הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
האי, ג’אני סטופריץ
קריאה בנובלה “האי” של ג’אני סטופריץ תגרום לנו להתבוננות מחודשת בראיית העולם החיצוני והפנימי שלנו.
בן ואב נפגשים לפגישה אינטימית אחרונה בחייהם. הבן עזב את האי ובחר להתגורר בהרים. האב נשאר באי, קרוב לים שאותו אהב. עכשיו כשהאב חולה וקרוב למותו הוא מבקש מבנו לבלות איתו את הקיץ.
הבן חוזר לנוף ילדותו מגלה את השינוי בחייו דרך הטבע ואומר כי המקום אינו כפי שהיה.
בימים המעטים של שניהם יחדיו מקופלים החיים בזעיר אנפין. כל אחד חושב מחשבות לעצמו על האחר. הבן חושב האם לגלות לאב על מחלתו, האב יודע ומבין שהוא עומד למות ורוצה לומר לבנו שעליו ליהנות מהחיים, מיופי הים.
המפגש המחודש בין האב לבנו מתואר ברכות ועדינות, אין בו התייפייפות סנטימנטלית, אין בו רצון להשביע את רצונו של האחר. יש במפגש חמלה ואהדה.
מנגד למחשבות ולדיבורים המעטים נמצא הטבע, האי שמשקף את הגיבורים עצמם. הטבע הנצחי מול אפסותו של האדם. התיאורים כמו ציוריים עדינים מלאים ביופי ואור. תיאורים שהם המילים הדמומות של האב לבנו. תיאורי האי הם המילים שאינן נאמרות ונשמעות, אך נמצאות באוויר.
“השמש שקעה מעבר לצדודית הנמוכה של הכיף שחבק את הנמל, והותירה בשמים אור חיוור של עצב ללא נחמה. שקיעה יוצאת דופן, השמש דלת גוונים, מצועפת באבק מוזהב, נעלמת כמעט ללא התראה. כל משב בריזה נפסק, והאוויר נותר המום ועייף”.
כוחה של הנובלה “האי” הוא באמירה הברורה של מהות קיומנו. של כאב ועצב הפרידה מהורה.
“גרזן הגורל עקר את השורשים הזקנים מהגזע החדש שהמשיך לחיות”. משפטים פשוטים הכתובים ברגישות. אמירה ברורה תביא את הקורא להבנה שהכל ארעי בחיינו ועלינו ליהנות ממה שנצחי והוא הטבע.
יופייה של הנובלה הוא בכתיבה העדינה והכנה. בגילוי הרגשות והמחשבות הכי אישיות של הדמויות. הם כמו הטבע והאי חשופים לעוצמת הבריאה. אב, בן, אי קסום ומערכת יחסים מיוחדת. ספר שמהווה סגירת מעגל והבנה של משמעות קיומנו. קירבה אינטימית בין אב לבן, אינטימיות שלא תחזור במגע הפיסי. אינטימיות שתישאר חרוטה לנצח בזיכרונות.
אב ובן שכל אחד מהם מהווה שיקוף של השני, האחד מזכיר לאחר את נעוריו והשני מראה לו לאן פניו.
“בבת אחת ניתק צילו של האב מצילו שלו, הצל שעד אותו רגע התמזג בשלו, והוא נמלא חמלה כה עמוקה שעיניו התלחלחו”.
נובלה מופלאה ורגישה שצבטה לי בלב, כי לא זכיתי ליהנות מזקנתם של הורי, אבל לימדה אותי משהו עלי כהורה מול ילדי.
ממליצה בחום.
האי, ג’אני סטופריץ
מאיטלקית, שירלי פינצי לב
תשע נשמות, 2019
ארכיפלג הכלב /פיליפ קלודל
“ארכיפלג הכלב” של פיליפ קלודל הוא ספר נושך ובועט.
נדמה שפיליפ קלודל לוקח על עצמו את תפקיד הנביא העיוור שבטרגדיה היוונית, או מהווה את קולו של המצפון והמוסר החברתי.
קולו של המספר ב “ארכיפלג הכלב” הוא קול ללא דמות.
” אני לא –כלום, וכך אני מעדיף להישאר. לא גבר ולא אשה. אני הקול ותו לא. מתוך הצללים אספר לכם את הסיפור.”
“בלעתי” את הספר במהלך טיסה. קראתי וקראתי, רשמתי, סימנתי וכתבתי, לא יכולתי להירגע עד שהגעתי לסיומו. בסיום הרגשתי כאילו קיבלתי אגרוף בבטן ובפנים.
הסיפור שמסופר הוא סיפור קשה עם ביקורת חברתית נוקבת.
אי לא ידוע אך ידוע, אי שאינו נמצא בשום מקום אבל מוכר, אנשים בעלי שמות מוזרים, קיבורת, פרווה, אמריקה, הם המפתח להבנת משמעות הספר.
אל חוף הים של האי ארכיפלג הכלב הממוקם כנראה בחופי הים התיכון בין אפריקה לאירופה, נסחפות יום אחד שלוש גופות של פליטים אפריקאים. המורה הזקנה שיצאה לגמלאות, דייג בשם אמריקה, ואספדון מגלים את הגופות. מה הם עושים? באופן טבעי הם ממהרים לקרוא לראש העיר. ראש העיר מגיע עם הרופא ומחליט לא לספר לאיש על הגופות, שכן אם אם ידעו שהשלושה הגיעו אליהם הם יהיו מוקד לעיתונאים ולא יקבלו תקציב לפרויקט המרחצאות. ואם הפרויקט יכשל לא יהיו מקומות עבודה.
ראש האי אומר,” אפשר לומר ששלושת הגברים לא היו קיימים מעולם, שהזרם לא סחף לכאן את גופותיהם”.
המורה הצעיר, זה שמחליף את המורה הזקנה שלימדה את כל תושבי האי וילדיהם הוא היחיד שהתנגד לקבורה החשאית. הוא תוהה ורוצה להבין משהו. המורה הוא הזר, האחר, זה שהגיע אליהם מבחוץ. הוא בעל המצפון. המורה מתחיל לחקור ולתהות מדוע ולמה נפלטו הגופות דווקא אל החוף שלהם. חקירתו של המורה אינה מוצאת חן בעיני אנשי הסמכות של האי, ראש העיר, הכומר, הרופא, המורה הזקנה.
מכאן,כמו בספר מתח או בלש יתווספו לעלילה פרטים ואנשים נוספים שיגלו לנו את התמונה הכללית, בדיוק כמו האיים של הארכיפלג, קבוצת איים שבמבט ראשון לא ניתן להבחין בצורת הכלב.
פיליפ קלודל יודע בדיוק מה הוא רוצה להגיד, ומהי הביקורת שלו. הוא עושה זאת באמצעות הדמויות שמתגוררות באי, דמויות של אנשים מכל הקשת החברתית, אנשים בעלי סמכות המיצגים את הממסד. ראש העיר מיצג את הממסד החברתי, הכומר את הדת, הרופא את המדע, המורה את החוכמה. דייגים את חסרי המצפון, ויש גם את הטיפש של הכפר וילדים מנוצלים.
הביקורת שלו היא על חוסר ההומניות של האדם וחוסר היחס השוויוני לפליטים, לאנשים שאינם בעלי אותה אמונה ואותו צבע עור. הפליטים הם כמו חפץ. הם אינם נחשבים כבני אדם.
“הגברים האלה הם לא חלק מהקהילה שלנו, אנחנו לא יודעים מה אמונתם, …שונה משלנו לכן זה עלבון”.
נדמה שפיליפ קלוקל צולב בכל אמונה. לעג לדת שחומדת רכוש ומספחת שטחי כנסייה. לעג לקיומו של האל. פיליפ קלודל מישיר מבט מול אופיו של האדם ומעיז לומר את האמת הכואבת במערומיה. מעיז לומר שאיבדנו את האנושיות שבנו ואנו סוגדים לאל החדש, אל הכסף.
“העולם הפך למסחר הוא כבר לא שדה של ידע. המדע אולי הנחה את האנושות תקופה מסוימת אבל היום הכסף חשוב”.
“הקדמה זה האלוהים החדש, תמיד היתה שם, האדם גילה את האש והברזל ויצר שלשלאות כדי לכבול אדם אחר או חנית כדי לרצוח אחר”.
אבל האל המודרני של הטכנולוגיה נמצא במרומים ורואה הכל. כמו בטרגדיה היוונית האל ינקום והנקמה תהיה קשה. הר הגעש שעליו יושבים תושבי האי יתפרץ.
אני אוהבת את הכתיבה של פיליפ קלודל, כתיבה מעניינת, נקייה ומדויקת. תרגומו של שי סנדיק הוא איכותי ושומר על הקצב של העלילה.
ספר שנקרא בשטף, ספר מרתק ובעיקר כואב. עלילה פסימית ואירועים מציאותיים שאינם מותירים את הקורא בשלוותו. וזו היתה כוונת המחבר, לדעתי.
פיליפ קלודל כמו בספריו הקודמים, “הנפשות האפורות”, “הדו”ח של ברודק”, ו”לא אנושיים”, שם לו למטרה לבקר את התנהלות החברה במאה הנוכחית.
האם האמנות יכולה לשנות? איני חושבת, תפקידה הוא להתרות ,להזהיר, להאיר באור נוקב את הבלתי מוסרי שבחברה. אין ספק שהספר “ארכיפלג הכלב” מצליח בכך.
ספר חובה!!
ארכיפלג הכלב, פיליפ קלודל
מצרפתית: שי סנדיק
תמיר//סנדיק 2019
לפני שנתיים, דורית תמיר ושי סנדיק ארחו את פיליפ קלודל.בתמונה,פיליפ קלודל חותם לי על כל ספריו בביקורו בארץ בשנת 2017, בביתה של דורית תמיר.
הכל אודות ליהמן- ספרו הקצבי של סטפנו מאסיני
“הכל אודות ליהמן” הוא חווית קריאה אחרת שלא תשכחו במהרה.
אם אגיד לכם שהספר “הכל אודות ליהמן” הוא בן 758 עמודים והוא כתוב כשירה / פואמה /בלדה, בטוחה שמיד תאמרו: לא תודה, מוותרים, אנחנו רגילים לקרוא רומן עם דמויות והתפתחות.
ואני מדגישה ואומרת:
רוצו לקרוא את הספר המיוחד הזה, לא מחר, אלא אתמול.
למה?
התשובה: חוויות קריאה שונה, אחרת. כמו אירוע שלא תשכחו.
ספר אחר ומיוחד, מרתק וחכם, ספר שכולו מוסיקה וריתמוס. העובדות הופכות לתווים והרעיונות למילים ויחד זה מחול מסחרר שאי אפשר לעצור את הקריאה בו.
לא רק הקריאה בו סוחפת, אלא גם האירועים, מילה רודפת מילה בקצב של ריקוד כשהחריזה הפנימית מגבירה את הקצב ודוחקת בקורא להמשיך, להמשיך ולהדביק אחר האירועים של המשפחה.
זהו סיפורה של משפחה שהקימה את הבנק, או זהו סיפורו של בנק שמאחוריו משפחה. “ליהמן בנק”, אחד מארבעת הבנקים הידועים בארה”ב, זה שהתמוטט ב2008 וגרם לסחרחרה עולמית.
אבל לפני שהבנק הענקי והמפלצתי הזה התמוטט, מישהו בנה אותו.
הנרי, האח הבכור למשפחת ליהמן, בנו של סוחר בהמות יהודי מגרמניה מגיע לניו-יורק ומשם לאלבמה. “למה אלבמה? שואל האב, הרי אין שם בית כנסת”. באלבמה הוא פותח חנות בדים, מכאן הדרך אל העושר פתוחה בפניו. אחיו מגיעים בעקבותיו. ולמה בדים אם אפשר לסחור בכותנה שממנה עושים את הבגדים? הם סוחרים וחולשים על שדות הכותנה שבדרום, אלא שמלחמת האזרחים משנה את חוקי הכלכלה. האחים קוראים את השוק ועוברים לסחור ב- קפה, דלק, רכבות, כסף. ואם יש כסף מקימים לו גם בנק.
קודם קנו סחורה וקיבלו עבורה כסף. היום בבנק נותנים כסף בשביל שיקנו סחורה.
מתאר את מסעה של המשפחה כמעט שלב אחר שלב. מתבל בהומור, לפעמים שחור וכואב, מתבל ביידיש וציטוטים מהגמרא,פרקי אבות ופרשת השבוע. משרטט קווי אופי וקווים פסיכולוגים לכל הדמויות. לו היה כותב כביוגרפיה יתכן והמילים היו נשמעות פשוטות ובנאליות. אך כאן כתוב כשיר קצבי והקורא הנפעם מהריתמוס בולע כל פרט ופרט.
סטפנו מאסיני, בורא עולם ומלואו של אנשים שכול כולם בתוך הכסף, מהבוקר ועד הערב הם מחשבים איך להמשיך ולשמן את מכונת הכסף. איך כל אחד מהמשפחה ימשיך את השושלת שמייצרת כסף. ובמשפחה אין מקום למי שאינו חושב או מתעניין בעסקי המשפחה. בובי אומר לאביו שהוא אינו מעוניין בעסקי המשפחה “בני היקר, בובי החביב, אתה בחור פיקח. בכל הכנות אמור לי כאשר נוח בנה את התיבה הוא נשאל אם הוא מעוניין?” עונה לו אביו.
נפעמתי מהמשפחה שכל כולה נתונה לתעשיית הכסף ולמציאת מקורות השקעה חדשים. כל הזמן נתונים בחשיבה מתמדת וביצור מאגרים. למשפחה 120 כללים לשינון, כמו: אסור לתת אמון ,מי שמחכה מפסיד, מי שמתמהה נתקע, מוטב לצעוק מאשר לסבול, הטעות היחידה היא להודות בטעות.
והכלל החשוב הוא את השם ליהמן כותבים באותיות גדולות.
פיליפ, אחד הבנים שמוחו אינו נרגע מבין
״שכדאי להגיע ראשון למקום שאין בו איש, ושם לתקוע את הדגל. הגיון בריא. פתרון ביד״
״אנחנו סוחרים בכספים
אנחנו הבנקאים
משתמשים בכספים
למכור כספים
להלוות כספים
להחליף כספים
זה הקמח שבו אנחנו
עושים את הלחם שלנו”.
הספר סיפורה של משפחת ליהמן הוא אספקלריה לארה”ב. סיפור על התעשרות ויזמות כלכלית שאינה יודעת שובע. התחלה מחנות בדים קטנה עד לשמים ומשם למנייה ששוויה 5 סנט.
ובסיום בישיבת מעלה בשַמים זיגמונד שואל, אולי בנק אחר יעזור לנו.
ספר נפלא ומיוחד, חווית קריאה שאין שנייה לה. ספר שהוא גם וגם. שירה, עלילה, רגשות, קור רוח, תיאטרון, קומיקס ובעיקר קצב שמתנגן במוח הקורא.
חוץ מאשר לשיר לחייך ולנוע בקצב הייתי עסוקה במחשבה, איך לעזאזל הצליח הסופר לייצר כזו יצירה גאונית. ולא רק לייצר, אלא לשמור על איכותה לאורך כל 758 העמודים. (בחישוב מהיר הספר הוא 300 עמ’ בסך הכל)
אני מסירה את הכובע בפני עבודת התרגום של ארנו בר שהצליח לשמור על הריתמוס של השירה ועל הקצב הפנימי של הסיפור. לא קל לתרגם ולשמור על האווירה של המקור.
הבעיה היחידה עם הספר היא שלא יכולתי לשאת אותו איתי לכל מקום. וכשעזבתי אותו לבדו רציתי מיד לחזור ולקרוא את קורות המשפחה.
הכל אודות ליהמן, סטפנו מאסיני
מאיטלקית, ארנו בר
ספרית הפועלים 2019
קוקולקה- ספרה המרגש של לאנה לוקס
הקריאה בספר “קוקולקה”, אינה קלה, זו קריאה שגורמת לקורא לצמרמורת וכאב.
“קוקולקה”, סמירה, גדלה בבית יתומים באוקראינה, שערה כהה, עיניה גדולות וצבע עורה כהה מעט, לכן קוראים לה צוענייה. היא אינה יודעת אפילו מה משמעות המילה צוענייה. בזכות יופייה היא נקראת “קוקולקה”, בובה. התנאים בבית היתומים נוראיים, צריך לישון רק על צד ימין, ללא בגדים בקור, ליכלוך וטינופת בכל מקום. סמירה משוועת לקשר אנושי. היא מוצאת אותו אצל חברתה מרינה. הקשר ביניהם נותק לאחר שמרינה אומצה על ידי זוג גרמנים, מאז סמירה חולמת להגיע לגרמניה ולהתאחד עם חברתה.
לילה אחד היא מחליטה לברוח, היא מגלה עד כמה קלה היתה המשימה, פשוט לפתוח את הדלת ולצאת.
סמירה יוצאת אל העולם. אין מאושרת ממנה. שם בחוץ, אוסף אותה רוקי, הוא מביאה אל ביתו, בית שבו מתגוררים ילדים ובני נוער חסרי בית. סמירה מתיידדת עם לידיה, אחת הנערות הבוגרות. אין יותר מאושרת ממנה, היא זוכה לקורת גג, מעט אוכל, וחברה שמנחה אותה ודואגת לה.
דיירי הבית של רוקי עובדים עבורו בקבצנות. סמירה מגלה את הכוחות שבה לשכנע אנשים לתרום לה נדבות. והיא שמחה בכך.
חייה אינם קלים, הם אפילו קשים, שכן היא עוברת התעללות פיסית, נפשית, הרעבה, התעללות מינית. ניצול וזנות. אבל שוקולד, חיוך, מקלחת חמה משכיחים ממנה את הסבל האיום.
“אחרי חודשים אחדים היה ברור לי שזה הכל עבודה בעיניים. המאזן היה מיועד רק כדי לתת לנו הרגשה שיש לנו סיכוי. לאמיתו של דבר מעולם לא היה לנו סיכוי. הכל היה שקר.”
סמירה מתבגרת, כל שנה שחולפת מחשלת אותה מפני אכזריותו של העולם שבו היא חייה. ככל שהיא מתחשלת היא מתחזקת נפשית ומקוה שתוכל להשתחרר יום אחד מהכבלים הנוראיים של האנשים שלקחו אותה “תחת חסותם.” היא אינה מאבדת תקוה. יש בה עדיין תמימות של ילדה. היא מקוה וחולמת להגיע לחברתה מרינה שבגרמניה. החלום לפגוש אותה הוא זה שמחזיק אותה בתקוה ואמונה.
“דמיינתי לא פעם את הבריחה שלי. לפעמים תיארתי לעצמי איך אני מטפסת החוצה דרך החלון של מלון וקופצת למטה מגובה של הרבה קומות ובורחת עם עצמות שבורות.”
בילדותי קראתי את הספר “אוליבר טוייסט” של דיקנס, לתומי חשבתי שבית יתומים וילדים קבצנים שייכים למאות הקודמות. הספר “קקולקה”, הוכיח לי שגם היום בעולם המפותח קיימת התעללות בילדים.
הספר נקרא בשטף והציף אותי ברגשות. ליבי נכמר על סמירה הקטנה שלא קיבלה הזדמנות לחיים רגילים כמו ילדנו. הספר חשף אותי להתעללות קשה בילדים. סמירה מספרת את סיפורה בגוף ראשון. נקודת המבט שלה גורמת לקורא להזדהות עם התלאות שהיא עברה. הסיפור שלה מרתק, אומץ הלב וחוסר איבוד התקוה גרם לי להתפעלות ולרצון, שאכן הספר יסתיים על הצד הטוב, עד כמה שיכול להיות טוב לסמירה אחרי התלאות שעברה.
גם אם קשה לקרוא את חוויותיה של סמירה אני מוצאת שהספר חשוב.
חשוב שנדע מה עובר על ילדים הנמצאים בשולי החברה וחשופים להתעללויות. ילדים שהם טרף קל עבור הפושעים. ילדים שהעתיד נגזל מהם וההזדמנות להיות שווים לילדים אחרים נלקחה.ילדים שאינם יכולים להשמיע את קולם. ואין מי שיתבע את ילדותם בחזרה.
“קוקולקה” הוא ספר שמטרתו לא להשאיר אותנו אדישים מול המציאות האיומה שאינה מנת חלקה של סמירה בלבד. אלפי נערות וילדים בעולם (מזרח אירופה,קוריאה) מוצאים עצמם במצבה של סמירה.
קוקולקה, לאנה לוקס
מגרמנית, אברם קנטור
ספרית הפועלים 2019
מפאלדה- הילדה הנצחית הכי רלוונטית
“מפאלדה” – סידרת הקומיקס המדוברת ביותר אצלנו בבית.
מפאלדה הגיע אלינו הביתה לביקור. כיאה לאורחת מכובדת הזמנו אותה לארוחה משפחתית. היא הצהירה ש”מרק זה דוחה וזה הדבר הכי מגעיל”.
שאלנו אותה על הוריה והיא סיפרה ש”אביה כנראה נולד באמזונס, כיון שבזמנו לא ידע מה זה טלוויזיה, או ניילון, או אנטיביוטיקה”.
כשצפתה במהדורת החדשות של לפני הבחירות אמרה “שהעולם חולה וכואבת לו האסיה שלו”.
רק צחוק והנאה הביאה לנו מפאלדה, טוב גם כמה ויכוחים פוליטיים, ודיונים פילוסופים על פתיחות, אושר, משפחה.
מפאלדה הארגנטינאית, אוטוטו בת שש. היא סקרנית, משעשעת, חדת לשון, צינית, אוהבת אדם, חוקרת, מבקרת כל מה שאינו לטעמה. חוש הביקורת שלה הוא תמים וחכם כיאה לילדה בת שש. מתייחסת לגלובוס כאילו היה אדם, מסובבת אותו לכל עבר ותוהה האם הוא זכר או נקבה. מבינה בפולקלור אימהי. חושבת שהיא העתיד של האנושות ואולי תשנה אותו.
אצלנו בבית הרצועה הזו היא אמת לאמיתה.
מפאלדה הילדה הנצחית נולדה ב1962 בארגנטינה. אביה הוא קינו (חואקין סלבדור לבאדו). היא נולדה כדמות לקמפיין פירסומי של חברת מוצרי חשמל. הקמפיין לא יצא לאור. בשנת 1964 החליט אביה מולידה, קינו, לפרסמה כטור שבועי בעיתון. מאז היא חיה וממשיכה להביע דעתה.
אלינו היא הגיעה כעת. באביב, אותו אביב “שהגיע בסנה סעברה.” אוריאל קון המו”ל של תשע נשמות עשה לה עלייה ובכך חשף אותנו סוף סוף לילדה המקסימה והחכמה.
הספרים תורגמו על ידי יוסי טל ואדם בלומנטל. עבודת התרגום גאונית בעיניי, לא קל לתרגם את האווירה והציניות של מפאלדה לשפה העברית. יוסי טל ואדם בלומנטל הצליחו במשימה מעל ומעבר. ההומור הותאם לשפתנו והעלה חיוך על פני. להם תודה.
תודה לדודי בן הרא”ש על עיצוב ועימוד הספר תוך שמירה על המקור, ובעיקר על מנעד הקולות והרגשות של מפאלדה והסובבים אותה. עבודה לא קלה.
מה מפאלדה חושבת על כלכלה
“אין חדש תחת השמש” אמר קהלת. אני אומרת שמפאלדה אינה מחדשת, היא בסך הכל מרעננת עובדות שהיו ויהיו.
מפאלדה הקטנה היא נצחית. היא חושבת על כל הבעיות והמצוקות. טרדות של ילדה קטנה, בת להורים רגילים מהמעמד הבינוני. טרדות של אחות גדולה, ובעיקר חושבת ומוטרדת מבעיות העולם. “אם יש עולמות מתקדמים יותר, למה הייתי חייבת להיוולד דווקא בזה.”
בתי, ממנה ירשתי את חיבתי לקומיקס, שמחה על צאתה לאור של מפאלדה ומיד ביקשה שתבוא אלינו. היא הגיעה בתוך שקית בד יפיפייה. מפאלדה נכנסה ללב ויושבת איתנו בשולחן הבוקר, מביעה דעתה על יוקר המחייה, על הפוליטיקה ועל בית הספר.
אי אפשר בלי דעה פוליטית
רוצו לרכוש את מפאלדה היא תשאיר לכם את החיוך זמן רב על הפנים.
מפאלדה, קינו
מספרדית, יוסי טל, אדם בלומנטל.
הוצאת תשע נשמות, 2019
בארי כהן בדרכים- ספרו החדש של גארי שטיינגרט
“בארי כהן בדרכים” הוא הספר הטוב ביותר של גארי שטיינגרט.
אני אוהבת את הכתיבה של גארי שטיינגרט, די להזכיר לי את שם הספר “סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד” ואני מתחילה לבכות.
גארי שטיינגרט כותב כתיבה רגשית בחוכמה ושנינות. הוא מעריץ את אמריקה ויודע לבקר אותה.
“זאת אמריקה מותק, חלום אחד מת ומתחיל חלום אחר.”
הספר נפתח במנוסתו של בארי מביתו ובעיקר מעצמו. בארי מוצא עצמו בשעה 3.40 בתחנת אוטובוסים נוסע לחפש אחר ליילה אהובתו מתקופת התיכון. הוא משאיר אחריו את אימפריית קרן גידרון, בעלת הון של 2.4 מיליארד דולר, את אשתו סימה בת למהגרים הודים, מוכשרת ומצליחה. את בנו שיווה שבימים האחרונים קיבלו את תוצאות איבחונו.
בארי נמלט, נמלט מהחלום האמריקאי, נמלט מהחקירה שמרחפת מעל ראשו, נמלט מהתחלת קריסת החברה שלו אל ליילה, אהובת נעוריו. הוא רוצה להשאיר את העבר מאחוריו ולמצוא עצמו מחדש, כי הרי אמריקה, ארץ האפשרויות, יכולה לספק חלומות חדשים על חורבות החלומות הקודמים.
בארי היהודי בנה את עצמו בכוחותיו. בכל מפגש עם הזולת בארי מכמת את מי שעומד מולו לכסף. בוחן את הדירה שבה גר, את השעון שעל ידו. “תפסיק כבר לדבר על כסף. אנחנו לא בחדר העסקאות שלך”.
במנוסתו מהבית הוא לוקח איתו את אוסף השעונים שלו, שעוני מותג ,שעונים יוקרתיים שכל אחד מהם מוערך בסכומי עתק. השעונים הם סמל לזמן האוזל בחייו.
וכך בארי כהן, שיכול לנסוע בכל כלי רכב שיבחר, מחליט לעזוב הכל ולצאת למסע ברחבי ארה”ב באוטובוס עם עוד נוסעים. בארי מוציא סכום כסף מזערי ונפטר מכרטיסי האשראי. כעת הוא מעין הומלס נווד ללא כסף מבחירה.
במסע כמו בכל מסע בארי יתעמת עם הסביבה החיצונית ועם השדים הפנימיים שלו. המפגשים יהיו הומוריסטים וחכמים. הוא עובר תלאות וסיורים. מגלה את אמריקה שלא ידע. את הפרברים. שכונות המצוקה. את הצביעות והפחד.
מסעו של בארי נעשה במקביל למסע הבחירות של טראמפ. בארי חרד מכך שטראמפ עלול לזכות בבחירות ובנשיאותו הוא עלול לדרדר את בני הנוער לרמתו. אנחנו ובארי מלווים את מסע הבחירות של טראמפ עד לניצחונו.
בזמן שבארי נע בדרכים סימה, אשתו, נשארה מאוחר בביתה המפואר עם שיווה, בנם האוטיסט, והמטפלת. סימה מנסה לשמור על יציבות. גם היא עוברת מסע, היא בוחנת את הגבולות והיכולות שלה בביתה ולא במסע גאוגרפי כמו בארי.
גארי שטיינגרט הוא סופר מחונן ומוכשר. העין הביקורתית שלו אינה פוסחת על דבר. הוא מעביר ביקורת בחן ובחיוך. שלא תטעו יש לו מה להגיד על אמריקה שלו, זו שקלטה אותו ואת הוריו ונתנו להם הזדמנות להצלחה. הוא בוחן את ארה”ב בעין ביקורתית. אומר על טראמפ את מה שחושב עליו, אומנם’ באופן עקיף ומצחיק, אך מאוד ברור. “בארי התחיל לשנוא את טראמפ שלעג לעיתונאי, נופף בזרועותיו כדי לחקות את מצוקתו. גם שיווה מנפנף ככה בכל פעם שמנסה לבטא הנאה גדולה ואילמת”.
מציג את הניכור שבארה”ב את הרעיון שכסף אינו יכול לקנות אושר ולהפיג בדידות.
“בארי כהן בדרכים” הוא ספר על אמריקה. על הקפיטליזם, על חלומות והצלחה, על ניכור ובדידות.
מבין הדמויות, בארי וסימה, אהדתי נתונה לסימה. בארי מבולבל. מתנהג כמו ילד קטן שרוצה צעצועים ומצפה שכל משאלה תתגשם.(הזכיר לי במשהו את טראמפ). סימה היא רציונלית, עקבית, אינה נתונה לגחמות שלו ועומדת עם שתי רגלים על הקרקע. היא זו שקוראת נכון את המציאות, את בנם ואת העתיד.
המחשבות בעקבות הספר חיו אותי כמה ימים ואפילו הטרידו את מחשבותיי. גארי בעיניי הוא סמל לארצות הברית, לקפיטליזם, להתנהגות האימפולסיבית והגחמנית שמייצג טראמפ, ואולי לדור החדש של המנהיגים.(לא מדעי ולא מבוססת האמירה שלי, דעה אישית) סימה היא האיזון הנפשי של החומר, אולי היא המהגרת שמאזנת את אמריקה. שיווה הוא דור העתיד שכשמו כן הוא, הורס ובונה מחדש, אולי הוא התקוה של אמריקה. מעל לכל זהו ספר על בדידות פנימית.
מילה על התרגום, לא קל לתרגם ספר שיש בו סלנג אמריקאי ולהתאימו לנו. ניצה פלד עשתה עבודה נפלאה.
ממליצה בחום על ספר מסע ביקורתי שמזכיר ברעיונו את “התפסן בשדה השיפון.” ובמסעו את “מסעותי עם צ’ארלי”.
בארי כהן בדרכים , גארי שטיינגרט
מאנגלית, ניצה פלד
הוצאת ,סימנים, ידיעות אחרונות,2019
תעלומת אנרי פיק – ספרו החדש של דיויד פואנקינוס
״פריווילגיה של האמנים, הם מערימים על המוות ומשאירים אחריהם יצירות.״
ספר נעים שמעביר את היום ומעלה חיוך. אתמול כשקראתי אותו היה ערפל שהסתיר את הנוף והאוויר, תחושה כאילו רואים הכל כמו מבעד לחלון מלוכלך. כמה כיף במזג אויר שכזה לצלול לספר צרפתי ולעיירה קרוזון שבבריטן וליהנות גם מהערפל של העלילה.
ספר שמתאר את מאחורי הקלעים של עולם הספרים, את החצר האחורית שלא כולנו יודעים עליה.
ז’אן –פייר גורוק ספרן בספריית העיירה קורזון, הספרים הם אהבתו ולהם הקדיש את כל חייו. גורוק מחליט לאסוף את כתבי היד הדחויים מהוצאות הספרים ולהקים להם ספריה. “ספריית הדחויים” כך מכנה אותם. הוא אוסף ספרים מסוגים שונים. התנאי היחיד הוא שעל הסופר להביא במו ידיו את כתב היד שלו לספריה.
דלפין ,עורכת בהוצאת ספרים ופרדריק, סופר שספרו הראשון נחל אכזבה, מגיעים לעיירה קרוזון שבה מתגוררים הוריה של דלפין. שם בספריה הם מוצאים את כתב היד “שעותיו האחרונות של סיפור אהבה”. שניהם מאמינים בכתב היד ומחליטים להוציאו לאור.
מכאן מתחילה העלילה להסתבך, אנרי פיק , מי שחתום על הספר הדחוי, הוא בעל פיצרייה שנפטר שנתיים קודם.
פרסום הספר הדחוי גורר אחריו אירועים חדשים. כמו אפקט הפרפר. כולם מסוחררים מהספר הנידח והדחוי שהתפרסם והפך לשערורייתי בין לילה, וכל מי שקשור אליו נעשה מפורסם. מדלן, אשתו של אנרי, בעלת חוש הומור ציני קוראת את הרומן ודרכו מתרפקת על העבר וחיה מחדש את חייה. מרגישה כאילו בעלה אומר לה דרך הספר, אל תשכחי אותי. הבת מוצאת נחמה בפרסום המהיר, אפילו ממציאה עובדות שלא היו.
״וכך נישא שמו של פיק בכל פה וסימל את החלום לזכות יום אחד בהכרה בכישרונך״
ברור שהתהילה היא זמנית.
לא. זה לא ספר מתח, גם לא בלש, למרות שיש בו את המרכיבים לסוגה הזו.
זהו ספר על ספרים ודרכם מרגע הכתיבה עד אלינו הקוראים.
יש בו רעיונות הקשורים לעולם הספרות. משפטים מרתקים וחכמים. איזכור ספרי מופת וקריצה לספרי הסופר עצמו (שרלוטה).
יש בספר את כל החומרים השייכים לתעשיית הספרים. על מוזת כתיבה ועל דמות מעוררת השראה, על עולם המו”לים, והעריכה. יש בו גם ביקורת על העריכה וההוצאה ובעיקר על הפרסום, פרסום שערורייתי כמקדם מכירות. ספר שנידחה מקבל עניין ומיד הופך להיות הספר המוערך ביותר.
העלילה מרובת דמויות שקשורות כולן לספר ולסופר. לאט לאט הדמויות הופכות להיות כמו הספרים, חלקן מוערכות, חלקן אהובות , חלקן דחויות לעד. מעטים מהם היו בעלי כבוד ונשכחו, ומספר מהם נשכחו ועתה הוחזרה להם העטרה.
“תעלומת אנרי פיק” הוא ספר שכיף לקרוא אותו, רציתי לדעת מה עלה בגורלן של הדמויות הקשורות לספר ומיהו אנרי פיק. נותן חומר למחשבה.
לא יודעת אם אזכור הרבה מהספר אבל בטוח שאזכור את חווית הקריאה הנעימה שהיתה לי.
״ סופרים יכולים לכתוב סיפורים מופרכים ובלתי סבירים ככל שירצו, אך תמיד ימצא הקורא שייאמר להם, זה לא ייאמן! כתבת את סיפור חיי!״
תעלומת אנרי פיק, דויד פואנקינוס
מצרפתית, לי עברון
הוצאת כתר, 2019
שריקה באפלה, אמה היילי
ג’ן תכננה שיום אחד כשיהיה לה זמן היא תכתוב רומן. מותחן, חשבה, עם בלשית, בלשית שהיא גם אמנית ואחד הרמזים יופיע במחברת הסקיצה.
מה שג’ן לא חשבה הוא, שיום אחד היא תמצא עצמה בתוך רומן מתח והיא תהיה הבלשית.
ג’ן נשואה ליו ולהם שתי בנות, מג הגדולה, לסבית שיצאה מהארון ועכשיו היא בהריון. לאנה הבת הצעירה בשנים רבות ממג, נערה מתבגרת בעלת מחשבות אובדניות עם ניסיונות התאבדות ופגיעות גופניות.
ג’ן ולאנה יוצאות לסדנת ציור לחופשה. ג’ן מקוה שבימי הסדנה היא תוכל להתקרב לבתה המתבגרת והסדנה תהווה שינוי אווירה עבור לאנה. ערב אחד לאנה נעלמה, לאחר ארבעה ימים היא חזרה פצועה וחבולה. לאנה לא זכרה דבר מאותם הימים “אני לא זוכרת” חזרה שוב ושוב. בימים הבאים ובשבועות הקרובים תנסה ג’ן לגלות מה קרה ללאנה.
ג’ן הופכת לחרדתית ואובססיבית בכל מה שקשור ללאנה. עוקבת אחריה ובודקת דקויות בהתנהגותה. מה אמרה, למה אמרה כך, מדוע לאנה כותבת דבר אחד ברשת ואומרת דבר אחר בבית. “רוב האנשים יוצרים רושם כוזב לגבי החיים שלהם ברשתות החברתיות” מסבירה מג לאמה.
מחטטת בחפצים הפרטיים בחדרה נוברת באינסטגרם ובטוויטר שלה. מה שהיא מגלה מפחיד אותה ומאיים עליה. “אז מה עכשיו? את מתכוונת להמשיך לעקוב אחרי? אני אמורה להמשיך ולהעמיד פנים שאת לא שם?” לאנה מפגינה עמידה נחושה מול אמה, היא אינה מספקת לה את תשובותיה ומצליחה לעמוד מול החקירות בקור רוח.
ליבו של הספר הוא מערכת היחסים בין ג’ן ללאנה, ככל שג’ן מנסה להתקרב, לאנה מתרחקת, ג’ן מחטטת,לאנה הודפת.
ג’ן לא רק נוברת בחפציה של לאנה, אלא גם מחטטת בעברה שלה בניסיון לגלות היכן היו הזרעים להתנהגותה של בתה. היא נזכרת בעברה כנערה, בלידות של בנותיה ובמערכת היחסים שלה עם בעלה.
היעלמותה של לאנה מפר את האיזון המשפחתי, מציף את כל מה שהיה מתחת לפני השטח. קנאת האחיות על תשומת הלב. מג מקנאה בלאנה שכעת היא במרכז העניינים.
“שריקה באפלה” אינו ספר מתח או בלש, יש בו את הסממנים הללו, אבל זהו ספר על משפחה, על זוגיות, על מערכות יחסים בין הורים למתבגרים וקשר פנימי בתוך המשפחה . הספר עוסק בעיקר בפחדים במשפחה. בחרדות של הורים לילדיהם ושאלות של נכון או לא נכון, שכל הורה שואל ביחס לילדיו.
הספר מחדד את השאלות מה אנחנו יודעים על ילדנו, האם מותר לנו לעקוב אחריהם ולנבור בחפציהם?
הספר כתוב בפרקים קצרים ואפילו קצרצרים. כל פרק מתאר זמן שונה. עבר, הווה, עבר רחוק. כל פרק הוא בעל כותרת. המבנה המיוחד הזה מחדד את הרעיון שג’ן כותבת את הרומן הבלשי שכל חייה חשבה לכתוב.
היה לי קשה בתחילת הקריאה, משהו קצת לא זז, אולי בגלל המבנה של הפרקים שקטע את הרצף. בשלב מסוים הפסקתי לקרוא את הכותרות והתייחסתי לספר כבעל עלילה שלמה ולא מפורקת לפרקים. ככל שנכנסתי לרצף האירועים ובעיקר לחדירה לנפש הדמויות הספר התקדם ותפס תאוצה. העמודים האחרונים נקראו במהירות מעצמם.
כמי שעמדה מחוץ לעלילה יכולתי לבקר את התנהלות הדמויות, אך במחשבה שנייה איני יודעת כיצד הייתי נוהגת לו האירוע היה קורה לי, סביר להניח בחלק מהזמן הייתי מתנהלת כמו ג’ן, מוטרדת וסקרנית לדעת מה עבר על בתי, חוששת מהשפעת האירוע על נפשה של ילדתי וחרדה לבאות.
“שריקה באפלה” היא התקוה שנמצאת בכל אחד בנפשו. כשהחושך משתלט עליך, על מנת להיחלץ ממנו צריך להקשיב, לפעמים לעצמך, כדי למצוא את הקצה ולצאת אל האור. את האור או ההארה מוצאת ג’ן בסיום הספר.
שריקה באפלה, אמה היילי
מאנגלית, שי סנדיק
הוצאת , תמיר//סנדיק 2019
יום האשה 2019
בילדותי המאוחרת התקבצנו אני וחברותי כל אחר צהרים ודנו בספר “נשים קטנות”. אני הייתי מבין מעריצותיה של ג’ו. היא היתה עבורי דמות פורצת דרך. הערצתי אותה על חוכמתה ויכולתה להיות מי שהיא בעולם שבו הגברים שלטו.
מאז עברו בליבי גיבורות ספרות רבות.
ספרות כמו שאר האומנויות אינה יכולה לשנות, היא יכולה להשפיע, יכולה להאיר ולפקוח עיניים. לפעמים יכולה גם להזהיר.
ספרים רבים נכתבו על ידי סופרות ומעמד האשה וכן גם סופרים גברים שכתבו על נשים.
בחרתי בשלושה ספרים עכשוויים שמציגים נשים בזוויות שונות.
צבע החלב / נל ליישון
אומנם נכתב על התקופה של 1830 באנגליה. נערה בת 15
אב אלים, מוכר את בתו לכומר, הכומר המשכיל מלמד אותה לקרוא, לכאורה,על פניו היא זוכה לקידום, יודעת לקרוא ולכתוב, אבל לא כך. דווקא בגלל הלימוד יש כאן ניצול.
בעידן ב ME TOO לוקחת הסופרת את הניצול ומרחיקה אותו לתקופה 1830 הקורא אומר, טוב, זה היה מזמן, כך היה מעמד האישה באותה תקופה, היא שייכת לאב, היא מהווה נטל כלכלי על המשפחה לכן הוא, האב יכול לעשות בה כרצונו, להעביר אותה כמו מטבע לסוחר, לסחור בה, היום זה אינו כך. הסופרת למעשה אומרת, לא. גם היום בארצות רבות ובחברות שונות מעמד האשה נחות. היא אינה נחשבת, מותר לפגוע בה, לרצוח אותה, להפוך אותה לשפחה, לסחור בגופה.
בגנו של עוג / לֵילָה סְלימאני Leila Slimani
זמן אחר שנות האלפיים, צרפת
לילה סלמיאני מציגה בפנינו דמות אחרת, שונה, אדל, אשה נשואה ואם לבן, היא עיתונאית, בעלה רופא, מעמדה בחברה הוא טוב. אדל היא גיבורה המכורה למין.
לדעתי הרבה אומץ נדרש מסופרת שזהו ספרה הראשון לתאר אשה שכזו.
בעידן ME TOO הנשים הן קורבן, וכאן האשה היא זו שמנצלת את הגברים, היא אינה בוחלת באף גבר, מקיימת יחסים עם החבר של בעלה, חבריה לעבודה, בחור שפגשה במסיבה.
כמה תעוזה נדרשה מלילה סלימאני להציג את גיבורת ספרה באופן נועז ובוטה. בדרך שאינה מקובלת.
הפיתוי, החיפוש אחר מקום מסתור שבו תוכל להתמסר. המין לא עניין אותה. הטירוף המיני הוא המפלצת שחיה בתוכה, העוג שמנהל אותה והיא נתונה אך ורק למרותו.
שלוש / דרור משעני
סופר גבר, מצליח לחדור לנבכי הנפש של הדמויות הנשיות. מצליח להבין את מחשבותיהן והתנהלותן.
מציג בפנינו שלוש נשים שונות במציאות הישראלית העכשווית.
האחת. אורנה גרושה טרייה, אמא לערן בן 9, מורה בתיכון בחולון. (אולי בתיכון שבו לימדתי) אורנה גרושה טרייה, מנסה לשקם עצמה ומשוטטת באתר ההיכרויות. אנחנו פוגשים בה את התיסכול של הפרידה, הקושי של הקיום ובעיקר הבדידות והרעב לקשר.
שתיים. אמיליה, עובדת זרה הנמצאת שנתיים בארץ ואין לה איש חוץ מנחום שבו טיפלה ונפטר ואליו ולחדרה היא מתגעגעת .עכשיו היא מחפשת, לא רק עבודה. היא מחפשת גם את האל, את הסימן שינחה אותה בחיי היומיום. היא מציגה את האשה שנאלצת לעזוב מולדת על מנת להתפרנס, את יחס המעבידים והסביבה.
שלוש. אלה, לאחר לידה שלישית, מנסה לסיים את עבודת המחקר שלה, מחפשת מפלט בבדידות ובשיגרה שבחייה.
שלושתן בודדות, שלושתן מחפשות ריגוש ונחמה. מצב שמתאים לכל מקום ולכל תקופה בעולם.
בספר “שלוש” מביא אלינו דרור משעני הביתה את האנשים הרגילים, וזה מה שאני אוהבת אצלו, גיבורות יומיומיות שאנחנו רואים ברחוב, באוטובוס בסופר. מורה המנסה להתמודד עם גירושיה ומשכורתה הנמוכה, לחץ הבחינות. עובדת זרה העובדת למחייתה ומחפשת איזה סימן וקשר לבית שעזבה ואמא הנופלת תחת נטל הטיפול בילדיה ומחפשת את עצמה.
היום אנחנו בעולם המערבי חוגגים את יום האשה, פסטיבלים וכו’. לא כאן המקום להביע דעתי על החגיגות שהוצאו מהקשרן. אבל במקומות רבים בעולם ולצערי גם בארצנו מעמד האשה אינו שוויוני. שיפרנו אותו מעט, אך עדיין יש להמשיך ולשפר.
מוזמנים להאזין לתוכנית הרדיו- מועדון ספרות עם יוסי ריבלין ברדיו ארץ. תוכנית שבה סיפרתי על הספרים הללו.
https://soundcloud.com/eretzfm/210219a-1mm?fbclid=IwAR0LA9mAdDw2AtEMZjAGD24qOxIIIpdXCE5Q3j9Qq6ItsaRlbmUTQL9qeCA
איים קטנים – ספרה הקסום של לורנצה פיירי
הפוסט הזה מוקדש לאחותי הגדולה והאהובה. האחות שתמיד נמצאת שם בשבילי.
תרזה, גיבורת הספר, ואחותה הזכירו לי במעט את מערכת היחסים שלי ושל אחותי הגדולה. הערצתי אותה כיוון שהקדימה אותי בגיל וידעה לקרוא ולכתוב לפני. היא היתה בעלת אומץ ונחשבה בעיני לילדת תעלולים בעלת יכולות ספורטיביות אשר לי היו חסרות. היינו צמודות צמודות, לבשנו אותם בגדים וישנו לפעמים באותה המיטה. מעל לכל היא היתה השומר שמגן עלי. עקבה אחרי מבלי שהרגשתי ודאגה לי בסתר, לא נתנה לאף ילד לפגוע בי. כשהתייתמנו הייתי בת 22 והיא הפכה לבוגרת המייעצת ובעיקר המפרגנת שלי. עד היום היא השורשים המשפחתיים שלי.
“איים קטנים” הוא ספר על ארבעה דורות, ארבעה עשורים ואי אחד קטן וקסום. “האי הזה שנדמה רחוק מכל דבר שהוא”. ספר שנתן לי תחושה של משפחתיות, הרגשתי חלק מהמשפחה לכמה שעות.
משפחתה של תרזה גרה באי ג’יליו שבאיטליה. ההורים מנהלים מלון קטן. תרזה, הגיבורה, הצעירה מבין האחיות מוצאת עצמה מזדנבת אחר אחותה ומקנאה בה. היא הילדה הטובה שאינה מתמרדת אינה מעיזה להביע כעס או אי נוחות. אחותה הגדולה מרגישה מאוימת ממנה ובכל הזדמנות בוכה: “את תרזה אוהבים יותר.” תרזה גדלה בצל של אחותה, “את קטרינה כולם זוכרים, היא אדומת שיער, היא כמו אמא שלי. וכשאני לא נמצאת לידה אני יכולה להיות כל אדם בעולם. אני בלתי מוגדרת.” למרות הקנאה הקשר בין האחיות חם והדוק. למרות שאחותה התעמרה בה הקניטה אותה וקנאה בה, היא מרגישה מועקה וחסר כשזו עוזבת את הבית ללמוד בעיר הגדולה.
במשפחה שלושה דורות של נשים לוחמניות, כל אחת בדרכה שלה. הסבתא מייצגת את הדור של מלחמת העולם והדור של איטליה לאחר המלחמה. האמא מייצגת את דור הצעירים המרדן באירופה, דור מרד הסטודנטים, תרזה וקתרינה מייצגות את הדור היציב ובנה של תרזה מייצג את דור ההווה, דור הטכנולוגיה והאינטרנט. הנשים במשפחה הן נשים חזקות ודעתניות שאינן מוותרות על רצונן ועצמאותן.
ספר התבגרות המתאר ארבעה עשורים, גם אם יש בו את כל החומרים הרגילים, נערה ביישנית שמגלה את כוחותיה. חווה את חווית ההתאהבות של גיל הנעורים. כל אלה הם שלד ובסיס של הרבה סיפורי ההתבגרות, אבל יחודו של הספר איים קטנים הוא בכתיבה המרגשת והרעננה, כתיבה נוגעת ללב ופורטת על נימי הרגש לדוגמה “לרגע הדממה נעשית נוזל צפוף שמעכב את הנשימה, שמונע כל תנועה”. היו מספר מקומות שדמעתי וצחקתי.
מהלך התבגרותה של תרזה מלווה בבעיות פוליטיות חברתיות. מעצרם של מעורבים בביצוע טבח בפיאצה פונטנה עתידים להגיע לאי לגלות. חילופי השלטון באיטליה שלאחר המלחמה, אינפלציה ובעיקר החיים באי תיירותי שבו העבודה מצטמצמת לכמה חודשים.
יש גם עצב וחרטות, כאב על אובדן. בדיוק כמו שהחיים מזמנים לנו. “איים קטנים” הם אותן פיסות קטנות שמרכיבות את חיינו. פיסות אושר, אהבה, קירבה, עצב, חרטה ומעל לכל המשפחה היא זו שמחזיקה ותומכת – היא קפסולת הזיכרון שלנו.
רוצו לקרוא את הספר הקסום והאנושי. ספר שכל אחד ימצא עצמו בין הדפים. לאחר שתקראו וודאי תרצו להגיע לאי גי’ליו שבאיטליה. אני אגיע לשם באחד הימים.
איים קטנים, לורנצה פיירי
מאיטלקית, מונה גודאר
כנרת זמורה, 2019
אחותי ואני. הילד המציץ בתמונה קרא לנו : “הנה מגי ועוד מגי”