צייתנית – פיודור דוסטויבסקי

הנובלה, צייתנית היא נובלה משובחת של דוסטויבסקי – נובלה שצריך לקרוא בקפידה, כיוון שהמספר שלה אינו מהימן. הוא מספר את סיפורו, בעוד הקורא חושף בין השורות סיפור אחר לגמרי.

לפני הכל, אני חייבת לשתף אתכם בכך שכל כך כעסתי על הגיבור, על אופיו האגוצנטרי והמיזוגיני. לא הועילו המלמולים שלי לעצמי על כך שהנובלה נכתבה במאה ה-19, ושגברים באותה תקופה חונכו וחשבו כמוהו, או שהוא אולי פשוט שבוי של התקופה שלו. המילים האלו ממש לא עזרו לו, לגיבור, לצאת זכאי מולי.

המשכונאי, בן ארבעים ואחת חסר השם, מגולל בפנינו את סיפורו. הוא מספר את זיכרונותיו על מנת להבין את האירוע ואת האמת. הוא עוצר ואומר “לפני כן הלכתי סחור סחור, עכשיו הכל מתחיל, העניין הוא שאני רוצה להיזכר עכשיו בכל פרט קטן.” לפעמים הוא מתייחס אלינו כאנשים שמטים אוזן להקשיב לכאבו, יש רגעים שהוא מתייחס לקורא כאילו היה שופט “הקשיבו אם ישפוט אדם אז לא לפני שלומדים את נסיבות המקרה.”

אל המשכונאי מגיעה נערה כבת שש עשרה, ענייה, היא חוזרת שוב ושוב ומנסה למשכן את חפציה העלובים. בכל פעם כשהיא מגיעה היא נואשת יותר ויותר. הנערה יתומה, גרה אצל שתי דודותיה המרשעיות שמעבידות אותה. הוא אוסף אותה אליו ומחליט לשאת אותה. האם הוא אוהב אותה? חס עליה? מרחם עליה? את התשובה מבלי שהוא שם לב הוא מספר לנו הקוראים.

ברור שהוא אינו אוהב אותה, מובן לקורא שהוא לא עושה עמה חסד. תוך כדי סיפורו והמידע על אופיו אנחנו נחשפים לאישיותו ולסיבה שהחליט לשאת את הנערה.  יש התנשאות ביחס שלו אליה, הוא יותר מבוגר, הוא מרגיש כבר שיש לו יתרון, יש לו כסף, הוא נותן לדודות שלה כסף, כדי שהוא יקבל אותה, הוא אפילו מסדר לה נדוניה. הוא לוקח את הנערה הצעירה  והענייה מתוך השאיפה ורצון לעצב אותה כרצונו ומתוך כך שהיא תוקיר לו תודה ותהיה צייתנית. הוא שולט בה, בתנועותיה, בכספו, בדיבוריה. הוא שותק ומצפה שהיא תשתוק. אבל מה קורה כשהיא מתחילה לגלות סימני מרידה?

המספר טוען שהוא אינו דברן והנה כעת הוא מפטפט ומספר את סיפורו, כוונת סיפורו היא לגלות מה היה לא תקין במערכת היחסים של שניהם. נקודת המבט שלו הוא חד צדדית, הוא רואה רק את עצמו, שקוע בו ובמיזוגיניות שלו. מיותר לחזור ולציין כמה כעסתי וכמה לא יכולתי לשאת את התנהגותו.

על מה שעובר על הנערה האומללה אנחנו לומדים בין השורות. הם שניהם שונים באופיים ובהתנהגותם, ובעיקר בהבנת נפש האדם. הם לא יכולים לגשר על הפער בינהם בגלל אופיו של הגיבור. ולנערה האומללה אין מנוס.

רק בסיום הנובלה כשהגיבור עומד מול תוצאות התנהגותו הוא מבין את טעותו, אלא שכעת זה כבר מאוחר. הסיום הוא סוג של קתרזיס שעובר על הגיבור והקורא.

דוסטויבסקי הסופר המיוסר, כתב נובלה שלולא היתה טרגדיה הייתי מכנה אותה יפיפייה. הוא בוחר בדמות שאינה אהודה, אף אחד אינו אוהב משכונאים, גם דוסטויבסקי עצמו, כפי שזכור מספרו “החטא ועונשו”. הדמות המתנשאת שלו הולכת ומתגמדת בזכות הסיפור שהוא מספר, תוך כדי סיפורו הוא מבין את טעותו. המשכונאי מספר את סיפורו בשפה ברורה ופשוטה, סערת הרגשות שבה הוא נתון מצליחה לגלות לנו בין השורות את האמת. יופיה של הנובלה הוא בתיאוריו של המשכונאי ובהבעת נבכי הנפש של הגיבור.

הנובלה “הציתנית” הזכירה לי את הנובלה “הרופא וגרושתו.” גיבורו של עגנון מספר רטרוספקטיבית את סיפור נישואיו האומללים לאשתו. אלא שבניגוד לרופא, המשכונאי של דוסטויבסקי  עובר תהליך של הבנה מאוחרת.

תודה להוצאת תשע נשמות על תרגומים חדשים של יצירות פאר נדירות, והצייתנית בינהן.

ממליצה לקרוא את הנובלה פעמיים.

צייתנית, פיודור דוסטויבסקי

מרוסית: פולינה ברוקמן

הוצאת: תשע נשמות, 2026