בספרה “המצאות מזדמנות” מגלה אלנה פרנטה בפנינו את ליבה ומחשבותיה כמעט על כל נושא.

לא מזמן הצהרתי שיש סופרים שאני יודעת שאקרא כל מה שכתבו. אלנה פרנטה היא אחת מהם, אני מוכנה לקרוא אפילו את רשימת המכולת שלה. קראתי את כל מה שכתבה וברור שאמשיך לקרוא אותה. הקריאה ב”רומנים  הנפוליטנים” (“החברה הגאונה”) שלה הפכה עלי כמעט את כל עולמי. הייתי שבויה של לילה ולנה, לא יכולתי להתאפק עד שיתורגמו ספרי ההמשך וקראתי והאזנתי להם באנגלית( ממתי אני קוראת פרוזה באנגלית)

הקובץ “המצאות מזדמנות” הוא אוסף של 51 טורים שכתבה מידי שבוע  למגזין הגארדין הבריטי. במשך שנה כתבה טורים על פי נושאים שהעיתון שלח לה. הטורים מובאים לפי סדר פרסומם בעיתון ומלווים באיורים נפלאים של אנדראה אוצ’יני, שהם אומנות בפני עצמה וממלאים את הפער שבין הכתוב לדמיון.

אלנה פרנטה כותבת בכנות על כל נושא. היא מביעה עמדתה באופן נחרץ, אך לא תוקפני. הקורא מזדהה עם דבריה ומושפע מהחשיבה הפתוחה שלה לכל נושא. בחלק מהטורים היא אומנם מדברת בכלליות ומעל לפני השטח, מה שאינו מפריע להבין את המחשבה שלה. בחלק מהטורים היא מעלה זיכרונות וחוויות אישיות שהובילו אותה למחשבה הנוכחית בחייה הבוגרים או לשינוי החשיבה שלה.

היא מספרת על הכל, על הפחדים החיצוניים מנחשים או פחדים פנימיים מעצמה. על אמהות והורות, ״ אני אוהבת מאוד לזהות את עצמי בבנות שלי, ויחד עם זאת להרגיש שהן עושות הכל כדי להיות שונות ממני.״

על מצבי רוח, על שקרים ועל ווידוי. על  כך ששיקרה רבות בילדותה והיום היא מבינה את הילדים שמשקרים, כי הם למעשה מגנים על עצמם בכך.

 על המוות כנקודה אחרונה.

אהבתי את הקטעים שבהם היא מדברת על הכתיבה, על הרצון לכתוב על האמת ואיך הפך יומנה מאמתי למומצא, דרך שסיגלה לעצמה להתגבר על הכפייתיות באמת. על השקר והבדיקה בסיפורת שלה. אלנה פרנטה מעודדת את מי שיש בו צורך לכתוב, “לא דוחים כתיבה” היא פוסקת נחרצות.

על ניצחון והפסד, ״כל עוד נשמה באפנו נתייסר בחשד שבדיוק ברגע שהיה נדמה לנו שניצחנו, לאמיתו של דבר הפסדנו״

הקטעים כתובים בחוכמה ורגישות. מגלים את הידע הרחב שלה ואת העובדה שהיא לא כתבה אף טור סתם, אלא השקיעה בו מחשבה מתוך כבוד לקוראים ובעיקר לעצמה. הקריאה בטורים שלה מעוררת בקורא מחשבה על הנאמר, למשל על מוות בגיל צעיר שבו משמעות הגיל משתנה, פעם שלושים ושמונה היה בעיניה צעיר וכעת שישים הוא הצעיר החדש שלה.

כותבת בכנות בשפה המיוחדת לה. בחלק מהטורים יש בה אומץ לנפץ מיתוסים כמו פטריוטיזם. ״להיות איטלקיה מתמצה לדידי בעובדה שאני מדברת וכותבת בשפה האיטלקית.״ זו הצהרה כנה מאוד בעיניי.

יש בה תעוזה וכנות להביע דיעה מחושבת ומדויקת על פמיניזם וגבריות, ״המבט הגברי המציא אותנו בהתמדה בהתאם לצרכים המיניים שלהם, שמנות, רזות…ואנחנו אימצנו בסיפוק, בייסורים…את מה שנכפה עלינו.” אמירה מאוד כואבת על הנשים ומתריסה כנגד הגברים.

אלנה פרנטה היא תופעה שלא היתה כדוגמתה בעולם הספרות, היא מקפידה להסתיר את זהותה ואינה מספקת אינפורמציה על עצמה, היא אינה מאשרת או מכחישה את מה שכולם חושבים. באחד הטורים היא מסבירה מדוע אינה מתראיינת מול מצלמה או עיתונאים. היא פשוט מעדיפה את הכתיבה ולכן מתראיינת בכתב.

בדקתי את עצמי האם נהנתי מהקריאה רק בזכות העובדה שזו אלנה פרנטה? התשובה היתה לא. בכתיבה חכמה ורהוטה היא הצליחה לגרום לי לחשוב על אותם הנושאים שהעלתה. היא פתחה בפני את מחשבותיה ונתנה לי הצצה פנימית אל עולמה האישי.

לרגע אפילו שקלתי לכתוב לעצמי על אותם הנושאים. כיוון שאיני עקבית במשימות שעורי בית ויתרתי והנחתי לה לומר את מה שהיא חושבת ולי להתמוגג מהנושאים והחשיבה שלה עליהם.

בסיום הספר היא מודה לקוראים שלה, התודה שלה, לנו הקוראים שבתה את ליבי.

אני קראתי את הספר לאט והתענגתי על כל טור. ממליצה לכם לקרוא את מחשבותיה ודעותיה.

המצאות מזדמנות, אֶלֶנה פֶרַנטֶה

מאיטלקית, רמה איילון

אילוסטרציות, אנדראה אוצ’יני

הספריה החדשה, 2020

יש סופרים שברור לי שאקרא אותם, לא חשוב מה הם יכתבו ועל מה. ג’ורג’ו בסאני הוא אחד מהם. די להזכיר לי את הספר  “הגן של פיצי קונטיני” ואני דומעת ונמסה כולי.

לכן כשפורסם ספרו “בין החומות”  לראשונה בעברית שמחתי כל כך. שמחתי שאוכל לקרוא את סיפוריו ולהיזכר בניחוחו של הגן ההוא.

בספר חמישה סיפורים המתרחשים בעיר העתיקה פרארה שבאיטליה, עיר שבה בסאני נולד וגדל. זהו קובץ הסיפורים הראשון שפרסם בסאני וזיכה אותו בפרס.

הסיפורים בעלי נושאים שונים, אך מה שמאחד אותם הוא העיר פרארה.

לינדה מנטובני, אם חד הורית משחזרת את חייה מהרגע שחזרה לבית אמה הצפוף עם תינוקה עד לנישואיה עם אורסטה בעל בית מלאכה לכריכת ספרים.

בסיפור “הטיול לפני ארוחת הערב” מחייה הסופר גלויה מחנות יד שנייה ומעלה בפנינו את הדמויות המצולמות בה. התיאור של הגלויה חי ומוחשי. הדמויות לפתע הופכות לאמתיות. יש להן חיים משלהן עם מחשבות ותשוקות.

“אבן זיכרון ברחוב מאציני” מספר על ג’יאו יוש, ניצול שואה, שחוזר לעיר ומגלה שתושבים היו בטוחים שהוא נספה ולכן שמו מופיע ברשימת המתים. הוא אינו נותן להם לשכוח את מאורעות המלחמה, למרות שהם מנסים לחזור לחיי שיגרה. זהו סיפור עם ביקורת חברתית קשה.

הסיפור האחרון “לילה אחד ב-43” הוא סיפור מתח ופתרון רצח. סיפור שאהבתי בגלל קצב העלילה הדינמי שבו. הסיפור צולם לסרט. וכמו שהבנתי מבוסס על אירוע אמיתי.

העלילה שבסיפורים היא תפאורה נהדרת לגיבורה המרכזית שלהם והיא העיר פרארה. הטבע והעיר הם חלק אינטגרלי של הסיפור ולפעמים מהווים דמות, תפאורה, מַרְאָה לדמויות. למשל, הסולם לבית מהווה כמו סמל לעליות ולירידות.

 בכל הסיפורים יש תיאור מדויק של העיר, הרחובות, התיאטרון, “הבתים נמוכים, ברובם בני קומה אחת,עם גגות רעפים עבים, חומים, כשבקומת הקרקע חנות כלשהי, מעדנייה….”

הסיפורים בחלקם הם שיר הלל לעברה של העיר לפני מלחמת העולם השנייה וביקורת חברתית לעיר שבתקופת המלחמה הפכה לפאשיסטית. כתם העבר הזה פגע בה ובאנשיה ובעיקר ביהודים. העיר מהווה מעין מיקרוקוסמוס לאיטליה בתקופת המלחמה.

תוך כדי קריאת הסיפורים חיפשתי מידע ותמונות על העיר.

הכתיבה של באסיני מאוד מפורטת ומדויקת, היא כמו מצלמה הנעה ומתעכבת על כל פרט בעיר. מה שגורם לקורא להרגיש שהוא נמצא בתוך סרט צבעוני. הדמויות ססגוניות ומותאמות לתקופה שבהן העלילה מתרחשת.

סיפורים בכתיבה של פעם.  סיפורים מעניינים בעלי מגוון אנושי רחב בעיר אחת יפה ומהפנטת.

את הסיפורים קראתי לאט לאט ובפרקי מנוחה בין אחד לשני. רציתי ליהנות מכל אחד מהם.

עבודת התרגום של אריה אוריאל מצוינת, הוא הצליח להעביר לקורא את רוח התקופה ואת הווי העיר.

בסוף הספר מופיעות הערות מפורטות של המתרגם לסיפורים. מה שלטעמי הקשה והפריע לרצף הקריאה בסיפור. אני אישית מעדיפה לקרוא הערה בגוף הסיפור או בתחתית העמוד, על מנת שלא תיווצר אצלי השהייה כשאני עוברת כל כמה עמודים לסוף הספר.

ממליצה.

בין החומות , ג’ורג’יו בסאני

מאיטלקית, אריה אוריאל

הוצאת שוקן, 2019

שם הספר “רעיה צעירה ויפה” מסגיר את תוכנו.

הספר מתמודד בחן לפעמים בהומור ובעיקר בפחד בסיטואציה ידועה של נישואים מאוחרים עם ״רעיה צעירה ויפה״.

אדוורד, וירולוג נודע בן 42,חוקר איידס ועוד מחלות נגיפיות, רווק מושבע, עד שמבט אחד בבחורה רכובה על אופניים ליד בית הקפה בו ישב מגלה לו מה חסר בחייו.

“חבל שפגשתי אותה בגיל 40 ” אומר לאביה המודאג מפער הגילים.

אדוורד ורות שני אנשים משכילים, נאים, מאוהבים עד טירוף אחד בשנייה. לאחר חודשי חיזור ושיכרון חושים הם נישאים. חודשי החיזור עוררו את אדוורד משגרת חייו שאליה הורגל  ונוטעים בו אשליה שהוא צעיר ויישאר כך גם בעוד שנים.

מה עושה מערכת נישואים ושיגרה לזוג עם פער גילים? מה קורה לגבר שהיה מאוהב עד כלות ברעננות של אשתו כשהיומיום מתגנב לאט לאט בלי שירגשו בו אל חייהם המשותפים?

נקודת המבט בספר היא דרך עינו של אדוורד. אט אט חודרים החרדות והחששות אל נפשו. הוא מנסה לעצור את הגיל בעזרת פעילות ספורטיבית, הוא עוקב אחריה ותוהה  על מה היא מדברת עם בני גילה שהם מתאימים לה יותר ממנו ומחבריו.

בעזרת הומור ציני הוא מנסה לאשש את פחדיו ואומר לעצמו, שגם ליפיפיה מתרגלים. או חושב שהוא ורות לא יזדקנו יחד, כי הוא כבר התחיל להזדקן. החרדות מפער הגילים ובעיקר מהזדקנותו מאיימים על נפשו.

הנובלה עוקבת אחר חיי הנישואים והשינויים שנלווים לזוגיות בהתאם לחייהם, דירה חדשה, ילד, חברים. הקורא שצופה אחר האירועים שהן חווים רואה את הבורות שעומדים בפני בני הזוג וחושש שהם יפלו לתוכם. המספר מצידו מוביל את הגיבור אל התחנה האחרונה  בעדינות ובעקביות וכל זאת בהומור ציני דק. אדוורד חושש מהעתיד שניבא לו אביה של רות. האם אותו עתיד יקרה? או שמא אדוורד יגשים את הנבואה שניתנה לו?

על זה תקראו בנובלה הקטנה והמצומצמת המתארת חיים שלמים בדיוק רב ובהומור עדין.

אהבתי את הכתיבה את הרעננות שבהגשת חיי נישואים שגם אנחנו הקוראים תוהים עליהם. הסופר משתמש בתיאורים מחייכים לאירועים שכל בני זוג חווה אותם. כמו למשל לאחר מריבה בינו לבין רות היא מנסה להיות ידידותית ״כמו פקידת קבלה או מדריכת טיולים״.

יכולתה של הנובלה, או נכון יותר יכולתו של הסופר היא לגרום לקורא, מבלי שהוא נותן את דעתו לכך להיצמד לדמויות, לאהוד אותן, עד ש….. כאילו גם הקורא חווה את חיי הנישואים של הגיבורים.

נובלה קטנה, עם אמירות שנונות הכתובה בחן וגם לפעמים מרגיזה.

רעיה צעירה ויפה , טומי וירינחה

מהולנדית, אירית באומן

הוצאת כתר, הסידרה הקטנה,2020

אירוע אחד מכונן בחיי שני זוגות הוא כמו הטלת אבן למים, והאבן למרות ששקעה יצרה גלים ומעגלים סביבה.

כך קרה בספר הנפלא הזה. ברט, פרקליט מהמחוז, אב לשלושה וילד רביעי בדרך, מוצא עצמו במסיבת הטבלה של בתו של פיקס מבלי שהוזמן. למעשה הוא בורח מאשתו ההריונית ושלושת ילדיהם. בוורלי היפה, אשתו של פיקס, שובה את ליבו. לאחר שנשק לה “התחוור לו מה שידע מרגע שראה אותה, מרגע שרכנה מפתח המטבח וקראה לבעלה. כאן מתחילים חייו.”

אותה הנשיקה מפרקת את שתי המשפחות ומערבבת אותן זו בזו מחדש.

בוורלי וברט שהתאהבו היו עסוקים בעצמם ולא שמו לב לילדיהם, שיצרו חבורה אחת של ששה ילדים פגועים. בקיץ כשהתאחדו הילדים הם היו נטושים, כי ברט היה עסוק בעבודתו ולמעשה זו היתה סיבה עבורו לברוח מחבורת הפרחחים. בוורלי שקיבלה ארבעה ילדים נוספים לשתי הבנות שלה היתה מיואשת ומכונסת בעצמה, כל מה שנותר לה הוא לספור את הדקות של החופשה. והילדים? הם היו חבורה מאוחדת שעשתה כרצונה, שישה ילדים שחוברו בעל כורחם. סדרים והרגלים יומיומיים הופרו והשתנו. אן פאצ’ט הצליחה להפנט אותי בתיאור מעשי הילדים, התנהגותם ותעלוליהם הזכירו לי את “תום סוייר” ואת “אוליבר טוויסט”, כשבוורלי העמידה את הילדים בשורה לפי הגיל על מנת לקבל צלחת אוכל. “בכל קיץ התרחקו הבנות מעולם תרבותי ונכנסו אל סצינת בית היתומים שבפתיחת אוליבר טוויסט.” אותו הפרק של תיאור אותו קיץ הוא פרק תוסס ומרתק שנקרא במנעד רגשות וצבעים.

מה תעשה חבורת ילדים שהנסיבות כפו עליהם אחדות? את כל מה שאסור לעשות.

באותו הקיץ קורה אירוע שיפרק שוב את המשפחות ואין אחד שלא יפגע ממנו.

אן פאצ’ט יודעת על מה היא כותבת. היא יודעת ומבינה פסיכולוגית את נפשם של הדמויות ובעיקר מבינה את המצבים שאליהם נקלעו. יש בה יכולת מיוחדת להמחיש לקורא כמו במחזה את ההתנהלות האישית של כל אחת מהדמויות. להראות את מקומו של כל ילד בהיררכיה המשפחתית, ואת המצוקה של המבוגרים.

העלילה עוקבת אחר הדמויות במשך 50 שנה.  הווה ועבר מתערבבים יחד ויוצרים תמונה שלמה. האם היא נכונה? לאן פצ’אט תשובה מיוחדת שהופכת את הספר לאיכותי. לא אסביר מה הייחוד על מנת לא לפגום בקריאה שלכם. בעזרת המבנה המיוחד היא מעלה שתי תהיות, האחת מהי האמת של כל אחד ואחד, האם מה שראינו בילדותינו זו האמת שאנו זוכרים? או שטרחנו לשנות ולברוא מציאות חדשה. תהייה נוספת היא מה תפקידו של הסופר בבחירת נושאי כתיבתו, מהי האמת עבורו ומהי היצירתיות וכושר ההמצאה שלו.

לא רק ההווה והעבר מתמזגים יחד, אלא גם חלק מהאחים שנכפו אחד על השני מוצאים עצמם בברית אחים וקירבה.

אן פצ’אט  מספרת סיפור אנושי וכואב באופן הכי מרתק והכי מעניין. היא מצליחה לגרום לקורא לחשוב על הדמויות ועל המהלכים שלהן. לא פעם תוך כדי קריאה חשבתי לעצמי, מה היה קורה לולא אותה נשיקה? האם המשפחות לא היו מתפרקות? האם האירוע הטראגי לא היה קורה? מדוע בחרה הסופרת להוביל את הדמויות עד למקום הזה?

“כל המשפחות המאושרות” הוא ספר שמתאר חיי משפחה והורות. ספר שבוחן את משמעות הבית, את משמעות ההורות, מה מקומם של ילדים בבחירות של הוריהם, איך גירושים משפיעים על הילדים באופן הכי קיצוני שיכול להיות.

“כל המשפחות המאושרות” כתוב ביד מיומנת ובכתיבה קולחת ומרתקת. הכתיבה  בעלת נקודת מבט כואבת, לפעמים הומוריסטית ובעיקר אמינה. המעברים מדמות לדמות ומעבר להווה מיוחדים. הבחירות שלה לתאר דמות אחת באופן מעמיק מול דמות שנייה מאוד משמעותית להבנת העלילה.

“כל המשפחות המאושרות” כותרת הספר מעידה על ההפך ממה שבו. ברור שאין כאן משפחות מאושרות. והאם יש משפחות מאושרות כמו שטולסטוי כתב?  לדעתי שמו המקורי של הספר – Commonwealth הוא הנכון והמתאים, אך התרגום לעברית אינו טוב. בתום הקריאה מבינים את המשמעות של שם הספר באנגלית.

ספר שלמרות נושאו הכואב והקשה הוא נפלא ומרתק. קראתי אותו תוך כדי נסיעה בחו”ל ולא יכולתי לעזבו. זה אומר משהו.

 מומלץ ביותר.

כל המשפחות המאושרות, אן פאצ’ט

מאנגלית, עידית שורר

הוצאת עם עובד, 2019

“הציפורים” הוא אחד הספרים העדינים  והפיוטים שקראתי. העדינות שבו היא העוצמה שלו.

סיימתי לקרוא את הספר והרגשתי כאילו פי מלא במים ואיני מוצאת מילים מדויקות לתאר את מחשבותי. תחושה זו עומדת בניגוד מוחלט ליכולת הכתיבה של טאריי וסוס שבמילים מעטות ובצמצום מביא בפני הקורא את עולמו הפנימי של מתיס הגיבור.

ואוו, ואיזה עולם פנימי יש לו, למתיס. עולם מציף של מחשבות, עולם פנימי שמחובר לטבע. עולם אישי רגשי סוער ומפוחד. ואת כל הרגשות הללו מצליח טאריי וסוס להעביר באופן הכי מוחשי והכי טבעי לקורא.

מתיס והֵגֶה הם שני אחים הגרים יחד בבקתה דלה בעיירה בנורווגיה. ביתם שוכן בחורשת יער מול אגם מבודד משאר בתי העיירה. הֵגֶה בת ארבעים סורגת למחייתם סוודרים וכובעים. מתיס בן שלושים ושבע. מתיס מוגבל בשכלו, הוא חזק וגדול, אך מוחו הוא כמו של ילד קטן. מוחו מוצף ברגשות סוערים שאותם אינו יכול לבטא. המשפטים שהוא אומר הם פשוטים ולא תמיד תואמים את מה שחשב. האנשים מתיחסים אליו כאל ילד קטן ולועגים לו. והוא כל כך היה רוצה להרשים אותם, להראות להם שהוא מסוגל ויכול.

כל חיו עוברים עליו בשיגרה עם אחותו. היא מגנה עליו ודואגת לו, הוא עסוק במחשבותיו ולפעמים יוצא לחפש עבודה. בגלל מוגבלותו בעלי החוות אינם מעסיקים אותו.

מתיס מחובר לטבע, העצים, השמים והעננים הם חבריו הטובים. חיו נשלטים על ידי שינוים חיצוניים שבהם הוא מחפש משמעות.

יום אחד החרטומנים שינו את מסלולם ועפו מעל לגג ביתם. מתיס משוכנע שזהו סימן נבואי עבורו.

 ״ מבלי משים זקף את אוזניו לשמוע אם עוד משהו מיוחד יקרה היום. אולי מחכה לו הפתעה משמחת-עכשיו, משהכל השתנה.״

מרגע זה הוא מתחיל לחפש משמעות בכל שינוי במהלך יומו. הוא מבין שכעת עליו למצוא משמעות לקיום שלו, כי חייב להיות הסבר לכל אירוע ומשמעות לכל שינוי.

״ אבל אסור שהיום הזה יהיה כמו אחד מאין ספור הימים האחרים, יהיה על מתיס לדאוג לזה בעצמו.״

מעוף החרטומן הכניס בו רוח חיים וחיוניות, השגרה נשברה והוא מתחיל להרגיש תחושות אחרות שלא הרגיש קודם לכן, רגשות שאינו יודע לבטא, כמו פחד, תשוקה גופנית, חרדה. מעוף החרטומן מוביל לשרשרת אירועים ושינויים שעמם יאלץ להתמודד.

מתיס  מלא כולו בפחדים וחרדות, מחפש סימנים חיצוניים לעולמו הפנימי הסוער, הוא מחליט ששני עצי הצפצפה שמול ביתם הם הוא ואחותו וחרד מסופה או ברק שיפגע באחד העצים. הוא אחוז פחד שמא יקרה משהו לאחותו.

תחושת הפחד שלו מלווה את הקורא לאורך כל הרומן. כל פרק הרגשתי  שעוד רגע הפחדים של מתיס יתגשמו.

טאריי וסוס מתאר את עולמו הפנימי של מתיס בעדינות ורגישות. הכתיבה והתיאורים הנפשיים מזוככים ומפעימים. יכולת ההבנה שלו את עולמו הפנימי של מתיס גורמת לקורא לחוש אהדה כלפי הגיבור המבוגר ילדותי. וסוס מצליח לתאר עולם פנימי עשיר של אדם מוגבל בעזרת הקונפליקט הפנימי של מתיס.  המחשבות הרבות מול האמירות הפשוטות שלו.

איך מסבירים מה מרגיש אדם אחר בעל מוגבלות, איך מצליחים לספר למי שאינו מבין מהי הפרעת קשב, הסחת דעת, חוסר יכולת להשתלב בחברה ובעבודה בגלל מוגבלויות? וסוס מצליח במילים פשוטות ו תאורי נפש עדינים לתאר את עולמו הפנימי של מתיס ששונה מעולמם של אנשים סביבו.

יכולתי לראות מול עיני את מתיס עובד בשדה, רוצה כל כך להצליח, ומנסה להבין מהו עשב שוטה או לפת ולעקור את הלפת בידיעה שעשה טעות, ובעיקר הבנה שלא יעסיקו אותו שוב ושלעולם לא יהיה כמו האחרים.

“הציפורים” הוא יצירת מופת לירית שבה הקורא נחשף לעולם פנימי עשיר של אדם שונה. אחד הספרים המיוחדים שקראתי. ספר עשיר וגדוש בעולם טבעי חיצוני ובעולם פנימי סוער.

ממליצה מאוד וכולי קנאה במי שעומד לקרוא אותו.

הציפורים, טאריֵי וֵסוֹס

מנורווגית, דנה כספי

הוצאת, ספרית הפועלים, 2019

“הבת מחוץ לארץ” הוא אחד הספרים המצוינים שקראתי על הגירה, זהות ובחירה.

ספר שמצליח להעביר ברגש ובמדיוק את התחושות של מי שעבר ממדינה אחת לשנייה, ומנסה לבדוק מהי המולדת ומה החוץ לארץ עבורו.

הקריאה שלי היתה כמו התבוננות רנטגן פולשנית  בתוך  נפשה וגופה של הגיבורה. התבוננות שנגעה בי עמוק עמוק.

אחרי שנכנסתי אל תוך מחשבותיה תוך כדי תיאור מדויק של כל הפעולות שהיא עושה, הרגשתי כאילו אני מכירה את הדמות והיא מספרת לי, ורק לי את מה שהיא חווה. הצלחתי להרגיש את התנועות שלה, להריח את הריחות שהיא מריחה ולפעמים אפילו ליישר את בגדיה.

גיבורת הספר, ששמה אינו ידוע, מספרת את סיפורה נוגע ללב כווידוי. הבת מחוץ לארץ נמצאת קרועה ואינה מוצאת את מקומה. היא נולדה בהרי האטלס שבמרוקו  והגיעה עם אמה בגיל צעיר לקטלוניה שבספרד. שתיהן מגיעות בעקבות האב, אלא שמתברר שלאב יש משפחה חדשה והוא אינו מעונין בהן. האם  עובדת בניקיון והבת שהתבגרה לומדת. הבת קוראת ספרים, מכירה את ג’ויס קפקא…

הבת קרועה בין שם, הרי האטלס שמיצג את העבר, את המסורת, את התרבות לבין כאן, קטלוניה, ההווה, המודרני, הנאור. הווה שמאפשר צמיחה אישית.

הספר נפתח בתיאור שגרתי של בוקר, בוקר שזהה לימיו הקודמים, אבל עבור הגיבורה הוא הופך להיות לבוקר מיוחד, שכן היא מתכוונת לעזוב את בית אמה ולא לשוב. תוך כדי הפעולות הרגילות שחוזרות על עצמן היא רושמת במוחה את החפצים, הצבעים, הצלילים והריחות.

אלא שהבוקר הזה מתהפך עליה. ההחלטה להסתלק לבלי שוב, החלטה שנבטה בה זמן רב הופכת להחלטה אחרת. הבחירה בהחלטה של הבת היא מעניינת ומסקרנת. למה? כי היא אינה בוחרת במה שאנחנו היינו מצפים שתבחר. הבחירה מוסברת לפרטיה לאורך כל העלילה מה שיוצר תחושה של אמינות וחוסר שיפוטיות מצידו של הקורא. אני כקוראת לא יכולתי להעיר ולומר דבר על הבחירה שעשתה. להפך הבנתי אותה וחמלתי עליה.

הגיבורה מבינה שבבחירתה היא סייעה לאמה להגשים את חלומה שלה  ותפטור אותה מהעול הכרוך בדאגה לה. היא הגשימה את חלומה של האם שהפך לסיוט שלה. היא דמיינה שבבחירתה תגשים חלום וחייה יהיו מאושרים.

בכוונה איני מספרת פרטים על העלילה ומהי ההחלטה והבחירה של הגיבורה על מנת למנוע ספוילרים. אני רוצה להשאיר לכם הקוראים הנאת הקריאה נקייה.

יופיו של הספר הוא בשימוש במילים הערביות והמתורגמות לקטלונית, ולא רק המילים המקוריות והמתורגמות היפנטו אותי, אלא הסמליות שבחרה הסופרת במילה לאורך כל הרומן. המילים משמעותיות לגיבורה, בעזרתן היא קוראת ולומדת והופכת למשכילה, ובעזרתן היא מבינה את ההבדלים בינה לבין אמה והמסורת משם.

השפה היא אבן היסוד של הספר, הגיבורה מתארת את הבדלי השפה המרוקאית מול הקטלונית ודקויות המעבר משפה לשפה, בעזרת השפה היא מתארת את החיים במדינה חדשה. השימוש במילים של האם ותרגומן למילים בקטלונית הפנטו אותי. הבנתי עד כמה לגיבורה המילה משמעותית.

“למשפט יש משמעות רק בשפה זו שבימי החופשה ב״ארצנו״ נהפכה לשפת מחשבותיי, אני שומעת אותה בלבד עמוק בתוכי״

הבדלי משמעות המילים, בשפת האם המשפט “היום הוא היום שלי” ,הכוונה היא למוות. ובקטלוניה זה היה עבורה יום האם, יום שמחה.

המילים הן מטאפורה לאם ולבת. הבת חושבת שאם תיטוש את המילים הגבוהות והמלומדות תהיה כמו אמה, ואולי אף מחשבותיה תהינה מחשבות של אנאלפביתית.

“עלי לנטוש את המילים היפות את המדויקות, את הפיוטיות, את אלה החפצות לבטא דברים מרובים עת ובעונה אחת, את אלה המשתוקקות להביע את מה שאין מביעים, את אלה שאנשים אחרים משתמשים בהן זה אלפי שנים…ככל שאתרחק יותר מן המילים, כך אוכל לדמות יותר ויותר לאמי.״

גיבורת הספר עוברת מסע נפשי ופיסי מטלטל, מסע שיש בו שינויים והתהפכויות. מהי ההחלטה ובמה תבחר הגיבורה בסיום הספר יגרום לקורא להפתעה.

הספר “הבת מחוץ לארץ” הוא ספר מרתק ומיוחד, ספר שמדייק במילים וביכולת המחשת הבדלי הארץ והחוץ לארץ, בין מסורת לחדשנות, בין הגירה וזרות לשורשיות. ספר שמלווה אותי במחשבות כבר כמה ימים. ספר שמצליח להעביר את עושר הצבעים, הריחות והשפה.

ממליצה מאוד לקרוא ולהכיר מקרוב את עולמן של הנשים המוסלמיות בארצן, להבין את המהגרים ובעיקר את הנשים המהגרות.

הבת מחוץ לארץ, נָגָ’את אֶל-הַאשְמִי

תרגם מקטאלאנית, רמי סערי

הוצאת רימונים, 2019

יש לי חיבה גדולה לתוכים וביחוד לאלו החכמים מביניהם.

הספר “גריי” הזכיר לי את אהבתי לבעל הכנף החכם הזה.

לפני שנים כאשר הכלבה שלנו נפטרה, לא הסכמתי לכלב נוסף. הבן למד וחקר על תוכים והחליט לבחור בקוקטיל אפור עם ציצית צהובה. “הוא לא ילכלך, לא צריך להוריד אותו למטה והוא יהיה בכלוב.” כלום ממה שהבטיח לי הבן לא התקיים. התוכי עף בבית (הבריח אפילו גנבים) לכלך הכל כולל את הרווח של קלידי הפסנתר, אכל מחברות וספרים וכמעט התחשמל מחוט חשמל. אבל מה? הוא שרק נפלא המון מנגינות ובייחוד אזעקה של מכונית.

אליוט, סטודנט באחד הקולג’ים הידועים בקיימברידג’, נמצא מת על המדרכה  מתחת לקפלה של קינגס קולג’. ההשערה המתבקשת היא כי אליוט שהיה מטפס קירות, מעד או התאבד.

ד”ר אוגוסטוס  הף  חוקר הקשרים, אמונות טפלות וחשיבה מאגית היה החונך של אליוט. אוגוסטוס הף  סובל כנראה מהפרעת O.C.D רגל שמאל לפני ימין. נועל 3 פעמים את הדלת.

הספר נפתח באפיזודה משעשעת, מנקת החדרים מגיעה בריצה היסטרית לחדרו של אוגוסטוס ומפריעה לו בכתיבת מאמר, לטענתה רוחו של אליוט נמצאת בחדר שלו. אוגוסטוס בחוסר עניין מגיע לחדרו של אליוט, “רוח רפאים, רוח רפאים” הוא שומע את קולו של אליוט, “מטומטם” ממשיך הקול, לאחר חיפוש הם מוצאים את גריי התוכי האפרורי של אליוט מתחת לשמיכות.

גריי הוא תוכי אפרורי המוכר לנו כג’אקו, תוכי ג’אקו נחשב לחכם בבעלי המקור, הם רגישים, קשורים לבעליהם, ללא חברה הם עלולים להיכנס להתקף חרדה ולמרוט את נוצותיהם. הם מחקים קולות וצלילים בדיוק רב, אוצר המילים שלהם רב והם מדברים עם הסביבה. למה הסבר כזה מפורט? כי גריי של אליוט מתגלה כחכם. כאשר הוא פולט את המילה רוצח, אוגוסטוס מבין שכנראה אליוט נרצח.

מכאן הספר הופך להיות ספר בלש עם גיבור בלשי, אוגוסטוס ועוזר צמוד, גריי היושב לו תדיר על כתפו. התוכי בשבילו כרגע הוא ״עזר מחקר רב ערך לחקר ההתנהגות והדיבור.״

הספר “גריי” בנוי לפי מתכונת ספרי בלש, אוגוסטוס מנסה לדעת כיצד העלילה והגילוי צריכים להתבצע. -דבר אחד יוביל אותו אל העובדות, הקורבן. כלומר עליו לנסות להבין את דמותו של אליוט. מה חיפש ולמה הסתכן בשעת בוקר מוקדמת בטיפוס על חומות הקפלה.

מערכת היחסים של אוגוסטוס וגריי גורמת לאוגוסטוס ללמוד לא רק על אליוט, אלא בעיקר  על עצמו. תוך כדי לימוד ובילוש על אליוט מתחקה אוגוסטוס אל עצמו. אוגוסטוס הקפדן, אוהב הסדר, הכפייתי, והנקי מתחיל להכיר בעובדות אלו. התוכי גורם לו למהפך, חדרו אינו מסודר, ליכלוך ואוכל בכל מקום. מאדם שהיה שקוע בעצמו ובמחקריו הוא הופך להיות אדם רגיש יותר, מתחיל לדאוג לתוכי, מייבש אותו, מדבר אליו מתוך חשש שיכנס לדיכאון.

יעברו כמה ימים עד ששניהם יחד יגיעו לפתרון התעלומה. ואין רק תעלומת רצח בספר, יש אהבה, קנאה, תככים חשדות, גניבות.

לאורך כל הספר  שר גריי  את שירה של ליידי גאגא “גא-גא-או-לה-להה” כשאוגוסטוס  לא ידע מה לעשות הוא הציע לו “שחק את המשחק” וכשהיה בבעיה אמר לו “רומן רע” וכשהתרגז היה אומר בקולו של אליוט “סתום את המקור”.

״התוכי לא היה כלל וכלל מכונה מדקלמת חסר שכל, הוא היה פילוסוף אפור קטן״

 הרצח והבלש שבספר לא עניין אותי במיוחד, מה שאהבתי בספר היא מערכת היחסים והקשר שנוצר בין גריי לאוגוסטוס ולסביבה. גריי החכם ידע תמיד מה לומר, הוא שאל את השאלות הנכונות ובכך הנחה את אוגוסטוס לפתרון. גריי אומנם  לא דיבר משפטים ורעיונות פילוסופים, אך המילים הבודדות שאמר לאוגוסטוס, חיקוי הצלילים והקולות שעשעו אותי מאוד. בכל פרק חיכיתי לדעת מה הוא יגיד ולמי, איזו חוכמה תהיה לו במהלך השיחה. אני פשוט התאהבתי בציפור האפורה והמתוקה. גריי שאינו אפרורי, אלא ססגוני, חכם ועושה הרבה בלאגן ומוביל לפתרון התעלומה.

“קח ענב, קח אגוז” אמר גריי ללא הרף ואוגוסטוס פיצח את אגוז התעלומה.

ספר כיפי’ קריא, מהנה, שהגיע אלי בדיוק בזמן וגרם לי לצחוק.

גריי, לאוני סוואן

מגרמנית, ארז וולק

עריכה יונתן ניראד

הוצאת עם עובד 2019

“אנשים נורמלים” הוא רומן  אוניברסלי על בדידות, התבגרות, ניכור חברתי ורצון לשייכות.

יש בו תיאור מרגש של התאהבות נעורים, תמימות לצד חוכמה. מגושמות ליד זריזות תנועה.

מריאן וקונל, שני מתבגרים הלומדים בשנה האחרונה שלהם בתיכון בעיר קאריקלי. שניהם שונים אחד מהשנייה. קונל בן לאם יחידנית שמוצאה ממשפחה עבריינית, הוא תלמיד מצטיין, ספורטאי מוכשר והנער האהוד בשכבתו. מריאן לעומתו גרה באחוזה עם אמה המנוכרת ואחיה. היא חכמה ושקדנית אך דחויה מבחינה חברתית. אין לה חברות ואין לה אף עניין בכך.

לוריין, אמו של קונל, עובדת בבית של מריאן, שם הם נפגשים ומפתחים מערכת יחסים אחרת ושונה ממה שאנו מצפים שתהיה לשני בני נוער. הם יסתירו את הקשר ביניהם בגלל הבדלי המעמדות הכלכליים והחברתיים. הם יכנו את הקשר שלהם “סידור”. לאחר שסיימו את התיכון שניהם עוברים לדבלין, שם מתהפכים היוצרות. קונל קודם, במקום אחד הרגיש עליון, מרוצה מעצמו, אנשים העריצו אותו. עכשיו כשעבר לאוניברסיטה מרגיש לא רק שאינו שייך, אלא שאף אחד לא יודע עליו כלום ולא יודע מי הוא. ״ עכשיו כששמו  לא הולך לפניו הוא מרגיש בלתי נראה, חלול.״

מריאן לעומתו עוברת מהפך, משנה את המראה החיצוני והופכת להיות מקובלת ואהודה.

למרות השינויים שהם עוברים, מערכת היחסים נשארת מקובעת במתכונתה, שניהם מסתירים את יחסיהם ואת העובדה שהם מכירים.

העלילה מתרחשת במשך השנים 2011-2015 שנים שבהם יתבגרו שניהם ומערכת היחסים תיקח אותם לכיוונים שונים. זהו ספר שמתאר תקופה ומאפיינים של חבורה בגיל ההתבגרות. חוסר שייכות, רגש נחיתות. חברים שלועגים ומנמיכים אחד את השני וגורמים לחוסר ביטחון. בני נוער ששותים המון וכמעט כל הזמן, כמעט בכל דף. מעשנים, מסניפים.

מין דור אבוד חסר יכולת לתקשר, דור  ללא מחויבות, דור שיש בו הדחקת רגשות אינטימיים. על ההתנהלות הזו מריאן וקונל משלמים מחיר, הם אינם מגלים את הרגשות האמיתיים שלהם אחד לשנייה. “הרגשות הם מחוץ לתחום” כך אומרת מריאן  ובכך מפסידים מערכת יחסים תקינה. כל אחד מסתיר את דעותיו ופוגע בחברו מבלי להתכוון.

הספר כתוב כמעט ללא תיאורים חיצוניים של הסביבה או של הטבע. כל הספר הוא התכנסות פנימה של הדמויות ותיאור החיים הפנימיים שלהם וחוויותיהם האישיות. קיימת תחושה של איפוק, כתיבה מעט אינפורמטיבית. תחושות הגיבורים נמסרת לנו על ידי המספרת, הקורא לא לומד מתוך הדמות את הרגשות, אלא ממה שמדווח לו. כל זה כדי ליצור ריחוק, לנסות להעביר את תחושות הדור הנוכחי, מצד אחד הם חשופים, מצד שני אינם מראים רגשות אינטימיים. הם פשוט גמלונים בניסוח רגשות. היו רגעים שהרגשתי מחנק מהגיבורים ומההתנהלות שלהם.  בכך הצליחה הסופרת לעורר בי את הבנת התחושות של בני הנוער.

המונח “אנשים נורמלים” מעורר ציפייה שהדמויות ברומן תהיינה נורמליות, לאחר התהייה הפנימית של הקורא עולה שאלה פילוסופית מהו נורמלי? האם ניתן למתג אנשים ולכנות אותם נורמליים? מהי התנהגות נורמטיבית?

מריאן וקונול שייכים לדור ה-Y  דור המילניום. דור שאינו מתקבע , נע וזז ממקום למקום, בעל ידע טכנולוגי, מה שגורם כנראה לניכור והדחקת רגשות. לכן כל מה שהיה נורמלי עד לדור הזה הופך להיות אנורמלי. מריאן אומרת. “אני לא יודעת מה הבעיה איתי, למה אני לא יכולה להיות כמו אנשים נורמלים.”

היה לי קשה לקרוא את הספר ברצף, אולי מרחק הגיל, אולי האין עלילה, אולי הרגיזו אותי הגיבורים. אני הייתי בצד של לוריין, אמו של קונל  שאינה מבינה את מערכת היחסים ביניהם “אתם יוצאים או לא?”

במהלך הקריאה כעסתי על הדמויות ולא הבנתי את התנהלותן. אבל מיד התעשתי וחשבתי, שאין לי זכות לבקר או לשפוט אותן. כל מה שאני צריכה כקורא הוא לנסות להבין את הדמות, אני אבחר להתנהג אחרת. בסיום הקריאה הבנתי את ההתנהלות שלהן, שאינה שונה מכל בני דורם.

מי שרוצה עלילה מרתקת לא ימצא אותו בספר, מי שרוצה להבין את הדור הנוכחי מוזמן לקרוא ולמצוא בו עניין. ספר הכתוב היטב ומתאר במדויק את נבכי הנפש ואת התנהגות הגיבורים.

אנשים נורמלים, סאלי רוני

מאנגלית, קטיה בנוביץ’

הוצאת מודן, סדרה לספרות יפה. 2019

עלילת הספר “ארץ אחרת”, מתרחשת בשני מקומות, הארלם  ופריס. הארלם היא ארץ אחרת עבור הלבנים החיים במנהטן, ופריס היא ארץ אחרת עבור האפרו אמריקאים של אמריקה.

ואולי בולדווין מדבר על ארץ אחרת שעליה הוא חולם, שאותה היה רוצה לראות. ארץ שבה הלבנים והאפרו אמריקאים יחיו יחד ללא הבדל. בעיקר ארץ שבה הלבן יבין את כהה העור.

זהו סיפורה של חבורה, סיפורה של אמריקה בשנות החמישים.

 רופוס, הדמות המאחדת בין אנשי החבורה הוא נגן ג’אז שהיה בעברו נגן מצליח, כיום הוא נמצא בשולי החברה. הוא אינו עובד, הוא אלים וזועם. רופוס פוגש בליאונה, צעירה לבנה, גרושה, אם לבן ומעוררת בנפשה. עכשיו כשהם זוג הוא עומד מול תהיות. אנשים מסתכלים, ״ורופס הבין שלא חשב כלל על העולם הזה ועל כוחו לשנוא ולהרוס״ רופוס מכה אותה ומְכַלֶה בה את כל זעמו הפנימי על העולם. הכעס העיקרי שלו הוא שהאדם הלבן יכול לנהל מערכת יחסים עם כהת עור, אבל כהה עור לא יכול לנהל מערכת יחסים עם לבנה. מערכת היחסים הקשה מדרדרת אותו לבחירת קשה.

חבריו ומשפחתו המומים מהאירוע ומנסים להבין את מניעיו. המשך העלילה מתמקד בחבריו ובסיפור האישי של כל אחד מהם. ויוואלדי חברו של רופוס הוא סופר מתחיל שאינו מוצא דרכו באומנותו. אריק הוא שחקן החי בפריס עם בן זוגו וחוזר להארלם, איידה אחותו של רופוס מנהלת מערכות יחסים עם חבריו.

לי נדמה שהחיפוש  אחר סיבת מותו של רופוס  הוא למעשה הניסיון לראות ברופוס מה הוא היה עבורם. לכל אחד זיכרון אחר ממנו. עבור כולם הוא מייצג את מה שהם הדחיקו, את הכעס והזעם על יחס החברה אליהם.

מערכת היחסים בין הדמויות  טעונה רגשית ומינית. מערכת יחסים שמובילה לכאוס פנימי ביניהם.

הספר הוא מסמך חשוב על מצב השחורים בארה”ב לפני מרטין לוטר קינג ולפני מתן זכות הצבעה בכל מדינות ארה”ב. הוא מתאר את כאבם האישי של השחורים והזעקה הפנימית הכואבת שלהם על כך שלָָבן לעולם לא יבין. איידה אומרת לויואלדי שלעולם לא יבין איך זה להיות שחור.

“ארץ אחרת” הוא ספר על בדידות, בעיקר בדידות של השונה בחברה שאינה מקבלת.

 “אדם אף פעם לא נשאר לבד בניו יורק, עליו בכל זאת להיאבק בכל כוחו כדי לא לגווע מבדידות.״

ג’יימס בולדווין כתב את הספר לאורך שנים במספר מקומות בעולם. הספר מבטא את השקפת עולמו על מיניות, הומוסקסואליות, מצב השחורים בארה”ב ובעולם, מאבקים, ייסורים, חלומות שלא יתגשמו.

הספר אינו קל לקריא, הן בגלל נושאו ובעיקר בשל סגנון הכתיבה ומבנהו. קשה היה  להתחבר לדמויות האבודות והמיוסרות. קשה גם שלא לחשוב על אומללותן. בקריאת הספר הרגשתי שאיני יכולה לשפוט את הדמויות כיוון שמעולם לא חוויתי את מצב האפלייה שלהם.

אומנם הספר נכתב לפני למעלה מחמישים שנה וחל שיפור מזערי במצב השחורים בארה”ב, אך עדיין יש הרבה מה לתקן והרבה  להבין את נפשם ואת תחושת הקיפוח שמלווה אותם עד היום.

“ארץ אחרת” הזכיר לי ספר אחר, ספרו של קואטס ,”בין העולם וביני” שנכתב בהשראת ספרו של ג’יימס בולדווין, “The Fire Next Tim שאותה כתב כמכתב. בספרו פונה קואטס במכתב לבנו בן ה-15 ומגולל בפניו את תולדות הכעס העצור בליבם של השחורים. הפניה אינה רק לבנו הביולוגי, אלא לכל הילדים שנולדו בתקופה האחרונה, בתקופת עידן הגלובליזציה.

“ארץ אחרת” מביא את סיפורה של אמריקה, סיפורם של השחורים שלמרות היותם משוחררים מכבלי העבדות עדיין נתונים לכבלים הפנימיים שלהם ולכבלים של הלבנים בם.

בסיום הספר בשיחה בין איידה, אחותו של רופוס לוויואלדו, מאהבה הלבן היא אומרת :

״זאת הצרה עם כל התקופה והמקום האיומים האלה. ואני לכודה. ואין שום טעם להאשים את האנשים או את התקופה-כל אחד הוא בעצמו כל האנשים האלה. אנחנו התקופה.״

״את חושבת שאין לנו תקווה?״

״תקווה לא. אני לא חושבת שיש תקוה. אנחנו ריקים מדי כאן.״

“ארץ אחרת” ספר נוקב ,קשה, אך חשוב לקריאה. ממליצה.

מעט על הכריכה, הציור “איך סבתא רואה אותי ” של הצייר רונלד ג’קסון הוא חלק מסדרה. ג’קסון נולד בחווה בדרום ארה”ב. שרת בצבא. לדבריו הוא אינו צייר דיוקנאות, דרך ציוריו הוא מנסה לחקור את מורכבות האנושות, לכל אדם סיפור אישי שאותו הוא מראה ואותו מסתיר.

על עבודותיו באתרhttps://www.ronaldjacksonartworks.com/about

ארץ אחרת, ג’יימס בולדווין

מאנגלית, גיא הרלינג

הוצאת עם עובד 2019

המלצה שלי על הספר “ארץ אחרת” בתוכנית הרדיו של זהר נוי 106 FM.
אני בפתיחה.http://ארץ אחרת

״המידות הקטנות״ הוא יומן הגיגים מהפנט, מחשבות פילוסופיות ספרותיות  על החיים.

 נטליה גינצבורג בעיניי היא החשובה שבסופרות איטליה. היא  האם הגדולה שממנה צמחו אלזה מורנטה ואלנה פרנטה.

הרבה שנים חלפו ועדין אני זוכרת את ההלם וההפתעה שחוויתי כאשר קראתי את “קולות הערב” שלה.

נטליה גינצבורג כותבת במינימליזם מדויק. כאילו מדווחת ומוסרת פרטים. בכוונה אני משתמשת במילה “כאילו”. על פניו השורות נקראות כדיווח, אך בקריאה מצטברת של המילים הן הופכות לסיפור פיוטי, או נכון יותר לפילוסופיה סיפורית.

קריאתה היא חוויה מצטברת. משפט ועוד משפט. לוקחים אויר ו…הנשימה נעתקת.

הכתיבה שלה היא לירית וציורית. יש משהו מלא ברגש ובחום בתיאור דבריה.

“המידות הקטנות” אינו ספר סיפורי עלילה, הוא אוסף זיכרונות שמתארים ממה עשויים החיים והזיכרונות. מה משפיע עלינו ואיזו חוויה אנחנו משמרים. המשפטים הפשוטים ברורים, התיאורים הצבעוניים והאמירות שעוברות מדור לדור הם תמצית הזיכרון בעיניה. הכתיבה הישירה  בגוף ראשון יוצרת תחושה של הזדהות.

 בסיפור “נעליים בלויות” הנעלים הן מטונימיה לגיבורה. בזמן המלחמה נעליה התבלו עד שהתרגלה להן ומאז היא  מעדיפה להתהלך בנעליים שאיבדו צורה. בכך היא משמרת את ימי המלחמה. “גם עכשיו אני נועלת תמיד נעליים בלויות, כי אני זוכרת היטב את הזוג ההוא.”

“דיוקן של חבר” הוא סיפור  הספד וזיכרון על חבר אהוב. העיר היא מטונימיה לחבר שאיבדו, בכל ביקור בה הם מרגישים שחברם שוב החיים.

“נדמה שבכל פינה ובכל קרן רחוב נוכל לפתע לראות את דמותו הגבוהה במעיל הרכוס למחצה.“

נטליה גינצבורג מפליאה בתאוריה, מתארת בדיוק רב את כל הפרטים הקטנים המרכיבים את התמונה השלמה של חייה וממה הושפע עולמה הפנימי. הכתיבה שלה היא כתיבה בעלת מקצב פנימי, כמו שקשוק גלגלי הרכבת. מקצב החוזר על עצמו לאורך כל הקריאה.

על מה כותבת? כמעט על כל מה שהשפיע עליה ונצרב בזיכרונה. אנשים, חברים, ערים שבהן חיה, מקצועה כסופרת, היותה אם ובעיקר אוהבת אדם.

בהומור ציני ודק היא מבקרת את אנגליה המלנכולית. “המלנכוליה האנגלית מדבקת. מלנכוליה מבוישת, קפואה מעין בלבול חלול ולכאורה כל הלהג על מזג האוויר, על עונות השנה-כל הדברים האלה שאפשר לדבר עליהם בלי להעמיק מדי בשום עניין.”

הסיפור “הוא ואני” מגולל את מערכת היחסים בינה לבין בעלה בניגודיות. הוא נקרא כמו רשימה, חובה לקרוא אותו בשביל 3 שורות הסיום ובזכותן להבין מהי זוגיות.

החלק שני הוא המשך, או תוספת לספרה “אמרות משפחה” (לכסיקון משפחתי). ברשימותיה היא מגוללת את זיכרון המלחמה האיומה שנצרב בה  ופצע את נפשה.

סיפורה, “המקצוע שלי” הוא מעין ביוגרפיה מקוצרת על חייה כרעיה וסופרת היא כותבת על מלאכת הכתיבה, על תהליך היותה סופרת. על עצבותו של הסופר ולמרות זאת” אומנם מקצוע קשה מאוד, אתם מבינים, אבל הוא הכי יפה בעולם”,

כותרת הרשימה הנותנת לקובץ את שמו “המידות הקטנות” היא אירונית, אירונית לא במובן של לעג, אלא אירונית בניסיון לשנות אותנו.  ברשימה זו מעלה נטליה גינצבורג את משמעות חינוך ההורים לילדיהם. מהי המורשת של המבוגר האחראי לדור הצעיר.

“אני מאמינה שצריך לחנך את ילדינו לא למידות הקטנות, אלא למידות הנעלות. לא לחסכנות, אלא לנדיבות ולאדישות כלפי כסף; לא לזהירות, אלא לאומץ ולבוז לסכנה; לא לעורמה אלא לכֵנות ולאהבת האמת; לא לנימוס, אלא לאהבת הזולת ולביטול עצמי. לא לשאיפה להצליח, אלא לשאיפה לדעת ולהיות.

אבל בדרך כלל אנחנו עושים את ההפך. אנחנו נחפזים ללמד אותם לכבד את המידות הקטנות,”

נטליה גינצבורג היתה רגישה לאנושות ולאדם בעולם.״ במידות הקטנות״ היא מבטאת היטב את פילוסופית החיים שלה״ אהבת חיים מביאה אהבת חיים״

קובץ מחשבות שהוא עולם ומלואו של אחת הסופרות בעלות קול יחודי.

המידות הקטנות, נטליה גינצבורג

מאיטלקית יונתן פיין

תשע נשמות,2019