הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

גבר נכנס בפרדס – ספרו החדש של אשכול נבו

שלוש נובלות שהעניקו לי הנאת קריאה. נובלות חכמות ומתחכמות עם גיבורים  שמוצגים כפושעים או בפוטנציאל של פושעים.

אחרי תקופת ריכוז נמוכה הספר הזה בא לי בדיוק בזמן. הוא ריתק אותי, נקרא על ידי בשטף וגרם לי להרהורים רבים.

שלוש נובלות שאין בינהן קשר ויש בינהן קשר. שלושתן נוגעות בנפש האדם, בבדידותו ובעיקר בחידת האדם ונפשו.

מעל לנושא האנושי, זהו ספר ארספואטי, ספר שמתאר תהליך כתיבה, העיסוק בכתיבה משמעותי והוא עובר כחוט בין הנובלות.

הכתיבה של נבו זורמת כמו מוסיקה, מאוד קולחת וגורמת לקורא לרצות לדעת  את ועל הדמויות,  להבין את המהלכים שלהן. הרצון להבין את הדמויות נמצא גם אצל הגיבורים עצמם. כל אחת מהנובלות כתובה כמו עדות חקירה. כל אחת מהנובלות נפתחת כחקירה משטרתית עם תעלומה והגיבור מתבקש לכתוב את נקודת המבט שלו על האירוע.

אשכול נבו יודע לכתוב, יש לו יכולת לשרטט דמויות ומהלכים, לי אישית פרטים בעלילה לא היו מהימנים, אבל זה לא הפריע לי להמשיך לקרוא בריתוק את הנובלות.

יש בנובלות כתיבה חכמה בעלת תחכום. הנובלות מתכתבות אחת עם השנייה. דמות של הגיבור בנובלה הראשונה מוזכרת בנובלה השנייה. דמות אחרת הופכת לדמות שמופיעה לרגע בנובלה האחרונה.

טכניקת הכתיבה של נבו מיוחדת והיותו מנחה בסדנאות כתיבה ניכר בכתיבה. יש גם קריצה על הסדנאות “המנחה בסדנה אמר שאם אנחנו מפחדים שהאנשים האמיתיים שעליהם אנחנו מבססים את הסיפור ייפגעו…” את הטכניקה המעניינת של הנובלות אני מייחסת לארספואטיקה של הספר. בכל הנובלות הדמויות כותבת את האירוע ,את החוויות, ואת הרגשות. זו ארספואטיקה לשמה.

הדמויות בספר אנושיות, בעלות חולשות, לפעמים קצת מוגזמות. נבו מכיר את הדמויות שאותן הוא כותב, הוא מבין את ההתנהלות שלהן.

בנובלה הראשונה עומרי, גרוש טרי, נוסע לדרום אמריקה לטיול מאוחר של אחרי צבא. שם הוא פוגש ברונן ומור, זוג טרי, שמטייל את טיול ירח הדבש שלו. מערכת היחסים בין מור לרונן מסקרנת אותו ומובילה להתפתחות משונה. בחזרתו לארץ הוא מגלה מודעת אבל, שבה נאמר כי רונן נהרג ב”דרך המוות”. מיד הוא מחליט לנסוע לשבעה לנחם את מור. מכאן העלילה מקבלת תפנית. הסיפור מתפתל כמו “דרך המוות” שבה רכבו מור ורונן. זו נובלה פסיכולוגית רגישה ומרתקת. אישית אהבתי אותה מאוד.

בנובלה השנייה, ליאת מתמחה במחלקה בבית חולים במרכז הארץ הופכת להיות מושא עבור דר קארו מנהל מחלקה, אלמן בן 68. מבלי שהוא מתכוון הוא הופך לגונן עליה ומתייחס אליה באופן אבהי. גם את סיפורו כותב דר קארו כעדות למה שקרה.

בנובלה השלישית, זו שהעניקה לספר את שמו “גבר נכנס בפרדס” הגיבורה היא אשה שמספרת את סיפורה לחוקרת משטרה. הגיבורה ובעלה טיילנו בפרדס, הבעל נכנס לתוך העצים ונעלם. עוברת תקופה ללא מציאת חוט של הסבר. שם הסיפור מיד מעלה איזכור ורמז לביטוי פרדס. כתבי חז”ל מכנים את תורת הסוד הקבלית בביטוי פרדס. פשט, רמז, דרש, סוד. כך גם העלילה גלויה ונסתרת. אין בה הסברים וסיבות או פתרונות. אהבתי את הרעיון שבו אין הסבר, לא תמיד קיימת סיבה או קיים הסבר למה שקרה. לפעמים גם אין פתרון לתעלומה. בדיוק כמו בחיים שבניגוד לספרים אינם בעלי סוף טוב. למה גבר נכנס בפרדס ולא גבר נכנס לפרדס, ההסבר בעלילת הסיפור.

“גבר נכנס בפרדס” הוא ספר קריא שדן בנושאים עכשוויים, הוא פורש בפנינו את החברה שבה אנחנו חיים. זוגות טריים עם מצוקות, זוגות שנשואים שנים רבות ואיבדו את הניצוץ. אלמן המחפש רגש קרוב וחם ולא אינטימי. זהויות כפולות ברשתות החברתיות. מערכות יחסים בין הורים לילדים, רשתות חברתיות והסכנה שבהן.

מבין שלושת הנובלות אהבתי את הנובלה הראשונה, פסיכולוגית, קצבית, מרתקת, מתעתעת, בעל רעננות.

גבר נכנס בפרדס, אשכול נבו

הוצאת כנרת זמורה, 2021

תגובות בפייסבוק

נאום אהבה נגד גבר יושב – גבריאל גרסיה מארקס

מונולוג אהבה כואב במערכה אחת.

 גבריאל גרסיה מארקס מצליח להפתיע, לא רק בסיום מונולוג קורע הלב של הגיבורה, אלא גם באופן הגשת המונולוג. זהו  מחזה הכולל בתוכו תפאורה והוראות בימוי.

שם הספר מקפל בתוכו את תוכן הספר. “נאום אהבה נגד גבר יושב.”

שם הספר כל כך מוצלח ונכון בעיניי. אם נפרק אותו מילה במילה נמצא בו את תוכן הנובלה ובעיקר את הטון והרגש שלה.

גרסיאלה ובעלה חוזרים מארוחת ערב שבה חגגו את חתונת הכסף שלהם.

“אין בעולם גיהינום גדול יותר מנישואים מושלמים.” אומרת גרסיאלה לבעלה שיושב ושותק. “בסדר. גם שתיקה היא תשובה .מצידי תישאר ככה לנצח נצחים. כי אותי אתה דווקא הולך לשמוע ועוד איך.”

והיא אכן משמיעה את קולה.

מפנייה  לבעלה היא עוברת לדבר לעצמה. ומכאן מתחיל מונולוג ארוך ומפורט על אהבתה של גרסיאלה לבעלה. מונולוג שעוקב אחר 25 שנות נישואים שבהם ידעו עליות ומורדות. גרסיאלה למדה והתפתחה, והיא נושאת בתואר דוקטור. מה שלא עובר שינוי היא האהבה העצומה שלה לבעלה.

את בעלה פגשה בחגיגות לזארוס הקדוש, חג שיש בו רמז סמלי. אמה הזהירה אותה מאהבתה אליו. היא הפשיטה אותה מבגדיה לפני השינה, כדי שלא תוכל לברוח אליו. מה שלא הפריע לגרסיאלה והיא נפלה ערומה בזרועותיו.

״ הצלחת לגרום לי להיות מאושרת בלי אהבה, קשה להבין אבל לא חשוב, אני מבינה את עצמי״


יופיו של הטקסט הוא בהוראות הבימוי והתפאורה שהם למעשה טקסט בפני עצמו.

המונולוג כתוב כמחזה עם הוראות בימוי שהן בעלות המטען הרגשי. התפאורה הופכת להיות מטונימית לרגשות. משתנה ומתחלפת בהתאם למקום ולזמנים. כאשר גרסיאלה מספרת על ראשית נישואים החפצים מותאמים לתקופה ולדלות הדירה, לימי העוני שלהם. כשהיא מתארת את ההווה הדירה הופכת למפוארת ובעלת חפצים יקרי ערך.

מי שאינו משתנה בתפאורה הוא בעלה שיושב וממשיך לקרוא עיתון.

לגרסיאלה זה אינו מפריע, היא ממשיכה לגולל את אשר על ליבה. היא מטיחה בו את כעס חייהם המשותפים, את התחושה שהיא ראויה לו והוא אינו ראוי לה.

איני רוצה לפרט על מה היא כועסת ומתלוננת.

המונולוג הקשה שאותו נושאת גרסיאלה נגד בעלה, מדומה בעיני לרכבת הרים, שאי אפשר לעצור עד לסיום המפתיע. סיום שבו עוצמת הרגשות מגיעה לשיא.

אבל, זה אינו רק מונולוג של אשה אוהבת ומיוסרת, זהו סיפורה של החברה שבה בם חיים, גרסיאלה משלבת נושאים רבים : פוליטיקה “המדינה הזו גמורה”, אומנות, ספרות, דת.

את הספר קראתי פעמיים. בפעם הראשונה דהרתי אל הסיום, רציתי לדעת מה יקרה בסוף המונולוג של האשה האוהבת, ובעלה היושב וקורא עיתון. בפעם השנייה קראתי את הרובד שמתחת לטקסט, והתמקדתי בהוראות הבימוי. לדעתי אקרא אותו בשלישית ואפריד בין המונולוג לבין הוראות הבימוי.

זוהי נובלה הכתובה כמחזה על אשה שאוהבת יותר מידי.

״הגורל הקמצן נתן לי הכל חוץ מאהבה.”

כמי שאוהבת את כתיבתו של מארקס אהבתי גם את הנובלה הקטנה והמטרידה.

נאום אהבה נגד גבר יושב, גבריאל גרסייה מארקס

מספרדית, מיכל שליו

הוצאת תשע נשמות, 2021

תגובות בפייסבוק

הסיפור היחיד – ג’וליאן בארנס

אני אוהבת את הכתיבה של בראנס. כתיבה מדויקת, חכמה וחדה.

 

אהבתי מאוד את ספריו “תחושה של סוף” , “ארתור וג’ורג'”והגעתי בציפיות גבוהות לקריאת “הסיפור היחיד”.

ספר שבתחילתו שואל הסופר את הקוראים לגבי העדפתם:

״מה הייתם מעדיפים לאהוב יותר ולסבול יותר או לאהוב פחות ולסבול פחות?״

בהמשך השאלה הפילוסופית הזו  מובילה למסקנה של המספר  שאין בידנו בחירה. האומנם? את התשובה לכך יספק לנו פול מספר הסיפור וברור שזה יהיה הפוך על הפוך.

זה סיפור על זיכרונות ומשמעותם. על משמעות האהבה הראשונה ולאן היא לוקחת את האוהבים.

״ אני מקוה שהבנתם שאני מספר לכם הכל מהזכרון״

״ הזכרון ממין ומנפה על פי צרכיו של  הזוכר״

שם הספר “הסיפור היחיד”  הוא אירוני. השאלה הרטורית המתבקשת היא האם יש סיפור יחיד? האם סיפורו של הגיבור הוא הסיפור האחד והיחיד? האם מרחק הזמן משפיע על הזיכרונות שלנו? או שמא עלינו לקבל את הסיפור כסיפור יחיד בלי תהיות ושאלות.

פול בן ה19 מגיע לחופשה בת שלושה חודשים מלימודיו. בעצת אימו על מנת להפיג את השיעמום הוא נרשם למועדון הטניס. בת זוגו למשחקים היא סוזן, אשה המתקרבת לשנות החמישים של חייה. היא אמא לבנות בוגרות שגילן גדול יותר מגילו של פול.

מבלי להתכוון הוא מתאהב בסוזן והרומן ביניהם מתפתח למערכת יחסים שנמשכת שנים רבות. יש בו עליות ומורדות, נקודות המבט משתנות. רומן שמתחיל כסיפור אהבה וממשיך כטרגדיה ובעיקר הרס.

את סיפורו מספר פול בקולות שונים, החלק הראשון מסופר כולו בגוף ראשון ומתאר את פול בן ה19 והתאהבותו בסוזן. זו נקודת מבט של אדם צעיר שמעריץ את אהובתו, את הידע הרב שלה למרות שלא למדה, את השנינות, את המיניות העדינה שלה. בהמשך עובר המספר לגוף שלישי וגוף שני. המעברים בגופים השונים יוצרים תחושה של תיחכום. לפעמים הרגשתי כאילו הגיבור מוציא עצמו מעצמו על מנת לבחון את האירועים ואת התנהגותו במהלכי חיו.

החלק השני עובר המספר לגוף שני, כאן פול בוגר יותר, ומערכת היחסים עם סוזן משתנה והופכת למעיקה. נדמה כאילו הגיבור עצמו אינו יכול לספר את סיפורו והוא מעניק את קול הדיבור למספר יודע כל. במצבים מסוימים כאשר הוא פונה אל הגיבור ואלינו בלשון “אתה” הוא יוצר הרחקה מעצמו ואפילו נותן תחושה של תוכחה.

עד כאן תחשבו, נו, טוב, כבר קראנו רומנים על צעירים מתבגרים המתאהבים בנשים מבוגרות. גם אני הרמתי גבה ותהיתי מה מיוחד כאן, ובכל זאת המשכתי לקרוא על האהבה של סוזן ופול. אהבה הרסנית וכואבת. אהבה פתלתלה ומעיקה.

לאט לאט נוספים פרטים על סוזן ועל מערכת היחסים ביניהם. פול מספר את סיפורו שלו וגם את סיפורה העצוב של סוזן שלמעשה הופך את חייו לעצובים.

כמעט תמיד איני מעבירה ביקורת על הדמויות, איני מציעה להן מה לעשות, להפך,  אני משתדלת לקבל את המידע שנותן לי הסופר ובעזרתו מנסה להבין את הגיבור.

לצערי, “הסיפור היחיד” לא הצליח לשכנע אותי במניעיו של פול להישאר ולהיצמד לסוזן. כקורא שאלתי. מה לעזאזל עושה בחור צעיר שכל החיים לפניו עם אשה מבוגרת בתחילת שנות החמישים?  אני יודעת שאסור לי לשאול. כי זו עובדה נתונה  בפניי. ובכל זאת הפעם תהיתי, למה הוא נשאר?  אולי הנאמנות שלו,אולי המסירות, אולי האובססיביות שבו או אולי התשוקה לעזור?

הסיפור שפול מספר הוא רטרוספקטיבי. במהלך הסיפור העצמי שלו לנו ולעצמו פול  חוקר את מהלכיו, מחפש הסבר מדוע נשאר עם סוזן. יש תשובות והבנה להתנהגותו. אותי זה לא כל כך שכנע. מצטערת פול, אומנם אתה טורח העלות שאלות והשערות, מנסה להסביר ולתרץ, שיש עדיין הרבה שעות טובות וימים טובים שבהם השמחה מילאה את הבית.

״ לא היתה לי הגדרה חדשה של אהבה. לא ממש חשבתי לעומק מהי אהבה, פשוט נכנעתי לאהבה ראשונה על כל הבטיה.״

כמו שציינתי, הכתיבה של בארנס משובחת, הוא מצליח להגיע לרגשות העדינים ביותר של גיבוריו. העצב ההרסני של סוזן מרגש את הקורא. הנאמנות והמסירות של פול נוגעות ללב. יחד עם זאת לא יכולתי להבינו.

ואם נחזור לפתיחה, מה עדיף לאהוב יותר ולסבול יותר או לאהוב פחות ולסבול פחות? התשובה היא בידי הגיבור ובידי הקורא.

“הסיפור היחיד” הוא ספר על זיכרונות וכיצד אנו רואים אותם במרחק של זמן. ספר על אהבה ראשונה, נאמנות, ומסירות.

ממליצה בהסתייגות קלה.

הסיפור היחיד, ג’וליאן בארנס

מאנגלית, מיכל אלפון

הוצאת מודן, סדרה לספרות יפה, 2021

 

אי אפשר שלא להיזכר בשיר מיסס רובינסון של סימון וגרפונקל מתוך הסרט “הבוגר”.

 

 

תגובות בפייסבוק

שחפים בסופה – אינר קאורסון

יש משהו קסום בספרות האיסלנדית, עולם ערפילי מסקרן. הכתיבה האיסלנדית מאופקת ועצורה רווויות מיסתורין. כזוהי הנובלה “שחפים בסופה” של אינר קאורסון.

ספר עוצר נשימה. ספר של כפור ואומץ. ספר של התמודדות האדם מול הטבע.

שחפים בסופה היא נובלה קטנה ומצומצמת בעלת עוצמה.

שלושים ושניים אנשי ספינת “השחף”  נקלעים לסופה אימתנית. הגלים שנשברים על הסיפון הופכים במהירות לקרח המאיים להטביע את הספינה. בידיים קפואות הם מנסים לשבור את הקרח, אך ללא הצלחה.

כמה ימים קודם לכן יצאה הספינה מהנמל במטרה להפליג לשדות הדיג על מנת לדוג דגים. תיאור עזיבת “השחף” את הרציף הוא כמו תיאור של חגיגה הטובלת בים של אורות, אלא שהחגיגה והשמחה נעלמו כאשר נקלעו לסופה. זה היה בשישה לפברואר, מזג האוויר היה רגוע וכך גם הים. הם תכננו לשוב לביתם, אלא שלמחרת פרצה הסופה.

רב החובל הבין שהם במצוקה, סערה שכזו נמשכת חצי יממה ואילו כעת עברו כבר עשרים שעות. ספינות ששהו בקרבתם ואותתו למצוקה נדמו. למרות שבימים רגילים רב החובל שתוי, ברגעים אלו התגלה כמיומן. היחיד שלקח פיקוד וידע מה לעשות. הוא הגיבור האמיתי ובעל התושייה.

השעות הבאות הן שעות משמעותיות עבור הצוות והספינה. אנשי הספינה עמלו מסביב לשעון, הם נחו רק שעתיים.

זהו סיפורה של הספינה “השחף” וסיפורו של לאורוס אחד מאנשי צוות הספינה. לאורוס, נקרא כשם הספינה שעליה הוא נמצא. ללאורוס, צעיר הספנים, זו ההפלגה השנייה בחייו. הוא נרגש לראות את אנשי הצוות המיומנים, מביט בהערצה ביכולם לאחוז בהגה, להתיר חבלים  וכולו חושק להיות הטוב ביותר. במהלך הסופה הוא מבין שעליו להיצמד לרב המלחים על מנת לשרוד.

את סיפורה של כַּמֶּרֶת “השחף” מספר אחד מאנשי הצוות, זהותו מתבררת רק בסיום הקריאה. הסיפור נע בין מספר יודע כל שמתאר את האירועים דרך עיני הספנים לבין תיאור אישי של אחד מאנשי הצוות שאנו איננו יודעים מיהו. זהותו כפי שציינתי מתבררת בסיום.

נובלה מהפנטת ביופיה ובתיאורי הטבע שבה. “היא התערסלה מעלה ומטה בינות לגלים אך פחות ממה שניתן היה לצפות לפי מצב הים והרוח, ”

עוצמת הטבע מול אזלת ידו של האדם. בכתיבה מדויקת ומוחשית  מצליח אינר קאורסון להעביר לקורא את איתני הטבע האימתנים.  את החרדה מפני הגלים ששוטפים את הספינה ומאימים להטביעה. לי היתה תחושה כאילו אני נמצאת יחד עם הספנים, מרגישה בגלי הכפור השוטפים, מריחה את האוכל המתבשל ועוברת מתא לתא. עומדת על הסיפון ומביטה בשחור הקפוא שמסביב ותוהה אם זה יום או לילה.

לא רק את הטבע החיצוני מתאר אינר קאורסון ,אלא גם את טבעו של האדם ויכולתו לעמוד  בתנאים קשים. הספנים שבימי דיג רגילים עסוקים בהפגת השעמום, הופכים במצב זה לגוף אחד מאוחד. כולם דואגים אחד לשני ובעיקר מאוחדים ברצונם לשוב הביתה, לחוף.

התיאורים המדויקים והציוריים ממחישים לקורא את הפחד  מפני הכפור והגלים, מה שגורם למתח ותהיות, האם תגיע הכַּמֶרֶת אל הנמל שממנו יצאה. למרות הצימצום במילים, האיפוק ברגשות מצליח הסופר להעביר את הרגשות ולתת לקורא תחושת של המציאות.

ספר מצומצם ומדויק, הייתי בטוחה שאקרא אותו במהירות והופתעתי לגלות שהתמקדתי בכל משפט, התענגתי על השפה וציורי הלשון, דמיינתי את הספינה ומלחיה נאבקים בטבע. בכל תיאור של טיפת קרח הלב קפא לי, החרדות נהפכו לגלידי קרח.

את הספר תרגם מאיסלנדית משה ארלנדור אוקון. תרגום משובח ונפלא. השפה הציורית הופכת את הקריאה לפיוטית. התרגום המדויק ושימוש במשלבי לשון גבוהים ואחידים מעניקים לנובלה את יופיה.

בפתיחת הספר, בהערת המתרגם מסביר משה ארלנדור אוקון את הבחירה במילים מסוימות. הערה שהעלתה חיוך על פניי, “הלשון העברית אינה שפת ימאים: מה לנו ‘לַזְבֶּזֶת’, ‘דָּוִיתוֹת’ או ‘מְגֻלָּה’? לכל היותר מוכרת לנו ספינת המדבר. ואף על פי כן, המונחים קיימים בשפתנו, גם אם לא שגורים, וספר זה הוא הזדמנות להתוודע אל מקצתם.”

משה ארלנדור חי באיסלנד שנים רבות ודובר את השפה. הוא גם קונכולוג (חוקר רכיכות וקונכיותיהן). בשיחה איתו הוא סיפר לי שעבד על כַּמֶּרֶת, לא כמו זו שבנובלה. הכַּמֶּרֶת שבנובלה הוצאה משימוש בשנות השבעים. בַּכַּמֶרֶת שבה משתמשים כיום גרירת המכמורות היא מאחור וכן יש לה ציוד ניווט לוויני משוכלל. הוא שהה על הכַּמֶּרֶת בתוקף עיסוקו כקונכולוג. כך יכול היה להשיג קונכיות מים עמוקים שאין במים רדודים.

בתמונה המצולמת אתם יכולים לראותו על הכַּמֶרֶת. בטוחה שתזהו אותו, הוא השונה מאנשי הצוות. התמונה צולמה בבוקר חשוך  וקפוא בחודש דצמבר.

תודה על התרגום המשובח.

“שחפים בסופה” הוא ספר איכותי ומרתק.

ממליצה בחום רב.

שחפים בסופה, אינר קאורסון

מאיסלנדית, משה ארלנדור אוקון

הוצאת לסה 2021

תגובות בפייסבוק

ספר התה – קקוזו אוקקורה

ספר עדין וציורי המביא בפני הקורא את תרבות יפן דרך סמליות טקס התה.

לפני ארבע שנים טיילתי ביפן והתאהבתי בתרבות שלה. תרבות מינימליסטית בעלת משמעויות רבות. תרבות של טקסים וסגידה לארעי, למתחלף ולמשתנה. תרבות המקבלת את ההוויה כמשמעותה. תרבות של חיים ומות, פריחה וקמילה הדרים זה לצד זה בהרמוניה.

אהבתי את חוסר המושלמות באומנות וביצירה. ציור או מבנה חייב להיות בלתי מושלם.

מעל לכל זו תרבות של איפוק.

קקוזו אוקקורה, היסטוריון האומנות היפנית, כתב ספר קטן ופיוטי על משמעות התה בתרבות יפן.

התרגום המשובח של יורם קניוק מצליח ללכוד את הדקויות של פולחן התה המשקף את אומנות ותרבות יפן.

התוצאה שלפנינו היא ספר יפיפה. הכריכה העדינה והמינימליסטית משקפת את תוכנו.

ספר התה הוא ספר המתאר את השקפת העולם הנקראת תהיזים. טקס שהתפתח מטקס הזן.

מי שלא גדל בתרבות יפן לא יבין זאת, האדם המערבי לא יבין את טקס התה.

את הספר כתב קקוזו אוקקורה כשהגיע לאמריקה בראשית המאה ה-20 ומטרתו היתה להביא בפני האדם המערבי את משמעות האומנות והתרבות היפנית.

התה הופך להיות מרכז ההוויה היפנית, לא רק כשתייה אלא כאומנות ודרך חיים. התה הוא סמל, אדם שאין בו תה מסומל לאדם חסר רגישות.

תה הוא יצירת אומנות ונחוצה יד אמן כדי להפיק ממנו את תכונותיו הנאצלות. לכן הספר אינו מדבר רק על התה, אלא על תרבות יפן, על ההיסטוריה, על החברה.

התה הוא דת של אומנות החיים. המשקה נעשה עילה להערצת הטוהר והעידון פעולה מקודשת שבה המארח והמתארח מתאחדים כדי למצות את האושר העילאי של היומיומי.

כל האידאל של התהיזים היא תוצאה של תפיסת  הזן שלפיה הגדולה מצויה באירועים הקטנים ביותר של החיים.

חדר התה משקף את תרבות יפן, הכניסה אליו נמוכה מקומת האדם  זאת על מנת שהנכנס ירכין ראשו ויחוש ענווה. החדר פשוט ונטול עומס אומנותי. החדר בנוי מחומרים טבעיים וזמנים על מנת להזכיר לאדם השרוי בו את חוסר הקביעות שלו בעולם.

אמני התה תרמו רבות לאמנות. הם חוללו מהפכה באדריכלות הקלאסית ובעיטורי הפנים ויצרו סגנון חדש.

הספר אומנם קצר אך כל משפט שבו מקפל עולם של תרבות. מעביר לנו פילוסופית חיים שלמה. מכניס את האדם המערבי להיכל של התרבות היפנית. ספר שיש בו יופי רב ועדינות.

בשנה האחרונה למדתי קליגרפיה חופשית ואומנות הכתיבה של המזרח. קראתי שירי הייקו רבים. שירים שהאדם המערבי אינו מבין כיצד כמה מילים מעבירות תחושות ורגשות. דרך הכתיבה והציורים הצלחתי להבין מעט ואפילו פחות ממעט את השקפת העולם המינימליסטית של המזרח. ספר התה הוא נדבך נוסף אצלי באומנות.

מומלץ  לכל מי שאוהב אומנות, לא רק למי שאוהב ומתעניין  בתרבות יפן.

ספר התה, קקוזו אוקקורה

מהמקור האנגלי, יורם קניוק

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2021

ראה אור לראשונה בעברית בשנת 1996

תגובות בפייסבוק

אמונה – דרור משעני

לפגוש את אברהם אברהם, מפקד אגף חקירות ומודיעין בפיענוח חקירה חדשה היא כמו לפגוש מכר ותיק.

אברהם בן 43 מתגורר בחולון. הוא  שואף לקבל תיקים גדולים וחדשים. הוא רוצה להגשים את החלום שלשמו התגייס למשטרה, להציל חיים, להתנגד לאכזריות ולאלימות ולרוע.

שתי חקירות מקבילות עומדות על הפרק והוא צריך לפענח אותן.

האחת, תינוקת זערורית הושארה בתיק יד מחוץ לבית החולים וולפסון. היא הושארה בכוונה שתימצא ומישהו יטפל בה. החשודה, ליאורה, סייעת לגננת מבת ים נתפסת מיד.

החקירה השנייה היא היעלמותו של תייר שוויצרי שהגיע לארץ. מצלמות האבטחה של בית המלון שבו התאחסן מגלות חשודים שביקרו בחדרו ויצאו עם מזוודותיו. התייר נמצא מת בים.

לי כקוראת היה ברור ששתי החקירות מצטלבות אחת עם השנייה. מרגע זה הפכתי גם אני לבלש שמנסה לאתר מה הן נקודות ההשקה של שתי החקירות.

דרור משעני מצליח לרתק את הקורא לא רק בזכות המתח והסקרנות שהוא מעלה, אלא בזכות האנושיות והאמינות של הדמויות.

ליאורה, הנאשמת בנטישת תינוקת גרמה לי לחייך פעמים רבות. ליאורה בעלת לשון חדה, צינית, מאוד פקחית, מנסה להסיט את השאלות שמופנות אליה. התשובות שהיא משיבה היו מרעננות וחדות. מודה, חיכיתי שיזמנו אותה להרבה חקירות, כדי שאוכל ליהנות מלשונה החריפה.

כמו שציינתי אברהם הוא מעין מכר ותיק שגר בעיר שאינה זרה לי. גדלתי בחולון ועבדתי בחולון שנים רבות. חולון היא גם העיר של דרור משעני והוא גומל לה על כך. (לרגע הצטערתי שלא לימדתי את דרור ). אברהם האנושי, האיש החם, אוהב האדם אינו מוותר ופועל לפי החושים שלו. הוא אינו ממהר לסגור תיקים כדי להמשיך לתיק הבא. הוא חוקר ביסודיות את החומר שמונח לפניו.

״לרגעים הוא חושד בעצמו מרגיש כמי שממציא או הוזה-כמו האביר הגרוטסקי בספר, שמדמה כי הוא נלחם במפלצות-אבל ברגעים אחרים הוא מבין שמה שאחרים חושבים לפרנויה הוא הדרך היחידה להשתחרר מאמיתות שנחשבות מובנות מאליהן.״

בשתי החקירות אברהם מרגיש שקורים לו דברים בפעם הראשונה ושזו תהיה חקירה לא פשוטה. והוא צודק. העניינים מסתבכים.

 אבל, דרור משעני יודע להוביל את החקירה, את הדמויות ואת הקוראים ביד מהימנה אל הסיום.

אברהם אברהם יצליח בפיענוח החקירה, ובעיקר יישאר נאמן לעצמו ולאנושיות שבו. למרות הרצון שלו להתקדם מעלה, להגיע אולי לגג הוא מעדיף להישאר בקומת הקרקע, כי מקומת הגג לא רואים פנים של אנשים.

“אמונה” הוא לא רק ספר בלש ומתח, הוא ספר שמעלה שאלות מוסריות על קשר אישי של אנשים המגיעים מרקע דתי שונה. שאלות על דת ואמונה ומהי אמונה. לכל אחת מהדמויות אמונה משלה. ליאורה מאמינה בצדקתה ומתפללת בפסוקים מהתנ”ך שמתאימים לרגעי האירוע. בתו של התייר השוויצרי מאמינה שאביה  נרצח. אברהם מאמין בהשערותיו לגבי פיענוח החקירות. הדמות האחרונה שמופיעה בספר היא בעלת אמונה פילוסופית אוניברסלית אשר מחזקת את אברהם באהבת האדם שבו וגם בנו.

התינוקת נקראת אמונה, שם שנתנה לה האחות הדתייה שטיפלה בה.

ספר מרתק, שואב. נדמה כאילו דרור משעני רקח את הפרטים בעלילה במיוחד עבורי, חולון עיר ילדותי ובגרותי, טיול בפריס  האהובה עלי וציטוט מהרומן המועדף עלי “דון קיחוטה”.

ממליצה בחום.

אמונה, דרור משעני

עורכת, שירה חדד

אחוזת בית, 2021

תגובות בפייסבוק

מדריך לציור וקליגרפיה – ז’וזה סאראמאגו

ספר מאתגר וחכם. אחד הספרים שמפעילים אצל הקורא את כל החושים.

סאראמאגו, ציור, קליגרפיה. שלוש מילים שהיפנטו אותי לפני שהתחלתי לקרוא.

מה רבה היתה הפתעתי שלאחר קריאת פרקי הפתיחה הבנתי שזהו אינו רומן רגיל עם עלילה. זהו מדריך שאינו מדריך. הוא אינו ספר עם הוראות הפעלה כיצד לצייר או לכתוב קליגרפיה.

הספר הוא מדריך, מדריך את נפשו של האמן, את ההבנה שלו כיוצר ומהי דרכו בעולם האומנותי.

הייתי קוראת לזה במילה אחת החיפוש.

הגיבור, צייר בינוני המתפרנס מציורי פורטרטים מוזמנים. הוא מוזמן לצייר פורטרט של ס’. ס’ הוא מנהל מוכשר ועשיר. דיוקנו יעטר את משרדו. הגיבור מצייר את דיוקנו של ס’ כפי ס’ רוצה שיוצג, כמעט כמו ציירי החצר בתקופת המלכים. אלא שהצייר אינו מרוצה מדיוקן א’ ויוצר בסתר דיוקן ב’, דיוקן נוסף שבו הוא יצייר את ס’ כפי שהוא, הצייר, רואה אותו.

אבל גם בזה הוא מרגיש שהוא נכשל ואינו מצליח, לכן הוא עובר לכתיבה.

מטרת הכתיבה או החקירה כמו שהוא מכנה אותה היא לבדוק מה אבד בין הפורטרט הראשון לשני.

הוא נע בין שני ציורי הפורטרטים, מערכת היחסים אינה בינו לבין הפורטרט, אלא בינו לבין ס’ המצויר. הפורטרט הראשון מציית לתוכנית מקדימה של סכמה ותהליכים. השני דורש חירות, חוסר יציבות.

להפתעתו הוא מגלה שהכתיבה מספקת לו מילוי פערים על דמותו שאינם באים לידי ביטוי בציור. הכתיבה קלה לו יותר.

אומנות הציור ואומנות הכתיבה הן שתי אומניות המתכתבות אחת עם השנייה, שתיהן מספרות סיפור.

העלילה שבספר היא מינורית, שקטה, קטנה. הגיבור הוא גבר בן חמישים, היה נשוי והוא אב. בתחילת הרומן הוא מנהל רומן אינטימי עם מזכירתו של ס’.

הספר כתוב בגוף ראשון. היחיד מבין ספריו של סאראמאגו שנכתבו בגוף ראשון.

״ אילו לא היה הכתוב כאן בגוף ראשון, הייתי מוצא צורה מושלמת לרמות את עצמי, הייתי מדמיין את כל המחשבות וכן את כל המעשים יחדיו הייתי מאמין באמת שבהם אפילו בשקר הכלול בהם כי השקר הוא האמת״

תכונת הכתיבה היא הבדיה ולא ההצמדות לאמת הכרונולוגית. לכן הוא מתעתע בקורא ואומר נולדתי כאן או שם בשנה זו או אחרת. כי בכתיבה הבדיה הופכת למציאות.

זהו ספר מרתק. במהלך הקריאה הרגשתי כאילו אני נמצאת במבוך ובדרך מלאת הסתעפויות. כל סטיה מהדרך הובילה אותי למקום חדש. מצאתי את עצמי בודקת מה אני אישית חושבת על הנושא שסאראמאגו הביא בפני.

הוא מכיל את כל מחשבותיו והנושאים השונים שבספריו, זהו מעין תרכיז יצירותיו. תרכיז של הספרים שיבואו לאחר מכן.

ספר שברובו הוא דעות, מחשבות, הגות פילוסופית על נושאים רבים. משתף את הקורא בדעותיו על חברות, גאוה, ציירים, כמו רמברנדט, מיכלאנג’לו,  סופרים כמו  שייקספיר, אידאולוגיה, ציביליזציה, חיפוש אחר סודה של היצירה. לדעתו אפילו כניסה למוזיאון הוא סוג של מסע. על הדת. על ההיסטוריה.

הגיבור בניסיון  כתיבתו  מעתיק ספרים, כמו שמעתיקים ציורים.

הרומן הוא למעשה רומן מסע, מסע פיסי ומסע נפשי. חיפוש אחר מהות האומנות עבורו, מהות החיים. בסיום הספר הוא מגיע לגילוי מהות חייו ואולי מהות חיינו.

ספר מסע אומנותי מרתק, מעניין וחכם. הגיבור עובר מסע תודעתי ואנחנו איתו. מסע של התבוננות פנימית על היוצר על תהליך היצירה על המחשבות של היוצר מול עצמו ומקורות ההשראה שלו.

ממליצה מאוד לכל מי שאוהב את סאראמאגו, את כתיבתו ואת נושאיו הסיפוריים.

אני אישית, כמי שמנסה למשוך ידי במכחול ובשנה האחרונה מתנסה בכתיבת קליגרפיה חופשית, מצאתי עניין בספר על כל רבדיו.

ספר לכל מי שמחפש אחר האמת האומנותית, משמעות היצירה בחיינו. ומשמעות הקיום.

מומלץ למי שאוהב את סאראמאגו ואת כתיבתו. למי שמוכן להתמסר להגיגים פילוסופים והגותיים על יצירה וייסורי היצירה.

כמו כל ספריו בעברית של סאראמאגו  תורגם הספר על ידי מרים טבעון המוכשרת. התרגום משובח וקולח. תרגומה של מרים מעביר את מחשבותיו של סאראמאגו באופן מדויק.

מדריך לציור וקליגרפיה, ז’וזה סאראמאגו

מפורטוגזית, מרים טבעון

הספריה החדשה, 2021

תגובות בפייסבוק

ערב אחד במועדון – כריסטיאן גאיי

נובלה מינימליסטית שממשיכה להתנגן במוחי.

הבית שלנו הוא בית מוסיקלי, ילדי מנגנים, בני הוא נגן פסנתר מוכשר ואף מלחין (אינו עוסק בתחום). הבית תמיד אפוף צלילים. הנובלה השאירה בי צלילים רבים, צלילי מחשבות, צלילי השירים שמופיעים בה ובעיקר תהיות על משמעות האומנות בחייו של יוצר.

סימון נרדיס היה בעברו נגן ג’אז מפורסם ומוכשר. הוא אפילו השפיע על נגנים צעירים שחיקו את סגננו המיוחד. יום אחד  עזב את עולם המוסיקה, את הנגינה, השתייה, הסמים, הנשים, כי היו תערובת קטלנית עבורו והחליט לחיות חיים רגילים. “ג’אז לא בדיוק מעודד אנשים להתנהג יפה.” כבר עשר שנים הוא מומחה למערכות חימום, תפקידו לדאוג לחימום מחסנים, בתי מלאכה, לא חימום על הבמה. כיום  הוא שומע רק מוסיקה קלאסית. לדבריו הוא ערק מעולמו הקודם.

ערב אחד, ערב שבו היה עליו למהר לשוב לביתו כיוון שהוא ואשתו מתכננים לנסוע לכמה ימים, הוא התעכב לתת עזרה למהנדס. המהנדס רוצה לגמול לו על כך ומבקש ממנו להצטרף אליו לארוחת ערב במועדון.

וזהו אותו ערב אחד במועדון שיהפוך עליו את כל חיו וחיי הסובבים אותו. בכניסה למועדון הוא שומע את צלילי מוסיקת הג’אז המוכרת לו, אפילו הפסנתרן מגנן בסגננו.

את המשכו של הערב הגורלי לא אספר, אתם ודאי מניחים לאן הערב יתגלגל, אבל יש גם הפתעה ושינויים בעלילה המחשבתית של הקורא.

את סיפורו של סימון מספר חברו הטוב של סימון ושל סוזן אשתו. הוא מכיר היטב את הנפשות הפועלות ויודע מה עליו לומר להן, ומה לייעץ. החבר המספר רצה להיות סופר, אך הפך לצייר והנה עכשיו ניצבת בפניו הזדמנות לספר סיפור מוסיקלי, את סיפורו של סימון וסוזן.

הנובלה הקטנה הזו בת 95 עמודים אינה קלה לקריאה. סגנון הכתיבה המיוחד שבה הוא סגנון המזכיר את מוסיקת הג’אז. יש תחושה של קפיצה בין הדמויות והסיפור, אבל הקטעים משולבים זה בזה בדיוק כמו קטע ג’אז.  יש בה ריבוי  סגנונות כתיבה, אך היא הרמונית. כמו שבהאזנה למוסיקת הג’אז צריך לעקוב אחר הצלילים, להקשיב ולהיכנס לתוך התווים,  אחרת השומע עלול לאבד את המנגינה ולחוש קקופוניה באוזניו,  כך הקריאה בספר, צריך לעקוב אחר  תווי האותיות , אחר הדמויות ודקויות הפעולות שלהן.

וידוי, אני אישית איני אוהבת להאזין למוסיקת ג’אז ובכל זאת נשבתי ביופייה של הנובלה המיוחדת. הסופר הצליח להאיר את עולמו הפנימי של האומן. תחושותיו של סימון לגבי מהותו והאומנות שבו אמינות. סימון שחי כבר שנים ללא המוסיקה ההרסנית עומד שוב מול הפסנתר ומבין שלמעשה חייו לא היו חיים. והוא היה כמעט כמו חי מת. התשוקה לגעת בקלידים שעלולה להרוס אותו בוערת בו. הוא כמו נרקומנים או אלכוהוליסטים. לוח הזמנים של הרכבות אינו מעניין אותו, הלוח והרכבות הופכות לסמל לחייו.

מה יקרה לו לאחר אותו ערב במועדון, כמה רכבות לביתו הוא יפספס ? על כך בנובלה.

“ערב אחד במועדון” הוא ספר בעל אווירה. ברגע שקולטים את סגנון הכתיבה המיוחד שבו אי אפשר לעצור. בניגוד לסימון  שפיספס מספר רכבות לביתו הקורא יגיע עד לתחנה הסופית שבה מחכה לו הפתעה.

“הנובלה הזו קטנה עלייך, בשעתיים את בולעת אותה.” כך אמרה לי חברה שהשאילה לי את הספר לקריאה.

צדקה החברה. סיימתי במהירות ועדיין היא בתוכי. איני מפסיקה לחשוב על סימון ואותו ערב אחד גורלי. שאלות רבות מעלה הנובלה, מהי האומנות ומשמעותה עבור האומן, מהו המחיר שעל האומן לשלם, האם ניתן לברוח מהאומנות אפילו שיודעים את המחיר שמשלמים עבורה.

ערב אחד במועדון, כריסטיאן גאיי

מצרפתית, אביגיל מרמרי

הוצאת כרמל, 2020

בספר משובצים  שירים, אחד מהם שיר שאהוב על אחת הדמויות וגם עלי. Les Feuilles mortes “את שאהבת אותי ואני שאהבתי אותך”

Les Feuilles mortes

תגובות בפייסבוק

בשולי הנוחות – סייקה מורטה

הקריאה בספר “בשולי הנוחות” גרמה לי להרבה הרבה חוסר נוחות, למרות זאת לא יכולתי להניח אותו.

קֵייקוֹ פוּרוּקוּרה, גיבורת הנובלה היא בחורה יפנית בת 36. היא עדיין עובדת בחנות נוחות, עבודה הנחשבת לעבודה זמנית. היא אינה נשואה, אין לה אפילו חבר, העבודה בחנות ממלאת אותה.

בגיל צעיר הבינה קייקו, כי היא שונה משאר האנשים סביבה. היא הביטה לכל עבר ולמדה מהסביבה כיצד עליה להתנהג. בזמן לימודיה באוניברסיטה התחילה לעבוד בחנות הנוחות כעובדת זמנית. כבר 18 שנים היא עובדת זמנית. היא אפילו יודעת את מספר שעות העבודה שלה בעל פה. נוח לה להיצמד לעבודה בחנות שבה הכל ברור ומוגדר. קייקו כולה חיה לפי החנות, יודעת אילו כריכים ייקנו בכל מזג אויר. היא הפכה ל “יצור של עובד חנות נוחות”. או כמו שהיא מגדירה את עצמה  “גופי עשוי מהמזון של חנות הנוחות הזאת, אני מרגישה שאני חלק מהחנות, כמו מדפי התצוגה או מכונת הקפה.”

בשנות העשרים לחייה עבודה מסוג זה התקבלה על ידי סביבתה בעין יפה, היא לא נדרשה לתירוצים, אבל בהמשך, חבריה ובני משפחתה יצרו קשרים בחברה, באמצעות מעמד בעבודה או נישואים, והיא נותרה היחידה ללא משרה קבועה וללא נישואים. בחורה מוזרה. שונה מהחברה. לקייקו לא היה איכפת, למרות שידעה ושמעה כי היא שונה היא הרגישה, שהחנות אינה שופטת אותה כמו החברה. עד ש…. יום אחד מתקבל לעבודה שיראבה, בחור צעיר שנראה בעיניה כקולב, בגדי החברה כאילו קטנים עליו, הופעתו הפתיעה אותה. שירבאה הופך עלייה את כל עולמה.

סייקה מורטה מצליחה להכניס את הקורא לעולמה הפנימי של הגיבורה. הנובלה המצומצמת מעבירה לנו את התחושות הנפשיות והפיסיות של הגיבורה. אני כקוראת הבנתי את אופן חשיבתה והתנהלותה בחברה ולא שפטתי אותה. לדעתי, זו גדולתה של הסופרת וכוחו של הספר.

לפני ארבע שנים ביקרתי ביפן, הוקסמתי מכל התרבות השונה, האחרת שלהם. בין שלל החוויות זכורה לי חווית הקניות בחנויות. לפני פתיחת החנות ראיתי את העובדים והמנהלים מקבלים תידרוך. הביקור בחנות יוניקלו המפורסמת השאיר אותי בתחושת הלם. אני כישראלית רגילה למדוד את הבגד מול המראה של החנות. ברגע שפשטתי את המעיל וניסיתי להשתחל לתוך סוודר, עטה עלי המוכרת ובמבט מבוהל אמרה:  “נו, נו”. לקחה אותי בעדינות לתא המדידה, טאטאה את התא, הושיטה לי מסכת בד דקיקה שלא אכתים את הבגד, כשיצאתי טאטאה אחרי.

הקריאה בספר החזירה אותי לחוויות יפן, חשבתי, “טוב, כך זה אצלם. הם מסורים לעבודה, ממושמעים.” אבל מִסֵפֶר המתאר את תרבות העבודה של יפן, ואת אישיותה של קייקו הופך הספר לאט לאט לביקורת על החברה וגם על החברה המערבית.

הביקורת היא על חוסר קבלת השונה, גם אם הוא תורם את חלקו לחברה, אינו פוגע באנשים הוא יישאר אחר, שונה, נטע זר. העולם כופה ומכריח את כולם להפוך לאנשים כפי שהוא רואה לנכון, אינו מקבלת שונות.

השאלות שעולות מהספר הן מהו “עולם נורמלי”? האם אנחנו באמת נאורים כמו שאנו חושבים, או שאנחנו עדיין מתנהגים כמו בתקופת האבן במסווה של חברה מודרנית, לפי הגדרתיו של שיראבה.

עולמה של קייקו מתערער, פתאום היא מרגישה כמו בילדותה, שונה, מוזרה אינה שייכת. עד היום היא היתה חלק ממערך החנות, חלק ממנה. אפילו היתה לה הרגשה של מערכת יחסים אינטימית עם החנות. עכשיו היא מחליטה לעשות מעשה ולשנות את חייה, אולי כך החברה תראה אותה כחלק.

האם היא תצליח?

על כך בספר “בשולי הנוחות”. אחת הנובלות המיוחדות שקראתי. נובלה שיש בה ביקורת חברתית מתובלת בהומור מיוחד ולעג לחברה.

אני מצפה לתרגומים נוספים של ספריה של סייקה מורטה.

הספר זכה בפרס אקוטגווה ב- 2016 באותה שנה שבה יצא לאור. והגיע למקום השלישי ברשימת רבי המכר בקטגורית פרוזת מקור באותה שנה, ותורגם לשפות רבות. שמו במקור הוא konbini ningen, עד כמה שאני מבינה התרגום הוא, נוחות אנושית והכוונה היא אדם מינימרקט. קונביני היא רשת חנויות.

סייקה ורטה עצמה עבדה בחנות נוחות במשך 18 שנים.

למי שמעונין לקרוא על הסופרת יכול לקרוא בבלוג הנפלא של אירית ויינברג “יפן מונוגטרי”

יפן מונוגטרי

בשולי הנוחות, סייקה מורטה

מיפנית, עינת קופר

הוצאת כתר, הסדרה הקטנה, 2020

תגובות בפייסבוק

הילדות האבודות של פריז – פאם ג’נוף

הילדות האבודות של פריז – פאם ג’נוף

אחרי קריאה של כמה ספרים מעיקים החלטתי לקרוא ספר פחות כבד. “הילדות האבודות של פריז” אינו ספר קליל, ובהחלט שאינו קל, אבל הקריאה בו מושכת.

הספר מתרחש בין השנים 1943-1946. הוא נע זמנים, בין יבשות, ובין שלוש דמויות נשיות.

בניו יורק של 1946 מוצאת גרייס בתחנת רכבת מזוודה נטושה. היא מעיזה לפתוח אותה. מה שמשוך את עינייה הוא אוסף תמונות של נשים. בערב כשהיא רוצה להחזיר את התמונות למזוודה מתברר לה שהמזוודה נעלמה. עכשיו היא סקרנית למצוא את המזוודה ולדעת מי הן הנשים שבתמונות.

גרייס  הצעירה היא אלמנה  שעובדת אצל פרנקי. פרנקי נותן עזרה לפליטים יהודים בהכוונה מינהלית מול הרשויות ובדיור.

לאחר בירור קצר מתברר שהמזוודה היתה שייכת לאלינור טריג שנהרגה באותו הבוקר בתאונה.

מכאן הספר נע בין העבר  להווה.

 עוברים ללונדון לשנת 1943

אלינור טייג היא  יהודיה פולנית, בגיל 15 היתה עדה לפוגרום בכפר שלה ליד פינסק. אלינור שימשה כמזכירת הנהלת הארגון. ארגון ששייך לממשלה הבריטית. הארגון שלח סוכנים חשאיים לאירופה לביצוע משימות סודיות, כמו מעשי חבלה. אלינור נלחמה להקים את יחידת הנשים בארגון.

אלינור מסורה לתפקידה, היתה בה יכולת נדירה לזהות נשים ולדעת לבחור אותן למשימה.

הדמות הנשית השלישית היא מרי. אנו פוגשים אותה בשנת 1944 בלונדון. מרי היא אמה לטס, ילדה בת חמש. היא מדברת צרפתית ומאותרת כראויה למשימה. היא עוברת אימונים שאינם קלים ונשלחת למשימה.

מפאת חשש לספוילרים לא אספר מה היתה המשימה של מרי, והאם עמדה בה ואיך הסתיימה עבור הנשים האלו המלחמה.

זהו ספר שמספר לנו על נשות המלחמה. נשים שגילו את האומץ הפנימי והחיצוני שלה. הן למדו להסתכן וגילו את הנחישות בביצוע המטלה. מה שהוביל אותן לפטריוטיות ודבקות במטרה. וכמו בכל ספר יש בו קונפליקט של בגידה, של אהבה.

הספר אינו רק ספר על המלחמה ועל תפקידן של הנשים באותה התקופה, אלא בעיקר ספר על אומץ של נשים, נשים שמגלות את מעמדן  בימים קשים. נשים שמלמדות אותנו על מסירות וחברות טובה. הגילוי העצוב הוא שהן אינן חשובות לארגון כפרט והמטרה היא המשימה.

 ״ מבחינתו פשוט היה אפשר להקריב אותן״

״ לפעמים צריך להקריב מעט אנשים לטובת הכלל״ אמר המנהל לאלינור.

לאחר שגרייס מצאה את התמונות של 12 בחורות מתוך הקבוצה שלא חזרו מהמלחמה היא מחפשת לדעת  עליהן פרטים ובכך מחייה אותן. הן אינן האירגון. עבורה הן נשים פרטיות.

אהבתי את סיפורה האישי של גרייס, את הדחף שלה לגלות מה עלה בגורלן של הנשים.

הספר “הילדות האבודות של פריז” הוא ספר קריא שלא רק מחייה תקופה אלא מביא לקידמת הבמה את סיפורן האמיתי של נשות הארגון החשאי. הסופרת פאם ג’נוף מסתמכת בספרה על אירועים אמיתיים.

לצערי, דור המלחמה הולך ונעלם ואני שמחה על ספרים חדשים שנכתבים ומעלים עבור הדור הצעיר מחדש את המלחמה ומעשה הגבורה והאומץ.

הילדות האבודות של פריז, פאם ג’נוף

מאנגלית, עפרה אביגד

הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2021

תגובות בפייסבוק