הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

גריי של לאוני סוואן הוא ספר ססגוני ואחר

יש לי חיבה גדולה לתוכים וביחוד לאלו החכמים מביניהם.

הספר “גריי” הזכיר לי את אהבתי לבעל הכנף החכם הזה.

לפני שנים כאשר הכלבה שלנו נפטרה, לא הסכמתי לכלב נוסף. הבן למד וחקר על תוכים והחליט לבחור בקוקטיל אפור עם ציצית צהובה. “הוא לא ילכלך, לא צריך להוריד אותו למטה והוא יהיה בכלוב.” כלום ממה שהבטיח לי הבן לא התקיים. התוכי עף בבית (הבריח אפילו גנבים) לכלך הכל כולל את הרווח של קלידי הפסנתר, אכל מחברות וספרים וכמעט התחשמל מחוט חשמל. אבל מה? הוא שרק נפלא המון מנגינות ובייחוד אזעקה של מכונית.

אליוט, סטודנט באחד הקולג’ים הידועים בקיימברידג’, נמצא מת על המדרכה  מתחת לקפלה של קינגס קולג’. ההשערה המתבקשת היא כי אליוט שהיה מטפס קירות, מעד או התאבד.

ד”ר אוגוסטוס  הף  חוקר הקשרים, אמונות טפלות וחשיבה מאגית היה החונך של אליוט. אוגוסטוס הף  סובל כנראה מהפרעת O.C.D רגל שמאל לפני ימין. נועל 3 פעמים את הדלת.

הספר נפתח באפיזודה משעשעת, מנקת החדרים מגיעה בריצה היסטרית לחדרו של אוגוסטוס ומפריעה לו בכתיבת מאמר, לטענתה רוחו של אליוט נמצאת בחדר שלו. אוגוסטוס בחוסר עניין מגיע לחדרו של אליוט, “רוח רפאים, רוח רפאים” הוא שומע את קולו של אליוט, “מטומטם” ממשיך הקול, לאחר חיפוש הם מוצאים את גריי התוכי האפרורי של אליוט מתחת לשמיכות.

גריי הוא תוכי אפרורי המוכר לנו כג’אקו, תוכי ג’אקו נחשב לחכם בבעלי המקור, הם רגישים, קשורים לבעליהם, ללא חברה הם עלולים להיכנס להתקף חרדה ולמרוט את נוצותיהם. הם מחקים קולות וצלילים בדיוק רב, אוצר המילים שלהם רב והם מדברים עם הסביבה. למה הסבר כזה מפורט? כי גריי של אליוט מתגלה כחכם. כאשר הוא פולט את המילה רוצח, אוגוסטוס מבין שכנראה אליוט נרצח.

מכאן הספר הופך להיות ספר בלש עם גיבור בלשי, אוגוסטוס ועוזר צמוד, גריי היושב לו תדיר על כתפו. התוכי בשבילו כרגע הוא ״עזר מחקר רב ערך לחקר ההתנהגות והדיבור.״

הספר “גריי” בנוי לפי מתכונת ספרי בלש, אוגוסטוס מנסה לדעת כיצד העלילה והגילוי צריכים להתבצע. -דבר אחד יוביל אותו אל העובדות, הקורבן. כלומר עליו לנסות להבין את דמותו של אליוט. מה חיפש ולמה הסתכן בשעת בוקר מוקדמת בטיפוס על חומות הקפלה.

מערכת היחסים של אוגוסטוס וגריי גורמת לאוגוסטוס ללמוד לא רק על אליוט, אלא בעיקר  על עצמו. תוך כדי לימוד ובילוש על אליוט מתחקה אוגוסטוס אל עצמו. אוגוסטוס הקפדן, אוהב הסדר, הכפייתי, והנקי מתחיל להכיר בעובדות אלו. התוכי גורם לו למהפך, חדרו אינו מסודר, ליכלוך ואוכל בכל מקום. מאדם שהיה שקוע בעצמו ובמחקריו הוא הופך להיות אדם רגיש יותר, מתחיל לדאוג לתוכי, מייבש אותו, מדבר אליו מתוך חשש שיכנס לדיכאון.

יעברו כמה ימים עד ששניהם יחד יגיעו לפתרון התעלומה. ואין רק תעלומת רצח בספר, יש אהבה, קנאה, תככים חשדות, גניבות.

לאורך כל הספר  שר גריי  את שירה של ליידי גאגא “גא-גא-או-לה-להה” כשאוגוסטוס  לא ידע מה לעשות הוא הציע לו “שחק את המשחק” וכשהיה בבעיה אמר לו “רומן רע” וכשהתרגז היה אומר בקולו של אליוט “סתום את המקור”.

״התוכי לא היה כלל וכלל מכונה מדקלמת חסר שכל, הוא היה פילוסוף אפור קטן״

 הרצח והבלש שבספר לא עניין אותי במיוחד, מה שאהבתי בספר היא מערכת היחסים והקשר שנוצר בין גריי לאוגוסטוס ולסביבה. גריי החכם ידע תמיד מה לומר, הוא שאל את השאלות הנכונות ובכך הנחה את אוגוסטוס לפתרון. גריי אומנם  לא דיבר משפטים ורעיונות פילוסופים, אך המילים הבודדות שאמר לאוגוסטוס, חיקוי הצלילים והקולות שעשעו אותי מאוד. בכל פרק חיכיתי לדעת מה הוא יגיד ולמי, איזו חוכמה תהיה לו במהלך השיחה. אני פשוט התאהבתי בציפור האפורה והמתוקה. גריי שאינו אפרורי, אלא ססגוני, חכם ועושה הרבה בלאגן ומוביל לפתרון התעלומה.

“קח ענב, קח אגוז” אמר גריי ללא הרף ואוגוסטוס פיצח את אגוז התעלומה.

ספר כיפי’ קריא, מהנה, שהגיע אלי בדיוק בזמן וגרם לי לצחוק.

גריי, לאוני סוואן

מגרמנית, ארז וולק

עריכה יונתן ניראד

הוצאת עם עובד 2019

תגובות בפייסבוק

כי היום עובר, חיי עם יעקב שבתאי – עדנה שבתאי

“כי היום עובר” הוא ספר ממואר הכתוב באהבה, אהבה לאיש ,אהבה לזוגיות, אהבה למדינה, אהבה לאומנות.

כתיבת ביוגרפיה או חיים עִם במרחק של זמן אינה מלאכה קלה. הכתיבה עלולה לסחוף את הכותב לסוג של נוסטלגיה מתרפקת או לחלופין להתחשבנות.

עדנה שבתאי כתבה את חייה עם יעקב שבתאי ברגישות ובכנות וחשפה את אהבתה לצידו של מי שנחשב כאחד היוצרים המוכשרים שהשפיעו על הספרות העברית.

עדנה שבתאי בחרה בשורה “כי היום עובר” מהשיר  “לפנות ערב” לשם ספרה שאותו היא מגדירה חיי עם יעקב שבתאי.

שירו של יעקב שבתאי הוא שיר אהבה וכך גם  הספר. עדנה שבתאי כתבה את חייה עם יעקב שבתאי באהבה רבה, אהבה לאיש, אהבה לזוגיות, אהבה למדינה ואהבה לאומנות הכתיבה.

 בכנות ובישירות, חשפה את חייה עם אהוב ליבה מגיל חמש עשרה.

באוגוסט 1950 כאשר הגיעה לבית הוריה בקיבוץ מרחביה לפנות ערב ראתה אותו, “נער שנראה כגבר-גבוה, רחב כתפיים, ותלתלים שחורים שפוכים לו על מצחו.” הוא עמד נבדל מחבורת הנערים של השומר הצעיר. עדנה הופנטה “מהעוצמה שקרנה ממנו ולכהות האפלה שבפניו”.

זה היה רגע מכונן בחייהם המשותפים, מכאן נקשרו חייהם יחד. שישה ימים בילו עד שחזר לתל אביב.”התזכרי אותי?” שאל. עדנה לא שכחה מאותו היום ועד עתה.

לאחר שחזר לתל אביב שולח לה יעקב שבתאי מכתבי אהבה, אוי, כמה התרונן ליבי לקריאת מילות האהבה האינסופיות ששזר לה יעקב. התפעלתי מיכולתו להביע רגשות חמים ועצומים כל כך בגיל צעיר. הוא כינה אותה “צוציקית” והוא? בשנה גדול ממנה. נדמה לי כי במכתבים אליה נִטע הזרע לכתיבתו הרגישה בספריו.

לאחר שנישאו חיו בקיבוץ מרחביה. באירוע היובל לקיבוץ כתבו והלחינו הוא וחבריו שירים, זו כנראה היתה ההתחלה הספרותית שלו, זו התשובה לשאלתה, “איך צמח אותו נער ספורטאי לסופר ומחזאי שיצירותיו חותרות לפענח את החידות הנצחיות של חיי האדם.”

עשר שנים חיו בקיבוץ עד שגמלה בעדנה ההחלטה לעבור לתל אביב ויהי מה. יעקב היה בתל אביב במהלך השבוע לצורך כתיבה. את הפחד מקשיי קיום וחוסר פרנסה פטרה בכך שהיא זו שתדאג למחייה והוא ישקוד על הכתיבה וכך היה. החלטה שאולי גבתה ממנה את מחיר ההתפתחות שלה.

החיים בתל אביב של ראשית שנות השבעים היו שונים מחיי הקיבוץ, ביתם הפך להיות מוקד התכנסות של אנשי התיאטרון והספרות.

אהבתי לקרוא על תל אביב של פעם של שנות השבעים, שכבר אז נשאתי עיניי אליה, הרחובות הקטנים, העצים, הנוף לים, בתי הקפה ואנשי התרבות.

החיים נראו לשניהם טובים, הם רכשו דירה קטנה מול הים, עדנה עבדה ויעקב כתב, עד שהחיים נחצו. יעקב שבתאי עבר התקף לב שהותיר אותו ללא כוחות ועם פחדים מרובים מהעתיד. סכנה נשקפה לחייו.

בתיאורים רגישים מתארת עדנה שבתאי את התקופה. את הפחדים והלבטים הזוגיים שלהם. היא דואגת לו לשקט פיזי ונפשי מחשש שהוא עלול לקבל התקף נוסף.

מנחם פרי שייסד באותה תקופה את החוג לתורת הספרות הכללית, זיהה בכתיבתו של יעקב שבתאי כתיבה רעננה ומעמיקה ,כתיבה שונה בסיפורת העברית והזמין אותו למסור לו את כתב היד לספרו שייצא לאור בהוצאה שאותה הוא מתעתד לייסד.

מעתה הוא יקדיש 5 שנים לכתיבת הספר “זיכרון דברים” שהתפרסם בשנת 1977ספר שזכה לכינויי, “הספרות העברית לפני “זיכרון דברים” ולאחריה.” כתיבת הספר לוותה בידיעה שימיו שלו הולכים ואוזלים.

אני זוכרת כסטודנטית לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב את ההתרגשות המהולה בהערצה של כל המרצים לַספר. לא היה שיעור אחד שלא דובר בו, עד כמה הוא מהפכני ואחר.

“כי היום עובר” הוא ספר לירי, פואטי על אהבה עוצמתית, אהבה שעדנה טרחה לשמור ולשמר גם ברגעי משבר. היא זו ששמרה על התא המשפחתי באהבה רבה.

הקריאה בספר הותירה אותי נרגשת מול עוצמת האהבה. היא מצהירה שיעקב היה האיש שהכי אהבה בעולם. תהיתי עד כמה היא אהבה אותו ובאילו עוצמות שהיתה מוכנה לוותר על רצונותיה שלה מול אנוכיותו שלו. אפילו על רשיון נהיגה ויתרה, כיוון שאמר לה כי הוא עלול לחטוף התקף לב אם היא תאחר. או ויתור על לימודים על מנת להמשיך ולפרנס את המשפחה. דוחה את  כתיבת הדוקטורט כדי שיתפנה לכתיבת ספרו השני. ״ אני זקוק לך אני זקוק לך ולמידה שלמה של ביטחון בך ובכל מה שנוגע לקשרים שבינינו״.

עדנה שבתאי לא רק פתחה את ליבה וסיפרה על חייה עם יעקב שבתאי, אלא שיתפה אותנו בהבאת מכתבים אישיים שכתב לה. מכתבים מרגשים, שלרגע קינאתי ביכולת ביטויי רגשותיו ואהבתו. שיתפה גם את לבטיו הרבים לגבי עריכת הספרים וכמה מאמץ רגשי נדרש ממנו לשנות, להוסיף, לערוך ולכתוב מחדש.

 היא זו שהיה מתייעץ איתה ומביא בפניה את הטיוטות. היא ידעה לפנות עבורו את כל המרחב על מנת שיכתוב. אני מניחה שרבים יתהו מדוע והאם היום יש נשים שכאלו. אך השאלה אינה צריכה להישאל. מהספר עולה כי עדנה שלמה עם הבחירה שלה.

בספר הזה היא מנסה להעביר לנו את החיים לצד, ליד ענק כריזמטי שסביבו נאספו אנשי רוח. נשים הוקסמו ממנו, סופר בעל יכולת לשזור את הפרטי בלאומי ולהפך. יעקב שבתאי היה מבין הסופרים הנטורליסטים הראשונים, ידע להבליט את האבסורד. מה שהעסיק אותו בכתיבתו הוא תנועת הזמן, משמעות החיים. משמעות החיים לעומת כוחו של המוות. לכן נדמה לי שהחיים לצידו לא היו קלים והיא הצליחה לשמור על משפחה וזוגיות.

ביוגרפיה או ספר ממואר שמרבית פרטי החיים ידועים לנו, יחודו של הספר הוא נסיון למצוא הסבר כיצד צמח לסופר משפיע, או איך חמותי היתה אומרת, “מניין צמחו הרגלים”.

ממליצה.

כי היום עובר, חיי עם יעקב שבתאי, עדנה שבתאי

הספריה החדשה, 2019

תגובות בפייסבוק

אנשים נורמלים – סאלי רוני

“אנשים נורמלים” הוא רומן  אוניברסלי על בדידות, התבגרות, ניכור חברתי ורצון לשייכות.

יש בו תיאור מרגש של התאהבות נעורים, תמימות לצד חוכמה. מגושמות ליד זריזות תנועה.

מריאן וקונל, שני מתבגרים הלומדים בשנה האחרונה שלהם בתיכון בעיר קאריקלי. שניהם שונים אחד מהשנייה. קונל בן לאם יחידנית שמוצאה ממשפחה עבריינית, הוא תלמיד מצטיין, ספורטאי מוכשר והנער האהוד בשכבתו. מריאן לעומתו גרה באחוזה עם אמה המנוכרת ואחיה. היא חכמה ושקדנית אך דחויה מבחינה חברתית. אין לה חברות ואין לה אף עניין בכך.

לוריין, אמו של קונל, עובדת בבית של מריאן, שם הם נפגשים ומפתחים מערכת יחסים אחרת ושונה ממה שאנו מצפים שתהיה לשני בני נוער. הם יסתירו את הקשר ביניהם בגלל הבדלי המעמדות הכלכליים והחברתיים. הם יכנו את הקשר שלהם “סידור”. לאחר שסיימו את התיכון שניהם עוברים לדבלין, שם מתהפכים היוצרות. קונל קודם, במקום אחד הרגיש עליון, מרוצה מעצמו, אנשים העריצו אותו. עכשיו כשעבר לאוניברסיטה מרגיש לא רק שאינו שייך, אלא שאף אחד לא יודע עליו כלום ולא יודע מי הוא. ״ עכשיו כששמו  לא הולך לפניו הוא מרגיש בלתי נראה, חלול.״

מריאן לעומתו עוברת מהפך, משנה את המראה החיצוני והופכת להיות מקובלת ואהודה.

למרות השינויים שהם עוברים, מערכת היחסים נשארת מקובעת במתכונתה, שניהם מסתירים את יחסיהם ואת העובדה שהם מכירים.

העלילה מתרחשת במשך השנים 2011-2015 שנים שבהם יתבגרו שניהם ומערכת היחסים תיקח אותם לכיוונים שונים. זהו ספר שמתאר תקופה ומאפיינים של חבורה בגיל ההתבגרות. חוסר שייכות, רגש נחיתות. חברים שלועגים ומנמיכים אחד את השני וגורמים לחוסר ביטחון. בני נוער ששותים המון וכמעט כל הזמן, כמעט בכל דף. מעשנים, מסניפים.

מין דור אבוד חסר יכולת לתקשר, דור  ללא מחויבות, דור שיש בו הדחקת רגשות אינטימיים. על ההתנהלות הזו מריאן וקונל משלמים מחיר, הם אינם מגלים את הרגשות האמיתיים שלהם אחד לשנייה. “הרגשות הם מחוץ לתחום” כך אומרת מריאן  ובכך מפסידים מערכת יחסים תקינה. כל אחד מסתיר את דעותיו ופוגע בחברו מבלי להתכוון.

הספר כתוב כמעט ללא תיאורים חיצוניים של הסביבה או של הטבע. כל הספר הוא התכנסות פנימה של הדמויות ותיאור החיים הפנימיים שלהם וחוויותיהם האישיות. קיימת תחושה של איפוק, כתיבה מעט אינפורמטיבית. תחושות הגיבורים נמסרת לנו על ידי המספרת, הקורא לא לומד מתוך הדמות את הרגשות, אלא ממה שמדווח לו. כל זה כדי ליצור ריחוק, לנסות להעביר את תחושות הדור הנוכחי, מצד אחד הם חשופים, מצד שני אינם מראים רגשות אינטימיים. הם פשוט גמלונים בניסוח רגשות. היו רגעים שהרגשתי מחנק מהגיבורים ומההתנהלות שלהם.  בכך הצליחה הסופרת לעורר בי את הבנת התחושות של בני הנוער.

המונח “אנשים נורמלים” מעורר ציפייה שהדמויות ברומן תהיינה נורמליות, לאחר התהייה הפנימית של הקורא עולה שאלה פילוסופית מהו נורמלי? האם ניתן למתג אנשים ולכנות אותם נורמליים? מהי התנהגות נורמטיבית?

מריאן וקונול שייכים לדור ה-Y  דור המילניום. דור שאינו מתקבע , נע וזז ממקום למקום, בעל ידע טכנולוגי, מה שגורם כנראה לניכור והדחקת רגשות. לכן כל מה שהיה נורמלי עד לדור הזה הופך להיות אנורמלי. מריאן אומרת. “אני לא יודעת מה הבעיה איתי, למה אני לא יכולה להיות כמו אנשים נורמלים.”

היה לי קשה לקרוא את הספר ברצף, אולי מרחק הגיל, אולי האין עלילה, אולי הרגיזו אותי הגיבורים. אני הייתי בצד של לוריין, אמו של קונל  שאינה מבינה את מערכת היחסים ביניהם “אתם יוצאים או לא?”

במהלך הקריאה כעסתי על הדמויות ולא הבנתי את התנהלותן. אבל מיד התעשתי וחשבתי, שאין לי זכות לבקר או לשפוט אותן. כל מה שאני צריכה כקורא הוא לנסות להבין את הדמות, אני אבחר להתנהג אחרת. בסיום הקריאה הבנתי את ההתנהלות שלהן, שאינה שונה מכל בני דורם.

מי שרוצה עלילה מרתקת לא ימצא אותו בספר, מי שרוצה להבין את הדור הנוכחי מוזמן לקרוא ולמצוא בו עניין. ספר הכתוב היטב ומתאר במדויק את נבכי הנפש ואת התנהגות הגיבורים.

אנשים נורמלים, סאלי רוני

מאנגלית, קטיה בנוביץ’

הוצאת מודן, סדרה לספרות יפה. 2019

תגובות בפייסבוק

בואי – אורלי סיגל

הדמויות של אורלי סיגל באו והתיישבו לי בלב, פצעו ושרטו את עורי. קראתי את הדמויות, כאבתי אותן והתבוננתי פנימה אל עצמי לחפש אחר כוח מנחם עבורן, אלא שהכוח המרפא היה אצלן.

אורלי סיגל בראה דמויות כואבות, התמודדות עם הכאב הובילה אותן לכוח ויכולת התמודדות. הן צמחו מתוך הכאב.

שלוש נובלות, שלוש דמויות ולכולן סוד  שהן נושאות אותו שנים. סוד ששמור עמוק בתוכן עד ש… עד שיום אחד יוצא החוצה והופך את חייהן.

שלוש נובלות שעוסקות בהורות.

בנובלה “חממה” הגיבורה שרה, אלמנה הגרה במושב בבקעת הירדן. חייה אינם קלים, היא מנסה לשמור על החממות שהשאיר אחריו בעלה. מתוך פעולות היומיום אנחנו מתוודעים אליה, ולאירוע מעברה שאותו היא מנסה למחוק או לפחות להסתיר. את המחיר על כך משלמת שרה ביחסיה עם בתה.

בליל הסדר בשירת “אחד מי יודע”, היא שואלת את עצמה שאלות ורק שאלה אחת תלויה ואינה מניחה. את התשובה תמצא בעצמה, היא תאסוף כוחות ותעמוד מול הסוד באומץ.

בנובלה “בואי” אנחנו מתוודעים לקצינת משרד הביטחון המתמודדת עם ניסיונות להרות. כיוון שהיא נשאית של מחלה גנטית היא חייבת לעבור הפריות שוב ושוב עד שהעובר לא יהיה נשא גם הוא.

זוהי נובלה טעונה, אמיתית, נובלה הקורעת את הלב.  ייסורי הגוף של הגיבורה מובילים לייסורי נפש. ״כוח רצון זה לא לצאת לחודשיים למשלחת טיפוס, זה לחסל את הגוף לאט לאט רק בשביל להביא ילד״.

אומרת בגלוי את מחשבותיה על טיפולי ההפריה, אפילו את השנאה לנשים בהריון.

מתארת את כל השלבים של הפרוצדורה והכאבים בשפה ישירה נטולת התייפות. במילים אמיתות  ונועזות. בעיקר את הפחדים, את החששות מחוסר היכולת להורות ולהפוך אותה ואת בעלה למשפחה. הפחדים מכך שהוא עלול לקום ולעזוב לטובת אחרת, צעירה ופוריה.

כאבה של הגיבורה כל כך מורגש, הצער כואב ושורט את הגוף. ומתוך הכאב צץ ועולה סוד מהעבר, סוד שיוביל אותה להבנה וצמיחה.

בנובלה השלישית “פס חם” הדמות הראשית היא גבר, עומר, שף שנועד לתהילה, שף שלמד בצרפת ומבלי ידיעתו השאיר אחריו סוד. היום הוא מתמודד מולו וצריך לקבל החלטות.

סוד הוא בעל ארס הרסני, לרגע נדמה שסודם של הגיבורים יאיים על חייהם ויהרוס את ההווה והחומה שבנו, אך לא. אורלי סיגל ביד מיומנת מצליחה להוביל את גיבוריה באומץ אל התבוננות מול האמת. הן ידעו לקבל החלטות נכונות, לא החלטות קלות אבל החלטות חכמות ומציאותיות.

אהבתי את האומץ שלהן, את האמת הפנימית שאינה אחת, את הלבטים ואת הבחירות שעשו.

הכתיבה של אורלי סיגל נפלאה, רעננה  ואחרת. יש בה הרבה אומץ להביע מחשבות שהן “הס מלומר”. התיאורים שלה מציאותיים וציוריים יחד. היא בוחרת במילים שמציירות מצב כמו ״שמש בודדה וגאה בין ימים של חורף שתלטן.״

שמות העצם חוגגים  והופכים להיות ישות עצמאית, “בחיבוק שלה יש בעיקר אבזמים קרים ומעיל עור.” ההורמונים של הגיבורה הופכים לדמות אנושית.

שלוש נובלות הכתובות באומץ רב ובתיאורים מציאותיים וציוריים, תיאורים  מדויקים. שלוש נובלות המאוגדות יחד בחוכמה אנושית ובאמת פנימית של הדמויות.

ממליצה בחום.

בואי, אורלי סיגל

הוצאת כנרת זמורה, 2019

תגובות בפייסבוק

שי אספריל ו”השופט” אצלי בסלון הספרותי

כמה חיכינו לפגישה עם שי אספריל, רצינו כל כך לדעת על אריאל, זאביק, מרסל ולמה סו נעלמה לנו כל כך מהר. הסתקרנו על הבחירות שלהן. על קבלת ההחלטות שלהן שהובילה את העלילה לאן שהובילה.

שי אספריל בשקט עדין ובבטחון סיפר לנו על עצמו כילד שבילה שעות בספרית נווה שרת ת”א. המעבר להוד השרון  גילה לו עד כמה הספרייה היתה משמעותית עבורו. הרצון לכתוב ספר נטע בו כשהמורה בכיתה א’ פרסמה ספר, כבר אז ידע שהוא רוצה לכתוב. אימו אפילו שכרה לו מכונת כתיבה.

שי גילה שכתב  בתקופות שונות בחייו, ובזמן לימודיו באוניברסיטה פרסם סיפורים קצרים.

ברומן “השופט” העסיק אותו היחס שבין אמת ושקר, וחופש הבחירה. לטענתו סוד הוא כמו שקר ואפילו אכזרי יותר מבדיה שנאמרת, הסוד הוא הרסני. הדמויות בספרו נעות על התפר  שבין אמת ושקר. הדמויות לוקחות אחריות וגורלות על חייהן.

שאלנו וחקרנו אותו על הדמויות, מדוע אריאל כל כך רצה להיות שופט. מדוע בחרה אימו לומר לו את מה שאמרה לפני מותה.

רצינו לבדוק האם יש פרטים ביוגרפים בספרו, התשובה הפתיעה אותנו, הספר אינו על חייו, אלא על מה שמעסיק אותו.

האם ידעת כיצד יסתיים הספר? “לא”, ענה לנו שי , “לא היה לי מושג”.

משפט הפתיחה של הספר הדהד במוחו זמן רב והוא ידע טרם הכתיבה שזה יהיה החוט הראשון. על פרק הסיום שלטענתו שנוי במחלוקת אמר שזהו פרק שיש בו חסד.

שי ריתק אותנו במשך שעה וחצי, סיפר על עריכת הדין, על בית המשפט, על עצמו, על כך שהספר נכתב יחסית בזמן קצר, נתן דעתו על עבודת הסופר והיחס לקורא.

רציתי לשאול עוד הרבה שאלות, לדעת איך הדמויות חיות איתו ביומיום במהלך הכתיבה, איך הוא עורך את הכתיבה, אבל הזמן אץ לו וטס כל כך מהר שנשארנו עם תהיות ושאלות למפגש נוסף.

לסיום אפיזודה מצחיקה. בתחילת השיחה, אמר שי לאחת המשתתפות ,”את היית המורה שלי למתמטיקה .” אני תהיתי עד כמה הגיוני הוא שהמשתתפת היחידה מהוד השרון תהיה המורה למתמטיקה של שי. ואם אין קשר לצרופי מקרים, גורלות, ולספר “השופט”  אז מה זה?

תודה לך שי אספריל על בוקר נפלא, מעשיר ומחכים. מחכים לספר הבא ולמפגש נוסף.

סקירה שלי על השופט של שי אספרילהשופט

תגובות בפייסבוק

ארץ אחרת , ספרו הנוקב של ג’יימס בולדווין

עלילת הספר “ארץ אחרת”, מתרחשת בשני מקומות, הארלם  ופריס. הארלם היא ארץ אחרת עבור הלבנים החיים במנהטן, ופריס היא ארץ אחרת עבור האפרו אמריקאים של אמריקה.

ואולי בולדווין מדבר על ארץ אחרת שעליה הוא חולם, שאותה היה רוצה לראות. ארץ שבה הלבנים והאפרו אמריקאים יחיו יחד ללא הבדל. בעיקר ארץ שבה הלבן יבין את כהה העור.

זהו סיפורה של חבורה, סיפורה של אמריקה בשנות החמישים.

 רופוס, הדמות המאחדת בין אנשי החבורה הוא נגן ג’אז שהיה בעברו נגן מצליח, כיום הוא נמצא בשולי החברה. הוא אינו עובד, הוא אלים וזועם. רופוס פוגש בליאונה, צעירה לבנה, גרושה, אם לבן ומעוררת בנפשה. עכשיו כשהם זוג הוא עומד מול תהיות. אנשים מסתכלים, ״ורופס הבין שלא חשב כלל על העולם הזה ועל כוחו לשנוא ולהרוס״ רופוס מכה אותה ומְכַלֶה בה את כל זעמו הפנימי על העולם. הכעס העיקרי שלו הוא שהאדם הלבן יכול לנהל מערכת יחסים עם כהת עור, אבל כהה עור לא יכול לנהל מערכת יחסים עם לבנה. מערכת היחסים הקשה מדרדרת אותו לבחירת קשה.

חבריו ומשפחתו המומים מהאירוע ומנסים להבין את מניעיו. המשך העלילה מתמקד בחבריו ובסיפור האישי של כל אחד מהם. ויוואלדי חברו של רופוס הוא סופר מתחיל שאינו מוצא דרכו באומנותו. אריק הוא שחקן החי בפריס עם בן זוגו וחוזר להארלם, איידה אחותו של רופוס מנהלת מערכות יחסים עם חבריו.

לי נדמה שהחיפוש  אחר סיבת מותו של רופוס  הוא למעשה הניסיון לראות ברופוס מה הוא היה עבורם. לכל אחד זיכרון אחר ממנו. עבור כולם הוא מייצג את מה שהם הדחיקו, את הכעס והזעם על יחס החברה אליהם.

מערכת היחסים בין הדמויות  טעונה רגשית ומינית. מערכת יחסים שמובילה לכאוס פנימי ביניהם.

הספר הוא מסמך חשוב על מצב השחורים בארה”ב לפני מרטין לוטר קינג ולפני מתן זכות הצבעה בכל מדינות ארה”ב. הוא מתאר את כאבם האישי של השחורים והזעקה הפנימית הכואבת שלהם על כך שלָָבן לעולם לא יבין. איידה אומרת לויואלדי שלעולם לא יבין איך זה להיות שחור.

“ארץ אחרת” הוא ספר על בדידות, בעיקר בדידות של השונה בחברה שאינה מקבלת.

 “אדם אף פעם לא נשאר לבד בניו יורק, עליו בכל זאת להיאבק בכל כוחו כדי לא לגווע מבדידות.״

ג’יימס בולדווין כתב את הספר לאורך שנים במספר מקומות בעולם. הספר מבטא את השקפת עולמו על מיניות, הומוסקסואליות, מצב השחורים בארה”ב ובעולם, מאבקים, ייסורים, חלומות שלא יתגשמו.

הספר אינו קל לקריא, הן בגלל נושאו ובעיקר בשל סגנון הכתיבה ומבנהו. קשה היה  להתחבר לדמויות האבודות והמיוסרות. קשה גם שלא לחשוב על אומללותן. בקריאת הספר הרגשתי שאיני יכולה לשפוט את הדמויות כיוון שמעולם לא חוויתי את מצב האפלייה שלהם.

אומנם הספר נכתב לפני למעלה מחמישים שנה וחל שיפור מזערי במצב השחורים בארה”ב, אך עדיין יש הרבה מה לתקן והרבה  להבין את נפשם ואת תחושת הקיפוח שמלווה אותם עד היום.

“ארץ אחרת” הזכיר לי ספר אחר, ספרו של קואטס ,”בין העולם וביני” שנכתב בהשראת ספרו של ג’יימס בולדווין, “The Fire Next Tim שאותה כתב כמכתב. בספרו פונה קואטס במכתב לבנו בן ה-15 ומגולל בפניו את תולדות הכעס העצור בליבם של השחורים. הפניה אינה רק לבנו הביולוגי, אלא לכל הילדים שנולדו בתקופה האחרונה, בתקופת עידן הגלובליזציה.

“ארץ אחרת” מביא את סיפורה של אמריקה, סיפורם של השחורים שלמרות היותם משוחררים מכבלי העבדות עדיין נתונים לכבלים הפנימיים שלהם ולכבלים של הלבנים בם.

בסיום הספר בשיחה בין איידה, אחותו של רופוס לוויואלדו, מאהבה הלבן היא אומרת :

״זאת הצרה עם כל התקופה והמקום האיומים האלה. ואני לכודה. ואין שום טעם להאשים את האנשים או את התקופה-כל אחד הוא בעצמו כל האנשים האלה. אנחנו התקופה.״

״את חושבת שאין לנו תקווה?״

״תקווה לא. אני לא חושבת שיש תקוה. אנחנו ריקים מדי כאן.״

“ארץ אחרת” ספר נוקב ,קשה, אך חשוב לקריאה. ממליצה.

מעט על הכריכה, הציור “איך סבתא רואה אותי ” של הצייר רונלד ג’קסון הוא חלק מסדרה. ג’קסון נולד בחווה בדרום ארה”ב. שרת בצבא. לדבריו הוא אינו צייר דיוקנאות, דרך ציוריו הוא מנסה לחקור את מורכבות האנושות, לכל אדם סיפור אישי שאותו הוא מראה ואותו מסתיר.

על עבודותיו באתרhttps://www.ronaldjacksonartworks.com/about

ארץ אחרת, ג’יימס בולדווין

מאנגלית, גיא הרלינג

הוצאת עם עובד 2019

המלצה שלי על הספר “ארץ אחרת” בתוכנית הרדיו של זהר נוי 106 FM.
אני בפתיחה.http://ארץ אחרת

תגובות בפייסבוק

המידות הקטנות” שהן מידותיה הנעלות של נטליה גינצבורג”

״המידות הקטנות״ הוא יומן הגיגים מהפנט, מחשבות פילוסופיות ספרותיות  על החיים.

 נטליה גינצבורג בעיניי היא החשובה שבסופרות איטליה. היא  האם הגדולה שממנה צמחו אלזה מורנטה ואלנה פרנטה.

הרבה שנים חלפו ועדין אני זוכרת את ההלם וההפתעה שחוויתי כאשר קראתי את “קולות הערב” שלה.

נטליה גינצבורג כותבת במינימליזם מדויק. כאילו מדווחת ומוסרת פרטים. בכוונה אני משתמשת במילה “כאילו”. על פניו השורות נקראות כדיווח, אך בקריאה מצטברת של המילים הן הופכות לסיפור פיוטי, או נכון יותר לפילוסופיה סיפורית.

קריאתה היא חוויה מצטברת. משפט ועוד משפט. לוקחים אויר ו…הנשימה נעתקת.

הכתיבה שלה היא לירית וציורית. יש משהו מלא ברגש ובחום בתיאור דבריה.

“המידות הקטנות” אינו ספר סיפורי עלילה, הוא אוסף זיכרונות שמתארים ממה עשויים החיים והזיכרונות. מה משפיע עלינו ואיזו חוויה אנחנו משמרים. המשפטים הפשוטים ברורים, התיאורים הצבעוניים והאמירות שעוברות מדור לדור הם תמצית הזיכרון בעיניה. הכתיבה הישירה  בגוף ראשון יוצרת תחושה של הזדהות.

 בסיפור “נעליים בלויות” הנעלים הן מטונימיה לגיבורה. בזמן המלחמה נעליה התבלו עד שהתרגלה להן ומאז היא  מעדיפה להתהלך בנעליים שאיבדו צורה. בכך היא משמרת את ימי המלחמה. “גם עכשיו אני נועלת תמיד נעליים בלויות, כי אני זוכרת היטב את הזוג ההוא.”

“דיוקן של חבר” הוא סיפור  הספד וזיכרון על חבר אהוב. העיר היא מטונימיה לחבר שאיבדו, בכל ביקור בה הם מרגישים שחברם שוב החיים.

“נדמה שבכל פינה ובכל קרן רחוב נוכל לפתע לראות את דמותו הגבוהה במעיל הרכוס למחצה.

נטליה גינצבורג מפליאה בתאוריה, מתארת בדיוק רב את כל הפרטים הקטנים המרכיבים את התמונה השלמה של חייה וממה הושפע עולמה הפנימי. הכתיבה שלה היא כתיבה בעלת מקצב פנימי, כמו שקשוק גלגלי הרכבת. מקצב החוזר על עצמו לאורך כל הקריאה.

על מה כותבת? כמעט על כל מה שהשפיע עליה ונצרב בזיכרונה. אנשים, חברים, ערים שבהן חיה, מקצועה כסופרת, היותה אם ובעיקר אוהבת אדם.

בהומור ציני ודק היא מבקרת את אנגליה המלנכולית. “המלנכוליה האנגלית מדבקת. מלנכוליה מבוישת, קפואה מעין בלבול חלול ולכאורה כל הלהג על מזג האוויר, על עונות השנה-כל הדברים האלה שאפשר לדבר עליהם בלי להעמיק מדי בשום עניין.”

הסיפור “הוא ואני” מגולל את מערכת היחסים בינה לבין בעלה בניגודיות. הוא נקרא כמו רשימה, חובה לקרוא אותו בשביל 3 שורות הסיום ובזכותן להבין מהי זוגיות.

החלק שני הוא המשך, או תוספת לספרה “אמרות משפחה” (לכסיקון משפחתי). ברשימותיה היא מגוללת את זיכרון המלחמה האיומה שנצרב בה  ופצע את נפשה.

סיפורה, “המקצוע שלי” הוא מעין ביוגרפיה מקוצרת על חייה כרעיה וסופרת היא כותבת על מלאכת הכתיבה, על תהליך היותה סופרת. על עצבותו של הסופר ולמרות זאת” אומנם מקצוע קשה מאוד, אתם מבינים, אבל הוא הכי יפה בעולם”,

כותרת הרשימה הנותנת לקובץ את שמו “המידות הקטנות” היא אירונית, אירונית לא במובן של לעג, אלא אירונית בניסיון לשנות אותנו.  ברשימה זו מעלה נטליה גינצבורג את משמעות חינוך ההורים לילדיהם. מהי המורשת של המבוגר האחראי לדור הצעיר.

“אני מאמינה שצריך לחנך את ילדינו לא למידות הקטנות, אלא למידות הנעלות. לא לחסכנות, אלא לנדיבות ולאדישות כלפי כסף; לא לזהירות, אלא לאומץ ולבוז לסכנה; לא לעורמה אלא לכֵנות ולאהבת האמת; לא לנימוס, אלא לאהבת הזולת ולביטול עצמי. לא לשאיפה להצליח, אלא לשאיפה לדעת ולהיות.

אבל בדרך כלל אנחנו עושים את ההפך. אנחנו נחפזים ללמד אותם לכבד את המידות הקטנות,”

נטליה גינצבורג היתה רגישה לאנושות ולאדם בעולם.״ במידות הקטנות״ היא מבטאת היטב את פילוסופית החיים שלה״ אהבת חיים מביאה אהבת חיים״

קובץ מחשבות שהוא עולם ומלואו של אחת הסופרות בעלות קול יחודי.

המידות הקטנות, נטליה גינצבורג

מאיטלקית יונתן פיין

תשע נשמות,2019

תגובות בפייסבוק

רשימות תל אביביות, אברהם בַּלַבַּן

ספר משובב לב, עדין ויפיפה (חיצוני ופנימי) על אהבה לעיר תל אביב.

אני אוהבת לתור בערים. בערים מוכרות אני מאושרת להסתובב במקומות הידועים לי.

בקריאת הספר “רשימות תל אביביות” הרגשתי כמו תייר בעירי האהובה והמוכרת לי כל כך.

נולדתי בתל אביב (יד אליהו). בגיל שלוש עברנו לחולון, שם גדלתי והתבגרתי. כשנישאתי עברתי לתל אביב, עיר הולדתו ומגוריו של בעלי. בבוקר הראשון שלי בתל אביב התעוררתי בתחושה שחזרתי לבית הגידול הטבעי שלי.

אני מאוהבת בתל אביב, בקצב שלה, בבתים, בחוף הים, בבתי הקפה ואפילו באספלט הרותח בימי הקיץ ובלחות של אוגוסט. איני מחליפה אותה ובעיקר איני זזה מקובית הרחובות שלי. פנקס, ארלוזורוב.

אברהם בלבן הגיע לתל אביב מאבן יהודה, אחרי ששהו הוא ואשתו בערים נוספות בעולם. ביתו קרוב מאוד לקוביית הרחובות שבה אני גרה.

במעבר מאבן יהודה הפסטורלית הוא מגלה את העיר תל אביב. עיר תוססת שהאמירה “עיר ללא הפסקה” היא האמירה הכי מדויקת עבורה. הוא מגלה בה שפע. שפע ריחות, שפע צבעים, שפע אנשים. הכל אחר ממה שהכיר, הכל תוסס ובעל קצב.

כחוקר ספרות הוא מתענג על טיולים וריצה ברחובות שבהם  טיילו אנשי ספרות רבים, אלתרמן, שלונסקי, גולדברג. ברשימות הוא מצטט משיריהם המתאימים לאווירה. לשמחתו הוא  מגלה שתושבי העיר הצעירים מרגישים כאילו הם בביתם, הם אינם מהגרים כמו המשוררים, הם יורדים לרחוב בבגדי בית, כיוון שהעיר והמדרכה ביתם הוא.

כמו שאמרתי אברהם בלבן לוקח אותי לטיול בעיר ברחובות המוכרים לי היטב, רחובות שהם כמו בית עבורי, רחובות שאני רואה מהמרפסת והולכת בהם יומיום. המדרכות המוכרת, העצים והחנויות שאני חולפת על פניהם לפעמים שקופים לי, אבל בקריאת הספר דרך עיניו הנפעמות של אברהם בלבן הרגשתי את האושר והשמחה בהתאהבות מחודשת בעירי.

הטיולים איתו היו לי כמו סיורים של אב עם בתו שבהם הוא מסביר ומתאר מה היה בעבר ומה אני רואה כעת. מה משמעות שמות הרחובות, היכן התגוררו אישי העיר, מדוע רובין צייר את תל אביב ולפתע הפסיק. כתושבת ותיקה למדתי מסיפוריו רבות על עירי, על תכנון הרחובות, הגינות הפארקים. יותר מכל אהבתי את דעתו שחולקת על דעת ס. יזהר, אשר טען, כי בתים מכוערים יולידו אנשים מכוערים שיולידו גם הם ילדים מכוערים. אברהם בלבן עומד והולך ורץ נפעם מול שפע הצבע וססגוניות האנשים שחיים ושנולדו בתל אביב. התנהגות שכזו מעידה שהוא התאהב ואוהב את העיר בדיוק כמוני.

כמו אהוב המתאר את קימורי גופה של אהובתו, כמו חוקר נסתרות המגלה שבבים של אוצרות כך אברהם בלבן כותב על גילויי החיבה והאהבה שלו לתל אביב. הכתיבה שלו נעה בין עבר להווה. את העבר הוא מעריך ועל ההווה והתחדשות העיר הוא שמח. כתיבתו חכמה וצבעונית.

ספר שהוא  יצירת אומנות, הכתיבה על העיר נעימה ומאוהבת. בספר שובצו ציוריה של טליה ישראלי מתוך הסדרה “עיר אחרונה”. גם היא כמו בלבן מתארת את הקרוב והאהוב עליה במכחולי צבע.

ספר נפלא לאוהבי תל אביב ונפלא גם למי שאינו מכיר את תל אביב, דרכו ילמד להכיר ולאהוב את העיר ש- “יש יפות ממנה אך אין יפות כמותה”.

רשימות תל אביביות, אברהם בַּלַבַּן

הוצאת עם עובד, 2019

בתמונה למעלה, ציור שלי, מהסידרה “תל אביב.”

על תל אביב שלי בציוריי מוזמנים לקרוא כאן

תגובות בפייסבוק

הצגה יומית – אדיבה גפן

״הצגה יומית״ – ספר שהוא סרט, תמונות תמונות של אירועים המתחברים לעלילת קולנוע ולסרט כואב. נעמי הגיבורה חוזרת אל שכונת ילדותה 15 שנים לאחר שעזבה ונשבעה שלא לשוב.

מה מחזיר אותה? שיחת טלפון מאהוב נעוריה, שנטש אותה הקורא לה להגיע לבית שעזבה, כי אמה חולה ומצפה לראותה. נעמי אינה נכנעת ונאחזת בשבועתה. אך אירועי ההווה גורמים לה לקבל החלטה מידית ולהגיע לביתה.

נעמי, ילדה שננטשה מספר פעמים חוזרת לבית ילדותה, לכאורה נדמה שהשיבה נכפתה עלייה, אך במהלך הקריאה מבינים שנעמי רצתה מאוד בשיבה. החזרה לביתה והחזרה לזיכרונות העבר הצרובים בה הם לשם תיקון.

נעמי מגיעה לרחוב השילוח 14א בחיפה, בית שעזבה 15 שנים קודם לכן, בית שרצתה להוציא אותו ממנה ללא הצלחה. היום לאחר משבר זוגיות ואהבה לא מוצלחת היא שבה לעברה. העבר כואב, העבר מצחיק, העבר צבעוני מלא בריחות וטעמים.

כשנעמי חוזרת היא רואה את עצמה בכמה גרסאות, כילדה קטנה הננטשת, כנערה מאוהבת, כבת של.

עכשיו היא מהלכת בשכונה שבה גדלה, ״בימים שרחוב השילוח שלי היה עולם ומלואו״.  חזרתה היא בעיקר אל מערכת היחסים שלה עם אמה, לכעסים הטעונים שיש בה על אותה אם נוטשת שלא תפקדה. ״ את יודעת כמה כאב יש לילדה שננטשה?״ אומרת נעמי לאסתר לוי שמבקשת ממנה לסלוח.

אמה, הילדה המוזנחת של הקצב, קראו לה מרים והיא קראה לעצמה מרי, אביה של נעמי קרא לה מרינה. היא היתה הילדה הכי יפה. מרינה התיתמה בגיל צעיר וחייה היו לא קלים, היא גם הוסיפה לעצמה קשיים בהתנהגותה המרדנית והכועסת. סיפור עברה מסביר את הנטישות שלה. אמה היתה אלופה בהכנת קינוחים שלצערה לא המתיקו להם את החיים. מרינה עוזבת את הבית מספר פעמים. נעמי ואביה נותרים מאחור. נעמי אומנם מרגישה זנוחה, אך הימים ללא האם הם ימי חגיגה עבורה. כל השכונה מתאגדת על מנת לטפל בילדה העזובה. היא חופשיה ללכת ולחזור כרצונה, חופשיה להיכנס לבתי השכנים. אנשי השכונה מאוחדים וכמו חמ”ל מתארגנים לטיפול בה.

כל אנשי השכונה מגדלים אותה, וקוראים לה “ילדה של כולנו” והיא? ילדה של אף אחד.

הספר כתוב בשני קולות, קול ראשון הוא קולה של נעמי המספרת את סיפורה וזיכרונותיה, הקול השני הוא קול המקהלה. אנשי השכונה מביאים את סיפורה של נעמי דרך עיניהם כמו שהם צפו בו מהמרפסת.

רחוב השילוח הוא רחוב של פעם, רחוב תוסס שבו הילדים מתרוצצים ברחוב, עוברים מדירה לדירה. השכנים מכירים את כולם, יודעים הכל על כל שכן. שכונה שרובם היו ניצולי שואה. שכונה שבה כל דמות מקבלת כינוי לפי מקצועה, מחלק הנפט הוא אריה נפט, הספרית נקראת שוש ספריי, יוסף הירקן, לרוקחת קוראים סופלה מבית המרקחת.

ונעמי? ילדה שצריכה שכולם יאהבו אותה, שיגידו שהיא טובה, שהיא מבינה, שהיא בוגרת. ״מה רציתי? רציתי רק להיות בתוך הלב של מישהו להתרווח שם, לנשום את הלמותו”. במקום זאת אביה מבקש ממנה להבין את העזיבות של אמה. לנעמי קשה, היא בעצמה מתרעמת מדוע ילדה קטנה צריכה להבין אמא שנוטשת את בתה פעם אחר פעם.

אבא שלה מסריט בקולנוע, חיי המשפחה שלהם יכולים להיות כמה סרטים. תושבי השכונה היושבים המרפסת עוקבים אחר הדיירים ומחכים לפרטים הפיקנטיים של שכניהם.

״לאט לאט התמלאו המרפסות במבוגרים ובילדים כאחד. הדרמה למטה היתה מרתקת מכל ספר או תוכנית רדיו.״

 אחת השכנות ״צמודה למעקה עוקבת מקשיבה ומשם מנהלת את חיי החברה שלה ושלנו רואה הכל יודעת הכל״.

מה אהבתי בספר? אהבתי את שירת המקהלה. כמו בטרגדיה היוונית המקהלה אינה חלק מהדמויות, היא צופה במתרחש ונותנת לקהל רקע, מגבירה את המתח, חוזה את העתיד. גם כאן אנשי השכונה המספרים את סיפורה של מרי, אמה של נעמי, מציירים את האירועים במכחול העבר, הם מַחיים לרגע את התקופה של מדינת ישראל הצעירה, מדינה שבה היה רק רדיו וסרטי קולנוע, מדינה שבה כולם ידעו על כולם, עזרו אחד לשני נתנו עצות. שכונה שבה הירקן הרוקח מוכר הנפט הם השכנים. השכנים לא רק מרכלים ומתעסקים בעניינים של שכניהם, הם גם דואגים ותומכים כמו משפחה אחת גדולה.

כשקראתי נדמה היה לי שאיני קוראת על השכונה בחיפה, אלא על שכונת ילדותי בחולון.

“הצגה יומית” הוא ספר של געגועים, געגועים לאב אוהב, מצחיק, מבין ומכיל, אב שהגן עליה ועל אשתו, כולו היה משפטי חוכמה. געגועים לעבר שלא יחזור, לימים שבהם לא היתה מדיה, טלוויזיה ושאר מסכים. געגוע לימי ההצגה היומית.

הספר “הצגה יומית” היה הפתעה עבורי. העטיפה המתקתקה הרתיעה אותי. כיוון שלא קראתי את ספריה הקודמים של אדיבה גפן לא ידעתי למה עלי לצפות. מהרגע שקראתי את המשפט הראשון נשבתי במילים ובעלילה שהיו בעיני כמו פנס קסם שהחייה את העבר והעלה מול עיני מראות צבעוניים.

ספר נפלא הכתוב ברגישות ותיאורים ססגוניים החיים מול עיני הקורא, ממש כמו סרט בהצגה יומית של פעם.

ממליצה מאוד.

הצגה יומית, אדיבה גפן

עורכת, נעה מנהיים

הוצאת, כנרת, זמורה, דביר 2019

תגובות בפייסבוק

שיחות עם הילדה- ספר שירה הנוגע של יעל איזנברג

בקובץ השירים “שיחות עם היַּלְדה” מקיימת יעל איזנברג שיחות עם הילדה שהיתה. היום בהווה במבט מפוכח היא מביטה לתוך עיניה של אותה ילדה ומדברת איתה, היא עדיין זוכרת את מכאוביה של הילדה, את חוויותיה. הכל זכור, נצרב ומוטבע בה.

היום היא מנהלת איתה שיחות נפש. והשיחות? כואבות, שורטות, ומרפאות.

המפגש עם הילדה מוביל אותה לריפוי.

שירים שמחפשים בית, כך קראתי לשירים תוך כדי קריאתם. שירים שמחפשים זהות.

מתוך השירים ניתן לבנות ביוגרפיה, אולי אמיתית, אולי בדויה. זה לא חשוב ולא משמעותי, כי השירים נוגעים. אי אפשר להתעלם מהם.

שיריה כתובים כמו פרוזה לירית. מילים פשוטות, חיי יומיום בתוך תיאור הכאב והרגש. אהבתי את השירים שבהם  היא פונה ישירות אל הנמען. נתן לי לחשוב שהיא מנהלת שיחה פנימית עם מושא כאבה.

במבט ראשון השירים נתפשים כמלנכוליים, שירים שמביעים זיכרונות של כאב, אך בקריאה שנייה השירים מצמיחים אותה מחדש. אותה הילדה הכואבת יכולה לעמוד היום באומץ מול מה שהכאיב לה בעבר.

יעל איזנברג היא שחקנית ומוסיקאית מוכשרת, מה שניכר מאוד בספר השירים המינימליסטי שלה. ניתן להרגיש במוסיקה בין המילים והשורות. יש מקצב פנימי ומקצב מתמשך בשורות המילים. ניתן לחוש במנגינה פנימית, מה שגורם לקורא לעבור בטבעיות משיר לשיר. מעין מוסיקה מתמשכת.

יעל איזנברג משתמשת במטונימיות רבות המדגישות את הרגשתה, כמו למשל “הסלון מונח כפי שהוא, הכיסאות זזים ודוממים כשאני מביטה בהם.” או “וכוס הזכוכית העדינה שבידיו החלה להיסדק. השטיח החל להפרם.” החפצים מבטאים אותה.

חלק מהשירים בספר קצרים,  כמו מכתם, מעין אמירה קטנה שמאחוריה עולם מלא. “זה נכון יעלי, הכל נכון, אבל למען השם-מה זה משנה.”

או “היה נדמה כי ציפור בולעת את החדר”

חלקם הוא כמו סיפור מצומצם שהקורא הוא זה שאמור להשלים את התמונה והעלילה.

הספר מחולק לשניים. בית א בית ב’ ולא במובן של בתי שיר אלא בית מוחשי ובית סמלי. הבית שבו גדלה. “בדידות של שטיח,, סדק בקיר”. היום בהווה היא מדמיינת מה היה צריך להיות בו, באותו בית שגדלה. “שילדה צריכה אמא, לבכות גבולות ואיך תלטפי אותי בלי לגעת…”

אחד השירים הכואבים שבספר הוא השיר “עשרים ותשעה ביוני”. שיר שבו היא כותבת לאהובתה, “מזל שאת כבר לא חלק ממה שאני עושה….מזל שאת כבר לא יוצאת אתי לטיול…”

בשיר “גוף שני” נדמה בתחילה שהיא פונה אל גבר, אתה, עד שבאה השורה האחרונה ומפתיעה את הקורא. הפתעה שגורמת לקרוא את השיר פעם נוספת ולהבין את הבשלות של האשה מול הילדה.

בזמן קריאת השירים הבנתי עד כמה הילדה שמחה במפגש עם המבוגרת. שמחה על כך שהבוגרת יכולה לחבק אותה.

ספר שירים אישי וחושפני. ספר רגיש שגורם לקורא לפגוש חלק ממנו בהם.

אני אישית מצפה   לספר פרוזה פרי עטה של יעל.

שיחות עם היַּלְדה, יעל איזנברג

עורך, אלון בר

הוצאת פרדס 2019

מוזמנים להאזין לשיר שכתבה, הלחינה ושרה יעל איזנברג “קו הכאב” מתוך האלבום “אני יודעת שמדובר בסוף”. 

תגובות בפייסבוק