הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

הפיתוי של ברוריה – ספרו הנוקב של אברהם קושניר

הספר “הפיתוי של ברוריה” נפתח בהתאבדותה של רונית כהן, התאבדות שמשכה את התקשורת ועשתה רעש וגלים. רב פקד שושנה זבולוני מתבקשת לחקור ולפתור את התאבדותה של רונית. רב פקד שושנה זבולון, אלמנה, פותרת את תעלומת הרצח באופן יסודי. היא חושבת שבזה תמה החקירה, אולם, מרים פרדקין מבקשת ממנה ומעוזריה לפתור את תעלומת התאבדותה של ברוריה, התאבדות שארעה לפני אלף שמונה מאות שנים.

ברוריה אשתו של רבי מאיר היתה אשה חכמה ובקיאה בהלכה ובאגדה. אומרים עליה שהיא אף התערבה בפסיקות של החכמים. לפי האגדה ברוריה לעגה  על הביטוי של חכמי התלמוד “נשים דעתן קלה”. בעלה רבי מאיר שלח את תלמידו לפתות אותה והתלמיד הצליח, כשגילתה זאת ברוריה שלחה יד בנפשה.

מרים פרדקין, מבקשת היום, בהווה לטהר את שמה של ברוריה.

רב פקד שושנה, חוקרת מנוסה. כמו ברוריה אשת רבי מאיר היא אשה יחידה בעולם כוחני של גברים.  היא משתמשת בכל הידע המשטרתי שלה על מנת לחקור את פרשת התאבדותה של ברוריה.

הספר מתעמק בסוגיה הקשה, האם ברוריה פותתה, ואם כן מדוע? ההתעמקות נעשית בסגנון התפלפלות של דף גמרא.

השאלה המרכזית היא, האם המקרה אמיתי או פרי דמיון. ומדוע רש”י העלה אותו על הכתב.

ככל שמתקדמת החקירה שושנה לומדת יותר ויותר על העולם הגברי של התלמוד והגמרא, לומדת על התקופה ההיסטורית ובעיקר על מעמדה של האשה בחברה הסגורה של תלמידי חכמים.

מרים היא זו  שמספקת את ההסברים הדתיים ההיסטוריים.

שושנה לומדת וחוקרת את התקופה ואת סגנון החיים שהיה בתקופת רבי מאיר. אני הרגשתי כאילו אני חובשת איתה את אותו הספסל ללימודים. למדתי הלכות שונות, הסברי התנהגות ואפילו מצוות נעילת נעלים.

את סיפורה של ברוריה הכרתי, קיבלתי אותו כמו שהוא. מודה לא עלה בדעתי לשאול שאלות, והנה בחקירתה של שושנה הובאו בפני שאלות ותהיות רבות, שלא הראו את העולם הדתי באור חיובי. יש בספר ברובד הסמוי ביקורת כנגד החברה הדתית ובעיקר כנגד הדרת נשים.

למה לא שואלת הגמרא מדוע רבי מאיר שולח בחור לפתות את אשתו. מה יעלה בגורל התלמיד שהרי הוא מפתה ודינו חמור לא פחות מדינה של ברוריה. ומדוע התלמיד מסכים מיד, האם רואה ברב אלוהים שצריך לבצע דברו. מה ההבדל של רבי מאיר מאנשי כתות בימנו?

הסיפור הפנימי של ברוריה ותלמיד הישיבה הוא בעל רבדים רבים, נסתרים וגלויים לחברה שבה אנו חיים היום.

הספר כתוב בסגנון דף גמרא עם שאלות, תהיות ספקות שינוי חשיבה והסברים. זהו ספר שמיועד למי שמעונין לחקור ולשאול ,לבדוק את אירועי העבר.

הפיתוי של ברוריה , אברהם קושניר

הוצאת הקיבוץ המאוחד,2017

תגובות בפייסבוק

יד אחות – ספרה של נאה מקמל עתיר מספר על רחל המשוררת

בתיאור ציורי מרתק וקולח מחייה נאוה מקמל עתיר את דמותה של רחל בתל אביב של ימנו. ספר שבו העבר וההווה שזורים יחד ומטיילים ברחובות העיר העברית הראשונה.

בנעורי הייתי משוכנעת ,רחל המשוררת כתבה את שיריה עלי,

הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם,

הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן –

רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן,

רָחֵל – אֵם הָאֵם.

הן דמי בדמה זורם…. אהבתי את שיריה הפשוטים. למדתי אותם בתיכון ולאחר מכן באוניברסיטה. בתקופת לימודי באוניברסיטה פרסם דר’ ראובן קריץ ספר על הפואנטה בשירי רחל.

חייה של רחל לא היו פשוטים כמו פשטות שירתה ובוודאי שלא היתה בהם תפנית, פואנטה. שנים רבות היא ידעה שחייה צועדים בכיוון אחד. כיוון המוות ועד שתגיע אליו היא תחווה סבל.

 שיריה הפשוטים משקפים את אישיותה, את אהבתה לזולת, את אהבתה למולדת הנכספת, את פשטות ההנאה מכל מה שעיניה רואות וכן את הגעגוע.

נאוה מקמל עתיר בספרה “יד אחות” מחייה את רחל ומביאה אותה שוב לתל אביב של פעם, לתל אביב של בוגרשוב, הים אלנבי והשוק.

ובתל אביב של היום, הסואנת, מתגוררות שלוש נשים וילדה אחת מפוחדת.

אופירה, הרווקה המזדקנת, זו שאחרה את רכבת הנישואים למרות שידעה אהבה גדולה. אופירה קיבלה בירושה מאביה חנות והיא מוכרת בה בגדי יד שניה. אופירה קיבלה בירושה יכולת לראות דברים מעבר למציאות.

סיגי, בת ה-25 עוזבת את המושב הדתי שבו גדלה ועוקרת לתל אביב, לדירה קטנה שני רחובות מהשוק. משפחתה מתכחשת לה.

 רגינה, ניצולת שואה, ערירית גרה בקומת הקרקע בבניין שבו סיגי שכרה דירה. לחייה של רגינה פורצת סאשה ומפיחה בה רעננות, אך גם מחזירה אותה לימיה בתקופת השואה.

תוך כדי קריאה הרגשתי כמו בלש, רציתי לדעת כיצד כל הדמויות תפגשנה יחד. ידעתי שהחוט המקשר ביניהן היא רחל.

לכל אחת מהדמויות יש משהו מרחל. כל אחת חושפת את הרחל שלה.

סיפורה של רחל היה ידוע לי, הכרתי אותו היטב, טיילתי ברחובות תל אביב בעקבותיה והגעתי עד לכנרת, למרות בקיאותי בקורות חייה לא יכולתי שלא לצלול לסיפורן של הנשים בהווה שחיות את רחל מהעבר.

ליבי נכמר והצטער על רחל המשוררת, על הסבל שעברה האשה העדינה והנחושה. כמה כוחות נפש היו בה שלא לוותר על משאת נפשה, עבודת האדמה בארץ ישראל. לצד אהבתה לאדמה היו בה כוחות אהבת האדם ואהבת הגברים. והם נטשו אותה, זנחו אותה, איש איש מסיבותיו וכל מה שנותר לה הוא להיות מנגד.

כל מה שנותר לה הוא לכתוב שירים. התשלום הוא לפי אורך השיר, ורחל? שיריה קצרים כמו חייה והתשלום זעום.

הספר “יד אחות”מתאר את רחל ודמותה המיוחדת.דמות אנושית ועדינה. רחל העוזרת לכל מי שזקוק לעזרה למרות מחלתה. רחל שעדיין אוהבת ומתאהבת למרות הידיעה שחייה תלויים על בלימה ואינה יודעת כמה שנים עוד תחייה.

נאוה מקמל עתיר מחייה את רחל, שוזרת בספר מכתבים שנכתבו על ידה, קטעי יומן, אמירות ושיחות שהיו עד כדי תחושה שרחל עומדת לידנו ומדברת איתנו. רחל ברומן מתכתבת ומדברת עם הדמויות הנשיות שבו, דמויות שגם הן כמו רחל ננטשו. סיגי על ידי המשפחה, אופירה על ידי אהובה, סאשה על ידי אמה. מבלי ידיעתן שואבות הדמויות כוח ועוצמה מרחל. הן מגלות יכולת להתמודד עם המציאות ומצליחות, הן למעשה התיקון של רחל המשוררת, הן חיות ומחיות אותה.

ספר הכתוב ברגישות ובחוכמה, שילוב של עבר והווה מציאות ודמיון. ממליצה מאוד מאוד.

יד אחות , נאוה מקמל עתיר

ידיעות ספרים, 2018

תגובות בפייסבוק

מדעי הרוח – ספרו של פבלו דה סנטיס לוקח אותנו למסדרונות אפלים

אני אוהבת ספרים שהם שיר הלל לספרות. ספרים שמתארים את תהליך הכתיבה ומקורות היצירה של הסופר. וספרים שמהווים הומאז’ לסופרים אחרים.
כזה הוא הספר “מדעי הרוח”.

בכל פעם שאני מסיימת לקרוא ספר אני חוזרת לפתיחה. בקריאה חוזרת הפתיחה תמיד  אחרת ובהירה יותר. בפתיחת הספר מדעי הרוח, מירו, הגיבור, חוזר אל הפקולטה, מקום הפשע, על מנת לכתוב את הגרסה שלו לאירועים. הוא מתאר את קשיי הכתיבה וניסיונותיו העקרים להעלות על הדף את סיפורו שלו. רק כשחזר לפקולטה הצליח לכתוב, הסיפור שלפנינו הוא גרסתו שלו וסיפורו להשתלשלות האירועים.

בגיל שלושים מחליט אסטבן מירו שזה הזמן לעזוב את בית אמו ולהתחיל בחיים עצמאיים, אמו מצליחה לסדר לו משרה במכון הלאומי לספרות, אין מקום טוב יותר מזה עבור אוהבי הספרות. מעסיקו פרופסור קונדה (הידיד של אמו) תר אחר סיפורו האבוד של הומרו ברוקה ובפרט אחד סיפור אחד שנעלם. את מלאכת החיפוש הוא משאיר בידי מירו.

מירו הצעיר ואולי התמים שרוצה בכל מאודו למצוא את כתב העת מתחיל בחיפוש בפקולטה החרבה רדופת רוחות, החיפוש יהפוך לרכבת שדים שבכל תחנה עולה איש אופל אחר.  החיפוש הזכיר לי סיפורי אגדות אפלות, מבוכים, מסתורין, חשכה, רציחות מסתוריות ומפחידות.

כל דלת שנפתחה הובילה למדרגות המובילות שלום מקום, לחשכה. כל מסדרון מתפצל. כל מי שהיה סביבו וחיפש אחר הספר נעלם. מה שיוצר מתח ומסתורין, אפילו עד כדי חשש לחייו של הגיבור. ההתפצלות הזכירה לי את גן השבילים המתפצלים של בורחס

הספר מכיל בתוכו סוגי ז’אנרים ספרותיים רבים, מתח, בלש, משטרה. מיסתורין. סגנון הכתיבה הוא בנוסח, הפילים נואר, אבל הסגנון משמש למטרה אחרת, לפארודיה, לעג על כל מי שחושב שהספרות והספרים הכתובים אבדו מהעולם, על כך שהיום אין יותר יצר סקרנות קריאה ובעיקר על תהליך הכתיבה.

סגנון הכתיבה של הספר הוא הומאג’ ללואיס בורחס, היוצר הענק של ארגנטינה, סופר שביצירותיו יש בהן יותר נסתר מגלוי, יצירות המתארות קיום של עולמות  מקבילים בו זמנית, שם הספר מדעי הרוח מעיד על עולמות מקבילים שכן כיצד מדע ורוח יכולים להיות יחד? הפקולטה והספרייה הם עולם סגור וזמן העלילה בם שונה מהזמן מחוץ לכותלי המקום.

לדעתי, הספר הוא אלגוריה על הכתיבה, תהליך הכתיבה. הגיבור והפקולטה הם סמל, הגיבור הוא סמל לסופר המחפש אחר מקורות כתיבתו והפקולטה סמל למוחו של הסופר (או כל סופר אחר שתבחרו). בין חדרי המוח האפל נרקמת עלילה, עלילה מתפתלת המובילה ממבוך אחד לשני. כמו כן יש בספר קנאת סופרים וחשש מגניבות ספרותיות.

בסיום הספר כותב פבלו דה סנטיס על הפנטזיה, במאמרו הקצר הוא מתאר את עולמו הפנימי והסקרנות “לידיעות משונות המציתות את הדמיון”. את תפקיד הספרות בעיניו, “ללכוד את הרחוק ביותר ,אבל גם את הקרוב ביותר, את העולמות הרחוקים אבל גם את חיי היום יום ואת ימי הילדות.” בשני משפטים הצליח דה סינטס להכיל את כל העולם הספרותי.

ספר חכם ושנון, עם עלילה מפותלת ומסקרנת. נהנתני לקרוא אותו. אני מצטערת צער רב שאיני קוראת בספרדית, בטוחה שהייתי מתמוגגת יותר.

מדעי הרוח, פבלו דה סנטיס

מספרדית, יוסי טל

תשע נשמות,2017

תגובות בפייסבוק

קשר לאחד – ספרו של חיים באר ייקח אתכם לטיול קסום בירושלים

הספר “קשר לאחד” קושר את רשימותיו ומאמריו, שפורסמו בעבר וכעת אוגדו בעבודת צוות יחד עם העורך, גדעון טיקוצקי. הנושא האחד והמאחד בין הסיפורים הוא ירושלים.

לא יכולתי שלא לקרוא את ספרו של חיים באר מבלי לשמוע את קולו מהדהד בראשי.

ספרו הוא שיר הלל לירושלים, ירושלים של מעלה וירושלים של מטה, ירושלים של ההווה וירושלים של העתיד, ירושלים האישית והפרטית שלו וירושלים של כולנו.

מספר על בתי קומיל והקשר האישי שלו אליהם, בתים שמהם צמח ועלה הרומן חבלים. על בית הכנסת שאביו הקים לזכר אשתו, על הוריו, על סבתו, על השכנים. על אנשי העבר של ירושלים, אליעזר בן יהודה, ברנר, על בית החולים שערי צדק. על הטיול שערך לאשתו בעקבות “מיכאל שלי”.

מצד אחד, מספר על הכאב שלו על התחרדות ירושלים מאז שנות השמונים ואילך. על כך שזו  אינה ירושלים שלו. ירושלים, העיר שבה נולד וגדל. אך מצד שני הוא מדבר בזכות הישוב הישן ונטורי קרתא. בשיחה עימו, בהשקת ספרו, סיפר שהוא מעריך אותם, כי הם אלו השומרים על הדת והם יהיו האחרונים שיורידו אותו לקבורתו.

“ירושלים היא המרכז של אנשי הגבולין.”

“ירושלים מתפוררת, מתפזרת, מתפשטת.”

“ומנגד, ירושלים הולכת ומתקבצת מכל עבר.”

“ירושלים מלאה זכרונות טרגיים.”

אי אפשר שלא לחוש כאילו אנחנו מטיילים יחד איתו ברחבי ירושלים, חשים באהבתו אליה, רואים את אותם הבתים ופוגשים באנשים שעליהם הוא מספר. בלשונו הייחודית והציורית, לשון גבוהה המתובלת בביטויים, הוא מעורר לחיים את האבנים, הבתים, הרחובות והקירות של העיר שטבועה בנפשו. ניתן לחשוב כאילו הוא יושב מולנו ומספר רק לנו על ירושלים הרבגונית שלו.

את הספר צריך לקרוא לאט לאט, לגמוע טיפין טיפין את מי הבאר המחייה נפשות. באר מלאה בחוכמה, ידע, הבנה, סלחנות ובעיקר אהבה ענקית לעיר. וכמו שאמר, ירושלים היא עיר נחלמת, עיר של חלום. “ירושלים היא עיר לא מושגת.”

בהשקת ספרו סיפר חיים באר על משמעות השם, קשר לאחד, קשר לאלוהים. כל החלקים המתפוררים של ירושלים מתחברים בקשר לאחד.

כמו כן סיפר על העטיפה, “תמיד יש אחד יוצא דופן, כל הכבסים נוטים מטה ותמיד יהיה אחד שיעלה מעלה, אל אותו אל האחד. החור שבטלית כמו לב שגם הוא מחבר לאל”.

הקשר שלי לחיים באר הוא אחד ובלתי נשכח. לפני שנים למדתי אצלו כתיבה יוצרת, הוא אהב את כתיבתי (שהופסקה ביוזמתי) ואני נשארתי איתו בקשר תקופה מסוימת. ספרו “חבלים” שיצא בזמן לימודי אצלו הציל את נשמתי.

קשר לאחד, חיים באר

הוצאת עם עובד, 2017

תגובות בפייסבוק

האיש שהשחית את העיירה – ספרו השנון והחד של מארק טווין

“שם טוב משמן טוב” ,אבל גם, “כסף מעוור עיני חכמים ומסלף דברי צדיקים.”

הנובלה האיש שהשחית את העיירה מתחילה כמו אגדה.

 “הדבר היה לפני שנים רבות. הידלברג היתה העירה הישרה והמהוגנת בכל האזור”.

ואכן תיאור זה נשמע כמו אגדה, כי איזו עיירה תהיה ישרה והגונה כולה, ללא יוצא מן הכלל?

הידלברג היתה כזו והתגאתה במוניטין שלה. עד שאלמוני מניח שק מטבעות זהב אצל משפחת ריצ’ארדס, משפחתו של קופאי הבנק. לשק מצורף מכתב המסביר, שבעבר איש מאנשי העיירה עזר לו ונתן לו שטר של 20 דולר שבזכותם זכה בשולחן ההימורים, לכן הוא רוצה לגמול לו ומבקש שיזהו את האיש לפי הערה שהשמיע באזניו, רק הוא, הזר, ואיש העיירה שהצילו, יודעים מה אמר. כשאשת הקופאי רואה את השק מלא במטבעות זהב עיניה מתעוורות, יושרה מתחיל להיסדק שכן היא חושבת אולי לא לספר על השק וליהנות מהאוצר.

 לא רק משפחת הקופאי מתמודדת עם הלבטים, אלא כל תושבי העיירה, מרגע שבו מודיע ריצ’ארדס על השק והתנאי לקבלת הכסף מתחיל סחרור ומחול שדים, תככים ושקרים תוך כדי פגיעה בזולת. לא אספר לכם איך מארק טווין טווה עלילה מדויקת רצופת הומר ובעיקר לעג. איך כל אחד מאנשי העיירה “נזכר” שהוא אותו האיש שנתן את עשרים הדולר.

“האיש שהשחית את העיירה” הוא ספר עם ביקורת חברתית נוקבת על אופיו וחמדנותו של האדם, הנובלה אינה שייכת לזמן או מקום שכן עוד מימי התורה הוזהרנו מלקבל שוחד, או לעסוק במרמה. הביקורת היא על אופיו של האדם ועל הצביעות שבו. הידלברג מתיימרת להיות עיירה ישרה והיא מקפידה על החינוך לכך דורות, אך ברגע האמת אין אחד שאינו עומד בפיתויי מטבעות הזהב. “חינכו אותנו ליושר, והיושר הגן עלינו מכל פיתוי ולכן זה יושר מלאכותי ומול פיתוי אמיתי הוא חלש כמו קש.”

מי האיש שהשחית את העיירה? אלמוני, אנחנו לא יודעים מיהו וגם תושבי העיירה אינם יודעים, לדעתי יש סמליות באותו איש מסתורי ונעלם, כי, האם איש אחד, חיצוני, יכול להשחית עיירה שלמה או שמא טבע האדם הוא כזה? החמדנות והשקר הם חלק מהטבע שלנו ורק מוסר וחינוך ידחיקו אותם. אולי אותו אלמוני הוא אותי הצדקנות שאנשי העיירה מתהדרים בה?

זוהי נובלה, קריאה, שאי אפשר להניח את העיניים והיד ממנה,לספרים שכאלה אני נוהגת לקרוא ממתק.

לאורך קריאת הספר חשבתי והסתקרנתי כיצד הסופר והזר שהחליט להשחית את העיירה יגרמו לאנשי העיירה להיות אנשים בעלי חולשות, חמדנים, שקרנים, מעללי עלילות, מדמיינים שאכן הם שנתנו לזר את שטר הכסף.

ממליצה בחום על קריאת הנובלה השנונה הזו.

האיש שהשחית את העיירה, מארק טוויין

מאנגלית, יותם בנשלום

לוקוס 2016

תגובות בפייסבוק

נדנדת חבלי הכביסה – ספרו של אחמד דני רמאדן, אלף לילה ולילה מודרני.

 כמה עוצמה וטלטלה בספר אחד. “נדנדת חבלי הכביסה” ספר שבו יכולתי להרגיש את הטלטול הנפשי של הגיבורים ואפילו שלי כקוראת.

“איך מתחילים לספר אגדה? היא פשוט מתחילה, איך היא נגמרת ? אף אחד לא יודע איך סיפורים נגמרים, אנחנו כותבים רק את ההתחלה. “ כך אומר חכוואתי לאהובו ברגעים האחרונים לחייו של אהובו.

ארבעים שנה חלפו מאז 2012 , השנה בה עזבו חכוואתי ואהובו את סוריה המדממת. חכוואתי יושב ליד אהובו הגוסס ומספר לו סיפורים על מנת להחזיק אותו עוד קצת בחיים.

הסיפורים שהוא מספר הם כמו מעשה אריגה של שטיח צבעוני, עוד סיפור ועוד סיפור המצטרפים לכדי עלילה שלמה אחת, שטיח חובק עולם וזמן.

לא יכולתי לעזוב את הספר, הרגשתי כאילו אני יושבת בחדר ומאזינה לסיפוריו, עוד סיפור אחד אמרתי לעצמי, עוד חלק בתוך מארג התמונה הכללית והפכתי עוד דף ועוד סיפור.

חכוואתי, בן יחיד, אביו ואמו נישאו מאהבה עד שהתגלה השיגעון בנפשה של אמו, בורח מסוריה לקהיר, גם שם לא זכה למרגוע, נטיותיו המיניות גרמו להתעללות בו ובחבריו, הוא חוזר לסוריה בה הוא פוגש את אהובו, שניהם נמלטים לבירות ומשם לקנדה.

ארבעים שנה לאחר הבריחה האהוב גוסס מסרטן וחכוואתי מספר לו סיפורים כמו שחרזדה על מנת להחזיקו בחיים. הסיפורים נעים מעבר להווה מגוף יחיד לגוף שלישי, סיפוריו של חכוואתי מתערבבים עם סיפורו של האהוב, ועוד דמויות מהעבר. מלאך המוות מופיע גם הוא ונוכח בחדר, הוא מקשיב לסיפורים ודוחה את תפקידו במספר ימים,  המוות אומר :”נשחק משחק, ליל הישרדות” וחכוואתי מציע לו אפילו לעשן ושניהם מעשנים ג’וינט יחד.

הסיפורים שהוא מספר הם כמו מעשה אריגה של שטיח צבעוני, עוד סיפור ועוד סיפור המצטרפים לכדי עלילה שלמה אחת, שטיח חובק עולם וזמן.

זהו ספר כואב. ספר על מדינה הקרובה מאות קילומטרים אלינו ונמצאת במלחמה שנים, ספר המספר את סיפור המלחמה בסוריה, את אומללותם של אזרחים שאינם מבינים על מה המלחמה כשכל רצונם הוא לחיות, למכור את מרכולתם, כדי להאכיל את ילדם. ובמקום זאת הם זוכים למכוניות מתפוצצות סביבם, יריות תמידיות ,כליאת אנשים והעלמות בחורים צעירים.

סיפורם של פליטים שברחו ורובם לא שרדו. המוות אומר: “היו מיליונים מהם והעולם העניק מקלט למאות. ” סיפורם של פליטים שברחו והשאירו מאחור את המדינה ,את עברם, את זיכרונותיהם. גם אם ניצלו הם אינם מרגישים שייכות.

סיפורה של תרבות שנהרסת והיסטוריה שנחרבה. “המדינה שאהבו ונולדו בה הלכה לאיבוד, נעלמה, הפכה לחור שחור ששאב לתוכו את חיי שמשותיו”.

אך לא רק סיפור על כאב מדינה במלחמה ופליטים, אלא סיפור כאבם של זוגות הומואים ולסביות שאינם יכולים לחיות את חייהם, אביו של הגיבור מכה אותו עד זוב דם כשמגלה את נטיותיו המיניות, חבר אחר נאלץ להינשא ולהרוס את חיו, חיי אשתו ומשפחתו.

זהו סיפורן של הנשים שנאלצות לקבל את מכות בעליהן כאילו היו ממתקים ודבש, סיפור של שמלת כלולות שהיא העדות היחידה למה שעשו הנשים בחייהן- ילדו ילדים וטיפלו בגברים.

הסיפור נע ונד מתנדנד, בין עבר להווה בין זיכרונות כואבים לזיכרונות נעימים, בין דמויות וגיבורים, בין סיפורי מציאות לסיפורי אגדות ומיתולוגיה, בת הים ואביה מרדוך סיפורי אלים מסופוטמים ואשור.

ומעל לכל יש בו אהבת האדם ,אהבתו של חכוואתי לאהובו, אהבה שמצליחה להחזיק את שניהם בשפיות בעולם לא נורמלי. אהבה מרגשת, אהבת אינסופית אפילו היה מוכן למות במקום אהובו.

הסיפורים שמספר הם זיכרונותיו מעברו, מביתו הוריו ואמו המשוגעת, הם החוט שמחבר אותו לעצמו ולאהבתו, החבל שמחבר ביניהם בין עבר להווה ,בין החיים למוות. חבלי הכביסה קולטים את סיפור חייהם ותולים עצמם כמתאבדים על חבלי הכביסה.

החבל הוא גם חבל הטבור שצריך לנתק מהאם, כמו בסיפור על האם שלא יכלה לנתק עצמה מבניה.

סיפורה של אמו היושבת על נדנדת חבלי הכביסה ובוראת לה עולם משלה, מציאות לא קיימת. ואותה נדנדה היא רוחה של אמו הרודפת אחריה, והאם אולי היא סוריה, המדינה הקרועה והמטורפת שאינה יכולה לתת ביטחון לתושביה. והכביסה היא החולצות הנקיות, אך גם המוכתמות בדם המלחמה.

הייתי רוצה שכל מנהיגי העולם יקראו את הספר המטלטל הזה, והכואב, שיבינו את האזרחים המרגישים כלי משחק בידיהם כשכל רצונם הוא לחיות בשקט ולהביא אוכל לילדם.

ממליצה בחום על הספר  בתרגומה המדויק והנפלא של לי עברון, תרגום שבו הצליחה להעביר את תחושת התרבות, האותיות הערביות ומשמעותן.

ולא  דיברתי על העטיפה, די להביט בה ולראות את יופייה העדין והחזק. כל מילה עליה תהיה מיותרת.

רוצו לקרוא את הספר.

נדנדת חבלי הכביסה, אחמד דני רמאדן

מאנגלית, לי עברון

תמיר/ סנדיק, ידיעות ספרים 2018

תגובות בפייסבוק

אפריל, בית הפאר ממול, ניצחון היופי – שלושה סיפורים מאת יוזף רות

שלוש פנינים כך אמרתי כשסיימתי לקרוא.

מודה, עד היום  לא קראתי דבר משל יוזף רות ואני שמחה על כך, כי אחרי קריאת הספר אני מרגישה שזו עומדת להיות ידידות הדוקה וקרובה.

אני אוהבת כתיבה מדויקת וקפדנית, כזו שמסתירה מעט,אינה מפרשת, קצת מסתורית, כדי שלאחר סיום הקריאה אהרהר, אחשוב על הדמויות ועל מניעיהן.

כאלו הם הסיפורים בקובץ.

שתי נובלות וסיפור קצר שכולן עוסקות בחיפוש אחר האהבה, החיפוש נעשה דרך עיני הסופר הצופות באנשים מולו. הסיפורים נכתבו בראשית המאה 1925-1934, שנים שבהן מצלמת הסטילס היתה קיימת ומצלמת הסרט היתה בראשית התפתחותה. המספר מוביל אותנו למסע בעיירה דרך עיניו, וכמו בעדשת מצלמה הוא מתעכב על פרטים ומתאר בפנינו כל מה שעיניו רואות

 “אני שותל את חוויותיי כמו גפן בר ומתבונן בהן צומחות.”

הנובלה, “אפריל”, מתארת אדם, כנראה הסופר, המגיע לעיירה ומחליט להישאר בה עד לסוף חודש מאי. עיני הגיבור תרות אחר האנשים, הוא מביט בהם ועוקב אחר התנהגותם, הגיבור המספר עוקב אחר נערה בקומה מעל רואה את יופייה ושומע עליה סיפורים ושברי רכילויות, מרוב אהבה הוא משותק ואינו מסוגל לומר למושא אהבתו דבר.

בסיפור, “בית הפאר ממול”, שוב מתבונן המספר בגיבור העשיר המגיע לעיירה, סיפור קצר המבטא את קנאתו של הסופר בעושרו של האיש האמיד ובעיקר יש בו מציצנות. כל אדם תמיד נוטה להביט את תוך הבית שהוא מביט בו מחלונו. סיום הסיפור מפתיע והעלה על פני חיוך גדול. שווה שווה לקרוא את הסיפור רק בזכות הסיום העוקצני.

הנובלה, “ניצחון היופי”, היא הנובלה הכואבת מבין השלושה. גיבור שאיבד את חיו בגלל אהובתו. זה אינו ספוילר שכן המספר מגלה לנו את העובדה מיד בראשית הסיפור. זוג נאהבים יפה תואר שאינו מוצא מרגוע באהבתם, יופיו של הסיפור הוא בכך שהסיפור על הזוג הוא אמצעי לתאר את ההיסטוריה של אוסטרו הונגריה ולתאר את שקיעתה בעקבות המלחמה.

 בסיפורים המספר הוא נטול שם, נטול זהות, הוא מביא בפני הקורא את המראות של עיניו, הכתיבה לפעמים נקראת כמו כתיבת דיווח של פרטים, אך בסיום הקריאה אנו רואים את התמונה השלמה ומרגישים חוויה של התרוממות רוח.

הסיפורים הזכירו את סיפורי עגנון בספרו “אורח נטה ללון,” מספר אורח בעיירה הצופה מהצד באנשים ומבין את מהלך התנהגותם ומספר לנו הקוראים את כל מה שהוא רואה.

כמו שאמרתי לא הכרתי את כתביו של רות ואחרי שנשבתי בפניני כתיבתו אני הולכת לחפש את שאר ספריו שתורגמו לעברית.

אפריל, בית הפאר ממול, ניצחון היופי, מאת יוזף רות

מגרמנית, שירה מירון ומרט וינטראוב

תשע נשמות 2017

תגובות בפייסבוק

מספר הסיפורים – על קובץ שיריה המסופרים של אירן דן

שיר הוא רגש מרוכז בעיני. הוא ליבו ודמו של המשורר.

בניגוד לפרוזה קריאת שיר אינה מלאכה קלה, כשאני קוראת שיר אני רוצה לאחוז  במילים להרגיש אותן ולנסות להיכנס אל בין האותיות, כדי להבין את התחושה ואת החוויה של המשורר.

לשיריה של  אירן דן התוודעתי בפייסבוק, לכל שיר צרפה ציור שהפנט אותי, השירים שלה כבשו אותי וליוו אותי רגעים ארוכים.

אני שמחה על יציאת קובץ השירים הראשון שלה, “מספר הסיפורים”, זהו קובץ בַּשל וניכרת בו העריכה המוקפדת והמשובחת. רציתי לקרוא בבת אחת את כל השירים, אבל  העדפתי שלא, כי שיריה עמוסים וגדושים ברגשות ורציתי להשהות ולהתענג על חווית הקריאה. עכשיו כשאני יושבת ומנסה להביע את מחשבותיי על השירים, אני מתקשה למצוא את המילים הנכונות והמדויקת שיתארו את חווית הקריאה שלי. אני מרגישה שאני חוטאת לשירים.

בחרתי לצלם את ספר שיריה  יחד עם עציץ הרקפות, אירן מסמלת בעיני את הרקפת, יפה, צנועה, זקופה ובעיקר חזקה

מרבית השירים הם שירי געגוע, געגוע לאהבה, לעבר, למראות המתרחקים.

במילים נוגעות ורגישות ,מצליחה המשוררת אירן דן, להחיות מראות מעברה וממקומות אחרים. בעזרת צירופי לשון היא מציירת במילים את אותם המקומות שבהם גדלה וחוותה את חייה. ולא רק היא מתגעגעת, גם אביה מתגעגע בכאב  “ואבא היה עוצם עיניים וחוזר בגלים לבית ילדותו ילד נצחי ברחוב היהודים בטטואן,”

בצירופי לשון מיוחדים היא  נאחזת בזיכרונות המראות  על מנת לא לשכוח. “חקוק בי מילותיך שלא אשכח ממך”.

 אירן עלתה לארץ מבירות בגיל שמונה, חבלי הקליטה במולדת החדשה לא היו קלים. נדמה כי זיכרונות העבר ומראות העיר שבה נולדה נאחזים בה ואינם מרפים. “חמור היתה המילה הראשונה שלמדתי בשפה העברית” .שיריה מהולים וטבולים בכל החושים. מראות צבעונים אקזוטיים, טעם של מאכלי אמה, כעכים טבולים באניס וריח של פרחי בר, שמיעת תיפוף על פחים ריקים, צהלולים,

שיר געגועיה להוריה נגע בי וריגש אותי במיוחד. במילים ספורות היא מקפלת הוויה שלמה של מחזוריות של דורות, הורים ובנים,  שיר שבו הרגשתי כיצד אני מתחברת לכל מילה שנכתבה, לכל תחושה. קראתי אותו מספר פעמים והזלתי דמעת געגועים.

הוריה של אירן דן בביתם בבירות

אינם ואינם.

אבי ואמי

נטשו בי

ימים ושנים.

שכחו אותי,

ואין בינינו מילים.

אבי ואמי

נפטרו ואינם.

אינם באים

ואינם

 מביאים.

נפטרו ממני,

מתים.

שלא אשכח את אבי ואמי.

שלא אשכח. שלא.

שלא אשכח את שמי.

שיר

השיר החותם את קובץ השירים נקרא מספר הסיפורים, שיר שמהווה את שם הספר, שיר שיש בו געגוע לסיפורי העבר האישיים, אך גם התנתקות ממנו.

אהבתי את שיריה, קראתי אותם אט אט ,עצמתי עיני והתמכרתי לחוויית הרגשות של אירן, הרגשתי כאילו אני מתלכדת עם מחשבותיה, רוקדת עמה בגבעות, ברחובות ,בהרים .כל שיר הוא חלק מפאזל שמצטרף לתמונה צבעונית חושנית.

ספר שירים אישי, רגיש ושונה בנושאיו וכתיבתו. שירים שמותירים את הכותבת חשופה אך חזקה. שירים בעלי עוצמה רגישה. מזמן לא קראתי ספר שירים מגובש וייחודי כל כך.

מספר הסיפורים, אירן דן

פרדס הוצאה לאור

אירן דן בביתה בבירות                               אירן דן ואחותה

תגובות בפייסבוק

עץ הקזוארינה – של סומרסט מוהם, קלאסיקה נפלאה

יש סופרים שכל מה שיכתבו אני אקרא אותם ואתענג.

סומסט מוהם הוא אחד מהם. את הצעיף הצבעוני קראתי 3 פעמים ובסרט צפיתי מספר רב של פעמים.

 סומסט מוהם הוא סופר של כתיבה קלאסית, כתיבה שאליה התגעגעתי. יש בסיפוריו את כל מאפייני הכתיבה הקלאסית, סיבוך, שיא. התרה, רמז או מתח בתחילת העלילה ופתרון בסיום.

קובץ הסיפורים הפליג את דמיוני למחוזות אקזוטיים של מלאיה תחת השלטון הבריטי. גברים בעלי אחוזות מביאים את נשותיהן הבריטיות לאזור חם ושונה מלונדון ,ללא טקסים מערביים, הנשים נאחזות בגינוני הטקס והתרבות של אנגליה. החיים באחוזה משעממים אותן והן מחפשות ריגושים אישיים, כל הגיבורים משלמים מחיר כבד עבור הבדידות והשהות הממושכת מעבר לים.

לסיפורים מכנה משותף והוא הסוד. הסיפורים מתמקדים בעיקר באירוע שמוביל אל הסוד והגילוי, הסיפורים אומנם כתובים בפשטות עלילתית ובזה כוחם. הם מצליחים להעמיד את הדמויות בנפתולי התשוקה וההסתרה. על הקורא מוטלת ההבנה הפסיכולוגית למניעי הגיבורים ואת זאת אהבתי בקריאה. אהבתי את הקריאה בין השורות למניעי הדמויות. את הידיעה שהסופר סומך על הקורא האינטילגנטי שיבין את כוונותיו

שמות הספרים מהווים רמז לגרעין הסיפור. הסיפור לפני המסיבה מרמז לקורא,  שכנראה יהיה אירוע או גילוי לפני המסיבה. משפחה עומדת לצאת למסיבה, גילוי מרעיש על חתנם מערער את שלוותם ובעיר את השאלה, מה יגידו על כך האנשים, איך המשפחה תעמוד מול אנשי החברה.

הסיפור בדרך הביתה מפגיש שתי דמויות, חוואי מאירלנד שנוסע לביתו לאחר שנים של חיים במאליה, על הסיפון הוא פוגש בנוסעת לאנגליה שגם היא חוזרת לביתה.

הסיפור המכתב הוא סיפור הכתוב כמתח, חקירה, סיפור שמעורר סקרנות בשל גילויו של מכתב.

הקריאה בסיפוריו היתה בעיני טיול קסום לעולם העבר, למקומות אקזוטיים רווי יצרים, תשוקות, בגידות וסודות.

ממליצה לקחת פסק זמן וליהנות מסיפורי המופת שבספר “עץ הקזוארינה”

עץ הקזוארינה, סומרסט מוהם

מאנגלית,יהודה פורת

ספרית הפועלים,2017

תגובות בפייסבוק

הת’ר, הטוטאליות – על ספרו המיוחד של מתיו ויינר

שם הספר מסגיר את נושאו, זהו ספר על הת’ר ועל טוטאליות.

מארק וקארן התחתנו בגיל מאוחר, שניהם היו בני ארבעים. קארן כמעט ויתרה על זוגיות ולידה. מארק חסר הביטחון האישי לא האמין שיוכל ליצור קשר עם נשים.לאחר נישואיהם נולדת הת’ר.

עד כאן ניתן לחשוב שזהו סיפור על אהבה מאוחרת, אבל לא. זהו סיפור פסיכולוגי על תיסכול מזוגיות ללא אהבה, זוגיות ללא קשר, זוגיות שמושקעת בילדה ולא בקשר האישי של ההורים מול ילדתם.

הכל טוטאלי אצל בני המשפחה, מארק משקיע כל כולו בעבודה ובצבירת כסף, הופך אובססיבי לבתו ביחוד בגיל ההתבגרות.

קארן טוטאלית בהקדשת חייה לגידול בתה עד כדי התעלמות מוחלטת מאישיותה. היא אינה מותירה לבעלה דריסת רגל בגידולה של התר עד שהוא מוצא עצמו מורחק מהן.

ואילו התר מושלמת באופן טוטאלי, יפה, חכמה, מוכשרת, מוצלחת, מבינה ללב האנשים.יודעת לתמרן בין הוריה. ולנצל אותם לתועלתה. היא רגישה לכל שינוי בחייה ובחיי הוריה.

מהרגע שנולדה, הת’ר הופכת להיות מרכז תשומת הלב של הוריה. אביה, מארק, מוצָא מתחום גידול בתו, קארן משקיעה עצמה בגידול בתה עד כדי סימביוזה.

בובי נולד בניו ג’רסי, עשר שנים לפני שהכירו הוריה של הת’ר . בובי גדל ללא אב וללא ידיעה מיהו אביו. אימו מכורה לסמים. כך שבאופן טבעי מוצא עצמו בובי בשולי החברה. מגיל צעיר הוא משוטט בדירה בין בדלי סיגריות וסמים.

שני הסיפורים של הת’ר ובובי יתאחדו, בובי והת’ר יפגשו. איך ומה יעלה בעקבות המפגש על כך תצטרכו לקרוא.

מצפה לכם הפתעה.

הכתיבה המצומצמת וכמעט אינפורמטיבית מצליחה להעביר לנו את מחשבות הדמויות ואופן התנהלותם. הכתיבה יוצרת תחושה של דיווח, הגדה במקום הראיה, מה שאינו פוגם כלל בהנאת הקריאה, להפך, צורת הכתיבה יוצרת מתח ומעין תחושה של פרטים שמתווספים לקרוניות של רכבת הרים הדוהרת אל הסוף.

לאורך כל הקריאה הרגשתי שהספר יכול להיות סרט מצוין. מתיו ווינר הוא יוצר סדרת הטלוויזיה מד מן, לא אופתע אם הספר יהפוך לסרט מוצלח.

הת’ר, הטוטאליות, מתיו ויינר

מאנגלית שרון פרמינגר

הוצאת כתר, הסדרה הקטנה 2017

תגובות בפייסבוק