הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

אחותי, הרוצחת הסדרתית- אוינקן ברייתווייט

לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם.

 לכל ספר זמן משלו. הספר “אחותי הרוצחת הסדרתית” הגיע  אלי בזמן הנכון.

הספר האחרון שקראתי היה מורכב ומטריד, חשתי ברצון לספר קריא.

“אחותי הרוצחת הסדרתית” הוא ספר קריא, קולח עם הרבה הומור שחור שהחזיק אותי במתח וסקרנות.

קורידה ואיולה הן שתי אחיות הגרות  באי לאגוס השייך לניגריה. קורידה הבכורה היא אחות ראשית בבית החולים.

איולה אחותה יפה ממנה,  נאה בעלת פנים מלאכיות, צבע העור שלה בין שמנת לקרמל, היא כולה קימורים בעוד שקורידה צבע עורה אגוז ברזיל והיא כולה פינות חדות.

איולה מכורה לרשתות החברתיות מתעדת כל אירוע  וכל תנועה שלה.

הספר נפתח ברצח, זה אינו ספוילר, הרי זהו שם הספר. איולה רצחה את  החבר האחרון שלה והזעיקה את אחותה לעזור לה להעלים ראיות.

״היא הרגה אותו בדקירה הראשונה שננעצה ישר בלב, אבל אז היא דקרה אותו עוד פעמיים ליתר ביטחון. הוא צנח לריצפה. היא שמעה את נשימתו ושום דבר אחר.״

קורידה עובדת כאחות בבית חולים, היא יודעת להתמודד עם כל ליכלוך. יודעת איך לנקות כל כתם ומכירה את כל השימושים לאקונומיקה. לכן ברור שהיא יודעת איך לסלק את הליכלוך של אחותה.

כל חייה היא הואשמה שאינה דואגת לאחותה. אם אחותה גנבה תפוח היא הואשמה שאינה דואגת לה ואחותה היתה רעבה בגללה, או אם אחותה לא הצליחה בלימודים זו אשמתה שלא עזרה לה.

מתוך רגשות האשמה הללו צומחת הדאגה המוגזמת שלה לאחותה להגן עליה גם אם עשתה את הפשע הנורא מכל-רצח. ״ אני תמיד לצידה. אבל….יש לה הרבה צדדים.״

מה שסיקרן אותי בספר היתה מערכת היחסים בין האחיות, מעין סימביוזה של קנאה דאגה פחד. שתיהן כאילו חיות אחת בשביל השנייה ואחת בתוך השנייה. עיצוב הדמויות ובעיקר דמותה של קורידה גורם לקורא להזדהות איתה. הבדידות שלה מול אחותה שכולם מסונוורים ממנה מעורר רגשות חמלה.

“אחותי הרוצחת הסדרתית” הוא ספר מתח שיש בו רבדים נוספים, הוא מתאר מערכות יחסים בין האחיות ובתוך המשפחה. נותן אור על החברה הניגרית ויחסי גברים נשים. מציג את הגברים בחברה באור לא חיובי. הערות המתרגם, אילן פן, עוזרות להבנת תיאור החברה הניגרית.

לאורך הקריאה חיפשתי רמזים בין השורות לאן העלילה תתפתח. אולי  הרוצח ייתפס אולי יהיה רצח נוסף, אולי משהו אחר מהעבר יעלה ויצוץ, הסופרת הצליחה לתעתע בי ולגרום לי לחשוב שכל דבר בלתי הגיוני עלול להתרחש. הרצון לדעת מה יקרה החזיק אותי במתח כל זמן הקריאה.

כיוון שאנו יודעים מי הרוצחת אנו מחפשים אחר המניע, עובדה זו יוצרת מתח, לאט לאט פרט אחר פרט ברמזים מאוד מינוריים מתבררים הפרטים הפסיכולגים והחברתיים למניעים של הרוצחת ושל אחותה של הרוצחת.

ספר עם עלילה דרמתית  הנקרא בשטף.

אחותי, הרוצחת הסדרתית, אוינקן ברייתווייט

מאנגלית, אילן פן

פן הוצאה לאור, 2020

שעות הערב – ספרו הייחודי של חֵרַרְד רֵוֶה

הקריאה ברומן “שעות ערב” סיקרנה אותי והיתה מאתגרת עבורי. זה רומן ראשון שנכתב בהולנד לאחר מלחמת העולם השני ומתאר דור ההתבגר במלחמה.

רציתי לדעת מה עבר על הדור הצעיר שחווה מלחמה. מה הם התובנות שאליהן הגיע הגיבור לאחר מלחמה איומה שכזו.

הפתעה גדולה חיכתה לי. על פניו לכאורה אין תשובה לשאלות מה עבר על הדור הצעיר ואיך חוו את המלחמה והאם השפיעה עליהם.

אבל קריאה מעמיקה בספר וסיומו נותנים הסבר ופרשנות.

הרומן מתרחש בעשרת הימים האחרונים של שנת 1946. חיבור הרומן פריץ בחור בן 23 דה יני הוא היה בן 16 כאשר פרצה המלחמה וכל השנים נעוריו עברו עליו היה המלחמה. פריץ גר עם הוריו המזדקנים. עבודתו כעבודה אינה מעניינית ואינה ממלאת אותו. כל ערב הוא מחפש מה יעשה וכיצד ימיל את השעות הריקות שלפניו. ימי ראשון קשים עליו, כי היום היום הארוך אינו מספק לו טוב. “באתי מרוב שיעיון” הוא אומר לחברו.

הספר נפתח הישראלי אל תחת מחשבותיו ומוחו של פריץ. הוא מתעורר בהחלט אתה היום לא יבזבז, הוא מצא טעם לחיו. מרגע זה ואילך אנחנו מלווים אותו בכל רגע נתון, וכשאני אומר בכל רגע זה אכן כמעט כל רגע. פריץ מגלה לנו כל מה שהוא חושב, ומה דעתו על כל מה שהוא רואה. לפעמים השיחות מתערבבות עם מחשבותיו.

השיחות עם הוריו נסבות סביבי: “היכן המפתח, צריך כאן שקט, אתה תראה את, תנעל את הדלת” ועוד …

מעבר לשיחות יש משמעות להתנהלות היומיומית השגרתית האיש המשמעמת, דרך ההתנהלות והשיחות שאנחנו לומדים על אורח החיים של הגיבור, אתה יודע שאנחנו צריכים לראות את העולם היומיומי שלו. הוא מגלה את הסוף של אביו, את הדרך הליכתו, את המאכלים שאוכל.

נראה לך שהקוראים נראה את הפרטיות של החיים והמרכיבים האלה.

הוא כמו זקן משועמם, מהרגע מתעורר מייחל שהיום יסתיים. מביט בשעון בשעה אחת וממלמל לעצמו שעבר את חצי היום … השעות הריקות.

“אין קורה כאן?” “מה יכול לקרות? “” אין חדש “אלה הם משפטים שגורים בפיו.

אני מניחה שמי שיקרא את העמודים הראשונים יניח את הספר מידו ויתהה. גם לי זה כמעט קרה. כן זאת המשכתי לקרוא. לד? הכתיבה הנפלאה של האירועים הבנליים דרבנה אותי לקרוא, בנוסף הסתקרנתי להבין מה יש בספר הזה שנכתב מיד לאחר תום המלחמה והפך לספר פולחן. מה יש בדמותו של פריץ שרבים רצו להכירו ולהבין אותו.

אני הוקסמתי מדמותו הייחודית והמפורטת של פריץ. הוא בעל חוש הומור, מחפש אחר תובנות קיומיות, חבר טוב, בן מסור.

פריץ מלבד היצה משועמם עולמו הפנימי מלא וגדוש. יש לו חשיבה יצירתית על מה שקורה סביבו. למשל הוא חושב שמחלת הסרטן ”היא מחלה יפה מאוד כמו צמח פראי. אחת המחלות המרשימות ביותר.״

חלומות הלילה מציפים אותו בצבעים וסערות. החלומות לטעמי הם בעלי רובד פסיכולוגי המנסה לשקף את התקופה. אנשים שנעוריהם עברו שיש להם במלחמה איומה, איבדו את הכוח להגשים את השירים, או שמא לא ידעו מה הם רוצים את המשרד והחייהם הופכים משמימים. רק בלילה בחלומות הם מצליחים לראות צבעים.

לפני הרומן הוא מתעסק בהתקרחות של חברו ובפחד מההתנהגות שלו האישית. יש לו הסברים לוגים לסיבות ההתקרחות. אבל העיסוק בהתקרחות הוא סמל מעבר לעובדת אובדן השיער.

“מיש ליהנות בעולם הזה” אומר לו חברו אדלר ופריץ חושב בהמשך לדברים האלה “התקרחות לא מוכרחה להיות אסון.״

עשרה ימים ביליתי עם פריץ, הוריו וחבריו, ישבתי אתם לשולחן לאכול אפונה, בשר, תפוחי אדמה, קולורבי. פריץ לא הניח לי גם כשנפרדתי ממנו בשעות הערב. הוא ליווה אותי במחשבות. חשבתי על אותו הדור שלאחר המלחמה, עד כמה האירועים ההיסטוריים פגעו שם נפשית. אומנם המלחמה אינה מוזכרת כלל, פרט לציון עובדה שבביתם התגורר חיל גרמני. אין זכר להתנהלות שלו ושל הוריו לכתובופה זו. אין ספק שהחרדה והפחדים השפיעה עליהם.

אחרית דבר המוגשת בסיום הרומן על ידי המתרגם רן הכהן שופכת אור על דמות הסופר ותקופת כתיבת הרומן.

הרומן “שעות הלילה” הוא רומן הנוגע בקיומו של האדם, מהי משמעות חיו. רומן משפחהנו מניח אחריקר אינו עושה נוח. כי היא איננה נוח בדרך כלל.

מומלץ מאוד.

שעות ערב, חֵרַרְד רֵוֶה

מהולנדית, רן הכהן

הוצאת עם עובד, 2019

מכתב של אלמונית – ספרו המרתק של שטפן צוויג

היה לי ברור שכאשר תגיע הנובלה לתיבת הדואר לא אתאפק ואשב מיד לקרוא אותה. כן היה. לא עניין

אותי דבר, צללתי אל תוך המילים הנפלאות, קראתי מהופנטת ומרותקת עד שסיימתי

סופר נודע חוזר לוינה לאחר שנפש בהרים. בהגיעו לביתו הוא מתרווח בנחת בכורסתו ומעיין במכתבים שהגיעו אליו בהעדרו. אחד המכתבים הוא כתב יד לא מוכר שנראה ארוך. מכתב ללא כתובת וללא חתימה. לאחר שהצית סיגר החל לקרוא אותו

המכתב נכתב על ידי אשה. אשה אלמונית

בשפה ברורה ומדויקת  מגוללת אותה אשה את תולדותיה  והקורא  שקורא יחד עם הסופר את המכתב נחשף לחייה ולבחירותיה. אהבתה היא זו שהובילה את חייה

יופייה של הנובלה הוא לא רק בזכות העלילה, הסופר אשר קורא את המכתב הוא כמעט במעמד שווה לקורא הנובלה. שניהם נחשפים כאן לראשונה לאירועים שנפרשים במכתב

איני יכולה לספר על תוכן המכתב, כי אז אפגע בעלילה ובהפתעות שעולות מבין שורות המכתב ובעיקר בהפתעת הסיום

 האלמונית שכותבת לסופר מבקשת שיאמין לסבלה ולייסוריה. מרגע הפתיחה היא מגוללת את כל מה שעברה מנעוריה, מהרגע שהתאהבה ועד לרגע הזה שבו היא כותבת. היא כותבת לו לאחר שבנה מת משפעת וכעת היא גוססת. כנראה שזו היתה השפעת הספרדית

מכתב של אלמונית, היא נובלה פסיכולוגית מובהקת החודרת לנבכי הנפש של אהבה וסיבותיה. במילים מדויקות מצליח צוויג להבין את נפשה המיוסרת של הגיבורה. כאילו היא שוכבת על ספת הפסיכולוג ומסבירה את כל הסיבות והמהלכים שלה לאהבה בלתי אפשרית. עולם פנימי מבולבל  שעל מנת לצאת ממנו עושה השלכה על הסופר

 התאהבותה   בגיל הנעורים הצליחה לרומם אותה ומעתה יש לה  סיבה למה לשאוף. היא הופכת לתלמידה מצטיינת קוראת ספרים לומדת פסנתר מקפידה על בגדיה. גם כשבגרה נותרה כל כולה נתונה במושא אהבתה ובהתאהבות שלה עד כי סירבה לחיים עצמם

בדיוק כמו שעשה בנובלה “24 שעות בחיי אשה”  מצליח צוויג שוב להיכנס לתוך נפשה ועורה של אשה לתשוקותיה ואהבותיה

האשה האלמונית חושפת את נפשה פרט אחר פרט, אבל בין השורות היא חושפת את נפשו והתנהגותו של מושא אהבתה

להבנות הדמויות של צוויג צריך לבוא ללא שיפוטיות.  להגיע אליהן ממקום של חמלה ולנסות להבין את המצב שאליהן נקלעו. למה? כי צוויג היה בעל חמלה  הוא בורא את הדמויות שלו בתהליך פסיכולוגי מרתק ותפקיד הקורא הוא לעקוב אחר הדמות המספרת ולהבינה. אל לו לומר למה התנהגה כך. כי אם אומרים מחמיצים  את יופיין של המילים, התיאור הנפשי המדויק, הרגשות של הגיבורה ואף רגשותיו של הסופר שקורא את המכתב

נובלה קטנה גדולה שמקפלת בתוכה תולדות חיים מיוסרים, גיבורה שנושאת איתה את סודה ללא האשמה וללא מרמור. זה סיפור של אהבה טוטאלית, בעלת תהפוכות ואכזבה הכתובת ברגישות מהפנטת ומרתקת

כל ספר,כל נובלה של צוויג הוא חגיגה עבורי, הנובלה “מכתב של אלמונית” בתרגומו הנפלא, כמו תמיד של הראל קין, מצטרפת לאוסף של צוויג שנכנסה לי ללב ותישאר בו

סיפור שנקרא בנשימה אחת עד לסיום הלופת והמפתיע

ואתם? רוצו לקרוא אותה ולהתענג על השפה, הדיוק, הרגשות והכאב

ממליצה מאוד

מכתב של אלמונית, שטפן צוויג

מגרמנית, הראל קין

הוצאת, תשע נשמות 2020

האנסמבל- ספרה המתנגן של אייג’ה גייבל

״בראש ובראשונה עמדה המוסיקה ואחריה כל שאר הדברים שהיו כפופים למוסיקה״

“האנסמבל”  הוא ספר שכולו מוסיקה. האותיות, המילים והמשפטים מצטרפים יחד לסימפוניה נפלאה שהלוואי והיתה בלתי גמורה, כי אחרי שנכנסתי לתוך נפשם של הדמויות לא רציתי לעזוב אותן.

“האנסמבל” הוא ספר שמתאר את מי שעומד מאחורי הצלילים הנפלאים שאנחנו שומעים בקונצרטים.

ספר שהעלילה בו מצומצמת, לא צריך אירועים דרמטיים חוצי גבולות ותזזיתיים על מנת ליצור עניין. כמו ששבעה תווים בודדים יכולים ליצור אינסוף וריאציות מוסיקליות החל משיר עממי פשוט ועד סימפוניה מורכבת, כך יוצר הספר מורכבות אנושית בעזרת ארבעת חברי ההרכב.

“רביעית ואן נס” היא רביעיה המורכבת משני נגנים ושתי נגניות, אנו פוגשים אותם בפתיחת הספר כאשר הם מבצעים את רסיטל הסיום שלהם בבית ספר גבוה למוסיקה, זהו קונצרט המהווה חימום לקראת הדבר האמיתי-תחרות הרביעיות שאליה הם עתידים לנסוע.

ג’אנה כנרת ראשונה מובילת ההרכב, ג’אנה שאפתנית ומייחלת לזכות בקונצרט על מנת להתחיל בקריירה. היא לא בוחלת בכלום על מנת לקדם את המשימה הזו.

בריט, כנרת שנייה, יפה ומופנמת, חסרת ביטחון בעצמה וביכולת האהבה שלה. אהבה להיות הקול התומך התפקיד ההרמוני שאיש לא יודע שהוא שומע.

הנרי ,המחונן שבחבורה, לא יהיר בגלל גאונותו, בעל  מעיין אינסופי של מוסיקה במוחו. כולו נתון ברצונו להיותו מוסיקאי.

דניאל, הצ’לן האיטי יותר והרגיש.

אנחנו מלווים את חברי ההרכב במהלך 16 שנים.  ארבעה מוסיקאים צעירים שאפתנים שכל עולמם ועתידים הוא המוסיקה. ההרכב האישי ביניהם משול ליצירה מוסיקלית בעלת קשת גוונים של צלילים. ארבעה צעירים הקשורים זה בזה וכאילו המפתח המוסיקלי סוגר אותם יחד.

“האנסמבל” הוא ספר על רגשות, על תחרויות שהן לא רק תחרויות נגינה אלא תחרויות אישיות סמויות.

פחדים וחששות, כמו, מה יקרה אם למי מהם היד תפגע ? כשאשתו של דניאל נפצעת בידה היא אומרת לו: “אתה שמח שזו לא היד שלך.” ובליבו הוא מסכים איתה. לפני כל קונצרט ואף במהלכו קיים בהם הפחד לטעות בצליל אחד.

הספר כתוב מנקודת מבטו של הסופר דרך עיניהן של הדמויות. כל פרק מוקדש לאחת מדמוית ההרכב. כל אחת מספרת את סיפורה האישי באופן הכי אינטימי שיש, כל דמות חושפת את מחשבותיה על המוסיקה ועל החיים האישיים. התבוננות שכזו נותנת לקורא הזדמנות להציץ ולהבין את המוסיקאי שבחר להקדיש את כל כולו לחיי המוסיקה. הבחירה הזו למעשה גרמה לו אולי  להיות מנודה מחיים רגשיים אישיים, כי במהלך היום ובכל רגע הם מתנגנים את היצירות בראשם ואולי זו הסיבה שאינם פנויים לתת מעצמם.

לא בכדי הפרק הפותח מדבר על אהבה, אומנם כיצד באה לידי ביטוי האהבה ביצירה “האמריקאית” של דבוז’ק. אהבה שהם יחפשו לאורך השנים שלהם בהרכב. אהבה אישית,אהבה לנגינה או אהבה לחבריהם בהרכב.

הספר מתאר הבדידות האישית שלהם. כל עולמם הוא המוסיקה ומה שממלא אותם הם הצלילים והתווים. הם רגישים ומתרגשים כמעט אך ורק מהאינטימיות של הצלילים.

״ לנגן רביעיות של מוצרט ושל היידן זה כאילו כל האיברים מתחברים יחד במרכז הגוף-מקלעת השמש הופכת לחיוך.״

אייג’ה גייבל, כנרית וצ’לנית שזה לה הספר הראשון, מצליחה להכניס את הקורא אל עולמן  האינטימי והרגשי של המוסיקאים המוכשרים, היא מיטיבה לתאר את תשוקותיהם, את התחרותיות המלווה אותם, את הקנאה וההצלחה של הדמויות וכל זאת ללא שיפוטיות, להפך בהמון חמלה ואהדה.

הבית שלי הוא בית מוסיקאלי, למרות השמיעה המוסיקלית הגרועה ביותר שלי, בני הוא מוסיקאי מוכשר. אני זוכרת שנים שבהן ניגן יצירות במשך שעות. לפני גיוסו ניגן לפעמים 17 שעות עד שידע את היצירה בעל פה. זוכרת את הלבטים שלו האם להמשיך להיות מוסיקאי או ללמוד מקצוע שיאפשר לו להתקיים. אני זוכרת את הצלילים המציפים את הבית ואת האושר שלו בכל פעם כשהרים את מכסה הפסנתר.

הקריאה בספר  שאבה אותי פנימה אל עולם פנימי עשיר של אנשים המלא בצלילים. האמת הצטערתי להיפרד מהם ורציתי לדעת מה עלה בגורלן בהמשך.

ממליצה לקרוא את הספר באיטיות, לשמוע כל תו וכל צליל של הדמויות.

האנסמבל, אייג’ה גייבל

מאנגלית, דנה אלעזר-הלוי

הוצאת סימנים, ידיעות אחרונות,חמד, 2020

הבית בקצה הלילה-סאגה משפחתית מאת קתרין באנר

על הספר “הבית בקצה הלילה” שמעתי רבות והובטחה לי הנאת קריאה. צרפתי אותו למזוודה בטיולי האחרון, אך לא הספקתי לקרוא אותו.

עכשיו, בימים שבהם ריכוז הקריאה אינו במיטבו, שלא לדבר על סגנונות  קריאה משתנים מרגע לרגע החלטתי לקרוא את הספר בידיעה שמובטחת לי הנאה, הרי המליצו לי עליו.

“הבית בקצה הלילה” הוא סיפור המשתרע על פני מאה שנים  ומספר את סיפורו של אמאדו אספוסיטו, ילד שגדל בבית יתומים ללא הורים. אמאדו המוכשר הפך להיות רופא והגיע לאי קסטלמארה שליד סיציליה. אי שלפי האמונה הוא רדוף קללה ושדים. אמאדו הוא רופא מוכשר שמיד התחבב על ידי אנשי האי והם בוטחים בו.

אמאדו רוכש את  הבית בקצה הלילה, “בית מתפורר, הוא רק מביא מזל רע” אמר לוריצו הזקן. הבית  נקרא  קאזה אל בורדו דלה נוטה או הבית של אלברטו דלנוטה, אבל  השם הוא כנראה עובדה לכך שהוא נמצא מוקף חשכה אינסופית, ים ולילה ריקנות מוחלטת עד צפון אפריקה.

התושבים חושבים שהוא בית עם מזל רע. אבל אמאדו חושב שהבית הזה הוא האחזות שלו במציאות.

אמאדו אוהב סיפורים ומתחיל להקשיב לסיפורי האי, מלקט אותם ורושם במחברתו.

“הבית בקצה הלילה” מספר את סיפורו של אמאדו ומשפחתו לדורותיה,את סיפורו של האי הרדוף וגם את סיפורה של אירופה בתקופה שלפני מלחמות העולם עד לשנות השמונים במאה הקודמת. אירופה שידעה תהפוכות. אירופה ברקע היא למעשה שיקוף של משפחתו של אמאדו. משפחה שגם היא חיה בצל השינויים, מלחמת העולם השנייה, בניו של אמאדו שנשלחו למלחמה, איטליה הפשיסטית, אהבות, תככים, בגידות. סודות, אסונות,גורמי טבע. כל מה שצריך שיהיה ברומן רחב יריעה.

הרומן נקרא בשטף, אלא שהערך הספרותי ודרכי סיפור העלילה היו חלשים בעיני.

המספר יודע כל מסביר ולא נותן לקורא להבין בעצמו, כמו ״ מגוריו בקצה הלילה תאמו את מצבו, כי נפשו היתה חצויה לשניים, חצי ממנה מואר וברור וחצי ממנה אפל ועמוק כים.״

מצאתי את עצמי קוראת את הספר עד לדף האחרון, ולא, לא כי הוא הלהיב אותי ,אלא מהסיבה שרציתי לרשום עליו סקירת אכזבה, ולא נאה יהיה לדבר על ספר שלא סיימתי.

אז, כן. סיימתי את הספר, ספר נחמד, בטוחה שאנשים יאהבו אותו וייהנו מהעלילה. גם אני הייתי אוהבת את העלילה לו הדמויות היו עמוקות ומתפתחות. לו הייתי יודעת עליהן מהן, ולא מפיו של המספר שטרח להסביר לי כל פעולה שעשו.

אהבתי בספר את האגדות וסיפורי העם  שנשזרו בו. מספרי הסיפורים שמהם נלקחו חלק מהסיפורים שבספר הם: פיטרה, רופא שהוא השראה לדמותו של אמאדו הגיבור שבספר, שאסף סיפורי עם סציליאנים. הסופר הענק איטאלו קלווינו, אשר כתב את “סיפורי עם איטלקיים”. סיפורים שמצאו את דרכם למחברתו של אמאדו הרופא, גיבור הספר.

“הבית בקצה הלילה” הזכיר לי את הספר “המנדולינה של קפטן קורלי. אותו מאוד אהבתי.

מי שמחפש רומן קריא קולח עם שפע של דמויות ואירועים על רקע אירופה במאה השנים האחרונות ייהנה מהספר.

הבית בקצה הלילה, קתרין באנר

מאנגלית, שרון פרמינגר

כתר,2017

מכונות כמוני – ספרו החדש של איאן מקיואן

“מכונות כמוני” הוא רומן חכם על הרובוט כמכונה אנושית, על משולש אהבה שונה ועל שיכתוב היסטוריה.

צ’רלי גיבור הרומן נמשך לטכנולוגיה מגיל צעיר. את כל כספי ירושת אמו הוא מבזבז על רכישת רובוט אדם בשם אדם. אדם הוא אחד מ-25 רובוטים דגמי ניסיון שהוצעו למכירה בשנת 1982

לא בכדי בחר איאן מקיואן למקם את הרומן בשנת 1982 בבריטניה. שנה שבה פלשה ארגנטינה לאיי פוקלנד, ובעקבותיה פורצת מלחמת פוקלנד. בלונדון  כהי עור משתלטים על אזורים רבים. הפגנות על חזירות הבורסה, מחסור בהשקעות, סגידה למניות, שוק חופשי בלתי מרוסן.

הרובוט עבור צ’רלי הוא שיר הלל לכוח ההמצאה האנושי. אדם הוא צעצוע אולטימטיבי, חלום הדורות, ניצחון ההומניזם, או מבשר גוויעתו.

צ’רלי בחור בן 32 ללא עבודה ופרנסה מנסה לשרוד בהשקעות כושלות בבורסה. הוא מאוהב במירנדה הצעירה ממנו בעשור וגרה  בדירה מעל.

יחד שניהם מתכנתים את הרובוט אדם. בהמשך יספר הרובוט לצ’רלי כי הוא שיקלל את נתוני שניהם ויזהיר אותו מפניה. כיוון שמירנדה לקחה חלק בתכנות שלו היא בחרה תכונות שיתאימו לה ולכן שניהם, אדם ומירנדה נמשכים זה לזה.

אדם, רובוט נאה, בעל גוף אתלטי, עיניים מהפנטות, מתגלה כבקיא ברזי הבישול, הפוליטיקה, יודע לנהל שיחות ומתחיל לפתח רגשות. מצטט את שייקספיר וכותב שירי הייקו. בינו לבין צ’רלי מתפתחים יחסי קנאה על ליבה של מירנדה.

בדפים הראשונים חשבתי שהספר אינו עבורי. איני אוהבת מדע בדיוני, וביחוד בימים אלו שבו אנחנו מרגישים חלק מתסריט בדיוני והזוי חשבתי שלא אצלח את הספר. אבל בתום הפרק הראשון הייתי בפנים, בדירה של צ’רלי יחד עם אדם ומירנדה. מתח התחיל להיווצר אצלי, ובעיקר רצון לדעת מיהו אדם ואיך הוא ינווט את חיו של בעל הבית שלו.

איאן מקיואן הוא סופר מעולה ופורה. איני מחמיצה אף אחד מספריו. יש לו עמדה ודעות נחרצות והוא מצליח לשלב אותן בכל ספריו.

העלילה של הרומן “מכונות כמוני” והמשולש, צ’רלי אדם ומירנדה נעה בתוך עלילת ההיסטוריה. היסטורית המחשב והרובוטיקה והיסטורית בריטניה. אלא שאיאן מקיואן נוטל על עצמו חירות של סופר ומשכתב מחדש את ההיסטוריה. כמו למשל מפגש בין צ’רלי ל אלן טיורינג, מאבות מדעי המחשב. (הייתי צריכה לשפשף את עיניי על מנת להבין שמדובר בטריק יצירתי ספרותי.) או שינוי מערך הכוחות במפלגות והבחירות בבריטניה. איני מוסיפה פרטים על מנת לא לפגום בקריאה.

גדולתו של איאן מקיואן היא בכך שהוא בורא עולם מציאותי בתוך עולם לא מציאותי.

 איאן מקיואן מביע את עמדתו ומתפלסף עם עצמו על מכונות, מחשבים, בינה מלאכותית. לטעמי החלקים האלו ארוכים קצת. איאן מקיואן מביא את דעותיו האישיות על ההיסטוריה על המדע באריכות, אלו החלקים הפחות אחידים ברומן. יחד עם זאת שווה לקרוא את הרומן כיוון שהוא מעורר שאלות אנושיות.

“מכונות כמוני” הוא ספר לא רק על רובוטים ומשולש רומנטי, זה אינו ספר מדע בדיוני. זהו ספר שהרובד העיקרי שלו הוא פילוסופי. הוא מציג את הרובוט כשיר הלל לכוח ההמצאה האנושי.  ועוסק בעיקר  בשאלה המרכזית מה יקרה לרובוט העתידי, האם יתנהג כאדם חושב, או שהוא יישאר כמעבד נתונים. לא רק בעסקי מחשבים ובינה מלאכותית עוסק הרומן, אלא גם ברגשות אנושיים, אהבה, בגידה, חמלה, סליחה.

 ממליצה לקרוא.

מכונות כמוני, איאן מקיואן

מאנגלית,מיכל אלפון

הוצאת עם עובד 2020

הציידת – קייט קווין

הציידת ספר של 573 עמודים צד אותי. אני לא  מאמינה שגמעתי 573 עמודים ביום וחצי.

זהו ספר רחב יריעה המסופר על ידי שלוש דמויות בזמנים שונים.

המבנה והקולות השונים תורמים להבנת העלילה, למתח שנוצר סביבה ובעיקר למהימנות הגיבורים והאירועים.

איאן היה כתב מלחמה במלחמת העולם השנייה. הוא נטש את עבודתו לטובת מרדף מפרך אחרי פושעי מלחמה, כיוון שהרגיש כי הטורים שכתב לא עזרו ואילו תפיסת פושעי מלחמה הם  יעילים יותר.

איאן מחפש אחר די ירגן המכונה “הציידת”. לאיאן סיבה אישית למרדף אחריה.

אלא שחמש שנים אחרי המלחמה נראה שלאף אחד לא אכפת מהנאצים, עכשיו כולם מטפלים ברוסים. לכן איאן מחפש אחריה בכוחות עצמו.

נינה  גדלה ברוסיה בבית עם אב שיכור ואחיות. אחרי שנטשו אותה כולם, נתן לה אביה עצה אחת “לפחד רק מדבר אחד.” מלבד העצה הוא לימד אותה לשרוד ביער. נינה לומדת טיסה. לנינה גם סיבה אישית לחפש אחר די ירגן.

מעבר לאוקיאנוס, בבוסטון שלאחר המלחמה ג’ורדן בת השבע עשרה גרה עם אביה האלמן. אביה מתחתן עם אנליזה, אשה עדינה אם לילדה קטנה. אלא  שביום החתונה של אנליזה ואביה, ג’ורדן מגלה סוד בזר הכלה של אנליזה.

מה הסוד? האם ג’ורדן תאמין לסיפורים? האם איאן ונינה ימצאו את “הציידת” שעכשיו הפכה לניצודה ומתחמקת מהם?

כל אחת מהדמויות עברה טרגדיה או אסון במהלך המלחמה. כל דמות מתחברת לדמות אחרת בדרך כלשהי.

הספר נע בין תקופות. בין עבר להווה. תקופת המלחמה שבה נינה היא טייסת קרב נועזת, איאן  הוא כתב צבאי לבין התקופה שלאחר המלחמה. תקופה שבה הציידת הנאצית מחפשת אחר טרף ותקופה לאחר המלחמה שבה היא עצמה הופכת להיות טרף ואותה מנסים לצוד.

נותן אור על התקופה של העולם לאחר מלחמת העולם השנייה ובעיקר על היחס לנאצים. חלק היו בעד לכידתם והבאתם לדין, בעיקר כיוון שהזיכרונות היו טריים. חלק מהאנשים סרב ורצה להשקיע כוחות בשיקום עצמו ולשכוח את הטראומה של המלחמה.

הספר נע בין עבר להווה בין שנות המלחמה לשנים שלאחר ובכך שופך אור על התקופה . מעביר מידע על “מכשפות הלילה”, חבורת טיסות נשים אמיצות מברית המועצות שלחמו נגד היטלר ואף הפילו עליו פחד.

הסיפור מבוסס על חיבור של שתי דמויות אמיתיות. איני רוצה לפרט על מנת שלא לפגוע בקריאה ובעיקר במתח שבה. בכלל העלילה מאדירה ומעצימה את הנשים ותפקידן במהלך מלחמת העולם השנייה. אחת שפועלת נגד הנאצים והשנייה שפועלת עם הנאצים.

מודה, איני בטוחה שהייתי קוראת את הספר בימים אחרים. “הציידת” התאים לי במדויק לימים שכאלה. כל זאת בזכות הכתיבה הקולחת והדפים “הנבלעים” מעצמם. סיפור שיש בו אהבה, נקמה, פחדים ,היסטוריה, מתח, רצון לצמוח מתוך כאב.

הציידת,קייט קווין

מאנגלית, שי סנדיק

הוצאת אריה ניר, 2020

לא אזוז מכאן” ספרו העדין ונוגע ללב של מרקו בלצאנו”

יש ספרים הכתובים בצמצום ואיפוק ונכנסים אל הלב והתודעה צעד צעד, לאט לאט עד שמציפים ונשארים  גם לאחר תום הקריאה.

כזה הוא הספר “לא אזוז מכאן”. סיפור נוגע ללב ואנושי המסופר כזיכרון מאמא לבת.

טרינה כותבת לבתה. כל מה שהיא יודעת הוא להשתמש במילים “האוצר הגדול ביותר, בעיקר בשביל אשה, הן המילים.”

״חשבתי שהמילים יוכלו להושיע אותי״ כותבת בתחילת דבריה. אנחנו מצפים וסקרנים לדעת מדוע ולמה היא כותבת לבתה.

טרינה נולדה וגרה  בקורון כפר קטן בגבול של איטליה, אוסטריה ושוויץ. כפר קטן ושלו, תושביו עובדי אדמה המתפרנסים מחקלאות. הם אינם משכילים. קורון, כפר שידע מצוקות ואסונות. הכפר היה גרמני וסופח לאחר מלחמת העולם הראשונה על ידי איטליה.

הספר נפתח בשנת 1923 שנה שבה מאלצת המפלגה הפשיסטית  את תושבי הכפר לדבר, ללמד ולכתוב באיטלקית. מוסוליני משנה הכל, את שמות הרחובות, הנהרות, הדרכים.

בשנה זו טרינה היא נערה צעירה  המסיימת את בחינות הבגרות ומתכננת ללמוד הוראה. טרינה צעירה, דעתנית, ותוססת, בעלת שאיפות וחלומות. היא חולמת להיות מורה ולא לעבוד בחקלאות ובמשק של משפחתה. היא חולמת על אריך, נער יתום מהכפר.לאחר עליית הפשיסטים היא מלמדת את ילדי הכפר גרמנית במחתרת.

לטרינה היו חלומות, לא גדולים, חלומות ושאיפות, תשוקות ואהבה. אך למלחמות היו תכניות אחרות עבור האנשים. טרינה נישאת לאהובה, נולדים לה שני ילדים. כשהמלחמה פרצה היא איבדה כמעט את כל מה שהיה לה. החלומות הוגשמו לזמן קצר.

קומרון עוברת טלטלה, אנשים עוזבים, אך טרינה אומרת “לא אזוז מכאן”

גם כשמסתיימת המלחמה היא מגלה שהסבל לא תם. מחכה להם הנורא מכל. בניית סכר מאיימת על הכפר ועל הישרדותו.

הספר כתוב באיפוק, איפוק זועק,  שתיקה רועמת. כל משפט שבו כותבת טרינה לבתה על חייה קורע את הלב. לאט לאט היא חושפת את רגשותיה את כאבה את הישרדותה. תוך כדי סיפורה היא מספרת את סיפור הכפר שבו נולדה. כפר שעבר שינויים גרמניה, איטליה, מלחמות עולם, הפקעת אדמה ובניית סכר. כל זה כאשר אנשי הכפר רוצים בסך הכל לחיות ולעבד את אדמתם.

״ אנחנו איננו נאצים ולא פאשיסטים. אנחנו שום דבר רק איכרים. ואני לא רוצה עוד מלחמה״

ספר על החמצה, החמצת החיים, החמצת העתיד בגלל מלחמה.

ספר על אטימות השלטונות ומשחקם בתושבים.

ספר פיוטי שמתאר חיים לא קלים.

ספר לכאורה קטן על אנשים פשוטים, ספר שמתאר את הרגשות הפועמים של כל אחד ואחד. את הרצונות הבנאלים והפשטניים  שכל אחד רוצה לחיות ולהיות מאושר.

כמו שאמרתי, ספר שנכנס ללב בפשוטת העמוקה שבו.

ממליצה מאוד.

תודה למתרגם ארנו בר שהצליח להעביר את העדינות הלירית של הספר. תרגום משובח.

לא אזוז מכאן, מרקו בלצאנו

מאיטלקית,רנו בר

ספרית הפועלים,2020

מים אפלים – רוברט ברינדזה

ספר מתח עם דמות חוקרת מרתקת  הכתוב בקצב שאינו נותן מנוחה מהדף הראשון עד לדף האחרון של הקריאה.

מי שמכיר אותי יודע שאיני חסידה של ספרי מתח, למעט יוצאים מן הכלל. בימים לא ברורים שכאלה, בגלל חוסר ריכוז ודאגה, הספר “מים אפלים” שימש לי קרש הצלה של שפיות.

אריקה פורסטר, עברה לתחנת ברומלי לפני שלושה חודשים ומנסה למצוא את מקומה ולהשתלב בצוות החדש. משימה שאינה פשוטה.

המשימה הנוכחית שלה היא למצוא מזוודת ההרואין הטמונה במימי המחצבה הנטושה ובכך  ולהפליל סוחר סמים כבד.

אחרי שהצליחה למלא את משימתה ולמצוא את מזוודת ההרואין באגם, היא מוצאת גם גופת שלד קטנה עטופה בניילון שחור. אריקה אינה מסופקת  מהצלחת משימת מזוודת הסמים, השלד הקטן שמצאו מטריד אותה וגורם לה עוגמת נפש,

הגופה היא של ג’סיקה  ילדה בת 7 שנעלמה  עשרים ושש שנה קודם לכן. מה הסיכוי לאחר כל כך הרבה שנים שתצליח לפענח את התעלומה? בייחוד שהחשוד הראשי זוכה ואף תבע את המדינה, והחוקרת בעבר פוטרה.

אבל אריקה אינה נכנעת, ״אני תמיד מפענחת את התיקים שלי״.

אריקה הבלשית שבתה אותי. אריקה הגיעה מסלובניה בשנת 1990 כשהיא בת 18, דמות שברירית אבל, מיומנת, סמכותית, נותנת פקודות בקור רוח. הדמות שלה כאדם וכבלש חוקר מאוד אמינה ומשרה ביטחון  על צוות העבודה וגם עלי כקוראת.

אריקה מנסה למצוא שריד של חוט על מנת לפענח את תעלומת גופתה של ג’סיקה. לא קל לה לנסות ולחבר בין הדמויות שהיו שייכות לעבר לדמויות שחיות היום. לשם כך היא נאלצת להיכנס לעובי הקורה של משפחתה של ג’סיקה, לנסות להבין את הרגשתם, היא גם מנסה להבין את חוקרי המשטרה שחקרו את התיק.

אהבתי  את העלילה הקצבית. את הכתיבה המדויקת והמהודקת, כמעט כל דמות הופכת לחשודה כך שלקורא קשה אפילו לנסות לנחש.

אריקה עצמה חושבת  “תיק קשה, היא שתמיד יכלה להתמודד עם מורכבות ומצבים של לכידה לא מצליחה, אין כאן כלום.”

נשבתי בדמותה, סמכתי על אריקה שתצליח לפענח את התיק.

איך היא פתרה את התעלומה הקשה?מי הפושע?  ואיך אריקה הצליחה להסיט כל מי שניסה למנוע ממנה?

על כך בספר האנושי והמרתק. ספר שסיומו הצליח להפתיע אותי.

ממליצה בחום.

מים אפלים, רוברט ברינדזה

מאנגלית, דפנה ברעם

הוצאת רימונים, 2020

בית גולדן- ספרו החדש והשנון של סלמאן רושדי

“בית גולדן” הוא ספר חכם וסרקסטי. “בית גולדן” הוא מיקרוקוסמוס למה שמתרחש בעולם, ואולי היום בימי טירוף הקורונה הוא המראה שלנו.

הכתיבה של רושדי מהפנטת ומצחיקה, כואבת וסרקסטית.

כמה  שהתענגתי על קריאתו. אפילו בימים שכאלה, מצאתי אותו משעשע וביקורתי.

אם אתם חושבים שאוכל להקיף ולספר על כל מה שכתוב בספר אזי טעות בידכם.

זה ספר שיש בו כמעט הכל, צריך לקרוא אותו לאט כדי לא להפסיד ניואנסים ומידע.

ביום השבעתו של הנשיא אובמה, מגיע ממומבאי נירו יוליוס גולדן עם בניו לגור בשכונת “הגנים” בגריניץ’ וילג”ניו יורק.

מספר הספר הוא רֶנֶה, אין אנו יודעים אם זהו שמו,  הוא מציין “אני כמו ישמעאל במובי דיק.” רֶנֶה הוא מספר עד, צופה. הוא גר בשכונה בסמיכות למשפחת גולדן וכמו כל שאר הדיירים הוא סקרן לגביהם.

הפתיחה מעין תיאור של אגדה, מעשייה, הקדמה ארוכה עם תיאור המשתתפים.

“את שם העיר לא אגיד, ולא את שם המדינה העוינת…. נסעו לעיר שאת שמה לא אגיד.” אינו אומר אך אומר.

נירו יוליוס גולדן, תיאורו כגרוטסקה, איש שהיה מאוהב עמוקות ברעיון של עצמו כבעל כוח. נירו הוא אלמן, איש עסקים שנמלט ממומבאי עם שלושת בניו. הוא משוכנע שבאמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות יוכל להתחיל מחדש ללא עבר וללא רקע.והוא משתדל ומתאמץ להסוות את היותו מהגר.

 שמו של האב נירו הוא על שם הקיסר, גם לבניו הוא מעניק שמות מהמיתולוגיה היוונית. הבכור פטיה, פטרונוס, גולדין, איש גדול מגושם וכנראה על הספקטרום. בעל מאגרי מידע כמעט כמו גוגל. אפו,אפוליוס, הבן השני, מוכשר בציור. מתלבש באופן מוקצן ובולט. די,דיוניסוס, הבן הצעיר, פרי אהבה אסורה, לדיוניסוס יש סוד שאותו הוא מסתיר ופוחד ממנו.

שלושת הבנים גרים באותו הארמון עם אביהם וחיים על חשבונו. עד שערב אחד מגיעה וסיליסה, צעירה יפיפה רוסיה. האב נשבה בקסמיה ומכאן האגדה והשלווה של בני המשפחה מתנפצת. רנה המספר שעכשיו  מרכיב את הפאזל של בית גולדן מנסה לשחזר את אירועי הערב החשוב. זו היתה נקודת ציון  שבה הכל החל להשתבש.

ואכן הכל מסתבך ומשתבש עד לסיום המפתיע.

רנה, קולנוען צעיר מחפש רעיון לסרט, הוא עוקב אחר הגולדנים ומשוכנע שהם יהיו הסרט שלו. הספר כתוב בכמה רבדים וסגנונות. הוא מדמיין את הסרט שעושה על המשפחה, אפילו חלקים כתובים כמו תסריט. במקרים רבים נאמר “קאט”, הקורא צריך להבחין בין שני העולמות, המציאותי והבדיוני. ” אני עוצם את עיניי ומריץ את הסרט בראש.”

הסרט התיעודי הוא סרט המשקף את עולמנו ואת החברה, בעיקר את החברה האמריקאית. יש בו ביקורת על אמריקה, על כך שכולם, כל העולם, הופכים להיות כמו אמריקה, משנים שמות מתלבשים ומתנהגים כאדונים בעלי ממון ושלטון.

כמו שאמרתי יש בו הכל מכל, מגוון רחב של רעיונות, צבעים, סגנונות כתיבה. יש בו דעות, הערות, הארות על : מיתולוגיה, מגדר, אפרו אמריקאים, מיניות ומין, עשירים ריקניים שמנסים להרשים, ניפוץ עמדות פילופוביות, ניפוץ מחשבות פילוסופיות “אלוהים לא מת, לפחות לא באמריקה.” על מציצנות, על נשים שמוותרות על עצמן למען הנישואים, על מוסר, ״להרגיש שלא בנוח עם הנוחות.״ ולא שהוא מחדש לנו, אלא שדרך הצגת הדברים נפלאה בעיניי.

הספר נפתח בבחירתו של ברק אובמה, שינוי משמעותי בהיסטוריה של ארה”ב ומסתיים שמונה שנים לאחר מכן ערב בחירות בהן המתמודד הראשי מתייחס לעצמו כ”ג’וקר “. “הג’וקר הפך למלך, וחי בבית מוזהב ברקיע.” דמותו של נרו מכילה גם רמזים לטראמפ, הוא אדם עשיר  עם אשה  סלאבית יפהפייה, ובעל הון נדל”ני.

רושדי צולב בכולם ולא עושה הנחות לאף עמדה פילוסופית, מיתולוגית ומוסרית.

ממליצה, שווה קריאה.

בית גולדן, סלמאן רושדי

מאנגלית, ארז אשרוב

כנרת זמורה, 2020

בקישור, מה סיפרתי על “בית גולדן” בתוכנית הרדיו של זהר נוי  “ספרים סופרים ומה שביניהם”

https://bit.ly/2zkBBRh