הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

סלולריש – אסף שליטא

כולנו צמודים לטלפונים הניידים, כולנו מרימים עיניים מול אנטנות הסלולר וחוששים מקרינה. אבל מה קורה למי שעבר ליד אנטנה סלולרית וזו נפלה לו על ראשו ופגעה בו?

צחי סגר את הסטודיו שלו לקדרות בגלל חוסר הצלחה והפך למחלק עיתונים, שאינו אוהב את עבודתו. הוא משכים קום ויום יום בחשכת הליל לפני הזריחה הוא מדווש במסלול הקבוע שלו.

את אותו המסלול עושה אוטו זבל, בצלאל, עובד התברואה, אב לדור בנו שאותו הוא מגדל לבד.

בוקר אחד תוך כדי חלוקת עיתונים ברחוב בורכוב 46 המכונה ״המקולל״ בפי צחי, נופלת על ראשו אנטנה סלולרית במסווה של דוד שמש.

עובדי אוטו הזבל מוצאים אותו ומעבירים אותו במהירות לבית החולים.

 לעובדי התברואה באותו היום הצטרף דור, בנו בן ה-8 של בצלאל. דור הוא ילד מחונן שקפץ כיתה פעמיים. הוא גר עם אביו ואינו מתבייש בו. דור מוצא את הטלפון הסלולרי של צחי.

דור מצייר ציורי קומיקס ומשוכנע שהוא חי בין גיבורי על.

למחרת האירוע  מתעורר צחי כאילו דבר לא ארע. אלא שחייו לא חזרו למסלולם. צחי מתחיל לשמוע שיחות של אנשים המדברים בסלולרי. שיחות סתמיות. פרסומות. שיחות עסקים.

בין צחי לדור מתפתח קשר מיוחד. דור רואה בצחי כמושיע או גיבור על עבורו כיוון שללא סלולרי צחי מסוגל להאזין לשיחות.

דמות נוספת בעלילה היא דמות מסתורית שלא אספר עליה על מנת להשאירכם במתח. דמות שמושכת בחוטים, מישהי שיש בה כוחות הרס.

בדיוק כמו בסיפורי הקומיקס, העלילה מתחילה להתפתל ולהסתבך עבור צחי ודור. דור שומע את מחשבותיו של צחי, צחי מאזין לשיחות של אנשים. לפעמים שיחות חשובות ולפעמים שיחות סתמיות. יום אחד הוא שומע שיחה בין דיאנה חברתו לחברה שלה. שיחה שלא היה אמור לשמוע ,שיחה שמובילה אותו למחשבות חדשות.

הדמות המיסתורית בעלת הכוח מנסה לשבש את סדרי העולם.

הספר כתוב במתח קיצבי כמו תמונות קולנוע מול העיניים. אסף שליטא הוא הוא תסריטאי וסופר ישראלי, יוצר קומדיית המצבים “המלאך השומר שלי” ומחבר הרומנים “שניים שלושה”. לא בכדי תחושת הקריאה היא כמו צפייה בסרט. הכתיבה קולחת והעלילה המתפתלת גורמת לקורא לרצות ולהמשיך לקרוא על מנת לדעת איך העלילה תתפתח ומה יעשה הזר המסתורי.

סללוריש הוא ספר קצבי, שונה ואחר. איני יכולה לקטלג אותו, הוא אינו מדע בדיוני למרות שיש בו חלק בדיוני, הוא אינו ספר מתח למרות המתח שקיים והחששות מה ייקרה. הוא אינו רומן אהבה, אך יש בו אהבה. הוא אינו סיפור על גיבורי על למרות אהבתו של דור לקומיקס.

אז מה אם כן הוא?

זהו רומן שיש בו נגיעה לחיינו, אהבה, יחסים בין אנשים, יחסי אב ובן, אבל לדעתי זהו רומן שיש בו ביקורת מאובדן השליטה שבחיינו, או יותר נכון השליטה של הסלולרי בחיינו. יש בו ביקורת על התלות שלנו בנייד, על חוסר ההתחשבות בין אנשים והשיחות הגלויות שלנו לאוזני כל. ביקורת על שימוש בנייד לסחיטה, ביקורת על הפצת תמונות ושיחות ללא בקרה. הביקורת על העולם הטכנולוגי היא קשה, שכן היא מעצימה את תחושת הבדידות וחוסר הקשר בין בני אדם. תקשורת סלולרית שגזלה מאיתנו את התקשורת והקירבה האנושיים.

ספר מיוחד ואחר, ספר שיש בו חמלה, הומור, משהו כמו קומדיית מצבים. יש בו אהבת האדם שהיא זו שמובילה לסוף הטוב.

אהבתי את הרעיון המטאפורי של שמיעת שיחות.

אהבתי את דמותו של הילד דור, ילד חכם אבל אינו מיוחד, אלא ילד המנהג רגיל, למרות שחוכמתו גורמת לו לבדידות הוא יודע למצוא את דרכו בעולם.

ספר שהפתיע אותי. ממליצה לקרוא.

סלולריש, אסף שליטא

ספרי ניב, 2020

תגובות בפייסבוק

ניקה ימיה הראשונים בכיתה א- שמחה טולדאנו מויאל

את הספר קראתי לפני כמה חודשים.  ואז הגיעה הקורונה, ימי ההכנה לבית הספר התמסמסו.

עכשיו, כמה ימים לפני פתיחת שנת הלימודים אני רוצה להמליץ על הספר “ניקה ימיה הראשונים בכיתה א.'”

זהו סיפורה של ניקה, שעולה לכיתה א. הספר נפתח ביום שבו הגננת מודיעה לכל הילדים שהם עולים לכיתה א’.

קולות צהלה נשמעים מפי הילדים ותחושה של בגרות עוטפת אותם. מאותו הרגע מתחילה הציפייה אצל ניקה. היא חוזרת לביתה מאושרת וגם קצת עצובה לעזוב את גן הילדים וצעצועיו שאליהם נקשרה.

במשך ימי החופש הגדול ניקה מתכוננת ומתרגשת לקראת הכניסה לכיתה א’. ההתרגשות אינה רק במשך היום, אלא גם בלילה שלפני תחילת הלימודים בחלומותיה. חלומות שמבטאים את פחדיה וציפיותיה יחד ובעיקר את תחושת הביטחון ותחושה שהיא מוכנה לקראת הכניסה לכיתה א’.

ביומה הגדול והמרגש בדרכה לבית הספר עם אמה היא נפרדת מהתרנגולים, שעבורם הוא סתם יום רגיל ונכנסת בשערי בית הספר.

הספר ממשיך ללוות את ניקה במהלך השנה בבית הספר, עם החברים, שיעורי הבית, מסיבות יום ההולדת עד לרגע שבו היא קוראת ספר בעצמה.

“ניקה ימיה הראשונים בבית הספר” מומלץ מאוד כיוון שהוא משתף את הילדים בחווית המעבר מהגן לבית הספר.

מכין אותם לקראת החוויות הבוגרות של בית הספר. הספר נוגע כמעט בכל התחומים. החל מהמעבר הפיסי של כיתת גן לכיתת בית ספר. ובעיקר מתמקד בהיבטים הפסיכולוגים של הילד. התמודדות עם רגשות רבים ופחדים. חששות מהבלתי נודע, איך זה ללמוד בכיתה? מי יהיו החברים? והאם תצליח בלימודים.

האיורים של מיכל רון הם איורים בצבעים שמחים ומרגיעים, מה שיוצר תחושת שלווה וביטחון.

מעל לכל הספר משיג את המטרה, הפגת המתח של הילד מהכניסה המאיימת לכיתה א’.

ממליצה להורים וגם לסבים ולסבתות לקרוא ביחד עם הילד את הספר בימים אלו של לפני הכניסה לכיתה א’. בעזרת הקריאה יושגו מספר מטרות, נטיעות תחושת ביטחון בילד והפגת מתח מהלא נודע. קשר אישי ומילולי עם הילד. מה שנותן לילד תחושה שמבינים אותו ואת פחדיו.

מאחלת לכל הילדים העולים לכיתה א’ שזו תהיה שנה משמעותית עבורם, מלאת חוויות.

ולכל התלמידים הצלחה בלימודים.

ניקה ימיה הראשונים בכיתה א’, שמחה טולידאנו מויאל

איורים, מיכל רון

הוצאת צמרת

תגובות בפייסבוק

עלמה בפריחה וסיפורים אחרים – טטיאנה טולסטיה

עלמה בפריחה הוא ספר סיפורים שונה ואחר.

הסיפורים שבקובץ אינם בנויים לפי המתכונת שאנו מכירים. אין בהם עלילה, דמויות, קונפליקט. אז מה יש בהם? שנינות, תיאור מדויק וביקורתי, עין וחוש ליופי, הומור, געגועים וביקורת על המשטר.

אני הייתי מגדירה את הקובץ כמחשבות של הסופרת בעזרת תיאורים.

טיטיאנה טולסטיה היא נכדתם של אלכסיי ניקולאביץ’ טולסטוי (לא לב טולסטוי שכתב את מלחמה ושלום) סופר מדע בדיוני חלוצי , ובנם של הרוזן ניקולאי אלכסנדרוביץ’ טולסטוי  ואלכסנדרה לאונטייבנה טורגנבה, קרוב משפחה של ניקולאי טורגנייב והסופר איבן טורגנייב.  סבתה של טולסטיה הייתה המשוררת נטליה קרנייבסקאיה. טטיאנה נצר למשפחת סופרים ויוצרים חיה ונשמה ספרות. מהם ספגה את העין החדה ואת הראייה המיוחדת.

טטיאנה טולסטויה היא סופרת חדה ומדויקת, היא בעלת אומץ, שכן היא מעלה על הכתב מחשבות שאנו לא מעיזים לומר.

הכתיבה של הסיפורים מאוד מדויקת, המחשבות נוקבות, והתיאורים מאוד מרוככים. הסיפורים מצומצמים אך בעלי נפח ועניין. מעט שהוא מרובה.

קובץ הסיפורים שבספר נכתב בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. טטיאנה  לוקחת אותנו ומראה לנו את המקומות שבהם היא חיה. הסיפור הראשון שבקובץ שממנו נלקח שם הספר “עלמה בפריחה” מתאר את הגיבורה ועבודתה כמחלקת מברקים. דרך מסלול העבודה וחלוקת המברקים היא מתארת את לנינגרד על בתיה, קירות הבתים, הקישוטים. התאור של המקומות הוא תיאור צילומי על כל הפרטים.

“האספלט כמו כל אספלט, שלוליות או אבק, כניסות ראשיות מזעזעות….אם מביטים אל על אפשר לראות  עיר אחרת, שם עוד מתגוררות מסכות, לצד אגרטלים, חלומות מחודדים, מלאכים.״

הסיפורים הם למעשה מחשבות והגיגים על הכל. אומנם ניתן היה לכתוב סיפור עלילה עם נבכי נפש ומטאפורות על כל אחת מהמחשבות. אבל טטיאנה בחרה להעלות את המחשבות כלשונן. והקורא בונה במוחו את המראות והעלילה. למשל תוך כדי קריאת הסיפור “סוניה” שבו מתארת טטיאנה את התנהגותה של סוניה ו״חוכמתה״. אני בניתי לי עלילה עם צבעים ושיחות ודמות מיוחדת.

“עלמה בפריחה” הוא ספר שבו לזיכרונות תפקיד ומקום חשוב.  בסיפור “קירות לבנים” שבו משתוקקת הגיבורה למצוא  בבית משהו משל ינסון, “הרי לא ייתכן שלא נשאר ממנו דבר.” מה שהם מוצאים מתחת לטפטים הוא את ההיסטוריה של רוסיה. ״קרענו וקימטנו עוד ועוד את שכבות הזמן, שבריריות כעיתונים ישנים מודבקים.״

הזיכרונות האישיים של הסופרת מוצאים מקום נכבד בסיפורים, כשהיא מוצאת את בובת הדוב של ילדותה היא נזכרת בגעגועים ונוסטלגיה בתקופה.

״אני אוהבת חפצים מיותרים. כל בדל של משמעות פרגמטית, מסחרית, מניפולטיבית, שהיה בהם אבד זה מכבר, התועלת התנדפה ונחשפה נשמתו של החפץ״

הסיפור “אבא” מקפל בתוכו קשר של בת ואב ודרך הקשר את הבנת העולם. דרך החפצים שלו היא נזכרת בו. במזוודות הישנות היא מוצאת בגדים. הבגדים הם מטונימיה לאביה. ״נפשי נקשרה בתכולה, בשמימית״ מכאן היא נזכרת בו ובה בילדותה. נזכרת שהיה צעיר וכששאלה ממה עשוי העולם הוא דיבר איתה על גרויטציה. אנרגיה, תורת היחסות והיא אומרת, “זה לא מה שחיפשתי.”

אחד הסיפורים המועדפים והשנונים שאהבתי הוא “יום ריק”.

יום שעובר ללא כלום. יום קצר, יום מיותר, יום שלא ייזכר, יום שהוא כמו מתנה שמקבלים.

״יום ללא תאריך, מחוץ לספירה האנושית, יום סתם כך-חסד אלוהי.״

כמה יפה התיאור הזה של יום סתמי, לכאורה. אבל בעל משמעות.

שני ציטוטים שאהבתי במיוחד הם:

״החלום הוא קרובה של הספרות.״

״חלומות אינם חולפים בלי להשאיר עקבות, משהו מהם נשאר לתמיד.״

קובץ סיפורים או יותר נכון, מחשבות חכמות על החיים דרך אירועים ופעילויות של הגיבורה.

מחשבות וסיפורים שחודרים לנשמה ונשארים בתודעה בזכות הכתיבה החכמה והישירה.

ממליצה בחום.

עלמה בפריחה וסיפורים אחרים, טטיאנה טולסטיה

מרוסית, דן ורשקוב

הוצאת עם עובד, 2020

תגובות בפייסבוק

השדים של סבתא – יעל קריצוק

“השדים של סבתא”  הוא סיפור משפחתי מתובל בהומור וחוואיג’. סיפורה של סבתא מיכל שוזר את חייה שלה בסיפור המדינה.

אני אוהבת סיפורי “שבט” על הדודה ההיא שברחה ועל האח שקנה אופנוע לפני שהוציא רישיון. בסיפורי משפחה, מלבד מוסר ההשכל יש הרבה חום והבנה, שגורמים למאזין לקירבה. תמיד אהבתי את הסיפורים של אבי וחמותי שסיפרו לי כל מיני מייסעס על אז, על ההם וההן.

את סבתא מיכל, הסבתא של יעל קריצוק הכרתי בפוסטים המצחיקים שכתבה עליה. (ממליצה לקרוא את הפוסטים השנונים שלה  בפייסבוק)

כמי שבורכה בסבתות נוכחות  נפקדות קינאתי ביעל.  קראתי נפלאות ואמירות שנונות של סבתא מיכל, היא אפילו באה לי בחלום בערב שישי אחד, לא הניחה לי, וכשהתעוררתי, מיד רכשתי את הספר באתר “עברית”, כי ידעתי שהיא לא תרפה ממני.

יעל מספרת לנו את הסיפור של סבתה מיכל. ״ תרשמי תרשמי פעם עוד תכתבי עלי״ כך דחקה בה סבתה. תוך כדי התמקדות בסבתה היא מספרת לנו את תולדות המדינה ואת שאר הסיפורים על כל  הנפשות שפועלות סביב הסבתא.

סבתא מיכל נולדה בשכונת מחנה יהודה שבפתח תקוה. מגיל צעיר היתה דעתנית, שונה, אחת שאינה נכנעת לתכתיבי החברה והמשפחה שבה גדלה. בגיל מבוגר עדין לא נישאה אלו היו ימים של לחשי קסם, טקסי פולחן ואמונות תפלות. ובחברה שכזו ניסו האם וחברותיה לרקוח צמחים שיגרמו לילדה “הזקנה” להינשא.

מציעים לה את פנחס, גרוש מרינה שלה נישא נישואים פיקטיביים. ” כי כמה זמן יכול להחזיק חיים עם פולניה?”

סבתא מיכל מלווה בשדים חיצוניים, דמות אשה הלבושה שחורים מלווה את מיכל מילדות, אבל בעיקר אלו השדים הפנימיים שלה שרודפים אחריה  ומניעים אותה, לפעמים ינחו אותה לטוב, כמו רכישת מגרש במיקום טוב, ולפעמים לרע כמו קנאה בגיסותיה. או השד הנורא מכל בדמות מכתבים שמוטמן בארונה.

סבתא מיכל היא דמות צבעונית וססגונית, נחושה בעמדתה, אי אפשר לשכנע אותה, יש לה דעה ועמדה על כל דבר, “רק דבר אחד אני אגיד לך,” התפרצה סבתא לדבריו של שלמה. “עפרה חזה תמיד הייתה הרבה יותר מוצלחת מירדנה ארזי, וזהו.”

“תראה כמה סוסים הם הביאו,” “איזה מסכנה. היא הייתה גננת, אתה יודע?” אמרה כשהיא צופה ובוכה בהלוויה של הנסיכה דיאנה. “אוי אני לא יכולה לראות אותו, מְנֻוָּול,” “הוא הלך עם המלוכלכת ההיא. בגד בה.”

 כאשר השכנה מבקשת מתכון של קובנה עונה לה מיכל “את עירקית רוחמה. תתעסקי בדברים אחרים.”

בין סיפורי הסבתא נשזרים סיפורי המדינה. האימפריה העותומנית, הכיבוש הבריטי, אחד האחים חנניה משתייך לאחת המחתרות, פרעות בישוב היהודי, הכרזת המדינה, בניית מגדל שלום, פערים בין העדות,אפילו המאבק בין מעריצי ירדנה ארזי לעופרה חזה.

יעל הנכדה, כנראה זו הקרובה ביותר אל סבתא מיכל, רשמה בזיכרונה ובמחברתה את כל סיפוריה של סבתה. יעל היא דמות שנמצאת בתוך העלילה. היא למעשה מספר יודע כל שנמצאת בתוך העלילה ומכירה לפני ולפנים את הסיפורים. לפעמים היא מקדימה את המאוחר ונותנת רמז ואינפורמציה לקורא מה יהיה בהמשך במקרים מסוימים. לפעמים היא  מביעה עמדה, לפעמים רצינית, לעיתים ביקורתית, אבל כמעט תמיד מלווה בהומור. כמו “כל גבר נשוי יודע שעל אף ההטבות היחודיות שיש לו בבית הכנסת הנשים בבית הן שקובעות.”

יעל ירשה מסבתה את חוש ההומור של סבתה. חוש הומור נעים ואינו פוגעני כמו של סבתה. חוש ההומור של סבתה הוא מצליף ופגע שנובע מכאב או מטורדנות פנימי.

סיפור משפחתי, עם דמות צבעונית וססגונית, מאוד דומיננטית, ספר  נעים לקריאה, הדפים נקראו מעצמם והחיוך שלי לא נעלם לאורך כל הקריאה.

בקיצור לא אלאה אתכם, זה סיפור הכתוב ברבה הומור מתובל בחוויאג’ שיענג אתכם.

ממליצה בחום.

ואם אתם קוראים על השדים של סבתא, עדיף עם כוס קפה שחור מתוק וכפית בפנים בשביל הטעם.

הספר יצא בהוצאה עצמית.

אני רכשתי אותו באתר עברית בפורמט דיגיטלי

 ניתן לרכוש אותו ישירות כאן פורמט מודפס או דיגיטלי

השדים של סבתא, יעל קריצוק

הוצאה עצמית, 2020

תגובות בפייסבוק

איך ללטף קיפוד – מור אסאל

“איך ללטף קיפוד” הוא ספר אנושי רגיש ודוקר. ספר שאינו נותן מנוחה ושלווה נפשית עד שמגיעים לסיומו.

הקריאה בספר החזירה אותי לתקופת הנעורים הגמלונית. תקופה שבה הרגשות הסוערים אינם מוצאים ביטוי. המחשבות אינן  מבוטאות כהלכה או שנדחקות וכתוצאה מכך מסתבכים הדברים.

נוגה, אמא לצליל, נערה מתבגרת ולשי ילד על סף ההתבגרות,  נשואה לברק, על פניו יש לה הכל, בית מטופח, בעל אוהב שנשבע לסדר לה את החיים. אבל בפנים נוגה שברירית, מכונסת בעצמה, אינה מגלה את רגשותיה ומבטלת את  רצונה, כולה עסוקה בריצוי בעלה וחלומותיו. עד ש….

ערב אחד בחזרה מהעבודה היא עומדת על רציף תחנת הרכבת ולרגע נדמה לה שברכבת החולפת היא מזהה את אוהד, אהוב נעוריה. המפגש הרגעי הזה מחזיר אותה על העבר.

מכאן נע הספר במעין מחול מההווה אל העבר. זו נקודת המתח בספר, מתח של ידיעה מראש ורצון לספק את סקרנות הקורא. הקורא יודע שהיא ואוהד לא נישאו והוא סקרן לדעת מדוע. מה קרה לאותה אהבה.פתיחת הספר הזכירה לי את שירו של עמיחי “ספר לימוד החשבון”

עַל רַכֶּבֶת שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אֶחָד וְרַכֶּבֶת אַחֶרֶת

שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אַחֵר. מָתַי יִפָּגְשׁוּ?

וְאַף אֶחָד לֹא שָׁאַל מָה יִקְרֶה כַּאֲשֶׁר יִפָּגְשׁוּ,

אִם יַעַצְרוּ אוֹ יַעַבְרוּ אַחַת עַל פְּנֵי הַשְּׁנִיָּה וְאוּלַי יִתְנַגְּשׁוּ.

וְלֹא הָיְתָה שְׁאֵלָה עַל אִישׁ שֶׁיּוֹצֵא מִמָּקוֹם אֶחָד

וְאִשָּׁה שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אַחֵר. מָתַי יִפָּגְשׁוּ

וְהַאִם בִּכְלָל יִפָּגְשׁוּ וּלְכַמָּה זְמַן יִפָּגְשׁוּ?……

אותו מפגש מקרי מחזיר את נוגה אל ביתה לא כמו שהיתה. זיכרונות העבר שאותם הדחיקה צפים ועולים. חייה בקיבוץ עם זוג הורים שהיא עצמה לא הבינה מה הם עושים יחד. אמא עסוקה שאינה פנויה לבתה.

בזמן שהבית שלה התפרק היא פוגשת באוהד ובונה איתו קן. וכמו בטרגדיה היוונית היא עושה משגה, מעשה מביש, אותו מעשה מוביל אותה לסבל אחד ארוך ומתמשך, כאב עצום שמסבך את נפשה ורגשותיה. מעשה אחד רע שמוביל למעשה נוראי אחר ולחיים מכונסים ואומללים.

“היא יודעת ששום דבר לא בסדר. יודעת שזה המחיר שהיא משלמת על מי שהייתה פעם. על מה שעשתה פעם”

עד שהיא פוגשת בברק, שמבטיח לה עתיד טוב, והיא מתמסרת לעתיד שלו בלי להבין ולבדוק מהו העתיד שלה.

חייה הם חיים של רגשות אשמה רצופים, חיים של חוסר ביטחון שאינה טובה מספיק. חיים שבהם היא מרגישה אף אחת. חיים של חרדות מהעולם החיצוני.

“אבל הידיעה שהמפלצת שם, מתחת למיטה, מחכה לקפוץ עליה”

בהווה נוגה היא קרמיקאית המסתגרת במרתף בסטודיו שבנה לה בעלה.

“המקום היחיד בעולם שיש בו בדיוק מספיק חמצן בשבילה: לא יותר מדי ולא פחות מדי. המקום היחיד שבו היא לא הרגישה צורך לרַצות מישהו, או להיכנע למישהו, או להיזהר ממישהו.”

מור אסאל טוותה עלילה מציאותית ואמינה עם דמויות אנושיות ומורכבות. ביד מיומנת היא הובילה את הגיבורה מנקודת הפתיחה אל הסיום. היא לא עשתה לה הנחה ולא נתנה לה פתרונות קלים ובזה יצרה אמינות אצל הקורא.

הכתיבה של מור אסאל מדויקת, רהוטה, כנה, הקורא חש באהדתה לגיבורה. תיאורי הנפש, או נכון יותר תיאורי המצבים של הדמויות, שמעידים על נפשם הפנימית עוררו גם בי אהדה לדמות השבירה. הדמות השברירית והשבורה של נוגה עוררה בי רגשות חמלה. דמות שמדחיקה את עצמה ואינה בודקת מה היא רוצה.

זהו ספר ביכורים שאינו כזה כלל. לטעמי זהו ספר בשל. מור אסאל הצליחה לקפל חיים שלמים שבירים בתוך עלילה אמינה.

בספר יש דמות קטנה שולית שמלווה את נוגה מהרגע שבו חזרה הביתה באותו הערב עד לסיום הרומן והיא הקיפוד. הקיפוד הוא מציאותי וסמלי. ברגע שהקיפוד הוכנס מהגינה לביתם לומדת נוגה אט אט לחיות עם הקוצים, הקוצים והאמירות הדוקרות של בתה, הקוצים של אמה, קוצי הנישואים ובעיקר המחטים הפנימיים שלה שדוקרים, מכאיבים ופוצעים ללא הרף ואינם מאפשרים לה החלמה.

מרגע המפגש עם אוהד אהוב נעוריה יוצאת נוגה למסע פנימי, מסע שיטהר אותה, בדיוק כמו הגיבור הטרגי, האם תגיע אל נקודת הסיום? האם תפגוש שוב את אוהד? מה יקרה למשפחתה ובעיקר מה יקרה לה עצמה. האם היא תלטף את הקיפוד הפנימי והחיצוני של חייה?

על זה תקראו בספר הנפלא ותעברו את המסע הכואב ומשחרר יחד עם נוגה.

תודה לחברתי הטובה רות אגסי, המורה של מור אסאל, שהמליצה לי על הספר.

אני מעבירה  הלאה וממליצה לכם לקרוא.

איך ללטף קיפוד, מור אסאל

הוצאת נופך ספרים, 2020

לצערי

הספר אינו נמצא בחנוית.

אני רכשתי אותו באתר עברית.

ניתן לרכוש אותו ישירות כאן  https://bit.ly/buyahedgehog

תגובות בפייסבוק

משכילה – ספרה העוצמתי והאישי של טארה וסטאובר

משכילה הוא ספר אישי אוטוביוגרפי המתאר את כוחה של הסופרת לפלס דרכה לעצמאות ממשפחתה באמצעות ההשכלה.

ידע הוא כוח, תלמד ותצליח אלו משפטים שעליהם גדלתי בילדותי. הורי והורי חבריי שהלימודים נלקחו מהם (מלחמת העולם השנייה והקמת המדינה) ראו את הלימודים כפתח לעולם, פתח להצלחה.

מטארה וסטאובר נלקח הצוהר הזה. טארה גדלה בעיירה נידחת באיידהו במשפחה מורמונית. אביה מטורף, חושד בממשלה ומכין את  בני ביתו ליום הדין. הם כובשים מאות קילוגרמים של אפרסקים, מכינים תיק ציוד ובו חפצים לבריחה.

טארה לא למדה בבית הספר והממשלה אינה יודעת עליה ועל אחיה, כי האב לא טרח להודיע על לידתם. היא וחלק מאחיה למדו בבית, מהאם, מהאחים.

היא ואחיה עובדים עם האב במגרש הגרוטאות ומתכוננים ליום הדין. טראה מוצאת עצמה במצבים מפחידים, באחת הפעמים היא נתקעה בתוך מכולה מלאה טונות ברזל וכולה פחד מכך שישפכו אותה מהמיכל.

מגרש הגרוטאות מתגלה בהמשך כמקום המסוכן ביותר, מקום שהופך להיות מוקד לתאונות נוראיות. בכלל, המשפחה עוברת תאונות עבודה ותאונת רכב והם אינם נלקחים לטיפול בבית החולים. האב שאינו מאמין ברופאים, אלא רק באל, אינו מוכן שהממשלה תטפל בהם. רק צמחי המרפא של אשתו ושליחותה האלוהית הם שיעזרו. (האמת גם אני הייתי מופתעת מיכולת ההבראה של בני המשפחה שנפצעו אנושות)

האב שרואה עצמו שליח האל רודה בבני המשפחה ובאחיה. בנוסף לאב טארה סובלת מהתעללות פיסית ונפשית מצד אחיה הבוגר.

טארה גדלה בבית שבו לא ידעה איך תשרוד. הפחד מהאב שאינו צפוי, הפחדת בני המשפחה מגורמים ממשלתיים והתלות באל שאינו נראה וביום הדין שלא יודעים מתי יגיע מערער את ביטחונה.

היא יודעת שכל מה שהיא צריכה על מנת להציל את עצמה יהיה לצאת מהבית. איך? היא תלך לקולג’, כדי להגיע לקולג’ עליה ללמוד ולרכוש השכלה.

והיא עושה זאת. לומדת בעצמה למבחן הפסיכומטרי, מתקבלת ללימודים ואף זוכה במלגות. לומדת לתואר ראשון ושני באוניברסיטאות יוקרתיות. מתקבלת להרווארד, לומדת אידאליזם גרמנית לצד סריגה ורישום בפחם. קוראת בשקיקה את יום רוסו גודווין. עקרונות המוסר ושעבוד האשה.

בעזרת הלימודים והתארים היא רוכשת ביטחון, עתה היא  יודעת שיש לה מקום במשפחתה והיא יכולה לדבר בפתיחות על משפחתה, על המקום שממנו באה, על המחסן התת קרקעי בשדה החיטה.

עכשיו בגיל 29 היא יושבת וכותבת, משחזרת את האירועים. מנסה לאחות ולהדביק, מנסה למלא את החלקים והחורים החסרים. היא כותבת את ספרה כשהיא מסתמכת על יומניה מאותה תקופה. היא כותבת שלא על מנת לבקר את הוריה או את הדת שעל ברכיה גדלה. הכתיבה היא ניסיון להבין את העצמה וניסיון לרפא את מכאוביה.

בסיפורה היא נעה קדימה ואחורה ולפעמים מקדימה את המאוחר, רומזת לנו על אלו פרטים לשים לב. טארה כותבת ברגש רב ובדם ליבה על האירועים ועל משפחתה. לעיתים מודה בכנות שלאותו אירוע יש כמה פרשנויות וכמה זוויות ראייה, אך האירוע היה קיים. גם לה יש מס פרשנויות.

טארה בגיל 29 עשתה את הבלתי יאומן, עזבה את ביתה, השתחררה מכבלי הבית, סיימה לימודים גבוהים בהצלחה וזכתה בתואר דוקטור. חצתה עולם ולמדה באוניברסיטאות יוקרתיות באמצעות מלגות. להפתעתה הבית לא עזב אותה. היא לא מצליחה להשתחרר מדעותיו של אביה מההפחדות שהממשלה תרדוף אחריה, לכן אפילו מסרבת לקבל מילגה או מענק. משפחתה ניתקה איתה את הקשר בטענה שהשטן נכנס בה. כיום היא עדיין רוצה להיות נאהבת על ידי הוריה. רוצה שיקבלו אותה. אבל הוריה ובעיקר אביה מתנה תנאי, עליה להודות בפשעיה.

ספר מרגש שמעביר בקורא צמרמורת. ספר שנקרא בשטף למרות שיש בו תיאורים קשים. הספר הוא אוטוביוגרפי שמעמיד את משמעות זיכרון עובדתי מול זיכרון רגשי.

“משכילה” הוא ספר שמעלה שאלות רבות אצל הקורא.

מה על אדם לעשות, כשחובותיו כלפי משפחתו מתנקשים בחובות אחרים לחברים, לחברה, לעצמו.

איך הורה צריך לקבל את ילדיו  שחושבים אחרת ומתנגדים לאורח החיים שההורים בחרו.

מהי הורות טובה. מה הם חובותיהם של ההורים כלפי הילדים. ובעיקר על הזכות הבסיסית של כל ילד, לא על תנאים בסיסיים שכל מדינה וחברה נותנת כמו לימודים, תנאים סוציאליים, אלא על הזכות של הילד להיות מוגן בביתו, הזכות להרגיש את אהבת ההורים וההגנה שהם מספקים לו ויכולת ההישרדות שלו.

ספר כואב, נוגע ללב, מציף רגשית את הקורא.

ממליצה מאוד.

משכילה, טארה וסטאובר

מאנגלית, אורה דנקנר

הוצאת שוקן, 2020

תגובות בפייסבוק
פריחה שנתאחרה

פריחה שנתאחרה – אנטון צ’כוב

״החלום נגוז ופינה מקומו לתוגה״

זה המוטו של ארבעת הסיפורים שקובצו בספר “פריחה שנתאחרה”, בתרגומה הנפלא של נילי מירסקי.

ארבעה סיפורים שהחוט המקשר ביניהם הוא אכזבה, אכזבה מאושר שלא התממש או אכזבת מימוש האושר ושיברו.

גיבורי הסיפורים מחפשים אחר האושר, בונים לעצמם תילי תילים של משמעותו והיכן ימצאו אותו. מרוסה בת הנסיך בסיפור “פריחה שנתאחרה” מאוהבת ברופא. היא מרגישה שחייה הוחמצו. כולה תולה תקווה בנישואים ובאהבה. הרופא נושא אחרת לאשה והיא מעבירה ימים בחלומות ומחשבות כיצד תיפגש עם הרופא שוב.

 גיבורו של הסיפור “שלוש שנים” מאוהב  ביוליה, בתו של הרופא, אהבתו ממומשת לאחר שבחטף הציע לה נישואים. יוליה נעתרת לו מהחשש שהיא תישאר רווקה זקנה ותמשיך לגור עם אביה ולעולם לא תדע מהו אושר הנישואים. חייהם כזוג נשוי הם שיממון אחד ארוך.

בסיפור “ממלכת נשים” מכניס אותנו צ’כוב אל עולמה הפנימי של אנה אקימובנה בת אצילים בת 26.  אנה חשה עצמה רווקה מזדקנת. המפעל שירשה אינו מעניין אותה והיא עסוקה במתן תרומות לעניים. במהלך כל הימים משתלטים עליה החרדות והכאב על כך, שהיא משוכנעת שלא תינשא לעולם ותחמיץ את חווית האהבה והמשפחה.

ב”מעשה משעמם” אנו מגלים עולם פנימי של פרופסור מזדקן חולה המחכה למותו. עברו המפואר מאחוריו והעתיד? הוא מצפה אולי יקרה משהו בחייו המשעממים.

לקרוא את צ’כוב עבורי זה  כמו להגיע למקום מוכר ואהוב ולהתענג עליו מחדש. כך הקריאה שלי בצ’כוב. אני תמיד מוצאת התבוננות מחודשת בסיפור, בדמויות. נהנית ומתמוגגת.

צ’כוב כותב על מצבים ורגשות אוניברסליים שלא נס ליחם עד היום. החמצת האהבה ושיברון הלב הנובע מהחמצה. הרצון להיות כמו כולם, בעלי משפחה ואוהבים. בדידות, תחושת החוסר, הבדלי מעמדות, חוסר תקשורת.

הנושאים הם אותם נושאים שמלווים אותנו מאז ומעולם, אלא שצ’כוב מביא לנו אותם בניחוח אלגנטי.  הכתיבה נפלאה מלאת רגש אהדה לגיבורים, לעיתים גם ביקורת ובעיקר ניסיון ללמד את הקורא או להעביר לו מסר סמוי וגלוי. והמסר הוא – החיים עוברים ולא כדאי ולא רצוי לתת להם לחלוף.  ההחמצה היא הכתם והכאב הגדול שאדם נושא אותו ולא יכול לתקן בערוב ימיו.

בסיפורי יש ביקורת ואירוניה על המעמדות. אחיה של מרוסה אומר :״ בימנו מי שיש לו ראש על הכתפים וכיס גדול במכנסיו- בן טובים הוא לכל דבר. ומי שאחוריים מתנוססים לו במקום הראש, ובועת סבון במקום הכיס, הלה…הריהו אפס גמור״

הסיפורים משופעים בתיאורי נוף, תיאורי העיר, תיאורי אחוזות הבתים של האדונים ושל העניים. צ’כוב החייה

 לנגד עיניי תקופה היסטורית. תקופה שבה שלטו האצילים, היו מעמדות, אנשים עניים לא יכלו לחלום אפילו על קשר של אהבה עם המעמד הגבוה. אבל כל אלו הם תפאורה, תפאורה לרגשות הפנימיים של האדם שאינם משתנים לא בתקופות אחרות מהעבר ולא בין בני אדם ללא הבדל מעמדי. כולם סובלים מאותן הסיבות את אותו הכאב.

ארבעה סיפורים נפלאים משופעים ברגשות, חוכמה, הומור דק וביקורת סמויה.

ממליצה בחום.

פריחה שנתאחרה, אנטון צ’כוב

מרוסית, נילי מירסקי

הוצאת עם עובד, 2020

תגובות בפייסבוק
חשיפה זאן פיליפ בלונדל

חשיפה- ז’אן -פיליפ בלונדל

חשיפה הוא ספר מסע פסיכולוגי  שבו נחשפות הדמויות אל עצמן.

אני אוהבת ספרים שבהם אני מזדהה עם הדמויות. להפתעתי בספר “חשיפה” הזדהיתי עם שתי הדמויות. עם לואי קלארה המורה ועם אלכסנדר לודאן תלמידו הצייר. שנות הוראה רבות אחריי, הזדהיתי עם קלארה ברגעים בהם סיפר על המפגשים עם תלמידיו הבוגרים, על כך שלא תמיד זיהה את אותו מבוגר עם הנער שישב מאחורי שולחן התלמיד. גם לי זה קורה לעיתים. הזדהיתי גם עם דמותו של לודאן הצייר.

 לואי קלארה מורה בסוף שנות החמישים, גרוש כמה שנים, בנותיו הבוגרות עזבו את העיר, הוא חי בגפו. ערב אחד הוא מוצא עצמו בפתיחת תערוכה של  אלכסנדר לודאן תלמידו. זוהי תערוכה רטרוספקטיבית של לודאן. לודאן בן העיר הוא אמן מצליח שהביא גאוה לעיר השדה שבה נולד.

לפני צאתו ניגש אליו לודאן ומתוודה בפניו כי הרגיש טוב בשיעורים שלו, היתה לו בהם תחושה שהוא מוגן. זו כנראה הסיבה שחודש לאחר הפתיחה מבקש ממנו אלכסנדר לודאן להיפגש עימו בדירתו.

אלכסנדר מבקש ממנו לצייר אותו. אומר שלאחר פתיחת התערוכה זה הפך לאובססיה עבורו.

הבקשה גורמת ללואי להתרגשות שאותה חווה רק בלידת  בנותיו. הוא יודע שיגיד כן.

מכאן מתחיל המתח. מה יהיה באינטימיות שביניהם. איך אלכסנדר יראה את המורה בצבעיו ובמכחולו, איך לואי יראה את המראה החושפני שלו בעיני תלמידו.

אלכסנדר גם הוא אינו יודע איך יצייר ” אני אגשש באפלה.”

במהלך הישיבה של לואי מול אלכסנדר עולות וצצות תמונות משמעותיות מעברו של לואי, תמונות שכל חיו הדחיק, כי האמין שהוא אינו נמשך אל העבר, רק העכשיו מושך אותו, הוא חי בהווה ואת ההווה.

התמונות של לואי נשארות במחשבותיו ואילו תמונות העבר של אלכסנדר נחשפות בסיפוריו ללואי. אלכסנדר מספר על חיו כילד מופנם השקוע בעצמו, שאינו מעורב בין האחרים תמיד חלם שיזמינו אותו. הרגיש שקוף בתיכון סבל מההגעה אליו בכל יום.

חשיפה היא בעלת כמה רבדים. ברובד הראשוני חשיפת  הגוף. אחרי כן חשיפת התת מודע והנשמה.

 גם בתמונת ציור יש רבדים. לעיתים מגלים את שכבות הצבע מתחת לצבע הגלוי או שמגלים מתחת לשכבות הצבע ציור אחר, או סקיצה ראשונית.

כך גם ברומן. יש ניסיון לבדוק ולחשוף איזו סקיצה או שרטוט לחיים היו לשניהם, איזה ציור צויר, או כמה שכבות צבע הניח הצייר עד שהגיע לציור המוגמר. מי הם היו בעבר ומה הם כאנשים בוגרים.

ספר שנע בין עבר להווה, בין דמות אחת לשנייה במקום אחד ובעולם מצומצם. ספר שיש בו מתח, מה יקרה במהלך הציור ולאיזו רמת אינטימיות תיחשפנה הדמויות.

“חשיפה” הוא ספר קטן ומצומצם המתמקד בחיי שני אנשים. מורה מבוגר ותלמידו מהעבר. הספר אינו ספר מרעיש או גדול עם תובנות נשגבות, אבל בהחלט גרם לי לחשוב. לחשוב  על מה היינו, מה שאפנו להיות, והאם הגשמנו את החלומות ובעיקר מה מניע אותנו בעולם.

חשיפה, ז’אן-פיליפ בלונדל

מצרפתית, רמה איילון

הוצאת כתר, הסדרה הקטנה, 2020

תגובות בפייסבוק
המשרד לאושר עילאי, ארונדהטי רוי

המשרד לאושר עילאי, ארונדהטי רוי

המשרד לאושר עילאי, ארונדהטי רוי

״ תקוה וצער לעולם שזורים זה בזה, בהידוק רב כל כך, בסיבוך כזה.”

לא הייתי עדיין בהודו, ובימים אלו שאין אפשרות לעבור ממקום למקום, לקחה אותי ארונדהטי רוי לטיול צבעוני ומיוחד בהודו, בדלהי, ובחבל קשמיר, אחד המקומות היפים בעולם, כך טוענים.

“המשרד לאושר עילאי” אינו ספר הדרכה, אין בו טיפים איך להיות מאושרים, יש בו הרבה כאב וסבל שמוביל את הקורא ואת הדמויות להבנה מהו אושר.

הרומן בתרגומה המשובח והמדויק של צילה אלעזר, עתיר בפרטים, דמויות, מידע היסטורי ובעיקר בצבע, ובשיכרון כל החושים. זהו טיול בדיוני בתוך מציאות קשה, מציאות של חבל ארץ שסוע עם דמויות ססגוניות.

הספר נפתח כמו סיפור אגדה, בלידתו של אפטאב, בן זכר לאחר שלוש בנות. אלא שהבן התגלה כתינוק עם שני איברי המין, הזכרי והנקבי. לימים כאשר יוכל לעבור ניתוח ולהחליט באיזה מין יבחר הוא בוחר להיות היא ומשנה את שמו לאנג’ום. מעתה היא שייכת לקאסטת ההינג’ה. ״נשמות קדושות הלכודות בגופים לא נכונים.״ בתאילנד ראינו הרבה ליידי בוי, מעולם לא ידעתי שבהודו יש היג’רות רבות המשויכות לקאסטה.

אנו פוגשים את אנג’ום, גיבורת הספר, כשהיא מבוגרת ומתגוררת בבית קבורות בדלהי. מכאן נע הספר בין זמני ההווה לעבר, בין ערי הודו ובין דמויות מרכזיות. כשבתוך כל זה שזורה ההיסטוריה רווית הדם של הודו.

אנג’ום הגיבורה, מאמצת תינוקת שננטשה ומגדלת אותה. היא יוצאת למסע שבו היא עוברת טראומה קשה. שישים עולי רגל הינדים נשרפו ברכבת חושדים שזה היה מעשה של טרוריסטים פקיסטניים מה שמוביל להרג והמונים מתפרעים.

אנג’ום חוזרת מהמסע שונה, היא הופכת לעצובה ומסוגרת. לאחר שבתה אומרת  “אמא אף פעם לא שמחה.” היא  עוברת לבית הקברות, שם משפחתה קבורה. בבית הקברות היא פותחת בית הארחה.

טילו, ארכיטקטית יפיפייה, מרדנית. בטילו מאוהבים שלושה, ביפלאפ, נאגא, מוסא, הם נפגשו על הסט של ״נורמן זה אתה?״ כשהיו סטודנטים. שלושת המאוהבים מלווים אותה, נכנסים ויוצאים מחייה.

ויש עוד דמויות משנה רבות. גם אם נדמה שאין קשר בין הדמויות בסיום הרומן כולן מתלכדות יחד סביב תינוקת שננטשה בזמן הפגנה בקשמיר. התינוקת היא זו שמאחדת אותם.

“המשרד לאושר עילאי” הוא אחד הספרים המיוחדים, המרתקים והצבעוניים שקראתי. הוא אינו קל ואינו פשוט לקריאה. אינו מתמסר אך בהחלט מתגמל.

במהלך הקריאה הרגשתי כאילו אני מהלכת בתוך ההמון של דלהי על כל צבעי הסארי והתבלינים. ואם לא בתוך ההמון והרחובות הרגשתי שאני נמצאת בתוך סרט הודי רב גוני.כמו למשל במריבה בין ההיג’רות למפגינים מה עליהם לעשות עם התינוקת ההיג’רות פותחות בריקוד, כמו סרט הודי ושרות.

זהו רומן שבו הדמויות שזורות בהיסטוריה של המדינה, היסטוריה רוויות דם מלחמה על חבל ארץ. קשמיר הוא חבל ארץ שסוע ומדמם, חבל ארץ שיש בו פיגועים והרג, חבל ארץ של טרוריסטים הפוגעים באזרחים תמימים. חבל ארץ שיש בו הפגנות רבות. מוכר לנו?

הדמויות הרבות שבספר נעות בין אירועי ההיסטוריה ומנסות לחיות את חייהן, האם יזכו באותו אושר עילאי?

התשובה היא בסיום הספר.

מודה, הקריאה בספר לא היתה קלה, אך כשנכנסתי לתוך דפי ההיסטוריה, והדמויות הפכו לאנשים שעינינו אותי לא יכולתי להתנתק מהן, ארבעים העמודים האחרונים של הספר שבו מתואר בית הקברות היו שווים את כל הדרך.

בית הקברות שבו חיה אנג’ום הוא המקום הצבעוני ביותר, מקום מלא באנשים חיים הגרים בו. כריות צבעוניות, עפיפונים מופרחים, תושבי המקום שיושבים על הגג וצופים במתרחש, יש בו גן חיות, גינת ירק, ואפילו בריכת שחיה.

מתוך בית הקברות, שבו התקבצו אנשים מהשוליים צומחים חיים תוססים. לעומת בית הקברות האמיתי שבחבל קשמיר. אולי הסמל הוא שפעם, בעתיד, בחבל המדמם הזה יהיו חיים חדשים ותוססים עם תקוה.

ארונדהטי רוי משלבת בספר לא רק צבע ריח והיסטוריה, אלא סוגות שונות של כתיבה. יומנים, מכתבים, מודעות. מה שמעשיר והופך את הספר לכתיבה מיוחדת ומרתקת.

עבודת התרגום של צילה אלעזר ראויה לכל התשבחות והמילים הטובות, תרגום משובח ומדויק, שפה תקנית ללא משלבי לשון. צילה אלעזר הקפידה להוסיף הערות על מנת לדייק בהבנת המילים, המנהגים, המאכלים וזאת כדי שהקורא לא יחמיץ. (אני אישית חושבת שיש הערות רבות, מה שגרם לי בשלב מסוים לא לקרוא את כולן, כדי שלא אפסיד את חווית הקריאה.)

אני קוראת את דברי שכתבתי ויודעת שהחמצתי המון פרטים ובעיקר רגשות וחוויות קריאה, לכן אנסה לתמצת.

“המשרד לאושר עילאי” הוא ספר טוב, ססגוני כתוב כמיטב הספרים ההודים שקראתי. ״שידוך הולם״, ״עיר השמחה״,״אלוהי הדברים הקטנים״, “איזון עדין” ועוד….

יש בו תיאור של חבל ארץ יפיפה שסוע ומדמם. תיאור ססגוני של אנשים מיוחדים, שכל אחד אומלל בדרכו אך גם מאושר, בית קברות מלא בחיים.

ספר שאינו מתמסר אך מתגמל ושווה את מאמץ הקריאה.

קחו מזוודה, אוויר, משקה טעים ועלו על טיסה להודו המופלאה.

המשרד לאושר עילאי, ארונדהטי רוי

מאנגלית, צילה אלעזר

הוצאת ידיעות אחרונות,2020

תגובות בפייסבוק
דהרת הזמן -נילי ארד

דהרת הזמן – נילי ארד

“דהרת הזמן ספר השירה השלישי של נילי ארד הוא מניפת זיכרונות צבעונית. ספר רגיש ואמיץ.

בתקופה האחרונה מצאתי את עצמי קוראת שירה והרבה. מחפשת בעיניים צמאות כל בית של שיר שייתן לי קרקע להיאחז. צירופי מילים שבהם אוכל לחוש את הרגע החולף, כי ככה זה בימי קורונה, רגעים באים והולכים, מתאיידים ונעלמים.

את נילי ארד אני מכירה כנשיאת בית הדין הארצי לעבודה. מודה, לא קראתי שום שיר משלה.

והנה הגיע לידיי ספר שירה השלישי, “דהרת הזמן” הכרוך בעטיפה צבעונית מופלאה של פרנץ מארק. עטיפה שקוראת תיגר על הזמן או גורמת לנו לדהור על גבי הזמן, בייחוד בימים שכאלה.

הספר הוא ספר אישי, הצצה פנימית אל המשוררת שכעת משבגרה היא מביטה אל חייה. שומרת את הזיכרונות, תועה בין הזיכרונות. “לתעות בנבכי הזיכרון” “נושקת לזיכרון”

יש בה תשוקה לחוויות העולם “לנחות בלב שדה, ללקט מילים לקפל כנפיים.” אך גם רצון לנוח.

דהרת הזמן

שיריה הם חושניים ובעלי תשוקה. “עננה של תשוקה גולשת אל העמק הצחיח” ונדמה כאילו היא מתדיינת עם עצמה על האומץ לכתוב על אותה תשוקה. “איך זה שאת מעיזה לכתוב שיר שערורייתי כזה…”

לא רק על תשוקה, חיים, טבע, יופי העולם כותבת ארד, היא דנה עם עצמה בזמן שנותר, מדמה אותו לזר פרחים ש “עוד מעט האגרטל יתרוקן ורק תפרחת אחרונה תצוף בו.”

ונדמה כי בשיריה היא מפקירה עצמה לדמיון, למחשבות, לתשוקות, ולכל מה שהטמינה. “להפקיר את פני לרוח על סיפון הסירה הדוהרת…להפקיר את ליבי לגלים…לקשור חלומות אבודים אל עוגן געגוע שאין לו סוף.”

המשפט הסוגר את הספר “נטועה באדמה אצמיח כנפיים.” ריגש אותי מאוד. משפט המתאר את המשוררת. אני אומנם יציבה, אך יש בי יכולות לצמוח ולעוף, איך? בעזרת הדמיון, השירים, והפיכת המחשבות לצמדי מילים מטאפורות וציורי לשון.

“דהרת הזמן” הוא ספר שירים רגיש, ספר שמעורר את הרצון לתאוות החיים וליצירתיות. אין לי ספק שאקרא בו שוב ושוב ואמצא את עצמי בין השורות.

דהרת הזמן, נילי ארד

עריכה, אלי הירש

הוצאת אבן חושן, 2020

תגובות בפייסבוק