“חייו המוזרים של איוון  אוסקין” הוא ספר פילוסופי.

אם ניתן לחזור לעבר אילו טעויות היית מתקן? שאלה פילוסופית נצחית שקיימת ביני לבין האיש שלי. הוא מוכן לחזור לעבר ואני לא. שאלה זו העסיקה סופרים ופילוסופים טובים ממני. כולנו מכירים את פרדוקס סבא או סבתא או פרדוקס מסע בזמן. אם נחזור בזמן ונהרוג את סבא לפני שהכיר את סבתא כנראה שלא ניוולד.

 פיוטר אוספנסקי הוא פילוסוף ומורה רוחני רוסי, בשנת 1915 פרסם את ספרו “חייו המוזרים של איוון אוסוקין” שהפך לספר פולחן.

בספרו הוא מעלה את השאלה הפילוסופית האם ניתן לתקן את טעויות העבר.

איוון בן העשרים וחמש נפרד מחברתו אהובתו, זינאידה, בתחנת הרכבת. היא נוסעת עם אמה לנופש בקרים. בשיחת הפרידה עם אהובה, איוון, היא אומרת לו שייחסר לה, חבל שאינו מצטרף אליהן. ומוסיפה “איני אוהבת לכתוב מכתבים, אל תחכה זמן רב, מוטב שתבוא מהר. אחכה לך חודש חודשיים…ואחר כך אפסיק לחכות.”

איוון נותר מאחור. לאחר שלושה חודשים ושלושה מכתבים מזינאידה היא מפסיקה לכתוב לו ונעלמת. במפגש מקרי ברחוב, בינו לבין אחיה של זינאידה מתברר לאיוון, כי היא עומדת להינשא. איוון המיואש פונה לקוסם ומבקש ממנו, שיאפשר לו להתחיל מחדש, כי כעת הוא יודע מה עליו לעשות. הקוסם צוחק ואומר “אפשר להשיב הכול, הכול-אבל גם זה לא יעזור.”

איוון חוזר לימי נעוריו בפנימייה מצויד בזיכרונות מהעבר-עתיד שלו. התחושה שלו שהוא נמצא בחלום מוכר. היתרון הוא  שהוא יודע מה יהיו המהלכים הבאים, ויכול לנצל אותם לטובתו, כמו לא לנשור מהפנימייה, מה שקרה בחייו הקודמים.

״גם אם זה קרה אז, מדוע זה מוכרח לחזור על עצמו גם כעת? הכול צריך להיות שונה, הרי דווקא לשם כך חזרתי. כמובן, יש דברים שאינם תלויים בי. אבל אולי אם אשנה את החיים שלי, אוכל לשנות בכך גם את החיים שלה? כמובן, הצער וההתרגשות שחוותה אז מילאו את תפקידם, ליבה לא עמד בזה. עכשיו הכול יהיה אחרת.“

האם יצליח איוון לשנות את חיו? להחזיר את אהובתו אליו? ולחיות כמו כל האחרים כפי שהשתוקק?

אלו הן שאלות מסקרנות ומעוררות עניין אצל הקורא, אם מתמקדים בעלילה הרי שהיא בנאלית, פשוטה.  כבר קראנו על חזרה לעבר בהרבה ספרים. אל לנו לשכוח שהספר נכתב בראשית המאה הקודמת ומאז נכתבו מספיק ספרים בסגנון. כמו 4321 של פול אוסטר, או “לפני שהקפה יתקרר” של טושיקאזו קאוואגוצ’י

אבל לא העלילה והאם יצליח איוון במשימתו היא החשובה בספר. עברו ימים מאז שסיימתי לקרוא ותהיתי האם לזה התכוון פיוטר אוספנסקי? מהו הרעיון שאותו רצה להעביר?

בסיפור חיו של איוון באמצעות החזרה לעבר וניסיון תיקון חיו הוא מתאר את אופיו ואישיותו של איוון. את השעמום שגוזר על עצמו. את חוסר העניין שלו בכלום פרט לעצמו, ואינו דואג שיהיה לו טוב, מחמיץ שוב ושוב הזדמנויות. כיוון שאינו חי את חיו. הוא חי בשוליים, הוא מתעניין בכולם, מקנא בכולם, רוצה לחיות חיים אחרים, אך אינו עושה דבר, אפילו ההזדמנות שניתנה לו לחיות מחדש אינה מועילה לו.

התשובה היא אצל הקורא, כל אחד יכול לבחור את הנושא או הרעיון המנחה של הספר כראות עיניו. ניתן להבין שכל מה שהיה היה, ואי אפשר לשנות עבר אלא עתיד (אולי). העבר יכול ללמד את האדם על עצמו ואישיותו ולהנחות אותו קדימה. על האדם מוטל הגורל לחיו.

זינאידה אומרת לאיוון “אם אדם רוצה משהו כל כך הוא פשוט עושה.” כמה נכון. ואכן בסיום הספר יש תחושה שהקוסם הוא הפסיכולוג והקואצ’ר של איוון ושל הקורא.

תוך כדי מסעו לעבר של איוון, עולות שאלות פילוסופיות ומוסריות, איוון תוהה האם חבריו ללימודים גם הם חזרו בזמן, או שנותרו כמו שהיו? איך עליו להתנהג מול אימו כאשר הוא כבר יודע שהיא תמות בקרוב? ועוד שאלות.

סיום הספר הוא סיום מיוחד ורענן, שונה ממה שעולה בדעתו של הקורא.

“חייו המוזרים של איוון אוסוקין” אינו מתאים לכל אחד, שכן העלילה מוכרת ונשאלת בהרבה אופנים, הסיום המיוחד הוא המעניין בספר, המפגשים עם הקוסם, דמות צבעונית וחכמה מעוררים עניין. מעל לכל נשבתי בכתיבה של פיוטר אוספנסקי. כתיבה משובחת, עניינית, הוא אינו מרחיב מעל למה שצריך. ברובד הנסתר של היצירה קיים נושא היצירתיות והאומנות. איוון אומר “היה נדמה לי שכבר חייתי פעם. למשל, הכרתי את פריז, אף על פי שכמובן לא הייתי כאן. אפילו היום נדמה לי לפעמים שגרתי בפריז פעם, בעבר.”

“זה היה קשור לחלומות בהקיץ מורכבים מאוד או לדמיונות על חיים קודמים ועל קוסם, שנדמה לי שראיתי אותו בחלום או שדמיינתי שראיתי, ושחזה לי את העתיד.”

אוספנסקי התעניין רבות בעתיד ובהשפעת הטכנולוגיה. הספר נכתב בסביבות 1905 ופורסם עשר שנים לאחר מכן. שמו היה “סינמה דרמה” בשנת 1947 הוא משנה את פרקי הסיום של הנובלה.

התשובה שלי למשמעות הספר היא האומנות, באומנות ניתן לשנות, לערוך מחדש כתב יד וסרטים. במציאות לצערי אין אפשרות שכזו. הספרות והקולנוע הן שתי אומנויות שיכולות לתקן את העבר, יש בהן תשובה למה היה קורה לו.

ספר מיוחד, מעורר שאלות למחשבה, ספר שיש בו פנטסיה, פסיכולוגיה פילוסופיה.

חייו המוזרים של איוון אוסקין, פיוטר אוספנסקי

מרוסית, דינה מרקון

הוצאת תשע נשמות, 2022

קריאה בספרים ממוארים היא  סקרנות  והצצה עבורי.

אני סקרנית לקרוא אילו זיכרונות מעצבים בחר הסופר לשתף את הקורא. והאם הזיכרונות הם עירוב של עובדות עם בדיה. בכתיבת הזיכרונות הסופר פותח בפני הקורא הצצה לעולמו ולאירועים שעיצבו את חיו.

זיכרונות הילדות בפרט וזיכרונות באופן כללי מתעתעים הם. האם היו בדיוק כמו שזוכרים?

חיים וייס למד מאימו את בריאת העבר מחדש. היא סיפרה לו  שישבה על ברכי ביאליק, וכשחיים העיר לה שביאליק נפטר לפני לידתה, פטרה אותו במילה “עובדה”. וכך, ברור לקורא שהמספר יערבב יחד עובדות עם דמיון או עם השלמות פערים. וכמו אימו הוא “יודע שכוחם של אירועים שלא התרחשו משתווה על כוחם של אלו שהתרחשו.”

בכתיבה מרתקת, רגישה ועדינה מצליח חיים וייס להעביר לקורא את פרטי חיו, את שברי האירועים שאולי עיצבו אותו.

“פרקי הספר הזה שבורים וקטועים ומציאות ובדיה משמשות בהם בערבוביה. מקצת מהדברים קרו ומקצתם לא, ועל רובם אין ברצוני או בכוחי להכריע. הסיפורים הללו אינם מבקשים להתלכד לכלל תמונה אחידה, שלמה אלא נגזר עליהם להישאר בשבריריותם.”

חיים וייס כותב את זיכרונותיו כאילו הם חיים וממשיים, כך שהקורא חש אותם מול עיניו.

האירועים  שבחר הם אירועים מכוננים עבורו מילדותו עד בגרותו, מימיו הראשונים בבית הספר העממי, בית הספר שנמצא בקצה השני של העיר בשכונת קטמון, עד לסיומם. זהו סיפור מסע  מילד לנער ועלם מהדת אל החילוניות. התיאורים החיצוניים והאירועים הם הארות שלו למסע הפנימי.

במשפטים צבעוניים הוא מכניס אותנו לעולמו הפנימי. עולם של ילד סקרן וחכם, שאינו מבין את פשר מצוות עשה ואל תעשה שנכפו עליו. מסעו מתחיל כמסע פיסי באוטובוס החוצה את העיר אל בית הספר, שנמצא בקצה השני של העיר. הוא אהב להביט מכיסאו על נהג האוטובוס שהוביל אותו ואת חבריו לביה”ס.

באותן נסיעות במפגש הרחובות יחזקאל ושמואל הנביא הוא פוגש באשה הלובשת חלוק ורוד מרופט וידייה אל השמיים, חלקי גופה החשופים הם עדות לנפשה השבורה. את הטקס היא מקיימת פעם אחר פעם, איש אינו יודע מה שמה. “המשוגעת מהלאגר” מפטיר הנהג.

זיכרונותיו מתמקדים בעיקר בלימודיו בבית הספר הדתי בהתבגרותו שלו ושל חבריו. התיאורים שלו לא רק צבעוניים, אלא מלאי  הומור. היו לי רגעים שפרצתי בצחוק. אמיתי ! למשל תיאור בר המצווה של חברו, אילן בנו של קבלן עשיר, אילן הוא “מערוגה אחרת”, שונה במראהו ובהתנהגותו. בבר המצווה הוא וחבריו נחשפו לעולם אחר, עולם מאיים. הוא וחבריו הרגישו שנחטפו לעולם זר. מכושפים הביטו ברקדניות הבטן המעורטלות. ההורים זעמו על כך ש”בנינו הרכים זוהמו, נזק לכל החיים” ואילו הוא חזר מאושר. עבורם זו היתה חניכה לפיתויים.

במגרש הכדורגל למדו על מיניות נשים וארוטיקה. מבטי הערגה מול תמונות הערום לוו  בקללות הרב שנשמעו במוחם.

הפרק המצחיק ביותר, שגרם לי לפרצי צחוק עד דמע הוא הפרק “ספרים מחוקים”  ששמו הוא שם הספר. מחשש לספוילר לא אספר במה הוא עוסק רק אומר שזהו אחד הפרקים החשובים בראיית עולמו של המספר. פרק שבו למד על מקום הדת בעולם התרבות, על הספרות, ועל השלטת דעת הרבנים ואיסורים. על החטא כאסון. בין האירועים הכתובים בהומור צפונה דעתו של חיים וייס כנגד איסורי הדת. ובעיקר יש בו את זרעי אהבתו לספרות העברית, אהבה שממשיכה עד היום.

המצחיק הוא שעל העולם החילוני הוא למד מקריאה בעיתוני לאשה של אימו שהוטמנו עמוק בארון בין חולצות, כובעים וכיסויי ראש.

ספר שהוא תענוג קריאה, מרתק ומרגש בעדינותו.

את הספר ערך חיים באר ברגישות רבה.

ספרים מחוקים, חיים וייס

הוצאת אפרסמון, 2022

רומן מקסים ומחמם לב. נשאבתי אליו. רומן שהוא מסע פנימי של הגיבורים אל הכאב האישי שלהם. מסע אנושי ורגיש שייגע בקורא.

האם אפשר להתאהב באדם מבלי לראות אותו? האם הנכות שלהם יכולה להתקבל אצל כל אחד מהם?

 מה קורה לזוג אנשים, שחולקים יחד חדר במחלקת שיקום? לשניהם טראומה בעקבות תאונה שעברו. שניהם שונים באופיים. הם אומנם באותו החדר, אך וילון מפריד ביניהם והם לא ראו האחד את השנייה.

אליס ואלפי עברו תאונה קשה.

אליס,רווקה, עצמאית, צינית. בגלל אירוע מהעבר היא הסתגרה, התמסרה  באופן טוטאלי לעבודתה, פרט לחברתה הטובה שרה, שעברה לאוסטרליה, היא לא הקיפה עצמה בחברים. ערב אחד כשנשארה לעבוד עד השעות המאוחרות, פרצה שרפה במקום העבודה, והיא נכוותה קשה. כולם אמרו לה שהיה לה מזל. כשהתעוררה גזרה על עצמה שתיקה. התחבאה מאחורי הווילון ולא נתנה לאיש לראותה.

אלפי, הוא פדגוג לחינוך גופני ותרפיה בספורט, פטפטן, בעל חוש הומור ציני, אלפי הוא קטוע רגל. פותר תשבצים, דרך חיפוש משמעות ופתרון הגדרות הוא מדובב את חבריו לחדר, יוצר איתם קשר. הפתרונות הם לחידות האישיות שלו ושל הסביבה.

מה שקרה לאליס יודעים כבר בתחילת הקריאה, אבל מדוע רגלו של אלפי נקטעה לא יודעים, הרמזים ניתנים פרט אחר פרט בהמשך.

עכשיו אליס ואלפי חולקים חדר, האחד מדבר והשנייה שותקת. אליס הופכת לאתגר עבור אלפי, הוא משוכנע שמיד היא תדבר איתו, עם הפטפטן המקצועי והמצחיק, אלא שלא. אליס אינה מגיבה, לוקח זמן עד שהיא מושיטה לו יד מאחורי הווילון. אלפי אומר לה.

״ אף אחד לא אוהב רצינות, העולם מלא בעיות, תסתכלי סביב״

 דווקא אליס שאינה מכירה אותו, בעזרת הווילון שמסתיר אותה וחוצץ ביניהם מרשה לעצמה לומר לו את הדברים הכי אמיתיים על עצמו, למרות שהם קשים.

“הצלקות שלנו הם הסימנים של כל הסיפורים שלנו״ אומר אלפי לאליס ומשכנע אותה להתמודד על התאונה ותוצאותיה.

הסיפור כתוב משתי נקודות מבט, של אליס ושל אלפי. נקודות המבט אמינות ומקרבות את הקורא ללב הדמויות. אלפי משעשע, מתחבא מאחורי  חוש ההומור הציני. הוא כל כך אנושי שבקלות ניתן להתאהב בו. אליס לעומתו השתקנית והרצינית מהווה דמות מול, שמראה כי החיים אינם קלילים כמו שאלפי מצייר אותם.

זהו רומן בעל מסר של תקוה, גם אם נמצאים בתחתית תמיד צריך לזכור שיש אור, יש תקוה ובעיקר אהבה וקירבה שמנצחים את האופל.

הכתיבה של אמילי הוטון רגישה, היא שמה לב לכל הפרטים האנושיים והפסיכולוגי. ברגישות רבה ובהבנת הדמויות שלה היא מובילה אותנו לסיום, גם אם הוא סוף טוב של אגדות הוא משכנע. הקורא שחווה את סבל הגיבורים הפיסי והנפשי שמח על הסיום המזוכך.

הקריאה בספר הגיעה לי בדיוק בזמן, לכל ספר הזמן שלו. לא יכולתי לעזוב את אלפי ואליס במחלקת השיקום,רציתי גם אני להחזיק את ידם ולא להרפות. הכריכה הרתיעה אותי מעט. בסיום הקריאה היתה לי מאוד ברורה, כי מה צריך אדם בזמן של כהות וחושך אם לא תקוה של פרחים צבעוניים.

הסיום  היה לי ברור מהמשפטים הראשונים. אבל לפעמים הסיום אינו מעניין, כמו הדרך שאותה עוברות הדמויות. רציתי לדעת איך שתי הדמויות שכמעט וכל עולמם חרב עליהם יתמודדו עם האובדן וימשיכו הלא. איך הם יצליחו לחלץ עצמם. איך מחיים שהיו ונשרפו ברגע ניתן להשתקם.

״אם את לא רוצה למות, אז את חייבת למצוא דרך לחיות.״

“לפני שראיתי אותך”  ריגש אותי, חייכתי ובכיתי, התעצבתי על הדמויות והסבל שלהם. אהבתי אותן ורציתי שישתקמו.

ממליצה בחום.

לפני שראיתי אותך, אמילי הוטון

מאנגלית, דלית כהן

הוצאת ידיעות אחרונות, 2022  

האם אפשר לומר על כאב שהוא פיוטי וציורי? זה כמעט אוכסימורון.

“שמרי על הקיכלי” הוא ספר פיוטי המתאר ברגש, בצבע ובריח את כאבן של נשות אפגניסטן.

אני אוהבת את השירים של צילה זן-בר צור. צילה כותבת פרוזה בשירה, מציירת בצבעים את העבר. שיריה הם גרעין של מסורת אפגנית עם פתח לעתיד.

הספר נכתב כחלק מעדות פואטית של עבודות שדה עם נשים אפגניות. מחקר של 15 שנים של עבודת דוקטורט  בנושא התפישה הנשית וביטוייה הפולקלורי אצל נשים יהודיות יוצאות אפגניסטן בישראל .

נשים שבגיל 12-11 נכפו עליהן נישואים ועזיבת בית אביהן. “מי יכול למכור אותי? אבא שלי מכר אותי. חתיכות חתיכות מכר אותי.”

הספר הוא קולן של אותן נשים. קול שמחזיר אותן לעבר, והן חשות שעליהן לספר את סיפורן בהווה. צילה זן- בר צור מספרת את שושלת משפחתה בצבעי תבליני שלכת. היא רוקחת את כאב הנשים בצבעי כורכום. הצבעים כל כך יפים ואינם הוגנים מכדי לתאר כאב וסבל. צילה מצליחה במשיכת מכחול כורכום של סבתה, לתאר את סבלן של הנערות, הילדות, האימהות והנשים, שהזדקנו אל תוך הכאב וחוסר הצדק על כך, שהן נשים. לא רק את הסבל היא מתארת, אלא גם את התרבות החברתית שלהן.

אני מגדירה את הספר כממואר אישי וקולקטיבי. אישי, כי צילה מספרת את מה ששמעה מסבתה. קולקטיבי כיוון שהוא עבודת המחקר שלה. צילה זן-בר צור היא שליחה. שליחת קולן המושתק של הנשים האפגניות. “הו נשים, על אמי אני בוכה, עליכן, עלי. על לקוי החמה בשמי ח’וראסאן”

הכתיבה פיוטית ורגישה עד כאב. צילה רוקחת במילים את מרקחת נשות אפגניסטן, את כאבן וסבלן על כך שנולדו במקום הלא נכון. כאב, שאנחנו הנשים המערביות צריכות לזעוק עבורן.

בכל השירים טמון צער,  שיר אחד פצע אותי, רציתי להתקומם עליו. השיר “יום חתונתי הוא יום מותי” זעזע אותי. לא שלא ידעתי. קראתי על ילדות צעירות, שמשיאים אותן לגבר מבוגר וליל החתונה הוא אונס. השיר כתוב בצבע השושנים האדומות, בעצב חוסר האהבה. כאב שבא לצעוק. והמקומם הוא שהנשים הבוגרות, אמא, סבתא מכינות אותה עבור הבעל, שאותו הנערה טרם ראתה. הן שותפות אומנם מחוסר אונים, ובכל זאת משמרות וממשיכות את המסורת.

שיריה של צילה בדרכ’ בעלי שורות ארוכות, מספרים סיפור, ואילו בספר הזה השירים סגפניים משהו, מילים מצומצמות שנבחרו בקפידה, כדי לתאר את הצעקה החנוקה של הנשים. כל שיר הוא סיפור אישי, וכל השירים יחד הם אסופה ספרותית ותרבותית חשובה.

למרות הסבל והצער אותן נשים שמספרות את סיפורן למשוררת והיא זו שמעבירה אותם אלינו הן מבקשות שנעביר את המסר “יש לנו מקום בעולם הזה.” הן מבקשות שתספר את סיפורן “התוכלי לתרגם את הסיפור שלנו?”

השירים כואבים, פוצעים. שירים שאסור לנו לקרוא ולהמשיך הלאה בחיי היומיום שלנו.

“שמרי על הקיכלי” הוא ספר חשוב, הוא מסמך חברתי,  הוא צוואתן של אותן נשים, הוא בקשה לא לשכוח את קול הנשים המושתקות. אלו נושאים שנכתבו כשירים מלאי רגש, תמונה וצבע.

ציור העטיפה  של רפאל צור, עדין, צבע הכורכום בולט בו. עטיפה שלמרות עדינותה אינה משאירה את המביט בה אדיש.

טל ניצן ערכה את הספר ברגישות ובחוכמה השמורה רק לה.

 שמרי על הקיכלי, צילה זן-בר צור

עורכת, טל ניצן

הוצאת אסיה, 2022

ספר שהוא ארספואטיקה במיטבה. מציאות, בדיה ופנטזיה מתמזגים ליצירת נובלה חכמה.

ספר שהוא תפאורה למציאות ומזכיר לנו שאנחנו כולנו שחקנים על במת העולם.

העלילה מתרחשת במהלך יום אחד, במשך כמה שעות. הנובלה נפתחת בתיאור של דחפור מפלצתי הבולע ווילה אדירה. “נכס של דונם וחצי בראש גבעה.” הדחפור מתואר באמצעות ריבוי פעלים טורף, תולש, לועס, נסוג, צובר, פולש. ריבוי הפעלים גורם לקורא חוסר נוחות, הוא מרגיש כאילו הדחפור מאיים לנגוס גם בו .כמי שגרה בעיר שבה בנינים שלמים נופלים וקרוסים, יכולתי לחוש את תחושת צביטה בלב נוכח חיים שלמים שצונחים. כך גם בית לוריא. בית שהיה בעל עבר מפואר, עבר עשיר, בית שמטרתו היתה להעצים את מי שבנה אותו, יוסף לוריא. שרצה להראות לכולם עד כמה הוא בעל ממון. יוסף לוריא בעבר היה כמו אותו דחפור, כובש, שואט חותם על עסקאות ואץ קדימה אל הבנק. אלא שלוריא באמצע המרוץ נפטר ומשאיר את משפחתו חסרי כל  ובעלי חובות.

כדי להבין  מדוע נהרס הבית המפואר חוזרת המספרת חמישה חודשים קודם לכן. למפגש בין רם, עו”ד צעיר, שהבטיח שרותי, אשתו של יוסף תחתום על אישור מכירת הנכס. אלא שבמקום רותי הוא פוגש את גליה, בתה שהנכס רשום על שמה. גליה חוזרת וטוענת שהנכס שייך לאמה. וכך במהלך כמה שעות, תוך כדי שיחה ומחשבות הקורא מתוודע לדמויות.

 גליה, שחקנית צעירה, מוכשרת ולא שאפתנית, גליה חזרה לגור בבית. בסיפורה היא מגוללת את יחסה לבית, להורים לאהבה שמבוטאת דרך העושר.  רם עורך דין שמקבל על עצמו תיקים קטנים. המחשבות נעות בין שתי הדמויות. הקורא נע  בבית, עובר בין החדרים והשירותים המפוארים רואה את כל החפצים  שנרכשו.  התיאור שלהם מאיים לחנוק את הקורא, לי אישית היה קשה לקרוא על כל חפץ מניין יובא, היכן נקנה, רק לקראת סיום הקריאה מבין הקורא את מטרת גודש חפצי העושר ותיאורם המפורט.

 כמו הבית שנהרס כך נהרס הסדר הכרונולוגי של הסיפור, עבר, הווה ואפילו עתיד מתערבלים יחד ויוצרים זוויות ראיה חכמה, שכל מה שנותר לקורא הוא לעמוד פעור פה מול גאונות הכתיבה.

מודה, היה שלב במהלך הקריאה שחשבתי לנטוש את המשך הקריאה. קול פנימי דחף אותי להמשיך, האמת שזה לא היה קול, אלא סקרנות לדעת, מי מספר לנו את הסיפור, מי צופה בדמויות, מיהו אותו קול, שמביט בבית ,מכיר כל פרט ויודע הכל על הדמויות. רק לקראת סיום הקריאה התבצע מהפך בהבנת הסיפור.  הקולות, הדמויות, חפצי האומנות כמו היו לי על במת תיאטרון. העמודים האחרונים הם שיאה של הנובלה.

בנובלה הקטנה הזו בראה שמרית לוסטיג  עולם מרתק, דמויות אנושיות שנכנסות ללב. דמויות אמינות. ביד מתוחכמת וכתיבה חכמה ורעננה הובילה את הדמויות שלה לשינוי. מבלי שנחוש שמרית לוסטיג כותבת את עצמה, היא אינה מסתירה את הפרטים הביוגרפים האישיים שלה, שמתאימים לדמותה של גליה.  גליה  שהיתה כבולה בבית מפואר רוצה להשתחרר מהבית, לא רק מהקירות והפאר, אלא מהבית הפנימי שבתוכה שאינו נותן לה לנוע קדימה. איך אומר הפתגם, “כדי לבנות מחדש יש להרוס.” הבית הוא סמל, סמל ליופי ועושר שמכביד.

נובלת ביכורים שאינה ביכורים כלל, מיוחדת ורעננה. נובלה שבה הקורא הוא גם צופה. והתחושה היא שהוא נמצא מול במת השחקנים ולפעמים גם מאחורי הקלעים.

ספרות במיטבה.

ממליצה.

בית לוריא, שמרית לוסטיג

הוצאת לוקוס, 2022

.

הספר “אילו נולד איטלקי” של שי אספריל הצליח לדחוק את כל ערמת הספרים הממתינים שלי.

למה? מבלי לדעת על תוכנו, ידעתי שאתענג על הכתיבה. ידעתי שהנאת הקריאה שלי מובטחת. ואכן לא התאכזבתי.

שי אספריל יודע לספר סיפור, הוא יודע לכתוב את הדמויות שלו באופן אמין. הוא מצליח לטוות חוטים לאריגה מהודקת בסיום הקריאה.

ספר שעוסק בכמה נושאים גלויים ונסתרים. ברורים ומעורפלים.

ספר על סודות ושקרים, על משפחה והתפרקותה, על אשמה, ובעיקר על בדידות. כל זה ברובד הגלוי, ברובד הנסתר הספר הוא על גורל ותפקיד האדם בעיצוב חיו.

את הסיפור מספרות שלוש דמויות, ויקטור בגוף ראשון, מנחם והגר בגוף שלישי דרך עיני מספר יודע כל.

בגיל עשר הפך ויקטור ליתום צה”ל. מותו של האב נוסף לטרגדיה שפקדה את משפחתו, שעליה לא דובר מעולם. ויקטור מגלה אודותיה במקרה.

מילד חסר ביטחון, מופנם, הוא הופך לעורך דין העוסק בענייני משפחה. קיומו הוא הזהות המקצועית שלו. בגיל 35 הוא כבר בעל דירה בשכונת בבלי ובעל עסק מצליח. אב לבת מנישואיו המאוחרים להגר. ויקטור קשור למשפחתו הגרעינית ומנסה לגונן על אמו ואחיו בגלל אותו סוד, שמרחף מעל המשפחה.

מנחם בן יחיד להוריו, דור שלישי של רוקחים. אביו מתערב בחייו ומנווט אותו ללימודי רוקחות. מנחם חושש מנשים ואינו חש בנוח לידן, למרות שניסה מספר פעמים ליצור  קשר, הוא  לא הצליח. מנחם נולד בתל אביב ולאחר שנים משפחתו עברה לאילת. לאחר מות אביו הוא חוזר לתל אביב, מתגורר בבית ילדותו, שבו הוא משכיר דירות נופש במחיר נמוך. הקורא סקרן לדעת מה הסיבה לשכירות הנמוכה. גם למנחם יש סוד.

הגר, אשתו של ויקטור, גדלה ללא אב. נישואיה לויקטור הם מטעמי נוחות, ולמרות זאת היא מרגישה בודדה. עבודתה כעיתונאית העצימה אותה ואת תחושת הכוח והכבוד. הגר נושאת סודות.

הקורא נפגש עם מנחם וויקטור לסירוגין. הצגת שתי דמויות שאינן מכירות אחת את השנייה מסקרנת. כמו בשאלה המתמטית מתי תפגשנה הרכבות, כך הרגשתי אני. רציתי לדעת מה מחבר בין הדמויות ואיך ומתי ייפגשו, והאם סודם ייחשף, כי ״שקרים בתא המשפחתי הם כמו סרטן שנכפל בדממה בחשכת הגוף״

שי אספריל בדרכו הייחודית והמיומנת מוביל את הדמויות שלו זו לצד זו עד שדרכיהן תצטלבנה. הסיום מפתיע, גאוני, והבחירה בו מצוינת והכי מתאימה.

שלוש הדמויות מקבילות בתחושת הבדידות שהם חווים, בשקרים ובהסתרות שהם נושאים. זה הרובד הגלוי של הספר. הרובד הנסתר טמון בשם הרומן. “אילו נולד איטלקי” הלקוח מ”סוף דבר” של יעקב שבתאי. “מה טוב היה אילו נולד איטלקי, צרפתי ואולי שוודי.”  משפט שכיוון אותי לחשיבה פילוסופית על הגורל, האם חיינו מכוונים מכוח עליון, או שאנחנו יכולים לשנות אותם. מה היה לו הגיבורים היו נולדים במקום אחר? כן. אני יודעת שהשאלות הללו אינן מציאותיות, ורק ילדים משתעשעים ב”אילו הייתי.” העלילה מעלה תהיות ומחשבות פילוסופיות על בני האדם, המקום והזמן, שבו נולדו.

אולי הספר מכוון לגורלו של האדם, הכל מקרי או גורל מיועד לך, ״ביטוי לחוסר ההיגיון ואי האנושיות של הטבע ושל ההוויה כולה, שהרי מבחינת הטבע או ההוויה לא היה כל הבדל אילו יולד איטלקי ומשורר וזה מירר את נפשו כפליים.”

“אילו נולד איטלקי” הוא ספר סוחף, קריא, עם עלילה מורכבת ודמויות אנושיות עם חולשות. הכתיבה של שי אספריל המשלבת בין מחשבות לאירועים ויחסי אנוש גורמת לקורא להבין את נבכי הנפש של הדמויות, לא תמיד להסכים עם הבחירות שלהם. כאן נכנסת המחשבה והתהייה על הגורל, מה היה קורה לו מנחם היה גדל בבית אחר, או הגר היתה חיה עם דמות אב.

כיוון שאין תשובות ל”אילו” עלינו להסתפק בקריאת הספר, לבדוק את חיינו ואת ה”אילו” הפרטי שלנו.

פנו לכם זמן קריאה ותתענגו על ספר שלא תוכלו להניח.

אילו נולד איטלקי, שי אספריל

הוצאת עם עובד, 2022

מוזמנים לקרוא מה חשבתי על ספרו הקודם של שי אספריל השופט, שי אספריל

שי אספריל ו”השופט “אצלי בסלון הספרותי

“משפט אהבה” הוא ספר חכם, עמוק, מקורי. מורכב ובעיקר אמיץ.

איני חושבת שיש עוד ספר, שכתוב כך ועוסק בנושא כל כך טעון.

כשאנחנו אומרים “בית” המילה אינה מתייחסת רק לקירות ולחפצים שבו ,אלא לתחושת הביטחון, להרגשה שאנחנו מוגנים בין הקירות ותכולתם. אנחנו אומרים “הבית מחבק, מקבל אותי.” אנחנו אוספים חפצים ושמחים שהם במקומם, הם משרים עלינו ביטחון. אבל האם התייחסנו אל חפצי הבית והקירות, כאל בעלי נשמות ועיניים, שרואים אותנו על כל הצדדים שלנו, חפצים שבוטחים בנו שנשאיר אותם איתנו ותמיד נהיה שם, או אולי הם נקשרים אלינו, ולפעמים מישהו מבני הבית נוטש אותם ומשאירם מאחור?

שרה שילה מאנישה ומנשימה את חפצי הבית, היא נותנת להם אפשרות ביטוי ודיבור. חפצי הבית החלון, הקיר, השטיח, המתלה, המראה, אפילו חוט התפירה מקבלים יכולות מחשבתיות והם יכולים לומר את דבריהם. החפצים שהיו דוממים מקבלים רוח חיים ומספרים את סיפורו של הבית ובעיקר את סיפורם של אנשי הבית והשבר שארע. מחשש לספוליר לא אפרט.

פרק הפתיחה לא רק שהוא גאוני, אלא גם  יצירתי. התקרה מביטה ברצפה ובלכלוך שעליה. התקרה מתנשאת מעל הרצפה  וחוזרת שוב ושוב “גם אילו אני רצפה, לא הייתי מגיעה למצבה.” ומוסיפה “אני מוכרחה להיזהר שלא ידבק בי משהו מאותה מלוכלכת.”

זוג הורים, בעלי מכבסה במרכז הארץ, חווים טרגדיה אישית. החפצים שהיו עדים לטרגדיה, מספרים את הסיפור. כל חפץ מתאר את רגשותיו לאירוע ומתאר את מה שקרה. מראה אחת עיוורת והשנייה רואה את האמת במערומיה. מכונת התפירה יישרה קו, והחוט תפקידו לחבר שניים, שאינם מסוגלים לעשות זאת בעצמם. דלת הכניסה נחלקה לשניים האחד, והיחיד והפכה לדו צדדית.

קרה שבר, משהו שהיה נעלם ואז החפצים רוצים את “שיבת הקיומים.”

ההורים חווים טראומה ואינם מסוגלים להתמודד. הם מחפשים אשמים. הם שותקים, החפצים מדברים במקומם. כאשר ההורים מדברים הם מדברים בלשון רבים, הם חטיבה אחת, שניהם זהים. ההורים עסוקים בהאשמה, מחפשים מי אשם באירוע. הם עסוקים בניקיון הבית. טיהור. ההורים מתוארים, כחסרי רגשות ואילו החפצים המואנשים הם הרגישים. החלון מביט ומספר מה הוא רואה, מכונת התפירה מתארת את ניסיונות חיבור הבדים, המראה מתארת את ההשתקפות,  ומתארת לשאר החפצים את מה שהיא רואה. הם בניגוד להורים יודעים את השתלשלות האירועים, הם זוכרים היטב. תפקיד החפצים הוא לחשוף בפני ההורים והקורא את האמת. וכך לאט לאט נפרמים החוטים.

״הבית מאיים להתערטל ולחשוף את פגמיו.״

הדו שיח מתנהל בין החפצים, ההורים הם עדי שמיעה לנאמר סביבם, ההורים מרגישים, שהבית אינו מצדד בם. דרך שיחתם של החפצים הם לומדים לדעת מה קרה. או אולי ברובד הסמוי החפצים מדברים את ההורים ומעלים לתודעתם את  מה שהכחישו, את מה שלא רצו לראות. והגילוי שהם מגלים אינו קל להתמודדות.

הספר כתוב בחמישה חלקים, כל שם של פרק הוא בעל משמעות מילולית להבנת העלילה. יש בו מתח, הקורא רוצה לדעת מה קרה. מה הוביל לשבר ומה תפקיד הדוברים באותו אירוע טראומטי.

הקריאה בו אינה קלה. כיוון שאין עלילה ליניארית, על הקורא לארגן את האירועים לפי הסדר. הקושי העיקרי הוא הפרדת דיבור החפצים מדיבור ההורים. ההורים כתובים בגוף רבים, אנחנו, הלכנו, היינו, הכל יחד, הם חטיבה אחת. וכחטיבה הם לא השכילו להבין את המתרחש בביתם שלהם. האיחוד שלהם נותן להם תחושה של כוח, חוזק. הקורא שואל את עצמו האם הם יופרדו אחד מהשני? האם יוכלו להבין את השתלשלות האירועים ואת אטימותם או עיוורונם?

הספר כתוב בכפל משמעות, כל משפט הוא בעל שני רבדים, רובד גלוי ורובד סמוי. בחירת החפצים ותפקידם הוא בעל כפילויות ובעל מטרה. מטרת השיחה, השימוש בחפצים מסוימים מוביל את הקורא להבנת המשמעות הנסתרת של האירועים. היו מקרים שנאלצתי לעצור ולנסות להבין למה התכוונה המראה כשאמרה “שהיא ראתה את האמת במערומיה.” “הווילון רוצה אבל לא יכול להוכיח שהוא באמת דו צדדי.”

יופי הכתיבה הוא ביכולות של הסופרת לתת לכל חפץ שפה וסגנון משלו. ניכר שהספר נכתב זמן רב ובקפידה, הסופרת בחרה כל משפט בדייקנות, התאימה את הנאמר בדיוק מופלא.

ספר הביכורים של שרה שילה, “שום גמדים לא יבואו” פורסם בשנת 2007 וזכה בפרס ספיר. הספר מספר את סיפורה של משפחת דדון שחיה בצפון הארץ, הספר כתוב בשפה מדוברת ופשוטה, שפה שחדרה אל לב הקוראים. הספר “משפט אהבה” כתוב בשפה מנוגדת לאחיו, שפה גבוהה, בעלת כפל משמעות וביטויים.

הקריאה בספר אינה מתמסרת, זו קריאה מאתגרת, אך מתגמלת בסיומה.

ספר מורכב ואמיץ. יוצא דופן, שרה שילה כותבת בגלוי על נושא שאינו קל.

משפט אהבה, שרה שילה

 ספרית הפועלים, 2022

אורי סלונים התארח אצלי בסלון.

לו בנעורי היו אומרים לי, שאארח את אורי סלונים בסלוני, הייתי אומרת ש….

בנעורי המאוחרים עקבתי אחר פעילותו, לא הבנתי, איך הוא מצליח, ומה הוא עושה, ואיך מגיע לכל מקום, כדי לדלות פיסות מידע על הנעדרים והשבויים.

והנה, אורי סלונים הגיע לסלון הספרותי שלי, לספר על תהליך כתיבת ספרו “בשליחות הלב”, תרגומו לאנגלית ומסעו בארה”ב בעקבות הספר.

כל כך התרגשתי, שאפילו גמגמתי כשהצגתי אותו.

מה אגיד? יותר נכון מה נגיד? ישבנו פעורי פה בדממה מוחלטת, אפילו הזבובים לא נשמו ולא נשמעו.

ראשית, אורי כבש אותנו באישיותו בשפתו הרהוטה והמדויקת, באדם הצנוע והאנושי שבו.

כתיבת הספר היתה מורכבת, לבטים רבים וגם קשיים הוצבו בפניו.

הסיבה להחלטת כתיבת הספר לא היתה כדי לספר על עצמו, הרצון שלו היה חשיבות הנושאים ורצונו להביא לקדמת הבמה את שני הנושאים שלא רק בוערים בו, אלא הם בדמו, והפכו לאיבר נוסף בגופו,והם הטיפול בשבויים ובנעדרים וילדי וראייטי.

הלבטים העיקריים היו מה הוא יכול לספר,  ומה יכול לחשוף בפני הקוראים. הקושי המרכזי היה – הצנזורה. נושא השבויים והנעדרים הוא נושא רגיש ולא על הכל ניתן היה לו לשתף אותנו.

פעילותו כיו”ר וראיטי הישראלי, וגם כנשיא וראיטי העולמי הוא עיסוק שבא מכל הלב. סיפר על מקרים רבים של ילדים שהאירגון העניק להם אור ומשמעות.

שיתף אותנו בבחירת העטיפה. כיצד הציעו לו לשים את תמונתו על גבי הכריכה, מה שגרם לו לחלחלה, כי לטענתו לא בו מדובר, צניעות אמרתי, נכון?

על עבודתו עם העורכת ענת שינקמן שחקרה ובדקה כל אירוע, חזרה אליו עם תיקוני ימים ותאריכים, וכמעט התישה אותו.

על הקרדיט לצילומים בספרו, והחיפוש אחר מי שצילם אותם.

מידי פעם הוא הביא סיפורים מאחורי הקלעים על עבודתו ואפילו גרם לנו לפרצי צחוק, כמו פגישה עם ראשי הבכירים במוסקבה.

חצייה השני של השיחה הוקדש לתרגום הספר לאנגלית. בספר באנגלית נקרא הספר “דפיקה בדלת”. לנו, הישראלים, המשמעות של דפיקה בדלת קשה היא. אורי קרא לעצמו “הנוקש בדלתות” והגדיר את תפקידו “כמי שצריך לנקוש בדלתות של כל העולם ואשתו, בארץ ובחו”ל מקצין זוטר ועד ראשי המדינה , כדי שהנושא לא ירד מסדר היום וכדי לעשות הכל על מנת לגלות מה עלה בגורל השבויים והנעדרים ולהחזירם הביתה.” אמירה זו היתה האמונה שהנחתה אותו לאורך כל ימי תפקידו וכל זאת כי, “אין בעיה קשה יותר בחייו של אדם, שמישהו יקר לו נעלם לו. אם מישהו מת זה נורא, אבל אם מישהו נעלם, אלו הם ייסורי נפש שאינם נגמרים.”

כל מטרתו הוא לעשות הכל על מנת שהשבויים והנעדרים יחזרו הביתה. הוא מאמין בכך באמונה שלמה וזה הקו שהנחה אותו.

בתרגום לאנגלית הוצא הנושא של ווראיטי, לא כי אינו חשוב, אלא כי בארה”ב יש אירגוני צדקה רבים והקורא של המדינה  לא יתעניין.

הכריכה נבחרה על ידי ההוצאה ולאורי לא היתה גישה לבחירה.

ישבנו שעתיים מהופנטים ומרותקים וזו לא קלישאה, יכולנו להמשיך ולהקשיב לאורי. לא רק שיכולנו, רצינו מאוד לשמוע על עבודתו המעניינת. עבודת קודש. עשייה שנעשתה ברגישות ובצניעות.

תודה לך אורי היקר, על בוקר מחכים, מרתק ונעים. על  העלאת חשיבותו של נושא רגיש וחשוב. תודה לך על כל פועלך.

תודה לחברתי לי-את הלר הצלמת המוכשרת.

מוזמנים לקרוא מה חשבתי על ספרו המצוין .בשליחות הלב

בהודו עדיין לא טיילתי, שנים חלמתי להגיע אליה, אולם הרתיעה מהמראות והסיפורים, דחקה את הנסיעה. מי יודע, אולי בערוב ימי אצליח להגיע ולטייל במדינה.

בינתיים אני מסתפקת בקריאת ספרים ובצפייה בסרטים על הודו, ובכך אני מקרבת את הריח והצבע שלה אלי.

את הספר “בעירה” קראתי ב”מכה אחת” כמו שאומרים. העלילה ריתקה אותי, התאהבתי בדמויות ותעבתי דמות אחת. הרגשתי את הבעירה צורבת לי בקיבה ובעיניים.

“בעירה” מספר את סיפורה של הודו דרך שלוש דמויות.

ג’יוואן, נערה בשנות העשרים, גרה בשכונת עוני בפחון מאחורי פח הזבל, עובדת בחנות מוצרים יוקרתית ומביטה בקנאה בלקוחות העשירות. ג’יוואן רוצה שגם לה יהיה כסף. ערב אחד, היא משתפת בפייסבוק סרטון של פיגוע טירור, הבערת קרונות נוסעים. בהיסח הדעת היא כותבת ““אם המשטרה לא עוזרת לאנשים רגילים כמוכם וכמוני, אם המשטרה סתם עומדת ומסתכלת איך הם מתים, האם זה לא אומר שגם הממשלה היא טרוריסטית?”

המשפט התמים הזה. משפט שמבטא את תחושותיה כאזרחית מוביל למעצרה.

לאבלי, טרנסג’נדרית שחולמת להיות שחקנית, לשם כך היא לומדת אנגלית אצל ג’יוואן. לאבלי חולמת על חיים אחרים, טובים יותר. עד שחלומה יוגשם היא מתפרנסת מברכות בחתונות בלידות, לפי האמונה מי שנולד לא בגופו מעניק ברכה ליילוד ולמי שמתחתן.

“האנשים המסכנים האלה מפחדים מהמון דברים, ובראש הרשימה הפחד שאלוהים יקלל אותם במזל רע. אבל את זה אני דווקא יכולה להבין, כי אני בעצמי האדם הכי מקולל בעולם.”

עד שתהפוך לשחקנית היא לומדת משחק ומסריטה את עצמה בזמן השיעור והחזרות.

ג’יוואן ולבאלי שתיהן נולדו במעמד נחות האם יוכלו להגשים את עצמן?

“אם אני חושבת על זה, אני באמת מרגישה ששתינו, ג’יוואן ואני, לא יותר מחרקים. אנחנו לא יותר מחרגולים שתלשו להם את הכנפיים. אנחנו לא יותר מלטאות שקצצו להן את הזנב. יש מישהו שמאמין שהיא חפה מפשע? יש מישהו שמאמין שיכול להיות לי קצת כישרון?”

מר חינוך גופני הוא הדמות שמדברת דרך עיני מספר יודע כל בגוף שלישי. מר חינוך גופני היה המורה של ג’יוואן. יום אחד הוא מגיע לעצרת של המפלגה ונשבה בקסמי הכוח של האנשים החברים בה. הוא יעשה הכל כדי למצוא חן בעיני עומדת ראש המפלגה ועוזריה. מעמדו במפלגה מקנה לו כוח וכסף.

ג’יוואן התמימה מקוה שחפותה תתגלה, היא בוטחת בעורך הדין שלה, היא מבינה שעליה לפרסם את סיפורה ומתראיינת לעיתון. תקותה הנואשת היא שהציבור יאמין לה.

בית המשפט מבקש מלאבלי ומר חינוך גופני להעיד. ג’יוואן בטוחה שהם יהיו לטובתה. אלא שבנתיים יש שיפור במעמדם של לאבלי ומר חינוך גופני, האם יעידו לטובתה, או לא?

עלילת הסיפור נעה בין שלוש הדמויות. העלילה המרתקת והסוחפת אינה מניחה ואינה מרפה תרתי משמע. לא יכולתי שלא להזדהות עם ג’יוואן וחוסר האונים שלה. דמותה של לאבלי נכנסה אלי לגופי ונשמתי, למרות הכאב שלה על מי שהיא היא תמיד היתה אופטימית והבינה את האנשים, שהתרחקו ממנה. מר חינוך גופני דחה אותי, התאווה לשררה ומעמד על חשבון אחרים והאמת לא הניחה לי.

מייגה מג’ומר מיטיבה לתאר את הודו דרך עיניהם של גיבוריה. היא מתארת את העוני, העליבות את התשוקה לכסף שיקנה מעמד ואיכות חיים.

הספר מתחיל  בבעירה בקרון הרכבת, אבל הבעירה היא פנימית בעירה לשיפור החיים, בעירת התשוקה להצליח, אצל לאבלי למשחק, אצל מר חינוך גופני למעמד וכוח.

הסיפור מציג את המדיה ותפקידה, מצד אחד משפט של כעס, מוביל לעריפת ראש ומצד שני סרטון משכנע מוביל להצלחה.

האש של הבעירה עוברת כחוט השני לאורך הספר. ג’יוואן למדה לעשן כשהתחילה לעבוד בחנות, קרונות הרכבת עלו באש, סרטוני הוואטסאפ עוברים ברשת כמו שריפה.

“בעירה” הוא סיפור טוב, הכתיבה פשטנית לטעמי, הדמויות אינן מפותחות מספיק, אבל העלילה סוחפת. מלאת צבע, אווירה, ריחות וכאב. מייגה מג’ומר מתארת את הודו על כל צדדיה הלא יפים, עוני, שנאה למוסלמים, למעמד הנחות, רמאות, עדות שקר  רצון להפוך לעשירים להתקדם.

 אחרי שקראתי את הספר בשקיקה, האם אסע לטיול בהודו? מי יודע.

בעירה, מייגה מג’ומדר

מאנגלית, נעה בן פורת

הוצאת, אריה ניר 2022

“אני צ’קלקה” הוא ספר יצירתי, שונה ומסקרן.

ספרים קטנים ממיסים לי את הלב.

ספרים בכריכה קשה עוד יותר ממיסים אותי.

וספר של שירה, שאני עוקבת אחריה בדריכות, הכי הכי ממיס את נשמתי.

כמעט שנה שאני עוקבת אחר שירה והדף שלה “צרצר לשבת” בפייסבוק. בכל שבוע אני נפעמת מיכולת הביטוי שלה, מהרעיונות והרגשות שמונחים שם בין המילים שמתחברים למשפטים.

זה אינו ספר עם עלילה, כבר קראתי סיפורי  עלילה בצורת שירה, או פרוזה שירתית. אלו הם  מכתמים,(אין לי מילה אחרת לבטא) עם חשיפה אישית, פתיחת דלת להתבוננות לרגשות של הכותבת. והיא מניחה את ליבה על הדף, לפעמים הוא פצוע, כואב, מדמם, לפעמים הוא מייחל.

כל מכתם או רצף מחשבות יכול בקלות להתפתח לסיפור עם עלילה ליניארית, כזו שאנחנו רגילים לקרוא. אבל לא.  המכתמים, ובזה יופיים וכוחם, הם צ’קלקה, העין הכחולה המהבהבת שמזהירה, הנה אני באה. הנה יש לי משהו לומר על ליבי. אני רק אגיד ואעבור הלאה. ושירה במכתמים כותבת על הכל, על הפחדים, על המוות,  שווילונות החיים מסתירים אותו, על אכזבות, על נטישה, על התאהבות ותשוקה. הכתיבה שלה חדה ונוקבת ואינה משאירה את הקורא אדיש.

“אני רוצה להזמין בחור. אני רוצה שמרגע שהבחור ייכנס בדלת, הוא אף פעם לא יצא, שיעטוף אותי בנשיקות מרנג. אני רוצה להרגיש כמו בצק חם ומתוק שנאפה במקום.”

המכתמים כתובים בכתיבה סגפנית, אך עשירה. קטעים קצרים ומשפטים פשוטים מבחינה תחבירית, ובזה כוחם, כי יש בהם רובד עמוק. יש הרבה מעבר לנאמר בקצרה. משפט רודף משפט, משפט מצטרף למשפט, והרעיון מתגבש בסיום קריאת המכתם. היתה לי תחושה ששירה, כאילו לקחה מילים, זרקה לאוויר, כאשר הם נפלו לדף, הם התחברו באופן הגיוני לרעיון מגובש.

שטף המילים שלה הוא כמו מעין, או תמי ארבע שנובע ומציף. שמחתי  שמצאתי סוף סוף מישהי שכותבת כמו שאני חושבת, מחשבות שמתרוצצות בראש מצד לצד, נראה כאילו אינן מאורגנות, מתפזרות, יצירתיות, אבל בסיום הקריאה כל הפאזל מתחבר ומחבק את הקורא. טוב, שירה עושה את זה הרבה יותר טוב  ומאורגן ממני.

קטעי המחשבות ממוספרים, אולי לפי סדר הכתיבה, בין הקטעים הממוספרים יש קטעים עם כוכבית *, אתנחתא, אולי?

המשפטים הקצרים הם בעלי ריתמוס פנימי, חשבתי לעצמי אולי זו תהיה צורת הכתיבה העתידית, משפטים קצרים כמו שהצעירים שולחים בהודעות הוואטסאפ, או כמו שכותבים ברשתות החברתיות. ייתכן.

את הספר ניתן לקרוא ברצף ולקבל תמונה כללית ממוקדת על דמות המספרת, אפשר ורצוי לקרוא בכל פעם כמה מכתמים, לדעתי אין חובת רצף קריאה, אני אוהבת לפתוח בעמוד אקראי, לקרוא ומשם להמשיך.

קטע שמאוד אהבתי.

ספר שהוא פתח פיוטי לנשמה.

שירה קוריאל היא שחקנית, יוצרת וכותבת. ממליצה לעקוב אחרי הדף שלה.”צרצר לשבת”.

עוד מילה על הכריכה, אדומה קורי העכביש שמצויירים  מהווים הצצה לנפש היוצרת. הציור על הכריכה האדומה הוא יצרי ומתריס, לדעתי. האיור העדין והעוצמתי הוא של גיל-לי קוריאל.

הספר כרגע אינו בחנויות, אני רכשתי אותו ישירות מההוצאה, מרום תרבות ישראלית.

אני צ’קלקה, שירה קוריאל

מרום, תרבות ישראלית, 2022