הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

איסטנבול איסטנבול – בורהן סונמז

איסטנבול איסטנבול הוא שיר הלל וגעגועים לעיר איסטנבול העיר היפה. שיר הלל  שמלווה בכאב על מה שהפכה להיות. על סמל המשטר.

“איסטנבול איסטנבול” הוא ספר שבסיומו אתה תוהה עד כמה כאב וסבל נתונים בידיו של האדם.  איך יופיו של העולם מושחת על ידי האדם.

הספר “איסטנבול איסטנבול” התפרסם ב2015, שנה אחת לפני ניסיון ההפיכה.

ארבעה אסירים פוליטיים נמצאים בתא מאסר אחד  שגודלו הוא שני מטר על מטר. כל אחד בתורו מוצא לחקירה המלווה בעינויים. על מנת לשמור על שפיות ולהעביר את זמנם, כל אחד מספר לחבריו סיפור, הסיפור מרתק אותם וכך מחשבותיהם מוסתות מעינויי החקירה ומהפחדים לקראת החקירה הקרובה.

במשך עשרה ימים מספרים ארבעה אסירים. דמיטרי, רופא, סַפּר בשם קמו, והדוד קיהלן. את סיפורם. על כלל אחד הם חייבים לשמור כאשר הם מספרים את סיפורם. אסור לספר על עצמם, כי מי יודע מי יישבר ויגלה בעינויים על האחרים.

הסיפורים מסופרים במהלך עשרה ימים, מבנה הרומז מפורשות על סיפורי דקמרון, הרופא אומר לדוד  שהוא מספר סיפורים טובים יותר מדקמרון. הסיפורים הם הומאז’ לסיפורי אלף לילה ולילה.

הסיפורים הכתובים בשפה גבוהה  מסופרים בכמה מישורים ורבדים, יש בהם הומור או בדיחות שכולם מכירים ,כולל אני, בחלקם מסופרת האמת על הסיבה שהגיעו לכלא ובחלקם מומצאת ביוגרפיה שונה של המספר. סיפורים מציאותיים על האירועים שהובילו למעצרם שזורים בתוך סיפורים בדיונים .הסיפורים מורכבים ובעלי רצף אסוציאטיבי. מה שמעורר בקורא רצון להבין את הסיבה או האירוע שהוביל כל אחד מהם לכלא.

לסוג הסיפורים שהם מתארים יש שתי מטרות, האחת לרתק את השומעים, הם הרי סובלים מכאבי ההתעללות וכל רצונם הוא להשכיח את המכות וכאבן. השנייה היא לא להסגיר את הפרטים כיוון שהסוהרים מקשיבים לדבריהם מעבר לדלת. לכן הם שוזרים את האמת בבדיה.

תוך כדי הסיפורים אנחנו לומדים על טורקיה, על השלטון על ההיסטוריה. על הכפר מול העיר, על האדם הפשוט ועל מתנגדי המשטר.

תא אחד, ארבעה אסירים, בחורה אסירה הנמצאת ממול לתאם, עשרה ימים של סיפורים שיש בהם את כל מורכבות החיים.

אבל מעל לכל נמצאת העיר איסטנבול. איסטנבול מתעתעת, דואלית, מקרבת ומרחיקה. מזרח ומערב.

“אתה מתבונן בכיפות הבתים ובצריחים ההדורים כמסתכל על שטיחי קיר התלויים אצלכם בכפר.”

איסטנבול מתוארת על ידי האסירים במלוא צבעיה ,תיאורים ציוריים, מטאפוריים  וחושניים. תוך כדי סיפוריהם היא הופכת להיות מושא הערצה, נחשקת. מתוארת כמו אשה. ״איסטנבול שראשה סחרחר עליה מרוב עוני ובזבזנות פרסה זרועותיה בציפייה.”

הדוד מספר עד כמה ערג אביו להגיע לאיסטנבול, איסטנבול הפכה עבורם לתשוקה קיומית. עיר שכולם חלמו להגיע אליה. עיר נחשקת, כמו ירושלים עבור האדם היושב בגולה. הם חלמו להגיע אליה והיו מוכנים לעשות הכל על מנת לבוא בשעריה.

“אבל הפן המוזר של איסטנבול היה הנטייה שלה להעדיף שאלות על תשובות. היה ביכולתה להפוך בקלות את האושר לסיוט או להפך להתחיל בתום לילה מייאש בוקר שופע שמחת חיים. קראו לכך הגורל של העיר.”

 איסטנבול, זו שאליה הם חושקים, איסטנבול היפה והמהפנטת גוזלת מהם את חרותם. פוגעת ופוצעת את גופם ונשמתם.

שם הספר מרמז  על כפילותה של איסטנבול. איסטנבול של מטה, המסומל כתא האסירים שהיא הגיהנום עבורם. איסטנבול של מעלה, איסטנבול של מחוץ  לכלא ,זו שאליה הם עורגים וכמהים, איסטנבול היפה הנחשקת.

הקריאה בספר “איסטנבול איסטנבול” אינה קלה. לא יכולתי לקרוא את הספר ברצף. הייתי זקוקה להפוגה בין פרק לפרק.

אבל – זהו אחד הספרים החשובים שקראתי לאחרונה. ספר שבו הפוליטיקה גם אם היא מתחת לפני השטח היא זועקת. ספר שהמסר בו הוא, בני אדם יכולים להפוך את חייך לגיהנום או גן עדן.

מציינת לשבח את תרגומו הנפלא של רמי סערי, תרגום משובח בשפה גבוהה.

אחד הספרים המיוחדים שקראתי. ספר שנשאר אחרי הקריאה וחושבים עליו רבות.

ממליצה.

איסטנבול איסטנבול / בוּרְהָן סונְמֶז

מטורקית, רמי סערי

מודן, 2020

המשרד לאושר עילאי, ארונדהטי רוי

המשרד לאושר עילאי, ארונדהטי רוי

המשרד לאושר עילאי, ארונדהטי רוי

״ תקוה וצער לעולם שזורים זה בזה, בהידוק רב כל כך, בסיבוך כזה.”

לא הייתי עדיין בהודו, ובימים אלו שאין אפשרות לעבור ממקום למקום, לקחה אותי ארונדהטי רוי לטיול צבעוני ומיוחד בהודו, בדלהי, ובחבל קשמיר, אחד המקומות היפים בעולם, כך טוענים.

“המשרד לאושר עילאי” אינו ספר הדרכה, אין בו טיפים איך להיות מאושרים, יש בו הרבה כאב וסבל שמוביל את הקורא ואת הדמויות להבנה מהו אושר.

הרומן בתרגומה המשובח והמדויק של צילה אלעזר, עתיר בפרטים, דמויות, מידע היסטורי ובעיקר בצבע, ובשיכרון כל החושים. זהו טיול בדיוני בתוך מציאות קשה, מציאות של חבל ארץ שסוע עם דמויות ססגוניות.

הספר נפתח כמו סיפור אגדה, בלידתו של אפטאב, בן זכר לאחר שלוש בנות. אלא שהבן התגלה כתינוק עם שני איברי המין, הזכרי והנקבי. לימים כאשר יוכל לעבור ניתוח ולהחליט באיזה מין יבחר הוא בוחר להיות היא ומשנה את שמו לאנג’ום. מעתה היא שייכת לקאסטת ההינג’ה. ״נשמות קדושות הלכודות בגופים לא נכונים.״ בתאילנד ראינו הרבה ליידי בוי, מעולם לא ידעתי שבהודו יש היג’רות רבות המשויכות לקאסטה.

אנו פוגשים את אנג’ום, גיבורת הספר, כשהיא מבוגרת ומתגוררת בבית קבורות בדלהי. מכאן נע הספר בין זמני ההווה לעבר, בין ערי הודו ובין דמויות מרכזיות. כשבתוך כל זה שזורה ההיסטוריה רווית הדם של הודו.

אנג’ום הגיבורה, מאמצת תינוקת שננטשה ומגדלת אותה. היא יוצאת למסע שבו היא עוברת טראומה קשה. שישים עולי רגל הינדים נשרפו ברכבת חושדים שזה היה מעשה של טרוריסטים פקיסטניים מה שמוביל להרג והמונים מתפרעים.

אנג’ום חוזרת מהמסע שונה, היא הופכת לעצובה ומסוגרת. לאחר שבתה אומרת  “אמא אף פעם לא שמחה.” היא  עוברת לבית הקברות, שם משפחתה קבורה. בבית הקברות היא פותחת בית הארחה.

טילו, ארכיטקטית יפיפייה, מרדנית. בטילו מאוהבים שלושה, ביפלאפ, נאגא, מוסא, הם נפגשו על הסט של ״נורמן זה אתה?״ כשהיו סטודנטים. שלושת המאוהבים מלווים אותה, נכנסים ויוצאים מחייה.

ויש עוד דמויות משנה רבות. גם אם נדמה שאין קשר בין הדמויות בסיום הרומן כולן מתלכדות יחד סביב תינוקת שננטשה בזמן הפגנה בקשמיר. התינוקת היא זו שמאחדת אותם.

“המשרד לאושר עילאי” הוא אחד הספרים המיוחדים, המרתקים והצבעוניים שקראתי. הוא אינו קל ואינו פשוט לקריאה. אינו מתמסר אך בהחלט מתגמל.

במהלך הקריאה הרגשתי כאילו אני מהלכת בתוך ההמון של דלהי על כל צבעי הסארי והתבלינים. ואם לא בתוך ההמון והרחובות הרגשתי שאני נמצאת בתוך סרט הודי רב גוני.כמו למשל במריבה בין ההיג’רות למפגינים מה עליהם לעשות עם התינוקת ההיג’רות פותחות בריקוד, כמו סרט הודי ושרות.

זהו רומן שבו הדמויות שזורות בהיסטוריה של המדינה, היסטוריה רוויות דם מלחמה על חבל ארץ. קשמיר הוא חבל ארץ שסוע ומדמם, חבל ארץ שיש בו פיגועים והרג, חבל ארץ של טרוריסטים הפוגעים באזרחים תמימים. חבל ארץ שיש בו הפגנות רבות. מוכר לנו?

הדמויות הרבות שבספר נעות בין אירועי ההיסטוריה ומנסות לחיות את חייהן, האם יזכו באותו אושר עילאי?

התשובה היא בסיום הספר.

מודה, הקריאה בספר לא היתה קלה, אך כשנכנסתי לתוך דפי ההיסטוריה, והדמויות הפכו לאנשים שעינינו אותי לא יכולתי להתנתק מהן, ארבעים העמודים האחרונים של הספר שבו מתואר בית הקברות היו שווים את כל הדרך.

בית הקברות שבו חיה אנג’ום הוא המקום הצבעוני ביותר, מקום מלא באנשים חיים הגרים בו. כריות צבעוניות, עפיפונים מופרחים, תושבי המקום שיושבים על הגג וצופים במתרחש, יש בו גן חיות, גינת ירק, ואפילו בריכת שחיה.

מתוך בית הקברות, שבו התקבצו אנשים מהשוליים צומחים חיים תוססים. לעומת בית הקברות האמיתי שבחבל קשמיר. אולי הסמל הוא שפעם, בעתיד, בחבל המדמם הזה יהיו חיים חדשים ותוססים עם תקוה.

ארונדהטי רוי משלבת בספר לא רק צבע ריח והיסטוריה, אלא סוגות שונות של כתיבה. יומנים, מכתבים, מודעות. מה שמעשיר והופך את הספר לכתיבה מיוחדת ומרתקת.

עבודת התרגום של צילה אלעזר ראויה לכל התשבחות והמילים הטובות, תרגום משובח ומדויק, שפה תקנית ללא משלבי לשון. צילה אלעזר הקפידה להוסיף הערות על מנת לדייק בהבנת המילים, המנהגים, המאכלים וזאת כדי שהקורא לא יחמיץ. (אני אישית חושבת שיש הערות רבות, מה שגרם לי בשלב מסוים לא לקרוא את כולן, כדי שלא אפסיד את חווית הקריאה.)

אני קוראת את דברי שכתבתי ויודעת שהחמצתי המון פרטים ובעיקר רגשות וחוויות קריאה, לכן אנסה לתמצת.

“המשרד לאושר עילאי” הוא ספר טוב, ססגוני כתוב כמיטב הספרים ההודים שקראתי. ״שידוך הולם״, ״עיר השמחה״,״אלוהי הדברים הקטנים״, “איזון עדין” ועוד….

יש בו תיאור של חבל ארץ יפיפה שסוע ומדמם. תיאור ססגוני של אנשים מיוחדים, שכל אחד אומלל בדרכו אך גם מאושר, בית קברות מלא בחיים.

ספר שאינו מתמסר אך מתגמל ושווה את מאמץ הקריאה.

קחו מזוודה, אוויר, משקה טעים ועלו על טיסה להודו המופלאה.

המשרד לאושר עילאי, ארונדהטי רוי

מאנגלית, צילה אלעזר

הוצאת ידיעות אחרונות,2020

וָקוֹלדָה -ספרה החכם והמצמרר של לוסיה פואֶנסו

הגעתי לקריאת הספר “נקייה”, לא ידעתי מאום, לא על העלילה, לא על הדמויות. אפילו לא זכרתי שהסופרת לוסיה פואנסו היא אשתו של סרחיו ביסיו ובמאית מעולה.

ככה, ללא מידע, כמו דף לבן חלק התחלתי לקרוא, לאט לאט הסתננה אלי תחושת אי נוחות מלווה בהתפעלות. אי הנוחות נבעה מדמות הגיבור וההתפעלות מיכולת הכתיבה המיוחדת והמופלאה. זה כוחו של הספר. כתיבה מהפנטת, לופתת, מרתקת ואינה מרפה. לא. אלו אינם סופרלטיבים נבובים, אלו אמירות כנות.

ספר שיש בו הכל. יש בו מתח ואינו ספר מתח, יש בו תעלומה, יש כאב, יש רגשות, סקרנות, קצת איימה ובעיקר יש בו ביקורת קשה.

השנה היא 1959, גיבור הספר, רופא הטוען שהוא רוקח, מוצא את עצמו במנוסה ובורח. בבוקר, שבו מתחילה העלילה הוא מתעורר בתקוה שמשהו יקרה, שיודיעו לו שנואשו מהחיפושים אחריו ואז העולם יחזור להיות עבורו פארק שעשועים.

מחלון חדרו במוטל העלוב הוא צופה בילדות המשחקות בחבל, אחת הילדות מושכת את תשומת ליבו, ילדה בלונדינית בעלת תווי פנים מושלמים, אבל השלמות פגומה, הילדה נמוכה לגילה, ספק ננסית. לילית שמה.

למחרת, כשהוא ממשיך במנוסתו הוא פוגש בילדה ובמשפחתה, הם נוסעים לברילוצ’ה, אב המשפחה מציע לו להמשיך איתם ולנסוע אחריו במכונית שלו.

אותו רופא, חוסה, בשמו החדש, הנמצא במנוסה קושר יחסי ידידות ואמון עם לילית. לילית יותר מאשר היותה ילדה סקרנית היא מסקרנת את חוסה. חוסה בוחן ובודק אותה, מודד ועוקב אחר התפתחות הגדילה שלה כשאת הכל הוא מתעד במחברתו.

בעמודים הראשונים הסתננה לראשי שמדובר באותו הרופא מאושוויץ, שעשה ניסויים ונהנה מהם – מנגלה. אכן לאחר שנשאבנו לעלילה אומרת הסופרת את שמו. החולניות שלו נובעת מכך שהוא רואה במה שעוסק הישגים.

הספר מחלוק לשני חלקים, הֶרליצקָה ווקולדה. שתי בובות שונות לחלוטין, הרליצקה היא בובתה של לילית, בובת חרסינה יפיפייה, בובה אירופאית, שאותה ייצר אביה. וקולדה לעומתה היא בובת סמרטוטים השייכת לינקה, נערה הרה של משפחה שחיה באמצע המדבר.

הבובות סמליות והן בעלות משמעות ותפקיד לאורך העלילה.

איני רוצה לספר על מה הספר, וכיצד רוכש הרופא את אמון המשפחה וקושר עצמו ללילת ואת לילית אליו. על כל האירועים, המתח והסקרנות תקראו.

אני יודעת שיש אנשים יירתעו מקריאה על אותה השנה שבה מנגלה בורח ומצליח אפילו להתחמק מהמוסד הישראלי.

אבל-

אל תתנו לרגש הזה לגרום לכם להפסיד יצירת מופת. וקולדה הוא ספר בעל איכויות ספרותיות. הכתיבה של לוסיה פואנסו מדויקת. היא מצליחה בדרך פסיכולוגית לחדור לתוך ראשו של מנגלה ולהראות לנו הקוראים, כיצד הוא רואה את העולם והאנשים. אנחנו מקבלים הצצה למוח המטורף, שרואה בכל אדם אובייקט והוא סקרן להבין את הפלא שעומד מולו. הוא מנתח כל אדם  איזה גזע, צבע עור,האם הוא  בן תערובת או שנולד כתוצאה מגילוי עיריות.הוא  אפילו חושב שהאנשים הם פארק שעשועים.

הספר מצליח לרתק ולהפנט, אי אפשר להניח אותו מהיד, הוא מותח, מעניין, יש בו כמה רגעי איימה, הוא מעורר רגשות ואמפתיה של הקורא ללילית הילדה.

את הספר יש לקרוא לאט ובקפדנות, כל פרט הוא רמז ובעל משמעות סמלית.

הספר מבוסס על אירועים אמיתיים המשרטטים מהלך מדויק של הבריחה והמנוסה של מנגלה בארגנטינה.

“וקולדה” היא למעשה אות הקלון של ארגנטינה. בדיוק כמו שהרופא הגרמני הוא אות הקלון של גרמניה. הסופרת בחרה להעביר ביקורת על התנהלותה המבישה של ארגנטינה במתן חסות לפושעים נאצים ובהתפשטות הניאו נאצים לאחר המלחמה, מעבר לזה היא מעבירה ביקורת על השמדת האפצ’ים.

“וקולדה” הוא רומן דחוס, חשוב, לופת ומרתק שלא יניח לכם להניח אותו ולא יניח לכם גם לאחר סיום הקריאה.

מומלץ מאוד !

וָקוֹלדָה, לוסיה פואֶנסו

 מספרדית, פרידה פרס־דניאלי

עריכת תרגום, מיכל שליו

הוצאת תשע נשמות,

שקרים הכרחיים – ספרה הדרמתי של דיאנה צ’מברליין

“שקרים הכרחיים” הוא ספר מצמית  המעורר שאלות מוסריות ומעביר ביקורת חברתית קשה.

לא נחתי ולא נרגעתי עד שהגעתי לעמוד האחרון. הדמויות האנושיות, האירועים שהן עברו לא הרפו ממני.

שקר ומוסר הולכים יחד? לא. אבל בארה”ב בשנות השישים של המאה הקודמת   כנראה שהשקר והמוסר חיו בכפיפה אחת ויתרה מזאת, אנשי הממסד היו משוכנעים שהם צודקים.

השנה היא 1960 המקום מטע טבק בצפון קרולניה ארה”ב, הדמויות אייבי וג’יין. שתי דמויות מנוגדות הנקשרות אחת בנפשה של השנייה.

אייבי נערה בת 15 הגרה בבקתה עלובה ללא מים זורמים במטע הטבק השייך למר גרדינר. אייבי גרה עם  אחותה הגדולה מרי אלה בת ה-17, אמא לוויליאם בן השנתיים וסבתם נוני. אביהם נהרג בתאונה ואמם מאושפזת בבית חולים לחולי נפש.

אייבי מתנהגת כמבוגר האחראי בבית. היא זו הדואגת לתרופות של סבתן, דואגת שלא תאכל אוכל מזיק, דואגת לוויליאם הקטן ומטפלת בו, בעיקר היא חוששת שאחותה תכנס שוב להריון.

החיים במטע הטבק קשים, לא תמיד יש אוכל, מים זורמים רק ממשאבה בחצר, השירותים הם בחצר ואפילו נייר טואלט אין, “קחי נייר מגזינים וכדררי אותו לכדור על מנת שיתרכך” אומרת אייבי. כל “המשפחות אומללות”, אבל זו במיוחד, כאילו אספו את כל הצרות לשק אחד ושמו אותו על מפתן הדלת של הבקתה העלובה

ג’יין נישאה זה עתה לרוברט, רופא ילדים, היא סיימה את לימודי עבודה סוציאלית ומתכוונת להיות העובדת הטובה ביותר, יש בה רגשות חמים לסבלם של האנשים ובעיקר רצון טוב לשפר את איכות החיים שלה.

רוברט בעלה של ג’יין אינו מרוצה  מעבודתה, הוא היה מעדיף שתהיה מורה, אינו מרוצה מהעובדה שתטפל באנשים צבעוניים. רוברט עסוק בניסיונות להשתייך למממד החברי בקאנטי, לשחק גולף, לדעתו אשתו צריכה להתאים עצמה לנשות החברה הנשואות שאינן עובדות.

“להיות רעיה ואם זו הקרירה שאני רוצה” אומרת לה אשתו של החבר של בעלה. נשות הבעלים מנדות אותה, כי בגלל עבודתה אינה יכולה לעזור להן בצדקה, למרות שהיא עושה זאת בתוקף היותה עובדת סוציאלית.

ג’יין היא אשה כנה, האמת והידיעה הם המנחים אותה, אלא שג’יין גם היא מסתירה מהסביבה פרטים. “שקרים הכרחיים”.

ג’יין מתחילה את עבודה ללא הכשרה ארוכה ואף ללא חפיפה. היא זו שאחראית על משפחות הנזקקים במטע הטבק.

בעזרת הכנות ואהבת האדם שבה מצליחה ג’יין לרכוש את אמונה של אייבי. היא דואגת לחפצים שהם זקוקים להם, ביחוד למאוורר, מצרך הכרחי במטע.

לאט לאט אייבי פותחת את ליבה בפני ג’יין ומרגישה שיש לה תקוה.

ג’יין חכמה ופקחית יודעת לתקשר עם אנשים. למרות שלא עברה הכשרה היא בעלת חושים טבעיים להבנת רגשות הזולת. הבעיה היחידה שלה היא הרגישות והמעורבות הרגשית עם המטופלים.

אייבי גם היא חכמה. בעלת חוכמת יער והבנת החיים דרך האירועים שעברה.

לאחר שנשבר מחסום האמון בין ג’יין למשפחתה של אייבי חשה ג’יין שהיא תוכל לגאול את המשפחה ממצבם, אלא שמה שקורה הוא דווקא להפך. מאז שהגיעה ג’יין מצבם מתערער.

 כאשר מגיע השלב של ביצוע החוקים והתקנות של המשרד, שגם אם ג’יין אינה מסכימה איתם היא הופכת לאויב המשפחה, היחס אליה הופך לעוין. היא מנסה בכל כוחה לא לתת לחוקי המדינה באותה תקופה לפגוע באייבי. הנסיונות שלה לעמוד מול אנשי משרדה שהופכים לעוינים ומול המשפחה האומללה שמרגישה שהיא שיקרה להם מובילים למצבים קיצוניים.

איני רוצה לתאר או להמשיך לספר מה עובר על המשפחה האומללה ומה עובר על ג’יין, זאת על מנת שאתם תקראו את הספר המיוחד הזה ללא ספוילרים.

“שקרים הכרחיים” מספר בשני קולות, קולה של ג’יין וקולה של אייבי את עברה האפל של ארה”ב, את חוסר הרגישות של הממסד לאדם הפשוט שאומללותו נובעת מכך שנולד במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון.

ג’יין הקדימה את זמנה כעובדת סוציאלית ליברלית ובעלת אמפטיה עם רצון חזק לשנות. אייבי נולדה למשפחה אומללה, לו היתה נולדת אפילו במשפחתו של בעל המטע היא היתה מצליחה להגשים את עצמה.

הספר מעלה תחושות רבות של רגשות. הזדהיתי עם אייבי, ילדה בוגרת מצד אחד אינה בוטחת בסביבה, אבל תמימה ורוצה עתיד ותקוה. הבנתי את ג’יין וידעתי שהיא לא תצליח במשימה בגלל התקופה והמקום שבה היא נמצאת.

הספר מתאר תקופה וחיים  של שנות ה-60. חיים שבהן לנשים לא היו כמעט זכויות, היתה ציפייה שהן תשארנה בבית, גם נטילת גלולה למניעת הריון היתה מותנת בהסכמת הבעל. תקופה שבה הנשים היו מעין פלקט צבעוני המלווה את הבעל ללא חשיבה עצמאית.

לא רק במעמד האשה עוסק הספר, אלא גם בגזענות בין שחורים ללבנים.

אבל בעיקר הזדעזעתי מתוכנית האאוגניקה, תוכנית עיקור נערות ללא רצונן, הנובעת מעמדות ושיקולים שמשתנים ממדינה למדינה.  בעיקרה היא תוכנית הכחדת מחלות והפרעות. בארה”ב היתה תוכנית זו קיימת עד לשנת 1975.

ספר קריא מאוד, קולח המתאר ומתעד תקופה.

 “שקרים הכרחיים” מביא לקידמת הבמה את המוסריות וקבלת ההחלטות. מה קודם למה האם החוקים שנקבעו, למרות שאין בהם מוסר, או המצפון האישי של האדם והרצון ללכת עד הסוף.

“לפעמים משלמים מחיר כבד על לצאת מהקווים ” אומרת אמה של ג’יין.

אני חייבת עוד מילה על העטיפה, “נשות בורדה”. עטיפה המרמזת על האידאל הנשי של שנות ה-60.  כילדה שגדלה בין בדים,חוטי תפירה ומגזינים של בורדה ידעתי שאוהב את הספר. לא טעיתי !                                                                                                                  פנו לכם זמן, הדליקו מזגן וקראו  את הספר, לא תצטערו.

שקרים הכרחיים, דיאנה צ’מברליין

מאנגלית, שירי שפירא

עם עובד, 2020

אמנות השמחה – ספרה רחב היריעה של גוליַארְדָה סַפְּיֶינצָה

“אמנות השמחה” הוא ספר רחב יריעה המספר את היסטורית המאה דרך דמותה המיוחדת של מודסטה. דמות שאי אפשר להישאר אדישים כלפיה.

620 עמודי הספר “אמנות השמחה” ליוו אותי במשך שבוע. לשבוע חייתי באיטליה (ללא קורונה). בכל רגע רציתי לחזור ולקרוא על מודסטה ולדעת מה עלה בגורלה. מודסטה הפכה לחברה קרובה שגרמה לי לבליל רגשות. לא ידעתי מה אני מרגישה כלפיה או חושבת עליה. לרגע הערצתי אותה על התעוזה שלה, ולאחר מכן תיעבתי אותה על המוסר, או חוסר המוסר שבה. קנאתי בה על יכולתה ללכת עם האמת הפנימית שלה, ומאידך זעמתי על התנהלותה.

620 עמודים שהם מעל ל18.000 שורות שמתארות עלילת רבת שנים מגוון רחב של דמויות. למה אני מציינת את מס’ השורות? כי את הרומן המיוחד הזה יש לקרוא בין השורות. רב הנסתר על הגלוי. הגלוי רב גם הוא.

מודסטה נולדה בסיציליה, באיזור עלוב ובבית עני. ילדה שגדלה לבד וגידלה את עצמה, אמה היתה עסוקה בקיום המשפחה ובגידולה של מודסטה ואחותה בת העשרים מעוכבת ההתפתחות. מודסטה זוכרת את צרחותיה של אחותה הנעולה בחדר השירותים הקטן. כשזה היה קורה היא היתה בורחת אל טוצ’ו, חברה הבוגר שמלמד אותה מהו ים, “מים עמוקים כמו באר אבל כחולים” מהו אופק, “קו שהוא פשוט הים שמתערבב בשמיים.”

מודסטה גדלה לבדה בטבע ובו היא מגלה את כוחה הנפשי ובעיקר את גופה והמיניות המתפרצת שלה. מיניות ותשוקה לחיים שתהייה חסרת מעצורים לאורך כל חייה.

יום אחד מגיע אביה לאחר שנים שלא הראה עצמו בבית. אירוע נוראי מוביל את מודסטה למעשה איום לא פחות מאותו האירוע.

מהבית האומלל שבו יכלה להתנהל בחופשיות ולעשות כל מה שעולה על רוחה  היא מועברת למנזר, מקום סגור עם אמונה קשוחה וחוקים של עשה ואל תעשה.

הנזירות מדכאות את שמחת הגוף שלה. ״ בגוף הבריא אורבים פיתויים. את חייבת את הבריאות שלך לתפילות.״

בהמשך היא תהיה נגד הדת והכנסייה, “מי מכיר את הטבע? מי קבע את החוקים האלה ? האל הנוצרי? או רוסו? שהוריד את האלוהים מהשמיים כדי להכניס אותו לעץ?״

מהמנזר היא ממשיכה לבית אריסטוקרטי ובדרך מניפולטיבית זוכה בתואר של נסיכה וירושה. כאן במקום הזה של מעמד גבוה עם שילוב של חית פרא היא תהפוך לאישיות עם דעה עצמאית מגובשת ומשפיעה על כל מי שסביבה. הווילה אינה מעניינת אותה, ממנה היא עוברת לעיר, שם היא מגלה את תשוקת החיים שבערה בה עוד מימי ילדותה. כל כולה הופכת להיות בעלת תשוקה, חושנית שאינה מוותרת  ואינה בוחלת בכלום. היא מבלה עם גברים ונשים, מתאהבת, מאמצת ילדים של אחרים כמו היו שלה. הופכת לדמות בעלת אידאולוגיות פוליטיות. עוברת שתי מלחמות עולם, פאשיזים, מוסולני. מאפיה, נכנסת לכלא, אבל תמיד היא מוקפת באנשים שאוהבים אותה ומעריצים אותה.

לא. זה לא ספוילרים. האירועים מתוארים בפירוט וצבעוניות, עם המון מחשבות ורגשות שהן לב ליבו של הרומן. כי כל החיצוני הוא מטרה. מטרה לתאור היסטוריה אישית והיסטוריה של המדינה ואירופה.

“אמנות השמחה” היא סאגה מודרנית שבמרכזה דמות ייחודית ושונה העוברת שינויים ונהנית מהתנהלותה וחייה.

הספר נע בין גוף ראשון לגוף שלישי, בין כתיבה כמו מחזה או תסריט לבין כתיבת יומן ואפילו יש פניה לקורא. זהו רומן שיש בו הכל.  חופש בחירה, תשוקה לחיים ותשוקה מינית מגוונת, אידאולוגיות חברתיות ופוליטיות, מוסר,  פסיכולוגיה. הכתיבה נעה בין שפה פשוטה לשפה גבוהה וציורית.

 ״ אותם געגועים הם שדחפו אותי לקבע את נעורי בדפים הללו, כי לא רציתי שהדממה תמחק את שערה הארוך של ביאטריציה״

“אמנות השמחה” הוא ספר שמלווה את איטליה מראשית המאה דרך דמותה המיוחדת של מודסטה. ונדמה כי איטליה היא מודסטה ומודסטה היא איטליה.

אי אפשר שלא לשבח את עבודת התרגום הנפלאה של שירלי פינצי לב שהצליחה בכישרון רב לתרגם את הדיאלקט הסיציליאני לעברית. תרגום משובח שמצליח להמחיש את הדמות ובעיקר את מחשבותיה. על עבודת התרגום  ניתן לקרוא כאןhttps://it

 אני יכולה לכתוב 600 עמודים על 600 עמודי הספר.

למה לקרוא את הספר המורכב והלא פשוט הזה ?

כי הדמות מעניינת, דמותה של מודסטה היא דמות ססגונית ואמיצה, נחושה בדעתה ומאמינה באמת הפנימית שלה. דמות יוצאת דופן שהקדימה את זמנה. גם אם יש בה תכונות ופגמים שאינם לרוחנו היא מרתקת ומיוחדת. אפשר לומר שזו אחת הדמויות המפתה והמסקרנת שקראתי לאחרונה.

אמנות השמחה, גוליַארְדָה סַפְּיֶינצָה

מאיטלקית, שירלי פינצי לב

הוצאת הספריה החדשה

מישהו מסתכל עלייך- קלייר מקינטוש

סיימתי לקרוא את הספר לאחר חצות. לא יכולתי להירדם, הייתי בטוחה שמישהו מסתכל עליי.

למרות שידעתי שקראתי ספר הרגשתי בעיניים בלתי נראות שנועצות בי מבט.

זואי, גרושתו של מאט, נהג מונית, אמא לג’סטין  וקייטי עובדת במשרד משעמם.

בתה מנסה לעבור אודישנים למשחק, זואי אינה  מאמינה ביכולתה להיות שחקנית, היא היתה מעוניינת שתעבוד במקצוע בעל הכנסה בטוחה.

סיימון, החבר של זואי  מנסה לכתוב מותחן ריגול, סימון גר עם זואי וילדיה. ג’סטין אינו מרוצה מהקשר של אמו.

זואי נוסעת כל בוקר לעבודתה ברכבת.

הפרק הראשון מתנהל כמו הנסיעה ברכבת שבה נוסעת הגיבורה. כמו שקשוק גלגלי הרכבת לקורא נודע עוד פרט ועוד מידע עד למשפט האחרון שמפתיע בסיום הפרק. זואי מגלה שהשתמשו בתמונה שלה לפירסום למטרות מין.

למחרת מתפרסמת באותו המדור תמונה של חברתה קייטי, לקייטי נגנבו המפתחות ברכבת התחתית. זואי היא זו שמודיעה על  כך למשטרה.

 קלי, שוטרת העובדת באופן זמני במחלקת הכייסות במשטרה. קלי  רווקה, חולקת עם שותפות דירה. לקלי היתה אחות תאומה.

זואי המומה מהשימוש בתמונתה, מתחילה לחשוש שמישהו עוקב אחריה. מישהו שמכיר אותה היטב. חששות אלו גרמו לי לחשוד בכל אחד.

החששות של זואי מתאמתים כאשר האשה השלישית שתמונתה פורסמה בעיתון באותו המדור נרצחת.

מרגע זה כולם נהפכו לחשודים בעיניי  כל הדמויות הסתכלו עליי והפכו לנאשמות.

לא רק הדמויות היו חשודות, כל פעולה, אפילו של דמות משנית נראתה לי מפלילה.

קראתי את הספר בדריכות לא להפסיד אף פרט. היו רגעים שאמרתי לעצמי, עזבי, תני לסופרת להוביל מהלכים, כיוון שהייתי בתוך העלילה לא הצלחתי להתנתק, לא מהפחדים של הדמויות ולא מהחרדות שלי.

הספר נע בין מתח מיהו זה שעוקב אחר הדמויות ויודע עליהן את כל הפרטים, לבין ניסיונות התנהלות הדמויות בחיי היומיום שלהן תוך כדי הפחד שהן נעקבות בכל רגע.

“מישהו עוקב אחרייך” נכתב בשלושה קולות, קולה של זואי הנמסר כקול בגוף ראשון. זואי מתארת את חייה ופעולותיה היומיומית עם בן זוגה ושני ילדיה, סיפורה הוא אישי וכן.

הקול השני הוא קולה של השוטרת קלי, אהבתי את דמותה היא היתה דמות אנושית ורגישה. היחידה במשטרה שגילתה יחס אוהד כלפי הנשים.

הקול השלישי והמפתיע הוא הקול של הפושע. קול שפונה בפנייה ישירה אלינו ואל הדמויות. לדעתי הקול של הפושע שרואה הכל הוא הקול המשמעותי שבספר. והקול המעורר פחד ואימה.

״ ואתן יודעות מה החלק הכי טוב? אף אחת מכן לא יודעת ששמתי עליכן עין״

לא ראיתי בספר רק את היותו ספר מתח, זהו ספר המצליח לתאר את הטכנולוגיה שקיימת היום. יש בה צדדים טובים אך גם צדדים גרועים ומפחידים. זו טכנולוגיה המתקדמת והמתעצמת. פייסבוק, אינסטגרם, מצלמות אבטחה, אנשים שמצלמים אחרים ללא ידיעה, מחשבים ופריצה למחשבים ולפרטיות האנשים.

מי מסתכל עלייך / עלינו? אנשים שמשוטטים בפייסבוק ורואים הכל. אנשים שעוקבים אחר אחרים. אנשים זרים שיודעים עלינו. כולנו רואים את כולנו.

זהו הפחד האמיתי.

ספר מתח טוב, לטעמי ניתן לקצר אותו.

מישהו מסתכל עלייך, קלייר מקינטוש

מאנגלית, אסנת הדר

ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2020

אחותי, הרוצחת הסדרתית- אוינקן ברייתווייט

לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם.

 לכל ספר זמן משלו. הספר “אחותי הרוצחת הסדרתית” הגיע  אלי בזמן הנכון.

הספר האחרון שקראתי היה מורכב ומטריד, חשתי ברצון לספר קריא.

“אחותי הרוצחת הסדרתית” הוא ספר קריא, קולח עם הרבה הומור שחור שהחזיק אותי במתח וסקרנות.

קורידה ואיולה הן שתי אחיות הגרות  באי לאגוס השייך לניגריה. קורידה הבכורה היא אחות ראשית בבית החולים.

איולה אחותה יפה ממנה,  נאה בעלת פנים מלאכיות, צבע העור שלה בין שמנת לקרמל, היא כולה קימורים בעוד שקורידה צבע עורה אגוז ברזיל והיא כולה פינות חדות.

איולה מכורה לרשתות החברתיות מתעדת כל אירוע  וכל תנועה שלה.

הספר נפתח ברצח, זה אינו ספוילר, הרי זהו שם הספר. איולה רצחה את  החבר האחרון שלה והזעיקה את אחותה לעזור לה להעלים ראיות.

״היא הרגה אותו בדקירה הראשונה שננעצה ישר בלב, אבל אז היא דקרה אותו עוד פעמיים ליתר ביטחון. הוא צנח לריצפה. היא שמעה את נשימתו ושום דבר אחר.״

קורידה עובדת כאחות בבית חולים, היא יודעת להתמודד עם כל ליכלוך. יודעת איך לנקות כל כתם ומכירה את כל השימושים לאקונומיקה. לכן ברור שהיא יודעת איך לסלק את הליכלוך של אחותה.

כל חייה היא הואשמה שאינה דואגת לאחותה. אם אחותה גנבה תפוח היא הואשמה שאינה דואגת לה ואחותה היתה רעבה בגללה, או אם אחותה לא הצליחה בלימודים זו אשמתה שלא עזרה לה.

מתוך רגשות האשמה הללו צומחת הדאגה המוגזמת שלה לאחותה להגן עליה גם אם עשתה את הפשע הנורא מכל-רצח. ״ אני תמיד לצידה. אבל….יש לה הרבה צדדים.״

מה שסיקרן אותי בספר היתה מערכת היחסים בין האחיות, מעין סימביוזה של קנאה דאגה פחד. שתיהן כאילו חיות אחת בשביל השנייה ואחת בתוך השנייה. עיצוב הדמויות ובעיקר דמותה של קורידה גורם לקורא להזדהות איתה. הבדידות שלה מול אחותה שכולם מסונוורים ממנה מעורר רגשות חמלה.

“אחותי הרוצחת הסדרתית” הוא ספר מתח שיש בו רבדים נוספים, הוא מתאר מערכות יחסים בין האחיות ובתוך המשפחה. נותן אור על החברה הניגרית ויחסי גברים נשים. מציג את הגברים בחברה באור לא חיובי. הערות המתרגם, אילן פן, עוזרות להבנת תיאור החברה הניגרית.

לאורך הקריאה חיפשתי רמזים בין השורות לאן העלילה תתפתח. אולי  הרוצח ייתפס אולי יהיה רצח נוסף, אולי משהו אחר מהעבר יעלה ויצוץ, הסופרת הצליחה לתעתע בי ולגרום לי לחשוב שכל דבר בלתי הגיוני עלול להתרחש. הרצון לדעת מה יקרה החזיק אותי במתח כל זמן הקריאה.

כיוון שאנו יודעים מי הרוצחת אנו מחפשים אחר המניע, עובדה זו יוצרת מתח, לאט לאט פרט אחר פרט ברמזים מאוד מינוריים מתבררים הפרטים הפסיכולגים והחברתיים למניעים של הרוצחת ושל אחותה של הרוצחת.

ספר עם עלילה דרמתית  הנקרא בשטף.

אחותי, הרוצחת הסדרתית, אוינקן ברייתווייט

מאנגלית, אילן פן

פן הוצאה לאור, 2020

שעות הערב – ספרו הייחודי של חררד רווה

הקריאה ברומן “שעות הערב, היתה מאתגרת עבורי.  

הרומן סקרן אותי. זהו רומן ראשון שנכתב בהולנד לאחר מלחמת העולם השנייה ומתאר דור שהתבגר במלחמה.

רציתי לדעת מה עבר על הדור הצעיר שחווה מלחמה. מה הן התובנות שאליהן הגיע הגיבור לאחר מלחמה איומה שכזו.

הפתעה גדולה חיכתה לי. על פניו לכאורה אין תשובה לשאלות  מה עבר על הדור הצעיר ואיך הם חווה את המלחמה והאם השפיעה עליהם .

אבל קריאה מעמיקה בספר וסיומו  נותנים הסבר ופרשנות.

הרומן  מתרחש בעשרת הימים האחרונים של שנת 1946.  גיבור הרומן פריץ בחור בן 23  דהיינו הוא היה בן 16 כאשר פרצה המלחמה וכל שנות נעוריו עברו עליו במהלך המלחמה. פריץ גר עם הוריו  המזדקנים. עבודתו כפקיד אינה מענינית ואינה ממלאת אותו. בכל ערב הוא מחפש מה יעשה וכיצד ימלא את השעות הריקות שלפניו. ימי ראשון קשים עליו שכן היום הארוך אינו מספק לו הנאה.

הספר נפתח הישר אל תוך מחשבותיו ומוחו של פריץ. הוא מתעורר בהחלטה שאת היום לא יבזבז, הוא ימצא טעם לחיו. מרגע זה ואילך אנחנו מלווים אותו בכל רגע נתון, וכשאני אומרת בכל רגע זה אכן כמעט כל רגע. פריץ מגלה לנו כל מה שהוא חושב, ומה דעתו על כל מה שהוא רואה. לפעמים השיחות מתערבבות עם מחשבותיו.

השיחות עם הוריו נסבות סביבי :”היכן המפתחות, צריך כאן שקט, לך תראה את” ועוד…

מעבר לשיחות יש משמעות להתנהלות היומיומית השגרתית ואפילו המשעממת, דרך ההתנהלות והשיחות אנחנו לומדים על אורח החיים של הגיבור ובעיקר אנחנו רואים דרכו את העולם היומיומי. הוא מגלה את גופו של אביו, את דרך הליכתו, את המאכלים שאוכל.

מטרה נוספת היא שאנחנו הקוראים נראה את פרטי החיים שמרכיבים את יומו ובעיקר את אישיותו.

הוא  כמו זקן משועמם, מהרגע שמתעורר מייחל שהיום יסתיים. מביט בשעון בשעה אחת וממלמל לעצמו שעבר את חצי היום… השעות הריקות.

״מה קורה כאן?״ ״מה יכול לקרות?״ “אין חדש” ” מה יכול לקרות?” אלו הם משפטים שגורים בפיו.

אני מניחה שמי שיקרא את העמודים הראשונים יניח את הספר מידו ויתהה מדוע עליו לקרוא רשימות של התנהלות בסגנון “קמתי, ישבתי,השתעממתי.” גם לי זה כמעט קרה. ובכל זאת המשכתי לקרוא. מדוע? הכתיבה הנפלאה של האירועים הבנליים דירבנה אותי לקרוא, בנוסף הסתקרנתי להבין מה יש בספר הזה שנכתב מיד לאחר תום המלחמה והפך  לספר פולחן. מה יש בדמותו של פריץ שרבים רצו להכירו ולהבין אותו.

פריץ מלבד היותו משועמם עולמו הפנימי מלא וגדוש. יש לו חשיבה יצירתית על מה שקורה סביבו. למשל הוא חושב שמחלת הסרטן ״ היא מחלה יפה מאוד כמו צמח פראי. אחת המחלות המרשימות ביותר.״

חלומות הלילה מציפים אותו בצבעים וסערות. החלומות לטעמי הם בעלי  רובד פסיכולגי המנסה לשקף את התקופה. אנשים שנעוריהם עברו עליהם במלחמה איומה, איבדו את הכוח להגשים עצמם או, שמא לא ידעו מה רוצים הם מעצמם וחייהם הופכים משמימים. רק בלילה בחלומות הם מצליחים לראות צבעים.

לאורך הרומן הוא מתעסק בהתקרחות של חברו ובפחד מפני ההתקרחות האישית שלו. יש לו הסברים לוגים לסיבות ההתקרחות. אבל העיסוק בהתקרחות הוא סמל מעבר לעובדת אובדן השיער.

״יש ממה ליהנות בעולם הזה ״ אומר לו חברו אדלר ופריץ חושב בהמשך לדברים אלו “התקרחות לא מוכרחה להיות אסון.״

עשרה ימים ביליתי עם פריץ, הוריו וחבריו, ישבתי אתם לשולחן לאכול אפונה, בשר תפוחי אדמה, קולורבי. פריץ לא הניח לי גם כשנפרדתי ממנו בשעות הערב. הוא ליווה אותי במחשבות. חשבתי על אותו הדור שלאחר המלחמה, עד כמה האירועים ההיסטוריים פגעו בהם נפשית. אומנם המלחמה אינה מוזכרת כלל, פרט לציון עובדה שבביתם התגורר חלי כגרמני. אין זכר להתנהלות שלו ושל הוריו בתקופה זו.  אין ספק שהחרדה והפחדים השפיעה עליהם.

אחרית דבר המוגשת בסיום הרומן על ידי המתרגם רן הכהן שופכת אור על דמות הסופר ותקופת כתיבת הרומן.

הרומן “שעות הלילה” הוא רומן הנוגע בקיומו של האדם, מהי משמעות חייו. רומן שאינו עושה נוח. כי הקיום אינו נוח.

מומלץ מאוד.

שעות ערב, חֵרַרְד רֵוֶה

מהולנדית, רן הכהן

הוצאת עם עובד, 2019

מכתב של אלמונית – ספרו המרתק של שטפן צוויג

היה לי ברור שכאשר תגיע הנובלה לתיבת הדואר לא אתאפק ואשב מיד לקרוא אותה. כן היה. לא עניין

.אותי דבר, צללתי אל תוך המילים הנפלאות, קראתי מהופנטת ומרותקת עד שסיימתי

סופר נודע חוזר לוינה לאחר שנפש בהרים. בהגיעו לביתו הוא מתרווח בנחת בכורסתו ומעיין במכתבים שהגיעו אליו בהעדרו. אחד המכתבים הוא כתב יד לא מוכר שנראה ארוך. מכתב ללא כתובת וללא חתימה. לאחר שהצית סיגר החל לקרוא אותו

.המכתב נכתב על ידי אשה. אשה אלמונית

בשפה ברורה ומדויקת  מגוללת אותה אשה את תולדותיה  והקורא  שקורא יחד עם הסופר.את המכתב נחשף לחייה ולבחירותיה. אהבתה היא זו שהובילה את חייה

יופייה של הנובלה הוא לא רק בזכות העלילה, הסופר אשר קורא את המכתב הוא כמעט במעמד שווה לקורא הנובלה. שניהם נחשפים כאן לראשונה לאירועים שנפרשים במכתב

איני יכולה לספר על תוכן המכתב, כי אז אפגע בעלילה ובהפתעות שעולות מבין שורות המכתב ובעיקר בהפתעת הסיום

 האלמונית שכותבת לסופר מבקשת שיאמין לסבלה ולייסוריה. מרגע הפתיחה היא מגוללת את כל מה שעברה מנעוריה, מהרגע שהתאהבה ועד לרגע הזה שבו היא כותבת. היא כותבת לו לאחר שבנה מת משפעת וכעת היא גוססת. כנראה שזו היתה השפעת הספרדית

מכתב של אלמונית, היא נובלה פסיכולוגית מובהקת החודרת לנבכי הנפש של אהבה וסיבותיה. במילים מדויקות מצליח צוויג להבין את נפשה המיוסרת של הגיבורה. כאילו היא שוכבת על ספת הפסיכולוג ומסבירה את כל הסיבות והמהלכים שלה לאהבה בלתי אפשרית. עולם פנימי מבולבל  שעל מנת לצאת ממנו עושה השלכה על הסופר

 התאהבותה   בגיל הנעורים הצליחה לרומם אותה ומעתה יש לה  סיבה למה לשאוף. היא הופכת לתלמידה מצטיינת קוראת ספרים לומדת פסנתר מקפידה על בגדיה. גם כשבגרה נותרה כל כולה נתונה במושא אהבתה ובהתאהבות שלה עד כי סירבה לחיים עצמם

בדיוק כמו שעשה בנובלה “24 שעות בחיי אשה”  מצליח צוויג שוב להיכנס לתוך נפשה ועורה של אשה לתשוקותיה ואהבותיה

האשה האלמונית חושפת את נפשה פרט אחר פרט, אבל בין השורות היא חושפת את נפשו והתנהגותו של מושא אהבתה

להבנות הדמויות של צוויג צריך לבוא ללא שיפוטיות.  להגיע אליהן ממקום של חמלה ולנסות להבין את המצב שאליהן נקלעו. למה? כי צוויג היה בעל חמלה  הוא בורא את הדמויות שלו בתהליך פסיכולוגי מרתק ותפקיד הקורא הוא לעקוב אחר הדמות המספרת ולהבינה. אל לו לומר למה התנהגה כך. כי אם אומרים מחמיצים  את יופיין של המילים, התיאור הנפשי המדויק, הרגשות של הגיבורה ואף רגשותיו של הסופר שקורא את המכתב

נובלה קטנה גדולה שמקפלת בתוכה תולדות חיים מיוסרים, גיבורה שנושאת איתה את סודה ללא האשמה וללא מרמור. זה סיפור של אהבה טוטאלית, בעלת תהפוכות ואכזבה הכתובת ברגישות מהפנטת ומרתקת

כל ספר,כל נובלה של צוויג הוא חגיגה עבורי, הנובלה “מכתב של אלמונית” בתרגומו הנפלא, כמו תמיד של הראל קין, מצטרפת לאוסף של צוויג שנכנסה לי ללב ותישאר בו

סיפור שנקרא בנשימה אחת עד לסיום הלופת והמפתיע

ואתם? רוצו לקרוא אותה ולהתענג על השפה, הדיוק, הרגשות והכאב

ממליצה מאוד

מכתב של אלמונית, שטפן צוויג

מגרמנית, הראל קין

הוצאת, תשע נשמות 2020

האנסמבל- ספרה המתנגן של אייג’ה גייבל

״בראש ובראשונה עמדה המוסיקה ואחריה כל שאר הדברים שהיו כפופים למוסיקה״

“האנסמבל”  הוא ספר שכולו מוסיקה. האותיות, המילים והמשפטים מצטרפים יחד לסימפוניה נפלאה שהלוואי והיתה בלתי גמורה, כי אחרי שנכנסתי לתוך נפשם של הדמויות לא רציתי לעזוב אותן.

“האנסמבל” הוא ספר שמתאר את מי שעומד מאחורי הצלילים הנפלאים שאנחנו שומעים בקונצרטים.

ספר שהעלילה בו מצומצמת, לא צריך אירועים דרמטיים חוצי גבולות ותזזיתיים על מנת ליצור עניין. כמו ששבעה תווים בודדים יכולים ליצור אינסוף וריאציות מוסיקליות החל משיר עממי פשוט ועד סימפוניה מורכבת, כך יוצר הספר מורכבות אנושית בעזרת ארבעת חברי ההרכב.

“רביעית ואן נס” היא רביעיה המורכבת משני נגנים ושתי נגניות, אנו פוגשים אותם בפתיחת הספר כאשר הם מבצעים את רסיטל הסיום שלהם בבית ספר גבוה למוסיקה, זהו קונצרט המהווה חימום לקראת הדבר האמיתי-תחרות הרביעיות שאליה הם עתידים לנסוע.

ג’אנה כנרת ראשונה מובילת ההרכב, ג’אנה שאפתנית ומייחלת לזכות בקונצרט על מנת להתחיל בקריירה. היא לא בוחלת בכלום על מנת לקדם את המשימה הזו.

בריט, כנרת שנייה, יפה ומופנמת, חסרת ביטחון בעצמה וביכולת האהבה שלה. אהבה להיות הקול התומך התפקיד ההרמוני שאיש לא יודע שהוא שומע.

הנרי ,המחונן שבחבורה, לא יהיר בגלל גאונותו, בעל  מעיין אינסופי של מוסיקה במוחו. כולו נתון ברצונו להיותו מוסיקאי.

דניאל, הצ’לן האיטי יותר והרגיש.

אנחנו מלווים את חברי ההרכב במהלך 16 שנים.  ארבעה מוסיקאים צעירים שאפתנים שכל עולמם ועתידים הוא המוסיקה. ההרכב האישי ביניהם משול ליצירה מוסיקלית בעלת קשת גוונים של צלילים. ארבעה צעירים הקשורים זה בזה וכאילו המפתח המוסיקלי סוגר אותם יחד.

“האנסמבל” הוא ספר על רגשות, על תחרויות שהן לא רק תחרויות נגינה אלא תחרויות אישיות סמויות.

פחדים וחששות, כמו, מה יקרה אם למי מהם היד תפגע ? כשאשתו של דניאל נפצעת בידה היא אומרת לו: “אתה שמח שזו לא היד שלך.” ובליבו הוא מסכים איתה. לפני כל קונצרט ואף במהלכו קיים בהם הפחד לטעות בצליל אחד.

הספר כתוב מנקודת מבטו של הסופר דרך עיניהן של הדמויות. כל פרק מוקדש לאחת מדמוית ההרכב. כל אחת מספרת את סיפורה האישי באופן הכי אינטימי שיש, כל דמות חושפת את מחשבותיה על המוסיקה ועל החיים האישיים. התבוננות שכזו נותנת לקורא הזדמנות להציץ ולהבין את המוסיקאי שבחר להקדיש את כל כולו לחיי המוסיקה. הבחירה הזו למעשה גרמה לו אולי  להיות מנודה מחיים רגשיים אישיים, כי במהלך היום ובכל רגע הם מתנגנים את היצירות בראשם ואולי זו הסיבה שאינם פנויים לתת מעצמם.

לא בכדי הפרק הפותח מדבר על אהבה, אומנם כיצד באה לידי ביטוי האהבה ביצירה “האמריקאית” של דבוז’ק. אהבה שהם יחפשו לאורך השנים שלהם בהרכב. אהבה אישית,אהבה לנגינה או אהבה לחבריהם בהרכב.

הספר מתאר הבדידות האישית שלהם. כל עולמם הוא המוסיקה ומה שממלא אותם הם הצלילים והתווים. הם רגישים ומתרגשים כמעט אך ורק מהאינטימיות של הצלילים.

״ לנגן רביעיות של מוצרט ושל היידן זה כאילו כל האיברים מתחברים יחד במרכז הגוף-מקלעת השמש הופכת לחיוך.״

אייג’ה גייבל, כנרית וצ’לנית שזה לה הספר הראשון, מצליחה להכניס את הקורא אל עולמן  האינטימי והרגשי של המוסיקאים המוכשרים, היא מיטיבה לתאר את תשוקותיהם, את התחרותיות המלווה אותם, את הקנאה וההצלחה של הדמויות וכל זאת ללא שיפוטיות, להפך בהמון חמלה ואהדה.

הבית שלי הוא בית מוסיקאלי, למרות השמיעה המוסיקלית הגרועה ביותר שלי, בני הוא מוסיקאי מוכשר. אני זוכרת שנים שבהן ניגן יצירות במשך שעות. לפני גיוסו ניגן לפעמים 17 שעות עד שידע את היצירה בעל פה. זוכרת את הלבטים שלו האם להמשיך להיות מוסיקאי או ללמוד מקצוע שיאפשר לו להתקיים. אני זוכרת את הצלילים המציפים את הבית ואת האושר שלו בכל פעם כשהרים את מכסה הפסנתר.

הקריאה בספר  שאבה אותי פנימה אל עולם פנימי עשיר של אנשים המלא בצלילים. האמת הצטערתי להיפרד מהם ורציתי לדעת מה עלה בגורלן בהמשך.

ממליצה לקרוא את הספר באיטיות, לשמוע כל תו וכל צליל של הדמויות.

האנסמבל, אייג’ה גייבל

מאנגלית, דנה אלעזר-הלוי

הוצאת סימנים, ידיעות אחרונות,חמד, 2020