הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
רחשי תודה, ספרה נוגע ללב של דלפין דה ויגאן
ספר אנושי, עדין ונוגע ללב על הצורך להעניק תודה לאנשים אהובים. ספר שהוא ממתק עצוב.
ספר רגיש על הזקנות ואיבוד הזיכרונות, העבר, היכולות. “להיזדקן פירושו ללמוד לאבד.”
לא צריך ספרים עבי כרס עם עלילה מתפתלת ואיזו דמות הרואית כדי שייכנסו ללב הקורא. מישקה מהנובלה “רחשי תודה” היא דמות אנושית שנכנסת ללב ומתיישבת בחדריו.
מארי אחת הדמויות בנובלה הקסומה פותחת את דבריה בפנייה לקורא, האם אנחנו מודים לאנשים סביבנו? האם אנו קרובים אליהם בטרם לכתם? האם אנו חיים בידיעה שהימים קצובים ואולי לא נספיק להודות על כל מה שיש?
על השאלות הפילוסופיות הללו עונה לנו דלפין דה ויגאן באמצעות מפגש עם דמותה של מישקה. “אשה זקנה בעלת חזות של נערה, או נערה שהזקינה בטעות.” מישקה יהודייה, ניצולת שואה, ערירית המתגוררת במוסד. בעברה היא היתה מגיהה בעיתון, נסעה בעולם וכתבה למגזינים. מישקה ששלטה במילה הכתובה, תיקנה טעויות דפוס, טעויות תחביר, שגיאות של פעלים, קראה את דורית לסינג ווירג’ינה וולף חולה כעת באפאזיה, מחלה שבה מאבדים מילים. או כמו שהיא מגדירה זאת “אני בורחת לי.”
דמותה של מישקה שובה את לב הקורא, אני התאהבתי בה ובעדינות הרגישה שלה.יש בה חוכמה אנושית והרצון לעזור לזולת, בדיוק כמו שעזרו לה במהלך המלחמה מישקה היא זו שגידלה את מארי. מארי ואמה גרו באותו הבניין, אמה של מארי סבלה מדיכאון והיתה נעלמת לתקופה, ומארי ירדה אל מישקה שכנתה וזו גידלה אותה.
מישקה מודעת לכך שהיא אינה מוצאת מילים ומחליפה מילה במילה והמשפטים משובשים, ועל כך היא סובלת. אל חדרה מגיע ג’רום, קלינאי תקשורת שמנסה לעודד אותה ולהזכיר לה את המילים. מישקה מנהלת עם ג’רום שיחות, הראש שלה חד, רק שהיא אינה מוצאת מילים לתרגם את המחשבות. לפעמים מתבלבלת, קצת הוזה. היא אפילו מנסה לשתף פעולה, אבל יודעת שזו טרחה לבטלה. “לא מעניין אותי מילים נרד…כל הטריקים האלה, המילה האמיתית מתפרמת. חוץ מזה אין שום טעם, אני יודעת איך זה ייגמר, בסוף לא יהיו מילים.”
מארי וג’רום הם כמו משפחה עבורה, הם מעניקים לה רגעי אור והיא בתמורה לקרבה נותנת להם חסות אימהית ועצות לחיים. בשיחות שלהם מתגלה עברם.
החלפות המילים של מישקה משעשעות, כאן המקום לשבח את תרגומה הנפלא והרגיש של רמה איילון שמצאה מילים מקבילות למילים החסרות והשאירה את הטקסט רענן. למשל למילה נרדפת מישקה קוראת, מילה נרדמת. או שרת רחוק לשלט, ועוד מילים המשתבצות למשפטים מחייכים.
מישקה אומנם אינה מצליחה לומר את המילים המדויקות, אך ראשה צלול והיא יודעת מה עובר במוחה. “בחלומות שלי את יודעת, המילים לא חסרות, בחלומות שלי אני מדברת יפה מאוד.” היא מייעצת למארי, מנסה לשכנע את ג’רום לפגוש את אביו לפני שיהיה מאוחר. כי “אנשים מתים פוף… אתה לא יכול להישאר עם זה על הלב, אחכ’ זה עושה חלום בלהה.” יש לה דעות על זקנה ועל בית האבות, ” הם נראים ממש זקנים, ראית את הנשים בטרקלין? זה הגיל הרביעי פה לפחות.”
למרות שאנחנו יודעים מה יהיה בסופה של מישקה אנחנו לא עצובים בסיום הקריאה, הדמות המקסימה שלה, החייכנית טובת הלב ובעלת התובנות מצליחה לחדור אלינו ולהשאיר גם אצלנו תובנות. הבנות על זקנה, על תודה, על משמעות האנשים שנכנסים לחיינו.
כשקראתי את הנובלה היה לי משעשע לשמוע אותה מדברת ומשבשת את המילים, זה משעשע, כי אין לנו קשר לאשה המתוקה הזו. אבל נעצבתי, אמי החורגת, שעברה את גיל תשעים, לא תמיד יודעת מי אני וחוזרת ושואלת: מה אני עושה, ואיפה אני גרה, ועם מי. ואיך זה שאני יודעת איפה היא גרה, ומכירה את המטפלת שלה. אשה שהיתה נמרצת, התעמלה טיילה, שיחקה ברידג’, רקדה, פתאום אינה מוצאת את המילים, ואינה זוכרת.
מארי בפתיחת הספר מנסה לומר לכל מי שקורא את הנובלה לומר תודה לפני שיהיה מאוחר, או כמו שאומרת מישקה לפני “שכל המילים אוזרות מזוודות וביי, מתחפפות.”
תודה למישקה שהזכרת לי על אהבת הזולת והחמלה, תודה למארי על ההבנה להודות על הכל ולכולם. ותודה לדלפין דה ויגאן, הסופרת הנפלאה שבכל ספר מפתיעה ומרתקת אותי מחדש.
רוצו לקרוא את הנובלה הרגישה והנפלאה הזו. לא תצטערו.
רחשי תודה, דלפין דה ויגאן
מצרפתית, רמה איילון
הוצאת כתר,הסדרה הקטנה, 2022