הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
הציפורים – יצירת המופת של טאריֵי וֵסוֹס
“הציפורים” הוא אחד הספרים העדינים והפיוטים שקראתי. העדינות שבו היא העוצמה שלו.
סיימתי לקרוא את הספר והרגשתי כאילו פי מלא במים ואיני מוצאת מילים מדויקות לתאר את מחשבותי. תחושה זו עומדת בניגוד מוחלט ליכולת הכתיבה של טאריי וסוס שבמילים מעטות ובצמצום מביא בפני הקורא את עולמו הפנימי של מתיס הגיבור.
ואוו, ואיזה עולם פנימי יש לו, למתיס. עולם מציף של מחשבות, עולם פנימי שמחובר לטבע. עולם אישי רגשי סוער ומפוחד. ואת כל הרגשות הללו מצליח טאריי וסוס להעביר באופן הכי מוחשי והכי טבעי לקורא.
מתיס והֵגֶה הם שני אחים הגרים יחד בבקתה דלה בעיירה בנורווגיה. ביתם שוכן בחורשת יער מול אגם מבודד משאר בתי העיירה. הֵגֶה בת ארבעים סורגת למחייתם סוודרים וכובעים. מתיס בן שלושים ושבע. מתיס מוגבל בשכלו, הוא חזק וגדול, אך מוחו הוא כמו של ילד קטן. מוחו מוצף ברגשות סוערים שאותם אינו יכול לבטא. המשפטים שהוא אומר הם פשוטים ולא תמיד תואמים את מה שחשב. האנשים מתיחסים אליו כאל ילד קטן ולועגים לו. והוא כל כך היה רוצה להרשים אותם, להראות להם שהוא מסוגל ויכול.
כל חיו עוברים עליו בשיגרה עם אחותו. היא מגנה עליו ודואגת לו, הוא עסוק במחשבותיו ולפעמים יוצא לחפש עבודה. בגלל מוגבלותו בעלי החוות אינם מעסיקים אותו.
מתיס מחובר לטבע, העצים, השמים והעננים הם חבריו הטובים. חיו נשלטים על ידי שינוים חיצוניים שבהם הוא מחפש משמעות.
יום אחד החרטומנים שינו את מסלולם ועפו מעל לגג ביתם. מתיס משוכנע שזהו סימן נבואי עבורו.
״ מבלי משים זקף את אוזניו לשמוע אם עוד משהו מיוחד יקרה היום. אולי מחכה לו הפתעה משמחת-עכשיו, משהכל השתנה.״
מרגע זה הוא מתחיל לחפש משמעות בכל שינוי במהלך יומו. הוא מבין שכעת עליו למצוא משמעות לקיום שלו, כי חייב להיות הסבר לכל אירוע ומשמעות לכל שינוי.
״ אבל אסור שהיום הזה יהיה כמו אחד מאין ספור הימים האחרים, יהיה על מתיס לדאוג לזה בעצמו.״
מעוף החרטומן הכניס בו רוח חיים וחיוניות, השגרה נשברה והוא מתחיל להרגיש תחושות אחרות שלא הרגיש קודם לכן, רגשות שאינו יודע לבטא, כמו פחד, תשוקה גופנית, חרדה. מעוף החרטומן מוביל לשרשרת אירועים ושינויים שעמם יאלץ להתמודד.
מתיס מלא כולו בפחדים וחרדות, מחפש סימנים חיצוניים לעולמו הפנימי הסוער, הוא מחליט ששני עצי הצפצפה שמול ביתם הם הוא ואחותו וחרד מסופה או ברק שיפגע באחד העצים. הוא אחוז פחד שמא יקרה משהו לאחותו.
תחושת הפחד שלו מלווה את הקורא לאורך כל הרומן. כל פרק הרגשתי שעוד רגע הפחדים של מתיס יתגשמו.
טאריי וסוס מתאר את עולמו הפנימי של מתיס בעדינות ורגישות. הכתיבה והתיאורים הנפשיים מזוככים ומפעימים. יכולת ההבנה שלו את עולמו הפנימי של מתיס גורמת לקורא לחוש אהדה כלפי הגיבור המבוגר ילדותי. וסוס מצליח לתאר עולם פנימי עשיר של אדם מוגבל בעזרת הקונפליקט הפנימי של מתיס. המחשבות הרבות מול האמירות הפשוטות שלו.
איך מסבירים מה מרגיש אדם אחר בעל מוגבלות, איך מצליחים לספר למי שאינו מבין מהי הפרעת קשב, הסחת דעת, חוסר יכולת להשתלב בחברה ובעבודה בגלל מוגבלויות? וסוס מצליח במילים פשוטות ו תאורי נפש עדינים לתאר את עולמו הפנימי של מתיס ששונה מעולמם של אנשים סביבו.
יכולתי לראות מול עיני את מתיס עובד בשדה, רוצה כל כך להצליח, ומנסה להבין מהו עשב שוטה או לפת ולעקור את הלפת בידיעה שעשה טעות, ובעיקר הבנה שלא יעסיקו אותו שוב ושלעולם לא יהיה כמו האחרים.
“הציפורים” הוא יצירת מופת לירית שבה הקורא נחשף לעולם פנימי עשיר של אדם שונה. אחד הספרים המיוחדים שקראתי. ספר עשיר וגדוש בעולם טבעי חיצוני ובעולם פנימי סוער.
ממליצה מאוד וכולי קנאה במי שעומד לקרוא אותו.
הציפורים, טאריֵי וֵסוֹס
מנורווגית, דנה כספי
הוצאת, ספרית הפועלים, 2019
הבת מחוץ לארץ – נָגָ’את אֶל-הַאשְמִי
“הבת מחוץ לארץ” הוא אחד הספרים המצוינים שקראתי על הגירה, זהות ובחירה.
ספר שמצליח להעביר ברגש ובמדיוק את התחושות של מי שעבר ממדינה אחת לשנייה, ומנסה לבדוק מהי המולדת ומה החוץ לארץ עבורו.
הקריאה שלי היתה כמו התבוננות רנטגן פולשנית בתוך נפשה וגופה של הגיבורה. התבוננות שנגעה בי עמוק עמוק.
אחרי שנכנסתי אל תוך מחשבותיה תוך כדי תיאור מדויק של כל הפעולות שהיא עושה, הרגשתי כאילו אני מכירה את הדמות והיא מספרת לי, ורק לי את מה שהיא חווה. הצלחתי להרגיש את התנועות שלה, להריח את הריחות שהיא מריחה ולפעמים אפילו ליישר את בגדיה.
גיבורת הספר, ששמה אינו ידוע, מספרת את סיפורה נוגע ללב כווידוי. הבת מחוץ לארץ נמצאת קרועה ואינה מוצאת את מקומה. היא נולדה בהרי האטלס שבמרוקו והגיעה עם אמה בגיל צעיר לקטלוניה שבספרד. שתיהן מגיעות בעקבות האב, אלא שמתברר שלאב יש משפחה חדשה והוא אינו מעונין בהן. האם עובדת בניקיון והבת שהתבגרה לומדת. הבת קוראת ספרים, מכירה את ג’ויס קפקא…
הבת קרועה בין שם, הרי האטלס שמיצג את העבר, את המסורת, את התרבות לבין כאן, קטלוניה, ההווה, המודרני, הנאור. הווה שמאפשר צמיחה אישית.
הספר נפתח בתיאור שגרתי של בוקר, בוקר שזהה לימיו הקודמים, אבל עבור הגיבורה הוא הופך להיות לבוקר מיוחד, שכן היא מתכוונת לעזוב את בית אמה ולא לשוב. תוך כדי הפעולות הרגילות שחוזרות על עצמן היא רושמת במוחה את החפצים, הצבעים, הצלילים והריחות.
אלא שהבוקר הזה מתהפך עליה. ההחלטה להסתלק לבלי שוב, החלטה שנבטה בה זמן רב הופכת להחלטה אחרת. הבחירה בהחלטה של הבת היא מעניינת ומסקרנת. למה? כי היא אינה בוחרת במה שאנחנו היינו מצפים שתבחר. הבחירה מוסברת לפרטיה לאורך כל העלילה מה שיוצר תחושה של אמינות וחוסר שיפוטיות מצידו של הקורא. אני כקוראת לא יכולתי להעיר ולומר דבר על הבחירה שעשתה. להפך הבנתי אותה וחמלתי עליה.
הגיבורה מבינה שבבחירתה היא סייעה לאמה להגשים את חלומה שלה ותפטור אותה מהעול הכרוך בדאגה לה. היא הגשימה את חלומה של האם שהפך לסיוט שלה. היא דמיינה שבבחירתה תגשים חלום וחייה יהיו מאושרים.
בכוונה איני מספרת פרטים על העלילה ומהי ההחלטה והבחירה של הגיבורה על מנת למנוע ספוילרים. אני רוצה להשאיר לכם הקוראים הנאת הקריאה נקייה.
יופיו של הספר הוא בשימוש במילים הערביות והמתורגמות לקטלונית, ולא רק המילים המקוריות והמתורגמות היפנטו אותי, אלא הסמליות שבחרה הסופרת במילה לאורך כל הרומן. המילים משמעותיות לגיבורה, בעזרתן היא קוראת ולומדת והופכת למשכילה, ובעזרתן היא מבינה את ההבדלים בינה לבין אמה והמסורת משם.
השפה היא אבן היסוד של הספר, הגיבורה מתארת את הבדלי השפה המרוקאית מול הקטלונית ודקויות המעבר משפה לשפה, בעזרת השפה היא מתארת את החיים במדינה חדשה. השימוש במילים של האם ותרגומן למילים בקטלונית הפנטו אותי. הבנתי עד כמה לגיבורה המילה משמעותית.
“למשפט יש משמעות רק בשפה זו שבימי החופשה ב״ארצנו״ נהפכה לשפת מחשבותיי, אני שומעת אותה בלבד עמוק בתוכי״
הבדלי משמעות המילים, בשפת האם המשפט “היום הוא היום שלי” ,הכוונה היא למוות. ובקטלוניה זה היה עבורה יום האם, יום שמחה.
המילים הן מטאפורה לאם ולבת. הבת חושבת שאם תיטוש את המילים הגבוהות והמלומדות תהיה כמו אמה, ואולי אף מחשבותיה תהינה מחשבות של אנאלפביתית.
“עלי לנטוש את המילים היפות את המדויקות, את הפיוטיות, את אלה החפצות לבטא דברים מרובים עת ובעונה אחת, את אלה המשתוקקות להביע את מה שאין מביעים, את אלה שאנשים אחרים משתמשים בהן זה אלפי שנים…ככל שאתרחק יותר מן המילים, כך אוכל לדמות יותר ויותר לאמי.״
גיבורת הספר עוברת מסע נפשי ופיסי מטלטל, מסע שיש בו שינויים והתהפכויות. מהי ההחלטה ובמה תבחר הגיבורה בסיום הספר יגרום לקורא להפתעה.
הספר “הבת מחוץ לארץ” הוא ספר מרתק ומיוחד, ספר שמדייק במילים וביכולת המחשת הבדלי הארץ והחוץ לארץ, בין מסורת לחדשנות, בין הגירה וזרות לשורשיות. ספר שמלווה אותי במחשבות כבר כמה ימים. ספר שמצליח להעביר את עושר הצבעים, הריחות והשפה.
ממליצה מאוד לקרוא ולהכיר מקרוב את עולמן של הנשים המוסלמיות בארצן, להבין את המהגרים ובעיקר את הנשים המהגרות.
הבת מחוץ לארץ, נָגָ’את אֶל-הַאשְמִי
תרגם מקטאלאנית, רמי סערי
הוצאת רימונים, 2019
גריי של לאוני סוואן הוא ספר ססגוני ואחר
יש לי חיבה גדולה לתוכים וביחוד לאלו החכמים מביניהם.
הספר “גריי” הזכיר לי את אהבתי לבעל הכנף החכם הזה.
לפני שנים כאשר הכלבה שלנו נפטרה, לא הסכמתי לכלב נוסף. הבן למד וחקר על תוכים והחליט לבחור בקוקטיל אפור עם ציצית צהובה. “הוא לא ילכלך, לא צריך להוריד אותו למטה והוא יהיה בכלוב.” כלום ממה שהבטיח לי הבן לא התקיים. התוכי עף בבית (הבריח אפילו גנבים) לכלך הכל כולל את הרווח של קלידי הפסנתר, אכל מחברות וספרים וכמעט התחשמל מחוט חשמל. אבל מה? הוא שרק נפלא המון מנגינות ובייחוד אזעקה של מכונית.
אליוט, סטודנט באחד הקולג’ים הידועים בקיימברידג’, נמצא מת על המדרכה מתחת לקפלה של קינגס קולג’. ההשערה המתבקשת היא כי אליוט שהיה מטפס קירות, מעד או התאבד.
ד”ר אוגוסטוס הף חוקר הקשרים, אמונות טפלות וחשיבה מאגית היה החונך של אליוט. אוגוסטוס הף סובל כנראה מהפרעת O.C.D רגל שמאל לפני ימין. נועל 3 פעמים את הדלת.
הספר נפתח באפיזודה משעשעת, מנקת החדרים מגיעה בריצה היסטרית לחדרו של אוגוסטוס ומפריעה לו בכתיבת מאמר, לטענתה רוחו של אליוט נמצאת בחדר שלו. אוגוסטוס בחוסר עניין מגיע לחדרו של אליוט, “רוח רפאים, רוח רפאים” הוא שומע את קולו של אליוט, “מטומטם” ממשיך הקול, לאחר חיפוש הם מוצאים את גריי התוכי האפרורי של אליוט מתחת לשמיכות.
גריי הוא תוכי אפרורי המוכר לנו כג’אקו, תוכי ג’אקו נחשב לחכם בבעלי המקור, הם רגישים, קשורים לבעליהם, ללא חברה הם עלולים להיכנס להתקף חרדה ולמרוט את נוצותיהם. הם מחקים קולות וצלילים בדיוק רב, אוצר המילים שלהם רב והם מדברים עם הסביבה. למה הסבר כזה מפורט? כי גריי של אליוט מתגלה כחכם. כאשר הוא פולט את המילה רוצח, אוגוסטוס מבין שכנראה אליוט נרצח.
מכאן הספר הופך להיות ספר בלש עם גיבור בלשי, אוגוסטוס ועוזר צמוד, גריי היושב לו תדיר על כתפו. התוכי בשבילו כרגע הוא ״עזר מחקר רב ערך לחקר ההתנהגות והדיבור.״
הספר “גריי” בנוי לפי מתכונת ספרי בלש, אוגוסטוס מנסה לדעת כיצד העלילה והגילוי צריכים להתבצע. -דבר אחד יוביל אותו אל העובדות, הקורבן. כלומר עליו לנסות להבין את דמותו של אליוט. מה חיפש ולמה הסתכן בשעת בוקר מוקדמת בטיפוס על חומות הקפלה.
מערכת היחסים של אוגוסטוס וגריי גורמת לאוגוסטוס ללמוד לא רק על אליוט, אלא בעיקר על עצמו. תוך כדי לימוד ובילוש על אליוט מתחקה אוגוסטוס אל עצמו. אוגוסטוס הקפדן, אוהב הסדר, הכפייתי, והנקי מתחיל להכיר בעובדות אלו. התוכי גורם לו למהפך, חדרו אינו מסודר, ליכלוך ואוכל בכל מקום. מאדם שהיה שקוע בעצמו ובמחקריו הוא הופך להיות אדם רגיש יותר, מתחיל לדאוג לתוכי, מייבש אותו, מדבר אליו מתוך חשש שיכנס לדיכאון.
יעברו כמה ימים עד ששניהם יחד יגיעו לפתרון התעלומה. ואין רק תעלומת רצח בספר, יש אהבה, קנאה, תככים חשדות, גניבות.
לאורך כל הספר שר גריי את שירה של ליידי גאגא “גא-גא-או-לה-להה” כשאוגוסטוס לא ידע מה לעשות הוא הציע לו “שחק את המשחק” וכשהיה בבעיה אמר לו “רומן רע” וכשהתרגז היה אומר בקולו של אליוט “סתום את המקור”.
״התוכי לא היה כלל וכלל מכונה מדקלמת חסר שכל, הוא היה פילוסוף אפור קטן״
הרצח והבלש שבספר לא עניין אותי במיוחד, מה שאהבתי בספר היא מערכת היחסים והקשר שנוצר בין גריי לאוגוסטוס ולסביבה. גריי החכם ידע תמיד מה לומר, הוא שאל את השאלות הנכונות ובכך הנחה את אוגוסטוס לפתרון. גריי אומנם לא דיבר משפטים ורעיונות פילוסופים, אך המילים הבודדות שאמר לאוגוסטוס, חיקוי הצלילים והקולות שעשעו אותי מאוד. בכל פרק חיכיתי לדעת מה הוא יגיד ולמי, איזו חוכמה תהיה לו במהלך השיחה. אני פשוט התאהבתי בציפור האפורה והמתוקה. גריי שאינו אפרורי, אלא ססגוני, חכם ועושה הרבה בלאגן ומוביל לפתרון התעלומה.
“קח ענב, קח אגוז” אמר גריי ללא הרף ואוגוסטוס פיצח את אגוז התעלומה.
ספר כיפי’ קריא, מהנה, שהגיע אלי בדיוק בזמן וגרם לי לצחוק.
גריי, לאוני סוואן
מגרמנית, ארז וולק
עריכה יונתן ניראד
הוצאת עם עובד 2019
אנשים נורמלים – סאלי רוני
“אנשים נורמלים” הוא רומן אוניברסלי על בדידות, התבגרות, ניכור חברתי ורצון לשייכות.
יש בו תיאור מרגש של התאהבות נעורים, תמימות לצד חוכמה. מגושמות ליד זריזות תנועה.
מריאן וקונל, שני מתבגרים הלומדים בשנה האחרונה שלהם בתיכון בעיר קאריקלי. שניהם שונים אחד מהשנייה. קונל בן לאם יחידנית שמוצאה ממשפחה עבריינית, הוא תלמיד מצטיין, ספורטאי מוכשר והנער האהוד בשכבתו. מריאן לעומתו גרה באחוזה עם אמה המנוכרת ואחיה. היא חכמה ושקדנית אך דחויה מבחינה חברתית. אין לה חברות ואין לה אף עניין בכך.
לוריין, אמו של קונל, עובדת בבית של מריאן, שם הם נפגשים ומפתחים מערכת יחסים אחרת ושונה ממה שאנו מצפים שתהיה לשני בני נוער. הם יסתירו את הקשר ביניהם בגלל הבדלי המעמדות הכלכליים והחברתיים. הם יכנו את הקשר שלהם “סידור”. לאחר שסיימו את התיכון שניהם עוברים לדבלין, שם מתהפכים היוצרות. קונל קודם, במקום אחד הרגיש עליון, מרוצה מעצמו, אנשים העריצו אותו. עכשיו כשעבר לאוניברסיטה מרגיש לא רק שאינו שייך, אלא שאף אחד לא יודע עליו כלום ולא יודע מי הוא. ״ עכשיו כששמו לא הולך לפניו הוא מרגיש בלתי נראה, חלול.״
מריאן לעומתו עוברת מהפך, משנה את המראה החיצוני והופכת להיות מקובלת ואהודה.
למרות השינויים שהם עוברים, מערכת היחסים נשארת מקובעת במתכונתה, שניהם מסתירים את יחסיהם ואת העובדה שהם מכירים.
העלילה מתרחשת במשך השנים 2011-2015 שנים שבהם יתבגרו שניהם ומערכת היחסים תיקח אותם לכיוונים שונים. זהו ספר שמתאר תקופה ומאפיינים של חבורה בגיל ההתבגרות. חוסר שייכות, רגש נחיתות. חברים שלועגים ומנמיכים אחד את השני וגורמים לחוסר ביטחון. בני נוער ששותים המון וכמעט כל הזמן, כמעט בכל דף. מעשנים, מסניפים.
מין דור אבוד חסר יכולת לתקשר, דור ללא מחויבות, דור שיש בו הדחקת רגשות אינטימיים. על ההתנהלות הזו מריאן וקונל משלמים מחיר, הם אינם מגלים את הרגשות האמיתיים שלהם אחד לשנייה. “הרגשות הם מחוץ לתחום” כך אומרת מריאן ובכך מפסידים מערכת יחסים תקינה. כל אחד מסתיר את דעותיו ופוגע בחברו מבלי להתכוון.
הספר כתוב כמעט ללא תיאורים חיצוניים של הסביבה או של הטבע. כל הספר הוא התכנסות פנימה של הדמויות ותיאור החיים הפנימיים שלהם וחוויותיהם האישיות. קיימת תחושה של איפוק, כתיבה מעט אינפורמטיבית. תחושות הגיבורים נמסרת לנו על ידי המספרת, הקורא לא לומד מתוך הדמות את הרגשות, אלא ממה שמדווח לו. כל זה כדי ליצור ריחוק, לנסות להעביר את תחושות הדור הנוכחי, מצד אחד הם חשופים, מצד שני אינם מראים רגשות אינטימיים. הם פשוט גמלונים בניסוח רגשות. היו רגעים שהרגשתי מחנק מהגיבורים ומההתנהלות שלהם. בכך הצליחה הסופרת לעורר בי את הבנת התחושות של בני הנוער.
המונח “אנשים נורמלים” מעורר ציפייה שהדמויות ברומן תהיינה נורמליות, לאחר התהייה הפנימית של הקורא עולה שאלה פילוסופית מהו נורמלי? האם ניתן למתג אנשים ולכנות אותם נורמליים? מהי התנהגות נורמטיבית?
מריאן וקונול שייכים לדור ה-Y דור המילניום. דור שאינו מתקבע , נע וזז ממקום למקום, בעל ידע טכנולוגי, מה שגורם כנראה לניכור והדחקת רגשות. לכן כל מה שהיה נורמלי עד לדור הזה הופך להיות אנורמלי. מריאן אומרת. “אני לא יודעת מה הבעיה איתי, למה אני לא יכולה להיות כמו אנשים נורמלים.”
היה לי קשה לקרוא את הספר ברצף, אולי מרחק הגיל, אולי האין עלילה, אולי הרגיזו אותי הגיבורים. אני הייתי בצד של לוריין, אמו של קונל שאינה מבינה את מערכת היחסים ביניהם “אתם יוצאים או לא?”
במהלך הקריאה כעסתי על הדמויות ולא הבנתי את התנהלותן. אבל מיד התעשתי וחשבתי, שאין לי זכות לבקר או לשפוט אותן. כל מה שאני צריכה כקורא הוא לנסות להבין את הדמות, אני אבחר להתנהג אחרת. בסיום הקריאה הבנתי את ההתנהלות שלהן, שאינה שונה מכל בני דורם.
מי שרוצה עלילה מרתקת לא ימצא אותו בספר, מי שרוצה להבין את הדור הנוכחי מוזמן לקרוא ולמצוא בו עניין. ספר הכתוב היטב ומתאר במדויק את נבכי הנפש ואת התנהגות הגיבורים.
אנשים נורמלים, סאלי רוני
מאנגלית, קטיה בנוביץ’
הוצאת מודן, סדרה לספרות יפה. 2019
ארץ אחרת , ספרו הנוקב של ג’יימס בולדווין
עלילת הספר “ארץ אחרת”, מתרחשת בשני מקומות, הארלם ופריס. הארלם היא ארץ אחרת עבור הלבנים החיים במנהטן, ופריס היא ארץ אחרת עבור האפרו אמריקאים של אמריקה.
ואולי בולדווין מדבר על ארץ אחרת שעליה הוא חולם, שאותה היה רוצה לראות. ארץ שבה הלבנים והאפרו אמריקאים יחיו יחד ללא הבדל. בעיקר ארץ שבה הלבן יבין את כהה העור.
זהו סיפורה של חבורה, סיפורה של אמריקה בשנות החמישים.
רופוס, הדמות המאחדת בין אנשי החבורה הוא נגן ג’אז שהיה בעברו נגן מצליח, כיום הוא נמצא בשולי החברה. הוא אינו עובד, הוא אלים וזועם. רופוס פוגש בליאונה, צעירה לבנה, גרושה, אם לבן ומעוררת בנפשה. עכשיו כשהם זוג הוא עומד מול תהיות. אנשים מסתכלים, ״ורופס הבין שלא חשב כלל על העולם הזה ועל כוחו לשנוא ולהרוס״ רופוס מכה אותה ומְכַלֶה בה את כל זעמו הפנימי על העולם. הכעס העיקרי שלו הוא שהאדם הלבן יכול לנהל מערכת יחסים עם כהת עור, אבל כהה עור לא יכול לנהל מערכת יחסים עם לבנה. מערכת היחסים הקשה מדרדרת אותו לבחירת קשה.
חבריו ומשפחתו המומים מהאירוע ומנסים להבין את מניעיו. המשך העלילה מתמקד בחבריו ובסיפור האישי של כל אחד מהם. ויוואלדי חברו של רופוס הוא סופר מתחיל שאינו מוצא דרכו באומנותו. אריק הוא שחקן החי בפריס עם בן זוגו וחוזר להארלם, איידה אחותו של רופוס מנהלת מערכות יחסים עם חבריו.
לי נדמה שהחיפוש אחר סיבת מותו של רופוס הוא למעשה הניסיון לראות ברופוס מה הוא היה עבורם. לכל אחד זיכרון אחר ממנו. עבור כולם הוא מייצג את מה שהם הדחיקו, את הכעס והזעם על יחס החברה אליהם.
מערכת היחסים בין הדמויות טעונה רגשית ומינית. מערכת יחסים שמובילה לכאוס פנימי ביניהם.
הספר הוא מסמך חשוב על מצב השחורים בארה”ב לפני מרטין לוטר קינג ולפני מתן זכות הצבעה בכל מדינות ארה”ב. הוא מתאר את כאבם האישי של השחורים והזעקה הפנימית הכואבת שלהם על כך שלָָבן לעולם לא יבין. איידה אומרת לויואלדי שלעולם לא יבין איך זה להיות שחור.
“ארץ אחרת” הוא ספר על בדידות, בעיקר בדידות של השונה בחברה שאינה מקבלת.
“אדם אף פעם לא נשאר לבד בניו יורק, עליו בכל זאת להיאבק בכל כוחו כדי לא לגווע מבדידות.״
ג’יימס בולדווין כתב את הספר לאורך שנים במספר מקומות בעולם. הספר מבטא את השקפת עולמו על מיניות, הומוסקסואליות, מצב השחורים בארה”ב ובעולם, מאבקים, ייסורים, חלומות שלא יתגשמו.
הספר אינו קל לקריא, הן בגלל נושאו ובעיקר בשל סגנון הכתיבה ומבנהו. קשה היה להתחבר לדמויות האבודות והמיוסרות. קשה גם שלא לחשוב על אומללותן. בקריאת הספר הרגשתי שאיני יכולה לשפוט את הדמויות כיוון שמעולם לא חוויתי את מצב האפלייה שלהם.
אומנם הספר נכתב לפני למעלה מחמישים שנה וחל שיפור מזערי במצב השחורים בארה”ב, אך עדיין יש הרבה מה לתקן והרבה להבין את נפשם ואת תחושת הקיפוח שמלווה אותם עד היום.
“ארץ אחרת” הזכיר לי ספר אחר, ספרו של קואטס ,”בין העולם וביני” שנכתב בהשראת ספרו של ג’יימס בולדווין, “The Fire Next Tim שאותה כתב כמכתב. בספרו פונה קואטס במכתב לבנו בן ה-15 ומגולל בפניו את תולדות הכעס העצור בליבם של השחורים. הפניה אינה רק לבנו הביולוגי, אלא לכל הילדים שנולדו בתקופה האחרונה, בתקופת עידן הגלובליזציה.
“ארץ אחרת” מביא את סיפורה של אמריקה, סיפורם של השחורים שלמרות היותם משוחררים מכבלי העבדות עדיין נתונים לכבלים הפנימיים שלהם ולכבלים של הלבנים בם.
בסיום הספר בשיחה בין איידה, אחותו של רופוס לוויואלדו, מאהבה הלבן היא אומרת :
״זאת הצרה עם כל התקופה והמקום האיומים האלה. ואני לכודה. ואין שום טעם להאשים את האנשים או את התקופה-כל אחד הוא בעצמו כל האנשים האלה. אנחנו התקופה.״
״את חושבת שאין לנו תקווה?״
״תקווה לא. אני לא חושבת שיש תקוה. אנחנו ריקים מדי כאן.״
“ארץ אחרת” ספר נוקב ,קשה, אך חשוב לקריאה. ממליצה.
מעט על הכריכה, הציור “איך סבתא רואה אותי ” של הצייר רונלד ג’קסון הוא חלק מסדרה. ג’קסון נולד בחווה בדרום ארה”ב. שרת בצבא. לדבריו הוא אינו צייר דיוקנאות, דרך ציוריו הוא מנסה לחקור את מורכבות האנושות, לכל אדם סיפור אישי שאותו הוא מראה ואותו מסתיר.
על עבודותיו באתרhttps://www.ronaldjacksonartworks.com/about
ארץ אחרת, ג’יימס בולדווין
מאנגלית, גיא הרלינג
הוצאת עם עובד 2019
המלצה שלי על הספר “ארץ אחרת” בתוכנית הרדיו של זהר נוי 106 FM.
אני בפתיחה.http://ארץ אחרת
המידות הקטנות” שהן מידותיה הנעלות של נטליה גינצבורג”
״המידות הקטנות״ הוא יומן הגיגים מהפנט, מחשבות פילוסופיות ספרותיות על החיים.
נטליה גינצבורג בעיניי היא החשובה שבסופרות איטליה. היא האם הגדולה שממנה צמחו אלזה מורנטה ואלנה פרנטה.
הרבה שנים חלפו ועדין אני זוכרת את ההלם וההפתעה שחוויתי כאשר קראתי את “קולות הערב” שלה.
נטליה גינצבורג כותבת במינימליזם מדויק. כאילו מדווחת ומוסרת פרטים. בכוונה אני משתמשת במילה “כאילו”. על פניו השורות נקראות כדיווח, אך בקריאה מצטברת של המילים הן הופכות לסיפור פיוטי, או נכון יותר לפילוסופיה סיפורית.
קריאתה היא חוויה מצטברת. משפט ועוד משפט. לוקחים אויר ו…הנשימה נעתקת.
הכתיבה שלה היא לירית וציורית. יש משהו מלא ברגש ובחום בתיאור דבריה.
“המידות הקטנות” אינו ספר סיפורי עלילה, הוא אוסף זיכרונות שמתארים ממה עשויים החיים והזיכרונות. מה משפיע עלינו ואיזו חוויה אנחנו משמרים. המשפטים הפשוטים ברורים, התיאורים הצבעוניים והאמירות שעוברות מדור לדור הם תמצית הזיכרון בעיניה. הכתיבה הישירה בגוף ראשון יוצרת תחושה של הזדהות.
בסיפור “נעליים בלויות” הנעלים הן מטונימיה לגיבורה. בזמן המלחמה נעליה התבלו עד שהתרגלה להן ומאז היא מעדיפה להתהלך בנעליים שאיבדו צורה. בכך היא משמרת את ימי המלחמה. “גם עכשיו אני נועלת תמיד נעליים בלויות, כי אני זוכרת היטב את הזוג ההוא.”
“דיוקן של חבר” הוא סיפור הספד וזיכרון על חבר אהוב. העיר היא מטונימיה לחבר שאיבדו, בכל ביקור בה הם מרגישים שחברם שוב החיים.
“נדמה שבכל פינה ובכל קרן רחוב נוכל לפתע לראות את דמותו הגבוהה במעיל הרכוס למחצה.“
נטליה גינצבורג מפליאה בתאוריה, מתארת בדיוק רב את כל הפרטים הקטנים המרכיבים את התמונה השלמה של חייה וממה הושפע עולמה הפנימי. הכתיבה שלה היא כתיבה בעלת מקצב פנימי, כמו שקשוק גלגלי הרכבת. מקצב החוזר על עצמו לאורך כל הקריאה.
על מה כותבת? כמעט על כל מה שהשפיע עליה ונצרב בזיכרונה. אנשים, חברים, ערים שבהן חיה, מקצועה כסופרת, היותה אם ובעיקר אוהבת אדם.
בהומור ציני ודק היא מבקרת את אנגליה המלנכולית. “המלנכוליה האנגלית מדבקת. מלנכוליה מבוישת, קפואה מעין בלבול חלול ולכאורה כל הלהג על מזג האוויר, על עונות השנה-כל הדברים האלה שאפשר לדבר עליהם בלי להעמיק מדי בשום עניין.”
הסיפור “הוא ואני” מגולל את מערכת היחסים בינה לבין בעלה בניגודיות. הוא נקרא כמו רשימה, חובה לקרוא אותו בשביל 3 שורות הסיום ובזכותן להבין מהי זוגיות.
החלק שני הוא המשך, או תוספת לספרה “אמרות משפחה” (לכסיקון משפחתי). ברשימותיה היא מגוללת את זיכרון המלחמה האיומה שנצרב בה ופצע את נפשה.
סיפורה, “המקצוע שלי” הוא מעין ביוגרפיה מקוצרת על חייה כרעיה וסופרת היא כותבת על מלאכת הכתיבה, על תהליך היותה סופרת. על עצבותו של הסופר ולמרות זאת” אומנם מקצוע קשה מאוד, אתם מבינים, אבל הוא הכי יפה בעולם”,
כותרת הרשימה הנותנת לקובץ את שמו “המידות הקטנות” היא אירונית, אירונית לא במובן של לעג, אלא אירונית בניסיון לשנות אותנו. ברשימה זו מעלה נטליה גינצבורג את משמעות חינוך ההורים לילדיהם. מהי המורשת של המבוגר האחראי לדור הצעיר.
“אני מאמינה שצריך לחנך את ילדינו לא למידות הקטנות, אלא למידות הנעלות. לא לחסכנות, אלא לנדיבות ולאדישות כלפי כסף; לא לזהירות, אלא לאומץ ולבוז לסכנה; לא לעורמה אלא לכֵנות ולאהבת האמת; לא לנימוס, אלא לאהבת הזולת ולביטול עצמי. לא לשאיפה להצליח, אלא לשאיפה לדעת ולהיות.
אבל בדרך כלל אנחנו עושים את ההפך. אנחנו נחפזים ללמד אותם לכבד את המידות הקטנות,”
נטליה גינצבורג היתה רגישה לאנושות ולאדם בעולם.״ במידות הקטנות״ היא מבטאת היטב את פילוסופית החיים שלה״ אהבת חיים מביאה אהבת חיים״
קובץ מחשבות שהוא עולם ומלואו של אחת הסופרות בעלות קול יחודי.
המידות הקטנות, נטליה גינצבורג
מאיטלקית יונתן פיין
תשע נשמות,2019
על “4321”- שירת הברבור של פול אוסטר
סקירה שהיא למעשה חווית קריאה ברובה.
הקריאה בספר היתה לי כמו התבוננות לתוך קליידוסקופ. תחושה של תנועה סיבובית ומעגלית של צבעים וצורות. רגע אחד רואים דבר אחד ולאחריו דבר אחר, אך כל המראות הם ססגוניים.
חודש ימים היה מונח הספר מולי, אני הסתכלתי עליו והוא הביט בי. היה לנו מין משחק, אני דיברתי אליו והוא שתק. המתין. המבטים שלי שנחו עליו היו קצת מבוהלים. איך אקרא את כל העמודים האלו? איך אחזיק אותו ביד? כבד. רתיעה נוספת היתה לי, מערכת היחסים שלי עם אוסטר מורכבת, את ספריו הראשונים אהבתי, בשלב מסוים הספרים נעשו שכלתניים ופחות ריגשו אותי. את האחרונים לא קראתי. והנה הגיע הספר העבה והמפתה, העטיפה הצבעונית רמזה לי שאולי הרומן בינינו יחודש.
לקחתי אוויר ספרתי 1234 או 4321 והתחלתי.
ואז הגיע הקסם, הפכתי לשבוייה של 887 העמודים שהונחו על ברכיי. כתיבה קולחת צבעונית, מעניינת, מרתקת ובתחילה מאוד מאוד מבלבלת.
ארצ’י פרגוסון נולד ב3.3.1947 (יום הלידה של בני, 3.3,לא שנת הלידה ) חודש לפני תאריך לידתו של פול אוסטר, מה שמרמז על פרטים ביוגרפים בספר. ארצ’י הוא בן יחיד להוריו. ארצ’י נולד פעם אחת, אך חיו מתפצלים ל-4 גרסאות שונות בספר. ארבעת הארצ’ים הם נערים זהים ושונים. מבלבל? כן. בתחילת הקריאה לא הבנתי איך בעמוד אחד אביו של ארצי מת ואחרי שני עמודים הוא חי. או שדודתו נשואה ורגע לאחר מכן היא רווקה. כשהבנתי שהסופר לא הפריד בין הדמויות באופן ברור אלא בחר לערבב ביניהן הקריאה זרמה ולא הפריע לי שפרגוסון בעמוד אחד בן שמונה ולאחריו בן 15.
ארצ’י פרגוסון הנער חי בארה”ב שלאחר המלחמה. הוא חווה אירועים היסטוריים משמעותיים. הקמת חומת ברלין, משפט אייכמן, גורבצ’וב, המלחמה הקרה, פרשת רוזנברג. קנדי נבחר לנשיא ונרצח, אפליית השחורים עד למלחמת ווייטנאם.
חייהם של ארבעת הארצ’ים שונים ודומים. בגירסה אחת האב מת ובשנייה לא, באחרת האם נישאת בשנית ויש לו אב חורג. באחת הוא נופל מהעץ ושובר יד ובשנייה הוא שובר רגל. כל הדמויות אוהבות ספורט, אומנות ובעיקר ספרות. וכולם מאוהבים באותה איימי.
בכל הגרסאות ארצ’י הוא ילד שהופך לנער מתבגר באמריקה של שנות השישים. דרך התבגרותו של ארצ’י אנחנו חווים את התבגרותה של ארה”ב.
ההשראה לפצל את דמותו של ארצ’י נובעת משורה יחידה שארצ’י פרגוסון ידע בעל פה משירו של רוברט פרוסט “שני שבילים התפצלו ביער הצהוב”. אוסטר לוקח את רעיון הפיצול ואת החשיבה הילדותית “מה היה קורה אילו.” והופך אותם לחגיגה.
בשיחה של ארצ’י עם חברו הוא תוהה לגבי מה היה לוּ היה בוחר לנסוע בדרך הצדדית ולא בדרך הראשית, איך יכול היה לדעת שבדרך הצדדית תהיה תאונה. המסקנה שאליה מגיע היא: ״בגלל זה אנשים מאמינים באלוהים, רק הוא רואה את הכביש הראשי והכביש הצדדי באותה עת, רק הוא יכול לדעת אם הבחירה שלך היתה נכונה או שגויה״
אי אפשר להיות הכל בתקופת חיים אחת, ובחיים אי אפשר לחיות כמה מציאויות, אך בספרות כן. אוסטר בורא לגיבורו מספר עלילות ומספר קווי אישיות שונים. אוסטר הסופר רואה את כל מהלכי החיים של גיבוריו ויכול ליצור מצבים שונים. אותה דמות עם קווי אופי שונים.
זהו שיר הלל לספרות, ארצ’י הנער נשאב אל עולם הספרים והקריאה, קורא ב”אודיסאה” ומתרגש, קורא את בלזאק, סופוקלס, שקספיר, פלובר, דוסטויבסקי. לדעתי הספר מתכתב עם “יוליסס” של ג’יימס ג’ויס ועם ספריו האחרים של פול אוסטר עצמו.
ארצ’י שואף להיות סופר, הוא מנהל ויכוח עם המורה על משמעותו הנסתרת של הסיפור, ומביא סיפור שכתב על נעליים שהן כמו עבדים. אותו ארצי נוסע לפריס על מנת לכתוב ספר. החיים בפריס מתוארים כשיר הלל ליופי העיר הרומנטית והאומנותית המשמשת השראה לכתיבת הרומן שלו.
הרבה שאלו אותי, איך הספר? שווה לקרוא אותו? כן ! מאוד מאוד!!
למרות מספר העמודים הרב, שנקראים בשטף.למרות פיצול הדמויות, או אולי בזכות הפיצול שבו זכינו לקרוא על ארבע דמויות שנונות. דמויות אנושיות מלאות חיים ועניין, דמויות שיש בהן תשוקה לחיים תשוקה לאהבה תשוקה לידע. הדמויות שבספר ולא רק ארצ’י הן דמויות חיות, דמויות עגולות ומתפתחות, שחוות חוויות מרתקות. בנוסף שווה לקרוא כדי לדעת כיצד פתר אוסטר את סיום הרומן בפתרון מיוחד ומבריק. פתרון שנותן תשובה.
על מלאכת התרגום המופלאה אמונים, יואב כ”ץ ואפרת נוה. כולי תהייה כיצד שני מתרגמים תרגמו ספר אחד באופן הומגני וקרוב למקור. תודות לכם.
ואם נחזור לחוויות הקריאה האישית שלי, קראתי את הספר באיטיות מתענגת. שמחתי בכל רגע על המפגש שזימן לי פול אוסטר עם הדמויות ועם ההיסטוריה המרתקת של ארה”ב. אהבתי את כל ארבעת הדמויות וחייתי בתחושה כאילו אנחנו מכירים ומתנהלים באותו חדר ובאותה תקופה. גדולתו של סופר היא היכולת להביא בפני הקורא את התפתחותן האישית והרעיונית של הדמויות. לתת לנו תחושה שאנחנו צומחים וגדלים יחד איתם. בכל פעם שחזרתי לקרוא התרגשתי לפגוש אותן, חשתי כמו שאני נפגשת עם חבר ותיק שממשיך לספר לי על עצמו.
ספר צבעוני, מגון בנושאיו, כתוב ברהיטות ובמלאכת אומנות. שירת הברבור של פול אוסטר.
ספר ראוי בהחלט. כולי קנאה במי שעומד להכיר את ארבעת הארצ’ים.
4321, פול אוסטר
מאנגלית, יואב כ”ץ ואפרת נוה
הוצאת עם עובד 2019
שנה טובה – המלצות קריאה לשנה החדשה, שנת תש”פ
המלצות ספרים לשנה החדשה.
שוב, כמו בכל תחילת שנה אני מביטה בכל הספרים שקראתי ותוהה באילו לבחור כמומלצים.
בורכנו בשפע של ספרי מקור וספרים מתורגמים והבחירה קשה, אפילו קשה מאוד.
אני רוצה להודות לכל הסופרים והמשוררים שעמלו וכתבו ופתחו את ליבם בפנינו. שחשפו את נפשם לעולמם הפנימי.
מודה לכל קוראי הבלוג שלי. בורכתי בכם.
מאחלת לנו שנה נפלאה, תש”פ- תהיה שנה פורייה.
השופט, שי אספריל,הוצאת עם עובד
הספר “השופט” מסופר על ידי שלושה גיבורים אשר לכאורה אין קשר ביניהם ויש קשר.
ספר התלבט בשאלה האם “הכל צפוי והרשות נתונה?” הספר מעמיד בעיקר את ההחלטות והבחירות שלנו בחיים. אריאל השופט נתקל כמעט מידי יום בבחירות המוטעות של הנאשמים והוא צריך לשפוט. לרוע מזלו גם הוא עומד מול החלטות ובחירות שיעוררו בו תהיות האם יכול היה לבחור אחרת.
מוזמנים לקרוא עוד על הספר בבלוג
ילדה רעה, נעמי לויצקי. הוצאת הקיבוץ המאוחד
ספרה האישי והמרתק, של נעמי לויציקי. ספר השוזר בתוכו את סיפורה שלה ושל המדינה. שזירת הסיפורים, בחירת הזמנים והמעבר ביניהם נעשית באומנות ועדינות רבה מתובלת בהומור, לפעמים עדין, לפעמים ציני, אך לעולם לא פוגע. עבר והווה נשזרים עם העתיד באופן טבעי.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
מאחורי כל זה , נירית הלבני. הוצאת דניאלי ספרים
אחד הספרים המיוחדים והמעניינים שקראתי השנה. ספר ארצישראלי המחבר בין האדם לאדמתו, בין האדם המאמין והלא מאמין.
גיורא, חקלאי מצפון הארץ, בעל מטע תפוחים שאותו ירש מאביו, חולה ב איי-אל-אס מחליט לצעוד בשביל ישראל, להגיע להר צפחות ושם לסיים את מסעו.
עמיחי, צעיר יפה תואר מוצא עצמו מהרהה רבות בתמר, חיילת שהכיר בצבא. גם הוא יוצא אל השביל.
מה מחבר בין שניהם? שביל ישראל שלנו, על נופיו והאנשים הצועדים בו, וספר השירה של המשורר עמיחי. לא רק השביל והספר, שהם סמל, מחברים ביניהם. הקשר שלהם הם קשר אנושי, ידידותי, יש בו ניגודים של דת וחילוניות, אמונה וחוסר אמונה. בגרות ונערות, בגידת הגוף מול רעננות. זוגיות רבת שנים מול חיפוש אחר קשר אישי.
רומן מרתק עם מסע מופלא.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
אִתי החיים משחֵק הרבה, דויד גרוסמן. הוצאת הספריה החדשה.
ספר השנה עבורי, הוא ריתק אותי מהמילה הראשונה ועד לנקודה שבסיומו.
ספר שמקפל בתוכו סוד שחונק את המשפחה ואינו מאפשר לבני המשפחה לצמוח באופן טבעי. סוד שעובר בירושה מסבתא לבת, לנכדה. כל אחת מתמודדת איתו בדרכה שלה.
ורה כיום בת תשעים עלתה לארץ עם בתה נינה מיוגוסלביה. ורה נכלאה בגולי אוטוק, התאלמנה מבעלה ומחליטה להגיע לארץ לקיבוץ ולשקם את עצמה. בקיבוץ היא מתחתנת עם טוביה שהתאלמן ונשאר עם בן צעיר בן 16, רפאל, וארבע בנות גדולות. נינה, הנערה הגבוהה והבהירה, שובה את ליבו של רפאל. גילי היא בתם של נינה ורפאל.
על מנת להתמודד עם העבר נוסעים הארבעה לגולי אוטוק. שם נמצא הסוד שאיתו יצטרכו להתמודד.
הסיפור נע בין עבר להווה, בין סיפורה של ורה לסיפורה של נינה וגילי. כל אחת מהדמויות עוברת מסע של סבל. כולן מורכבות וסובלות אבל מעל לכל הן אנושיות עד כאב שקורע לך את הלב.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
רומן, מיכל קובזמן. הוצאת, כנרת זמורה
ספר ביכורים מאוד בשל ומרתק על שני אנשים חבולים הנפגשים בסדנת כתיבה. איה ומיקי שתי דמויות חבולות עם מטען מהעבר, נרשמים לסדנת כתיבה.
איה נשואה לבועז. מיקי נשוי לרויטל ויש להם שני ילדים קטנים. בסדנת הכתיבה הם נפגשים. כל אחד הגיע לסדנה מסיבותיו שלו. המפגש ביניהם ומטלות הסדנה חושפות אותם ומקלפות את הגלד של הפצע הישן.
שם הספר מסגיר את תוכנו. המפגש ביניהם יוביל לא רק למפגש עם העבר והזיכרונות אלא למפגש של שני אנשים כואבים.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
קריסה, אברהם אלטמן. הוצאת פרדס
ספר מתח עדכני, מרתק סוחף וחכם.
דוקטורנטית מצליחה נרצחת בתקרית ירי בצפון תל אביב. אביה יוצא לחפש אחר הסיבה האמיתית לירי. המשטרה פתחה בשני כיווני חקירה רגילים, יתכן והדס היתה במקום ונורתה בטעות, או שהיא שותפה ומעורבת והיוותה מטרת חיסול.
מכאן מתגלגלת העלילה ברחובות תל אביב. העיר שלי, רחובות הקרובים לביתי ומוכרים לי כל כך.
התשובה לרצח של הדס ניתנת מיד בהתחלה. יגאל שאינו מרוצה ממה שהמשטרה גילתה ומבין שמתחת לפני השטח העניינים הרבה יותר מורכבים, חברות הלוואות בשוק האפור, השתלטות המאפיה על אזורי חנויות, הלבנת כספים, אנשי עירייה השותפים לפשע ומאשרים בקלות רישיונות. ועוד שחיתויות. מחליט לנסות ולמשוך בחוטים על מנת להגיע לצדק. אליו מצטרפים חברו הטוב ואמנון. יחד הם חושפים את השחיתות שעוללה לגרום לקריסת החברה.
ספר מתח ישראלי תל אביבי מרתק עם עלילה קצבית.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
שני ספרי ילדים שהקסימו אותי במיוחד
סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכינים, איריס אליה כהן. הוצאת טל-מאי ידיעות ספרים
סבתא טורבו היא הסבתא של קרן קרנינה, אצלה הכל בטורבו, מדברת מהר,ללא פסיקים ונקודות. פועלת מהר, מחליטה במהירות. סבתא טורבו מנהלת מלון בדרך לא שגרתית.
בוקר אחד מגיע למלון אלברט, חבר ותיק של סבתא טורבו, נגן טובה. אלברט מגיע עם מזוודה כבדה, כן. ניחשתם משהו מסתתר במזוודה. אותו המשהו יהפוך את עולמם ואת המלון. סבתא טורבו תצטרך להיות בעלת תושייה גדולה כדי להרגיע אותו.
ספר מקסים על קשר בין סבתא נערצת לנכדה אהובה. ולא רק על הקשר ביניהן מספר הספר, אלא על מערכות יחסים בין בני אדם והקשר שלהם עם חיות.
הספר המיועד ל-כ-ו-ל-ם !!!
הקראה לגיל 5-6
קריאה עצמית כיתה א’-ד’
ולכל הסבים והסבתות שבעולם, ספר שיחזיר להם את שובבות הנעורים.
ממליצה בחום.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
הילדה שניסתה, מאירה ברנע גולדברד.איורים, רמי טל,עורכת, יעל גובר,הוצאת כנרת, 2019
הילדה שבסיפור, נחושה בדעתה ובהצלחתה ולא מקשיבה לאף אחד. לא נותנת לשדים לאיים עליה ולרפות את ידה. היא מנסה, וכשהיא מצליחה כל אלו שניסו לרפות את ידה אומרים לה, ידענו שתצליחי.
ספר נפלא בלי הרבה מלל, מה שמשאיר מקום לדמיון של הילדים המתבוננים באיורים הנפלאים של רמי טל המוכשר.
ספר על נחישות והצלחה שלא רק גורם לנו לחייך, אלא גם נוגע בילד הקטן שבנו.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
אומנם זהו ראש השנה העברי, אך איני יכולה שלא להמליץ על שני ספרי מתורגמים.
איים קטנים, לורנצה פיירי, מאיטלקית, מונה גודאר.כנרת זמורה, 2019
“איים קטנים” הוא ספר על ארבעה דורות, ארבעה עשורים ואי אחד קטן וקסום. תרזה ואחותה הגדולה גרות במלון שאותו מנהלים הוריהם. בין האחיות יש קשר חם והדוק למרות הקנאה הטבעית של אחיות.
סיפור על ארבעה דורות של נשים לוחמניות ,כל אחת בדרכה. ספר התבגרות ייחודי הכתוב ברגישות וניחוח איטלקי וכל זה על רקע הבעיות הפוליטיות של איטליה מתום מלחמת העולם השנייה ועד לימנו.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
כוחו של הכלב, תומס סוואג’,מאנגלית, יעל אכמון,אחרית דבר אני פרו.הוצאת, כנרת זמורה,דביר, 2019
ספר בטעם של פעם. ספר עם עלילה מצומצמת ולכן אני מעדיפה שלא לספר על הספר.
פיל וג’ורג’ שני אחים בני ארבעים החיים בחווה במונטנה שבמערב ארה”ב. גיל 15 הם מובילים בקר. שניהם עשירים, אך חיים חיים פשוטים.
פיל וג’ורג’ שונים באופיים אך משלימים אחד את השני. פיל גס, מחוספס, נוקשה, לועג. ג’ורג’ עדין יותר, וזה שמצליח לתקשר עם הסביבה.
שניהם חיים יחד וחולקים את אותו חדר מילדותם, עד שההרמוניה ביניהם נסדקת ומתערערת. איני רוצה לומר על הספר כדי שלא לפגוע לכם בקריאה.
ספר מרתק על מערכות יחסים. ממליצה מאוד.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
התשוקה על פי ז’.א. ספרה של קלאריס ליספקטור
ספר שהוא דיון פילוסופי פנימי של הסופרת על משמעות הקיום. יצירה מדאיגה, מאיימת, יוצרת חוסר שקט ובעיקר תהיות מחשבתיות של הקורא, שנע יחד עם הסופרת על קיומו ומשמעותו בעולם האינסופי.
א.ז’. פסלת ,יוצרת, לא נשואה ובשל כך היא מרגישה חופשיה ומשוחררת. ז’.א. הן אותיות שמה שנמצאות על מזוודותיה. אותיות שאומרות לה איך העולם ראה אותה. ז’.א. מרגישה שעד אתמול הרגישה שפויה. עד הבוקר ההוא היא היתה מה שאחרים ראו.
ועכשיו, בזמן, כשהיא כותבת לנעלם, אולי לקורא, אולי לאהוב, אולי לאלוהים עצמו. ״אני חוששת להתחיל לחבר טקסט כדי שיבין אותי מישהו דמיוני ״ היא מרגישה שהעולם שבו חיה לא היה היא, ולא היה שלה. לא ממשי כך מגדירה אותו. היא היתה הדימוי של עצמה. עד אותו בוקר היא היתה מה שאחרים ראו. האני הפנימי שלה אבד.
מה קרה לה באותו בוקר ששינה את האני הפנימי שלה?
ז’.א מחליטה לנקות את חדרה של העוזרת שהתפטרה יום קודם. שישה חודשים ז’.א. לא ביקרה בחדר. היא פותחת את דלת הארון ומספרת, שלפני שהבינה מה קורה הלבין שערה והלבין ליבה. היא רואה למול עיניה ג’וק גדול מתנועע ומביט בה.
אותה חיה שמביטה אל תוך עיניה מערערת את שלוותה. מכאן היא מתארת את הג’וק לפרטי פרטים, חלקם לא נעימים וחלקם גורמים לה לפחד ואיום ממשי.
הג’וק אומנם ממשי, והקורא יתהה מה מטלטל אותה כל כך בכך שהיא עומדת מול ג’וק?
״האימה היא אני עצמי מול הדברים״ זו ההבנה שלה.
מראה התיקן ועמידתה בבדידות מוחלטת מול אותו יצור קדמון מעוררת בה מחשבות פילוסופיות אקזיסטנציאליסטיות בסגנון מודרני של קאמי, סארטר ובסגנון הרהורי מחשבה של קפקא ואפילו “המערה” של אפלטון. אחרי שנים של עצמאות היא מגלה את הבדידות, ולא, זו אינה בדידות מאנשים, אלא בדידות מול העולם והטבע, חוסר האונים בהבנת הממשיות. ההבנה שלה באופן הכי פשוט, מי היא מול היקום, כמו הג’וק.
יש אנשים שיוצאים למסע פיסי על מנת להבין את עצמם. ז’.א יוצאת למסע מחדר אחד לחדר אחר, ובכך היא מגיעה אל עצמה ואל התובנות שלה. בחדר הזה היא מרגישה כלואה, מחנק, מתגעגעת לבית שלה, למרות שהוא נמצא מחוץ לדלת.
לטעמי מטאפורות הלבנת השיער מראה על הזדקנותה הנפשית בעקבות המפגש עם הג’וק. לא בכדי בחרה הסופרת להביט מול ג’וק – החיה הנחשבת כנחותה, כמעוררת גועל וחרדה אצל אנשים רבים. מפגש עם חיה ירודה יוביל אותה לתהיות ומחשבות קיומיות. היא, אדם, היצור הנחשב לנעלה מבין בעלי החיים עומד פנים מול פנים מול היצור הנחות ביותר. המפגש מעורר בה מחשבות פילוסופיות על האדם הקדמון והחיה הזו.
היא עושה השלכה על הג’וק ומגלה את עצמה בעזרתו.
התשוקה אינה מינית כמו שעלולים לחשוב, זו תשוקה לחיים להבנת האני העצמי שמנהל את חייה. הבנה עד לסיום,
“סוף סוף השתרעתי אל מעבר לרגישות שלי.” “העולם אינו תלוי בי-זה האמון שהגעתי אליו.”
אופן הכתיבה של קלאריס ליספקטור הוא מיוחד ומעניין. הפרקים הקצרים והטעונים מחשבות מסתיימים במשפט שמהווה משפט פתיחה של הפרק הבא. טכניקת המשכיות והרגשה של מחשבות הנעות קדימה, כמעט כמו זרם תודעה.
המחשבות שלה על עצמה ועל העולם והתנהלותה מהוות השלכה של ליספקטור על הקורא. הקורא מהרהר גם הוא בקיומו. הצלחת העברת מחשבותיה יוצרות חוסר שקט ובעיקר גורמות להרהורים פנימיים.
מברכת על מלאכת התרגום של מרים טבעון. תרגום ספר שכזה הוא אתגר. תרגומה הוא כמו ריקוד, היא מצליחה לשזור משפט למשפט באופן הכי טבעי שיכול להיות.
“התשוקה על פי ז’.א.” הוא ספר למיטיבי ספר וקריאה. אין בו עלילה, הוא כולו מחשבות מעניינות שנכתבות כמו הבזקי אור צבעוניים על העולם. אי אפשר לקרוא אותו ברצף. הקריאה בו מאתגרת ומתגמלת.
ספר שדרך מחשבותיה של ז’.א לומדים להביט על העולם בעיניים פילוסופיות ויצירתיות.
התשוקה על פי ז’.א. ,קלאריס ליספקטור
מפורטוגזית, מרים טבעון
הספריה החדשה , 2019
העולם עוד יכיר את פני”, של אלפרד הייז”
אני אוהבת את הכתיבה של אלפרד הייז. כתיבה אישית חושפנית לפעמים, ובעיקר כתיבה אנושית. אלפרד הייז חושף את נפשותיהם של גיבוריו ולא תמיד הוא אוהד אותן.
הכתיבה של הייז פשוטה לכאורה, מעט אינפורמטיבית, ודווקא בגלל הפשטות שלה הוא מצליח להכניס אותנו אל עולמן של הדמויות ולהפוך אותן לאמינות. בגלל הפשטות הזו הוא מצליח ליצור תעתוע ומתח בדבריו.
אלפרד הייז היה תסריטאי, רקע ביוגרפי זה מצוי בספריו. “העולם עוד יכיר את פני” הוא ספר על עולם הקולנוע. ויש לו ביקורת על העולם הזה.
הגיבור, ללא שם, נמצא במסיבה בבית על חוף הים. הוא מבחין בבחורה הצועדת לתוך מי האוקיאנוס ונעלמת בו. הוא קופץ לים להציל אותה. הוא אינו מכיר אותה. מעשה ההצלה היה בעיניו מעשה אינטימי, הבחורה שכבה חשופה על החול נתונה בזרועותיו. תמונת ההצלה דמתה בעיניי לוונוס במהופך, וונוס אינה יוצאת מהמים, אלא נכנסת למים.
הבחורה גם היא ללא שם, היא שחקנית קולנוע כושלת.
מתמונת הפתיחה ברור לנו שיהיה מפגש בין הגבר לאשה ואולי תהיה התאהבות. הגבר יציל אותה פיסית ונפשית או שהיא תציל אותו.
אלא שהייז אינו מגיש לקורא שלו את הפרי מונח על צלחת. הוא מפתל את הקורא ומתעתע בו עד לסיום. סיום שבו הקורא יהיה מופתע וישאל איך? איך לא שמתי לב לאורך כל היצירה לשיא שבסיום? והאמת, אי אפשר לשים לב, קוראים את הספר נשבים בדמויות, כואבים את אומללות הבחורה. הסיפור מעלה בליל של רגשות, הזדהות, חמלה ,כעס, חוסר הבנה.
הגבר נפגש עם הבחורה ונשבה באישיותה. “בחורה יפה, לא בטוח שחיבב אותה, אבל היה בה משהו מעורר הערצה בעצמאות הקטנה שלה, במאמץ שהשקיעה בשידור גאוותה.״
אלא שהגבר נשוי ואין לו אשליות על התאהבות. הבחורה גם אינה רוצה במערכת יחסים עם גברים נשואים.
הייז סופר מיומן. הוא מספר את הסיפור באופן הכי פשוט שיכול להיות, ללא תיאורים מורכבים, בלי הצטעצעות. כותב במשפטים קצרים, משפטים ארוכים, משפטים קצביים ומשפטים משתרכים. וכל זאת על מנת שנבין את תחושותיו של המספר. אגב, גם בספר “מאוהב” הוא משתמש בטכניקת הסיפור הזו. בעזרת כתיבה שכזו יוצר הייז כפל משמעות. יש משהו נסתר מתחת לפני השטח. כאילו הוא אומר אני מספר במשפטים פשוטים ואתה הקורא צריך להיות חכם כדי להבין שאין כאן סיפור פשוט.
המפגש בין הגבר לאשה מוביל למערכת יחסים עד ש…. כמו תמיד נכנס גורם נוסף שמוביל את העלילה לסיום. ולא? אל תטעו זה אינו פשוט כמו שעולה בדעתכם.
למשמעות שם הספר פנים רבים, “העולם עוד יכיר את פני”, מתאים למספר עצמו והגילוי שאנחנו מגלים בסיום הסיפור, או לבחורה שמעוניינת כל כך להיות שחקנית ומי יודע אולי העולם יכיר את פניה. יש לה תקוה ושאיפה. כיוון שאיני רוצה לעשות ספוילר ולגלות את סיום הספר אומר שהשם הוא בעל כפל משמעות. כדי לדעת למה התכוון הסופר מה שנותר לכם הוא לקרוא את הספר וליהנות מכתיבה מצוינת.
“העולם עוד יכיר את פני” הוא ספר על מערכת יחסים בלתי אפשרית, על סודות וביקורת חברתית. ביקורת על עולם תעשיית הקולנוע והצביעות שבו.יצירה מרגשת ורגישה המתארת את נפש האדם ושברירות הקיום. ממליצה מאוד.
העולם עוד יכיר את פני, אלפרד הייז
מאנגלית, דפנה רוזנבליט
תשע נשמות, 2019