הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

זוליכה פוקחת עיניים – גוזל יכינה

זוליכה פוקחת עיניים היא יצירה רחבת יריעה הפוקחת את עיני הקורא על רוסיה בראשית המהפכה.

רומן רחב יריעה המספר את סיפורם של אלו שנעקרו מאדמת מושבם בשם המהפכה ובשם הקולקטיב.

בכפר יולבש, כפר טטרי מוסלמי, דרה זוליכה בת השלושים, היא נשואה מחצית מחייה למורטזה, גבר בן ארבעים וחמש המתייחס אליה כאל חפץ ומתעמר בה. ולא רק בעלה מתעלל בה, אלא גם אמו הזקנה, שהיא כולה רשעות כלפי זוליכה. הזקנה אומרת לה שהיא עצלנית ואינה אשה טובה לבנה, לכן אלוהים לא לוקח אותה כי היא זו שצריכה לשמור על בנה.

בבוקר שבו אנו פוגשים בזוליכה לאחר שפקחה את עיניה, היא מתפללת לאל שיעזור לה לבצע את מה שתכננה. היא מבצעת את כל עבודות הבית כולל טיפול באם הזקנה, האכלת השדים שלא יכבו את האש, כדי שהזקנה לא תכעס עליה.

המשפחה חיה תחת איום מתמיד של לקיחה.  באים ולוקחים מהם הכל. תבואה, זרעים, צאן. היא מכנה אותם מונופולתבואה ,החרמתמזון, מסמצרכים, הצבאהאדום.

עד שיום אחד מגיעים חיילים ולוקחים אותם. לאן? לסיביר, אנשי הכפר, קולקים, נחשבים לא נחוצים למהפכה, לוקחים אותם להקמת קולחוז.

מכאן מתחיל מסעה של זוליכה, דווקא עכשיו ברכבת ובכלל במסע, הצייתנות שהיתה מנת חלקה בביתה עוזרת לה. היא אינה מדברת לא מרגישים בה.

זוליכה צנועה, ענווה, מקבלת הכל לא בהכנעה, אלא בהבנה ובהשלמה. אומרת לעצמה שהמוות נמצא בכל, בעלים בפירות באפרוחים. וכך גם היא מחכה למוות.

שנים יעברו על זוליכה ועל האנשים שהיו איתה ברכבת ובהקמת הקולחוז.

לפעמים לוקח לדמות זמן ואירועים עד שהיא נכנסת ללב שלי. זוליכה היא בין הדמויות הבודדות, שפרצה לא בכוח, אלא בעדינות לנשמתי. ברגע הראשון שפגשתי אותה, כשהיא פקחה את עיניה והורידה את כפות רגליה העירומות לרצפה הקרה, הרגשתי כאילו שהיא ירדה מהמיטה בשבילי. כמו חברה שרוצה לספר לי את אשר על ליבה.

וזוליכה סיפרה לי סיפורים. סיפרה על עברה, על ההווה האומלל בביתה ולקחה אותי למסע כואב של נידוי מהאדמות שעליהן גדלה למען מטרה נעלה, שווין.

ביד אמונה מובילה אותנו המספרת ומתארת את האירועים הכואבים בהיסטוריה של ברית המועצות, על מות אנשים בשם המהפכה, על גזלת אדמה ורכוש ואפילו גזלת הרוח של האדם.

התיאורים הם כמו צילומי מצלמה, הקורא רואה מול עיניו את יופי השדות שמשתנים בהתאם לעונות השנה. כואב את כאבם הפיסי של אנשי הקולחוז. סובל וכואב איתם את מאבק ההישרדות והניסיון לשמור על צלם אנוש ובעיקר לשמור על עצמם כחברה מתפקדת ותומכת.

זוליכה עד לאותו בוקר שבו הגיעו הבולשביקים מעולם לא יצאה מיולבש, אלא רק ליער או לבית הקברות. מוצאת עצמה נודדת קילומטרים רבים. המסע שהיא עושה אינו מסע פיסי בלבד אלא מסע נפשי שבו היא תפקח עיניים, תגלה עולם חיצוני ועולם פנימי עשיר.

זוליכה פוקחת עיניים הוא ספר עב כרס הנקרא בשטף, ספר שבו הקורא שותף לתהליכים הפיסים והנפשיים של הגיבורה ושאר הדמויות. ספר שמביא לקורא תיאור ממשי ומדויק של הקמת קולחוז מכלום, ללא כלי עבודה, איכרים שוורים, רק מכמה עצים וענפים ובעיקר מתושייה.

זו יצירה הכתובה בציורי לשון ותיאורים מרהיבים. תיאורים שמאפשרים לדמויות להתערבל ולהתמזג בטבע ולהיות חלק ממנו.  “ורוד חיוור וכחול רך נוגעים בחולשה בשמי המזרח השחורים.”

חמוטל בר יוסף תרגמה את הרומן מרוסית. תרגום נפלא ופיוטי. חמוטל בר יוסף היא משוררת רגישה מה שניכר בתרגומה. הספר נקרא כמו שירה, היא יצרה צירופי מילים ציוריים כמו “ספטמבר הגיע שטוף שמש. צהוב ואדום נשמו על הגבעות.” או יצירת מילים מעניינות, לדוגמה “איך העריב היום.”

“זוליכה פוקחת עיניים” הוא רומן קריא ונפלא, רומן שנותן לנו פרספקטיבה נכונה על החיים ועל אומללות וכיצד ניתן למצוא קרן אור בתוך הכאוס.

הספר נכתב בהשראת סיפוריה של סבתה של הסופרת. הוא אף עובד לסדרה והוקרן ברוסיה.

ממליצה.

זוליכה פוקחת עיניים,

גוזל יכינה

מרוסית, חמוטל בר יוסף

הוצאת כרמל, 2020

תגובות בפייסבוק

נעדרים קרים – אסף קוגלר

“את לא קוראת בלש, ועוד ישראלי, את באמצע ספר מצוין” אלו היו המחשבות שלי כאשר הצצתי בספר “נעדרים קרים” שהגיע אלי. ואכן כל התשובות נכונות.

איני יודעת מה גרם לי להתחיל לקרוא את הספר. אבל, מה גרם לי להישאב אליו מיד בפתיחה היה ברור !!!

זהו ספר חצוף, פרוע, שנון ומצחיק עם דמות מקסימה. דמות שהקורא מיד נשבה בקיסמה.

שירה, נערה דתית מבאר שבע בוגרת אולפנה. שירה מחליטה להתגייס לצה”ל ליחידת נ”ק. בדמיונה היא חושבת שתגיע ליחידה כמו בסרטים, חדר עמוס בשולחנות שמאחוריו שוטרים שעמלים על פיענוח היעלמויות.

חלום לחוד ומציאות לחוד. שירה מגיעה לבניין שבו אין חיילים נוספים פרט ליוראי, המשרד שלה הוא קרוון קטן ומלוכלך, והגרוע הוא שלא מלמדים אותה איך לחקור. היא מקבלת תיק הדן בהיעלמותו של אביתר לימור. אביתר נראה בפעם אחרונה על האוטובוס לאחר שחרורו המוקדם מהצבא. ומאז נעלם.

שנים רבות עברו וספק אם הוא בחיים. שירה מרגישה שחסר לה חומר ופרטים.

שירה אינה עוסקת רק בחקירת הנעדר, היא עסוקה בניווטה בחיים החילוניים שאליהם נחשפה.

 במהלך הימים הקרובים תגלה שירה,הנערה התמימה מהאולפנה, עולם אחר, עולם שאינו כמו העולם הדתי ועולם האולפנה שממנו הגיעה. את החיים החילונים היא מכירה ויודעת, אבל לחיות בתוכם, עבורה זה עניין אחר. שירה מוצאת עצמה מתלבטת איך לדבר, ועוד התנהגויות שאינן זרות לה, אך מעולם לא עמדה מולן. ושירה מתמודדת עם האירועים והמצבים בדרכה שלה. נערה בטוחה בעצמה, נערה שמעיזה להגיד כל מה שהיא חושבת, אבל לא בגסות. לשירה חוש הומור נפלא ומצאתי עצמי צוחקת מהתבטאויותיה ובעיקר מהמצבים שאליהם נקלעה.

העיסוק בחקירה אינה מרפה ממנה. היא מנסה למצוא רמז, פרט קטן שיוביל אותה להבנה. והיא עושה הכל על מנת להוכיח שהיא חוקרת טובה.

בכתיבה קולחת מלאת הומור ואנושיות מעלה הספר נושאים כמו הבדלי התנהגות של חילונים ודתיים ואיך ניתן בקלות לגשר בין הפערים. נותן הצצה לעולם של הנעדרים. בני נוער שיום אחד אינם חוזרים הביתה. איך מוצאים אותם? איך מגלים מה הניע אותם להחליט להעלם?  האם נעלמו? הועלמו? או נרצחו?

לשירה אין ספק שאחרי שנים רבות יתכן ולא יימצאו אותם הנערים/ות אבל היא אינה מרפה מהסיכוי לדעת מה עלה בגורלם. ״אז אין הבדל גדול בין העבודה שלך לרבנות הצבאית. מחפשים גופות״

הספר נעדרים קרים הוא ספר רענן. מאז הבלשית ליזי בדחי לא נתקלתי בדמות נשית שמנסה לפענח חקירות. שירה היא דמות אנושית, רגישה, בעלת לב זהב. האנושיות שלה מתבטאת בטעויות שהיא עושה ובעיקר במחשבותיה.

הספר כתוב בכתיבה קולחת, שואבת, מצחיקה, כואבת.

סגר לא סגר, רוצו לקרוא. לא תתחרטו. אם אני קראתי אותו ללא הפסקה זה אומר עליו הכל.

אין לי ספק שהספר יהפוך לסרט.

 ואני? מחכה להמשך עלילותיה של שירה.

נעדרים קרים, אסף קוגלר

הוצאת עם עובד, 2021

תגובות בפייסבוק

ארבע מדברות ואחת שותקת – גבריאלה אביגור-רותם

ספר על חברות. חברות נשים.

חמש חברות. שתיים מהחבורה הן חברות ילדות ושלוש האחרות הצטרפו אליהן  כשנפגשו בהפסקה בשירותי התיאטרון וגילו שכולן שרות נפלא.

הן מקימות להקה בשם דוגי”ת, שם המורכב משמותיהן, דרורה, ורדה, גילדה יפה תלמה. הן מופיעות במהלך כמה שנים. שנים שבהן הן מוצאות בני זוג, מקימות משפחה. שנים שבהן החברות מתהדקת ואף הופכת להיות חברות של הנשים והגברים.

היום הן עברו את גיל השבעים. דרורה היפה והדומיננטית שבהן נפטרה לפני שלוש שנים. והיום הן סועדות חברה נוספת, תלמה.

תלמה והמספרת, גילדה, היו חברות טובות מגיל בית הספר העממי. חברות הדוקה. גילדה מטפלת בתלמה במסירות רבה כמו אחות רחמניה. מוכנה לעשות הכל כדי שהיא תאריך חיים.

ארבע מדברות ואחת שותקת. דרורה היא השותקת אבל דבריה נשמעים גם כשהאדמה מכסה אותה. לפני שנים הן נשבעו לומר את האמת, השתיקה שלהן והאמת והשקרים פורצים עכשיו מכל מקום. כשהן על סף הגיל השלישי, הן מרשות לעצמן לומר כל מה שעל ליבן. והן אומרות.

כבר מתחילת הרומן מרגישים במתח שבין הבנות והבעלים. תחושה של אווירה כבדה, תחרות מי שרה טוב יותר מי מהילדים מוכשר. גם בין הגברים היתה יריבות, מי יותר שנים בצבא ומי היה ביחידה יותר מובחרת.

הקרקע הזו מצמיחה עוינות פנימית, גם אם הן חברות של שנים המתח שם. מתח בין החברות ובין הזוגות ותאמינו לי יש הרבה מתח בינהם.

הקריאה בספר לא היתה לי קלה. היה קשה להתחבר לצורת הכתיבה ולהבין מי מדברת ומי זו ששותקת. זמן רב לקח לי לקרוא את הספר. בתחילה חשבתי שזהו בגלל משבר קריאה, אבל כאשר סיימתי אותו הבנתי שהסיבה המרכזית היא המועקה שהעלילה השאירה עלי. הרבה אירועים חוו הנשים, מתח רב ושקרים שמתגלים עכשיו מעיקים ומציקים. גילדה הגיבורה זו שכותבת ספרי מתח, דווקא ממנה מסתירים את הפרטים החשובים. היא האחרונה שיודעת ועל כך היא כועסת. “רק אני לא ידעתי כלום! חמישים שנה כולכם מקפיצים אותי לכל צרה ושמחה גילדה פה גילדה שם…אבל אף אחד לא חשב ליידע אותי במה שקורה?”

לא רק המועקה היא זו שמנעה ממני קריאה רציפה, משהו בריבוי האירועים הפריע לי. ההסתרה מגילדה היתה לא אמינה עבורי. השאלות ששאלתי האם זו חברות טובה? ובכל זאת ימים רבים לאחר תום בהקריאה הספר מהדהד בי. כאילו מושך בכנף חולצתי ומציק לי.

זהו אומנם סיפור על חברות, על אמת ושקר, על גלוי ונסתר, על השלמה והכלה של זיקנה על פרידה, על מוות והתמודדות עם הפחדים ממנו.

זהו ברובד הגלוי, ברובד הנסתר זהו סיפורה של מדינתנו. הנשים הן בנות גיל המדינה. את הלהקה המזמרת שלהן הן הקימו לאחר מלחמת ששת הימים, ימים של חדוות נעורים ואולי אופוריה וביטחון. הלהקה התפרקה לאחר מלחמת יום הכיפורים. אין סמלי יותר ממה שקרה לנו בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים ובעיקר השבר שלאחר מלחמת יום הכיפורים.

הקושי בקריאה הוא החוזק הסיפורי של הספר. גבריאלה אביגור רותם שוזרת קולות נשיים וחברות אמיצה כמו מלאכת רקמה, לכל דמות קול וצבע ייחודי המאפשר מבט על תמונה שלמה. בתוך הקולות  אורגת הסופרת שירים מתקופות שונות ודרכם ניתן ללמוד על הדמויות ועל המדינה. כל זאת בשפה ססגונית ומעולה. העברית ,איך אומרים? מצוחצחת ונפלאה, ממתק.

אני הייתי מכנה את הרומן “ארבע מדברות ואחת שותקת” כרומן מאתגר. רומן שמביט אל תוך העיניים של הקורא ואינו עושה לו נוח.

ארבע מדברות ואחת שותקת, גבריאלה אביגור-רותם

עורך, יגאל שוורץ

הוצאת, כנרת זמורה, 2020

תגובות בפייסבוק

מצעד הספרים הלועזיים לשנת 2020

שנת 2020 תזכר לכולנו וגם לי, כאחת השנים היותר מוזרות והבלתי נשלטות. שנה שבה לא יכולתי לנוע ולטייל כמו שאני אוהבת, שנה שבה געגועי לפריס האהובה הועצמו. תכנונים רבים נדחו או נמחקו. אחד מהם היה לשהות בפריס תקופה.

גם הספרים האהובים עלי נפגעו. חשבתי שבגלל הסגרים אקרא יותר, איך אומרים, חשבתי. קצב הקריאה לא השתנה ובחודש האחרון התגלה אצלי משבר קטן.

צער רב הצטערתי על הוצאות הספרים שהאטו את פרסום הספרים. כאב לי על סופרים שהוציאו ספרי ביכורים והשקות של ספרם שלא התקיימו. השקת הספר “טל מחכה לרכבת” נדחתה ועל כך כאבתי ביותר, שכן, בתי, טל, היא אחת מהדמויות המצוירות בספר.

ובכל זאת בתוך הצער וחשרת העבים יש גם אור.

עברתי להרצות בזום, סגנון שהתגלה כפתרון נפלא. ארחתי בקבוצות הקריאה שלי בזום סופרים, סופרים ותיקים וסופרי ביכורים, על כך תוכלו לקרוא כאן. מפגשי סופרים

לסיכום זו היתה שנה שתחרט אצל כולנו. שנה שבה רוב מה שהכרנו השתנה. לשמחתי הספרים עדיין איתנו ומשמשים מקור נחמה.

לפניכם רשימת סיכום הספרים הטובים ביותר בעיניי שקראתי בשנת 2020.

הספרים הם ספרים מתורגמים, שכן זו שנה לועזית. הם מופיעים לפי סדר קריאתם ולא לפי סדר דירוגם. כולם טובים בעיניי. ממליצה לכם באהבה רבה.

מאחלת לנו שנה טובה יותר, שנה בריאה ותפילה שיחזרו הימים הטובים.

לחיצה על שם הספר תוביל לסקירה שלי באתר.

שירת סרטני הנהר, דליה אוונס

בית גולדן, סלמן רושדי

לא אזוז מכאן, מרקו בלצאנו

מכונות כמוני, ספרו החדש של איאן מקיואן

שעות הערב , ספרו הייחודי של חררד רווה

מכתב של אלמונית, ספרו המרתק של שטפן צוויג

אמנות השמחה ,ספרה רחב היריעה של גוליַארְדָה סַפְּיֶינצָה

וָקוֹלדָה -ספרה החכם והמצמרר של לוסיה פואֶנסו

המשרד לאושר עילאי, ארונדהטי רוי

פריחה שנתאחרה אנטון צכוב

עלמה בפריחה וסיפורים אחרים, טטיאנה טולסטיה

חיי השקר של המבוגרים, ספרה החדש והמרתק של אלנה פרנטה

הרג קומנדטורה, הרוקי מורקמי

השבועה הנמהרת שלנו, ברין גרינווד

אין דבר; ספרו החד והמיוחד של אדוארד סנט אובין  וספר ההמשך חדשות רעות; אדוארד סנט אובין

ילד יחיד ; ריאנון נאווין

הענק הקבור, ספרו החדש של קאזואו אישיגורו

תגובות בפייסבוק

אליאנה גולדסטיין – מרטין רכטמן

זוהי נובלה על בדידות וחיפוש עצמי, הרקע לאירועי הגיבור היא העיר בואנוס אייריס.

מרטין רכטמן הוא תסריטאי, במאי וסופר, מה שמאוד מורגש ביצירותיו הספרותיות. כמו בנובלה השונה והמיוחדת “שתי חברות”, גם כאן בנובלה  הסופר מעביר את הגיבור מסע התבגרות ברחובות העיר בונאוס איירס.

הסיפור נפתח על המדרכה מחוץ לחנות ספרים. המספר מגיע להשקת ספר, למרות שאינו מתעניין באירועים שכאלה הוא מגיע, כי ידע שבבר של החנות מגישים קפה סביר. היציאה למדרכה היא למטרת עישון וגם כדי להכיר אנשים. ואכן הוא פוגש בחורה, הם מדברים, מעשנים, ממשיכים לבר ומשם לדירתו ומיטתו לא לפני שהם מעשנים ג’וינט. למחרת הם מחליפים מס’ טלפון, הבחורה אינה מוסרת את שמה.

עד כאן נדמה לקורא שרומן אהבה יתפתח ביניהם, אבל לא. הבחורה השאירה בדירתו שאריות מהג’וינט והוא מגלה כי העישון מצליח לגרום לנגינת הפסנתר של שכנו הפסנתרן להישמע שמימית. הנגינה אינה מציקה לו יותר. עד היום הוא ברח מהדירה, כי לא יכול היה לשמוע את תרגולי הפסנתר של שכנו. עישון הגראס מצליח להרחיק אותו מהעינוי שהופך למעשה לסוג של הנאה.

אבל- מה קורה כאשר הגראס נגמר לו? איך יתגבר על העינוי? הפתרון עבורו הוא לברוח מהדירה ולחפש גראס. פתרון שהופך למטרה.

כל גראס שמנסה אינו מצליח לגרום לו להצליח לא להתענות מהמוסיקה.

המסקנה היא שהגראס של נשמה, אשה מסתורית כבת חמישים בעלת קול צרוד, זו שסיפקה לו את הגראס שהכי התאים לו.

הרצון לברוח מביתו בגלל נגינת הפסנתר,  הוא למעשה בריחה מעצמו, מחוסר היכולת להתמודד עם הצלילים הפנימיים שלו. מהעובדה שהפסנתרן מתרגל בדיוק מופתי והוא? אינו מצליח להתמקד.

מכאן יתחילו ניסיונות חיפוש אחר הגראס הטוב, החיפוש יוביל  למפגש עם אנשים, לאירועים מרתקים, לטיולים ושוטטות ברחובות העיר. ואליאנה? אומנם היא מקבלת את שם הנובלה, אך היא נמצאת ברקע, מלווה וצופה בגיבור.

האירועים שעוברים הגיבור וחבריו מבליטים את האומללות שלהם. אבל כמו שאמרתי זהו מסע התבגרות של הגיבור עד לסיום השנון. סיום שהזכיר לי סצינת סיום של סרטם של האחים כהן.

 מרטין רכטמן הוא תסריטאי ובמאי, הספר כתוב כמו סצינות השייכות לסרט, יש בהן קצב ואירוע רודף אירוע כמו תמונות של קולנוע.

אליאנה גולדסטיין, מרטין רכטמן

מספרדית, סוניה ברשילון

הוצאת זיקית, 2020

תגובות בפייסבוק

כשבא תמוז- אוסף ציוריי בשילוב שירה של איריס אליה כהן

 

אי שם באוגוסט 2020 יומיים לפני יום הולדתי. פרסמה איריס אליה כהן את השיר “כשבא תמוז”.

כְּשֶׁבָּא תַּמּוּז

אֲנִי פּוֹדָה אוֹתִי בִּתְאֵנִים

רַכּוֹת

וּמַשִּׁילָה דְּמָעוֹת

מָרוֹת וּמְתוּקוֹת

עַל כֹּל מָה שֶׁאָבַד

לָעַד.

מיד בקריאה הראשונה הוא נכנס לי ללב והתיישב לו טוב טוב אצלי. נוח היה לו וגם לי.

איני יודעת מדוע השיר הזה ,למה דווקא הוא, לאיריס המון שירים יפים, שירים רגישים, שירים שגורמים לי להזדהות.  תמוז הגיע אלי בהפתעה ותיאר כנראה משהו ממה שאני מרגישה בתקופת הקורונה.

את איריס הכרתי במסגרת היותי בקהילת ההמשך של הקוראים המשפיעים של ידיעות.  היא הגיעה למפגש איתנו והציגה בפנינו את ספרה החדש “גלבי”. עוד לפני שקראתי אותו התאהבתי בספר ובאיריס, התאהבתי בשפה שלה, בחום המילים, באנרגיות הטובות ובאהבת האדם שבה. בכתיבה, בעלילה המיוחדת ובעיקר ממה שהיה שם מתחת לפני השטח.

איריס היא קוסמת, מכשפת מילים (כך מכנה אותה חברתי, לי-את הלר ) היא ממציאה מילים ויוצרת צרופים חדשים שהם כמו ציור. נשבעת לכם, כשביקרתי אותה בביתה חיפשתי בבית ובחצר את באר המילים שלה ולא מצאתי.

מאז “גלבי” כתבה איריס עוד ספרים, למעשה היא לא מפסיקה לכתוב, אפילו בלילה הראש שלה מגלגל מילים ומטאפורות.

במסגרת לימודי קליגרפיה חופשית עם הגר קדימה השתרבב לו השיר לציוריי. כתבתי עוד משיריה, אבל בכל פעם כשהמורה אומרת:” עכשיו קחו משפט ותכתבו לפי ההנחיות”  מיד “כשבא תמוז אני פודה אותי בתאנים רכות” קופץ מהלב ליד ולצייר, כמעט כמו ביאליק.

משתפת אתכם בכמה מציוריי שבהן השיר הכתוב משולב בהם. הקליגרפיה חופשית לכן לא תוכלו לקרוא את המשפט, תוכלו רק לנסות לזהות.

מי יודע, אולי בתמוז הקרוב,  כשהשנה ההזויה, הזו תסתיים אעשה תערוכה משותפת עם שיריה של איריס אליה כהן “כשבא תמוז”.

איריס אהובה, מאחלת לי עוד שירים משלך, מתשרי ועד תשרי.

על שאר ספריה ומפגשיי עם איריס מוזמנים לקרוא  כאן איריס אליה כהן

       

       

   

תגובות בפייסבוק

הענק הקבור – ספרו החדש של קאזואו אישיגורו

“הענק הקבור” הוא קסם של ספר שכישף אותי. הייתי קבורה בתוך העלילה יומיים תמימים, מה שלא קרה לי זמן רב.

זהו סיפור אגדה. סיפור פנטזיה קסום המעלה שאלות פילוסופיות בנושא זיכרון ושכחה.

היה היו פעם נסיך ונסיכה, כך מתחילות כל האגדות. בספר כמו בכל האגדות יש נסיך נסיכה, מכשפות מפלצות ודרקונים רשעים שמחבלים באהבתם.

המקום הוא אנגליה. הזמן הוא המאה השישית לספירה, תקופה לאחר מלחמות עקובות מדם בין הבריטונים הנוצרים לבין הסקסונים עובדי האלילים.

 המספר החיצוני לעלילה הוא מספר יודע כל בן זמננו המספר לנו  “באחד האזורים הללו, בשולי מדמנה רחבת ידיים ובצילן של כמה גבעות משוננות, חי לו זוג קשישים. אקסל וביאטריס.”

אקסל וביאטריס הם זוג קשישים אוהבים שלא נפרדו מעולם. ביאטריס בטוחה שהם חיים יחד מינקות. האהבה שלהם חזקה עד כדי להתקנא.

בוקר אחד מחליטה ביאטריס, כי עליהם לצאת למסע  ולפגוש את בנם, שאותו לא ראו שנים רבות, הם אינם זוכרים מדוע בנם עזב ואפילו אינם בטוחים שהיה להם בן.

על הארץ נפלה קללת ערפל השכחה. הם אינם זוכרים והסביבה אינה יכולה לעזור להם, כי גם הם אינם זוכרים.

״ משונה איך העולם שוכח אנשים כאילו אחזה בכולנו מחלה״

״העניין הוא מה עוד אנחנו לא זוכרים״

המסע שעוברים אקסל וביאטריס ביער כדי לפגוש את בנם דומה למסעו של אודיסאוס ועוד מסעות של גיבורים, דון קישוט, הקוסם מארץ עוץ. אליהם מצטרפים אדווין, בעל נשמה של לוחם. ויסטאן, לוחם שאותו הם מציגים  כשוטה אילם, שקיבלו אותו מבעל חוב. גאווין האחיין של ארתור מאבירי השולחן העגול. בדרכם הם פוגשים יצורים דמויי אדם, עובדי אלילים בעלי אמונות טפלות. יצורים דמויי תרנגולת וראש נחש, דרקונית מפלצות בריכה מכשפת.

אישיגורו  בורא עולם מיסתורי ופנטסטי שלרגע ונדמה כי הוא מציאותי. את המציאות הוא בונה דרך דמותם של אקסל וביאטריס ואת הפנטזיה דרך המסע ויוצרי היער המשונים. אבל אישיגורו אינו מתכוון להגיש לנו הקוראים סיפור פנטזיה בדיוני. כמו במרבית ספריו עוסק אישיגורו בנושא השכחה, שכחה אישית ושכחה לאומית. עיקרו של הספר “הענק הקבור”  הוא נושא זיכרון ושכחה.

מה קורה לאומה ועם ששוכחים את ההיסטוריה שלהם? זה רע. אבל אולי שיכחה היא טובה כאשר צריך לשכוח את המלחמות והמריבות עם העמים השכנים, את הסיבה למשקעי השנים הרבות.

ומה קורה לזיכרונות האדם ולשכחה? אפילו אקסל וביאטריס חוששים ממה שכבר נעלם מזיכרונם. הזקנה אומרת לה לשמר את זיכרונותיהם ולעשות הכל כדי לזכור.

״ אולי אלוהים עצמו שכח הרבה דברים מעברנו… ואם משהו אינו בתודעה של אלוהים, מה הסיכוי שיישאר בתודעתם של בני תמותה?״ או אולי כמו שהיא אומרת בהמשך “אולי אלוהים מתבייש במה שעשו, שהוא עצמו רוצה לשכוח.”

אהבתם של אקסל וביאטריס כל כך יפה ועדינה. הוא פונה אליה בשם “נסיכה”. היא מפגינה כלפיו דאגה. אהבתם  מתבטאת לא רק בכינויי החיבה שלהם אחד לשני,  אלא בדאגה לשלומם ובהגנה. אקסל משביע את סר גאווין שאם יקלעו לצרה הוא יגן על אשתו, ביאטריס. גאווין אומר שהיא הולכת אחר בעלה, אקסל, כמו צל.

הכתיבה של הספר כל כך אמינה ומשכנעת עד כי כך, שלרגע שכחתי, שזהו ספר פנטזיה עם מפלצות, שדים ודרקונים. אישיגורו מצליח לשחזר תקופה באופן אמין ומדויק.  גדולתו של הספר היא בעלילה ובסקרנות אצל הקורא,ובעיקר הרצון לדעת מה בני הזוג העדיפו לשכוח, כיצד יתמודדו כשיגלו את הזיכרון, מיהו הענק הקבור?

מעבר לעלילה מצליח הספר לעורר שאלות אצל הקורא בנושא הזיכרון. שאלות שליוו אותי זמן רב  לאחר תום הקריאה. ואם אני חושבת על ספר לאחר שסיימתי לקרוא ומה הוא עורר אצלי זהו סימן לכך שהספר מעולה.

קחו זמן, תצללו לעולם דמיוני ופנטסטי וכשתחזרו למציאות תתחילו לחשוב ולשאול שאלות פילוסופיות. אני למשל הייתי רוצה לשכוח את שנת הקורונה.

הענק הקבור, קאזואו אישיגורו

מאנגלית,  אלינוער ברגר

הוצאת הספרה החדשה, 2020

תגובות בפייסבוק

המלצה על סרטו הקצר של תום גן אור -Toshiki Death

הפעם אני רוצה להמליץ על סרט, ולא סרט עלילתי. איני מבינה בביקורת או סקירת סרטים. אני יכולה להבחין רק בנקודות ההשקה לספרות. עלילה, דמויות סמלים וכו’.אבל, העין שלי יודעת להבחין בצילומים וזוויות צילום.

סרטו של תום גן אור “Toshiki Death” הפעים אותי.

בשנה שעברה ביקרתי בתערוכת הסיום של בוגרי בצלאל. שני סרטים לכדו את עיני. סרטה של נעמה שוחט “שלושה דברים שהלכו לאיבוד” גם עליו אדבר.ממליצה להציץ בבלוג שלה. וסרט הגמר של תום גן אור. הצילומים המעניינים שלו והרכבת עלילה ללא מילים השאירה עלי רושם.

לפני הקורונה תום גן אור ארז את הסנובורד שלו וטס ליפן לצלם סרט על טושיקי יאמנה, גלשן סנובורד מפורסם. טושיקי אינו דובר אנגלית, כמו מרבית היפנים, ותום מן הסתם אינו דובר יפנית. אבל החיבור ביניהם לא הצריך תקשורת מילולית. במשך תקופה יצא תום יחד עם טושיקי וצילם אותו גולש באזור הכי קר של יפן.

הקורונה “תפסה” את תום והוא נאלץ לחזור לארץ עם שעות צילום רבות.

התוצאה כאן לפניכם.

הסרט הקצר מקפל בתוכו את דמותו המיוחדת והשונה של טושיקי, את אהבתו לגלשן, לשלג לאקסטרים.

שוב, איני מבינה בקולנוע אבל העין שלי לכדה את האסתטיקה של הצילומים. הצילומים של תום מרהיבים. צילומים נקיים, זוויות מיוחדות של צילום ושיחות מעניינות של טושיקי. טושיקי מדבר בשפתו, יפנית, לאורך הסרט, יש תרגום לאנגלית.

במהלך הסרט משולבים קטעי אנימציה הצבועים באדום, סמל לסכנה, אומץ או תעוזה. טושיקי מסתכן בפעלולים עוצרי נשימה. אני הופתעתי מפתיחות ליבו של טושיקי, שכן היפנים אינם מצטיירים כאנשים פתוחים המסבירים את רגשותיהם. כנראה שתום הצליח לכבוש את ליבו.

אותי אישית כבש הסרט ביופיו המפעים, צילומי ההרים המושלגים, נכבשתי בדמותו של הגולש המעניין והמיוחד. אין ספק שרק אנשים בעלי אומץ מסוגלים לפעלולים המפחידים. תום מכנה אותו “אחת הדמויות המעניינות והבלתי פתורות בעולם הסנובורד”. למה? צפו בסרט ותבינו.

ממליצה לצפות בסרט הקצר (14 דקות) ולהנות מגלישה שתחסיר מכם פעימה.

לצפייה בסרט ביוטיוב

תגובות בפייסבוק

קיפוד אחד ומור אסאל נפלאה ומהפנטת ביקרו הבוקר בסלון הספרותי שלי

כמה ימים לפני חג החנוכה ולפני סגר / עוצר,  הכניסה אלינו מור אסאל המון אור והיא לא היתה לבד, היא הביאה איתה קיפוד.

בוקר נהדר. בוקר מעניין, מרתק, נפלא וקסום חווינו היום במועדון הקריאה. כל המילים הן חיוורות מול החוויה שהיתה לנו.

בפתיחות ובמילים קולחות וזורמות סיפרה לנו מור על חוויות הכתיבה, על ניסיונות כתיבה, שלושה ניסיונות שזנחה. מור תמיד עסקה בכתיבה. היא היתה עיתונאית, כתבה ספרי הדרכה, אבל ספר שהוא “יצירה לא ממושמעת, יצירה פרועה שתסחוף אותה לא בצורה מסודרת” היא עוד לא כתבה, וזה מה שרצתה.

עד ש…. ערב אחד עמדה בתחנת הרכבת וראתה רכבת עומדת וממתינה לנסיעה. מכאן נולד הרעיון לספר, כשחזרה הביתה ישבה וכתבה את הפתיחה לספר. הדמות שעלתה מולה סיקרנה אותה, היא  רצתה לדעת מה יעלה בגורלה. מכאן הרומן והרעיון התגלגלו מעצמם.

מור סיפרה על תהליכי הכתיבה שלה, כיצד כמעט בכל רגע היא חשבה על רעיון וכתבה בכל מקום. על כך ש”אני כותבת כל הזמן בראש.” “יש לי כמות מטורפת של מילים.”

במהלך הכתיבה היו לה הרבה חברים יועצים שעזרו לה והיא הקשיבה להם ונעזרה בעצותיהם.

ספרי על הקיבוץ?

ברגישות ובאמינות ספרה לנו על כך, שהקיבוץ הוא לכאורה סביבה אידיאלית, אבל מאוד קשה לגדל בה ילדים. זו סביבה מאוד לא מוגנת עבורם.

עד כמה את נוגה?

מור גילתה לנו שהיא נתנה לנוגה, הגיבורה שלה, את הביוגרפיה שלה ובעיקר את הביוגרפיה הרגשית. זה לא אומר שכל מה שחוותה נוגה היא עצמה חוותה, אלא יכולה לחוות.

מור ענתה לנו על השאלות, סיפקה את סקרנותנו כיצד התמודדה עם הוצאת ספר באופן עצמאי, כמה מכרה וכיצד ספרה הגיע להקלטה באייקסט.

והחשוב מכל – היא שימחה אותנו בכך שהתחילה לכתוב ספר נוסף, עדיין אינה יודעת לאן יובילו אותה הדמויות.

אנחנו נותרנו סקרנים לדעת את דרכם של גיבוריה.

תודה לך מור על בוקר חוויתי, מואר וקסום. בוקר שהוא אי קטן של שפיות במציאות שכזו.

השיחה איתך היתה מרתקת, מעניינת, חכמה ונעימה. כבשת אותנו ברוך קולך ובאישיותך המיוחדת.

מחכים לספרך הבא ומצפים לפגוש אותך בסלון אמיתי ולא בזום.

מוזמנים לקרוא מה חשבתי על הספר הנפלא איך ללטף קיפוד

ניתן לרכוש את הספר ישירות ממור, לרכישה ישירה

או באתר עברית.

מבטיחה לכם הנאה רבה.

תגובות בפייסבוק

ילד יחיד – ריאנון נאווין

הספר “ילד יחיד” הוא ספר קורע לב שנוגע בנקודות רגישות ומעלה שאלות רבות אצל הקורא.

זאק בן השש מספר את סיפורו וכאבו על היותו לבד, לאחר שאחיו הגדול אנדי נרצח. בבוקר רגיל ביותר נשמעות יריות מעבר לדלת הכיתה של זאק. המורה בתושייה רבה מכניסה את הילדים יחד איתה לתוך הארון ובכך מצילה את תלמידיה.

מי שלא ניצל הוא אנדי, אחיו הבכור של זאק. הוא ובני כיתתו היו במגרש הספורט ,אחד ממקומות הירי של הרוצח.

אנדי הבוגר ממנו מתואר כילד מוכשר, ספורטאי, בעל הפרעת קשב שזקוק לתרופה המפורסמת. “ילד רגזן שלוקח תרופה כל בוקר” כך מכנה אותו אחיו

בימים הראשונים לאחר הרצח ההורים שקועים בעצמם ובקושי מתפקדים כהורים עבורו. זאק מוצא את עצמו בודד ולא מקבל מענה לשאלותיו ורגשותיו. הוא מחפש צבעים לרגשות שלו. ״ ואיזה צבע זה בודד? חשבתי שבודד צריך להיות צבע שקוף, זאת אומרת בכלל בלי צבע, כי כשמרגישים בודדים זה כאילו אתם בלתי נראים לאחרים.״

ההורים השכולים שקועים באבלם ואינם יכולים להתפנות אליו. אנחנו חווים את יסוריה של המשפחה. האם מתרוצצת ונותנת ראיונות בכל כלי תקשורת. האב אינו מסכים עם דרכה של האם. חושב שזה עניין פרטי שלהם. וזאק? בודד ואומלל, מחפש את  רגשותיו, את אחיו. ״אני לא רוצה שאנדי לא יהיה כאן לתמיד.״ מטפח רגשות אשמה קשים.

הסיפור מסופר מנקודת המבט של  זאק הילד. בחירה מעניינת ונכונה. דרך עיניו אנחנו צופים בהתנהלות המשפחה, הוריו, סבתו. זאק הילד הצעיר מחפש מילים לרגשותיו ומוצא אותן בעזרת דמיונו. כיוון שהוא ילד  הוא מעז ואומר את מה שעל ליבו ללא בחירת מילים. אומר ישירות. התנהגותו לאורך העלילה היתה אמיתית וכואבת.

הספר נותן תמונה פנורמית על כל מי שמחובר לאירוע הרצח, לא רק הוריו של אנדי ואחיו, אלא גם הוריו של הרוצח וכיצד הם מתמודדים עם מותו של בנם וההרס שזרע במשפחות. קושי כפול.

הקריאה הובילה אותי למחשבות מפוחדות. איך אני הייתי מתמודדת עם סיטואציה דומה, כאם, כרעיה או כאחות. הזדהיתי עם כל דמות בדרך ההתנהגות שלה ואף הבנתי אותה, לא יכולתי לקבל החלטה באיזו דרך הייתי בוחרת. האם בדרכה של האם לנסות להבין מה קרה, ולהוביל עצמה לתקשורת, או בדרכו של האב שבחר להישאר בצל ולא לחשוף עצמו מול המצלמות. תיאור הרגשות של כל אחד מבני המשפחה ושאר האנשים שהיו מעורבים היה אמיתי והיו סצינות קורעות לב שגרמו לי לדמוע.

ספר רגיש, נוגע ללב שתופס את הקורא מהמשפטים הראשונים. ספר שיש בו כאב מצד אחד וכאב רב, אך יש בו גם חמלה ותקוה.

אני יודעת שיהיו שיאמרו, כי בתקופה שכזו אין הם יכולים לקרוא על נושא כזה.

ממליצה לא להפסיד את הקריאה של הספר האנושי.

ילד יחיד, ריאנון נאווין

מאנגלית יעל ענבר

ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2020

תגובות בפייסבוק