הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

צל השרביט מאת מאורו קורונה, על פנטיות דתית ויצריות

 

מה גורם לסופר צעיר, לא בגיל הכרונולגי, אלא ברזומה שלו לכתוב על תופעות אירציונלית דתיות ועל פנטיות דתית?

הסיפור נפתח בסיפור מסגרת, שבו קורונה הסופר מקבל מַחברת מבחור צעיר המספר, כי מצא את המחברת ברפת המשפחתית .זינו קורונה כתב את המחברת והבחור חושב, כי הסופר ששמו קורונה הוא בן משפחתו של זינו, לכן הביא לו אותה.

זינו קורונה מספר את סיפורו לאחר שעזב את ביתו ואת הכפר שבו נולד. זינו ואחיו התייתמו לאחר שאביו נרצח על ידי איש שאהב את האם וחשב, כי כשתהיה אלמנה היא תסכים להינשא לו, אבל האם מתה  מרוב צער על מות בעלה. הרוצח לא נתפס , איש אחר הואשם ברצח וישב 20 שנה בכלא.

זו פתיחת הספר, פתיחה שמעידה על יצריות ואהבות לא ממומשות, הדמויות הגבריות בספר אינן חפות מפשע ומיצריות מינית, אנשי הכפר הפרימיטיביים המאמינים באל ובכוח הדת להענישם. הסופר מתאר את הכפר ואנשי הכפר ופורש לפנינו כפר של רועי צאן החיים בבדידות בהרים קפואים, כפר שאנשיו הם בורים המאמינים באמונות תפלות ובשכר ועונש. הם מאמינם, כי אסונותיהם ומיתות משונות של גברים הן בגלל קללת המכשפה ובגלל מיניות ויצרים. הם מאמינים כי הנשים כולן מכשפות והן נוקמות גם לאחר מותן.

זהו מסמך אנתרופולוגי על תושבי ההרים בצפון איטליה בראשית המאה.

התופעות האירציונליות תופסות מקום נכבד באמונה הדתית הפנטית והפרימיטיבית של התושבים, הם מאמינים שהמכשפה קיללה את כל הגברים שאשמים במותה, הם מאמינים, כי היא חזרה בדמות תינוקת שעושה ניסים, והיא למעשה התיקון.

הספר כתוב בשפה תמציתית ופשוטה, בדיוק כמו תושבי ההרים הבורים. הכתיבה לעיתים דחוסה בפרטים רבים, בעמוד אחד מצליח הסופר להביא בפנינו גודש של פרטים , ללא הרחבה וללא תיאור.

תיאורי הטבע סיקרנו אותי עד כדי שחיפשתי אחר הכפר ומיקומו באיטליה. (ההרים שמעל מחוז פריולי) גיליתי מקום מופלא, הרים גבוהים ירוקים בקיץ ומושלגים בחורף, מפלי מים ובתים הבנויים על צלע ההר. (שווה לבקר ).

על רקע התגברות הדת והאמונות הדתיות באירופה כותב קורנה את סיפורו של השרביט והצל שמאיים על תושבי הכפר, רוצה להביא בפנינו את האנשים המאמינים בדת, בישו, בקדושים ובניסים, אך עוברים את כל העבירות של בין אדם לחברו, לא תגנוב, לא תחמוד, לא תנאף, לא תרצח.

ממליצה על הספר, מחכה לתרגומים נוספים של ספריו של קורונה.

צל השרביט, מאורו קורונה,

מאיטלקית ,ארנו בר

ספרית הפועלים,2016

תגובות בפייסבוק

ימים לראות,שגית אמת. על עיוורון האהבה

 

 אני אוהבת ספרים קטנים גדולים, קטנים במקום ההתרחשות ובמיעוט הדמויות, אך גדולים בתחושה שהם מעניקים לקורא. לא צריך להריץ את הקורא על פני כל הארץ והגלובוס, להציף אותו בדמויות, כדי להרשים אותו. מספיק לקחת דמויות בעלות עולם פנימי עשיר, לתת להן ללכת מחולון לבת ים והכי רחוק עד לגבול תל אביב על מנת לטלטל את הקורא. ת ידיעות אחרונות 2017

סופי נולדה עיוורת, היא אינה יודעת איך נראה העולם החיצוני, היא יודעת שכולם מסתכלים עליה, מרגישים לא בנוח במחיצתה ובעיקר אומרים לאחרים, שהיא כמו בן אדם רגיל. סופי היתה שמחה להעלים מהם את המילה “כמו” ולהישאר עם המילה בנאדם, כי בניגוד לאנשים שרואים סביבה והם עיוורים, סופי רואה. לדעתי סופי אכן אדם אינו רגיל, לא בגלל מומה, אלא בזכות חדות ההבחנה שלה, הרגישות שלה לסביבה ולעצמה.

הספר נפתח מהסוף להתחלה, סופי מקריאה בפאב  את הסיפורים שכתבה על סבתה, מכאן היא חוזרת לשנה שעברה, שנה שבה הכל התחיל. בסוכות היא וסבתה מוזמנות לסוכה אצל השכנים החדשים, מאותו החג כל עולמה המסודר והמוקפד, עולם עם חומת הגנה, יתערער.

העולם החיצוני שלה מצומצם, מהבית לעבודה וחזרה, אבל העולם הפנימי שלה עשיר מלא וגדוש. היא מצליחה לצבוע את חושך בצבעים הכי חזקים. היא גם יודעת להתאים צבעים לאנשים מבלי שראתה צבע בימי חייה. התכלת בשבילה הוא קצף חלבונים.  הגדרה מופלאה למי שאינה רואה.

הספר מסופר מנקודת מבט של כמה דמויות ובכך יוצר אמינות עלילתית והצלבת מידע ואמיתות. כל דמות מתארת בקולה הפנימי והיחודי את האירועים ואת חוויותיה האישיות.

בשפה עשירה ומדויקת מצליחה שגית אמת להעביר לנו את עולמה הפנימי והחיצוני של סופי גיבורת הספר. סופי נולדה עיוורת, אמה נפטרה בלידתה. אביה גידל אותה והעבירה למוסד, לאחר שעזב לחו”ל. לאחר ניסיון לא מוצלח לחיות בדירת שותפים עוברת סופי לגור בדירת סבתה בחולון. סבתה מתייחסת אליה כאל רואה, “תראי סופי ” היא אומרת לה ומראה לה חוברות סריגה, מתייעצת עימה בבחירת הצבעים, ולנו הקוראים נדמה לרגע, כי סופי רואה. סופי רואה את כל מה שמתרחש סביבה, עד שבאה האהבה ומעוורת אותה.

כך הרגשתי בספר הזה. ראיתי מול עיני את סופי המגששת עם תומס, מקל ההליכה שלה, ברחובות חולון, ספרתי איתה את מס’ הצעדים מהבית לרחוב סוקולוב וכיכר ויצמן, ישבתי עם הסבתא המדהימה בסלון הקטן ובחרתי יחד איתה צמר לסריגה.

 גדולתה של שגית אמת, להעביר לקורא את העולם הפנימי והחיצוני של הדמויות. בשפה בטוחה, עשירה, בעזרת צירופי לשון ומילים מצליחה שגית אמת לרגש את הקורא, להמחיש את עיוורונה של סופי ואת הראייה הפנימית שלה. התענגתי על השפה המדויקת והציורית.

אהבתי מאוד את דמותה של הסבתא המגוננת מצד אחד על נכדתה, אך רואה בה גם דמות עצמאית וחזקה. לא פלא שהנכדה העיוורת כתבה בכתב ברייל את סיפוריה של הסבתא המיוחדת שלה.

זהו ספר שונה מהספרים הרגילים,ספרים שכתובים על אנשים שונים,זהו ספר  רגיש, עדין , ספר נפלא, מיוחד.

קראתי אותו לאט , בכיתי בו והתענגתי על כל מילה, לא רציתי שהוא יסתיים, וכשסיימתי קראתי אותו שוב.

ממליצה בחום רב לקרוא ולספור צעדי הליכה ולהקשיב דרך אוזניה של סופי לעולמנו .

תודה לך שגית אמת שפתחת לי עולם קסום ואמין של אלו שאינם רואים והצעדת אותי הלוך ושוב ברחובות העיר חולון שבה גדלנו שתינו.

ימים לראות, שגית אמת

הוצאת ידיעות ספרים 2018

תגובות בפייסבוק

בני בולטימור, ז’ואל דיקר

 

בני בולטימור, ז’ואל דיקר

מצרפתית, רמת איילון

מודן, 2017

עמ עמ

ידעתי שזה מה שיקרה, של א יתאפק ותתחיל לקרוא את הספר, תשאב לתוכו ולא יירגע עד שתסיים, גמד קטן בראשי הינשוף ויאמר לי, אל תמהר, וכשתסיים תבכה, שאין לי ספר טוב יותר ממנו או ספר כמותו לקרוא .

היה היה זה הספר הטוב ביותר שקראתי לאחרונה, ספר סוחף, חכם, כואב, עצוב, מצחיק.

לזאב בן, הלל, אחוזה, סבתא, סבתא, סבתא, בית קיט, כסף.

מהלך הזמן הם משכנים, יפים, הילדה, ילד. וודי הוא כמו בן.

הבן השני, נתן, גר במונטקלייר עם אשתו ובנו מרקוס. שהם10 בסיס

הניגוד בין שתי המשפחות בעיצומו של הבגרות, הבעל.

מרקוס, בנם של נתן ממונטקלייר מגיע בחופשות, בסופי שבוע ובחגים לבולטימור, שלושת הנערים,מרקוס, הילל וודי מאוחדים יחד, עובדם בגננות, משחקים,  חולמים ומכנים עצמם, כנופיית הגולדמנים. הם אפילו מדפיסים את הכיתוב על חולצה, קבוצה מאוחדת.

לכנופיה מתחברת, איך לא, נערה, מוכשרת ,יפה, אלכסנדרה.הם כבר ארבעה.

מרקוס ואלכסנדרה יהפכו לזוג.

אבל הספר נפתח בטרגדיה, זה אינו ספוילר, בפתיחה נאמר לנו שקרה משהו נורא לוודי, ונאמר שזה חודש לפני האסון.

האסון מרחף מעל דפי הספר ומעל לזיכרונות של מרקוס שכותב אותם. מרקוס בהווה הוא סופר מוכשר, סופר שפרסם ספר  שהיה לרב מכר, כעת הוא מחפש רעיון לספר חדש, שכנו ליאו, גם רוצה לכתוב ואינו מוצא על מה, ואם אמרנו טרגדיה ,ליאו משמש כמקהלה בטרגדיה. הוא צופה מהצד ויודע לומר את הדבר הנכון, הוא המצפון של מרקוס. מרקוס כותב כדי להשתחרר מהעבר, כדי לעמוד מולו באומץ.

האסון שמרחף הוא המניע של העלילה והופך אותה לעלילת מתח, האסון מוביל  לפירוד בין אלכסנדרה למרקוס, מוביל להתפקחות, צער וסבל.

ז’ואל דיקר יודע לכתוב, יודע לשזור עבר והווה ולנוע בין הזמנים, יודע להביע את התחושות עד כדי כך שהרגשתי כאילו אני נמצאת יחד עם נערי בולטימור, עוצרת נשימה במגרש הכדורסל, שמחה בשמחתם וחוששת לגורלם ועתידם.

זהו ספר על ידידות ונאמנות בין חברים וקרובי משפחה,  על קנאה ורגשות אשם, קנאה שמעוורת ,פוגעת ואינה מצמיחה, על סודות ,הסתרות ואי הבנות. זהו ספר על דינמיקה פסיכולוגית של קבוצה, כל אחד מחברי הקבוצה חושב על האחר כמוכשר ועליו עצמו כנחות.

הספר הוא ספר על תהליך הכתיבה, מרקוס מציג עצמו מיד בפתיחה כסופר, בתחילת הספר הוא אינו מוצא על מה לכתוב עד שליאו שכנו אומר לו ,כתוב על הכאב שלך ומרקוס יושב וכותב על משפחתו. במקור הספר נקרא, הספר של בני בולטימור.

ספרו הקודם של ז’ואל דיקר, האמת על הקארס מרקוס גולדמן, הקוסמוס מרקוס גולדמן, מרקס גולדמן.

מי שעוד שמע על הסופר על וספרותו, אני רואה אותך.

ואני? מה ייקרא כעת? מתכו מתכו לקרואנשים.

תגובות בפייסבוק

Hello world!

Welcome to WordPress. This is your first post. Edit or delete it, then start writing!

תגובות בפייסבוק