העגורים עפים דרומה – ליסה רידצן

הרומן, העגורים עפים דרומה, הוא רומן ביכורים מרגש  ונוגע ללב. זהו סיפור אנושי ומציאותי המתאר את חיו השבירים של אדם מבוגר.

מודה, די חששתי לקרוא את הספר בגלל נושאו, וברגע שהתחלתי לא יכולתי להניח אותו. הגיבור ומחשבותיו ליוו אותי במהלך ימי הקריאה. לא האמנתי כמה נקשרתי בליבי לגיבור ולא רציתי להשאירו לבד בין הדפים.

אדם זקן מה יש לו בחייו?

לְבּוּ הזקן יש את כלבו סיקסטן ואת השיחות במוחו עם אשתו שנמצאת במוסד סיעודי. היא אינה מזהה ואינה זוכרת.

בשפה פשוטה ואנושית מתארת ליסה רידן את מה שחושב בּוּ בן ה89. בנו, הנס, מטפל בו ודואג לו, אך אינו מבין את המצוקות של אביו.

הקשר היחיד של בּוּ הוא עם כלבו סיקסטן, כבר בתחילת העלילה הנס, בנו של בּוּ, רוצה להפריד ביניהם. הוא חושב, שהטיולים עם הכלב והטיפול בו מקשים על אביו, ואפילו מסכנים אותו. בו נאחז בכלב ואינו מוכן לוותר.

ליסה רידן מצליחה ליצור הקבלה נפלאה בין בו לכלבו סיקסטן הכלב מזדקן וגם הוא מזדקן, כלבו לא מוצא את המקום שלו, עייף. גם הגיבור עצמו עייף, לפעמים מבולבל, זקוק להשגחה בדיוק כמו הכלב שזקוק להשגחה.

הסיפור משתרע על פני כמה חודשים ואנחנו עוקבים אחר בּוּ והתדרדרות מצבו הגופני. בּוּ צלול ומתגעגע לאשתו. הוא מדבר איתה במוחו, מספר לה על הימים שחולפים ובעיקר חוזר לעבר דרך ההווה. פרטים בהווה מזכירים לו את מה שהיה, התנהגותו של הנס מעלה בו זיכרונות על היותו אב צעיר לילד קטן. דרך המחשבות והשיחות האישיות של בו שנמסרות כמו זרם תודעה, או אסוציאציות פרטיות, אנחנו לומדים על חיו, על מערכת היחסים הנוגעת ללב ומלאת אהבה לאשתו, על המורכבות ביחסים עם בנו, על האהבה הטהורה לנכדתו, אלינור, והציפייה לביקורים שלה שמעוררים בו חיים ואנרגיות.

ספר אנושי על אדם צלול שמאבד את גופו, הופך להיות תלוי באחרים ומרגיש נעלב מכך. על מערכות יחסים במשפחה, על חברות וחברים, שגם מזדקנים, ובעיקר על בדידותו של הקשיש. בּוּ אומנם מטופל על ידי החברה והרווחה. בכל יום מגיעות אליו מטפלות ומשאירות פתקים, שדרכם אנחנו יודעים איך עבר עליו היום, מה אכל, מה עשה. בנו מבקר אותו מספר פעמים בשבוע ומחליט עליו, מה שמקומם את בּוּ שעדיין צלול. היו רגעים שכעסתי על הנס, הבן, שאינו רגיש למצוקות של אביו, אבל מיד הבנתי את הבחירות שלו, שנעשות מתוך דאגה לאביו. “מי לעזאזל הוא חושב שהוא? בא הנה ומצווה עליי מה לעשות עם החפצים שלך, מה זה משנה אם המעיל שלך תלוי עדיין בכניסה?”

הבן מתעקש ללא הרף לקחת ממנו את כלבו. עבור בו  כל חפץ שמוצא מהבית גורם לו לערוך השלכה על עצמו שבעוד רגע גם הוא יושלך. ההקבלה בכך היא  שיכולים להוציא את הכלב שלו בדיוק כמו שהוציאו את אותו החפץ. בו קשור לכלב, זה הדבר היחיד שמחזיק אותו.  עבורו הכלב הוא כמו אמא שהופך את הקיום לנסבל.

הגעגועים לאשתו מציפים אותו כשהוא אומר  “אבל את לא פה ושום דבר כבר לא חשוב.” הוא מבין שגם הוא הפך ללא חשוב.

ספר שהקריאה בו הציפה אותי ברגשות, השיתוף בחיי היומיום של בו גרמו לי להיות קרובה אליו, כאילו הייתי בת משפחה או חברה, בכל פעם שהפסקתי את הקריאה רציתי לחזור ולהיכנס שוב אל ביתו ולהיות איתו. היו לי רגשות מעורבים כלפי בנו, מצד אחד כעסתי על כך, שאינו מבין את מצוקתו של אביו, אבל מצד שני הערכתי אותו על שהיה שם, ביקר אותו, לקח עליו אחריות ורצה את טובתו. ומעל לכל חשבתי עלי ועל חברי שמתקרבים לגילו של בּוּ, כיצד אנחנו נעבור את זקנתנו? הרגשתי לפעמים כמו בּוּ וכמו הנס.

הרעיון לספר עלה במוחה של ליסה רידצן כאשר אספה את הפתקים של הצוות שטיפל בסבה. סביב הפתקים הללו טוותה עלילה רגישה, נוגעת ללב, אמיתית וכנה.

וודאי תשאלו, למה לקרוא על אדם זקן בחודשים האחרונים של חיו? כי הספר רגיש, נגע בי בכל תא בגוף, וגרם לי לדמוע ברגעים מסוימים, כי הוא מתאר במדויק ובאנושיות את בּוּ ואת רגשותיו, כי הוא כתוב נפלא ופיוטי ואמיתי ובעיקר נוגע ללב.

ממליצה בחום.

העגורים עפים דרומה, ליסה רידצן

משוודית: דנה כספי

הוצאת: ספרית הפועלים, 2026