הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
ופתאום בוקר – נעמה דעי
“ופתאום בוקר” שם מסקרן לספר, מה פתאום בוקר? הבוקר אינו בא פתאום, הבוקר תמיד קיים. אבל הבוקר המטאפורי של הדמויות שלו בא להן פתאום. פתאום נכנס רועי לחייה של עדן. אם לא היה מגיע כדייר לסבלט קצר בבניין שבו היא מתגוררת, ואם לא פתאום היה בנה מחליק על המעקה נופל ובוכה, ורועי היה יוצא לעזור לו, הוא לא היה מכיר אותה. סביר להניח שימיו בארץ היו מסתיימים והוא היה נעלם.
אני מקדימה את המאוחר.
“ופתאום בוקר” הוא רומן ראליסטי מדויק ועכשווי. רומן על משפחה ומערכות יחסים במשפחה, אבל בעיקר הוא רומן על חיפוש אחר אהבה ויותר מזה על הבנה.
עדן, מורה, אמא יחידנית המגדלת את טמיר בהסכם הורות משותף עם אביו, מאור. עדן וטמיר גרים בבית של סבתה עם מיקה, הדיירת שאותה היו צריכים להחליף, בינתיים מיקה נשארה, והם כבר שלוש שנים חיים כמשפחה.
מיקה השותפה אומרת עליה “יש את אלה שדופקים את המכונית ונוסעים הלאה כאילו לא קרה כלום ויש את אלה שמשאירים פתק ויש את עדן שתשאיר פתק ולא תישן כל הלילה מבושה.”
רועי, גר בארה”ב 16 שנים. כשעזב, משפחתו הבהירה לו שהוא לא קשור אליהם יותר. כשאמו נפטרה לא היה בלוויה ולא בשבעה ,אפילו לא סיפרו לו. הוא מגיע כל שנה לבקר את אחותו התאומה הנמצאת במוסד. רועי הוא דמות התלוש אבל בעל שורשים. הוא אומנם מרגיש שהוא בא משום מקום וחוזר לשום מקום, אבל הנתק ממשפחתו מחזיר אותו תמיד אל השורשים שאותם ניסה לנתק.
ברור ששתי הנפשות המנוגדות זו לזו ייפגשו בבניין, היכן? בחדר המדרגות. רועי אפילו מהרהר שאנשים כמו עדן לא יוכלו להבין אנשים כמותו, רועי מעמיד אותה מולו. כל כך צפוי המסע שהם יעשו. הוא ינסה להתמודד עם צער הכאב של הניתוק מהמשפחה. היא תנסה לפתור את בעיית קיום האישי שלה, ותברר אלו חיים רצתה לחיות.
לרועי סוד מהעבר, נתק מהמשפחה, הקורא סקרן לדעת מה קרה ועל מה ועד שמגיעים לגילוי יש עוד סודות קטנים ושקרים והסתרות. ומעל לכל כאב. כאב הנתק מהמשפחה. רועי מצידו מקנא בעדן שמשפחתה ואפילו אבי בנה מעורבים בחייה ומהווים בעיניו חומת הגנה, מה שאצלו חסר. את המתכות ידע לחבר, אבל לא את החיים. אצלו כשרב עם אחיו הוא נאלץ לעזוב ולעבור לארה”ב, אצלה כשאביה רב עם אחיה, האם מבקשת שתבוא ותשכין שלום. לאט לאט אנו מגלים פרטים שנאספים לחבילה אחת ולרועי חבילה מאוד כבדה.
בכתיבה מיוחדת ורגישה מצליחה נעמה דעי להכניס אותנו לשני עולמות שונים אחד מהשני. מצליחה לגשר על פערי הדמויות שבניין אחד ישן חיבר ביניהם. לרגע נדמה היה לי שהבניין והדירות שבו הוא דמות בסיפור. הבניין הוא סמל לבית, סמל לבית שהיה או יכול היה להיות והוא הסמל שאליו צריך לכוון.
נעמה דעי כותבת על בית במובן הרגשי והסמלי, בית של כל אחת מהדמויות. בעלילה הסבוכה.
מורגש עד כמה נעמה דעי אוהבת את הדמויות שלה, שתי דמויות שונות והפוכות זו מזה שנכנסות ללב, המשותף אצלן הוא הכמיהה לאהבה ולקשר רגשי. ביד מאומנת ובהבנה פסיכולוגית היא מנחה ומובילה את הדמויות יחד לאט לאט עד שהן מכילות אחת את השני.
זהו רומן ראליסטי, אפילו ראליסטי מידי, מה שלטעמי פוגם בהנאת הקריאה. הסופרת נכנסת לפרטים שבעיניי היו טפלים ולא קידמו את העלילה, כמו שיחות שאינן חשובות ונחשבות כסתמיות, למשל במוסך מדברים על סוגי רכבים ועוד, שיחה שלא תרמה ולא קידמה. להפך הפרטים הלוו עיכבו את קריאתי. מצד שני המידע החשוב נאמר כאינפורמציה. החלק הראשון של הרומן היה טוב יותר לו היה מהודק. תהיתי לעצמי, ייתכן והחלק הראשון המפורט הוא פרוזדור להבנת נפשן של הגיבורים.
יופיו של סיפור העלילה הוא בכך שהיא מסופר מנקודות מבט שונות של הדמויות מה שמסקרן את הקורא. הרומן מאוד ארצישראלי שמעלה בעיות מורכבות הקיימות במציאות של המשפחות במדינתנו, נתק ממשפחה, משפחה שמעורבת יתר על המידה, דאגה ואחווה חברת, בעיות ירושה ויחסים במשפחה, הורים, אחים ובנים. הספר הזכיר לי ספרים כמו “ראי אדמה” של נירית הלבני, רומן שמתאר משפחה ומאבק על אדמה, “כל הילדים בעולם” של טל ניצן ו”סילנד” של נוגה אלבלך המחברים בין דמויות בבניין משותף.
“ופתאום בוקר” רומן מציאותי, עכשווי המכניס את הקורא לנפשן של דמויות המחפשות אהבה ואת יעודן בעולם.