מברכת את שובם של החטופים. 

אני שמחה על הרגע שלא אוסיף את תפילתי בסיום כל פוסט.

מאחלת להם בריאות ושיבה מהירה לחייהם.

לפני שאגיד כן –  סופי קאזנס

קראתי את הספר, לפני שאגיד כן, כמו סרט סכריני בנטפליקס בחודש דצמבר לפני הכריסמס.

אל תשאלו למה קראתי רומן רומנטי ובעיקר למה סיימתי. רצתי לקרוא ספר שבו האותיות ירוצו לי מול העיניים, ולא אצטרך לשקוע בספר מאתגר.לפני שאגיד כן, עשה את העבודה היטב. ספר כמו צמר גפן ורוד שהתאים לי בדיוק בימים אלו.

אודרי עומדת להינשא לבחיר ליבה ג’וש. “אני מתה עליו, הוא מכיר אותך כל כך טוב,” אומרת לה חברתה טובה. ג’וש הטוב והאוהב מחכה לרגע שבו אודרי תגיד לו כן בנוכחות הכומר והאורחים. אלא שביום וחצי לפני אמירת הכן, מתרחשים כל כך הרבה אירועים שהם רמזים מטרימים. עטלף נוחת ומת בכנסיה, שמלת החופה שלה נפגמת, היא נופלת ועוד תקלה איומה ממש לפני הכן המיוחל.

כיוון שהספר שייך לז’אנר הרומנטיקה, זה שאהבתי לקרוא בנעורי, מופיעה דמות מהעבר שמשבשת את התוכניות ואז פתאום, עד שהמוות יפריד בינינו נראה לאודרי הרבה מאוד זמן.

שבע שנים שהיא לפני מתעתדת לומר כן בתחנת הרכבת התחתית היא מבחינה בתמונות שצולמו בתא צילום ונשכחו מאחור, תמונות של גבר נאה. היא מרגישה שעליה לחפש אותו כדי לתת לו את התמונות. שנה לאחר מכן היא תפגוש אותו לפגישה אחת בלתי נשכחת. והנה עכשיו יום לפני שהיא עומדת לומר כן זו הדמות מדהימה אותה בחתונתה.

מכאן העלילה נעה שנים לאחור וחוזרת להווה, ליום ולשעות לפני המעמד מול הכומר.

במהלך הקריאה הסתקרנתי  איך יגיעו לסיום של, ומאז הם חיים באושר. השעות חדשות נמסרות לקורא לפי דקות ויוצרות מתח. שלושים דקות לפני מכריז ראש הפרק, וכולי מתח מה יקרה בשלושים הדקות שהזוג יהיה עוד רגע נשוי.

הדמויות  שמקיפות את אודרי מחבקות אותה, אמה, אשה קצת הזויה מנווטת את האירועים. בכלל כל מה שקרה ביום וחצי הזה היה בלתי סביר בעליל, אבל מי חושב על סבירות ואמינות ברומן רומנטי.

אהבתי את דמותו של גוש, היציב, זה שיודע מה הוא רוצה ואוהב את אודרי. אודרי, דמות קצת מרחפת כיאה למי שרוצה ללמוד אסטרונומיה, עסוקה בעצמה ובאהבה של הספרים והסרטים.

אהבתי את הפרקים שנעים פרק לעבר ומצוינים בראשים שיוצרים מתח, שלוש שנים לפני שאגיד כן, או דקה אחת לפני שאגיד כן. המעבר בין הזמנים יוצר מתח.

הסיום להשאיר אותי פעורת פה, למה? תקראו ותדעו.

ספר רומנטי חביב ותו לא.

לפני שאגיד כן. סופי קאזנס

מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי

הוצאת: הכורסא, 2025

שובר גלים – נגה דיין קמיל

שובר גלים הוא הרומן רגיש, עדין ויפיפה המתאר תהליך התבגרות של נערה בתל אביב של שנות השבעים.

כיוון שעדיין לא הומצאה מכונת חזרה בזמן, הספר שובר גלים היה עבורי  מכונת זמן, שהחזיר אותי לתקופת נעורי, לימים שלי של לאחר הצבא, לשנת 1978 אלו היו ימים היסטוריים במדינתינו. המהפך שבו בגין עלה לשלטון, הסכם השלום עם מצרים היה בכותרות, כולל כאב החזרת ההיאחזויות של סיני והעיר ימית. אבל לא רק ההיסטוריה הוחזרה לי, אלא גם תקופת הבילויים בתל אביב של אז. חוף הים, דיזינגוף, כולל המילה להזדנגף שהומצאה בערך באותן השנים. שיטוט ברחובות המרכזיים, ארלוזורוב, בן יהודה, ז’בוטינסקי (איזור מגורי היום) תקופת הדיסקוטקים ועוד.

הקריאה בספר היתה חוויה, לא רק בזכות החזרה לאחור, אלא בעיקר בזכות דמותה של גליה הגיבורה. דמות שנכנסת ללב ונעשית בת בית בין חדריו. זהו ספר התבגרות, המסע ברחובות העיר הוא למעשה מסע התבגרות שהזכיר לי בשיטוט שלו את “התפסן בשדה השיפון”.

גליה נערה מופנמת וביישנית מביטה בערגה במלכות הכיתה ומקנאה בהן בסתר. הוריה נוסעים לחו”ל לחודשיים לטיפול באחיה, והיא נשארת בביתה וגם אצל סבתה. לגליה עקמת בעמוד השידרה וגבה נתון בסד ברזלים. בעית הגב היא סמלית לאופייה, היא מרגישה את הכוח הפנימי שבה, אך עדיין לא פיתחה עמוד שידרה להחזיק את ראשה זקוף מול עצמה והעולם.

יום אחד על חוף הים היא פוגשת ברפאל שמזכיר לה את השחקן קריס קריסטופרסון. רפאל הוא נכה מלחמת יום כיפור, קטוע רגל. רפאל המבוגר, הנאה, החכם בעינייה מושיע אותה מהבדידות שנכפתה עליה בהעדר הוריה, ובעיקר משמח אותה ברעיון שגם לה יש חבר. אבל רפאל שמלא כעס ותיסכול על משה דיין שהוא האשם העיקרי במחדל מערער את שמחתה.

המפגש עם רפאל יוביל אותה למסע פנימי לעצמה, השיחות עם סבתה על משפחתה ועל אהובה מהעבר וחלקו בהיסטוריה מעצים את הבנתה, בעיקר הבנת השדה הפוליטי, כנערה מתבגרת היא לומדת על מערך הכוחות הפוליטי, על שלום תמורת שטחים, על מחדל מלחמת יום כיפור והאשמת ההנהגה. השיחות עם רפאל וחבריו הן שיעורי האזרחות האמיתיים עבורה. יש ארועים ושיחות שכל כך מתאימות לימנו ביחוד השיחות הפוליטיות.

גילויי האהבה של גליה מרגשים ומפתיעים אותה. היא מתרגשת מול החיזור של רפאל וההבנה שהיא נחשקת. כנערה בגיל ההתבגרות חבר מהוה עבורה סימן לשייכות.

מול רפאל ומערכת היחסים איתו ניצבת משפחתה של גליה, הפרידה מהוריה מעמידה אותה כנערה עצמאית שיש לה עכשיו  בחירות ולבטים שעליה לפתור בעצמה. סבתה ובני משפחתה משקפים את דור מקימי המדינה, סיפורו של דויד פרנקפורטר, ידיד המשפחה,  מסתובב במשפחה, גליה מנסה לחפש רמזים אצל רפאל האם הוא כמו אותו דויד.האם גם הוא מתכנן רצח פוליטי.

בשיטוטי המסע שלה עם רפאל בתל אביב היא לומדת להכיר את עצמה מול העולם ובעיקר מול בני המין השני, היא מתחילה לעצב את ולגבש את אופיה ולהכיר את גופה ללא אותו סד שבו היא נתונה חמש שנים. הגילוי המרכזי עבורה הוא מה משמעות הקשר שלה עם רפאל וכשהיא מרגישה שמשהו חורק ביחסיהם היא בוחנת את התחושה לעומק. אבל התשוקה להמשיך בקשר עם רפאל היתה חזקה יותר, היא רצתה להוכיח לעצמה, לדודתה ולשאר העולם שהיא מסוגלת להתמודד בכל מצב, ובעיקר הרצון שגם לה יהיה חבר והיא תהיה שייכת, גוברים על תחושות הבטן.

מעבר למסע הנפשי זהו מסע בעיר תל אביב של שנות השבעים המאוחרות, מול עיני עלו הרחובות, בתי הקפה, הצלמניה, חוף הים והמתרחצים בו, בתי הקולנוע והסרט “אסקימו לימון”

בכתיבה רגישה וקולחת מלאת עניין וסקרנות הצליחה נגה דיין קמיל לתאר תקופה במילים מצוירות ומחושיות, ולא רק את תיאורי העיר החייתה, אלא גם את הדעות הפוליטיות של הימים הללו. הצלחת הספר והנאת הקריאה היא שהסופרת לא העמיסה את הצד החברתי והפוליטי על צד ההתבגרות ולהפך. יש איזון עדין בין שניהם ובכך יופיו של הרומן.

אהבתי את דמותה של גליה, את תיאור שלבי ההתבגרות והעצמאות שלה, את השלבים של התחזקותה מול העולם והבנת עולמה הפנימי ובעיקר ההליכה שלה אחר האמת האישית שלה. נהנתי לשוטט ברחובות שלה שהם שלי, אפילו חיפשתי את ביתה.

הקריאה בספר היתה חוויה, לא יכולתי להניח אותו.

ממליצה בחום.

מתפללת לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

שובר גלים, נגה דיין קמיל

עורכת הספר: ורד נדב

הוצאת: שולחן כתיבה מבית מטר, 2025

השמש לא  מעניינת אותי – יעל טבת קלגסבלד

הספר “השמש לא מעניינת אותי” מציב בפני הדמויות דילמות מוסריות וקונפליקטים.

שלוש נובלות שבמרכזן נשים שהן אימהות, המאחד את הנשים והנובלות הוא אירוע שעברו והן משתייכות למועדון שנקרא אלמלא, או בשפה פשוטה, מה היה קורה אילו.

יעל טבת מעמידה דילמות מוסריות קשות בפני הדמויות שלה. דלית בעלת חברת תרופות מרפא, הבן מנהל עסקים של החברה, האב ראה בו יורש וממשיך דרכו מרגע שנולד, הבת, שי, עומדת בראש המעבדות  והמחלקה הפרמקולוגית. דלית חלמה על קשר של אם ובת, אך הבת לא נזקקה לה כאם אלא רק כסבתא שומרת. יום אחד מוצאת דלית את עצמה במצב שבו היא נזקקת לתמיכה בקבוצת תמיכה של נשים לאמהות שילדיהם עברו עבירה, אבל הם לא פושעים.

את קבוצת התמיכה שנקראת אלמלא הקימה דפנה  מי שהתעמרה בדלית בבית הספר היסודי. דפנה היא פסיכולוגית קלינית, נשואה באושר ואם לבן, לכאורה משפחה מושלמת, אלא שבתיכון מתגלים מעשיו של הבן שהובילו  אותה למפלה.

הדמות השלישית שולמית עדן מספרת את סיפורה מהשמים, מנוחתה עדן. שולמית, זמרת מפורסמת שהרתה לזמר, האיש היחיד שאהבה ורצתה, אך הוא לא רצה אותה. כיוון שהיתה בנסיעות בעולם, מערכת היחסים עם בתה היתה מרוחקת וצוננת. תאונה מצערת מובילה את הבת אל מעבר לים לסעוד את אמה, אלו היו הימים היפים ביותר שלהן. אולם לאחר מותה של שולמית ביתה מפרסמת סרט בוגדני על אמה. האם צופה בו בשמים.  ומבינה את התנהלותה דרך עיני הבת. וכך אנחנו זוכים לשמוע את גירסת שתי הנשים.

בקבוצת התמיכה אלמלא מתארות הדמויות את חייהן והבתים שבהן גדלו וגידלו ילדים. כמעט כל בית הוא נורמטיבי עד הרגע שמתגלה שהוא לא. הן מודות  שיש בתים שהחלק לא נורמטיבי שלהם נשאר קבור לנצח ואף אחד אינו יודע על כך. לכל אחת מהדמויות בקבוצה  בתוך פחות מחמש דקות העולם  הישן היה כלא היה. הכל התהפך ולא יחזור להיות מה שהיה. בקבוצת התמיכה הן מגלות שיש עוד בתים ששותפים לכאב לשהן. הקבוצה עוזרת להן להתמודד עם הארוע שהפך את עולמן. אחת הנשים היא זו שנותנת לספר את שמו. אחת האמהות  אומרת “כולנו היינו  בטוחות שמחר לא תזרח השמש והנה, תראי…” עונה לה אם אחת שבנה הוא רוצח “השמש לא מענינת אותי.” משפט שמביע את הצער של המשפחות שיומן לא יהיה מה שהיה יותר, למרות השמש שזורחת בעקביות.

ליעל טבת יש  את היכולת להציב דילמות בפני הגיבורות  להיכנס לנעליהן ולפרוס אותם מול הקורא, כך שהוא מבין את המניעים ואת התיסכול ובעיקר את הכאב של הדמות. הדמויות הבדיוניות הופכות למציאותיות. יעל טבת משתמשת באירועים שכולנו מכירים, הטרדה מינית, שימוש לרעה בסרטונים וקבצים, ניצול משאבים לצרכים פרטיים, שוחד, רצח  ועוד.

שלושת הסיפורים שייכים לקטגוריה של כל המשפחות אומללות בדרכן, אך אלה אומללות מכולן.

 הסיפור כתוב קולח, קריא מאוד, נעים לקרוא אותו, אבל פחות החזיק אותי, מה שכן, עניין אותי לדעת מה קרה להן בסופו של המסע.

מסיימת בתפילה ותקוה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

השמש לא  מעניינת אותי, יעל טבת קלגסבלד

עורכת הספר: עלמה כהן ורדי

הוצאת: כנרת זמורה.

רוזמרין לא מבין את החורף –  מתאו בוסולה

 הכריכה העדינה, של  הספר רוזמרין לא מבין את החורף שהזכירה לי ציור יפני משכה את ליבי.

פסיפס צבעוני ועדין של דמויות נשיות התרכזו בספר המקסים הזה. מתאו בוסולה, סופר איטלקי מפורסם שהוא גם,  מאייר, מגיש רדיו, החליט לכתוב בקולן של נשים כדי להכירן מקרוב, והוא הצליח בגדול. למרות שהוא חי עם ארבע נשים הוא חש שהוא יודע עליהן מעט.

במרכז הספר סיפורים אנושיים שמתוארים דרך פריזמה של חיי היומיום, כול המספרות יכולות להיות הנשים בבניין שבו אני גרה, או ברחוב מגורי, נשים שחיות איתנו ולא תמיד אנחנו יודעים עליהן. יש בסיפורים אירועים ומצבים שכל אחד יכול למצוא את עצמו בם. הסיפורים מסופרים במגוון של קולות ובמנעד רב. מתאו בוסולה מצליח לתת לכל אשה את הקול היחודי שלה. הסיפורים אינם אחידים במשלב הלשון כיאה למגוון הנשים שמספרות, צעירות, מבוגרות, מתוסכלות, אלמנות, נשואות. את כולן מאחד צמח הרוזמרין שצומח בכל עונה, גם אם אינו מבין את החורף. הרוזמרין הוא מטאפורה לנשים, הן כולן חזקות ושורדות, אפילו את החורף הקשה.

הסיפורים כתובים כאילו כסיפורים עצמאיים ולא אחידים, אך הם כולם מתנקזים לסיפור האחרון. כל סיפור מוקדש לאשה אחת ובסוגרים ניתנת הכותרת לסיפורה שהיא למעשה תמצית הסיפור. כל אשה נושאת עימה את סיפור חייה, תקוותיה ואכזבותיה. לכל דמות מסע פנימי משלה עם מאבק אנושי שבו היא מגלה את החוזקה שבה, כמו הרוזמרין, זה החוט המחבר בין כל הנשים, מנערות ועד זקנות.

אחות אונקולוגית, בשיחה עם מטופלת היא מגלה שטיפסה על הר שאינו שלה. אואוררה בת ה39 אינה מעונינת להביא ילדים לעולם שכזה. אחרת כותבת לבעלה המת שהיה ברור לה לפני התאונה שהוא מתכוון לעזוב אותה. סופרת  שמגלה ברכבת שמולו האשה קוראת את ספרה. בחורה בודדה שכותבת את רגשותיה במכתב, לא ידעה אל מי לשלוח, היא פותחת ספר טלפונים באופן אקראי שולחת. מופתעת ומקבלת מכתב. הסיפור של אמה נוגע ללב. היא התנתקה מאמה שעזבה את הבית, האם תוכל לשוב לתת לאמה להיכנס אליה לפני שיהיה מאוחר.

כל הסיפורים כתובים כפיוט מלאים ברגש אנושי. מתאו מצליח להיכנס לעולמן האישי והפנימי של הנשים באהדה והבנה רבה. כקוראת התחברתי כמעט לכל דמות וחמלתי עלי כל אחת  ועליהן יחד. ככל שהתקדמתי בקריאה הסתקרנתי לדעת, איך כל הסיפורים יתאחדו יחד והפסיפס יהפוך לציור שלם.

למרות שהספר קצר ונקרא בנשימה הדמויות בעלות עומק, יחודו של הספר הוא בכך שבסיפור קצר ובמעט אירועים הסופר מצליח להעביר את תחושות הדמויות ולברוא דמות. הסיפורים מקיפים נושאים רבים שכולם מתרכזים באנושיות ובבחירות שכל אחד עושה. הספר בעיקר דן בנושא המשפחה, זהות, ובדידותו של האדם מול הקיום.

על הכריכה כתוב : פנינה איטלקית קטנה ומרגשת. תאור מדויק ועדין לספר.

פנו לכם זמן וקראו את הספר העדין הזה.

מתפללת לשובם במהרה ובשלום של החטופים והחיילים.

חתימה טובה לכולנו.

רוזמרין לא מבין את החורף, מתאו בוסולה

מאיטלקית: יעל קריצוק

הוצאת: כנרת זמורה, 2025

הילדים שומרים עלינו – תמי שם-טוב

הילדים שומרים עלינו הוא ממואר  מרגש ונפלא, אחד הממוארים המעניינים והשונים שקראתי, לספר פנים רבות לא רק ממואר אישי, אלא גם ממואר תרבותי, חברתי. ספר שגדוש באהבת האדם והרצון להרבות טוב בעולם בעיקר בעולם הילדים.

אני אוהבת ספרי ממואר של יוצרים שכותבים, בין השורות אני מחפשת מדוע החליטו לכתוב, ובעיקר תרה אחר  “מניין נחלו את שירתם.”  הממואר  “הילדים שומרים עלינו “סיקרן אותי, הן בזכות העובדה שלסופרת היו קשיים בקריאה וכתיבה (כמו שהיו לי) שמהם היא צמחה לסופרת ילדים מוערכת וחשובה, והן בזכות השכנות המיוחדות שלה שהן בעצמן אושיות ספרות. תמי שם טוב מוכרת לי כסופרת ילדים פורייה, קראתי רק את ספרה העדין והיפיפה “ואיך קוראים לך עכשיו.” ספר שאני מעלעלת בו מיד פעם בזכות המכתבים המצוירים והיפיפים ששלח אביה של לינקה אליה כאשר הסתתרה אצל רוקח בכפר הולנדי.

“הילדים שומרים עלינו” ריגש אותי, זה ספר שיש בו המון הערכה והוקרה לשתי נשים מיוחדות, שעיצבו את דרכה הספרותית ואת הכתיבה שלה, יש בו הרבה געגוע לימים ההם.

לכתיבה הגיעה תמי במקרה או שלא, בניו יורק במשרד של שיפוצניק, מול טלפון ששתק רוב הזמן היא מתחילה לכתוב סיפור לעצמה על ילד וילדה. היא עצמה הופתעה והתפלאה על כתיבתה לילדים. הפליאה שלה הולידה סופרת רגישה ומרגישה את הילדים. בשיחות איתם על ספריה היא מדברת עמם בגובה העיניים, מנסה לרדת לעומק השאלה.

כאשר היא חזרה לארץ היא עברה לגור ב”קומה”, דירה קטנה בסימטת גן מאיר. שכנותיה לקומה הן שתי אושיות ספרות מוכרות, האחת מתרגמת מחוננת ידועה ומפורסמת בעלת שם דבר בתרגום, נילי מירסקי, האגדתית,  השנייה, אחותה העורכת המוערכת והמוכשרת, ימפה בולסלבסקי. שתי הנשים העניקו לה מתנה והיא לימוד על ספרות וספרים וגם אהבת חתולים. זו היתה חברות  מיוחדת, הן אהבו את תמי, עזרו לה ויעצו לא רק בעניני ספרות אלא בעיקר בחיים עצמם. אלו היו ימים ללא שעות, קצת מטורפים ובעיקר היו בהם המון הערכה מצידה של תמי לשכנותיה ודאגה אמיתי עד כדי מחנק מצידן אליה.

“ככה היינו לא נשים שחיות לבד, אלא כמעט ביחד, רצות עם הדיבור על אנשים וטקסטים ופוליטיקה והיסטוריה ואהבה ותירגום.” ימפה חייה בלילה, היום היה קשה לה וכך בין אדי אלכוהול רב ומילים גבוהות חיו השלושה יחד.

לצד לימוד ודאגה, מערכת היחסים הסימביוטית של האחיות מאוד השפיעה עליה, מצד אחד הן היו חכמות וביקרו את כתיבתה, נתנו לה עצות, לימדו ודיברו בשפה מאוד מאוד גבוהה, מצד שני, הן היו אימפולסיביות, מוחצנות, קיצוניות, כועסות, וצוחקות, לועגות לה שהיא מאופקת בעלת נימוסים, חנה בבלי הקטנה, קראו לה, והיא כינתה אותן האחיות קרמזוב. שלא תטעו, הספר אינו גולש לרכילות כלל, אלא מתאר קשר מיוחד  שעליו כתבה כל כך יפה, ואת זה אהבתי והערכתי.

כשתמי הרתה היא החליטה להתנתק משתי הנשים שהיתה קשורה אליהן. באופן הכי טבעי הבינה שאינה יכולה לגדל ילד בקומה.

החלק השני הוא סיפורים שכתבה למבוגרים, שניים מהם ערכה ימפה. סיפורים קצרים, מאוד מדויקים, מאוד רגישים וחכמים, יש בהם רעיונות מיוחדים ועמוקים. הסיפורים נשענים כנראה על חלקי ביוגרפיה שלה כמו הסיפור “כמו תה ועוגיה” שאותו היא מזכירה בממואר. סיפור עדין שמתאר את יחסיה עם אהובה דרך הקבלה ליחסים בינה לבין אחיה. או סיפור על ילדה שמצהירה שאין לה לב, היא נשלחת לשיחות עם הפסיכולוג ומגלה שיש לה לב. הסיפור לילה במקלט הכאיב לי בלב.

הכתיבה של תמי נפלאה, עירוב הזמנים יוצר מתח, השפה הגבוהה והתיקנית לצד כתיבה בגובה העיניים מקרבת את הקורא אליה והתחושה שהיא כתבה אותו עבורו.

הבחירה בשם הספר מאוד מרגשת, שכן היא כללית וכל אחד יכול להתחבר לילד ששומר עליו, בספרה מסבירה תמי כיצד הילדים שמרו עליה, הילדים הפרטיים והילדים הקוראים.

ספר מרתק שנקרא באחת, התיאורים המוחשיים שבו הופכים אותו למעניין מאוד. אני מתכננת לקרוא אותו שוב, כי הנסתר רב בו, והגלוי מאוד מיוחד.
תודה תמי שהתפנית לכתוב לנו המבוגרים, אני מחכה להמשך.

ממליצה מאוד.

מתפללת לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

 גמר חתימה טובה.

הילדים שומרים עלינו, תמי שם-טוב

עורכת הספר: דנה אולמרט

הוצאת: אחוזת בית, 2025

אמילי ל’ – מרגריט דיראס

מזמן לא קראתי ספר מופת כמו הספר אמילי ל’ של מרגריט דיראס.

מרגריט דיראס אמרה על הספר : ” לו מישהו אחר היה כותב את אמילי ל’ הייתי מפסיקה לכתוב”. כמה נכון המשפט לספר פיוטי מעורפל ומציאותי, מחבק והודף ומעל לכל אנושי עד כאב. כשסיימתי לקרוא את הספר הרגשתי משותקת, כמעט כמו מרגריט דיראס. תהיתי איך זה שדיראס לקחה עלילה פשוטה ועטפה אותה בשכבות צלופן צבעוניות של פיוט. זו ספרות במיטבה.

דיראס אחת הסופרות המשובחות שאני מכירה, כתיבתה לפעמים מעורפלת,כך שניתן לראות את המציאות מבעד לערפל.

“זה התחיל בפחד” כך נפתח הרומן הקטן הזה, וכולו מעורר סקרנות, לא רק הפחד, אלא הזוגיות הכפולה ומשמעות האהבה.

זוג שנוסע לקילבף מספר פעמים באותו הקיץ. בני הזוג הם מרגריט דיראס ויאן אנדראה,  בן זוגה באותה תקופה. הם יושבים זה לצידו של זו במרפסת בית הקפה. אל המקום נכנסת קבוצת קוריאנים, שמעוררים בה פחד, היא רואה את קבוצת האנשים מקשה אחת, צבע אחד, צורה אחת, גיל אחד. בן הזוג אומר לה, שהמקום הזה עוד יופיע בספר בהרחבה, תשובתה נאמרת כמחשבות שאינה משתפת אותו. תשובתה היא של  סופרת, “אני לא יודעת מראש דברים כאלה, שאפילו נדיר שאני יודעת אותם.” ומכאן ברור שהאירועים בעלילה המצומצמת יהפכו לרומן הבא של הסופרת.

היא מאשרת שהיא מתכנת לכתוב את הסיפור שלהם, סיפור שעדין היה כאן ושלא הפסיק למות. הכתיבה  עבורה היא חוסר הפסקה, אם תכתוב זה יהיה כאילו היא שוב איתו, ובכך חוזרת אל הרגעים היפים שלהם.

“הספר ייכתב, הספר יספר את האמת, כשאני כותבת אני כבר לא אוהבת אותך.”

מולם יושב זוג, קפטן ואשתו, הם הגיעו אל סוף המסע האחרון שלהם, אל סוף החיים. גופה של האשה חשוף לסופיותו.  בני הזוג שצופה בהם עורך השערות ומדמיין את חייהם. ניכר ונראה שבני הזוג אוהבים. “הם עדיין שהו בעומקי במלאכה האדירה של אהבה גדולה.”

וכך תוך כדי התבוננות בקפטן ואשתו לאט לאט מקלפים את עצמם, את האמיתות הקטנות ,את היאוש. דיראס משתמשת בטבע לתאר את הרגשות שלה, שלהם. ומגלה שהם נוסעים לקילבף,  כדי לא להיכלא יחד בבית עם היאוש. ״ אחכ עוזבים את האור וחוזרים אל החושך.״

זה סיפור של שלוש אהבות. הסופרת ובן זוגה, אמילי ל’ והקפטן ויש עוד צלע ששייכת לאהבה שלא מומשה.

סיפורם של הסופרת ובן זוגה שבוחנים את הקשר שלהם ניצב מול סיפורם של הקפטן ואשתו. במהלך ההתבוננות בקפטן ואשתו מתגלים פרטים. אשת הקפטן בת למשפחה אמידה. הוריה התנגדו לאהבתה לקפטן, שהגיע אליהם כדי לתקן את הספינה של אביה. הם החליטו להמתין עד שההורים ימותו, כדי שאז יוכלו להינשא. היא כותבת בסתר שירים, הבעל שאינו מבין את השירים מעביר לאביה שיתרגם אותם, האב אוסף את השירים ומוציא אותם לאור. אלא שמתברר ששיר אחד, “דימדומי יום חורף” האחרון שכתבה, שיר כואב, שיר אמיתי על חייה, על רגשותיה, לא נכנס לקובץ. השיר האבוד הזה גרם לה להפסיק לכתוב ובכך גזרה על עצמה מוות בחייה עד שהגיעה אל מותה. השיר שכתבה מתכתב עם שירה של אמילי דיקנסון “דימדומי יום חורף”. הגנן שהתאהב באשת הקפטן מכנה אותה אמילי ל’.

הקפטן ואשתו היו בעלי אהבה בלתי מוסברת, משיכה אחד לשני עם המון כבוד. לכן כתיבת השירים היתה עבורו בגידה.

הספר הילך עלי קסם בתיאורי הטבע היפיפיים והעדינים שלו. מרגריט  דיראס משתמשת בטבע כמטאפורה ומטונימיה לדמויות ולהתרחשויות. כמו “ההקסמות אולי נבעה מהנהר והאור ששטף, מהלובן של המצוקים משפלות הרוח אל מול המוות.”

היא יוצרת ביטויים רגישים ומדויקים כמו למשל   “הם היו כה בודדים בעולם ששכחו מהי בדידות.” לו יכולתי הייתי מסמנת כמעט את כל משפטי הספר הנפלא הזה.

דיראס כותבת רבות על אהבה ובדידות. ספרה “המאהב” כבש את העולם והפך לרב מכר. בספריה היא משתמשת בחומרים אישיים.

זה אינו רק ספר רק על אהבה ואיבוד אהבה, זה ספר שיש בו ארספואטיקה, הסופרת מדברת בו רבות על הכתיבה, מקורות ההשראה. את כאב הכתיבה מבטאת אמילי ל’ שמזכירה בשמה ובשיר שכתבה את המשוררת אמילי דיקנסון.

ספר קטן מינימליסטי שמציף ברגשות, הפחד שמופיע בתחילת הספר נשזר כחוט לכל אורכו, פחד ממות, פחד מאיבוד הכתיבה שהוא סוג של מוות. פחד מגילוי האמת.

ספר מופת.

ממשיכה להתפלל לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

 אמילי ל’, מרגריט דיראס

מצרפתית: רמה איילון

סדרה בעריכת דגנית דיליאן

הוצאת:ספרית רות,2023

מתפללת לשובם בשלום של החטופים והחיילים

מאחלת בריאות לפצועים וחיבוק למשפחות השכולות

היי לנו שנה טובה שנת תשפ”ו 

מי היה מאמין שעוד שנה של סיוט תעבור עלינו. איך אפשר לסכם קריאה בשנה נוספת של מלחמה. קשה.

גם במהלך שנה זו היו לי ימי קריאה משונים, לפעמים קראתי ברצף, לעיתים לא יכולתי לקרוא. גם סוגי הספרים התחלפו בינהם,

ספרים מאתגרים לצד ספרים שנקראים באחת. גם ספרות רומנטית התגנבה לה ואפילו מתח.

ספרי מקור רבים פורסמו במהלך השנה, השתדלתי לקרוא את מרביתם, שמחתי על קולות חדשים ועל הוצאות ספרים חדשות.

כמו בכל שנה אני מודה לכם, קוראי הנאמנים, על הקריאה שלכם בבלוג, על התגובות החמות שמציפות ומחממות את ליבי.

לפניכם רשימה חלקית של המלצותי על ספרי מקור וספרים מתורגמים. שאר ההמלצות בבלוג.

רשימת ההמלצות  אינה לפי דירוג הספר, אלא לפי סדר הקריאה שלי במהלך השנה.

לחיצה על שם הספר תוביל אתכם לסקירה שלי עליו.

שוב, מאחלת ומתפללת לשנה טובה יותר מקודמתה. שנה של רוגע שבה נוכל לקרוא ספרים.

ספרות מקור

בגדול זושה רוצה לחיות, אורן יעקובי, הוצאת כנרת זמורה

עד שתחזור אלי, אילה דקל,הוצאת התחנה

חתולות, רחל היימן, הוצאת יצירה עברית

אף אחד עוד לא מת מבטלה,ענת ברונר, הוצאת יצירה עברית

משהו משלי, גלית ליפין, הוצאת תשע נשמות

החדר בקצה המסדרון, גל ובר,הוצאת מטר

האם אינך רוצה בי, אסף גברון,הוצאת ידיעות אחרונות

הירקון 116 ב’, אורית הראל, הוצאת ידיעות אחרונות

ספרים מתורגמים

מכולת שמים וארץ,ג’יימס מקברייד, הוצאת מטר

תוכנית פרישה, סו הינסנברגס, הוצאת פן

סערות הקיץ, שרה מק’לין, הוצאת אהבות

סערות הקיץ – שרה מק’לין

הספר סערות הקיץ הוא רומן משפחתי על כוח שליטה וכסף. אבא אהב סערות קיץ, חושבת אליס כשהגיעה להלווייתו, לאחר מותו בתאונת דאיה. היא מגיעה לאי הפרטי של אביה שבו גדלו היא ואחיה, לאחר חמש שנים מאז שסולקה מהמשפחה. היא מגיעה באיחור, לאחר “תקרית” שגרמה לה להישאר בעיירה ולא להגיע מיד לאי.

אליס היא בתו של פרנקלין סטורם, יזם וממציא אחד מעשירי העולם. לאחר שעזבה והתנתקה מהמשפחה בנתה את עצמה ללא שם אביה וללא אגורה אחת ממנו. אביה שלט במשפחתו וגם עכשיו לאחר מותו הם צריכים לעשות כרצונו. על מנת לזכות בירושה, שמגיעה לכל אחד מהם, הוא מטיל על כל אחד מטלה לביצוע תוך שבוע. כולם צריכים לבצע את המטלה, וחל עליהם איסור לעזוב את האי. אם מישהו לא מצליח, אף אחד לא יזכה בירושה, מה שאומר שעליהם להיות מאוחדים. הפער בין המשימות היה לא הוגן בצורה מזעזעת, אבל את פרנקלין זה לא עניין, הדבר היחיד שעניין אותו היתה היכולת לכפות עליהם מה לעשות.  אליס אינה מקבלת מטלה, אך אסור לה לעזוב את האי.

אליס שעזבה את משפחתה חמש שנים קודם וחיה באופן עצמאי ללא תלות בכסף המשפחה מוכנה ואף רוצה לעזוב את האי מיד, בני המשפחה אינם מאפשרים לה ומונעים ממנה בדרכים יצירתיות.

מה שנראה להם כמשחק בתחילת השבוע מתגלה שאלה הם החיים שלהם. סודות נחשפים, כמעט בכל יום נוסף סוד או שקר אחר. מחשבות שלא העיזו לומר אחד לשני נאמרות. האחים מתגלים כנקמנים, וכאלו שהיו למעשה ממונעים על ידי האם או האב או הכסף. סילה, אשתו של סאם, אומרת בדיוק מה היא חושבת על המשפחה, ואיך כל אחד מתנהג ומה המניע שלו. לכל אחד מניע משלו לזכות בירושה, רק לאליס אין מניע, היא היתה מחוץ למשפחה ושרדה היטב ללא הכסף והשם. לה לא היה מה להפסיד.

הימים על האי ועם בני המשפחה אינם קלים להם, הם לומדים להתמודד עם בני המשפחה עם העבר, עם הסודות וביחוד עם כעסים של כל אחד על האחר. זו משפחה פגומה, משפחה שבה האב שלט בהם באמצעות אופיו ובהמשך באמצעות כספו, הוא לא חינך אותם לעצמאות וכשרצה זה היה כבר מאוחר.

סערות הקיץ מצליח לתאר נהדר את משמעות המשפחה, קשרים בתוך המשפחה, נאמנות ללא תנאי למשפחה לעצמך או למצפון. הוא מתמקד בקשרי הון שלטון כשהכסף הוא הכוח. הכאב של אליס הוא שהיא מבינה כי אחיה אינם רוצים אותה באי, כיוון שמרדה, אך רוצים להשאיר אותה בשבוע המשחק, כדי לזכות בכסף, בנוסף היא נושאת עימה כאב עצום, על כך שאף אחד מבני המשפחה לא היה איתה בזמן שאביה גרש אותה.

כמה טוב שרק באמצע הקריאה הבנתי שאני קוראת ספר של הוצאת “אהבות”, כשמה כן היא, ספרים רומנטיים. מודה, לו ידעתי קודם, ספק אם הייתי מתחילה בקריאה, אבל ההמלצות החמות על כך שזה הרומן הכי נחשק, גרמו לי לפתוח את הספר בלי מידע נוסף. מיד נשאבתי. כן. יש בו רומנטיקה ואהבה וסיבוך והתרה, אבל המינון מאוד נמוך, הדרמה המשפחתית, העיסוק הפסיכולוגי בנפש הדמויות יוצר איזון נהדר והופך את הספר למותח, מסקרן. עניין ההתאהבות הופך לשולי, מרכז הספר הוא יחסי בני המשפחה, המניעים של כל אחד לזכות בירושה ובעיקר איך תחולק הירושה. לי היו השערות שבכל רגע התהפכו ובכך גרמו לי למתח.

הסערה החיצונית בסיום מקבילה לסערה הפנימית של כל אחת מהדמויות, אפילו החושך הוא מטאפורי. שימוש בסערה כאן לטעמי היה קצת קיטשי, שייקספיר עשה זאת טוב יותר.

אני נהניתי מהקריאה, קראתי במשך יומיים. הספר הגיע לי בדיוק בזמן. ספר קיץ טוב.

מסיימת בתפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

סערות הקיץ, שרה מק’לין

מאנגלית: נעה שביט

הוצאת: אהבות, 2025

תוכנית פרישה, סו הינסנברגס

כל כך נהנתי מקריאת הספר “תוכנית פרישה” עד כדי כך שמצאתי עצמי מספרת לכל מי שהיה סביבי עליו ומנדבת פרטים, אפילו הפכתי את המידע שלי לסיפור בהמשכים. “תוכנית פרישה” הוא ספר מבדר ואפילו הזוי, אבל יש בו המון הומור, חמלה, ובעיקר הנאת קריאה, מצרך נדיר אצלי בתקופה האחרונה. כל כך נהניתי מהעלילה הבלתי סבירה, מהדמויות שמבטאות פן אנושי מודחק אצל כל אחד מאיתנו. הרגשתי כאילו אני בסרט של לונה פארק, הכל נע במהירות, מעלה מטה, אירועים שמשתנים ומשתבשים. הכל מתהפך.

ארבעה זוגות של חברים טובים בגיל של לפני פרישה. כולם חולמים על פרישה נוחה, שבה יעשו כל מה שחלמו.  כמה שנים לפני הפרישה הנק, מציע לגברים שבחבורה להשקיע את כספם בתוכנית. אלא שהתוכנית נכשלת והם מפסידים את כל חסכונותיהם ותוכניות הפרישה נגנזות. הנק ופאם נאלצים אפילו למכור את ביתם היפה עם הבריכה.

הפסד הכסף אינו פוגע בחברות והם ממשיכים להיות יחד.

בתחילת העלילה, פאם מביטה על חבריה ותוהה מי יהיה הראשון למות, שכן הם בגיל של התחלת המוות. היא מקבלת תשובה כמה ימים לאחר מכן. דייב ,החתיך של החבורה, מוצא את מותו בתאונה מצערת בחניית ביתו, כאשר דלת החניה נופלת עליו. זה אינו ספויילר, מופיע מיד בהתחלה. מרלין אלמנתו זוכה לכספי ביטוח נכבדים ומגלה לחברותיה שגם לבעליהן ביטוח.

כשהנשים מגלות שלבעליהן יש פוליסות ביטוח חיים של שבע ספרות, חלום חדש מתגבש. והפעם, הן צריכות שהבעלים שלהן ימותו.” אתן לא מציעות ברצינות שנהרוג את הבעלים שלנו כדי לזכות בכספי הביטוח.” כיוון שחיי הנישואים שלהן כבר איבדו מזמן את הזוהר, והכעס על אובדן החסכונות הן משכנעות את עצמן שזו תוכנית הפרישה הטובה ביותר ” אני לא רוצה להרוג אותו כדי להעניש אותו אני רוצה להרוג אותו בשביל הכסף, אני לא נקמנית אני עושה מהלך עסקי.” הן מתכננות וזוממות תוכנית, הגברים מצדים מתכננים תוכנית אחרת כדי להינות מהפנסיה שלהם. ומכאן הכל משתבש.

 הנק עובד בקזינו שעכשיו  נמכר לחברה מהודו, ומתברר שהחברה הזאת קשורה למאפיה. הוא משוכנע שדייב נרצח על ידי המאפיה ופוחד שהוא על הכוונת, הבא בתור אחרי דייב. מכאן העלילה הופכת לקומדיה של טעויות, או למשרתם של שני אדונים. כל אחד מבין אחרת את המציאות ופועל בהתאם. כל אחת מהדמויות שומעת את דברי הדמות השנייה ומשוכנעת שהדברים מכוונים אליה.

כל פרק מסתיים ומתהפך מתחילתו, כל פרק היה עבורי כמו ספר מתח, מה יקרה? איך ישתבשו הדברים בהמשך? או איך נגיע לסיום הבטוח שבו כולם חיים. לא רק הזוגות מעורבים בתוכניות, יש עוד דמויות שמתכננות וזוממות על המיליונים כך שהסיבוך מסתבך יותר. כמו פדמה, מנהלת הקזינו,  בתה של המאפיונרית מהודו בעלת הקזינו, הקטור הספר ואשתו, זוג אוהבים כמו בסרטים. והכלב אלמר, כלב קשיש וטוב לב.

קשה היה לי להתחבר לדמויות, למרות שכולן אנושיות ופגומות. מכל מי שהיה בספר אהבתי בעיקר את הכלב אלמר, שהיה אנושי וזה שהציל וחילץ אותם מהרבה מצבים מורכבים.

על פניו זה ספר שנון ומצחיק, שסוחף את הקורא. אבל מתחת לפני השטח זה ספר שמעמיד את משמעות החברות, אמון ואמת מול שקר והסתרות, זוגיות, ומה קורה לה אחרי שנים. מהי אהבה.

 למרות האירועים ההזויים והבלתי אמינים, נהניתי מהקריאה, כי היא הצליחה לנתק אותי ובעיקר הצליחה לרתק, רציתי לדעת איך הכל יתחבר, יפרם, ישתבש וכיצד הסיום הטוב יהיה.

סו היסנברגס היא מפיקת טלוויזיה, עובדה שמאוד מורגשת בכתיבתה. כיוון שהוא מתכתב עם סרטי מתח ובלש רבים כמו: “רומן לא חוקי”, סדרת חוק וסדר. הסידרה “הגנב אשתו והקיאק”. הספר הוא כמו סרט שנע במהירות מול העיניים. זה ספר הביכורים שלה  שאינו ביכורים כלל, אלא ספר בשל, אולי בזכות העובדה שהיא כתבה אותו בגיל 60.

ספר קריא, גדוש בהומור, שנון, מוצף באירועים והסתבכויות, ספר  שייקח אתכם אל מעבר למציאות. קחו ספל קפה קר ותתענגו. בטוחה שלא תצטערו ותהנו כמוני.

 מסיימת בתפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

תוכנית פרישה, סו הינסנברגס

מאנגלית: אילן פן

הוצאת: פן, ידיעות אחרונות, 2025