סיפורה של משפחה טובה – רוזה ונטרלה

מתפללת לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.

לפני זמן קצר יצא הספר לאור בעברית. מיד חשקתי בו ורציתי אותו כאן ועכשיו. מי שאוהב ספרים כמוני מכיר את התחושה, לא משנה שיש לי 150 ספרים ממתינים באייפד ועוד מספר זהה על המדף. הייתי חייבת את הספר הזה לקריאה בשבת. וכך מצאתי את עצמי ביום שישי מתרוצצת מחנות לחנות. רשת אחת “ברוגז” עם שוקן בשנייה לא היה, חיפשתי עד שמצאתי.

מה שמשך אותי לקריאה היתה העטיפה של הספר. ציור נפלא, (חבל שלא ציינו את שם הצייר) לפי תמונה של אנדרי נקראסוב. אם מתבוננים בכריכה ניתן לראות את משיכות המכחול העוצמתיות.

השם “סיפורה של משפחה טובה” מסגיר שיהיה כאן סיפור, ורומז שהמשפחה טובה כנראה בדרכה שלה. סיפור על משפחות טובות הוא משעמם.

מעבר לסיפור המשפחה זהו סיפור על גורל והאם ניתן לשנות אותו. האם האדם הוא תבנית נוף מולדתו.

מאריה גיבורת הספר נוטלת על עצמה תפקיד לספר את סיפור משפחתה, סיפור השכונה וסיפור העיר, שבה נולדה וגרה. זהו סיפור עצוב. הסיפור מסופר דרך עיניה של מאריה מגיל צעיר עד בגרותה, והעיניים שלה רואות הכל, את העוני, את האהבה, את הפשע, את החמלה.

מאריה נולדה  בבארי, עיר בדרום־מזרח איטליה על שפת הים האדריאטי, במחוז פולייה, כשהים מלווה אותה.” כשהים משמיע את שאון השטן, האדמה מתקוממת. אמרה סבתא אנטונייה.” ואכן הים הוא דמות נוכחת בסיפורה של המשפחה, הים מביא פרנסה, הים מקרב ומרחיק, הים הוא תקוה וגם אסון.

זהו סיפור התבגרות של נערה השונה מאנשי השכונה. נערה שרוצה להיות אחרת. סופיה לורן היא דמות מודל לחיקוי לא רק בזכות יופייה, אלא בזכות אופייה ואישיותה והנשים החזקות שהיא מגלמת.

מאריה  שחומה, פראית בעלת התנהלות זועפת ומחוצפת, שירשה מאביה. סבתה מכנה אותה  מָאלָאקַרנֶה, זרע מקולל. סבתה אומרת לה ש”הכינוי אינו רע, את צריכה לשלוף אותו כשצריך, הכוח הזה ישמש אותך כשצריך”. ואכן כך. היא משתמשת בו, כשהיא נפגעת או נלחמת על צדקתה. אביה מחנך אותה לשמור על עצמה “תמיד תסתערי ראשונה ותתקפי כמו שניים.”

מאריה נולדה אל העוני והבורות, אביה, דייג, בן דייג, גבר נאה  הנקרא בפי אנשי השכונה טוני קרטיס, איש קשוח ופטריארכלי שבני משפחתו פוחדים ממנו. אמה, אשה כנועה הפוחדת מבעלה ומנסה לעזור בפרנסת המשפחה. למריה שני אחים גדולים שונים אחד מהשני. שלושתם ישנים באותה המיטה.

כמי שגדלה אל תוך עולם העוני והפשע של השכונה היא כמו פרח בר המנסה לשנות את מסלולה. היא דעתנית, עקשנית בעלת תכונות פמיניסטיות. היא אינה מעוניינת להינשא ואינה רוצה להיות תלויה באיש, כמו אמה וכל הנשים שסביבה. מגיל צעיר היא תוקפת את חבריה מילולית ופיסית. בבית הספר היא מתגלה כתלמידה מבריקה מוכשרת בכתיבת חיבורים וטובה באיטלקית למרות ששמעה סביבה דיאלקט.

וכמו בכל סיפור התבגרות יש גם אהבה, אהבה של רומיאו ויוליה.

הספר מחולק לפרקים, אבל לטעמי הוא בעל שני חלקים. החלק הראשון מתאר את ילדותה של מאריה. מאריה מכניסה אותנו אל השכונה שלה, מתארת את הרחובות והבתים בדיוק מפליא. היא מכניסה אותנו לביתה. תיאורי הנוף, תיאורי הטבע והשכונה נפלאים, כמו ציור של צייר מיומן, שיודע מה עליו להבליט ואת מה לטשטש. אבל משהו בחלק הזה לא עבד, אולי בגלל הדיבור האינפורמטיבי, אולי כי קראתי כבר סיפורים על ילד פרח בר שנולד במקום שאינו מיטיב עימו. מה שכבש אותי בחלק הראשון היו תאורי הנוף, השכונה, הבית ולכן המשכתי.

החלק השני סוער יותר, הצליח להגביה את העלילה וליצור מתח. סיום הספר אינו ברור והשאיר לי טעם לא  טוב. “בשנים שיחלפו אעריך את האירועים שאירעו בחיי באותה תקופה כדבר מה הכרחי, עד ששכנעתי את עצמי שדבר לא קרה במקרה. אלא הכל היה חלק מן הגורל שתוכנן מיום לידתי.” זוהי האמונה של אנשי המקום, יש גורל והוא בלתי נמנע, כמו שאומרת המכשפה של הכפר “כשמשהו עומד להשתבש אין שום דבר שיכול למנוע את זה.”

קראתי את הספר ביום אחד, החלק הראשון אכזב אותי ולא עמד בציפיית מירוץ הרכישה. החלק השני יותר ריתק אותי. הסיום שאינו ברור הפריע לי, ציפיתי לדעת עליה בהווה הסיפורי, שכן היא מספרת את סיפורה מנקודת מבט רטרטספקטיבית. מאריה בחרה לסיים את סיפורה בנקודת ההתבגרות ולהשאיר את הקורא  עם סיום פתוח.

על גב הכריכה כתוב “נהדר לאוהבי הסדרה הנפוליטנית.” אי אפשר להשוות בין שני הספרים, לטעמי הסדרה הנפוליטנית טובה בהרבה מהספר. בספר הרבה נקודות  דמיון בינהם, מה שקצת הכעיס אותי.

ספר קולח, קריא, ממליצה בהסתייגות.

סיפורה של משפחה טובה, רוזה ונטרלה

מאיטלקית, אספיר בלה מילמן

הוצאת שוקן, 2023

תמונתו של הצלם אנדרינקראסוב

רביעיית מיתרים, אנה אנקוויסט

מתפללת לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.

לפני שנים ישבו להם חברי רביעיית מיתרים בכניסה לגן העיר וניגנו יצירות קלאסיות. הנגינה שלהם היתה מושלמת, מתואמת. בכל פעם שחלפתי על פניהם הרהרתי לעצמי ,ודאי הם מתכוננים לחזרה לקונצרט, הם היו פשוט מושלמים. הם היו שקועים בפריטה על המיתרים כאילו אין עולם מסביב. אותי זה תמיד היפנט.

“הספר רביעיית” מיתרים הזכיר לי אותם בחיוך.

אנה אנקוויסט טווה בעזרת מוסיקה פנימית עלילה שהיא יצירת מופת (שם של ספר שלה). ארבעה חברים  נגני מיתר חובבים מתכנסים לנגן, לפעמים להנאתם לפעמים כחזרה לאיזו הזמנה שקיבלו.

קרוליין נשואה ליוכם, שניהם איבדו את ילדיהם בתאונת אוטובוס של בית הספר. קרולין פרשה מהמוסיקה בגלל ההבנה, שאין בה פרנסה ולמדה רפואה. היא רצתה ביטחון, כסף, משפחה, רצתה לעשות משהו שיביא תועלת, שיכירו לה תודה על כך.ועדיין המוסיקה בשבילה היא הכל, משהו שאי אפשר בלעדיו. כיום היא רופאת משפחה במרפאה ואינה מרוכזת או מסוגלת למלא את תפקידה. היא מרגישה רגשות אשמה על מות ילדיה ואינה מוכנה לוותר עליהם, כי היא זקוקה לאבל.

יוכם, נשוי לקרולין הוא מתקן ובונה כינורות, העבודה היא זו שמחזיקה אותו, לולא  הכינורות והוויולות החולות שמובאים אליו להבריא היה אבוד. מנהל איתם יחסים אנושיים, מדבר, ממלמל אליהם. קשה לו עם השינויים בעולם “היום הכל משתנה וגורם לך להיות זקן מוקדם יותר.”

הוא היה רוצה לשקם אותו, את קרולין ואת נישואיהם, ומציע לה להצטרף לקבוצת תמיכה. היא מצידה מבטלת את הרעיון, כי האבל שלה הוא פרטי.

הלן אחות במקצועה ועובדת במרפאה עם קרולין, הן חברות. הלן  נשואה, אמא לשלושה בנים, שמנה, לא נוח לה עם זה. היא לא היתה יודעת מה לעשות אם היתה כינור ראשון, אבל   היא יודעת להרגיש במדויק את כוונתו ולתמוך בו. כזו היא לאורך כל העלילה. תומכת, מכילה, בעלת חמלה ועוזרת. היא משתתפת בסדנת כתיבת מכתבים לאסירים.

הוחו, גר בסירה שבה הם מתאמנים. גרוש ואב לבת קטנה.  מנהל מה שהיה בית המוסיקה  והיום הפך למרכז. הבניין כנראה יימכר, והוא יפוטר. עכשיו הוא חושב מחשבות קיומיות, מה יהיה על העולם, החברה מה ייקרה לבתו בעוד 15 שנה בעולם מאיים, חסר רחמים, אלימות.

מחוץ לרביעייה ושייך להם הוא המורה  הקשיש, פן-אלסט, שהולך ומזדקן ונאחז במוסיקה. הוא עדיין מעביר שעורי נגינה לקרוליין.

 יחד הם מהווים הרכב מוזיקאלי בעל מוסיקה פנימית ייחודית.

את מפגשי הנגינה שלהם הם עורכים בסירת המגורים של הוחו, ובסירה נדחסים לא רק נגני המיתרים והחברות ביניהם, אלא כל העולם החיצוני, צער, כאב, בירוקרטיה, פשע, ביקורת חברתית, פוליטיקה מהגרים.

והעלילה כמו אות ואות תו ותו מצטרפת למוסיקה שהולכת ומתעצמת עד לפרק הסיום. ממשפט הפתיחה ועד לסיום הייתי דרוכה, צרפתי כל פרט כדי לנסות לנבא את הסיום, כי הרי על גב העטיפה כתוב שזה מעין מותחן.

זה לא מותחן, יש בו מתח. לאורך העלילה מרחף איום, מרחפת פצצה דוממת שעוד רגע תתפוצץ, והפצצה אכן מגיעה.

אנה אנקוויסט אינה מספרת רק עלילה היא נוגעת בנפשם של הדמויות כל אחד ורגישותו.  הזוגיות של קרולין ויוכם נגעה ללבי, המתח האשמה המצוקה שהם חווים כזוג לאחר אובדן ילדיהם קרע אותי. הלן שרוצה להיות בסדר עם כולם ולדאוג לרווחת האחר תמיד, הוחו שמחפש את עצמו. והמורה המזדקן החושש לעצמו בעולם מנוכר שסביבו. אנה אנקוויסט גם מספרת את עצמה,היא למדה נגינה ונשואה לצ’לן, למדה פסיכולוגיה. אנה ובעלה איבדו את בתם בתאונת דרכים.

כל דמות היא תו ביצירת רביעיית המיתרים, תו שנותן מכלול אנושי שלם, אך מעל לאנשים הפרטיים מותחת אנה אנקוויסט ביקורת חברתית על קפיטליזם, שינוי יעוד, בירוקרטיה מתמשכת, בעיית מהגרים והשתלבותם בחברה והפשע מרחף מעל. והכל כתוב כמו מוסיקה הרמונית מושלמת.

ממליצה.

רביעיית מיתרים, אנה אנקוויסט

מהולנדית, רן הכהן

הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023

הקוסם- קולם טויבין

מתפללת לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.

את הספר “הקוסם” אני מכתירה מבחינתי כספר השנה. אחד הספרים המצוינים שקראתי, ספר שמחוויר את כל הספרים האחרים.

רובנו ואוהבי הקריאה כמוני מכירים את הביוגרפיה של תומאס מאן ואת יצירותיו הנפלאות, בית בודנברוק, הר הקסמים, מוות בונציה דוקטור פאוסטוס, יוסף ואחיו. אז מה הייחוד של קריאת ביוגרפיה שנים אחרי שנפטר, ואחרי מאמרים רבים שקראנו על חיו?

התשובה במילה אחת –  הכתיבה.

קולם טויבין קרא לספר “הקוסם”,  כינוי שילדיו של תומס מאן הצמידו לו והוא דבק בו, אני אומרת, שקולם טויבין הוא הקוסם. 416 עמודים מהפנטים שאי אפשר להניח.

בכתיבה צבעונית, מדויקת ומפורטת קולם  מפיח חיים בתקופה ודמויות. מצייר תקופה שדעכה, תקופה של תרבות, נימוסים, הקפדה על פרטים ומוסר.

קולם טויבין חקר ובדק את תולדות חיו של מאן  ברמה קפדנית ודקדקנית, שגרמה לי לחווית קריאה מיוחדת. הרגשתי כבת משפחה, או בת לוויה שחייה עם הסופר. כמי שמעריצה סופרים ומשתוקקת לבלות במחיצתם, כדי לעקוב אחר התנהלותם ולהבין “מנין נחלו את שירתם”, הרגשתי בקריאה, שאני כמו זבוב על הקיר, שבוחן את התנהלותם ברמה יומיומית ומחשבתית.

תומאס מאן מגדולי הסופרים, שהעניק לנו ספרות נפלאה גדל בבית אריסטוקרטי ועשיר. אביו היה איש קפדן, סוחר אמיד וקונסול, אמו הגיעה ממשפחה אמידה וניהלה בית של תרבות, נגינה, קריאה.

אביו השמרן לא טיפח את נטיותיו האומנותיות, להפך הוא ציפה ממנו, שימשיך את דרכו במסחר. תומס לא נטה לעסקים, הסתיר מאביו את רצונו להיות סופר ומכל הסובבים אותו את נטייתו המינית.  אחיו היינריך מודע לאחיו ומזהיר אותו שלא יסתתר תחת תחפושת.  לאחר מות האב מאבדת המשפחה את נכסיה. האם מצליחה לסדר לו עבודה בחברת ביטוח ושם הוא כותב בסתר את סיפוריו. בהמשך תומס ואחיו הופכים לסופרים שהיריבות ביניהם אינה נסתרת. תומס מאן זכה בשנת 1929 בפרס נובל לספרות על ספרו “בית בודנברוק”, ספר בעל יסודות ביוגרפים של משפחתו.

תומס הופך לסופר מוערך ומפורסם בארצו ובאירופה. למרות נטיותיו המיניות הוא נושא לאשה את קטיה, בת למשפחה יהודית מתבוללת ונולדים להם שישה ילדים. ילדיו, אריקה מאן, קלאוס, גולו היו סופרים גם כן. בניגוד לאביו תומס מאן מטפח את כישוריהם האומנותיים.

כשהיטלר עולה לשלטון תומס כבר כתב יצירות מופת, “מוות בוונציה”, “הר הקסמים” ” יוסף ואחיו”  הופך בין רגע תומאס מאן מסופר, שכולם רוצים להיות במחיצתו לסופר שנמנעים ממנו. בזמן עלייתו לשלטון של היטלר נמצא תומס מאן מחוץ למדינתו ואינו שב אליה. הוא חרד ליומנים שהקפיד לכתוב שנשארו בכספת מאחור, חרד שהגרמנים ישימו את ידם עליהם, ויגלו את מחשבותיו על נטיותיו המיניות.

קולם טויבין חושף את מקורות הכתיבה של תומאס מאן. תומאס מאן היה סופר קפדן בעל סדר יומי ומשמעת כתיבה יצירותיו נשענות על הביוגרפיה הפרטית שלו . “מוות בוונציה” נכתב  כשנסע לוונציה. במהלך הנסיעה הוא חושב על סיפור שבו הגיבור  יהיה בדמותו של מאלר, או היינריך או הוא עצמו. הוא נחשף ליופי ולתשוקה. תומס התלבט אם להפוך את מושא התשוקה  לנערה צעירה ואז הבין שהוא יישאר במסגרת הטבעית והלא דרמטית והבין שעליו לכתוב על נער. מבט של גבר מזדקן על נער צעיר, שמועות על כולירה בנאפולי הביאו אותו לחשוב על מגפה בסיפורו.

טובין בחר לפתוח את הספר בסצנת מסיבה שהיא למעשה מקבילה לסצנת הפתיחה של  “מוות בוונציה”.

“הר הקסמים” נכתב בעקבות שהותו בבית מרפא של אשתו ושלו. יצירת מופת על זמנית. שם הספר מתכתב עם כינויו של מאן, הקוסם.

“הקוסם” הוא רומן רחב יריעה המתאר תקופה דרך חיו ועיניו של גדול הסופרים. הקוסם הוא כינוי שנתנו לו ילדיו על כך שיש לו כוחות קסם והוא יודע אילו מילים מתאימות לגירוש רוחות רפאים. “אבא הוא קוסם” תואר שדבק בו. זהו רומן המשרטט באופן מדויק ומרתק את דמותו של סופר רב פעלים, שהכינוי הולם אותו בכמה רבדים. הוא קוסם של מילים, וקוסם של רגשות שמצליח להסתיר את נטייתו המינית, בדיוק כמו שאחיו אמר לו כשהיה צעיר.

 למרות שהספר גדוש בפרטים רבים, לפעמים יתר על המידה, עדיין הוא ריתק אותי ולא יכולתי להניחו מהיד. הכתיבה המדויקת של טובין, הירידה לפרטי הרגשות הכניסה אותי אל מוחו של גדול הסופרים. תיאורי החברה, היחס לנשים והשינוי שחל במהלך המלחמה. יחסיו המיוחדים עם אשתו , למרות שידעה על נטיותיו המיניות, שלא מומשו בפועל היא  העריכה אותו כאדם, כבן זוג, וכסופר. היתה ביניהם התאמה מושלמת, להתקנא. תיאור מערכות היחסים הסבוכות של תומס מאן עם ילדיו מגלה את אופיו. בנו הצעיר מגלה ביומני אביו את מה שהוא חושב עליו, מה מוביל אותו לשים קץ לחיו. במשפחתו של תומאס מאן יש היסטורית התאבדויות.

ביוגרפיה מציאותית הכתובה כסאגה משפחתית רחבת ירעה. סיפור אנושי של סופר ענק. שמחתי שיכולתי לחיות במחיצתו ימים ולראות את עולמו דרך עיניו, על מנת להבין מניין שאב את מקורותיו הספרותיים.

יצירת מופת מתגמלת קריאה.

הקוסם, קולם טויבין

מאנגלית, ניצה הן ארי

הוצאת שוקן, 2023

מים קרים, אברהם אלטמן

לא פשוט להוציא ספר בתקופה זו. נדרש אומץ רב, אורך רוח ואפילו מים קרים. קובץ הסיפורים הססגוני הפתיע וחייך אותי. באחד הסיפורים מצאתי משפט אולי נבואי, אולי היה כתובת על הקיר שמתאים לימנו.

 “מים קרים”  הוא כמו קופסת סוכריות צבעוניות מכל הסוגים הגדלים והמינים. ואני כמו ילדה קטנה חמדנית  פעורת פה רציתי לבלוע את כולם יחד, ככה להכניס לפה ולתת לכל הטעמים להתערבב. אחרי קריאה במספר סיפורים, הקצבתי לעצמי סיפור ליום למה? כי כל סיפור הוא עולם מלא ובעיקר כי, לא רציתי לסיים את הקריאה שלהם. ברור שלא עמדתי בהבטחתי והמשכתי והמשכתי עד לסיום הספר.

ממליצה לכם, לא להיות חמדנים כמוני.

“מים קרים” הוא קובץ סיפורים ססגוני ומפתיע. הוא מעין מראה לחברה שלנו. יש בו מגוון רחב של נושאים וכולם יחד מהווים תמונת עבר והווה של מדינתנו. רצף היסטורי מאז קום המדינה עם גיבורים אומללים, שבאו משם היישר לקיבוץ, עד לימנו אנו.

הסיפורים כל כך מגוונים, כמו שאמרתי, חנות ממתקים צבעוניים. קשה להאמין שסופר אחד כתב את כל הסיפורים ובדה כל כך הרבה עלילות מיוחדות. אברהם אלטמן משמש כמו עין משוטטת שבוחנת את מבנה ומהות החברה הישראלית, מאומה לא נסתר מעיניו, הוא מעלה נושאים מגוונים כמו יתמות, בגידה, גילויי סוד, מפגשי מחזור, הצלחה, כישלון וכל זה בכתיבה בוטחת מיומנת ומשכנעת. לכל דמות קול ייחודי משלה, הוא כמו להטוטן, או קוסם, או זיקית שמחליף ומשנה את פני הגיבורים, בסיפור אחד הוא אשה שנוסעת לטיול מאורגן למרוקו, כותבת מכתב פנייה לבעל המת, במהלך הטיול מתגלה לה סוד, שהופך את מעיה.

בסיפור אחר “אוצר” מתואר יום אחד בחייו של  יניב, תלמיד בית ספר. יום שכנראה דומה לכל ימי השנה. יניב  חולם על המכה, שיביא אביו בזכייה בטופס ההגרלה, ואז יקנו בית יפה עם חצר וגינה. עד אז הוא גר לו בגומחה בבית שאירגן לו אותה כמו חדר.

הסיפור “אבא” קרע לי את הלב.

בסיפור “תנין” הגיבור הוא איש  של הרגלים, שאומר ” ״צריך כל הזמן לשנות, כל הזמן להפתיע, לא להיכנס לשאננות, ברגע שלא תהיה על המשמר, בום! תופסים אותך ומשעבדים.”  קראתי את המשפט מספר פעמים ולא האמנתי שהוא נכתב לפני השבעה באוקטובר, כאילו ניבא לנו. אלטמן מגלה חוש הומור והופך את הגיבור, מלא אמין לאמין ואת המספר למי שחשד בכשרים. אהבתי את השנינות וחוש ההומור של הסיפור.

בסיפור “תמר” חייכתי למקרא האמונות הטפלות בנושא הבאת ילדים ובעיקר זכרים, תשכבי על צד ימין, על צד שמאל,תעשי כך ו….

הסיפור שעל שמו נקרא הספר “מים קרים”  הוא האחרון בקובץ, עבורו תצטרכו מים.

ברובם סיפורים קטנים על אנשים רגילים כמונו, ובכולם יש סוד וגילויו, ניגודים בין הדמויות ״תראה איפה אני ואיפה אתה״, אומר חבר הילדות לגיבור, בסיפור “במרכז המסחרי”, ובהמשך מתגלה הסוד למה כל אחד במקום אחר.

אלטמן כתב על כל מקום או נקודת ישוב בארץ, קיבוץ ועזיבת הקיבוץ, ערים מרכזיות וערים בפריפריה, ובכתיבתו הוא  מצייר את  נבכי נפש של דמויות רבות מכל קשת האוכלוסייה. פסיפס אנושי, רב תרבותי המציג בפנינו אותנו.

הסיפורים מסופרים בשלל קולות, מספר בגוף ראשון, מספר גבר, או אשה, מספר בגוף שלישי, הסופר כמספר עד או כמשתף את הקורא בחוויות ובמפגשים שלו על הדמויות.

כל אחד מהסיפורים יכול בהינף מילים, להפוך לרומן עם עלילה מפותלת ודמויות נוספות.  הצטערתי להיפרד מדמויות של סיפור אחד ולעבור לדמויות אחרות, רציתי מהן עוד קצת. רציתי לדעת מה עלה בגורלן.

נדמה שהספר מספר בקולות וצבעים רבים ואין בו קו אחיד, הקו המשותף לכל הסיפורים הוא היותם אמינים, ישראליים, כאלה שמתאימים  לארצנו הקטנטונות וגם אוניברסליים, אבל הקו המאחד בין הסיפורים הוא השפה הנהדרת של אברהם אלטמן. שפה תקנית, לפעמים גבוהה ולפעמים פחות בהתאם לגיבור. שפה שמחברת בין הדמויות.

מקוה שהבנתם שאני ממליצה בחום והנאה מרובה לקרוא את הסיפורים, כולם מתמסרים.

מים קרים, אברהם אלטמן

עורכת, רחלי דור רפפורט

הוצאת פרדס, 2023

ממליצה על ספרו הראשון של אברהם אלטמן, “קריסה”. מוזמנים לקרוא מה כתבתי עליו כאן

חולצות אדומות – ג’ון סקאלזי

כל מה שאני מתכוונת לומר לכם על הספר הוא ש- :

אני ממליצה בחום על הספר השנון והמיוחד הזה. ספר שהצחיק אותי, מה שאינו קל בימים אלו, והוא לא רק הצחיק אותי, אלא גם גרם לי לריכוז.

לצערי, על מנת למנוע ספוילרים לא אספר על העלילה, אולי בכמה מילים.

זהו ספר שנחשב למדע בדיוני, כן. אני יודעת שלא כולם אוהבים את הז’אנר הזה. גם אני לא במיוחד, פרט ליוצאים מהכלל. “חולצות אדומות” הוא  יוצא מהכלל. ואם אני קראתי ואהבתי, גם אתם תאהבו. למה? כי זו סאטירה  וביקורת על  סדרות הטלוויזיה, על עולם הקולנוע, על התסריטים, על ז’אנר המדע הבדיוני ששבוי בעצמו.  הוא כתוב בחן וקסם עם הומור שנון וחכם.

אנדרו דאהל מגיע לספינת החלל אינרפיד, הוא חיכה זמן רב להגיע לספינה וקיווה לקידום משמעותי. מיד עם הגעתו הוא מתבונן סביבו בנסיון ללמוד על הספינה ולהפתעתו הוא מגלה, שכל החילים הפשוטים מסתתרים ומתחבאים בעיקר מהקפטן, ואלו שאינם מסתתרים מתים כמו זבובים.

למה? כי המונח “חולצה אדומות”  (אנגלית: Redshirt) הוא כינוי האופייני לדמות בדיונית בסדרות מדע בדיוני שייעודה היחיד הוא מוות מהיר ואלים זמן קצר לאחר הצגתה. לובשי החולצות הם כלי עלילתי שנועד להמחיש את הסכנות הרבות שבפניהן עומדות הדמויות הראשיות מבלי להורגן. מקור המושג בסדרת הטלוויזיה “מסע בין כוכבים”: קציני האבטחה לבשו חולצות אדומות ובדרך כלל נהרגו בנסיבות אלה.(ויקיפדיה)

“החולצה האדומה”, אמר אבנט. “את יודעת, במסע בין כוכבים המקורי תמיד היה להם את קירק, בונז וספוק, ואיזה בחור מסכן בחולצה אדומה שהושמד לפני הפסקת הפרסומות הראשונה. מוסר ההשכל הוא לעולם לא ללבוש חולצה אדומה או לצאת למשימות מחקר כשאתה הבן אדם היחיד שהשם שלו לא מופיע בכתוביות הפתיחה”.

כולם הבינו זאת ולכן הם נמנעים מלשהות בקרבת אותם אנשים. הם ניסו להסביר ולהגיד אפילו פנו לעיתונות  אבל אף אחד לא הקשיב להם.

“כי מישהו מאיתנו צריך למות”, אמר קאסאוויי. “ככה זה במשלחות המחקר. אם ק׳אינג עומד בראש המשלחת, מישהו ימות. מישהו תמיד מת. אבל אם מישהו ימות, אז האחרים מוגנים. ככה זה עובד”.

כשדאל מגיע לספינת החלל העניינים משתבשים. איך, ולמה, והפתרונות, על כך בספר.

ג’ון סקאלזי יוצר מצבים אירוניים ובלתי הגיוניים, עם ניבים ושיבושם מה שגורם למשפטים מצחיקים. הוא כותב בחוכמה מתוך אהבתו לז’אנר מדע בדיוני, ולדמויות המשמשות תפקידם בסרטים ובספרות. הוא אפילו מכתיב לקורא כיצד לקרוא חלק מהדיאלוגים באמצעות מילים הכתובות בהטייה ואותן צריך לקרוא בהדגשה.

הספר נע בן זמנים ובין מציאות לדמיון ובדייה. בין אמיתי לסדרות טלוויזיה, ובזה יופיו. יש בו ביקורת על סרטי וסדרות הטלוויזיה מדע בדיוני ואירוניה, בעיקר על הסידרה “מסע בין כוכבים”.

זהו מסע בזמן ובין סדרות. לשאלה האם ניתן לשנות את העבר? התשובה היא כן. בסדרות טלוויזיה זה אפשרי.

נהניתי, צחקתי ודמיינתי לעצמי הלואי שההווה  שלנו הוא  סידרה והגיבורים יכולים לשנות בו את העלילה.

ג’ון מייקל סקאלזי השני הוא סופר מדע בדיוני אמריקאי, וכיהן בעבר כנשיא אגודת סופרי המדע הבדיוני והפנטסיה של אמריקה. נודע בעיקר בזכות סדרת ספרי “מלחמת האדם הזקן”. הוא בעל בלוג מאוד פופולרי ונחשב. סופר חכם שיודע מה הוא עושה ועל מה הוא כותב ובעיקר איך הוא כותב.

יתכן ואנשים, שהם יותר רציניים ממני בשטח המדע הבדיוני יאמרו, שהספר הוא קליל בהשוואה לספרים אחרים מאותו הז’אנר, וכנראה שהם צודקים. אבל, אני אהבתי, נהניתי וממליצה לכם לנסות.

ומילת תודה ל “עברית“ שהעניקו את הספר ועוד אחרים וטובים בתקופה הראשונה של המלחמה כמתנה. תבורכו על כך שחייכתם ונתתם לי  רגעי שפיות.

מאחלת לנו ימים טובים והלוואי כמו בסדרות ובסרטים הסוף יהיה טוב.

חולצות אדומות, ג’ון סקאלזי

מאנגלית, צפריר גרוסמן

הוצאת אופוס,2015

בוקר וערב – יון פוסה

“בוקר וערב” הוא סיפור על מחזור החיים שבו כל אחד יימצא את עצמו.

את הספר קראתי לפני שנתיים וכתיבת סקירה נשכחה ממני. כשפורסם שמו של יון פוסה   כזוכה בפרס נובל לספרות החלטתי לקרוא בו שוב ולהמליץ עליו. ואז הגיע השבעה באוקטובר הנורא. לא הייתי מסוגלת להתרכז או לקרוא ודווקא הספר הזה קרקע אותי לדפיו, זכרתי שהוא איטי, חכם  ונקרא במשורה. זו הסיבה ששוב נטלתי אותו לידיי והתענגתי על כל מילה.

ספר שהזכיר לי, רעיונית את “סטונר” המופלא. כותרת הספר מקפלת את תוכנו. העלילה מתחילה בבוקר ומסתיימת בערב במובן המטאפורי ולא רק במובן הפיסי וההגדרתי של המילון.

“בוקר וערב” כל כך פיוטי ועדין, ספר ששם את האדם הפשוט היומיומי שיכול להיות כל אחד מאיתנו במרכז היקום והקיום.

הפרק הראשון מתאר את לידתו של יהונס, גיבור הספר, דרך עיניו של אוֹלִי, אביו של יהונס. לידה רגילה כמו שהתנהלה בימים עברו, אם ומיילדת והאב שממתין. בזמן הלידה חושב אוֹלִי על מהלך החיים. ברגע שהתינוק מופרד ממרתה, אשתו, הוא יהיה לבד כל החיים, ובבוא יומו הוא יתפורר ויהיה ללא כלום ויחזור למקום שממנו בא, מכלום לכלום, זה מהלך החיים. בוקר וערב.

“אבל יש משהו אמר מֵעֵבֶר אבל, מהו?” תוהה  אוֹלִי

החלק השני מסופר על ידי המספר דרך עיניו של  יוהנס, שמספר על מה שמֵעֵבֶר, על החיים. יוהנס מבוגר ומזמן אינו יוצא לדוג. זהו סיפור עדין על מהלך חיים של אדם דייג. יוהנס דייג כמו אביו וכמו סבו. כל עולמו הוא הדייג והסירה שלו. בין עבר להווה בין ערות לחלום בין מציאות להזיה מספר יוהנס על חייו המצומצמים והמלאים, על אהבתו לאשתו, על בתו על חברו, על מחשבותיו.

יוהנס מבוגר, הוא כבר בא בימים והחל לקבל קצבת זקנה ״ בכל בוקר הוא חושב אותו הדבר״ מה הוא עוד יכול לחשוב, או לעשות.

באותו הבוקר מתגלים פרטים עליו ועל חיו, וכל זאת תוך כדי תיאור  פעילות שעושה, אוכל שותה ממלא קומקום מים. נזכר בעברו. עכשיו הבקרים האלה שוממים ועצובים. מחשבותיו מתערפלות ולא ברור אם הן בהווה או בעבר, אולי הוא מדמיין, לרגע תוהה אם הכל בדמיונו.

ואז מגיעה ההבנה שיותר לא ייראה את כל מה שסביבו והמראות יישארו בתוכו.

הכתיבה של יון פוסה סגפנית ומצומצמת אך, בין המילים מלאה בהתרחשויות. החיים “הלכאורה” אפורים מרגשים את הגיבור. תיאורי פעולותיו יוצר תחושה שהקורא רואה את הגיבור מול עיניו. במעט מילים, בשפה פשוטה כמעט יומיומית, בהעדר פעמים רבות סימני פיסוק   יוצר יון פוסה מחשבה פילוסופית על החיים. מחשבות על מה בין הבוקר והערב של החיים. ולא שלא קראנו על מחשבות ומשמעות החיים ומהו המוות, אלא שיון פוסה מצליח להפוך את היומיום לפואטי, פיוטי ומטאפורי.

מחשבותיו של האב אוֹלִי מהדהדות את האמונה הנוצרית, יוהנס וסירתו מתכתב עם ה”הקומדיה האלוהית” ולי הספר הזכיר ספרים נוספים משובחים כמו, “סטונר”, “הציפורים”, “חיים שלמים”.

מה שריתק אותי בקריאה, ואפילו בקריאה שנייה הוא בילבול בין מציאות ,חלומות ודמיון שמתערבלים במוחו של יוהנס.

 מה אמיתי מה מציאותי ומה היה או מה בהווה. את זה הקורא מנסה לבדוק.

ספר מהרהר ומלא ברגשות שהדהד בי. סיפור על היום והלילה ומה שבינהם.  שמחתי לקרוא אותו בשנית.

ממליצה מאוד.

בוקר וערב, יון פוסה

מנורווגית, דנה כספי

ספרית הפועלים,2021

סוד הקמע מדמשק – רינת גל

ספר מרתק שקריאתו נקטעה. התחלתי לקרוא בחול המועד סוכות ורק בשבוע האחרון המשכתי. לא כי הספר  לא עניין אותי, להפך הוא סוחף ומרתק ומרגש. אלא בגלל הנסיבות הנוראיות של אותה שבת שחורה. כשסיימתי לקרוא חשבתי לעצמי כמה סמליות יש בקריאה הזו של הספר.

לכל אחד יש סיפור שעליו לספר, כולנו אומרים יום אחד אכתוב את הרפתקאותי, אך סיפור כמו שמסופר בספר “סוד הקמע מדמשק” לא קראתי ולא שמעתי.

הסיפור סיפור אמיתי, הסופרת היא נינה למשפחה שעליה היא מספרת. הסיפור חיכה כמעט עשרים שנה שיסופר.

רותי גאון אחותה של רינת גל חזרה מירח דבש וטיול בארגנטינה ובידה  דפים דהויים הכתובים בספרדית שנמסרו לה על ידידי דודתה, אחות אביהן. הדפים נשכחו משתי האחיות אך דרכן של דפים סודיים הוא להתגלות. רינת מצאה את הדפים שנשכחו, קראה, נדהמה ויצאה לחקור את משפחתה. התוצאה היא סיפור משפחה סוחף.

זהו סיפור חוצה גבולות, סיפור מרתק ומסקרן אפוף צבעים וריחות, מסתורין וסודות. סיפור שנע בין מדינות יבשות ודמויות רבגוניות כשהמאחד ביניהם הוא סוד.

״ סודות מסוכנים הם האבנים הכי כבדות שסוחב ליבנו״

 מואיז,  בן דודו וגיסו של הרב הנערץ יהודה נואה גאון הדור נעלם. מואיז יצא לקזבלנקה,  כדי להעביר קמע לרב טולדנו.מואיז נעלם בדרך.  ביולי 1919ארבעה שליחים יוצאים למסע על מנת למצוא את מואיז. ארבעה שליחים לארבע קצוות תבל, מנשה יוצא מדמשק  לרומא למשפחת רומאנו, שמואל לאיסטנבול, אפרים למרסאי, יצחק לקהיר. הארבעה קיבלו משימה למצוא את מואיז ולהחזיר את הקמע. עליהם לשוב בעוד חצי שנה.

אם המשפחה, ריינה, אמו של מואיז חוששת שלבנה נודע סוד ולכן בחר להסתלק.

העלילה עוקבת אחר הארבעה שיצאו לחפשו. הקמע ושאר הקמעות הופכים להיות דמות ונושא בעלילה. ארבעת נושאי הקמעות מחפשים אחר מואיז. בכל מקום שמגיע השליח הוא נפגש עם רואה עתידות שמדברת עם המתים. מגדות עתידות שמספרת פרטים על מואיז, כל אחד מהשליחים נחשף לפרטים נוספים.

״איך פיסת מידע מהעבר בכוחה למוטט חיים שלמים במיוחד אם נארגו מפיסות בודדות של אמת, שזורות ביריעה רחבה של מרקם שקרי״

ומה קורה בבית, מאחור? המשפחה מטלטלת בין ודאות לחוסר ודאות, חיי הביטחון שהיו להם התערערו.

ריינה מעולם לא סיפרה על ילדותה ועכשיו לאט לאט נפרמים חוטי העבר ומאיימים. סוד נורא שמאיים על המשפחה. ריינה  יוצאת לפגוש איש מסתורי. בילדותה הוכרחה ללמוד לחשים מפי סבתה  שברכה אותה שתוכל להשפיע על העולם סביבה היא תשמור על כולם בעזרת שיקויים ודבקות בשם. המפגש המסתורי גורלי עבור ריינה.

באיסטנבול מגדת עתידות מגלה שקללה איומה רובצת עליהם, אימו של מואיז נושאת חטא גדול והטילה עליהם וצאצאיהם קללה.

עם מידע שכזה הקורא גם הוא יוצא למסע. הקורא סקרן לדעת מה עלה בגורלו של מואיז ומהו הסוד הנורא שמטיל קללה על המשפחה. הסקרנות הנוספת היא האם הקמע יחזור בחזרה. המסע שעוברים השליחים והגיבורים הוא מסע מטלטל נפשית ותלאות פיזיות רבות. המפגשים בין העולם היהודי לעולם המוסלמי משאירים את הקורא חסר אוויר.

העלילה מרתקת ומושכת לקריאה לא רק כי רוצים לדעת מה עלה בגורלו של מואיז ומהו הסוד ואיך יתגלה, אלא גם בזכות הידיעה שזהו סיפור אמיתי, בסיום הספר מציגה רינת פרק מהיומן שכתבה סבתה בבואנוס איירס שבו היא מביעה תקוה לכתוב את סיפורם המופלא. שרה נואה לא הספיקה, אך נכדתה רינת קיימה את הבטחתה.

העלילה רבת משתתפים ואירועים נארגת כמו שמיכת טלאים צבעונית מלאת כל החושים, עלילה סוחפת  מיסתורית ומיסטית, שמעלה שאלות רבות האם הגורל מוכתב וידוע מראש?  אנשים שהיו משוכנעים שייעודם אחד מתבדים, הבטחות לנישואים מופרות ומומרות באחרות. זוהרה מגדת העתידות מייצגת את הגורל המוכתב המנבא עתיד שונה לשמואל מזה שתכנן.

מסתוריות ופחד מהלא נודע כשמעל לכל אמונה באל, אמונה בכך שאין מקריות וכל מה שקורה יש לו סיבה.

סיפור שנסוב בעיקר על הצלה ושמירת העם היהודי.

“סוד הקמע מדמשק” הוא יצירה נפלאה החוצה גבולות, שנים, ומגוון דמויות שלוקחת את  את הקורא במסע לזמן אחר עד לימנו אלו.

סוד הקמע מדמשק, רינת גל

עורכת, נחמי קרמר

הוצאת ניב,2023

החיים בני התמותה ובני האלמוות של הילדה ממילאנו, דומניקו סטרנונה

ספר רב גוני, אנושי, חכם ובעל רבדים רבים.

איני מאוהדי הסופר דומניקו סטרנונה. הבעתי עמדתי בסקירות שלי על ספריו, “שרוכים” ו”שבועת אמונים.”

ספרו “החיים בני התמותה ובני האלמוות של הילדה ממילאנו”  הוא החשוב והטוב ביותר שקראתי משלו. התחושה שלי היא שסוף סוף דומניקו סטרנונה אמר את דעותיו בנושא ספרות, פילוסופיה חיים ומוות ולא פיזר אותן טיפין טפין בספריו, כמו שעשה עד עתה.

למה אהבתי? בזכות קולו של הסופר. העלילה בספר  מאוד מצומצמת ופשוטה. מה שיש בספר הוא קולו הפנימי של הסופר ודעותיו על הקיום, על המוות כנוכח ותופס מקום נכבד אצל הגיבור. כבר משם הספר ניתן להסיק שהמוות הוא אנושי, הוא לא רק שם עצם, החיים הופכים להיות אנושים ובני תמותה. שם הספר המשונה והארוך מקפל בתוכו את נושא הספר ואין מתאים ממנו.

מימי, גיבור הספר מספר את סיפורו כשהוא מבוגר. ההווה והעבר נשזרים בחייו. סבתו שמייצגת את העבר היא הדמות שהשפיעה עליו ביותר, היא זו שפותחת בפניו את הדלת למכסה האבן של בור המוות. כבר מגיל צעיר המוות מעסיק אותו ומציף את מחשבותיו. הוא שבוי בסיפורו של אורפאוס היורד לשאול להחזיר את אהובתו, אורידיקה. מימי מאוהב בסתר בעמנואלה, ילדה שגרה מול חלונו. כשראה אותה מקרוב בפעם הראשונה הוא נפעם, שערה השחור עורה השזוף ושיניה הצחות והבהירות הפנטו אותו, ילדה שמהווה עבורו מודל לשלמות. המרפסת שלה ססגונית בניגוד למרפסת ביתו, משפחתה מתיחסת אליה בחיבה, היא ואמה מדברות בשפה עשירה באיטלקית ולא בדיאלקט. מידי פעם היא רוקדת על המעקה והוא שאהבה ומוות נראו בעיניו כצרוף כבול מפחד. הריקוד שלה על המעקה מבהיל אותו, כי הוא מעין מחול המוות, מצד אחד חשש שתיפול ותמות, מצד שני זו היתה עבורו הזדמנות להחזירה מעולם המתים.

וכמו בכל הסיפורים הרומנטיים של ספרות האבירים יש נער נוסף המאוהב בילדה, ללו, היריב שלו, נער מוכשר בלימודים, בעל ביטחון עצמי ומנוגד באופיו לגיבור. מימי מרגיש מאוים “אז אסור לך לדבר איתה יותר. אחרת אני אקח את מקל ההליכה של סבא שלי, עם החרב בפנים, ואני אהרוג אותך.” כדי לזכות באהדתה, מימי  מקיים מבחני אומץ, כמו בתקופות קדומות של ההיסטוריה, וכמו בספרות האבירים. הוא רצה שתאהב אותו כמו שסבתו אוהבת אותו.

סבתו אהבה אותו אהבת נפש, מרחבי חייה היו המטבח, הכיור, הכיריים, השולחן, החלון. מעולם לא פיקפקה בו, תמיד האמינה ביעודו, ובעתידו הזוהר. האהבה שלה אליו היתה טהורה ופשוטה. היא תמיד גוננה עליו, מצד אחד מספרת לו על  בור המתים והעולם הבא, אך בהמשך אומרת לו “אסור שילדים ידעו משהו על המוות, אם אתה יודע על המוות לא תגדל יותר.”

הספר ” החיים בני התמותה ובני האלמות של הילדה ממילאנו” אינו רק ספר על אהבה ומוות, זהו ספר על ילדות, התבגרות והבחירות של הגיבור.

אהבה ומוות שזורים בהתבגרותו של הגיבור, אך לא רק אהבה ומוות. הספרות והמילה הכתובה השפיעו על חיו וניווטו אותו. סיפורי המיתולוגיה ששמע מסבתו, ספרות האבירים הם שהציתו את דמיונו והיוו עבורו אור. את הדיאלקט הנפוליטני הוא מחליף באיטלקית ולומד בלשנות באוניברסיטה.

“הנפוליטנית, שקלטתי ודיברתי מאז הולדתי, המשיכה לחתור תחת האיטלקית שלמדתי בעיקר מקריאה, נפטרתי משפתי הראשונה, רכשתי לי שפה כמו זאת שבספרים, זאת הייתה מלחמה קטנה שעדיין נמשכה, כאילו פקדתי על עצמי — לא ברור מתי — ללכת לכבוש”

באוניברסיטה הוא מגלה את ייעודו – הכתיבה. זהו ספר ארספואטי. “מסיבות מסתוריות נראה לי שהכתיבה היא הדבר היחיד שאוכל להשאיר לאחר מותי, בלי להרגיש שחייתי לשווא. ביטאתי בשירים ובסיפורים קטנים בעיקר את הצורך לפרוש לפני שהכישלונות והאכזבות יובילו להידרדרות הבלתי נמנעת.” הכתיבה בעיניו היא אלמותית.

ללו נעלם מחייו וחוזר וגם עמנואלה הילדה נעלמת לו. לא אפרט באילו נסיבות,  אך השפעתה עליו רבה, היא זו שמניעה אותו, היא גורמת לו ללמוד איטלקית בשפה גבוהה. היא זו שמהווה עבורו את אידאל האהבה. אהבה רומנטית נצחית, אהבת ילדות  שקיימת באגדות ולא במציאות.

דומניקו סטרנונה הצליח לכבוש את ליבי במחשבות שלו על אהבה ומוות. לימוד ורצון להצליח, השפעות החיים האישיים על הכתיבה. דמותה של הסבתא ריתקה, היכולת שלה לבטא את אהבתה לנכדה, להאמין בו ובכוחו למרות שהיא כמו לכלוכית, כל היום במטבח ואיש מבני הבית אינו מתייחס אליה, האב אף מתעמר בה ולועג לה. היא זו שמספרת למימי סיפורים, משלים, מלמדת אותו על החיים והמוות.לדעתי מגיע לה ספר משלה.

לא רק המוות הוא דמות בסיפור, אלא גם נאפולי הופכת להיות נוכחת כדמות ביצירה, תיאורי הרחובות, העיר, השכונה, האנשים והילדים מאוד מוחשיים.

התרגום המשובח של שירלי פינצי לב מצליח להעביר לקורא את הבדלי השפה האיטלקית הגבוהה לשפת הניב הנפוליטני, הדיאלקט. שירלי פינצי לב מצליחה להסביר באחרית דבר בסיום הספר את מלאכת התרגום של הניב הנפוליטני. סוף סוף הצלחתי להבין את הבדלי הניבים, והסבריה גרמו לי להשלמת הבנה בין הדיאלקט והשפה האיטלקית שהיו מרכזיים בסדרת “החברה הגאונה”.

ספר פיוטי ועדין עשיר ברגש ומחשבות על החיים ומה משאיר האדם אחריו. על משמעות הספרות בחיינו.

“אנחנו מעבירים מחצית מחיינו בחקר שרידי בני תמותה אחרים ואת המחצית השנייה בייצור השרידים שלנו.”

ממליצה מאוד.

החיים בני התמותה ובני האלמוות של הילדה ממילאנו, דומניקו סטרנונה

מאיטלקית, שירלי פינצי לב

הוצאת, כתר, 2023

יומה של מיס פטיגרו –  וינפרד ווטסון

מבין כל האגדות האהובה עלי ביותר היא אגדת  סינדרלה. עד היום אני חולמת על נסיכה יפיפיה המסתחררת ברחבת ריקודים בארמון מפואר ועדיף פריסאי.

“יומה של מיס פטיגרו” הוא אגדת סינדרלה שיש בה היפוך מסוים.

מיס פטיגרו, אשה  שעברה מזמן את גיל הנעורים, ואינה מתאימה לדמות הנסיכה, להפך, היא  אשה בגיל העמידה אפרורית, לבושה מיושן וכולה חסרת ביטחון.  את חייה המשעממים והמשמימים  היא מפיגה בצפייה בסרטים רומנטיים.  הצפייה המרובה  הפכה אותה לבקיאה בהלכות לבושן והתנהגותן של נשים יפות הלבושות בטוב טעם.

בבוקר זה בחודש נובמבר האפרורי של לונדון היא מופנית לעבודה כאומנת אצל מיס לאפוס, רגע לפני כניסתה לדירה היא חושבת על כך שהיא עייפה מעבודתה ומחיים ותלות באנשים אחרים, מה גם שהיא משוכנעת שהיא אומנת גרועה, חרדתית, חסרת אונים ובעיקר אינה יודעת לעמוד על שלה.

עם תחושות ומחשבות עלובות על עצמה היא נכנסת לדירתה של מיס לאפוס, זמרת פאבים יפיפייה מלאת ביטחון ומאוהבת בגופה ובכמה גברים במקביל, בדיוק הפוך ממנה.

היום הזה והדירה ישנו את חייה ויוציאו ממנה את היכולות שהיו כבויות בה. מיס פטיגרו המבוגרת זו שרכשה את השכלתה בענייני נשים יפות מסרטים הופכת להיות מנטור של מיס לאפוס וחברותיה.

השעות הספורות בדירתה, גילויי החברה הגבוהה שאליה נחשפה אינם מבלבלים אותה. להפך היא נקשרת אל מיס לאפוס וחבריה ורוצה לדעת מה יעלה בגורלם בהמשך היום.

הם סוחפים אותה איתם. והיא, שמעולם לא חוותה פרפרים בבטן, אלא רק ידעה על קיומם, מתחילה לחוש ולהרגיש, היא לא רק טועמת מהיין וממשקאות אחרים, אלא טועמת את מנעמי החיים.

המפגש עם מיס לאופוס הופך עליה את כל סדרי עולמה, נורמות העבר משתנות מיס פטיגרו, האשה האפרורית המקובעת ושמרנית מגלה עולם חדש, מגלה את היכולת להשתחרר מנורמות, מגלה את חוכמת החיים שלה ואת מקומה בעולם. פתאום היא מקבלת תשומת לב, לא מתייחסים אליה כאל עובדת, אלא כאל אשה חכמה בעלת ניסיון וכחברה.

מיס פטיגרו עוברת מסע חניכות, נשף כניסה לחברה, אבל לא בגיל הנעורים אלא, בגיל מבוגר. פרקי הספר הם לפי שעות היממה, ככל שהתקדמו השעות הסתקרנתי לדעת מה יקרה בחצות. גם מיס פטיגרו תוהה  מה יעלה בסיום היום המושלם, יום של הרפתקה והתרגשות.

בנעורי, כמו כל חברותי קראתי רומנים רומנטיים, והרבה. הספר החזיר אותי לימים אופטימיים וחלומות נעורים, אל גיבורי ספרים שכולם מושלמים. ״בנוי לתלפיות, פנים מחוספסות, סנטר של מתאבק, מבט נוקב, ארשת נסערת. גבר כמו הרקולס. גבר כמו קלארק גייבל.”

הספר סחף אותי והסיט את מחשבותיי מהימים הקשים. בימים אלו בעלי קושי קריאה וריכוז שמחתי על הספר שהחזיר אותי לימי נעורי האופטימיים שבהם הסיום הטוב מרפד את הלב.

זו אגדת סינדרלה מודרנית עם היפוך מסוים, משרתת שפוגשת בנסיכה, אירועים שמקבילים לאגדת סינדרלה בהיפוך.

הספר פורסם בשנות השלושים, אני בספק אם הדור הצעיר של ימנו יתעניין בשבלונות וסטריאוטיפים של גברים ונשים. ובכל זאת בעיני “יומה של מיס פטיגרו” הוא סיפור קטן, אומנם, לא הכי אמין, אבל מצליח לגרום לאסקפיזם בייחוד בימים אלו, דמויות נקיות נטולות רוע עם אהבת החיים ואהבת הזולת. מה צריך יותר מזה? רק זמן ובעיקר ריכוז כדי להיסחף יחד עם מיס פטיגרו וחבריה החדשים לעולם קסום.

 האם מיס פטיגרו תהפוך לנסיכה? מה יקרה באותו היום ובעיקר בשעת חצות?

יומה של מיס פטיגרו, וינפרד ווטסון

מאנגלית, אורטל אריכה

הקדמה, הנרייטה טווייקרוס-מרטין

איורים,מרי תומסון

הוצאת הכורסא, 2021