הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
ארץ אחרת , ספרו הנוקב של ג’יימס בולדווין
עלילת הספר “ארץ אחרת”, מתרחשת בשני מקומות, הארלם ופריס. הארלם היא ארץ אחרת עבור הלבנים החיים במנהטן, ופריס היא ארץ אחרת עבור האפרו אמריקאים של אמריקה.
ואולי בולדווין מדבר על ארץ אחרת שעליה הוא חולם, שאותה היה רוצה לראות. ארץ שבה הלבנים והאפרו אמריקאים יחיו יחד ללא הבדל. בעיקר ארץ שבה הלבן יבין את כהה העור.
זהו סיפורה של חבורה, סיפורה של אמריקה בשנות החמישים.
רופוס, הדמות המאחדת בין אנשי החבורה הוא נגן ג’אז שהיה בעברו נגן מצליח, כיום הוא נמצא בשולי החברה. הוא אינו עובד, הוא אלים וזועם. רופוס פוגש בליאונה, צעירה לבנה, גרושה, אם לבן ומעוררת בנפשה. עכשיו כשהם זוג הוא עומד מול תהיות. אנשים מסתכלים, ״ורופס הבין שלא חשב כלל על העולם הזה ועל כוחו לשנוא ולהרוס״ רופוס מכה אותה ומְכַלֶה בה את כל זעמו הפנימי על העולם. הכעס העיקרי שלו הוא שהאדם הלבן יכול לנהל מערכת יחסים עם כהת עור, אבל כהה עור לא יכול לנהל מערכת יחסים עם לבנה. מערכת היחסים הקשה מדרדרת אותו לבחירת קשה.
חבריו ומשפחתו המומים מהאירוע ומנסים להבין את מניעיו. המשך העלילה מתמקד בחבריו ובסיפור האישי של כל אחד מהם. ויוואלדי חברו של רופוס הוא סופר מתחיל שאינו מוצא דרכו באומנותו. אריק הוא שחקן החי בפריס עם בן זוגו וחוזר להארלם, איידה אחותו של רופוס מנהלת מערכות יחסים עם חבריו.
לי נדמה שהחיפוש אחר סיבת מותו של רופוס הוא למעשה הניסיון לראות ברופוס מה הוא היה עבורם. לכל אחד זיכרון אחר ממנו. עבור כולם הוא מייצג את מה שהם הדחיקו, את הכעס והזעם על יחס החברה אליהם.
מערכת היחסים בין הדמויות טעונה רגשית ומינית. מערכת יחסים שמובילה לכאוס פנימי ביניהם.
הספר הוא מסמך חשוב על מצב השחורים בארה”ב לפני מרטין לוטר קינג ולפני מתן זכות הצבעה בכל מדינות ארה”ב. הוא מתאר את כאבם האישי של השחורים והזעקה הפנימית הכואבת שלהם על כך שלָָבן לעולם לא יבין. איידה אומרת לויואלדי שלעולם לא יבין איך זה להיות שחור.
“ארץ אחרת” הוא ספר על בדידות, בעיקר בדידות של השונה בחברה שאינה מקבלת.
“אדם אף פעם לא נשאר לבד בניו יורק, עליו בכל זאת להיאבק בכל כוחו כדי לא לגווע מבדידות.״
ג’יימס בולדווין כתב את הספר לאורך שנים במספר מקומות בעולם. הספר מבטא את השקפת עולמו על מיניות, הומוסקסואליות, מצב השחורים בארה”ב ובעולם, מאבקים, ייסורים, חלומות שלא יתגשמו.
הספר אינו קל לקריא, הן בגלל נושאו ובעיקר בשל סגנון הכתיבה ומבנהו. קשה היה להתחבר לדמויות האבודות והמיוסרות. קשה גם שלא לחשוב על אומללותן. בקריאת הספר הרגשתי שאיני יכולה לשפוט את הדמויות כיוון שמעולם לא חוויתי את מצב האפלייה שלהם.
אומנם הספר נכתב לפני למעלה מחמישים שנה וחל שיפור מזערי במצב השחורים בארה”ב, אך עדיין יש הרבה מה לתקן והרבה להבין את נפשם ואת תחושת הקיפוח שמלווה אותם עד היום.
“ארץ אחרת” הזכיר לי ספר אחר, ספרו של קואטס ,”בין העולם וביני” שנכתב בהשראת ספרו של ג’יימס בולדווין, “The Fire Next Tim שאותה כתב כמכתב. בספרו פונה קואטס במכתב לבנו בן ה-15 ומגולל בפניו את תולדות הכעס העצור בליבם של השחורים. הפניה אינה רק לבנו הביולוגי, אלא לכל הילדים שנולדו בתקופה האחרונה, בתקופת עידן הגלובליזציה.
“ארץ אחרת” מביא את סיפורה של אמריקה, סיפורם של השחורים שלמרות היותם משוחררים מכבלי העבדות עדיין נתונים לכבלים הפנימיים שלהם ולכבלים של הלבנים בם.
בסיום הספר בשיחה בין איידה, אחותו של רופוס לוויואלדו, מאהבה הלבן היא אומרת :
״זאת הצרה עם כל התקופה והמקום האיומים האלה. ואני לכודה. ואין שום טעם להאשים את האנשים או את התקופה-כל אחד הוא בעצמו כל האנשים האלה. אנחנו התקופה.״
״את חושבת שאין לנו תקווה?״
״תקווה לא. אני לא חושבת שיש תקוה. אנחנו ריקים מדי כאן.״
“ארץ אחרת” ספר נוקב ,קשה, אך חשוב לקריאה. ממליצה.
מעט על הכריכה, הציור “איך סבתא רואה אותי ” של הצייר רונלד ג’קסון הוא חלק מסדרה. ג’קסון נולד בחווה בדרום ארה”ב. שרת בצבא. לדבריו הוא אינו צייר דיוקנאות, דרך ציוריו הוא מנסה לחקור את מורכבות האנושות, לכל אדם סיפור אישי שאותו הוא מראה ואותו מסתיר.
על עבודותיו באתרhttps://www.ronaldjacksonartworks.com/about
ארץ אחרת, ג’יימס בולדווין
מאנגלית, גיא הרלינג
הוצאת עם עובד 2019
המידות הקטנות” שהן מידותיה הנעלות של נטליה גינצבורג”
״המידות הקטנות״ הוא יומן הגיגים מהפנט, מחשבות פילוסופיות ספרותיות על החיים.
נטליה גינצבורג בעיניי היא החשובה שבסופרות איטליה. היא האם הגדולה שממנה צמחו אלזה מורנטה ואלנה פרנטה.
הרבה שנים חלפו ועדין אני זוכרת את ההלם וההפתעה שחוויתי כאשר קראתי את “קולות הערב” שלה.
נטליה גינצבורג כותבת במינימליזם מדויק. כאילו מדווחת ומוסרת פרטים. בכוונה אני משתמשת במילה “כאילו”. על פניו השורות נקראות כדיווח, אך בקריאה מצטברת של המילים הן הופכות לסיפור פיוטי, או נכון יותר לפילוסופיה סיפורית.
קריאתה היא חוויה מצטברת. משפט ועוד משפט. לוקחים אויר ו…הנשימה נעתקת.
הכתיבה שלה היא לירית וציורית. יש משהו מלא ברגש ובחום בתיאור דבריה.
“המידות הקטנות” אינו ספר סיפורי עלילה, הוא אוסף זיכרונות שמתארים ממה עשויים החיים והזיכרונות. מה משפיע עלינו ואיזו חוויה אנחנו משמרים. המשפטים הפשוטים ברורים, התיאורים הצבעוניים והאמירות שעוברות מדור לדור הם תמצית הזיכרון בעיניה. הכתיבה הישירה בגוף ראשון יוצרת תחושה של הזדהות.
בסיפור “נעליים בלויות” הנעלים הן מטונימיה לגיבורה. בזמן המלחמה נעליה התבלו עד שהתרגלה להן ומאז היא מעדיפה להתהלך בנעליים שאיבדו צורה. בכך היא משמרת את ימי המלחמה. “גם עכשיו אני נועלת תמיד נעליים בלויות, כי אני זוכרת היטב את הזוג ההוא.”
“דיוקן של חבר” הוא סיפור הספד וזיכרון על חבר אהוב. העיר היא מטונימיה לחבר שאיבדו, בכל ביקור בה הם מרגישים שחברם שוב החיים.
“נדמה שבכל פינה ובכל קרן רחוב נוכל לפתע לראות את דמותו הגבוהה במעיל הרכוס למחצה.“
נטליה גינצבורג מפליאה בתאוריה, מתארת בדיוק רב את כל הפרטים הקטנים המרכיבים את התמונה השלמה של חייה וממה הושפע עולמה הפנימי. הכתיבה שלה היא כתיבה בעלת מקצב פנימי, כמו שקשוק גלגלי הרכבת. מקצב החוזר על עצמו לאורך כל הקריאה.
על מה כותבת? כמעט על כל מה שהשפיע עליה ונצרב בזיכרונה. אנשים, חברים, ערים שבהן חיה, מקצועה כסופרת, היותה אם ובעיקר אוהבת אדם.
בהומור ציני ודק היא מבקרת את אנגליה המלנכולית. “המלנכוליה האנגלית מדבקת. מלנכוליה מבוישת, קפואה מעין בלבול חלול ולכאורה כל הלהג על מזג האוויר, על עונות השנה-כל הדברים האלה שאפשר לדבר עליהם בלי להעמיק מדי בשום עניין.”
הסיפור “הוא ואני” מגולל את מערכת היחסים בינה לבין בעלה בניגודיות. הוא נקרא כמו רשימה, חובה לקרוא אותו בשביל 3 שורות הסיום ובזכותן להבין מהי זוגיות.
החלק שני הוא המשך, או תוספת לספרה “אמרות משפחה” (לכסיקון משפחתי). ברשימותיה היא מגוללת את זיכרון המלחמה האיומה שנצרב בה ופצע את נפשה.
סיפורה, “המקצוע שלי” הוא מעין ביוגרפיה מקוצרת על חייה כרעיה וסופרת היא כותבת על מלאכת הכתיבה, על תהליך היותה סופרת. על עצבותו של הסופר ולמרות זאת” אומנם מקצוע קשה מאוד, אתם מבינים, אבל הוא הכי יפה בעולם”,
כותרת הרשימה הנותנת לקובץ את שמו “המידות הקטנות” היא אירונית, אירונית לא במובן של לעג, אלא אירונית בניסיון לשנות אותנו. ברשימה זו מעלה נטליה גינצבורג את משמעות חינוך ההורים לילדיהם. מהי המורשת של המבוגר האחראי לדור הצעיר.
“אני מאמינה שצריך לחנך את ילדינו לא למידות הקטנות, אלא למידות הנעלות. לא לחסכנות, אלא לנדיבות ולאדישות כלפי כסף; לא לזהירות, אלא לאומץ ולבוז לסכנה; לא לעורמה אלא לכֵנות ולאהבת האמת; לא לנימוס, אלא לאהבת הזולת ולביטול עצמי. לא לשאיפה להצליח, אלא לשאיפה לדעת ולהיות.
אבל בדרך כלל אנחנו עושים את ההפך. אנחנו נחפזים ללמד אותם לכבד את המידות הקטנות,”
נטליה גינצבורג היתה רגישה לאנושות ולאדם בעולם.״ במידות הקטנות״ היא מבטאת היטב את פילוסופית החיים שלה״ אהבת חיים מביאה אהבת חיים״
קובץ מחשבות שהוא עולם ומלואו של אחת הסופרות בעלות קול יחודי.
המידות הקטנות, נטליה גינצבורג
מאיטלקית יונתן פיין
תשע נשמות,2019
על “4321”- שירת הברבור של פול אוסטר
סקירה שהיא למעשה חווית קריאה ברובה.
הקריאה בספר היתה לי כמו התבוננות לתוך קליידוסקופ. תחושה של תנועה סיבובית ומעגלית של צבעים וצורות. רגע אחד רואים דבר אחד ולאחריו דבר אחר, אך כל המראות הם ססגוניים.
חודש ימים היה מונח הספר מולי, אני הסתכלתי עליו והוא הביט בי. היה לנו מין משחק, אני דיברתי אליו והוא שתק. המתין. המבטים שלי שנחו עליו היו קצת מבוהלים. איך אקרא את כל העמודים האלו? איך אחזיק אותו ביד? כבד. רתיעה נוספת היתה לי, מערכת היחסים שלי עם אוסטר מורכבת, את ספריו הראשונים אהבתי, בשלב מסוים הספרים נעשו שכלתניים ופחות ריגשו אותי. את האחרונים לא קראתי. והנה הגיע הספר העבה והמפתה, העטיפה הצבעונית רמזה לי שאולי הרומן בינינו יחודש.
לקחתי אוויר ספרתי 1234 או 4321 והתחלתי.
ואז הגיע הקסם, הפכתי לשבוייה של 887 העמודים שהונחו על ברכיי. כתיבה קולחת צבעונית, מעניינת, מרתקת ובתחילה מאוד מאוד מבלבלת.
ארצ’י פרגוסון נולד ב3.3.1947 (יום הלידה של בני, 3.3,לא שנת הלידה ) חודש לפני תאריך לידתו של פול אוסטר, מה שמרמז על פרטים ביוגרפים בספר. ארצ’י הוא בן יחיד להוריו. ארצ’י נולד פעם אחת, אך חיו מתפצלים ל-4 גרסאות שונות בספר. ארבעת הארצ’ים הם נערים זהים ושונים. מבלבל? כן. בתחילת הקריאה לא הבנתי איך בעמוד אחד אביו של ארצי מת ואחרי שני עמודים הוא חי. או שדודתו נשואה ורגע לאחר מכן היא רווקה. כשהבנתי שהסופר לא הפריד בין הדמויות באופן ברור אלא בחר לערבב ביניהן הקריאה זרמה ולא הפריע לי שפרגוסון בעמוד אחד בן שמונה ולאחריו בן 15.
ארצ’י פרגוסון הנער חי בארה”ב שלאחר המלחמה. הוא חווה אירועים היסטוריים משמעותיים. הקמת חומת ברלין, משפט אייכמן, גורבצ’וב, המלחמה הקרה, פרשת רוזנברג. קנדי נבחר לנשיא ונרצח, אפליית השחורים עד למלחמת ווייטנאם.
חייהם של ארבעת הארצ’ים שונים ודומים. בגירסה אחת האב מת ובשנייה לא, באחרת האם נישאת בשנית ויש לו אב חורג. באחת הוא נופל מהעץ ושובר יד ובשנייה הוא שובר רגל. כל הדמויות אוהבות ספורט, אומנות ובעיקר ספרות. וכולם מאוהבים באותה איימי.
בכל הגרסאות ארצ’י הוא ילד שהופך לנער מתבגר באמריקה של שנות השישים. דרך התבגרותו של ארצ’י אנחנו חווים את התבגרותה של ארה”ב.
ההשראה לפצל את דמותו של ארצ’י נובעת משורה יחידה שארצ’י פרגוסון ידע בעל פה משירו של רוברט פרוסט “שני שבילים התפצלו ביער הצהוב”. אוסטר לוקח את רעיון הפיצול ואת החשיבה הילדותית “מה היה קורה אילו.” והופך אותם לחגיגה.
בשיחה של ארצ’י עם חברו הוא תוהה לגבי מה היה לוּ היה בוחר לנסוע בדרך הצדדית ולא בדרך הראשית, איך יכול היה לדעת שבדרך הצדדית תהיה תאונה. המסקנה שאליה מגיע היא: ״בגלל זה אנשים מאמינים באלוהים, רק הוא רואה את הכביש הראשי והכביש הצדדי באותה עת, רק הוא יכול לדעת אם הבחירה שלך היתה נכונה או שגויה״
אי אפשר להיות הכל בתקופת חיים אחת, ובחיים אי אפשר לחיות כמה מציאויות, אך בספרות כן. אוסטר בורא לגיבורו מספר עלילות ומספר קווי אישיות שונים. אוסטר הסופר רואה את כל מהלכי החיים של גיבוריו ויכול ליצור מצבים שונים. אותה דמות עם קווי אופי שונים.
זהו שיר הלל לספרות, ארצ’י הנער נשאב אל עולם הספרים והקריאה, קורא ב”אודיסאה” ומתרגש, קורא את בלזאק, סופוקלס, שקספיר, פלובר, דוסטויבסקי. לדעתי הספר מתכתב עם “יוליסס” של ג’יימס ג’ויס ועם ספריו האחרים של פול אוסטר עצמו.
ארצ’י שואף להיות סופר, הוא מנהל ויכוח עם המורה על משמעותו הנסתרת של הסיפור, ומביא סיפור שכתב על נעליים שהן כמו עבדים. אותו ארצי נוסע לפריס על מנת לכתוב ספר. החיים בפריס מתוארים כשיר הלל ליופי העיר הרומנטית והאומנותית המשמשת השראה לכתיבת הרומן שלו.
הרבה שאלו אותי, איך הספר? שווה לקרוא אותו? כן ! מאוד מאוד!!
למרות מספר העמודים הרב, שנקראים בשטף.למרות פיצול הדמויות, או אולי בזכות הפיצול שבו זכינו לקרוא על ארבע דמויות שנונות. דמויות אנושיות מלאות חיים ועניין, דמויות שיש בהן תשוקה לחיים תשוקה לאהבה תשוקה לידע. הדמויות שבספר ולא רק ארצ’י הן דמויות חיות, דמויות עגולות ומתפתחות, שחוות חוויות מרתקות. בנוסף שווה לקרוא כדי לדעת כיצד פתר אוסטר את סיום הרומן בפתרון מיוחד ומבריק. פתרון שנותן תשובה.
על מלאכת התרגום המופלאה אמונים, יואב כ”ץ ואפרת נוה. כולי תהייה כיצד שני מתרגמים תרגמו ספר אחד באופן הומגני וקרוב למקור. תודות לכם.
ואם נחזור לחוויות הקריאה האישית שלי, קראתי את הספר באיטיות מתענגת. שמחתי בכל רגע על המפגש שזימן לי פול אוסטר עם הדמויות ועם ההיסטוריה המרתקת של ארה”ב. אהבתי את כל ארבעת הדמויות וחייתי בתחושה כאילו אנחנו מכירים ומתנהלים באותו חדר ובאותה תקופה. גדולתו של סופר היא היכולת להביא בפני הקורא את התפתחותן האישית והרעיונית של הדמויות. לתת לנו תחושה שאנחנו צומחים וגדלים יחד איתם. בכל פעם שחזרתי לקרוא התרגשתי לפגוש אותן, חשתי כמו שאני נפגשת עם חבר ותיק שממשיך לספר לי על עצמו.
ספר צבעוני, מגון בנושאיו, כתוב ברהיטות ובמלאכת אומנות. שירת הברבור של פול אוסטר.
ספר ראוי בהחלט. כולי קנאה במי שעומד להכיר את ארבעת הארצ’ים.
4321, פול אוסטר
מאנגלית, יואב כ”ץ ואפרת נוה
הוצאת עם עובד 2019
שנה טובה – המלצות קריאה לשנה החדשה, שנת תש”פ
המלצות ספרים לשנה החדשה.
שוב, כמו בכל תחילת שנה אני מביטה בכל הספרים שקראתי ותוהה באילו לבחור כמומלצים.
בורכנו בשפע של ספרי מקור וספרים מתורגמים והבחירה קשה, אפילו קשה מאוד.
אני רוצה להודות לכל הסופרים והמשוררים שעמלו וכתבו ופתחו את ליבם בפנינו. שחשפו את נפשם לעולמם הפנימי.
מודה לכל קוראי הבלוג שלי. בורכתי בכם.
מאחלת לנו שנה נפלאה, תש”פ- תהיה שנה פורייה.
השופט, שי אספריל,הוצאת עם עובד
הספר “השופט” מסופר על ידי שלושה גיבורים אשר לכאורה אין קשר ביניהם ויש קשר.
ספר התלבט בשאלה האם “הכל צפוי והרשות נתונה?” הספר מעמיד בעיקר את ההחלטות והבחירות שלנו בחיים. אריאל השופט נתקל כמעט מידי יום בבחירות המוטעות של הנאשמים והוא צריך לשפוט. לרוע מזלו גם הוא עומד מול החלטות ובחירות שיעוררו בו תהיות האם יכול היה לבחור אחרת.
מוזמנים לקרוא עוד על הספר בבלוג
ילדה רעה, נעמי לויצקי. הוצאת הקיבוץ המאוחד
ספרה האישי והמרתק, של נעמי לויציקי. ספר השוזר בתוכו את סיפורה שלה ושל המדינה. שזירת הסיפורים, בחירת הזמנים והמעבר ביניהם נעשית באומנות ועדינות רבה מתובלת בהומור, לפעמים עדין, לפעמים ציני, אך לעולם לא פוגע. עבר והווה נשזרים עם העתיד באופן טבעי.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
מאחורי כל זה , נירית הלבני. הוצאת דניאלי ספרים
אחד הספרים המיוחדים והמעניינים שקראתי השנה. ספר ארצישראלי המחבר בין האדם לאדמתו, בין האדם המאמין והלא מאמין.
גיורא, חקלאי מצפון הארץ, בעל מטע תפוחים שאותו ירש מאביו, חולה ב איי-אל-אס מחליט לצעוד בשביל ישראל, להגיע להר צפחות ושם לסיים את מסעו.
עמיחי, צעיר יפה תואר מוצא עצמו מהרהה רבות בתמר, חיילת שהכיר בצבא. גם הוא יוצא אל השביל.
מה מחבר בין שניהם? שביל ישראל שלנו, על נופיו והאנשים הצועדים בו, וספר השירה של המשורר עמיחי. לא רק השביל והספר, שהם סמל, מחברים ביניהם. הקשר שלהם הם קשר אנושי, ידידותי, יש בו ניגודים של דת וחילוניות, אמונה וחוסר אמונה. בגרות ונערות, בגידת הגוף מול רעננות. זוגיות רבת שנים מול חיפוש אחר קשר אישי.
רומן מרתק עם מסע מופלא.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
אִתי החיים משחֵק הרבה, דויד גרוסמן. הוצאת הספריה החדשה.
ספר השנה עבורי, הוא ריתק אותי מהמילה הראשונה ועד לנקודה שבסיומו.
ספר שמקפל בתוכו סוד שחונק את המשפחה ואינו מאפשר לבני המשפחה לצמוח באופן טבעי. סוד שעובר בירושה מסבתא לבת, לנכדה. כל אחת מתמודדת איתו בדרכה שלה.
ורה כיום בת תשעים עלתה לארץ עם בתה נינה מיוגוסלביה. ורה נכלאה בגולי אוטוק, התאלמנה מבעלה ומחליטה להגיע לארץ לקיבוץ ולשקם את עצמה. בקיבוץ היא מתחתנת עם טוביה שהתאלמן ונשאר עם בן צעיר בן 16, רפאל, וארבע בנות גדולות. נינה, הנערה הגבוהה והבהירה, שובה את ליבו של רפאל. גילי היא בתם של נינה ורפאל.
על מנת להתמודד עם העבר נוסעים הארבעה לגולי אוטוק. שם נמצא הסוד שאיתו יצטרכו להתמודד.
הסיפור נע בין עבר להווה, בין סיפורה של ורה לסיפורה של נינה וגילי. כל אחת מהדמויות עוברת מסע של סבל. כולן מורכבות וסובלות אבל מעל לכל הן אנושיות עד כאב שקורע לך את הלב.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
רומן, מיכל קובזמן. הוצאת, כנרת זמורה
ספר ביכורים מאוד בשל ומרתק על שני אנשים חבולים הנפגשים בסדנת כתיבה. איה ומיקי שתי דמויות חבולות עם מטען מהעבר, נרשמים לסדנת כתיבה.
איה נשואה לבועז. מיקי נשוי לרויטל ויש להם שני ילדים קטנים. בסדנת הכתיבה הם נפגשים. כל אחד הגיע לסדנה מסיבותיו שלו. המפגש ביניהם ומטלות הסדנה חושפות אותם ומקלפות את הגלד של הפצע הישן.
שם הספר מסגיר את תוכנו. המפגש ביניהם יוביל לא רק למפגש עם העבר והזיכרונות אלא למפגש של שני אנשים כואבים.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
קריסה, אברהם אלטמן. הוצאת פרדס
ספר מתח עדכני, מרתק סוחף וחכם.
דוקטורנטית מצליחה נרצחת בתקרית ירי בצפון תל אביב. אביה יוצא לחפש אחר הסיבה האמיתית לירי. המשטרה פתחה בשני כיווני חקירה רגילים, יתכן והדס היתה במקום ונורתה בטעות, או שהיא שותפה ומעורבת והיוותה מטרת חיסול.
מכאן מתגלגלת העלילה ברחובות תל אביב. העיר שלי, רחובות הקרובים לביתי ומוכרים לי כל כך.
התשובה לרצח של הדס ניתנת מיד בהתחלה. יגאל שאינו מרוצה ממה שהמשטרה גילתה ומבין שמתחת לפני השטח העניינים הרבה יותר מורכבים, חברות הלוואות בשוק האפור, השתלטות המאפיה על אזורי חנויות, הלבנת כספים, אנשי עירייה השותפים לפשע ומאשרים בקלות רישיונות. ועוד שחיתויות. מחליט לנסות ולמשוך בחוטים על מנת להגיע לצדק. אליו מצטרפים חברו הטוב ואמנון. יחד הם חושפים את השחיתות שעוללה לגרום לקריסת החברה.
ספר מתח ישראלי תל אביבי מרתק עם עלילה קצבית.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
שני ספרי ילדים שהקסימו אותי במיוחד
סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכינים, איריס אליה כהן. הוצאת טל-מאי ידיעות ספרים
סבתא טורבו היא הסבתא של קרן קרנינה, אצלה הכל בטורבו, מדברת מהר,ללא פסיקים ונקודות. פועלת מהר, מחליטה במהירות. סבתא טורבו מנהלת מלון בדרך לא שגרתית.
בוקר אחד מגיע למלון אלברט, חבר ותיק של סבתא טורבו, נגן טובה. אלברט מגיע עם מזוודה כבדה, כן. ניחשתם משהו מסתתר במזוודה. אותו המשהו יהפוך את עולמם ואת המלון. סבתא טורבו תצטרך להיות בעלת תושייה גדולה כדי להרגיע אותו.
ספר מקסים על קשר בין סבתא נערצת לנכדה אהובה. ולא רק על הקשר ביניהן מספר הספר, אלא על מערכות יחסים בין בני אדם והקשר שלהם עם חיות.
הספר המיועד ל-כ-ו-ל-ם !!!
הקראה לגיל 5-6
קריאה עצמית כיתה א’-ד’
ולכל הסבים והסבתות שבעולם, ספר שיחזיר להם את שובבות הנעורים.
ממליצה בחום.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
הילדה שניסתה, מאירה ברנע גולדברד.איורים, רמי טל,עורכת, יעל גובר,הוצאת כנרת, 2019
הילדה שבסיפור, נחושה בדעתה ובהצלחתה ולא מקשיבה לאף אחד. לא נותנת לשדים לאיים עליה ולרפות את ידה. היא מנסה, וכשהיא מצליחה כל אלו שניסו לרפות את ידה אומרים לה, ידענו שתצליחי.
ספר נפלא בלי הרבה מלל, מה שמשאיר מקום לדמיון של הילדים המתבוננים באיורים הנפלאים של רמי טל המוכשר.
ספר על נחישות והצלחה שלא רק גורם לנו לחייך, אלא גם נוגע בילד הקטן שבנו.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
אומנם זהו ראש השנה העברי, אך איני יכולה שלא להמליץ על שני ספרי מתורגמים.
איים קטנים, לורנצה פיירי, מאיטלקית, מונה גודאר.כנרת זמורה, 2019
“איים קטנים” הוא ספר על ארבעה דורות, ארבעה עשורים ואי אחד קטן וקסום. תרזה ואחותה הגדולה גרות במלון שאותו מנהלים הוריהם. בין האחיות יש קשר חם והדוק למרות הקנאה הטבעית של אחיות.
סיפור על ארבעה דורות של נשים לוחמניות ,כל אחת בדרכה. ספר התבגרות ייחודי הכתוב ברגישות וניחוח איטלקי וכל זה על רקע הבעיות הפוליטיות של איטליה מתום מלחמת העולם השנייה ועד לימנו.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
כוחו של הכלב, תומס סוואג’,מאנגלית, יעל אכמון,אחרית דבר אני פרו.הוצאת, כנרת זמורה,דביר, 2019
ספר בטעם של פעם. ספר עם עלילה מצומצמת ולכן אני מעדיפה שלא לספר על הספר.
פיל וג’ורג’ שני אחים בני ארבעים החיים בחווה במונטנה שבמערב ארה”ב. גיל 15 הם מובילים בקר. שניהם עשירים, אך חיים חיים פשוטים.
פיל וג’ורג’ שונים באופיים אך משלימים אחד את השני. פיל גס, מחוספס, נוקשה, לועג. ג’ורג’ עדין יותר, וזה שמצליח לתקשר עם הסביבה.
שניהם חיים יחד וחולקים את אותו חדר מילדותם, עד שההרמוניה ביניהם נסדקת ומתערערת. איני רוצה לומר על הספר כדי שלא לפגוע לכם בקריאה.
ספר מרתק על מערכות יחסים. ממליצה מאוד.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
התשוקה על פי ז’.א. ספרה של קלאריס ליספקטור
ספר שהוא דיון פילוסופי פנימי של הסופרת על משמעות הקיום. יצירה מדאיגה, מאיימת, יוצרת חוסר שקט ובעיקר תהיות מחשבתיות של הקורא, שנע יחד עם הסופרת על קיומו ומשמעותו בעולם האינסופי.
א.ז’. פסלת ,יוצרת, לא נשואה ובשל כך היא מרגישה חופשיה ומשוחררת. ז’.א. הן אותיות שמה שנמצאות על מזוודותיה. אותיות שאומרות לה איך העולם ראה אותה. ז’.א. מרגישה שעד אתמול הרגישה שפויה. עד הבוקר ההוא היא היתה מה שאחרים ראו.
ועכשיו, בזמן, כשהיא כותבת לנעלם, אולי לקורא, אולי לאהוב, אולי לאלוהים עצמו. ״אני חוששת להתחיל לחבר טקסט כדי שיבין אותי מישהו דמיוני ״ היא מרגישה שהעולם שבו חיה לא היה היא, ולא היה שלה. לא ממשי כך מגדירה אותו. היא היתה הדימוי של עצמה. עד אותו בוקר היא היתה מה שאחרים ראו. האני הפנימי שלה אבד.
מה קרה לה באותו בוקר ששינה את האני הפנימי שלה?
ז’.א מחליטה לנקות את חדרה של העוזרת שהתפטרה יום קודם. שישה חודשים ז’.א. לא ביקרה בחדר. היא פותחת את דלת הארון ומספרת, שלפני שהבינה מה קורה הלבין שערה והלבין ליבה. היא רואה למול עיניה ג’וק גדול מתנועע ומביט בה.
אותה חיה שמביטה אל תוך עיניה מערערת את שלוותה. מכאן היא מתארת את הג’וק לפרטי פרטים, חלקם לא נעימים וחלקם גורמים לה לפחד ואיום ממשי.
הג’וק אומנם ממשי, והקורא יתהה מה מטלטל אותה כל כך בכך שהיא עומדת מול ג’וק?
״האימה היא אני עצמי מול הדברים״ זו ההבנה שלה.
מראה התיקן ועמידתה בבדידות מוחלטת מול אותו יצור קדמון מעוררת בה מחשבות פילוסופיות אקזיסטנציאליסטיות בסגנון מודרני של קאמי, סארטר ובסגנון הרהורי מחשבה של קפקא ואפילו “המערה” של אפלטון. אחרי שנים של עצמאות היא מגלה את הבדידות, ולא, זו אינה בדידות מאנשים, אלא בדידות מול העולם והטבע, חוסר האונים בהבנת הממשיות. ההבנה שלה באופן הכי פשוט, מי היא מול היקום, כמו הג’וק.
יש אנשים שיוצאים למסע פיסי על מנת להבין את עצמם. ז’.א יוצאת למסע מחדר אחד לחדר אחר, ובכך היא מגיעה אל עצמה ואל התובנות שלה. בחדר הזה היא מרגישה כלואה, מחנק, מתגעגעת לבית שלה, למרות שהוא נמצא מחוץ לדלת.
לטעמי מטאפורות הלבנת השיער מראה על הזדקנותה הנפשית בעקבות המפגש עם הג’וק. לא בכדי בחרה הסופרת להביט מול ג’וק – החיה הנחשבת כנחותה, כמעוררת גועל וחרדה אצל אנשים רבים. מפגש עם חיה ירודה יוביל אותה לתהיות ומחשבות קיומיות. היא, אדם, היצור הנחשב לנעלה מבין בעלי החיים עומד פנים מול פנים מול היצור הנחות ביותר. המפגש מעורר בה מחשבות פילוסופיות על האדם הקדמון והחיה הזו.
היא עושה השלכה על הג’וק ומגלה את עצמה בעזרתו.
התשוקה אינה מינית כמו שעלולים לחשוב, זו תשוקה לחיים להבנת האני העצמי שמנהל את חייה. הבנה עד לסיום,
“סוף סוף השתרעתי אל מעבר לרגישות שלי.” “העולם אינו תלוי בי-זה האמון שהגעתי אליו.”
אופן הכתיבה של קלאריס ליספקטור הוא מיוחד ומעניין. הפרקים הקצרים והטעונים מחשבות מסתיימים במשפט שמהווה משפט פתיחה של הפרק הבא. טכניקת המשכיות והרגשה של מחשבות הנעות קדימה, כמעט כמו זרם תודעה.
המחשבות שלה על עצמה ועל העולם והתנהלותה מהוות השלכה של ליספקטור על הקורא. הקורא מהרהר גם הוא בקיומו. הצלחת העברת מחשבותיה יוצרות חוסר שקט ובעיקר גורמות להרהורים פנימיים.
מברכת על מלאכת התרגום של מרים טבעון. תרגום ספר שכזה הוא אתגר. תרגומה הוא כמו ריקוד, היא מצליחה לשזור משפט למשפט באופן הכי טבעי שיכול להיות.
“התשוקה על פי ז’.א.” הוא ספר למיטיבי ספר וקריאה. אין בו עלילה, הוא כולו מחשבות מעניינות שנכתבות כמו הבזקי אור צבעוניים על העולם. אי אפשר לקרוא אותו ברצף. הקריאה בו מאתגרת ומתגמלת.
ספר שדרך מחשבותיה של ז’.א לומדים להביט על העולם בעיניים פילוסופיות ויצירתיות.
התשוקה על פי ז’.א. ,קלאריס ליספקטור
מפורטוגזית, מרים טבעון
הספריה החדשה , 2019
העולם עוד יכיר את פני”, של אלפרד הייז”
אני אוהבת את הכתיבה של אלפרד הייז. כתיבה אישית חושפנית לפעמים, ובעיקר כתיבה אנושית. אלפרד הייז חושף את נפשותיהם של גיבוריו ולא תמיד הוא אוהד אותן.
הכתיבה של הייז פשוטה לכאורה, מעט אינפורמטיבית, ודווקא בגלל הפשטות שלה הוא מצליח להכניס אותנו אל עולמן של הדמויות ולהפוך אותן לאמינות. בגלל הפשטות הזו הוא מצליח ליצור תעתוע ומתח בדבריו.
אלפרד הייז היה תסריטאי, רקע ביוגרפי זה מצוי בספריו. “העולם עוד יכיר את פני” הוא ספר על עולם הקולנוע. ויש לו ביקורת על העולם הזה.
הגיבור, ללא שם, נמצא במסיבה בבית על חוף הים. הוא מבחין בבחורה הצועדת לתוך מי האוקיאנוס ונעלמת בו. הוא קופץ לים להציל אותה. הוא אינו מכיר אותה. מעשה ההצלה היה בעיניו מעשה אינטימי, הבחורה שכבה חשופה על החול נתונה בזרועותיו. תמונת ההצלה דמתה בעיניי לוונוס במהופך, וונוס אינה יוצאת מהמים, אלא נכנסת למים.
הבחורה גם היא ללא שם, היא שחקנית קולנוע כושלת.
מתמונת הפתיחה ברור לנו שיהיה מפגש בין הגבר לאשה ואולי תהיה התאהבות. הגבר יציל אותה פיסית ונפשית או שהיא תציל אותו.
אלא שהייז אינו מגיש לקורא שלו את הפרי מונח על צלחת. הוא מפתל את הקורא ומתעתע בו עד לסיום. סיום שבו הקורא יהיה מופתע וישאל איך? איך לא שמתי לב לאורך כל היצירה לשיא שבסיום? והאמת, אי אפשר לשים לב, קוראים את הספר נשבים בדמויות, כואבים את אומללות הבחורה. הסיפור מעלה בליל של רגשות, הזדהות, חמלה ,כעס, חוסר הבנה.
הגבר נפגש עם הבחורה ונשבה באישיותה. “בחורה יפה, לא בטוח שחיבב אותה, אבל היה בה משהו מעורר הערצה בעצמאות הקטנה שלה, במאמץ שהשקיעה בשידור גאוותה.״
אלא שהגבר נשוי ואין לו אשליות על התאהבות. הבחורה גם אינה רוצה במערכת יחסים עם גברים נשואים.
הייז סופר מיומן. הוא מספר את הסיפור באופן הכי פשוט שיכול להיות, ללא תיאורים מורכבים, בלי הצטעצעות. כותב במשפטים קצרים, משפטים ארוכים, משפטים קצביים ומשפטים משתרכים. וכל זאת על מנת שנבין את תחושותיו של המספר. אגב, גם בספר “מאוהב” הוא משתמש בטכניקת הסיפור הזו. בעזרת כתיבה שכזו יוצר הייז כפל משמעות. יש משהו נסתר מתחת לפני השטח. כאילו הוא אומר אני מספר במשפטים פשוטים ואתה הקורא צריך להיות חכם כדי להבין שאין כאן סיפור פשוט.
המפגש בין הגבר לאשה מוביל למערכת יחסים עד ש…. כמו תמיד נכנס גורם נוסף שמוביל את העלילה לסיום. ולא? אל תטעו זה אינו פשוט כמו שעולה בדעתכם.
למשמעות שם הספר פנים רבים, “העולם עוד יכיר את פני”, מתאים למספר עצמו והגילוי שאנחנו מגלים בסיום הסיפור, או לבחורה שמעוניינת כל כך להיות שחקנית ומי יודע אולי העולם יכיר את פניה. יש לה תקוה ושאיפה. כיוון שאיני רוצה לעשות ספוילר ולגלות את סיום הספר אומר שהשם הוא בעל כפל משמעות. כדי לדעת למה התכוון הסופר מה שנותר לכם הוא לקרוא את הספר וליהנות מכתיבה מצוינת.
“העולם עוד יכיר את פני” הוא ספר על מערכת יחסים בלתי אפשרית, על סודות וביקורת חברתית. ביקורת על עולם תעשיית הקולנוע והצביעות שבו.יצירה מרגשת ורגישה המתארת את נפש האדם ושברירות הקיום. ממליצה מאוד.
העולם עוד יכיר את פני, אלפרד הייז
מאנגלית, דפנה רוזנבליט
תשע נשמות, 2019
כוחו של הכלב – ספרו רב העוצמה של תומס סוואג
ספר בטעם של פעם !!!
הספר הזכיר לי את כתיבתו של ג’ק לונדון, משהו בניחוח העביר בי את אותן תחושות הקריאה כשקראתי את “מרטין עדן”.
בדרך כלל איני מתייחסת לסופרלטיבים שנרשמים על הספר. בגב הספר נכתב “קולו של תומס סוואג’ הוא פלא מהפנט…הנה לכם סופר שאינו מבזבז מילה שלמה במָקום שבו תתאים השתיקה” הניו יורק טיימס.
הפעם המשפט כל כך נכון, ואני מוסיפה, כל מילה בספר אינה מבוזבזת. כל מילה עומדת נטועה במקומה, לכן יש לקרוא את הספר קריאה איטית, כי כל מילה היא בעלת משמעות ויש לה הסבר מדוע היא נמצאת שם. הכל מוקפד ומתוכנן ולכל דבר התכוון המספר.
העלילה בספר מצומצמת ואיני רוצה לספר ולהרחיב עליה כדי לא לפגום בהנאת הקריאה שלכם.
מציעה לכם לא לקרוא מאומה על העלילה. פשוט לקרוא את הספר.
פיל וג’ורג’ אחים בני ארבעים החיים בחווה במונטנה שבמערב ארה”ב. משנת 1900 במשך 25 שנים מאז שהיו בני 15 הם מובילים בקר. שניהם עשירים, אך חיים חיים פשוטים.
פיל הבכור, איש גס ומחוספס, חוואי נוקשה העובד בידיים חשופות ללא כפפות ולועג לשאר אנשי המקום המכסים ידיהם. מתקלח פעם בחודש בנהר ומסתפר שלוש פעמים בשנה. הוא החכם, זה שהיה תלמיד מצטיין וקורא הרבה. הוא בעל יכולת הבחנה, עיניו חדות לזהות כל פרט בטבע ואפילו את “ההונאה העלובה של הטבע הנקראת צבעי הסוואה”. הוא מזהה כל חיה פצועה וחלשה ממרחקים. עיניו חדות עד כדי כך שהוא היחיד הרואה את הסלעים והרכסים שמזדקרים אל מול החווה בדמותו של כלב רץ.
״צופה מבחין מפענח בעוד כולנו רואים ושוכחים״
פיל הוא בעל תכונות של מנהיג, כל הפועלים מעריצים אותו ובעיקר חוששים מהתנהגותו הלעגנית.
הוא לועג להכל ולכולם. אינו חוסך במילותיו. התכונה הבולטת והמובילה אצלו היא יכולת ההמתנה.
אחיו ג’ורג’ הצעיר ממנו שונה באופיו. הוא בעל תכונות של חוואי, בוקר מלידה, אך בהשוואה לאחיו הוא עדין יותר, שקוע במחשבות, הוא חסר דמיון, אך הוא זה המתקשר עם הסביבה טוב יותר מאחיו.
שני האחים גרים יחד וחולקים את אותו החדר מילדותם למרות בית החווה גדול הממדים שלהם. שני האחים כל כך שונים, הדבר היחיד המשותף להם הוא קשר דם.
״הם תמיד היו קרובים, חייהם משלימים אלה את אלה בצורה מלאה כל כך, האחד רזה האחר מוצק, האחד נבון האחר איטי-הם היו כמו תאום יחיד״.
שני האחים חיים יחד כצמד רקדנים מושלם. עד שיום אחד ההרמוניה ביניהם מופרת.
מכאן באיטיות נדירה מוביל הסופר את הקורא אל נבכי הנפש של הגיבורים למערכת היחסים בין שני האחים הדומים והשונים.
מכאן היחסים והעניינים הולכים ומסתבכים, באיטיות נפלאה, צעד אחר צעד לוקח הסופר את הקורא ויחד אנחנו בוחנים את מה שעלול להיות. הקורא תוהה מה יקרה, יש רמזים לכמה אפשרויות, אבל הסוף הוא רק אחד, וכשמגיעים אליו למילה האחרונה של הספר הנשימה נעתקת.
לאחר שסיימתי לקרוא שבתי אל הפתיחה שכן שם מקופלים כל ההסברים.
“כוחו של הכלב”, הוא ספר מצוין. מזמן לא קראתי כמותו. הספר ראה אור בשנת 1967. אולי בזה כוחו. סגנון הכתיבה, תיאורי הטבע ותאורי הנפש כל כך מדויקים ואמינים ומקבלים משמעות דרך עיניהם של הגיבורים. תומס סוואג’ מצליח להיכנס לנפש כל הדמויות שבעלילה, לתאר במדויק את מניעיהם הפסיכולוגים ולהציב בפנינו את מצבם הנפשי של הגיבורים. הכתיבה הדרמתית המדויקת היא בעלת עוצמה. המתח נוצר במספר רבדים, גלוי וסמוי, אך לסמוי יש מקום רב יותר.
“כוחו של הכלב” הוא ספר דרמתי שבו האירועים והמניעים מצטברים אט אט עד למילה האחרונה. קראתי את הספר באיטיות, התענגתי על כל מילה, על תיאור ערבות ארה”ב, על תיאור רכס הרי הרוקי באופק, על הוואדיות ועל איסוף עדרי הבשר. ובעיקר על כל נבכי הנפש והכוחות הפסיכולוגים הסמויים שמניעים את הדמויות. על הדינמיקה המשפחתית בין שני אחים. על יופיו של הטבע ועוצמתו. ועל בדידות נוראית.
הספר יצא לאור ב1967 ולפני שנתיים זכה למהדורה מחודשת. זהו ספרו הראשון של תומס סוואג’ המתורגם לעברית. ואני מקוה שיתרגמו עוד מספריו.
עוד מילה על התרגום המצוין של יעל אכמון. תרגום שמצליח לשמר ולהתאים לתקופה. יעל אכמון מצליחה להעביר את האווירה של המקום ואת חווית ההתנהלות של הבוקרים בעיירה במערב ארה”ב.
ספר מצוין שמזמן לא קראתי כמותו.
כוחו של הכלב, תומס סוואג’
מאנגלית, יעל אכמון
אחרית דבר אני פרו
הוצאת, כנרת זמורה,דביר, 2019
בתמונה,רותי הכלבה המקסימה של בתי,טל,כוחה הוא באהבתה לבני אדם.
אהבה ראשונה ובלתי נשכחת מאת איוון טורגנייב
אומרים שאת האהבה הראשונה אין שוכחים. ולדימיר פטרוביץ לא שכח את זו שלו. וגם אתם, לאחר שתקראו את סיפורו לא תשכחו את אהבתו.
שני אורחים והמארח נותרים יחד בחדר לאחר שכל האורחים התפזרו. המארח מציע שכל אחד יתאר את אהבתו הראשונה. המארח וסרגיי מספרים את סיפורם ומוסיפים שאין בזה עניין. ולדימיר טוען שאינו אמן סיפור ומבקש להעלות את סיפורו על הכתב.
לאחר שבועיים הוא מגיש את מחברתו ובה סיפורו.
הנובלה “אהבה ראשונה”, כתובה במתכונת סיפורי אהבה של המאה ה-19. סיפור מסגרת חיצוני וסיפור מרכזי פנימי ארוך, סיפורו של ולדימיר הוא משולש רומנטי.
בגיל שש עשרה הוריו של ולדימיר שוכרים בית קיץ. לאחר שלושה שבועות מגיעים שכנים חדשים לאגף השמאלי. הנסיכה זסקינה ומשפחתה. הנסיכה אומנם בעל תואר אך היא ענייה ונראית כמו קבצנית בשוק. לנסיכה בת, זינוצקה ,זינאידה. כאשר ולדימיר רואה אותו הוא נשבה ביופייה, היא מושלמת בעיניו, עיניה, גיזרתה, ידיה, כל כולה יופי. זינאידה המבוגרת מולדימיר מפתה אותו להיות בקרבתה ובקרבת חבריה המקיפים אותה בכל רגע.
התנהגותה היא כשל אדונית מול הגברים, צעירים ומבוגרים כאחד. הרעש השמחה וההמולה בביתה של הנסיכה עמדו בניגוד לביתו שלו שבו קיבל חינוך בודד ומפוכח. הוא היה מאושר מהשחרור.
ולדימיר הצעיר מתאהב.
״ישבתי בלי ניע, הגנבתי מבטים לצדדים. נשמתי לאט, ורק מפעם לפעם צחקתי לנוכח זיכרון זה או אחר או. קפאתי בקרבי לנוכח המחשבה שאני מאוהב, שהנה היא, זאת אהבה.״
אלא, שאהבתו היא חד צדדית. היא מאוהבת באחר. אהבתו אליה גורמת לו לייסורים. תיאור משולש האהבה הוא תעלומה בעיניו של ולדימיר.
הנובלה כתובה בעדינות לירית וברגישות. איוון טורגנייב כתב את סיפורו האישי שלו בכישרון אומנותי. הוא מצליח לתאר את תחושת ההתאהבות של ולדימיר הצעיר מול זינאידה הבוגרת ובעיקר את חוסר האונים שלו מולה. את התשוקה וחוסר החשק למעשים השגרתיים. התיאור נעשה באמצעות תיאורי הטבע כמטונימיים לנפשו של הגיבור. השימוש בדימויים מיוחדים מצליח להבהיר לקורא עד כמה הגיבור שבוי באהבתו החד צדדית.
יופייה של הנובלה הוא בכך שיש בה כוחות מנוגדים, עדינות ותמימות של גיל נעורים מול בגרות ובשלות של שאר הדמויות.
אביו אומר לו״ קח כל מה שאתה יכול ואל תיתן שיתפסו אותך. היה שייך לעצמך בלבד זה כל התכסיס בחיים״. משפט שהוא מפתח להבנת העלילה.
ככל שולדימיר מתאהב הוא מתעקש לנסות להבין את דמותה של זינאידה ומדוע אינה גומלות לו על אהבתו. רק בסיום הנובלה ניתנת התשובה.
את הנובלה “אהבה ראשונה” כתב טורגנייב בשנת 1860 והיא רלוונטית גם לימנו.
סיפור קלאסי של משולש אוהבים הגדוש בעדינות, בתשוקות ויצריים המנוגדות לעדינות גיל הנעורים. סיפור הכתוב ביופי לירי ובחוכמה.
ממליצה לכם להתרגש כמוני.
אהבה ראשונה , איוון טורגנייב
מרוסית, יעל טומשוב
הוצאת, תשע נשמות, הכורסא, סידרת חוצפנית קטנה. 2019
איש בגן החיות – נובלה חדשה ושנונה של דיויד גארנט
דיויד גארנט בונה עלילה לכאורה פשוטה, קצת פנטסטית, אך עלילה שמאחוריה פילוסופיה קיומית בעלת משמעות.
הנובלה “איש בגן החיות” בעלת רבדים. לאחר שמסיימים את הקריאה ואפילו קוראים בה שוב, מבינים את כוונת המחבר.
ג’ון קרומרטי וג’וזפין לאקט מאורסים. הם מגיעים לגן החיות וכיוון שהם שקועים במריבה הם אינם רואים את החיות או חשים בריחותיהם. ג’ון מטיח בג’וזפין “את מוכרחה לדבר על רגשות של אחרים כי אין לך רגשות משלך.”
תוך כדי שיחה על אהבה, התאהבות, מסירות, שואל אותה ג’ון האם תינשא לו ותוותר על כל בני משפחה. תושבתה של ג’וזפין היא לא. והיא מטיחה בו “צריך לכלוא אותך בכלוב ולהציג אותך כאן בגן החיות”
למחרת ג’ון כותב מכתב להנהלת גן החיות ומבקש להיכלא בכלוב ולהיות מוצג לראווה. היעדרות היונק החשוב בעולם מגן החיות משולה בעיניו להצגת המלט ללא נסיך דנמרק.
ג’ון נכלא מרצונו בכלוב והופך להיות מוצג לראווה. העלילה של הנובלה מתפתחת לא רק מבחינת אירועים אלא בעיקר מבחינה פילוסופית. תוך כדי קריאה עלתה במוחי מחשבה, אומנם הספר נכתב בשנת1924 אך הרעיון של העלילה יכול לשמש לתוכנית ראליטי בימנו.
“החיה שמולם השתעממה. היא הביטה בהם לרגע ושכחה אותם מיד. היא התגוררה בחלל קטן וכבר שכחה שמחוצה לו יש עולם שבו יצורים כמוה רצים הלוך ושוב.”
וידוי, איני אוהבת לבקר בגן חיות. לא שלא ביקרתי, שנה אחר שנה הלכתי עם ילדיי לספארי וראיתי את התבגרות החיות דרך בגרותם של ילדיי. איני אוהבת לראות את החיות כלואות בכלוב או במתחם מחיה פרטי. לפעמים כשהבטתי בנמר או בקופים לא הבנתי מי מביט על מי, אנו בני האדם על החיה או החיה מביטה בנו.
“איש בגן החיות” מעלה בדיוק את התהייה הזו. מי הוא הכלוא? מי שנמצא בכלוב או מחוצה לו? מי מביט על מי? מהו הכלא, חיצוני או פנימי?
ג’ון להפתעתו מגלה את החופש שברגעי החיים בכלוב, את הרעיון שהוא עצמאי ויכול לעשות כרצונו. אך גם את העובדה שהוא כלוא בתוך סבך הרגשות שלו עם ג’וזפין. ג’וזפין מגלה לתדהמתה את מהות האהבה והדחייה.
שתי הדמויות עוברות תהליך של הבנה והשלמה.העלילה משתנה ומתהפכת מספר פעמים עד לסיום.
“איש בגן החיות” הוא לכאורה משל. אבל יש בו הרבה מתחת לפני השטח. הוא מציג תובנות על המין האנושי וחברה האנושית ומהו תפקידה.
דיויד גארנט הוא סופר בעל עמדות פילוסופיות חברתיות. הוא שואל את השאלות שכל אחד מאיתנו חושב עליהן ולא מעז לשאול. בעזרת עלילה מעט פנטסטית הוא מעלה תהייה על מהות קיומו של האדם בעולם עם ערכים וגבולות. מי קובע מה נכון ומה לא. ובעיקר הוא שואל שאלות על מהות האהבה והוויתור שכל אחד מבני הזוג צריך לעשות במסגרת הקשר.
לפני כשנה קראתי את “מאשה לשועלה” ש של דיויד גארנט והתאהבתי בכתיבתו. אהבתי את הרעיונות הפילוסופים שלו על זוגיות ומהות האדם. דיויוד גארנט לוקח את הדמויות שלו ומביא אותם למצבים קיצוניים או בלתי מציאותיים שמאחוריהם מסתתרות שאלות אנושיות.
מה שחשבתי על מאשה לשועלה ניתן לקרוא כאןhttps://bit.ly/2yZ19jd
“איש בגן החיות” הוא ספר ראוי ביותר בזכות הסיטואציה של הגיבורים המעלה שאלות אצל הקורא.
איש בגן החיות, דיויד גארנט
מאנגלית, יותם בנשלום
הוצאת תשע נשמות, 2019
לעולם אל תיתן לי ללכת של קאזואו אישיגורו – לא יניח לכם לרגע
כבר כמה ימים אני מחפשת מה להגיד ומה לא להגיד על הספר הנפלא הזה. אומר שהוא בין הטובים שקראתי השנה. ספר שמחלחל לאט לאט (כיאה לתרבות יפן) ונשאר במחשבות במשך ימים רבים. ספר שהייתי רוצה לספר על מה הוא, אבל לא אוכל, כי הוא יכלול ספוילרים שיפגמו בהנאת הקריאה.
דמיינו אותי אוחזת בספר בשתי ידיים ומושיטה אותו לכם, בדיוק כמו טקס הגשת כרטיס ביקור ביפן, ואומרת: “שבו ותקראו אותו. הפרק הראשון לא יהיה מובן לכם, בפרק השני יתחילו להתבהר הפרטים ומהפרק השלישי לא תוכלו להניח אותו מהיד והוא לא יניח לכם.”
הגיבורה קתי מספרת את סיפורה בהווה כשהיא בוגרת בת 31. בתחילת הספר אנחנו פוגשים בה כשהיא נערה בת 13 המתחנכת בפנימית הֶלשַם. לא ברור לנו אם הפנימיה היא פנימיית לימודים או בית יתומים מכובד. לא ידוע לנו למה קתי וחבריה נמצאים בפנימייה ואם יש להם משפחה מחוץ למקום. התנאים בפנימייה נחשבים למעולים. הילדים אינם רעבים, הם נבדקים בדיקות רפואיות, לומדים, בעיקר מתמקדים איתם בשעורי אומנות.
קת, רות וטומי הם שלושה חברים צמודים המלווים אחד את השני במשך שנות ההתבגרות. טומי נחשב לילד זועם שניתן בקלות להרגיזו, חבריו תמיד טורחים לפגוע בו על מנת שיכעס וישתולל. רות היא הדומיננטית מבין השלושה, היא מנסה להשליט את דעותיה, ואילו קת היא הכוח המאזן מבין שלושתם.
קת ושני חבריה הטובים, רות וטומי, מרגישים שמשהו אינו נכון.
״עליכם לזכור שבשבילנו, בשלב ההוא של חיינו, כל מקום מעבר להֶלשַם היה כמו ארץ דמיונית.״
לאט לאט יתבהרו הדברים. טכניקת הגילוי מאוד איטית ואנחנו חווים את המסתורין והגילוי בדיוק כמו קת וחבריה. שלב אחר שלב, פרט ועוד פרט. אמת ומסתורין, תעתוע.
עד כאן אני מגלה פרטים על הספר.
לא, זה לא ספר מתח למרות שיש בו מעט סממני מתח, זה גם לא ספר מדע בדיוני למרות שיש בו רעיון עתידני.
זה ספר על בדידות של אנשים צעירים, על חברות אמיצה, על עתיד מוגדר ולא מוגדר על תרמית ובעיקר ביקורת חברתית.
יש בו שאלות קיומיות פילוסופיות על מהות החיים ואיכותם, דילמות מוסריות, “הרי מילא נמות כולנו ביום זה או אחר.”
״כל הזמן אני חושב על נהר אי שם ויש בו שני אנשים שמנסים להיאחז אחד בשני נאחזים כל כוחם, אבל בסוף חייבים להרפות, להתנתק ולהיסחף.״
ומעל לכל הוא ספר על אומנות, על הנשמה האמתית של האומן ויכולות היצירה שלו. המורה אמילי אומרת להם “שירה, תמונות אומנת מגלים את מה שאתה בתוכך. הם מגלים את הנפש שלך.”
שאלת השאלות היא האם האומנות מובילה את האדם לאהבה, לשינוי, לגילו העצמי שלו.
קראתי את כל ספריו המתורגמים של אישיגורו.
בגיל חמש היגר אישיגורו עם משפחתו מיפן לאנגליה. אומנם הוא אינו נחשב לסופר יפני, אך תרבות יפן ואומנות הכתיבה היפנית חלחלו אל תוך עולמו הפנימי. בכל ספריו נמצא כתיבה מאופקת, יכולת ליצור הסתרה ולברוא מסתורין, לברוא דמויות שאינן מוצאות פתרון בעולמם, ובעיקר בדידות קיומית של הדמויות.
כמה מילים על :
התרגום המופתי והמדויק של אלינוער ברגר. תרגום שמצליח להעביר את חוויות הדמויות.
העטיפה, שמתכתבת להפליא עם תוכן הספר. זהו צילום של הצלם ההולנדי Ruud van Empel אמן המשלב בין צילום לראליזים מוגזם, צילומים הנראים תמימים וילדותיים שאינם קלים. התמונות שלו הן כמו פנטזיה אך הפנטזיה אינה נוחה ואינה נעימה. כמה מתאים לתוכן הספר.
שירו של מסאוקה שיקי (1867-1902) גדול משוררי ההייקו בספרות יפן, מבטא בעיני את מהותו ונשמתו של הספר. רובד ועוד רובד המתגלה לאט לאט אחרי שהערפל מתפוגג.
הציפורים נעלמות
מתוך הערפל באות ונגלות
אניות המסע.
(מסאוקה שיקי, “שני סתווים”, תירגם, איתן בולוקן)
אי אפשר להישאר אדישים אחרי קריאת הספר. אישיגורו בדרך כתיבתו הווירטואוזית נוגע במהות הפילוסופית הקיומית של האדם.
“לעולם אל תיתן לי ללכת” לא ירפה מהקורא זמן רב אחרי קריאתו.
לעולם אל תיתן לי ללכת, קאזואו אישיגורו
מאנגלית, אלינוער ברגר
הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019
פרטים על הספר ורכישה https://www.kibutz-poalim.co.il/never_let_me_go?bsp=12700