הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

אדום חזק מאוד, תמר רובין

אדום חזק מאוד הוא ספר עם ביקורת חברתית קשה על עולם המועדונים. 

הביקורת אינה רק כלפי המעסיקים, אלא גם עלינו כחברה שצורכת את עבודת הנשים.

בחודש מרץ 2021 ביקרתי במיצג/ מיזם/ תערוכה במועדן החשפנות “פוסיקט” ששכן במבנה הקולוסיאום בכיכר אתרים.

זה היה מיצג שטילטל אותי נפשית. נכנסנו  מרחבה שטופת אור, כשבקרע ים כחול אל אולם שחור ואפל שאינו  מסגיר את מה שהוא, או נכון יותר מה שהיה – מועדון חשפנות. הכל נשאר כמו שהיה, העמוד שעליו רקדו הבנות, וילונות כהים, חדרי איפור והלבשה. ירדנו אל החניון וראינו את מעלית האחמי”ם, שלקחה את האנשים החשובים הישר אל המועדון. בחניון התגלו חדרים עם מזרונים שלא הסגירו את תפקידם. הסיור לוווה בהדרכה מוקלטת של שחקנית, שהקריאה טקסט המספר על הבנות, המקום, איך הגיעו לעבודה ובעיקר איך לא יכלו לברוח.

הספר “אדום חזק מאוד” החזיר אותי במלוא העוצמה אל המיצג של המועדון.

שָנִי, בעלת תואר שני במחשבים, בחורה עדינה וצנועה בעלת שיער אדמוני משגע שנראה לא אמיתי. שני עובדת במחלקת סייבר של משרד חקירות. היא גרה בדירתה של סבתה שנפטרה וחולמת לנסוע עם שני חבריה, עדו ואופק לטורניר משחקי מחשב בחו”ל.

המשרד מקבל לחקור העלמות של מריה, מלאני, עובדת המועדון, מי שמבקש לחקור את היעלמותה הוא הארוס שלה שהכיר אותה במועדון.

שני מתנדבת להיטמע בין בנות המועדון ולהפוך לחלק מהן על מנת לגלות מה עלה בגורלה של מריה וגם לבדוק מה מסתתר בין חדרי המועדון.

שני מגלה עובדות מזעזעות.

“המבנה נראה כמו אצטדיון. צדקתי. זו לא מאורת סמים ולא שליחות באיראן. זה הרבה יותר גרוע.”

במקום העבודה החדש היא מחליפה את שמה לג’יני ולומדת על הבנות, על חלוקת אזורי המחייה שלהן, “חניון משפחת המלוכה, חניון מטוסים למזרח אירופה, חניון בית הקברות חצי מתות מרוב סיליקון.”

שם המקום הוא יהלום, אולי יהלום למבקרים בו, אך ברור שאינו יהלום לבנות שעובדות בו. הן עוברות ניצול והשפלה. העצוב הוא הניצול המתוחכם של בעלי המועדון. בתחילה הן עובדות ומרוויחות יפה. הכסף שהן מקבלות הוא כסף מודפס של המועדון, אותו הן ממירות לכסף אמיתי. לאט לאט הן נקנסות על איחור של דקה, לעיסת מסטיק,  וצוברות חובות, מה שגורם להן לא להפסיק לעבוד, וכך הן הופכות שבויות.

שני משתלבת לאט לאט בין הבנות ולומדת על חייהן ומדוע הגיעו לעבודה הזו. יודעת על התככים ותחומי המחייה של כל את מהבנות. היא גם מגלה מה קרה למריה, אבל משלמת על כך מחיר יקר. תוך כדי האירועים היא עוברת מסע פנימי וחיצוני אל עצמה ומגלה עליה ואת החוזק הפנימי שבה.

הספר הוא מסמך חשוב על ניצול הנשים על הגברים והיחס המשפיל שלהן לבנות. על השימוש בגוף כחפץ, על עליונות הגברים והאדנות שלהם בנשים. על המאבק ההישרדותי של העובדות, לכל אחת צרות כלכליות בבית שבגללן הן חייבות כסף טוב, הרבה, מהר, וזמין.

לא שהן לא ידעו מהי העבודה. אבל אחרי שנכנסו לא יכלו להימלט ומכאן לניצול ולשבי הדרך היתה קצרה.

שני נקלעת רגשית למערבולת וקונפליקט בשתי העבודות שלה.

ספר מטלטל עד כאב עם דמות רגישה ועדינה שעוברת שינוי. ספר שעוסק בכוח וניצול, פיתוי והכוח שלו עד התדרדרות.

תמר רובין, שזהו ספר הביכורים שלה, שאינו ספר ביכורים כלל, כתבה ברגישות ובאומץ  על אחד הנושאים שמעט נכתב עליהם בספרות הישראלית והוא עבודת הנשים במועדונים. עולם שאינו מוכר לנו, עולם שאנחנו יודעים עליו מבחוץ, אך לא מבפנים. היא מצליחה לחדור למחשבות הדמות על הנעשה במועדון. מצליחה להעביר לקורא את כל ההתנהלות בחדרי המועדון ועל מערכות היחסים בין הבנות ללקוחות ובינן לבין עצמן.

לטעמי, יש הארכת יתר בתיאור המועדון והנעשה בו, כנראה מהסיבה שהקורא צריך לחוש ולהבין במדויק את ההתנהלות בתוך המועדון.

הספר “אדום חזק מאוד” הוא מסמך חברתי נוקב וחשוב.

מומלץ.

הספר החזיר אותי לספר אחר באותו הנושא  “קוקולקה”.

מה חשבתי על קוקולקה תוכלו לקרוא כאן

לצערי, אין לי תמונות מהביקור שלי במיצג, על המועדון והמיצג תוכלו לקרוא בכתבה חלון אחורי

אדום חזק מאוד, תמר רובין

הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרית הפועלים, 2021

תגובות בפייסבוק

דם קר ספרו החדש של רוברט ברינדזה

הקריאה בספר “דם קר” גרמה לי לקצב לב מהיר שהעלה לי את חום הגוף.

ספרי מתח אינם מועדפים עלי, אבל  הבלשית אריקה פורסטר היא בת בית אצלי. לכן כשהגיע אלי הספר דם קר, החמישי בסדרה  פיניתי את כל הספרים וצללתי בקריאה.

אריקה פורסט היא בלשית במשטרת לונדון. הגיעה ללונדון מסלובקיה לפני 20 שנה ועדיין חולמת עליה. היא איבדה את בעלה במהלך פשיטת סמים. ומאז היא עסוקה באופן טוטאלי בעבודתה במשטרה. שקועה כל כולה בחקירות ופיענוח. המסירות שלה אובססיבית, אפילו כשאינה שייכת לצוות החקירה היא תמיד מוצאת דרך להצטרף לצוות.

אוקטובר 2017  גופת גבר מבותרת נמצאה במזוודה על גדות נהר התמזה, לאחר כמה ימים נמצאת מזוודה נוספת עם גופת אשה מנוסרת איברים. אריקה מבינה שיש קשר בין שני המקרים והמזוודות. שתי הגופות הן של אנשים לבנים מהמעמד הבינוני,שלא הוגשו עבורם תלונת היעדרות. התמוהה יותר הוא שבבטנו של הגבר נמצאו שקיות סמים. שאלת השאלות היא למה הן לא הוצאו, אריקה מבינה שיחפשו אחר המטען שבבנו של הגבר.

מכאן העלילה מסתעפת ומסתבכת. אריקה מבינה שמדובר ברוצח סידרתי.

בשלב מסוים של העלילה הקורא יודע את זהות הרוצח, מה שאינו מפריע לשטף העלילה ובהחלט שאינו פוגם במתח. להפך, הידיעה יוצרת מתח נוסף, כיון שהקורא מעוניין וסקרן לדעת כיצד יתפס הרוצח, חסר הרגש שרוצח בדם קר את קורבנותיו.

העלילה קצבית, אירועים רודפים אירועים ודמויות חדשות מצטרפות אליה. אריקה לעומת העלילה מאוד יציבה ונחושה. היא בעלת חושים חדים, דבקה במטרה, קוראת כמה מהלכים קדימה  כמו שחקן שח ובגלל עובדה זו היא תמיד צריכה לשכנע את הממונים עליה להמשיך בחקירה. היא אומרת שאפשר לשבור לה את העצמות אבל לא יעצרו בעדה למצוא מי שאחראי לרציחות האלה.

״ את לא נראית כמו שוטרת את נראית יותר כמו שחקנית טניס מזרח אירופאית״.

כמו תמיד תהיה איזו סיבה שבגללה ירחיקו את אריקה מהמשך החקירה, אבל אריקה אינה נכנעת, אם סגרו לה את הדלת היא תיכנס דרך החלון.

העלילה בספר עוסקת אומנם חיפוש אחר רוצח סידרתי מטורף, אבל יש בה אנושיות, הקורא ידהה לא רק עם אריקה, אלא גם עם דמות נוספת שנקלעה לאירועים והסתבכה בגלל תמימותה ועיוורונה.

יש בספר ביקורת על המשטרה, על סמים וכיצד אנשים מתדרדרים לפשע ולהתמכרויות.

הערה , הספרים אינם ספרי המשך ואפשר לקרוא כל ספר כעצמאי.

כמו בספריו הקודמים, פונה הסופר רוברט ברינדזה בדף האחרון של הספר אל הקורא ומודה לו על הקריאה. הוא אף מבקש לנצל את הרשת החברתית למטרה חיובית וליצור איתו קשר על מנת להודות וכן ליידע אותו מה היינו רוצים שיקרה עם אריקה בהמשך. רעיון השיתוף והקירבה של הסופר לקורא מפעימה אותי בכל פעם מחדש.

למי שאוהב מתח וגם למי שאינו אוהב, כמוני, מחכה חווית קריאה של דפים נהפכים מעצמם.

ממליצה.

דם קר, רוברט ברינדזה

מאנגלית ירון פריד

הוצאת רימונים 2021

תגובות בפייסבוק

עין תחת שן ,פרודיה שנונה של ריקרדו סטופאסה

נובלה פרועה. זוהי הגדרתי לנובלה “עין תחת שן”.

בתקופה האחרונה צפיתי בסדרות טלוויזיה שבהן מככבים איברים מנוסרים, שהיו פעם שייכים לאנשים. לא יודעת מה יש לכותבי הבלש עם חלקי גופות שנדחסות בתוך מזוודות, או צפות באגמים, או  מונחות על גשר.

חמורבי חשב שאם כולם יענשו לפי תג מחיר של “עין תחת עין ושן תחת שן” יהיה סדר ושלווה בעולם. איך אומרים? אז הוא חשב. גם במקרא קיים העיקרון המוסרי של מידה כנגד מידה. שם הנובלה יוצר פרודיה על הפסוק המקראי.

הנובלה הזו שאיני יכולה למסור עליה הרבה פרטים מפאת ספוילרים, היא נובלה אבסורדית שמשנה את חוקי ההבנה של הקורא. כך הרגשתי במהלך הקריאה.

זה אינו ספר מתח קלאסי למרות שיש בו  אמצעים של מתח ובלש.

הבלש נבארו מתכונן לפרוש לגמלאות. תכניות לחוד ומציאות לחוד. חלקי גופה מתחילים להופיע ברחבי העיר, בשירותי מגדנייה, בפח אשפה. לאחר שהושלמה הופעת האיברים צריך היה לזהות למי הם שייכים. מתברר שהחלקים אינם שייכים לאשה אחת, אלא למספר נשים שונות. מובן שהציבור יהיה בפאניקה על רוצח סידרתי שחי בתוכן. ומכאן ברור שנבארו יאלץ לדחות את הפרישה.

נבארו בודק את הספירה של האיברים ומגיע למסקנה על כמות הנשים שאליהם שייכים האיברים. המומחים הפתולוגים טוענים שהוא טועה בספירה,כמה צחקתי ולא הבנתי את הספירה השגויה של הבלש ושל הפתולגים.  לדעתו של נבארו מבחינה גנטית שיש כאן אולי משפחה שלמה. או אולי כנופיית פשע מבתרת איברים.

מכאן ועד סיום הנובלה יש מאבק רעיוני על זהות הנרצחות, על הרוצח, או הרוצחים. על הליכים בירוקרטים פרועים ומשונים.

 נובלה דחוסה ומרוכזת. הכל בה נהפך ומתהפך. כל השערה מיד משתנה. ההשערות של הבלש מובילות אותו לפתרון. וכשהוא מסביר את השערותיו הצוות אינו מבין וחושש שהוא יצא מדעתו.

תוך כדי קריאה גם אני הפכתי לחוקרת. כמו שקורה לכל קורא או צופה בסרט מתח. התחלתי לחשוב על הפרטים שנאספו והאם הם מתאימים לפרופיל של רוצח, התחלתי לשרטט בראשי את דמות הרוצח.

לא. לא הצלחתי “לעלות” על דמות הרוצח. מסתבר שנבארו, עד כמה שהוא קשיש ולפני יציאה לפנסיה עדיין הוא בעל מוח חד, שיודע לפתור את התעלומה. עדיין יכול לגרום לקורא ולכל מי שסביבו לפעור פה.

נובלה שהיא פרודיה על ספרות הבלש, על החקירות המשטרתיות, על חוקי המדינה, על השופטים. נובלה שמדגישה את הפערים בין המציאות לספרים.

שנונה, חדה, מצחיקה, ונקראת בשטף.

ממליצה.

מוסיפה המלצה על הנובלה  ” הסיני שקרא עיתון בדרך לגרדום.” גם היא של ריקדו סטופאסה. נובלה הזויה, מצחיקה, אינטליגנטית עם ביקורת חדה.

  מה חשבתי עליה כאן.הסיני שקרא עיתון בדרך לגרדום

עין תחת שן , ריקרדו סטופאסה

מספרדית, רינת שניידובר

הוצאת תשע נשמות, 2021

תגובות בפייסבוק

על עצמות המתים, ספרה הביקורתי של אולגה טוקרצ’וק

על עצמות המתים הוא רומן מעורר מחשבות ובעל תובנות מיוחדות. זהו רומן מטריד, ביחוד בימים אלו של הקורונה. כאילו הוא נבואי.

זה הספר הראשון של אולגה טוקרצ’וק, כלת פרס נובל, שקראתי. “ספרי יעקב” ממתין לי. נשבתי בכתיבתה השנונה והחדה. אהבתי את אופן בניית הדמות המיוחדת וביחוד אהבתי את המסר שמסתתר מאחורי העלילה.

זה אינו ספר שגרתי. יש בו אווירת מיסתורין המתגלה לאט לאט. יש ספרים שאי אפשר לתת עליהם חוות דעת בסיום הקריאה, אלא רק לאחר כמה זמן. כזהו הספר “על עצמות המתים”.

המסר המוסרי והביקורתי מסתתר מאחורי ספר מתח.

לא זה אינו ספר מתח, יש בו סממני מתח, יש מיתות משונות, אבל מטרת המתח היא להעביר ביקורת.

ינינה דושייקו, מהנדסת גשרים במקצועה. בעברה היא בנתה גשרים בסוריה, לוב, פולין. בגלל בעיות בריאות הפכה למורה בעיירה.גם מעבודתה כמורה היא פוטרה וכעת היא מלמדת אנגלית פעם בשבוע. בימי החורף היא שומרת על בתים של אנשים שאינם גרים בהם.

ינינה מתעניינת באסטרולוגיה וטוענת שהאסטרולוג מאמין שעל אישיות האדם משפיעים גורמי שמים. מלבד עיסוקה באסטרולוגיה היא מתרגמת יחד עם תלמידה הבוגר, דייזי, שירים של בלייק. אבל מעל לכל היא אוהבת חיות. רואה בהן יציר הבריאה ומתנגדת בחירוף נפש לצייד והרג.

ינינה היא דמות מיוחדת, מצד אחד לוחמת טבע ואוהבת חיות מצד שני יש בה משהו לא ברור, מסקרן. היא אינה מגלה את עברה ואינה נפתחת לקורא מיד, אלא עושה זאת לאט לאט ובשלבים. הקורא לומד לקרוא אותה בצעדים קטנים, כמעט כמו הקריאה שלה במפות האסטרולוגיות שהיא בונה. עוד מידע, שעה, אופק, זוויות.

יום אחד מתגלה גופתו של השכן, הנקרא על ידה, “רגל גדולה”. הוא נחנק מעצם שנתקעה בגרונו. ינינה אומרת לשכן שלה, אותו היא מכנה, “תפלצת”, שהחיות נקמו בו. מות השכן הוא הראשון בשרשרת מיתות משונות של כמה מתושבי הכפר.

ינינה טוענת שזו נקמתן של החיות על ההרג שלהן. אפילו היתה רוצה ללמוד לכתוב בכתב היד שלהם על מנת להזהיר אותם מסכנות שבני האדם טומנים להם.

״ לאדם יש חובה גדולה כלפי בני האדם לעזור להם לשרוד. זוהי חובתו לגמול לחיות הבית על אהבתן כי הן נותנות לו הרבה יותר משהן מקבלות מאיתנו.״

קראתי את הספר באיטיות שאינה אופיינית לקריאת ספרי מתח, הקריאה מצריכה ריכוז והתבוננות חדה בדמויות ובעיקר באופן הכתיבה. ינינה ודייזי מתרגמים לפולנית את שיריו של ויליאם בלייק. הם מתמקדים ב”נישואי העדן והשאול”, סדרת טקסטים שנכתבו בחיקוי הנבואה המקראית. השירים שמתורגמים על ידם הם רמזים מטרימים להמשך העלילה ומהווים סמלים להבנת עולמה הפנימי של ינינה. רוב הציטוטים המופיעים הראשית כל פרק הם בנושא נבואה ויום הדין.

ינינה היא דמות שקשה להזדהות איתה, היא אינה נחמדה ואינה נעימה. אבל, היא דמות נחושה, דעתנית. היא מבינה שעליה ללחום את מלחמת הצדק של החיות ושל הטבע. היא רואה עצמה כנוטלת זכויות החיות. יש לה תובנות חכמות, כמו, ” השיטה הישנה להתמודד עם סיוטי לילה היא לספר אותם בקול מעל פתח האסלה ואז להוריד את המים.”

הספר נכתב ב2009 ותוך כדי הקריאה בו תהיתי אולי אולגה וקרצ’וק ניבאה את הרס העולם, ואולי זו נקמתו של כדור הארץ על השמדתו בידי האדם. אולי זוהי נבואה, או אולי כתובת שהיתה כתובה על הקיר.

“בטבע כבר לא הכל טבעי. המנגנון הטבעי יצא משליטה ועכשיו צריך לפקח על הכל כדי שלא יקרה אסון.”

הספר הוא ביקורת נוקבת כנגד הרס הטבע על ידי האדם, הפגיעה בחיות, ביקורת על הרשויות והמשטרה שאינן מגנות על האזרחים וברור שגם אינן מגנות על החיות. המשטרה שמתעלמת מהמכתבים שינינה כותבת לאנשיה. יש ביקורת על הדת ועל הכומר המאפשר התנהגות חסרת רגשות כלפי החיות בשם הדת והאל.

ספר מיוחד, אחר, שונה.  

כן בסיום מגלים מה קרה, הסיום בתחילה הרגיז אותי. לא מגלה מדוע. אך במחשבה שנייה הבנתי שהוא  הנכון ביותר.

האם המתים נרצחו על ידי אדם? האם מתו מיתות טבעיות? האם החיות אכן נקמו בבני האדם?

על כך בספר המיוחד עם הדמות השונה.

על עצמות המתים, אולגה טוקרצ’וק

מפולנית, מרים בורנשטיין

הוצאת אחוזת בית, 2021

תגובות בפייסבוק

העולם הוא שמועה- ספרו החדש והאישי של ניר ברעם

הספר האישי והרגיש ביותר של ניר ברעם, ספר שיש בו חמלה אהבה רבה וסליחה.

“העולם הוא שמועה” הוא רומן על הורות, חברות, זיכרון וכתיבה.

שנתיים חיכיתי לספר חדש של ניר ברעם, השבוע קיבלתי אותו במסגרת קהילת הקוראים המשפיעים של ידיעות ספרים. הגיע בדיוק מתנה ליום הולדתי.

יש לי כל כך הרבה לכתוב עליו,  הוא עוסק בנושאים רבים שאינם מרפים. הם נצמדים אל העור לאורך כל הקריאה ואינם מניחים, הם גרמו לי לדמוע. אי אפשר להכיל את הכל בקריאה ראשונה. מה שאומר שהוא ממתין לי לקריאה שנייה והתבוננות נוספת.

ניר ברעם הוא סופר מוכשר חכם, בעל ידע. הוא אינו כותב כלאחר יד, הוא תמיד עורך תחקיר ( “אנשים טובים” המופלא) הספר הזה כמו ספרו “יקיצה” ובשונה מ”יקיצה” הוא ספר אישי, אנושי, בוגר ורגיש.

 ניר מתעמתת עם השדים הפנימיים שלו, אם ב”יקיצה” הוא העלה אותם לתודעה, הרי שכאן הוא מתמודד איתם ומביט עליהם בחמלה וברכות.

יונתן, גיבור הספר מעפיל עם בנו איתמר להר. השמועה אומרת ששם בהר חי אדם שעוזר לאנשים לחבר את שברי חלומם לזיכרון שלם. יונתן רוצה לזכור פחות, הוא פוחד שזיכרונות ילדותו יפגמו באבהות שלו עם בנו, איתמר, ואיתמר הוא כל עולמו.

הוא מרגיש שהוא חייב לעשות את זה, כדי שהזיכרון לא יהדוף אותו כל הזמן אל העבר, רחוק מחוויות ההווה.

סיפורו הוא מסע בזמן, חזרה אל העבר,יונתן מגלה שברים מעברו. והקורא צועד יחד עם יונתן בשבילי נפשו ובין זיכרונותיו משנות התשעים.

יונתן גדל בבית הכרם, אביו הוא איש פוליטי שעסוק במפלגתו, אמו נפטרה כשהיה צעיר ומערכת היחסים איתה אינה פתורה.

הגיבור רוצה שיעלימו את זיכרונתיו  מחברו, יואל. יואל חבר ילדותו שברית נכרתה בינהם.  לשניהם  עולם דמיוני משותף, שניהם מאוהבים בטלי עד שיואל מעז ומציע לה חברות, יונתן נפגע. מערכת היחסים בינהם ידעה עליות ומורדות אבל תמיד שניהם שזורים זה בזה כשסוד מהעבר מאפיל עליהם.

יונתן מצליח להפוך את השדים ואת פחדיו ליצירה, לכתיבה, כמו שיואל אומר לו, ואילו יואל נותר כבול בתוך הפחדים והחושך, עד שהחושך גובר עליו והוא מסיים את חיו. (זה אינו ספוילר). אותם שדים מהעבר מתגלים ליונתן שהם החמצן עבורו.

לאחר מות חברו יונתן מרגיש אבוד, מרגיש שיכול היה להציל את חברו וחי בהווה מסויט. רגשות האשמה והתחושה שלא עשה מספיק אינה מרפה. לכן הוא רוצה להעלים את הזיכרון.

״עולה להר למחוק כמה שיותר מהזיכרון של יואל ממנו. ועכשיו הוא רודף אחר הזיכרונות כדי לגלות איזו אמת על חודשיו האחרונים.״

 ההר שאליו צריך להעפיל על מנת להשתחרר הוא סמל. העליה להר גורמת לו להרהר על חייו, על עברו, על יחסיו עם אמו, אביו, ובעיקר על אבהותו. יונתן הוא אב מגונן, הוא מביט על בנו ולראשונה מביט על עצמו כשהיה ילד.

איזה ילד אתה הוא שואל את איתמר והוא עונה לו איזה אבא אתה? זו שאלת השאלות של יונתן. בספר מקופלים יחד הילד והאב. ובעיקר הפחד איזה אב הוא, האם הוא מגונן מספיק על בנו, האם הוא מספק לו עולם מוגן מפני הרעים?

 הוא משתף פעולה עם איתמר ומשחק איתו במשחקיו הדימיונים  בדיוק כמו ששיחק עם יואל, הוא מנסה לגונן על הילד מתוך החסר שלו. אך  קיים בו הפחד, שכאשר בנו יתבגר, והם לא ישחקו במשחקים הדמיוניים, לא יישאר להם הרבה ועולמו יתרוקן.

וכשיגיע  אל ראש ההר האם ימצא את התשובה לסוד?  האם תגיע השלווה?

התשובה טמונה בקריאת הספר.

המסע הוא אינו רק מסע על הורות, זוגיות ויחסי חברות, אלא גם מסע פנימי אל הכתיבה. פתיחת הספר הזכירה לי את “ספיח” של ביאליק ואף השאלה “התדע מניין נחלתי את שירתי” נמצאת שם. יונתן מבין שהזיכרונות אינם שדים כמו שחשב, אלא חמצן הכתיבה שלו.

הספר כתוב בשני זמנים, העבר, שנות התשעים והווה, ימי מגפת הקורונה והסגר. מודה, שמחתי שיש אזכור לימים ההזויים של הקורונה שאנו חווים. תיאור ההסתגרות, הפחדים, המסכות ויחס הסביבה לאירועים.

“העולם הוא שמועה” הוא ספר חכם, בוגר ובשל. ניר ברעם לוקח את הקורא למחזות ילדותו, בפתיחות ואומץ הוא חושף את הקורא לפחדים ולחששות שלו, לראיית עולמו האישית והרגשית. ובכך מעלה לתודעה נושאים חשובים ואף פילוסופים. אני אישית שמעתי עצמי מדברת עם יונתן (ניר). הבשלות שבו היא  החמלה והסליחה שטמונים בראייה מחודשת ומרוככת של העבר.

 ספר שבו כל אחד ימצא את עצמו ואת מחשבותיו. ספר שמחלל אט אט ונצמד לעור כמו טיפות גשם. במהלך הקריאה נאלצתי להניח את הספר. היה לי קשה רגשית להשאירו בבית וכל מה שרציתי הוא לחזור שוב אל הדפים, אל יונתן ואיתמר ולדעת האם עלה להר ומה הזיכרון שרצה להאפיר.

״איפה זה שם? איפה ששום דבר לא נגמר. לסיפור אין סוף והוא לא כאן״ נאמר לו על ההר.

  ניר, לספר יש סוף, לסיפורים שלך אין. מקוה שלא אמתין זמן רב עד לספרך הבא.

ממליצה מאוד על ספר אישי כל כך רגיש ונוגע. 

 

העולם הוא שמועה, ניר ברעם
הוצאת ידיעות אחרונות, 2021

תגובות בפייסבוק

די כבר עם השקרים שלך, ספרו האישי של פיליפ בסון

ספר נוגע ללב עד כאב. סיפור אישי אנושי שמרטיט את הלב.

סיפור אמיתי שמתאר מערכת יחסים וסיפור אהבה בין שני בחורים בכפר בצרפת. התקופה היא כמה שנים לפני מגפת האיידס, תקופה של סטיגמות, שמרנות ודעות מיניות קדומות.

“שקרים שקטים, שקרים קטנים, בתוך ליבנו ישנים.” (תרצה אתר )

אמו של פיליפ בסון דאגה על סיפורי ההמצאות שלו. פיליפ בסון מעיד על עצמו שאהב להמציא חיים אלמוניים, ואמו נהגה לומר לו “די כבר עם השקרים שלך.”

בספר מספר פיליפ על שקרים אחרים לא קטנים לא לבנים ולא בדיונות. שקרים שהם עלילה לספר. סיפורו מתחיל בשנת 1984, שנה שבה היה תלמיד בכיתה השמינית של התיכון בארבזיה. אביו הוא מנהל בית הספר. פיליפ מעיד על עצמו שלא היה נער יפה, גרוע בספורט, מרבה לקרוא, אך משך תשומת לב בזכות ציוניו הטובים.

יום אחד הוא מגלה התעניינות בתומא, נער מכיתה מקבילה, מתבונן בו ארוכות, תשוקתו אליו היא חד סיטרית. תשוקה עצורה שמעקצצת בבטנו. פיליפ בסון משוכנע שהבנות הן שתזכינה בתומא.

בוקר אחד באותה שנה תומא מציע לו לאכול כריך בעיר.

מכאן מתחילה מערכת יחסים בין פיליפ לתומא, מערכת יחסים שברובה היא הסתרה, או שקרית. על פניו הם אינם מגלים לאיש את העדפותיהם ואת המפגשים. פיליפ בסון מתאר את התשוקה שלו לתומא שגרמה לו להתבגר ולהבין ביכולות שלו. תומא מגלה לפיליפ שהוא, פיליפ, אינו כמו האחרים, יום אחד הוא יעזוב והם ישארו. וכשהם נפרדים הכאב בלתי נמנע.

שנים שהוא לא ראה את תומא. עד שבוקר אחד ב2007 בעודו יושב בלובי מלון לאחר ראיון שנותן לעיתון הוא מבחין בדמות גבר צעיר הדומה לתומא. זה אינו תומא אלא, לוקא, בנו. (זה אינו ספוילר).

לוקא מספר לו על אביו. הסיפור של לוקא על אביו, תומא, כאב לי. סיפור על נער כפרי שלא יכול היה לממש אהבתו לגברים, סיפור עצוב על סבל וכאב. הנער הנאה של השכבה, זה שבנות הקיפו אותו והעריצו אותו חי בשקר עם עצמו ועם הסביבה.

בעדינות וברגישות מתאר פיליפ בסון את אהבת נעוריו. את ההשפעה של תומא עליו ועל התפתחותו כסופר. במעט מילים בישירות ופתיחות מדויקת מספר פיליפ לקורא את חוויותיו.

 סיפור קטן המקפל בתוכו אנושיות ותקופה קשה. פיליפ ותומא הם למעשה נציגים של אותו דור במקומות קטנים. נערים שאינם יכולים לממש את עצמם ואת נטיותיהם. פילפ בסון נהפך לסופר מפורסם, בדיוק כמו שחזה תומא, הוא אינו מסתיר את נטיותיו, להפך, הוא פתוח וגאה. ואילו תומא נאלץ לחיות בשקר.

זה אינו עוד ספר על מערכת יחסים בין גברים, זהו ספר עדין וכואב. ספר שבסיומו דמעתי וכאבתי.

מלבד הסיפור האישי של הסופר זהו ספר המתאר את תהליך הכתיבה והיחס של הסופר ל”שקרים”. הוא מוצא עצמו בודה אירועים, מקומות ומערכות יחסים. הוא מצהיר בפניו של לוקא שלעולם אינו כותב על חייו. לוקא עונה לו “זה עוד אחד מהשקרים שלך, לא?”

ספר מעורר מחשבה ומציף ברגשות. ספר שלא תישארו אדישים.

די כבר עם השקרים שלך, פיליפ בסון

מצרפתית, דורית דליות

הוצאת אריה ניר, 2017

תגובות בפייסבוק

אל מול הלילה, ספרה הנפלא של דלפין דה ויגאן

סיפור עצוב על אומללות נפשית של אם ושל בנותיה.

“אל מול הלילה” הוא ספר רגיש ונוגע ללב. במהלך הקריאה הרגשתי כאילו הדמויות  עשויות מחרסינה עדינה, שתנועה קטנה בלתי זהירה תגרום להישברותן. זהו ספר שאינו רק ביוגרפיה, זהו ספר שמנסה לבדוק מה משמעות הזיכרון, האובדן, מהי האמת.

אם מביטים בתמונה של דלפין רואים בחורה בעלת יופי מהפנט, בנוסף היא סופרת מוכשרת שזכתה בפרסים. מאחורי מעטה חיצוני יפיפה מסתתרת נפש של ילדה מיוסרת שחיה בצל אמא דיכאונית.

כמו שאמר החכם בסופרים “כל משפחה ואומללותה שלה”, כך משפחתה של לוסיל. לוסיל, אמה של דלפין היא בת רביעית מבין 9 ילדים להורים, ליאם וג’ורג’. היא היפה בין הילדים והחולמנית המכונסת בעצמה. לוסיל ואחותה היו דוגמניות מפורסמות בילדותן. ליאם ילדה 9 ילדים, אחד אומץ על ידי המשפחה, שלושה מהם מתו והאחרון נולד עם תסמונת דאון. משפחתה של לוסיל היתה משפחה בורגנית שמחה, המוות שבמשפחה הוא הענן הכבד שמעיב על אושר המשפחה. ולא רק המוות של אחיה פגע נפשית באמה, אלא סוד שאותו תגלה דלפין במהלך חקירתה.

 מאז שמצאה דלפין את אמה מתה במיטתה, חלף זמן רב עד שהצליחה לכתוב עליה. בספרה “אל מול הלילה”  כותבת דלפין על אמה וכיצד עוצבו חיי האם ונשזרו בחיי בתה. דלפין מספרת ששנים ברחה מדמות אמה, לא רצתה לאמץ ממנה כלום, שום תנועת יד, או שפת גוף.

דלפין מרגישה בכורח  לכתוב. היא מוכרחה לכתוב, אפילו אם הספר הזה יהיה רק על חיפוש האמת. דלפין משרטטת את דמותה של אמה ומשפחתה ומנסה לחפש בין חוטי הזיכרונות הסבר למותה.

הספר נפתח במותה / התאבדותה של האם ומסתיים בו. בין שני הקצוות, הפתיחה והסיום, מנסה דלפין במאמץ רב להבין את אמה. דלפין משקיעה מאמץ פיסי ונפשי בחקר עברה של האם. היא מחפשת את האמת, ובעיקר את אמה בין הזיכרונות הכתובים והמוקלטים שהופקדו בידייה. “אמת לא היתה שם. עמדו לרשותי רק פיסות מפוזרות ועצם סידורן הוא כשלעצמו בדיית סיפור.” מתברר לה עד כמה קשה לה לכתוב על אמה, לתאר אותה במילים. ובכל זאת היא מנסה לשחזר את נקודת המבט שלה מחלקיקי הדברים שסיפרה. ככל שהיא ממסה להתקרב אליה היא מתרחקת ממנה.

לאט לאט ובכתיבה כנה ויוצאת דופן פורמת דלפין את דמותה של אמה ומוציאה שדים ושלדים מארון המשפחה המאושרת לכאורה.

הכתיבה למעשה מביאה את דלפין לידי שיחרור מדמות האם הדיכאונית, דמות שהשפיעה על נפשה של דלפין. היא כותבת כדי לבדוק. “כואב לחזור לזיכרונות האלה, להעלותם אל פני השטח.”

מעבר לביוגרפיה של הסופרת זהו גם ספר על הכתיבה והצורך לכתוב. היא מרגישה שהספרים שלה כופים עצמם עליה למרות שהספר גובה ממנה מחיר. ספר על משמעות הזיכרון. אומרת שהזיכרון בורר כרצונו.

במרחק של זמן חומלת דלפין על אמה ואף מייסרת את עצמה כיצד לא ראתה את מאבקה של אמה בחיי היומיום להמשיך ולחיות למענן.

בסיום הספר היא מעריצה את עוז רוחה על מותה לפני שהזדקנה, בעודה חיה.

הכתיבה של דלפין היא כתיבה רגישה ומרתקת, אי אפשר להניח את הספר והספר אינו מניח לקורא.

הספר ליווה אותי זמן רב לאחר שסיימתי לקרוא אותו. כאבתי את ילדותה של דלפין תחת הצל של האם שגם היא איבדה את ילדותה. הספר הוביל אותי למחשבות על יחסי בנות אימהות והורים וילדים.

ממליצה בחום. ותודה לנעמי לויצקי חברתי שלא הרפתה עד שקראתי.

 

אל מול הלילה, דלפין דה ויגאן

מצרפתית, רמה איילון

הוצאת, מודן, 2018

תגובות בפייסבוק

איך לנצח את העצב בשלושה צעדים – טל ניצן

 טל ניצן הפתיעה אותי בקובץ סיפורים צבעוניים ומיוחדים.

אני ממעטת לקרוא סיפורים קצרים. למה? כי בסיפור קצר אני רק נכנסת לבית הגיבורים, עורכת ביקור חטוף ויוצאת.  אני אוהבת להכיר את הדמויות להקשר אליהן, להבין אותן.

 “איך לנצח את העצב בשלושה צעדים” זה סיפור אחר. טל ניצן היא משוררת רגישה, מתרגמת בחסד ופרסמה שני רומנים נפלאים, “את כל הילדים שבעולם” ואת “הנוסעת האחרונה”. ספרה האחרון הוא קובץ סיפורים 28 במספר.

חשבתי לי לתומי שאקרא את הסיפורים בבת אחת, או לפחות בכמה פעמים, להפתעתי מצאתי את עצמי קוראת אותו לאט, נותנת לכל סיפור את הזמן שלו לחלחל ולגעת.

בספר מקבץ סיפורים רב גוני וצבעוני בדיוק כמו הכריכה. סיפורים קצרים דוקרים ומהפנטים. חלקם על גבול הפנטסטי, חלקם בעלי משמעות סמלית, חלקם בדיוניים עם משמעות עמוקה וביקורת חברתית. בכולם ניכרת העדינות של הסופרת.

טל ניצן היא משוררת רגישה בעלת עיניים שמביטות על העולם ומחפשות דיוק, מחפשות יושר, ורואות את הטוב. מאידך טל ניצן מודעת לרוע הקיים בעולם, לעוולות. בחלק מהסיפורים מצליחים הגיבורים לתקן את העולם.

אהבתי את מנעד הדמויות שבספר. טל ניצן מצליחה לרדת לעומקן הנפשי של גיבוריה ובאמצעות אירוע אחד מכונן היא מביאה עולם ומלואו.

הגיבור בסיפור  “מעלה” זה הפותח את הקובץ שואף לעוף. המעוף הוא מטאפורי, אומנם מופיע כפיסי. מילדותו הצעירה ניסה לעוף, הוריו שמרו עליו. החברה לא הבינה. עד שהוא עצמו נשאר מעופף בקירות הבית. מגיע למסיבת סוף שנה בבית המנכ”ל בקומה 25 וכול רצונו הוא להתעופף משם, המעוף במשמעות הסלנגית. אני פרשתי את המעוף כמטאפורי למעוף של היוצר.

הסיפור “אחר ההופעה” הוא סיפור נוגע ללב על נערה מעריצת להקה שאינה מפסידה אף הופעה של הלהקה. כאבתי את התשוקה שלה לפגוש בזמר המוערץ עד כדי עיוורון. כמו נערה בת עשרה שעדיין לא התפקחה.

הסיפור “שקיעה” הוא בין הסיפורים המטרידים בקובץ, הזכיר לי באווירה את “מעשה שפחה,. אוהלי חוף שצומחים בין עוצר חמישי לשישי כמו פרחי אביב, מול האוהלים צומחים גדודי משמר, חיירים קורא להם ילד,חיילים או שוטרים. יושבי האוהלים הם אוהבי טבע, שמחה, שחייה, בישול. אשליית ההנאה תתפוגג בדיוק כמו שקיעת השמש.

“איך לנצח את העצב” הסיפור שנתן לספר את שמו מספר על אילנה רווקה מזדקנת החיה עם כלבה. אילנה למדה איך להניס מחשבות רעות. היא לימדה עצמה  להפוך מכשלה ליתרון, עד כדי כך שלטענתה היא יכולה להוציא ספר, “איך לנצח את העצב בשלושה צעדים.” סיפור נוגע ללב על בדידות ואופטימיות.

טל ניצן מגלה וירטואוזיות יצירתית ונותנת לגיבוריה דרור. בסיפוריה הכל אפשרי. גם סיטואציות בנאליות ניתנות לפתרון מעניין. כמו בסיפור “קלרה מתעוררת” שבו הגיבורה מצליחה להכניע את שכניה לתקן את הקיר המשותף שפגעו בו בזמן שיפוץ דירתם. פתרון התיקון הוא סמל לתיקון וגישור בין פערי הדורות. יש בו ביקורת חברתית.

הסיפור הנוגע ללב לדעתי הוא הסיפור החותם את הספר, “אסתר”, זהו סיפורה של אסתר, אמה של טל ניצן, המגוללת את קורותיה וקורת משפחתה שעלתה מבואנוס איירס. סיפור מרגש שבו טל ניצן נותנת במה והקדשה להוריה האהובים.

הכתיבה של טל ניצן בקובץ היא כתיבה מפתיעה, רעננה, בועטת, מגוונת, פרועה. קשה היה לי למצוא אחידות בין הסיפורים, הנושא המחבר ביניהם הוא הבדידות של הגיבור וכיצד הוא מוציא עצמו ממנה. טל ניצן מצליחה להפתיע ולגרום לקורא לחיוך וגם לאי נוחות.

האם אפשר לנצח את העצב בחיי היומיום ועוד בשלושה צעדים? הסיפורים המובאים מגישים לקורא פתרונות צבעוניים ורב גוניים, וגם אם לא יצליח לממש את הניצחון, לפחות יישאב מהם כוחות וחשיבה יצירתית.

איך לנצח את העצב בשלושה צעדים, טל ניצן

הוצאת אפיק 2021

תגובות בפייסבוק

קר עד העצם, ספרו הדרמתי של דניאל וודרל

אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה.

“קר עד העצם” הוא רומן שמקפיא את עצמותיו של הקורא. זה אינו מותחן או ספר מתח. זהו ספר המתאר בקור מצמרר את שולי החברה בארה”ב. חברה בעלת קודים התנהגותיים משל עצמה כשבראש ובראשונה הנאמנות היא המנחה אותם.

רי דולי, בת ה-16, גרה בחבל האוזרק בבית עלוב בקצה היער, במקום שבו השביל נגמר. באיזור זה התיישבה כל משפחת דולי המורחבת. דורות של בני משפחה.

העלילה מתרחשת בחבל האוזרק בתקופת החורף הקפוא. רי דולי גרה במקום שבו השביל נגמר. באיזור היער גרה כל משפחת דולי המורחבת במשך דורות. אביה שישב בכלא על יצור קראנק,  בא ונעלם. אמה שהיתה הנערה היפה ביותר באיזור איבדה את שפיותה כתוצאה משימוש בסמים ואינה מתפקדת. לרי שני אחים קטנים הנתונים לחסותה.

רי חולמת להתגייס לצבא ולעזוב את המקום ובכך לנתק עצמה משרשרת משפחת דולי. לפני שהיא תעזוב היא מלמדת את אחיה כיצד עליהם לשרוד ולתפקד.

בתחילת העלילה אביה נעלם. המשטרה מגיעה לביתם ומודיעה להם שהבית שלהם הוא ערבות לכך שאביה התחייב להגיע למשפט. אם הוא לא יופיע לבית המשפט הם יוצאו מהבית ומשטח המחיה. רי רואה את חלומה להיות בצבא הולך ומתרחק והיא מבינה שעליה למצוא את אביה חי או מת.

בנחישות היא יוצאת למסע, מסע בתוך הכפור החיצוני והכפור הרגשי של בני משפחתה. הגילוי הקשה ביותר עבורה הוא הידיעה שהיא לבד. אף אחד מבני המשפחה אינו מוכן לספר לה היכן אביה והאם הוא חי או מת. רי מגלה סודות אפלים וסיכסוכים של בני משפחתה.

זהו סיפור עצוב על אנשים שקופים החיים בשולי החברה האמריקאית, חיים ללא תקוה וללא עתיד. חיים של המשכיות ושימור עליבותם.

רי מביטה אל החברה ומגלה עד כמה המקום עצוב, ילדות בתיכון בהריון. נערים חולקים סיגריות ,מורים עם עיניים עצובות. המראות הללו ממחישים לה עד כמה היא צריכה לעזוב.

״ אף אחד לא רוצה להיות רע, רק שאף אחד לא יודע את כל הכללים וזה עושה לכולנו חיים קשים״

הכפור באיזור זה עושה את החיים קשים ובלתי נסבלים. המסע של רי מתנהל כאשר ברקע הקור והשלג מתחלפים והופכים לדמות בעלילה.

הבית מתכווץ מקור, תלוליות השלג על הפסים מנחות אותה.

״ שמי הבוקר כרעו אפורים״

״הנוף הקפוא מסגר אותה במראה מעורר רחמים״

״היא הלכה והלכה והפכה לקרח״

יופיו של הספר הוא תיאורי הטבע הפיוטיים העומדים בניגוד לשפת הדיבור הנמוכה והעגה של הדמויות. זאת על מנת להראות את הטבע כיפה ועומד בניגוד לבני האדם ורישעותם.

הספר אומנם מפגיש את הקורא עם שולי החברה והרוע שבה, רוע שהוא למטרת הישרדות. מול החברה העלובה והאומללה עומדת רי בנחישותה לא להיות כמותם, לא ליפול לתוך ייצור הקראנק ובכך להפוך לחלק מבני המקום. הנחישות שלה היא להציל את אחיה מגורל דומה לגורלם של הוריה.

אי אפשר שלא לשבח את תרגומו של אמיר צוקרמן. הלשון הפיוטית מול שפת הדיבור הנמוכה מעמידה את ההבדלים בין האדם לטבע, בין רשעות האדם שיכולה להיות נשלטת לבין הטבע העוצמתי הבלתי נשלט. באמצעות הפער הזה נחשף הקורא לעולם האכזרי של משפחתה של רי.

לפני שנים ראיתי את הסרט “קר עד העצם”  ג’ניפר לורנס גילמה את רי במשחק מרתק ומשכנע. התלבטתי אם לקרוא את הספר. לאחר שהתחלתי לקרוא את העמודים הראשונים נכבשתי בכתיבה ובתיאורי הנוף והדמויות. ההבדל בין צפייה בסרט לקריאת הספר הוא התיאורים הפיוטיים והרגישים. ציורי הנוף מהפנטים ואף יפים יותר מאשר צילומי הנוף שבסרט.

“קר עד העצם” הוא ספר שלא ישאיר את הקורא אדיש. ספר שנוגע בעצמות הקורא, מקפיא את דמו אך מותיר אותו בסיום הקריאה עם תקוה לעולם טוב. וזאת בזכות דמותה האנושית ושובת הלב של רי.

ממליצה.

קר עד העצם, דניאל וודרל

מאנגלית, אמיר צוקרמן

עורך הספר והסידרה, ארז רווה

הוצאת עם עובד, 2021

 

מוזמנים להקשיב להמלצתי על הספר בתוכנית הרדיו “ספרים סופרים ומה שבינהם.



 

 

תגובות בפייסבוק

גשם הכוכבים, ספרו ההגותי של חוליו לימסארס

ספר על תהיות ותובנות החיים שלנו הקצרים, בניגוד לכוכבים והיקום האינסופיים.

איני מאמינה בספרים שמשנים חיים, אלא אם אדם עבר תהליך והספר הוא האחרון בשרשרת. אך אני משוכנעת שתפקידם של הספרים הוא להאיר לקורא ולתת לו תובנות לחיים. בעיניי הקריאה היא  התבוננות של הקורא פנימה אל עצמו.

כזה הוא הספר “גשם של כוכבים.”

זהו רומן מסע, מסע בזמן, מסע בין כוכבים, מסע בין מדינות, מסע בין לבבות ומסע בין דורות וזמנים.

במקור נקרא הספר “הדמעות של סן לורנסו”. מונח שניתן למטח מטאורים שחוצים את השמים במהלך חודש אוגוסט. בעשרה לאוגוסט (יום הולדתי) נחוג חגו של סן לורנצו ומכאן זכו נפילת המטאורים להיקרא “הדמעות של סן לורנסו”.

אב ובנו צופים במטאורים נופלים, הם צופים בו בדיוק כמו שאביו של הילד וסבו צפו יחד באותה התקופה שנים קודם לכן. זו מסורת שעוברת במשך דורות.

הגיבור בן 52, פרופסור באוניברסיטה שנדד במקומות שונים,  חוזר למקום שעזב לפני 25 שנים. בחזרתו הוא מנסה להתקרב אל בנו הצעיר בן ה-12 שאותו נטש לאחר שנפרד מאשתו, אם בנו. הצפייה המשותפת שלהם במטח המטאורים היא הזדמנות מצידו של האב לחלוק עימו את מחשבותיו. הכוכבים מעוררים בו זיכרונות.

הכוכב הוא סמל ומוטיב חוזר במשפחתו. אנשי המשפחה  שנפטרו מקבלים כוכב.  כל כוכב שחוצה את השמים הוא חיי אדם שנגלה לעינינו. ״ אתה צריך להסתכל על הכוכב הזה בכל לילה ולילה ואז סבא ימשיך לחיות את החיים שלו בשמים.״

בצעירותו האמין הגיבור שהחיים הם כוכב שאינו כבה אף פעם, בדיוק כמו שבנו חושב עכשיו.

הספר בנוי פרקים, הראשון נקרא “כוכב אחד” והשאר “עוד אחד”. הפרקים הם מחשבות והרהורים של הגיבור על חייו שלו, על עברו ועבר משפחתו, על החמצת הזמן הקצוב שניתן לו בניגוד לאינסופיותו של היקום. הכוכבים הנופלים הם גשם, מבול של זיכרונות, כל כוכב שעובר בשמים הוא החיים שאבדו.

כשהוא מביט בבנו הוא רואה את עצמו כשהיה צעיר. ילדות מלאת תקווה ואנרגיה מול פיקחון התבגרותו והשלמת הזקנה, והבנה שחינו אינם נצח כמו שנראו לנו בראשית דרכנו.

הגיבור חושב על המקום והזמן וכיצד הם משפיעים על האדם. על פחד, בדידות. בעיקר מסע התקרבות שלו עם בנו, מסע  פנימי אישי דרך חלקיקי המטאורים שנופלים.

דרך גשם הכוכבים הוא לומד על חייו שלו ושל סביבתו ומבין את היקום. “באיזו מהירות הם עוברים”, מתפעל פדרו בנו, הבן מתכוון לכוכבים הנופלים, אנחנו והגיבור מבינים שאלו השנים שחולפות במהירות.

זה אינו ספר עם עלילה מרתקת שנקרא ברצף. יש בו אירועים והקורא מסדרם לפי הכרונולוגיה.

אלו הם פרקים על החיים, מחשבות והירהורים על קיומנו.

כן, כבר כתבו על כך הפילוסופים הקדומים והסופרים הדגולים. התובנות שבספר אינן חדשות,  ובכל זאת הספר “גשם הכוכבים” נכתב אחרת. נכתב במבט חומל והשלמה על החיים, נכתב במובן של ניסיון להאיר את עיני הצעירים והקורא, אך גם בידיעה שכמו שהוא לא ללמד והיה צריך לעשות את מסעו כך גם מי שקורא את ספרו.

ובכל זאת כולי התפעלות מיכולת הניסוח והכתיבה של הסופר שמעלה את התובנות הללו. המשפטים הפיוטים מרגשים. תיאורי הטבע והמחשבות הילכו עלי קסם. הדיוק במחשבות של כל אחד ויכולת העברתן למציאות היומיומית גרמו לי להתפעלות. כי מהי הספרות אם לא הארת הידוע?

״ובה בעת השתלט על הכל ריחה  של הכשותנית והפך את השמים למטע אגדי.״

״ הלילה רעד כמו הכוכבים, קונכיית הים העצומה אינה אלא תהודה שהעולם מתנגש בה.״

הספר מביא בפני הקורא את משמעות חיו של האדם בנצח הקיום. כמו שציינתי זהו ספר שמוביל להרהור. כל קורא מוצא בו חלק ממנו ומבין את חיו שלו. ספר שיש בו ברקע חשבון נפש.

״ אנחנו מבלים את מחצית חיינו בבזבוז הזמן ואת המחצית האחרת בתשוקה לשוב לזכות בו״ אומר לו אביו. רק כעת כשהוא צופה בכוכבים עם בנו הוא מבין את משמעות המשפט.

״ הרומן הזה הוא מכלול חיי אדם במקרה הזה הוא חיי שלי, כמו הירח גם אני נאבקתי בכל, בבדידות בתסכולים, בהתפכחות מאהבה…נותרתי קשוב לרטט העולם בחושך.״

״ אני כבר ראיתי כוכבים כה רבים שנעלמו לעולמי עולמים ברקיע השמים, ומספרם כמספר המשאלות שהתפוגגו במרוצת הזמן בלי שהתגשמו.״

תובנות שרק אדם בוגר מזדהה איתן.

תרגומו של רמי סערי משובח כמו כל שאר תרגומיו. הוא מצליח לדייק במחשבות, להעביר לקורא את אמונתו של המספר, את הבדידות והכאב על אובדן הזמן מול נצחיות היקום. אחרית דבר שנכתבה על ידו מאוד משמעותית להבנת הסופר והנושא של הספר.

רמי סערי בחלק מהמקרים בחר לתרגם ביטויים, או ציטוטי שירים מהתרבות שלנו. למשל ציטוט השיר “בלילה בלי כוכב” וזאת על מנת להמחיש את הרעיונות הספרדים המקבילים לשפתנו ולהנגיש את  מחשבותיו של חוליו לימסארס למחשבותינו.

ספר בעל תובנות פילוסופיות, מומלץ למי שרוצה להתבונן על חיו דרך מטאור הכוכבים.

 

גשם הכוכבים, חוליו לימסארס

מספרדית, רמי סערי

הוצאת כרמל, 2020

 

תגובות בפייסבוק