הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

לעשות מקום -ספרו האישי והמרתק של אוריאל קון

“לעשות מקום” הוא ספר ישיר גלוי ואמיץ שנולד מכאב פרידה.

“את החלל שנפער בתוכי אוכל למלא על ידי הליכה בחלל אחר.”

החלל האחר הוא הכתיבה, הדמיון, המחשבה והידע שאגורים בו. בעזרת הכתיבה מגלה אוריאל קון את יכולת ההיפרדות מחוויית הפרידה שלו מאשה שאהב.

תנועתו במרחב התודעתי היא כמו רחיפה בחלל אין כוח כבידה. כלום לא מושך אותו מטה, אלא רק מגביה עוף ואנחנו איתו.

הכאב הופך להיות חלל אחר.

אוריאל קון בנשמתו הוא אמן, ארכיטקט. וכך הוא בונה את מחשבותיו. כמו הבניינים שצומחים מהקרקע ונטועים מול האדם, כך המשפטים שלו צומחים מהלב, מהכאב ועומדים מול הקורא שמתרגש לגלות את מכלול הרגשות של הכותב. והרבה רגשות יש בספר.
הרגשות לא מובעים רק במילים אלה מלווים בציוריו של אוריאל עצמו.

זה אינו ספר עלילתי, זהו ספר מחשבות, תיאור רגשות, בדיקת גבולות פיסים של מקומות וגבולות אישיים.

אין כאן סיפורי עלילה בדיוניים עם גיבורים הרואיים, אלא סיפורים אישיים אמיתיים עם גיבור מציאותי. מחשבות ומשימות שהטיל על עצמו על מנת להשתחרר מכאב הפרידה.

הכתיבה הביאה לו מזור, הוא מגלה שהכתיבה היא מפלט עבורו.

״ בא לי לומר אקח אתכם לטיולים…מה שיעלה יעלה מתוך המרחב, מה שאדבר אדבר מתוכם של חללים.״

אני מכורה לספרי תשע נשמות. את “לעשות מקום” רכשתי מיד עם צאתו. “אקרא כמה עמודים” חשבתי לעצמי. “הכמה” עמודים הפכו לכל הספר, מדף לדף, מרשימה לרשימה הגעתי מרותקת  לסיום.

אוריאל קון יודע לכתוב, יודע להביע רגשות אישיים חושפניים. כקוראת לא פגשתי בתיאורים סוראליסטיים ומדויקים המצליחים לרגש את הקורא. דעותיו לא רק מרגשות בפתיחות שלו אלא מגלות לנו משהו על עצמנו, על החשיבה שלנו.

אוריאל קון מביע את הגיגיו כמעט על הכל, על ארכיטקטורת השיכונים המכוערת לדבריו, על ספרים, אומנות, יוצרים שאותם הוא מעריץ בשל גאונותם, על חברות ואפילו על יצריות ותשוקה.

 כן. גם מביא את  מחשבותיו על אפלייה באגפים בעירייה כנגד אוכלוסיה ערבית, על כך ששילם מחיר על התבטאותו.

אפילו על סיגריה ומהותה יש לו מה לומר,

״הסיגריות מאכלסות את המרחבים הלימינליים האפורים של החיים, לפני שיחת טלפון, בין שינה לערות….״

דעתו על הפלאפל הצחיקה אותי, כמי שגדלה על ברכי הפיתה מגלה שלאדם שלא נולד כאן הפלאפל הוא  ״ שק הפתעות המכיל כל דבר וכל דבר נופל ממנו אם תעז לאכול אותו בהליכה.״

טיילתי איתו בנאפולי, אתונה, רודוס, כרתים ירושלים המערבית והמזרחית קיבלתי הצצה למשפחתו החמה בארגנטינה. אבל הטיול העיקרי היה במוחו.״ מה שאני מציע הוא סיור בראשי הרעוע״

הספר “לעשות מקום” נפתח בכאב הפרידה ממריאל, כאב שהותיר בו חלל. כאב ששיתק אותו וכל מה שרצה היה לכסות עצמו ולחכות לתרופה למחלתו.

הספר מסתיים בטיול דמיוני של מקומות מציאותיים. ״אני לא בהרקיליון, אבל הייתי ואני עדין בכרתים אבל עזבתי.״ אלו  מקומות שבהם חיפש את עצמו ומה משמעותה של מריאל עבורו.

“לעשות מקום” הוא ספר המבקש מהקורא מחויבות, לעשות מקום בלב למחשבות של הכותב, או לכותב עצמו, או אולי הכותב עושה לנו הקוראים מקום בליבו והוא ביראת כבוד פָּרק את ליבו בפנינו כדי שנעשה לו מקום.

אני יכולה להתפלמס עם הספר ועל הספר רבות, זה ספר שיש לקרוא כמה פעמים. ספר חכם ומחכים, מרגש ומצמיח.

ממליצה לכם לעשות לו מקום, מקום חם.

לעשות מקום, אוריאל קון

תשע נשמות 2020

תגובות בפייסבוק

פרפר במחסן – שולמית לפיד

ליזי בדיחי עברה מבאר שבע לתל אביב במיוחד כדי להוציא אותי ממשבר קריאה וכאבי גב שלא ידעתי כמותם.

“פרפר במחסן” הוא ספר חכם שבו שולמית לפיד אינה עושה הנחות לאף אחד ומענישה את כל מי שמגיע לו להיענש. ככה זה בספרות הרעים משלמים את המחיר.

אלישע, סופר ששקוע בעצמו, גרוש, אב לבן, הבן וגרושתו חיים בקיבוץ. אלישע נשוי בשנית, לדורית  העובדת כאשת מחשבים חריפה בבנק. היא זו המפרנסת אותו ומממנת אותו על מנת שיכתוב. לאלישע ודורית בת קטנה.

אלישע סיים זה עתה לכתוב ספר “פרפר בטוקיו” והוא משוכנע שזה הספר הטוב ביותר שכתב. תוך כדי חלומות על הצלחה ופרסום נגנבת יצירתו הנפלאה ומשוכתבת מחדש על ידי סופר צללים שמעביר את העלילה תהליך של חזרה בתשובה. הספר מקבל צביון דתי. כמה חיוכים עלו על פני בקריאת ספר הצללים שנגנב, עלילה שבה יש  אברכים ואהוב יהודי, עגלון ואלוהים  יתברך.

 במקום חגיגות פרסום והשקות  מוצא עצמו אלישע מואשם על ידי המו”ל בגניבה ספרותית. אלישע שאינו יודע מי גנב את יצירתו (אנחנו הקוראים יודעים מיד בדפים הראשונים של הספר) מחפש את האשם. לשם כך הוא פונה למשרד עורכי דין, שבו עובדת ליזי בדיחי כבלשית. ליזי בדיחי עזבה את עבודתה כעורכת “הזמן דרום” כי האינטרנט השתלט על העיתונות, הגיעה לתל אביב והתחילה  לעבוד כחוקרת אצל חנה רגב.

חנה רגב אומרת לאלישע ״ מי שונא אותך עד כדי כך שיחליט לפגוע בך במקום הכי כואב, זה צריך להיות מישהו שמכיר אותך ממש טוב.״

יופיה של העלילה החכמה היא הידיעה. יש גניבה ספרותית. יודעים מי גנב ומה המניע. אבל הקורא סקרן לדעת איך ליזי בדיחי תגלה את הפושע ואיך יגיב הסופר כשיתפס הגנב, והאם הגנב יבוא על עונשו.

בתוך חקירת הספרות עולה חקירה נוספת שבה קמים לתחייה, באבו, ורות פרלמוטר גיבוריה של שלומית לפיד מיצירותיה הקודמות.

זה אינו רק ספר בלש אלא ספר ארספואטי. כסופרת ותיקה ומוערכת דנה שולמית לפיד במהותה של הספרות. בספר היא מתדיינת על הכתיבה, איסוף הרעיונות או יותר נכון מארב הרעיונות, ישיבה בכוח לכתוב, פסבדונים, גניבות ספרותיות, קנאות סופרים והשאלה הנצחית למה הסופר כותב? התשובה היא, כי הוא מוכרח לכתוב.

בהומור ציני היא לועגת למבקרים הספרותיים שמוצאים מילים מסובכות כדי להסביר את מחשבותיהם על יצירה.

שולמית לפיד רקחה עלילה עכשווית קצבית שבה היא משתלחת כמעט בכל. מענישה בוגדים, מביעה דעתה על סופרים ואהבתם העצמית, יש גם אמירות פוליטיות, דקות אומנם, אך הן נמצאות. יש ביקורת על החברה, על השלטון, על היחס שלנו  לעובדים הזרים.

את הספר “פרפר במחסן” אי אפשר להניח מהיד, ספר שמעלה חיוך וגם מחשבות ותהיות עלינו כבנו אדם.

ממליצה מאוד.  

פרפר במחסן, שולמית לפיד

הוצאת ידיעות ספרים, 2020

תגובות בפייסבוק

נובלה לירית – אנמארי שוורצנבך

“נובלה לירית” כשמה כן היא נובלה הכתובה כליריקה.

שירה צריך לקרוא לאט ואפילו כמה פעמים כדי להבין את משמעות המילים והצרופים זאת כדי  לעקוב אחר חוט מחשבתו של המשורר ואולי לנסות ולבנות עלילה.

“נובלה לירית” של אנמארי שוורצנבך כשמה כן היא, נובלה הכתובה כליריקה, שמה מרמז לקורא את אופן הקריאה. וכיצד עליו לקרוא את הפרוזה שלפניו. באיטיות.

קריאה איטית, קריאה בלשית, קריאה שבה האירועים נחשפים אט, עד שבסיום יש תמונה שלמה ו… צריך שוב לקרוא את הנובלה על מנת לארגן את המחשבות.

בחור צעיר ללא שם, ממשפחה אמידה ומכובדת המיועד למשרה דיפלומטית מתאהב בסיבילה, זמרת קברט. התאהבותו נואשת עד כדי כך שהסובבים אותו אומרים אמרו לו שבגלל סיבילה הוא התכחש לכל מעלותיו.

אהבתו אליה הופכת לאובססיה. הוא ממתין לה בכל ערב בדלת הקברט על מנת לקחת אותה במכוניתו לטיול בברלין.

״כבר כמה שבועות לא חשבתי על שום דבר פרט לסיבילה.״

וכיאה לספרות הרומנטית סיבילה אינה מחזירה לגיבור אהבה.

הנובלה היא כתב היד של הגיבור שבה הוא כותב את מחשבותיו. הכתיבה היא כתיבה לירית ורגשית, לפעמים יש חוסר סדר במחשבות ועל הקורא לקרוא באיטיות כדי להבין את  נפשו של הגיבור.

״רגלי משוטטות כה וכה ורגשותי אינם מתבררים לי״

אהבתי את תיאורי העיר של הגיבור, את יופיו של הטבע כמטאפורה אישית לנפשו.

״המים זרמו תחתינו בשצף ובעוצמה, פני המים הוארו באור קלוש, והיה אפשר לראות את הגלים מתנגשים ומתנפצים במערבולת גועשות. מעל נפרשו השמים בדממה, ואנחנו נתלינו בינהם, כמעט במנותק מהאדמה.״

תיאורי הטבע מהווים השלמת פערים לנפשו המיוסרת של הגיבור. תיאורים שהם פנינים כשלעצמם, תיאורים ממוססי לב ויחד עם זאת פוצעים בגלל כאבו של הגיבור.

 את הנובלה ניתן להבין במספר רבדים, רובד ראשוני של נובלה אשר נכתבה בראשית המאה הוא על אהבה נכזבת בין בחור לבחורה. אבל המשמעות האמיתית של הטקסט  כפי שציינה  הסופרת אנמארי שוורצנבך  לאחר פרסום הנובלה היא, שהגיבור הוא למעשה גיבורה וסיפור האהבה הוא בין שתי נשים. אנמארי שוורצנבך היתה ידועה כלסבית, הנובלה פורסמה בשנת 1933שבה עלו הנאצים לשלטון ואהבה חד מינית היתה אסורה.

״דווקא יכולתי לחיות עם סיבילה. אכן העולם לא היה מסכים איתי והיה מעניש אותי. יש חוקים, אמר אריק.״

תודה למתרגמת  שירי שפירא על התרגום המופלא ועל דבריה באחרית דבר שנתנו אור על היצירה.

נובלה לירית מהפנטת הכתובה ברגישות וכאב. נובלה שבה המה אינו חשוב אלא האיך.

רק בקריאה שניה ניתן להתענג על הכתיבה המופלאה והפואטית.

נובלה לירית, אנמארי שוורצנבך

מגרמנית, שירי שפירא

הוצאת אפרסמון 2019

תגובות בפייסבוק

נירית הלבני וגיבוריה הגיעו משביל ישראל והתארחו אצלי בסלון

לפני כשנה יצאתי למסע עם שני גיבורים וסופרת אחת. הקריאה בספר “מאחורי כל זה” של נירית הלבני היתה עבורי חוויה מיוחדת. הספר ריגש אותי מאוד, נירית הצליחה להכניס אלי ללב פנימה שני גיבורים שנשארו בו.

הבוקר הגיעה נירית מלווה בגיבוריה, גיורא ועמיחי, לסלון הספרותי שלי.

איזה בוקר נפלא מרתק מעניין ומחכים זה היה.

כמה למדנו על הדמויות שחשבנו שהכרנו מהקריאה, צעדנו שוב בשביל ישראל והתלבטנו עם הגיבורים בבחירות שלהם.

נירית פתחה והקדימה שהיא כתבה סיפורים קצרים, למדה כתיבה יוצרת אצל סופרים שונים  עד שחיים באר אמר לה להעז ולכתוב רומן. “מאחורי כל זה” הוא הרומן השני שכתבה.

הרעיון לכתוב על דמויות שצועדות בשביל נולד לאחר שהיא, זו שמעולם לא אהבה לטייל בטבע (לטייל בלונדון ובתל אביב כן) “עשתה” את השביל עם קבוצת חברות. חווית הטיול שצמחה בה הולידה את הרעיון לכתוב על השביל.

במהלך התחקיר וכדי שהוא יהיה אמין היא צעדה את השביל כולו. חלקים ממנו צעדה מספר פעמים כדי להבין את הגיבורים שלה כיצד הם צועדים בגשם למשל.
עורכת הספר שלומית ליקה סיפרה על לידת דמויות נוספות וכיצד עבדו יחד על עריכת הספר.

סיפוריה על מלאכי השביל עוררו אצלנו פרצי צחוק. למשל, היא התקשרה למלאך ושאלה אותו מה הגיבורים צריכים לעשות ובמה היא צריכה לצייד אותם.המלאך התייחס ברצינות לשאלתה וכך הגיבורים  הפכו למציאותיים וצריך היה למצוא להם מקומות לינה ולהזהיר אותם משמורה סגורה וכו’.

איך את בחורה חילונית שנולדה בקיבוץ בראת דמות של גיבור דתי באופן אמין ביותר? תהינו והעזנו לשאול.

נירית סיפרה בטבעיות ובכנות על כך שבנה החיל הזמין אליהם חבר דתי ללינה, מכאן השיחות על דת אלוהים ומצוות התפתחו. חבר הביא חבר שמהם למדה נירית על אורח החיים ודמותו של עמיחי התגבשה בצורה הכי אמינה.

וְלֹא הָיְתָה שְׁאֵלָה עַל אִישׁ שֶׁיּוֹצֵא מִמָּקוֹם אֶחָד

וְאִשָּׁה שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אַחֵר. מָתַי יִפָּגְשׁוּ

וְהַאִם בִּכְלָל יִפָּגְשׁוּ וּלְכַמָּה זְמַן יִפָּגְשׁוּ? (עמיחי)

גיורא ועמיחי נפגשו בשביל ישראל, כמה זמן טיילו יחד, מה ראו, איך החליפו ביניהם חוויות, על כך אתם מוזמנים לקרוא בספרה הנפלא של נירית הלבני “מאחורי כל זה”

נירית היקרה, פגשנו אותך בתל אביב, לא בשביל.  הצלחת להכניס אותנו לליבך ולרתק אותנו בסיפורייך. למדנו ממך איך כותבים ואיך בוראים דמויות אמינות.
יצאת ממקום אחד והגעת אלינו,

 נפגשנו לבוקר נעים טעון באנרגיות חיוביות, ונשארת לנו בלב, כי “מאחורי כל זה” מסתתרת סופרת רגישה ומיוחדת.

מחכים לספרך הבא.

תגובות בפייסבוק

המצאות מזדמנות -אֶלֶנה פֶרַנטֶה

בספרה “המצאות מזדמנות” מגלה אלנה פרנטה בפנינו את ליבה ומחשבותיה כמעט על כל נושא.

לא מזמן הצהרתי שיש סופרים שאני יודעת שאקרא כל מה שכתבו. אלנה פרנטה היא אחת מהם, אני מוכנה לקרוא אפילו את רשימת המכולת שלה. קראתי את כל מה שכתבה וברור שאמשיך לקרוא אותה. הקריאה ב”רומנים  הנפוליטנים” (“החברה הגאונה”) שלה הפכה עלי כמעט את כל עולמי. הייתי שבויה של לילה ולנה, לא יכולתי להתאפק עד שיתורגמו ספרי ההמשך וקראתי והאזנתי להם באנגלית( ממתי אני קוראת פרוזה באנגלית)

הקובץ “המצאות מזדמנות” הוא אוסף של 51 טורים שכתבה מידי שבוע  למגזין הגארדין הבריטי. במשך שנה כתבה טורים על פי נושאים שהעיתון שלח לה. הטורים מובאים לפי סדר פרסומם בעיתון ומלווים באיורים נפלאים של אנדראה אוצ’יני, שהם אומנות בפני עצמה וממלאים את הפער שבין הכתוב לדמיון.

אלנה פרנטה כותבת בכנות על כל נושא. היא מביעה עמדתה באופן נחרץ, אך לא תוקפני. הקורא מזדהה עם דבריה ומושפע מהחשיבה הפתוחה שלה לכל נושא. בחלק מהטורים היא אומנם מדברת בכלליות ומעל לפני השטח, מה שאינו מפריע להבין את המחשבה שלה. בחלק מהטורים היא מעלה זיכרונות וחוויות אישיות שהובילו אותה למחשבה הנוכחית בחייה הבוגרים או לשינוי החשיבה שלה.

היא מספרת על הכל, על הפחדים החיצוניים מנחשים או פחדים פנימיים מעצמה. על אמהות והורות, ״ אני אוהבת מאוד לזהות את עצמי בבנות שלי, ויחד עם זאת להרגיש שהן עושות הכל כדי להיות שונות ממני.״

על מצבי רוח, על שקרים ועל ווידוי. על  כך ששיקרה רבות בילדותה והיום היא מבינה את הילדים שמשקרים, כי הם למעשה מגנים על עצמם בכך.

 על המוות כנקודה אחרונה.

אהבתי את הקטעים שבהם היא מדברת על הכתיבה, על הרצון לכתוב על האמת ואיך הפך יומנה מאמתי למומצא, דרך שסיגלה לעצמה להתגבר על הכפייתיות באמת. על השקר והבדיקה בסיפורת שלה. אלנה פרנטה מעודדת את מי שיש בו צורך לכתוב, “לא דוחים כתיבה” היא פוסקת נחרצות.

על ניצחון והפסד, ״כל עוד נשמה באפנו נתייסר בחשד שבדיוק ברגע שהיה נדמה לנו שניצחנו, לאמיתו של דבר הפסדנו״

הקטעים כתובים בחוכמה ורגישות. מגלים את הידע הרחב שלה ואת העובדה שהיא לא כתבה אף טור סתם, אלא השקיעה בו מחשבה מתוך כבוד לקוראים ובעיקר לעצמה. הקריאה בטורים שלה מעוררת בקורא מחשבה על הנאמר, למשל על מוות בגיל צעיר שבו משמעות הגיל משתנה, פעם שלושים ושמונה היה בעיניה צעיר וכעת שישים הוא הצעיר החדש שלה.

כותבת בכנות בשפה המיוחדת לה. בחלק מהטורים יש בה אומץ לנפץ מיתוסים כמו פטריוטיזם. ״להיות איטלקיה מתמצה לדידי בעובדה שאני מדברת וכותבת בשפה האיטלקית.״ זו הצהרה כנה מאוד בעיניי.

יש בה תעוזה וכנות להביע דיעה מחושבת ומדויקת על פמיניזם וגבריות, ״המבט הגברי המציא אותנו בהתמדה בהתאם לצרכים המיניים שלהם, שמנות, רזות…ואנחנו אימצנו בסיפוק, בייסורים…את מה שנכפה עלינו.” אמירה מאוד כואבת על הנשים ומתריסה כנגד הגברים.

אלנה פרנטה היא תופעה שלא היתה כדוגמתה בעולם הספרות, היא מקפידה להסתיר את זהותה ואינה מספקת אינפורמציה על עצמה, היא אינה מאשרת או מכחישה את מה שכולם חושבים. באחד הטורים היא מסבירה מדוע אינה מתראיינת מול מצלמה או עיתונאים. היא פשוט מעדיפה את הכתיבה ולכן מתראיינת בכתב.

בדקתי את עצמי האם נהנתי מהקריאה רק בזכות העובדה שזו אלנה פרנטה? התשובה היתה לא. בכתיבה חכמה ורהוטה היא הצליחה לגרום לי לחשוב על אותם הנושאים שהעלתה. היא פתחה בפני את מחשבותיה ונתנה לי הצצה פנימית אל עולמה האישי.

לרגע אפילו שקלתי לכתוב לעצמי על אותם הנושאים. כיוון שאיני עקבית במשימות שעורי בית ויתרתי והנחתי לה לומר את מה שהיא חושבת ולי להתמוגג מהנושאים והחשיבה שלה עליהם.

בסיום הספר היא מודה לקוראים שלה, התודה שלה, לנו הקוראים שבתה את ליבי.

אני קראתי את הספר לאט והתענגתי על כל טור. ממליצה לכם לקרוא את מחשבותיה ודעותיה.

המצאות מזדמנות, אֶלֶנה פֶרַנטֶה

מאיטלקית, רמה איילון

אילוסטרציות, אנדראה אוצ’יני

הספריה החדשה, 2020

תגובות בפייסבוק

אבקועים – ספרה הדרמתי של שירז אפיק

“אבקועים” הוא אחד הספרים המדויקים והאמינים שקראתי. שירז אפיק יודעת לברוא עולם מציאותי אמין עם דמות מעניינת ומיוחדת שאי אפשר לעזוב אותה לרגע, כי היא גורמת לקורא לסקרנות.

אני יודעת שאם אגיד לכם שבספר יש תיאורי נחשים, מיד תעוותו פנים ותגידו, “איכס, אני לא אקרא על החיה המגעילה הזו ,החיה המפחידה עוד מימי גן העדן.”

גם אני חושבת באופן שבלוני  על הנחש, ומזהה בו את כל הסמלים והסממנים שאנחנו נותנים לו. אבל תסמכו עלי ורוצו לקרוא את הספר. לא תתאכזבו ואפילו תופתעו מהקריאה המרתקת בו.

הסיפור מסופר בגוף ראשון וברצף כרונולוגי. לא קל להצליח לרתק את הקורא במונולוג אישי. שירז אפיק פיתחה את הדמות כך שרציתי להבין אותה לעומק, לדעת את המניעים הפסיכולוגיים של התנהלותה.

בועז, או בכינויו ג’ומעה הוא ילד מושב, ילד טבע שכל כולו מחובר לאדמה, לעשבים ולזוחלים שבין העשבים. בועז אינו אהוב על חבריו ובטח לא על המורה לתנ”ך שמוצא תמיד דרך  להתעלל בו. בועז גדל במושב עם אמא יחידנית שאינה חמה, אך מאוד דואגת ואוהבת בדרכה שלה. היא מסרבת לגלות לבועז מיהו אביו. בצל חוסר הידיעה והנטישה גדל בועז כמו האבקועים, והפך להיות עצמאי במהירות. (אבקועים, הוא שם כולל בביולוגיה לצאצאי בעלי חיים, בעיקר זוחלים אך גם פרוקי רגליים, הבוקעים מביצה כשהם דומים בצורתם לפרט הבוגר ומסוגלים לתפקד באופן עצמאי.)

אירוע הכשת נחש מעודד אותו להימשך לחיה השנואה. לאט לאט הוא מוצא את מקומו בעולם בזכות הנחשים, כך שבאופן טבעי הוא הופך להיות לוכד נחשים ומגדל נחשים הטוב ביותר. אהבת הנחשים והיכולת לטפל בהם העצימה את כוחו.

“הייתי היחיד שיכול להציל אותם. זה היה כוח פסיכי.”

ראיתי בבועז דמות של גיבור ואנטי גיבור. מצד אחד הוא גיבור, כי יש בו כוחות ויכולות להתמודד עם הנחשים המסוכנים ביותר, מילד שאינו אהוד הוא הופך לילד ונער מתבגר שכולם רוצים להיות בקירבתו ונשים נמשכות אליו. מצד שני הוא אנטי גיבור, כי אינו יכול להתמודד עם כוחותיו הפנימיים ועם העולם החיצוני, יש בו  ארס פנימי שמחבל בעצמו. ולמרות זאת אהבתי לקרוא את דמותו, דמות אמיתית חיה ונראית מול עיני הקורא. ההתנהגות שלו גורמת לקורא לתהות ולחשוב ובעיקר להבין איך ולמה צמח להיות מה שהוא.

מדויק, זו המילה שאני יכולה להגדיר את הספר.

בניית הדמויות כל כך נכונה ואמינה, הקורא שגם אם אינו מסכים על התנהלות הדמויות מבין בהחלט את התנהגותן והבחירות שלהן. שירז אפיק יודעת לנווט ולנתב את הגיבורים שלה במסלול הכי נכון והכי אמין. היא מצליחה לגרום לנו להבין את הרגשות של הגיבור ואת הבחירות שהוא עושה. לא רק בעיצוב הדמות הצליחה הסופרת, אלא גם בתיאור מקצועו והיחס האוהב שלו את הזוחלים.

אל חיו של בועז נכנסות ויוצאות דמויות רבות, אך  נער ונערה, דניאל ונופר נכנסים ומשנים עליו את כל עולמו הרגשי.

העלילה מתפתחת אל הסיום שאינו ידוע מראש, כשהגעתי אליו אמרתי “ואוו, זה הכי נכון שיכול להיות.” הסיום סגור.

יש בספר תיאורי טבע נפלאים וכל כך ארצישראליים. הספר כתוב בשפה גבוהה ומדויקת (לא ארכאית) ללא משלבי לשון. אני נשבתי בשפה ובדמותו של בועז, הוא כתוב כל כך נכון וחי, סגנון שפת הדיבור שלו כן, יש בו הומור ושנינות לשון מתובלת בעוקצנות קיפודית.

הספר משופע בתיאורים אישיים רגשים מרחיבי לב.

“הלב שלי היה מתרוקן. כל כך שמח וחי היא עשתה אותי בנוכחות שלה.”

ספר מרתק עם דמות מיוחדת. אל תתנו לו לחמוק מכם. מומלץ מאוד.

אבקועים, שירז אפיק

הוצאת פרדס, 2019

תגובות בפייסבוק

ארמון הקרח, ספרו המהפנט והפיוטי של טאריי וסוס

שתי נערות על סף גיל ההתבגרות. ערב אחד משותף כורך את שתי נפשותיהן יחד.

עלילה המתפרשת על פני זמן קצר ובמעט מילים מצליחה ללפות את הקורא בעוצמה בלתי רגילה, הייתי אומרת אפילו עד כאב.

און מגיעה לעיירה של דודתה לאחר שהתייתמה מאמה, סיס נערה מקובלת בכיתתה מוזמנת לביקור אצל און והיא מתרגשת מהביקור כי און מאוד סיקרנה אותה. המפגש היחיד ביניהן בחדרה של און הוא מפגש אינטימי וטעון עם סוד המרחף באוויר. הספיק מבט אחד של שתיהן במראה לחוש קירבה עזה ביניהן.

מאותו הערב המיוחד חייה של סיס משתנים. הקורא נחשף למחשבות ולהלכי הנפש  של סיס תוך כדי תהליך התבגרות כשהטבע מלווה את הגיבורה ואותנו הקוראים.

כיוון שהעלילה קצרה איני מספרת מה קרה לאחר אותו מפגש.

ספר קטן ועוצמתי, מהפנט אפילו, בעל עלילה מצומצמת במילים ובלתי שגרתית.

יש בו, בספר, עוצמה פיוטית לטבע, השלג והקור של נורווגיה שאינו מוכר לנו תופס מקום נרחב בעלילה. בספרים רבים  הטבע הוא תפאורה, ב”ארמון הקרח”  הוא דמות חיה ונושמת. הטבע העוצמתי הוא מטונימיה לדמויות, כמו שהטבע חידה בעיני האדם ובלתי צפוי, כך שתי הנערות, און שומרת סוד מפני סיס והיא מהווה עבורה חידה בלתי צפויה כמו אותו הטבע שבו הן חיות.

און מרמזת על סוד נסתר ובכך מסקרנת מצד אחד את סיס, אך גם הופכת אותה לחברת נפש, חברה שסוד מחבר ביניהן. המפגש של סיס עם און מערער את און ומחזק אותה.

זהו ספר על התבגרות, בחירות וקבלת החלטות  כשהטבע משמש אפיון לחיים,  דרכו  לומדת סיס על השינויים בגופה המתבגר ובנפשה.

עבור און שהגיעה מהעיר הקרח הוא בלתי רגיל. לקור היא רגילה, אך לקרח לא עד שנדמה כי הוא מבעית אותה.

ארמון הקרח  מייצג את הטבע , את יופיו המרהיב של המפל שקפא מצד אחד, ומצד שני את הפחד מאימתו והסכנה הטמונה בו. כמו כן הוא מייצג את עונות השנה, כשהקרח קופא ומתחזק התושבים יודעים שהחורף התגבר ועם בוא השיטפונות  כולם שמחים לראותו נהרס וצונח אל האדמה.

“מבנה הקרח מתנשא מעליהם מלא תעלומה, אדיר, צריחים נעלמים באפלה ובענן החורף השט. נראה הוא נכון לעמוד לנצח, אבל הזמן קצר הוא עד להטעות, ויום אחד, כשיתחילו השיטפונות, יתמוטט ויפול.”

תאורי הטבע הקפוא, השלג הלבן שמפעים את הילדים בעיירה, מסקן אותם ומושך אותם להתקרב לארמון העתיקו את נשמתי. מעט מאוד בחיי ראיתי שלג, וכשראיתי הוא היה חידוש עבורי ולכן התרגשתי, ראיתי בו רק יופי, את הסכנות לא ראיתי.

״והאדמה עשויה סבך שיחים וכשויות של עשב,…מבהיקה ככסף בשכבת הכפור שעליה לאורה האלכסוני של השמש״

הספר “ארמון הקרח” הוא ספר שיש בו שיר הלל לטבע וליקום, שיר הלל לכוחות הטבע ולעוצמתם וכן שיר הלל לכוחותיו של האדם.

מזמן לא קראתי ספר לירי מהפנט ומקפיא כל כך. מומלץ.

 ארמון הקרח, טאריי וסוס

תרגום מאנגלית, אידה צורית (המקור נכתב בנורווגית)

הוצאת עם עובד,1977

תגובות בפייסבוק

בין החומות – ג’ורג’ו בסאני

יש סופרים שברור לי שאקרא אותם, לא חשוב מה הם יכתבו ועל מה. ג’ורג’ו בסאני הוא אחד מהם. די להזכיר לי את הספר  “הגן של פיצי קונטיני” ואני דומעת ונמסה כולי.

לכן כשפורסם ספרו “בין החומות”  לראשונה בעברית שמחתי כל כך. שמחתי שאוכל לקרוא את סיפוריו ולהיזכר בניחוחו של הגן ההוא.

בספר חמישה סיפורים המתרחשים בעיר העתיקה פרארה שבאיטליה, עיר שבה בסאני נולד וגדל. זהו קובץ הסיפורים הראשון שפרסם בסאני וזיכה אותו בפרס.

הסיפורים בעלי נושאים שונים, אך מה שמאחד אותם הוא העיר פרארה.

לינדה מנטובני, אם חד הורית משחזרת את חייה מהרגע שחזרה לבית אמה הצפוף עם תינוקה עד לנישואיה עם אורסטה בעל בית מלאכה לכריכת ספרים.

בסיפור “הטיול לפני ארוחת הערב” מחייה הסופר גלויה מחנות יד שנייה ומעלה בפנינו את הדמויות המצולמות בה. התיאור של הגלויה חי ומוחשי. הדמויות לפתע הופכות לאמתיות. יש להן חיים משלהן עם מחשבות ותשוקות.

“אבן זיכרון ברחוב מאציני” מספר על ג’יאו יוש, ניצול שואה, שחוזר לעיר ומגלה שתושבים היו בטוחים שהוא נספה ולכן שמו מופיע ברשימת המתים. הוא אינו נותן להם לשכוח את מאורעות המלחמה, למרות שהם מנסים לחזור לחיי שיגרה. זהו סיפור עם ביקורת חברתית קשה.

הסיפור האחרון “לילה אחד ב-43” הוא סיפור מתח ופתרון רצח. סיפור שאהבתי בגלל קצב העלילה הדינמי שבו. הסיפור צולם לסרט. וכמו שהבנתי מבוסס על אירוע אמיתי.

העלילה שבסיפורים היא תפאורה נהדרת לגיבורה המרכזית שלהם והיא העיר פרארה. הטבע והעיר הם חלק אינטגרלי של הסיפור ולפעמים מהווים דמות, תפאורה, מַרְאָה לדמויות. למשל, הסולם לבית מהווה כמו סמל לעליות ולירידות.

 בכל הסיפורים יש תיאור מדויק של העיר, הרחובות, התיאטרון, “הבתים נמוכים, ברובם בני קומה אחת,עם גגות רעפים עבים, חומים, כשבקומת הקרקע חנות כלשהי, מעדנייה….”

הסיפורים בחלקם הם שיר הלל לעברה של העיר לפני מלחמת העולם השנייה וביקורת חברתית לעיר שבתקופת המלחמה הפכה לפאשיסטית. כתם העבר הזה פגע בה ובאנשיה ובעיקר ביהודים. העיר מהווה מעין מיקרוקוסמוס לאיטליה בתקופת המלחמה.

תוך כדי קריאת הסיפורים חיפשתי מידע ותמונות על העיר.

הכתיבה של באסיני מאוד מפורטת ומדויקת, היא כמו מצלמה הנעה ומתעכבת על כל פרט בעיר. מה שגורם לקורא להרגיש שהוא נמצא בתוך סרט צבעוני. הדמויות ססגוניות ומותאמות לתקופה שבהן העלילה מתרחשת.

סיפורים בכתיבה של פעם.  סיפורים מעניינים בעלי מגוון אנושי רחב בעיר אחת יפה ומהפנטת.

את הסיפורים קראתי לאט לאט ובפרקי מנוחה בין אחד לשני. רציתי ליהנות מכל אחד מהם.

עבודת התרגום של אריה אוריאל מצוינת, הוא הצליח להעביר לקורא את רוח התקופה ואת הווי העיר.

בסוף הספר מופיעות הערות מפורטות של המתרגם לסיפורים. מה שלטעמי הקשה והפריע לרצף הקריאה בסיפור. אני אישית מעדיפה לקרוא הערה בגוף הסיפור או בתחתית העמוד, על מנת שלא תיווצר אצלי השהייה כשאני עוברת כל כמה עמודים לסוף הספר.

ממליצה.

בין החומות , ג’ורג’יו בסאני

מאיטלקית, אריה אוריאל

הוצאת שוקן, 2019

תגובות בפייסבוק

רעיה צעירה ויפה – טוני וירינחה

שם הספר “רעיה צעירה ויפה” מסגיר את תוכנו.

הספר מתמודד בחן לפעמים בהומור ובעיקר בפחד בסיטואציה ידועה של נישואים מאוחרים עם ״רעיה צעירה ויפה״.

אדוורד, וירולוג נודע בן 42,חוקר איידס ועוד מחלות נגיפיות, רווק מושבע, עד שמבט אחד בבחורה רכובה על אופניים ליד בית הקפה בו ישב מגלה לו מה חסר בחייו.

“חבל שפגשתי אותה בגיל 40 ” אומר לאביה המודאג מפער הגילים.

אדוורד ורות שני אנשים משכילים, נאים, מאוהבים עד טירוף אחד בשנייה. לאחר חודשי חיזור ושיכרון חושים הם נישאים. חודשי החיזור עוררו את אדוורד משגרת חייו שאליה הורגל  ונוטעים בו אשליה שהוא צעיר ויישאר כך גם בעוד שנים.

מה עושה מערכת נישואים ושיגרה לזוג עם פער גילים? מה קורה לגבר שהיה מאוהב עד כלות ברעננות של אשתו כשהיומיום מתגנב לאט לאט בלי שירגשו בו אל חייהם המשותפים?

נקודת המבט בספר היא דרך עינו של אדוורד. אט אט חודרים החרדות והחששות אל נפשו. הוא מנסה לעצור את הגיל בעזרת פעילות ספורטיבית, הוא עוקב אחריה ותוהה  על מה היא מדברת עם בני גילה שהם מתאימים לה יותר ממנו ומחבריו.

בעזרת הומור ציני הוא מנסה לאשש את פחדיו ואומר לעצמו, שגם ליפיפיה מתרגלים. או חושב שהוא ורות לא יזדקנו יחד, כי הוא כבר התחיל להזדקן. החרדות מפער הגילים ובעיקר מהזדקנותו מאיימים על נפשו.

הנובלה עוקבת אחר חיי הנישואים והשינויים שנלווים לזוגיות בהתאם לחייהם, דירה חדשה, ילד, חברים. הקורא שצופה אחר האירועים שהן חווים רואה את הבורות שעומדים בפני בני הזוג וחושש שהם יפלו לתוכם. המספר מצידו מוביל את הגיבור אל התחנה האחרונה  בעדינות ובעקביות וכל זאת בהומור ציני דק. אדוורד חושש מהעתיד שניבא לו אביה של רות. האם אותו עתיד יקרה? או שמא אדוורד יגשים את הנבואה שניתנה לו?

על זה תקראו בנובלה הקטנה והמצומצמת המתארת חיים שלמים בדיוק רב ובהומור עדין.

אהבתי את הכתיבה את הרעננות שבהגשת חיי נישואים שגם אנחנו הקוראים תוהים עליהם. הסופר משתמש בתיאורים מחייכים לאירועים שכל בני זוג חווה אותם. כמו למשל לאחר מריבה בינו לבין רות היא מנסה להיות ידידותית ״כמו פקידת קבלה או מדריכת טיולים״.

יכולתה של הנובלה, או נכון יותר יכולתו של הסופר היא לגרום לקורא, מבלי שהוא נותן את דעתו לכך להיצמד לדמויות, לאהוד אותן, עד ש….. כאילו גם הקורא חווה את חיי הנישואים של הגיבורים.

נובלה קטנה, עם אמירות שנונות הכתובה בחן וגם לפעמים מרגיזה.

רעיה צעירה ויפה , טומי וירינחה

מהולנדית, אירית באומן

הוצאת כתר, הסידרה הקטנה,2020

תגובות בפייסבוק

טל מחכה לרכבת, ספר הילדים המקסים של איריס אליה כהן ,איירה תמי בצלאלי

אני משוחדת אבל אוביקטיבית.

את הפוסט לספר “טל מחכה לרכבת” אני מקדישה לשלוש נשים אהובות.חברותי, הסופרת, איריס אליה כהן, המאיירת, תמי בצלאלי וטל בתי.

יו. איזה ספר מרגש.

“טל מחכה לרכבת” הוא ספר צבעוני ומקסים.  ספר מהנה ושמח. איריס אליה כהן בונה עלילה בעלת קצב פנימי ותמי בצלאלי המוכשרת משלימה את העלילה בציוריה המרהיבים.

טל הקטנה מגיעה לתחנת הרכבת, אבל הרכבת מאחרת.

מה עושה טל? יושבת על ספסל וממתינה.

בזמן ההמתנה מגיעים אנשים לתחנה וגם הם ממתינים לבואה של הרכבת.

“כולם מקבלים את אותה התשובה:

הרכבת ככל הנראה מתעכבת,

אתם מוזמנים

כאן איתנו לשבת.”

זה ספר מתוק לילדים ולגדולים, ספר מצומצם בעלילה הכתובה, אך עם עלילה דמיונית.

  הטקסט של איריס אליה כהן, נפלא כמו תמיד. הוא מחורז  ונותן קצב פנימי.

 הציורים של תמי בצלאלי עדינים וצבעוניים  שעובדים על הדמיון עם המון מחשבה. גם הם מספרים סיפור, כמו הציפורים היושבות על הענף מביטות פעורות פה בתוכי הענק והצבעוני, אולי פוחדות? או עכברונים המדברים עם הכלב.

מטרת הציורים המספרים סיפור פנימי היא לעודד את דמיונו של הילד. לשאול שאלות וכך גם להתחבר למי שמקריא לו את הספר.

סיום הספר הוא פואנטה והפתעה.

אין לי עדיין נכדים, אך הספר הזה הוא כמו נכד עבורי.

 ליוויתי אותו מהרגע שהטקסט הגיע אל תמי. ישבתי איתה במטבח כשעל השולחן פזורים דפי האיור והסקיצות. היא הסבירה לי את תפקידה כמאיירת, איך כל ציור צריך להיות מותאם. וכל דמות צריכה ל”דבר” עם דמות אחרת. את ההשראה לדמות שחקנית הכדורסל שאבה מדמותה של בתי, טל. ( אני רואה בדמיוני את השחקנית כדמות גבוהה וגבעולית עם פנים בעלי נוכחות ומחייכים. שמה של טל שמחכה ניתן לפני האיור.) וכך הפכתי לסבתא של הספר.

תודה לך תמי על הציורים המרהיבים. על שלבי האיור לספר תוכלו לקרוא בבלוג של תמי בו היא מספרת בהומור על ההמתנה. תמי בצלאלי

 תודה לך איריס על הטקסט הנפלא. המילים שלך משמחות תמיד.

אל תחכו, רוצו לקנות את “טל מחכה לרכבת” מחכה לכם הנאת קריאה, בייחוד לסבתות שביניכם.

הספר מיועד לקטנים עד גיל חמש

טל מחכה לרכבת, כתבה איריס אליה כהן, אירה, תמי בצלאלי

הוצאת, ידיעות ספרים, ספרי חמד 2020

טל שלנו שמחה עם הספר

טל כשחקנית כדורסל בספר, האיורים ריגשו אותי ביותר, כמה תמי דייקה בדמות.

  

תגובות בפייסבוק