הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
פוסטים – עמוד 26
שמרי על הקיכלי – צילה זן-בר צור
האם אפשר לומר על כאב שהוא פיוטי וציורי? זה כמעט אוכסימורון.
“שמרי על הקיכלי” הוא ספר פיוטי המתאר ברגש, בצבע ובריח את כאבן של נשות אפגניסטן.
אני אוהבת את השירים של צילה זן-בר צור. צילה כותבת פרוזה בשירה, מציירת בצבעים את העבר. שיריה הם גרעין של מסורת אפגנית עם פתח לעתיד.
הספר נכתב כחלק מעדות פואטית של עבודות שדה עם נשים אפגניות. מחקר של 15 שנים של עבודת דוקטורט בנושא התפישה הנשית וביטוייה הפולקלורי אצל נשים יהודיות יוצאות אפגניסטן בישראל .
נשים שבגיל 12-11 נכפו עליהן נישואים ועזיבת בית אביהן. “מי יכול למכור אותי? אבא שלי מכר אותי. חתיכות חתיכות מכר אותי.”
הספר הוא קולן של אותן נשים. קול שמחזיר אותן לעבר, והן חשות שעליהן לספר את סיפורן בהווה. צילה זן- בר צור מספרת את שושלת משפחתה בצבעי תבליני שלכת. היא רוקחת את כאב הנשים בצבעי כורכום. הצבעים כל כך יפים ואינם הוגנים מכדי לתאר כאב וסבל. צילה מצליחה במשיכת מכחול כורכום של סבתה, לתאר את סבלן של הנערות, הילדות, האימהות והנשים, שהזדקנו אל תוך הכאב וחוסר הצדק על כך, שהן נשים. לא רק את הסבל היא מתארת, אלא גם את התרבות החברתית שלהן.
אני מגדירה את הספר כממואר אישי וקולקטיבי. אישי, כי צילה מספרת את מה ששמעה מסבתה. קולקטיבי כיוון שהוא עבודת המחקר שלה. צילה זן-בר צור היא שליחה. שליחת קולן המושתק של הנשים האפגניות. “הו נשים, על אמי אני בוכה, עליכן, עלי. על לקוי החמה בשמי ח’וראסאן”
הכתיבה פיוטית ורגישה עד כאב. צילה רוקחת במילים את מרקחת נשות אפגניסטן, את כאבן וסבלן על כך שנולדו במקום הלא נכון. כאב, שאנחנו הנשים המערביות צריכות לזעוק עבורן.
בכל השירים טמון צער, שיר אחד פצע אותי, רציתי להתקומם עליו. השיר “יום חתונתי הוא יום מותי” זעזע אותי. לא שלא ידעתי. קראתי על ילדות צעירות, שמשיאים אותן לגבר מבוגר וליל החתונה הוא אונס. השיר כתוב בצבע השושנים האדומות, בעצב חוסר האהבה. כאב שבא לצעוק. והמקומם הוא שהנשים הבוגרות, אמא, סבתא מכינות אותה עבור הבעל, שאותו הנערה טרם ראתה. הן שותפות אומנם מחוסר אונים, ובכל זאת משמרות וממשיכות את המסורת.
שיריה של צילה בדרכ’ בעלי שורות ארוכות, מספרים סיפור, ואילו בספר הזה השירים סגפניים משהו, מילים מצומצמות שנבחרו בקפידה, כדי לתאר את הצעקה החנוקה של הנשים. כל שיר הוא סיפור אישי, וכל השירים יחד הם אסופה ספרותית ותרבותית חשובה.
למרות הסבל והצער אותן נשים שמספרות את סיפורן למשוררת והיא זו שמעבירה אותם אלינו הן מבקשות שנעביר את המסר “יש לנו מקום בעולם הזה.” הן מבקשות שתספר את סיפורן “התוכלי לתרגם את הסיפור שלנו?”
השירים כואבים, פוצעים. שירים שאסור לנו לקרוא ולהמשיך הלאה בחיי היומיום שלנו.
“שמרי על הקיכלי” הוא ספר חשוב, הוא מסמך חברתי, הוא צוואתן של אותן נשים, הוא בקשה לא לשכוח את קול הנשים המושתקות. אלו נושאים שנכתבו כשירים מלאי רגש, תמונה וצבע.
ציור העטיפה של רפאל צור, עדין, צבע הכורכום בולט בו. עטיפה שלמרות עדינותה אינה משאירה את המביט בה אדיש.
טל ניצן ערכה את הספר ברגישות ובחוכמה השמורה רק לה.
שמרי על הקיכלי, צילה זן-בר צור
עורכת, טל ניצן
הוצאת אסיה, 2022
בית לוריא, ספרה החכם של שמרית לוסטיג
ספר שהוא ארספואטיקה במיטבה. מציאות, בדיה ופנטזיה מתמזגים ליצירת נובלה חכמה.
ספר שהוא תפאורה למציאות ומזכיר לנו שאנחנו כולנו שחקנים על במת העולם.
העלילה מתרחשת במהלך יום אחד, במשך כמה שעות. הנובלה נפתחת בתיאור של דחפור מפלצתי הבולע ווילה אדירה. “נכס של דונם וחצי בראש גבעה.” הדחפור מתואר באמצעות ריבוי פעלים טורף, תולש, לועס, נסוג, צובר, פולש. ריבוי הפעלים גורם לקורא חוסר נוחות, הוא מרגיש כאילו הדחפור מאיים לנגוס גם בו .כמי שגרה בעיר שבה בנינים שלמים נופלים וקרוסים, יכולתי לחוש את תחושת צביטה בלב נוכח חיים שלמים שצונחים. כך גם בית לוריא. בית שהיה בעל עבר מפואר, עבר עשיר, בית שמטרתו היתה להעצים את מי שבנה אותו, יוסף לוריא. שרצה להראות לכולם עד כמה הוא בעל ממון. יוסף לוריא בעבר היה כמו אותו דחפור, כובש, שואט חותם על עסקאות ואץ קדימה אל הבנק. אלא שלוריא באמצע המרוץ נפטר ומשאיר את משפחתו חסרי כל ובעלי חובות.
כדי להבין מדוע נהרס הבית המפואר חוזרת המספרת חמישה חודשים קודם לכן. למפגש בין רם, עו”ד צעיר, שהבטיח שרותי, אשתו של יוסף תחתום על אישור מכירת הנכס. אלא שבמקום רותי הוא פוגש את גליה, בתה שהנכס רשום על שמה. גליה חוזרת וטוענת שהנכס שייך לאמה. וכך במהלך כמה שעות, תוך כדי שיחה ומחשבות הקורא מתוודע לדמויות.
גליה, שחקנית צעירה, מוכשרת ולא שאפתנית, גליה חזרה לגור בבית. בסיפורה היא מגוללת את יחסה לבית, להורים לאהבה שמבוטאת דרך העושר. רם עורך דין שמקבל על עצמו תיקים קטנים. המחשבות נעות בין שתי הדמויות. הקורא נע בבית, עובר בין החדרים והשירותים המפוארים רואה את כל החפצים שנרכשו. התיאור שלהם מאיים לחנוק את הקורא, לי אישית היה קשה לקרוא על כל חפץ מניין יובא, היכן נקנה, רק לקראת סיום הקריאה מבין הקורא את מטרת גודש חפצי העושר ותיאורם המפורט.
כמו הבית שנהרס כך נהרס הסדר הכרונולוגי של הסיפור, עבר, הווה ואפילו עתיד מתערבלים יחד ויוצרים זוויות ראיה חכמה, שכל מה שנותר לקורא הוא לעמוד פעור פה מול גאונות הכתיבה.
מודה, היה שלב במהלך הקריאה שחשבתי לנטוש את המשך הקריאה. קול פנימי דחף אותי להמשיך, האמת שזה לא היה קול, אלא סקרנות לדעת, מי מספר לנו את הסיפור, מי צופה בדמויות, מיהו אותו קול, שמביט בבית ,מכיר כל פרט ויודע הכל על הדמויות. רק לקראת סיום הקריאה התבצע מהפך בהבנת הסיפור. הקולות, הדמויות, חפצי האומנות כמו היו לי על במת תיאטרון. העמודים האחרונים הם שיאה של הנובלה.
בנובלה הקטנה הזו בראה שמרית לוסטיג עולם מרתק, דמויות אנושיות שנכנסות ללב. דמויות אמינות. ביד מתוחכמת וכתיבה חכמה ורעננה הובילה את הדמויות שלה לשינוי. מבלי שנחוש שמרית לוסטיג כותבת את עצמה, היא אינה מסתירה את הפרטים הביוגרפים האישיים שלה, שמתאימים לדמותה של גליה. גליה שהיתה כבולה בבית מפואר רוצה להשתחרר מהבית, לא רק מהקירות והפאר, אלא מהבית הפנימי שבתוכה שאינו נותן לה לנוע קדימה. איך אומר הפתגם, “כדי לבנות מחדש יש להרוס.” הבית הוא סמל, סמל ליופי ועושר שמכביד.
נובלת ביכורים שאינה ביכורים כלל, מיוחדת ורעננה. נובלה שבה הקורא הוא גם צופה. והתחושה היא שהוא נמצא מול במת השחקנים ולפעמים גם מאחורי הקלעים.
ספרות במיטבה.
ממליצה.
בית לוריא, שמרית לוסטיג
הוצאת לוקוס, 2022
.
אילו נולד איטלקי, ספרו החדש של שי אספריל
הספר “אילו נולד איטלקי” של שי אספריל הצליח לדחוק את כל ערמת הספרים הממתינים שלי.
למה? מבלי לדעת על תוכנו, ידעתי שאתענג על הכתיבה. ידעתי שהנאת הקריאה שלי מובטחת. ואכן לא התאכזבתי.
שי אספריל יודע לספר סיפור, הוא יודע לכתוב את הדמויות שלו באופן אמין. הוא מצליח לטוות חוטים לאריגה מהודקת בסיום הקריאה.
ספר שעוסק בכמה נושאים גלויים ונסתרים. ברורים ומעורפלים.
ספר על סודות ושקרים, על משפחה והתפרקותה, על אשמה, ובעיקר על בדידות. כל זה ברובד הגלוי, ברובד הנסתר הספר הוא על גורל ותפקיד האדם בעיצוב חיו.
את הסיפור מספרות שלוש דמויות, ויקטור בגוף ראשון, מנחם והגר בגוף שלישי דרך עיני מספר יודע כל.
בגיל עשר הפך ויקטור ליתום צה”ל. מותו של האב נוסף לטרגדיה שפקדה את משפחתו, שעליה לא דובר מעולם. ויקטור מגלה אודותיה במקרה.
מילד חסר ביטחון, מופנם, הוא הופך לעורך דין העוסק בענייני משפחה. קיומו הוא הזהות המקצועית שלו. בגיל 35 הוא כבר בעל דירה בשכונת בבלי ובעל עסק מצליח. אב לבת מנישואיו המאוחרים להגר. ויקטור קשור למשפחתו הגרעינית ומנסה לגונן על אמו ואחיו בגלל אותו סוד, שמרחף מעל המשפחה.
מנחם בן יחיד להוריו, דור שלישי של רוקחים. אביו מתערב בחייו ומנווט אותו ללימודי רוקחות. מנחם חושש מנשים ואינו חש בנוח לידן, למרות שניסה מספר פעמים ליצור קשר, הוא לא הצליח. מנחם נולד בתל אביב ולאחר שנים משפחתו עברה לאילת. לאחר מות אביו הוא חוזר לתל אביב, מתגורר בבית ילדותו, שבו הוא משכיר דירות נופש במחיר נמוך. הקורא סקרן לדעת מה הסיבה לשכירות הנמוכה. גם למנחם יש סוד.
הגר, אשתו של ויקטור, גדלה ללא אב. נישואיה לויקטור הם מטעמי נוחות, ולמרות זאת היא מרגישה בודדה. עבודתה כעיתונאית העצימה אותה ואת תחושת הכוח והכבוד. הגר נושאת סודות.
הקורא נפגש עם מנחם וויקטור לסירוגין. הצגת שתי דמויות שאינן מכירות אחת את השנייה מסקרנת. כמו בשאלה המתמטית מתי תפגשנה הרכבות, כך הרגשתי אני. רציתי לדעת מה מחבר בין הדמויות ואיך ומתי ייפגשו, והאם סודם ייחשף, כי ״שקרים בתא המשפחתי הם כמו סרטן שנכפל בדממה בחשכת הגוף״
שי אספריל בדרכו הייחודית והמיומנת מוביל את הדמויות שלו זו לצד זו עד שדרכיהן תצטלבנה. הסיום מפתיע, גאוני, והבחירה בו מצוינת והכי מתאימה.
שלוש הדמויות מקבילות בתחושת הבדידות שהם חווים, בשקרים ובהסתרות שהם נושאים. זה הרובד הגלוי של הספר. הרובד הנסתר טמון בשם הרומן. “אילו נולד איטלקי” הלקוח מ”סוף דבר” של יעקב שבתאי. “מה טוב היה אילו נולד איטלקי, צרפתי ואולי שוודי.” משפט שכיוון אותי לחשיבה פילוסופית על הגורל, האם חיינו מכוונים מכוח עליון, או שאנחנו יכולים לשנות אותם. מה היה לו הגיבורים היו נולדים במקום אחר? כן. אני יודעת שהשאלות הללו אינן מציאותיות, ורק ילדים משתעשעים ב”אילו הייתי.” העלילה מעלה תהיות ומחשבות פילוסופיות על בני האדם, המקום והזמן, שבו נולדו.
אולי הספר מכוון לגורלו של האדם, הכל מקרי או גורל מיועד לך, ״ביטוי לחוסר ההיגיון ואי האנושיות של הטבע ושל ההוויה כולה, שהרי מבחינת הטבע או ההוויה לא היה כל הבדל אילו יולד איטלקי ומשורר וזה מירר את נפשו כפליים.”
“אילו נולד איטלקי” הוא ספר סוחף, קריא, עם עלילה מורכבת ודמויות אנושיות עם חולשות. הכתיבה של שי אספריל המשלבת בין מחשבות לאירועים ויחסי אנוש גורמת לקורא להבין את נבכי הנפש של הדמויות, לא תמיד להסכים עם הבחירות שלהם. כאן נכנסת המחשבה והתהייה על הגורל, מה היה קורה לו מנחם היה גדל בבית אחר, או הגר היתה חיה עם דמות אב.
כיוון שאין תשובות ל”אילו” עלינו להסתפק בקריאת הספר, לבדוק את חיינו ואת ה”אילו” הפרטי שלנו.
פנו לכם זמן קריאה ותתענגו על ספר שלא תוכלו להניח.
אילו נולד איטלקי, שי אספריל
הוצאת עם עובד, 2022
מוזמנים לקרוא מה חשבתי על ספרו הקודם של שי אספריל השופט, שי אספריל
משפט אהבה, ספרה המיוחד של שרה שילה
“משפט אהבה” הוא ספר חכם, עמוק, מקורי. מורכב ובעיקר אמיץ.
איני חושבת שיש עוד ספר, שכתוב כך ועוסק בנושא כל כך טעון.
כשאנחנו אומרים “בית” המילה אינה מתייחסת רק לקירות ולחפצים שבו ,אלא לתחושת הביטחון, להרגשה שאנחנו מוגנים בין הקירות ותכולתם. אנחנו אומרים “הבית מחבק, מקבל אותי.” אנחנו אוספים חפצים ושמחים שהם במקומם, הם משרים עלינו ביטחון. אבל האם התייחסנו אל חפצי הבית והקירות, כאל בעלי נשמות ועיניים, שרואים אותנו על כל הצדדים שלנו, חפצים שבוטחים בנו שנשאיר אותם איתנו ותמיד נהיה שם, או אולי הם נקשרים אלינו, ולפעמים מישהו מבני הבית נוטש אותם ומשאירם מאחור?
שרה שילה מאנישה ומנשימה את חפצי הבית, היא נותנת להם אפשרות ביטוי ודיבור. חפצי הבית החלון, הקיר, השטיח, המתלה, המראה, אפילו חוט התפירה מקבלים יכולות מחשבתיות והם יכולים לומר את דבריהם. החפצים שהיו דוממים מקבלים רוח חיים ומספרים את סיפורו של הבית ובעיקר את סיפורם של אנשי הבית והשבר שארע. מחשש לספוליר לא אפרט.
פרק הפתיחה לא רק שהוא גאוני, אלא גם יצירתי. התקרה מביטה ברצפה ובלכלוך שעליה. התקרה מתנשאת מעל הרצפה וחוזרת שוב ושוב “גם אילו אני רצפה, לא הייתי מגיעה למצבה.” ומוסיפה “אני מוכרחה להיזהר שלא ידבק בי משהו מאותה מלוכלכת.”
זוג הורים, בעלי מכבסה במרכז הארץ, חווים טרגדיה אישית. החפצים שהיו עדים לטרגדיה, מספרים את הסיפור. כל חפץ מתאר את רגשותיו לאירוע ומתאר את מה שקרה. מראה אחת עיוורת והשנייה רואה את האמת במערומיה. מכונת התפירה יישרה קו, והחוט תפקידו לחבר שניים, שאינם מסוגלים לעשות זאת בעצמם. דלת הכניסה נחלקה לשניים האחד, והיחיד והפכה לדו צדדית.
קרה שבר, משהו שהיה נעלם ואז החפצים רוצים את “שיבת הקיומים.”
ההורים חווים טראומה ואינם מסוגלים להתמודד. הם מחפשים אשמים. הם שותקים, החפצים מדברים במקומם. כאשר ההורים מדברים הם מדברים בלשון רבים, הם חטיבה אחת, שניהם זהים. ההורים עסוקים בהאשמה, מחפשים מי אשם באירוע. הם עסוקים בניקיון הבית. טיהור. ההורים מתוארים, כחסרי רגשות ואילו החפצים המואנשים הם הרגישים. החלון מביט ומספר מה הוא רואה, מכונת התפירה מתארת את ניסיונות חיבור הבדים, המראה מתארת את ההשתקפות, ומתארת לשאר החפצים את מה שהיא רואה. הם בניגוד להורים יודעים את השתלשלות האירועים, הם זוכרים היטב. תפקיד החפצים הוא לחשוף בפני ההורים והקורא את האמת. וכך לאט לאט נפרמים החוטים.
״הבית מאיים להתערטל ולחשוף את פגמיו.״
הדו שיח מתנהל בין החפצים, ההורים הם עדי שמיעה לנאמר סביבם, ההורים מרגישים, שהבית אינו מצדד בם. דרך שיחתם של החפצים הם לומדים לדעת מה קרה. או אולי ברובד הסמוי החפצים מדברים את ההורים ומעלים לתודעתם את מה שהכחישו, את מה שלא רצו לראות. והגילוי שהם מגלים אינו קל להתמודדות.
הספר כתוב בחמישה חלקים, כל שם של פרק הוא בעל משמעות מילולית להבנת העלילה. יש בו מתח, הקורא רוצה לדעת מה קרה. מה הוביל לשבר ומה תפקיד הדוברים באותו אירוע טראומטי.
הקריאה בו אינה קלה. כיוון שאין עלילה ליניארית, על הקורא לארגן את האירועים לפי הסדר. הקושי העיקרי הוא הפרדת דיבור החפצים מדיבור ההורים. ההורים כתובים בגוף רבים, אנחנו, הלכנו, היינו, הכל יחד, הם חטיבה אחת. וכחטיבה הם לא השכילו להבין את המתרחש בביתם שלהם. האיחוד שלהם נותן להם תחושה של כוח, חוזק. הקורא שואל את עצמו האם הם יופרדו אחד מהשני? האם יוכלו להבין את השתלשלות האירועים ואת אטימותם או עיוורונם?
הספר כתוב בכפל משמעות, כל משפט הוא בעל שני רבדים, רובד גלוי ורובד סמוי. בחירת החפצים ותפקידם הוא בעל כפילויות ובעל מטרה. מטרת השיחה, השימוש בחפצים מסוימים מוביל את הקורא להבנת המשמעות הנסתרת של האירועים. היו מקרים שנאלצתי לעצור ולנסות להבין למה התכוונה המראה כשאמרה “שהיא ראתה את האמת במערומיה.” “הווילון רוצה אבל לא יכול להוכיח שהוא באמת דו צדדי.”
יופי הכתיבה הוא ביכולות של הסופרת לתת לכל חפץ שפה וסגנון משלו. ניכר שהספר נכתב זמן רב ובקפידה, הסופרת בחרה כל משפט בדייקנות, התאימה את הנאמר בדיוק מופלא.
ספר הביכורים של שרה שילה, “שום גמדים לא יבואו” פורסם בשנת 2007 וזכה בפרס ספיר. הספר מספר את סיפורה של משפחת דדון שחיה בצפון הארץ, הספר כתוב בשפה מדוברת ופשוטה, שפה שחדרה אל לב הקוראים. הספר “משפט אהבה” כתוב בשפה מנוגדת לאחיו, שפה גבוהה, בעלת כפל משמעות וביטויים.
הקריאה בספר אינה מתמסרת, זו קריאה מאתגרת, אך מתגמלת בסיומה.
ספר מורכב ואמיץ. יוצא דופן, שרה שילה כותבת בגלוי על נושא שאינו קל.
משפט אהבה, שרה שילה
ספרית הפועלים, 2022
אורי סלונים וספרו בשליחות הלב התארחו אצלי בסלון
אורי סלונים התארח אצלי בסלון.
לו בנעורי היו אומרים לי, שאארח את אורי סלונים בסלוני, הייתי אומרת ש….
בנעורי המאוחרים עקבתי אחר פעילותו, לא הבנתי, איך הוא מצליח, ומה הוא עושה, ואיך מגיע לכל מקום, כדי לדלות פיסות מידע על הנעדרים והשבויים.
והנה, אורי סלונים הגיע לסלון הספרותי שלי, לספר על תהליך כתיבת ספרו “בשליחות הלב”, תרגומו לאנגלית ומסעו בארה”ב בעקבות הספר.
כל כך התרגשתי, שאפילו גמגמתי כשהצגתי אותו.
מה אגיד? יותר נכון מה נגיד? ישבנו פעורי פה בדממה מוחלטת, אפילו הזבובים לא נשמו ולא נשמעו.
ראשית, אורי כבש אותנו באישיותו בשפתו הרהוטה והמדויקת, באדם הצנוע והאנושי שבו.
כתיבת הספר היתה מורכבת, לבטים רבים וגם קשיים הוצבו בפניו.
הסיבה להחלטת כתיבת הספר לא היתה כדי לספר על עצמו, הרצון שלו היה חשיבות הנושאים ורצונו להביא לקדמת הבמה את שני הנושאים שלא רק בוערים בו, אלא הם בדמו, והפכו לאיבר נוסף בגופו,והם הטיפול בשבויים ובנעדרים וילדי וראייטי.
הלבטים העיקריים היו מה הוא יכול לספר, ומה יכול לחשוף בפני הקוראים. הקושי המרכזי היה – הצנזורה. נושא השבויים והנעדרים הוא נושא רגיש ולא על הכל ניתן היה לו לשתף אותנו.
פעילותו כיו”ר וראיטי הישראלי, וגם כנשיא וראיטי העולמי הוא עיסוק שבא מכל הלב. סיפר על מקרים רבים של ילדים שהאירגון העניק להם אור ומשמעות.
שיתף אותנו בבחירת העטיפה. כיצד הציעו לו לשים את תמונתו על גבי הכריכה, מה שגרם לו לחלחלה, כי לטענתו לא בו מדובר, צניעות אמרתי, נכון?
על עבודתו עם העורכת ענת שינקמן שחקרה ובדקה כל אירוע, חזרה אליו עם תיקוני ימים ותאריכים, וכמעט התישה אותו.
על הקרדיט לצילומים בספרו, והחיפוש אחר מי שצילם אותם.
מידי פעם הוא הביא סיפורים מאחורי הקלעים על עבודתו ואפילו גרם לנו לפרצי צחוק, כמו פגישה עם ראשי הבכירים במוסקבה.
חצייה השני של השיחה הוקדש לתרגום הספר לאנגלית. בספר באנגלית נקרא הספר “דפיקה בדלת”. לנו, הישראלים, המשמעות של דפיקה בדלת קשה היא. אורי קרא לעצמו “הנוקש בדלתות” והגדיר את תפקידו “כמי שצריך לנקוש בדלתות של כל העולם ואשתו, בארץ ובחו”ל מקצין זוטר ועד ראשי המדינה , כדי שהנושא לא ירד מסדר היום וכדי לעשות הכל על מנת לגלות מה עלה בגורל השבויים והנעדרים ולהחזירם הביתה.” אמירה זו היתה האמונה שהנחתה אותו לאורך כל ימי תפקידו וכל זאת כי, “אין בעיה קשה יותר בחייו של אדם, שמישהו יקר לו נעלם לו. אם מישהו מת זה נורא, אבל אם מישהו נעלם, אלו הם ייסורי נפש שאינם נגמרים.”
כל מטרתו הוא לעשות הכל על מנת שהשבויים והנעדרים יחזרו הביתה. הוא מאמין בכך באמונה שלמה וזה הקו שהנחה אותו.
בתרגום לאנגלית הוצא הנושא של ווראיטי, לא כי אינו חשוב, אלא כי בארה”ב יש אירגוני צדקה רבים והקורא של המדינה לא יתעניין.
הכריכה נבחרה על ידי ההוצאה ולאורי לא היתה גישה לבחירה.
ישבנו שעתיים מהופנטים ומרותקים וזו לא קלישאה, יכולנו להמשיך ולהקשיב לאורי. לא רק שיכולנו, רצינו מאוד לשמוע על עבודתו המעניינת. עבודת קודש. עשייה שנעשתה ברגישות ובצניעות.
תודה לך אורי היקר, על בוקר מחכים, מרתק ונעים. על העלאת חשיבותו של נושא רגיש וחשוב. תודה לך על כל פועלך.
תודה לחברתי לי-את הלר הצלמת המוכשרת.
מוזמנים לקרוא מה חשבתי על ספרו המצוין .בשליחות הלב
בעירה – ספרה המרתק של מייגה מג’ומדר
בהודו עדיין לא טיילתי, שנים חלמתי להגיע אליה, אולם הרתיעה מהמראות והסיפורים, דחקה את הנסיעה. מי יודע, אולי בערוב ימי אצליח להגיע ולטייל במדינה.
בינתיים אני מסתפקת בקריאת ספרים ובצפייה בסרטים על הודו, ובכך אני מקרבת את הריח והצבע שלה אלי.
את הספר “בעירה” קראתי ב”מכה אחת” כמו שאומרים. העלילה ריתקה אותי, התאהבתי בדמויות ותעבתי דמות אחת. הרגשתי את הבעירה צורבת לי בקיבה ובעיניים.
“בעירה” מספר את סיפורה של הודו דרך שלוש דמויות.
ג’יוואן, נערה בשנות העשרים, גרה בשכונת עוני בפחון מאחורי פח הזבל, עובדת בחנות מוצרים יוקרתית ומביטה בקנאה בלקוחות העשירות. ג’יוואן רוצה שגם לה יהיה כסף. ערב אחד, היא משתפת בפייסבוק סרטון של פיגוע טירור, הבערת קרונות נוסעים. בהיסח הדעת היא כותבת ““אם המשטרה לא עוזרת לאנשים רגילים כמוכם וכמוני, אם המשטרה סתם עומדת ומסתכלת איך הם מתים, האם זה לא אומר שגם הממשלה היא טרוריסטית?”
המשפט התמים הזה. משפט שמבטא את תחושותיה כאזרחית מוביל למעצרה.
לאבלי, טרנסג’נדרית שחולמת להיות שחקנית, לשם כך היא לומדת אנגלית אצל ג’יוואן. לאבלי חולמת על חיים אחרים, טובים יותר. עד שחלומה יוגשם היא מתפרנסת מברכות בחתונות בלידות, לפי האמונה מי שנולד לא בגופו מעניק ברכה ליילוד ולמי שמתחתן.
“האנשים המסכנים האלה מפחדים מהמון דברים, ובראש הרשימה הפחד שאלוהים יקלל אותם במזל רע. אבל את זה אני דווקא יכולה להבין, כי אני בעצמי האדם הכי מקולל בעולם.”
עד שתהפוך לשחקנית היא לומדת משחק ומסריטה את עצמה בזמן השיעור והחזרות.
ג’יוואן ולבאלי שתיהן נולדו במעמד נחות האם יוכלו להגשים את עצמן?
“אם אני חושבת על זה, אני באמת מרגישה ששתינו, ג’יוואן ואני, לא יותר מחרקים. אנחנו לא יותר מחרגולים שתלשו להם את הכנפיים. אנחנו לא יותר מלטאות שקצצו להן את הזנב. יש מישהו שמאמין שהיא חפה מפשע? יש מישהו שמאמין שיכול להיות לי קצת כישרון?”
מר חינוך גופני הוא הדמות שמדברת דרך עיני מספר יודע כל בגוף שלישי. מר חינוך גופני היה המורה של ג’יוואן. יום אחד הוא מגיע לעצרת של המפלגה ונשבה בקסמי הכוח של האנשים החברים בה. הוא יעשה הכל כדי למצוא חן בעיני עומדת ראש המפלגה ועוזריה. מעמדו במפלגה מקנה לו כוח וכסף.
ג’יוואן התמימה מקוה שחפותה תתגלה, היא בוטחת בעורך הדין שלה, היא מבינה שעליה לפרסם את סיפורה ומתראיינת לעיתון. תקותה הנואשת היא שהציבור יאמין לה.
בית המשפט מבקש מלאבלי ומר חינוך גופני להעיד. ג’יוואן בטוחה שהם יהיו לטובתה. אלא שבנתיים יש שיפור במעמדם של לאבלי ומר חינוך גופני, האם יעידו לטובתה, או לא?
עלילת הסיפור נעה בין שלוש הדמויות. העלילה המרתקת והסוחפת אינה מניחה ואינה מרפה תרתי משמע. לא יכולתי שלא להזדהות עם ג’יוואן וחוסר האונים שלה. דמותה של לאבלי נכנסה אלי לגופי ונשמתי, למרות הכאב שלה על מי שהיא היא תמיד היתה אופטימית והבינה את האנשים, שהתרחקו ממנה. מר חינוך גופני דחה אותי, התאווה לשררה ומעמד על חשבון אחרים והאמת לא הניחה לי.
מייגה מג’ומר מיטיבה לתאר את הודו דרך עיניהם של גיבוריה. היא מתארת את העוני, העליבות את התשוקה לכסף שיקנה מעמד ואיכות חיים.
הספר מתחיל בבעירה בקרון הרכבת, אבל הבעירה היא פנימית בעירה לשיפור החיים, בעירת התשוקה להצליח, אצל לאבלי למשחק, אצל מר חינוך גופני למעמד וכוח.
הסיפור מציג את המדיה ותפקידה, מצד אחד משפט של כעס, מוביל לעריפת ראש ומצד שני סרטון משכנע מוביל להצלחה.
האש של הבעירה עוברת כחוט השני לאורך הספר. ג’יוואן למדה לעשן כשהתחילה לעבוד בחנות, קרונות הרכבת עלו באש, סרטוני הוואטסאפ עוברים ברשת כמו שריפה.
“בעירה” הוא סיפור טוב, הכתיבה פשטנית לטעמי, הדמויות אינן מפותחות מספיק, אבל העלילה סוחפת. מלאת צבע, אווירה, ריחות וכאב. מייגה מג’ומר מתארת את הודו על כל צדדיה הלא יפים, עוני, שנאה למוסלמים, למעמד הנחות, רמאות, עדות שקר רצון להפוך לעשירים להתקדם.
אחרי שקראתי את הספר בשקיקה, האם אסע לטיול בהודו? מי יודע.
בעירה, מייגה מג’ומדר
מאנגלית, נעה בן פורת
הוצאת, אריה ניר 2022
אני צ’קלקה, ספרה המיוחד של שירה קוריאל
“אני צ’קלקה” הוא ספר יצירתי, שונה ומסקרן.
ספרים קטנים ממיסים לי את הלב.
ספרים בכריכה קשה עוד יותר ממיסים אותי.
וספר של שירה, שאני עוקבת אחריה בדריכות, הכי הכי ממיס את נשמתי.
כמעט שנה שאני עוקבת אחר שירה והדף שלה “צרצר לשבת” בפייסבוק. בכל שבוע אני נפעמת מיכולת הביטוי שלה, מהרעיונות והרגשות שמונחים שם בין המילים שמתחברים למשפטים.
זה אינו ספר עם עלילה, כבר קראתי סיפורי עלילה בצורת שירה, או פרוזה שירתית. אלו הם מכתמים,(אין לי מילה אחרת לבטא) עם חשיפה אישית, פתיחת דלת להתבוננות לרגשות של הכותבת. והיא מניחה את ליבה על הדף, לפעמים הוא פצוע, כואב, מדמם, לפעמים הוא מייחל.
כל מכתם או רצף מחשבות יכול בקלות להתפתח לסיפור עם עלילה ליניארית, כזו שאנחנו רגילים לקרוא. אבל לא. המכתמים, ובזה יופיים וכוחם, הם צ’קלקה, העין הכחולה המהבהבת שמזהירה, הנה אני באה. הנה יש לי משהו לומר על ליבי. אני רק אגיד ואעבור הלאה. ושירה במכתמים כותבת על הכל, על הפחדים, על המוות, שווילונות החיים מסתירים אותו, על אכזבות, על נטישה, על התאהבות ותשוקה. הכתיבה שלה חדה ונוקבת ואינה משאירה את הקורא אדיש.
“אני רוצה להזמין בחור. אני רוצה שמרגע שהבחור ייכנס בדלת, הוא אף פעם לא יצא, שיעטוף אותי בנשיקות מרנג. אני רוצה להרגיש כמו בצק חם ומתוק שנאפה במקום.”
המכתמים כתובים בכתיבה סגפנית, אך עשירה. קטעים קצרים ומשפטים פשוטים מבחינה תחבירית, ובזה כוחם, כי יש בהם רובד עמוק. יש הרבה מעבר לנאמר בקצרה. משפט רודף משפט, משפט מצטרף למשפט, והרעיון מתגבש בסיום קריאת המכתם. היתה לי תחושה ששירה, כאילו לקחה מילים, זרקה לאוויר, כאשר הם נפלו לדף, הם התחברו באופן הגיוני לרעיון מגובש.
שטף המילים שלה הוא כמו מעין, או תמי ארבע שנובע ומציף. שמחתי שמצאתי סוף סוף מישהי שכותבת כמו שאני חושבת, מחשבות שמתרוצצות בראש מצד לצד, נראה כאילו אינן מאורגנות, מתפזרות, יצירתיות, אבל בסיום הקריאה כל הפאזל מתחבר ומחבק את הקורא. טוב, שירה עושה את זה הרבה יותר טוב ומאורגן ממני.
קטעי המחשבות ממוספרים, אולי לפי סדר הכתיבה, בין הקטעים הממוספרים יש קטעים עם כוכבית *, אתנחתא, אולי?
המשפטים הקצרים הם בעלי ריתמוס פנימי, חשבתי לעצמי אולי זו תהיה צורת הכתיבה העתידית, משפטים קצרים כמו שהצעירים שולחים בהודעות הוואטסאפ, או כמו שכותבים ברשתות החברתיות. ייתכן.
את הספר ניתן לקרוא ברצף ולקבל תמונה כללית ממוקדת על דמות המספרת, אפשר ורצוי לקרוא בכל פעם כמה מכתמים, לדעתי אין חובת רצף קריאה, אני אוהבת לפתוח בעמוד אקראי, לקרוא ומשם להמשיך.
קטע שמאוד אהבתי.
ספר שהוא פתח פיוטי לנשמה.
שירה קוריאל היא שחקנית, יוצרת וכותבת. ממליצה לעקוב אחרי הדף שלה.”צרצר לשבת”.
עוד מילה על הכריכה, אדומה קורי העכביש שמצויירים מהווים הצצה לנפש היוצרת. הציור על הכריכה האדומה הוא יצרי ומתריס, לדעתי. האיור העדין והעוצמתי הוא של גיל-לי קוריאל.
הספר כרגע אינו בחנויות, אני רכשתי אותו ישירות מההוצאה, מרום תרבות ישראלית.
אני צ’קלקה, שירה קוריאל
מרום, תרבות ישראלית, 2022
הילד, החפרפרת, השועל והסוס – צ’רלי מקיסי
ספר ממתק שהוא השראה.
איך ממליצים בחום ואהבה, על ספר שאי אפשר לומר עליו מאומה, חוץ מהמשפט : רכשו לכם, לחברים, לאהובים ותתענגו על כל מה שיש בו ועל כל מה שהוא.
“מכירה?” שאלה אותי חברה ושלחה תמונה. לא הכרתי ולא שמעתי, אבל לפי הכריכה מיד התאהבתי.
למחרת כבר היה אצלי.
ספר יפיפה, עדין, פיוטי. ממתק.
ספר שהוא מתנה לעצמך ומתה לאהוביך, לא רק מתנה כחפץ אלא מתנה כתובנות.
סיפור של אומנות ואומנות של סיפור.
את הספר כתב צ’רלי מקיסי, אמן בריטי, מאייר במקומות רבים בעולם. ספרו “הילד, החפרפרת, השועל והסוס”, יצא לאור לאחר שעורך ספרים ראה את פרסומי הציורים בעמוד האניסטגרם של מקיסי, התפעל ואגד אותם לספר. הספר נמכר במיליוני עותקים מאז שיצא לאור.
אין בספר עלילה, אין בו המלצות לחיים, אין בו דרכי חינוך והוראות איך לחיות טוב יותר.
טוב, יש בו עלילה לכאורה, הילד וחבריו יוצאים למסע, יש בו מעט עצות, וכל שאר המשפטים, אלו עצות סמויות.
אז מה יש בו?
ראשית הציורים, הם אומנם מזכירים את הציורים שבספר “פו הדוב”. הם כאילו שירבוט כדרך אגב, אבל מאוד מכוונים. חלקם בדיו, חלקם צבעוניים.
יש בו שפע של אהבה, לאדם לטבע, לחברות, לקיום ובעיקר אהבת הפשטות.
כתובים בו משפטים ותובנות שכולנו מכירים ושכחנו, הם כתובים ביופי פיוטי עם חן ומעלים חיוך.
“מה זה בזבוז הזמן הכי גדול לדעתך? להשוות את עצמך לאחרים, אמרה החפרפרת.”
“רוב החפרפרות הזקנות שאני מכירה מצטערות שהן הקשיבו יותר מידי לפחדים שלהן ופחות מידי לחלומות שלהן.”
כן. אני יודעת אלו משפטים שקראנו, שמענו, למדנו בכל מידי דרכים. ובכל זאת, בספר הם כתובים בקסם שהופך להיות אור.
כל אחד מאיתנו הוא קצת סוס, מעט חפרפרת, וטיפ טיפה שועל, אבל בעיקר ילד.
זו כוונת הספר, להקשיב לילד שבנו, להישאר סקרנים, להודות על מה שיש ובעיקר לאהוב, לאהוב, לאהוב.
אני רכשתי כמה ספרים, חלק הענקתי באהבה ולעצמי רכשתי שני ספרים. אחד מונח ליד המיטה, כדי שיהיו לי חלומות טובים. ובשני אני מציירת וכותבת בדיוק לפי המלצת הסופר.
רוצו פנקו את עצמכם לחג ולשנה נהדרת.
הספר נמכר בהנחה גדולה באתר עברית, ובסטימצקי.
שתהיה לנו שנה טובה מלאת אהבה.
למי שממש סקרן יכול להציץ באתר של צ’ארלי מקיסי.
https://www.charliemackesy.com/
הילד, החפרפרפת, השועל והסוס, צ’רלי מקיסי
מאנגלית, עפרה אביגד
הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2022
רחשי תודה, ספרה נוגע ללב של דלפין דה ויגאן
ספר אנושי, עדין ונוגע ללב על הצורך להעניק תודה לאנשים אהובים. ספר שהוא ממתק עצוב.
ספר רגיש על הזקנות ואיבוד הזיכרונות, העבר, היכולות. “להיזדקן פירושו ללמוד לאבד.”
לא צריך ספרים עבי כרס עם עלילה מתפתלת ואיזו דמות הרואית כדי שייכנסו ללב הקורא. מישקה מהנובלה “רחשי תודה” היא דמות אנושית שנכנסת ללב ומתיישבת בחדריו.
מארי אחת הדמויות בנובלה הקסומה פותחת את דבריה בפנייה לקורא, האם אנחנו מודים לאנשים סביבנו? האם אנו קרובים אליהם בטרם לכתם? האם אנו חיים בידיעה שהימים קצובים ואולי לא נספיק להודות על כל מה שיש?
על השאלות הפילוסופיות הללו עונה לנו דלפין דה ויגאן באמצעות מפגש עם דמותה של מישקה. “אשה זקנה בעלת חזות של נערה, או נערה שהזקינה בטעות.” מישקה יהודייה, ניצולת שואה, ערירית המתגוררת במוסד. בעברה היא היתה מגיהה בעיתון, נסעה בעולם וכתבה למגזינים. מישקה ששלטה במילה הכתובה, תיקנה טעויות דפוס, טעויות תחביר, שגיאות של פעלים, קראה את דורית לסינג ווירג’ינה וולף חולה כעת באפאזיה, מחלה שבה מאבדים מילים. או כמו שהיא מגדירה זאת “אני בורחת לי.”
דמותה של מישקה שובה את לב הקורא, אני התאהבתי בה ובעדינות הרגישה שלה.יש בה חוכמה אנושית והרצון לעזור לזולת, בדיוק כמו שעזרו לה במהלך המלחמה מישקה היא זו שגידלה את מארי. מארי ואמה גרו באותו הבניין, אמה של מארי סבלה מדיכאון והיתה נעלמת לתקופה, ומארי ירדה אל מישקה שכנתה וזו גידלה אותה.
מישקה מודעת לכך שהיא אינה מוצאת מילים ומחליפה מילה במילה והמשפטים משובשים, ועל כך היא סובלת. אל חדרה מגיע ג’רום, קלינאי תקשורת שמנסה לעודד אותה ולהזכיר לה את המילים. מישקה מנהלת עם ג’רום שיחות, הראש שלה חד, רק שהיא אינה מוצאת מילים לתרגם את המחשבות. לפעמים מתבלבלת, קצת הוזה. היא אפילו מנסה לשתף פעולה, אבל יודעת שזו טרחה לבטלה. “לא מעניין אותי מילים נרד…כל הטריקים האלה, המילה האמיתית מתפרמת. חוץ מזה אין שום טעם, אני יודעת איך זה ייגמר, בסוף לא יהיו מילים.”
מארי וג’רום הם כמו משפחה עבורה, הם מעניקים לה רגעי אור והיא בתמורה לקרבה נותנת להם חסות אימהית ועצות לחיים. בשיחות שלהם מתגלה עברם.
החלפות המילים של מישקה משעשעות, כאן המקום לשבח את תרגומה הנפלא והרגיש של רמה איילון שמצאה מילים מקבילות למילים החסרות והשאירה את הטקסט רענן. למשל למילה נרדפת מישקה קוראת, מילה נרדמת. או שרת רחוק לשלט, ועוד מילים המשתבצות למשפטים מחייכים.
מישקה אומנם אינה מצליחה לומר את המילים המדויקות, אך ראשה צלול והיא יודעת מה עובר במוחה. “בחלומות שלי את יודעת, המילים לא חסרות, בחלומות שלי אני מדברת יפה מאוד.” היא מייעצת למארי, מנסה לשכנע את ג’רום לפגוש את אביו לפני שיהיה מאוחר. כי “אנשים מתים פוף… אתה לא יכול להישאר עם זה על הלב, אחכ’ זה עושה חלום בלהה.” יש לה דעות על זקנה ועל בית האבות, ” הם נראים ממש זקנים, ראית את הנשים בטרקלין? זה הגיל הרביעי פה לפחות.”
למרות שאנחנו יודעים מה יהיה בסופה של מישקה אנחנו לא עצובים בסיום הקריאה, הדמות המקסימה שלה, החייכנית טובת הלב ובעלת התובנות מצליחה לחדור אלינו ולהשאיר גם אצלנו תובנות. הבנות על זקנה, על תודה, על משמעות האנשים שנכנסים לחיינו.
כשקראתי את הנובלה היה לי משעשע לשמוע אותה מדברת ומשבשת את המילים, זה משעשע, כי אין לנו קשר לאשה המתוקה הזו. אבל נעצבתי, אמי החורגת, שעברה את גיל תשעים, לא תמיד יודעת מי אני וחוזרת ושואלת: מה אני עושה, ואיפה אני גרה, ועם מי. ואיך זה שאני יודעת איפה היא גרה, ומכירה את המטפלת שלה. אשה שהיתה נמרצת, התעמלה טיילה, שיחקה ברידג’, רקדה, פתאום אינה מוצאת את המילים, ואינה זוכרת.
מארי בפתיחת הספר מנסה לומר לכל מי שקורא את הנובלה לומר תודה לפני שיהיה מאוחר, או כמו שאומרת מישקה לפני “שכל המילים אוזרות מזוודות וביי, מתחפפות.”
תודה למישקה שהזכרת לי על אהבת הזולת והחמלה, תודה למארי על ההבנה להודות על הכל ולכולם. ותודה לדלפין דה ויגאן, הסופרת הנפלאה שבכל ספר מפתיעה ומרתקת אותי מחדש.
רוצו לקרוא את הנובלה הרגישה והנפלאה הזו. לא תצטערו.
רחשי תודה, דלפין דה ויגאן
מצרפתית, רמה איילון
הוצאת כתר,הסדרה הקטנה, 2022
שבע או שמונה המיתות של סטלה פורטונה, סאגה מרתקת של הסופרת ג’ולייט גריימס
״לעיתים אגדה טובה היא אמיתית יותר מהאמת עצמה״
סאגה משפחתית המשתרעת על פני למעלה ממאה שנים. תחילתה באיבולי, כפר הררי נידח בקלבריה שבאיטליה והמשכה בקונטיקט ארה”ב. וכמו כל במשפחה יש רגשות רבים, אהבה, כניעה, שנאה, קנאה, טינה, דאגה.
״ זיכרון משפחתי הוא עניין מתעתע. אנחנו חוזרים ומספרים לעצמנו כמה סיפורים עד שנמאסים עלינו,…דור אחד חי איתם ואחר כך הדור הבא לא מכיר אותם כלל.״
את סיפורה של סטלה פורטונה, הדמות המרכזית ברומן, מספרת נכדתה. לפעמים היא מקדימה את המאוחר. בסיום סיפורה היא פונה לקוראים “תורכם עכשיו להחליט במה להאמין. אולי אתם, כזרים, יכולים לראות משהו שאנחנו, הקרובים מדי, מנועים מלראות.”
הסיפור מתחיל מהסוף. סיום עם סוד שמסקרן את הקורא לקרוא. סטלה בת התשעים גרה בבית מול ביתה של אחותה הצעירה, טינה. למרות שהיו קרובות בלב ובנפש, הן אינן מדברות שנים. טינה ממשיכה לדאוג לאחותה ומביאה לה בכל צהרים ארוחה.
מה הוביל לנתק בין שתי האחיות? מה הם מקרי המוות, שמהם ניצלה סטלה, והאם היו שבע או שמונה? על כך הסאגה המשפחתית המרתקת.
פוֹרְטוּנָה היא אלת המזל במיתולוגיה הרומית, בכוחה של פורטונה היה להעניק לאדם מזל טוב או להביא עליו מזל רע.
סטלה פורטונה נולדה בראשית המאה ה20 בכפר עלוב, היא נולדה לאחר מות אחותה הבכורה, סטלה מריה ונקראה על שמה. סטלה היתה הטובה ביותר בכל התחומים. התופרת הטובה, קטפה הכי הרבה ערמונים בעבודתה, זריזה בחשבון והכי יפה בכפר, אבל בעיקר היא היתה קשוחה, שניצלה מכל דבר רע. סטלה מודיעה שלא תתחתן, רוקמת וסורגת נדוניות יפות לכל בנות הכפר.
טוני, אב המשפחה איש קשוח, שמשליט את מרותו על כולם בעיקר על הנשים, הוא הקובע והמחליט. שנאתו לכפר העלוב מובילה אותו לארה”ב. לאחר שנים שלא הראה את פניו בבית המשפחה הוא מעביר אותם לארה”ב. סטלה כבר נערה בוגרת דעתנית, מאחוריה כמה מקרי מיתה, שהותירו אותה בחיים. מה שמוביל אותה לחשוב שהיא בלתי מנוצחת, אלא שמול אביה היא תמיד נכנעת.
בארה”ב כמו כל משפחות המהגרים הם חווים קשיי קליטה. בתשע השנים בכפר ללא אנטוניו שעכשיו נקרא טוני הם היו עניים אך חופשיים, עכשיו הם עשירים, אך ללא עצמאות. טוני שולט בכסף ובידע שלו באנגלית. למרות שהם באמריקה, מדינה מתקדמת האב הוא הקובע, הוא אינו מסכים שסטלה תשמור כסף לעצמה. ״ את הבת שלי, כל זמן שאת חיה בבית שלי, הכסף שאת מכניסה הביתה הוא כסף שלי.״
השנאה שלה לאביה הובילה אותה ליחס שלילי על כל הגברים. סטלה מזהה בגברים את דמותו המפלצתית של אביה, לכן היא לא רצתה, שאף אחד יתקרב אליה או ירצה אותה, ונשבעה לא להינשא לעולם. מה שלא יעלה על הדעת במשפחה איטלקית פטריארכלית.
לא אפרט את התלאות שעוברת המשפחה, את ניסיונות המיתה המשונים של סטלה. את רוחה המתה של מריה סטלה שמרחפת מעל.
זהו סיפור סוחף, סיפור של מהגרים הנעקרים ממדינה אחת לאחרת. קשיי הקליטה ובעיקר הפרידה מכל האמונות שעליהן גדלו, כולל עין הרע, רוחות רפאים ואמונות טפלות, שמהם יכלו להשתחרר. זהו אומנם סיפור על משפחה, אך ההיסטוריה שזורה בסיפור כחלק בלתי נפרד. תחילת העלילה באירופה של לפני המלחמה הגדולה וסיומה הוא בארה”ב בסוף המאה ה-20 . בארה”ב הם חווים את מלחמת וייטנאם, המעבר מהכפר לעיר הגדולה,הגעגועים למולדת.
העלילה סוחפת, למרות שבתחילה היה לי קשה עם שלל האינפורמציה, אך המשכו הקריא והמרתק גרם לדפים להתהפך מעצמם.
את ההמלצה החמה לספר קיבלתי משתי חברות טובות, צילה אלעזר, המתרגמת המוכשרת ושרה מני לנגפוס, העורכת הלשונית המיומנת, שתיהן הצליחו להלהיב אותי לקרוא את הספר. תודה לכן חברות אהובות.
ההשראה של ג’ולייט גריימס לדמותה של סטלה פורטונה היא סבתה ומשפחתה. האהבה שלה למשפחתה ניכרת מאוד בטוויית העלילה. בסיום הספר, בפרק התודות הופתעתי והתרגשתי לקרוא, שהסופרת מודה לאנשי ההוצאה על הזכות לראות את ספרה מתורגם לעברית, היא מודה באופן אישי להוצאת “מטר” לאנשי הצוות, למתרגמת, לעורכת הלשונית. (מזכירה כל אחד בשמו.)
ספר מרתק ומעניין, שהעביר לי את יום הכיפורים במהירות. שקעתי בקריאה ועברתי בין הדירות של בני המשפחה. הייתי יחד עם כל הילדים שמתרוצצים בבית ובחוץ.
ממליצה בהנאה רבה.