הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

תעלומת אנרי פיק – ספרו החדש של דיויד פואנקינוס

״פריווילגיה של האמנים, הם מערימים על המוות ומשאירים אחריהם יצירות.״

ספר נעים  שמעביר את היום ומעלה חיוך. אתמול כשקראתי אותו היה ערפל שהסתיר את הנוף והאוויר, תחושה כאילו רואים הכל כמו מבעד לחלון מלוכלך. כמה כיף במזג אויר שכזה לצלול לספר צרפתי ולעיירה קרוזון שבבריטן וליהנות גם מהערפל של העלילה.

ספר שמתאר את מאחורי הקלעים של עולם הספרים, את החצר האחורית שלא כולנו יודעים עליה.

ז’אן –פייר גורוק ספרן בספריית העיירה קורזון, הספרים הם אהבתו ולהם הקדיש את כל חייו. גורוק מחליט לאסוף את כתבי היד הדחויים מהוצאות הספרים ולהקים להם ספריה. “ספריית הדחויים” כך מכנה אותם. הוא אוסף ספרים מסוגים שונים. התנאי היחיד הוא שעל הסופר להביא במו ידיו את כתב היד שלו לספריה.

דלפין ,עורכת בהוצאת ספרים ופרדריק, סופר שספרו הראשון נחל אכזבה, מגיעים לעיירה קרוזון שבה מתגוררים הוריה של דלפין. שם בספריה הם מוצאים את כתב היד “שעותיו האחרונות של סיפור אהבה”. שניהם מאמינים בכתב היד ומחליטים להוציאו לאור.

מכאן מתחילה העלילה להסתבך, אנרי פיק , מי שחתום על הספר הדחוי, הוא בעל פיצרייה שנפטר שנתיים קודם.

פרסום הספר הדחוי גורר אחריו אירועים חדשים. כמו אפקט הפרפר. כולם מסוחררים מהספר הנידח והדחוי שהתפרסם והפך לשערורייתי בין לילה, וכל מי שקשור אליו נעשה מפורסם. מדלן, אשתו של אנרי, בעלת חוש הומור ציני  קוראת את הרומן ודרכו מתרפקת על העבר וחיה מחדש את חייה. מרגישה כאילו בעלה אומר לה דרך הספר, אל תשכחי אותי. הבת מוצאת נחמה בפרסום המהיר, אפילו ממציאה עובדות שלא היו.

״וכך נישא שמו של פיק בכל פה וסימל את החלום לזכות יום אחד בהכרה בכישרונך״

ברור שהתהילה היא זמנית.

לא. זה לא ספר מתח, גם לא בלש, למרות שיש בו את המרכיבים לסוגה הזו.

זהו ספר על ספרים ודרכם מרגע הכתיבה עד אלינו הקוראים.

יש בו רעיונות הקשורים לעולם הספרות. משפטים מרתקים וחכמים. איזכור ספרי מופת וקריצה לספרי הסופר עצמו (שרלוטה).

יש בספר  את כל החומרים השייכים לתעשיית הספרים. על מוזת כתיבה ועל דמות מעוררת השראה, על עולם המו”לים, והעריכה. יש בו גם ביקורת על העריכה וההוצאה ובעיקר על הפרסום, פרסום שערורייתי כמקדם מכירות. ספר שנידחה מקבל עניין ומיד הופך להיות הספר המוערך ביותר.

העלילה מרובת דמויות שקשורות כולן לספר ולסופר. לאט לאט הדמויות הופכות להיות כמו הספרים, חלקן מוערכות, חלקן אהובות , חלקן דחויות לעד. מעטים מהם היו בעלי כבוד ונשכחו, ומספר מהם נשכחו ועתה הוחזרה להם העטרה.

“תעלומת אנרי פיק” הוא ספר שכיף לקרוא אותו, רציתי לדעת מה עלה בגורלן של הדמויות הקשורות לספר ומיהו אנרי פיק. נותן חומר למחשבה.

לא יודעת אם אזכור הרבה מהספר אבל בטוח שאזכור את חווית הקריאה הנעימה שהיתה לי.

״ סופרים יכולים לכתוב סיפורים מופרכים ובלתי סבירים ככל שירצו, אך תמיד ימצא הקורא שייאמר להם, זה לא ייאמן! כתבת את סיפור חיי!״    

תעלומת אנרי פיק, דויד פואנקינוס

מצרפתית, לי עברון

הוצאת כתר, 2019

שריקה באפלה, אמה היילי

ג’ן תכננה שיום אחד כשיהיה לה זמן היא תכתוב רומן. מותחן, חשבה, עם בלשית, בלשית שהיא גם אמנית ואחד הרמזים יופיע במחברת הסקיצה.

מה שג’ן לא חשבה הוא, שיום אחד היא תמצא עצמה בתוך רומן מתח והיא תהיה הבלשית.

ג’ן נשואה ליו ולהם שתי בנות, מג הגדולה, לסבית שיצאה מהארון ועכשיו היא בהריון. לאנה הבת הצעירה בשנים רבות ממג, נערה מתבגרת בעלת מחשבות אובדניות עם ניסיונות התאבדות ופגיעות גופניות.

ג’ן ולאנה יוצאות לסדנת ציור לחופשה. ג’ן מקוה שבימי הסדנה היא תוכל להתקרב לבתה המתבגרת והסדנה תהווה שינוי אווירה עבור לאנה. ערב אחד לאנה נעלמה, לאחר ארבעה ימים היא חזרה פצועה וחבולה. לאנה לא זכרה דבר מאותם הימים “אני לא זוכרת” חזרה שוב ושוב. בימים הבאים ובשבועות הקרובים תנסה ג’ן לגלות מה קרה ללאנה.

ג’ן הופכת לחרדתית ואובססיבית בכל מה שקשור ללאנה. עוקבת אחריה ובודקת דקויות בהתנהגותה. מה אמרה, למה אמרה כך, מדוע לאנה כותבת דבר אחד ברשת ואומרת דבר אחר בבית. “רוב האנשים יוצרים רושם כוזב לגבי החיים שלהם ברשתות החברתיות” מסבירה מג לאמה.

מחטטת בחפצים הפרטיים בחדרה נוברת באינסטגרם ובטוויטר שלה. מה שהיא מגלה מפחיד אותה ומאיים עליה. “אז מה עכשיו? את מתכוונת להמשיך לעקוב אחרי? אני אמורה להמשיך ולהעמיד פנים שאת לא שם?” לאנה מפגינה עמידה נחושה מול אמה, היא אינה מספקת לה את תשובותיה ומצליחה לעמוד מול החקירות בקור רוח.

ליבו של הספר הוא מערכת היחסים בין ג’ן ללאנה, ככל שג’ן מנסה להתקרב, לאנה מתרחקת, ג’ן מחטטת,לאנה הודפת.

ג’ן לא רק נוברת בחפציה של לאנה, אלא גם  מחטטת בעברה שלה בניסיון לגלות היכן היו הזרעים להתנהגותה של בתה. היא נזכרת בעברה כנערה, בלידות של בנותיה ובמערכת היחסים שלה עם בעלה.

היעלמותה של לאנה מפר את האיזון המשפחתי, מציף את כל מה שהיה מתחת לפני השטח. קנאת האחיות על תשומת הלב. מג מקנאה בלאנה שכעת היא במרכז העניינים.

“שריקה באפלה” אינו ספר מתח או בלש, יש בו את הסממנים הללו, אבל זהו ספר על משפחה, על זוגיות, על מערכות יחסים בין הורים למתבגרים וקשר פנימי בתוך המשפחה . הספר עוסק בעיקר בפחדים במשפחה. בחרדות של הורים לילדיהם ושאלות של נכון או לא נכון, שכל הורה שואל ביחס לילדיו.

הספר מחדד את השאלות מה אנחנו יודעים על ילדנו, האם מותר לנו לעקוב אחריהם ולנבור בחפציהם?

הספר כתוב בפרקים קצרים ואפילו קצרצרים. כל פרק מתאר זמן שונה. עבר, הווה, עבר רחוק. כל פרק הוא בעל כותרת. המבנה המיוחד הזה מחדד את הרעיון שג’ן כותבת את הרומן הבלשי שכל חייה חשבה לכתוב.

היה לי קשה בתחילת הקריאה, משהו קצת לא זז, אולי בגלל המבנה של הפרקים שקטע את הרצף. בשלב מסוים הפסקתי לקרוא את הכותרות והתייחסתי לספר כבעל עלילה שלמה ולא מפורקת לפרקים.  ככל שנכנסתי לרצף האירועים ובעיקר לחדירה לנפש הדמויות הספר התקדם ותפס תאוצה. העמודים האחרונים  נקראו במהירות מעצמם.

כמי שעמדה מחוץ לעלילה יכולתי לבקר את התנהלות הדמויות, אך במחשבה שנייה איני יודעת כיצד הייתי נוהגת לו האירוע היה קורה לי, סביר להניח בחלק מהזמן הייתי מתנהלת כמו ג’ן, מוטרדת וסקרנית לדעת מה עבר על בתי, חוששת מהשפעת האירוע על נפשה של ילדתי וחרדה לבאות.

“שריקה באפלה” היא התקוה שנמצאת בכל אחד בנפשו. כשהחושך משתלט עליך, על מנת להיחלץ ממנו צריך להקשיב, לפעמים לעצמך, כדי למצוא את הקצה ולצאת אל האור. את האור או ההארה מוצאת ג’ן בסיום הספר.

שריקה באפלה, אמה היילי

מאנגלית, שי סנדיק

הוצאת , תמיר//סנדיק 2019

יום האשה 2019

בילדותי המאוחרת התקבצנו אני וחברותי כל אחר צהרים ודנו בספר “נשים קטנות”. אני הייתי מבין מעריצותיה של ג’ו. היא היתה עבורי דמות פורצת דרך. הערצתי אותה על חוכמתה ויכולתה להיות מי שהיא בעולם שבו הגברים שלטו.

מאז עברו בליבי גיבורות ספרות רבות.

ספרות כמו שאר האומנויות אינה יכולה לשנות, היא יכולה להשפיע, יכולה להאיר ולפקוח עיניים. לפעמים יכולה גם להזהיר.

 ספרים רבים נכתבו על ידי סופרות ומעמד האשה וכן גם סופרים גברים שכתבו על נשים.

בחרתי בשלושה ספרים עכשוויים שמציגים נשים בזוויות שונות.

צבע החלב /  נל ליישון

אומנם נכתב על התקופה של 1830 באנגליה. נערה בת 15

אב אלים, מוכר את בתו לכומר, הכומר המשכיל מלמד אותה לקרוא, לכאורה,על פניו היא זוכה לקידום, יודעת לקרוא ולכתוב, אבל לא כך. דווקא בגלל הלימוד יש כאן ניצול.

בעידן ב  ME TOO לוקחת הסופרת את הניצול ומרחיקה אותו לתקופה 1830 הקורא אומר, טוב, זה היה מזמן, כך היה מעמד האישה באותה תקופה, היא שייכת לאב, היא מהווה נטל כלכלי על המשפחה לכן הוא, האב יכול לעשות בה כרצונו, להעביר אותה כמו מטבע לסוחר, לסחור בה, היום  זה אינו כך. הסופרת למעשה אומרת, לא. גם היום בארצות רבות ובחברות שונות מעמד האשה נחות. היא אינה נחשבת, מותר לפגוע בה, לרצוח אותה, להפוך אותה לשפחה, לסחור בגופה.

בגנו של עוג / לֵילָה סְלימאני Leila Slimani

זמן אחר שנות האלפיים, צרפת

לילה סלמיאני מציגה בפנינו דמות אחרת,  שונה,  אדל, אשה נשואה ואם לבן, היא עיתונאית, בעלה רופא, מעמדה בחברה הוא טוב. אדל היא גיבורה  המכורה למין.

לדעתי הרבה אומץ נדרש מסופרת שזהו ספרה הראשון לתאר אשה שכזו.

בעידן   ME TOO הנשים הן קורבן, וכאן האשה היא זו שמנצלת את הגברים, היא אינה בוחלת באף גבר, מקיימת יחסים עם החבר של בעלה, חבריה לעבודה, בחור שפגשה במסיבה.

כמה תעוזה נדרשה מלילה סלימאני להציג את גיבורת ספרה באופן נועז ובוטה. בדרך שאינה מקובלת.

הפיתוי, החיפוש אחר מקום מסתור שבו תוכל להתמסר. המין לא עניין אותה. הטירוף המיני הוא המפלצת שחיה בתוכה, העוג שמנהל אותה והיא נתונה אך ורק למרותו.

שלוש / דרור משעני

סופר גבר, מצליח לחדור לנבכי הנפש של הדמויות הנשיות. מצליח להבין את מחשבותיהן והתנהלותן.

מציג בפנינו שלוש נשים שונות במציאות הישראלית העכשווית.

האחת. אורנה גרושה טרייה, אמא לערן בן 9, מורה בתיכון בחולון. (אולי בתיכון שבו לימדתי) אורנה גרושה טרייה, מנסה לשקם עצמה ומשוטטת באתר ההיכרויות. אנחנו פוגשים בה את התיסכול של הפרידה, הקושי של הקיום ובעיקר הבדידות והרעב לקשר.

שתיים. אמיליה, עובדת זרה הנמצאת שנתיים בארץ ואין לה איש  חוץ מנחום שבו טיפלה ונפטר ואליו ולחדרה היא מתגעגעת .עכשיו היא מחפשת, לא רק עבודה.  היא מחפשת גם את האל, את הסימן שינחה אותה בחיי היומיום. היא מציגה את האשה שנאלצת לעזוב מולדת על מנת להתפרנס, את יחס המעבידים והסביבה.

שלוש. אלה, לאחר לידה שלישית, מנסה לסיים את עבודת המחקר שלה, מחפשת מפלט בבדידות ובשיגרה שבחייה.

שלושתן בודדות, שלושתן מחפשות ריגוש ונחמה. מצב שמתאים לכל מקום ולכל תקופה בעולם.

בספר “שלוש” מביא אלינו דרור משעני הביתה את האנשים הרגילים, וזה מה שאני אוהבת אצלו, גיבורות יומיומיות שאנחנו רואים ברחוב, באוטובוס בסופר. מורה המנסה להתמודד עם גירושיה ומשכורתה הנמוכה, לחץ הבחינות. עובדת זרה העובדת למחייתה ומחפשת איזה סימן וקשר לבית שעזבה ואמא הנופלת תחת נטל הטיפול בילדיה ומחפשת את עצמה.

היום אנחנו בעולם המערבי חוגגים את יום האשה, פסטיבלים וכו’. לא כאן המקום להביע דעתי על החגיגות שהוצאו מהקשרן. אבל במקומות רבים בעולם ולצערי גם בארצנו מעמד האשה אינו שוויוני. שיפרנו אותו מעט, אך עדיין יש להמשיך ולשפר.
מוזמנים להאזין לתוכנית הרדיו- מועדון ספרות עם יוסי ריבלין ברדיו ארץ. תוכנית שבה סיפרתי על הספרים הללו.
https://soundcloud.com/eretzfm/210219a-1mm?fbclid=IwAR0LA9mAdDw2AtEMZjAGD24qOxIIIpdXCE5Q3j9Qq6ItsaRlbmUTQL9qeCA

איים קטנים – ספרה הקסום של לורנצה פיירי

הפוסט הזה מוקדש לאחותי הגדולה והאהובה. האחות שתמיד נמצאת שם בשבילי.

תרזה, גיבורת הספר, ואחותה הזכירו לי  במעט את מערכת היחסים שלי ושל אחותי הגדולה. הערצתי אותה כיוון שהקדימה אותי בגיל וידעה  לקרוא ולכתוב לפני. היא היתה בעלת אומץ ונחשבה בעיני לילדת תעלולים בעלת יכולות ספורטיביות אשר לי היו חסרות. היינו צמודות צמודות, לבשנו אותם בגדים וישנו לפעמים באותה המיטה. מעל לכל היא היתה השומר שמגן עלי. עקבה אחרי מבלי שהרגשתי ודאגה לי בסתר, לא נתנה לאף ילד לפגוע בי. כשהתייתמנו הייתי בת 22   והיא הפכה לבוגרת המייעצת  ובעיקר המפרגנת שלי. עד היום היא השורשים המשפחתיים שלי.

“איים קטנים” הוא ספר על ארבעה דורות, ארבעה עשורים ואי אחד קטן וקסום. “האי הזה שנדמה רחוק מכל דבר שהוא”. ספר שנתן לי תחושה של משפחתיות, הרגשתי חלק מהמשפחה לכמה שעות.

משפחתה של תרזה גרה באי ג’יליו שבאיטליה. ההורים מנהלים מלון קטן. תרזה, הגיבורה, הצעירה מבין האחיות מוצאת עצמה מזדנבת אחר אחותה ומקנאה בה. היא הילדה הטובה שאינה מתמרדת אינה מעיזה להביע כעס או אי נוחות. אחותה הגדולה מרגישה מאוימת ממנה ובכל הזדמנות בוכה: “את תרזה אוהבים יותר.” תרזה גדלה בצל של אחותה, “את קטרינה כולם זוכרים, היא אדומת שיער, היא כמו אמא שלי. וכשאני לא נמצאת לידה אני יכולה להיות כל אדם בעולם. אני בלתי מוגדרת.” למרות הקנאה הקשר בין האחיות חם והדוק. למרות שאחותה התעמרה בה הקניטה אותה וקנאה בה, היא מרגישה מועקה וחסר כשזו עוזבת את הבית ללמוד בעיר הגדולה.

במשפחה שלושה דורות של נשים לוחמניות, כל אחת בדרכה שלה. הסבתא מייצגת את הדור של מלחמת העולם והדור של איטליה לאחר המלחמה. האמא מייצגת את דור הצעירים המרדן באירופה, דור מרד הסטודנטים, תרזה וקתרינה מייצגות את הדור היציב ובנה של תרזה מייצג את דור ההווה, דור הטכנולוגיה והאינטרנט. הנשים במשפחה הן נשים חזקות ודעתניות שאינן מוותרות על רצונן ועצמאותן.

 ספר התבגרות המתאר ארבעה עשורים, גם אם יש בו את כל החומרים הרגילים, נערה ביישנית שמגלה את כוחותיה. חווה את חווית ההתאהבות של גיל הנעורים. כל אלה הם שלד ובסיס של הרבה סיפורי ההתבגרות, אבל יחודו של הספר איים קטנים הוא בכתיבה המרגשת והרעננה, כתיבה נוגעת ללב ופורטת על נימי הרגש  לדוגמה “לרגע הדממה נעשית נוזל צפוף שמעכב את הנשימה, שמונע כל תנועה”. היו מספר מקומות שדמעתי וצחקתי.

מהלך התבגרותה של תרזה מלווה  בבעיות פוליטיות חברתיות. מעצרם של מעורבים בביצוע טבח בפיאצה פונטנה עתידים להגיע לאי לגלות. חילופי השלטון באיטליה שלאחר המלחמה, אינפלציה ובעיקר החיים באי תיירותי שבו העבודה מצטמצמת לכמה חודשים.

יש גם עצב וחרטות, כאב על אובדן. בדיוק כמו שהחיים מזמנים לנו. “איים קטנים” הם אותן פיסות קטנות שמרכיבות את חיינו. פיסות אושר, אהבה, קירבה, עצב, חרטה ומעל לכל המשפחה היא זו שמחזיקה ותומכת – היא קפסולת הזיכרון שלנו.

רוצו לקרוא את הספר הקסום והאנושי. ספר שכל אחד ימצא עצמו בין הדפים. לאחר שתקראו וודאי תרצו להגיע לאי גי’ליו שבאיטליה. אני אגיע לשם באחד הימים.

איים קטנים, לורנצה פיירי

מאיטלקית, מונה גודאר

כנרת זמורה, 2019

אחותי ואני. הילד המציץ בתמונה קרא לנו : “הנה מגי ועוד מגי”

הדיירים של מונבלום, ספרו הרגיש והנוגע ללב של אדוארד לואיס וולאנט

הספר “הדיירים של מונבלום” הוא יצירה המשולה לסימפוניה. לכל דייר צליל ייחודי משלו ולגיבור הספר קול אחר ומיוחד. והמאזין ,במקרה הזה הוא הקורא ממתין לשמוע את הצליל האחר והמיוחד שלו.

הקריאה בספר “הדיירים של מונבלום”  היתה עבורי כמו שמיעת סימפוניה  של בטהובן בקונצרט.

הדיירים של מונבלום אינם גרים על הירח ואפילו לא חולמים להגיע אליו. הספר נכתב בשנת 1963 לפני נחיתת האדם על הירח. “הדיירים של מונבלום” חולמים לחיות בכבוד, חולמים שהצנרת בביתם תתפקד והביוב לא ייסתם.

ארווין ונורמן מונבלום הם שני אחים השונים כמו כדור הארץ והירח. ארווין המוצלח הוא איש עסקים, בעל  מספר בתי דירות שאותן משכיר. כל כולו עסוק בספירת הכסף ובהגדלת נכסיו ללא הוצאות מיותרות. נורמן הוא האח השונה, יש שיאמרו “מרחף” אוהב ללמוד. עכשיו אחרי כמה שנות לימודים הוא גובה את שכר הדירות של אחיו.

“אני גובה השכירות הכי מלומד בניו יורק. אני מנסה. להפוך את מה שנתקעתי איתו ליעוד”

יחד איתו אנחנו עוברים דירה דירה וגובים את דמי השכירות מהדיירים. בכל דירה מתגלה תקלה. מתגלה עד כמה הבניין רעוע, קירות מתקלפים, סתימה, חלונות שבורים. ונורמן אדיש לבניין, אדיש לדייריו, גובה את השכר כמו מכונה, רושם קבלה ופולט, “זה בניין ישן”.

הדיירים, פסיפס אנושי, מיקרוקוסמוס של העולם : סיני, יהודי, אם חד הורית, רוכל ממתקים הנקרא שוגרמן, סופֵר, מתאבק שלומד משחק. השיחות עם הדיירים  משקפות את בעליהם, חלקם נרגנים, אנשי קשי יום, יש ביניהם גם מספרי בדיחות. בביקורים השבועיים של נורמן בדירותיהם מתגלה עולם ומלאו של הדיירים. הדיירים הם חבריו היחידים, האנשים היחידים שאיתם מדבר, הם אלו המלווים אותו לביתו, שם הוא חושב עליהם ומשוחח איתם בדמיונו. חלק מהדיירים מזהה את אופיו האחר והשונה.

מבין כל סיפורי הדיירים שמהווים קולות רקע, צריך לשלוף את סיפורו של נורמן, לשמוע לקול היחיד והבודד בתוך כל כלי הנגינה האחרים.

נורמן מתגלה כאיש רגיש, המעדיף להסתגר מהעולם החיצוני והמאיים. לנורמן חוש הומור ורגישות שרופדה בחוסר נסיון ליצור קשר.

לפני חודש צפיתי באופרה “סלומה” של שטראוס, המוסיקה של החלק הראשון קצת שעממה אותי, סליחה. עד  שהגיע ריקוד הצעיפים שטרף את כל הצלילים ששמעתי לפני כן. היה שווה לחכות לחווית הריקוד. הצבעים, השירה, הריקוד סחפו את כל הרגשות שלי.

לאותה חוויה זכיתי בספר. נורמן כל חיו חי בצד, לצד האנשים שהכיר, חווה את העולם דרכם וכשהתעורר לחיים התעורר כמו בריקוד סוער. נורמן מקבל החלטות ובביצוע שלהן הוא סוחף את דיירי הבניינים, את צוות העובדים המנומנם, ובעיקר את עצמו. ההתלהבות שלו סחפה אפילו אותי, הרגשתי בעוצמת האנרגיות שלו.

“אתה ביסוד שלך חסר הומור וחסר חיים”, אומר לו שוגרמן הדייר שמוכר ממתקים בתחנות הרכבת. שוגרמן טועה, כי לנורמן יש חוש הומור, נורמן מחכה לאט לאט לאפשרות שבה יוכל להביא תועלת לעולם ולאנשיו.

אפשר להגיע לירח גם אחרי גיל 21. גם אם הפריחה מאוחרת ניתן לגעת באורו.

ברור לנו שזה יהיה סיפור מסע והתבגרות מאוחרת של נורמן. נורמן יתעורר מהקיפאון שכפה על עצמו. זו תהיה התבגרות מאוחרת,

 איך זה יהיה ?

על כך בספר החוויתי “הדיירים של מונבלום”. ספר שעוצמתו היא ברווח שבין המילים. ספר שמאיר באור חזק על האנשים הפשוטים שגם להם חלומות קטנים. זהו סיפור אנושי על  דיירים שנמצאים כמעט בכל בניין בכל עיר. הקורא נקשר לדמויות ומחכה בציפייה להופעת דמותו האנושית של נורמן בין הפרקים והדפים. דמות שצומחת מתוך הצורך לגלות את הכוחות שטמונים בה. נורמן משקף את האדם האנושי השקוף אולי, שגם בו יש יעוד ותכלית. גם אם אינו בעל מעמד וכוחות לשנות את העולם עדיין יש לו יכולת להיטיב לאנשים הרגילים הפשוטים כמותו.

סיפור על אדם שמבין כי יוכל לצמוח רק בעזרת כוחותיו שלו.

אדוארד לואיס וולאנט יליד קונטיקט, נפטר בגיל 36 ממפרצת. ספרו “המשכונאי” עובד לסרט. הספר “הדיירים של מונבלום” פורסם שנה לאחר מותו ותורגם ברגישות מופלאה לראשונה לעברית על ידי רנה ורבין 2019

התרגום מוקפד מאוד, רנה בחרה במילים  מדויקות על מנת לעורר בקורא את הקונוטציות שאליהן כיוון הסופר, למשל בחירת המילה עקוד בשורה הראשונה, מנחה את הקורא לספר בראשית, לקנאת האחים הראשונה ולסיפור העקדה.

ממליצה בחום רב.

הדיירים של מונבלום, אדוארד לואיס וולאנט

מאנגלית, רנה ורבין

הוצאת, ערבי נחל, ידיעות אחרונות, 2019

חאדולה, אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס

אשה אחת נושאת את הכאב והצער של הנשים כולן.

חאדולה היושבת מול עריסת נכדתה שזה עתה נולדה מהרהרת בחייה שלה מרגע לידתה. ולא רק על חייה שלה היא מצרה, אלא על כל חיי הבנות שנולדו ושתיוולדנה.

חאדולה נוטלת את סבל הנשים כולן, את סבל עצם היותן נשים. מגיל קטן הן אינן רצויות, הן נטל כלכלי. נטל על האב שצריך לחתן אותן, ולדאוג לנדוניה נאותה.

״בנדוניה ושילחו אותה לדרכה — או בלשונה של אמהּ: “נפטרו ממנה״ כאשה נשואה היא נידונה להתעמרות מצד הבעל ולעבודה קשה בבית או בשדה.

הספר הקטן הזה בעל שני פנים. תיאור יופיו המהפנט של האי היווני, סקיאתוס, תיאור של יופי עוצר נשימה, יופי בראשיתי, פראי. האי מתואר כגן עדן, אך מתחת לפני השטח מבעבע הגיהנום.

מול היופי הפלאי של האי מתואר סבלה של חאדולה. חאדולה נושאת את דגל הסבל של כל הנשים כולן, ״אבל אני שואלת אתכם, באמת צריכות להיוולד כל כך הרבה בנות? ואם כן, האם זה שווה את הטורח הכרוך בגידול שלהן? האם אין זה תמיד פח או פחת?” סחה פרַנגוֹיאנוּ בינה לבין עצמה. “האם לא עדיף שלא ישרדו כדי שלא יסבלו?”

חאדולה יושבת מול עריסת נכדתה החולה שנולדה זה עתה ומהרהרת בחייה. מחשבותיה מובילות אותה להבנה שכל חייה שרתה את האנשים סביבה. כקוראת חשבתי שאמשיך להפליג עם מחשבותיה, אך לא. נכונה לי הפתעה, חאדולה עברה ממחשבות למעשים. המעשה הפך למסע פיזי במרחבי האי מסע שחרור שלה ושל כל הנשים והתינוקות.

חאדולה, האשה שכל אחד מאנשי הכפר מחפש אחריה כדי שתציל, תעזור ,תרפא הופכת כעת לאשה הנרדפת שרודפים אחריה בגלל מעשיה הנוראיים. והיא? אינה מצטערת על מעשיה, היא סובלת אומנם מרגשות אשמה שרודפים אותה בחלומותיה, אבל עדיין רוצה להמשיך במה שהתחילה.

כל מה שרציתי לאחר סיום הספר הוא לטוס מיד אל האי סקיאתוס ליהנות מיופיו כמו שמתואר בנובלה, לחפש את חאדולה ואולי אפילו להצליח לחבק אותה.

שלא תבינו אותי לא נכון. לא מצאתי בגיבורה שום רגש של הזדהות, או הסכמה, אבל בהחלט הבנתי אותה. הבנתי את סבל היותה אשה, את חוסר האונים שלה מול הגברים וחוזקם. את ההבנה שחייה הם כמו גלגל של יסורים שכל עוד היא חיה  לא תוכל להיחלץ ממנו.

הבנת הגיבורה היא גדולתו של הסופר. אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס, איש דת שנולד ומת באי סקיאתוס. לאורך כל הקריאה התפעלתי מהעובדה שגבר, איש דת, מצליח להבין את רגשותיה ומחשבותיה של הגיבורה שברא.  מצליח לחדור לליבה ונפשה של חאדולה, מתאר את מחשבותיה וכאביה. הסופר מצליח להעביר לקורא את כל מניעיה, לכן גם אם לא הסכמתי עם מעשיה הבנתי את המניע שלה.

לא רק את נפשה המיוסרת והכואבת של חאדולה מעביר לנו הסופר, אלא את תאורו ויופיו עוצר הנשימה של האי. כמו בעזרת מכחול גדוש צבעים מתאר את צבעוניותו של האי את ההרים, הטרשים, השדות והרועים עם עדריהם.

״ברגע זה בדיוק זרחה השמש. הכדור הענק עלה מתוך גלי הים הנשקף למרחוק… ההרים המסולעים התנשאו לפניה והקריאות הממושכות של הציפורים הדהדו באוויר. למטה בעמק, בחורשה, שרו ציפורי שיר את מנגינותיהן הערבות.

קרני שמש חמות הגיעו מהים הלוהט וחדרו מבעד לעלווה ולקיסוס שכיסו על מקום המסתור של הזקנה האומללה. הן הציתו את אגלי הטל שכיסו את ירוק האזמרגד של הצמחייה ובהקו כשלל פנינים. השמש הבריחה את הקור והלחות וגם את רעד פחדהּ האפל. זה היה רגע של נחמה ותקווה.״

״מצד ימין הסתיימה השורה הארוכה של הגנים והחלקות התחומות, בעוד שמצד שמאל עדיין נראתה הגבעה הקטנה והסלעית של קוֹטרוֹניה על שלוש פסגותיה הציוריות, זו אחר זו, מוקפות טחנות רוח ובקתות ובתים לבנים פזורים מסביב להן. עכשיו צעדה במדרון שעדיין היה מתון ונוח. חלקות הכרמים החלו להתגלות לפניה, והיא חלפה על פני מטעי זיתים ועצי פרי עד שהגיעה לחלקות שדה מוקפות משוכות גבוהות שנרעדו ברוח הלילית. שם החלה הדרך לעלות בתלילות מעלה. פרַנגוֹיאנוּ רצה ורצה בנשימה קלה, ורוח הבוקר הנעימה, חמדת הצפון, ליטפה את פניה.״

הנובלה נפלאה הזו המתורגמת בקפדנות מתאימה ,לצערי, גם לימנו. בחודש הבא נציין את יום האישה. חאדולה אומנם נכתבה לפני מאה שנים, אך ניצול הנשים עדיין קיים בחברות רבות. בארצות רבות מרגישות הנשים את מה שחשה חאדולה עצמה.

״אין לך מושג כמה פעמים הנשים נותנות דוגמה!” אמר השומר המקומי, “בדברים מסוימים יש להן הרבה אומץ!״

לחאדולה היה אומץ קיצוני, אומץ שמטרתו לזעזע את מי שמבין עד כמה הנשים נרדפות ומנוצלות.

רוצו לקרוא !!

חאדולה, אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס

מיוונית, ישראלה אזולאי-נחום

הוצאת תשמע נשמות, 2019

זה הולך לכאוב, אדם קיי

״מקבץ מחוויותיו של רופא אחד וכמה תובנות אישיות״

המדים הירוקים, הסטטוסקופ, “זה הולך לכאוב”-ביטוי שכל רופא אומר לפני בדיקה, ובעיקר ההמלצה של סטיבן פריי משכו אותי לקרוא את הספר.

כן. הספר כואב והוא גם מצחיק.

כשבתנו הודיע לנו על רצונה ללמוד רפואה ניסינו להניא אותה. יעצנו לה לגשת לבחינת הפסיכומטרי ולנסוע לטיול הגדול. כשקיבלה את תוצאות הפסיכומטרי (שהיו דיי בשמיים) ויתרה על הטיול, והסתערה על מסלול מפרך: תיקון בגרויות וראיונות אישיים.

תקופת ההמתנה לקבלה היתה מורטת עצבים, יום אחד הגעתי איתה למיון, מבטיה נוטפי הריר כשהסתכלה ברופאים או בסטאג’רים הוכיחו לי כי היא בחרה בשליחות הרפואה. מכאן עברנו למצב תמיכה מתמיד.

הספר “זה הולך לכאוב” מתאר מסלול כואב שעובר כל רופא.

אדם קיי בחר ברפואה מתוך ברירת מחדל, משפחה יהודית, אביו ואחיו רופאים, התיכון שבו למד היה מפעל ליצור רופאים. כך מצא עצמו לומד רפואה ומתחיל במסלול הבלתי נגמר של לימודים, סטאז’, התמחות, ראשונה, שנייה שלישית, מתמחתה בכיר, מתמחה ראשי.

שנים של לימודים ועבודה, עד שיום אחד הוא מחליט לפרוש ולהתפטר. בין ניירותיו הוא מוצא מחברת שבה תעד את חוויותיו הרפואיות. מכאן נולד הספר.

וכך אנחנו מלווים אותו מהשלב הראשון שלו בבית החולים כרופא. הליווי הצמוד מקביל להתנהלות שלו כרופא, בתחילה הוא מהסס, מתייחס לחולים בכובד ראש וברצינות, חש ברגש אישי לכל מטופל. ככל שהשנים חולפות והתורניות מתרבות הוא לוקח את המקצוע לא  בצד האישי ומרחיק עצמו מהחולה. (שלא תטעו, הוא רופא מצוין, אך פחות מעורב רגשית) חוש ההומור שלו מתפתח, כנראה פיתח אותו על מנת לשרוד את השעות והתורנויות הקשות.

אם חשבתי שתנאי העסקה באירופה טובים יותר טעיתי, המסלול זהה והתנאים אותם תנאים, עבודות משמרות מטורפות, החלפות בתי חולים כל חצי שנה באותו היום, “יום רביעי השחור”, “שכר נמוך כמו של נהג קטר.”   חשבתי שבאירופה הרופאים עובדים פחות שעות, התברר לי שלא. גם אותם מחתימים על הצהרה שבה מחריגים אותם משעות העבודה האירופאיות. (ממש כמו בארץ)

 כדי לשרוד בתנאים האלו נאלץ אדם קיי לפתח חוש הומור. “אשה היוצאת מהמרפאה וצורחת על האחות, אני משלמת לך משכורת, האחות עונה לה, אפשר לקבל העלאה?”

התיאורים ההומוריסטים לא הצחיקו אותי בתחילת הקריאה, כי כאבתי את תנאי העסקתם.

ככל שאדם קיי מתקדם בתפקידו והשנים חולפות חוש ההומור מתחדד והספר הופך להיות מהנה. הוא מתאר מצבים קומיים שלו ביחס למטופלים, או מטופלים משעשעים  עם אפיזודות מחויכות. “רשמתי גלולת הבוקר שאחרי במיון, המטופלת  שואלת, אחת תספיק? שכבתי עם שלושה בחורים אתמול.״

 זה לא ספר עלילתי, גם לא ספר עיון, זהו ספר קומי טראגי על מקצוע הרפואה שמביא אפיזודות מצחיקות, כואבות, מחדר בית החולים.

ברגע שהבנתי שעלי לקרוא את הספר כמופע סטנדאפ התחלתי ליהנות ולצחוק בקול, נזכרתי בסיפורים שבתי ספרה לי בהומור מהמחלקות והמיון והבנתי, זו דרכם של רופאים לשרוד ולהתמודד עם מצבים שכאלה ״מי שרוצה לשרוד במקצוע צריך לשכנע את עצמו שזוועות הן פשוט חלק מהעבודה״

אדם קיי עזב את הרפואה ועבר לכתיבה ועריכת תסריטים קומיים שבהם “יום גרוע הוא יום שבו הלפטופ קרס.”

לי היה אינטרס בקריאת הספר, תשאלו למה לכם לקרוא? כדי להבין את ההתמודדויות של הרופאים, את התיסכול מתנאי עבודתם. ולא רק להבין, אולי הספר יזעזע מישהו שם למעלה שיחליט, כי מקצוע הרפואה הוא יותר מנהג קטר שאחרי 8 שעות מחויב בחוק לנוח.

זה הולך לכאוב, אדם קיי

מאנגלית, תומר בן אהרון

הוצאת הכורסא, 2019

‘איידהו , אמילי רסקוביץ

,

איך אפשר לכתוב על הספר “איידהו” ללא ספוילרים.

ספר שהוא כמו פזל או שמיכת טלאים, בכל פעם נוספת פיסת בד והתמונה משתנה, הצבעים הופכים להיות חדים יותר. והקורא חשב לרגע כי התמונה הושלמה עד שפיסה חדשה משנה את כל הראייה.

נשמע מסקרן.

אכן הספר מסקרן אי אפשר להניח אותו מכמה טעמים, ראשית הוא אינו מרפה ממך ושנית אם מניחים אותו לרגע יש חשש שכל הפרטים שקראת יתבלבלו. ספר שאינו מניח לך גם לאחר סיום הקריאה.

וויד ואן נשואים, לוויד אלו נשואים שניים ולאן ראשונים. היא הכירה אותו כשהיתה מורה לפסנתר של בתו והתאהבה בו. לוויד היתה משפחה, אשה ושתי בנות. בוקר אחד הם נסעו להעמיס בולי עץ ביער ושם קרה אירוע ששינה את חייהם.

היום אנו פוגשים את וויד ואן נשואים כמה שנים, שזכרונו של וויד הולך ונעלם, הוא יודע זאת במשפחתו שלושה דורות של דמנציה מוקדמת.

אן מנסה להיאחז בשאריות הזיכרון של וויד על מנת להבין מה קרה שם ביער. היא משלימה במוחה מכוח יצירתיות את הפרטים שחסרים ואינם נאמרים. היא מחפשת בביתם שברי מזכרות על מנת להשלים את הפרטים. והתמונה על מה שארע שם ביער משתנה בהתאם לפרטים ולדמיונה.

 “אתה יודע שאתה לא אוהב שאני עולה לשם, אבל אתה לא יודע למה. אתה כל כך כועס עלי ואתה לא זוכר למה.”

בין שברי זיכרונות, מחשבות ומציאות בין עבר להווה ובין קולותיהם של כמה דמויות. הקורא הוא זה שצריך למצוא את ההסבר.

אפילו כלב הצייד שריחרח את האדמה מביא בפנינו את מחשבותיו. “ריח השביל נעשה ריחו שלו,….לא משנה אחרי מה עוקב הכלב,הוא עושה זאת בעיוורון.”

“הוא מריח את החשיכה ובנשימותיהם החדות של האנשים בעת שהם הולכים וקוראים לא לו, אלא לדבר שהוא מחפש, הריח שבכפפה…”

“איידהו” הוא בין הספרים המאתגרים שקראתי, כי צריך לעקוב אחר כל פיסת מידע, להבין מה האמת, מה המחשבה, מה הדמיון  ולא לערבב ביניהם.

ריבוי הדמויות המספרות את עצמן ולא תמיד מספרות על אותו אירוע יוצר תחושה של רשומןן, רק שאין כאן רשומון, כי אין כמה זוויות ראייה.

בנוסף לדמויות ולסיפורי העובדות נע הרומן  בין עבר להווה ולעתיד הרחוק, אין ציר זמן ליניארי. כל האירגון הזה גורם ליכולת ההתמודדות גבוהה אצל הקורא.

סיום הספר “איידהו” משאיר את התשובות בידי הקורא. אהבתי את הסיום הפתוח, לא תמיד צריך להיות סיום סגור. מאוד נוח לסגור את הקצוות, לתת לקורא תחושה של קתרזיס- הכל בא על מקומו בשלום והסדר חוזר לעולם.אך לא כאן, בספר “איידהו”  הקורא הוא זה שבוחר את הסיום לפי העובדות והמחשבות שנמסרו לו ובכל רגע הסיום משתנה במחשבה.

אני מצאתי את האמת, לדעתי. מוזמנים אתם לקרוא את הרומן המרתק שלא ירפה מכם לבחור באמת ולספר לי על כך.

איידהו , אמילי רסקוביץ’

תרגום מאנגלית, רחלי לביא

הוצאת תמיר//סנדיק , 2019

שטפן צוויג ,24 שעות בחיי אישה

עבורי קריאה ביצירה של שטפן צוויג היא חגיגה. לקרוא נובלה שפורסמה ב 1927 ותורגמה כעת מחדש היא חגיגה כפולה. “24שעות בחיי אישה” בתרגומו הרגיש והמופלא של הראל קין מוכיחה שוב- שטפן צוויג מיטיב לספר את נפש האדם ובעיקר את נפשה של האישה.

צוויג הוא להטוטן בעיני. יכולת התיאור שלו וההבחנה הדקה של נפש האדם הן שעושות כל יצירה שלו למופתית.

הסיפור הוא כמו בובת בבושקה, עוד בובה בתוך בובה, עוד משפט ועוד תיאור עד לסיום המרוכז של הבנת האדם וכאבו.

הנובלה “24שעות בחיי אישה” מסופרת על ידי המספר שנמצא בעיירת נופש בריביירה, עשר שנים לפני המלחמה. ערב אחד, אישה נשואה, אחת מחבורת האנשים עוזבת את המקום, את בעלה וילדיה עם מאהבה. האירוע  מזעזע את החבורה והם דנים בו ברמה פילוסופית ואתית.

בעקבות הדיון מחליטה גברת ס’, גברת אנגליה מבוגרת, להביא בפני המספר אירוע בחייה, אירוע בין 24 שעות. אירוע שרובץ על מצפונה 27 שנים והיא חייבת לתת לו פורקן.

“להוציא את זה פעם אחת החוצה ולהקל על הנשמה אולי זה יסיר את הכישוף המעיק ואת השיתוק המביט תמיד אל העבר.”

ומדוע בחרה במספר שלנו? בשעת הדיון הוא אומר : “אני מעדיף להיות הסניגור. זה מסב לי יותר אושר להבין אנשים במקום לשפוט אותם.”

גברת ס. התחתנה צעירה, בעלה מת באופן פתאומי. כיוון שילדיה בגרו היא החליטה לעבור לפריס משם למונטה קארלו. בקזינו היא מביטה רק בידיים, לומדת מהתנהגותן את אופי האדם. ערב אחד בהביטה בשולחן ההימורים היא מהופנטת מזוג ידיים, מרגישה שהן בעלות חיים ואישיות. כשהיא מביטה למי הן שייכות היא מגלה שפניהם הן השתקפות של הידיים. לפנים יש את אותו הלהט של הידיים.

ב-24 השעות הבאות היא עוברת טלטלה. אנו חושבים שצוויג יוביל אותה לכיוון הקלישאה של המפגש בין צעיר לאישה מבוגרת, אך לא אמן כמו צוויג יעשה זאת. באמצעות הסיפור המיוחד הוא מצליח להפתיע אותנו. ולא רק אותנו הוא מפתיע, אלא גם את גיבורת סיפורו שעוברת טלטלות אחת אחר השנייה.

שטפן צוויג מביא מפגש בין שתי דמויות שונות. מפגש בין האיד לאגו. מפגש שבו שניהם נקרעים בין התשוקות שלהם, ולאו דווקא התשוקה המינית. המפגש בין שניהם הופך אותם לקורבנות.

” 24 שעות שהיו מלאות כל כך בתהפוכות של הרגשות הסותרים ביותר, עד שעולמי הפנימי התרסק”

שני עשורים הסתובבה גברת ס’ עם מועקה בליבה וכעת בשעת הווידוי היא מבינה דברים שלא ידעה אז. הגילוי המפתיע הזה תוך כדי הסיפור מכאיב לה.

ומה קורה לנו? אנחנו כמו המספר עצמו, כואבים את כאבה, מרותקים להשתלשלות האירועים, שבויים בסיפורה של גברת ס’, סיפור שבו יש כאב בתוך קסם.

פנו שעת קריאה לסיפור עדין ויפיפה שילווה אתכם יותר מ- 24שעות.

24 שעות בחיי אישה, שטפן צוויג

מגרמנית, הראל קין

הוצאת תשע נשמות,2019

סדר היום, אריק ויאר

ספר קטן בגודלו שעשה  לי אי סדר בראש ונתן לי אגרוף בלב.

תארו לעצמכם, אירועי טרום מלחמת העולם השנייה הם בסך הכל סרט שעבר עריכה ועכשיו על ריצפת האולפן נותרו שרידים שמספרים אמת אחרת. תמונות שאם נחבר אותן מחדש אולי יהיה בידנו סרט אחר.

בגאונות מיוחדת וסרקסטית מביא בפנינו אריק ויאר סצנות מאחורי הקלעים שאותן לא היכרנו.

אריק ויאר הוא סופר, תסריטאי ובמאי קולנוע, לכן נקודת המבט שלו ושלנו היא כמו צפייה בסרט.

“המחזה עומד להתחיל אבל המסך עוד לא הורם.” הוא אומר בפתיחה. ובפרקים הבאים הוא מביא בפנינו את האמת של מאחורי הקלעים, עובדות שלא ידענו עליהם. – התסריט האמיתי והנוראי של מאחורי הקלעים של מלחמת העולם השנייה.

ב-20.2.1933 מגיעים  לארמון נשיא האספה 24 תעשיינים של חברות ענק ביניהם חברות, סימנס, אופל, אגפא, טלפונקן. באותו הערב התבקשו על ידי הרמן גרינג והיטלר לפתוח את ארנקיהם על מנת לסייע כספית בתעמולת הבחירות. והם בתמורה לתרומה מה שהתברר לאחר המלחמה קיבלו כוח עבודה זול, חינמי אפילו, ומלאו את קופת החברה שלהם.(דוד שלי, במהלך המלחמה  עבד בהנחת מסילות ברזל תחת חברת סימנס) אותם בעלי מפעלים התעשרו והמשיכו לחיות לאחר המלחמה. “24 מכונות חישוב בשערי התופת.” מי חשב על שותפות תעשייתית בין מנהלי המפעלים להיטלר ולמלחמה.

אחרי שנים באה הפלישה לאוסטריה והאנשולס. אריק ויאר מציג את קורט שושניג, קאנצלר אוסטריה כקריקטורה מהלכת, כבובה בידי היטלר, כאדם חסר עמוד שידרה שהיו בפניו אפשרויות למנוע את נפילתה של אוסטריה, שכן היטלר לא היה כזה חזק כמו שהצטייר. אריק ויאר לועג לשושינג  שנותן להיטלר לצרוח עליו ולהעליב אותו כמו תלמיד גימנסיה. שושינג המפוחד אינו אומר דבר.

“האימה מקודם נמצאת כאן, נתלית מקורות התקרה, נחבאת מתחת לכורסאות.” את אותה אימה ניצל היטלר מול המדינות הדמוקרטיות באירופה שהגיבו “בהכנעה מכושפת”. הבריטים רק הזהירו, לצרפתים לא היתה ממשלה.

הכניסה של הגרמנים לאוסטריה מתוארת כסרט רע. הפירר בדרכו למדינת הולדתו למסע ניצחון, אך אבוי, השיירה מתעכבת, תקלות ברכבים, הפיירר עצבני. “צבא מקולקל זו בדיחה בהתגלמותה.”

למרות הפארסה הזו מצליח היטלר להשתלט על אירופה. כי “בוינה יהודים נגררים בשערותיהם בעוד הדמוקרטיות הגדולות מעלימות עין, אנגליה הלכה לישון נוחרת לה בנחת, צרפת חולמת חלומות פז.”

אריק ויאר מעז ואומר את האמת בפרצופם של מנהיגי אירופה, נו, באמת, האם אתם חושבים שאנחנו מאמינים לכם שלא ידעתם, האם התעשיינים לא ידעו ממה וכיצד יתעשרו, האם קאנצלר אוסטריה לא התנגד להיטלר, כי רצה את השקט הפרטי שלו. טיולים, מוסיקה. האם לורד הליפקס לא ידע מיהו גרינג? מאותו יום שבו חתמו על ההסכם חלפו 4 שנים שבהן גרינג הראה את פרצופו האמיתי . לכולם היתה הזדמנות ברגע זה או אחר לפגוע במכונה הגרמנית, רק שהם עצמו עיניים וחשבו לעצמם, עוד מעט הכל יסתיים, זה רק סרט.

ספר קטן ומצומצם בדפים, חזק בעוצמתו, מטריד ומאשים באותה נשימה. הכתיבה של אריק ויאר מבריקה, חכמה, מלאת הומור שחור כואב ונוקב.

אריק ויאר לא כתב את הספר כבדיחה, הוא חקר את האירועים שאותם תיאר.

לכתוב את האירועים ההיסטוריים שאנו מכירים היטב כמו סרט קולנוע ציני זו הברקה לדעתי. לתאר את תלבושות התפאורה של הסרט, לקרוא לאחד הפרקים “צלילי המוסיקה”. לתאר בו כמו מצלמת סרטים את נאומו של היטלר בווינה כשההמון מריע לו ולהשוות אותו לצ’רלי צ’פלין, ולא להיפך- זו גרוטסקה עוקצנית.

“האסונות הגדולים ביותר מתבשרים לא פעם בצעדים קטנטנים.” צעדים שבהם ניתן היה אולי להציל את ההיסטוריה. לכן מן הראוי שנלמד מההיסטוריה ומהפרטים הקטנים שהוסתרו מאיתנו או נגזרו בשעת עריכת ההיסטוריה על מנת שלא נחזור על אותה טעות.

סדר היום, אריק ויאר

מצרפתית, רמה איילון

ספרית הפועלים,2019