הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

בחנות קטנה פגשתי בסופר שלא ידעתי שהוא סופר

מגיל קטן הערצתי סופרים,  תמיד סיקרנה אותי העובדה כיצד האותיות הבודדות הופכות למילים, לצרופים, לתיאורים, למחשבות וכל זה מוביל לעלילה מרתקת. מה מתרוצץ להם שם בראש?

מגיל קטן הערצתי אותם והתרגשתי לפגוש את האנשים שאחראים על עולמי הפנימי.

בילדותי סופר נחשב בעיני מורם מעם, בכיתה ט’ נפגשנו עם טומי לפיד באודיטוריום של בית הספר, בעיניים נוצצות גמעתי כל מילה שלו. עד היום אני זוכרת את הטור מהעיתון שכתב והקריא בפנינו. (הוא לא היה סופר ,אלא עיתונאי, אבל הוא היה הכי קרוב למי שכותב לקהל).

מאז ועד היום פגשתי סופרים רבים, למדתי כתיבה יוצרת אצל דן בניה סרי וחיים באר ונשארתי עימם בקשר חם. חברותי בקהילת הקוראים המשפיעים והקוראים של ידיעות הפגישה אותי עם סופרים רבים. שלא לדבר על שבוע הספר בכיכר שבו עמדתי איתם לפני הדוכן ,דיברתי וראיתי אותם חותמים הקדשה לקוראים.

יום שישי ,יוני, חם, חזרתי מהרצאה שהעברתי במועדון קריאה, החלטתי לרכוש חוט צמר לסריגה, הגעתי לחנות בכיכר מסריק, חנות של ספרי צרפתית, שיש בה אגף לדברי צמר וסידקית. (חנות קטנה ומטריפה בעיני, עם מוכרת מקסימה) נכנסתי לחנות וראיתי בה התנהלות מוזרה, כוסות יין על השולחן ואיש שרמנטי לבוש בחליפה ספורטיבית מדבר בצרפתית ומסביר לבעלת החנות על סטפן צוויג, “מי זה ?” שאלתי את הבחורה ליד הקופה, היא משכה בכתפיים ואמרה:” הוא כתב ספר בצרפתית על סטפן צוויג.” ואני בצרפתית העילגת שלי סיפרתי לו שהעברתי לפני כמה שעות הרצאה על הספר “הנערה מהדואר” של סטפן צוויג. הוא לקח את  הספר שכתב מהדוכן, הצביע בעט עלי ושאל, “שמך, Votre nom”  מיד רכן על הספר וכתב לי הקדשה, שאל אם אני רוצה להצטלם, איך לא? חשבתי, כזה איש חתיך ונעים וגם סופר. הצטלמנו. יצאתי מהחנות ומיד סימסתי ושלחתי את התמונה לחבר דובר צרפתית . התשובה שקיבלתי היתה,:”את יודעת מי זה? זה פרנסיס הוסטר, השחקן הכי הכי בצרפת (אדיוט לארוחת ערב).”

 לקח לי כמה דקות להירגע ולומר לעצמי , מזל שלא ידעתי, כי לא הייתי מעיזה לדבר איתו.

עכשיו יש לי ספר בצרפתית על סטפן צוויג ואיני יודעת אם אצליח לקרוא אותו.

כריכת הספר                                                  ההקדשה האישית

תגובות בפייסבוק

הארץ המדומיינת – ספרו של אדוארדו ברטי מתעתע בקורא מעבר לגבולות הדמיון

סיפור יפיפה, עדין ורגיש על חברות בין שתי נערות מתבגרות בסין של ראשית המאה הקודמת.

מזמן לא קראתי ספר שכתוב ברגישות ועדינות, ספר שריגש אותי באנושיות שלו , בתיאורי המסורת והתרבות ובעיקר בתיאורי הטבע שבו. ספר שנשבתי בקסמו מהמשפט הראשון.

סין בראשית המאה ה-20 כשברקע מתחוללת מלחמת סין-יפן.

זהו סיפור חניכה של נערה סינית בת ארבע עשרה, איננו יודעים מה שמה האמיתי, היא נקראת לינג על ידי חברתה עד לסיום הספר.

“הארץ המדומינת” נפתח בגסיסתה ומותה של הסבתא. המוות נוכח ונפקד בחיי המשפחה, המוות הוא המרכז בחייהם. בכל שעות היממה הם טרודים בו. המשפחה עסוקה בטקסי הפולחן להרחיק את הרוחות, לתת לרוח סבתה לנוח על משכבה בשלום.

הנערה אינה נפרדת מסבתה, היא מתַקשרת ,חולמת ומדברת עם סבתה, מתייעצת עמה. מפגשי החלום הללו הם בעלי מטרה עבור הנערה, הם אלו שעוזרים לה להשתחרר מכבלי המסורת ורגשות האשמה, הם אלו שמשחררים אותה.

איך נראה העולם מבעד לעיניה של נערה מתבגרת סינית. עולם של אמונות טפלות, מנהגים שונים וזרים (לנו, לעולם המערבי), הורים השבויים בתרבות העבר. ההתבוננות שלה בעולם זה ובהתנהגויות האנשים סביבה היא התבונות מפוכחת, ראייה פסיכולוגית אנושית, כילדה היא מצליחה לנתח את מניעיהם של הוריה, אך בחוכמתה אינה פוגעת בהם ואינה מעיזה להמרות את פיהם.

הספר, “הארץ המדומיינת” מתמקד ביחסיה של הנערה עם חברת נפשה, סיאו-מיי. הנערה נשבת בחברתה, מעריצה אותה, מחקה את סגנון לבושה ותסרוקתה. אהבתה לחברתה סיאו-מיי גדולה כל כך עד שהיא חולמת שזו תינשא לאחיה וכך הן תשארנה יחד. על רקע הקשר והחברות הן שתיהן מתבגרות ולכל אחת מיועד עתיד שונה.

פרט לחברות זהו ספר המתאר תרבות בגסיסתה, רגע לפני הפיכת סין לסין הקומוניסטית המבטלת כל זכר לעבר. זהו ספר על סמכות הורית, משפחה, מנהגים, אהבה. ספר שיש בו הערצה לספרים עתיקים ולחוכמה שבהם.

כשהתחלתי לקרוא את הספר, דמיינתי לי מחשבות ומראות על הארץ המדומיינת שאותה נערה חושבת עליה,  מה רבה היתה הפתעתי שהמושג הארץ המדומיינת שלי שונה מהמושג של הספר, לא אגלה לכם מהי אותה ארץ מדומיינת על מנת לא לפגום בקריאה.

 אדוארדו ברטי ,סופר ארגנטינאי, מצליח לשרטט ולהחיות תקופה מהעבר ובעיקר ארץ שבה לא נולד ומנהגים שלא חי אותם. השתהיתי מול היכולת הסיפורית והתיאורית שלה לצייר מקום שבו לא גדל, זו יכולתו של אמן וזו כוחה של היצירתיות, ברטי אינו נכשל בכך, התוצאה היא ספר אמין ורגיש. ספר שנקרא בשטף ומותיר אחריו רגשות רבים ומחשבות.

כל מה שנותר לי הוא לחכות לתרגומים נוספים מספריו.

הארץ המדומיינת, אדוארדו ברטי

מספרדית, עדינה קפלן

תשע נשמות ,2018

תגובות בפייסבוק

ציפייה – ספרה של מיקה אלמוג עומד בציפיות

ציפייה, המתנה, מילה המעוררת תמיד תקוה, הרי אנחנו משתמשים בביטוי השחוק, “יש למה לצפות.”

 

ספר הסיפורים “ציפייה” מעמיד דמויות רבגוניות מכל חתך האוכלוסייה ומראה, כי לכל אחד ציפייה שונה. כל אחד חולם לחיות חיים  אחרים. הנערה השמרטפית מצפה שבעלי הבית יעזבו את הדירה, כדי שתוכל להתלבש בבגדי המעצבים של בעלת הבית ולהרגיש לרגע כמו דוגמנית מעיתון, האדריכל שמצפה לקבל את עבודת העיצוב היה רוצה לחיות בעולם שבו יוכל להתנהג ללא איפוק. מוכרת הפרחים הבודדה כותבת פתקי אהבה בשמו של הבעל לאשתו ובכך מרגישה שגם בה נוגעת האהבה.

כל גיבורי הספר מצפים, מצפים לחיים טובים יותר, מצפים לאנושיות, מצפים לחום, מצפים לברוח מהעולם שבו הם חיים.

הציפייה היא המאחדת בין כל הסיפורים, הקצרים והארוכים ואפילו הקצרצרים.

ברגישות מיוחדת מתובלת בחוש הומור וצבעוניות מצליחה מיקה אלמוג להעמיד את הקורא מול מצבים פשוטים שגם הוא עצמו חווה/ראה אותם. כמו הגיבור של הסיפור “געגועי למקלט”. גיבור שכל חייו חי בצל, בלתי נראה ודווקא במקומות הרגילים מחליט להביא עצמו לקדמת הבמה. במעדניה בסופר הוא מבקש מהעובדת 283 גרם גבינה, “בדיוק” טורח לומר ויודע שעיני כולם נשואות אליו ואל המשקל בציפייה האם תצליח העובדת במשימתה. ברגע אחד קטן הופך להיות מהבלתי נראה לנראה.

ביכולת וירטואוזית וצבעונית מצליחה מיקה אלמוג לקפל אפיזודות וסיטואציות יומיומית. הסיפורים בעיקרם הם סיפורי מצב, שמתחת לפני השטח מקפלים פסיכולוגיה נפשית. היכולת המיוחדת של הסופרת היא לקחת מצב אנושי לפעמים בנאלי ולהביאו לקדמת הבמה. כאילו להניח עליו אור זרקור ולראות מה יקרה לגיבור ולקורא. הגיבור כמעט תמיד נחלץ מהסיטואציה בחיוך והקרוא? אחרי שחייך גם הוא , הוא מרגיש כאילו הסיפור תאר מצב שגם הוא עצמו היה בו.

יש ספרים שאני קוראת ברצף ואיני מניחה מהיד, את הספר הזה לגמתי טיפין טיפין, לא כי אינו קריא, להפך, רציתי להשהות את הסיום. קראתי סיפור וחיכיתי בציפייה לסיפור הבא.

עכשיו, אני כולי ציפייה לשמוע באייקסט את מיקה אלמוג מקריאה את סיפוריה (היא מרתקת, שמעתי אותה) וכן אני בציפייה לספר הבא שלה בתקוה שזה יהיה רומן.

ציפייה , מיקה אלמוג

כנרת,זמורה-ביתן,2017

תגובות בפייסבוק

הפיתוי של ברוריה – ספרו הנוקב של אברהם קושניר

הספר “הפיתוי של ברוריה” נפתח בהתאבדותה של רונית כהן, התאבדות שמשכה את התקשורת ועשתה רעש וגלים. רב פקד שושנה זבולוני מתבקשת לחקור ולפתור את התאבדותה של רונית. רב פקד שושנה זבולון, אלמנה, פותרת את תעלומת הרצח באופן יסודי. היא חושבת שבזה תמה החקירה, אולם, מרים פרדקין מבקשת ממנה ומעוזריה לפתור את תעלומת התאבדותה של ברוריה, התאבדות שארעה לפני אלף שמונה מאות שנים.

ברוריה אשתו של רבי מאיר היתה אשה חכמה ובקיאה בהלכה ובאגדה. אומרים עליה שהיא אף התערבה בפסיקות של החכמים. לפי האגדה ברוריה לעגה  על הביטוי של חכמי התלמוד “נשים דעתן קלה”. בעלה רבי מאיר שלח את תלמידו לפתות אותה והתלמיד הצליח, כשגילתה זאת ברוריה שלחה יד בנפשה.

מרים פרדקין, מבקשת היום, בהווה לטהר את שמה של ברוריה.

רב פקד שושנה, חוקרת מנוסה. כמו ברוריה אשת רבי מאיר היא אשה יחידה בעולם כוחני של גברים.  היא משתמשת בכל הידע המשטרתי שלה על מנת לחקור את פרשת התאבדותה של ברוריה.

הספר מתעמק בסוגיה הקשה, האם ברוריה פותתה, ואם כן מדוע? ההתעמקות נעשית בסגנון התפלפלות של דף גמרא.

השאלה המרכזית היא, האם המקרה אמיתי או פרי דמיון. ומדוע רש”י העלה אותו על הכתב.

ככל שמתקדמת החקירה שושנה לומדת יותר ויותר על העולם הגברי של התלמוד והגמרא, לומדת על התקופה ההיסטורית ובעיקר על מעמדה של האשה בחברה הסגורה של תלמידי חכמים.

מרים היא זו  שמספקת את ההסברים הדתיים ההיסטוריים.

שושנה לומדת וחוקרת את התקופה ואת סגנון החיים שהיה בתקופת רבי מאיר. אני הרגשתי כאילו אני חובשת איתה את אותו הספסל ללימודים. למדתי הלכות שונות, הסברי התנהגות ואפילו מצוות נעילת נעלים.

את סיפורה של ברוריה הכרתי, קיבלתי אותו כמו שהוא. מודה לא עלה בדעתי לשאול שאלות, והנה בחקירתה של שושנה הובאו בפני שאלות ותהיות רבות, שלא הראו את העולם הדתי באור חיובי. יש בספר ברובד הסמוי ביקורת כנגד החברה הדתית ובעיקר כנגד הדרת נשים.

למה לא שואלת הגמרא מדוע רבי מאיר שולח בחור לפתות את אשתו. מה יעלה בגורל התלמיד שהרי הוא מפתה ודינו חמור לא פחות מדינה של ברוריה. ומדוע התלמיד מסכים מיד, האם רואה ברב אלוהים שצריך לבצע דברו. מה ההבדל של רבי מאיר מאנשי כתות בימנו?

הסיפור הפנימי של ברוריה ותלמיד הישיבה הוא בעל רבדים רבים, נסתרים וגלויים לחברה שבה אנו חיים היום.

הספר כתוב בסגנון דף גמרא עם שאלות, תהיות ספקות שינוי חשיבה והסברים. זהו ספר שמיועד למי שמעונין לחקור ולשאול ,לבדוק את אירועי העבר.

הפיתוי של ברוריה , אברהם קושניר

הוצאת הקיבוץ המאוחד,2017

תגובות בפייסבוק

יד אחות – ספרה של נאה מקמל עתיר מספר על רחל המשוררת

בתיאור ציורי מרתק וקולח מחייה נאוה מקמל עתיר את דמותה של רחל בתל אביב של ימנו. ספר שבו העבר וההווה שזורים יחד ומטיילים ברחובות העיר העברית הראשונה.

בנעורי הייתי משוכנעת ,רחל המשוררת כתבה את שיריה עלי,

הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם,

הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן –

רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן,

רָחֵל – אֵם הָאֵם.

הן דמי בדמה זורם…. אהבתי את שיריה הפשוטים. למדתי אותם בתיכון ולאחר מכן באוניברסיטה. בתקופת לימודי באוניברסיטה פרסם דר’ ראובן קריץ ספר על הפואנטה בשירי רחל.

חייה של רחל לא היו פשוטים כמו פשטות שירתה ובוודאי שלא היתה בהם תפנית, פואנטה. שנים רבות היא ידעה שחייה צועדים בכיוון אחד. כיוון המוות ועד שתגיע אליו היא תחווה סבל.

 שיריה הפשוטים משקפים את אישיותה, את אהבתה לזולת, את אהבתה למולדת הנכספת, את פשטות ההנאה מכל מה שעיניה רואות וכן את הגעגוע.

נאוה מקמל עתיר בספרה “יד אחות” מחייה את רחל ומביאה אותה שוב לתל אביב של פעם, לתל אביב של בוגרשוב, הים אלנבי והשוק.

ובתל אביב של היום, הסואנת, מתגוררות שלוש נשים וילדה אחת מפוחדת.

אופירה, הרווקה המזדקנת, זו שאחרה את רכבת הנישואים למרות שידעה אהבה גדולה. אופירה קיבלה בירושה מאביה חנות והיא מוכרת בה בגדי יד שניה. אופירה קיבלה בירושה יכולת לראות דברים מעבר למציאות.

סיגי, בת ה-25 עוזבת את המושב הדתי שבו גדלה ועוקרת לתל אביב, לדירה קטנה שני רחובות מהשוק. משפחתה מתכחשת לה.

 רגינה, ניצולת שואה, ערירית גרה בקומת הקרקע בבניין שבו סיגי שכרה דירה. לחייה של רגינה פורצת סאשה ומפיחה בה רעננות, אך גם מחזירה אותה לימיה בתקופת השואה.

תוך כדי קריאה הרגשתי כמו בלש, רציתי לדעת כיצד כל הדמויות תפגשנה יחד. ידעתי שהחוט המקשר ביניהן היא רחל.

לכל אחת מהדמויות יש משהו מרחל. כל אחת חושפת את הרחל שלה.

סיפורה של רחל היה ידוע לי, הכרתי אותו היטב, טיילתי ברחובות תל אביב בעקבותיה והגעתי עד לכנרת, למרות בקיאותי בקורות חייה לא יכולתי שלא לצלול לסיפורן של הנשים בהווה שחיות את רחל מהעבר.

ליבי נכמר והצטער על רחל המשוררת, על הסבל שעברה האשה העדינה והנחושה. כמה כוחות נפש היו בה שלא לוותר על משאת נפשה, עבודת האדמה בארץ ישראל. לצד אהבתה לאדמה היו בה כוחות אהבת האדם ואהבת הגברים. והם נטשו אותה, זנחו אותה, איש איש מסיבותיו וכל מה שנותר לה הוא להיות מנגד.

כל מה שנותר לה הוא לכתוב שירים. התשלום הוא לפי אורך השיר, ורחל? שיריה קצרים כמו חייה והתשלום זעום.

הספר “יד אחות”מתאר את רחל ודמותה המיוחדת.דמות אנושית ועדינה. רחל העוזרת לכל מי שזקוק לעזרה למרות מחלתה. רחל שעדיין אוהבת ומתאהבת למרות הידיעה שחייה תלויים על בלימה ואינה יודעת כמה שנים עוד תחייה.

נאוה מקמל עתיר מחייה את רחל, שוזרת בספר מכתבים שנכתבו על ידה, קטעי יומן, אמירות ושיחות שהיו עד כדי תחושה שרחל עומדת לידנו ומדברת איתנו. רחל ברומן מתכתבת ומדברת עם הדמויות הנשיות שבו, דמויות שגם הן כמו רחל ננטשו. סיגי על ידי המשפחה, אופירה על ידי אהובה, סאשה על ידי אמה. מבלי ידיעתן שואבות הדמויות כוח ועוצמה מרחל. הן מגלות יכולת להתמודד עם המציאות ומצליחות, הן למעשה התיקון של רחל המשוררת, הן חיות ומחיות אותה.

ספר הכתוב ברגישות ובחוכמה, שילוב של עבר והווה מציאות ודמיון. ממליצה מאוד מאוד.

יד אחות , נאוה מקמל עתיר

ידיעות ספרים, 2018

תגובות בפייסבוק

מדעי הרוח – ספרו של פבלו דה סנטיס לוקח אותנו למסדרונות אפלים

אני אוהבת ספרים שהם שיר הלל לספרות. ספרים שמתארים את תהליך הכתיבה ומקורות היצירה של הסופר. וספרים שמהווים הומאז’ לסופרים אחרים.
כזה הוא הספר “מדעי הרוח”.

בכל פעם שאני מסיימת לקרוא ספר אני חוזרת לפתיחה. בקריאה חוזרת הפתיחה תמיד  אחרת ובהירה יותר. בפתיחת הספר מדעי הרוח, מירו, הגיבור, חוזר אל הפקולטה, מקום הפשע, על מנת לכתוב את הגרסה שלו לאירועים. הוא מתאר את קשיי הכתיבה וניסיונותיו העקרים להעלות על הדף את סיפורו שלו. רק כשחזר לפקולטה הצליח לכתוב, הסיפור שלפנינו הוא גרסתו שלו וסיפורו להשתלשלות האירועים.

בגיל שלושים מחליט אסטבן מירו שזה הזמן לעזוב את בית אמו ולהתחיל בחיים עצמאיים, אמו מצליחה לסדר לו משרה במכון הלאומי לספרות, אין מקום טוב יותר מזה עבור אוהבי הספרות. מעסיקו פרופסור קונדה (הידיד של אמו) תר אחר סיפורו האבוד של הומרו ברוקה ובפרט אחד סיפור אחד שנעלם. את מלאכת החיפוש הוא משאיר בידי מירו.

מירו הצעיר ואולי התמים שרוצה בכל מאודו למצוא את כתב העת מתחיל בחיפוש בפקולטה החרבה רדופת רוחות, החיפוש יהפוך לרכבת שדים שבכל תחנה עולה איש אופל אחר.  החיפוש הזכיר לי סיפורי אגדות אפלות, מבוכים, מסתורין, חשכה, רציחות מסתוריות ומפחידות.

כל דלת שנפתחה הובילה למדרגות המובילות שלום מקום, לחשכה. כל מסדרון מתפצל. כל מי שהיה סביבו וחיפש אחר הספר נעלם. מה שיוצר מתח ומסתורין, אפילו עד כדי חשש לחייו של הגיבור. ההתפצלות הזכירה לי את גן השבילים המתפצלים של בורחס

הספר מכיל בתוכו סוגי ז’אנרים ספרותיים רבים, מתח, בלש, משטרה. מיסתורין. סגנון הכתיבה הוא בנוסח, הפילים נואר, אבל הסגנון משמש למטרה אחרת, לפארודיה, לעג על כל מי שחושב שהספרות והספרים הכתובים אבדו מהעולם, על כך שהיום אין יותר יצר סקרנות קריאה ובעיקר על תהליך הכתיבה.

סגנון הכתיבה של הספר הוא הומאג’ ללואיס בורחס, היוצר הענק של ארגנטינה, סופר שביצירותיו יש בהן יותר נסתר מגלוי, יצירות המתארות קיום של עולמות  מקבילים בו זמנית, שם הספר מדעי הרוח מעיד על עולמות מקבילים שכן כיצד מדע ורוח יכולים להיות יחד? הפקולטה והספרייה הם עולם סגור וזמן העלילה בם שונה מהזמן מחוץ לכותלי המקום.

לדעתי, הספר הוא אלגוריה על הכתיבה, תהליך הכתיבה. הגיבור והפקולטה הם סמל, הגיבור הוא סמל לסופר המחפש אחר מקורות כתיבתו והפקולטה סמל למוחו של הסופר (או כל סופר אחר שתבחרו). בין חדרי המוח האפל נרקמת עלילה, עלילה מתפתלת המובילה ממבוך אחד לשני. כמו כן יש בספר קנאת סופרים וחשש מגניבות ספרותיות.

בסיום הספר כותב פבלו דה סנטיס על הפנטזיה, במאמרו הקצר הוא מתאר את עולמו הפנימי והסקרנות “לידיעות משונות המציתות את הדמיון”. את תפקיד הספרות בעיניו, “ללכוד את הרחוק ביותר ,אבל גם את הקרוב ביותר, את העולמות הרחוקים אבל גם את חיי היום יום ואת ימי הילדות.” בשני משפטים הצליח דה סינטס להכיל את כל העולם הספרותי.

ספר חכם ושנון, עם עלילה מפותלת ומסקרנת. נהנתני לקרוא אותו. אני מצטערת צער רב שאיני קוראת בספרדית, בטוחה שהייתי מתמוגגת יותר.

מדעי הרוח, פבלו דה סנטיס

מספרדית, יוסי טל

תשע נשמות,2017

תגובות בפייסבוק

קשר לאחד – ספרו של חיים באר ייקח אתכם לטיול קסום בירושלים

הספר “קשר לאחד” קושר את רשימותיו ומאמריו, שפורסמו בעבר וכעת אוגדו בעבודת צוות יחד עם העורך, גדעון טיקוצקי. הנושא האחד והמאחד בין הסיפורים הוא ירושלים.

לא יכולתי שלא לקרוא את ספרו של חיים באר מבלי לשמוע את קולו מהדהד בראשי.

ספרו הוא שיר הלל לירושלים, ירושלים של מעלה וירושלים של מטה, ירושלים של ההווה וירושלים של העתיד, ירושלים האישית והפרטית שלו וירושלים של כולנו.

מספר על בתי קומיל והקשר האישי שלו אליהם, בתים שמהם צמח ועלה הרומן חבלים. על בית הכנסת שאביו הקים לזכר אשתו, על הוריו, על סבתו, על השכנים. על אנשי העבר של ירושלים, אליעזר בן יהודה, ברנר, על בית החולים שערי צדק. על הטיול שערך לאשתו בעקבות “מיכאל שלי”.

מצד אחד, מספר על הכאב שלו על התחרדות ירושלים מאז שנות השמונים ואילך. על כך שזו  אינה ירושלים שלו. ירושלים, העיר שבה נולד וגדל. אך מצד שני הוא מדבר בזכות הישוב הישן ונטורי קרתא. בשיחה עימו, בהשקת ספרו, סיפר שהוא מעריך אותם, כי הם אלו השומרים על הדת והם יהיו האחרונים שיורידו אותו לקבורתו.

“ירושלים היא המרכז של אנשי הגבולין.”

“ירושלים מתפוררת, מתפזרת, מתפשטת.”

“ומנגד, ירושלים הולכת ומתקבצת מכל עבר.”

“ירושלים מלאה זכרונות טרגיים.”

אי אפשר שלא לחוש כאילו אנחנו מטיילים יחד איתו ברחבי ירושלים, חשים באהבתו אליה, רואים את אותם הבתים ופוגשים באנשים שעליהם הוא מספר. בלשונו הייחודית והציורית, לשון גבוהה המתובלת בביטויים, הוא מעורר לחיים את האבנים, הבתים, הרחובות והקירות של העיר שטבועה בנפשו. ניתן לחשוב כאילו הוא יושב מולנו ומספר רק לנו על ירושלים הרבגונית שלו.

את הספר צריך לקרוא לאט לאט, לגמוע טיפין טיפין את מי הבאר המחייה נפשות. באר מלאה בחוכמה, ידע, הבנה, סלחנות ובעיקר אהבה ענקית לעיר. וכמו שאמר, ירושלים היא עיר נחלמת, עיר של חלום. “ירושלים היא עיר לא מושגת.”

בהשקת ספרו סיפר חיים באר על משמעות השם, קשר לאחד, קשר לאלוהים. כל החלקים המתפוררים של ירושלים מתחברים בקשר לאחד.

כמו כן סיפר על העטיפה, “תמיד יש אחד יוצא דופן, כל הכבסים נוטים מטה ותמיד יהיה אחד שיעלה מעלה, אל אותו אל האחד. החור שבטלית כמו לב שגם הוא מחבר לאל”.

הקשר שלי לחיים באר הוא אחד ובלתי נשכח. לפני שנים למדתי אצלו כתיבה יוצרת, הוא אהב את כתיבתי (שהופסקה ביוזמתי) ואני נשארתי איתו בקשר תקופה מסוימת. ספרו “חבלים” שיצא בזמן לימודי אצלו הציל את נשמתי.

קשר לאחד, חיים באר

הוצאת עם עובד, 2017

תגובות בפייסבוק

האיש שהשחית את העיירה – ספרו השנון והחד של מארק טווין

“שם טוב משמן טוב” ,אבל גם, “כסף מעוור עיני חכמים ומסלף דברי צדיקים.”

הנובלה האיש שהשחית את העיירה מתחילה כמו אגדה.

 “הדבר היה לפני שנים רבות. הידלברג היתה העירה הישרה והמהוגנת בכל האזור”.

ואכן תיאור זה נשמע כמו אגדה, כי איזו עיירה תהיה ישרה והגונה כולה, ללא יוצא מן הכלל?

הידלברג היתה כזו והתגאתה במוניטין שלה. עד שאלמוני מניח שק מטבעות זהב אצל משפחת ריצ’ארדס, משפחתו של קופאי הבנק. לשק מצורף מכתב המסביר, שבעבר איש מאנשי העיירה עזר לו ונתן לו שטר של 20 דולר שבזכותם זכה בשולחן ההימורים, לכן הוא רוצה לגמול לו ומבקש שיזהו את האיש לפי הערה שהשמיע באזניו, רק הוא, הזר, ואיש העיירה שהצילו, יודעים מה אמר. כשאשת הקופאי רואה את השק מלא במטבעות זהב עיניה מתעוורות, יושרה מתחיל להיסדק שכן היא חושבת אולי לא לספר על השק וליהנות מהאוצר.

 לא רק משפחת הקופאי מתמודדת עם הלבטים, אלא כל תושבי העיירה, מרגע שבו מודיע ריצ’ארדס על השק והתנאי לקבלת הכסף מתחיל סחרור ומחול שדים, תככים ושקרים תוך כדי פגיעה בזולת. לא אספר לכם איך מארק טווין טווה עלילה מדויקת רצופת הומר ובעיקר לעג. איך כל אחד מאנשי העיירה “נזכר” שהוא אותו האיש שנתן את עשרים הדולר.

“האיש שהשחית את העיירה” הוא ספר עם ביקורת חברתית נוקבת על אופיו וחמדנותו של האדם, הנובלה אינה שייכת לזמן או מקום שכן עוד מימי התורה הוזהרנו מלקבל שוחד, או לעסוק במרמה. הביקורת היא על אופיו של האדם ועל הצביעות שבו. הידלברג מתיימרת להיות עיירה ישרה והיא מקפידה על החינוך לכך דורות, אך ברגע האמת אין אחד שאינו עומד בפיתויי מטבעות הזהב. “חינכו אותנו ליושר, והיושר הגן עלינו מכל פיתוי ולכן זה יושר מלאכותי ומול פיתוי אמיתי הוא חלש כמו קש.”

מי האיש שהשחית את העיירה? אלמוני, אנחנו לא יודעים מיהו וגם תושבי העיירה אינם יודעים, לדעתי יש סמליות באותו איש מסתורי ונעלם, כי, האם איש אחד, חיצוני, יכול להשחית עיירה שלמה או שמא טבע האדם הוא כזה? החמדנות והשקר הם חלק מהטבע שלנו ורק מוסר וחינוך ידחיקו אותם. אולי אותו אלמוני הוא אותי הצדקנות שאנשי העיירה מתהדרים בה?

זוהי נובלה, קריאה, שאי אפשר להניח את העיניים והיד ממנה,לספרים שכאלה אני נוהגת לקרוא ממתק.

לאורך קריאת הספר חשבתי והסתקרנתי כיצד הסופר והזר שהחליט להשחית את העיירה יגרמו לאנשי העיירה להיות אנשים בעלי חולשות, חמדנים, שקרנים, מעללי עלילות, מדמיינים שאכן הם שנתנו לזר את שטר הכסף.

ממליצה בחום על קריאת הנובלה השנונה הזו.

האיש שהשחית את העיירה, מארק טוויין

מאנגלית, יותם בנשלום

לוקוס 2016

תגובות בפייסבוק

נדנדת חבלי הכביסה – ספרו של אחמד דני רמאדן, אלף לילה ולילה מודרני.

 כמה עוצמה וטלטלה בספר אחד. “נדנדת חבלי הכביסה” ספר שבו יכולתי להרגיש את הטלטול הנפשי של הגיבורים ואפילו שלי כקוראת.

“איך מתחילים לספר אגדה? היא פשוט מתחילה, איך היא נגמרת ? אף אחד לא יודע איך סיפורים נגמרים, אנחנו כותבים רק את ההתחלה. “ כך אומר חכוואתי לאהובו ברגעים האחרונים לחייו של אהובו.

ארבעים שנה חלפו מאז 2012 , השנה בה עזבו חכוואתי ואהובו את סוריה המדממת. חכוואתי יושב ליד אהובו הגוסס ומספר לו סיפורים על מנת להחזיק אותו עוד קצת בחיים.

הסיפורים שהוא מספר הם כמו מעשה אריגה של שטיח צבעוני, עוד סיפור ועוד סיפור המצטרפים לכדי עלילה שלמה אחת, שטיח חובק עולם וזמן.

לא יכולתי לעזוב את הספר, הרגשתי כאילו אני יושבת בחדר ומאזינה לסיפוריו, עוד סיפור אחד אמרתי לעצמי, עוד חלק בתוך מארג התמונה הכללית והפכתי עוד דף ועוד סיפור.

חכוואתי, בן יחיד, אביו ואמו נישאו מאהבה עד שהתגלה השיגעון בנפשה של אמו, בורח מסוריה לקהיר, גם שם לא זכה למרגוע, נטיותיו המיניות גרמו להתעללות בו ובחבריו, הוא חוזר לסוריה בה הוא פוגש את אהובו, שניהם נמלטים לבירות ומשם לקנדה.

ארבעים שנה לאחר הבריחה האהוב גוסס מסרטן וחכוואתי מספר לו סיפורים כמו שחרזדה על מנת להחזיקו בחיים. הסיפורים נעים מעבר להווה מגוף יחיד לגוף שלישי, סיפוריו של חכוואתי מתערבבים עם סיפורו של האהוב, ועוד דמויות מהעבר. מלאך המוות מופיע גם הוא ונוכח בחדר, הוא מקשיב לסיפורים ודוחה את תפקידו במספר ימים,  המוות אומר :”נשחק משחק, ליל הישרדות” וחכוואתי מציע לו אפילו לעשן ושניהם מעשנים ג’וינט יחד.

הסיפורים שהוא מספר הם כמו מעשה אריגה של שטיח צבעוני, עוד סיפור ועוד סיפור המצטרפים לכדי עלילה שלמה אחת, שטיח חובק עולם וזמן.

זהו ספר כואב. ספר על מדינה הקרובה מאות קילומטרים אלינו ונמצאת במלחמה שנים, ספר המספר את סיפור המלחמה בסוריה, את אומללותם של אזרחים שאינם מבינים על מה המלחמה כשכל רצונם הוא לחיות, למכור את מרכולתם, כדי להאכיל את ילדם. ובמקום זאת הם זוכים למכוניות מתפוצצות סביבם, יריות תמידיות ,כליאת אנשים והעלמות בחורים צעירים.

סיפורם של פליטים שברחו ורובם לא שרדו. המוות אומר: “היו מיליונים מהם והעולם העניק מקלט למאות. ” סיפורם של פליטים שברחו והשאירו מאחור את המדינה ,את עברם, את זיכרונותיהם. גם אם ניצלו הם אינם מרגישים שייכות.

סיפורה של תרבות שנהרסת והיסטוריה שנחרבה. “המדינה שאהבו ונולדו בה הלכה לאיבוד, נעלמה, הפכה לחור שחור ששאב לתוכו את חיי שמשותיו”.

אך לא רק סיפור על כאב מדינה במלחמה ופליטים, אלא סיפור כאבם של זוגות הומואים ולסביות שאינם יכולים לחיות את חייהם, אביו של הגיבור מכה אותו עד זוב דם כשמגלה את נטיותיו המיניות, חבר אחר נאלץ להינשא ולהרוס את חיו, חיי אשתו ומשפחתו.

זהו סיפורן של הנשים שנאלצות לקבל את מכות בעליהן כאילו היו ממתקים ודבש, סיפור של שמלת כלולות שהיא העדות היחידה למה שעשו הנשים בחייהן- ילדו ילדים וטיפלו בגברים.

הסיפור נע ונד מתנדנד, בין עבר להווה בין זיכרונות כואבים לזיכרונות נעימים, בין דמויות וגיבורים, בין סיפורי מציאות לסיפורי אגדות ומיתולוגיה, בת הים ואביה מרדוך סיפורי אלים מסופוטמים ואשור.

ומעל לכל יש בו אהבת האדם ,אהבתו של חכוואתי לאהובו, אהבה שמצליחה להחזיק את שניהם בשפיות בעולם לא נורמלי. אהבה מרגשת, אהבת אינסופית אפילו היה מוכן למות במקום אהובו.

הסיפורים שמספר הם זיכרונותיו מעברו, מביתו הוריו ואמו המשוגעת, הם החוט שמחבר אותו לעצמו ולאהבתו, החבל שמחבר ביניהם בין עבר להווה ,בין החיים למוות. חבלי הכביסה קולטים את סיפור חייהם ותולים עצמם כמתאבדים על חבלי הכביסה.

החבל הוא גם חבל הטבור שצריך לנתק מהאם, כמו בסיפור על האם שלא יכלה לנתק עצמה מבניה.

סיפורה של אמו היושבת על נדנדת חבלי הכביסה ובוראת לה עולם משלה, מציאות לא קיימת. ואותה נדנדה היא רוחה של אמו הרודפת אחריה, והאם אולי היא סוריה, המדינה הקרועה והמטורפת שאינה יכולה לתת ביטחון לתושביה. והכביסה היא החולצות הנקיות, אך גם המוכתמות בדם המלחמה.

הייתי רוצה שכל מנהיגי העולם יקראו את הספר המטלטל הזה, והכואב, שיבינו את האזרחים המרגישים כלי משחק בידיהם כשכל רצונם הוא לחיות בשקט ולהביא אוכל לילדם.

ממליצה בחום על הספר  בתרגומה המדויק והנפלא של לי עברון, תרגום שבו הצליחה להעביר את תחושת התרבות, האותיות הערביות ומשמעותן.

ולא  דיברתי על העטיפה, די להביט בה ולראות את יופייה העדין והחזק. כל מילה עליה תהיה מיותרת.

רוצו לקרוא את הספר.

נדנדת חבלי הכביסה, אחמד דני רמאדן

מאנגלית, לי עברון

תמיר/ סנדיק, ידיעות ספרים 2018

תגובות בפייסבוק

אפריל, בית הפאר ממול, ניצחון היופי – שלושה סיפורים מאת יוזף רות

שלוש פנינים כך אמרתי כשסיימתי לקרוא.

מודה, עד היום  לא קראתי דבר משל יוזף רות ואני שמחה על כך, כי אחרי קריאת הספר אני מרגישה שזו עומדת להיות ידידות הדוקה וקרובה.

אני אוהבת כתיבה מדויקת וקפדנית, כזו שמסתירה מעט,אינה מפרשת, קצת מסתורית, כדי שלאחר סיום הקריאה אהרהר, אחשוב על הדמויות ועל מניעיהן.

כאלו הם הסיפורים בקובץ.

שתי נובלות וסיפור קצר שכולן עוסקות בחיפוש אחר האהבה, החיפוש נעשה דרך עיני הסופר הצופות באנשים מולו. הסיפורים נכתבו בראשית המאה 1925-1934, שנים שבהן מצלמת הסטילס היתה קיימת ומצלמת הסרט היתה בראשית התפתחותה. המספר מוביל אותנו למסע בעיירה דרך עיניו, וכמו בעדשת מצלמה הוא מתעכב על פרטים ומתאר בפנינו כל מה שעיניו רואות

 “אני שותל את חוויותיי כמו גפן בר ומתבונן בהן צומחות.”

הנובלה, “אפריל”, מתארת אדם, כנראה הסופר, המגיע לעיירה ומחליט להישאר בה עד לסוף חודש מאי. עיני הגיבור תרות אחר האנשים, הוא מביט בהם ועוקב אחר התנהגותם, הגיבור המספר עוקב אחר נערה בקומה מעל רואה את יופייה ושומע עליה סיפורים ושברי רכילויות, מרוב אהבה הוא משותק ואינו מסוגל לומר למושא אהבתו דבר.

בסיפור, “בית הפאר ממול”, שוב מתבונן המספר בגיבור העשיר המגיע לעיירה, סיפור קצר המבטא את קנאתו של הסופר בעושרו של האיש האמיד ובעיקר יש בו מציצנות. כל אדם תמיד נוטה להביט את תוך הבית שהוא מביט בו מחלונו. סיום הסיפור מפתיע והעלה על פני חיוך גדול. שווה שווה לקרוא את הסיפור רק בזכות הסיום העוקצני.

הנובלה, “ניצחון היופי”, היא הנובלה הכואבת מבין השלושה. גיבור שאיבד את חיו בגלל אהובתו. זה אינו ספוילר שכן המספר מגלה לנו את העובדה מיד בראשית הסיפור. זוג נאהבים יפה תואר שאינו מוצא מרגוע באהבתם, יופיו של הסיפור הוא בכך שהסיפור על הזוג הוא אמצעי לתאר את ההיסטוריה של אוסטרו הונגריה ולתאר את שקיעתה בעקבות המלחמה.

 בסיפורים המספר הוא נטול שם, נטול זהות, הוא מביא בפני הקורא את המראות של עיניו, הכתיבה לפעמים נקראת כמו כתיבת דיווח של פרטים, אך בסיום הקריאה אנו רואים את התמונה השלמה ומרגישים חוויה של התרוממות רוח.

הסיפורים הזכירו את סיפורי עגנון בספרו “אורח נטה ללון,” מספר אורח בעיירה הצופה מהצד באנשים ומבין את מהלך התנהגותם ומספר לנו הקוראים את כל מה שהוא רואה.

כמו שאמרתי לא הכרתי את כתביו של רות ואחרי שנשבתי בפניני כתיבתו אני הולכת לחפש את שאר ספריו שתורגמו לעברית.

אפריל, בית הפאר ממול, ניצחון היופי, מאת יוזף רות

מגרמנית, שירה מירון ומרט וינטראוב

תשע נשמות 2017

תגובות בפייסבוק