הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

מספר הסיפורים – על קובץ שיריה המסופרים של אירן דן

שיר הוא רגש מרוכז בעיני. הוא ליבו ודמו של המשורר.

בניגוד לפרוזה קריאת שיר אינה מלאכה קלה, כשאני קוראת שיר אני רוצה לאחוז  במילים להרגיש אותן ולנסות להיכנס אל בין האותיות, כדי להבין את התחושה ואת החוויה של המשורר.

לשיריה של  אירן דן התוודעתי בפייסבוק, לכל שיר צרפה ציור שהפנט אותי, השירים שלה כבשו אותי וליוו אותי רגעים ארוכים.

אני שמחה על יציאת קובץ השירים הראשון שלה, “מספר הסיפורים”, זהו קובץ בַּשל וניכרת בו העריכה המוקפדת והמשובחת. רציתי לקרוא בבת אחת את כל השירים, אבל  העדפתי שלא, כי שיריה עמוסים וגדושים ברגשות ורציתי להשהות ולהתענג על חווית הקריאה. עכשיו כשאני יושבת ומנסה להביע את מחשבותיי על השירים, אני מתקשה למצוא את המילים הנכונות והמדויקת שיתארו את חווית הקריאה שלי. אני מרגישה שאני חוטאת לשירים.

בחרתי לצלם את ספר שיריה  יחד עם עציץ הרקפות, אירן מסמלת בעיני את הרקפת, יפה, צנועה, זקופה ובעיקר חזקה

מרבית השירים הם שירי געגוע, געגוע לאהבה, לעבר, למראות המתרחקים.

במילים נוגעות ורגישות ,מצליחה המשוררת אירן דן, להחיות מראות מעברה וממקומות אחרים. בעזרת צירופי לשון היא מציירת במילים את אותם המקומות שבהם גדלה וחוותה את חייה. ולא רק היא מתגעגעת, גם אביה מתגעגע בכאב  “ואבא היה עוצם עיניים וחוזר בגלים לבית ילדותו ילד נצחי ברחוב היהודים בטטואן,”

בצירופי לשון מיוחדים היא  נאחזת בזיכרונות המראות  על מנת לא לשכוח. “חקוק בי מילותיך שלא אשכח ממך”.

 אירן עלתה לארץ מבירות בגיל שמונה, חבלי הקליטה במולדת החדשה לא היו קלים. נדמה כי זיכרונות העבר ומראות העיר שבה נולדה נאחזים בה ואינם מרפים. “חמור היתה המילה הראשונה שלמדתי בשפה העברית” .שיריה מהולים וטבולים בכל החושים. מראות צבעונים אקזוטיים, טעם של מאכלי אמה, כעכים טבולים באניס וריח של פרחי בר, שמיעת תיפוף על פחים ריקים, צהלולים,

שיר געגועיה להוריה נגע בי וריגש אותי במיוחד. במילים ספורות היא מקפלת הוויה שלמה של מחזוריות של דורות, הורים ובנים,  שיר שבו הרגשתי כיצד אני מתחברת לכל מילה שנכתבה, לכל תחושה. קראתי אותו מספר פעמים והזלתי דמעת געגועים.

הוריה של אירן דן בביתם בבירות

אינם ואינם.

אבי ואמי

נטשו בי

ימים ושנים.

שכחו אותי,

ואין בינינו מילים.

אבי ואמי

נפטרו ואינם.

אינם באים

ואינם

 מביאים.

נפטרו ממני,

מתים.

שלא אשכח את אבי ואמי.

שלא אשכח. שלא.

שלא אשכח את שמי.

שיר

השיר החותם את קובץ השירים נקרא מספר הסיפורים, שיר שמהווה את שם הספר, שיר שיש בו געגוע לסיפורי העבר האישיים, אך גם התנתקות ממנו.

אהבתי את שיריה, קראתי אותם אט אט ,עצמתי עיני והתמכרתי לחוויית הרגשות של אירן, הרגשתי כאילו אני מתלכדת עם מחשבותיה, רוקדת עמה בגבעות, ברחובות ,בהרים .כל שיר הוא חלק מפאזל שמצטרף לתמונה צבעונית חושנית.

ספר שירים אישי, רגיש ושונה בנושאיו וכתיבתו. שירים שמותירים את הכותבת חשופה אך חזקה. שירים בעלי עוצמה רגישה. מזמן לא קראתי ספר שירים מגובש וייחודי כל כך.

מספר הסיפורים, אירן דן

פרדס הוצאה לאור

אירן דן בביתה בבירות                               אירן דן ואחותה

תגובות בפייסבוק

עץ הקזוארינה – של סומרסט מוהם, קלאסיקה נפלאה

יש סופרים שכל מה שיכתבו אני אקרא אותם ואתענג.

סומסט מוהם הוא אחד מהם. את הצעיף הצבעוני קראתי 3 פעמים ובסרט צפיתי מספר רב של פעמים.

 סומסט מוהם הוא סופר של כתיבה קלאסית, כתיבה שאליה התגעגעתי. יש בסיפוריו את כל מאפייני הכתיבה הקלאסית, סיבוך, שיא. התרה, רמז או מתח בתחילת העלילה ופתרון בסיום.

קובץ הסיפורים הפליג את דמיוני למחוזות אקזוטיים של מלאיה תחת השלטון הבריטי. גברים בעלי אחוזות מביאים את נשותיהן הבריטיות לאזור חם ושונה מלונדון ,ללא טקסים מערביים, הנשים נאחזות בגינוני הטקס והתרבות של אנגליה. החיים באחוזה משעממים אותן והן מחפשות ריגושים אישיים, כל הגיבורים משלמים מחיר כבד עבור הבדידות והשהות הממושכת מעבר לים.

לסיפורים מכנה משותף והוא הסוד. הסיפורים מתמקדים בעיקר באירוע שמוביל אל הסוד והגילוי, הסיפורים אומנם כתובים בפשטות עלילתית ובזה כוחם. הם מצליחים להעמיד את הדמויות בנפתולי התשוקה וההסתרה. על הקורא מוטלת ההבנה הפסיכולוגית למניעי הגיבורים ואת זאת אהבתי בקריאה. אהבתי את הקריאה בין השורות למניעי הדמויות. את הידיעה שהסופר סומך על הקורא האינטילגנטי שיבין את כוונותיו

שמות הספרים מהווים רמז לגרעין הסיפור. הסיפור לפני המסיבה מרמז לקורא,  שכנראה יהיה אירוע או גילוי לפני המסיבה. משפחה עומדת לצאת למסיבה, גילוי מרעיש על חתנם מערער את שלוותם ובעיר את השאלה, מה יגידו על כך האנשים, איך המשפחה תעמוד מול אנשי החברה.

הסיפור בדרך הביתה מפגיש שתי דמויות, חוואי מאירלנד שנוסע לביתו לאחר שנים של חיים במאליה, על הסיפון הוא פוגש בנוסעת לאנגליה שגם היא חוזרת לביתה.

הסיפור המכתב הוא סיפור הכתוב כמתח, חקירה, סיפור שמעורר סקרנות בשל גילויו של מכתב.

הקריאה בסיפוריו היתה בעיני טיול קסום לעולם העבר, למקומות אקזוטיים רווי יצרים, תשוקות, בגידות וסודות.

ממליצה לקחת פסק זמן וליהנות מסיפורי המופת שבספר “עץ הקזוארינה”

עץ הקזוארינה, סומרסט מוהם

מאנגלית,יהודה פורת

ספרית הפועלים,2017

תגובות בפייסבוק

הת’ר, הטוטאליות – על ספרו המיוחד של מתיו ויינר

שם הספר מסגיר את נושאו, זהו ספר על הת’ר ועל טוטאליות.

מארק וקארן התחתנו בגיל מאוחר, שניהם היו בני ארבעים. קארן כמעט ויתרה על זוגיות ולידה. מארק חסר הביטחון האישי לא האמין שיוכל ליצור קשר עם נשים.לאחר נישואיהם נולדת הת’ר.

עד כאן ניתן לחשוב שזהו סיפור על אהבה מאוחרת, אבל לא. זהו סיפור פסיכולוגי על תיסכול מזוגיות ללא אהבה, זוגיות ללא קשר, זוגיות שמושקעת בילדה ולא בקשר האישי של ההורים מול ילדתם.

הכל טוטאלי אצל בני המשפחה, מארק משקיע כל כולו בעבודה ובצבירת כסף, הופך אובססיבי לבתו ביחוד בגיל ההתבגרות.

קארן טוטאלית בהקדשת חייה לגידול בתה עד כדי התעלמות מוחלטת מאישיותה. היא אינה מותירה לבעלה דריסת רגל בגידולה של התר עד שהוא מוצא עצמו מורחק מהן.

ואילו התר מושלמת באופן טוטאלי, יפה, חכמה, מוכשרת, מוצלחת, מבינה ללב האנשים.יודעת לתמרן בין הוריה. ולנצל אותם לתועלתה. היא רגישה לכל שינוי בחייה ובחיי הוריה.

מהרגע שנולדה, הת’ר הופכת להיות מרכז תשומת הלב של הוריה. אביה, מארק, מוצָא מתחום גידול בתו, קארן משקיעה עצמה בגידול בתה עד כדי סימביוזה.

בובי נולד בניו ג’רסי, עשר שנים לפני שהכירו הוריה של הת’ר . בובי גדל ללא אב וללא ידיעה מיהו אביו. אימו מכורה לסמים. כך שבאופן טבעי מוצא עצמו בובי בשולי החברה. מגיל צעיר הוא משוטט בדירה בין בדלי סיגריות וסמים.

שני הסיפורים של הת’ר ובובי יתאחדו, בובי והת’ר יפגשו. איך ומה יעלה בעקבות המפגש על כך תצטרכו לקרוא.

מצפה לכם הפתעה.

הכתיבה המצומצמת וכמעט אינפורמטיבית מצליחה להעביר לנו את מחשבות הדמויות ואופן התנהלותם. הכתיבה יוצרת תחושה של דיווח, הגדה במקום הראיה, מה שאינו פוגם כלל בהנאת הקריאה, להפך, צורת הכתיבה יוצרת מתח ומעין תחושה של פרטים שמתווספים לקרוניות של רכבת הרים הדוהרת אל הסוף.

לאורך כל הקריאה הרגשתי שהספר יכול להיות סרט מצוין. מתיו ווינר הוא יוצר סדרת הטלוויזיה מד מן, לא אופתע אם הספר יהפוך לסרט מוצלח.

הת’ר, הטוטאליות, מתיו ויינר

מאנגלית שרון פרמינגר

הוצאת כתר, הסדרה הקטנה 2017

תגובות בפייסבוק

נזירה – ספרו של מארקו לודולי

יש ספרים שרק אחרי הקריאה בם מתחילות המחשבות על הספר על העלילה, על הדמויות. כזה הוא הספר “נזירה.”

בגיל 16 מודיעה אמרנטה לאמה שהיא מתכוונת להיות נזירה, למרות שלא נהגה לבקר בכנסייה. אמה מנסה להניעה מרצון זה ולשכנע אותה שהיא יפה וודאי תמצא חתן עשיר שיספק לה את כל מחסורה.

היום עשרים שנה מאוחר יותר כותבת אמרנטה ביומן את חוויותיה.

הספר “נזירה” נפתח בתחושות הריקנית שמלוות את אמרנטה היא מתפללת לאל ומבקשת ממנו מסר וטעם לחיים, המסר לא מאחר להגיע אמרנטה נשלחת על ידי אם המנזר להיות מורה לילדי הגן.

העבודה בגן הילדים מהווה מסע התבגרות נפשית עבורה. מול ילדי הגן מגלה אמרנטה את רגשותיה המודחקים. דרכם היא לומדת להכיר את מכלול הרגשות.

המסע אינו רק רגשי אלא גם פיסי, היא נקשרת אל אחד מילדי הגן, לוקה. לוקה מעמיד אותה בפני ניסיונות שאותם היא חווה ברחובות רומא. דר ך לוקה היא חווה את חוויות ילדותה שהוחמצו.

מחוץ למנזר היא מגלה כי לחיי הדת ולחיים החילוניים יש את אותם האלמנטים, כל צד מקדש משהו, כמו למשל הדלקת סיגריה, אמרנטה רואה בהדלקת הסיגריה התנהגות פולחנית.

מרקו לודולי מבכירי סופרי איטליה מעביר אותנו מסע נפשי שכתוב בשפה מדויקת, הוא מצליח להעלות שאלות מהותיות על הבחירות בין חיי דת לחיים חילוניים, האם אלוהים קיים, האם הוא בוחן אותנו, ומיהו ישו, אמרנטה רואה בישו “גבר בודד”, כמעט כמותה.

מחשבותיה של אמרנטה העוברות במוחה מתוארות באופן אנושי ורגיש, ההתלבטות וההתחבטות שלה בחיי הדת אמינים. תיאורי הבדידות שלה וההתבוננות החיצונית והפנימית בחייה שלה ובחיי האנשים החיצונים מתוארת באופן אמין.

המסע ברחבי רומא היה קצת הזוי ולא אמין בעיני, ההסבר שלי כדי שאבין אותו  הוא שאולי זה היה מסע פנימי בדמיונה של אמרנטה, כי היא בעצמה אומרת, שהיתה ילדה השאירה דף ריק ולא ציירה כי לא אהבה שיחטטו בדמיונות שלה.

הספר הקטן הזה, גרם לי לחשוב עליו ועל הנזירה אמרנטה, על משמעות החיים והבחירות שאנחנו עושים, לו היתה ניתנת לנו הזדמנות חדשה במה היינו בוחרים. אמרנטה מתנסה בחוויות חדשות שמטלטלות אותה, במה תבחר? הסיום מפתיע ולא מפתיע.

ספור מטאפורי וסמלי, שמסופר בכנות ישרה מפיה של הנזירה אמרנטה

אהבתי את התהיות והספקות שהעלתה אמרנטה בפנינו ובעיקר בפניה שלה, את החיפוש אחד התשובות והגילוי בסופו של הספר.

נזירה, מרקו לודולי

מאיטלקית, ארנו בר

ספרית הפועלים,2017

תגובות בפייסבוק

הפרטים שהושמטו – על הרווח שבין המילים שבמשפחה בספרו של תומס ה’ אוגדן

תחושת מועקה ואין נחמה אפפה אותי כשסיימתי לקרוא את הספר. מועקה על האירועים שעברו על גיבורי הספר, וחוסר נחמה על כך שהאדם נועד לסבל ואין לו יכולת להיחלץ ממנו. תחושת חוסר הנחמה העלתה בי את השאלה, האם האדם יכול לשנות את גורלו ולקחת אחריות על חיו ומעשיו, התשובה המתבקשת וזו שהורגלנו אליה היא כן. אך בספר הפרטים שהושמטו התחושה היא שהאדם אינו יכול לשנות את גורלו והאחריות שהוא ייקח על עצמו תוביל אותו לאסון.

ארל, דור שלישי של בעלי חווה חולם ושואף להיות מהנדס על מנת להיחלץ משושלת החוואיות.

מרתה ,גם היא חולמת להתנתק ממשפחתה ולהתרחק ממקור הסבל שלה, היא חולמת להיות רסטורטורית של ספרים.

ארל פוגש במרתה בזמן לימודיו באוניברסיטה הוא מוקסם ממנה מיופייה ובעיקר מהריחוק שהיא משדרת. נדמה כי הוא נשבה בקסמיה, כיוון שהיא היחידה שהתייחסה אליו. אט אט הם הופכים לאנשים קרובים ועוברים לגור יחד, מערכת היחסים שלהם אינה מערכת יחסים רגילה, כל אחד חי את חייו, ארל משכנע עצמו שהוא מאוהב במרתה, מרתה מתייחסת אליו כאל חפץ הנמצא בחייה, כשהם מגלים כי מרתה בהריון לא רצוי, הם מקבלים החלטה להינשא. מכאן חייהם יהפכו לסיוט. מרתה תחיה את חייה כצל, כמי שעתידה נגזל ממנה. ארל גם הוא יחיה בצילה של ההחמצה והוויתור, נאמנותו למרתה היא זו שתוביל אותו לחיות כמי שהפסיד. כמי שוויתר על השאיפות בחייו.

לזוג נולדים שני ילדים, מלודי וורן, שני ילדים שאינם רצויים, מרתה אינה מסתירה זאת מהם וטורחת להזכיר להם זאת.

הספר נפתח כמו חקירה בלשית, רנדי ,סגן השריף, מגיע לביתם של ארל ומרתה על מנת לחקור את נסיבות מותה של מרתה. הוא מבין שהארל משמיט פרטים חשובים  מדוע הוא הכה את מרתה בחמת זעם עד כדי גרימת מותה.

החקירה אומנם מתנהלת על ידי סגן השריף, אך הפרטים החסרים נמסרים עלי ידי הדמויות.

המספר הנמצא מחוץ לעלילה נע בין הדמויות ויודע עליהן הכל, כך שהוא יכול להעביר לקורא את המחשבות של כל דמות , לעיתים בו זמנית באותו רגע ההתרחשות.

הסיפור כשלעצמו מאוד מרגש וכואב. סיפור שמעמיד את ההורות כנדבך החשוב ביותר בנפשו של הילד, זהו סיפור פסיכולוגי על השפעת ההורים והחברה על התפתחות נפשו של הילד

לאט לאט, בשפה רגישה וכנה, נחשפים אותם פרטים נוראיים שהובילו את ארל לכך שכילה את כל חמתו וזעמו במרתה, הפרטים נפרמים וכמו בטיפול פסיכולוגי שבו חושף המטפל את נבכי הנפש של המטופל אנו מגלים את המניעים הפסיכולוגים להתנהגות כל הדמויות.

אנו מתוודעים לארל וסבלו מיחסה של מרתה ,ולכאבו על חוסר האהבה שבזוגיות, מגלים את הסיבות שהפכו את מרתה לחסרת רגשות, עד כדי כהות חושים. מבינים את התנהגותו של וורן וחיפושו אחר אהבת אמו, ומעריצים את מלודי על אומץ ליבה והכנות שלה.

העלילה, האירועים והדמויות האומללות נגעו לליבי, אולם מתחילת קריאת הספר חשתי ברוחו ונפשו של הסופר,אוגדן, כמטפל פסיכולוגי. אוגדן הוא פסיכואנליטיקאי ידוע שביסס מעמדו בעולם הפסיכולוגיה ופיתח תיאוריות רבות. בספר, “הפרטים שהושמטו” הוא אינו מצליח להשתחרר ממקצועו, הוא מפרט ומסביר לקורא את כל המניעים וההסברים לתהליך של הדמויות. הוא אינו סומך על הקורא שיבין את המניעים בעצמו מתוך הראיית המעשים של הגיבורים, זו החמצה בעיני. אני כקוראת מעדיפה להגיע לבד להבנת הפרטים שהושמטו מבלי שיינתנו לי בכפית.

מעבר לכך, הספר, הסיום המפתיע  ובעיקר הדמויות, ליוו אותו הרבה לאחר הקריאה.

הפרטים שהושמטו, תומס ה’ אוגדן

מאנגלית, יואב כ”ץ

עם עובד 2017

תגובות בפייסבוק

המיועד – ספרו של חיים פוטוק בתרגום חדש

בנעורי, לפני למעלה מ-40 שנה, קראתי את הספר שנקרא אז “הדגול” בתרגומו של א. אורן. עד היום אני זוכרת את התחושה שבה נשאבתי אל תוך הדפים, קראתי בשקיקה את קורותיהם של דני וראובן.

הספר פתח בפני את עולמו של חיים פוטוק שלאחריו קראתי את כל ספריו.

המיועד בתרגומו הנפלא של שי סנדיק לא פגם בחוויית הקריאה מנעורי.

קראתי את הספר דרך העיניים של אותה נערה מתבגרת המגלה עולם דתי חצוי, עולם של נערים בני אותה הדת, אך שונים מאוד בראיית העולם.

דני וראובן, נערים יהודים דתיים, מברוקלין כל אחד מזרם אחר, דני, בנו של האדמו”ר הרב סונדרס, שייך לחסידות. ראובן בנו של הרב מלטר שייך למתנגדים, מתנגדים לחסידות,

שני הנערים גרים במרחק 5  רחובות נפגשים לראשונה על מגרש הבייסבול, המשחק מתואר כמלחמה בין שתי הישיבות, מלחמה בין החסידים למתנגדים, דני החובט בקבוצתו משחק במלוא העוצמה ומוציא את כל כעסו על קבוצת המתנגדים, ולקראת סיום המשחק הוא חובט ופוגע בעינו של ראובן. הפגיעה בעין היא סמל לקנאה של דני בראובן שיכול לראות דרך משקפיו ועיניו  את העולם בעין פחות נוקשה כעינם של החסידים.

 דני מגיע לבית החולים לביקור אצל ראובן אשר מסרב לראותו, דני מתנצל ואינו מוותר, מכאן צומחת חברות וידידות מיוחדת בין שני הנערים. דני הוא עילוי ומועמד לרשת את אביו האדמו”ר, ראובן מצטיין ומוכשר במתמטיקה. שני הנערים מרבים לבלות יחד ולהחליף דעות ורשמים. דני מקנא בראובן על כך שהוא חשוף לעולם החיצוני וללימודי חול, ראובן מקנא בדני על היותו בן לאב אדמו”ר שסביבו חסידים רבים. דני מגלה עניין בפסיכולוגיה ולומד בעצמו גרמנית, ראובן מגלה עניין בגמרא ובהתפלפלות שבה.

החברות בין הנערים צומחת על רקע סיום מלחמת העולם השנייה וגילוי השמדת היהודים, כל אחד מהאבות מתייחס אחרת לשואה. הרב סונדרס האדמו”ר, אומר שזה רצון האל ואילו אביו של ראובן מעלה שאלות נוקבות על הימצאותו של האל, שאלות שמובילות אותו להאמין בציונות ובהקמת בית יהודי בארץ ישראל. על רקע השוני בין שני האבות חל קרע בין הנערים.

“המיועד” הוא ספר על חברות אמיצה שצומחת על רקע אידאולוגי דתי שונה, אבל לא רק בחברות עוסק הספר, הספר הוא על חמלה וסליחה, אביו של ראובן הזכיר לי את עו”ד אטיקוס פינץ, אביה של סקאוט. בספר “אל תיגע בזמיר”. הרב מלטר שקול, הגיוני, אינו קיצוני מלמד את בנו ראובן לא להיות שיפוטי, לקבל את השוני בכל אחד, מול הרב מלטר ניצב הרב סונדרס, אביו של דני ,שליט ללא חת, עקשן שאינו יודע פשרה, מתנגד לציונות.

דני מעריץ את אביו ואילו ראובן אינו מבין מדוע.

לא תמיד אני אוהבת לחזר לקרוא ספרים שנחרטו בליבי כאשר קראתי כנערה, ההתבוננות של נערה צעירה אינה אותה התבוננות של אשה בוגרת. רק מלומר את שמו של המיועד או הדגול אני מרגישה את צמרמורת הקריאה שחוויתי כנערה, כשנגשתי לקריאה חוזרת היו לי פרפרים בבטן וחששות. איך אקרא ספר שהשפיע עלי בעבר, האם אזכה לאותו החוויה? החששות שלי התבדו מיד בקריאת הדפים הראשונים, התרגום המוצלח של שי סנדיק הכניס אותי מיד לעולמם של דני וראובן, סגנון הכתיבה העכשווי, שימוש במילים שמתאימות לזמננו כאילו חצו את ארבעים השנים שחלפו.

סצנת הבייסבול הזכורה לי במלוא עוצמתה ריגשה אותי בקריאה המחודשת. בקריאה הראשונה של הספר זכרתי את החברות האמיצה בין הנערים ואילו בקריאה הנוכחית הוספתי לי מידע על הבדלי הפלגים, על שלטונו ללא חת של הרב סונדרס בבנו ובחסידיו. זכרתי בעיקר את דמותו של ראובן ודני היה קיצוני בעיני, אולם כעת הרגשתי חמלה ואמפטיה לדמותו המיוחדת של הנער האמיץ, המוכן לעמוד מול אביו.
ספר שלא נס לחו, יש בו רלוונטיות לימנו, שמחה שהספר תורגם מחדש, תודה לשי ולהוצאת תמיר סנדיק. מצפה כעת לתרגום ההמשך, ההבטחה.

המיועד, חיים פוטוק

מאנגלית, שי סנדיק

תמיר סנדיק,  2017

תגובות בפייסבוק

חיבוק גדול – ספרו הראשון של אמיל אז’אר הלא הוא רומן גארי

מנעורי ועד היום בבגרותי קראתי את כל ספריו של רומן גארי וספריו שפורסמו תחת שמן כאמיל אז’אר.

“חיבוק גדול” הוא הרומן הראשון שרומן גארי פרסם תחת שם העט שלו, אמיל אז’אר.ורק עכשיו תורגם לעברית.

 מסיה קוזן, סטיסטיקאי העובד בחברה גדולה, חי בדירה צנועה בת שני חדרים בלב פריס המונה 10 מיליון אנשים. קוזן חוזר מטיול באפריקה ומביא עמו נחש פיתון בארוך של 2 מטרים, אותו הוא מגדל בדירתו הקטנה. מסיה קוזן מסרב לקרוא לו נחש הוא מתעקש שזהו רק פיתון.

קוזן, איש מוזר החי עם עצמו ובתוך עצמו, היום אנו מכנים אותו “על הרצף”. הוא חרדתי, כפייתי, אינו מסוגל ליצור קשר,  כל המחשבות והדיבורים מתנהלים במוחו. הוא מתעניין במספרים. יותר מכל רוצה קוזן חיבוק, יש רגעים שבהם הוא עומד ומחבק את עצמו דקות ארוכות. לאחר שאימץ את הפיתון הוא אינו זקוק לחיבוק עצמי, שכן הפיתון הנקרא חיבוק גדול מתפתל סביבו ומחבק אותו.

הספר נפתח בהומור, אך ככל שמתקדמים ההומור הופך להיות הומור כואב, הומור שמסגיר את תחושותיו של הגיבור הכלוא בתוך עצמו ומדבר עם הסביבה במוחו בלבד,  כמו הנחש שמשיל את עורו גם קוזן משיל את נפשו ומגלה את אישיותו בפנינו ובעיקר בפניו שלו. אנו למדים לדעת על בדידותו הכואבת, כדי להיחלץ מהבדידות הוא מדמיין מצבים, למשל מספרי הקומות במעלית במקום עבודתו נהפכים למקומות, ארצות, ערים, בכל קומה הוא מדמיין את מעשיו בעיר שבה :עוצר”.

כל רצונו הוא להשיל עורו כמו הנחש, ההשלה היא סמל עבורו. הוא חושב שאם ישיל עורו יתחיל את חיו מחדש.

 “ככה הם מתוכנתים, הם מצמיחים עור חדש אבל חוזרים לאותו הדבר, אבל קצת יותר רעננים.”

הוא משוכנע שהוא מאורס לבחורה שעובדת איתו רק בגלל העובדה שהם נמצאים כל בוקר במעלית. “אנחנו ביחד כבר אחד עשר חודשים כל בוקר במעלית וצריך להיזהר מהשגרה כשחיים ביחד.”

הספר כתוב כרצף של מחשבות,  מה שמקשה על הקורא, לפעמים לא מבינים היכן המציאות והיכן המחשבות במוחו של קוזן.

הזמן מתעתע בגיבור ובקורא, לרגע הוא נמצע בפריס של שנות השבעים, שנים לאחד הפגנות הסטודנטים וראשית חרם הנפט הערבי. ויש רגעים שבהם הוא משוכנע, כי הוא חי בתקופת המחתרת-הרזיסטאנס של מלחמת העולם השנייה. (אולי רמז לתעתוע של רומן גארי בקוראים תחת השם אמיל אז’אר)

המגע עם הנחש מוביל אותו למחשבות על עצמו ומחשבות פילוסופיות על החברה.

“חיבוק גדול” הוא ביקורת חברתית נוקבת על החברה הצרפתית והפריסאית, על הניכור בעיר הגדולה, על חוסר הקשר בין האנשים, על הממסד, על הערבים שמשתלטים על פריס, ובעיקר הוא מטאפורה ולעג לכך שאין מזהים את רומן גארי בין דפי הספר. וכמו הנחש הוא משיל את עורו מפנה את שמו לאמיל אז’אר וחוזר רענן.
רומן גרי כתב סיום אחר לסיפור והחליט לשנותו לפני ההדפסה. הוא מאשר לפרסם את הסיום הראשוני אך ורק כנספח.

אני אהבתי את הסיום המקורי של הספר.

כמעריצה של רומן גארי וכמי שקראה את כל ספריו (פרט לחרדתו של המלך סלמון) , ממליצה מאוד לקרוא את הספר חיבוק גדול ולקבל הצצה למוחו ועולמו של רומן גארי לפני שהחליט להפוך לאמיל אז’אר.

חיבוק גדול , רומאן גארי ,אמיל אז’אר

מצרפתית, דורית שילה

עם עובד 2017

תגובות בפייסבוק

מאשה לשועלה -ספרו הערמומי של דיויד גארנט

את הספר שמעתי באודיו בפיה של הקריינית הנפלאה, נטלי פיינשטיין. לאחר ששמעתי הרגשתי שאני פשוט חייבת את הספר אצלי בספריה ורכשתי עותק כתוב.

אני יודעת שלא אחדש, זוהי נובלה מדהימה, הן בכתיבה, הן ברעיון וברבדים הנפלאים שמעל פני השטח.

 ספר מבריק, מתעתע ברובו ומותיר חומר למחשבה הרבה שעות לאחר הקריאה.

סילביה פוקס צעירה יתומה ויפה בעלת השיער הערמוני נישאת למר טבריק העשיר. הם עוברים לגור באחוזה, בוקר אחד בזמן טיול הם שומעים קולות של ציידים, סילביה שסולדת מצייד מנסה להניע את בעלה מלגשת, אך הוא מושך אותה עד שהיא פולטת צעקה והופכת לשועלה, מר טבריק אינו מאמין למראה עיניו.

מרגע זה, מהשינוי המטמורפוזי  שמזכיר במקצת את הגלגול של קפקא, הופכת מערכת היחסים ביניהם למתעתעת בקורא. מערכת יחסים שיש בה רבדים חברתיים רבים, החל מתפקיד הגבר והאשה בחברה שמרנית וכלה בחוסר יכולתה של האשה לעמוד מול אותם גברים.

הסופר שהוא גם המספר ונוכח בין דפי הספר מצהיר בתחילת הסיפור, כי הוא מספר את סיפור כהווייתו, כעובדות ,את ההסבר והפרשנות הוא משאיר לקורא, כך שכל אחד יקרא וימצא פרשנויות הנוחות לו.

“מאשה לשועלה” הוא ספר אלגוריה רבגונית למערכת יחסים בין גבר אוהב לאשה. איך אישה אוהבת יכולה להפוך בין רגע לחיה? מדוע הפכה סילביה לשועלה? השועל נחשב לחיה ערמומית ,אפילו בוגדנית המטשטשת עקבותיה. אולי סילביה בחרה להפוך לשועל בגלל פחדיה מבעלה הקנאי? הבעל רואה לפתע את סילביה כשועל, מכאן הוא מרגיש כי עליו לטפל בה, לדאוג לה, לאהוב אותה עד כלות, בשלב זה של התנהגות הבעל ראיתיו כבעל קנאי המצר את צעדיה של אשתו, סילביה מנסה לברוח ולא מצליחה. הוא טוען מולה כי הוא אוהב אותה, נותן לה גן שלם והיא אינה מעריכה זאת. הוא טוען שוב ושוב שהוא מגן עליה והעולם בחוץ יפגע בה.

אך בהמשך היא עבורו שועל ותמיד תהיה ערמונית. הוא קנאי, ואינו מתפקד כבעל רגיל שנותן לאשתו חופש פעולה. מידע זה  נמסר באופן עקיף. הבעל מרגיש שבכל ימי נישואיו לא סיפרה לו שקר, אבל הוא אינו מאמין לה עדיין.

בשלב אחר מר טבריק חושב שסילביה מתה וידע שחייו הסתיימו בלעדיה, הוא תולש שערותיו, רוצה להתאבד- סימני קנאות של מטורף, פולי הילדה הקטנה שמשחקת עם סילביה נבהלת מתגובת מר טבריק. היא למעשה העיניים שלנו לראות שהוא מטורף. היא גם הילדה הקטנה שכאשר תגדל תזכה לשינוי חברתי.

ככל שהסיפור מתקדם התעתוע גדל, רגע הבעל מתנהג בצורה נעימה ורגע לא.

הנובלה הקטנה הזו הִפנתה אותי, עוררה בי שאלות רבות על זוגיות, אמון, אהבה ונתינה מול אהבה אובססיבית, מקום אישי ומרחב פרטי של זוגות נשואים. האושר בזוגיות כחמקמק, רגעי אהבה /שנאה במערכת יחסים. איך אנחנו נראים מול החברה. האם עלינו להסתיר תכונות או להחצין אותן.

באחרית דבר בסיום הספר מביאה פליסיה שרון את דעתה ופרשנותה על הנובלה.

הנובלה האלגורית הפנטסטית הגאונית הזו לא תניח לכם.

מאשה לשועלה, דיויד גארנט

מאנגלית, יותם בנשלום

תשע נשמות 2017

תגובות בפייסבוק

לוויתנים בעמק – ספרה המיוחד של רונה שפיר

אני לא אוהבת לשחות ולא אוהבת מים, אבל את הספר הזה צללתי כמעט ללא אוויר.

במהלך הקריאה סימנתי בו כמעט כל משפט (אני אוהבת לסמן משפטים חכמים ובעלי תובנות) עצרתי, חזרתי וקראתי פסקאות רבות שוב ושוב.

“לוויתנים בעמק” הוא ספר של מילים ושיחות שמתנהל בעיקר בראש הגיבורים. המילים נפלאות והשיחות חכמות.

מרגלית, בתה של בת הקיבוץ שעזבה לעיר הגדולה, ונכדתה של עדינה הווטרינרית ממייסדי הקיבוץ חוזרת לקיבוצה בגיל העשרה , היא אינה מצליחה להשתלב בחברת הילדים ונותרת מחוץ למעגל. מרגלית היא אמנית לחימה והיתה המאהבת של אבינועם שמת מדום לב.

אביעד בנו של אבינועם ילד חכם, שתקן, אינו, כי המילים הן שק ריק. חברו היחיד הוא גלעד שדרכיהם נפרדו בגלל ויכוח אידאולוגי ,גלעד עזב לקומונה והשאיר את אביעד לבדו.

שניהם שתקנים, שניהם נמצאים בשוליים ואינם מתבלטים, שניהם ננטשו. אביעד מתאמן בשחיה ומרגלית באימוני קרב לחימה, כל אחד נאבק על מקומו.

שניהם מדברים ומנהלים דו שיח במוחם, מרגלית עם אבינועם, אהובה המת, ואביעד עם גלעד חברו. השיחות שהם מנהלים בראשם עם האנשים היחידים שהיו קרובים אליהם מבטאות את העובדה ששניהם אינם משחררים את העבר, שניהם חיים בהווה תלוי ללא עתיד, הווה שבו בכל רגע הם נצמדים לעבר.

ולא רק הם אינם משתחררים מהעבר, גם החברה הקיבוצית שבה  הם חיים אינה מוכנה להתפשר ולעבור שינויים, החברה הקיבוצית נאחזת באידאולוגיית העבר בציפורניה. לשם כך הם מקימים חממה שבה הם מגדלים צמחי אדם, אנשים כמעט מתים שמונשמים וחיים “לא כאן ולא שם, מצב מסוכן לא רק לשוכבים, אלא בעיקר לנפשם של הסובבים.” והחממה היא סמל לקיבוץ וסמל לדמוית, גוף חצי חי חצי מת, גוף שחי על זיכרונותיו ואינו משתחרר.

הרב מהישוב הסמוך מתחבר לסבו של אביעד, רב ניו אייג’י מתקדם בדעותיו שמופיע ברגעים החשובים בחייהם של מרגלית ואביעד, זה שיודע לומר את הדבר הנכון בזמן הנכון, “להניח לאנשים למות, לשלוח אותם לא להיאחז בהם ובזיכרונותיהם.”

הסיפור שלפנינו הוא רגיש, “לוויתנים בעמק” הוא ספר מיוחד ומעניין בעל תובנות חיים רבות.  ברגישות אישית ואנושית מצליחה הסופרת להעביר לנו את מצבם הנפשי של הגיבורים, נדמה כי היא בוררת כל מילה בקפידה על מנת לדייק במצבם. תיאור הגעגוע של מרגלית לאבינועם קורע לב ופוצע.

ביד מאומנת ומיומנת מנחה רונה שפיר ומצעידה את הגיבורים מהעבר להווה ולסיום אל עתידם, עתיד שבו כל אחד מהם ימצא את מקומו, כמו שלימד הסב את אביעד “לא משנה מה תעשה, העיקר שתלך עם נפשך ולא תגרור אותה אחריך.”

ספר שמצאתי בו תובנות חיים ולמדתי ממנו רבות. הרגשתי את כאבם ואסון אובדנם, לפעמים חייכתי למשמע השיחות הכנות והאמתיות שמרגלית ניהלה עם אבינועם המת. יכולתי לחוש בבדידות של אביעד ובעיקר במסירותו ואהבתו לסבו.

לא רק על האנשים וחיי הקיבוץ למדתי, למדתי על לוויתנים ושירתם, על ההקבלה של התנהגותם לבני האדם.

ממליצה מאוד על “לוויתנים בעמק” וממליצה לי לשוב ולקרוא אותו, לשוב ולהתענג על כל המילים שמתחברות לתובנות חיים.

לוויתנים שרים בעמק, רונה שפריר

הוצאת עם עובד 2017

תגובות בפייסבוק

ליל הנשים השרות – ספרה של לידיה ג’ורג’ הוא שיר על פורטוגל

בתרבות  של היום, שבה כל אחד רוצה להיות מפורסם ולו לרגע, אף אחד אינו נותן את דעתו על המחיר שאותו מפורסם משלם. מחיר התהילה כבד  ולא כל אחד יכול לשאת אותו. סולאנג’ חברת להקת זמרות בשנות השמונים בליסבון, מספרת את סיפורה האישי. סיפור של תהילה. סיפור שבו שזורה גם ההיסטוריה של פורטוגל. סיפורה מסופר במבט רטרוספקטיבית.

סולאנג’ מספרת את סיפורה הכואב של נערה צעירה מפוחדת העומדת מול אנשים מפורסמים וכל רצונה הוא להיות כמותם. מחיר התהילה שלה ושל חברותיה ללהקה הוא מחיר כבד.

“ליל הנשים השרות” נפתח בשנת 2008 ,ערב שבו מופיעה ז’יז’ליה בשידור חי ומחייה מחדש את שירי הלהקה, סולאנג ושתי האחיות יושבות בקהל, כשלפתע ניגש אל סולאנג איש לבוש בלבן ושואל, את זוכרת אותי? סולאנג’ זוכרת מאוד. זהו כוריאוגרף הלהקה ואהובה מהעבר.

באותו הערב יושבת סולאנג’ וכותבת את זיכרונותיה מהרגע שהצטרפה ללהקה 21 שנים קודם לכן.היא כותבת כי היא מוכרחה לכתוב ולפרוק את כל אשר על ליבה.

בגיל 19 כאשר סולאנג’ היתה סטודנטית, נערת כפר ביישנית, סגורה ומפחדת מעצמה, נפגשה עם שתי אחיות, מאריה לואיזה ונאני, זמרות שביקשו ממנה לכתוב מילים לשירים. הן הפגישו אותה עם ז’יזלה, מנהיגת להקה, דמות כריזמטית וקשוחה. סולאנג’ חסרת הביטחון נשבת בקסמה חדורת האמביציה של ז’יזלה. וזו הופכת עבורה לגורו.

הסיפור הוא סיפור זיכרון, סולאנג זוכרת כל פרט מהלהקה, היא אינה זוכרת את האירועים והפרטים האחרים, אינה זוכרת אם ירד גשם, אם היה קיץ, כלום אינו זכור לה מהעולם החיצוני, אך אירועים שחוותה עם הלהקה זכורים לה לפרטי פרטים. לטענתה העולם שבו חיה בזמנו היה עולם מצומצם, קטן כל כך.

הראיה הרטרוספקטיבית מאפשרת לה לבחון את עברה, לבדוק מה היה שם שהוביל אותה להיות מי שהיא כיום. הגילוי המרכזי עבורה הוא, שבתקופת הלהקה כל עולמה היה מצומצם ומרוכז בז’יז’לה בבנות הלהקה ובז’ואו, כוריאוגרף הלהקה שמכתיב להן את השירים, התנועות והתלבושות. ז’ואו הופך להיות אהובה של סולאנג’, היא מאוהבת בו נואשות. לדעתי תיאור הקשר והאהבה ביניהם אינו אמין ואפילו חלש.

עלילת הספר “ליל הנשים השרות”  לדעתי מעט קלושה ואין בה אירועים מהפכניים, לקראת סיום הרומן יש מתח וסוד.מה שמחזיק את הספר והופכו לאיכותי הוא הכתיבה המיוחדת והנפלאה של לידה ז’ורז,’ כתיבה שריתקה אותי ולא נתנה לי להניח את הספר. היכולת שלה לתאר את רודנותה של ז’יז’לה כלפי הבנות, תחושותיה של סולאנג’ כנערה חסרת ביטחון העומדת נפעמת מול עוצמתה של המאסטרו, תיאור כתיבת השירים והמוזה של הגיבורה , הם שהפעימו אותי. הלחץ החברתי של ז’ואו וז’יז’ליה שהפעילו עליה לוותר על שמה כיוצרת השירים מוספר ומוסבר באופן פסיכולוגי נפלא.

הספר אומנם מספר את תיאור הלהקה והסודות שהוסתרו, אך שזירת שיריה של סולאנג’ הם מטאפורה לפורטוגל עצמה .”הוא קיים, הוא קיים, העברת לשם את הבית הפורטוגזי, ובו אתה חי, ישן, יוצר שב לתחייה, מת, יום יום…”

ליל הנשים השרות, לידיה ג’ורג’

מפורטוגזית, מרים עברון

הספריה החדשה,2017

תגובות בפייסבוק