב, דמות שנעה ונדה ואינה מוצאת את מקומה. דמות של ילדה, נערה, אישה שאינה מביטה אל עצמה פנימה דמות שנמצאת בתנועה ובחיפוש עצמי. היא עוברת מסע, מסע מעגלי,הפתיחה והסיום מתאחדים ובכך גורמים לסיסליה לשלווה.

רחוב הקמליות הוא הטוב ביותר מבין ספריה של מרסה רודורדה.

ספר איכותי. מומלץ.

רחוב הקמליות, מרסה רודורדה

מקטאלנית, רמי סערי שהוסיף אחרית דבר

עורכת ראשית, יעל שכנאי

הוצאת רימונים,2024

ממשיכה להתפלל לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.

מאחלת רפואה שלמה לפצועים ותנחומים למשפחות השכולות.

מה שכולם רואים – דפנה פילובסקי

מה משותף לאשה שהולכת לחתונת חברתה הטובה, לאיש המוזמן לפגישת מחזור ולכלה טרייה שלומדת מתכון לעוגה מחמותה, ולעוד שלל אנשים?

המשותף הוא “מה שכולם רואים” ספרה של דפנה פילובסקי.

בקובץ סיפורים אחד היא מאגדת את כולם, את הקבצן, את האלמנה, את זקנים, את הנרקומן ואת איגור הנגן וכולם הופכים להוויה אחת צבעונית.

הספר נקרא “מה שכולם רואים (מה שלא)”. הסוגרים “מה שלא” הם הספר. הם מה שדפנה רואה מעבר למה שנראה.

זהו ספר סיפורים קצרים על האנשים שסביבנו, על המחשבות שלהם על מה שהיו ומה שחלמו להיות. דפנה לוכדת  בסיפוריה רגע שהוא למעשה עולם ומלואו. די במשפט שחותם את הסיפורון, כדי להפוך את עולמו של הגיבור וגם את עולמו של הקורא. דפנה מצליחה בהומור דק להראות את הצדדים האחרים של העולם, את הכאב, את היופי, את הציפייה ובעיקר את עיניה שלה החומלות על כל אדם.

לא הכל כמו שזה נראה, זה המסר של הסיפורים. כשרואים אדם אין יודעים עליו מאומה, ודפנה לוקחת את האנשים שסביבנו ונותנת להם מקום, כי מה שכולם רואים אינו האמיתי, מתחת לקליפה יש משהו אחר, מה שלא רואים. דפנה בעיני הרנגטן שלה מזהה את המשהו הזה.

זהו ספר מקסים ומחייך, ספר שמזכיר לנו שהיו ויהיו ימים טובים. בספר משובצים ציורים פרי מכחולה של דפנה. ציורים שמשלימים את הסיפורים הקצרים.

המלצה, קראו סיפור או שניים ביום ויומכם יהיה מחוייך. באחריות.

גילוי נאות, דפנה היא חברתי, הסיפורים שלה  בעלי הומור דק שכל כך אופייני לה.

שמחה חברתי שלי, על הספר על הסיפורים ועל כך שהזכרת לנו, שלכולנו יש רגעים שבהם לא הכל נראה,בכל זאת נראה.

ממליצה בחום על הספר המקסים והמחייך.

מה שכולם רואים, (ומה שלא), דפנה פילובסקי

עריכה, תמר נהרי

הוצאה פרטית, 2023