הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

קשר לאחד – ספרו של חיים באר ייקח אתכם לטיול קסום בירושלים

הספר “קשר לאחד” קושר את רשימותיו ומאמריו, שפורסמו בעבר וכעת אוגדו בעבודת צוות יחד עם העורך, גדעון טיקוצקי. הנושא האחד והמאחד בין הסיפורים הוא ירושלים.

לא יכולתי שלא לקרוא את ספרו של חיים באר מבלי לשמוע את קולו מהדהד בראשי.

ספרו הוא שיר הלל לירושלים, ירושלים של מעלה וירושלים של מטה, ירושלים של ההווה וירושלים של העתיד, ירושלים האישית והפרטית שלו וירושלים של כולנו.

מספר על בתי קומיל והקשר האישי שלו אליהם, בתים שמהם צמח ועלה הרומן חבלים. על בית הכנסת שאביו הקים לזכר אשתו, על הוריו, על סבתו, על השכנים. על אנשי העבר של ירושלים, אליעזר בן יהודה, ברנר, על בית החולים שערי צדק. על הטיול שערך לאשתו בעקבות “מיכאל שלי”.

מצד אחד, מספר על הכאב שלו על התחרדות ירושלים מאז שנות השמונים ואילך. על כך שזו  אינה ירושלים שלו. ירושלים, העיר שבה נולד וגדל. אך מצד שני הוא מדבר בזכות הישוב הישן ונטורי קרתא. בשיחה עימו, בהשקת ספרו, סיפר שהוא מעריך אותם, כי הם אלו השומרים על הדת והם יהיו האחרונים שיורידו אותו לקבורתו.

“ירושלים היא המרכז של אנשי הגבולין.”

“ירושלים מתפוררת, מתפזרת, מתפשטת.”

“ומנגד, ירושלים הולכת ומתקבצת מכל עבר.”

“ירושלים מלאה זכרונות טרגיים.”

אי אפשר שלא לחוש כאילו אנחנו מטיילים יחד איתו ברחבי ירושלים, חשים באהבתו אליה, רואים את אותם הבתים ופוגשים באנשים שעליהם הוא מספר. בלשונו הייחודית והציורית, לשון גבוהה המתובלת בביטויים, הוא מעורר לחיים את האבנים, הבתים, הרחובות והקירות של העיר שטבועה בנפשו. ניתן לחשוב כאילו הוא יושב מולנו ומספר רק לנו על ירושלים הרבגונית שלו.

את הספר צריך לקרוא לאט לאט, לגמוע טיפין טיפין את מי הבאר המחייה נפשות. באר מלאה בחוכמה, ידע, הבנה, סלחנות ובעיקר אהבה ענקית לעיר. וכמו שאמר, ירושלים היא עיר נחלמת, עיר של חלום. “ירושלים היא עיר לא מושגת.”

בהשקת ספרו סיפר חיים באר על משמעות השם, קשר לאחד, קשר לאלוהים. כל החלקים המתפוררים של ירושלים מתחברים בקשר לאחד.

כמו כן סיפר על העטיפה, “תמיד יש אחד יוצא דופן, כל הכבסים נוטים מטה ותמיד יהיה אחד שיעלה מעלה, אל אותו אל האחד. החור שבטלית כמו לב שגם הוא מחבר לאל”.

הקשר שלי לחיים באר הוא אחד ובלתי נשכח. לפני שנים למדתי אצלו כתיבה יוצרת, הוא אהב את כתיבתי (שהופסקה ביוזמתי) ואני נשארתי איתו בקשר תקופה מסוימת. ספרו “חבלים” שיצא בזמן לימודי אצלו הציל את נשמתי.

קשר לאחד, חיים באר

הוצאת עם עובד, 2017

תגובות בפייסבוק

האיש שהשחית את העיירה – ספרו השנון והחד של מארק טווין

“שם טוב משמן טוב” ,אבל גם, “כסף מעוור עיני חכמים ומסלף דברי צדיקים.”

הנובלה האיש שהשחית את העיירה מתחילה כמו אגדה.

 “הדבר היה לפני שנים רבות. הידלברג היתה העירה הישרה והמהוגנת בכל האזור”.

ואכן תיאור זה נשמע כמו אגדה, כי איזו עיירה תהיה ישרה והגונה כולה, ללא יוצא מן הכלל?

הידלברג היתה כזו והתגאתה במוניטין שלה. עד שאלמוני מניח שק מטבעות זהב אצל משפחת ריצ’ארדס, משפחתו של קופאי הבנק. לשק מצורף מכתב המסביר, שבעבר איש מאנשי העיירה עזר לו ונתן לו שטר של 20 דולר שבזכותם זכה בשולחן ההימורים, לכן הוא רוצה לגמול לו ומבקש שיזהו את האיש לפי הערה שהשמיע באזניו, רק הוא, הזר, ואיש העיירה שהצילו, יודעים מה אמר. כשאשת הקופאי רואה את השק מלא במטבעות זהב עיניה מתעוורות, יושרה מתחיל להיסדק שכן היא חושבת אולי לא לספר על השק וליהנות מהאוצר.

 לא רק משפחת הקופאי מתמודדת עם הלבטים, אלא כל תושבי העיירה, מרגע שבו מודיע ריצ’ארדס על השק והתנאי לקבלת הכסף מתחיל סחרור ומחול שדים, תככים ושקרים תוך כדי פגיעה בזולת. לא אספר לכם איך מארק טווין טווה עלילה מדויקת רצופת הומר ובעיקר לעג. איך כל אחד מאנשי העיירה “נזכר” שהוא אותו האיש שנתן את עשרים הדולר.

“האיש שהשחית את העיירה” הוא ספר עם ביקורת חברתית נוקבת על אופיו וחמדנותו של האדם, הנובלה אינה שייכת לזמן או מקום שכן עוד מימי התורה הוזהרנו מלקבל שוחד, או לעסוק במרמה. הביקורת היא על אופיו של האדם ועל הצביעות שבו. הידלברג מתיימרת להיות עיירה ישרה והיא מקפידה על החינוך לכך דורות, אך ברגע האמת אין אחד שאינו עומד בפיתויי מטבעות הזהב. “חינכו אותנו ליושר, והיושר הגן עלינו מכל פיתוי ולכן זה יושר מלאכותי ומול פיתוי אמיתי הוא חלש כמו קש.”

מי האיש שהשחית את העיירה? אלמוני, אנחנו לא יודעים מיהו וגם תושבי העיירה אינם יודעים, לדעתי יש סמליות באותו איש מסתורי ונעלם, כי, האם איש אחד, חיצוני, יכול להשחית עיירה שלמה או שמא טבע האדם הוא כזה? החמדנות והשקר הם חלק מהטבע שלנו ורק מוסר וחינוך ידחיקו אותם. אולי אותו אלמוני הוא אותי הצדקנות שאנשי העיירה מתהדרים בה?

זוהי נובלה, קריאה, שאי אפשר להניח את העיניים והיד ממנה,לספרים שכאלה אני נוהגת לקרוא ממתק.

לאורך קריאת הספר חשבתי והסתקרנתי כיצד הסופר והזר שהחליט להשחית את העיירה יגרמו לאנשי העיירה להיות אנשים בעלי חולשות, חמדנים, שקרנים, מעללי עלילות, מדמיינים שאכן הם שנתנו לזר את שטר הכסף.

ממליצה בחום על קריאת הנובלה השנונה הזו.

האיש שהשחית את העיירה, מארק טוויין

מאנגלית, יותם בנשלום

לוקוס 2016

תגובות בפייסבוק

נדנדת חבלי הכביסה – ספרו של אחמד דני רמאדן, אלף לילה ולילה מודרני.

 כמה עוצמה וטלטלה בספר אחד. “נדנדת חבלי הכביסה” ספר שבו יכולתי להרגיש את הטלטול הנפשי של הגיבורים ואפילו שלי כקוראת.

“איך מתחילים לספר אגדה? היא פשוט מתחילה, איך היא נגמרת ? אף אחד לא יודע איך סיפורים נגמרים, אנחנו כותבים רק את ההתחלה. “ כך אומר חכוואתי לאהובו ברגעים האחרונים לחייו של אהובו.

ארבעים שנה חלפו מאז 2012 , השנה בה עזבו חכוואתי ואהובו את סוריה המדממת. חכוואתי יושב ליד אהובו הגוסס ומספר לו סיפורים על מנת להחזיק אותו עוד קצת בחיים.

הסיפורים שהוא מספר הם כמו מעשה אריגה של שטיח צבעוני, עוד סיפור ועוד סיפור המצטרפים לכדי עלילה שלמה אחת, שטיח חובק עולם וזמן.

לא יכולתי לעזוב את הספר, הרגשתי כאילו אני יושבת בחדר ומאזינה לסיפוריו, עוד סיפור אחד אמרתי לעצמי, עוד חלק בתוך מארג התמונה הכללית והפכתי עוד דף ועוד סיפור.

חכוואתי, בן יחיד, אביו ואמו נישאו מאהבה עד שהתגלה השיגעון בנפשה של אמו, בורח מסוריה לקהיר, גם שם לא זכה למרגוע, נטיותיו המיניות גרמו להתעללות בו ובחבריו, הוא חוזר לסוריה בה הוא פוגש את אהובו, שניהם נמלטים לבירות ומשם לקנדה.

ארבעים שנה לאחר הבריחה האהוב גוסס מסרטן וחכוואתי מספר לו סיפורים כמו שחרזדה על מנת להחזיקו בחיים. הסיפורים נעים מעבר להווה מגוף יחיד לגוף שלישי, סיפוריו של חכוואתי מתערבבים עם סיפורו של האהוב, ועוד דמויות מהעבר. מלאך המוות מופיע גם הוא ונוכח בחדר, הוא מקשיב לסיפורים ודוחה את תפקידו במספר ימים,  המוות אומר :”נשחק משחק, ליל הישרדות” וחכוואתי מציע לו אפילו לעשן ושניהם מעשנים ג’וינט יחד.

הסיפורים שהוא מספר הם כמו מעשה אריגה של שטיח צבעוני, עוד סיפור ועוד סיפור המצטרפים לכדי עלילה שלמה אחת, שטיח חובק עולם וזמן.

זהו ספר כואב. ספר על מדינה הקרובה מאות קילומטרים אלינו ונמצאת במלחמה שנים, ספר המספר את סיפור המלחמה בסוריה, את אומללותם של אזרחים שאינם מבינים על מה המלחמה כשכל רצונם הוא לחיות, למכור את מרכולתם, כדי להאכיל את ילדם. ובמקום זאת הם זוכים למכוניות מתפוצצות סביבם, יריות תמידיות ,כליאת אנשים והעלמות בחורים צעירים.

סיפורם של פליטים שברחו ורובם לא שרדו. המוות אומר: “היו מיליונים מהם והעולם העניק מקלט למאות. ” סיפורם של פליטים שברחו והשאירו מאחור את המדינה ,את עברם, את זיכרונותיהם. גם אם ניצלו הם אינם מרגישים שייכות.

סיפורה של תרבות שנהרסת והיסטוריה שנחרבה. “המדינה שאהבו ונולדו בה הלכה לאיבוד, נעלמה, הפכה לחור שחור ששאב לתוכו את חיי שמשותיו”.

אך לא רק סיפור על כאב מדינה במלחמה ופליטים, אלא סיפור כאבם של זוגות הומואים ולסביות שאינם יכולים לחיות את חייהם, אביו של הגיבור מכה אותו עד זוב דם כשמגלה את נטיותיו המיניות, חבר אחר נאלץ להינשא ולהרוס את חיו, חיי אשתו ומשפחתו.

זהו סיפורן של הנשים שנאלצות לקבל את מכות בעליהן כאילו היו ממתקים ודבש, סיפור של שמלת כלולות שהיא העדות היחידה למה שעשו הנשים בחייהן- ילדו ילדים וטיפלו בגברים.

הסיפור נע ונד מתנדנד, בין עבר להווה בין זיכרונות כואבים לזיכרונות נעימים, בין דמויות וגיבורים, בין סיפורי מציאות לסיפורי אגדות ומיתולוגיה, בת הים ואביה מרדוך סיפורי אלים מסופוטמים ואשור.

ומעל לכל יש בו אהבת האדם ,אהבתו של חכוואתי לאהובו, אהבה שמצליחה להחזיק את שניהם בשפיות בעולם לא נורמלי. אהבה מרגשת, אהבת אינסופית אפילו היה מוכן למות במקום אהובו.

הסיפורים שמספר הם זיכרונותיו מעברו, מביתו הוריו ואמו המשוגעת, הם החוט שמחבר אותו לעצמו ולאהבתו, החבל שמחבר ביניהם בין עבר להווה ,בין החיים למוות. חבלי הכביסה קולטים את סיפור חייהם ותולים עצמם כמתאבדים על חבלי הכביסה.

החבל הוא גם חבל הטבור שצריך לנתק מהאם, כמו בסיפור על האם שלא יכלה לנתק עצמה מבניה.

סיפורה של אמו היושבת על נדנדת חבלי הכביסה ובוראת לה עולם משלה, מציאות לא קיימת. ואותה נדנדה היא רוחה של אמו הרודפת אחריה, והאם אולי היא סוריה, המדינה הקרועה והמטורפת שאינה יכולה לתת ביטחון לתושביה. והכביסה היא החולצות הנקיות, אך גם המוכתמות בדם המלחמה.

הייתי רוצה שכל מנהיגי העולם יקראו את הספר המטלטל הזה, והכואב, שיבינו את האזרחים המרגישים כלי משחק בידיהם כשכל רצונם הוא לחיות בשקט ולהביא אוכל לילדם.

ממליצה בחום על הספר  בתרגומה המדויק והנפלא של לי עברון, תרגום שבו הצליחה להעביר את תחושת התרבות, האותיות הערביות ומשמעותן.

ולא  דיברתי על העטיפה, די להביט בה ולראות את יופייה העדין והחזק. כל מילה עליה תהיה מיותרת.

רוצו לקרוא את הספר.

נדנדת חבלי הכביסה, אחמד דני רמאדן

מאנגלית, לי עברון

תמיר/ סנדיק, ידיעות ספרים 2018

תגובות בפייסבוק

אפריל, בית הפאר ממול, ניצחון היופי – שלושה סיפורים מאת יוזף רות

שלוש פנינים כך אמרתי כשסיימתי לקרוא.

מודה, עד היום  לא קראתי דבר משל יוזף רות ואני שמחה על כך, כי אחרי קריאת הספר אני מרגישה שזו עומדת להיות ידידות הדוקה וקרובה.

אני אוהבת כתיבה מדויקת וקפדנית, כזו שמסתירה מעט,אינה מפרשת, קצת מסתורית, כדי שלאחר סיום הקריאה אהרהר, אחשוב על הדמויות ועל מניעיהן.

כאלו הם הסיפורים בקובץ.

שתי נובלות וסיפור קצר שכולן עוסקות בחיפוש אחר האהבה, החיפוש נעשה דרך עיני הסופר הצופות באנשים מולו. הסיפורים נכתבו בראשית המאה 1925-1934, שנים שבהן מצלמת הסטילס היתה קיימת ומצלמת הסרט היתה בראשית התפתחותה. המספר מוביל אותנו למסע בעיירה דרך עיניו, וכמו בעדשת מצלמה הוא מתעכב על פרטים ומתאר בפנינו כל מה שעיניו רואות

 “אני שותל את חוויותיי כמו גפן בר ומתבונן בהן צומחות.”

הנובלה, “אפריל”, מתארת אדם, כנראה הסופר, המגיע לעיירה ומחליט להישאר בה עד לסוף חודש מאי. עיני הגיבור תרות אחר האנשים, הוא מביט בהם ועוקב אחר התנהגותם, הגיבור המספר עוקב אחר נערה בקומה מעל רואה את יופייה ושומע עליה סיפורים ושברי רכילויות, מרוב אהבה הוא משותק ואינו מסוגל לומר למושא אהבתו דבר.

בסיפור, “בית הפאר ממול”, שוב מתבונן המספר בגיבור העשיר המגיע לעיירה, סיפור קצר המבטא את קנאתו של הסופר בעושרו של האיש האמיד ובעיקר יש בו מציצנות. כל אדם תמיד נוטה להביט את תוך הבית שהוא מביט בו מחלונו. סיום הסיפור מפתיע והעלה על פני חיוך גדול. שווה שווה לקרוא את הסיפור רק בזכות הסיום העוקצני.

הנובלה, “ניצחון היופי”, היא הנובלה הכואבת מבין השלושה. גיבור שאיבד את חיו בגלל אהובתו. זה אינו ספוילר שכן המספר מגלה לנו את העובדה מיד בראשית הסיפור. זוג נאהבים יפה תואר שאינו מוצא מרגוע באהבתם, יופיו של הסיפור הוא בכך שהסיפור על הזוג הוא אמצעי לתאר את ההיסטוריה של אוסטרו הונגריה ולתאר את שקיעתה בעקבות המלחמה.

 בסיפורים המספר הוא נטול שם, נטול זהות, הוא מביא בפני הקורא את המראות של עיניו, הכתיבה לפעמים נקראת כמו כתיבת דיווח של פרטים, אך בסיום הקריאה אנו רואים את התמונה השלמה ומרגישים חוויה של התרוממות רוח.

הסיפורים הזכירו את סיפורי עגנון בספרו “אורח נטה ללון,” מספר אורח בעיירה הצופה מהצד באנשים ומבין את מהלך התנהגותם ומספר לנו הקוראים את כל מה שהוא רואה.

כמו שאמרתי לא הכרתי את כתביו של רות ואחרי שנשבתי בפניני כתיבתו אני הולכת לחפש את שאר ספריו שתורגמו לעברית.

אפריל, בית הפאר ממול, ניצחון היופי, מאת יוזף רות

מגרמנית, שירה מירון ומרט וינטראוב

תשע נשמות 2017

תגובות בפייסבוק

מספר הסיפורים – על קובץ שיריה המסופרים של אירן דן

שיר הוא רגש מרוכז בעיני. הוא ליבו ודמו של המשורר.

בניגוד לפרוזה קריאת שיר אינה מלאכה קלה, כשאני קוראת שיר אני רוצה לאחוז  במילים להרגיש אותן ולנסות להיכנס אל בין האותיות, כדי להבין את התחושה ואת החוויה של המשורר.

לשיריה של  אירן דן התוודעתי בפייסבוק, לכל שיר צרפה ציור שהפנט אותי, השירים שלה כבשו אותי וליוו אותי רגעים ארוכים.

אני שמחה על יציאת קובץ השירים הראשון שלה, “מספר הסיפורים”, זהו קובץ בַּשל וניכרת בו העריכה המוקפדת והמשובחת. רציתי לקרוא בבת אחת את כל השירים, אבל  העדפתי שלא, כי שיריה עמוסים וגדושים ברגשות ורציתי להשהות ולהתענג על חווית הקריאה. עכשיו כשאני יושבת ומנסה להביע את מחשבותיי על השירים, אני מתקשה למצוא את המילים הנכונות והמדויקת שיתארו את חווית הקריאה שלי. אני מרגישה שאני חוטאת לשירים.

בחרתי לצלם את ספר שיריה  יחד עם עציץ הרקפות, אירן מסמלת בעיני את הרקפת, יפה, צנועה, זקופה ובעיקר חזקה

מרבית השירים הם שירי געגוע, געגוע לאהבה, לעבר, למראות המתרחקים.

במילים נוגעות ורגישות ,מצליחה המשוררת אירן דן, להחיות מראות מעברה וממקומות אחרים. בעזרת צירופי לשון היא מציירת במילים את אותם המקומות שבהם גדלה וחוותה את חייה. ולא רק היא מתגעגעת, גם אביה מתגעגע בכאב  “ואבא היה עוצם עיניים וחוזר בגלים לבית ילדותו ילד נצחי ברחוב היהודים בטטואן,”

בצירופי לשון מיוחדים היא  נאחזת בזיכרונות המראות  על מנת לא לשכוח. “חקוק בי מילותיך שלא אשכח ממך”.

 אירן עלתה לארץ מבירות בגיל שמונה, חבלי הקליטה במולדת החדשה לא היו קלים. נדמה כי זיכרונות העבר ומראות העיר שבה נולדה נאחזים בה ואינם מרפים. “חמור היתה המילה הראשונה שלמדתי בשפה העברית” .שיריה מהולים וטבולים בכל החושים. מראות צבעונים אקזוטיים, טעם של מאכלי אמה, כעכים טבולים באניס וריח של פרחי בר, שמיעת תיפוף על פחים ריקים, צהלולים,

שיר געגועיה להוריה נגע בי וריגש אותי במיוחד. במילים ספורות היא מקפלת הוויה שלמה של מחזוריות של דורות, הורים ובנים,  שיר שבו הרגשתי כיצד אני מתחברת לכל מילה שנכתבה, לכל תחושה. קראתי אותו מספר פעמים והזלתי דמעת געגועים.

הוריה של אירן דן בביתם בבירות

אינם ואינם.

אבי ואמי

נטשו בי

ימים ושנים.

שכחו אותי,

ואין בינינו מילים.

אבי ואמי

נפטרו ואינם.

אינם באים

ואינם

 מביאים.

נפטרו ממני,

מתים.

שלא אשכח את אבי ואמי.

שלא אשכח. שלא.

שלא אשכח את שמי.

שיר

השיר החותם את קובץ השירים נקרא מספר הסיפורים, שיר שמהווה את שם הספר, שיר שיש בו געגוע לסיפורי העבר האישיים, אך גם התנתקות ממנו.

אהבתי את שיריה, קראתי אותם אט אט ,עצמתי עיני והתמכרתי לחוויית הרגשות של אירן, הרגשתי כאילו אני מתלכדת עם מחשבותיה, רוקדת עמה בגבעות, ברחובות ,בהרים .כל שיר הוא חלק מפאזל שמצטרף לתמונה צבעונית חושנית.

ספר שירים אישי, רגיש ושונה בנושאיו וכתיבתו. שירים שמותירים את הכותבת חשופה אך חזקה. שירים בעלי עוצמה רגישה. מזמן לא קראתי ספר שירים מגובש וייחודי כל כך.

מספר הסיפורים, אירן דן

פרדס הוצאה לאור

אירן דן בביתה בבירות                               אירן דן ואחותה

תגובות בפייסבוק

עץ הקזוארינה – של סומרסט מוהם, קלאסיקה נפלאה

יש סופרים שכל מה שיכתבו אני אקרא אותם ואתענג.

סומסט מוהם הוא אחד מהם. את הצעיף הצבעוני קראתי 3 פעמים ובסרט צפיתי מספר רב של פעמים.

 סומסט מוהם הוא סופר של כתיבה קלאסית, כתיבה שאליה התגעגעתי. יש בסיפוריו את כל מאפייני הכתיבה הקלאסית, סיבוך, שיא. התרה, רמז או מתח בתחילת העלילה ופתרון בסיום.

קובץ הסיפורים הפליג את דמיוני למחוזות אקזוטיים של מלאיה תחת השלטון הבריטי. גברים בעלי אחוזות מביאים את נשותיהן הבריטיות לאזור חם ושונה מלונדון ,ללא טקסים מערביים, הנשים נאחזות בגינוני הטקס והתרבות של אנגליה. החיים באחוזה משעממים אותן והן מחפשות ריגושים אישיים, כל הגיבורים משלמים מחיר כבד עבור הבדידות והשהות הממושכת מעבר לים.

לסיפורים מכנה משותף והוא הסוד. הסיפורים מתמקדים בעיקר באירוע שמוביל אל הסוד והגילוי, הסיפורים אומנם כתובים בפשטות עלילתית ובזה כוחם. הם מצליחים להעמיד את הדמויות בנפתולי התשוקה וההסתרה. על הקורא מוטלת ההבנה הפסיכולוגית למניעי הגיבורים ואת זאת אהבתי בקריאה. אהבתי את הקריאה בין השורות למניעי הדמויות. את הידיעה שהסופר סומך על הקורא האינטילגנטי שיבין את כוונותיו

שמות הספרים מהווים רמז לגרעין הסיפור. הסיפור לפני המסיבה מרמז לקורא,  שכנראה יהיה אירוע או גילוי לפני המסיבה. משפחה עומדת לצאת למסיבה, גילוי מרעיש על חתנם מערער את שלוותם ובעיר את השאלה, מה יגידו על כך האנשים, איך המשפחה תעמוד מול אנשי החברה.

הסיפור בדרך הביתה מפגיש שתי דמויות, חוואי מאירלנד שנוסע לביתו לאחר שנים של חיים במאליה, על הסיפון הוא פוגש בנוסעת לאנגליה שגם היא חוזרת לביתה.

הסיפור המכתב הוא סיפור הכתוב כמתח, חקירה, סיפור שמעורר סקרנות בשל גילויו של מכתב.

הקריאה בסיפוריו היתה בעיני טיול קסום לעולם העבר, למקומות אקזוטיים רווי יצרים, תשוקות, בגידות וסודות.

ממליצה לקחת פסק זמן וליהנות מסיפורי המופת שבספר “עץ הקזוארינה”

עץ הקזוארינה, סומרסט מוהם

מאנגלית,יהודה פורת

ספרית הפועלים,2017

תגובות בפייסבוק

הת’ר, הטוטאליות – על ספרו המיוחד של מתיו ויינר

שם הספר מסגיר את נושאו, זהו ספר על הת’ר ועל טוטאליות.

מארק וקארן התחתנו בגיל מאוחר, שניהם היו בני ארבעים. קארן כמעט ויתרה על זוגיות ולידה. מארק חסר הביטחון האישי לא האמין שיוכל ליצור קשר עם נשים.לאחר נישואיהם נולדת הת’ר.

עד כאן ניתן לחשוב שזהו סיפור על אהבה מאוחרת, אבל לא. זהו סיפור פסיכולוגי על תיסכול מזוגיות ללא אהבה, זוגיות ללא קשר, זוגיות שמושקעת בילדה ולא בקשר האישי של ההורים מול ילדתם.

הכל טוטאלי אצל בני המשפחה, מארק משקיע כל כולו בעבודה ובצבירת כסף, הופך אובססיבי לבתו ביחוד בגיל ההתבגרות.

קארן טוטאלית בהקדשת חייה לגידול בתה עד כדי התעלמות מוחלטת מאישיותה. היא אינה מותירה לבעלה דריסת רגל בגידולה של התר עד שהוא מוצא עצמו מורחק מהן.

ואילו התר מושלמת באופן טוטאלי, יפה, חכמה, מוכשרת, מוצלחת, מבינה ללב האנשים.יודעת לתמרן בין הוריה. ולנצל אותם לתועלתה. היא רגישה לכל שינוי בחייה ובחיי הוריה.

מהרגע שנולדה, הת’ר הופכת להיות מרכז תשומת הלב של הוריה. אביה, מארק, מוצָא מתחום גידול בתו, קארן משקיעה עצמה בגידול בתה עד כדי סימביוזה.

בובי נולד בניו ג’רסי, עשר שנים לפני שהכירו הוריה של הת’ר . בובי גדל ללא אב וללא ידיעה מיהו אביו. אימו מכורה לסמים. כך שבאופן טבעי מוצא עצמו בובי בשולי החברה. מגיל צעיר הוא משוטט בדירה בין בדלי סיגריות וסמים.

שני הסיפורים של הת’ר ובובי יתאחדו, בובי והת’ר יפגשו. איך ומה יעלה בעקבות המפגש על כך תצטרכו לקרוא.

מצפה לכם הפתעה.

הכתיבה המצומצמת וכמעט אינפורמטיבית מצליחה להעביר לנו את מחשבות הדמויות ואופן התנהלותם. הכתיבה יוצרת תחושה של דיווח, הגדה במקום הראיה, מה שאינו פוגם כלל בהנאת הקריאה, להפך, צורת הכתיבה יוצרת מתח ומעין תחושה של פרטים שמתווספים לקרוניות של רכבת הרים הדוהרת אל הסוף.

לאורך כל הקריאה הרגשתי שהספר יכול להיות סרט מצוין. מתיו ווינר הוא יוצר סדרת הטלוויזיה מד מן, לא אופתע אם הספר יהפוך לסרט מוצלח.

הת’ר, הטוטאליות, מתיו ויינר

מאנגלית שרון פרמינגר

הוצאת כתר, הסדרה הקטנה 2017

תגובות בפייסבוק

נזירה – ספרו של מארקו לודולי

יש ספרים שרק אחרי הקריאה בם מתחילות המחשבות על הספר על העלילה, על הדמויות. כזה הוא הספר “נזירה.”

בגיל 16 מודיעה אמרנטה לאמה שהיא מתכוונת להיות נזירה, למרות שלא נהגה לבקר בכנסייה. אמה מנסה להניעה מרצון זה ולשכנע אותה שהיא יפה וודאי תמצא חתן עשיר שיספק לה את כל מחסורה.

היום עשרים שנה מאוחר יותר כותבת אמרנטה ביומן את חוויותיה.

הספר “נזירה” נפתח בתחושות הריקנית שמלוות את אמרנטה היא מתפללת לאל ומבקשת ממנו מסר וטעם לחיים, המסר לא מאחר להגיע אמרנטה נשלחת על ידי אם המנזר להיות מורה לילדי הגן.

העבודה בגן הילדים מהווה מסע התבגרות נפשית עבורה. מול ילדי הגן מגלה אמרנטה את רגשותיה המודחקים. דרכם היא לומדת להכיר את מכלול הרגשות.

המסע אינו רק רגשי אלא גם פיסי, היא נקשרת אל אחד מילדי הגן, לוקה. לוקה מעמיד אותה בפני ניסיונות שאותם היא חווה ברחובות רומא. דר ך לוקה היא חווה את חוויות ילדותה שהוחמצו.

מחוץ למנזר היא מגלה כי לחיי הדת ולחיים החילוניים יש את אותם האלמנטים, כל צד מקדש משהו, כמו למשל הדלקת סיגריה, אמרנטה רואה בהדלקת הסיגריה התנהגות פולחנית.

מרקו לודולי מבכירי סופרי איטליה מעביר אותנו מסע נפשי שכתוב בשפה מדויקת, הוא מצליח להעלות שאלות מהותיות על הבחירות בין חיי דת לחיים חילוניים, האם אלוהים קיים, האם הוא בוחן אותנו, ומיהו ישו, אמרנטה רואה בישו “גבר בודד”, כמעט כמותה.

מחשבותיה של אמרנטה העוברות במוחה מתוארות באופן אנושי ורגיש, ההתלבטות וההתחבטות שלה בחיי הדת אמינים. תיאורי הבדידות שלה וההתבוננות החיצונית והפנימית בחייה שלה ובחיי האנשים החיצונים מתוארת באופן אמין.

המסע ברחבי רומא היה קצת הזוי ולא אמין בעיני, ההסבר שלי כדי שאבין אותו  הוא שאולי זה היה מסע פנימי בדמיונה של אמרנטה, כי היא בעצמה אומרת, שהיתה ילדה השאירה דף ריק ולא ציירה כי לא אהבה שיחטטו בדמיונות שלה.

הספר הקטן הזה, גרם לי לחשוב עליו ועל הנזירה אמרנטה, על משמעות החיים והבחירות שאנחנו עושים, לו היתה ניתנת לנו הזדמנות חדשה במה היינו בוחרים. אמרנטה מתנסה בחוויות חדשות שמטלטלות אותה, במה תבחר? הסיום מפתיע ולא מפתיע.

ספור מטאפורי וסמלי, שמסופר בכנות ישרה מפיה של הנזירה אמרנטה

אהבתי את התהיות והספקות שהעלתה אמרנטה בפנינו ובעיקר בפניה שלה, את החיפוש אחד התשובות והגילוי בסופו של הספר.

נזירה, מרקו לודולי

מאיטלקית, ארנו בר

ספרית הפועלים,2017

תגובות בפייסבוק

הפרטים שהושמטו – על הרווח שבין המילים שבמשפחה בספרו של תומס ה’ אוגדן

תחושת מועקה ואין נחמה אפפה אותי כשסיימתי לקרוא את הספר. מועקה על האירועים שעברו על גיבורי הספר, וחוסר נחמה על כך שהאדם נועד לסבל ואין לו יכולת להיחלץ ממנו. תחושת חוסר הנחמה העלתה בי את השאלה, האם האדם יכול לשנות את גורלו ולקחת אחריות על חיו ומעשיו, התשובה המתבקשת וזו שהורגלנו אליה היא כן. אך בספר הפרטים שהושמטו התחושה היא שהאדם אינו יכול לשנות את גורלו והאחריות שהוא ייקח על עצמו תוביל אותו לאסון.

ארל, דור שלישי של בעלי חווה חולם ושואף להיות מהנדס על מנת להיחלץ משושלת החוואיות.

מרתה ,גם היא חולמת להתנתק ממשפחתה ולהתרחק ממקור הסבל שלה, היא חולמת להיות רסטורטורית של ספרים.

ארל פוגש במרתה בזמן לימודיו באוניברסיטה הוא מוקסם ממנה מיופייה ובעיקר מהריחוק שהיא משדרת. נדמה כי הוא נשבה בקסמיה, כיוון שהיא היחידה שהתייחסה אליו. אט אט הם הופכים לאנשים קרובים ועוברים לגור יחד, מערכת היחסים שלהם אינה מערכת יחסים רגילה, כל אחד חי את חייו, ארל משכנע עצמו שהוא מאוהב במרתה, מרתה מתייחסת אליו כאל חפץ הנמצא בחייה, כשהם מגלים כי מרתה בהריון לא רצוי, הם מקבלים החלטה להינשא. מכאן חייהם יהפכו לסיוט. מרתה תחיה את חייה כצל, כמי שעתידה נגזל ממנה. ארל גם הוא יחיה בצילה של ההחמצה והוויתור, נאמנותו למרתה היא זו שתוביל אותו לחיות כמי שהפסיד. כמי שוויתר על השאיפות בחייו.

לזוג נולדים שני ילדים, מלודי וורן, שני ילדים שאינם רצויים, מרתה אינה מסתירה זאת מהם וטורחת להזכיר להם זאת.

הספר נפתח כמו חקירה בלשית, רנדי ,סגן השריף, מגיע לביתם של ארל ומרתה על מנת לחקור את נסיבות מותה של מרתה. הוא מבין שהארל משמיט פרטים חשובים  מדוע הוא הכה את מרתה בחמת זעם עד כדי גרימת מותה.

החקירה אומנם מתנהלת על ידי סגן השריף, אך הפרטים החסרים נמסרים עלי ידי הדמויות.

המספר הנמצא מחוץ לעלילה נע בין הדמויות ויודע עליהן הכל, כך שהוא יכול להעביר לקורא את המחשבות של כל דמות , לעיתים בו זמנית באותו רגע ההתרחשות.

הסיפור כשלעצמו מאוד מרגש וכואב. סיפור שמעמיד את ההורות כנדבך החשוב ביותר בנפשו של הילד, זהו סיפור פסיכולוגי על השפעת ההורים והחברה על התפתחות נפשו של הילד

לאט לאט, בשפה רגישה וכנה, נחשפים אותם פרטים נוראיים שהובילו את ארל לכך שכילה את כל חמתו וזעמו במרתה, הפרטים נפרמים וכמו בטיפול פסיכולוגי שבו חושף המטפל את נבכי הנפש של המטופל אנו מגלים את המניעים הפסיכולוגים להתנהגות כל הדמויות.

אנו מתוודעים לארל וסבלו מיחסה של מרתה ,ולכאבו על חוסר האהבה שבזוגיות, מגלים את הסיבות שהפכו את מרתה לחסרת רגשות, עד כדי כהות חושים. מבינים את התנהגותו של וורן וחיפושו אחר אהבת אמו, ומעריצים את מלודי על אומץ ליבה והכנות שלה.

העלילה, האירועים והדמויות האומללות נגעו לליבי, אולם מתחילת קריאת הספר חשתי ברוחו ונפשו של הסופר,אוגדן, כמטפל פסיכולוגי. אוגדן הוא פסיכואנליטיקאי ידוע שביסס מעמדו בעולם הפסיכולוגיה ופיתח תיאוריות רבות. בספר, “הפרטים שהושמטו” הוא אינו מצליח להשתחרר ממקצועו, הוא מפרט ומסביר לקורא את כל המניעים וההסברים לתהליך של הדמויות. הוא אינו סומך על הקורא שיבין את המניעים בעצמו מתוך הראיית המעשים של הגיבורים, זו החמצה בעיני. אני כקוראת מעדיפה להגיע לבד להבנת הפרטים שהושמטו מבלי שיינתנו לי בכפית.

מעבר לכך, הספר, הסיום המפתיע  ובעיקר הדמויות, ליוו אותו הרבה לאחר הקריאה.

הפרטים שהושמטו, תומס ה’ אוגדן

מאנגלית, יואב כ”ץ

עם עובד 2017

תגובות בפייסבוק

המיועד – ספרו של חיים פוטוק בתרגום חדש

בנעורי, לפני למעלה מ-40 שנה, קראתי את הספר שנקרא אז “הדגול” בתרגומו של א. אורן. עד היום אני זוכרת את התחושה שבה נשאבתי אל תוך הדפים, קראתי בשקיקה את קורותיהם של דני וראובן.

הספר פתח בפני את עולמו של חיים פוטוק שלאחריו קראתי את כל ספריו.

המיועד בתרגומו הנפלא של שי סנדיק לא פגם בחוויית הקריאה מנעורי.

קראתי את הספר דרך העיניים של אותה נערה מתבגרת המגלה עולם דתי חצוי, עולם של נערים בני אותה הדת, אך שונים מאוד בראיית העולם.

דני וראובן, נערים יהודים דתיים, מברוקלין כל אחד מזרם אחר, דני, בנו של האדמו”ר הרב סונדרס, שייך לחסידות. ראובן בנו של הרב מלטר שייך למתנגדים, מתנגדים לחסידות,

שני הנערים גרים במרחק 5  רחובות נפגשים לראשונה על מגרש הבייסבול, המשחק מתואר כמלחמה בין שתי הישיבות, מלחמה בין החסידים למתנגדים, דני החובט בקבוצתו משחק במלוא העוצמה ומוציא את כל כעסו על קבוצת המתנגדים, ולקראת סיום המשחק הוא חובט ופוגע בעינו של ראובן. הפגיעה בעין היא סמל לקנאה של דני בראובן שיכול לראות דרך משקפיו ועיניו  את העולם בעין פחות נוקשה כעינם של החסידים.

 דני מגיע לבית החולים לביקור אצל ראובן אשר מסרב לראותו, דני מתנצל ואינו מוותר, מכאן צומחת חברות וידידות מיוחדת בין שני הנערים. דני הוא עילוי ומועמד לרשת את אביו האדמו”ר, ראובן מצטיין ומוכשר במתמטיקה. שני הנערים מרבים לבלות יחד ולהחליף דעות ורשמים. דני מקנא בראובן על כך שהוא חשוף לעולם החיצוני וללימודי חול, ראובן מקנא בדני על היותו בן לאב אדמו”ר שסביבו חסידים רבים. דני מגלה עניין בפסיכולוגיה ולומד בעצמו גרמנית, ראובן מגלה עניין בגמרא ובהתפלפלות שבה.

החברות בין הנערים צומחת על רקע סיום מלחמת העולם השנייה וגילוי השמדת היהודים, כל אחד מהאבות מתייחס אחרת לשואה. הרב סונדרס האדמו”ר, אומר שזה רצון האל ואילו אביו של ראובן מעלה שאלות נוקבות על הימצאותו של האל, שאלות שמובילות אותו להאמין בציונות ובהקמת בית יהודי בארץ ישראל. על רקע השוני בין שני האבות חל קרע בין הנערים.

“המיועד” הוא ספר על חברות אמיצה שצומחת על רקע אידאולוגי דתי שונה, אבל לא רק בחברות עוסק הספר, הספר הוא על חמלה וסליחה, אביו של ראובן הזכיר לי את עו”ד אטיקוס פינץ, אביה של סקאוט. בספר “אל תיגע בזמיר”. הרב מלטר שקול, הגיוני, אינו קיצוני מלמד את בנו ראובן לא להיות שיפוטי, לקבל את השוני בכל אחד, מול הרב מלטר ניצב הרב סונדרס, אביו של דני ,שליט ללא חת, עקשן שאינו יודע פשרה, מתנגד לציונות.

דני מעריץ את אביו ואילו ראובן אינו מבין מדוע.

לא תמיד אני אוהבת לחזר לקרוא ספרים שנחרטו בליבי כאשר קראתי כנערה, ההתבוננות של נערה צעירה אינה אותה התבוננות של אשה בוגרת. רק מלומר את שמו של המיועד או הדגול אני מרגישה את צמרמורת הקריאה שחוויתי כנערה, כשנגשתי לקריאה חוזרת היו לי פרפרים בבטן וחששות. איך אקרא ספר שהשפיע עלי בעבר, האם אזכה לאותו החוויה? החששות שלי התבדו מיד בקריאת הדפים הראשונים, התרגום המוצלח של שי סנדיק הכניס אותי מיד לעולמם של דני וראובן, סגנון הכתיבה העכשווי, שימוש במילים שמתאימות לזמננו כאילו חצו את ארבעים השנים שחלפו.

סצנת הבייסבול הזכורה לי במלוא עוצמתה ריגשה אותי בקריאה המחודשת. בקריאה הראשונה של הספר זכרתי את החברות האמיצה בין הנערים ואילו בקריאה הנוכחית הוספתי לי מידע על הבדלי הפלגים, על שלטונו ללא חת של הרב סונדרס בבנו ובחסידיו. זכרתי בעיקר את דמותו של ראובן ודני היה קיצוני בעיני, אולם כעת הרגשתי חמלה ואמפטיה לדמותו המיוחדת של הנער האמיץ, המוכן לעמוד מול אביו.
ספר שלא נס לחו, יש בו רלוונטיות לימנו, שמחה שהספר תורגם מחדש, תודה לשי ולהוצאת תמיר סנדיק. מצפה כעת לתרגום ההמשך, ההבטחה.

המיועד, חיים פוטוק

מאנגלית, שי סנדיק

תמיר סנדיק,  2017

תגובות בפייסבוק