הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

חיים שלמים, ספרו של רוברט זטהאלר

נובלה עדינה המתארת חיים שלמים של אדם. אדם שחי את חייו בפשטות ובשלמות נפשית.

את הספר סיימתי לקרוא לפני כמה חודשים. ספר אחר שקראתי הרגיז אותי והזכיר לי את הספר העדין הזה.(עוד אכתוב על הספר ומדוע כעסתי) הספר שהרגיז אותי עומד בניגוד מושלם ליופיים של החיים כמו שנפרשים בספר “חיים שלמים”. כמו בספר “סטונר” נפרשת בפני הקורא עלילת חייו של אדם.

שמו של הספר מעיד על תוכנו. חיים שלמים. חיים שלמים הם תקופת חיו של אדם, מעגל חיו מרגע לידתו ועד מותו. אך צרוף המילים חיים שלמים הוא גם מטאפורי ורגשי. הם מעידים על מי שאומר אותם שחי חיים  ומיצה אותם. עשה כל מה שחשב לנכון לעשות מתוך שלמות.

חיים שלמים יכול אדם לעבור ולא לעצור לרגע ולתהות מה משמעותם. ויש ששואלים כמעט כל יום מה תכלית קיומם.

אגר, גיבור הספר יכול להיות כל אחד מאיתנו, השכן, האב, קרוב משפחה, איש שחי את חיו ואנחנו כמעט ולא יודעים על רגשותיו.

כשהיה בן ארבע  הובא אגר אל אחוזתו של קרנצשטוקר, אמו היתה אחת הגיסות של האיכר, לולא מספר השטרות שהוצמדו בנרתיק לצווארו האיכר לא היה מקבלו. עבור האיכר הוא היה פה מיותר, אבל ידיים עובדות נוספות. אותו איכר מתעלל בו פיסית ונפשית. אגר לומד לא להגיב, לשתוק. “הוא דיבר לאט והלך לאט כל מילה וכל צעד הותירו עקבות.”

ללא מילים מיותרות מתאר הספר את חייו של אגר. חיים שלמים – מהגיל שהובא אל הכפר ועד למותו. תהפוכות החיים והשנים מראשית המאה משמשות רקע לדמותו. דרך השינויים הגלובליים, תיעוש, מלחמות עולם, קידמה טכנולוגית אנו לומדים על אופיו ואישיותו. אגר כמו הסביבה שבה חי, משתנה ולומד להסתגל, בתחילה הוא עובד בחווה של האיכר וצובר כוח לאחר מכן עובד בהקמת רכבל, בהמשך כאיכר, כיוון שהכיר את הדרכים להר הוא הופך למדריך טיולים. אגר גם זוכה באהבה למרי, אומנם לזמן קצר, אהבתו היא טהורה, אמיתית.

אגר אוהב את הטבע מעריך ומוקיר אותו. “בלילות קיץ נעימים, פרש שמיכה באחו שזה עתה נקצר, שכב על גבו והביט בשמים זרועי הכוכבים, אחר כך חשב על עתידו שנפרש לפניו עד אינסוף, דווקא משום שלא ציפה ממנו לדבר, ולעיתים היתה לו תחושה שהאדמה עולה ויורדת ברכות מתחת לגבו, ברגעים אלה ידע שההרים נושמים.” הטבע  בעיניו מהווה השתקפות של חייו, עדין ועוצמתי, מכאיב ומרגש.

אהבתי את השלמות הנפשית שבה חי אגר, למרות התהפוכות בחייו והסבל הוא מקבל את חייו כפשוטם, לא שואל שאלות קיומיות, נהנה מכל מה שניתן לו, אוהב את האדמה וקרני האור.

 יופיו של הספר הוא בכתיבה המאופקת, כתיבה שהיא מעט סגפנית ויחד עם זאת מלאת רגש אהבה מצידו של הסופר לגיבורו. הסופר יכול היה למלא את האירועים והתהפכות בחייו של אגר בתיאורים  פלסטיים ארוכים. אך לא. דווקא הבחירה בצמצום הופכת את הספר לעדין ורגיש. תהיתי לאורך הקריאה כיצד ניתן לספר על חיו של אדם בנובלה קצרה? רוברט זטהאלר הצליח.

אגר גם הוא בעל רגשות מאופקים. מגיל קטן ידע שאינו יכול לבטוח באיש, שרגשותיו אינם משמעותיים ולכן למד לשתוק. האיפוק שלו מקביל לאיפוק הכתיבה.

“הוא לא רצה להיות איכר. פרושו לחטט באדמה בעיניים מושפלות. אדם צריך לשאת מבטו כדי שיוכל לראות רחוק ככל האפשר מעבר לפיסת הקרקע הצרה המוגבלות שלו.” אגר לא נכנע ונצמד כמו איכר לפיסת האדמה שלו, הוא נשא עיניים והמריא במחשבותיו.

“איזהו האדם השמח בחלקו” אמרו חז”ל. על ברכי המשפט הזה חינך אותי אבי.

אגר שמח בחלקו יודע לעבוד קשה בשביל קיומו ותרומתו לעולם אך יודע ליהנות מענן החולף בשמים, משלג על רכסי ההרים, מאהבתו לאדם. אפילו דמותה של גרייס קלי בטלוויזיה מעוררת בו רגשות.

“בסך הכל יכול היה להיות מרוצה, הוא חווה ילדות, מלחמה, מפולת שלגים. שום עבודה לא היתה מתחת לכבודו…לעיתים תלה את חיו על חוט השערה….הוא בנה בית, הוא אהב, אבל כל הזמן שבין לבין יכול היה להביט לאחור בלי חרטה, בצחוק שבא מן הלב ובפליאה אחת גדולה”

מאחלת לכולנו שנחייה את חיינו ללא חרטה, בצחוק ובפליאה.

חיים שלמים ,רוברט זטהאלר

מגרמנית, דפנה עמית

ספרית הפועלים, 2017

תגובות בפייסבוק

מה מסתתר מאחורי דלתות, על ספרה של הדס ליבוביץ’, דלת מול דלת

משבר קריאה קטן. חברה זיהתה שזה הספר שיוציא אותי ממנו הביאה לי אותו לפתח הדלת ואני? הופ נשאבתי אליו.

אני אוהבת ספרים שמתארים פיסת חיים ועוד בהומור. ספרים שניתן לזהות בהם את המצבים היומיומיים של כולנו. כן, הבנתם נכון, אהבתי מאוד את הספר “דלת מול דלת”. ספר שהגיע לי ממש בזמן ממש עד הדלת.

אוסי ורלי גרות דלת מול דלת, הן מעולם לא החליפו מילה, כל אחת מהן דמיינה את חייה של שכנתה והיתה משוכנעת שמאחורי הדלת של השכנה הדשא ירוק יותר.

אוסי נשואה לאיתן, איש הייטק. היא עובדת מצליחה בחברת הייטק שכול כולה מקדישה עצמה להצלחתה בחברה. אוסי בחודשי הריון מתקדמים, הריון לא מתוכנן  מפוצצת בהורמונים. כל מריבה עם בעלה מובילה אותה לסרטים שאוטוטו הם נפרדים.

רלי, אמא לארבעה ילדים, הבת הבכורה מתבגרת שרואה באמה את כל הפגמים, שני בנים פרועים המזמנים לאמם הפתעות כל יום ותינוק שלא היה בתוכנית. בעלה של רלי הוא קצין בצבא המגיע בסופי שבוע. רלי מוצאת עצמה מסתובבת רוב היום בטרנינג, מחפשת שפיות ,כי בעיקר היא מתרוצצת בין בית הספר לביתה.

אוסי מזכירה לרלי את מי שהיא היתה פעם, בעבר.  רלי גורמת לאוסי רגשות אשם כשרואה אותה מתפקדת ברוגע עם ארבעת ילדיה. רלי מקנאה באוסי שלבושה מוקפד וריצפת ביתה המעוצב מכוסה בפרקט. אוסי מעוותת פניה כשרואה את רלי עם ילדיה הפרועים כאילו היו חבורת מצורעים שאסור להתקרב אליהם.

ביום שבו איתן, בעלה של אוסי, נוסע לנסיעת עבודה בחו”ל מפוטרת אוסי מעבודתה. בחזרתה הביתה, בשעת בוקר שהיא אינה רגילה לה, פוגשת אוסי לבושת החליפה את רלי לבושת הטרנינג ושקית זבל בידה. אוסי ההורמונלית מוצאת עצמה בוכה מול רלי, רגע לא הגיוני עבור שתיהן. מכאן במשך מספר ימים שתיהן תעבורנה מסע של פתיחת דלתות, לא רק במובן המטאפורי. הדלתות הן ראי מול מראה. כל אחת חושבת שהדשא או מאחורי הדלת. של השכן טוב יותר. כל אחת רואה בשכנתה את הפגמים והחסרונות שבה. כל אחת מהן מזהה את הפגמים שלה אצל שכנתה ולהפך.

בוקר אחד מופיע בדלתה של רלי איש נדל”ן המציע לה מרפסת שמש באמצעות פרויקט תמ”א. רלי ששנים גידלה את ילדיה ושכחה על מה חלמה ומה רצתה להיות, מסתערת על פרויקט התמ”א כאילו היה מבצע צבאי שימשוך אותה לעשייה ושינוי. כל חלומות נעוריה מתרכזים בבניית המרפסת, מקום מפלט מרגעי היומיום המתישים, מקום שבו ברגעי ראות טובה תראה פיסת ים ממרחקים.

מה יקרה לפרויקט המרפסת, האם הקרבה בין שתי השכנות תתהדק לפתע כשלאוסי זמן מיותר? על כך תצטרכו לקרוא. ולא רק בגלל העלילה והדמויות אלא בזכות הכתיבה. בכתיבה ישירה ומדויקת בציניות והומר מצליחה הדס ליבוביץ’ לא רק להעלות חיוך על שפתי הקורא, אלא בעיקר להעביר לו את רגשות הדמויות, את המצבים הפשוטים שבהם הם נמצאים. הדס ליבוביץ’ מתארת מצבים משפחתיים רגילים ואפילו בנאלים. מתארת כעסים טבעיים ומצוקות נפשיות של כל אם, קנאה, זעם, כעס. התיאור נעשה ברגישות ובהומור. אני אוהבת את סוג ההומור הזה. מין הומור מעט שחור שמראה את המציאות בציניות חיננית. לדוגמה, “עופר כיאה לאיש צבא דיבר תמיד קצר. גם כשלבש רק תחתוני בוקסר בבית נדמה שהיו לו דרגות על הכתפיים.” מי מאיתנו לא יודעת על מה מדברת הסופרת.

ספר כיפי, אמיתי ומצחיק, אני נשאבתי אליו, עכשיו תורכם.

דלת מול דלת, הדס ליבוביץ’

ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2018

תגובות בפייסבוק

מנגד, של ורד קלנר הוא סיפור על החמצה והעזה בסופו

סיפור של התבגרות מאוחרת הכתוב ברגישות וחמלה.

בסיום הספר הרגשתי כמו נווד המגיע לנווה דקלים בתום מסע מפרך במדבר. הרגשתי כי מאמץ הקריאה היה מוצדק. לא רק אני עברתי מסע, אלא גם הגיבורה יעל יוצאת למסע באופן בלתי מודע.

אדם בורח מביתו וארצו אך לא מעצמו.

יום אחד, ארזה יעל את חפציה, סגרה את דירתה ונסעה לניו יורק. רצתה להשתחרר מכבלי אמה, מזיכרונות אביה, מהדת ובעיקר מליל הסדר וניקיונותיו שרודף אותה. יעל נסעה לניו יורק, ועד ש”תספוג את העיר” לפי הגדרתה היא עובדת כמטפלת לשני ילדים לאב ישראלי ואם יהודייה אמריקאית.

הספר נע בין עבר להווה בין ירושלים 1982 לניו יורק1999 בין חילוניות לדת. בין פסח וניקיונותיו לראש השנה והתחלה חדשה.

יעל, ילידת ירושלים, בת למשפחה דתית התייתמה מאביה בגיל 11, כמה חודשים לפני בת המצווה שלה. אמה מחליטה עבורה שעדיף שלא תהיה בהלווית אביה.(למרות שראתה אותו ברגעיו האחרונים ושמעה את חרחוריו). זיכרון אין הלוויה וחוסר הפרידה מלווה ורודף אותה.

 “העולם היה יכול להיעצר שם. במרווח הזה שבין יעל אחת לשנייה, כמו אכילס שאף פעם לא מצליח להשיג את הצב.”

שנים אחרי האירוע היא קמה ונסעה לניו יורק, כי “היתה בטוחה שהרחק מנחמה עם חרדת החמץ והניקיונות המופרכים תצליח להרכיב את הנוסחה המושלמת לליל הסדר, אילו רק היתה מצליחה לפענח מה התקלקל”.

הספר נפתח בערב ליל הסדר. יעל מסרבת להזמנת חברים לחגוג איתם את החג. היא נשארת בדירתה ובהתרסה אוכלת פסטה ורוגלך. ליל הסדר על משמעותו הדתית והסמלית לניקיון וסדר שזור כחוט בעלילת הספר. אביה נפטר לפני ליל הסדר ובחזרה מבית הקברות האם רותמת את ילדיה לניקיון מטורף. יעל נזכרת בכאב בניקיונות אצל סבתה.

אותו ליל הסדר שבו נפתח הספר מהווה סמל ליעל לעשות סדר במחשבותיה. מאותו ערב היא נעה בין עבר להווה. יעל בוחנת את חייה ומגלה כי תמיד לא היתה שייכת, לא בין חברותיה, לא במשפחתה ובעיקר כעת בגולה. תמיד הרגישה כי היא תוספת, גלגל נוסף בעגלה, שותפה נוספת בדירה. את כאב הבדידות היא יורשת מאמה. לאח מות האב מעמיסה אימה עליה את נטל הבדידות. נערה צעירה החוזרת משיעור בלט בו הרגישה זקופה מקבלת שק עמוס בכאב של אמה בנושא הבדידות. כמה כואב היה התיאור שבו אמה בוכה על בדידותה מול הנערה שאינה יודעת כיצד עליה להגיב וקומתה הזקופה מהשיעור הולכת ושחה. המרחק בין השתיים מתעצם והולך מתקופת השבעה עד שגורם ליעל להתרחק פיסית מאמה לניו יורק.

 סיפור העלילה נע בין הווה לעבר. ביד מיומנת מנווטת הסופרת את זיכרונות העבר אל תוך ההווה עד כי התחושה היא שאנו נמצאים בתוך מחשבותיה של יעל ונזכרים אתה בפרקי חייה באופן אסוציאטיבי. בשפה רגישה ומאמינה מצליחה ורד קלנר לחדור אל נפש הגיבורה ולהביא בפנינו את תחושותיה באופן אמין ביותר.

מספר קולות מדברים בספר, נחמה, אימה של יעל שאינה מהווה נחמה לביתה, מספרת את סיפורה. לאחותה וחברותיה  ניתנת גם הזדמנות לספר את נקודת מבטן. ריבוי הקולות יוצר בחלק מפרקים אמינות. אנו מצליבים מידע, מאמתים את האירועים והמחשבות ובעיקר מבינים את הרגשות של יעל. נקודות המבט של נחמה האם ושל יעל מוכיחות עד כמה חוסר קירבה גורם לחוסר הבנה ובעיקר לריחוק. נחמה מתרגמת את יעל כמתנשאת בעוד יעל מתרגמת את יחס אמה אליה כחוסר רגישות.

לטעמי חלק מהדמויות הנוספות אינן תורמות לעלילה, להפך הן הכבידו. כמו כן לא הצליחה הסופרת ליצור שוני בין הקולות ושוני במשלבי לשון שבהם אוכל להרגיש הבדלים בין הדמויות.

רק בסיום הספר יעל מבינה מהו הגעגוע והחסר שאינו נותן לה אפשרות קיום, ומה ההסבר לתחושת הכובד שהיא נושאת עימה שנים על גבי שנים.

 בסיפור המקראי הגר עוזבת את ביתם של אברהם ושרה ונודדת במדבר. “וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ.”

יעל מפרשת זאת “הגר הפחדנית מסתתרת מהחיים כמטווחי קשת,” והמשך הפסוק מוביל אותה להבנה והכרה שעליה לא לברוח מעצמה.

“להזכיר לה את כל הבארות שפיספסה מרוב פחד, להטיח בה את העדפתה לשבת מנגד”.

בסיום הספר יעל אינה משה שרואה את הארץ המובטחת מנגד ואינו יכול להיכנס אליה. יעל רואה את חייה המוחמצים מנגד קמה ועושה מעשה.

מנגד, ורד קלנר

זמורה ביתן 2018

תגובות בפייסבוק

לא אמא שלי, ספר נוסף של תומס ה’ אוגדן העוסק במשפחה

סודות, שקרים, הסתרה, פחדים ובעיקר חוסר תקשורת בינאישית, זהו נושאו של הספר.

במקור נקרא הספר הידיים של כוח הכבידה והסיכוי. ואכן הספר נפתח בנפילתה של קתרין ממדרגות הקומה השנייה של הבית, עיני כל בני הבית נשואות אל קתרין וחוקקות בזיכרונן את אותו רגע. קתרין נופלת, אמה ואחותה של אמה, מביטות בה מהקומה הראשונה, שני אחיה עומדים מאחוריה במעלה המדרגות. הנפילה היא כוח הכבידה של המשפחה ושל הסיפור.

מאותו הרגע המשמעותי בחיי המשפחה נעה העלילה אחורה אל העבר, שבה להווה וממשיכה אל העתיד.

 בתקופת אשפוזה של קתרין בבית החולים, האם רוז משחזרת את חייה. בעלה נהרג בתאונת דרכים כשהיתה בהריון עם קתרין. היא היתה אמא צעירה לארין ודמיאן. כשקתרין היתה קטנה רוז מסרה את בנה השני דמיאן לגידול אצל אחותה מרגרט. “דמיאן ואני אף פעם לא הסתדרנו…ככל שגדל נעשה לא קל יותר עם דמיאן, אלא יותר קשה…מבחינתי הוא כמו אדם זר בבית, עשיתי לו דברים בלתי נסלחים.”

אחת החוויות הקשות שאיש אינו יכול להתמודד איתן היא חווית הנטישה, נטישה יכולה להיות  מוות של בן משפחה, או עזיבה ופרידה. דמיאן חווה מספר נטישות, אביו שנהרג, הוצאתו מהמשפחה ועזיבת אחיו הבכור את הבית.

דמיאן ננטש על ידי אימו. הוא נמסר לדודתו כיוון שהאם רוז, אשה קרה וחסרת יכולת הכלה מגיעה למסקנה שאינה יכולה להתמודד עם דמיאן, הוא ילד קשה עבורה, לכן היא מוסרת אותו לאחותה הגרושה, גם האחות אינה מגדלת אותו, אלא מפקידה אותו בידי מטפלת וזו הדמות האימהית שמלווה אותו כל חיו.

סצינת הנטישה בספר קשה וקורעת לב, באחד הביקורים מועבר הילד אל האחות מבלי שיקבל הסבר. האם מפקידה אותו לגידול אצל אחותה בתקוה ובטענה שהוא קטן ולא יזכור. דמיאן אינו מביםן מדוע הוא נשאר בבית דודתו.

דמיאן גדל שנים אצל מרגרט  והוחזר הביתה.השהות אצל מרגרט לא היטיבה עימו כמו שחשבה רוז. בחזרתו עליו להתמודד עם שאלות רבות שאף אחד לא טרח להשיב לו עליהן. הוא גדל בתחושה של סוד ושבר בתוך המשפחה. הוא גדל בתחושת אשמה על כך שקתרין נשארה נכה לאחר אותה תאונת נפילה, דמיאן משוכנע כי הוא זה שדחף את קתרין. הנפילה בפתיחת הספר הופכת להיות סמלית ומלווה את בני המשפחה לאורך כל העלילה. כוח המשיכה הופך למשיכה בין שני האחים. אוגדן מטיל על כל בני המשפחה ארועים קשים והסתבכויות נפשיות.

תומס אוגדן הוא פסיכואנליסט ידוע הדוגל בגישה האינטרסובייקטיבית, גישה בפסיכואנליזה, העוסקת ב”פסיכולוגיה של שני אנשים”, גישה המדגישה את השותפות והקשר בין שני אנשים ורואה את התפתחות האדם כנובעת מתוך הקשרים בהם הוא נמצא. תומס אוגדן אכן נאמן לגישתו זו בדמויותיו בספר. כל המורכבות הנשית של הדמויות בספר הן תוצאה של מפגש עם דמויות משמעותיות בחייהן. תומס אוגדן כסופר מצליח להפגיש את הדמויות במצבים קיצונים שישפיעו על חייהם ועתידם.

זהו ספרו השני של אוגדן. בספרו הקודם, “הפרטים שהושמטו” הוא נטה לפרש פסיכולוגית את הדמויות ואת התנהלותן. הדרך הסיפורית היתה חלשה, בספרו “לא אמא שלי” הדרך הסיפורית טובה יותר, הוא מצליח לבנות דמויות ולתת להן להסביר לקורא את מחשבותיהן ודרך התנהלותן והוא כסופר חיצוני מתערב פחות. אולם לי היה קשה עם גודש הדמויות הפגומות בעלילה, שלא לדבר על הסיום. נראה לי מוגזם לדחוס את כל המקרים הטיפוליים במשפחה אחת.

אם מתעלמים מכך ומניחים לסופר להוביל אותך בנבכי הנפש והעלילה הסיפורית אזי הנאת הקריאה מובטחת.

ולמי שתהה, בתמונה המוצמדת לספר זו אני התינוקת בזרועות אמי, שאליה אני מתגעגעת 39 שנים.

לא אמא שלי ,תומס ה’ אוגדן

מאנגלית, יואב כ”ץ

עם עובד 2018

תגובות בפייסבוק

גבר אשה ציפור ואיריס אליה כהן אחת

מפגש הקוראים של ידיעות עם הסופרת איריס אליה כהן, שבו היא מספרת על גבר אשה ציפור הרומן האחרון שכתבה.

את המפגש הראשון שלי עם איריס אליה כהן לא אשכח. היה זב ביום קר באמצע חודש דצמבר במחסן הספרים של ידיעות ספרים. החודש היה חודש דצמבר, היה קר, אך הקור נמוג מול המילים החמות והקולחות של איריס. במהרה נעשה חם באוויר. באותו מפגש  סיפרה איריס אליה כהן על ספרה “גלבי” שעמד לצאת לאור חודש לאחר מכן. מאז אותו מפגש קראתי בשקיקה כל מה שאיריס כתבה.

איריס מחוללת, מחוללת ורוקדת עם המילים, מפתה אותן ומפלרטטת איתן. הכתיבה של איריס מהפנטת ומרתקת כמו אישיותה. יכולת הכתיבה שלה מקבילה וזהה ליכולת הדיבור שלה. היא צבעונית מכסה ומגלה, כמעט כמו הסארי הצבעוני של סבתה שנולדה במחוז קוצן שבהודו.

אתמול נפגשנו, קהילת הקוראים המשפיעים וקהילת הקוראים הראשונים של ידיעות ספרים עם איריס בחנות הקסומה “סיפור פשוט” שבנוה צדק.

איריס דיברה על ספרה גבר אשה ציפור.

ומה היא סיפרה לנו?

אמרה שזה הספר הכי אישי שלה, סיפרה שהיה חייב להיכתב ונכתב מעצמו במשך 5 חודשים.

קרוב לשעתיים  הפנתה והקסימה אותנו. סיפרה על הספר “גבר אשה ציפור”. איך בספר האין והיש דרים יחד והאין הופך ליש. העדר האהבה של הגיבורה מייצר את הכתיבה, אחיה המת של הגיבורה מוביל אותה לכתוב ספר.

הספר הוא סיפור של אהבה גורלית שנקבעה, מעין קארמה. קשר בן גבר לאשה הוא קשר בלתי ניתן להסבר. משהו גדול וחזק. הציפור היא החופש, יש בספר חופש. כל עוד הגיבורה יוצרת היא חופשיה. תוך כדי האזנה לה הבנתי שאיריס היא הציפור, היא עפה למחוזות רחוקים בעזרת המילים, מרחפת מעל העולם והיקום בעזרת הדמיון ובעיקר אי אפשר לכלוא אותה. היא חופשיה.

ולא רק על “גבר אשה ציפור” סיפרה לנו איריס. גילתה לנו שמגיל צעיר קראה את כל הספרים בספריה. בכיתה ב’ העיזה לכתוב לסופר הנערץ עליה את צפונות ליבה ואת רצונה להיות סופרת כמותו, כמו האחד הנערץ עליה. לאחר חודשים קיבלה מכתב מאותו סופר, כל מה שכתב לה הוא שעליה לכתוב בעברית ללא שגיאות כדי להיות סופרת. (איריס היתה בכיתה ב’ !!)

גילתה פרטים אישיים, כמו מות אביה שהשפיעו על כתיבה, כן, אותו החסר שמייצר יש, מייצר כתיבה ובעיקר שירים אישיים. שיריה מהספר “שחרחורת” שובצו בספר “גבר אשה ציפור” וחלקם היוו השראה.

איריס סיימה את דבריה בהקראת שירים מספרה “פלא” (ספר נפלא ורגיש, ממליצה. ) היא קראה חלקים מהפואמה יולדות והפתיעה אותנו ביכולת השירה שלה ובקולה הנעים.

איריס בעיני היא קופסת הפתעות צבעונית, ובכל פעם שאני קוראת משהו משלה אני מרגישה מוקסמת ומהופנטת כמו ילדה בחנות צעצועים.

תודה לך איריס על ערב מרתק ומהפנט, ערב שבו היית כל כולך לנו הקוראים.

סקירה שלי על ספרה ,גבר אשה ציפור של איריס אליה כהן

http://rachelfaran.co.il/2018/09/08/%D7%92%D7%91%D7%A8-%D7%90%D7%A9%D7%94-%D7%A6%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%97%D7%93%D7%A9-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%A1-%D7%90%D7%9C%D7%99/

 

תגובות בפייסבוק

הסיפור שלי עם אליס- על סיפור שהוא מסע מאת  פרנצסקה ג’קובי

סיפור עצוב וכואב על אהבת אם לבן מתנכר. גילדה, גיבורת הרומן לומדת מטעויות העבר ומנסה לשקם עצמה.

אני אוהבת סיפורי אודיסאוס,  סיפורים שבהם הגיבור יעבור תהליך של שינוי בסוף המסע. המסע יכול להיות פיסי מנקודה לנקודה תוך כדי התגברות על קשיים פייסים. או מסע פסיכולוגי שבו הגיבור לומד על עצמו. הספר “הסיפור של עם אליס” משלב את שני המסעות יחד.

השנה היא סוף שנות השישים, גילדה מאייר, גודמן ילידת גרמניה בת 53 מוצאת עצמה מטולטלת רגשית. בנה היחיד, משוש ליבה התחתן עם אליס, גויה בלונדינית וקטנת קומה. לגילדה קשה להשלים עם הנישואים

גילדה, אשה כפייתית, מנסה לאחוז בבנה גם כשהוא נשוי ובוגר.

לאחר נישואי בנה מוצאת גילדה עצמה עוקבת באופן אובססיבי ובלתי רציונאלי אחר בנה ואשתו. היא אינה משחררת עצמה ממנו. גילדה מציצה אל ביתם, בולשת אחריהם, מחפשת אחר הכלה בחנויות יוקרה, כל זה בטענה  “אני אמא שלו, זו שצריכה לטפל בו”.

תוך כדי המעקב הטורדני והאובססיבי אחר בנה וכלתה היא נזכרת בעברה, בגרמניה שבה נולדה, בהוריה העשירים ואמה המכורה לוויסקי, בנישואים ובגרושים שנכפו עליה, ובעיקר באהבתה הגדולה לבן שהתנכר לה.

המעקב, ברובו הוא אחר הכלה גורם לה למסע בזמן אל עברה לילדותה ונעוריה “כשאני צופה באליס אני מרגישה כאילו חזרתי לגירסה הצעירה של עצמי”. ההשתקפות שלה באליס מראה לה עד כמה הסתירה מעצמה את אמת חייה. כמו אליס בארץ המראות משקפת אליס לגילדה את עצמה ואת הכוחות הרגישים החבויים בנפשה.

בסיום היא אומרת ,”אני אעשה מה שנכון לרובן ולי, לרובן ולאליס ולילד”.

הספר בנוי מפרקים קצרים הנעים בשני זמנים ההווה והעבר. מה שיוצר הקבלה בין שתי תקופות החיים. ובעיקר מלמד על השינוי שחל בין התקופות. השינוי הוא שינוי  של תקופה וכן שינוי של הגיבורה בראיית העולם שלה.

בתחילת הקריאה הרגשתי שהספר אינו מספיק חד עבורי, העלילה והמבנה נראו לי בנאלים, אבל משהו פנימי אמר לי להמשיך ולקרוא. התחושה שלי לא הטעתה. החלק האחרון של הספר ריתק אותי. שמחתי בשביל גילדה על המסע שעשתה ועל גילוי הכוחות הפנימיים שלה.

אני הייתי קוראת לספר מה שאליס לימדה אותי על עצמי.

אהבתי מכל את הסיום. בקלות יכול היה להיות קיטש, אבל לא. הסופרת נתנה לו חלק מציאותי וראליסטי מאוד.

הסיפור שלי עם אליס, פרנצסקה ג’קובי

מאנגלית, אסנת הדר

הוצאת פן, 2018

תגובות בפייסבוק

גברת בירד היקרה – ממתק ספרותי מאת א”ג פירס

רומן שיש בו הכל, אהבה, חברות, מלחמה, התמודדות בימי מלחמה, העצמה נשית, כאב. וכל זאת מתואר בהומור ובאופטימיות, כי מה צריך היה בימים הקשים של מלחמת העולם השנייה כדי לשרוד, אם לא הומור ואמונה בעצמך.

את הספרים של הוצאת תמיר // סנדיק אני קוראת בידיעה שלא אניח מהיד, יודעת שהספרים יעמדו בציפיות שלי ולא יאכזבו. ואכן כבר מהמשפטים הראשונים של קריאת הספר הרגשתי שזו הולכת להיות ידידות מופלאה. יותר נכון התאהבות מופלאה. ישבתי בבוקר שבת במרפסת והתענגתי על הספר.

אנגליה היא המדינה שאותה אני מעריצה על התמודדותה בתקופת מלחמת העולם השנייה. אנגליה שלא נכנעה להפצצות והמשיכה לתפקד, ראש הממשלה, צ’רצ’יל שהנהיג את האומה בנוקשות ובהערכה לעמו.

לונדון, סוף 1941, הימים הם ימי הבליץ הקשים שספגה לונדון בתקופת מלחמת העולם השנייה. הנשים נותרו בעורף וניסו לנהל את חיי היומיום, נשים רבות מילאו בעורף  את מקומם של הגברים שהיו בשדה הקרב. בפני הנשים שנותרו מאחור נוצר חלון הזדמנויות להיכנס לנעלי הגברים שיצאו למלחמה. הן לומדות לנהוג, לרכוב על אופנוע, להצטרף ליחידות לוחמה. לנהל משרדים או מפעלים.

העיתונים היללו את הגבורה ואומץ הרוח של הנשים. דיברו על כך שהנשים צריכות להמשיך בשגרת יומן עד שהגברים יחזרו הביתה. והנשים? השתדלו בכל התחומים, אך היו גם מבוהלות מההפצצות, חרדות לבעליהן , בניהן, ארוסן, אביהן. החברה ציפתה שתישארנה מצד אחד נאמנות, עדינות, נדיבות ומצד שני תתפקדנה כאילו היו גברים.

אמלין לייק lake)) עברה מהכפר ללונדון. בלונדון היא מתגוררת עם חברתה הטובה ביותר, באנטי, בדירת סבתה של באנטי. החבר והאח של אמי מגויסים ונמצאים בחזית, חברה של באנטי, ביל, עובד ככבאי בלונדון.

אמלין לייק חולמת להיות כתבת מלחמה. בדמיונה היא רואה עצמה מתרוצצת בין השוחות תחת הפגזות. והנה חלומה עונד להתממש, היא מתקבלת לעבודה כעובדת זוטרה במשרה חלקית בעיתון, לונדון איבניניג כרוניקל, תחת ניהולה של גברת ה. בירד.

“ידעתי שכעובדת זוטרה אתחיל בתחתית, דמיינתי את עצמי מתיידדת עם טיפוסים ססגוניים, דנה בחדשות.”

המפגש בין אמי לגברת בירד מנפץ את אשלייתה להפוך לכתבת התורמת למאמץ המלחמתי. גברת בירד אשה נוקשה, שמרנית, בעלת דעות מיושנות וקפדניות, אינה מתפשרת ואינה מוכנה לשמוע לעצות של אחרים. גברת בירד היא עורכת מדור קטן בעיתון בשם “ידיד האשה” ,תפקידו לענות ולתת עצות לנשים בכל התחומים, אך גברת בירד צמצמה את התחומים והותירה שניים או שלושה תחומים מהוגנים. והמדור? אינו ידיד האשה כלל. זהו מדור מיושן הרואה את האשה כבעלת מעמד נחות שעליה לרצות את החברה.

המפגש בין שתי הדמויות השונות, אמי, בעלת נעורים רעננים ומוטיבציה לשינוי ועזרה מול גברת בירד המיושנת יוצר קונפליקט אירוני. כשאמי ראתה את גברת בירד היא היתה בעיניה כל כך מכובדת שהיא משווה אותה לצ’רצ’יל. “נראתה אשה מרשימה….כמו המלכה ויקטוריה בערוב ימיה, רק יותר כועסת.”

 גברת בירד, ששמה עומד בניגוד למשמעותו היא אשה נוקשה וקשה ואינה מוכנה להתפשר ולוותר על עמדותיה.

“עמוד שידרה מיס לייק” אמרה זה מה שהנשים האלה צריכות. עם פחדים לא ננצח במלחמה.”

תאום הציפיות של גברת בירד מול האכזבה הקשה של אמי העלו על פני חיוך.

הקונפליקט של אמי וגברת בירד ילך ויתעצם, ולא רק הקונפליקט ביניהן, אלא גם ההפצצות שמחוץ למשרד. תיאורי המלחמה וחיי היומיום אינם מעיקים ואינם קשים, הם מראים את ההתנהלות בתקופה זו באופן טבעי, התמודדות בפרטים הקטנים, כמו מחסור במזון מסוים, מחסור בבגדים, חיפוש אחד שמלה הולמת לערב ריקודים או אפילו מדוע נעלה נעלי עקב בערב כשהיא יודעת שתאלץ לרוץ ולהסתתר מההפצצות.

המלחמה שבחוץ היא למעשה סמל למלחמה הסמויה בין שתיהן.  הקונפליקט בין שתי אידאולוגיות של שתי הנשים, זו הנאחזת בישן כהגנה, “גב בירד עורכת מדור…אמרה שאם ב 1911 לא ענתה ויעצה על בעיות נישואים אין סיבה שתתחיל כעת ב1941” מול הנערה הצעירה שחושבת על שינוי ורוצה שוויון, או לפחות התעניינות בנשים וברגשותיהן.

“בחוץ הפצצות קשות. הנשים חוששות לחיי אהובם וליידי בירד מתעסקת עם הנמלים שבחצר. אינה מוכנה לקרוא על רומנים של אנשים נשואים, על בגידות ,על אכזבות ופחדים. עדיין תקועה בשנת 1911 לפני המלחמה הגדולה”

הספר הוא הספר המוחשי ביותר שקראתי לאחרונה, ראיתי אותו כסרט בריטי מול העיניים. שמעתי את ההומור הציני והקר של גברת בירד, ראיתי את תמימותה של אמי, ואפילו שמעתי את פרצי הצחוק של הקהל.

הכתיבה מעולה , כתיבה שנונה שמעלה חיוך לאורך כל הקריאה , גדולתו של הספר היא שאינו “נופל” לקלישאות ,מדבר על נושאים שאינם קלים אבל באופן שאינו מעיק, גם אם יודעים לאן מובילה הסופרת עדיין נשארת הסקרנות כיצד.

דמותה של אמי שבתה אותי, תמימה עם המון חן מצד אחד, אך גם נחושה ומאמינה בדעותיה, חברה טובה, נערה שעוברת תהליך של התבגרות.

רומן ממתק שיש בו הכל, אהבה, חברות, מלחמה, התמודדות בימי מלחמה, העצמה נשית, כאב. וכל זאת מתואר בהומור ובאופטימיות, כי מה צריך היה בימים הקשים של מלחמת העולם השנייה כדי לשרוד, הומור ואמונה בעצמך.

ספר מרגש, מצחיק, כואב עם מבט אופטימי על השינויים שבחיים.

רוצו לקרוא את הממתק של הקיץ.

גברת בירד היקרה א”ג פירס

תרגמה מאנגלית, דנה טל

תמיר//סנדיק 2018

תגובות בפייסבוק

המנהרה – על ספרו החדש והמצוין של א.ב. יהושע

מתחילה מהסוף, ספר שהוא אחד המעולים שקראתי לאחרונה ואחד הטובים של א.ב.יהושע.

מה קורה לאדם שמודע לכך שזכרונו מתחיל לבגוד בו. שמות האנשים הפרטיים בורחים מזיכרונו. האם על רופאו לומר לו זאת, כדי שינסה להילחם בתחילת השיטיון (שם איום לדעתי) או לא להגיד לו על מנת שלא יכנס לחרדות שיעצימו את בעייתו.

צבי לוריא מודע לכך שהוא שוכח, מודע לכך שמצבו יחמיר. אשתו, דינה, רופאת ילדים, מנהלת מחלקה, שומרת עליו ועל כבודו. היא  מציעה לו שיעבוד כיועץ בהתנדבות בחברה שבה עבש ופרש לגימלאות. “היתה לי הרגשה שהוא יתחיל לזלזל בך…רציתי להגן על כבודך.” התנדבותו היא לעזור לעשהאל, בנו של היועץ המשפטי שעבד בחברה, לשכנע את הועדה כי נחוצה מנהרה בקטע שבו אמור לעבור כביש במכתש רמון. על אותה הגבעה, בחורבה נבטית מוצאים בני משפחה מוסלמית מעבר הירדן המזרחי מקלט זמני. קצין צה”ל בשם שיבולת, פירוש שמו אינו שיבולת בשדה, אלא בעצם מערבולת, והוא אכן עושה בלאגן ואי סדר, עוזר להם לחיות לא זהותם הקודמת, מכנה אותם שבזי”ם (שוהים בלי זהות) ועכשיו מנסה לשכנע את נתיבי ישראל לחצוב בה מנהרה, כדי לא לפנות את בני המשפחה מביתם.

עשהאל יודע שרק צבי, הבקיא ומכיר את השטח יוכל לשכנע את הועדה לחצוב מנהרה. וכך צבי לוריא ועשהאל מתחילים במסע פיסי ונפשי אל הנגב, שניהם מתוודעים זה לזה ומשוחחים על העבר מול ההווה, על זוגיות,על בן גוריון וחזונו.

לספר “הנהרה” מספר רבדים, הרובד הגלוי והרובד הסמוי. הרובד הגלוי הוא מערכת היחסים הזוגית והמשפחתית של בני הזוג סביב מחלתו של לוריא ומצבו הנפשי של לוריא בעקבות מחלתו. א.ב. יהושע יודע לרקום בפני הקורא את מערכת היחסים העדינה והרגישה בין בני הזוג, אהבתם רבת השנים לא התחלפה בהרגל, אלא נותרה אהבה רגשית עם כבוד הדדי רב אחד לשנייה. האשה מצילה את כבודו של בעלה במקרים שבהם אינו זוכר. והוא דואג וחרד לה. לשניהם הומור דק שבו הם צוחקים על הסיטואציות הפשטניות שבחיי נישואיהם. אהבתי את מערכת היחסים ביניהם, את ההבנה והשיחות הזוטות והקטנות שאינן מעיקות על זוגיות של שנים רבות.

אנחנו, הקוראים, מלווים את לוריא במהלך מספר חודשים שבהם מחלתו מתחילה להחמיר, הוא אינו זוכר את קוד המכונית ומוצא פתרון הזוי לכך. אנחנו מלווים אותו ביומיום ובעיקר במחשבות החרדה שלו, מה ישכח עכשיו ואיך יפנה לאדם שמולו. הוא חוזר ובודק את הפרטים הקטנים, את מספר החדר בית החולים, את מספר הבית, פעם החליף את נכדו בילד אחר. כשהוא מתחיל לשכוח שמות משפחה זהו סימן עבורו שזכרונו יתחיל לא לתפקד.

עלילת הספר מתפתחת עם המחלה, ככל שהמחלה מחמירה רצף האירועים מקבל תאוצה, א.ב. יהושע בנה יפה את מערכת היחסים עם אשתו במקביל למחלה. בתחילה הם מבלים זמן רב ביחד, ככל שהמחלה מתקדמת בני הזוג מתנתקים (פיסית, ולא אגלה) אחד מהשנייה.

ככל שיש התקדמות בשיטיון הולכת ונעשית העלילה מסובכת ומעט הזויה, עד כדי כך ששאלתי עצמי, אולי בכלל לא היה לוריא עוזר מהנדס ולא נסע למצפה רמון . אולי הכל נותר במוחו שלו שהסתבך.

הכתיבה של א.ב. יהושע מצוחצחת ומדויקת, המשפטים שבהם הוא בונה את האירועים אומנם ארוכים, אך אינם מורכבים מאוד, להפך יש משהו בהסתעפות של המשפטים למשפטי משנה כממחישים את רצף המחשבות של הגיבור, את הצפת האסוציאציות שלו ובעיקר את החשש מכך שזכרונו יאבד לו. הקורא אינו חש כי הוא הולך לאיבוד בסבך המלל.

אי אפשר שלא להתעלם מהמסר והאמירה הפוליטית שיש בספר. איני רוצה להיכנס לסבך הפוליטי ולעורר ויכוח. הנבטים שהם פלסטינים המעדיפים להיקרא נבטים. שדה בוקר ובן גוריון וחזונו, סלילת כבישים, לשטח גבעות, נתיבי ישראל.

המנהרה עצמה היא בעלת מספר משמעויות, החל מהמנהרות שאנו שומעים עליהן בחדשות ועד למנהרה של אליס בארץ הפלאות.

גם בשמיעת הצליל המנהרה יש צליל של המערה של אפלטון. המנהרה כסמל למתחת לפני השטח והתת מודע.

 אותי שבתה המנהרה במשמעותה האנושית. המנהרה היא סמל להגיע ללב בצד השני. אפשר בקלות לשטח, להחריב, להעלים את הגבעה, את אותה דבשת, אבל לחצוב מנהרה  קשה יותר.

להגיע ללב של הצד השני קשה, אבל לא בלתי אפשרי.

“גם לבן גוריון היו פנטזיות. אל תזלזל בפנטזיות שיכולות לתת תקוה.”

אהבתי מאוד את הספר, לטעמי הוא בין הטובים של א.ב. יהושע. מאוד רגיש ונוגע ללב. אני מתכוונת לקרוא אותו שוב ולהתענג עליו מחדש.

המנהרה, א.ב.יהושע

הספריה החדשה 2018

תגובות בפייסבוק

תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי – על ספרה החריף מריר של אלינה ברונסקי

רוזה, האמא הגדולה מהחיים העקשנית והנחושה לממש כל תוכנית, מגישה לנו תפריט תבשילים חריפים, מרירים, חמוצים ולפעמים מתוקים. בקול אישי חודר ונוקב פורשת רוזה בפנינו את עולמה החיצוני והפנימי. לנו לא נותר אלא לחייך ולדמוע יחד איתה.

גדלתי בבית של אוכלי חריף, אבי נהג לאכול את הפלפל הירוק שרק לראותו דמעו עיניי, אמי טחנה פלפלים אדומים חריפים והוסיפה אותם לתבשילים. ואני? לי בשלו בסיר נפרד, לא אהבתי ולא אוהבת עד היום חריף. כל כולי אוהבת מתוק.

הספר הזה  חריף עד דמעות, יש בו הומור, אך מתחת לפני השטח יש בו כאב וצער עמוק.

הימים הם ימי המשטר הקומוניסטי ברוסיה. רוזה, שבעיני היא התגלמות האמא הפולנייה, רוזה יודעת הכל. בעיניה היא הכי חכמה, הכי צעירה, הכי יפה, הכי מושכת,אבל בעיקר שתלטנית, רוצה שהכל יהיה לפי רצונה ודעתה. רוזה מפעילה לחץ על בעלה שיתקדם בסולם המפלגה לטובתם והנאתם האישית. לדבריה, היא זו שיודעת לתקן ולסדר הכל. כשהיא מגלה כי בתה בהריון ואינה מבינה מי הסכים להיות עם בת מכוערת, היא מחליטה שהיא זו אשר תגדל את נכדתה, מכאן היא עושה מאמצים רבים הכוללים אמצעים בלתי הגיוניים וסבירים, ואינה מרפה מרצונה. היא אומנם מצליחה לעיתים לזכות בגידול הנכדה, אבל עומדת שוב מול העובדה שלנכדתה רצונות משלה, בדיוק כמו שהיו לאמה לפנייה.

“תמיד כשהחלטתי לעשות משהו, עשיתי אותו. זו היתה דרכי.”

 ספר כואב, כשברקע המהפכה הקומוניסטית. פחד, חוסר אמון, אנשים המתקדמים במעלה הדרג המפלגתי לנוחיותם.שוחד מצד האזרחים כדי לקבל את מה שמבקשים, רוזה משחדת את כולם, את המורה בפרלינים.

ורוזה? היא אינה נכנעת ,אינה מוותרת ואינה “עושה הנחות” לא לעצמה ולא לבני משפחתה. היא מזכירה לי את הנשים החזקות ששרדו את השואה. תמיד היא מוצאת אפשרויות יצירתיות כדי להצליח. היא תמיד מצליחה להפוך כל לימון ללימונדה, כשהיא מנקה בתים של אחרים היא מרגישה כמו מלכה שהבית הוא ממלכתה ומחכה רק לה.

כשאומרים על מישהו ש”הכין תבשיל”  מתכוונים לתבשיל כמטאפורה, ואכן רוזה”מבשלת” לעצמה תוכניות ומצליחה בהן היטב. “רוקחת” לבתה תכניות נישואים שאינן צולחות, להפך, מותירות אותה ואת הבת שבורות לב.

“הגפילטע פיש התגלה כסוג של קציצת דגים קרה, ועבדתי עליו שעות רק כדי לגלות שאין לו טעם בכלל.”

 בעוד הכלכלה גוועת היא מנסה לגרום למשפחתה לא לגווע ומכינה שימורים. הספר  וחייה של רוזה נסובים סביב הכנת תבשילים, גפילטע פיש, פורשמק, וצ’ימס לחתן היהודי, סוגי דייסות, המבורגר, עוף טטארי.

זהו ספר על תרבות ומשטר אפל, על זהות שנמחקה בשם המשטר הסובייטי, על אמא דומיננטית שכלום אינו משביע את רצונה ושאיפותיה. אבל זהו גם מסע, מסע שעוברת הגיבורה אל תוך עצמה עד לפיקחון. ספר שבסיומו נשארתי פעורת פה מהעובדה הידועה שלא כולם אוהבים את אותו התבשיל, לאחד הוא טעים ולשני הוא חריף. האחד חושב שזה מעדן מלכים והאחר משוכנע שהתבשיל אינו ראוי למאכל.
“תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי” הוא ספר שיש בו ההתמודדות עם הכאב והעצב בעזרת הומור. אהבתי את דמות הגיבורה הנחושה שאינה נכנעת ואינה מוותרת, את כוח הרצון שלה ובעיקר את חוש ההומור האישי שלה, חוש הומור שחור וכואב מלווה בתובנות החיים. הראיה הזו היא שגרמה לה לשרוד את כל תהפוכות הדור ומשבריה האישיים.

מומלץ בחום.

תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי, אלינה ברונסקי

מגרמנית, נועה קול

תשע נשמות, הכורסא 2018

תגובות בפייסבוק

לינקולן בבארדו מאת ג’ורג’ סונדרס הוא רומן כואב עצוב ומשעשע

בבית הקברות בג’ורג’טאון שבוושינגטון מקבלות רוחות הרפאים מותן את רוחו של ווילי לינקולן בן ה11. תפקידן עכשיו הוא לא לאפשר לווילי להגיע למצב הביניים שבו הן נמצאות.

לפני שבוע חזרתי מביקור קצר בפריס, באחד הבקרים נסעתי לבית הקברות פר לשז, שבו קבורים גדולי העולם. בית הקברות הכי יפה שראיתי, מטופח, שדרות עצים, עצים, רחובות עם שמות שמסומנים בכל צומת. תוך כדי חיפוש קברי צדיקים כמו אדית פיאף ג’ים מוריסון, מריה קלאס, שופן, אוסקר ווילד, בלזאק, חשבתי לעצמי ,מעניין מה הם עושים בלילות. יכול להיות משעשע לחשוב שהם יושבים על הגדר, שרים, מדקלמים פואמות וספרים או מתווכחים על המצב במזרח התיכון.

וילי, בנו בן ה11  של לינקולן נפטר ב- 25 בפברואר 1862הוא קדח מחום בזמן שבביתם התנהלה מסיבה שזכתה לביקורת נוקבת. הביקורת היתה מצד העיתונאים. לינקולן היה קשור לווילי ואהב אותו. הפרידה של לינקולן מבנו קשה לווילי ולכן הוא משהה את פרידתו מהעולם הזה.

לפי ספר המתים והאמונה הטיבטית, בארדו הוא מצב ביניים, אדם שמת נשמתו נמצאת כמה ימים במצב ביניים של מוות ולידה מחדש. נשמתו עדיין מרחפת בין החיים. לפני שהיא עוברת לעולם הבא. (נדמה לי שגם ביהדות מתיחסים לשבעה כאל מצב ביניים שבו רוח המת עדיין נמצאת כאן בעולם.)

בכניסה לבית הקברות שבו נקסר ווילי יושבות מספר רוחות המתים ומפטפטות בנוסח סרטיו של טים ברטון. הרוחות הללו אינן משלימות עם מותן ולכן הן מסתובבות בבית הקברות, הן אפילו פיתחו יחסי חברות וקירבה אחת עם השנייה.

אנחנו פוגשים במגוון רחב של רוחות. גברים, נשים, נערים, אנשים אמידים, משרתים. הדמויות יוצרות מעין מיקרוקוסמוס של אמריקה בתקופת מלחמת האזרחים. כומר, אוורלי תומאס, האנס וולמן, גבר מבוגר צולע, קרח לא רזה, שהתחתן עם נערה צעירה למטרות נוחות, בלילה שבו ביקש לממש את נישואיו נפלה עליו קורה והא מת, רוג’ר בווינס השלישי, שהתאבד אחרי שמאהבו הגברי נטש אותו כדי “לחיות נכון”. אשה כושית שנאנסה מספר רב של פעמים.

השיחות ביניהם מתנהלות כמו במחזה, כל אחד מדבר, לפעמים אומר רק משפט אחד ונכנס לדברי חברו. בהתחלה היה לי קשה להבין מי אומר מה, בהמשך הקריאה קראתי בשטף את דבריהם ללא הבחנה בין הדוברים וכך קיבלתי תמונה שלמה של השיחה. השיחות של הרוחות היו משעשעות. הן דיברו על הכל, על עברן ובעיקר על ההחמצות שלהן, וזו הסיבה שהן עדיין יושבות “על הגדר”, תרתי משמע. הן דיברו על פוליטיקה ועל מלחמת האזרחים, אך תפקידן המרכזי היה לנסות להוביל את לינקולן להיפרד מבנו ולא להשאירו זמן רב במצב ביניים כמו שהן נמצאות בו.

רוחות הרפאים מתנהגות במותם כמו בחייהם. מי שהיה בעל מעמד ממשיך להרגיש מורם מעם והנחות משפיל עינו. תפקידן של רוחות הרפאים ברומן הוא כמו בטרגדיה היוונית.

 רוחות הרפאים משלבות פרטים היסטוריים מתוך העיתונות של אותה תקופה, היומנים של לינקולן, ספרי היסטוריה, לקטי מכתבים. היום כשמלחמת האזרחים שהתחוללה לפני שנים רבות ומעמדו של לינקולן מבוסס בדפי ההיסטוריה קשה להבין את התנגדות העם אז כלפיו. את הביקורת כלפי התנהלותו ואת הדרישה של העם לפיטוריו.

הספר מתמקד רבות בלינקולן האיש והאדם האנושי. לא לינקולן שאנו מעריכים ומעריצים. יש תיאור חיצוני מדויק, אפילו משעש במקצת על אוזניו הבולטות של לינקולן.

“מעולם לא ראיתי פנים מהורהרות יותר, מעולם לא ראיתי פנים מכובדת יותר רייס, תיאור של דייוויד לוק.”

לינקולן מוצג כאדם אנושי כאב הכואב את מות בנו הצעיר. “הרושם שנותר עימי הוא שראיתי לאו דווקא את נשיא ארצות הברית, אלא את האיש העצוב ביותר בעולם.”

מאבקי מלחמת האזרחים מתוארת דרך עיני המתים בבית הקברות. עלבונם של השחורים, ציטוטים מקוריים על הביקורת על התנהלותו של לינקולן במהלך המלחמה, אפילו מכנים אותו “אידיוט”, קוראים לו להתפטר. יש אף ביקורת על החינוך של לינקולן לילדיו. בעיקר על כך שבנו קודח בזמן שבחדר אחר מתנהלת מסיבה רבת משתתפים.

לינקולן  בספר הוא אב אנושי המבכה את מות בנו הצעיר, אינו מתעניין במלחמה שבה נמצאת ארצו. אנשים לבנים ושחורים נלחמים זה בזה בשנאה.

וילי הקטן נמצא בבארדו, כי הוא עדיין במצב ביניים של מעבר ממותו ללידתו בגוף חדש, אבל הבארדו המרכזי שמוצג בספר הוא של אברהם לינקולן, הוא נמצא במעבר בין אבלו בפרטי על מות בנו ובעיקר במעבר של האומה אותה הוא מנהיג. אמריקה נמצאת בעיצומה של מלחמת אזרחים עקובה מדם, עדיין לא ברור מה יהיו תוצאות המלחמה, העם מפולג בדעתו על הנהגתו של לינקולן, לכן זה מצב הביניים שהספר מנסה לתאר כשמות הבן הוא מטאפורה לאירועים ההיסטוריים. רעיון מבריק להשתמש במות בנו כמטאפורה למלחמת האזרחים.

ספר שנון ומבריק בעל עלילה ייחודית. מאבקו של לינקולן לשרוד לאחר מות בנו הצעיר מהווה מטאפורה למלחמת האזרחים כשרוחות הרפאים משמשות בתפקיד של מקהלה יוונית.

רומן מיוחד ומעניין, עלילה בלתי שגרתית, מיוחדת ולעיתים משעשעת. רציתי לשמוע יותר את רוחו של וילי ושל לינקולן. השיחות של המתים הצחיקו אותי ,ריבוי הדמויות הקשה עלי בתחילת הקריאה, אך ברגע שקראתי ללא הבחנה מי מדבר, הספר הפך לקריא יותר ושנון.

ממליצה.

לינקולן בבארדו, ג’ורג’ סונדרס

מאנגלית, אמיר צוקרמן

הוצאת כתר 2018

בית הקברות פר לשז בפריס

תגובות בפייסבוק