דמיינו לעצמכם אוטובוס תלמידים יוצא בדרכו לטיול שנתי לאילת. המורה יושבת בקדמת האוטובוס שקועה בקריאת ספר בעוד התלמידים סביבה שרים, שמחים, אוכלים חטיפים. והיא? היא אינה רואה ואינה שומעת. אוכלת את הדפים וגומעת את המילים.

אני הייתי המורה, זה היה לפני למעלה מעשרים שנה. הספר שקראתי בו היה “חמדת” של טוני מוריסון. אני זוכרת שלא יכולתי להרים את העיניים מהספר, המורים והתלמידים התענינו מדוע הספר ריתק אותי. מה שגרם לתלמידיי לרוץ ולרכוש אותו לאחר הטיול.

“חמדת” יצא שוב בעריכה מחודשת, , תרגומה של ניצה בן -ארי הוא משובח ואינו זקוק לחידוש, אך הוא נערך מחדש ונעשו בו שינויים. האותיות גדולות, שם הגיבורה  תוקן מס’ת לסת’ה ובנה מבאגלר לביוגלר.

אותה חווית קריאה של לפני עשרים שנה, נותרה בי גם עכשיו בקריאה הנוכחית.

כמו אז גם עתה הספר היפנט אותי, הרגשתי שקרביי מתהפכים שוב ושוב, צמרמורת וכעס אחזו בי על העוול וההתעללות בעבדים. זה אינו ספר קל, אך הוא ספר חובה. ספר שמצליח להעביר את חווית העבדות, ומה המשמעות של להיות אדם חי ונושם אך ללא זהות, להיות אדם שחור באותה עת היה לא נוע בחופשיות, לעבוד  ללא רצון חופשי, לעשות מה שאומרים לך ולא לחשוב על זכויות אנושיות.

השנה היא 1873, 17 שנים אחרי האסון שפקד את סת’ה גיבורת הרומן. 17 שנים שבהם ביתה 124 הופך להיות רדוף רוחות שאף אחד אינו רוצה להגיע לקרבתו. “124 היה זדוני. חדור ארס של תינוקת.” הרוח המשוטטת בחדרי הבית היא של חמדת, התינוקת בת השנתיים שנרצחה בידי אמה, סת’ה, כאשר ברחה “מנווה חסד” אל החופש. סת’ה ברחה אל ביתה של חמותה, בייבי סאגס, שנפדתה מעבדות על ידי בנה. הבעלים של סת’ה  רדף אחריה והיא כדי למנוע מילדיה חיי עבדות מחליטה לרצוח אותם. היא מספיקה לרצוח רק את התינוקת ללא השם. כשהקימה מצבה לזכרה ביקשה שחמדת ליבנו ייכתב על האבן, החרט כתב רק חמדת כי רק עבור זה קיבל תשלום.

הספר נפתח בשנת 1873 סת’ה ובתה דנבר היחידות שנותרו מהמשפחה,נמצאות בביתן. בייבי סאגאס נפטרה משברון לב, אחייה של דנבר ברחו, כי לא יכלו יותר לחיות בבית עם הרוח.

אל ביתם מגיע פול די שנים אחרי שנעלם. כשהיה צעיר ועבד בחווה היה מאוהב בסת’ה כמו כולם, אך האלי הוא זה שזכה בה ולו ילדה ילדים. פול די מצליח לגרש את רוח התינוקת, אלא שיום אחד מגיעה אל ביתם נערה כבת 18 המכנה עצמה חמדת. מכאן ינוע הרומן קדימה ואחורה, אל העבר הנוראי להווה הגרוע. סת’ה משוכנעת שזו בתה שחזרה אליה כנערה. גם דנבר חושבת שהיא אחותה האבודה.

האם הרוח קיבלה צלם אנוש ותרדוף אותם עכשיו במציאות? האם הנערה היא חמדת הבת? או שסת’ה רוצה לראות בה בתה. האם היא אותה חמדת התינוקת שנרצחה וחזרה בגלגולה הנוכחי כנערה, או שהיא סמל לכל העבדים השחורים שבאים כרוחות רפאים מהעבר וטורדים את מנוחתם של הלבנים?

או שמא חמדת היא כל נערות העבדים שנעלמו ומתו ועכשיו באות לספר את סיפורן.

הסיפור כתוב בסגנון ראליסטי סוראליסטי, עירוב של מציאות, מחשבות ודמיון. לפעמים לא קל לעקוב אחר הדמויות ומחשבותיהן ולנסות להבדיל בין בדיה ומציאות. טכניקה זו של עירוב מציאות ודמיון יוצר את התחושה המורחבת של העבדות על כל מרכיביה. הסיפור מסופר לאחר מלחמת האזרחים, שנים שבהן החל שחרור העבדים וניתנת זכויות, אך המחשבות של הגיבורים והזיכרונות האישיים שלהם שמועלים בספר מחדדים את הכאב של להיות עבד שחור בארה”ב.

ומה זה אומר להיות עבד?

בייבי סאגאס אומנם נפדתה על ידי בנה, אך כל ילדיה נלקחו ממנה לעבדות. את אחרון בניה, האלי, סרבה לראות בלידה, כי ידעה שלא תזכה לראותו גדל. “שבע פעמים החזיקה בכף רגל פעוטה, בחנה את האצבעות השמנמנות באצבעותיה-ואף פעם לא ראתה איך הן מתחלפות לידיים גבריות או נשיות”.

העבדים גדלים ללא שם והתייחסות כבני אדם. “כולם ידעו איך קוראים לה, אבל אף אחד בשום מקום לא ידע את שמה…היא אינה יכולה ללכת לאיבוד כי איש אינו מחפש אותה…”

העבדים הם, כמו חפץ או רכוש. “כל מי שבייבי סאגס הכירה, שלא לומר אהבה ולא ברח או נתלה על עץ,הושכר, הושאל, הוחזר, אוחסן, מושכן, הוגרל, נגנב או נעצר.”

להיות עבד באותה תקופה זה אומר להיות מושפל, מבוזה, להרגיש כמו חפץ ללא תחושות אנושיות, זה אומר שאפשר לפגוע בך, לאנוס אותך, לגרום לך לצלקות חיצוניות ונפשיות, הצלקת של סת’ה על גבה היא צלקת של האדם הלבן על העבדות. סת’ה נושאת את הצלקת ואומרת שהוא עץ שצמח על גבה כמו, הצלב של ישו.

למרות שקראתי את הספר בעבר, הכרתי את העלילה וידעתי במה מדובר, עדיין חוויות הקריאה היתה לא קלה. הייתי מהופנטת מהסיפור. הייתי מרותקת לתיאורים של טוני מוריסון לתיאורים חיצוניים ובעיקר לתיאורי הנפש של הגיבורים. היא הצליחה להעביר את חווית העבדות הטבועה עמוק בגיבורים. התחושה שלעולם לא יהיו חופשיים וחלום החופש הנפשי מתרחק מהם.  התסכול של העבדים. “לא טובה בשביל להיות עם הלבנים, אבל טובה בשביל להכין להם אוכל, לשמור על הילדים שלהם.”

העבדות מחקה את האני האישי של כל אחד. הבית נקרא 124 בייבי סאגס הסבתא מקבלת את שמה ככינוי שבעלה קרא לה, “בייבי”. הלבנים קוראים לה ג’ני. כשהיא סוף סוף שואלת את מר גרנר, ביום השחרור, למה הם קוראים לה ג’ני הוא שואל אותה, איך היא קוראת לעצמה? והיא עונה “כלום, אני לא קוראת לעצמי כלום” ולאיזה שם את עונה הוא שואל שוב “לכל שם”.

הסיפור מסופר על ידי כמה דמויות כמו פזל או כמו טלאים שצריך לחבר אותם על מנת לראות את התמונה השלמה. תמונה שאינה מחמיאה ללבנים ואף לא לשחורים.

ספר חובת קריאה, “אוהל הדוד תום” המודרני, למרות השנים שחלפו מפרסומו הראשוני הוא עדיין כואב.

אי אפשר שלא להתייחס לעטיפה, שמתכתבת להפליא עם תוכן הספר. זהו צילום של הצלם ההולנדי Ruud van Empel אמן המשלב בין צילום לראליזים מוגזם, צילומים הנראים תמימים וילדותיים שאינם קלים. לרוט ואן אמפאל פרויקט מפורסם של ילדים שחורים בג’ונגל שנעשה בטכניקת הדבקה של שכבות רבות, התמונות שלו הן כמו פנטזיה אך הפנטזיה אינה נוחה ואינה נעימה. כמה מתאים לתוכן הספר “חמדת”.

חמדת , טוני מוריסון

מאנגלית, ניצה בן-ארי

הוצאת הספריה החדשה, 2019

יום יום וליל – כל הזמן

בנתיב אחד –

לא מסומן.

יום יום וליל – כל הזמן

יחד ולבד

שם הספר גרם לי לנגן במוחי את השיר הנפלא, “ברית עולם”, של אהוד מנור ומתי כספי, המילים היו מדויקות לאירועים שחוו הגיבורים, גם אם הן נכתבו שנים לפני כתיבת הספר ולא באותו המקום הגאוגרפי.

הקריאה בספר היתה כמו נסיעה ברכבת מהירה בלי הפסקה נסיעה שבה שומעים רק את הרוח השורקת.

רוי הוא אפרו אמריקאי מאילואה לואיזינה, עיירה שבה לדברי אימו הבנים בבית הסוהר ולבנות יש תינוקות. רוי הוא הצלחה. צעיר נאה בטוח בעצמו ושאפתן, כל העתיד לפניו, בטוח ביכולתו הוא למד באוניברסיטה. רוי נשוי לסלסטיאל, גם היא אפרו אמריקאית מאטלנטה, סלסטיאל, בת להורים עשירים, היא אמנית מוכשרת בראשית דרכה. היא יוצרת בובות מיוחדות, רובן לפי תווי פניו של רוי.

רוי וסלסטיאל נשואים למעלה משנה והם מאושרים. אבל כמו שנאמר בספר כמה פעמים, “עליך להיות במקום הנכון ובזמן הנכון.” רוי וסלסטיאל חוגגים את יום הנישואים שלהם אצל הוריו של רוי, סלסטיאל מעדיפה לינה במלון על פני לינה אצל הוריו של רוי, בחירה שתוביל את שניהם למערבולת. באותו הלילה רוי מואשם בפשע שלא ביצע. שנים עשר המושבעים מכריעים את המשפט על פי סטיגמות, ורוי נמצא אשם. עונשו 12 שנות מאסר.

מרגע נתון זה הקורא נכנס לסחרור שאי אפשר לעצור אותו.מכאן חייהם ישתנו וכל העתיד שלו ציפו ישתנה.

 הסופרת בונה בחוכמה את הדמויות ואת העלילה. אם חשבתי שהספר יעסוק בניסיון לטהר את שמו של רוי ולהראות את ריקבון המערכת המשפטית, טעיתי. יש מעט מאוד מזה.

מכאן הספר עוסק ברגשות שנחשפים, בסודות שהיו ולא נאמרו, כל אחד מסיבותיו שלו.

כל אחד זוכר אחרת את השתלשלות האירועים או מצבים שחוו. נקודת המבט, כמו עדות.  כל אחד מתאר את מה שהוא מרגיש ואת האירוע לפי ראות עיניו והקורא אינו שופט, אלא רואה את מכלול התמונה. הרגשתי כמו בתוך ארץ מראות, בכל פעם אני מביטה במראה אחת ובטוחה שזו משקפת את המציאות.

הספר מסופר משלוש נקודות מבט, רוי מספר את סיפורו, סלסטיאל את שלה ואנדרה החבר הטוב מספר אף הוא. בספר יש  חליפת מכתבים בין כולם, מה שנותן נופך מאוד מעניין לסיפור עצמו. רוי שקורא את המכתבים כותב לאשתו “.”אני מבין את מה שאת אומרת ואת מה שאת לא אומרת”.

חמש שנים מבלה רוי בכלא, מנסה לשמור על צלם דמותו ועל החינוך הטוב שחונך.

“אני רוצה שתזכירי לי את האיש שהייתי פעם כדי שלא אשכח אותו ואהפוך לעוד אחד מהכושים שנמצאים כאן”

חמש שנים בכלא הן הזדמנות של כל אחד מהם לקחת פסק זמן ולעשות חשבון נפש. כל אחת מהדמויות חווה משברים ושואלת את עצמה שאלות.

הכתיבה של טיארי ג’ונס מדויקת עד כאב. כתיבה חכמה. היא יכלה בקלות ליפול לעוד ספר שמספר את סיפורם של השחורים בדרום ארה”ב, מצב שבו “זה גורלו של אדם שחור, ששה נושאי ארון או 12 מושבעים”.

בכל פעם שהיה נדמה לי כי העלילה עכשיו “בטוח” מגיעה למשהו מוכר שקראתי, הופתעתי. אהבתי את בניית הדמויות. היא הצליחה לתעתע בי. הבנתי את מצבן של הדמויות למרות שהיו ניגודי אינטרסים ביניהם. הספר “ברית עולם” בעיני הוא אמיתי, ללא קלישאות ולא מתקתק. מגיש את החיים כמו שהם מבלי לנסות ליפות או לתת לקרוא את מה שהוא רוצה. מצליח להמחיש את מנעד הרגשות של הדמויות ולגרום לקורא להרגיש בעצמו את החוויות שהו עברו.

בתום הקריאה שאלתי את עצמי כל כך הרבה שאלות שהתשובות להן לא היו חד משמעיות. לרגע חשבתי כן, אחרי כן לא, או אולי. מצאתי עצמי חושבת שאין תשובה נחרצת או חד משמעית, אין נכון או לא נכון ובזה יופיו של “ברית עולם”.

“ברית עולם” מעלה בפנינו תהיות, כמו: מה מוביל ומניע אותנו? תת ההכרה? חינוך? מהי אהבה.

מה זה אומר לאהוב, להיות מאוהב, יש הבדל בין השניים.

מהי נאמנות. משפחה, חברות, מהי הורות.

אחד המשפטים שנאמרו על אהבה שאהבתי.

“אתה לא יכול באמת להפסיק לאהוב מישהו. אולי צורת האהבה משתנה, אבל היא קיימת.” זו ברית עולם בעיניי.

הספר עדיין מהדהד בי. ממליצה מאוד.

ברית עולם , טיארי ג’ונס

מאנגלית, נעה בן פורת

הוצאת אריה ניר, 2019

מעטים הסופרים שמצליחים ללכוד את התחושות הילד ולתארם ברגישות כמו שעשה זאת טוני ארלי בספרו “ג’ים הילד”.

הסיפור של “ג’ים הילד” מתרחש בארה”ב בתקופת השפל הכלכלי. אבל הוא אוניברסלי.

ג’ים הילד, להבדיל מג’ים אביו שנפטר שבוע לפני הולדתו, גדל בין מבוגרים, אמו שהתאלמנה ושלושת אחיה, כל רצונו הוא להיות שווה אליהם. הוא מבין שרק כאשר יתבגר יוכל להיות כמו הדודים שלו שאותם הוא אוהב.

לכן הציפייה מיום הולדתו העשירי גורמת לו להתרגשות, שמובילה אותו לבלבול ותסכול. במהלך יום ההולדת הוא משתדל ומתאמץ לרצות את האנשים שגידלו אותו, לכן בכל מה שאמר או עשה הרגיש שעשה כמו ילד קטן.

ג’ים נולד  באליסוויל שבצפון קרוליינה,עיירה קטנה. אמו ושלושת אחיה מגדלים אותו ובעיקר עוטפים אותו בחום ואהבה ומשמשים לו חומת מגן.

הספר נפתח ביום הולדתו העשירי של ג’ים ונמשך במשך שנה אחת. שנה שבה אנחנו מלווים אותו במסע התבגרות.

ג’ים יתבגר במהלך השנה, הוא יעשה מסע חיצוני אל מעבר לגבולות העיירה ובעיקר מסע פנימי אל עצמו שבו יגלה את הכוחות הנפשיים שלו ואת משמעותה של חברות נפש. הוא ילמד למצוא את עצמו בעולם, זה הפנימי הקרוב- משפחתו, ובעולם החיצוני – חברת ילדים הגדולים והקטנים ממנו.

המסע החיצוני שלו יהיה הנסיעה לים, כמעט בכל סיפורי ההתבגרות הים מהווה נקודת שיא, לנה ולילה ב”חברה הגאונה” יוצאות לים, ליטו ב”לדבר לעצמנו” יוצא עם אביו לראות את הים. ב “ג’ים הילד”  יוצא ג’ים עם דודו לים, נסיעה שבה הוא מרגיש כמו שנוסע לעולם אחר.

הנסיעה הזו, החוצה, אל מחוץ לעיירה לראות את הים. תהיה עבורו נסיעה של גילויי אומץ, גילויי כוח ועוצמה.

“הנשימה של ג’ים נעצרה בגרונו כאילו היא פוחדת לצאת…על גל ,כשהתנפץ ונשבר נשמע לגים כמו נשימה כועסת של אלוהים.”

תוך כדי המסע מספר לו דודו פרטים על עברו, ג’ים צמא לשמוע על אביו, כי הסיפורים הרגילים ששמע כל חיו עליו דומים בעיניו “לחולצה שכובסה ונתלתה בשמש פעמים כה רבות, עד שהאריג היה רך ונוח.” דודו אכן מספר לו פרטים חדשים ותגליות מעניינות על אביו וסבו.

נדמה כי תיאורי הטבע לקוחים מתוך ציורים, התיאורים בספר גרמו לי להחסיר פעימה. כמה יופי ועדינות עוצרת נשימה טמונה במשפטים הרגישים והעדינים. כוחם של התיאורים הוא בכך שיכולתי לראות מול עיני את הטבע.

“הוא רצה לצוף עליו עד הבוקר. ואז הערפל יישרף בשמש והוא יוכל לראות הכל. הוא רצה לקטוף אור מענף של עץ ולקחת אותו הביתה.”

כבר קראתי הרבה סיפורי התבגרות וסיפורי מסע המתארים התבגרות. אבל לקרוא את תיאורי הטבע דרך העיניים של ג’ים זו חוויה מרגשת. יופיו של הספר הזה הוא הלשון הפיוטית. התיאורים כל כך רגישים ועדינים כמו שירה. הכתיבה מדויקת ומלוטשת כמו יהלום שמנצנץ באור השמש. אין בספר מילה, משפט או תיאור מיותר. צמצום הכתיבה גורם לקורא לחוש את התקופה הסגפנית ואת המחסור החומרי של התקופה. תיאורי הטבע מעמידים את הקורא בפני הבנה שהטבע חזק מאיתנו ויופיו עולה על כל הון חומרי.

פנינה ספרותית עדינה.

ג’ים הילד , טוני ארלי

מאנגלית, אמיר צוקרמן

עם עובד 2018

פנינה ספרותית עדינה.

סרחיו ביסיו עשה לי את זה שוב. הצליח לרתק אותי ולשבש לי את קצב הלב הסדיר. בשתי נובלות עדינות ורגישות הוא מתאר את ההתאהבות והכאב של גיל ההתבגרות

בכל פעם כשאני מסיימת לקרוא ספר של ביסיו אני מרגישה כאילו אני נמצאת תחת היפנוזה. ביסו מהפנט אותי ומצליח לגרום לי להישאר ללא אוויר.

הספר “אהבה לכל החיים” מכיל שתי נובלת,  הנובלה הראשונה שנותנת לספר את שמו נקראת “אהבה לכל החיים.” צרוף מילים היכול להישמע רומנטי או ציני.

שני נערים, המספר וחברו הטוב, לאלו, מנהיג חבורת הנערים, גרים בכפר קטן, רמאז’ו שבו כולם מכירים את כולם. יום אחד מגיעה לכפר ליסה, נערה יפה ובעיקר בעלת אומץ וחוצפה המערערת את הסדרים הקבועים והמסודרים של העיירה. בני הנעורים מהופנטים ממנה.

“ליסה ריתקה אותנו כל כך שהדבר היחיד שיכולנו לעשות… היה לשנוא אותה.אנחנו נכבשנו באדישות ובתעוזה שלה.“

וכמו בכל סיפור התבגרות שני הנערים מתאהבים בה ונוצר משולש רומנטי. אבל ביסיו אינו נופל לקלישאות רגילות, אלא מתאר את מערכת היחסים בין הנערים בעדינות לירית כמעט כמו מוסיקה. הוא מצליח ללכוד את עוצמת הרגשות של הנערים מלאי ההורמונים. את התקופה ואת מערכות היחסים, את החוצפה של ליסה שאי אפשר שלא להתאהב בה. את הכאב והייאוש שבהתבגרות. התיאורים שבספר הם תיאורים רגישים שהקורא פשוט נשבה בהם.

נובלה שבמרכזה עומדות שאלות  כמו מהות האהבה, חברות, זיכרון, האם להגשים חלום או להשאירו כחלום.

הנובלה השנייה שבספר “ציניות” גם היא מתמקדת באהבת נעורים, אך שונה לחלוטין מ”אהבה לכל החיים” .הכותרת לטעמי צינית ביותר, שכן הסיפור מגדיר תכונת אופי של הנערה, רוסיו, אך אין בסיפור ציניות כלל אלא כאב. כאב של התבגרות. לא אספר פרטים על מנת לא לפגום בקריאה. הנובלה הזו הותירה אותי עם תעוקה בלב.

ביסיו בעיני מסתכל גאון ברוך כישרונות. , סופר, תסריטאי, מוסיקאי, בעל זכות יוצרים, את הזכות לסביבה. נושאי כתיבתו הם רבנים ושוליים, הוא יכול לכתוב על סוגי דמויות רבים.

הכתיבה של ביסיו משכנעת, מרתה ובעיקר מהפנט.

אי אפשר להדהד למיכל שליו. בנובלה.

קריאה קוראים את אפ הבא. אציקל בינתיים בנאטפליקסקס “אלה היו השמים” לפי ספרו.

אהבה לכל החיים, סרחיו ביסיו

מה מספר, מיכל שליו

תשע נשמות 2018

סצנות מברצלונה הוא אוסף סיפורים שהם כמו סוכריות צבעוניות. סיפורים המתארים בפשטות לירית ססגונית את אנשי העיר ברצלונה. ולא רק האנשים הם הגיבורים, העיר ברצלונה היא הדמות הראשית

סיפורים מהחצר האחורית קראתי לספר.

הו ברצלונה ברצלונה. העיר היפה, התוססת ומלאת החיים והיופי, עיר שיש בה הכל. נמל, הר, רחובות תוססים, שוק, פארק, אדריכלות.

והנה באה מרסה רודורדה ואומרת לנו, מה שאתם רואים כתיירים הוא היופי החיצוני, בואו איתי לטיול ברחובות ברצלונה, אפילו ברחובות שאתם מכירים, אני אראה לכם את העיר האמיתית.

“סצנות מברצלונה” מראה לנו את הצד האחר, את החצר האחורית, החצר היומיומית של ברצלונה, הסיפורים מתארים אירועים המתרחשים בעיר ברצלונה תוך כדי הזכרת שמות הרחובות והמקומות. הקורא  מרגיש כאילו הוא נלקח על ידי הסופרת לטיול בעיר, אך הסיפורים  הם אוניברסליים. סיפורים שהם תשקיף של ברצלונה. הכל יפה, מואר מתוייר, אך יש גם צד אחר לחיים.

המשותף לסיפורים שבקובץ “סצנות מברצלנוה” הוא הידיעה הפילוסופית, החיצוני יפה, אבל אין מושלמות בעולם.

הסיפור הפותח את הקובץ “סצנות מברצלנוה”   הוא תמצית הרעיון של כל הספר. קימט, ילד צעיר עבר זה עתה  דירה, ביום המעבר הוא יוצא אל הרחוב כשבידו כריך עם קוביות שוקולד, הוא משאיר את קובית השוקולד לסיום “עדיף ככה, לאכול אותה בנפרד, מתוקה ודביקה…היא תהפוך למין סירופ אלוהי.” שם ברחוב הוא מגלה את העולם האמיתי, אין בהם שוקולד מתוק ואלוהי. שם הוא מגלה את המציאות הכואבת. הסצינה שהתגלתה למול עינייו הותירה אותי מעט מזועזעת.

בסיפור אחר זוג מאורסים צופה בסרט בקולנוע, הבחורה מחפשת זוגיות ואושר כמו בסרטים שצופה בהם, מבינה שהחיים אינם סרט והם למעשה יהיו אומללים.

דמויות אחרות בסיפורים חווים חוויות אנושיות ומציאותיות, כאלו שכל אחד מאיתנו חווה. פחד נטישה, מציצנות ורצון להיות בצד האחר של הרחוב. זיוף, ובעיקר פיקחון.

הכתיבה של מרסה רודורדה היא כתיבה ראליסטית. מרסה רודורדה מביאה לנו את החיים ללא הנחות, היא מראה את כל הצדדים של החיים. בעיקר את ההבנה הנפשית של הדמויות. הסיפורים כתובים כמו תיאור יומיומי רגיל, אך בסיומם יש מעין אור חזק המתמקד על ההבנה של האירוע. מה שמוביל את הדמויות להתבגרות פתאומית. הגילוי שבשיגרה. כמו התיאור הנפלא הזה: “בגשם היא תפגוש את הגשם. לא הגשם של האוהבים, אלא של אלה שהחיים עשו אותם עצובים, הכו אותם במרירות, גשם שמביא בוץ וקור….שהורס את הבגדים ואת הנעלים.”

יופיים של הסיפורים בקובץ  “סצנות מברצלנוה” הוא לא רק באנושיות שבהם, אלא בכך שהסופרת מביאה את העיר והטבע אל תוך נפש הגיבורים. עורכת לנו טיול ברחובות העיר, שהוא מקביל לטיול בתוך נפשם ומוחם של הגיבורים. מראה את יופייה של העיר ואת האנשים החיים בה. “החשמלית עברה על פני מוסך ,האינטרנסיונל”,הסופרמרקט, מועדון הטניס… הכל חלף מול עינהם.” לרגע נדמה כי גם אנחנו הקוראים נמצאים שם בחשמלית בין כל הנוסעים ומביטים דרך החלון.

מרסה רודורדה היא סופרת קטלאנית ילידת ברצלונה. בתקופת מלחמת האזרחים בספרד היא יצאה לגלות בצרפת. ספרה “כיכר היהלום”  השאיר עלי רושם עז, עד היום אני שומעת את משק כנפי היונים מעל לראשי.

 אני קראתי את הסיפורים ברצף. לדעתי, יש לקרוא אותם לאט, להרגיש את המילים, לטייל ברחובות. עכשיו כשאני מכירה את הסיפורים אני יוצאת לפגישה נוספת עם הגיבורים, יש לי הרבה על מה לשוחח איתם.

ממליצה בחום רב על טיול ברחובות ברצלונה.

סצנות מברצלונה, מרסה רודורדה

מקטאלנית, יוסי טל

אחרית דבר, אוריאל קון

תשע נשמות,2018