הציידת ספר של 573 עמודים צד אותי. אני לא  מאמינה שגמעתי 573 עמודים ביום וחצי.

זהו ספר רחב יריעה המסופר על ידי שלוש דמויות בזמנים שונים.

המבנה והקולות השונים תורמים להבנת העלילה, למתח שנוצר סביבה ובעיקר למהימנות הגיבורים והאירועים.

איאן היה כתב מלחמה במלחמת העולם השנייה. הוא נטש את עבודתו לטובת מרדף מפרך אחרי פושעי מלחמה, כיוון שהרגיש כי הטורים שכתב לא עזרו ואילו תפיסת פושעי מלחמה הם  יעילים יותר.

איאן מחפש אחר די ירגן המכונה “הציידת”. לאיאן סיבה אישית למרדף אחריה.

אלא שחמש שנים אחרי המלחמה נראה שלאף אחד לא אכפת מהנאצים, עכשיו כולם מטפלים ברוסים. לכן איאן מחפש אחריה בכוחות עצמו.

נינה  גדלה ברוסיה בבית עם אב שיכור ואחיות. אחרי שנטשו אותה כולם, נתן לה אביה עצה אחת “לפחד רק מדבר אחד.” מלבד העצה הוא לימד אותה לשרוד ביער. נינה לומדת טיסה. לנינה גם סיבה אישית לחפש אחר די ירגן.

מעבר לאוקיאנוס, בבוסטון שלאחר המלחמה ג’ורדן בת השבע עשרה גרה עם אביה האלמן. אביה מתחתן עם אנליזה, אשה עדינה אם לילדה קטנה. אלא  שביום החתונה של אנליזה ואביה, ג’ורדן מגלה סוד בזר הכלה של אנליזה.

מה הסוד? האם ג’ורדן תאמין לסיפורים? האם איאן ונינה ימצאו את “הציידת” שעכשיו הפכה לניצודה ומתחמקת מהם?

כל אחת מהדמויות עברה טרגדיה או אסון במהלך המלחמה. כל דמות מתחברת לדמות אחרת בדרך כלשהי.

הספר נע בין תקופות. בין עבר להווה. תקופת המלחמה שבה נינה היא טייסת קרב נועזת, איאן  הוא כתב צבאי לבין התקופה שלאחר המלחמה. תקופה שבה הציידת הנאצית מחפשת אחר טרף ותקופה לאחר המלחמה שבה היא עצמה הופכת להיות טרף ואותה מנסים לצוד.

נותן אור על התקופה של העולם לאחר מלחמת העולם השנייה ובעיקר על היחס לנאצים. חלק היו בעד לכידתם והבאתם לדין, בעיקר כיוון שהזיכרונות היו טריים. חלק מהאנשים סרב ורצה להשקיע כוחות בשיקום עצמו ולשכוח את הטראומה של המלחמה.

הספר נע בין עבר להווה בין שנות המלחמה לשנים שלאחר ובכך שופך אור על התקופה . מעביר מידע על “מכשפות הלילה”, חבורת טיסות נשים אמיצות מברית המועצות שלחמו נגד היטלר ואף הפילו עליו פחד.

הסיפור מבוסס על חיבור של שתי דמויות אמיתיות. איני רוצה לפרט על מנת שלא לפגוע בקריאה ובעיקר במתח שבה. בכלל העלילה מאדירה ומעצימה את הנשים ותפקידן במהלך מלחמת העולם השנייה. אחת שפועלת נגד הנאצים והשנייה שפועלת עם הנאצים.

מודה, איני בטוחה שהייתי קוראת את הספר בימים אחרים. “הציידת” התאים לי במדויק לימים שכאלה. כל זאת בזכות הכתיבה הקולחת והדפים “הנבלעים” מעצמם. סיפור שיש בו אהבה, נקמה, פחדים ,היסטוריה, מתח, רצון לצמוח מתוך כאב.

הציידת,קייט קווין

מאנגלית, שי סנדיק

הוצאת אריה ניר, 2020

יש ספרים הכתובים בצמצום ואיפוק ונכנסים אל הלב והתודעה צעד צעד, לאט לאט עד שמציפים ונשארים  גם לאחר תום הקריאה.

כזה הוא הספר “לא אזוז מכאן”. סיפור נוגע ללב ואנושי המסופר כזיכרון מאמא לבת.

טרינה כותבת לבתה. כל מה שהיא יודעת הוא להשתמש במילים “האוצר הגדול ביותר, בעיקר בשביל אשה, הן המילים.”

״חשבתי שהמילים יוכלו להושיע אותי״ כותבת בתחילת דבריה. אנחנו מצפים וסקרנים לדעת מדוע ולמה היא כותבת לבתה.

טרינה נולדה וגרה  בקורון כפר קטן בגבול של איטליה, אוסטריה ושוויץ. כפר קטן ושלו, תושביו עובדי אדמה המתפרנסים מחקלאות. הם אינם משכילים. קורון, כפר שידע מצוקות ואסונות. הכפר היה גרמני וסופח לאחר מלחמת העולם הראשונה על ידי איטליה.

הספר נפתח בשנת 1923 שנה שבה מאלצת המפלגה הפשיסטית  את תושבי הכפר לדבר, ללמד ולכתוב באיטלקית. מוסוליני משנה הכל, את שמות הרחובות, הנהרות, הדרכים.

בשנה זו טרינה היא נערה צעירה  המסיימת את בחינות הבגרות ומתכננת ללמוד הוראה. טרינה צעירה, דעתנית, ותוססת, בעלת שאיפות וחלומות. היא חולמת להיות מורה ולא לעבוד בחקלאות ובמשק של משפחתה. היא חולמת על אריך, נער יתום מהכפר.לאחר עליית הפשיסטים היא מלמדת את ילדי הכפר גרמנית במחתרת.

לטרינה היו חלומות, לא גדולים, חלומות ושאיפות, תשוקות ואהבה. אך למלחמות היו תכניות אחרות עבור האנשים. טרינה נישאת לאהובה, נולדים לה שני ילדים. כשהמלחמה פרצה היא איבדה כמעט את כל מה שהיה לה. החלומות הוגשמו לזמן קצר.

קומרון עוברת טלטלה, אנשים עוזבים, אך טרינה אומרת “לא אזוז מכאן”

גם כשמסתיימת המלחמה היא מגלה שהסבל לא תם. מחכה להם הנורא מכל. בניית סכר מאיימת על הכפר ועל הישרדותו.

הספר כתוב באיפוק, איפוק זועק,  שתיקה רועמת. כל משפט שבו כותבת טרינה לבתה על חייה קורע את הלב. לאט לאט היא חושפת את רגשותיה את כאבה את הישרדותה. תוך כדי סיפורה היא מספרת את סיפור הכפר שבו נולדה. כפר שעבר שינויים גרמניה, איטליה, מלחמות עולם, הפקעת אדמה ובניית סכר. כל זה כאשר אנשי הכפר רוצים בסך הכל לחיות ולעבד את אדמתם.

״ אנחנו איננו נאצים ולא פאשיסטים. אנחנו שום דבר רק איכרים. ואני לא רוצה עוד מלחמה״

ספר על החמצה, החמצת החיים, החמצת העתיד בגלל מלחמה.

ספר על אטימות השלטונות ומשחקם בתושבים.

ספר פיוטי שמתאר חיים לא קלים.

ספר לכאורה קטן על אנשים פשוטים, ספר שמתאר את הרגשות הפועמים של כל אחד ואחד. את הרצונות הבנאלים והפשטניים  שכל אחד רוצה לחיות ולהיות מאושר.

כמו שאמרתי, ספר שנכנס ללב בפשוטת העמוקה שבו.

ממליצה מאוד.

תודה למתרגם ארנו בר שהצליח להעביר את העדינות הלירית של הספר. תרגום משובח.

לא אזוז מכאן, מרקו בלצאנו

מאיטלקית,רנו בר

ספרית הפועלים,2020

ספר מתח עם דמות חוקרת מרתקת  הכתוב בקצב שאינו נותן מנוחה מהדף הראשון עד לדף האחרון של הקריאה.

מי שמכיר אותי יודע שאיני חסידה של ספרי מתח, למעט יוצאים מן הכלל. בימים לא ברורים שכאלה, בגלל חוסר ריכוז ודאגה, הספר “מים אפלים” שימש לי קרש הצלה של שפיות.

אריקה פורסטר, עברה לתחנת ברומלי לפני שלושה חודשים ומנסה למצוא את מקומה ולהשתלב בצוות החדש. משימה שאינה פשוטה.

המשימה הנוכחית שלה היא למצוא מזוודת ההרואין הטמונה במימי המחצבה הנטושה ובכך  ולהפליל סוחר סמים כבד.

אחרי שהצליחה למלא את משימתה ולמצוא את מזוודת ההרואין באגם, היא מוצאת גם גופת שלד קטנה עטופה בניילון שחור. אריקה אינה מסופקת  מהצלחת משימת מזוודת הסמים, השלד הקטן שמצאו מטריד אותה וגורם לה עוגמת נפש,

הגופה היא של ג’סיקה  ילדה בת 7 שנעלמה  עשרים ושש שנה קודם לכן. מה הסיכוי לאחר כל כך הרבה שנים שתצליח לפענח את התעלומה? בייחוד שהחשוד הראשי זוכה ואף תבע את המדינה, והחוקרת בעבר פוטרה.

אבל אריקה אינה נכנעת, ״אני תמיד מפענחת את התיקים שלי״.

אריקה הבלשית שבתה אותי. אריקה הגיעה מסלובניה בשנת 1990 כשהיא בת 18, דמות שברירית אבל, מיומנת, סמכותית, נותנת פקודות בקור רוח. הדמות שלה כאדם וכבלש חוקר מאוד אמינה ומשרה ביטחון  על צוות העבודה וגם עלי כקוראת.

אריקה מנסה למצוא שריד של חוט על מנת לפענח את תעלומת גופתה של ג’סיקה. לא קל לה לנסות ולחבר בין הדמויות שהיו שייכות לעבר לדמויות שחיות היום. לשם כך היא נאלצת להיכנס לעובי הקורה של משפחתה של ג’סיקה, לנסות להבין את הרגשתם, היא גם מנסה להבין את חוקרי המשטרה שחקרו את התיק.

אהבתי  את העלילה הקצבית. את הכתיבה המדויקת והמהודקת, כמעט כל דמות הופכת לחשודה כך שלקורא קשה אפילו לנסות לנחש.

אריקה עצמה חושבת  “תיק קשה, היא שתמיד יכלה להתמודד עם מורכבות ומצבים של לכידה לא מצליחה, אין כאן כלום.”

נשבתי בדמותה, סמכתי על אריקה שתצליח לפענח את התיק.

איך היא פתרה את התעלומה הקשה?מי הפושע?  ואיך אריקה הצליחה להסיט כל מי שניסה למנוע ממנה?

על כך בספר האנושי והמרתק. ספר שסיומו הצליח להפתיע אותי.

ממליצה בחום.

מים אפלים, רוברט ברינדזה

מאנגלית, דפנה ברעם

הוצאת רימונים, 2020

“בית גולדן” הוא ספר חכם וסרקסטי. “בית גולדן” הוא מיקרוקוסמוס למה שמתרחש בעולם, ואולי היום בימי טירוף הקורונה הוא המראה שלנו.

הכתיבה של רושדי מהפנטת ומצחיקה, כואבת וסרקסטית.

כמה  שהתענגתי על קריאתו. אפילו בימים שכאלה, מצאתי אותו משעשע וביקורתי.

אם אתם חושבים שאוכל להקיף ולספר על כל מה שכתוב בספר אזי טעות בידכם.

זה ספר שיש בו כמעט הכל, צריך לקרוא אותו לאט כדי לא להפסיד ניואנסים ומידע.

ביום השבעתו של הנשיא אובמה, מגיע ממומבאי נירו יוליוס גולדן עם בניו לגור בשכונת “הגנים” בגריניץ’ וילג”ניו יורק.

מספר הספר הוא רֶנֶה, אין אנו יודעים אם זהו שמו,  הוא מציין “אני כמו ישמעאל במובי דיק.” רֶנֶה הוא מספר עד, צופה. הוא גר בשכונה בסמיכות למשפחת גולדן וכמו כל שאר הדיירים הוא סקרן לגביהם.

הפתיחה מעין תיאור של אגדה, מעשייה, הקדמה ארוכה עם תיאור המשתתפים.

“את שם העיר לא אגיד, ולא את שם המדינה העוינת…. נסעו לעיר שאת שמה לא אגיד.” אינו אומר אך אומר.

נירו יוליוס גולדן, תיאורו כגרוטסקה, איש שהיה מאוהב עמוקות ברעיון של עצמו כבעל כוח. נירו הוא אלמן, איש עסקים שנמלט ממומבאי עם שלושת בניו. הוא משוכנע שבאמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות יוכל להתחיל מחדש ללא עבר וללא רקע.והוא משתדל ומתאמץ להסוות את היותו מהגר.

 שמו של האב נירו הוא על שם הקיסר, גם לבניו הוא מעניק שמות מהמיתולוגיה היוונית. הבכור פטיה, פטרונוס, גולדין, איש גדול מגושם וכנראה על הספקטרום. בעל מאגרי מידע כמעט כמו גוגל. אפו,אפוליוס, הבן השני, מוכשר בציור. מתלבש באופן מוקצן ובולט. די,דיוניסוס, הבן הצעיר, פרי אהבה אסורה, לדיוניסוס יש סוד שאותו הוא מסתיר ופוחד ממנו.

שלושת הבנים גרים באותו הארמון עם אביהם וחיים על חשבונו. עד שערב אחד מגיעה וסיליסה, צעירה יפיפה רוסיה. האב נשבה בקסמיה ומכאן האגדה והשלווה של בני המשפחה מתנפצת. רנה המספר שעכשיו  מרכיב את הפאזל של בית גולדן מנסה לשחזר את אירועי הערב החשוב. זו היתה נקודת ציון  שבה הכל החל להשתבש.

ואכן הכל מסתבך ומשתבש עד לסיום המפתיע.

רנה, קולנוען צעיר מחפש רעיון לסרט, הוא עוקב אחר הגולדנים ומשוכנע שהם יהיו הסרט שלו. הספר כתוב בכמה רבדים וסגנונות. הוא מדמיין את הסרט שעושה על המשפחה, אפילו חלקים כתובים כמו תסריט. במקרים רבים נאמר “קאט”, הקורא צריך להבחין בין שני העולמות, המציאותי והבדיוני. ” אני עוצם את עיניי ומריץ את הסרט בראש.”

הסרט התיעודי הוא סרט המשקף את עולמנו ואת החברה, בעיקר את החברה האמריקאית. יש בו ביקורת על אמריקה, על כך שכולם, כל העולם, הופכים להיות כמו אמריקה, משנים שמות מתלבשים ומתנהגים כאדונים בעלי ממון ושלטון.

כמו שאמרתי יש בו הכל מכל, מגוון רחב של רעיונות, צבעים, סגנונות כתיבה. יש בו דעות, הערות, הארות על : מיתולוגיה, מגדר, אפרו אמריקאים, מיניות ומין, עשירים ריקניים שמנסים להרשים, ניפוץ עמדות פילופוביות, ניפוץ מחשבות פילוסופיות “אלוהים לא מת, לפחות לא באמריקה.” על מציצנות, על נשים שמוותרות על עצמן למען הנישואים, על מוסר, ״להרגיש שלא בנוח עם הנוחות.״ ולא שהוא מחדש לנו, אלא שדרך הצגת הדברים נפלאה בעיניי.

הספר נפתח בבחירתו של ברק אובמה, שינוי משמעותי בהיסטוריה של ארה”ב ומסתיים שמונה שנים לאחר מכן ערב בחירות בהן המתמודד הראשי מתייחס לעצמו כ”ג’וקר “. “הג’וקר הפך למלך, וחי בבית מוזהב ברקיע.” דמותו של נרו מכילה גם רמזים לטראמפ, הוא אדם עשיר  עם אשה  סלאבית יפהפייה, ובעל הון נדל”ני.

רושדי צולב בכולם ולא עושה הנחות לאף עמדה פילוסופית, מיתולוגית ומוסרית.

ממליצה, שווה קריאה.

בית גולדן, סלמאן רושדי

מאנגלית, ארז אשרוב

כנרת זמורה, 2020

“גבירה אבודה” הוא  סיפור התבגרות ואובדן התמימות.

למעלה מעשרים שנים חלפו מאז שקראתי את “אנטוניה שלי”, ועדיין קסמו של הספר מהלך עלי. אני יכולה לדמיין את אנטוניה שוכבת על החציר הזהוב ולשמוע את צחוקה. שנים חיכיתי לספר נוסף של וילה קאתר. כשראיתי בחנות את הספר “גבירה אבודה” מיד אספתי אותו וקראתי אותו לפני כל הספרים שהמתינו לי.

“גבירה אבודה” מסופר על ידי ניל  ומתחיל כמו סיפור אגדה, לפני שלושים או ארבעים שנה  באחת העיירות האפרוריות ניצב בית  על הגבעה שידוע בהכנסת האורחים שלו. ביתם של אדון וגברת פורסטר היה בית פתוח לכל מי שהגיע לעיירה והיה נודע בהכנסת האורחים הנדיבה שלו. הפורסטרים וביתם היו אגדה עבור תושבי העיירה, מעין מלך ונסיכה יפה, שיש להם כל מה שלאחרים אין.

מריאן פורסטר, אשתו הצעירה של קפטן פורסטר היתה מושא להערצה. כולם תהו מה עשה את גברת פורסטר למה שהיא.

״ די בכך שקדה לך לשלום, די בכך שהביטה בך, וכבר נוצר קשר אישי. היה בה משהו שאחז בכל אחד כהרף עין. היא שבתה מיד את תשומת הלב, השבריריות שלה, החן שלה, פיה שהיה יכול לומר כל כך ללא מילים, עיניים מלאות החיות, הצוחקות, המרמזות על קרבה, שכמעט תמיד גם לגלגלו מעט.״

מריאן פורסטר מארחת לא רק אנשים מבוגרים אלא גם את ילדי העיירה.

ניל, נער עדין, אחיינו של השופט, התייתם מאמו בגיל חמש גר בבית רעוע בקצה הערבה, מקום שאנשים שאינם חשובים מתגוררים. ניל הכיר את מריאן כאשר שבר את ידו והוכנס לביתה על מנת לקבל טיפול רפואי. בפעם הראשונה שראה אותה הופנט וזיכרון זה נחרט במוחו מכאן יוצר ניל קשר עם גברת פורסטר.

המפגש בין ניל לגברת פורסטר הוא מפגש של מעמדות, מעמד האצולה, העשירים הגרים בבית על גבעה והמעמד הנמוך, האנשים העובדים למחייתם.

ניל  עוקב אחריהם לאורך השנים. תאונה של קפטן פורסטר גורמת לו להפסיק לעבוד ומכאן מתחילה דעיכת בני הזוג ושקיעתם.

זהו סיפור של התבגרות ושקיעת העולם הישן שהיה. ניל שראה בבני הזוג מושא להערצה מתבגר ומגלה את האנושיות של מריאן ואת חולשותיה, בעיקר את כאבה נוכח הזדקנותה וירידת מעמדה.

העיירה אף היא עוברת שינויים. גברת פורסטר ואשתו הם למעשה שיקוף של העיירה. ואפילו סמל. בתחילה כשהשתקעו בה הם היו צעירים וביתם היה פתוח לכל מי שעבר בתחנת הרכבת. לאחר שאדון פורסטר נפגע והפסיק לעבוד מעמדם מתערער וכך גם העיירה. לאט לאט נוטשים אותה הצעירים ואנשים מפסיקים לעצור בה. העולם החלוצי מתקדם  ומשאיר מאחור את עולם המעמדות שהיה.

הספר מתאר את החיים במערב ארה”ב בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. את השתלטות בני האדם על שטחים, את המעבר לעיר מעיירות קטנות ובכך נפגעים אנשים שמנוצלים על ידי הבנקים והשתלטות על אדמותיהם. וילה קאתר היא אחת מהסופרים האמריקאים החשובים שמתארת בדיוק ובצבע את החיים בעיירות, את השתלטות המסחר והבנק על החברה. הגבירה האבודה אינה רק גברת פורסטר, אלא גם אובדן המערב. וילה קאתר מיטיבה לתאר את “האבודים” של האנשים ושל החברה.

אישית מצאתי את הספר מעט מיושן והסודות של מריאן שנחשפו לא הרעישו אותי. נהניתי מהתיאורים של העיירה ושקיעתה , ותיאורי נבכי הנפש של ניל וחיפוש משמעותה של גברת פורסטר עבורו תוך כדי התבגרותו.

גבירה אבודה, וילה קאתר

תרגמה מאנגלית והוסיפה אחרית דבר, רעות בן יעקב

הוצאת. תשע נשמות והכורסא בסידרת חוצפנית,2020

.

“נובלה לירית” כשמה כן היא נובלה הכתובה כליריקה.

שירה צריך לקרוא לאט ואפילו כמה פעמים כדי להבין את משמעות המילים והצרופים זאת כדי  לעקוב אחר חוט מחשבתו של המשורר ואולי לנסות ולבנות עלילה.

“נובלה לירית” של אנמארי שוורצנבך כשמה כן היא, נובלה הכתובה כליריקה, שמה מרמז לקורא את אופן הקריאה. וכיצד עליו לקרוא את הפרוזה שלפניו. באיטיות.

קריאה איטית, קריאה בלשית, קריאה שבה האירועים נחשפים אט, עד שבסיום יש תמונה שלמה ו… צריך שוב לקרוא את הנובלה על מנת לארגן את המחשבות.

בחור צעיר ללא שם, ממשפחה אמידה ומכובדת המיועד למשרה דיפלומטית מתאהב בסיבילה, זמרת קברט. התאהבותו נואשת עד כדי כך שהסובבים אותו אומרים אמרו לו שבגלל סיבילה הוא התכחש לכל מעלותיו.

אהבתו אליה הופכת לאובססיה. הוא ממתין לה בכל ערב בדלת הקברט על מנת לקחת אותה במכוניתו לטיול בברלין.

״כבר כמה שבועות לא חשבתי על שום דבר פרט לסיבילה.״

וכיאה לספרות הרומנטית סיבילה אינה מחזירה לגיבור אהבה.

הנובלה היא כתב היד של הגיבור שבה הוא כותב את מחשבותיו. הכתיבה היא כתיבה לירית ורגשית, לפעמים יש חוסר סדר במחשבות ועל הקורא לקרוא באיטיות כדי להבין את  נפשו של הגיבור.

״רגלי משוטטות כה וכה ורגשותי אינם מתבררים לי״

אהבתי את תיאורי העיר של הגיבור, את יופיו של הטבע כמטאפורה אישית לנפשו.

״המים זרמו תחתינו בשצף ובעוצמה, פני המים הוארו באור קלוש, והיה אפשר לראות את הגלים מתנגשים ומתנפצים במערבולת גועשות. מעל נפרשו השמים בדממה, ואנחנו נתלינו בינהם, כמעט במנותק מהאדמה.״

תיאורי הטבע מהווים השלמת פערים לנפשו המיוסרת של הגיבור. תיאורים שהם פנינים כשלעצמם, תיאורים ממוססי לב ויחד עם זאת פוצעים בגלל כאבו של הגיבור.

 את הנובלה ניתן להבין במספר רבדים, רובד ראשוני של נובלה אשר נכתבה בראשית המאה הוא על אהבה נכזבת בין בחור לבחורה. אבל המשמעות האמיתית של הטקסט  כפי שציינה  הסופרת אנמארי שוורצנבך  לאחר פרסום הנובלה היא, שהגיבור הוא למעשה גיבורה וסיפור האהבה הוא בין שתי נשים. אנמארי שוורצנבך היתה ידועה כלסבית, הנובלה פורסמה בשנת 1933שבה עלו הנאצים לשלטון ואהבה חד מינית היתה אסורה.

״דווקא יכולתי לחיות עם סיבילה. אכן העולם לא היה מסכים איתי והיה מעניש אותי. יש חוקים, אמר אריק.״

תודה למתרגמת  שירי שפירא על התרגום המופלא ועל דבריה באחרית דבר שנתנו אור על היצירה.

נובלה לירית מהפנטת הכתובה ברגישות וכאב. נובלה שבה המה אינו חשוב אלא האיך.

רק בקריאה שניה ניתן להתענג על הכתיבה המופלאה והפואטית.

נובלה לירית, אנמארי שוורצנבך

מגרמנית, שירי שפירא

הוצאת אפרסמון 2019

בספרה “המצאות מזדמנות” מגלה אלנה פרנטה בפנינו את ליבה ומחשבותיה כמעט על כל נושא.

לא מזמן הצהרתי שיש סופרים שאני יודעת שאקרא כל מה שכתבו. אלנה פרנטה היא אחת מהם, אני מוכנה לקרוא אפילו את רשימת המכולת שלה. קראתי את כל מה שכתבה וברור שאמשיך לקרוא אותה. הקריאה ב”רומנים  הנפוליטנים” (“החברה הגאונה”) שלה הפכה עלי כמעט את כל עולמי. הייתי שבויה של לילה ולנה, לא יכולתי להתאפק עד שיתורגמו ספרי ההמשך וקראתי והאזנתי להם באנגלית( ממתי אני קוראת פרוזה באנגלית)

הקובץ “המצאות מזדמנות” הוא אוסף של 51 טורים שכתבה מידי שבוע  למגזין הגארדין הבריטי. במשך שנה כתבה טורים על פי נושאים שהעיתון שלח לה. הטורים מובאים לפי סדר פרסומם בעיתון ומלווים באיורים נפלאים של אנדראה אוצ’יני, שהם אומנות בפני עצמה וממלאים את הפער שבין הכתוב לדמיון.

אלנה פרנטה כותבת בכנות על כל נושא. היא מביעה עמדתה באופן נחרץ, אך לא תוקפני. הקורא מזדהה עם דבריה ומושפע מהחשיבה הפתוחה שלה לכל נושא. בחלק מהטורים היא אומנם מדברת בכלליות ומעל לפני השטח, מה שאינו מפריע להבין את המחשבה שלה. בחלק מהטורים היא מעלה זיכרונות וחוויות אישיות שהובילו אותה למחשבה הנוכחית בחייה הבוגרים או לשינוי החשיבה שלה.

היא מספרת על הכל, על הפחדים החיצוניים מנחשים או פחדים פנימיים מעצמה. על אמהות והורות, ״ אני אוהבת מאוד לזהות את עצמי בבנות שלי, ויחד עם זאת להרגיש שהן עושות הכל כדי להיות שונות ממני.״

על מצבי רוח, על שקרים ועל ווידוי. על  כך ששיקרה רבות בילדותה והיום היא מבינה את הילדים שמשקרים, כי הם למעשה מגנים על עצמם בכך.

 על המוות כנקודה אחרונה.

אהבתי את הקטעים שבהם היא מדברת על הכתיבה, על הרצון לכתוב על האמת ואיך הפך יומנה מאמתי למומצא, דרך שסיגלה לעצמה להתגבר על הכפייתיות באמת. על השקר והבדיקה בסיפורת שלה. אלנה פרנטה מעודדת את מי שיש בו צורך לכתוב, “לא דוחים כתיבה” היא פוסקת נחרצות.

על ניצחון והפסד, ״כל עוד נשמה באפנו נתייסר בחשד שבדיוק ברגע שהיה נדמה לנו שניצחנו, לאמיתו של דבר הפסדנו״

הקטעים כתובים בחוכמה ורגישות. מגלים את הידע הרחב שלה ואת העובדה שהיא לא כתבה אף טור סתם, אלא השקיעה בו מחשבה מתוך כבוד לקוראים ובעיקר לעצמה. הקריאה בטורים שלה מעוררת בקורא מחשבה על הנאמר, למשל על מוות בגיל צעיר שבו משמעות הגיל משתנה, פעם שלושים ושמונה היה בעיניה צעיר וכעת שישים הוא הצעיר החדש שלה.

כותבת בכנות בשפה המיוחדת לה. בחלק מהטורים יש בה אומץ לנפץ מיתוסים כמו פטריוטיזם. ״להיות איטלקיה מתמצה לדידי בעובדה שאני מדברת וכותבת בשפה האיטלקית.״ זו הצהרה כנה מאוד בעיניי.

יש בה תעוזה וכנות להביע דיעה מחושבת ומדויקת על פמיניזם וגבריות, ״המבט הגברי המציא אותנו בהתמדה בהתאם לצרכים המיניים שלהם, שמנות, רזות…ואנחנו אימצנו בסיפוק, בייסורים…את מה שנכפה עלינו.” אמירה מאוד כואבת על הנשים ומתריסה כנגד הגברים.

אלנה פרנטה היא תופעה שלא היתה כדוגמתה בעולם הספרות, היא מקפידה להסתיר את זהותה ואינה מספקת אינפורמציה על עצמה, היא אינה מאשרת או מכחישה את מה שכולם חושבים. באחד הטורים היא מסבירה מדוע אינה מתראיינת מול מצלמה או עיתונאים. היא פשוט מעדיפה את הכתיבה ולכן מתראיינת בכתב.

בדקתי את עצמי האם נהנתי מהקריאה רק בזכות העובדה שזו אלנה פרנטה? התשובה היתה לא. בכתיבה חכמה ורהוטה היא הצליחה לגרום לי לחשוב על אותם הנושאים שהעלתה. היא פתחה בפני את מחשבותיה ונתנה לי הצצה פנימית אל עולמה האישי.

לרגע אפילו שקלתי לכתוב לעצמי על אותם הנושאים. כיוון שאיני עקבית במשימות שעורי בית ויתרתי והנחתי לה לומר את מה שהיא חושבת ולי להתמוגג מהנושאים והחשיבה שלה עליהם.

בסיום הספר היא מודה לקוראים שלה, התודה שלה, לנו הקוראים שבתה את ליבי.

אני קראתי את הספר לאט והתענגתי על כל טור. ממליצה לכם לקרוא את מחשבותיה ודעותיה.

המצאות מזדמנות, אֶלֶנה פֶרַנטֶה

מאיטלקית, רמה איילון

אילוסטרציות, אנדראה אוצ’יני

הספריה החדשה, 2020

יש סופרים שברור לי שאקרא אותם, לא חשוב מה הם יכתבו ועל מה. ג’ורג’ו בסאני הוא אחד מהם. די להזכיר לי את הספר  “הגן של פיצי קונטיני” ואני דומעת ונמסה כולי.

לכן כשפורסם ספרו “בין החומות”  לראשונה בעברית שמחתי כל כך. שמחתי שאוכל לקרוא את סיפוריו ולהיזכר בניחוחו של הגן ההוא.

בספר חמישה סיפורים המתרחשים בעיר העתיקה פרארה שבאיטליה, עיר שבה בסאני נולד וגדל. זהו קובץ הסיפורים הראשון שפרסם בסאני וזיכה אותו בפרס.

הסיפורים בעלי נושאים שונים, אך מה שמאחד אותם הוא העיר פרארה.

לינדה מנטובני, אם חד הורית משחזרת את חייה מהרגע שחזרה לבית אמה הצפוף עם תינוקה עד לנישואיה עם אורסטה בעל בית מלאכה לכריכת ספרים.

בסיפור “הטיול לפני ארוחת הערב” מחייה הסופר גלויה מחנות יד שנייה ומעלה בפנינו את הדמויות המצולמות בה. התיאור של הגלויה חי ומוחשי. הדמויות לפתע הופכות לאמתיות. יש להן חיים משלהן עם מחשבות ותשוקות.

“אבן זיכרון ברחוב מאציני” מספר על ג’יאו יוש, ניצול שואה, שחוזר לעיר ומגלה שתושבים היו בטוחים שהוא נספה ולכן שמו מופיע ברשימת המתים. הוא אינו נותן להם לשכוח את מאורעות המלחמה, למרות שהם מנסים לחזור לחיי שיגרה. זהו סיפור עם ביקורת חברתית קשה.

הסיפור האחרון “לילה אחד ב-43” הוא סיפור מתח ופתרון רצח. סיפור שאהבתי בגלל קצב העלילה הדינמי שבו. הסיפור צולם לסרט. וכמו שהבנתי מבוסס על אירוע אמיתי.

העלילה שבסיפורים היא תפאורה נהדרת לגיבורה המרכזית שלהם והיא העיר פרארה. הטבע והעיר הם חלק אינטגרלי של הסיפור ולפעמים מהווים דמות, תפאורה, מַרְאָה לדמויות. למשל, הסולם לבית מהווה כמו סמל לעליות ולירידות.

 בכל הסיפורים יש תיאור מדויק של העיר, הרחובות, התיאטרון, “הבתים נמוכים, ברובם בני קומה אחת,עם גגות רעפים עבים, חומים, כשבקומת הקרקע חנות כלשהי, מעדנייה….”

הסיפורים בחלקם הם שיר הלל לעברה של העיר לפני מלחמת העולם השנייה וביקורת חברתית לעיר שבתקופת המלחמה הפכה לפאשיסטית. כתם העבר הזה פגע בה ובאנשיה ובעיקר ביהודים. העיר מהווה מעין מיקרוקוסמוס לאיטליה בתקופת המלחמה.

תוך כדי קריאת הסיפורים חיפשתי מידע ותמונות על העיר.

הכתיבה של באסיני מאוד מפורטת ומדויקת, היא כמו מצלמה הנעה ומתעכבת על כל פרט בעיר. מה שגורם לקורא להרגיש שהוא נמצא בתוך סרט צבעוני. הדמויות ססגוניות ומותאמות לתקופה שבהן העלילה מתרחשת.

סיפורים בכתיבה של פעם.  סיפורים מעניינים בעלי מגוון אנושי רחב בעיר אחת יפה ומהפנטת.

את הסיפורים קראתי לאט לאט ובפרקי מנוחה בין אחד לשני. רציתי ליהנות מכל אחד מהם.

עבודת התרגום של אריה אוריאל מצוינת, הוא הצליח להעביר לקורא את רוח התקופה ואת הווי העיר.

בסוף הספר מופיעות הערות מפורטות של המתרגם לסיפורים. מה שלטעמי הקשה והפריע לרצף הקריאה בסיפור. אני אישית מעדיפה לקרוא הערה בגוף הסיפור או בתחתית העמוד, על מנת שלא תיווצר אצלי השהייה כשאני עוברת כל כמה עמודים לסוף הספר.

ממליצה.

בין החומות , ג’ורג’יו בסאני

מאיטלקית, אריה אוריאל

הוצאת שוקן, 2019

שם הספר “רעיה צעירה ויפה” מסגיר את תוכנו.

הספר מתמודד בחן לפעמים בהומור ובעיקר בפחד בסיטואציה ידועה של נישואים מאוחרים עם ״רעיה צעירה ויפה״.

אדוורד, וירולוג נודע בן 42,חוקר איידס ועוד מחלות נגיפיות, רווק מושבע, עד שמבט אחד בבחורה רכובה על אופניים ליד בית הקפה בו ישב מגלה לו מה חסר בחייו.

“חבל שפגשתי אותה בגיל 40 ” אומר לאביה המודאג מפער הגילים.

אדוורד ורות שני אנשים משכילים, נאים, מאוהבים עד טירוף אחד בשנייה. לאחר חודשי חיזור ושיכרון חושים הם נישאים. חודשי החיזור עוררו את אדוורד משגרת חייו שאליה הורגל  ונוטעים בו אשליה שהוא צעיר ויישאר כך גם בעוד שנים.

מה עושה מערכת נישואים ושיגרה לזוג עם פער גילים? מה קורה לגבר שהיה מאוהב עד כלות ברעננות של אשתו כשהיומיום מתגנב לאט לאט בלי שירגשו בו אל חייהם המשותפים?

נקודת המבט בספר היא דרך עינו של אדוורד. אט אט חודרים החרדות והחששות אל נפשו. הוא מנסה לעצור את הגיל בעזרת פעילות ספורטיבית, הוא עוקב אחריה ותוהה  על מה היא מדברת עם בני גילה שהם מתאימים לה יותר ממנו ומחבריו.

בעזרת הומור ציני הוא מנסה לאשש את פחדיו ואומר לעצמו, שגם ליפיפיה מתרגלים. או חושב שהוא ורות לא יזדקנו יחד, כי הוא כבר התחיל להזדקן. החרדות מפער הגילים ובעיקר מהזדקנותו מאיימים על נפשו.

הנובלה עוקבת אחר חיי הנישואים והשינויים שנלווים לזוגיות בהתאם לחייהם, דירה חדשה, ילד, חברים. הקורא שצופה אחר האירועים שהן חווים רואה את הבורות שעומדים בפני בני הזוג וחושש שהם יפלו לתוכם. המספר מצידו מוביל את הגיבור אל התחנה האחרונה  בעדינות ובעקביות וכל זאת בהומור ציני דק. אדוורד חושש מהעתיד שניבא לו אביה של רות. האם אותו עתיד יקרה? או שמא אדוורד יגשים את הנבואה שניתנה לו?

על זה תקראו בנובלה הקטנה והמצומצמת המתארת חיים שלמים בדיוק רב ובהומור עדין.

אהבתי את הכתיבה את הרעננות שבהגשת חיי נישואים שגם אנחנו הקוראים תוהים עליהם. הסופר משתמש בתיאורים מחייכים לאירועים שכל בני זוג חווה אותם. כמו למשל לאחר מריבה בינו לבין רות היא מנסה להיות ידידותית ״כמו פקידת קבלה או מדריכת טיולים״.

יכולתה של הנובלה, או נכון יותר יכולתו של הסופר היא לגרום לקורא, מבלי שהוא נותן את דעתו לכך להיצמד לדמויות, לאהוד אותן, עד ש….. כאילו גם הקורא חווה את חיי הנישואים של הגיבורים.

נובלה קטנה, עם אמירות שנונות הכתובה בחן וגם לפעמים מרגיזה.

רעיה צעירה ויפה , טומי וירינחה

מהולנדית, אירית באומן

הוצאת כתר, הסידרה הקטנה,2020

אירוע אחד מכונן בחיי שני זוגות הוא כמו הטלת אבן למים, והאבן למרות ששקעה יצרה גלים ומעגלים סביבה.

כך קרה בספר הנפלא הזה. ברט, פרקליט מהמחוז, אב לשלושה וילד רביעי בדרך, מוצא עצמו במסיבת הטבלה של בתו של פיקס מבלי שהוזמן. למעשה הוא בורח מאשתו ההריונית ושלושת ילדיהם. בוורלי היפה, אשתו של פיקס, שובה את ליבו. לאחר שנשק לה “התחוור לו מה שידע מרגע שראה אותה, מרגע שרכנה מפתח המטבח וקראה לבעלה. כאן מתחילים חייו.”

אותה הנשיקה מפרקת את שתי המשפחות ומערבבת אותן זו בזו מחדש.

בוורלי וברט שהתאהבו היו עסוקים בעצמם ולא שמו לב לילדיהם, שיצרו חבורה אחת של ששה ילדים פגועים. בקיץ כשהתאחדו הילדים הם היו נטושים, כי ברט היה עסוק בעבודתו ולמעשה זו היתה סיבה עבורו לברוח מחבורת הפרחחים. בוורלי שקיבלה ארבעה ילדים נוספים לשתי הבנות שלה היתה מיואשת ומכונסת בעצמה, כל מה שנותר לה הוא לספור את הדקות של החופשה. והילדים? הם היו חבורה מאוחדת שעשתה כרצונה, שישה ילדים שחוברו בעל כורחם. סדרים והרגלים יומיומיים הופרו והשתנו. אן פאצ’ט הצליחה להפנט אותי בתיאור מעשי הילדים, התנהגותם ותעלוליהם הזכירו לי את “תום סוייר” ואת “אוליבר טוויסט”, כשבוורלי העמידה את הילדים בשורה לפי הגיל על מנת לקבל צלחת אוכל. “בכל קיץ התרחקו הבנות מעולם תרבותי ונכנסו אל סצינת בית היתומים שבפתיחת אוליבר טוויסט.” אותו הפרק של תיאור אותו קיץ הוא פרק תוסס ומרתק שנקרא במנעד רגשות וצבעים.

מה תעשה חבורת ילדים שהנסיבות כפו עליהם אחדות? את כל מה שאסור לעשות.

באותו הקיץ קורה אירוע שיפרק שוב את המשפחות ואין אחד שלא יפגע ממנו.

אן פאצ’ט יודעת על מה היא כותבת. היא יודעת ומבינה פסיכולוגית את נפשם של הדמויות ובעיקר מבינה את המצבים שאליהם נקלעו. יש בה יכולת מיוחדת להמחיש לקורא כמו במחזה את ההתנהלות האישית של כל אחת מהדמויות. להראות את מקומו של כל ילד בהיררכיה המשפחתית, ואת המצוקה של המבוגרים.

העלילה עוקבת אחר הדמויות במשך 50 שנה.  הווה ועבר מתערבבים יחד ויוצרים תמונה שלמה. האם היא נכונה? לאן פצ’אט תשובה מיוחדת שהופכת את הספר לאיכותי. לא אסביר מה הייחוד על מנת לא לפגום בקריאה שלכם. בעזרת המבנה המיוחד היא מעלה שתי תהיות, האחת מהי האמת של כל אחד ואחד, האם מה שראינו בילדותינו זו האמת שאנו זוכרים? או שטרחנו לשנות ולברוא מציאות חדשה. תהייה נוספת היא מה תפקידו של הסופר בבחירת נושאי כתיבתו, מהי האמת עבורו ומהי היצירתיות וכושר ההמצאה שלו.

לא רק ההווה והעבר מתמזגים יחד, אלא גם חלק מהאחים שנכפו אחד על השני מוצאים עצמם בברית אחים וקירבה.

אן פצ’אט  מספרת סיפור אנושי וכואב באופן הכי מרתק והכי מעניין. היא מצליחה לגרום לקורא לחשוב על הדמויות ועל המהלכים שלהן. לא פעם תוך כדי קריאה חשבתי לעצמי, מה היה קורה לולא אותה נשיקה? האם המשפחות לא היו מתפרקות? האם האירוע הטראגי לא היה קורה? מדוע בחרה הסופרת להוביל את הדמויות עד למקום הזה?

“כל המשפחות המאושרות” הוא ספר שמתאר חיי משפחה והורות. ספר שבוחן את משמעות הבית, את משמעות ההורות, מה מקומם של ילדים בבחירות של הוריהם, איך גירושים משפיעים על הילדים באופן הכי קיצוני שיכול להיות.

“כל המשפחות המאושרות” כתוב ביד מיומנת ובכתיבה קולחת ומרתקת. הכתיבה  בעלת נקודת מבט כואבת, לפעמים הומוריסטית ובעיקר אמינה. המעברים מדמות לדמות ומעבר להווה מיוחדים. הבחירות שלה לתאר דמות אחת באופן מעמיק מול דמות שנייה מאוד משמעותית להבנת העלילה.

“כל המשפחות המאושרות” כותרת הספר מעידה על ההפך ממה שבו. ברור שאין כאן משפחות מאושרות. והאם יש משפחות מאושרות כמו שטולסטוי כתב?  לדעתי שמו המקורי של הספר – Commonwealth הוא הנכון והמתאים, אך התרגום לעברית אינו טוב. בתום הקריאה מבינים את המשמעות של שם הספר באנגלית.

ספר שלמרות נושאו הכואב והקשה הוא נפלא ומרתק. קראתי אותו תוך כדי נסיעה בחו”ל ולא יכולתי לעזבו. זה אומר משהו.

 מומלץ ביותר.

כל המשפחות המאושרות, אן פאצ’ט

מאנגלית, עידית שורר

הוצאת עם עובד, 2019