הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
פוסטים – עמוד 25
תשע דרכים להיפרד – ספרה המבריק של סנונית ליס
תשע דרכים להיפרד בתשעה סיפורים.
כל סיפור בקובץ הוא עצמאי ונקרא בפני עצמו, אך כולם יחד הם סיפור אחד כמעט שלם. סיפור על בדידות וניכור בעולם טכנולוגי. אנו חיים בעולם שבו בוטים מחליפים את הנציג האנושי, הטכנולוגיה ממלאת אותנו בכל רגע נתון. הקדמה אומנם עוזרת, אך התחושה שעולה מהסיפורים היא שאין תחליף למגע האנושי.
סנונית ליס כתבה סיפורים מבריקים, כן, אין לי מילה מדויקת מזו. הרעיונות שלה, לא רק שהם רעננים, אלא הם פשוט מבריקים מקוריים ויצירתיים. המקוריות אינה בטכניקת הכתיבה אלא מקוריות ברעיונות.
את הסיפור הראשון של הספר קראתי באתר עברית וליבי נצבט מקנאה, לא כי לא כתבתי אותו (זה כבר עניין אחר) אלא, כי הרעיון שלו היה גאוני מבחינתי. קנאתי בה על יכולת הדמיון והעברה מכוח הדמיון אל פועל הסיפור.
הסיפור הראשון “שליחות” כשמו כן הוא עוסק ביהלי בחור המתפרנס משליחויות. השליחות שלו אינה שליחות רגילה של מזון, או פרחים, אלא שליחות שהתפתחה לכיוונים רבים, כמו, מישהו שייפרד מחברתך במקומך, שליח שמוזמן כנכד של אדם מבוגר שיבדר אותו. רעיון השליחויות הללו העלה על פניי חיוך, איך לא חשבו על זה קודם, אבל מתחת לפני השטח יש בו כאב, הוא מתאר את חיי היומיום של צעירי תל אביב (לא הלהקה). יהלי עובד קשה בשליחויות, נע ממקום למקום על מנת להתפרנס. חברתו אומרת לו שהוא תקוע בחיים ולא שואף לשום דבר. בינינו,איך לא יישאר תקוע, אם כל היום הוא מתרוצץ כדי לפרנס את עצמו, כדי לשלם שכר דירה. יהלי מייצג דור שלם של חברה צעירים.
בסיפור “מסיבת פרידה”, כשמו כן הוא, מתכננת הגיבורה את מסיבת הפרידה שלה מהחיים, “לא רק לדן בן אמוץ היה מותר” היא אומרת. במסיבת סיום חייה היא נפרדת מהחיים האפרוריים שהיו לה ובונה לעצמה חיים חדשים, חיים שבהם היא עורכת אותם מחדש ורוצה למעשה להיפרד ממי שהיא היתה רוצה להיות. מודה, זה אחד הרעיונות המבריקים שקראתי.
באחד הסיפורים “גאון של אמא” הורים לילד שהם בחרו עבורו את התכונות הגנטיות המשובחות ביותר. הופכים להיות הילדים שלו. סיפור שמביא בפני הקוראים את הרעיון שבו הורים רוצים שילדיהם יהיה מה שהם לא היו.
או בסיפור Lifbnb שבו יש סוכנות להשכרת חיים של אחרים, בינינו מי לא היה רוצה להיות ליום אחד מישהו אחר, מפורסם, מי שזוהר בעיניו. הסיום של הסיפור הזה היה מופלא בעיניי.
הסיפורים מלאים בדמיון ובמציאות עכשווית. הדמויות שסנונית ליס בונה הן דמויות אמיתיות ומשכנעות. לרגע היה נדמה לי שהיא מספרת על השכנים הצעירים שלי, או על אנשים רגילים יומיומיים, אבל יחד עם ה”רגילות” שלהם הן דמויות מיוחדת ומעניינות שמטרתן היתה עבורי לעורר מחשבה.
הסיפורים העלו בי מחשבות פילוסופיות, האם מוסרי להיפרד מחברה שהיית איתה שנים באמצעות שליח? האם בוטים יוכלו לחיות את חיינו? מהי משמעות הרשתות החברתיות עבורנו וכמה כוח אנחנו נותנים להן.
הסיפורים הם על פרידה, לא רק פרידה בין אנשים או פרידה מהחיים, לדעתי גרעין הסיפורים הוא פרידה מתקופה, מתקופה טכנולוגית יציבה פחות או יותר, לעידן טכנולוגי חדש שמתפתח במהירות ואפילו אינו נותן זמן לפרידה, כי הכל מהר, הכל משתנה. המסר שבסיפורים הוא לדעתי, עד כמה שהטכנולוגיה מתקדמת ומשתנה במהירות היא אינה מהווה תחליף למגע האנושי, לבני האדם, לקרבה הפיסית ולשיחות.
הכתיבה של סנונית היא כתיבה קולחת ורעננה. אני קראתי את הסיפורים רק עם הפסקה אחת, הם כל כך עניינו וגירו אותי להמשיך.
ממליצה בחום.
תשע דרכים להיפרד, סנונית ליס
עורכת, מיכל חרותי
הפקה והפצה דיגיטלית, איפאבליש
גבעול – נגה אלבלך
ספר צנום, חכם שאינו מרפה.
קורה לפעמים שאני מסיימת לקרוא ספר ואיני מוצאת מילים עליו וממתינה. לעיתים הוא נעלם ומתאייד, ולעיתים הוא מנקר לי במחשבות נאחז ואינו מרפה.
כך קרה לי עם “גבעול” הספר המינימליסטי הזה.
את הספר סיימתי לקרוא לפני…. איני זוכרת מתי. וככה נח לו “גבעול” אצלי במחשבות ובבטן עד שצמח.
ומאז שצמח הוא יושב אצלי במחשבות ומלווה אותי כמעט כל יום.
נגה אלבלך כותבת פרוזה מתנגנת, פרוזה שהיא שירה, במשפטים קצרים, מינימליסטים היא מעבירה מחשבות מלאות רגשות של הדמות.
העלילה של הספרון הצנום פשוטה ואינה מורכבת ובזה כוחה.
אשה בת חמישים יוצאת מביתה שבעיר אל הכפר, אורח חיי הכפר מסקרן אותה וליתר דיוק היא זקוקה למנוחה. ושם בדירת הכפר היא אינה מי שהיא, היא הולכת לאיבוד בתוך מחשבותיה.
הגיבורה של נגה יוצאת מביתה, והיא אפילו לא יוצאת למסע פנימי שבו תגלה על עצמה, כמו מרבית הגיבורים שקראנו עליהם לאחרונה. נגה לוקחת את הגיבורה שלה באומץ אל הכלום, אל הזרות, אל להיות אנונימית בדור של ראליטי בדור שבו כולם חשופים וחושפים.
ואכן הגיבורה עושה את כל מה שתכננה. להיות במקום זר, ודווקא בבית הזר היא מרגישה בטוחה. בטוחה בלא לעשות כלום, בטוחה בלהציץ אל השכנים ממול, בטוחה בלחטט במגרות של בעלי הדירה ולהיות מציצנית. ובעיקר בטוחה בלשוטט במחשבותיה.
נגה אלבלך מבטאת את כל מה שכל אחת מאיתנו חשה בימי חייה. כל מה שכל אשה רוצה, לא להיות אמא, לא להיות רעיה, לא להיות להיות עובדת, לא לעשות כלום למען, כל מה שהיא רוצה הוא להיות עם עצמה. רוצה לא להיות חסרה לאיש, שימשיכו בלעדיה והיא תמשיך איתה. יתכן שהבחירה באי מתן שם לגיבורה נעוץ ברעיון שכל אחד.ת מאיתנו רוצה את השלווה והבריחה.
הקורא מובל יחד איתה, סקרן לדעת על השכנה ממול, על המכתב שמצאה ועל מחשבותיה והתאהבותה. “הייתי נערה ואיש אחד מצא חן בעיניי, זה בעצם כל הסיפור ומה שקרה אחר כך, או לא קרה פחות משנה.” הוא היה ספרן, לא הוא ניצל אותה, אלא היא אותו.
כמו שאומרת הגיבורה קרה או לא קרה, הקורא מתלבט גם הוא, האם היתה התאהבות עם הגבר המבוגר, האם הם ייפגשו, או נפגשו בדירת הכפר? לדעתי האירועים שהיו בעבר ואולי הובילו את הגיבורה לעזוב לכפר הם אינם ברורים, יש שייראו שהם היו והגבר אכן הגיע לכפר, ויש ואני בינהם יראו שהכל התרחש במחשבותיה של הגיבורה.
בימים שבהם היא מתבודדת ומכילה בעיקר את עצמה היא עושה פעולות יומיומיות ופשוטות, אך המחשבות מובילות אותה למקומות חדשים. היא נמצאת בדממה מוחלטת, ללא טלוויזיה, רדיו, שיחות טלפון, אבל הרעש הוא פנימי שלה.
מבלי לשים לב הגיבורה העסוקה במחשבותיה עוברת הבנה. את דרכה בהבנת עצמה היא עושה באמצעות הטבע, אם בתחילת הסיפור היא מתארת מוות של גוזל בסיום הגוזל יפרוש כנפיים.
שם הספר הוא גבעול והוא למעשה סמל הגיבורה בתחילה היא מתארת את עצמה דרך גבעול .
״ הנה דרכתי על גבעול. הגבעול שב וזינק, או הזדקף באיטיות עיקשת ברגע שסולית נעלי ניתקה ממנו.״
נזכרת שגבעול כזה צמח בכיור ביתה היא תלשה אותו והוא נתלש בקלות
מגלה שנוח לה בתוך עצמה, בלי אנשים שזקוקים לה. אין לה תכלית פרט להיותה עצמה. כמו גבעול, כמו כלב, כמו אדם.
המפתח להבנת היצירה, או נכון יותר נפשה של הגיבורה הוא שירו של ביאליק “יהיה חלקי עמכם.” הגיבורה מעיינת וקוראת בשיר שוב ושוב.
יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם, עַנְוֵי עוֹלָם, אִלְּמֵי נָפֶשׁ,
רֹקְמֵי חַיֵּיהֶם בַּסֵּתֶר, צְנוּעֵי הָגוּת וַעֲלִילָה,
חֹלְמִים נַעֲלָמִים, מְמַעֲטֵי דְבָרִים וּמַרְבֵּי תִפְאָרֶת;
היא מבינה שגם היא רוצה להיות בין אלו שממעטים לדבר, צנועים כמו המשורר שמבקש להיות לבד ובשקט עם פנימיותו.
אולי הרעיון המרכזי של הספר וביקורת שלו היא, שעלינו להרפות, להניח, לא להגיד כל מה שעולה במוחנו, אלא להשאיר את המחשבות לעצמנו. ביקורת על כך שאנחנו עסוקים בהתרוצצויות, בכתיבת כל מה שאנחנו חושבים, בשיתוף תכנים במדיה ובעיקר בהצפת מידע.
״ אני יושבת פה בשקט, אבל למראית עין. בתוכי אצורה אנרגיה אדירה לא כלום המאיים להתפרץ.״
הלא כלום הוא המלא.
התאהבתי בכתיבה העדינה והרגישה של נגה בספר “סילנד”, אחרי כן היא הצליחה לטלטל אותי בספרה “האיש הזקן” ספר שבו הרגשתי את הכוח שלה במינימלי, בלהגיד מעט והרבה. גם כאן בספר “גבעול” המשפטים הפשוטים, השורות הקצרות, המילים הבודדות בטור נוגעות עד לעמקי הנפש.
נגה אלבלך מצליחה במשפטים קצרים בעלילה הכתובה כשיר עם מקצב פנימי להכיל עולם מחשבות שלם. הספר מתאר את הכלום כעולם מלא, עשיר, צבעוני. הספר בעיניי הוא ספר פסיכולוגי שבו הנסתר רב על הנגלה. ספר שלוקח את הקורא להתבוננות בחייו במחשבותיו.
ממליצה.
גבעול, נגה אלבלך
הוצאת הקיבוץ המאוחד,2022
הספר שבעין הסערה – רות אוזקי
ספר שהוא ספריה שלמה עמוסת ספרים, ספר המנהל דיאלוג עם הספרים, עם הקורא ועם גיבורי הספר.
“הספר שבעין הסערה” הוא ספר חכם בעל תובנות שכל אחד יימצא בו את עצמו.
ספר שמכיל נושאים רבים, אובדן, מוות, שכול, תא משפחתי שמתפרק, מחלות נפש, בעיית השפע ,הזבל והמחזור, התבגרות, יצירתיות ובעיקר משמעות אומנות הסיפור בעולם.
הספר מגנט אותי אליו. הוא הפעיל עלי שני כוחות מנוגדים, מצד אחד הרגשתי שהוא מפורט יתר על המידה, ועריכה היתה מיטיבה עימו, בנוסף הוא הביע מפורשות דעות על החיים, דעות שאני יודעת. אבל, נמשכתי אליו, בכל פעם שהחלטתי שלא אמשיך מהסיבות שמניתי הוא קרא לי, אפילו לא הרפה ממני. נמשכתי אליו.
ואז הבנתי, מה שקרה לי עם הספר, זה בדיוק מה שקרא לבני גיבור הספר.
בני שמע חפצים שפונים אליו, חפצים שמדברים אליו, והחפצים אף הנחו אותו. גם אני הרגשתי שהספר אומר לי תמשיכי לקרוא. וכך עשיתי. ואיני מצטערת.
גיבור הספר, בני, עובר תהליך של התבגרות. קראתי המוני ספרי התבגרות ומסע, אבל ספר רעיוני שכזה טרם. זהו ספר חיים.
אנחנו משתמשים בביטוי “כל אחד יכול לכתוב ספר על חייו.” רות אוזקי מראה כיצד החיים של כל אחד הופכים לספר. ״אחרי הכל בשביל זה יש ספרים, כדי לספר את הסיפורים שלכם, לשמור אותם שיהיו בטוחים בין הכריכות שלנו למשך זמן ארוך ככל האפשר.״
בספר יש שני דוברים מרכזיים. האחד הוא הספר והשני הוא בני גיבור הספר. הספר מדבר בגוף שלישי על בני, הוא פונה אליו ומספר לו על חיו בעבר ולפעמים מקדם אותו לעתיד. החלק של בני הוא סיפורו האישי של בני המסופר בגוף ראשון. שני הדוברים מדברים לסירוגין ומשלימים אחד את השני.
״סיפורים לעולם לא מתחילים מהתחלה. הם שונים מהחיים. החיים מהתחלה עד המוות, אבל סיפורים מספרים בדיעבד, סיפורים הם חיים מהסוף להתחלה.״
גיבור הספר, בני, בנג’מן, שנקרא על שם בני גודמן, מנהיג הלהקה האהוב על אביו, קנג’י. לדעתי שמו מרמז על וולטר בנימין, פילוסוף, מסאי, מבקר ספרות ושדרו רדיו. הוא נער צעיר.
הספר נפתח בתאונה אומללה שבה מוצא את מותו, קנג’י, אביו של בני. מוצאו של קנג’י הוא קוראני ויפני. קנג’י חזר לביתו מסומם לאחר ההופעה. בסמטה, כמה מטרים ליד ליד ביתו הוא נופל ומשאית דורסת אותו.
בני ואמו אנבל נותרים שבורים. כל אחד מהם מעבד את השכול והמוות אחרת. בני מתחיל לשמוע את החפצים סביבו מדברים, בהתחלה הוא לא התייחס לקולות ובהמשך הוא מרגיש, שהם מפעילים עליו כוח. הקולות מובילים אותו למעשים, שבעקבותיהם הוא מוצא את עצמו בבית חולים פסיכיאטרי. אנאבל אוגרת חפצים וביתם הופך למזבלה. עד שיום אחד היא מוצאת ספר, “קסם הסידור, אמנות פינוי הבלאגן שתחולל מהפכה בחייכם.” זה הספר שינחה אותה.
בני מוצא נחמה בספריה, שם הוא מכיר את האנף ואת סלאבוי. האנף נערה מיוחדת ויצירתית, אינה שיגרתית, היא ברחה מביתה. סלאבוי הוא קבצן נכה, ומכונה איש הבקבוקים, איש הבי״ת היה משורר מפורסם בסלובניה.
בני מתחבר לשניהם והם אלו שמנחים ומובילים אותו בהתבגרותו. האנף תלמד אותו על אהבה ורגשות אינטימים, איש הבקבוקים הוא הזקן החכם.
במקביל אנבל ובני עוברים תהליך של שינוי וקירבה.
כמו ביתם של אנאבל ובני העמוס בחפצים כך גם הספר. עמוס באירועים, במחשבות, בתובנות, בידע. ספר חיו של בני מנחה אותו להבנת העולם, נותן לו עצות והסברים על מהות החיים, על האנושי שבאדם, על כך שלכל אחד יש את סיפור חיו ועליו למצוא את האירועים המשמעותיים שלו.
לדעתי זה הפגם המרכזי של הספר. הקורא הבוגר יודע ומכיר את התובנות ואין צורך לומר לו אותן ישירות, הקורא הצעיר אינטליגנטי ויכול להבין את משמעות התובנות מההקשר שבספר. לטעמי עריכה טובה היתה מיטיבה עם הספר.
יחד עם זאת, הכתיבה המשובחת של רות אוזקי מחפה על העומס והגודש, שהזכיר לי את האספנות של אנאבל בספר. יש בספר ביטויים ומשפטים מהפנטים.
״סיפורים לעולם לא מתחילים מהתחלה. הם שונים מהחיים. החיים מהתחלה עד המוות, אבל סיפורים מספרים בדיעבד, סיפורים הם חיים מהסוף להתחלה.״
אוזקי בת לאם יפנית ואב אמריקאי, היא סופרת, אשת קולנוע שיצרה סרטים עצמאים. היא כומר זן בודהיסטי, פעילה למען איכות הסביבה. אני מציינת זאת כיוון שהספר במקור נקרא THE BOOK OF FORM AND EMPTINESS משמעות שם הספר מתקשרת לזן בודהיזם.
אוזקי מביאה בפני הקורא את שבח הקריאה והכתיבה. את מהותם של הספרים וחשיבותם לקורא. הנושא המרכזי של הספר, פרט לכך שלכל אחד יש את סיפור חיו, הוא שבעולם שיש בו גודש של ספרים, חפצים, וטכנולוגיה עלינו למצוא את המהות של החיים באומנות הספרים.
״לספרים תמיד תהיה המילה האחרונה, אפילו אם איש לא יהיה בסביבה לקרוא בהם״
למי שאוהב כמוני את כתיבתה ורעיונותיה של רות אוזקי, למי שיכול לקחת אוויר ולצלוח את המסע של בני מחכה לו חוויה.
הספר שבעין הסערה, רות אוזקי
מאנגלית, שירי שפירא.
הוצאת עם עובד, 2022
ההבטחה, ספרו המופתי של דיימון גלגוט
סיפורה הכואב של ארץ דרך עלילת משפחה בדרום אפריקה שלאחר האפרטהייד.
קריאה בספר זוכה פרס בוקר אינו הבטחה לספר טוב. הספר “ההבטחה” כשמו כן הוא מקיים את ההבטחה לפרס.
אחד הספרים המעולים שנכתבו לאחרונה, בעיני הוא ספר מופת, ספר ספרותי שמזמן לא קראתי. ספר שמזכיר בכתיבתו את פוקנר.
יש בו נושאים רבים על פני השטח ומתחתיו. יש בו ייאוש, תקוה, דת, גזענות, מוות והרבה כאב. בעיקר זוהי טרגדיה על כל מאפייניה, טרגדיה של משפחה וטרגדיה של ארץ.
דרום אפריקה של האפרטהייד ואחרי האפרטהייד.
הספר נפתח במותה של רייצ’ל סווארט לבית כהן. היא אשתו של בעל החווה. לפני עשרים שנה באה ככלה הרה ומאז לא עזבה. לפני מותה היא ביקשה מבעלה שיבטיח לה שייתן לסלומה, משרתת המשפחה, את הבית הדל שבו היא גרה. סלומה היתה בחווה מאז ומתמיד סבה אומר ״ סלומה, קיבלתי אותה עם השטח״ היא עשתה את כל העבודות וטיפלה באם החולה, אף אחד לא רואה אותה, כי היא בלתי נראית.
אמור, הבת הקטנה, שמעה את מה מה שבקשה אמה מבעלה. היא פונה לאביה ואומרת, “אז אתה תקיים את ההבטחה?”
האב אומר שכן, אך אינו מקיים.
ההבטחה מרחפת מעל המשפחה ועוברת כחוט השני במשך שלושת עשורי הסיפור. אמור, כשמה כן היא, מלאת אהבה וחמלה ליקום, היא זו שחוזרת שוב ושוב על בקשת אמה, ושוב ושוב מתעלמים ממנה.
העלילה מתרחשת במשך שלושה עשורים ובכל עשור מתקיימת לוויה. אב המשפחה ושלושת ילדיו הם הגיבורים המרכזיים של הרומן. העלילה מספרת את קורותיהם האומללים של בני המשפחה. לאחר מות האם שאיחדה ביניהם, כל אחד חיפש את מקומו ואת עצמו. האב שוקע בטיפול בזוחלים, אנטון, בנו, אומר שהוא מעדיף זוחלים על פני יונקים. אנטון עצמו מתייסר נפשית, מוצא עצמו שקוע בנישואים אומללים. אמור, הבת הקטנה, רגילה שמתייחסים אליה כאל ערפל, היא צעירה מידי ומטופשת מידי בעיניהם. כשגדלה עזבה את דרום אפריקה ונדדה בין ערים וארצות. עכשיו היא חזרה ומגלה שדבר לא השתנה, רק קליפה דקה של אבק. בכל פעם כשהיא חוזרת היא שואלת מתי יקיימו את ההבטחה לסלומה. כל כולה מרוכזת בקיום ההבטחה. ביתה של סלומה הוא מוזנח, עלוב, כמעט נופל. כשאם גססה האדמה לא יכלה להירשם על שם סלומה, ואילו כעת בגלל שינוי החוקים, היא יכולה לקבל אותו ולרשום אותו על שמה.
ההבטחה היא לא רק מסירת הבית, אלא הבטחה מטאפורית שבזכות קיומה תשמר אחדות המשפחה ומה שבית מסמל. יש בו, בבית, הגינות כלפי האנשים שאינם שייכים למשפחה, אך מסורים לה.
הפרת ההבטחה כאילו מקיימת הבטחה אחרת של עונש. כמו בטרגדיה היוונית, שבה המעשה המביש מוביל לאסון.כך גם כאן, בני המשפחה לא נשארו מאוחדים. הם נפגשים פעם בעשור בלוויוה של אחד מבני המשפחה.
הסיפור מספר את קורותיה של משפחה במשך שלושה עשורים, אך סיפור המשפחה משתלב ברקע הארץ שידעה סבל. סיפורה של דרום אפריקה הוא לב העלילה שמבוטא באמצעות קורות המשפחה. מדינה שמציאותה קשה. אומנם המדינה עוברת בשלושה עשורים שינויים, אך הם אינם מספיקים. את חוסר היכולת להכיל את שחרורם של השחורים מייצגת ההבטחה שאינה מקוימת. האב הבטיח, אך אינו מרגיש צורך לממש הבטחה. מדוע לתת למשרתת שחורה חלקת אדמה על שמה, ולא שאין לו כסף. אמור הילדה הקטנה מייצגת את דור העתיד, היא מצפה למימוש ההבטחה. “הבטחה היא הבטחה” היא אומרת.
בספר יש ביקורת לא רק על התנהלות הלבנים לאחר האפרטהייד, אלא גם על הדת. הגיבורים עוברים מדת לדת. האם רייצ’ל חוזרת ליהדותה לקראת סוף חייה. הכומר אינו יודע איזה טקס לקיים עבורה. האב נעשה אדוק יותר, אסטריד, האחות הבכורה, המרה דתה לקתוליות.
כשאמור חוזרת לביתה היא מגלה שדרום אפריקה השתנתה, שדות הבור הפכו לשיכונים, הוקמו משרדים, ומפעלים. יש ממשלה חדשה דמוקרטית היא חזרה לאותו המקום, אבל זה כבר לא אותו מקום.
הספר ,ההבטחה” הוא אחד הטובים שקראתי לאחרונה. ספר שהחזיר אותי לספרים מהעבר, רומן בתחושה טעם של פעם. כמו שציינתי, הספר מזכיר את כתיבתו של פוקנר, כתיבה שבה הסופר מצליח לחדור לתודעת הדמויות.
כוחו של הספר הוא בכתיבה. למספר תפקיד נכבד. הוא כמו מנצח על תזמורת, שמזמן את הכלים לנגינה. המספר אינו רק חודר לתודעת הגיבורים, הוא גם מתערב במחשבותיהם, מבין את המניע שלהן. לעיתים הוא פונה אל הקורא, מקדים את המאוחר ויוצר בכך מתח. יש מקרים שבהם הוא מעביר ביקורת על הקוראים שאינם רואים את האנשים בשוליים, בדיוק כמו בני המשפחה שהפרו את ההבטחה.
תיאוריו של המספר הוא כמו מצלמה הנעה על פני הסביבה.
הקריאה בספר אינה קלה. הקורא צריך לעקוב אחר הנאמר, להבין מי מדבר, כיוון שהמחשבות של הדמויות מתערבלות ועוברות מאחת לשנייה. קריאה שכזו מצריכה ריכוז.
קראתי את הספר בשקיקה וריכוז, הייתי סקרנית לדעת האם ההבטחה תקוים ואם בכלל היתה הבטחה, כי אמור היתה קטנה ורק היא שמעה את דברי אמה.
אולי ההבטחה היא לא מסירת הבית לסלומה, אלא הבטחה לבני המשפחה לעתיד טוב יותר והבטחה למדינה לעתיד טוב. הבטחה לתת לשחורים עתיד טוב ומבטיח.
רומן חכם, אנושי,בעל רבדים רבים. ממליצה מאוד.
ההבטחה, דיימון גלגוט
מאנגלית מיכל אלפון
חרגול הוצאה לאור, 2022
החבילה, ספרה מעורר העניין של מוניקה הלפר
רומן צנום, מעט סגפני, שבו מגוללת הסופרת, מוניקה הלפר, את תולדות משפחתה.
לאחר מות דודתה ושאר קרוביה היא יוצאת לחקור את עברה של המשפחה. את הספר היא מקדישה לזכר החבילה שלה.
שם הספר תורגם ל”חבילה”, לטעמי המילה מטען מתאימה יותר. המשפחה מתוארת כחבילה ובמשמעות זמן הסיפור הוא, שכל בני המשפחה היו מאוחדים בחבילה מול אנשי הכפר שדרו למטה. ונקראו החבילה בקרב תושביו. אך החבילה היא גם מטען ונטל של בני המשפחה לדורותיהם. נטל שהשפיע על חיי בני המשפחה. מטען כבד שבגללו חייהם נראים כך ולא טוב יותר. לא פעם אנחנו אומרים שיש למישהו משא או מטען שהוא סוחב איתו.
כמו שכל משפחה בדרכה שלה, כך לכל משפחה מטען/ משא/ חבילה משלה.
כך ברומן המינימליסטי “החבילה”.
הסופרת אורגת פיסות ושברי זיכרונות לסיפור, במקומות החסרים היא מטליאה בחוטים דקים את מחשבותיה ודמיונה. כשהיא חושבת על משפחתה, היא רואה מול עינייה את ציורו של ברויגל “משחקי ילדים”. ציור העמוס בפרטים, כך זיכרונה, עמוס בפרטי עבר או כמו שהיא אומרת, דברים שמתרחשים במקביל, או זה אחר זה. צבעי היסוד של העבר שלה הם תמיד בגווני חום.
״ לחולל סדר בזיכרון, האם אין בזה מן השקר? שקר במובן זה שאני יוצרת אשליה כאילו סדר כזה אומנם קיים״
אז מהו המטען הכבד שאותו סוחבת המשפחה ובעיקר הסופרת?
מוניקה הלפר מנסה לבדוק מהו הסוד המשפחתי על סבתה מריה היפה שהועבר מדור לדור, סוד שפגע באמה. אביה של גרטה התנכל לה והתעלם ממנה כל ימי חייה, כי חשב שאינה בתו. (זה אינו ספוילר).
מריה, סבתה של הסופרת ובעלה יוזף, אי אפשר שלא להתעלם מבחירת שמות בני הזוג, דרים בכפר נידח בהררי אוסטריה. מריה אשה בעלת יופי נדיר, יופי שאינו ארצי, יופי שמעורר קנאה אצל נשות הכפר, שבוכות בפני הכומר מדוע אינן יפות כמותה, וקנאה בקרב הגברים של הכפר החושקים בה ומקנאים ביוזף. מריה ויוזף גרים הרחק מאנשי הכפר, מבודדים. מריה היפה היא אשה שאוהבת את בעלה וחושקת בו.
הימים הם ימי מלחמת העולם הראשונה. יוזף גויס לצבא. הוא מבקש מראש הכפר, שאיתו הוא עושה עסקים מפוקפקים, לשמור על מריה ולדאוג לה. ראש הכפר נענה בשמחה מרובה, ומגיע לביתה של מריה לעיתים קרובות וקרובות מדי.
לאחר כמה חודשים מתגלה הריונה של מריה. הריון שמחולל סערה בקרב אנשי הכפר וצרות בביתו של יוזף. אנשי הכפר מרכלים, כי הבטן הצומחת לא יכלה להיות מיוזף, כי הוא היה במלחמה חצי שנה, למרות שהגיע לחופשה פעמיים. היו עוד נשות חיילים, שהתעברו בתקופת המלחמה, אך הן לא היו נושא לשיחה. מדוע? כי הן לא היו יפות כמותה ולא היו מושא לקנאה.
חוסר הוודאות של מוצאה של גרטה מתגלה כנטל על המספרת.
הסופרת התייתמה מאמה, גרטה, בגיל צעיר ואחות אמה, קתרינה, גידלה אותה. בביתה של דודתה היא שמעה על סיפורי סבה וסבתה, על כך שהיא יפה כמו סבתה מריה, על דחיית האב את בתו גרטה ובעיקר על החבילה, בני המשפחה, שנשאו עימם את הנטל הכבד של חיי הוריהם. כל אחד מהאחים סחב איתו את מטען החבילה שהוביל את חייו לכיוונים שונים.
הסיפור נשמע בנאלי. בעלה של אשה יפה יוצא למלחמה היא נשארת בכפר לבד כמו טרף קל. האשה בהריון, יש חשד שהבעל אינו האב, ואין חשד, כי האב הגיע לחופשה במהלך ימי המלחמה.
כידוע לא המה הוא החשוב בסיפור, אלא האיך.
מוניקה הלפר מספרת סיפור אמיתי על משפחתה, בכתיבה כנה ומרתקת היא מחייה את פרטי הסיפור שסיקרן אותה כל חייה. את סקרנותה היא מצליחה להעביר לקורא. אני הייתי מרותקת לעלילה ולחיפשו אחר הפרטים מיהו אביה של גרטה, ויש כמה השערות ותשובה אחת. מה הן ההשערות ומהי התשובה על כך בספר.
מגיל צעיר שאלה הסופרת את דודתה על הסיפור. הדודה סיפרה לה את כל הפרטים בסיפור חי ונושם, כאילו האנשים עדיין חיים ונושמים. הכל הפך למוחשי מול עיניה. בעזרת הפרטים היא יכלה ליצור תמונה שלמה. אך מה לעשות שחלק מהפרטים חסרים, או טושטשו, תשובתה של המספרת היא שחלק מהסיפור הוא השערתה של דודתה.
מוניקה הלפר כתבה רומן מיוחד ואחר על תולדות משפחתה, היא אוספת אבנים קטנות, שברי זיכרונות ובונה איתם את אבני היסוד של משפחתה. היא חקרה את בני המשפחה, עקבה אחר התיעוד שלהם, אספה מאגר שלם על ההיסטוריה המשפחתית והגישה אותו לנו כמו ציור של ברויגל. ציור הגדוש בפרטים שרק בעין בוחנת ניתן לראות את הפרטים ולבנות מהם את השלם.
הספר מתחיל באופן ליניארי, אך בהמשך המספרת מקדימה את המאוחר, מספרת מה היה לפני. ״קשה לי להתאפק דחוף לי לספר הכל ברגע״ היא אף מרשה לעצמה ומתערבת באירועים.
היא עוברת ללא אבחנה מגוף ראשון לגוף שלישי יחיד וגוף שלישי רבים. כאילו אומרת כולנו חבילה אחת. אין לדעת מתי אנחנו יחד או לבד, מתי תחילה או מתי מסתיימת. האם גרטה שייכת לחבילה המאוחדת או לא. על השאלות האלו לדודתה היא מקבלת תושבות נחרצות. מהי תשובתה של דודתה? על כך הספר המיוחד והמעניין.
ממליצה בחום.
החבילה, מוניקה הלפר
מגרמנית, רחל ליברמן
ספרית הפועלים, 2022
בנוי לקשר – אלכסיס הול
ספר רומנטי להט”בי על קשר בלתי אפשרי.
ספר טיסה – מונח לספר קליל שאינו מצריך מחשבה ונקרא בזמן טיסה. אישית איני אוהבת את ההגדרה הזו, אני בטיסה מעדיפה ספר, אפילו מורכב, שירתק אותי וישכיח ממני את זמן צפיפות המטוס.
את “בנוי לקשר” קראתי בזמן הטיסה האחרונה שלי, לכן אני מרשה לעצמי לקרוא לו ספר טיסה.
קראתי אותו במהירות, צללתי אליו ואל הדמויות הממתקיות שלו.
“בנוי לקשר” הוא ספר אהבה רומנטי בין שני גברים. ספר שעל פניו הוא קליל, אך יש בו תובנות לחיים ולחיי האנשים שבונים קשר עם בן זוג.
לוק, בן לשני הורים מוסיקאים מפורסמים שהתגרשו כשהיה בן שלוש, אביו נטש אותו ובנה קריירה מקצועית. לוק עובד בעבודה שולית כמגייס כספים לעמותת חר”א חיפושיות רוצות אמנפיצפיה. אירגון שמטרתו להציל חיפושיות זבל. המקום היחיד שהסכים להעסיק אותו. לוק חסר ביטחון, אינו מאמין בעצמו, מרגיש שהוא מתוסבך, פרנואיד, ובעיקר הורס כל קשר אנושי. הוא לא היה בזוגיות כבר חמש שנים, בן הזוג שלו בגד בו ומכר את סיפור חייו תמורת כסף.
למרות חוסר היכולת שלו להיות בקשר זוגי יש לו חברים טובים שמקיפים אותו ותומכים בו. תמיד הם שם על מנת לעזור ולפעמים גם להציל אותו מעצמו.
כדי להציל עצמו מפיטורים ממקום העבודה מציעים לו שידאג למצוא בן זוג מכובד שאיתו יופיע בנשף ההתרמה. “אם יהיה לך בן זוג מכובד וראוי ,אני בטוחה שתחזור במהירות להיות חביב התורמים.” כאן נכנסים לתמונה חבריו הנאמנים ומציעים לו את אוליבר, עורך הדין החתיך והמוכשר, גם הוא כמו לוק זקוק לבן זוג, כדי להגיע לאירוע משפחתי.
להפתעתם מתברר להם, שגם זוגיות פיקטיבית צריך לתחזק ולבנות.
מזכיר את חתונמי? ככה אני הרגשתי.
הקשר בינהם הוא קשר של חוזה שאותו מנסח אוליבר עורך הדין בקפדנות לפרטי פרטים. וכמו כל רומן רומנטי הקשר יתחיל בגישושים, האחד יבדוק את השני, יהיו עליות ומורדות ב”זוגיות” החוזה בינהם. יהיו מכשולים, הפתעות ואפילו קצת מתח בקריאה.
הספר הזה חייך אותי מתחילתו ועד סופו. יש בו הומור וכפל משמעות של מילים, עבודת התרגום של ירון פריד מעולה, הוא מצליח להעביר את כפל משמעות המילים, את דקויות ההומור ובעיקר את הסלנג והביטויים של קהילת הלהט”בית.
מעבר לכתיבה הקולחת והמדויקת, אלכסיס הול מצליח לחדור לעומק הדמויות המנוגדות, שרחוקות אחת מהשני ולקרב אותן בעדינות זה לזה. לוק מוצג בתחילת הספר כלוזר, כמי שאינו מצליח להעביר את מחשבותיו ולתרגם אותן למילים, הכל יצא לו “עקום” והפוך ממה שהתכוון. לאט לאט דמותו מתעדנת והוא מוצא את הדרך לליבו של אוליבר. אוליבר המושלם בעיניו של לוק מתגלה במורכבותו הפנימית.
יחד הם בונים קשר.
אהבתי את ההומור בספר, את הביקורת שמעבר למשפטים. ההומור של הדמויות הוא עוקצני, לפעמים שחור וכל מטרתו היא ליצור חיץ או גדר תייל דוקרנית כדי לא לאפשר לחדור אליהם. “קל יותר להרחיק מעליך אנשים מאשר לראות אותם עוזבים.”
אלכסיס הול משבץ לאורך כל הסרט רמזים ואזכורים של סרטים. לפעמים הרגשתי כמו בתוך עלילת המחזה “חלום ליל קיץ” של שייקספיר.
“בנוי לקשר” הוא ספר חביב וקריא על בניית קשר בלתי אפשרי בין בני זוג. ספר שמזכיר לנו, שבעזרת אהבה מתגברים על כל המכשולים. האהבה היא הגשר. לא שלא ידענו, אבל הקריאה מזכירה לנו, כדי שלא נשכח ונשקע ביומיום.
בנוי לקשר, אלכסיס הול
מאנגלית, ירון פריד
מו”ל ועורך ראשי, זיו כהן
הוצאת סלע ספרים 2022
האור במקומות המסתור, ספרה המרתק של שרון קמרון
זהו סיפור הישרדות, סיפור על אומץ ותעצומות נפש בלתי מובנים בשנים האפלות ביותר של אירופה.
לא יכולתי לעצור את שטף הקריאה בספר, נסחפתי לתוך מנהרה אפלה, ידעתי שיש אור בקצה ורציתי לדעת איך הגיבורים יגיעו אליו.
“עולם שבו צל המוות אורב בשולי כל אור.
אני שואלת את אלוהים, אבל השמים מעלי שותקים.”
קראתי מעט מאוד ספרים על אנשים שאינם יהודים וסבלו מהמלחמה. לפני שנים קראתי את הספר “שלום לאשת הפרא” ספר שבו נחשפתי לראשונה לסבל של ילדים גרמניים, לרעב, ליתמות, לבריחות והנדידות שלהם.
כילדה שנולדה אל דור ניצולי השואה תהיתי למה אנשים לא הצילו את היהודים, כילדה היה לי ברור שלו הייתי יכולה הייתי מסתירה בביתי יהודים ומצילה אותם. כיום כאשה בוגרת ובעלת משפחה אין לי תשובה.
הספר “האור במקומות המסתור” מציג בפני הקוראים ובפני הדור הרביעי לשואה את העובדה, שהיו כמה ניצוצות של אור בתוך האפלה הנוראית של המלחמה ההיא. של אנשים טובים שניסו בכל מחיר להציל יהודים.
הסיפור הוא סיפור אמיתי ומאשר את הביטוי, המציאות עולה על כל דמיון.
סטפניה, או בכינוייה הפשוט פושה גדלה בחווה ליד פשמישל. היו לה 8 אחים ואחיות, היא שנאה את החווה, את הסוסים, את התרנגולות, את הדשן. בהזדמנות ראשונה בגיל 13 היא עוזבת את ביתה ואחיותיה ועוברת לעבוד בפשמישל כעוזרת בית ועוזרת בחנות של משפחת דיאמנט היהודייה. גברת דיאמנט, אשה נעימה ובעלת לב רחב מקבלת אותה לביתה כאילו היתה בת משפחה. היא חיה בביתם ועוזרת בעבודות הבית ואף מתאהבת בבנם איז’ו.
כשפרצה המלחמה חיי כולם משתנים. המשפחה עוברת לגיטו. סטפניה נכנסת ויוצאת לגיטו ומבריחה אוכל לבני המשפחה. כשמספרים לה שבני משפחת דיאמנט עולים לרכבת היא מבינה שהם נותרו בחיים, אבל חייהם גיהינום. השמועות על פינוי הגיטו מגיעות. מקס, אחד מבני המשפחה מבקש ממנה להסתיר אותו. סטפניה מסתירה אותו ועוד אנשים. כשמקס מבקש ממנה להוסיף אנשים למחבוא היא אומרת “אני לא יודעת איך לעשות ואני גם לא יודעת איך לא לעשות” לאט לאט החדר הקטן בעליית הגג מתמלא ב13 אנשים. היא יודעת שהיא מסכנת אותה ובעיקר את הלנה, אחותה הקטנה בת השש.
לא הבנתי כיצד היא מאפשרת לאנשים נוספים להגיע למחבוא ויחד איתם נערמת ערמת הפחדים שלה. היא מחליטה להוסיף, כי לא משנה כמה יהיו בביתה, המוות יהיה אחד. ״הרי הנאצים לא יהרגו אותי יותר מפעם אחת.״
החדר הקטן בעליית הגג מתמלא באנשים רעבים, לפעמים חולים, בני אנוש שרבים וכועסים, דחוסים וצפופים. קבוצת האנשים שמסתתרים, קשה להם להיות יחד,13 אנשים בחדר אחד שצריכים להסתדר אחד עם השני, לשתוק, לא לדבר, לא לריב על דברים פעוטים, לא להיאנח מרעב, לא להתעטש או לנחור. ובעיקר לפחד.
כמות המצרכים שהיא קונה אינה מתאימה לשני אנשים, לכן היא מפצלת את הרכישות לשווקים שונים. הולכת מרחקים ארוכים לשווקים שונים.
סטפניה אינה צריכה להתמודד רק עם האכלת האנשים, עליה להתמודד עם סביבה שחושדת בה והיא נאלצת להמציא שקרים. עליה להתמודד עם האנשים שנכנסים לביתה. כולל אנשי ס.ס. אבל בעיקר היא מתמודדת עם הסכנה לחייה של הלנה אחותה. האחות בת השש פקחית ויודעת איך עליה להתנהג. היא גם יצירתית וחריפת שכל ולשון. הילדה הקטנה הזו הדהימה אותי בהבנת המציאות, בחריפות המחשבה ובתגובותיה המהירות לכל אירוע יוצא דופן.
כשסטפניה עוברת לפשמישל אמה שואלת אותה, “מה עם החינוך שלך?” תשובתה היתה “פשמישל תהיה בית הספר שלי.” אז היא לא העלתה על הדעת שפשמישל תלמד אותה, על רוע, פחד, הלשנות, רעב, מחסור ובעיקר תלמד אותה על תעצומות הנפש שיש בה. “פשמישל הראתה לי את מקומי על המפה והדרך השתרעה לפני ארוכה וחשוכה.”
אחד הספרים המרתקים שקראתי לאחרונה, לא יכולתי להניח אותו, כעסתי שעלי לעזוב אותו למען משהו אחר. הייתי שאובה אליו. נדהמתי מהדמות המיוחדת של סטפניה. דמות שיש בה קור רוח, חשיבה מהירה, בעלת אומץ לענות במהירות למי שעוצר אותה. היא היתה נחושה להציל את האנשים שבביתה. לא ויתרה ותמיד מצאה פתרונות יצירתיים. ” הם לא ינצחו אותי, אני לא אתן להם.”
התיאורים בספר מוחשיים, ברורים כל כך. התחושה היא כאילו שאני נמצאת איתם, מבינה את האירועים והמהלכים. חרדה וחוששת יחד עם סטפניה, עם הלנה אחותה ועם האנשים שלמעלה.
לא אגלה מה היא עברה, כיצד צעדה כל יום לביתה בפחד ואני פוחדת איתה. בכל יום היה נדמה לה שכשתגיע הביתה הוא יהיה קבר אחד גדול.
ספר על רסיס אור באפלה והחשכה הגדולה שידעה אירופה, ספר על אשה אחת ואחות קטנה שבאומץ לב עמדו בכל האמצעים מול רעב ומחסור, אנשי צבא, אזרחים שמוכנים להסגיר.
בסיום הרומן יש אחרית דבר מאת הסופרת. עצתי, לא לקרוא לפני תחילת קריאת הרומן.
עזבו הכל ורוצו לקרוא את הספר העוצמתי, המרתק, הסוחף והאנושי. לא תוכלו להניח אותו.
האור במקומות המסתור, שרון קמרון
מאנגלית, אורה דנקנר
ידיעות ספרים, 2022
השתקן, ארי ליברמן
“השתקן” הוא לא עוד רומן על השואה ומה שעבר על מי שהיה שם. השתקן הוא ספר של שתיקה רועמת.
כילדה שנולדה אל דור ניצולי השואה, הכרתי שני סוגי אנשים שהיו “שם”. אלו שלא אמרו מילה ומיסתורין אפף את הישרדותם, ואלו שדיברו וסיפרו. כל אחד נשא את סודו וכאבו בדרך משלו.
“השתקן” מכיל את כל המרכיבים של רומן שואה. המרכיב העיקרי הוא סוד. ספר טוב הוא ספר שיש בו סוד והקורא הולך אחר רצונו העז לגלות מהו הסוד.
גם כאן הקורא ,כמו שמחה, בנו של השתקן סקרן. משתוקק לדעת מדוע האב שותק, ומהן הסיבות להתנהלותו השונה.
שמחה שטיל, יתום מאם, בנו של שמשון ודורה שטיל, נולד וגדל בשנות השבעים באופקים. לאביו, שמשון היתה מעדניה לא כשרה מול המועצה המקומית. היום יש שם בית כנסת. שמשון, נינו של הבעל שם טוב, מגדל את שמחה כגוי, הוא אינו מל אותו, אינו מלמד אותו שום סממן דתי ואינו חוגג לו בר מצוה. שמחה מבין שאביו מסתיר ממנו את הסיבה. וכשהוא שואל אביו שותק “תענה כבר, למה אתה לא מסביר אף פעם למה?” שמחה מבקש הסברים, למה אינו נימול, מדוע לא יעלה לתורה, האם אמו יהודייה, איפה נולד אביו. ושמשון שותק. לא בכדי הוא נקרא השתקן. שם היה רב, כשפנו אליו, אם לא ידע לתת תשובה הלכתית שתק ואמר בטח באל, כשהוא מצביע כלפי מעלה אל השמים וממשיך לשתוק.
כשפרצה המלחמה ועולם הרשע נגלה לעיניו בכל עוצמתו הוא התפקר, אחיו לעומתו שהיה אפיקורס, מגלה מחדש את הדת ביער. מאמין שכל מה שקרה קרה בגלל שעזב את הדת, ואילו שמשון, השתקן בניגוד אליו אינו מאמין באל.
שני האחים מייצגים את השורדים שלאחר המלחמה.
כשמשון נפטר הוא משאיר לבנו שתי מגילות הכתובות ביידיש בכתב צפוף, ומהודקות בסיכות של צלב קרס. שמחה מסרב לקרוא, אינו מתעניין, כאילו ממשיך את שתיקתו של אביו.
את כתב היד מפקיד שמחה לתרגום בידיו של פרופ’ עזרא פרנקל, פרנקל אינו רק מתרגם מילולית הוא גם מוסיף הערות מאירות עיניים.
הספר מחולק לשלושה חלקים, החלק הראשון מסופר על ידי שמחה ומתאר במלוא עוצמה רגשית את מערכת היחסים המורכבת בין האב לבן, מערכת יחסים שמסמלת את היחס המורכב לדת. בקריאת חלק זה, ליבי יצא אל שמחה הילד, שגדל ללא אם ועם שתיקת אביו. ההתמודדות אינה רק בביתו אלא גם בחוץ, מול תושבי העיר ובעיקר הילדים האכזריים.
החלק השני הוא הערותיו על פרופ’ פרנקל על היומן, הערות היסטוריות על האירועים, והערות אישיות שלו.
החלק העיקרי והמרכזי הוא יומנו של שמשון. יומן שבו הוא מגולל בכתב צפוף ודחוס את קורות חיו ואת התלאות שעבר במהלך המלחמה ולאחריה. היומן הוא מסמך היסטורי, מסמך שמתאר את כל הזוועות והייסורים שעברו היהודים בתקופת השואה. מרבית האירועים הם אירועים שהתרחשו והיו.
היחס שלי לספר הוא קצת מורכב.
ארי ליברמן יודע לכתוב ויודע לספר סיפור עלילתי, הוא מצליח לבנות מתח. השילוב בין בדיה למציאות, בין בדיה לאמיתי משכנע מאוד ונכתב כמלאכת מחשבת מדויקת. שלושת החלקים המסופרים בידי שלושה אנשים שונים בתקופות שונות נכתבו כל אחד בקול שונה שמותאם לדובר.
החלק הראשון שמסופר על ידי שמחה, בנו של השתקן, צבט לי את הלב, כאבתי את סבלו של שמחה מול העדר התשובות של אביו, מול השתיקות וחוסר היכולת שלו להתמודד עם העולם שמחוץ לשתיקות שבביתו. שמחה הוא ילד רגיש, הוא גדל בבית של שתיקות, השריקות של אביו היו התשובות לשאלותיו. דמותו של שמחה נכנסה לי ללב.
החלק השני של פרופ’ פרנקל מביא את הצד ההיסטורי של השואה. ההערות שלו שצוינו במהלך היומן והובאו רק בסוף הרומן הן משמעותיות מבחינה היסטורית. יש בו נספח של היומן הכתוב ביידיש בכתב יד דחוס. קטע זה משכנע את הקורא שהכל אמת.
החלק המרכזי של הרומן, יומנו של שמשון, שנכתב בתום המלחמה, הוא הצד האישי של מי שחווה את מאורעות המלחמה. לצערי החלק הזה היה לי מעט לטורח. אומנם יש בו מתח, רציתי לדעת מה קרה לשני האחים, מה הסוד האפל ביניהם, כיצד שמשון חווה את המלחמה. ביומן יש אירועים אמיתיים שהיו, יש בו גם כמעט את כל מנעד החוויות של שורדי השואה. לצערי, לא הצלחתי להתחבר לדמותו של שמשון, היה בו משהו מנוכר, חסר רגשות. אומנם, יש קטעים שבהם הצליח לעורר בי תחושת אהדה, למשל הרעיון לשרוק, במקום לדבר, או התאהבותו בדורה ובקול הפעמונים שלה. אבל מרבית הזמן הרגשתי ניכור וניתוק כלפיו, יתכן, כי סיפר את סיפורו כעובדות והשתלשלות אירועים. אולי כי מספר הדפים שהיה בידו היה מצומצם על מנת להרחיב רגשות.
אם רואים ביומן מסמך היסטורי בלבד של אירועי השואה, אזי הוא כתוב מצוין ומשכנע.
בראיון שקראתי ארי ליברמן סיפר “הרומן הוא בשבילי הוא בעצם פרודיה על ספרים כאלה. הוא לא ספר שואה — הוא ספר על ספרות שואה. זה לא ניסיון לחקור ולפרש את המאורע ההיסטורי עצמו, את הזוועה המחרידה והשלכותיה, אלא בעיקר להבין את הדרך שבה אנחנו תופסים, ובעיקר לא תופסים, את מה שקרה שם”.
במדינתנו, שואה ופרודיה על ספרי השואה לא מתקבל ולא עובר. גם אני תהיתי “האומנם?” בקריאה נוספת הבנתי את כוונותיו של ארי ליברמן. לכן, ניתן לקרוא את הספר שני אופנים, ספר עלילתי והיסטורי על השואה, וספר שיש בו הומור שחור על ספרות השואה. לטעמי זו גדולתו של הסופר וייחודו של הספר.
“השתקן” הוא ספר אחר על השואה. ספר מיוחד מבחינה ספרותית ומבנה של רומן. הוא מעלה שאלות מהותיות ביחס של ניצולי השואה למה שעברו, ביחס הסביבה לאותם ניצולים, מביא את כאב השתיקה של דור שני לשואה. ובעיקר את חוסר ההבנה של האדם מול זוועות האירועים. ומעל לכל הוא ספר בעל איכותות סיפורית, וכתיבה מקורית.
השתקן,ארי ליברמן
עורכת, שרי גוטמן
אחוזת בית, 2022
ללמוד לדבר עם צמחים, ספרה הרגיש של מרתה אוריאולס
ספר רגיש וכואב על הישרדות והתמודדות.
פאולה, רופאת ילודים מדברת בחום אל הפגים שזה עתה נולדו. היא מבטיחה להם שיש טעם לחיות, רק כדי לראות את הים, אפילו שהם במשקל של שש מאות גרם. והם מקשיבים לה ומגיבים.
פאולה בת 42 וחיה עם מאורו כבר 15 שנים, המוות מבחינתם היה שייך לאחרים. הם היו זוג שנים רבות וברגע אחד חדלו. מאורו מת ללא הודעה מוקדמת. מכונית התנגשה בו ואז המוות הופך להיות מוחשי אישי ופרטי של פאולה.
המידע הראשוני שנמסר לנו הוא שבעלה עזב אותה לטובת אחרת ומיד כשעזב את מקום עבודתו נהרג בתאונת דרכים, כך שנחסך ממנה להסביר על בגידתו של בעלה, כי רק היא, הוא והמאהבת ידעו על כך.
איזו תחושה קשה יותר? הכאב על מות בן הזוג האהוב שאיתו חיית שנים, או הכעס, כי שעות לפני מותו הודיע על בגידתו, אהבתו לאחרת והרצון להיפרד?
לאט לאט במתח פנימי של קריאה, מתגלים פרטים שהקורא סקרן לגביהם. האידליה שפאולה מתארת ומציירת בפתיחה נסדקת בהמשך.
פאולה נעה בין התחושות שלה, האם בעלה הוא קדוש במותו או בוגד. בהומור מעט שחור מתארת פאולה את החיים ללא מאורו. את יחס הסביבה אליה שבתחילה מקבלת את המבט ההמום שלה, את המראה המוזנח שלה והעצב שבו שקעה. אף אחד לא ידע שהוא נובע ממותו ובעיקר מבגידתו בה. אף אחד לא יודע שהוא עזב אותה לפני שמת.
המוות מרגיז אותה, לא רק בגלל החוסר של מאורו אלא מפני שהוא מסייע בעיניה בהסתרת פשעו, הבגידה.
פאולה מתמודדת לאורך הרומן בין שני קצוות, מוות וחיים, כעס וכאב, רחמים ועלבון. ובזה יופיו של הרומן. הוא אינו נופל לקלישאות, להעלאת רק זיכרונות טובים ואידיליה זוגית. פאולה אינה חזקה כמו שהסביבה מצפה ממנה. היא אומנם מתפקדת, אך הכאב והקונפליקטים האישיים שלה עוטפים אותה. “שתי יריות שנורו בהפרש זמנים קצר, המוות והשקר.”
למרות הכעס והעלבון בפרידה של מאורו ממנה, היא עדיין עורכת שולחן לשניים, מחפשת את מבטו כשהיא פותרת תשבץ.
על פניו ביומיום ניכר שהיא מתפקדת, עובדת, מיילדת, נפגשת עם חברתה. אבל מתחת לפני השטח היא מגלה בפנינו את הבקיעים, אומנם היא אינה אומרת ישירות, אך היא משתמשת בתפאורה החיצונית, באנשים סביבה, במלמולים שהם משמיעים, כל זאת כדי להראות שמצבה אינו טוב.
הרומן כולו כתוב כווידוי בגוף ראשון. פאולה מספרת את מה שמתחולל בנפשה ובמוחה. הרומן נע בין עבר להווה. בין מה שהיה לניסיונות השיקום שלה בהווה. תיאורי המחשבות של פאולה אמינים. הם גורמים לקורא להזדהות ולרצון לחבק את הגיבורה. הכנות של הדמות היא זו שמשכה אותי להמשיך לקרוא. רציתי לדעת כיצד, מתי ואיך תתגבר על האובדן ובעיקר תתמודד מול עצמה.
הכתיבה אינה רק בגוף ראשון, אלא גם בלשון פנייה. פאולה פונה את מאורו המת ומשוחחת איתו. היא מביעה כלפיו מנעד של רגשות, כעס על עזיבתו הכפולה, על בגידתו ועל מותו. על כך שהשאיר לה את גינתו שהפכה למוזנחת. היא יודעת שלא מספיק להשקות את הצמחים, צריך גם לדבר אליהם, בדיוק כמו שהיא עושה עם הילודים הזעירים.
פעם שמעתי הרצאה על השפעת החושים על הצמחים, ההפתעה היתה שהחוש היחיד שהצמחים אינם מגיבים לו הוא חוש השמיעה. ואנחנו שנים רבות אומרים לדבר לצמחים, או אני שר להם ולכן הם פורחים.
כנראה, שהדיבור הוא לעצמנו ולא לפרחים. כך גם בספר. הצמחים הם מטאפורה לפאולה עצמה ולשיקום האישי שלה.
הדיבור הפנימי של פאולה לעצמה ולמאורו עבורה מקביל לדיבור לצמחים הנבולים, בשיחות האישיות שלה היא לומדת להבין את עצמה ואת ההתמודדות שלה עם המוות ובניית חיים חדשים “אף פעם אי אפשר להתחיל לבנות בית מהגג.”
“ללמוד לדבר עם צמחים” הוא רומן אנושי, רומן המראה את הגיבורה במערומיה. הוא אינו קודר ועצוב, יש בו הומור שעוזר לגיבורה להתמודד. למרות העצב יש בו אופטימיות אנושית וכנה. סיום הרומן נפלא בעיניי.
אני אהבתי.
ללמוד לדבר עם צמחים, מרתה אוריאולס
מקטאלנית, יוסי טל
סידרת חוצפנית, תשע נשמות, הכורסא
ולדימיר, ספרה החד והכן של ג’וליה מיי ג’ונאס
רומן טעון בקונפליקטים ודרמות. מקיף כמעט את כל הנושאים האפשריים ששייכים לתקופתנו.
יופיו בכך שאין הוא “תפסת מרובה לא תפסת,” אלא להפך, המרובה מתגלה אט אט והופך לקורא את הבטן.
בכתיבה אישית קולחת ומרתקת מספרת לנו הגיבורה במונולוג ארוך את סיפורה, תוך כדי העלאת נושאים חשובים ומדוברים.
הגיבורה כותבת את סיפורה האישי, הכתיבה היא לעצמה, לנו, או אולי זהו הספר שאותו רצתה לכתוב.
הספר נקרא “ולדמיר” אך הוא אינו גיבור הספר, הוא דמות, או נכון יותר טריגר הכתיבה והמחשבות של הגיבורה.
היא ובעלה ג’ון מרצים לספרות בקולג’ קטן בצפון מדינת ניו יורק. ג’ון הוא ראש החוג לספרות. בתחילת העלילה גון מושעה מעבודתו, בגלל קיום מערכות יחסים עם סטודנטיות שלו. שימוע הפיטורים שלו יהיה בקרוב.
מכאן מתפתחת העלילה בכל הכיוונים האפשריים. הגיבורה בודקת את גבולותיה בנושא. היא משתדלת להתרחק מהרעש הסביבתי אך לא יכולה. סטודנטיות צעירות נכנסות לחדרה ודורשות ממנה להגיב בנושא “טוב, רצינו להגיד לך שאת לא חייבת…זאת אומרת, לשחק את התפקיד הזה של האשה התומכת ששותקת.” גם בתה אינה מצדדת בהתנהגותה “אם את נשארת איתו, את מאותת שאת מוחלת לו על מה שעשה, ולתחושתי , זה לא תורם לתדמית שלך.”
והגיבורה? היא מגוללת בפנינו את מערכת היחסים עם בעלה, מערכת יחסים ליברלית שבה לכל אחד היתה אפשרות להתפתח ולחיות חיים מיניים חופשיים. היא בודקת האם התשוקה של בעלה או שלה היתה הרסנית.
בתחילת העלילה מציגה הגיבורה בפנינו את ולדימיר, מרצה צעיר וחדש שכתב ספר “הכללות זניחות”. הוא הגיע לקולג’ עם אשתו ובתו הקטנה, והיא? הגיבורה מתאהבת בו, נכון יותר מתאהבת בדמות ההילה שהיא עצמה יצרה סביבו. גבר צעיר, נאה, החי חיי נישואים מודרניים עם בת זוג דעתנית. וכי בינו לבין אשתו אין חלוקת תפקידים מגדרית. התשוקה שלה אליו מניעה את העלילה ואת מחשבותיה. הוא גורם לה לאנרגיות ותנופת כתיבה.
שלא תטעו, הספר אינו ספר שבלוני על מרצה מבוגרת המתאהבת במרצה צעיר. הוא גם אינו ספר רגיל על שיממון נישואים, זהו ספר מושחז הכתוב בכנות ופתיחות על נישואים, זוגיות ובעיקר מעמד הנשים בתקופת המי טו. הנשים אומנם נקראות בהכללה “לנו הנשים” והן צריכות להיות תמימות דעים ומאוחדות ביחס לגברים. אבל הגיבורה מצליחה להראות את פער הדורות בצורה עניינית ואף ללעוג לפער. היא מתוודה בפני בתה שלא תנהג כמו שהאנשים רוצים שתנהג, ובתה אינה מבינה והיא אינה חייבת להתנצל על החינוך של בני דורה.
הכתיבה הכנה והישירה סחפה אותי. הגיבורה אינה בוחלת בשום תיאור ובשום מחשבה על זוגיות, על גברים, על תשוקה, על אכזבה.
ספר שנון שנוגע בפערים חברתיים, בפערי תקופות וחינוך, מביע את תחושת ההחמצה של הכותבת בנושא שוויוניות. בפתיחות וכנות היא מתארת את כל סוגי המחשבות שעלו לה בראש במהלך התקופה, כולל בגידה בבעלה, מערכת היחסים עם בתה, קנאה בצעירות שגופן מוצק, בכתיבה שלהן. היא מרגישה שהעולם דוחה אותה מעליו.
וולדמיר? מושא אהבתה וסמל הנעורים בעיניה גם הוא נחשף אט אט בפנינו ובעיקר בפניה שלה.
אישית, אהבתי פחות את סיום הספר, הסופרת יכלה לקחת צעד אמיץ יותר והיא היתה כל כך קרובה אליו.
ספר נקרא במתח וסקרנות עם הערצה מסוימת לגיבורה. למה הערצה? כי היא בטוחה בעצמה, בדעותיה השונות מול הצעירות, במחשבות כנות על השגייה המקצועיים ועל גופה שמתחיל בתהליך הזדקנות.