הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
העולם עוד יכיר את פני”, של אלפרד הייז”
אני אוהבת את הכתיבה של אלפרד הייז. כתיבה אישית חושפנית לפעמים, ובעיקר כתיבה אנושית. אלפרד הייז חושף את נפשותיהם של גיבוריו ולא תמיד הוא אוהד אותן.
הכתיבה של הייז פשוטה לכאורה, מעט אינפורמטיבית, ודווקא בגלל הפשטות שלה הוא מצליח להכניס אותנו אל עולמן של הדמויות ולהפוך אותן לאמינות. בגלל הפשטות הזו הוא מצליח ליצור תעתוע ומתח בדבריו.
אלפרד הייז היה תסריטאי, רקע ביוגרפי זה מצוי בספריו. “העולם עוד יכיר את פני” הוא ספר על עולם הקולנוע. ויש לו ביקורת על העולם הזה.
הגיבור, ללא שם, נמצא במסיבה בבית על חוף הים. הוא מבחין בבחורה הצועדת לתוך מי האוקיאנוס ונעלמת בו. הוא קופץ לים להציל אותה. הוא אינו מכיר אותה. מעשה ההצלה היה בעיניו מעשה אינטימי, הבחורה שכבה חשופה על החול נתונה בזרועותיו. תמונת ההצלה דמתה בעיניי לוונוס במהופך, וונוס אינה יוצאת מהמים, אלא נכנסת למים.
הבחורה גם היא ללא שם, היא שחקנית קולנוע כושלת.
מתמונת הפתיחה ברור לנו שיהיה מפגש בין הגבר לאשה ואולי תהיה התאהבות. הגבר יציל אותה פיסית ונפשית או שהיא תציל אותו.
אלא שהייז אינו מגיש לקורא שלו את הפרי מונח על צלחת. הוא מפתל את הקורא ומתעתע בו עד לסיום. סיום שבו הקורא יהיה מופתע וישאל איך? איך לא שמתי לב לאורך כל היצירה לשיא שבסיום? והאמת, אי אפשר לשים לב, קוראים את הספר נשבים בדמויות, כואבים את אומללות הבחורה. הסיפור מעלה בליל של רגשות, הזדהות, חמלה ,כעס, חוסר הבנה.
הגבר נפגש עם הבחורה ונשבה באישיותה. “בחורה יפה, לא בטוח שחיבב אותה, אבל היה בה משהו מעורר הערצה בעצמאות הקטנה שלה, במאמץ שהשקיעה בשידור גאוותה.״
אלא שהגבר נשוי ואין לו אשליות על התאהבות. הבחורה גם אינה רוצה במערכת יחסים עם גברים נשואים.
הייז סופר מיומן. הוא מספר את הסיפור באופן הכי פשוט שיכול להיות, ללא תיאורים מורכבים, בלי הצטעצעות. כותב במשפטים קצרים, משפטים ארוכים, משפטים קצביים ומשפטים משתרכים. וכל זאת על מנת שנבין את תחושותיו של המספר. אגב, גם בספר “מאוהב” הוא משתמש בטכניקת הסיפור הזו. בעזרת כתיבה שכזו יוצר הייז כפל משמעות. יש משהו נסתר מתחת לפני השטח. כאילו הוא אומר אני מספר במשפטים פשוטים ואתה הקורא צריך להיות חכם כדי להבין שאין כאן סיפור פשוט.
המפגש בין הגבר לאשה מוביל למערכת יחסים עד ש…. כמו תמיד נכנס גורם נוסף שמוביל את העלילה לסיום. ולא? אל תטעו זה אינו פשוט כמו שעולה בדעתכם.
למשמעות שם הספר פנים רבים, “העולם עוד יכיר את פני”, מתאים למספר עצמו והגילוי שאנחנו מגלים בסיום הסיפור, או לבחורה שמעוניינת כל כך להיות שחקנית ומי יודע אולי העולם יכיר את פניה. יש לה תקוה ושאיפה. כיוון שאיני רוצה לעשות ספוילר ולגלות את סיום הספר אומר שהשם הוא בעל כפל משמעות. כדי לדעת למה התכוון הסופר מה שנותר לכם הוא לקרוא את הספר וליהנות מכתיבה מצוינת.
“העולם עוד יכיר את פני” הוא ספר על מערכת יחסים בלתי אפשרית, על סודות וביקורת חברתית. ביקורת על עולם תעשיית הקולנוע והצביעות שבו.יצירה מרגשת ורגישה המתארת את נפש האדם ושברירות הקיום. ממליצה מאוד.
העולם עוד יכיר את פני, אלפרד הייז
מאנגלית, דפנה רוזנבליט
תשע נשמות, 2019
כוחו של הכלב – ספרו רב העוצמה של תומס סוואג
ספר בטעם של פעם !!!
הספר הזכיר לי את כתיבתו של ג’ק לונדון, משהו בניחוח העביר בי את אותן תחושות הקריאה כשקראתי את “מרטין עדן”.
בדרך כלל איני מתייחסת לסופרלטיבים שנרשמים על הספר. בגב הספר נכתב “קולו של תומס סוואג’ הוא פלא מהפנט…הנה לכם סופר שאינו מבזבז מילה שלמה במָקום שבו תתאים השתיקה” הניו יורק טיימס.
הפעם המשפט כל כך נכון, ואני מוסיפה, כל מילה בספר אינה מבוזבזת. כל מילה עומדת נטועה במקומה, לכן יש לקרוא את הספר קריאה איטית, כי כל מילה היא בעלת משמעות ויש לה הסבר מדוע היא נמצאת שם. הכל מוקפד ומתוכנן ולכל דבר התכוון המספר.
העלילה בספר מצומצמת ואיני רוצה לספר ולהרחיב עליה כדי לא לפגום בהנאת הקריאה שלכם.
מציעה לכם לא לקרוא מאומה על העלילה. פשוט לקרוא את הספר.
פיל וג’ורג’ אחים בני ארבעים החיים בחווה במונטנה שבמערב ארה”ב. משנת 1900 במשך 25 שנים מאז שהיו בני 15 הם מובילים בקר. שניהם עשירים, אך חיים חיים פשוטים.
פיל הבכור, איש גס ומחוספס, חוואי נוקשה העובד בידיים חשופות ללא כפפות ולועג לשאר אנשי המקום המכסים ידיהם. מתקלח פעם בחודש בנהר ומסתפר שלוש פעמים בשנה. הוא החכם, זה שהיה תלמיד מצטיין וקורא הרבה. הוא בעל יכולת הבחנה, עיניו חדות לזהות כל פרט בטבע ואפילו את “ההונאה העלובה של הטבע הנקראת צבעי הסוואה”. הוא מזהה כל חיה פצועה וחלשה ממרחקים. עיניו חדות עד כדי כך שהוא היחיד הרואה את הסלעים והרכסים שמזדקרים אל מול החווה בדמותו של כלב רץ.
״צופה מבחין מפענח בעוד כולנו רואים ושוכחים״
פיל הוא בעל תכונות של מנהיג, כל הפועלים מעריצים אותו ובעיקר חוששים מהתנהגותו הלעגנית.
הוא לועג להכל ולכולם. אינו חוסך במילותיו. התכונה הבולטת והמובילה אצלו היא יכולת ההמתנה.
אחיו ג’ורג’ הצעיר ממנו שונה באופיו. הוא בעל תכונות של חוואי, בוקר מלידה, אך בהשוואה לאחיו הוא עדין יותר, שקוע במחשבות, הוא חסר דמיון, אך הוא זה המתקשר עם הסביבה טוב יותר מאחיו.
שני האחים גרים יחד וחולקים את אותו החדר מילדותם למרות בית החווה גדול הממדים שלהם. שני האחים כל כך שונים, הדבר היחיד המשותף להם הוא קשר דם.
״הם תמיד היו קרובים, חייהם משלימים אלה את אלה בצורה מלאה כל כך, האחד רזה האחר מוצק, האחד נבון האחר איטי-הם היו כמו תאום יחיד״.
שני האחים חיים יחד כצמד רקדנים מושלם. עד שיום אחד ההרמוניה ביניהם מופרת.
מכאן באיטיות נדירה מוביל הסופר את הקורא אל נבכי הנפש של הגיבורים למערכת היחסים בין שני האחים הדומים והשונים.
מכאן היחסים והעניינים הולכים ומסתבכים, באיטיות נפלאה, צעד אחר צעד לוקח הסופר את הקורא ויחד אנחנו בוחנים את מה שעלול להיות. הקורא תוהה מה יקרה, יש רמזים לכמה אפשרויות, אבל הסוף הוא רק אחד, וכשמגיעים אליו למילה האחרונה של הספר הנשימה נעתקת.
לאחר שסיימתי לקרוא שבתי אל הפתיחה שכן שם מקופלים כל ההסברים.
“כוחו של הכלב”, הוא ספר מצוין. מזמן לא קראתי כמותו. הספר ראה אור בשנת 1967. אולי בזה כוחו. סגנון הכתיבה, תיאורי הטבע ותאורי הנפש כל כך מדויקים ואמינים ומקבלים משמעות דרך עיניהם של הגיבורים. תומס סוואג’ מצליח להיכנס לנפש כל הדמויות שבעלילה, לתאר במדויק את מניעיהם הפסיכולוגים ולהציב בפנינו את מצבם הנפשי של הגיבורים. הכתיבה הדרמתית המדויקת היא בעלת עוצמה. המתח נוצר במספר רבדים, גלוי וסמוי, אך לסמוי יש מקום רב יותר.
“כוחו של הכלב” הוא ספר דרמתי שבו האירועים והמניעים מצטברים אט אט עד למילה האחרונה. קראתי את הספר באיטיות, התענגתי על כל מילה, על תיאור ערבות ארה”ב, על תיאור רכס הרי הרוקי באופק, על הוואדיות ועל איסוף עדרי הבשר. ובעיקר על כל נבכי הנפש והכוחות הפסיכולוגים הסמויים שמניעים את הדמויות. על הדינמיקה המשפחתית בין שני אחים. על יופיו של הטבע ועוצמתו. ועל בדידות נוראית.
הספר יצא לאור ב1967 ולפני שנתיים זכה למהדורה מחודשת. זהו ספרו הראשון של תומס סוואג’ המתורגם לעברית. ואני מקוה שיתרגמו עוד מספריו.
עוד מילה על התרגום המצוין של יעל אכמון. תרגום שמצליח לשמר ולהתאים לתקופה. יעל אכמון מצליחה להעביר את האווירה של המקום ואת חווית ההתנהלות של הבוקרים בעיירה במערב ארה”ב.
ספר מצוין שמזמן לא קראתי כמותו.
כוחו של הכלב, תומס סוואג’
מאנגלית, יעל אכמון
אחרית דבר אני פרו
הוצאת, כנרת זמורה,דביר, 2019
בתמונה,רותי הכלבה המקסימה של בתי,טל,כוחה הוא באהבתה לבני אדם.
אהבה ראשונה ובלתי נשכחת מאת איוון טורגנייב
אומרים שאת האהבה הראשונה אין שוכחים. ולדימיר פטרוביץ לא שכח את זו שלו. וגם אתם, לאחר שתקראו את סיפורו לא תשכחו את אהבתו.
שני אורחים והמארח נותרים יחד בחדר לאחר שכל האורחים התפזרו. המארח מציע שכל אחד יתאר את אהבתו הראשונה. המארח וסרגיי מספרים את סיפורם ומוסיפים שאין בזה עניין. ולדימיר טוען שאינו אמן סיפור ומבקש להעלות את סיפורו על הכתב.
לאחר שבועיים הוא מגיש את מחברתו ובה סיפורו.
הנובלה “אהבה ראשונה”, כתובה במתכונת סיפורי אהבה של המאה ה-19. סיפור מסגרת חיצוני וסיפור מרכזי פנימי ארוך, סיפורו של ולדימיר הוא משולש רומנטי.
בגיל שש עשרה הוריו של ולדימיר שוכרים בית קיץ. לאחר שלושה שבועות מגיעים שכנים חדשים לאגף השמאלי. הנסיכה זסקינה ומשפחתה. הנסיכה אומנם בעל תואר אך היא ענייה ונראית כמו קבצנית בשוק. לנסיכה בת, זינוצקה ,זינאידה. כאשר ולדימיר רואה אותו הוא נשבה ביופייה, היא מושלמת בעיניו, עיניה, גיזרתה, ידיה, כל כולה יופי. זינאידה המבוגרת מולדימיר מפתה אותו להיות בקרבתה ובקרבת חבריה המקיפים אותה בכל רגע.
התנהגותה היא כשל אדונית מול הגברים, צעירים ומבוגרים כאחד. הרעש השמחה וההמולה בביתה של הנסיכה עמדו בניגוד לביתו שלו שבו קיבל חינוך בודד ומפוכח. הוא היה מאושר מהשחרור.
ולדימיר הצעיר מתאהב.
״ישבתי בלי ניע, הגנבתי מבטים לצדדים. נשמתי לאט, ורק מפעם לפעם צחקתי לנוכח זיכרון זה או אחר או. קפאתי בקרבי לנוכח המחשבה שאני מאוהב, שהנה היא, זאת אהבה.״
אלא, שאהבתו היא חד צדדית. היא מאוהבת באחר. אהבתו אליה גורמת לו לייסורים. תיאור משולש האהבה הוא תעלומה בעיניו של ולדימיר.
הנובלה כתובה בעדינות לירית וברגישות. איוון טורגנייב כתב את סיפורו האישי שלו בכישרון אומנותי. הוא מצליח לתאר את תחושת ההתאהבות של ולדימיר הצעיר מול זינאידה הבוגרת ובעיקר את חוסר האונים שלו מולה. את התשוקה וחוסר החשק למעשים השגרתיים. התיאור נעשה באמצעות תיאורי הטבע כמטונימיים לנפשו של הגיבור. השימוש בדימויים מיוחדים מצליח להבהיר לקורא עד כמה הגיבור שבוי באהבתו החד צדדית.
יופייה של הנובלה הוא בכך שיש בה כוחות מנוגדים, עדינות ותמימות של גיל נעורים מול בגרות ובשלות של שאר הדמויות.
אביו אומר לו״ קח כל מה שאתה יכול ואל תיתן שיתפסו אותך. היה שייך לעצמך בלבד זה כל התכסיס בחיים״. משפט שהוא מפתח להבנת העלילה.
ככל שולדימיר מתאהב הוא מתעקש לנסות להבין את דמותה של זינאידה ומדוע אינה גומלות לו על אהבתו. רק בסיום הנובלה ניתנת התשובה.
את הנובלה “אהבה ראשונה” כתב טורגנייב בשנת 1860 והיא רלוונטית גם לימנו.
סיפור קלאסי של משולש אוהבים הגדוש בעדינות, בתשוקות ויצריים המנוגדות לעדינות גיל הנעורים. סיפור הכתוב ביופי לירי ובחוכמה.
ממליצה לכם להתרגש כמוני.
אהבה ראשונה , איוון טורגנייב
מרוסית, יעל טומשוב
הוצאת, תשע נשמות, הכורסא, סידרת חוצפנית קטנה. 2019
איש בגן החיות – נובלה חדשה ושנונה של דיויד גארנט
דיויד גארנט בונה עלילה לכאורה פשוטה, קצת פנטסטית, אך עלילה שמאחוריה פילוסופיה קיומית בעלת משמעות.
הנובלה “איש בגן החיות” בעלת רבדים. לאחר שמסיימים את הקריאה ואפילו קוראים בה שוב, מבינים את כוונת המחבר.
ג’ון קרומרטי וג’וזפין לאקט מאורסים. הם מגיעים לגן החיות וכיוון שהם שקועים במריבה הם אינם רואים את החיות או חשים בריחותיהם. ג’ון מטיח בג’וזפין “את מוכרחה לדבר על רגשות של אחרים כי אין לך רגשות משלך.”
תוך כדי שיחה על אהבה, התאהבות, מסירות, שואל אותה ג’ון האם תינשא לו ותוותר על כל בני משפחה. תושבתה של ג’וזפין היא לא. והיא מטיחה בו “צריך לכלוא אותך בכלוב ולהציג אותך כאן בגן החיות”
למחרת ג’ון כותב מכתב להנהלת גן החיות ומבקש להיכלא בכלוב ולהיות מוצג לראווה. היעדרות היונק החשוב בעולם מגן החיות משולה בעיניו להצגת המלט ללא נסיך דנמרק.
ג’ון נכלא מרצונו בכלוב והופך להיות מוצג לראווה. העלילה של הנובלה מתפתחת לא רק מבחינת אירועים אלא בעיקר מבחינה פילוסופית. תוך כדי קריאה עלתה במוחי מחשבה, אומנם הספר נכתב בשנת1924 אך הרעיון של העלילה יכול לשמש לתוכנית ראליטי בימנו.
“החיה שמולם השתעממה. היא הביטה בהם לרגע ושכחה אותם מיד. היא התגוררה בחלל קטן וכבר שכחה שמחוצה לו יש עולם שבו יצורים כמוה רצים הלוך ושוב.”
וידוי, איני אוהבת לבקר בגן חיות. לא שלא ביקרתי, שנה אחר שנה הלכתי עם ילדיי לספארי וראיתי את התבגרות החיות דרך בגרותם של ילדיי. איני אוהבת לראות את החיות כלואות בכלוב או במתחם מחיה פרטי. לפעמים כשהבטתי בנמר או בקופים לא הבנתי מי מביט על מי, אנו בני האדם על החיה או החיה מביטה בנו.
“איש בגן החיות” מעלה בדיוק את התהייה הזו. מי הוא הכלוא? מי שנמצא בכלוב או מחוצה לו? מי מביט על מי? מהו הכלא, חיצוני או פנימי?
ג’ון להפתעתו מגלה את החופש שברגעי החיים בכלוב, את הרעיון שהוא עצמאי ויכול לעשות כרצונו. אך גם את העובדה שהוא כלוא בתוך סבך הרגשות שלו עם ג’וזפין. ג’וזפין מגלה לתדהמתה את מהות האהבה והדחייה.
שתי הדמויות עוברות תהליך של הבנה והשלמה.העלילה משתנה ומתהפכת מספר פעמים עד לסיום.
“איש בגן החיות” הוא לכאורה משל. אבל יש בו הרבה מתחת לפני השטח. הוא מציג תובנות על המין האנושי וחברה האנושית ומהו תפקידה.
דיויד גארנט הוא סופר בעל עמדות פילוסופיות חברתיות. הוא שואל את השאלות שכל אחד מאיתנו חושב עליהן ולא מעז לשאול. בעזרת עלילה מעט פנטסטית הוא מעלה תהייה על מהות קיומו של האדם בעולם עם ערכים וגבולות. מי קובע מה נכון ומה לא. ובעיקר הוא שואל שאלות על מהות האהבה והוויתור שכל אחד מבני הזוג צריך לעשות במסגרת הקשר.
לפני כשנה קראתי את “מאשה לשועלה” ש של דיויד גארנט והתאהבתי בכתיבתו. אהבתי את הרעיונות הפילוסופים שלו על זוגיות ומהות האדם. דיויוד גארנט לוקח את הדמויות שלו ומביא אותם למצבים קיצוניים או בלתי מציאותיים שמאחוריהם מסתתרות שאלות אנושיות.
מה שחשבתי על מאשה לשועלה ניתן לקרוא כאןhttps://bit.ly/2yZ19jd
“איש בגן החיות” הוא ספר ראוי ביותר בזכות הסיטואציה של הגיבורים המעלה שאלות אצל הקורא.
איש בגן החיות, דיויד גארנט
מאנגלית, יותם בנשלום
הוצאת תשע נשמות, 2019
לעולם אל תיתן לי ללכת של קאזואו אישיגורו – לא יניח לכם לרגע
כבר כמה ימים אני מחפשת מה להגיד ומה לא להגיד על הספר הנפלא הזה. אומר שהוא בין הטובים שקראתי השנה. ספר שמחלחל לאט לאט (כיאה לתרבות יפן) ונשאר במחשבות במשך ימים רבים. ספר שהייתי רוצה לספר על מה הוא, אבל לא אוכל, כי הוא יכלול ספוילרים שיפגמו בהנאת הקריאה.
דמיינו אותי אוחזת בספר בשתי ידיים ומושיטה אותו לכם, בדיוק כמו טקס הגשת כרטיס ביקור ביפן, ואומרת: “שבו ותקראו אותו. הפרק הראשון לא יהיה מובן לכם, בפרק השני יתחילו להתבהר הפרטים ומהפרק השלישי לא תוכלו להניח אותו מהיד והוא לא יניח לכם.”
הגיבורה קתי מספרת את סיפורה בהווה כשהיא בוגרת בת 31. בתחילת הספר אנחנו פוגשים בה כשהיא נערה בת 13 המתחנכת בפנימית הֶלשַם. לא ברור לנו אם הפנימיה היא פנימיית לימודים או בית יתומים מכובד. לא ידוע לנו למה קתי וחבריה נמצאים בפנימייה ואם יש להם משפחה מחוץ למקום. התנאים בפנימייה נחשבים למעולים. הילדים אינם רעבים, הם נבדקים בדיקות רפואיות, לומדים, בעיקר מתמקדים איתם בשעורי אומנות.
קת, רות וטומי הם שלושה חברים צמודים המלווים אחד את השני במשך שנות ההתבגרות. טומי נחשב לילד זועם שניתן בקלות להרגיזו, חבריו תמיד טורחים לפגוע בו על מנת שיכעס וישתולל. רות היא הדומיננטית מבין השלושה, היא מנסה להשליט את דעותיה, ואילו קת היא הכוח המאזן מבין שלושתם.
קת ושני חבריה הטובים, רות וטומי, מרגישים שמשהו אינו נכון.
״עליכם לזכור שבשבילנו, בשלב ההוא של חיינו, כל מקום מעבר להֶלשַם היה כמו ארץ דמיונית.״
לאט לאט יתבהרו הדברים. טכניקת הגילוי מאוד איטית ואנחנו חווים את המסתורין והגילוי בדיוק כמו קת וחבריה. שלב אחר שלב, פרט ועוד פרט. אמת ומסתורין, תעתוע.
עד כאן אני מגלה פרטים על הספר.
לא, זה לא ספר מתח למרות שיש בו מעט סממני מתח, זה גם לא ספר מדע בדיוני למרות שיש בו רעיון עתידני.
זה ספר על בדידות של אנשים צעירים, על חברות אמיצה, על עתיד מוגדר ולא מוגדר על תרמית ובעיקר ביקורת חברתית.
יש בו שאלות קיומיות פילוסופיות על מהות החיים ואיכותם, דילמות מוסריות, “הרי מילא נמות כולנו ביום זה או אחר.”
״כל הזמן אני חושב על נהר אי שם ויש בו שני אנשים שמנסים להיאחז אחד בשני נאחזים כל כוחם, אבל בסוף חייבים להרפות, להתנתק ולהיסחף.״
ומעל לכל הוא ספר על אומנות, על הנשמה האמתית של האומן ויכולות היצירה שלו. המורה אמילי אומרת להם “שירה, תמונות אומנת מגלים את מה שאתה בתוכך. הם מגלים את הנפש שלך.”
שאלת השאלות היא האם האומנות מובילה את האדם לאהבה, לשינוי, לגילו העצמי שלו.
קראתי את כל ספריו המתורגמים של אישיגורו.
בגיל חמש היגר אישיגורו עם משפחתו מיפן לאנגליה. אומנם הוא אינו נחשב לסופר יפני, אך תרבות יפן ואומנות הכתיבה היפנית חלחלו אל תוך עולמו הפנימי. בכל ספריו נמצא כתיבה מאופקת, יכולת ליצור הסתרה ולברוא מסתורין, לברוא דמויות שאינן מוצאות פתרון בעולמם, ובעיקר בדידות קיומית של הדמויות.
כמה מילים על :
התרגום המופתי והמדויק של אלינוער ברגר. תרגום שמצליח להעביר את חוויות הדמויות.
העטיפה, שמתכתבת להפליא עם תוכן הספר. זהו צילום של הצלם ההולנדי Ruud van Empel אמן המשלב בין צילום לראליזים מוגזם, צילומים הנראים תמימים וילדותיים שאינם קלים. התמונות שלו הן כמו פנטזיה אך הפנטזיה אינה נוחה ואינה נעימה. כמה מתאים לתוכן הספר.
שירו של מסאוקה שיקי (1867-1902) גדול משוררי ההייקו בספרות יפן, מבטא בעיני את מהותו ונשמתו של הספר. רובד ועוד רובד המתגלה לאט לאט אחרי שהערפל מתפוגג.
הציפורים נעלמות
מתוך הערפל באות ונגלות
אניות המסע.
(מסאוקה שיקי, “שני סתווים”, תירגם, איתן בולוקן)
אי אפשר להישאר אדישים אחרי קריאת הספר. אישיגורו בדרך כתיבתו הווירטואוזית נוגע במהות הפילוסופית הקיומית של האדם.
“לעולם אל תיתן לי ללכת” לא ירפה מהקורא זמן רב אחרי קריאתו.
לעולם אל תיתן לי ללכת, קאזואו אישיגורו
מאנגלית, אלינוער ברגר
הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019
פרטים על הספר ורכישה https://www.kibutz-poalim.co.il/never_let_me_go?bsp=12700
מושב הנהג של מיוריאל ספארק הוא ספר ללא חוקי נהיגה
“מושב הנהג” הוא ספר שלא אוכל לשכוח אותו, כי לא קראתי ספר דומה לו. ספר שסופו ידוע בתחילתו. גיבורת הספר ליסֶה, תמצא את מותה בעוד כמה שעות מתחילת העלילה.
עלילת הספר מתחילה הכי קרוב לסיום העלילה. המספר ואנחנו הקוראים מודעים לסיום. יודעים מיד בהתחלה מה יהיה בסופה של ליסה. למרות זאת אנו שבויים בקסם העלילה המפתיעה, בהתפתחות שלה ודי מופתעים מסיומה.
ליסֶה, רווקה העובדת בחברת רואי חשבון. גרה בדירת חדר שבה הכל מוצמד לקיר.
אנחנו פוגשים בליסה לפני יציאתה לחופשה. “את צריכה את החופשה הזו” אמרו לה במשרד. בהמשך נבין מדוע. ליסה מחליטה להתחדש בשמלה. קונה מעיל צבעוני מפוספס אדום לבן, שמלה עם חלק עליון צהוב וחצאית בדוגמה כתומה סגולה וכחולה שני פריטים שאינם תואמים לטענת המוכרת ששואלת אותה “את מצטרפת לקרקס?”
ליסה היא בחורה בגובה רגיל, נראית רגיל ,לא מתבלטת, עכשיו במעיל הצבעוני והשמלה בעלת הצבעים הנועזים היא נראית למרחקים ואף אחד לא ישכח שראה אותה ״ אפילו כאן בין הנופשים ליסה מתבלטת״.
ליסה נוסעת לדרום איטליה, לאורך כל מסלול הטיול מרגע שקנתה את השמלה ועד לסיום היא תותיר אחריה פרורים וסימנים להימצאותה. כל מי שהיה עימה במגע יזכור אותה בזכות לבושה, התנהגותה המוזרה, צחוקה, דיבורה.
״כך היא מותירה אחריה את נתיב העקבות, שבקרוב יעקבו אחריו חוקרי האינטרפול ושעיתונאים אירופה קישטו במיומנות כמקובל ….כדי לבסס את זהותה״
המסע של ליסה הוא כרוניקה ידוע מראש. הקורא המלווה אותה מרגיש תעתועים, לא ברור לו מהם כוונותיה של ליסה וביחוד האם היא אמינה. לאורך המסע היא פוגשת אנשים, עם חלקם היא חולקת חוויות ושיחות, מחלקם היא פוחדת ונתקפת בפאניקה. התנהגותה הלא יציבה מוסוות תחת מעטה של צחוק והנאה. מתנהגת בספונטניות ובגחמות רגעיות ״אין לי תוכניות מוגדרות. טיפשי נורא לתכנן תוכניות.״
למרות שידעתי מה יהיה בסופה של ליסה היו לי לאורך הקריאה הפתעות. עקבתי בדריכות אחר הצעדים שהיא עושה ואחר התנהגותה. הסתקרנתי לדעת כיצד אכן היא תמצא את מותה ומי יהיה זה שיפגע בה.
מי שלא הופתע מהסיום זו ליסה בעצמה, שכן היא הנהגת שיושבת במושב הנהג ומנווטת את הנסיעה אל סיומה.
זה אינו ספר מתח, או בלש, על אף הסממנים שלו. רק בסיום הקריאה ובקריאה חוזרת הקורא מבין את התנהגותה של ליסה.
העלילה החיצונית מקפלת בתוכה את הבדידות הקיומית של האדם. ליסה עצמה חשה בדידות ורוצה לחזור כבר לדירתה. גברת פידקי המבוגרת, שליסה פוגשת אותה היא אשה בודדה המחכה לנכדה.
מיוריאל ספארק כתבה נובלה קצבית, שנונה עם ביקורת חברתית על שנות השבעים, מרד הסטודנטים באירופה, היפים וחציית גבולות חיצונים בין גברים לנשים “הם לובשים מעילי פרווה וחולצות כותנה פרחוניות.” אומרת גברת פיקדי על הגברים.
“מושב הנהג” נקרא בנשימה עצורה, לא רק בגלל המתח שבו, אלא בגלל התנהגותה של הגיבורה. התנהגות שמתעתעת בנו ואפילו במספר יודע כל שאינו יודע הכל.
ספר שנון, מצחיק ומטריד.
מושב הנהג , מיוריאל ספארק
מאנגלית, תומר בן אהרון
סידרת חוצפנית קטנה של הוצאת תשע נשמות והכורסא 2019
אמא של הים – ספרה הרגיש והיפיפה של דונטלה די פייטרנטוניו
“המוחזרת”, כך קראו לה.
בגיל 13 לאחר שאומצה וגדלה במשפחה בעיר ליד הים מוצאת עצמה הגיבורה עם מזוודה ביד אחת ושקית נעליים ביד שנייה בפתח הדלת של הוריה הביולוגים.
הוריה המאמצים אינם יכולים להמשיך ולגדלה. מבית בעיר ליד הים, נקי ומסודר שבו היה לה חדר משלה, היא מגיעה למשפחה מרובת ילדים ולבית מוזנח ומלוכלך. אדריאנה אחותה הביולוגית הקטנה ממנה היא זו שפותחת לה את הדלת ואת הלב. מפנה לה מקום לינה במיטתה ומחבקת אותה.
בביתה החדש היא מכונה “זאתי”. צוחקים עליה שאינה יודעת לעשות כלום. האם דורשת ממנה לעבוד בבית על מנת להרוויח את הארוחות. מיד ביום הראשון היא מתבקשת למרוט נוצות מהתרנגולת. אבל לא הרעב, העבודות והיחס הם שקשים לה. קשה לה חוסר הידיעה מדוע היא הוחזרה, מדוע ההורים שאהבה לא רצו בה יותר. בכל רגע היא חושבת על אמה המאמצת, “אמא של הים”, כך היא מכנה אותה. זו הרחוקה המושלמת זו שהגיבורה מצפה שתבוא ותציל אותה מהאומללות. לעומת “אמא של העיירה”,אשה קשת יום, נאבקת על קיומה ועל כל פירור אוכל.
העולם שאליו נזרקה הוא כאוטי, אינו מותאם למקום שבו גדלה. מעכשיו היא תצטרך ללמוד איך חיים בעיירה עלובה עם אנשים רבים בבית, אחים חצופים ורעב תמידי. מתוך הכאוס הזה היא תצמח.
יכולת הלימוד שלה הוא היתרון היחיד מול בני המשפחה, זה שהבדיל אותה מהם.
“כולך ראש, עם הידיים את יודעת רק להחזיק עט” אומרת לה אמה, כשהיא רואה את חוסר היכולת שלה לעזור בבית. היא דיברה בשפה אחרת, הצטיינה בלימודים, אבל לא ידעה למי שייכת וקנאה בתלמידות האחרות בגלל הוודאות שלהן באימהות שלהן.
במהלך השנים היא תגלה לאט לאט מדוע אומצה ומדוע הוחזרה. אבל כאב הנטישה לא יעזוב אותה. התחושה שהיא היתה כמו חבילה המועברת מיד ליד לא תעזוב אותה.
היום כשהיא בת 30 היא מספרת לעצמה את סיפורה. עכשיו היא מבינה שלא ידעה מה מקומה של אֵם אצלה, מה שנשאר בה הוא סיוטים, והאמא היחידה שלה היא זו של הפחדים שלה.
“אמא של הים” הוא סיפור של כאב ועצב שנאסף גרגר אחר גרגר כמו החול של הים. אבל העצבות שבו אינה מעיקה על הקורא. הכתיבה כל כך יפה. דמותה הילדה כובשת את הקורא וסגנון הכתיבה הרגיש מציף.
בתוך העצבות צומחת אהבה וצומח קשר הדוק בין שתי האחיות, אדריאנה והגיבורה. אחותה הצעירה היא כל עולמה, היא נמצאת בכל מקום מתחבאת מאחורי דלת שומעת כל פרט. היא זו שמלמדת אותה להשתלב במשפחתה ובשכונה. ״ את את רוצה להיות פה את צ׳כה ללמוד את דיבור שלנו״. היא זו שמלווה אותה ומגנה עליה. אהבתי מאוד את דמותה המיוחדת של אדריאנה, היא היתה כמו פרח בר בתוך כל העליבות והאומללות של המשפחה.
סיפור עדין ורגיש עם המון אהבה ויחסי אחיות מיוחדים. הכתיבה עדינה ורגישה, הדמויות כמו עומדות לנגד עיני הקורא והוא מתלווה אליהן ומטייל איתן בעיירה העלובה.
סיפור שמעלה שאלות ותהיות על מהות ההורות ובעיקר על גורלו של ילד במיקום שבו נולד. הגיבורה ואדריאנה, שתי אחיות חכמות, לגיבורה ניתנה הזדמנות ללמוד ולגדול בתאים טובים ואילו לאחותה לא התמזל המזל. ההשוואה ל”חברה הגאונה” בלתי נמנעת.
ממליצה בחום על הספר המיוחד.
מקוה ששני ספריה הנוספים של הסופרת יתורגמו.
אמא של הים, דונטלה די פייטרנטוניו
מאיטלקית, יערית טאובר
הוצאת, כנרת,זמורה, 2019
חנות ספרים על גלגלים ” – ספר ממתק לקיץ של ג’ני קולגן “
“עד עצם היום הזה”. היה המשפט האהוב עלי בנעורי כשסיימתי לקרוא אגדות. העלילה תמיד השתנתה והתפתלה והמשפט הזה היה העוגן היציב היחידי.
ועד עצם היום הזה אני אוהבת ממתקים ואגדות.
“חנות הספרים על גלגלים” הוא ממתק ואגדה. “פרנסוס על גלגלים” מודרני.
נינה, עלמה צעירה בת 29 ספרנית שאוהבת את ספרים ואת עבודתה, מוצאת את עצמה ללא מקורות פרנסה. הספרייה שבה היא עובדת נסגרת. נינה צריכה להחליט, האם להגיש מועמדות לקורס בניית צוותים, ובכך להתחרות עם גריפין, החבר לעבודה, או להמשיך לעשות את מה שהיא אוהבת, להיות בין הספרים.
נינה שמעולם לא אחרה לחזור מהפסקת הצהרים, מעולם לא התלוננה, מחליטה לקבל אומץ ולצאת להרפתקה. בכספי הפיצויים היא רוכשת משאית ישנה מסוג משאית קרור, הופכת אותה לחנות ספרים מכנה אותה “עד עצם היום הזה”, איך לא? ויוצאת לדרך חדשה. היא מגיעה לכפרים הערפיליים של סקוטלנד “באותו הערב נראה כאילו הארץ מתרברבת ביופיה. הערב היה זהוב …בכל מקום שהביטה, כך היה נדמה היו טירות אבן אפורות ונופים יפהפיים שנמתחו על פני האופק…”
ועכשיו “אין לה עבודה אין לה פנסיה אין לה בן זוג אין לה שום דבר חוץ ממסחרית ישנה ומקרטעת ומשום מה היא מרגישה חופשיה”.
נינה עוברת מהעיר לכפר סקוטי הטבול בירק וערפילים, כפר שקט ופסטורלי שבו הכל חדש ושונה לה. “השמים נראו כאילו זה עתה יצאו מכביסה…עם עננים רכים שחצו את הרקיע”.
נינה נוטה לפעמים לשגות בחלומות ודמיונות ומצפה להיות כמו גיבורי הרומנים. לפעמים מתבלבלת וחיה את חייה כמו אחת הדמויות שבספרים. כמו בכל האגדות והסיפורים הרומנטיים שעליהם היא קראה, נינה תעבור תלאות רבות, תתאהב ותגלה את המשולש הרומנטי, תתעמת עם חלק מאנשי המקום, שלא בדיוק מקבלים אותה ואת רעיון המסחרית שלה. תלמד על חיי הכפר, החקלאות ופסטיבל היום הארוך בשנה.
לא רק על אהבת הספרים, אלא גם על חלומות והגשמתם, על אומץ וכוחות נפש לא לשמוע רעשי רקע אלא ללכת עם הלב והאמת הפנימית.
“אילו חשבתם על כל הדברים הקטנטנים שמסיטים אתכם מהמסלול לכאן או לכאן לטוב או לרע לעולם לא הייתם עושים שום דבר”.
יש בספר ביקורת על השתלטות הספרים הדיגיטליים על שוק הקריאה ואולי החשש מהעלמות הספרים הכתובים.
מודה הספר הוא ממתק סכריני, הוא כמו לשבת בתוך מדף של העוגות הכי מתוקות בקונדיטוריה. כל דף הוא מוס שוקולד וכל פיסקה היא עוגת גלידה.
חצי ספר קראתי בהנאה, אחרי כן הוא הפך לי למעט קיטשי, הסוף היה מהיר והכל הסתדר בו, ולמרות זאת מצאתי את עצמי מסיימת לקרוא אותו עם חיוך על הפנים.
למה?
הכתיבה מאוד טובה. ג’ני קולקן מתארת בנעימות ובציור את הדמויות ובעיקר את הנוף כמו :”בחוץ ירד גשם,מבול אביבי נטול שמחה שמחק את כל הצבעים בעיר וגרם למכוניות למהר ברחובות הרטובים ולהתיז מים על העוברים והשבים”.
דמותה התמימה של נינה מקסימה וגורמת לך להאמין שיש כמעט ורק טוב בעולם.
כמו כן נינה מזכירה שמות רבים של ספרים שקראנו ואת אלה שלא נרצה לקרוא.
לדעתי “חנות הספרים על גלגלים” הוא ספר כיפי, בריחה קטנה מהחיים היומיומיים, בריחה מהחום.
זר לא יבין זאת. רק מי שאוהב ספרים וקשר גורלו עם הדפים הכתובים יבין. יבין את הקשר האישי והרגשי לספר כאילו היה אדם.
אהבתי את ההקדשה בתחילת הספר. “הספר מוקדש לכם. הקוראים. כל הקוראים”. לאחר מכן מונה הסופרתבחן ובחיוך את המקומות בהם מתאים לקרוא.
חנות ספרים על גלגלים, ג’ני קולגן
מאנגלית, ניצן לפידות
הוצאת הכורסא, 2019
צִלו של בַּלדור, ספרו הפיוטי של שון
״ראיתי את היקום! הוא עשוי משירה״.
קראתי את הנובלה “צילו של בלדור” והיא עשויה שירה !!
יש משהו בספרות האיסלנדית שמשרה עלי קסם. במעט הספרים האיסלנדיים שקראתי, (כולם היו מצוינים) חשתי באווירת האיפוק, אווירה אפרורית, אווירה שבה האנשים אינם מדברים הרבה. האווירה המאופקת היא רק לכאורה, שכן הכל מבעבע מתחת לפני השטח, אולי כי איסלנד כולה סלעים היושבים על הר געש וגייזרים.
העלילה של “צלו של בלדור” מתרחשת במשך מספר ימים, ימים טעונים שבהם האנשים והטבע משחקים בתפקיד ראשי.
שתי עלילות מקבילות שיש ביניהן קשר. השנה היא 1883
צייד מיומן יוצא לצוד שועלה אדמונית נדירה, השועלה מנסה לתעתע בצייד על מנת להציל את פרוותה. “יצור מרהיב מאוד היה זה. כהה כעין אדמה, שעיר, בעל זנב עצום, תזזיתי למראה”.
הצייד והשועלה מפתחים ביניהם דיאלוג ללא מילים. “ההסבר היחיד הוא שהשועלה חזתה את כוונותיו”.
יומיים קודם לכן נקברה אשה צעירה בשם אבה. היא התגוררה בביתו של פרידריק, בוטניקאי, רוקח, אשר חזר לאיסלנד לפני שנים על מנת לחסל את בקתת הוריו שנפטרו ונשאר בה.
שתי העלילות, שלכאורה אין ביניהן קשר נפגשות, מה מקשר ביניהם ואיך הן מתחברות ,לא אספר. את זה תקראו ותגלו בעצמכם. הסיום מפתיע ומצמרר.
אבל לא רק העלילה היא זו שמחייבת קריאה, אלא בעיקר השפה והתיאורים שבספר.
לא אגזים ואומר שכמעט וכל משפט בספר הוא פנינה. צירוף מיוחד של מילים, מטאפורות מעניינות ותאורי טבע עוצרי פעימה.
“השלג הסתחרר סביבו וניתך עליו, והוא נדמה כעת לגדר אבנים חרבה”.
״שמש רפאים הוא השם שהצמידו המשוררים לחברם הירח״
“הערב רד על העמק. ליל חצי היום מתחיל לטפס במעלה ההרים. נדמה שהעלטה שלו נובעת מן הקבר הפתוח …שם מחשיך ראשונה, ואז נאפל העולם כולו”.
זוהי נובלה אפית רגישה ועדינה. נובלה של קרח וחושך. נובלה שיש בה חושך אנושי ואטימות חברתית. ביקורת חברתית נוקבת כנגד הכנסייה והפוליטיקאים באותה תקופה. ביקורת על החברה. לצד הביקורת יש בו יופי עדינות ובעיקר חמלה כלפי האדם באשר הוא אדם. החמלה ואהבת האדם מתוארת באיפוק, אך ברגש רב וגורמת לקורא לשאול שאלות אנושיות מול חוסר הרגש. להזדהות עם הדמות ואפילו עם אותה שועלה נרדפת.
אני מכירה מעט מאוד מתרגמים מאיסלנדית לעברית. משה ארלנדור אוקון תרגם ברגישות לירית רבה את הנובלה הקסומה.
פנו זמן ותשקעו בתוך השלג והקור של איסלנד, הכפור ימס נוכח הכתיבה הלירית והפיוטית.
לא תצטערו.
צִלו של בּלדור, שון
תרגום מאיסלנדית, משה ארלנדור אוקון
הוצאת לוקוס, 2019
ספרים איסלנדים מומלצים שקראתי,
גן עדן וגיהנום, יון קלמן סטפנסון. סקירה שלי כאן
גן עדן וגיהנום באותו האי. על “גן עדן וגיהינום” של יון קלמן סטפנסון
פרפרים בנובמבר,אידור אווה אולפסדוטיר. סקירה שלי כאן
פרפרים בנובמבר”, סיפור מסע ושחרור של אידור אווה אולפסדוטיר”
על שפת הים בקצה העולם, סולוויג אגרז
האי, ג’אני סטופריץ
קריאה בנובלה “האי” של ג’אני סטופריץ תגרום לנו להתבוננות מחודשת בראיית העולם החיצוני והפנימי שלנו.
בן ואב נפגשים לפגישה אינטימית אחרונה בחייהם. הבן עזב את האי ובחר להתגורר בהרים. האב נשאר באי, קרוב לים שאותו אהב. עכשיו כשהאב חולה וקרוב למותו הוא מבקש מבנו לבלות איתו את הקיץ.
הבן חוזר לנוף ילדותו מגלה את השינוי בחייו דרך הטבע ואומר כי המקום אינו כפי שהיה.
בימים המעטים של שניהם יחדיו מקופלים החיים בזעיר אנפין. כל אחד חושב מחשבות לעצמו על האחר. הבן חושב האם לגלות לאב על מחלתו, האב יודע ומבין שהוא עומד למות ורוצה לומר לבנו שעליו ליהנות מהחיים, מיופי הים.
המפגש המחודש בין האב לבנו מתואר ברכות ועדינות, אין בו התייפייפות סנטימנטלית, אין בו רצון להשביע את רצונו של האחר. יש במפגש חמלה ואהדה.
מנגד למחשבות ולדיבורים המעטים נמצא הטבע, האי שמשקף את הגיבורים עצמם. הטבע הנצחי מול אפסותו של האדם. התיאורים כמו ציוריים עדינים מלאים ביופי ואור. תיאורים שהם המילים הדמומות של האב לבנו. תיאורי האי הם המילים שאינן נאמרות ונשמעות, אך נמצאות באוויר.
“השמש שקעה מעבר לצדודית הנמוכה של הכיף שחבק את הנמל, והותירה בשמים אור חיוור של עצב ללא נחמה. שקיעה יוצאת דופן, השמש דלת גוונים, מצועפת באבק מוזהב, נעלמת כמעט ללא התראה. כל משב בריזה נפסק, והאוויר נותר המום ועייף”.
כוחה של הנובלה “האי” הוא באמירה הברורה של מהות קיומנו. של כאב ועצב הפרידה מהורה.
“גרזן הגורל עקר את השורשים הזקנים מהגזע החדש שהמשיך לחיות”. משפטים פשוטים הכתובים ברגישות. אמירה ברורה תביא את הקורא להבנה שהכל ארעי בחיינו ועלינו ליהנות ממה שנצחי והוא הטבע.
יופייה של הנובלה הוא בכתיבה העדינה והכנה. בגילוי הרגשות והמחשבות הכי אישיות של הדמויות. הם כמו הטבע והאי חשופים לעוצמת הבריאה. אב, בן, אי קסום ומערכת יחסים מיוחדת. ספר שמהווה סגירת מעגל והבנה של משמעות קיומנו. קירבה אינטימית בין אב לבן, אינטימיות שלא תחזור במגע הפיסי. אינטימיות שתישאר חרוטה לנצח בזיכרונות.
אב ובן שכל אחד מהם מהווה שיקוף של השני, האחד מזכיר לאחר את נעוריו והשני מראה לו לאן פניו.
“בבת אחת ניתק צילו של האב מצילו שלו, הצל שעד אותו רגע התמזג בשלו, והוא נמלא חמלה כה עמוקה שעיניו התלחלחו”.
נובלה מופלאה ורגישה שצבטה לי בלב, כי לא זכיתי ליהנות מזקנתם של הורי, אבל לימדה אותי משהו עלי כהורה מול ילדי.
ממליצה בחום.
האי, ג’אני סטופריץ
מאיטלקית, שירלי פינצי לב
תשע נשמות, 2019