הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

ונשיקתי תהיה רוצחת, שיריה מלאי התשוקה פורצי הדרך של ציליה דראפקין

קריאה בשיריה של ציליה דראפקין הותירו אותי פעורת פה. לא יכולתי להאמין שהשירים הארוטיים מלאי התשוקה נכתבו על ידי אשה לפני למעלה ממאה שנים ועוד ביידיש. לא שאיני חושבת שאשה אינה בעלת תשוקה, אלא שבתקופה שבה פורסמו השירים לא העזו להעלות על הכתב מחשבות שכאלה.

ציליה דראפקין נחשבת בעיני לפורצת דרך, לחלוצת השירה הארוטית שאף גברים לא העזו לכתוב בתקופתה.מעין יונה וולך של תקופתה.  שירתה אינה מוקפדת ומובנת כמו משוררים בתקופתה. (רחל )אין בהם חריזה, ואין מבנה שורות מסודר. בשיריה יש  פסיחות רבות  ומעברים משורה לשורה ללא הקפדה על מבנה תחבירי.(אני מתייחסת לשיריה המתורגמים, לא קראתי אותם במקור)

שיריה הם אישיים וכואבים, מלאי תשוקה לאהבה נפשית וגופנית. היא פונה ישירות לאהובה הנעלם, מתארת את תשוקותיה הכמוסות ואת מה שהיתה רוצה שיעשה בגופה. “את שתי ידי מסמר, את רגלי מסמר אל צלב, שרף אותי, את עצמך הבער, את כל גרוי- חיני תשאב.”

השיר “והיה כי ישוב מנודו”, הוא שיר שציליה דראפקין שלחה לגנסין (הנוסח של צליה נקרא “אם יבוא לעירי”) והוא ללא ידיעתה תרגם, עיבד אותו ושיבצו בסיפורו “אצל”. ציליה לא ידעה על כך מעולם.

השיר כמו שמופיע ב”אצל” כתוב בסירבול אופייני לתקופתו של גסין ואילו השיר המקורי של ציליה דראפקין כתוב כשיר מודרני כמו נכתב היום. השיר המקורי לטעמי הוא משובח יותר מעיבודו של גנסין.

שני נוסחים יש לציליה דראפקין  לשיר זה. המקור הראשון שנכתב בהיותה בת 19 הוא נועז, רענן, תמציתי ומרוכז. כמו שציינתי עולה על העיבוד הכבד של גנסין.

שיבוץ שירה של ציליה דראפקין על ידי גנסין בסיפורו קומם אותי. מנין היה לו האומץ ואף החוצפה ליטול שיר של משוררת פורצת דרך וללא ידיעתה לשבצו כתביו.

ציליה דראפקין נולדה ב- 1887, בבלארוס. בבית דתי מסורתי, בנעוריה עזבה את הדת. בשנת 1907 פגשה  את אורי ניסן גנסין והתאהבה בו. בעידודו והשפעתו החלה לכתוב שירים. גנסין שהיה מוקף תמיד בנערות-מכרות, אבל מעולם לא התאים לאהוב אשה, התעלם ממנה. גנסין עשה שימוש באירועים אלו ביצירותיו. לאחר נשואיה היגרה לארה”ב. ציליה, אשה נשואה בנישואים שגרתיים ,אמא לחמישה ילדים(אחד מהם נקרא אורי ניסן על שמו של גנסין) מוצאת ביטוי לתשוקותיה בכתיבת שירי אהבה וסקס. את שירייה כתבה ביידיש, חלקם תורגם לאנגלית.

הספר “ונשיקתי תהיה רוצחת” מחולק לשלושה שערים. בחלק הראשון בוחן מנחם פרי את אישיותה הנסתרת ואופייה הפנימי של ציליה. בעזרת דימויים חושניים מצליח להפוך את ציליה לאשה חיה ותוססת. “היא עצמה הופכת להיות התפוח האדום העסיסי המפתה את הגבר.”

בחלק השני מובאים סיפורה “בלה מאוהבת” וחמישים משיריה של ציליה דראפקין מתורגמים מיידיש ע”י בנימין הרשב ומנחם פרי. הסיפור “בלה מאוהבת” כמו שיריה פורץ דרך בנועזות שלו. הכתיבה האישית של ציליה תאוריה מלאי התשוקה של בלה היו חדשניים לראשית המאה.

החלק השלישי הוא זיכרונותיה של ציליה דראפקין על גנסין מיומנה האישי, מחשבות של ציליה על גנסין והתאהבותה בו, וכן חליפת מכתבים ביניהם, מאמר של בנימין הרשב על ציליה דראפקין ומאמרו של מנחם פרי על שירתה.

הספר הוא ספר חשוב שכן הוא גואל את שיריה המיוחדים של ציליה דראפקין. מביא אותם באופן ישיר אל הקורא הישראלי. השירים הם שירי אהבה מיוסרת, מלאי תשוקה. שירים מדויקים שאינם מותירים ספק בכאבה הגופני וברעבונה לאהבה.

כל מה שנותר לי הוא לצפות שכל שיריה יתורגמו לעברית.

מביאה בפניכם את אחד משיריה  המפורסמים

גברת הקרקס | ציליה דראפקין

אֲנִי גְּבֶרֶת שֶׁל קִרְקָס

וְרוֹקֶדֶת בֵּין פִּגְיוֹנוֹת

הַמֻּצָּבִים בַּזִּירָה

וְחֻדֵּיהֶם מַעְלָה.

גּוּפִי הַקַּל מִתְפַּתֵּל גָּמִישׁ,

נִמְלָט מִמָּוֶת־בִּנְפִילָה,

נוֹגֵעַ־לֹא־נוֹגֵעַ בְּלַהֲבֵי הַפִּגְיוֹנוֹת.

עֲצוּרֵי־נְשִׁימָה מִסְתַּכְּלִים בִּמְחוֹלִי,

וּמִישֶׁהוּ מְבַקֵּשׁ שָׁם עָלַי אֶת אֱלֹהִים.

לִפְנֵי עֵינַי בּוֹהֲקִים

הַחֻדִּים בְּמַעְגָּל שֶׁל אֵשׁ –

וְאִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ כַּמָּה אֲנִי רוֹצָה לִפֹּל.

עָיַפְתִּי מֵרְקֹד בֵּינֵיכֶם,

פִּגְיוֹנוֹת פְּלָדָה קָרִים,

אֲנִי רוֹצָה שֶׁדָּמִי יַלְהִיטְכֶם,

עַל חֻדֵּיכֶם הַמְּעֻרְטָלִים

אֲנִי רוֹצָה לִפֹּל.

ונשיקתי תהיה רוצחת, ציליה דראפקין

הספריה הקטנה,הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019

מאחורי כל זה – ספרה האנושי עד כאב של נירית הלבני

 

מה עושים כשקוראים בספר שמציף ברגשות לא קלים מצד אחד ומצד שני סוחף? ממשיכים לצעוד בשביל כמו הגיבורים.

כך אמרתי לעצמי ולא ויתרתי על חווית הקריאה. הספר “מאחורי כל זה” הוא חווית קריאה ארצישראלית. יש בו את כל מה שמרכיב את ארצנו ומדינתנו.

גיורא, חקלאי מצפון הארץ, בעל מטע תפוחים שאותו ירש מאביו, בנו אינו רוצה להמשיכו, חולה ב איי-אל-אס מחליט לצעוד בשביל ישראל. (למחלה אתייחס אישית בהמשך)

עמיחי, צעיר יפה תואר מוצא עצמו מהרהר רבות בתמר, חיילת שהכיר בצבא. גם הוא יוצא אל השביל.

מה מחבר בין שניהם? שביל ישראל שלנו, על נופיו והאנשים הצועדים בו, וספר השירה של המשורר עמיחי.

לא רק השביל והספר, שהם סמל, מחברים ביניהם. הקשר שלהם הם קשר אנושי, ידידותי, יש בו ניגודים של דת וחילוניות, אמונה וחוסר אמונה. בגרות ונערות, בגידת הגוף מול רעננות. זוגיות רבת שנים מול חיפוש אחר קשר אישי.

גיורא מצטייר כאיש נוקשה, שכל כולו נתון לגידול התפוחים שאותם מטפח. הוא מתוכנן ומדויק, מקפיד על כל פרט. מולו אשתו אוהבת ותומכת, מרעיפה עליו דאגה באופן אובססיבי. היא אינה מתכננת, אינה בודקת, אצלה הכל בקלות ושלווה. וגיורא דווקא עכשיו מרגיש שאין לו זמן לפניות מיותרות, הוא חייב להמשיך בשביל. הוא יודע שהמחלה מתקדמת במהירות ועליו להגיע ליעדו – הר צפחות.

עמיחי, מחפש אחר תשובות ובעיקר מחפש אחר עצמו, לכן הוא עושה את שביל ישראל. “אני לא בורח, אני הולך לקראת עד למקום שבו אמצא את עצמי מחדש.”

רב הישיבה שאליה הגיעו במסעם אומר לו : “לך בקצב הנכון. התבונן סביבך. פקח את עינך ואת אוזניך. הקשב לאנשים. שים לב למראות שחולפים על פניך. אתה לא במרוץ. אתה במסע.”

גיורא ועמיחי במסע אישי, האחד צועד לאיכלוב והשני צועד אל עצמו.

ןהדרך? “עודנה נפקחת לאורך” (אלתרמן) ובדרך הם ואנחנו פוגשים ב “ארץ ישראל היפה”. אנשים טובים, שפותחים את הבית והלב, מארחים שביליסטים.ביניהם אנחנו מוצאים גם אנשי משפחה המשמשים כאומנה. לצד כל היופי אנושי יש את הצד האישי של כל אחת מהדמויות על מכלול אנושיותה. פחדיה, לבטיה, אהבותיה.

רומן מרתק עם מסע מופלא, הכתיבה הקולחת של נירית הלבני הפכה את חודשי הצעידה של הגיבורים לקלים ובעיקר למרוממי רוח. המפגש בין שתי דמויות שלכאורה מנוגדות, מעמיד את הרעיון הבסיסי, כל בני האדם שווים הם, כל אחד תוהה על קיומו בעולם, זה שמאמין באל וזה שאינו מאמין.

 אבל “מאחורי כל זה” יש את אהבת הארץ, ובעיקר את אהבת החיים והאדם.

אהבתי את השיחות השנונות על הדת וקיומו של האל בין גיורא המחוספס לעמיחי העדין. שאלתי את אותן השאלות של שניהם. הצטערתי שלא יכולתי להצטרף אליהם לשיחות הפילוסופיות על דת אמונה, גוף ונשמה.

אהבתי את גיורא האמיץ שהסתכל למחלה בעיניים ולא ויתר לה, למרות שידע כי היא תכניע אותו.

“אני את התהליך הזה השלמתי, עכשיו אני מבקש ממך לכבד אותי ולתת לי

להמשיך במסע שלי.”

הערצתי אותו על אומץ ליבו בקבלת ההחלטות. ואהבתי אותו על אהבת האדמה והאנושיות החמה והרגישה, שמסתתרת מאחורי כפות ידיו הגסות של החקלאי.

ממליצה לכם לצאת למסע בשביל ישראל עם גיורא ועמיחי וסופי הכלבה המקסימה שמצאה אותם.

מאחורי כל זה, נירית הלבני

הוצאת דניאלי ספרים,2019

את הפוסט הזה אני רוצה להקדיש לשניים.

  1. לחברתנו חנה שלח ז”ל שנפטרה הקיץ ממחלת ה איי,אל,אס. חנה היתה בעלת לב נדיר ורחב, חכמה, תומכת ובעיקר בעלת מרץ בלתי נדלה שיכלה לרתום את כולם. גם היא כמו גיורא לא נכנעה למחלה, וכשוויתרה לה היא עשתה זאת באומץ.
  2. לליאור זיו ז”ל. ליאור בנה של חברתי, מימי זיו, ותלמיד שלי לשעבר. ליאור נהרג לפני כ-16 שנים בפעילות מבצעית בעזה, אליה התלווה כצלם ביחידת דובר צה”ל. חבריו מתיכון איילון (רפי, אביב ,סתיו, גבי ועמוס) יצאו למסע ב”שביל ישראל” והקדישו אותו לליאור. ביולי 2005 נקבע שלט מעץ זית בהר צפחות שבאילת לזכר ליאור.

חבריו של ליאור ז”ל קובעים את השלט לזיכרו בהר צפחות 2005

יום האשה 2019

בילדותי המאוחרת התקבצנו אני וחברותי כל אחר צהרים ודנו בספר “נשים קטנות”. אני הייתי מבין מעריצותיה של ג’ו. היא היתה עבורי דמות פורצת דרך. הערצתי אותה על חוכמתה ויכולתה להיות מי שהיא בעולם שבו הגברים שלטו.

מאז עברו בליבי גיבורות ספרות רבות.

ספרות כמו שאר האומנויות אינה יכולה לשנות, היא יכולה להשפיע, יכולה להאיר ולפקוח עיניים. לפעמים יכולה גם להזהיר.

 ספרים רבים נכתבו על ידי סופרות ומעמד האשה וכן גם סופרים גברים שכתבו על נשים.

בחרתי בשלושה ספרים עכשוויים שמציגים נשים בזוויות שונות.

צבע החלב /  נל ליישון

אומנם נכתב על התקופה של 1830 באנגליה. נערה בת 15

אב אלים, מוכר את בתו לכומר, הכומר המשכיל מלמד אותה לקרוא, לכאורה,על פניו היא זוכה לקידום, יודעת לקרוא ולכתוב, אבל לא כך. דווקא בגלל הלימוד יש כאן ניצול.

בעידן ב  ME TOO לוקחת הסופרת את הניצול ומרחיקה אותו לתקופה 1830 הקורא אומר, טוב, זה היה מזמן, כך היה מעמד האישה באותה תקופה, היא שייכת לאב, היא מהווה נטל כלכלי על המשפחה לכן הוא, האב יכול לעשות בה כרצונו, להעביר אותה כמו מטבע לסוחר, לסחור בה, היום  זה אינו כך. הסופרת למעשה אומרת, לא. גם היום בארצות רבות ובחברות שונות מעמד האשה נחות. היא אינה נחשבת, מותר לפגוע בה, לרצוח אותה, להפוך אותה לשפחה, לסחור בגופה.

בגנו של עוג / לֵילָה סְלימאני Leila Slimani

זמן אחר שנות האלפיים, צרפת

לילה סלמיאני מציגה בפנינו דמות אחרת,  שונה,  אדל, אשה נשואה ואם לבן, היא עיתונאית, בעלה רופא, מעמדה בחברה הוא טוב. אדל היא גיבורה  המכורה למין.

לדעתי הרבה אומץ נדרש מסופרת שזהו ספרה הראשון לתאר אשה שכזו.

בעידן   ME TOO הנשים הן קורבן, וכאן האשה היא זו שמנצלת את הגברים, היא אינה בוחלת באף גבר, מקיימת יחסים עם החבר של בעלה, חבריה לעבודה, בחור שפגשה במסיבה.

כמה תעוזה נדרשה מלילה סלימאני להציג את גיבורת ספרה באופן נועז ובוטה. בדרך שאינה מקובלת.

הפיתוי, החיפוש אחר מקום מסתור שבו תוכל להתמסר. המין לא עניין אותה. הטירוף המיני הוא המפלצת שחיה בתוכה, העוג שמנהל אותה והיא נתונה אך ורק למרותו.

שלוש / דרור משעני

סופר גבר, מצליח לחדור לנבכי הנפש של הדמויות הנשיות. מצליח להבין את מחשבותיהן והתנהלותן.

מציג בפנינו שלוש נשים שונות במציאות הישראלית העכשווית.

האחת. אורנה גרושה טרייה, אמא לערן בן 9, מורה בתיכון בחולון. (אולי בתיכון שבו לימדתי) אורנה גרושה טרייה, מנסה לשקם עצמה ומשוטטת באתר ההיכרויות. אנחנו פוגשים בה את התיסכול של הפרידה, הקושי של הקיום ובעיקר הבדידות והרעב לקשר.

שתיים. אמיליה, עובדת זרה הנמצאת שנתיים בארץ ואין לה איש  חוץ מנחום שבו טיפלה ונפטר ואליו ולחדרה היא מתגעגעת .עכשיו היא מחפשת, לא רק עבודה.  היא מחפשת גם את האל, את הסימן שינחה אותה בחיי היומיום. היא מציגה את האשה שנאלצת לעזוב מולדת על מנת להתפרנס, את יחס המעבידים והסביבה.

שלוש. אלה, לאחר לידה שלישית, מנסה לסיים את עבודת המחקר שלה, מחפשת מפלט בבדידות ובשיגרה שבחייה.

שלושתן בודדות, שלושתן מחפשות ריגוש ונחמה. מצב שמתאים לכל מקום ולכל תקופה בעולם.

בספר “שלוש” מביא אלינו דרור משעני הביתה את האנשים הרגילים, וזה מה שאני אוהבת אצלו, גיבורות יומיומיות שאנחנו רואים ברחוב, באוטובוס בסופר. מורה המנסה להתמודד עם גירושיה ומשכורתה הנמוכה, לחץ הבחינות. עובדת זרה העובדת למחייתה ומחפשת איזה סימן וקשר לבית שעזבה ואמא הנופלת תחת נטל הטיפול בילדיה ומחפשת את עצמה.

היום אנחנו בעולם המערבי חוגגים את יום האשה, פסטיבלים וכו’. לא כאן המקום להביע דעתי על החגיגות שהוצאו מהקשרן. אבל במקומות רבים בעולם ולצערי גם בארצנו מעמד האשה אינו שוויוני. שיפרנו אותו מעט, אך עדיין יש להמשיך ולשפר.
מוזמנים להאזין לתוכנית הרדיו- מועדון ספרות עם יוסי ריבלין ברדיו ארץ. תוכנית שבה סיפרתי על הספרים הללו.
https://soundcloud.com/eretzfm/210219a-1mm?fbclid=IwAR0LA9mAdDw2AtEMZjAGD24qOxIIIpdXCE5Q3j9Qq6ItsaRlbmUTQL9qeCA

איים קטנים – ספרה הקסום של לורנצה פיירי

הפוסט הזה מוקדש לאחותי הגדולה והאהובה. האחות שתמיד נמצאת שם בשבילי.

תרזה, גיבורת הספר, ואחותה הזכירו לי  במעט את מערכת היחסים שלי ושל אחותי הגדולה. הערצתי אותה כיוון שהקדימה אותי בגיל וידעה  לקרוא ולכתוב לפני. היא היתה בעלת אומץ ונחשבה בעיני לילדת תעלולים בעלת יכולות ספורטיביות אשר לי היו חסרות. היינו צמודות צמודות, לבשנו אותם בגדים וישנו לפעמים באותה המיטה. מעל לכל היא היתה השומר שמגן עלי. עקבה אחרי מבלי שהרגשתי ודאגה לי בסתר, לא נתנה לאף ילד לפגוע בי. כשהתייתמנו הייתי בת 22   והיא הפכה לבוגרת המייעצת  ובעיקר המפרגנת שלי. עד היום היא השורשים המשפחתיים שלי.

“איים קטנים” הוא ספר על ארבעה דורות, ארבעה עשורים ואי אחד קטן וקסום. “האי הזה שנדמה רחוק מכל דבר שהוא”. ספר שנתן לי תחושה של משפחתיות, הרגשתי חלק מהמשפחה לכמה שעות.

משפחתה של תרזה גרה באי ג’יליו שבאיטליה. ההורים מנהלים מלון קטן. תרזה, הגיבורה, הצעירה מבין האחיות מוצאת עצמה מזדנבת אחר אחותה ומקנאה בה. היא הילדה הטובה שאינה מתמרדת אינה מעיזה להביע כעס או אי נוחות. אחותה הגדולה מרגישה מאוימת ממנה ובכל הזדמנות בוכה: “את תרזה אוהבים יותר.” תרזה גדלה בצל של אחותה, “את קטרינה כולם זוכרים, היא אדומת שיער, היא כמו אמא שלי. וכשאני לא נמצאת לידה אני יכולה להיות כל אדם בעולם. אני בלתי מוגדרת.” למרות הקנאה הקשר בין האחיות חם והדוק. למרות שאחותה התעמרה בה הקניטה אותה וקנאה בה, היא מרגישה מועקה וחסר כשזו עוזבת את הבית ללמוד בעיר הגדולה.

במשפחה שלושה דורות של נשים לוחמניות, כל אחת בדרכה שלה. הסבתא מייצגת את הדור של מלחמת העולם והדור של איטליה לאחר המלחמה. האמא מייצגת את דור הצעירים המרדן באירופה, דור מרד הסטודנטים, תרזה וקתרינה מייצגות את הדור היציב ובנה של תרזה מייצג את דור ההווה, דור הטכנולוגיה והאינטרנט. הנשים במשפחה הן נשים חזקות ודעתניות שאינן מוותרות על רצונן ועצמאותן.

 ספר התבגרות המתאר ארבעה עשורים, גם אם יש בו את כל החומרים הרגילים, נערה ביישנית שמגלה את כוחותיה. חווה את חווית ההתאהבות של גיל הנעורים. כל אלה הם שלד ובסיס של הרבה סיפורי ההתבגרות, אבל יחודו של הספר איים קטנים הוא בכתיבה המרגשת והרעננה, כתיבה נוגעת ללב ופורטת על נימי הרגש  לדוגמה “לרגע הדממה נעשית נוזל צפוף שמעכב את הנשימה, שמונע כל תנועה”. היו מספר מקומות שדמעתי וצחקתי.

מהלך התבגרותה של תרזה מלווה  בבעיות פוליטיות חברתיות. מעצרם של מעורבים בביצוע טבח בפיאצה פונטנה עתידים להגיע לאי לגלות. חילופי השלטון באיטליה שלאחר המלחמה, אינפלציה ובעיקר החיים באי תיירותי שבו העבודה מצטמצמת לכמה חודשים.

יש גם עצב וחרטות, כאב על אובדן. בדיוק כמו שהחיים מזמנים לנו. “איים קטנים” הם אותן פיסות קטנות שמרכיבות את חיינו. פיסות אושר, אהבה, קירבה, עצב, חרטה ומעל לכל המשפחה היא זו שמחזיקה ותומכת – היא קפסולת הזיכרון שלנו.

רוצו לקרוא את הספר הקסום והאנושי. ספר שכל אחד ימצא עצמו בין הדפים. לאחר שתקראו וודאי תרצו להגיע לאי גי’ליו שבאיטליה. אני אגיע לשם באחד הימים.

איים קטנים, לורנצה פיירי

מאיטלקית, מונה גודאר

כנרת זמורה, 2019

אחותי ואני. הילד המציץ בתמונה קרא לנו : “הנה מגי ועוד מגי”

הדיירים של מונבלום, ספרו הרגיש והנוגע ללב של אדוארד לואיס וולאנט

הספר “הדיירים של מונבלום” הוא יצירה המשולה לסימפוניה. לכל דייר צליל ייחודי משלו ולגיבור הספר קול אחר ומיוחד. והמאזין ,במקרה הזה הוא הקורא ממתין לשמוע את הצליל האחר והמיוחד שלו.

הקריאה בספר “הדיירים של מונבלום”  היתה עבורי כמו שמיעת סימפוניה  של בטהובן בקונצרט.

הדיירים של מונבלום אינם גרים על הירח ואפילו לא חולמים להגיע אליו. הספר נכתב בשנת 1963 לפני נחיתת האדם על הירח. “הדיירים של מונבלום” חולמים לחיות בכבוד, חולמים שהצנרת בביתם תתפקד והביוב לא ייסתם.

ארווין ונורמן מונבלום הם שני אחים השונים כמו כדור הארץ והירח. ארווין המוצלח הוא איש עסקים, בעל  מספר בתי דירות שאותן משכיר. כל כולו עסוק בספירת הכסף ובהגדלת נכסיו ללא הוצאות מיותרות. נורמן הוא האח השונה, יש שיאמרו “מרחף” אוהב ללמוד. עכשיו אחרי כמה שנות לימודים הוא גובה את שכר הדירות של אחיו.

“אני גובה השכירות הכי מלומד בניו יורק. אני מנסה. להפוך את מה שנתקעתי איתו ליעוד”

יחד איתו אנחנו עוברים דירה דירה וגובים את דמי השכירות מהדיירים. בכל דירה מתגלה תקלה. מתגלה עד כמה הבניין רעוע, קירות מתקלפים, סתימה, חלונות שבורים. ונורמן אדיש לבניין, אדיש לדייריו, גובה את השכר כמו מכונה, רושם קבלה ופולט, “זה בניין ישן”.

הדיירים, פסיפס אנושי, מיקרוקוסמוס של העולם : סיני, יהודי, אם חד הורית, רוכל ממתקים הנקרא שוגרמן, סופֵר, מתאבק שלומד משחק. השיחות עם הדיירים  משקפות את בעליהם, חלקם נרגנים, אנשי קשי יום, יש ביניהם גם מספרי בדיחות. בביקורים השבועיים של נורמן בדירותיהם מתגלה עולם ומלאו של הדיירים. הדיירים הם חבריו היחידים, האנשים היחידים שאיתם מדבר, הם אלו המלווים אותו לביתו, שם הוא חושב עליהם ומשוחח איתם בדמיונו. חלק מהדיירים מזהה את אופיו האחר והשונה.

מבין כל סיפורי הדיירים שמהווים קולות רקע, צריך לשלוף את סיפורו של נורמן, לשמוע לקול היחיד והבודד בתוך כל כלי הנגינה האחרים.

נורמן מתגלה כאיש רגיש, המעדיף להסתגר מהעולם החיצוני והמאיים. לנורמן חוש הומור ורגישות שרופדה בחוסר נסיון ליצור קשר.

לפני חודש צפיתי באופרה “סלומה” של שטראוס, המוסיקה של החלק הראשון קצת שעממה אותי, סליחה. עד  שהגיע ריקוד הצעיפים שטרף את כל הצלילים ששמעתי לפני כן. היה שווה לחכות לחווית הריקוד. הצבעים, השירה, הריקוד סחפו את כל הרגשות שלי.

לאותה חוויה זכיתי בספר. נורמן כל חיו חי בצד, לצד האנשים שהכיר, חווה את העולם דרכם וכשהתעורר לחיים התעורר כמו בריקוד סוער. נורמן מקבל החלטות ובביצוע שלהן הוא סוחף את דיירי הבניינים, את צוות העובדים המנומנם, ובעיקר את עצמו. ההתלהבות שלו סחפה אפילו אותי, הרגשתי בעוצמת האנרגיות שלו.

“אתה ביסוד שלך חסר הומור וחסר חיים”, אומר לו שוגרמן הדייר שמוכר ממתקים בתחנות הרכבת. שוגרמן טועה, כי לנורמן יש חוש הומור, נורמן מחכה לאט לאט לאפשרות שבה יוכל להביא תועלת לעולם ולאנשיו.

אפשר להגיע לירח גם אחרי גיל 21. גם אם הפריחה מאוחרת ניתן לגעת באורו.

ברור לנו שזה יהיה סיפור מסע והתבגרות מאוחרת של נורמן. נורמן יתעורר מהקיפאון שכפה על עצמו. זו תהיה התבגרות מאוחרת,

 איך זה יהיה ?

על כך בספר החוויתי “הדיירים של מונבלום”. ספר שעוצמתו היא ברווח שבין המילים. ספר שמאיר באור חזק על האנשים הפשוטים שגם להם חלומות קטנים. זהו סיפור אנושי על  דיירים שנמצאים כמעט בכל בניין בכל עיר. הקורא נקשר לדמויות ומחכה בציפייה להופעת דמותו האנושית של נורמן בין הפרקים והדפים. דמות שצומחת מתוך הצורך לגלות את הכוחות שטמונים בה. נורמן משקף את האדם האנושי השקוף אולי, שגם בו יש יעוד ותכלית. גם אם אינו בעל מעמד וכוחות לשנות את העולם עדיין יש לו יכולת להיטיב לאנשים הרגילים הפשוטים כמותו.

סיפור על אדם שמבין כי יוכל לצמוח רק בעזרת כוחותיו שלו.

אדוארד לואיס וולאנט יליד קונטיקט, נפטר בגיל 36 ממפרצת. ספרו “המשכונאי” עובד לסרט. הספר “הדיירים של מונבלום” פורסם שנה לאחר מותו ותורגם ברגישות מופלאה לראשונה לעברית על ידי רנה ורבין 2019

התרגום מוקפד מאוד, רנה בחרה במילים  מדויקות על מנת לעורר בקורא את הקונוטציות שאליהן כיוון הסופר, למשל בחירת המילה עקוד בשורה הראשונה, מנחה את הקורא לספר בראשית, לקנאת האחים הראשונה ולסיפור העקדה.

ממליצה בחום רב.

הדיירים של מונבלום, אדוארד לואיס וולאנט

מאנגלית, רנה ורבין

הוצאת, ערבי נחל, ידיעות אחרונות, 2019

חאדולה, אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס

אשה אחת נושאת את הכאב והצער של הנשים כולן.

חאדולה היושבת מול עריסת נכדתה שזה עתה נולדה מהרהרת בחייה שלה מרגע לידתה. ולא רק על חייה שלה היא מצרה, אלא על כל חיי הבנות שנולדו ושתיוולדנה.

חאדולה נוטלת את סבל הנשים כולן, את סבל עצם היותן נשים. מגיל קטן הן אינן רצויות, הן נטל כלכלי. נטל על האב שצריך לחתן אותן, ולדאוג לנדוניה נאותה.

״בנדוניה ושילחו אותה לדרכה — או בלשונה של אמהּ: “נפטרו ממנה״ כאשה נשואה היא נידונה להתעמרות מצד הבעל ולעבודה קשה בבית או בשדה.

הספר הקטן הזה בעל שני פנים. תיאור יופיו המהפנט של האי היווני, סקיאתוס, תיאור של יופי עוצר נשימה, יופי בראשיתי, פראי. האי מתואר כגן עדן, אך מתחת לפני השטח מבעבע הגיהנום.

מול היופי הפלאי של האי מתואר סבלה של חאדולה. חאדולה נושאת את דגל הסבל של כל הנשים כולן, ״אבל אני שואלת אתכם, באמת צריכות להיוולד כל כך הרבה בנות? ואם כן, האם זה שווה את הטורח הכרוך בגידול שלהן? האם אין זה תמיד פח או פחת?” סחה פרַנגוֹיאנוּ בינה לבין עצמה. “האם לא עדיף שלא ישרדו כדי שלא יסבלו?”

חאדולה יושבת מול עריסת נכדתה החולה שנולדה זה עתה ומהרהרת בחייה. מחשבותיה מובילות אותה להבנה שכל חייה שרתה את האנשים סביבה. כקוראת חשבתי שאמשיך להפליג עם מחשבותיה, אך לא. נכונה לי הפתעה, חאדולה עברה ממחשבות למעשים. המעשה הפך למסע פיזי במרחבי האי מסע שחרור שלה ושל כל הנשים והתינוקות.

חאדולה, האשה שכל אחד מאנשי הכפר מחפש אחריה כדי שתציל, תעזור ,תרפא הופכת כעת לאשה הנרדפת שרודפים אחריה בגלל מעשיה הנוראיים. והיא? אינה מצטערת על מעשיה, היא סובלת אומנם מרגשות אשמה שרודפים אותה בחלומותיה, אבל עדיין רוצה להמשיך במה שהתחילה.

כל מה שרציתי לאחר סיום הספר הוא לטוס מיד אל האי סקיאתוס ליהנות מיופיו כמו שמתואר בנובלה, לחפש את חאדולה ואולי אפילו להצליח לחבק אותה.

שלא תבינו אותי לא נכון. לא מצאתי בגיבורה שום רגש של הזדהות, או הסכמה, אבל בהחלט הבנתי אותה. הבנתי את סבל היותה אשה, את חוסר האונים שלה מול הגברים וחוזקם. את ההבנה שחייה הם כמו גלגל של יסורים שכל עוד היא חיה  לא תוכל להיחלץ ממנו.

הבנת הגיבורה היא גדולתו של הסופר. אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס, איש דת שנולד ומת באי סקיאתוס. לאורך כל הקריאה התפעלתי מהעובדה שגבר, איש דת, מצליח להבין את רגשותיה ומחשבותיה של הגיבורה שברא.  מצליח לחדור לליבה ונפשה של חאדולה, מתאר את מחשבותיה וכאביה. הסופר מצליח להעביר לקורא את כל מניעיה, לכן גם אם לא הסכמתי עם מעשיה הבנתי את המניע שלה.

לא רק את נפשה המיוסרת והכואבת של חאדולה מעביר לנו הסופר, אלא את תאורו ויופיו עוצר הנשימה של האי. כמו בעזרת מכחול גדוש צבעים מתאר את צבעוניותו של האי את ההרים, הטרשים, השדות והרועים עם עדריהם.

״ברגע זה בדיוק זרחה השמש. הכדור הענק עלה מתוך גלי הים הנשקף למרחוק… ההרים המסולעים התנשאו לפניה והקריאות הממושכות של הציפורים הדהדו באוויר. למטה בעמק, בחורשה, שרו ציפורי שיר את מנגינותיהן הערבות.

קרני שמש חמות הגיעו מהים הלוהט וחדרו מבעד לעלווה ולקיסוס שכיסו על מקום המסתור של הזקנה האומללה. הן הציתו את אגלי הטל שכיסו את ירוק האזמרגד של הצמחייה ובהקו כשלל פנינים. השמש הבריחה את הקור והלחות וגם את רעד פחדהּ האפל. זה היה רגע של נחמה ותקווה.״

״מצד ימין הסתיימה השורה הארוכה של הגנים והחלקות התחומות, בעוד שמצד שמאל עדיין נראתה הגבעה הקטנה והסלעית של קוֹטרוֹניה על שלוש פסגותיה הציוריות, זו אחר זו, מוקפות טחנות רוח ובקתות ובתים לבנים פזורים מסביב להן. עכשיו צעדה במדרון שעדיין היה מתון ונוח. חלקות הכרמים החלו להתגלות לפניה, והיא חלפה על פני מטעי זיתים ועצי פרי עד שהגיעה לחלקות שדה מוקפות משוכות גבוהות שנרעדו ברוח הלילית. שם החלה הדרך לעלות בתלילות מעלה. פרַנגוֹיאנוּ רצה ורצה בנשימה קלה, ורוח הבוקר הנעימה, חמדת הצפון, ליטפה את פניה.״

הנובלה נפלאה הזו המתורגמת בקפדנות מתאימה ,לצערי, גם לימנו. בחודש הבא נציין את יום האישה. חאדולה אומנם נכתבה לפני מאה שנים, אך ניצול הנשים עדיין קיים בחברות רבות. בארצות רבות מרגישות הנשים את מה שחשה חאדולה עצמה.

״אין לך מושג כמה פעמים הנשים נותנות דוגמה!” אמר השומר המקומי, “בדברים מסוימים יש להן הרבה אומץ!״

לחאדולה היה אומץ קיצוני, אומץ שמטרתו לזעזע את מי שמבין עד כמה הנשים נרדפות ומנוצלות.

רוצו לקרוא !!

חאדולה, אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס

מיוונית, ישראלה אזולאי-נחום

הוצאת תשמע נשמות, 2019

רשימות מארץ הכביש, ספרו המרתק של אופיר טושה גפלה

איך אפשר לכתוב על הספר הנפלא הזה?  אגיד במשפט אחד : רוצו לקרוא אותו לאט !!!

“רשימות מארץ הכביש” הוא מסע לארץ נודעת לא נודעת.

את הספר הגדוש הזה לא רק במספר העמודים (543) קראתי בשלושה ימים רצופים. הרגשתי כמו בריצת מרתון, התחלתי לאט ,הגברתי קצב ונשארתי בסיום ללא אוויר. מזג האוויר החורפי עשה עמי חסד והשאיר אותי בבית מול הגלים הסוערים לסיום הקריאה.

תמיר גושן, צלם, מעריץ מושבע של קייט בוש נוסע להופעה מיוחדת שלה בלונדון. תמיר עובד על ספר צילומים שמתכתב עם שיריה של קייט בוש ומעוניין לצלם את צוק השיכורים כדימוי שייצג את אנקת גבהים בספר, ולמה דווקא שם בצוק המיוחד הזה? (צריך לקרוא את הספר )

ללא הסבר וללא סיבה הוא מוצא עצמו צועד יחידי בכביש אינסופי כשמשני עבריו שדות תירס. על הכביש מצוירות טבלאות ייאוש אינסופיות. לאחר שהבין, כי הוא יחידי ואין מושיע מתחיל תמיר להיזכר בחייו. “ארכיאולוג שתר אחר סימני חיים מתקופות חיי.”

 רשימת הזיכרון הראשונה שלו נקראת בשם ארנבת. הוא נזכר ביום שיצא לפיקניק עם הוריו, שם ביער מגלה ארנב רודף אחריו, הדמויות שרואה קטנות וגדלות, ברור שזהו הומז’ ל”אליס בארץ הפלאות” ורמז לקורא כיצד עליו לקרוא את הרשימות.

מכאן, מאותו פיקניק וכמו אליס נִשאב יחד עם תמיר אל מנהרת עברו והווה שלו, אל הכביש האינסופי שבו מופיע ג’רמי ומדבר איתו, ג’רמי הוא רואה ואינו נראה, בדיוק כמו אלוהים. הוא נגן בלהקה או לא.  על הכביש הוא מוצא חפצים שונים וביניהם מכונת כתיבה. בעוד שג’רמי מתייעץ עם הגיטרה שלו, תמיר מתייעץ עם מכונת הכתיבה. תמיר נזכר בילדותו, הוריו, חברו הטוב, אהבותיו – כל החומרים שמהם שואב סופר את יצירתו.

“רשימות מארץ הכביש” הוא ספר מסע, מסע אחר. מסע בין זיכרונות, חלומות, מודעות ומציאות.

ההווה באנגליה, כתוב בגופן אחד והעבר-ילדותו, כתוב בגופן אחר, מה שעוזר להבחין בין הזמנים והאירועים ומונע התמזגות בין שניהם.

ניתן למצוא בספר רעיונות מספריו הקודמים של אופיר טושה גפלה. בספרו “רשימות מארץ הכביש” הוא מאחד את על מחשבותיו לכדי רעיון אחד שלם.

ספר על חברות, אהבה, יצירה, דמיון, מציאות, משפחה, ובעיקר על ארספואטיקה של היצירה.

נשאבתי ורותקתי לסיפור חיו של תמיר, למציאות שאליה נקלע, למחשבות שלו על היקום ועליו.

מחשבותיו של תמיר הן ללא מעטה והסוואה, הן גלויות וחשופות, הוא אינו מייפה את עברו, את התנהגותו. מחשבות חכמות, שיש בהן שילוב של פילוסופיות בחייו האישיים, (קירקגור, קפקא, סיפורו בפתח החוק) יופיו של הספר בכך שהקורא שואל מה קורה לי הקורא, היכן אני על הכביש האינסופי הזה? כל אחד יכול למצוא עצמו יחד עם תמיר את המסע הפרטי האישי שלו.

ההליכה בדרך מעלה בו תהיות קיומיות על משמעות החיים ורצף האינסוף של הקיום. “אם מעברי החציה משתרעים עד אינסוף ובכל יום ג’רמי מסמן עוד קו של קיום מפוקפק הרחק מיקיריו…מה הטעם מה ההבדל בין 5.000 קווים ל6.000? “

אני בטוחה שהגיבור רצה שהכביש יגיע אל סופו, אבל אני לא רציתי שהדרך תגמר לה, רציתי להמשיך לצעוד בין שדות התירס ולהמשיך לקרוא את הרשימות היפיפיות של הגיבור. רציתי להמשיך להיות בתוך המוח שלו ולראות את העולם דרך עיניו.

זהו ספר על כתיבה, על יכולתו של הסופר להעלם בתוך הסיפורים שברא במוחו.

“כי חיים הם חיים גם אם הם פרי דמיונך.”

למרות שסיימתי לקרוא אותו אני עדיין נמצאת בארץ הכביש וממשיכה לחשוב על הרשימות של תמיר. אפילו התחלתי לצייר נוצות.

פנו לכם זמן ותתענגו על הספר.

רשימות מארץ הכביש, אופיר טושה גפלה

הוצאת כתר ,2019

אישון אינך – ספר שירה המרגש של הדסה טל

שירה בעיני היא התייחדות אינטימית בין המשורר לשיר ולקורא.

 כזה הוא ספרה של הדסה טל “אישון אינך”. אינטימיות כואבת גלויה בינה לבין עצמה. אינטימיות שבה היא חושפת עצמה בפני הקורא.

איך מתארים כאב? איך מתארים געגוע?

השירים הם פנייה לבת ולחלל שנותר ריק מאובדנה. “אישון אינך”.  מרכז האין. או שהאין /החלל הריק שנותר הופך להיות המרכז. מה שמעצים את הכאב.

בְּתוֹך אִישוֹן אֵינֵךְ אֲנִי בָּבוּאָה

הָאוֹר הַפְּנִינִי שֶנוֹפֵל דַּק

זוֹ אַתְּ.

מִלְּבַד הַכֹּל כְּלוּם לא הִשְתַּנָּה

את מנעד הרגשות שלה שואבת הדסה טל מהעולם החיצוני, מיסודות היקום, אדמה, אויר, רוח, אש. מכל החושים. העולם החיצוני משמש לה יכולת התבוננות אל תוך עצמה.

הדסה טל בשיריה נותנת מקום ומרחב, לריק שנוצר עם כאבה. נותנת לו ביטוי ומוצאת אותו בכל פרט שסביבה.

“העולם התקמט בין שתי מילים, את איננה”

שיריה הם געגוע. הדסה טל יוצרת צירופי מילים מיוחדים הבאים לתאר את העצב והכאב, את הניסיון לשלים עם האין.

 “גשם יכה בענפים ריקים”.

“איך כופר הכפור”.

השירים הם כמו צעיף מסתורי המסתיר את מה שמאחוריו.

“מאחורי העיוורון החלבי של הזכוכית קופאים בקבוקים דממה שום הד.”

בעיני זו תמצית הרגשות של הספר.

איך מתמודדת עם האובדן, “אוחזת אותיות כדי לרקוד עד קצות הענפים הכל את רק כדי להביס את הדממה.”

לאחר שמבינה שאינה יכולה לאחוז בה, היא משחררת, שולחת אותה ממנה, “מחר עם שחר אשחרר אותך אל הזריחה.”

השירים של הדסה טל אומנם אישיים ונכתבו על אובדנה שלה ועל הריק שנותר בה.   אך כל אחד יכול למצוא את הכאב האישי שלו בין אותיות השירים, לתת לו מרחב ומקום, ובעיקר לשאוב כוחות ולשלוח לחופשי את העצב והכאב.

הדסה טל, כלת פרס לאה גולדברג לשירה, משוררת ישראלית וד”ר לספרות השוואתית. שיריה תורגמו לשפות רבות. יצירתה מהווה השראה לאמנים רבים בתחומי המוסיקה, המחול והאמנות הפלסטית.

ספרה האחרון הוא אישון אינך.

אישון אינך , הדסה טל

הוצאת הקיבוץ המאוחד 2017

זה הולך לכאוב, אדם קיי

״מקבץ מחוויותיו של רופא אחד וכמה תובנות אישיות״

המדים הירוקים, הסטטוסקופ, “זה הולך לכאוב”-ביטוי שכל רופא אומר לפני בדיקה, ובעיקר ההמלצה של סטיבן פריי משכו אותי לקרוא את הספר.

כן. הספר כואב והוא גם מצחיק.

כשבתנו הודיע לנו על רצונה ללמוד רפואה ניסינו להניא אותה. יעצנו לה לגשת לבחינת הפסיכומטרי ולנסוע לטיול הגדול. כשקיבלה את תוצאות הפסיכומטרי (שהיו דיי בשמיים) ויתרה על הטיול, והסתערה על מסלול מפרך: תיקון בגרויות וראיונות אישיים.

תקופת ההמתנה לקבלה היתה מורטת עצבים, יום אחד הגעתי איתה למיון, מבטיה נוטפי הריר כשהסתכלה ברופאים או בסטאג’רים הוכיחו לי כי היא בחרה בשליחות הרפואה. מכאן עברנו למצב תמיכה מתמיד.

הספר “זה הולך לכאוב” מתאר מסלול כואב שעובר כל רופא.

אדם קיי בחר ברפואה מתוך ברירת מחדל, משפחה יהודית, אביו ואחיו רופאים, התיכון שבו למד היה מפעל ליצור רופאים. כך מצא עצמו לומד רפואה ומתחיל במסלול הבלתי נגמר של לימודים, סטאז’, התמחות, ראשונה, שנייה שלישית, מתמחתה בכיר, מתמחה ראשי.

שנים של לימודים ועבודה, עד שיום אחד הוא מחליט לפרוש ולהתפטר. בין ניירותיו הוא מוצא מחברת שבה תעד את חוויותיו הרפואיות. מכאן נולד הספר.

וכך אנחנו מלווים אותו מהשלב הראשון שלו בבית החולים כרופא. הליווי הצמוד מקביל להתנהלות שלו כרופא, בתחילה הוא מהסס, מתייחס לחולים בכובד ראש וברצינות, חש ברגש אישי לכל מטופל. ככל שהשנים חולפות והתורניות מתרבות הוא לוקח את המקצוע לא  בצד האישי ומרחיק עצמו מהחולה. (שלא תטעו, הוא רופא מצוין, אך פחות מעורב רגשית) חוש ההומור שלו מתפתח, כנראה פיתח אותו על מנת לשרוד את השעות והתורנויות הקשות.

אם חשבתי שתנאי העסקה באירופה טובים יותר טעיתי, המסלול זהה והתנאים אותם תנאים, עבודות משמרות מטורפות, החלפות בתי חולים כל חצי שנה באותו היום, “יום רביעי השחור”, “שכר נמוך כמו של נהג קטר.”   חשבתי שבאירופה הרופאים עובדים פחות שעות, התברר לי שלא. גם אותם מחתימים על הצהרה שבה מחריגים אותם משעות העבודה האירופאיות. (ממש כמו בארץ)

 כדי לשרוד בתנאים האלו נאלץ אדם קיי לפתח חוש הומור. “אשה היוצאת מהמרפאה וצורחת על האחות, אני משלמת לך משכורת, האחות עונה לה, אפשר לקבל העלאה?”

התיאורים ההומוריסטים לא הצחיקו אותי בתחילת הקריאה, כי כאבתי את תנאי העסקתם.

ככל שאדם קיי מתקדם בתפקידו והשנים חולפות חוש ההומור מתחדד והספר הופך להיות מהנה. הוא מתאר מצבים קומיים שלו ביחס למטופלים, או מטופלים משעשעים  עם אפיזודות מחויכות. “רשמתי גלולת הבוקר שאחרי במיון, המטופלת  שואלת, אחת תספיק? שכבתי עם שלושה בחורים אתמול.״

 זה לא ספר עלילתי, גם לא ספר עיון, זהו ספר קומי טראגי על מקצוע הרפואה שמביא אפיזודות מצחיקות, כואבות, מחדר בית החולים.

ברגע שהבנתי שעלי לקרוא את הספר כמופע סטנדאפ התחלתי ליהנות ולצחוק בקול, נזכרתי בסיפורים שבתי ספרה לי בהומור מהמחלקות והמיון והבנתי, זו דרכם של רופאים לשרוד ולהתמודד עם מצבים שכאלה ״מי שרוצה לשרוד במקצוע צריך לשכנע את עצמו שזוועות הן פשוט חלק מהעבודה״

אדם קיי עזב את הרפואה ועבר לכתיבה ועריכת תסריטים קומיים שבהם “יום גרוע הוא יום שבו הלפטופ קרס.”

לי היה אינטרס בקריאת הספר, תשאלו למה לכם לקרוא? כדי להבין את ההתמודדויות של הרופאים, את התיסכול מתנאי עבודתם. ולא רק להבין, אולי הספר יזעזע מישהו שם למעלה שיחליט, כי מקצוע הרפואה הוא יותר מנהג קטר שאחרי 8 שעות מחויב בחוק לנוח.

זה הולך לכאוב, אדם קיי

מאנגלית, תומר בן אהרון

הוצאת הכורסא, 2019

ילדה רעה, נעמי לויצקי

“מה הם הדברים בחיינו שאנו בוחרים לאצור בליבנו ולשמור בזיכרוננו, ומה אנו מעדיפים להשליך מעלינו ולהדחיק לפינה כה נידחת עד שנדמה שאולי לא היו הדברים מעולם?”

כך מסיימת נעמי לויצקי את כתיבת ספרה  “ילדה רעה”. בכתיבה אישית רגישה ואמיתית תרה אחר עצמה ואחר זיכרונות ילדותה שאותם הדחיקה. ממרחק של זמן היא יכולה להביט על חייה ולראותם כמכלול שלם ללא ביקורת, אלא בעיניים חומלות.

“ילדה רעה” היא מכנה את עצמה. כשהיא מביטה על עצמה כילדה היא קוראת לה הילדה ולפעמים הילדה הרעה על מנת להרחיקה.זאת כדי להביט עליה ממבט של אדם בוגר ולנסות להבין את אותה ילדה. אותה ילדה רגישה ופגועה מחוויות נטישה המסתתרת תחת כינויה הילדה הרעה.

בגיל שנתיים עלתה לארץ עם אמה מרומניה. ובגיל ארבע  היא נמסרת לזוג זקנים בשכונת תלפיות הענייה המאוכלסת בעולים חדשים. זוג זקנים, ניצולי שואה, החיים בבית חשוך ואוכלים לחם עבש מרוח במרגרינה דווקא תיאורי האוכל של הקומפוט המוזר שבו צפים גרעיני קישואים העלו חיוך על פני. בחדרה החדש והאפור היא מבינה ש”במקום הזה עליה לחצוב פינה משלה.” והיא מצליחה. בדרכיה היצירתיות היא שורדת את הימים העצובים שבהם מחכה לאמה שתבוא ותיקח אותה אליה, למלון קינג דיוויד שבו גרה עם בעלה.

נעמי, אותה ילדה רעה היא “ילדה שחיפשה תשומת לב והכרה עד כאב, מרדה במוסכמות, סירבה לקבל מרות, ושאלה את השאלות הכי קשות ולעיתים הכי מעצבנות.” כך סיפרה מורתה.

הילדה הרעה מגיעה לתל אביב ושוכחת לחלוטין את התקופה ההיא מירושלים, ייקח עוד זמן רב עד שתזכור פרטי ילדותה מאותה תקופה.

שני סיפורים בספר, האחד סיפורה המרתק של נעמי והשני סיפורה של המדינה.

דרך הסיפור האישי שלה,  אנחנו יודעים על ההיסטוריה. על שכונת תלפיות הענייה המאוכלסת בעולים חדשים, על יהדות הונגריה במהלך המלחמה, אדולף אייכמן התייצב בבית הוריה של הילדה ואמה זוכרת אותו. סיפורים שלפני קום המדינה ולאחריה.

שזירת הסיפורים, בחירת הזמנים והמעבר ביניהם נעשית באומנות ועדינות רבה מתובלת בהומור, לפעמים עדין, לפעמים ציני, אך לעולם לא פוגע. עבר והווה נשזרים עם העתיד באופן טבעי.

אביה החורג, אשר לויצקי, היה עו”ד ידוע לפני קום המדינה. דרכו היא מכירה את כל צמרת המדינה באותה תקופה, דיין, שאותו אהבה בכל ליבה, רחל אשתו, גולדה, סרלין שהיה חבר קרוב לאמה.

מספרת ברגישות ואהבה על בני משפחתה, על הערצתה לאביה, אשר לויצקי, שממנו למדה על חקירת האמת, על יושרה פנימית ובעיקר על אהבת האדם.

נפעמתי מהיכולת שלה להסתכל על העבר ללא שיפוטיות עם המון חמלה ורוך. אין בה כעס נוקב או ביקורת קשה על אף אחת מהדמויות או מהאירועים שליוו אותה. פרט לדמות אחת שהיא לא סלחה לה. גם אם היא מעבירה ביקורת, (על דיין והעתיקות) היא אינה עושה זאת ברשעות, אלא בתבונה ואפילו בהומור, סומכת על הקורא שיבין.

ספר מרתק הכתוב בשנינות עם הומר עדין, לא יכולתי להניח אותו, לא יכולתי שלא לחייך מהציניות וההומור של נעמי כילדה וכבוגרת, ציניות שירשה מאמה. ולא יכולתי שלא להזיל דמעה כשקראתי  כיצד הסיטה את כעסיה על אמה וטיפלה בה במסירות ואהבה.

ספר אישי, אומנם לא שלי, אך מצאתי בו את עצמי ולמדתי מנעמי הבוגרת כיצד להפוך את הזיכרונות לחומר ביד היוצר ולתת להם להאיר את חיינו.

ילדה רעה, נעמי לויצקי

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019