הסיפור של כרמן – אוריין צ’פלין

הספר, הסיפור של כרמן, הוא סיפור מסע אנושי ורגיש שריתק אותי. סיפור  חכם שיש בו חמלה ואהבת האדם.

כשכרמן בת העשרים ושש עוד מעט עשרים ושבע  החליטה להיות אחות מלווה אנשים אל מותם, כולם לא הבינו מדוע? האמת גם אני. יותר מכולם היה מתי ששאל בכל פעם “מה ילדונת בת 26 עובדת בעבודה הזו?”

מתי הוא אחד המטופלים של כרמן הוא אינו מעונין לספר על עצמו, הוא מוכן להיפרד ומהר, בשביל מה למשוך? מה הטעם? הרי הקרב אבוד. אבל כרמן שנקראת על שם חברה צרפתייה של אביה שמתה, בעדינות ומיומנות מושכת עוד קצת את הזמן של מתי. כמו שחרזדה היא מספרת לו על עצמה. ולרגע נדמה שהתפקידים התחלפו.

וכך כרמן מוצאת את  עצמה עם מישהו שיהיה איתה בתוך הסיפור שפחדה לספר לעצמה. סיפור מילדותה ברחוב ברודצקי. כשהיתה קטנה התיידדה עם השכן “ורשה” שגר באותה קומה. “ורשה” סיפר לה על חיו כילד בתקופת מלחמת העולם השנייה. זה סיפור של החמצה וכאב.  וכשהיא מתחילה לספר אותו למתי, הסקרנות שלו לדעת את סיום הסיפור שלה, גורמת לו להישאר עוד קצת.

הסיפור של כרמן הוא סיפור עצוב, משא כבד של ילדה שסוחבת אותו איתה מעל לעשרים שנה. סיפור של רגשות אשמה שהפכו לדמות נוכחת בדמותו של  “איש קטן”, זמניאק, כך היא מכנה אותו. אותו זמניאק הם רגשות האשמה, המצפון, ההחמצה והכאב שלה. הסקרנות של מתי לדעת מהו הסוף של הסיפור של כרמן, גורם לו להישאר עוד קצת כמו שאמר. מתי מתחמק מסיפורו שלו ושואל את כרמן שאלות, עכשיו הוא כמו פסיכולוג. הוא זה שמתוקף היותו המבוגר שעוד מעט יסיים את חיו, יכול להציע לה עצות, ללמד אותה שאי אפשר לתקן את העולם. כרמן מפנימה ולא משתכנעת, כי תןך כדי השמעת סיפורה, כנראה בפעם הראשונה, היא יודעת מה עליה לעשות, איך תתקן את העוול והכאב שהיא נושאת מילדותה.

מכל המטופלים של כרמן, מתי הוא היחיד שנכנס לי ללב, היחיד שהתקרב אליה, ניסה להבין את זמניאק שבתוכה, הקשיב לה והסתקרן לדעת מה סוף הסיפור שלה. הוא מנווט אותה ביודעין או שלא, להבנה. כרמן בזכותו עוברת מסע, היא מנסה לעשות תיקון לעצמה, לסביבה, לאנשים שהיא יודעת שלא יוכלו לתקן לאחר שאהובם ימותו.

אומנם המוות נוכח בכל עמוד, אך זה אינו מוות מאיים, להפך זה מוות שאינו עצוב. יש בספר חמלה אנושית שנוגעת עד קצות האצבעות. הקריאה בו מובילה את הקורא למחשבות ותהיות כיצד הוא היה נוהג במצב כזה, האם טעה ויוכל לתקן, או כיצד עליו להיפרד מהאנשים האהובים. המחשבות מובילות להבנה של התנהגות ואולי תיקון לא לפני המוות, אלא הרבה זמן לפניו.

אני אוהבת את הכתיבה של אוריין צ’פלין, יש בה יכולת ורגישות לתאר את האנושי במדויק ובעדינות. הרגשות של הדמויות גורמות לחמלה אצל הקורא, גם אם הסיטואציה קשה. השפה העשירה שלה צובעת את התוכן בגוונים נעימים ורכים. בנוסף לכתיבה הרגישה והאנושית היא כותבת בהומור, אפילו שחור, על המוות, מה שעושה את הקריאה ללא מעיקה. “המטופלים שלי מתים עלי.” אומרת כרמן לבני משפחתה, כשהם מזועזעים מהשיתוף הטבעי שלה בעבודתה.

למרות חוסר הריכוז בימים טרופים אלו, רותקתי לספר וסיימתי אותו כמעט בקריאה אחת. סיפורה של כרמן נוגע ללב ומלווה אותי הרבה לאחר שסיימתי לקרוא אותו. הוא העלה בי הרהורים רבים על החיים, החמצות, כאב שאנחנו נושאים איתנו ולא יכולים להירפא.

אוריין צ’פלין טווה סיפור רגיש וכואב עטוף בחמלה ואהבת האדם.

ממליצה מאוד

הסיפור של כרמן, אוריין צ’פלין

עריכה: יואב רוזן

הוצאת: הקיבוץ המאוחד, 2026