הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

נזירה – ספרו של מארקו לודולי

יש ספרים שרק אחרי הקריאה בם מתחילות המחשבות על הספר על העלילה, על הדמויות. כזה הוא הספר “נזירה.”

בגיל 16 מודיעה אמרנטה לאמה שהיא מתכוונת להיות נזירה, למרות שלא נהגה לבקר בכנסייה. אמה מנסה להניעה מרצון זה ולשכנע אותה שהיא יפה וודאי תמצא חתן עשיר שיספק לה את כל מחסורה.

היום עשרים שנה מאוחר יותר כותבת אמרנטה ביומן את חוויותיה.

הספר “נזירה” נפתח בתחושות הריקנית שמלוות את אמרנטה היא מתפללת לאל ומבקשת ממנו מסר וטעם לחיים, המסר לא מאחר להגיע אמרנטה נשלחת על ידי אם המנזר להיות מורה לילדי הגן.

העבודה בגן הילדים מהווה מסע התבגרות נפשית עבורה. מול ילדי הגן מגלה אמרנטה את רגשותיה המודחקים. דרכם היא לומדת להכיר את מכלול הרגשות.

המסע אינו רק רגשי אלא גם פיסי, היא נקשרת אל אחד מילדי הגן, לוקה. לוקה מעמיד אותה בפני ניסיונות שאותם היא חווה ברחובות רומא. דר ך לוקה היא חווה את חוויות ילדותה שהוחמצו.

מחוץ למנזר היא מגלה כי לחיי הדת ולחיים החילוניים יש את אותם האלמנטים, כל צד מקדש משהו, כמו למשל הדלקת סיגריה, אמרנטה רואה בהדלקת הסיגריה התנהגות פולחנית.

מרקו לודולי מבכירי סופרי איטליה מעביר אותנו מסע נפשי שכתוב בשפה מדויקת, הוא מצליח להעלות שאלות מהותיות על הבחירות בין חיי דת לחיים חילוניים, האם אלוהים קיים, האם הוא בוחן אותנו, ומיהו ישו, אמרנטה רואה בישו “גבר בודד”, כמעט כמותה.

מחשבותיה של אמרנטה העוברות במוחה מתוארות באופן אנושי ורגיש, ההתלבטות וההתחבטות שלה בחיי הדת אמינים. תיאורי הבדידות שלה וההתבוננות החיצונית והפנימית בחייה שלה ובחיי האנשים החיצונים מתוארת באופן אמין.

המסע ברחבי רומא היה קצת הזוי ולא אמין בעיני, ההסבר שלי כדי שאבין אותו  הוא שאולי זה היה מסע פנימי בדמיונה של אמרנטה, כי היא בעצמה אומרת, שהיתה ילדה השאירה דף ריק ולא ציירה כי לא אהבה שיחטטו בדמיונות שלה.

הספר הקטן הזה, גרם לי לחשוב עליו ועל הנזירה אמרנטה, על משמעות החיים והבחירות שאנחנו עושים, לו היתה ניתנת לנו הזדמנות חדשה במה היינו בוחרים. אמרנטה מתנסה בחוויות חדשות שמטלטלות אותה, במה תבחר? הסיום מפתיע ולא מפתיע.

ספור מטאפורי וסמלי, שמסופר בכנות ישרה מפיה של הנזירה אמרנטה

אהבתי את התהיות והספקות שהעלתה אמרנטה בפנינו ובעיקר בפניה שלה, את החיפוש אחד התשובות והגילוי בסופו של הספר.

נזירה, מרקו לודולי

מאיטלקית, ארנו בר

ספרית הפועלים,2017

תגובות בפייסבוק

הפרטים שהושמטו – על הרווח שבין המילים שבמשפחה בספרו של תומס ה’ אוגדן

תחושת מועקה ואין נחמה אפפה אותי כשסיימתי לקרוא את הספר. מועקה על האירועים שעברו על גיבורי הספר, וחוסר נחמה על כך שהאדם נועד לסבל ואין לו יכולת להיחלץ ממנו. תחושת חוסר הנחמה העלתה בי את השאלה, האם האדם יכול לשנות את גורלו ולקחת אחריות על חיו ומעשיו, התשובה המתבקשת וזו שהורגלנו אליה היא כן. אך בספר הפרטים שהושמטו התחושה היא שהאדם אינו יכול לשנות את גורלו והאחריות שהוא ייקח על עצמו תוביל אותו לאסון.

ארל, דור שלישי של בעלי חווה חולם ושואף להיות מהנדס על מנת להיחלץ משושלת החוואיות.

מרתה ,גם היא חולמת להתנתק ממשפחתה ולהתרחק ממקור הסבל שלה, היא חולמת להיות רסטורטורית של ספרים.

ארל פוגש במרתה בזמן לימודיו באוניברסיטה הוא מוקסם ממנה מיופייה ובעיקר מהריחוק שהיא משדרת. נדמה כי הוא נשבה בקסמיה, כיוון שהיא היחידה שהתייחסה אליו. אט אט הם הופכים לאנשים קרובים ועוברים לגור יחד, מערכת היחסים שלהם אינה מערכת יחסים רגילה, כל אחד חי את חייו, ארל משכנע עצמו שהוא מאוהב במרתה, מרתה מתייחסת אליו כאל חפץ הנמצא בחייה, כשהם מגלים כי מרתה בהריון לא רצוי, הם מקבלים החלטה להינשא. מכאן חייהם יהפכו לסיוט. מרתה תחיה את חייה כצל, כמי שעתידה נגזל ממנה. ארל גם הוא יחיה בצילה של ההחמצה והוויתור, נאמנותו למרתה היא זו שתוביל אותו לחיות כמי שהפסיד. כמי שוויתר על השאיפות בחייו.

לזוג נולדים שני ילדים, מלודי וורן, שני ילדים שאינם רצויים, מרתה אינה מסתירה זאת מהם וטורחת להזכיר להם זאת.

הספר נפתח כמו חקירה בלשית, רנדי ,סגן השריף, מגיע לביתם של ארל ומרתה על מנת לחקור את נסיבות מותה של מרתה. הוא מבין שהארל משמיט פרטים חשובים  מדוע הוא הכה את מרתה בחמת זעם עד כדי גרימת מותה.

החקירה אומנם מתנהלת על ידי סגן השריף, אך הפרטים החסרים נמסרים עלי ידי הדמויות.

המספר הנמצא מחוץ לעלילה נע בין הדמויות ויודע עליהן הכל, כך שהוא יכול להעביר לקורא את המחשבות של כל דמות , לעיתים בו זמנית באותו רגע ההתרחשות.

הסיפור כשלעצמו מאוד מרגש וכואב. סיפור שמעמיד את ההורות כנדבך החשוב ביותר בנפשו של הילד, זהו סיפור פסיכולוגי על השפעת ההורים והחברה על התפתחות נפשו של הילד

לאט לאט, בשפה רגישה וכנה, נחשפים אותם פרטים נוראיים שהובילו את ארל לכך שכילה את כל חמתו וזעמו במרתה, הפרטים נפרמים וכמו בטיפול פסיכולוגי שבו חושף המטפל את נבכי הנפש של המטופל אנו מגלים את המניעים הפסיכולוגים להתנהגות כל הדמויות.

אנו מתוודעים לארל וסבלו מיחסה של מרתה ,ולכאבו על חוסר האהבה שבזוגיות, מגלים את הסיבות שהפכו את מרתה לחסרת רגשות, עד כדי כהות חושים. מבינים את התנהגותו של וורן וחיפושו אחר אהבת אמו, ומעריצים את מלודי על אומץ ליבה והכנות שלה.

העלילה, האירועים והדמויות האומללות נגעו לליבי, אולם מתחילת קריאת הספר חשתי ברוחו ונפשו של הסופר,אוגדן, כמטפל פסיכולוגי. אוגדן הוא פסיכואנליטיקאי ידוע שביסס מעמדו בעולם הפסיכולוגיה ופיתח תיאוריות רבות. בספר, “הפרטים שהושמטו” הוא אינו מצליח להשתחרר ממקצועו, הוא מפרט ומסביר לקורא את כל המניעים וההסברים לתהליך של הדמויות. הוא אינו סומך על הקורא שיבין את המניעים בעצמו מתוך הראיית המעשים של הגיבורים, זו החמצה בעיני. אני כקוראת מעדיפה להגיע לבד להבנת הפרטים שהושמטו מבלי שיינתנו לי בכפית.

מעבר לכך, הספר, הסיום המפתיע  ובעיקר הדמויות, ליוו אותו הרבה לאחר הקריאה.

הפרטים שהושמטו, תומס ה’ אוגדן

מאנגלית, יואב כ”ץ

עם עובד 2017

תגובות בפייסבוק

המיועד – ספרו של חיים פוטוק בתרגום חדש

בנעורי, לפני למעלה מ-40 שנה, קראתי את הספר שנקרא אז “הדגול” בתרגומו של א. אורן. עד היום אני זוכרת את התחושה שבה נשאבתי אל תוך הדפים, קראתי בשקיקה את קורותיהם של דני וראובן.

הספר פתח בפני את עולמו של חיים פוטוק שלאחריו קראתי את כל ספריו.

המיועד בתרגומו הנפלא של שי סנדיק לא פגם בחוויית הקריאה מנעורי.

קראתי את הספר דרך העיניים של אותה נערה מתבגרת המגלה עולם דתי חצוי, עולם של נערים בני אותה הדת, אך שונים מאוד בראיית העולם.

דני וראובן, נערים יהודים דתיים, מברוקלין כל אחד מזרם אחר, דני, בנו של האדמו”ר הרב סונדרס, שייך לחסידות. ראובן בנו של הרב מלטר שייך למתנגדים, מתנגדים לחסידות,

שני הנערים גרים במרחק 5  רחובות נפגשים לראשונה על מגרש הבייסבול, המשחק מתואר כמלחמה בין שתי הישיבות, מלחמה בין החסידים למתנגדים, דני החובט בקבוצתו משחק במלוא העוצמה ומוציא את כל כעסו על קבוצת המתנגדים, ולקראת סיום המשחק הוא חובט ופוגע בעינו של ראובן. הפגיעה בעין היא סמל לקנאה של דני בראובן שיכול לראות דרך משקפיו ועיניו  את העולם בעין פחות נוקשה כעינם של החסידים.

 דני מגיע לבית החולים לביקור אצל ראובן אשר מסרב לראותו, דני מתנצל ואינו מוותר, מכאן צומחת חברות וידידות מיוחדת בין שני הנערים. דני הוא עילוי ומועמד לרשת את אביו האדמו”ר, ראובן מצטיין ומוכשר במתמטיקה. שני הנערים מרבים לבלות יחד ולהחליף דעות ורשמים. דני מקנא בראובן על כך שהוא חשוף לעולם החיצוני וללימודי חול, ראובן מקנא בדני על היותו בן לאב אדמו”ר שסביבו חסידים רבים. דני מגלה עניין בפסיכולוגיה ולומד בעצמו גרמנית, ראובן מגלה עניין בגמרא ובהתפלפלות שבה.

החברות בין הנערים צומחת על רקע סיום מלחמת העולם השנייה וגילוי השמדת היהודים, כל אחד מהאבות מתייחס אחרת לשואה. הרב סונדרס האדמו”ר, אומר שזה רצון האל ואילו אביו של ראובן מעלה שאלות נוקבות על הימצאותו של האל, שאלות שמובילות אותו להאמין בציונות ובהקמת בית יהודי בארץ ישראל. על רקע השוני בין שני האבות חל קרע בין הנערים.

“המיועד” הוא ספר על חברות אמיצה שצומחת על רקע אידאולוגי דתי שונה, אבל לא רק בחברות עוסק הספר, הספר הוא על חמלה וסליחה, אביו של ראובן הזכיר לי את עו”ד אטיקוס פינץ, אביה של סקאוט. בספר “אל תיגע בזמיר”. הרב מלטר שקול, הגיוני, אינו קיצוני מלמד את בנו ראובן לא להיות שיפוטי, לקבל את השוני בכל אחד, מול הרב מלטר ניצב הרב סונדרס, אביו של דני ,שליט ללא חת, עקשן שאינו יודע פשרה, מתנגד לציונות.

דני מעריץ את אביו ואילו ראובן אינו מבין מדוע.

לא תמיד אני אוהבת לחזר לקרוא ספרים שנחרטו בליבי כאשר קראתי כנערה, ההתבוננות של נערה צעירה אינה אותה התבוננות של אשה בוגרת. רק מלומר את שמו של המיועד או הדגול אני מרגישה את צמרמורת הקריאה שחוויתי כנערה, כשנגשתי לקריאה חוזרת היו לי פרפרים בבטן וחששות. איך אקרא ספר שהשפיע עלי בעבר, האם אזכה לאותו החוויה? החששות שלי התבדו מיד בקריאת הדפים הראשונים, התרגום המוצלח של שי סנדיק הכניס אותי מיד לעולמם של דני וראובן, סגנון הכתיבה העכשווי, שימוש במילים שמתאימות לזמננו כאילו חצו את ארבעים השנים שחלפו.

סצנת הבייסבול הזכורה לי במלוא עוצמתה ריגשה אותי בקריאה המחודשת. בקריאה הראשונה של הספר זכרתי את החברות האמיצה בין הנערים ואילו בקריאה הנוכחית הוספתי לי מידע על הבדלי הפלגים, על שלטונו ללא חת של הרב סונדרס בבנו ובחסידיו. זכרתי בעיקר את דמותו של ראובן ודני היה קיצוני בעיני, אולם כעת הרגשתי חמלה ואמפטיה לדמותו המיוחדת של הנער האמיץ, המוכן לעמוד מול אביו.
ספר שלא נס לחו, יש בו רלוונטיות לימנו, שמחה שהספר תורגם מחדש, תודה לשי ולהוצאת תמיר סנדיק. מצפה כעת לתרגום ההמשך, ההבטחה.

המיועד, חיים פוטוק

מאנגלית, שי סנדיק

תמיר סנדיק,  2017

תגובות בפייסבוק

חיבוק גדול – ספרו הראשון של אמיל אז’אר הלא הוא רומן גארי

מנעורי ועד היום בבגרותי קראתי את כל ספריו של רומן גארי וספריו שפורסמו תחת שמן כאמיל אז’אר.

“חיבוק גדול” הוא הרומן הראשון שרומן גארי פרסם תחת שם העט שלו, אמיל אז’אר.ורק עכשיו תורגם לעברית.

 מסיה קוזן, סטיסטיקאי העובד בחברה גדולה, חי בדירה צנועה בת שני חדרים בלב פריס המונה 10 מיליון אנשים. קוזן חוזר מטיול באפריקה ומביא עמו נחש פיתון בארוך של 2 מטרים, אותו הוא מגדל בדירתו הקטנה. מסיה קוזן מסרב לקרוא לו נחש הוא מתעקש שזהו רק פיתון.

קוזן, איש מוזר החי עם עצמו ובתוך עצמו, היום אנו מכנים אותו “על הרצף”. הוא חרדתי, כפייתי, אינו מסוגל ליצור קשר,  כל המחשבות והדיבורים מתנהלים במוחו. הוא מתעניין במספרים. יותר מכל רוצה קוזן חיבוק, יש רגעים שבהם הוא עומד ומחבק את עצמו דקות ארוכות. לאחר שאימץ את הפיתון הוא אינו זקוק לחיבוק עצמי, שכן הפיתון הנקרא חיבוק גדול מתפתל סביבו ומחבק אותו.

הספר נפתח בהומור, אך ככל שמתקדמים ההומור הופך להיות הומור כואב, הומור שמסגיר את תחושותיו של הגיבור הכלוא בתוך עצמו ומדבר עם הסביבה במוחו בלבד,  כמו הנחש שמשיל את עורו גם קוזן משיל את נפשו ומגלה את אישיותו בפנינו ובעיקר בפניו שלו. אנו למדים לדעת על בדידותו הכואבת, כדי להיחלץ מהבדידות הוא מדמיין מצבים, למשל מספרי הקומות במעלית במקום עבודתו נהפכים למקומות, ארצות, ערים, בכל קומה הוא מדמיין את מעשיו בעיר שבה :עוצר”.

כל רצונו הוא להשיל עורו כמו הנחש, ההשלה היא סמל עבורו. הוא חושב שאם ישיל עורו יתחיל את חיו מחדש.

 “ככה הם מתוכנתים, הם מצמיחים עור חדש אבל חוזרים לאותו הדבר, אבל קצת יותר רעננים.”

הוא משוכנע שהוא מאורס לבחורה שעובדת איתו רק בגלל העובדה שהם נמצאים כל בוקר במעלית. “אנחנו ביחד כבר אחד עשר חודשים כל בוקר במעלית וצריך להיזהר מהשגרה כשחיים ביחד.”

הספר כתוב כרצף של מחשבות,  מה שמקשה על הקורא, לפעמים לא מבינים היכן המציאות והיכן המחשבות במוחו של קוזן.

הזמן מתעתע בגיבור ובקורא, לרגע הוא נמצע בפריס של שנות השבעים, שנים לאחד הפגנות הסטודנטים וראשית חרם הנפט הערבי. ויש רגעים שבהם הוא משוכנע, כי הוא חי בתקופת המחתרת-הרזיסטאנס של מלחמת העולם השנייה. (אולי רמז לתעתוע של רומן גארי בקוראים תחת השם אמיל אז’אר)

המגע עם הנחש מוביל אותו למחשבות על עצמו ומחשבות פילוסופיות על החברה.

“חיבוק גדול” הוא ביקורת חברתית נוקבת על החברה הצרפתית והפריסאית, על הניכור בעיר הגדולה, על חוסר הקשר בין האנשים, על הממסד, על הערבים שמשתלטים על פריס, ובעיקר הוא מטאפורה ולעג לכך שאין מזהים את רומן גארי בין דפי הספר. וכמו הנחש הוא משיל את עורו מפנה את שמו לאמיל אז’אר וחוזר רענן.
רומן גרי כתב סיום אחר לסיפור והחליט לשנותו לפני ההדפסה. הוא מאשר לפרסם את הסיום הראשוני אך ורק כנספח.

אני אהבתי את הסיום המקורי של הספר.

כמעריצה של רומן גארי וכמי שקראה את כל ספריו (פרט לחרדתו של המלך סלמון) , ממליצה מאוד לקרוא את הספר חיבוק גדול ולקבל הצצה למוחו ועולמו של רומן גארי לפני שהחליט להפוך לאמיל אז’אר.

חיבוק גדול , רומאן גארי ,אמיל אז’אר

מצרפתית, דורית שילה

עם עובד 2017

תגובות בפייסבוק

מאשה לשועלה -ספרו הערמומי של דיויד גארנט

את הספר שמעתי באודיו בפיה של הקריינית הנפלאה, נטלי פיינשטיין. לאחר ששמעתי הרגשתי שאני פשוט חייבת את הספר אצלי בספריה ורכשתי עותק כתוב.

אני יודעת שלא אחדש, זוהי נובלה מדהימה, הן בכתיבה, הן ברעיון וברבדים הנפלאים שמעל פני השטח.

 ספר מבריק, מתעתע ברובו ומותיר חומר למחשבה הרבה שעות לאחר הקריאה.

סילביה פוקס צעירה יתומה ויפה בעלת השיער הערמוני נישאת למר טבריק העשיר. הם עוברים לגור באחוזה, בוקר אחד בזמן טיול הם שומעים קולות של ציידים, סילביה שסולדת מצייד מנסה להניע את בעלה מלגשת, אך הוא מושך אותה עד שהיא פולטת צעקה והופכת לשועלה, מר טבריק אינו מאמין למראה עיניו.

מרגע זה, מהשינוי המטמורפוזי  שמזכיר במקצת את הגלגול של קפקא, הופכת מערכת היחסים ביניהם למתעתעת בקורא. מערכת יחסים שיש בה רבדים חברתיים רבים, החל מתפקיד הגבר והאשה בחברה שמרנית וכלה בחוסר יכולתה של האשה לעמוד מול אותם גברים.

הסופר שהוא גם המספר ונוכח בין דפי הספר מצהיר בתחילת הסיפור, כי הוא מספר את סיפור כהווייתו, כעובדות ,את ההסבר והפרשנות הוא משאיר לקורא, כך שכל אחד יקרא וימצא פרשנויות הנוחות לו.

“מאשה לשועלה” הוא ספר אלגוריה רבגונית למערכת יחסים בין גבר אוהב לאשה. איך אישה אוהבת יכולה להפוך בין רגע לחיה? מדוע הפכה סילביה לשועלה? השועל נחשב לחיה ערמומית ,אפילו בוגדנית המטשטשת עקבותיה. אולי סילביה בחרה להפוך לשועל בגלל פחדיה מבעלה הקנאי? הבעל רואה לפתע את סילביה כשועל, מכאן הוא מרגיש כי עליו לטפל בה, לדאוג לה, לאהוב אותה עד כלות, בשלב זה של התנהגות הבעל ראיתיו כבעל קנאי המצר את צעדיה של אשתו, סילביה מנסה לברוח ולא מצליחה. הוא טוען מולה כי הוא אוהב אותה, נותן לה גן שלם והיא אינה מעריכה זאת. הוא טוען שוב ושוב שהוא מגן עליה והעולם בחוץ יפגע בה.

אך בהמשך היא עבורו שועל ותמיד תהיה ערמונית. הוא קנאי, ואינו מתפקד כבעל רגיל שנותן לאשתו חופש פעולה. מידע זה  נמסר באופן עקיף. הבעל מרגיש שבכל ימי נישואיו לא סיפרה לו שקר, אבל הוא אינו מאמין לה עדיין.

בשלב אחר מר טבריק חושב שסילביה מתה וידע שחייו הסתיימו בלעדיה, הוא תולש שערותיו, רוצה להתאבד- סימני קנאות של מטורף, פולי הילדה הקטנה שמשחקת עם סילביה נבהלת מתגובת מר טבריק. היא למעשה העיניים שלנו לראות שהוא מטורף. היא גם הילדה הקטנה שכאשר תגדל תזכה לשינוי חברתי.

ככל שהסיפור מתקדם התעתוע גדל, רגע הבעל מתנהג בצורה נעימה ורגע לא.

הנובלה הקטנה הזו הִפנתה אותי, עוררה בי שאלות רבות על זוגיות, אמון, אהבה ונתינה מול אהבה אובססיבית, מקום אישי ומרחב פרטי של זוגות נשואים. האושר בזוגיות כחמקמק, רגעי אהבה /שנאה במערכת יחסים. איך אנחנו נראים מול החברה. האם עלינו להסתיר תכונות או להחצין אותן.

באחרית דבר בסיום הספר מביאה פליסיה שרון את דעתה ופרשנותה על הנובלה.

הנובלה האלגורית הפנטסטית הגאונית הזו לא תניח לכם.

מאשה לשועלה, דיויד גארנט

מאנגלית, יותם בנשלום

תשע נשמות 2017

תגובות בפייסבוק

לוויתנים בעמק – ספרה המיוחד של רונה שפיר

אני לא אוהבת לשחות ולא אוהבת מים, אבל את הספר הזה צללתי כמעט ללא אוויר.

במהלך הקריאה סימנתי בו כמעט כל משפט (אני אוהבת לסמן משפטים חכמים ובעלי תובנות) עצרתי, חזרתי וקראתי פסקאות רבות שוב ושוב.

“לוויתנים בעמק” הוא ספר של מילים ושיחות שמתנהל בעיקר בראש הגיבורים. המילים נפלאות והשיחות חכמות.

מרגלית, בתה של בת הקיבוץ שעזבה לעיר הגדולה, ונכדתה של עדינה הווטרינרית ממייסדי הקיבוץ חוזרת לקיבוצה בגיל העשרה , היא אינה מצליחה להשתלב בחברת הילדים ונותרת מחוץ למעגל. מרגלית היא אמנית לחימה והיתה המאהבת של אבינועם שמת מדום לב.

אביעד בנו של אבינועם ילד חכם, שתקן, אינו, כי המילים הן שק ריק. חברו היחיד הוא גלעד שדרכיהם נפרדו בגלל ויכוח אידאולוגי ,גלעד עזב לקומונה והשאיר את אביעד לבדו.

שניהם שתקנים, שניהם נמצאים בשוליים ואינם מתבלטים, שניהם ננטשו. אביעד מתאמן בשחיה ומרגלית באימוני קרב לחימה, כל אחד נאבק על מקומו.

שניהם מדברים ומנהלים דו שיח במוחם, מרגלית עם אבינועם, אהובה המת, ואביעד עם גלעד חברו. השיחות שהם מנהלים בראשם עם האנשים היחידים שהיו קרובים אליהם מבטאות את העובדה ששניהם אינם משחררים את העבר, שניהם חיים בהווה תלוי ללא עתיד, הווה שבו בכל רגע הם נצמדים לעבר.

ולא רק הם אינם משתחררים מהעבר, גם החברה הקיבוצית שבה  הם חיים אינה מוכנה להתפשר ולעבור שינויים, החברה הקיבוצית נאחזת באידאולוגיית העבר בציפורניה. לשם כך הם מקימים חממה שבה הם מגדלים צמחי אדם, אנשים כמעט מתים שמונשמים וחיים “לא כאן ולא שם, מצב מסוכן לא רק לשוכבים, אלא בעיקר לנפשם של הסובבים.” והחממה היא סמל לקיבוץ וסמל לדמוית, גוף חצי חי חצי מת, גוף שחי על זיכרונותיו ואינו משתחרר.

הרב מהישוב הסמוך מתחבר לסבו של אביעד, רב ניו אייג’י מתקדם בדעותיו שמופיע ברגעים החשובים בחייהם של מרגלית ואביעד, זה שיודע לומר את הדבר הנכון בזמן הנכון, “להניח לאנשים למות, לשלוח אותם לא להיאחז בהם ובזיכרונותיהם.”

הסיפור שלפנינו הוא רגיש, “לוויתנים בעמק” הוא ספר מיוחד ומעניין בעל תובנות חיים רבות.  ברגישות אישית ואנושית מצליחה הסופרת להעביר לנו את מצבם הנפשי של הגיבורים, נדמה כי היא בוררת כל מילה בקפידה על מנת לדייק במצבם. תיאור הגעגוע של מרגלית לאבינועם קורע לב ופוצע.

ביד מאומנת ומיומנת מנחה רונה שפיר ומצעידה את הגיבורים מהעבר להווה ולסיום אל עתידם, עתיד שבו כל אחד מהם ימצא את מקומו, כמו שלימד הסב את אביעד “לא משנה מה תעשה, העיקר שתלך עם נפשך ולא תגרור אותה אחריך.”

ספר שמצאתי בו תובנות חיים ולמדתי ממנו רבות. הרגשתי את כאבם ואסון אובדנם, לפעמים חייכתי למשמע השיחות הכנות והאמתיות שמרגלית ניהלה עם אבינועם המת. יכולתי לחוש בבדידות של אביעד ובעיקר במסירותו ואהבתו לסבו.

לא רק על האנשים וחיי הקיבוץ למדתי, למדתי על לוויתנים ושירתם, על ההקבלה של התנהגותם לבני האדם.

ממליצה מאוד על “לוויתנים בעמק” וממליצה לי לשוב ולקרוא אותו, לשוב ולהתענג על כל המילים שמתחברות לתובנות חיים.

לוויתנים שרים בעמק, רונה שפריר

הוצאת עם עובד 2017

תגובות בפייסבוק

ליל הנשים השרות – ספרה של לידיה ג’ורג’ הוא שיר על פורטוגל

בתרבות  של היום, שבה כל אחד רוצה להיות מפורסם ולו לרגע, אף אחד אינו נותן את דעתו על המחיר שאותו מפורסם משלם. מחיר התהילה כבד  ולא כל אחד יכול לשאת אותו. סולאנג’ חברת להקת זמרות בשנות השמונים בליסבון, מספרת את סיפורה האישי. סיפור של תהילה. סיפור שבו שזורה גם ההיסטוריה של פורטוגל. סיפורה מסופר במבט רטרוספקטיבית.

סולאנג’ מספרת את סיפורה הכואב של נערה צעירה מפוחדת העומדת מול אנשים מפורסמים וכל רצונה הוא להיות כמותם. מחיר התהילה שלה ושל חברותיה ללהקה הוא מחיר כבד.

“ליל הנשים השרות” נפתח בשנת 2008 ,ערב שבו מופיעה ז’יז’ליה בשידור חי ומחייה מחדש את שירי הלהקה, סולאנג ושתי האחיות יושבות בקהל, כשלפתע ניגש אל סולאנג איש לבוש בלבן ושואל, את זוכרת אותי? סולאנג’ זוכרת מאוד. זהו כוריאוגרף הלהקה ואהובה מהעבר.

באותו הערב יושבת סולאנג’ וכותבת את זיכרונותיה מהרגע שהצטרפה ללהקה 21 שנים קודם לכן.היא כותבת כי היא מוכרחה לכתוב ולפרוק את כל אשר על ליבה.

בגיל 19 כאשר סולאנג’ היתה סטודנטית, נערת כפר ביישנית, סגורה ומפחדת מעצמה, נפגשה עם שתי אחיות, מאריה לואיזה ונאני, זמרות שביקשו ממנה לכתוב מילים לשירים. הן הפגישו אותה עם ז’יזלה, מנהיגת להקה, דמות כריזמטית וקשוחה. סולאנג’ חסרת הביטחון נשבת בקסמה חדורת האמביציה של ז’יזלה. וזו הופכת עבורה לגורו.

הסיפור הוא סיפור זיכרון, סולאנג זוכרת כל פרט מהלהקה, היא אינה זוכרת את האירועים והפרטים האחרים, אינה זוכרת אם ירד גשם, אם היה קיץ, כלום אינו זכור לה מהעולם החיצוני, אך אירועים שחוותה עם הלהקה זכורים לה לפרטי פרטים. לטענתה העולם שבו חיה בזמנו היה עולם מצומצם, קטן כל כך.

הראיה הרטרוספקטיבית מאפשרת לה לבחון את עברה, לבדוק מה היה שם שהוביל אותה להיות מי שהיא כיום. הגילוי המרכזי עבורה הוא, שבתקופת הלהקה כל עולמה היה מצומצם ומרוכז בז’יז’לה בבנות הלהקה ובז’ואו, כוריאוגרף הלהקה שמכתיב להן את השירים, התנועות והתלבושות. ז’ואו הופך להיות אהובה של סולאנג’, היא מאוהבת בו נואשות. לדעתי תיאור הקשר והאהבה ביניהם אינו אמין ואפילו חלש.

עלילת הספר “ליל הנשים השרות”  לדעתי מעט קלושה ואין בה אירועים מהפכניים, לקראת סיום הרומן יש מתח וסוד.מה שמחזיק את הספר והופכו לאיכותי הוא הכתיבה המיוחדת והנפלאה של לידה ז’ורז,’ כתיבה שריתקה אותי ולא נתנה לי להניח את הספר. היכולת שלה לתאר את רודנותה של ז’יז’לה כלפי הבנות, תחושותיה של סולאנג’ כנערה חסרת ביטחון העומדת נפעמת מול עוצמתה של המאסטרו, תיאור כתיבת השירים והמוזה של הגיבורה , הם שהפעימו אותי. הלחץ החברתי של ז’ואו וז’יז’ליה שהפעילו עליה לוותר על שמה כיוצרת השירים מוספר ומוסבר באופן פסיכולוגי נפלא.

הספר אומנם מספר את תיאור הלהקה והסודות שהוסתרו, אך שזירת שיריה של סולאנג’ הם מטאפורה לפורטוגל עצמה .”הוא קיים, הוא קיים, העברת לשם את הבית הפורטוגזי, ובו אתה חי, ישן, יוצר שב לתחייה, מת, יום יום…”

ליל הנשים השרות, לידיה ג’ורג’

מפורטוגזית, מרים עברון

הספריה החדשה,2017

תגובות בפייסבוק

רכבת הבוקר לפריס – של ז’אן פיליפ בלונדל תקח אתכם למסע בזמן ללא יכולת עצירה

ספר קטן שלא תרצו להניח אותו עד שתגיעו לתחנה האחרונה. פריס.

מה קורה כששני אנשים שלא התראו שנים נפגשים? בדרך כלל הם שמחים לראות אחד את השני ומיד משלימים פערים, בתום שיחה קצרה של מספר דקות הם נפרדים.

גיבורי הספר שלנו, היו נערים כשנפרדו ומאז לא התראו. היום ברכבת הבוקר לפריס שניהם אנשים בוגרים.

ססיל, מתעכבת יום נוסף בעיר הולדתה טרואה ויוצאת ברכבת של 6:41 לפריס עיר מגוריה, פיליפ לדוק גם הוא מגיע לעיר הולדתו טרואה על מנת לסעוד חבר שגוסס, גם הוא עולה לרכבת של 6:41 לפריס. ססיל ופיליפ לדוק מכירים, הם היו בעבר ,לפני 27 שנים זוג שניהל רומן אשר הסתיים בכאב.

ססיל מתיישבת בקרון , פיליפ מזדרז למצוא מושב ,אך המושב הפנוי היחיד שנותר הוא זה לצידה של ססיל. שניהם מזהים אחד את השנייה, שניהם מתלבטים אם להגיד שלום. הרכבת יוצאת לפריס והם אינם יכולים לרדת או להחליף מקום. שניהם נאלצים לחלוק את אותו הספסל ומסתבר שגם את אותם האירועים מהעבר.

ססיל, אשת עסקים מוכשרת, בעלת מותג קוסמטיקה ורשת חנויות, נזכרת בתקופת לימודיה בתיכון, היא היתה נערה רגילה, אפרורית, חסרת ביטחון, זו שנמצאת בשוליים החברתיים ואינה במעגל הנבחרת. פיליפ, היה הנער המוצלח, מוכשר, חתיך ואהוב הבנות, זה שהותיר לבבות שבורים. כיום הוא איש מכירות, גרוש שאיבד את יופיו וזוהרו. ססיל ופיליפ נעשים לזוג, היא אינה מאמינה שזכתה בבחור הכי מקובל ואהוד. הם נוסעים לחופשה בלונדון ושם קרה השבר שממנו ססיל מחליטה לצמוח.

במשך שעה וחצי חולפות המחשבות בראשם. במשך שעה וחצי הם מנהלים דיאלוג פנימי עם עצמם.

הם נזכרים בעבר באירועים שהובילו אותם לקשר ולניתוק, נזכרים בעיקר ברגשות , ססיל מתארת את רגשותיה כאילו היא חווה אותם בהווה, התיאור מדויק ואמין.

שעה וחצי ואין להם אפשרות לרדת מהרכבת, והרכבת כאילו סמל לכך שאי אפשר לעצור את הפגישה ביניהם, אי אפשר לשכוח את כאב העבר, המפגש הקרוב פיסי, שבו ברך נוגעת בברך מוביל לאינטימיות נפשית וחשיפת רגשות. מלבד זיכרון העבר המחשבות מובילות לחשבון נפש של כל אחד מהם. ססיל נזכרת בכאב, שהוביל אותה לצמיחה ולהחלטה שלעולם לא תהיה שקופה, פיליפ מתמודד עם  כך שמנער מוכשר וציפייה לעתיד מזהיר הפך להיות מוכר טלוויזיות. יתכן והאירוע הוביל אותו לשקיעה ודעיכה איטית.

“רכבת הבוקר לפריס” הוא ספר קטן הבנוי מדיאלוג פנימי, ללא מילים ואמירות מיותרות, פעם ססיל חושבת ולאחריה פיליפ, כל אחד מציג בפני עצמו את הגירסה של אותה חופשה בלונדון, המחשבות האישיות שעוברות מאחד לשנייה יוצרות תחושה של שקשוק גלגלי הרכבת. תחושה של קצביות. זהו ספר בעל תובנה פסיכולוגית המתאר מצב אפשרי.

הרכבת נוסעת במהירות, המחשבות חולפות להן, האם יזדהו ססיל ופיליפ אחד בפני השנייה ? האם יצרו קשר וידברו?

כדי לדעת צריך לקרוא את הספר הקטן והמקסים שמעלה הרבה תובנות.

רכבת הבוקר לפריס , ז’אן פיליפ בלונדל

מצרפתית, רמה איילון

כתר, הסדרה הקטנה,2017

תגובות בפייסבוק

על סוף הבדידות – ספרו הכואב של בנדיקט ולס

אם יש ספר שאוכל להצביע עליו כאחד הספרים הטובים שקראתי זה יהיה הספר הזה.

סיימתי לקרוא את הספר לפני שבוע ואיני מוצאת מילים לסקירה, לא שאין לי מה לומר, יש לי כל כך הרבה מה לומר על הספר המיוחד והמעניין הזה ואיני יודעת איך להתחיל.

מזמן לא קראתי ספר כל כך מצוין. ספר שגרם לי לחשוב. ספר שבו העלילה המרכזית היא תובנות החיים והקיום. תוך כדי קריאה עלו לי שאלות, כיצד סופר כל כך צעיר יודע לכתוב כך, יודע להביע את דבריו ומחשבותיו באופן מופלא. הוא אומנם צעיר בגילו, אך זהו ספרו הרביעי, מה שגרם לי להעריצו.

לאורך הקריאה תהיתי על משמעות השם, סוף הבדידות או על סף הבדידות מתקבל מבחינה לשונית אבל על סוף הבדידות?  התשובה שעלתה במוחי לקראת סיום הספר היתה, על מה הספר? התשובה היא – על סוף הבדידות.

הספר מחולק לפי תקופות ושנים. לכל תקופה יש שם בעל משמעות והבנה של הפרק.

ג’יל, גיבור הספר, מתעורר בבית חולים לאחר תאונת דרכים. מיד כאשר פוקח את עיניו עולות מול עיניו תמונות מחייו. ימי שהותו בבית החולים הם ימים של זיכרונות. ימים של הבנת עצמו ומהות הבדידות הפנימית שלו, כדי להשתחרר מזיכרונות העבר וכדי להבין את עצמו הוא יוצא למסע בזמן מסע שדורש ממנו התמודדות פנים מול פנים מול החיים ולא מול המוות והנטישה. כדי להצליח במסעו הוא יצטרך להיזכר בכל אירועי חייו הטובים והפחות טובים.

הוריו של ז’יל נהרגו בתאונת דרכים, הוא אחיו ואחותו נשלחו לפנימייה, כל אחד מהאחים התמודדבדרך שונה עם המוות והאבל, אחיו השקיע עצמו בלימודים, אחותו טרפה את החיים, הסתבכה בסמים ועם גברים. ואילו הוא הסתגר בבדידותו, עד שהגיעה אלווה לכיתתו ובחרה לשבת לידו. הקשר המיוחד שנרקם ביניהם מציל אותו. אלווה , גם היא כמותו חוותה נטישה, אחותה התאומה נעלמה. הקשר עם אלווה נמשך עד שנותק ורק לאחר שנים הם שוב נפגשים ומגלים עד כמה הסתירו האחד מהשנייה את מהות הקשר שלהם.

ז’יל, גיבור הספר יורש מאביו את האהבה לצילום, הצילום הופך עבורו שימור הזיכרונות. בגיל ההתבגרות והבגרות הוא נאחז בהם. בזמן שהותו בבית החולים הוא מדפדף באלבום זיכרונותיו, התמונות המצולמות משמעותיות עבורו, במהלך שיחזור הצילומים הוא מגלה עד כמה זוויות הצילום משתנות בהתאם לנסיבות חיו ומרחק הזמן.

בשפה מדויקת, לעיתים סגפנית, לעיתים מציירת מצליח בנדיקט ולס להעביר לנו את תחושת הבדידות הפנימית של ג’יל. הגיבור יודע לנתח באיזמל חד של מנתחים את דמותו ו את מצבו הנפשי ואירועים בחייו שהשפיעו עליו.

אהבתי את דעותיו של ז’יל את מחשבותיו על החיים, על הבדידות והנטישה, את הבנתו הפסיכולוגית של האנשים והאירועים. אהבתי את הקשר בין האחים השונים זה מזו, הם יכלו להתנתק אחד מהשני,אך בחרו להילחם על הקשר.

החלק הראשון של הספר כתוב סגפני, כמעט ללא רגשות וזאת על מנת להעביר לנו הקוראים את תחושותיו של ג’יל כעובדות יבשות. רק כאשר הוא מתבגר ומצליח להשתחרר נפשית הוא מצליח לתאר את רגשותיו, מצליח לתאר את אהבתו לאלווה, את הקשר לאחיו ואת הגילוי החשוב בסיום הספר, משמעות החיים והפרידה מהבדידות,

ספר מצוין, בעל תובנות שגורם לחשוב על משמעות החיים, על משמעות הזיכרונות שאנחנו נושאים עמנו, האם הזיכרון נכון או שאנחנו משנים אותו, על קשר משפחתי בין אחים ,בין ילדים להורים, על אהבה ,זוגיות, אהבת הורים ואהבת ילדים.

יותר ממומלץ !!!

על סוף הבדידות, בנדיקט ולס

מגרמנית, ארז וולק

ספרית הפועלים 2017

תגובות בפייסבוק

שיר ענוג – ספרה של לילה סלמיאני הוא שיר צורם וכואב

ספר קטן, אך מטריד, שיר ענוג שאינו ענוג אלא שיר מעיב ומטלטל, ספר שאינו יכול להשאיר אותך אדיש.

הילד מת, כך נפתח הספר “שיר ענוג”. פתיחה שאינה מותירה בפנינו הפתעה או מתח מורט עצבים. מכאן העלילה הולכת בכיוון הפוך, יש מוות, מה שנותר לנו לשאול לאורך הקריאה, מה קרה, מה הסיבה שהביאה את האומנת לרצוח את שני הילדים שטיפלה בהם.

פתיחת הספר היא שיאו, תיאור מצמרר של זירת הרצח, מחדר האמבטיה עד לחדר הילדים שולחן החתלה הפוך, שטיח ספוג בדם. הילדים חסרי הישע,  שהיו צריכים להתערסל בזרועות האומנות ולשמוע שיר ענוג (או מתוק, במקור) שומעים במקומו שיר מוות.

אל תיבהלו, בתיאור הראשוני הוא הקשה ביותר ולאחריו אין תאורי זוועה נוספים. יש רק רצון לדעת מה קרה לאותה אומנת מסורה.

מרים, עורכת דין שהפסיקה את עבודת בגלל לידת ילדיה מרגישה מתוסכלת מהטיפול המשמים בהם, חוזרת לעבודתה למורת רוחו של בעלה.

מבין המטפלות שהם ראיינו הם בחרו בלואיז, אשה קטנה ועדינה שההמלצות עליה היו חמות. לאט לאט פולשת לואיז אל תוך חייהם של בני המשפחה, היא מארגנת את הבית למופת, מנקה, מסדרת, מטליאה בגדים, שרה לילדים, ממש כמו מרי פופינס. ולא רק על הבית משתלטת לואיז האומנת, אלא על חייהם של בני הבית. הילדים מוצאים מפלט בחיקה ומעדיפים את האומנת על פני אמם.

אופייה של לואיז, חרדותיה, עברה, אומללותה הנפשית נחשפת אט אט עד לרגע שבו היא פוגעת בילדים ובעצמה.

המספר יודע הכל, מספר את סיפורו דרך מספר דמויות, הוא משקיף על הדמויות, יודע את נבכי נפשם, מה הן חושבות ומה מניע אותן. וכמו במחול אימים הוא נע בין הדמויות בין עבר להווה עד כי נדמה שהקורא מתבלבל בין הזמנים.

“שיר ענוג” כתוב באיפוק, עלילה רזה ומצומצמת, אך יש בו לעיתים תיאורים ססגוניים וצבעוניים, תיאורי העיר פריס מדויקים עד כי נדמה שאנחנו מטיילים בעיר, היו רגעים שבהם הרחתי את עור פניה המפודרים של לואיז.

“שיר ענוג” המקפל בתוכו נושאים רבים, מהגרים המציפים את פריס, אבטלה, יחסי הורים ילדים, בעל אשה ובעיר פסיכולוגית הנפש.

עלילת הספר בנויה סביב אירוע אמיתי.מטפלת פורטוריקנית שרצחה את שני הילדים שבהם טיפלה. לילה סלמיאני בנתה את העלילה סביב המקרה וטוב עשתה שבראה מטפלת שאינה מהגרת או צבעונית, אלא אישה מקומית.

שיר ענוג , לילה סלימאני

מצרפתית, רמה איילון

הוצאת מודן 2107

תגובות בפייסבוק