תנינה במישור החוף, טלי כהן – צדק

דמיינו שאתם עוברים באותו הנתיב פעם אחר פעם, לא תמיד מבחינים בפרטים, אבל בוקר אחד נעלם משהו מצד הדרך. ואז הביטחון שלכם מתערער.

כך קרה לשירה, גיבורת הספר, “תנינה במישור החוף”.  בוקר אחד רגיל בהחלט כמו שאר הבקרים, נעלמת לה העיר נתניה מצד הדרך. עיר שלמה נמחקת מהתודעה. עיר שהיתה שנים בצידי דרך הנסיעה שלה איננה.

היא מנסה לנשום לפי קצב, לבדוק את פעולותיה, אבל כלום. אין עיר. עד שהיא נזכרת בניסוי שהיא וחבר נוסף היו שותפים לו בימי לימודיהם באוניברסיטה.

זיכרון הניסוי מחזיר אותה לעבר, לימים שהם היו ארבעה סטודנטים צעירים שלמדו יחד, בעיקר למבחנים. אמיר המחונן והלמדן של הרביעייה החליט לבצע ניסוי, שירה ומיכה שהיו ידידים וזוג מאוד לא ברור מחליטים להיענות לאמיר ולהשתתף בניסוי שהוא עורך. נעמה הצלע הרביעית בחבורה היתה חולה ולא למדה איתם לבחינה.

זיכרונות העבר מתעוררים כעת ועלולים לסכן את ההווה.

לא אספר מה היה הניסוי ואיך העלמות נתניה קשורה אליו. אגלה שהם בעצמם לא זוכרים את הפרטים החשובים שלו וכעת הם מוטרדים בגללם.

אספר שזהו ספר על יחסים ועל חברות, על נפש האדם ומורכבותה, על כאב וצער ופרידות. על קנאה וזוגיות ומשפחה.

אלו הם נושאי הספר, הספר לכאורה רגיל, נפתח בבוקר שגרתי שבו שירה ממהרת לעבודה, שולחת את בנותיה לבית הספר. אך בהמשכו הוא הופך לספר מתח מרתק, שבו רציתי לדעת מה עלה בגורל הניסוי של מיכה ושירה, המתח מתחלף לספר שיש בו פנטזיה הגיונית ובכל זאת יש בו משהו על גבול הפנטסטי.

את ההעלמות הסברתי לעצמי שזו למעשה הדחקה, הדחקה של תקופה שעברה והשאירה משקעים בין החברים. הדחקת מערכות יחסים מורכבות שכנראה לא נפתרו. וכמו ילד שאם הוא עוצם עיניים ואינו רואה את מה שמולו העצם אינו קיים. כך דברים נעלמים לגיבורים. ולא רק עצמים.

לטלי כהן צדק יש יכולת לרתק את הקורא, לא יכולתי להניח אותו וסיימתי לקרוא במהלך טיסה חזרה לארץ. היא מצליחה להציג בפני הקורא דמויות אמינות וראליסטיות. הספר עורר בי מנעד רגשות מכעס ועד חמלה ובעיקר כאב על אחת הדמויות.

“תנינה במישור החוף” הוא שם  מעט מוזר לספר, יש תשובה למשמעותו. בזמן שהם פותרים תשבץ הגיון היא עונה נתניה על ההגדרה תנינה במישור החוף ומסבירה למה היא אוהבת תשבצי הגיון. תשבצי הגיון הם אוכסימורון בתוך המצב הבלתי הגיוני שהם נקלעו אליו.

ממליצה בחום לימי הקיץ החמים, ולא רק.

תנינה במישור החוף, טלי כהן-צדק

עורכי הספר, מירי רוזובסקי ורון דהן.

הוצאת שתים, 2023

“סיבוב ההופעות של הגולם מפראג” הוא ספר ישראלי. אירועים משמעותיים שהיו בחברה הישראלית מהווים את הרקע לעלילה.

רומן ביכורים משובח שאינו כלל רומן ביכורים. “סיבוב ההופעות של הגולם מפראג” הוא רומן בשל בהחלט המעלה קונפליקטים רבים.

אריאל הורוביץ הוא איש של מילים ומוסיקה ולא בכדי הוא בחר בשם הלהקה “הגולם מפראג” וגיבור העלילה, כפיר, זכה  בכינוי הגולם. משמעות השם היא כפולה. גולם במובן של שלב בהתפתחות של חרקים. גולם במובן המיסטי. הגולם מפראג באגדה קיבל את כוחו באמצעות המילה.

הבית שלנו הוא בית של מילים ובית של מוסיקה. בני הוא מוסיקאי שלמד ברימון, כתב והלחין שירים והופיע במעט הרכבים. לכן מיד בקריאת השורות הראשונות של הספר צללתי אל עולמו של כפיר והרגשתי כאילו אני מכירה אותו. התאהבתי בדמותו, באישיותו הרגישה, בקונפליקטים שליוו אותו. גם בני התלבט בין עולם המוסיקה על יופיו והקשיים שלו לבין מקצוע יציב.

כפיר הלוי הוא מנהיג להקת הגולם מפראג. כפיר היה בן שלוש כאשר  אביו נפל במלחמת יום הכיפורים, אמו ברכה, מורה לתנ”ך גידלה אותו לבדה. באחת ההופעות הוא מכיר את נירית דתלש”ית מהישוב תקוע ואחות במחלקה האונקולוגית באיכילוב.  שניהם מתאהבים, גם אני התאהבתי בהם כזוג בראשית דרכו המחפש ומגשש אחר העתיד המשותף. בראשית דרכם, שניהם בטוחים שאהבתם תגשר על העולמות השונים. אמו של כפיר נותנת את ברכתה, אביה של נירית אינו מרוצה, הוא מבין שהמסורת שהוא חי איתה תאבד. הוא אפילו מנסה להסביר לכפיר את המשמעות של הורשת תפילין לנכד שאביו אינו מניח תפילין. הוא חושש ששרשרת של מסורת תקטע. לבסוף הוא אומר “מילא חילוני, אבל למה אמן.” ובכך צופה את קשיי הפרנסה  שלהם, ואת העיסוק הבוהמייני של חתנו לעתיד שעלול לערער את התא המשפחתי.

אותם בקיעים שצפה אביה של נירית מתגלים לאחר החתונה ובעיקר לאחר הלידה. הם הולכים ומתעצמים כאשר נירית מבינה את הפער ביניהם. תקוע מיצגת את עולמה של נירית ותל אביב את עולמו של כפיר. נירית אומנם בחרה להתנתק מתקוע ולחיות בתל אביב, אך היא מרגישה בה נטע זר. כפיר בחר בנירית בידיעה מראש על עולמה הדתי וגם הוא מרגיש חוסר שייכות למנהגי הדת. הוא הולך לפעמים לבית הכנסת בשבתות בתקוע ורוב הזמן משתעמם מוות.

כפיר מאוד מחובר לשתי נשים משמעותיות בחיו ושונות אחת מהשנייה, אמו ואשתו.

אריאל הורוביץ כותב על התקופה שלאחר רצח רבין, תקופה שבה הפער בין החילונים לדתיים התעצם ונמשך ביתר שאת עד לימנו. עד כי לרגע היה נדמה לי, שהספר נכתב על החודשים האחרונים.

הקונפליקט בספר אינו רק בין דתיים לחילונים. הספר מעלה ומציף בכנות פערים רבים. התלבטות של אמן האם לכתוב שיר רווחי מול שיר מהנשמה. האם להמשיך להיות תלוי באומנות כמקצוע או לבחור משלוח יד שיכול לכלכל משפחה. האם להתייחס לסביבה כמשפיעה על השיר או לתת לצו הלב לבחור ולהחליט.

אריאל הורוביץ כותב בכנות על משפחה ובקיעים בה. הוא אינו מיפה ואינו מגיש לקורא אשליות על גישור בין פערים של שני בני זוג נשואים, להפך הוא מתאר את הניגודים באופן הכי ישיר. הוא גם אינו נופל לקלישאות ביחסים ביניהם.

אריאל הורוביץ הוא אמן בנשמתו וניתן לחוש זאת באמצעות אפיונו של כפיר, ברגישות שלו, בפחד במה לפני כל הופעה, בחששות מפירסומם של שירים חדשים וכיצד הקהל יקבל אותם, בהתלבטות באיזו דרך לבחור, אומנות או מקצוע מפרנס. והאם בכלל המוסיקה העכשווית מחדשת דבר מה. הוא פורס בפני הקורא את לבטיו ומחפש אחר חיזוקים.

כמו שציינתי צללתי אל הספר בהנאה ובריתוק. קראתי  ללא הפסקה, התפעלתי מהכתיבה הבשלה, מהדמויות והלבטים של כל אחת, מהאנושיות של כפיר וממסע ההתבגרות שעבר.

ספר ישראלי, שונה  המתאר מאבקים בין מציאות של העולם החיצוני לבין הדמיון והיצירה.

 יופיו של הספר הוא שזירת השירים של להקת הגולם מפראג  בעלילה, או שזירת העלילה  בין השירים. את השירים המלווים את העלילה והטקסט ניתן לשמוע ביוטיוב. בכל פעם כשקראתי על שיר מסוים מיד האזנתי לו, מה שהעצים את תחושת חווית הקריאה.

ממליצה בחום.

סיבוב ההופעות של הגולם מפראג, אריאל הורוביץ

עורכת, מיכל חרותי

הוצאת ידיעות אחרונות, 2023

בכל כלל יש יוצא מן הכלל. איני חסידת ספרי מתח ובלש אבל על ספריו של רוברט ברינדזה איני מוותרת. למה? בזכות כתיבתו של רוברט ברינדזה, הסופר מצליח להחזיק אותי במתח, גם אם לרגע נדמה שאין מתח, מיד יש תפנית בעלילה שמכניסה אותי לריכוז והפתעה. ובעיקר בזכות הגיבורה, אריקה. אני מרשה לעצמי לקרוא לה בשמה הפרטי, כי אחרי שישה ספרים אני מרגישה קצת כמו חברה שלה.

כשסיימתי לקרוא את “דם קר” לפני כמעט שנתיים חיכיתי לספר הבא בסדרה.

“עדה קטלנית” החזיר אלי את דמותה של אריקה האהובה. הפעם אריקה מקבלת אומץ ועוזבת את הדירה שבה התגוררה שנים ועוברת לרובע בלקהית’ הרגוע יותר. בערב הראשון היא יוצאת מביתה לחקור את סביבת המגורים החדשה ושומעת צרחה. כן. הצרחה הקפיצה אותה ואותי.

בחדר היא מגלה גופת עלמה צעירה ואת אחותה שהגיעה לברר מדוע לא באה למשמרת עבודתה במסעדה.

הנרצחת היא ויקי קלארק. ויקי שחקנית ללא עבודה יציבה, הפכה את הדירה לאולפן הקלטות לספרים קוליים ועבדה במסעדה של אחותה. בתקופה האחרונה היא החלה לפרסם פודקאסטים בנושא פשעים.

מהדירה נגנב תיק ובו קלטות של הפודקאסטים של ויקי קלארק. הרצח של ויקי קלארק הוא קשה ואינו קל לעיכול.

מכאן העלילה נעה קדימה. וכמו בכל ספר כולם חשודים, האחות, הבעל, השכן שאינו רוצה למסור את הזבל החבר של הנרצחת. תוך כדי קריאה חשדתי גם אני בכל דמות, אך ככל שהעלילה התקדמה והסתבכה ונוספו דמויות  לא יכולתי להחליט מיהו הרוצח. מה גם שיש רציחות נוספות. “אנשים הם יצורים מוזרים, בוס. אל תשכחי את זה. ולא כל מי שמוזר הוא קרימינל.”

לאט לאט אוספת אריקה פרטים ומנסה לשזור אותם יחד כדי להגיע לרוצח.

“עדה קטלנית” הוא ספר קריא ומותח עם  תפניות רבות בעלילה, עם הרבה סיבוכים. ״המקרה הזה מתחיל להסתבך, ואריקה שונאת סיבוכים.” יש טובים ויש רעים ויש חשודים.

כמו שציינתי איני אוהבת לקרוא מתח אבל סידרת הספרים של רוברט ברינדזה מרתקת אותי בזכות הגיבורה הראשית, אריקה. דמות אנושית ורגישה לכל אחד. היא תקיפה ועדינה בו זמנית. אריקה הגיעה מסלובקיה לפני עשרים שנה, בעלה השוטר נרצח תוך כדי מרדף ומאז למרות ניסיונות ליצור קשר עם גברים היא אינה מצליחה. היא משקיעה את כל כולה בעבודתה ואינה נחה ואינה מוותרת בקלות.

ממליצה.

הערה, אומנם זו סידרה אך ניתן לקרוא כל ספר בנפרד.

כמו בכל סיומו של ספר בסידרה  פונה הסופר רוברט ברינדזה בדף האחרון של הספר אל הקורא ומודה לו על הקריאה. הוא אף מבקש לנצל את הרשת החברתית למטרה חיובית וליצור איתו קשר על מנת להודות וכן ליידע אותו מה היינו רוצים שיקרה עם אריקה בהמשך. רעיון השיתוף והקירבה של הסופר לקורא מפעימה אותי בכל פעם מחדש.

עדה קטלנית, רוברט ברינדזה

מאנגלית, ירון פריד

עריכת תרגום, יעל שכנאי

הוצאת רימונים, 2023

ביטופ הוא בּית גִּדּוּל, הַמָּקוֹם הַטִּבְעִי וְהַטִּיפּוּסִי לְחַיֵּיהֶם וּלְהִתְפַּתְּחוּתָם הַתַּקִּינָה שֶׁל בַּעֲלֵי חַיִּים אוֹ שֶׁל צְמָחִים מְסֻיָּמִים.

הקריאה בספר היתה עבורי מעין קריאת מחקר על העיר תל אביב ועל תושביה.

נולדתי בתל אביב, בגיל שלוש עברתי לחולון העיר השכנה, את ילדותי ונעורי עשיתי בה. לאחר נישואי עברתי לתל אביב, העיר שבה נולד וגדל בעלי. בבוקר הראשון שבו פקחתי עיניי בתל אביב הרגשתי כאילו חזרתי לבית הגידול שלי. מאז איני עוזבת אותה ואיני זזה מקוביית הבתים שבה אני גרה.

אני כמו גיבור הספר או שהגיבור כמוני. שנינו מתגוררים באיזור הכי מרכזי והרועש ביותר של תל אביב, שנינו אוהבי צרפת.

ז’וזף שימל מורה ומרצה שלא השלים את עבודת הדוקטורט שלו פוטר מעבודתו באוניברסיטה. הוא עבר מהפרברים של תל אביב אל מרכז העיר. כיום הוא עובד כמדריך לעולים מצרפת וכן מתרגם מצרפתית לעברית ולהפך.

ז’וזף שימל הוא דמות שלא ענינה אותי, מצטערת. הוא חי חיים משעממים בסביבה תוססת מרתקת ומשתנה, איזור לונדון מיניסטור, מקום שבו התנועה רבה. מי שמצליח להוציא אותו מביתו הוא כלבו. בזכותו הוא נע ברחובות, לומד להכיר את האנשים, ואת דיירי הרחוב ההומלסים, שלכל אחד הוא מצמיד כינוי. ז’וזף שימל אינו מחובר למציאות, מין דמות תלושה מהקרקע, אין לו קשר עם אנשים, אפילו אין לו משיכה מינית לנשים. הוא אינו רואה את המציאות נכונה ואינו מפיק לקחים. הוא מגדיר את עצמו כאיש רוח המסתפק במועט, “העיקר לחיות בכבוד.”

לפעמים היה נדמה לי שהוא מספר לעצמו את סיפור חייו ומייפה את הביוגרפיה שלו. טוען שהתלמידים אהבו אותו,אבל בגלל חוסר תקן ותקציב הוא פוטר. בהמשך במכתב שנשלח אליו נאמר שבשל מיעוט התלמידים לא נפתח קורס, והם שוקלים על מתכונת חדשה שאולי יוכלו לשלב אותו. תמימותו היא בעוכריו, מה שימיט עליו בהמשך הרס.

ז’וזף שימל הוא אחת הדמויות המשעממות שפגשתי בספרות, לא עניין אותי לא במחשבותיו ולא במעשיו או בשיטוטיו עם כלבו. אפילו לא היתה בי חמלה עליו על פיטוריו מעבודתו, על בדידותו. על התלאות שעבר בהמשך.

לטעמי, הדמות המרכזית בספר היא העיר תל אביב. תל אביב היא בעלת נוכחות ומלאות ברומן. אורלי קסטל בלום בחרה את המרכז הראשי והסואן של תל אביב, מרכז שבו יש הכל מכל. טבור העיר. מי שגר בתל אביב יודע שדירה במיקום הזה היא יקרה מאוד, ניתן לנוע בחופשיות ללא תחבורה, אנשים מתרוצצים בה עשרים וארבע שעות.

תל אביב מוצגת ברומן כעיר משתנה, מגדלי יוקרה צצים בה ומשנים את הדמוגרפיה של העיר,  הישן נדחק מול החדש, את הבנק מחליף מענה טלפוני. יורשי מי שנפטר ממהרים לסלק את זיכרונותיו מהדירה על מנת להשכירה. “מעל לכל העוברים והשבים בצומת סואן זה מתנוסס מגדל מגורים עשוי בטון, פלדה וזכוכית.”

תל אביב מוצגת כעיר מנוכרת שבה אנשים אינם שמים לב אחד לשני. את ההבדלים מציגה קסטל בלום באמצעות ניגודי הרחובות, רחוב דובנוב היוקרתי מול  שדרות שאול המלך שעליהן לועג שימל שאינן שדרות בהשוואה לשדרות פריס. ההומלסים שהם בעלי הרחובות מול דיירי המגדלים.

התענוג המרכזי שלי בקריאת הרומן היה טיולים ברחובות העיר, זו היתה מעין היכרות מחודשת ומרגשת  עם המוכר לי.

מי שאינו מכיר את תל אביב, ספק אם יאהב אותה דרך עינייה של אורלי קסטל-בלום.

ביוטופ, אורלי קסטל-בלום

עורך הספר, מנחם פרי

העבודה על העטיפה, ארווין וורם

הוצאת הספריה החדשה, 2023

מט- הצגת היחיד של סיון רוזנברג

שקיעה ורודה על גג תיאטרון הסימטא, הדי יירוטים ואזעקות רחוקות.

מט אחד שהשאיר אותי ללא אוויר.

ביום חמישי צפיתי בהצגה שלא יכולתי להירגע ממנה כמה ימים.

אולם קטן, חשוך פחד. אל האין במה נכנסת עלמה מכוסה ועטויה כולה, משקפי שמש ענקיים, מטפחת, מעיל רכוס.

לאט לאט מול חוקר המשטרה היא מספרת את סיפורה ומתקלפת.

סיון רוזנברג הצליחה לרתק אותי, מילה מילה עקבתי אחרי דבריה, ובכל מילה שנוספה החסרתי פעימה עד הסיום, שבו כבר לא יכולתי לנשום.

לא צריך פעלולי במה ולא תפאורה מיוחדת ומסתובבת.

מספיק טקסט המשוחק בכישרון, סוכריות שוקולד שנעות מיד ליד ומנורת איקאה אחת.

סיון רוזנברג המוכשרת אש כתבה את הטקסט, ביימה ושיחקה בכישרון רב.

היא גם זכתה במקום הראשון של  פסטיבל אביב, איך לא !

לא אספר לכם על מה ההצגה “מט” כדי שתתהפנטו גם אתם.

אבל אגיד שמזמן לא ראיתי הצגת יחיד  עם משחק נפלא, כתיבה מרגשת ובימוי ייחודי.

עקבו אחר תאריכי ההצגה ורוצו לראות.

לא תתאכזבו. באחריות !!!

ההצגה הקרובה ב-30.5.23 מט – סיון רוזנברג

Virus-free.www.avg.com

יש מקום, אדיבה גפן

יש ספרים שמהמילה הראשונה הם שואבים אותי אליו, הספר “יש מקום” קרקע אותי ולא הניח לי.בימים אלו אף מסך  לא הצליח להסית את עיני מדפי הספר. הרגשתי כאילו עליתי על רכבת הרים.

האם שני קווים מקבילים יפגשו?  האם שני אנשים שנוסעים בשתי רכבות שונות, שיוצאות מאותו המקום ולאותו הכיוון יפגשו ואם כן מתי?

רותי נסה מביתה, כשהיא נחושה הפעם להצליח. עם פתיחה שכזו לקורא לא נותרת ברירה והוא מצטרף לבריחה שלה מביתה. הפעם רותי תכננה היטב את נתיב הבריחה שלה משוקה, בעלה המכה. גם עכשיו היא עדיין שומעת את קולו בכל פעולה שלה. שוקה גבר קנאי ואלים. בתחילה החמיא לה שהוא דואג לה על כל דבר, מאוהב, כך שיכנעה את עצמה, אחרי כן הבינה שהוא חונק אותה. והיא כמו כל הנשים המוכות מאמינה שאם תקפיד לא תרגיז את בן הזוג הכל יהיה בסדר. הוא הרי אוהב אותה, מרעיף עליה מילים חמות ומתנות.

אדיבה גפן יצרה דמות אמינה של אשה מוכה, אשה שיודעת שלא תוכל להימלט מבעלה, כי תמיד הוא טרח לומר לה ״ גם אם תגיעי למאדים, אני אהיה שם, ממני לא נפטרים כל כך מהר.״

הפעם היא תכננה היטב את מסלולה ונסה מביתה כולה מפוחדת. היא מגיעה לירוחם, עיר הרחמים בעינייה. עיר שעוטפת אותה בחום ומרפדת את הפצעים והצלקות, “אין מקום בעולם כמו ירוחם לכל אחד כאן לב גדול וחם.” אלא שרותי חוששת, כל רגע הוא שברירי עבורה. פוחדת מתי שוקה ימצא אותה.

בירוחם נמצא אורי איש ביטחון במתנ”ס, גם הוא עזב את חיו, רצה לנסוע הכי רחוק במדינתנו. רצה מקום שבו אין סיכוי שיכירו אותו, את אורי חורש שמוכר לכולם ומגיע לירוחם כאבי.

סיפורם של אורי ורותי מסופר לסירוגין בפרקים שמוקדשים לכל דמות. סיפורה של רותי מופיע תחת פרקים ממוספרים ואילו סיפורו של אורי ממוספר באותיות וכתוב בגופן שונה. שניהם מספרים בגוף ראשון, מונולג פנימי. המונולוג יוצר הזדהות מצד הקורא לסבלם. על רותי רובצים עננים אפורים ועל אורי רגשות אשמה.

הספר  נקרא כספר מתח. רותי נסה מבעלה, הקורא דרוך, חושש לה שלא תיתפס. המונולוג של אורי מסקרן את הקורא שאינו יודע למה הוא ברח עד לירוחם.

שתי הדמויות יוצאות למסע חיצוני ופנימי, כמעט כמו קווים מקבילים. אורי חי את העבר, זוכר כל פרט וכל רגע. רותי בורחת מהעבר שחי בתוכה ומנסה להשתקם. היא נזכרת בעברה הנוראי על מנת לא לטעות ולהמשיך קדימה. שני אנשים הבורחים מהעבר הכואב, שניהם בורחים למקום מבודד ירוחם, עיר הרחמים שמוקפת בבדידות וחול. שני אנשים שלא הכירו מעולם מנסים לשקם את עצמם.

לקורא ברור שהם יפגשו, השאלה איך ומתי. המפגש ביניהם מרתק ומפתיע ואפילו גאוני. אדיבה גפן הצליחה להפתיע ולהשאיר אותי ללא אוויר עד הסיום.

“יש מקום” הוא ספר אנושי וכואב. אדיבה גפן בראה דמויות אמינות שהקורא מזדהה איתן ואפילו חש פיסית את סבלן. דמותה של רותי מתוארת ברגישות אנושית ובחמלה רבה. ספר מתאר במדויק את נבכי נפשה של אשה מוכה העטופה בכלוב של זהב ואינה יכולה להיחלץ.  אורי הסובל והמיוסר מסתגר בתוך עצמו ומתחמק קרע לי את הלב.

התפעלתי מהעלילה שטוותה הסופרת. עלילה משכנעת ומדויקת. הרמתי גבות נוכח נתיב הבריחה של רותי והתכנון המוקפד שלה.

בכיתי עם אורי וכאבתי עם רותי. רציתי לחבק אותם, רציתי כל כך שיהיה להם טוב. שיהיה להם מקום שלו בניגוד למקום שממנו ברחו.

את הטוב הם מוצאים בעיר ירוחם שהיא כמו דמות בספר, מחבקת. שם בירוחם הום מוצא אנשים חמים, טובי לב, שאינם שואלים וכל מה שהם רוצים הוא לעזור. ירוחם מתוארת כעיר חמה, עם אנשים שעוטפים, בניגוד לבית המהודר של רותי עם רצפת הצפחה, בית מנוכר, קר ואלים.

גם אני דהרתי לירוחם כדי לראות אותם נפגשים ולוודא ששוקה אינו בעקבותיה.

“יש מקום” הוא ספר אנושי נוגע ללב שהפעיל עלי את כל החושים. ספר על בדידות ואחוות אנשים שעוזרת ותומכת ברגעים הקשים. ספר מרתק בעל רבדים וניגודים שגורמים למתח קריאה ואי יכולת להפסיק. וזה בדיוק מה שקרה לי.

בטוחה שגם אתם תתאהבו כמוני ברותי ואורי ובעיר ירוחם.

ויש מקום לשבח את ציור העטיפה של מישה רפופורט המדייקת את הנושא כל כך.

ממליצה בחום.

יש מקום, אדיבה גפן

עורכת הספר, נועה מנהיים

כנרת זמורה, 2023

נאמנות – הרנן דיאז

מה האמת, מה הבדיה ולמי הקורא צריך, או נוטה להאמין?

ספר שעוסק בעולם הפיננסי של אמריקה לפני השפל הגדול ולאחריו. עולם קפיטליסטי ששם לו למטרה להשיג עוד ועוד הון. זהו נושא הספר מעל לפני השטח, אבל, הנושא המרכזי שהוא לב הספר ואולי אף מטרת הכתיבה הוא עולם הספרות וצורות הכתיבה השונות.

לספר ארבעה חלקים המסופרים על ידי אנשים שונים שמציגים את אותן הדמויות מנקודת מבט שונות, באופן ספרותי שונה.

החלק הראשון הוא סיפור בדיוני המבוסס על אמת.בנג’מן ראסק, תלמיד מבודד ומצטיין מקבל ירושת ענק לאחר שהוריו נפטרו, הוא מוכר את כל נכסיו ומשקיע בעולם המניות שהקסים אותו. עולם העסקים היה בעיניו כעולם מהפנט,ההון היה בעיניו יצור חי, נע, אוכל, מתרבה, חולה ואף עלול למות, אבל נקי,הוא לא נאלץ לגעת בשטר אחד.

הוא סחר בזהב בדשן, במטבעות בכותנה, תר אחר הלוואות מסוכנות וניהל מו”מ על נירות ערך, זה היה כל עולמו של בנגמין והוא היה אלמוני. הוא בנה בית ונרשם למועדונים, היה איש עשיר המגלם תפקיד של איש עשיר,תחפושת שלא שיפרה את הרגשתו. ככל שהתעשר כך התכנס והסתגר. הוא נושא לאשה את הלן, בת למשפחה עשירה שאיבדה את נכסיה שהופכת להיות יד ימינו. הזוגיות שלהם הפעימה אותי, הם דאגו אחד לשני, כאילו רקדו ריקוד מותאם לפי הקצב שלהם.

החלק השני מסופר על ידי הדמות האמיתית שאותה פגשנו בחלק הראשון, אנדרו בוול. אנדי כותב את חייו בגוף ראשון. מתאר את נישואיו עם אשתו מילדרד, שהיא דמות מקבילה לדמותה של הלן מהחלק הבדיוני. הכתיבה של אנדרו היא כמו טיוטה של ספר, ראשי פרקים, דעותיו על, מחשבות.

החלק השלישי הוא סיפורה של איידה, שמביא את עולמן של הנשים בראשית המאה.

איידה מתקבלת לעבודה כמזכירה אצל אנדרו בוול.הוא מבין שהיא בעלת כישרון כתיבה.מבקש ממנה לכתוב ספר על אשתו, שינקה אותה מהדימוי שדבק בה בעקבות ספר שפורסם עליה. היא נפגשת עם אנדרו כדי לערוך תחקיר על מנת לכתוב את הספר,לפי בקשתו. מתברר לה שהוא מנסה לצמצם את דמותה החולה של אשתו.תפקידה הוא ״ להדפיס ולשכתב את דבריו של בוול. לבדות חיים למילדרד. לחבר סיפור בידיוני לחסר העניבה.״ לצורך העניין היא עורכת תחקיר ביומנים ובעיתונות.

החלק הרביעי הוא הדובדבן מבין כל החלקים, יש בו הפתעה ולא אספר עליו, כדי לא לפגום.

שני החלקים הראשונים כתובים  בכתיבה אינפורמטיבית מרוחקת שמטרתה להציג את הדמות כך, מרוחקת, שקועה בעולם הכספים. יחד עם זאת כתיבה קיצבית. לעומת זאת דמותה של איידה בחלק השלישי מענינית את הקורא, כיוון שדבריה אינם רק אינפורמציה, אלא גם הראייה. לטעמי הייתי שמחה לו הספר היה מהודק יותר, למרות זאת כבר מהמשפטים הראשונים נשאבתי לדמויות, לתוכן ולצורת הספרותית המיוחדת.

הספר “נאמנות” הוא ספר עם ביקורת חברתית נוקבת כלפי העולם הפיננסי, עולם שבו המתעשר חושב  רק על הגדלת ההון וכל אמצעי מקדש את מטרתו. הכסף אומנם הופך את בעליו לאיש בעל עמדת מפתח וכוח, אך אינו נותן לו אושר והנאה. הכסף הוא תחפושת עבור מי שיש לו. אי אפשר להתלבש בכסף אומר הגיבור, אך אפשר בעזרתו להתלבש, ואני אומרת “הכסף, אומנם אינו פותר,אך עושה את היאוש נוח יותר.”

הספר מציג את הנשים בעולם של גברים. נשים שאינן יכולות לפעול ולהוכיח את כוחן. אידה יכולה להיות מזכירה מוכשרת וקלדנית מהירה, אך אינה יכולה להצליח בתחום העסקים. מילדרד היא אשתו של גדול הברוקרים, גם אם היא רק מיעצת ונראה שאפילו מושכת בחוטים, אבל אינה יכולה להיות בקדמת הבמה של העסקים. היא זו שמארגנת מפגשי אומנות, שיחות סלון ספרותיות ומופעי קונצרטים. הנגיעה שלה לכספים היא מקסימום בנדבנות ובצדקה שהיא תורמת, אבל הקורא מבין שהיא המוח החשוב שמאחורי עסקי בעלה ובעיקר היא הכוח המניע לחיוב ולשלילה בבורסה.

יחד עם זאת זהו רומן על הספרות ומטרתה בעולם. יש בו מספר סגנונות כתיבה, לטעמי הם מרובים ודחוסים מה שיוצר עומס מחשבתי אצל הקורא. חלק מהספר מסופר בגוף ראשון, גוף שלישי, בדיוני, ביוגרפי, יומנים ועוד.

לדעתי הגאונות של הספר הוא יצירת הקבלה בין העולם הכספי לעולם הספרותי, כמו שבשימוש בכסף יש בדיה, אתה מציג כרטיס אשראי ולא את הכסף עצמו, כך הספרות, מביאה בפנינו עולם לא מציאותי שמתאר עולם מציאותי.

“נאמנות” הוא סיפור רחב יריעה, מאוד מורכב ורב צורות של כתיבה. רומן שמסופר דרך עינהם של כמה דמויות והקורא הוא הבלש, שצריך לברר מי מהדמויות אמינה, מי צודקת, ומהו הסיפור האמיתי.

הספר חכם ואף מתוחכם שדורש ריכוז והתמסרות.

נאמנות, הרנן דיאז

מאנגלית, שרון פרמינגר

הוצאת ידיעות אחרונות, 2023  

ספר ילדים מקסים שכולו טעם של געגוע.

געגוע למשפחה, געגוע למנהגים ולמסורת וגעגוע למאכלים של ילדותי.

ילדיי גדולים ונכדים עדיין אין לי, לכן איני קוראת ספרי ילדים, אבל הספר “עוגיות התמרים של סבתא ג’ולייט” הפנט אותי בציוריו העדינים ובעלי הנוכחות.

רק לשמוע את צירוף המילים בעבע בתמר הציף אותי באושר והלב התרחב. מיד נזכרתי בילדותי ובעוגיות המתוקות מתוקות שהכינה סבתי.

כמה טוב שיש ספרים שהם מכונת זמן שמחזירה אותי לילדה הקטנה שבי.

כזה הוא הספר עוגיות התמרים של ננה ג’וליט, ספר קסום ולא רק בזכות החזרה בזמן, אלא בזכות הסיפור המתוק והציורים העדינים שלו. בזכות הגעגועים והמראות שהציפו אותי. בזכות האיורים הנפלאים של רותם טפלו שנותנחם תחושה לקורא כאילו הוא נמצא יחד עם גלי, אמה, וסופי הכלבה.

גלי צריכה להכין מאכל וסיפור ליום מאכלי עדות בבית הספר. היא ואמה  מכינות את עוגיות בעבע בתמר שהכינה סבתה של אמא של גלי.

תוך כדי הכנת העוגיות אמה של גלי מספרת לה על סבתה שלה, גוליט,  עוד לפני שהיתה סבתא ולפני שנקראה ננה.

גלי שומעת מאמה על העיר בצרה שבעיראק, על הנמל, הנהר השוק ועצי הדקלים. על המאפים והמאכלים, קובות, עוף ממולא, שנאפו בתנור משותף. גולייט הילדה היתה יוצאת לשוק למכור את העוגיות.

תוך כדי סיפור עולות דמעות  בעינייה של אמה של גלי. ״אני בוכה מהתרגשות ונזכרת איזו סבתא-רבתא נהדרת היתה לך.״

גלי שלא זכתה להכיר את סבתה של אמה שמחה שמחר תוכל לספר לחבריה לכיתה עליה בזכות הזיכרונות.

הספר העלה בי חיוכים לננה שלי, שהגיעה בגיל צעיר מבצרה עם ילד בן שנה. כאן נולדו לה עוד שבעה ילדים אמי היתה הרביעית. ננה שלי זכתה  לנכדים ונינים רבים. בכל פורים התאספנו אצלה בסלון הקטן וזכינו לסעודת פורים הכוללת קובה סלק ועוגיות בעבע בתמר האהובות עלי. שנה אחר שנה צילם אותה אבי יושבת בין כל הנכדים, בכל שנה נוספו נכדים ואילו האחרים גדלו וגבהו.

ולמה אני מספרת סיפור זה, כי זו בדיוק מטרת הספר, להעלות זיכרונות ילדות של הורים סבים ולהעביר אותם לדורות הבאים. הזיכרונות והסיפורים האישיים מקרבים בין הדורות. דור העתיד לומד בהווה מדור העבר. ולא חשובה העדה כדי להתקרב באמצעות המאכלים לדור העתיד. אוכל תמיד פותח לבבות וזיכרונות.

הספר מתאים להקראה לילדי הגן ולקריאה עצמית של תלמידי בית הספר.

הציורים של רותם טפלרו המוכשרת צבועים בצבעים עדינים ממחישים את הסיפור וכובשים את העין, הציורים מהווים השלמה נהדרת לכתוב.
מה שאהבתי בספר הוא הרגישות לילד שנמצא בכל אחת מהדמויות.

בסיום הספר מחכה הפתעה מתוקה לקוראים הצעירים, מתכון ואופן הכנה של בעבע בתמר. ואני שהכל כך התגעגעתי למתיקות הזיכרונות לא התאפקתי (לא, לא הכנתי בעצמי) ורכשתי כמה יחידות של געגוע מתוק.

רוצו להקריא לילדים ולנכדים ואחרי כן תכינו את העוגיה המתוקה מתוקה.

עוגיות התמרים של ננה ג’וליט, ענת לב אדלר

איורים, רותם טפלרו

הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2023

יש ספרים שלפני קריאתם אני אומרת “לא בשבילי”,  ובכל זאת קוראת ונשבית בהם.

כזה הוא הספר “מאה השנים של לני ומרגו”. ידעתי שגיבורת הספר היא נערה החולה בסרטן ושוהה בבית חולים, ובכל זאת תחושת בטן אמרה לי לקרוא אותו.

לא הצטערתי, למרות הסיום הידוע, שאינו ספוילר, נשבתי בדמותה של לני. אהבתי כל רגע שבו שהיתי במחיצתה.

לני בת ה- 17 שוהה במחלקה לחולים סופניים בבית חולים בגלזגו. עבורה החיים מאוד קצרים. לני נמצאת לבד, הוריה אינם נמצאים איתה ואינם שוהים ליד מיטתה.  לני כנה, ישירה, בעלת חוש הומור שחור וציני. בשיחות עם הכומר היא מנסה לשכנע אותו שאין אלוהים והכנסייה שלו מאוד לא אטרקטיבית. היא מבקשת שיספר לה איזו אמת, לא שקר, לא ספין כנסייתי.

הזמן עבור לני בבית החולים שונה, נדמה שהוא איטי.  באחד הימים היא מגיעה לחדר האומנות הנקרא “החדר הורוד”. שם היא פוגשת את מרגו,  בת ה- 83. לני מעלה הצעה, כיוון שהגיל של שתיהן יחד הוא מאה שנים הן תציירנה מאה ציורים, ציור לכל שנה, כך הן תספרנה את סיפור חייהן מאה תמונות שיאמרו למי שיראה אותן, שלני ומרגו היו כאן בעולם.

מרגו אומנית מוכשרת מציירת את חייה, היא חוזרת בזמן ולוקחת איתה למסע את לני. לני  המהופנטת מהאשה הנעימה שאינה דומה לאף אחד שפגשה קודם, מציירת את חייה שלה בציורים תמימים.

לאט לאט נאספים הציורים וכך לני מרגישה שהיא משאירה משהו אחריה בעולם. בכל ציור שנוסף הקורא מתאהב יותר ויותר בלני. סיפורה של מרגו מיוחד ושונה, אבל לצערי לני כבשה אותי יותר.

הספר אינו ספר על מוות, אלא על החיים. על הרצון ליהנות מכל רגע שניתן. “אני חייה לטווח קצר.”

 ספר על חברות אמיתית וקירבה. למרות פער הגילים בין לני למרגו הן מוצאות אחת את ליבה של השנייה. על אף גילה הצעיר של לני היא מספקת לקורא תובנות חיים רבות ״ לתת לאנשים שצריכים ללכת ללכת. לאפשר להם להיות חופשיים.״ היא אינה רק אומרת, אלא מאמינה ומיישמת את השקפת העולם.

ללני חשיבה משעשעת והתנהגות ילדית. בשיחות עם הכומר היא מדברת על מחילה, עונש, גאולה ונקמה ומגלה שנקמה היא מהנה יותר, כי הרי התנ”ך כולו מלא בנקמה בבני אדם. מתעקשת לקרוא לגלימות שלו שמלות. היא מכניסה צבע לחיו ולכנסייה שבה הם נפגשים.

יש בה שובבות נעורים, לפעמים היא מתנהגת בקונדסות שגורמת לקורא לחייך וגם לבכות.

ספר עדין שמצליח לגעת בקורא. דמותה של לני היא דמות אמיצה שמאירה לנו איך עלינו לעמוד מול עצמנו ומול חיינו. אילו בחירות יש לנו בחיים ועד כמה אנחנו נאמנים לעצמנו.  ״ איך יכול להיות שאני עומדת למות כשאני כל כך מפחדת למות?״

לני שיודעת מה יהיה בסופה נאבקת עד לרגע שבו היא נכנעת ואומרת ״ רציתי שיאמרו עלי, ההיא שהחלימה בדרך נס והצטרפה לקרקס.״ אז זהו, שלני לא הצטרפה לקרקס ועוד הרבה דברים היא לא, אבל היא  כן השאירה לנו, הקוראים, תובנות על החיים הקצרים.

ממליצה מאוד לקרוא ולהכיר את לני המקסימה, שנכנסת ללב ומלמדת אותנו על חמלה.

מאה השנים של לני ומרגו, מריאן קרונין

מאנגלית, שאול לוין

כנרת זמורה, 2023