הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
המופע של גארי – נל ליישון
האדם הוא תבנית נוף מולדתו, או שהוא יכול לשנות את חייו?
“ברוכים הבאים למופע שלי שבו אני אספר לכם על עצמי בלי הפסקה ואתם לא תספרו לי כלום על עצמכם. ככה זה, קוראים לזה מופע כי יש מישהו שמופיע וזה אני ולא אתם.”
כך פותח גארי את המונולוג הארוך שלו בפנינו, הקוראים. זהו מופע חד פעמי, מופע ללא קהל, מופע אישי חושפני עד כאב. מופע שבסיומו הקורא מגיע לקתרזיס, אך יש בו מקום לשאלות פילוסופיות, האם הגורל נקבע או שניתן לשנותו והאם אופיו של האדם הוא תוצאה גנטית או סביבתית?
באנגלית הרומן נקרא זיכרונותיו של כייס. גארי מספר את זיכרונותיו בפנינו כמופע. הוא פונה לקהל “תתקרבו, בואו, שבו, קחו את הספר.” פנייה שמייד יוצרת אינטימיות, ובלי לשים לב האינטימיות הזו יוצרת אהדה מצידנו כלפיו.
גארי נולד וגדל אל תוך השוליים של החברה. אביו גנב שיוצא ונכנס לבתי כלא, אמו אלכוהוליסטית שאינה מתפקדת. לגארי שני אחים צעירים. טבעי שבתוך סביבה שכזו גארי יהפוך לפושע. בגיל שמונה אביו מצרף אותו ל”עבודתו” ומלמד אותו שהירח הוא האויב שלו. כשאביו נכנס לכלא גארי הוא המפרנס, כשהוא נותן לאמו את הכסף שגנב היא אינה מניעה אותו, להפך מודה לו. וכך גארי מוצא עצמו בתוך עולם הפשע.
גארי בעל העיניים הכחולות, עיניים שצבען מעיד על טוב הלב שלו שהוחבא בגלל נסיבות חיו.
הקורא שבוי בקסמו האישי של גארי, גארי מצליח להיכנס ללב הקורא. הקורא מתאהב בו, כי ליבו של גארי הוא לב של אהבה. “אני חי על חשבון סבל של אנשים.” גם אם הוא מבין את התנהלותו הוא אינו משתנה והופך להיות אדם נורמטיבי. למה? כי גארי הוא תוצר של נוף ילדותו. הוא גדל בבית שראה בו את הפשע.
הספר מעלה במלוא העוצמה את השאלה, האם האדם תבנית ביתו או שהוא יכול לשנות את גורלו. ושאלה נוספת מה יכול להציל אדם ולהניע אותו אל מחוץ לפשע? למי יש השפעה גדולה יותר על האדם, אופיו ואישיותו או הסביבה שבה הוא נולד וגדל.
“אמרתי כבר שאנחנו נולדים במשפחה ושזה כמו כלוב שקובע את הצורה שלנו. אבל הקדשתי לזה עוד קצת מחשבה והבעיה שזה יותר מסובך מזה. כי אפשר להיוולד באותו כלוב ובכל זאת לצאת שונים בסוף. קחו אחים למשל: לפעמים הם יכולים לצאת אותו דבר אבל לפעמים הם יוצאים כל כך שונים שזה כאילו שהם אויבים בתוך המשפחה. הם יכולים לשנוא אחד את השני שנאת מוות, לרצות לרצוח זה את זה.”
גארי הוא גנב מחונן, הוא מצליח לכייס כל אחד, לפצח כספות, ולפתוח דלתות. בהמשך גארי מגיע לתחתית של הביוב. אבל כמו שהוא אומר בהתחלה הכל מסתיים בטוב.גארי מוביל את הקורא לתחנות בחייו, תחנות מגיל הילדות ועד לבגרותו. תחנות של התחתית עד לתיקון של חיו.
“סיפור נחמד, אה? אני כמעט מרחם עליכם שאתם צריכים לקרוא את זה. היה מספיק גרוע לעבור את זה ועכשיו גם אתם עוברים את זה. טוב נו. אל תתבכיינו. לא משנה מה יקרה פה יש לנו את ההסכם שלנו, כולנו יודעים שהכול נגמר בסדר בסוף. אז בואו נמשיך פשוט, טוב?”
הסיפור שלו הוא סיפור רטרוספקטיבי, הוא מספר לנו הקוראים את חייו וקורא להם מופע. במילה מופע יש תחושה של הנאה, אולי הומור, ויש קטעים כאלה. כשהוא מכייס בפאב את הבחורה, הוא משתתף בצערה ומזמין אותה למשקה על חשבונו או חשבונה, והיא אומרת “יש עוד אנשים טובים בעולם.” כשהוא פורץ לשכנתו הוא מתקן לה את הדלת. למרות שיש בספר הומור, הספר הוא ספר של כאב ועצב שסיומו הוא טוב.
גארי הוא דמות של השוליים ואפילו מגיע לתחתית ובכל זאת הוא מצליח לכבוש את לב הקורא, הקורא אוהד אותו. השפה היומיומית שלו, הפנייה לקורא, הניתוח הפסיכולוגי שהוא עושה לעצמו והתקוה שבו מצליחים לרתק את הקורא.
דמותו של גארי שונה מדמותה של מרי מצבע החלב, אך יש ביניהם דמיון.
המופע של גארי הוא רומן אנושי מלא בכאב והומור עם קרן אור אופטימית.
עד לאיזו תחתית התדרדר גארי וכיצד הצליח לטפס מעלה ולהפוך לאדם הטוב שמספר את סיפורו, ממליצה לקרוא ולעקוב אחר חיו ותפנית שעשה.