הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

רשומון מרוקאי, פואמה ייחודית נוגעת ללב של שרון אריק כהן

רשומון מרוקאי-  פואמה רגישה וכואבת.

פואמה שהיא סיפור.

פואמה שהיא שירה.

פואמה שהיא ריקוד ומחול.

המילים והמקצב נכנסים אל הגוף והלב.

יש בה מחול שדים ושלדים.

יש בה מחול שחרור.

יש בה את כל המרכיבים ליצירת מופת  ייחודית.

שרון אריק כהן כותב את  זיכרונותיו. הוא ממספר אותם כשנים,  כאשר שנת לידתו היא נקודת ההתחלה. מה שהיה לפני לידתו מצוין כמינוס, לפני הספירה. ולאחר לידתו השנים ממוספרות כפלוס. נקודת ההתחלה של זיכרונותיו  היא 2019 שנה שבה שרון אריק כהן היה בן 46

זהו סיפור של משפחה, של ארבעה דורות. משפחה שהגיעה לארץ ישראל ממרוקו. אמו קיבלה את שמה אדית על שם אחותה שנעלמה. סבתו רבקה רוזולי התאבדה, אירוע שלא דובר עליו במשפחתו “אבל לי לא סופר על אודותיה, רק שנפטרה ממחלה קשה.” אירוע של הסתרה שהשפיע עליו ולימד אותו שאת הסודות יש להסתיר. הסודות המוטמנים הופכים לכאב.

במילים מדויקות ובצמצום מגלה לנו את מנעד רגשותיו. את כאבו, את סודותיו שלו. “אני קובר ילדות, תופר סודות לתוכי.”

בבחירה מוקפדת של  מילים מגלה לנו את חוויותיו ואת מנעד הרגשות. הקורא קורא את הרווח שבין המילים. והרווח הזה אינו נותן לקורא אוויר לנשימה.

בין השורות לומדים על משפחתו שעלתה לארץ אל חלום שנגוז, “נחלום ירושלים. ננשק אדמה. נעלה על הטרנזיט. נלד פנתרים בשממה.”

 עליו כילד שמן ודחוי עם אב מתנכר. “איך למשפחה ספורטיבית כמונו יצא ילד שמן?”

על יחסיו עם אביו, ״ איני זוכר מאבי דבר, פרט לחגורה. תמיד מעור, לפעמים עבה. איני זוכר מאבי דבר, פרט לאהבה בכף יד סגורה.”

על הערכתו ואהבתו לאמו,״ בכל לילה ערכה אמא סיבוב שמיכות, בדקה כיסויים, וידאה הידוקים…״

על התעללות מינית שעבר,  “רביבו אוהב לדגדג אותי. משחק המפלצת יוצא משליטה.” סוד שאותו שומר ו”הוא מר ואין בו אוויר.”

תהליך ההתבגרות וההתגברות, “החלפתי נשל ילדות בקשקשי ברזל.” “הגעתי רחוק, השארתי אותי מאחור.”

בין חוויותיו האישיות והפצעים הוא מתאר את מנהגי המשפחה והעדה. ״אני לא מאמין באמונות תפלות-זה מביא מזל רע- אבל הופך נעל שלא נדע, וכוס למציאת אבדה.״

 זו אינה פואמה בהגדרה הרגילה, זו שירה המורכבת מרסיסי ליבו של הכותב. שבר ועוד שבר מתלכד לשלם השבור. הספר נקרא רשומון, אך גם הוא אינו רשומון בהגדרתו, שכן יש כאן רק את זווית הראייה של הכותב. וזו זווית כואבת.

שרון אריק כהן מגיש לקורא את ליבו ונשמתו. השיר הראשון הוא הצהרה “כבן למשפחה המגלה כה מעט החלטתי אני לספר הכל.” והוא מספר על כל הכאב שלו ושל משפחתו. איני יודעת אם הוא סיפר לנו הכל, אך הכל המסופר בשיריו מספיק כדי לשרוט את הקורא.

“רשומון מרוקאי” הוא רשומון חד צדדי כואב ורגיש, נוגע ללב שלא משאיר את הקורא אדיש, ושלא לדבר על כך, שהעיניים אינן נשארות יבשות, והידיים רק רוצות לחבק את הכותב.

יצירה ייחודית  מומלצת ביותר.

זמן רב רציתי לקרוא את הפואמה, וכשהגיעה אליי, אחזתי בה, כאילו היתה יהלום. תודה לתמי בצלאלי אהובתי, שהזכירה לי, שטרם קראתי. ותודה לשרון אריק כהן.

רשומון מרוקאי, שרון אריק כהן

הוצאת אני, 2020

תגובות בפייסבוק

אורן ולדמן וספרו נמר בירושלים התארחו אצלי בסלון

מעל לארבעים נשים.

 שני גברים.

ספר עב כרס כבד מאוד

 ויום הולדת אחד שמח.

כל אלו  נעטו הבוקר באנרגיות החמות והטובות של אורן ולדמן.

אורן ולדמן בחר לחגוג איתנו את יום הולדתו ואנחנו שמחנו והודנו לו על כך.

לפני  כעשרה חודשים, כשסיימתי לקרוא את הספר “נמר בירושלים” ידעתי, שכל מה שאני רוצה הוא מפגש עם אורן ולדמן בסלון הספרותי שלי. להפתעתי, התברר לי, שאורן אינו גר בארץ, אלא בקנדה. בינואר, הודיע אורן שהוא חוזר לארץ עם משפחתו. ומאז כולנו, אני וחברותי למועדון הקריאה, המתנו בציפייה למפגש.

רצינו לשמוע על גפונוב, על הספר “עוטה עור הנמר” על הקשר בין ערן לגפונוב. והאם ערן הוא אורן?

במשך שעה וחצי היפנט אותנו אורן בסיפור מסע הכתיבה של הספר שארך כמעט 16 שנים.

בשטף, ללא עצירה, תוך כדי תנועות ידים כמו שחקן על במה, תיאר את עצמו כקורא מגיל צעיר שקרא כל אות וכל שלט. הקריאה הובילה אותו לכתוב לעצמו עד גיל ההתבגרות, שבו הפסיק וחזר אל הכתיבה לאחר השירות הצבאי.

הוא לא  מהכותבים שספרם נכתב בשטף, להפך, לקח לו זמן. הוא חיפש ולא ידע במה יתמקד.  כשנסע לקנדה במסגרת התמחות של אשתו חשב שיוכל לכתוב ואף לסיים את ספרו. הקורונה קטעה את האשליה, הילדים ששהו בבית, המרחק מהמשפחה בישראל, חוסר היכולת לפגוש אנשים הובילה אותו לבדידות. ואז הבין שהספר שלו הוא על בדידות. בדידות ששייכת לכל הדמויות שלו. “הבדידות היא אוניברסלית וכולנו חווים אותה במהלך חיינו.”

סיפר לנו על בדיה, מציאות ואמת ועל התפר הדק שביניהם בספרו. על יופיו של סיפור שיכול להיות מציאותי או לא.

“כל הסיפור של גפונוב אמת, הסיפור נשען על מכתבים אמיתיים ועל מידע מהעיתונות.”

“אתם יכולים לקטוע ולשאול אותי שאלות” אמר לנו בחיוך.

אז שאלנו.

“למה העברת את ערן מסע התבגרות קשה? “

תשובתו  הפתיעה אותנו, כדי שערן יצמח הוא צריך להיות בתחתית, ואחרי שהאירוע נכתב, אורן הבין שזה חלק מהדמות,  שהתפרץ באופן טבעי ולכן בחר לא להשמיט את המקרה.

“האימהות בסיפור נעלמות, נוטשות, או נוכחות נפקדות, למה?”

גם כאן הופתענו, הוא גילה לנו מאחורי הקלעים על האם של הגיבור ומדוע החליט לבחור שלא תהיה נוכחת. “אין כאן אישו של אימהות. זו בחירה כדי להעצים את הבדידות.”

בעיניים נוצצות תיאר לנו את חווית הפרסום והקורונה שלא איפשרה לו להחזיק את הספר הפיסי בידו. את הלהט של הכתיבה, את הקוראים הראשונים של הספר. את הפירסום.

“אני רוצה לכתוב ספר שאני ארצה לקרוא.”

שעה וחצי ריתק אותנו לסיפורו שקלח ועניין. התרגשנו איתו בסיפוריו האישיים, קורנה חמישה ילדים סגורים בבית ללא בית ספר אין אפילו אפשרות של קשר עם מוסדות החינוך.

בסיום המפגש אמר אורן ששמח לחגוג איתנו את יום ההולדת שלו, מבחינתו אין דבר יותר משמח ומרגש לחגוג כך עם אנשים שאוהבים את ספרו.

תודה לך אורן על בוקר קסום ומעניין, על השיתוף איתנו בחוויות הכתיבה.

על שיעור חשוב של הגשמת חלומות, גם אם זה לוקח שנים.

תודה לך על כל האנרגיות שהשארת אצלנו בסלון ובלב.

מקווים שלא נצטרך לחכות שנים לספר הבא.

יום הולדת שמח.

תודה לחברתי , הצלמת המוכשרת לי-את הלר על הצילומים.

מי שלא קרא את “נמר בירושלים” שירוץ לקרוא.

 כאן תוכלו לקרוא מה חשבתי עליו נמר בירושלים, אורן ולדמן

תגובות בפייסבוק

ילד, ספרו הרגיש והייחודי של עמרי חורש

עמרי חורש כתב נובלה יחודית ומרתקת,  הנובלה היא מכתב וידוי מאב לבנו.

בדרכ’ הווידוי הוא הפוך, בן כותב לאביו ועל אביו, ושוטח בפניו את תפקודו כהורה.

הנובלה “ילד” היא נובלה של אב לבנו. ההורה כותב לבנו שנעלם מהבית והוא אינו יודע את נפשו מדאגה לילד. בגיל 18, גיל הבגרות החוקי האב מגלה שבנו עזב את הבית ולא השאיר אחריו סימן או הסבר. העלמות הבן הותירה את האב היסטרי, מתוסכל “התרוצצתי כמו מתוסכל”. לכן הוא מחליט  לספר  לבנו את קורותיו שלו. בעברו הוא היה עיתונאי שהתרוצץ ברחבי תל אביב, עד שלא יכול היה לחיות בה יותר. מגלה לו את הכמיהה לצאצא, איך ליבו נצבט, כאשר ראה אב רוכן  לזאטוט קטן. את התשוקה ליצור אותו עד להחלטה לעבור לחיות בגולן, שם נולד הבן. “חשבתי אותך זמן רב, חלמתי, רציתי.”

הילד נולד ללא אם ואף נעשה ללא ביצית וזרע. הוא ואביו עוברים מסע גדילה והתבגרות. האב מגונן על בנו באופן חרדתי. אינו מאפשר לו לצאת מביתם, מספק לו את כל הצרכים שהוא זקוק להם, עוקב אחריו באהבה ואף בחרדה. האב שעובר מסע בעצמו אל נפשו ואל אבהותו מגלה לבנו מנין הגיע ומדוע הוא מקיף אותו באהבה כובלת.

הילד, כתיבת המכתב, המחשבות של האב הם שילוב בין מציאות לדמיון, קו התפר דק ונפרם מספר פעמים עד כדי תנועתיות בין המציאות לדמיון. הקו הפואטי הזה הוא יופייה של הנובלה. הקורא תוהה מה האמת, ומה הבדייה, מה הדמיון ומה התרחש במציאות.

בנובלה “ילד” יש מספר יסודות ספרותיים הנשזרים זה בזה באופן פלאי. מציאותי ,בדיוני, ארספואטי. אבל מעל לכל הסיפור הוא השתוקקות לילד עד כדי כאב. אנו מורגלים לכך שזעקת הכמיהה לילד שייכת לאימהות,(חנה, רחל המשוררת) מעטים הם הגברים שמעלים קול של כאב על רצונם לחוות את חווית האבהות.

עמרי חורש מצליח להביא בפני הקורא את ציפייתו לילד משלו באופן מוחשי, עד כדי כך שהרגשתי את העור שלי נשרט. לא רק את נסיונות מימוש האבהות מצליח עמרי חורש להעלות, אלא את כאבי הלידה של הילד, ובעיקר את תהליך הגדילה וההתפתחות שלו. ברגישות פסיכולוגית הוא מסביר את התנהגותו כלפי הילד.

כל ילד הוא בריאה, עולם משלו. בנובלה הסופר בורא לו ילד משלו באמצעות המילים והכתיבה. ״אתה נכתב עכשיו. רק העט זז ויוצר אותך תאים תאים. ואני נמהר, קטן, אפילו לא נזהר לחשוב שהתחביר ישפיע על איך תיראה: הדימוי יעצב אישיות.״

כתיבת הילד באופן ממשי ומוחשי יוצרת אצל הקורא פליאה. הקורא תוהה איזה מין ילד הוא זה שנברא מעל הדפים?

כתיבת הילד, המצאתו והעלאת דמותו מול עיניו של המשורר הקבילה בעיניי לכתיבה ויצירה ספרותית או אומנותית. לכן הילד הוא היצירה האומנותית והספר הוא תיארו ארספואטי לכתיבה. לא בכדי ממשילים את תהליך היצירה להריון ולידה “איך שיר נולד?”. גם כאן הילד המוחשי / הדמיוני, מתערבל עם תהליך הכתיבה. גיבוש הרעיון במוח האמן, הכתיבה שלו ובעיקר הדעה וההבנה שהיצירה הופכת חופשית כאשר היא משוחררת לאוויר העולם. זכות היוצר הופקעה ממנו. “ואנוכי בחלבי ובדמי את הבערה אשלם” אומר ביאליק בשירו.

“שים לב ילד, אנחנו לא לבד כאן. עיניים זרות בולשות אחרינו, רצות על הדף הזה ומזרזות את המילים כמו מוצרים על סרט נע. אני כותב וכותב. בכל פעם שאני מרים עיניים מהדף יש עוד קצת ממך.״

הנובלה הקצרה הזו, נכתבה בימי מגפת הקורונה והסופר מזכיר את המגפה המשתוללת בחוץ, החוץ מאיים, מפחיד, מהווה סכנה מול הבית המגן.  הנובלה שנקראה במהירות, הטרידה אותי זמן רב ולקחו לי כמה ימים וקריאה נוספת כדי להפנימה.

הכתיבה של עמרי חורש כנה ואמיתית, כתיבה כואבת ומייסרת, התהליך של האב הכותב הוא מסע של התבגרות, מסע של שחרור בכמה מובנים. אב ובן הלכודים יחד משתחררים האחד מהשני, הבן עוזב והאב מבין שעליו לשלוח את בנו לחיים עצמאיים. ההבנה היא גילוי האהבה של האב לבנו.

נובלה מיוחדת, עדינה ומרגשת עד כאב. נובלה שמעלה נקודות רבות למחשבה. הורות ומשמעותה, כיצד מעצבת את הילד ומהי יצירה אומנותית וכיצד היא נבראת.

ממליצה בחום.

ילד, עמרי חורש

עורך, אוריאל קון

הוצאת תשע נשמות, 2022

תגובות בפייסבוק

אנומליה, ספרו האנומלי של ארוה לה טלייה

אנומליה הוא ספר פרוע, מרתק, מתעתע, מצחיק, מיוחד, מופרע, מותח, מציאותי, דמיוני, בדיוני. שאי אפשר להניח אותו מהיד.

ספר שהוא באמת – אנומליה.

כן. כל שמות התואר שייכים לספר האחד והמיוחד הזה.

מזמן לא חוויתי חווית קריאה שכזו.

לצערי, איני יכולה לספר על העלילה מילה מחשש לספוילר שיפגום מאוד בהנאת הקריאה המיוחדת שבו. ממליצה לכם לא לקרוא על הספר כלום, ששום פרט או שביב מידע יחבל בהנאת הקריאה.

ובכל זאת כמה פרטים שאינם מסגירים.

ויקטור מייזל הוא סופר שלמרות הפרסים ותשבחות הביקורות, מכירות ספריו הן רק אלפים בודדים. הוא מתפרנס בעיקר מתרגום.

בלייק, רוצח שכיר שלמד את “עבודתו” מצפייה בסרטים. בלייק נהנה מעבודתו ומנהל חיים כפולים.

לוסי, אמא לבן מתבגר, נשואה לאנדרה.

אנדרה אדריכל מבוגר, מאוהב בלוסי.

ג’ואנה, עורכת דין שאפתנית.

קלארק איש צבא שהיה באפגניסטן, נקרא למשימה חשובה, משאיר את אשתו וילדיו בפריס והם חוזרים בלעדיו לניו יורק.

זמר ידוע שמחליט לצאת מהארון בהופעה חיה.

זוג פיסיקאים מוכשרים מאוד.

ועוד דמויות.

מה המשותף לשלל הדמויות הססגוניות? כולם היו ב- 10.3.21 על טיסת אייר פראנס 006  לניו יורק. המטוס נקלע למזג אוויר חריג ואיים להישבר.  כל הדמויות ושאר הנוסעים חווים טלטלה פיסית ונפשית שממנה לא ישארו מי שהם היו. כן. זו קלישאה, כל מי שחווה אסון מרגיש שחיו ניתנו לו במתנה ומתנהל אחרת. אלא שבעלילה של הספר, הדמויות עוברות תהליך מיוחד, שאף דמיון לא יכול לשער מה קרה להם באמת לאחר אותה טיסה.

״כל הטיסות השלוות דומות זו לזו. כל טיסה סוערת-סוערת בדרכה שלה.״

זהו, גם אתם תתכוננו לעלות על הטיסה ולעבור חווית קריאה אנומלית.

העלילה והרעיון נבנים לאט ובחוכמה, בכל פעם מוסיף המספר פרט אצל כל דמות ומקדם אותנו אל המתח. בכל פעם שהנחתי אותו מהיד רציתי לחזור אל הדמויות ולדעת מה עלה בגורלן.

הספר אינו רק ספר מתח, אלא זהו ספר חכם, שמעלה שאלות פילוסופיות, תיאולוגיות ומוסריות. הסופר משבץ בספרו סרטים וספרים שכולנו קראנו, הוא אפילו מצטט את הרמב”ם, את בודהה.

ובנוסף הוא ספר ארספואטי, דמותו של הסופר, ויקטור מייזל מזכירה סופר ידוע אחר, הוא עצמו מספר על תהליך הכתיבה ומקורות ההשראה שלו. לאחר אותה הטיסה ויקטור מייזל כותב ספר, העורכת קוראת ופוסקת ״לא דומה לשום דבר שויקטור כתב. ספר מוזר בעל קצב מהיר שאי אפשר להניח מהיד”.

הערה, היה לי באג רציני במהלך הקריאה. העלילה מתרחשת במרץ 2021, טיסות טראנס אטלנטיות ואין איזכור בכלל על מגפת הקורונה. אני מניחה שהספר נכתב לפני ופורסם במהלך המגפה. חבר שקרא אמר לי שלא עניין אותו, זו ספרות. אני עדיין לא סגורה על זה.

אם יש משהו שאני מצטערת הוא שאיני יכולה לדבר על הספר ואף לא לגלות שביב מידע.

כל מה שאני מעוניינת הוא, שתקראו את הספר המיוחד הזה ותתענגו עליו כמוני. זה אינו ספר רק להנאת קריאה, יש בו הרבה מעבר להנאה.

רוצו לקרוא.

 

אנומליה, ארוה לה טלייה

מצרפתית, רמה איילון

ספרית הפועלים,2022

תגובות בפייסבוק

לפני שהקפה יתקרר, ספרו המיוחד של טושיקאזו קאוואגוצ’י

“לפני שהקפה יתקרר” הוא ספר כיפי שנקרא במהירות ומשאיר חומר למחשבה.

אצלנו בבית מתנהל ויכוח נצחי. האיש שלי מצהיר, שהיה מוכן לחזור כמה שנים לאחור, ואני לא. לכל אחד מאיתנו יש את הסיבה לעמדתו.

מה היה קורה לו יכולתם לחזור בזמן ולפגוש מישהו מהעבר?

 בבית קפה בטוקיו בסמטה צדדית יש אפשרות שכזו. בית הקפה בן למעלה ממאה וחמישים שנה, על הקירות תלויים שלושה שעונים שכל אחד מורה שעה אחרת.

יש מספר כללים מורכבים כדי לחזור בזמן. ניתן לפגוש רק באנשים, שביקרו הבית הקפה, אי אפשר לשנות את העבר, יש מגבלת זמן, יש רק כסא אחד ״ הכסא ההוא״ שעליו חייבים לשבת ואסור לקום ממנו במהלך החזרה בזמן.

בפינת בית הקפה על ״הכסא ההוא״  יושבת אשה, עור פניה כמעט שקוף, שיערה שחור, היא לבושה תמיד בשמלת קיץ, קוראת ספר. האשה היא רוח רפאים שיושבת שנים על הכסא. פעם ביום, לא בשעה קבועה היא קמה ממקום מושבה.

מי שרוצה לחזור בזמן צריך לחכות עד שהיא תפנה את המקום.

מרבית האנשים שרוצים לחזור בזמן מוותרים על הרעיון בגלל הכללים.

אבל, יש כמה שמתעקשים.

לבית הקפה עם האגדה האורבנית נכנסת פומיקו שנפרדה מאהובה, היא נחושה לחזור לאחור, זו היתה תכליתה. רוצה לחזור בזמן על מנת לנסות להשיב אליה את אהובה, למרות שהיא יודעת שהכללים בבית הקפה מנוגדים לסיפורים שקראה, היא מתעקשת.

פוסאגי מגיע פעמיים שלוש בשבוע לבית הקפה ועיניו בעיתון, הוא ממתין לרגע שבו יוכל לשבת על כסא החזרה בזמן. למרות גילו הצעיר הוא חולה באלצהיימר, הזיכרון שלו הולך ודועך. החשש שלו שאשתו תטפל כאחות ולא כאשתו, הוא רוצה למסור לה מכתב.

קוטאקה אחות בבית חולים, אשתו של פוסאגי. גם היא רוצה לחזור לעבר לרגע שבו פוסאגי מסר את המכתב.

קיי נמצאת בתחילת הריון ויודעת שלא תשרוד אותו בגלל מצבה הבריאותי.

היראי ניתקה קשר עם משפחתה שהיתה מעונינת, שהיא זו שתמשיך את העסק המשפחתי, אבל היא העדיפה שלא ברחה מביתה וניתקה קשר.

נאגארה בעל בית הקפה צופה מהצד אחר האנשים.

הספר עוקב אחר יושבי בית הקפה והסיבות מדוע רצו לחזור לעבר, למרות הידיעה שלא יוכלו לשנות את העבר הם מתעקשים לשוב לנקודה שבה הם היו ורוצים להבין מה קרה בנקודת הזמן הזו.

אהבתי את הרעיון שאי אפשר לשנות את העבר, אלא רק לנסות להבין מה נאמר בנקודת הזמן הזו. מה קרה שם וזאת על מנת שהאנשים יוכלו להמשיך את חייהם. מה שמתברר הוא שהעבר והווה אינם משתנים, אלא האדם וזווית הראיה שלו שמשתנה.

בסיום הקריאה חשבתי על שני אנשים יקרים לי, שהייתי רוצה לפגוש ורק לחבק. לשם כך אני צריכה לנסוע לטוקיו.

“לפני שהקפה יתקרר” הוא ספר קריא שמעלה שאלות פילוסופיות על טעויות, הבנות מוטעות והאם ניתן לשפר ולתקן את העבר בשביל עתיד טוב יותר.

זה אינו ספר קיטשי שעוסק ברעיון, מה היה אם הייתי עושה אחרת, להפך, סיום הספר הוא חכם ושונה, שמעיד על כך שניתן לתקן את ההווה במחשבות והבנות על העבר. הספר מציף את הקורא ברגשות ואף בדמעות. היו רגעים שבכיתי מגילויי לב אנושיים שקרעו אותי.

מבטיחה, כשתתחילו לקרוא אותו תסיימו עוד לפני שהקפה יתקרר.

לפני שהקפה יתקרר, טושיקאזו קאוואגוצ’י

מאנגלית, שאול לוין

הוצאת, כנרת זמורה, 2022

תגובות בפייסבוק

לובשי הגופיות, ספרה האמיץ והמרתק של נדיה תחאוכה בושנק

לובשי הגופיות הוא ספר אמיץ וחשוב.

אם איני טועה זהו ספר ראשון המסופר על ידי סופרת מוסלמית צ’רקסית. לכן הוא חשוב, נדיה תחאוכה בושנק מביאה בפני הקורא הישראלי את עולמה של דוניא.

דונייא ערביה מהגליל מגוללת את קורותיה ביומן שהיא כותבת.

כבר בפתיחה היא מגלה לנו שיש לה סוד, והיא חוששת שיתגלה. היא מתלבטת אם להעביר את היומן האישי לידי חברתה הטובה, חנין, שמחר מתחתנת, או שעלייה לקחת איתה את היומן ואת סודה לירושלים.

דוניא גדלה בבית דתי החינוך שקיבלה הוא חינוך מסורתי, משפחתה מאוחדת, המשפחה נותנת כבוד לסב, להורים. המשפחה המסורתית סגורה בתוך ערכיה.

אבל כשדוניא רואה בפעם הראשונה, בבית חברתה  בטלוויזיה הישראלית ילדים ונערים צעירים לובשי גופיות היא מבינה שאנשי משפחתה והכפר שלה הם אנשים שונים. וכן לובשי הגופיות שונים מהם. “היה משהו מהפנט בלהסתכל על ילדים בגיל שלך, שמדברים בשפה שונה משלך. “מהרגע שראתה אותם על המרקע   חלומה היה לפגוש אותם במציאות. היא חיפשה אותם בקייטנות, בפארקי השעשועים. מאז הם הפכו לחלק מחייה וליוו אותה כצל.

“לובשי הגופיות” זהו סמל, סמל לחופש, שיחרור. גופיה עומדת בניגוד מול קוד הלבוש המוסלמי.

יומנה של דוניא נפתח כשהיא כבר סטודנטית לרפואה באוניברסיטת ירושלים. הוריה מגיעים לביקור בבית הקפה שבו היא עובדת. דוניא יודעת שמטרתם היא לראות האם המקום אינו מתירני וחופשי. עבודה של בחורה בבית קפה אינה דבר מקובל בחברה המוסלמית.

דוניא מתארת את לימודיה את מפגשיה עם הסטודנטים לובשי הגופיות התוהים על מוצאה. המבטא הקליל שעמלה לטשטשו גורם להם לניחושים, עד שמתברר כי היא מוסלמית ששפת האם שלה היא ערבית, שהיא ממלאת את מצוות הדת.

במהלך השנה הראשונה היא נחשפת לעולם פתוח יותר, צבעוני, שונה מהעולם הסגור של הכפר. עד שיום אחד היא מתעוררת בבית חולים כולה חבולה ואינה זוכרת מאומה מהאירוע. לאט לאט  פורמת דוניא בעזרת העובדת הסוציאלית ובתה, שהופכת להיות ידידת נפש עבורה, את סבך הסוד.

דוניא מזועזעת מהאירוע, אבל מחליטה באמץ לב להתמודד איתו. היא מגייסת את כוחותיה שלה, ובעזרת שתי הנשים, “לובשות הגופיות”, היא מחזירה לעצמה את האמון הפנימי והכוח להמשיך. אבל לא רק הנשים המלאכיות עוזרות לה, היא נעזרת באמונה הדתית בשירה העברית, בעיקר עמיחי, שאליה נחשפה.

“לובשי הגופיות” מעמיד את האשה במקום מרכזי. מעמדה ותפקידה של האשה בחברה המוסלמית. הטראומה של דוניא כאשה מוסלמית זהה לאשה הישראלית. דוניא מציגה את החוויה הקשה כקשה יותר בחברה המוסלמית. לטעמי הקושי זהה, אולי בחברה המוסלמית והחברה הדתית האירוע מערים קשיים.

המסע של דוניא הוא מסע התבגרות והתגברות. היא לומדת על הכוחות והיכולות שלה. היא לומדת לגבור על אירוע הנפילה, היא לומדת למצוא את מקומה בחברה היהודית והמוסלמית. בעיקר היא לומדת לשלב את הכוחות שלה.

הספר מצליח לתאר ולהביא בפני הקורא את החברה המוסלמית. נותן לנו הצצה מדויקת  לחברה. יופיו בכך שהוא מעמיד את שתי אפשרויות הבחירה אחת מול השנייה. דוניא מייצגת את הנערה המוסלמית ששואפת ללמוד, להיות חופשיה, לקבל את הבחירות בעצמה, ואילו חנין חברת הילדות שלה מייצגת את החברה המוסלמית, את הנערה שבוחרת במשפחה, בשמרנות החברתית.

זהו ספר חשוב מכמה היבטים. חשוב לנו הקוראים הישראלים לשמוע את הקול הנשי של המוסלמות שחיות בקרבנו, חשוב לשמוע את הקול הנשי כמייצג את כל הנשים ביקום, חשוב להבין את התנהלות האנשים בחברה ששונה מהחברה שבה אנו חיים.

נדיה תחאוכה בושנק, ילידת 1989 גדלה בכפר כמא, כפר מוסלמי צ’רקסי ששומר על התרבות הצ’רקסית. הם מדברים בשפה הצ’רקסית. למדה הנדסה כימיה תרופתית במכללת הדסה בירושלים, אשת מחקר.

ממליצה בחום.

לובשי הגופיות, נדיה תחאוכה בושנק

עורכת, יהודית קציר

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022

תגובות בפייסבוק

אור באוגוסט, ויליאם פוקנר

אור באוגוסט, תרגום חדש לספרו של ויליאם פוקנר.

זמן רב שאני מתכננת לחזור ולקרוא קלסיקות שקראתי בנעורי. לא תמיד אני מצליחה, החשש מאכזבה מונע ממני לפעמים לשוב אל ספרי נעורי. לקרוא את פוקנר שוב לאחר שנים זו חוויה. הראייה הבוגרת, ההבנה ההיסטורית הכפילו את ההנאה שלי.

לינה ההרה עושה דרכה ברגל מאלבמה לג’פרסון. כמעט שחודש היא מבלה בדרכים. לינה יצאה לחפש את אהובה, לוקס ברץ’, שנעלם לאחר קבלת הידיעה על הריונה. הוא סיפר לה שהוא עובד במנסרה בג’פרסון. לינה החליטה לבוא אליו.

לינה שואלת, את כל מי שהיא פוגשת, האם ראו את לוקס שלה.

בדרכה היא לנה אצל ארמסטיד ומרתה, אשה מחוספסת שאומרת לה את האמת ישירות. “נראה לך שהבחור יחכה לך ודאי ברח ברגע שנודע לו שאת בהריון.” למרות הישירות שלה היא נותנת לה מטבעות להמשך הדרך. לינה עונה לה “אלוהים ידאג שהדבר הנכון יקרה.”

ביום שלינה מגיעה לג’פרסון ג’ואנה ברדן נרצחת וביתה נשרף. כריסמס שגר בבקתה עם בראון וניהל מערכת יחסים עם ג’ואנה הוא החשוד.

מכאן הסיפור נע בין מספר דמויות לבנות ושחורות ובין זמנים.

קולו של המספר נע אף הוא בין הדמויות, המספר נכנס לתודעת הדמויות ומצליח להעביר לקורא את התנהלותן, את המחשבות שלהן ואת הרגשות. כל דמות מאופיינת בקולה שלה, זו גדולתו של פוקנר כמספר.

לינה אומנם פותחת את הסיפור, אך היא אינה הגיבורה של הרומן. גיבור הרומן הוא כריסמס, דמות טרגית הנעה בין אומללות לאנושיות.

כריסמס ננטש  בפתח בית ילדים. שמו הוא סמל להתחדשות, שינוי, לידת ישו ולידה מחודשת. בגיל חמש הוא מאומץ על ידי זוג הורים בעלי חווה, הם קוראים לו ג’ו. אישיותו של ג’ו עוצבה בתקופה זו , הוא הופך קשוח, בעל זעם פנימי, הוא חושד שבדמו זורם דם שחור, כיוון שאינו יכול לגלות זאת, הוא מפנה את כעסו כלפי הסביבה. במהלך חייו הוא ינסה לבדוק כיצד הלבנים מתיחסים אליו וכיצד השחורים.

ג’ואנה חונכה לעזור לשחורים. היא האמינה שביכולתה לשנות ולהשפיע עליהם להיות כמו הלבנים, לכן היא מכניסה את כריסמס אליה הביתה. מטרתה היא להשפיע עליו ולהפכו לנאור ומשכיל.

הייטאור ,כומר מבודד שאינו מוכן לעזוב את ג’פרסון למרות היותו מושמץ על ידי האוכלוסייה. הוא הגיע בגיל צעיר לג’פרסון, מעשיה של אשתו נידו אותו מהקהילה ומהכנסייה. על אף היחס הוא בוחר להישאר. למה אינו עוזב? ״ כי אדם פוחד מהבעיות שעלולות להיות לו יותר ממה שהוא פוחד מאלה שכבר יש לו.״ תשובתו לביירון ידידו.

הייטאור יעבור תהליך של שינוי והתבוננות פנימית אל עולמו שלו. לידת התינוקת של לינה מובילה אותו להרהורים על החיים ועד כמה הוא בחר להיתנתק מהם.

לינה מוצגת כאדם פשוט המאמין באל, ביופי העולם. התמימות שלה היא זו שמובילה את האנשים להתיחס אליה בחמלה ואהבה. היא אינה מעבירה ביקורת על האנשים, אפילו על אהובה שנטש אותה. בעיני היא התגלמות הטוהר והטוב.

בדרכו הסיפורית של פוקנר הקורא נכנס לאווירת העיירה והתקופה. פוקנר מיטיב להראות ולהמחיש את העיירה. הפיטפוטים במנסרה מעבירים את האווירה ואת המחשבות של האנשים על השחורים והלבנים. זו עיירה קטנה שבה כולם מדברים על כולם. הדעות הקדומות על השחורים. בראון אומר לאנשים שחושדים שהוא זה שהרג את ג’ואנה. ״ תאשימו את הבן האדם הלבן ותיתנו לכושי למות לחופשי. תאשימו את הלבן ותתנו לכושי לברוח״

הכתיבה של פוקנר היא בעלת קצב פנימי. הזמנים מתערבלים יחד ולעיתים מקשים על הקריאה, דווקא בזכות כך מצאתי את היצירה מאתגרת ומצוינת.

בדרכו הסיפורית מביא פוקנר את תיאור החיים הקשוחים בדרום ארה”ב הנאות קטנות בחברה, שתיה בפאב, ריקודים, נשים לתענוגות.

התיאור הוא לא רק תיאור של מערכות יחסים בין לבנים לשחורים, אלא  הבדלי המעמדות בין הגברים לנשים. יחסי אדנות של הורים, ניצול של ילדים מבית יתומים ככוח עזר זול בחווה.

התיאורים שלו מוחשיים. במילה אחת הוא יכולה לתאר עליבות, עוני, אשה כנועה וכבויה. והכל נראה מול עיני הקורא.

תיאורי הנפש של פוקנר משלבים עם התיאורים החיצוניים.

״ולפני ששם לב היה כבר מוקף בריח קיץ ובקולות של כושים בלתי נראים. דומה שסגרו עליו כמו קולות חסרי גוף, מלמלו דיברו צחקו בשפה שאינה שפתו. כמו מקרקעית….כאילו החיים השחורים, הנשימות השחורות, יצרו את מהות הנשימה…״

הביקורת החברתית של פוקנר מועלת במלוא עוצמה כנגד הדת. מקקרן, אביו המאמץ של כריסמס, מכה את כריסמס הילד. והוא אינו נכנע, אינו מגיב. עליבותו של מקקרן היא בכך שאחרי שעות של הצלפות הוא מתפלל ומבקש מחילה על כך שהכה את הילד.

מעל לתיאורים, לביקורת, לפסיכולוגיה של הדמויות הסגנון של פוקנר מהפנט את הקורא. אני יכולה להעביר סמינר שלם על הספר וסגננו. פוקנר מספר בזמן הווה, אך אינו עיקבי והעלילה אינה ליניארית, הוא נע הלוך ושוב בין הווה לעבר, מה שמאתגר את הקורא. הבנתו הפסיכולוגית את הדמויות יוצרת הזדהות וחמלה מצידו של הקורא.

יופי הכתיבה הוא שינוי קולו של המספר. הוא מתאים את הקול לדמות ואופייה. אחד הפרקים לקראת סיום העלילה מסופר דרך עיני העיירה. לטעמי הוא אחד הפרקים הנפלאים שבספר.

 התנועות מההווה אל העבר לעיתים מקשות על הקריאה אך הן אלוש שיוצרות מקצב. הן אלו שמכניסות את הקורא אל נבכי הנפש והתודעה של הגיבורים.

הסיפור מתחיל בלינה ומסתיים בה. הסיום המעגלי מראה את השינויים והבחירות החדשות של הדמויות. הסיפור נפתח בלינה שמחפשת את אהובה ומסתיים בלינה החובקת בת. הלידה סמלית עבור הדמויות.

האם מצאה לינה את אהובה? על כך בספר הנפלא.

“אור באוגוסט” ספר מצוין בטעם של פעם. חווית קריאה בלתי נשכחת.

 התרגום הנפלא של שרון פרמינגר מצליח להעביר לקורא את התקופה ובעיקר את הסגנון.

תודה להוצאת פן שנטלה על עצמה  לתרגם מחדש את ספריו ובכל להנגיש לקוראים את מיטב הספרים.

אור באוגוסט, ויליאם פוקנר

מאנגלית שרון פרמינגר

פן, הוצאה לאור, 2022

תגובות בפייסבוק

חיים או תיאטרון – נשים יוצרות תיאטרון בשואה ואחריה

“גם בזמן קשה הצחוק עוד בליבנו”

נאוה שאנן, שחקנית בגטו טרזיינשטט

לפני כמה חודשים קיבלתי מחברה אהובה את כתב העת לתיאטרון “במה”. כתב העת  מוקדש  לנשים יוצרות תיאטרון בשואה ולאחריה.  מוטי סנדק, העורך, כתב בפתח האסופה, שזהו גיליון המביא לקדמת הבמה את סיפורן של עשרות נשים מעוררות השראה, שהטביעו ברוחן ואומנותם חותם על התרבות.

ספר שונה על נשים בשואה ולאחריה. זהו אינו ספר עלילתי על הישרדות. הספר הוא אסופת מאמרים על נשים יוצרות אומנות בשואה ולאחריה. זהו מסמך היסטורי מיוחד ומרתק.

בילדותי חשבתי שבמהלך מלחמת העולם השנייה החיים פסקו מלכת. היהודים שהובאו למחנות נספו או שעבדו במחנות כפייה. כילדה לא עלה בדעתי  שהם יצרו או חשבו אומנות.

כשבגרתי הבנתי שטעיתי.

הבחירה בנושא תיאטרון ובעיקר נשים שיצרו תיאטרון מביאה את הנשים המוכשרות והמיוחדות לקדמת הבמה.

הספר מביא בפני הקורא נשים יוצרות, שכתבו במהלך המלחמה. וכן נשים, שכתבו  חוויות של דור שני לשואה. שאותו מייצגת נאוה סמל בספרה ״צחוק של עכברוש״  שעובד לאופרה.

המפורסמת מכולן היא אנה פרנק יומנה היה העדות הראשונה של נערה מתבגרת במהלך המלחמה. כתב העת פורש בפני הקורא שורה של יומני נשים, אנה פרנק, שאף עובד למחזה. אתי הילסום, יומנה  ומכתביה של חנה סנש.

גטו טרזיינשטט הוא הגטו המפורסם שבו התנהלו לכאורה  חיי תרבות. יש בספר סקירה היסטורית על המחזות שהועלו בגטו, על התנגדויות להעלות מחזה בימים אלו, על הרעב לתרבות וכיצד ואלתרו השחקנים טקסטים שזכרו בעל פה.

בספר יש סיפורה של משפחת לורש אומני הקרקס.

מפאת קוצר היריעה  לא אמנה  יוצרות נוספות שכתבו בתקופה האפלה. אבל, אני רוצה להקדיש לשתי נשים מיוחדות מספר שורות. אלזה לסקר שילר, משוררת, סופרת, מחזאית וציירת. היא זכתה בפרס יוקרתי על עבודותיה. עם עליית הנאצים לשלטון נמלטה לשוויץ ומשם לישראל.

שרלוטה סלומון שציירה מחזה/סיפור מוסיקלי ״חיים או תיאטרון״ המורכב מ760 ציורים עליהם דיאלוגים ופירוט מוסיקלי. ציורים שנוצרו במהלך שנתיים אובססיביות. שרלוטה הסתררה בדרום צרפת, כשנתפסה היא מסרה את ציורייה לשכנה הרופא ואמרה לו “אלה כל חיי”.

כתב העת עב הכרס הוא מסמך חשוב המתעד ומציג את הנשים כאמיצות, רגישות ליופי ולכאב. היצירה היתה עבורן מקור של כוח להיאחז בחיים למען עולם טוב יותר.

 במה, כתב עת לתיאטרון, גליון 286

עורך, מוטי סנדק.

בשיתוף הבימה, 2020

 

תגובות בפייסבוק

מסירות, ספרו מעורר המחשבה של מרקו מיסירולי

״ האמת היא זו שזוכרים״

הקריאה בספר העבירה בי תחושה, כאילו אני במעבדת ניסוי. תוך כדי קריאה תהיתי, איך הייתי מרגישה, לו הייתי במצבם של הגיבורים.

הספר “מסירות” עוסק בנושא פילוסופי חברתי והוא מהותה ומשמעותה של המסירות בזוגיות.

קרלו בחור צעיר בשנות השלושים של חיו, גבר נאה וגבוה, מרצה לכתיבה יוצרת שמעולם לא כתב ספר, אך העלה הרהורים לכתיבה.

מרגריטה, אשתו, גם היא בשנות השלושים, למדה ארכיטקטורה, אך עוסקת בתיווך מכירת דירות. רצונה הוא למצוא דירת חלומות בעירם, מילנו.

הם נשואים באושר, ללא ילדים. יש ביניהם קירבה ומרגריטה מצהירה שהיא אוהבת את בעלה.

הספר נפתח בכך, שקרלו מוזמן לשימוע אצל רקטור האוניברסיטה, מפני שסטודנטית משנה א’ תפסה אותו בחדר השירותים עם סטודנטית שלו בתנוחה אינטימית, שאופיה לא ברור. קרלו טוען להגנתו, שזו היתה אי הבנה.

“אי ההבנה” יישזר לכל אורך הספר ויחלחל לתודעת כל הדמויות ובעיקר אצל מרגריטה.

מרגריטה מעריצה את הסופרת נמירובסקי ורואה הקבלה בין קרלו לבעלה של הסופרת.

“אין יום ספציפי שבו אני חושדת” היא אומרת לאמה

“אני לא רוצה שתהיה לי הוכחה ביד” היא מגלה לאמה. זה משפט שמעלה תהיות גם אצל הקורא. מה עדיף ? לדעת אם אכן היתה בגידה או האם להשאיר את הספק מרחף מעל ראשי הזוג? שאלה זו היא המרכזית ביצירה ולכן הרגשתי, כמו שכתבתי, שהספר הוא כמו מעבדה. בדיקה, כיצד הספק משפיע על חיי הנישואים.

הספק אינו רק אצל שני בני הזוג, הוא מחלחל לתודעת דמויות נוספות. אנדראה, הפיזוטרפיסט שמטפל במרגריטה, אנה, אמה של מרגריטה שמהווה הקבלה בינה לבין בתה. כל חייה למדה לחיות עם סודות.  היא המבוגר המפוקח שרואה את המציאות ואף חוזה את העתיד, למרות זאת היא נשארת צעירה בנשמתה

הקורא מתוודע גם לסופיה, הסטודנטית בת ה-22 שלמדה כתיבה יוצרת אצל קרלו והיא זו שנתפסה עימו בשירותים. היא זו שיודעת מה בדיוק קרה שם.

הקריאה בספר משולה לכניסת הקורא לתודעת הדמויות. היא מצריכה, ריכוז כיוון שהמחשבות של הדמויות נשזרות אחת בתוך השנייה והקורא צריך לפעמים להבין מי מהדמויות חושבת.

מעל לכל מרחף גם אצל הקורא הספק, היה או לא היה. הקורא אינו שופט או פוסק, אבל גם הוא מתנדנד בין הספק לאמת. הסופר מצליח לתעתע בקורא. יש רגעים שהקורא משוכנע שהיה אירוע ולא אי הבנה בשירותים, אך מיד לאחר מכן הוא מפריך את ההרגשה.

אותי, אישית, לא עניין לדעת אם היה או לא היה, אלא הספק המכרסם בזוגיות, מה הוא יעשה להם? האם יפגע באמון? באהבתם?

לאורך כל העלילה אנו מתוודעים לכך שלכל אחד ספק משלו.

קרלו יודע בדיוק מה קרה שם בשירותים, הוא גם יודע מה הוא חושב כעת ועל מה חשב קודם כשנכנס לשירותים. מרגריטה, אשתו אינה יודעת, היא חיה בחידה, ספק, היה או לא היה.

הספר מלווה את הדמויות במהלך כמה שנים לאחר האירוע והוא לדעתי הספר שקרלו כותב סוף סוף.

 נמשכתי לקריאת הספר ולרצון לדעת מה היה ואיך הדמויות  מתמודדות,  אבל המעברים בין תודעת המחשבות לא תמיד היו ברורים לי, מה שהקשה עלי את הקריאה.  בנוסף ההקבלות בין הדמויות, אמא של מרגריטה ומרגריטה, מרגריטה והסופרת נימירובסקי היו לי מאוד ברורות ואפילו שבלוניות. יחד עם זאת אני ממליצה על הספר כיוון שהוא מעורר מחשבות פילוסופיות.

מסירות, מרקו מיסירולי

מאיטלקית, יעל קריצוק

הוצאת מודן, 2022

תגובות בפייסבוק

המקדש השלישי, אברהם ב. יהושע

ספר חדש לא.ב. יהושע הוא חגיגה. “המקדש השלישי” הוא הפתעה מרעננת שכן הנובלה הצנומה כתובה כמחזה.

רקלה, הדמות הראשית מהספר “הבת היחידה” שבתה את ליבי, נדמה שגם א.ב. יהושע לא יכול היה להיפרד ממנה עד שהחליט כי עליו להפגיש אותו ואותנו עם בת דמותה של רקלה. זה לא ספר המשך, או אפילוג ל”בת היחידה”, רקלה כאן היא אסתר והמקום הוא צרפת ולא איטליה. מי שקרא את הבת היחידה יזהה מיד בפרטים החופפים. התענגתי על הרעיון שאותן  הדמויות קמות וחיות במקום אחר עם שמות אחרים.

“המקדש השלישי” הוא ספר שיש בו הומור וביקורת מתחת ומעל פני השטח. דמות הרב אנושית ודמותה של הגיבורה מחייכת אל לב הקורא.

בגלל העלילה המצומצמת לא אוכל לספר פרטים על מנת למנוע ספוילרים.

אסתר מתייצבת אצל הרב נסים שושני לאחר מספר פעמים  שניסתה להגיע אליו דרך המזכיר. היא מעוניינת לספר לו סיפור אישי שיקדם את מעמדו הרבני.”אין תיק יש רק סיפור” הסיפור של אסתר כואב לב. הרב מודיאני, הרב בפריס,  גרם לה להגיע לישראל בודדה ועצובה.

סיפורה מסקרן את הקורא ואת הרב והוא הכוח המניע את העלילה.  ״ לא כל יום מזדמן מין סיפור כזה״.

 תוך כדי סיפורה היא מעלה רעיונות דתיים, אביה יהודי ואמה גיורת. היא גדלה אצל סבים קתולים. אסתר אומרת שאביה בחר ביהדות רוחנית והרב עונה לה שיהדות יש אחת.

המפגש בין אסתר לרב מעלה שאלות אידאולוגיות, חברתיות ומוסריות. דרך סיפורה של אסתר הקורא נחשף למפגש עם עולם הדת שבו הדתיים אינם מוצגים באור חיובי. אסתר עסוקה וטרודה במהות הדת בעולם וכיצד היא עלולה לפגוע באנשים. יש לה רעיון איך להפוך את העולם לטוב יותר. היא מנסה להסביר לרב שמקדש שלישי הביא אפילו מצאה מקום שבו ייבנה, אותו מקדש יאחד את כל שלוש הדתות.

היום לאחר האירועים האחרונים, כל מה שיש לי בליבי הוא תפילה להצלחת איחוד שכזה. גם אני מזדהה עם הרעיון שרק הבנה וחיים זה לצד זה ישכינו שלום בקרבנו.

הנובלה כתובה כנובלה דיאלוגית בסגנון של נטליה גינצבורג. יש בה חיים ותנועה. היא משלבת את הנושא הדתי והכואב יחד עם חיי היומיום ובכך יתרונה.

הספר המצומצם והקריא יכול היה בהחלט להפוך לרומן עב כרס המאגד את כל רעיונותיו של א.ב. יהושע. לצד ההומור שבו הנושא אינו קליל כלל, להפך יש בו צער וכאב של דתות הנלחמות על אידאולוגיה דרך אנשים ואפילו דרך אהבה.

א.ב. יהושע בדרכו מצליח לרתק את הקורא.

שמחתי שא.ב. יהושע ממשיך לכתוב ולעורר מחשבה בקרב קוראיו.

ממליצה בחום.

המקדש השלישי, אברהם ב. יהושע

הספריה החדשה,2022

תגובות בפייסבוק