תפילה לשובם במהרה ובשלום של החטופים והחיילים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

נוּרָא ובַּארוּד, אושרת מזרחי שפירא

“את לא תפגעי בכבוד של אבא שלך, גם אמא שלי הכריחה אותי.” אומרת לה אמה כשהיא נמסרת לבעלה בן השלושים ולאחיו, כדי שייקחו אותה לכפר שלהם, כדי לעשות בית יהודי.

היא שנאה את אמה שהסכימה ככה לוותר עליה, שנאה את אביה, שנאה את עצמה, שנאה אותו ואת אחיו וגם את אלוהים.

זה סיפור בין דורי, סיפור שמתחיל במאה הקודמת בכפר נרווא שבכורדיסטן העיראקית. סיפור שמתחיל בהעלמות. “כוונזא נעלמה ראשונה”. זריפה גיבורת הרומן רחב היריעה הזה היא חברתה הטובה של כוונזא. הן היו ארבע חברות טובות, ילדות על סף התבגרותן, שעשו הכל יחד, אספו עצים, העלו מים מהנהר. בוקר אחד כוונזא נעלמה. כוונזא התיתמה מאמה, קראו לה נורא ובארוד, אש וגפרית. למה? כי היא שאלה שאלות, עיניה ראו הכל. כשזריפה שואלת  את אמה עליה, האם עונה :”נתנו אותה, הרגע שלה הגיע.” כך מוצגות הנערות בנות השתים עשרה, כאילו היו חפץ שנותנים אותן. זריפה מחליטה להיות ציתנית, לא כמו כוואנזה, כדי שהרגע שלה לא יגיע. אבל גם זמנה שלה מגיע.

זריפה, גיבורת הרומן, כמו כל בנות השבט מדורי דורות, שנישאת בגיל צעיר כדי להקים בית יהודי אינה מוותרת על משמעותה ועל אופייה העקשן. שם בכפר הרחק בכורדיסטן היא אינה נכנעת, היא עובדת קשה ומייחלת לימים טובים. כשהיא, בעלה וילדיה עולים לארץ הם מתיישבים באשקלון ומשם עוברים לליפתא, מקום שמזכיר מעט את הכפר שהיה להם שם, בכורדיסטן, יש מעיין, חלקת אדמה קטנה לגידול צמחים, אבל בליפטא זריפה מגלה את ההבדלים בין עניים לעשירים. בעזרת אופייה העקשן והנחישות שלה היא עובדת קשה, נעזרת בבנותיה שחלקן נולדו בישראל על מנת להגשים את חלומה, בית. בית עם מטבח.

למרות שלא שמעו לה וחיתנו אותה היו בה כוחות ותעצומות. היא לא ויתרה וחסכה כסף  פרוטה לפרוטה, ממש כך, זו אינה מטאפורה, כדי שתרכוש דירה, כמו האשכנזים מעבר לכביש,

“נורא ובארוד” הוא רומן רחב יריעה הנמשך על פני שבעה עשורים עם שפע של דמויות, צבעים וריחות. סיפור שמתאר חברה פטריארכלית שבה הגברים מחליטים ושולטים, חברה שבה לא נישאים מאהבה, אלא משידוכים. חברה שמאמינה באמנות טפלות ופחד משדים. חברה שבה סיפורי המשפחה מהעבר שזורים בהווה ומנחים אותם.

אושרת מזרחי שפירא מצליחה להחיות תקופה בעזרת ציורי מילים וצבעים, אפילו ניתן להריח את ריחות המאכלים או את חומרי הניקוי של זריפה.  אבל לא רק את חיי המשפחה ובעיקר את חיי בנותיה של זריפה מצליחה אושרת מזרחי שפירא. היא מצליחה להחיות את חיי המדינה עצמה, את ימי קום המדינה, העליות, המחסור והצנע, פערים בין עניים לעשירים. ובעיקר את חיי העולים שרצו להתערות בחברה הישראלית ולהיות כמו כולם, ללכת לצבא, להתחתן מאהבה.

זהו ספר חד פעמי עם ניחוח מיוחד, שיש בו תיאורי טבע מרגשים וציוריים. תיאור  הצמחים, המאכלים, הפעלתנות של זריפה ובנותיה מצליחים לגרום לקורא לחוש כאילו הוא נמצא יחד עם כל דמויות השבט.

יחודו של הספר, אינו רק בתיאור המכשף של התקופה והדמויות המיוחדות והססגוניות. יחודו הוא בהבאת הקשר הבין דורי בין ההורים לילדיהם שמובא ומובע באמצעות מכתבים של בנות המשפחה לאמן. כל אחת בהתאם מנסה לשוחח עם האם ולהבין את מניעה ואף לבקש ממנה להבין אותן. אלו הם מכתבים מרגשים המנסים לגשר בין הפער הבין-דורי והפער הרגשי. האם שתקה, לא דיברה, רק פעלה ועשתה. “מה אני רוצה? מישהו שואל אותי פעם מה אני רוצה מאיפה שאדע?” היא הדחיקה את הנורא והבארוד שבערו בה, אך בנותיה לא הצליחו.

במהלך הקריאה הרגשתי שאני חלק ממשפחת  רבבצ’י. אוכלת איתם, יוצאת איתם למעיין לכבס ולהביא מים, מנקה את המחצלות, מטיילת ביער, קוטפת פרחים, עשבים ובעיקר פוחדת מהשדים ויש הרבה שדים. “נורא ובארוד”  הוא ספר מכשף, ספר אנתרופולוגי, מלא בדמויות צבעוניות ואותנטיות, דמויות שלא רציתי לעזוב אותן לרגע, כשהנחתי את הספר חיכיתי לשוב להיות במחיצתן, לדעת מה עובר עליהן.לר יכולתי להניח את הספר עד המילה האחרונה שבה דמעתי.

הספר הזה ריגש אותי, גרם לי לטלטלה אישית שבה ניסיתי גם אני לחשוב על משפחתי ועל פער הדורות שהיה בה.

גילוי נאות, את אושרת ובנות משפחתה ליוויתי בסדנת כתיבה של איריס אליה כהן, שערכה ברגישות ובחוכמה את הספר. זכיתי להכיר את בנות המשפחה על כל גלגולן ושמחתי לראותן בהתהוותן, התרגשתי לגלות אותן כדמויות בשלות בספר.

אולי אני משוחדת, אבל בטוח שאני  אובייקטיבית.

רוצו לקרוא את הספר המיוחד הזה, בטוחה שכל אחד ימצא את הנורא והברוד שלו בין הדפים. יתרגש מהתיאורים, הצבע והריחות. ספר המשלב את כל החושים והרגשות.

נוּרָא ובַּארוּד, אושרת מזרחי שפירא

עריכה: איריס אליה כהן

עריכה לשונית: שלומית איזנמן

הוצאת: הקיבוץ המאוחד, 2025