הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

סבתא טורבו – הסבתא ההרפתקנית של איריס אליה כהן

“סבתא טורבו” הוא ספר הרפתאות שיעלה חיוך על פני כל מי שיקרא אותו.

יו, איזה ספר.

ספר שהחזיר אותי לילדותי ולעולם ההנאה והכיף, ספר שכל מה שרציתי הוא להיכנס לתוך העלילה ולהיות חלק מהדמויות. לקבל חיבוק מהסבתא המיוחדת והשונה, לרוץ יד ביד עם נכדתה האהובה במדרגות המלון.

ספר מקסים על קשר בין סבתא נערצת לנכדה אהובה. ולא רק על הקשר ביניהן מספר הספר, אלא על מערכות יחסים בין בני אדם והקשר שלהם עם חיות.

“סבתא טורבו” כשמה כן היא. הכל אצלה בטורבו, מדברת מהר עם הרבה סימני קריאה ללא הפסקה, מגזימנית עולמית ומנהלת את מלון הבוטיק הקטן שלה בצורה הכי מחפירה.

סבתא טורבו היא הסבתא שהייתי רוצה שתהיה לי. היא אינה שיגרתית, היא שונה ואחרת. מה צריך כל נכד אם לא כזו סבתא שמגשימה עבורו את כל החלומות ואת הדמיון. אין לה חוקים וגבולות, אצלה הכל הפוך ואחר ואצלה מותר הכל. היא משבשת את שמות החיות שלה, לכלב קוראת פו, לסנאי ברלה. היא שונאת את כל סוגי המסכים, לאייפון קוראת עייפון, כי הוא מעייף את המוח. נועלת נעלי בית ארנבונים. (נזכרתי שלבתי היו כאלה והיא קראה להם קפיצי ושלמה).

סבתא טורבו מנהלת מלון קטן בדרך שאינה שיגרתית, אין ארוחת בוקר, במקום זה יש מכולת שוסטר. האורחים לא צריכים להיות עצלנים ויכולים לנקות בעצמם את החדרים. כשהאורחת “המפונפנת” שואלת אותה איפה אפשר לעשות שופינג? הסבתא שולחת אותה בטבעיות למכולת שוסטר.

קרן קרנינה, המספרת, היא הנכדה  הכי אהובה עליה בהתחשב בעובדה שהיא הנכדה היחידה שלה.

בוקר אחד מחכה סבתא מזל הטורבו לאלברט, חבר ותיק, נגן טובה. קרן קרנינה ממתינה איתה בציפייה והתרגשות. אלברט מגיע עם מזוודה כבדה, כן. ניחשתם משהו מסתתר במזוודה. אותו המשהו יהפוך את עולמם ואת המלון. סבתא טורבו תצטרך להיות בעלת תושייה גדולה כדי להרגיע אותו.

ספר מקסים, מצחיק, שובב, מלא בתנועה ואנרגיה. מצאתי עצמי צוחקת בקול מול התנהלותה של סבתא טורבו וצורת הדיבור שלה. אהבתי את הקשר ההדוק והחם בין הסבתא והנכדה. (כזה קשר אני מקוה ליצור עם נכדיי).

אני אוהבת את השפה של איריס אליה כהן. היא מצליחה לעבור בין משלבי הלשון של הדמויות בצורה הכי טבעית והכי נכונה.

יותר מכל אהבתי את קרן קרנינה, הנכדה הרציונלית, זו שצריכה לעצור את הסבתא.

איריס אליה כהן, משוררת רגישה, סופרת למבוגרים ועכשיו גם סופרת לילדים. טורבואיריס.

האיורים של רמי טל משובחים. הם  מותאמים בדיוק מושלם לדמויות ולעלילה. איורים מחויכים, צבעוניים ומי משביט בהם מרגיש את התנועה, כאילו חי בתוך האירוע.

קראתי את הספר מספר פעמים ובכל פעם נהניתי ממנו יותר.

למי מיועד הספר, ל-כ-ו-ל-ם !!!
הקראה לגיל 5-6

קריאה עצמית כיתה א’-ד’

ולכל הסבים והסבתות שבעולם, ספר שיחזיר להם את שובבות הנעורים.

ממליצה בחום.

סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכינים, איריס אליה כהן

איורים, רמי טל

הוצאת טל- מאי  וידיעות אחרונות, 2019

קוקולקה- ספרה המרגש של לאנה לוקס

הקריאה בספר “קוקולקה”, אינה קלה, זו קריאה שגורמת לקורא לצמרמורת וכאב.

“קוקולקה”, סמירה, גדלה בבית יתומים באוקראינה, שערה כהה, עיניה גדולות  וצבע עורה כהה מעט, לכן קוראים לה צוענייה. היא אינה יודעת אפילו מה משמעות המילה צוענייה. בזכות יופייה היא נקראת “קוקולקה”, בובה. התנאים בבית היתומים נוראיים, צריך לישון רק על צד ימין, ללא בגדים בקור, ליכלוך וטינופת בכל מקום. סמירה משוועת לקשר אנושי. היא מוצאת אותו אצל חברתה מרינה. הקשר ביניהם נותק לאחר שמרינה אומצה על ידי זוג גרמנים, מאז סמירה חולמת להגיע לגרמניה ולהתאחד עם חברתה.

לילה אחד היא מחליטה לברוח, היא מגלה עד כמה קלה היתה המשימה, פשוט לפתוח את הדלת ולצאת.

סמירה יוצאת אל העולם. אין מאושרת ממנה. שם בחוץ, אוסף אותה רוקי, הוא מביאה אל ביתו, בית שבו מתגוררים ילדים ובני נוער חסרי בית. סמירה מתיידדת עם לידיה, אחת הנערות הבוגרות. אין יותר מאושרת ממנה, היא זוכה לקורת גג, מעט אוכל, וחברה שמנחה אותה ודואגת לה.

דיירי הבית של רוקי עובדים עבורו בקבצנות. סמירה מגלה את הכוחות שבה לשכנע אנשים לתרום לה נדבות. והיא שמחה בכך.

חייה אינם קלים, הם אפילו קשים, שכן היא עוברת התעללות פיסית, נפשית, הרעבה, התעללות מינית. ניצול וזנות. אבל שוקולד, חיוך, מקלחת חמה משכיחים ממנה את הסבל האיום.

“אחרי חודשים אחדים היה ברור לי שזה הכל עבודה בעיניים. המאזן היה מיועד רק כדי לתת לנו הרגשה שיש לנו סיכוי. לאמיתו של דבר מעולם לא היה לנו סיכוי. הכל היה שקר.”

סמירה מתבגרת, כל שנה שחולפת מחשלת אותה מפני אכזריותו של העולם שבו היא חייה. ככל שהיא מתחשלת היא מתחזקת נפשית ומקוה שתוכל להשתחרר יום אחד מהכבלים הנוראיים של האנשים שלקחו אותה “תחת חסותם.” היא אינה מאבדת תקוה. יש בה עדיין תמימות של ילדה. היא מקוה וחולמת להגיע לחברתה מרינה שבגרמניה. החלום לפגוש אותה הוא זה שמחזיק אותה בתקוה ואמונה.

“דמיינתי לא פעם את הבריחה שלי. לפעמים תיארתי לעצמי איך אני מטפסת החוצה דרך החלון של מלון וקופצת למטה מגובה של הרבה קומות ובורחת עם עצמות שבורות.”

בילדותי קראתי את הספר “אוליבר טוייסט” של דיקנס, לתומי חשבתי שבית יתומים וילדים קבצנים שייכים למאות הקודמות. הספר “קקולקה”, הוכיח לי שגם היום בעולם המפותח קיימת התעללות בילדים.

הספר נקרא בשטף והציף אותי ברגשות. ליבי נכמר על סמירה הקטנה שלא קיבלה הזדמנות לחיים רגילים כמו ילדנו. הספר חשף אותי להתעללות  קשה בילדים. סמירה מספרת את סיפורה בגוף ראשון. נקודת המבט שלה גורמת לקורא להזדהות עם התלאות שהיא עברה. הסיפור שלה מרתק, אומץ הלב וחוסר איבוד התקוה גרם לי להתפעלות ולרצון, שאכן הספר יסתיים על הצד הטוב, עד כמה שיכול להיות טוב לסמירה אחרי התלאות שעברה.

גם אם קשה לקרוא את חוויותיה של סמירה אני מוצאת שהספר חשוב.

חשוב שנדע מה עובר על ילדים הנמצאים בשולי החברה וחשופים להתעללויות. ילדים שהם טרף קל עבור הפושעים. ילדים שהעתיד נגזל מהם וההזדמנות להיות שווים לילדים אחרים נלקחה.ילדים שאינם יכולים להשמיע את קולם. ואין מי שיתבע את ילדותם בחזרה.

“קוקולקה” הוא ספר שמטרתו לא להשאיר אותנו אדישים מול המציאות האיומה שאינה מנת חלקה של סמירה בלבד. אלפי נערות וילדים בעולם (מזרח אירופה,קוריאה) מוצאים עצמם במצבה של סמירה.

קוקולקה, לאנה לוקס

מגרמנית, אברם קנטור

ספרית הפועלים 2019

מפאלדה- הילדה הנצחית הכי רלוונטית

“מפאלדה” – סידרת הקומיקס המדוברת ביותר אצלנו בבית.

מפאלדה הגיע אלינו הביתה לביקור. כיאה לאורחת מכובדת הזמנו אותה לארוחה משפחתית. היא הצהירה ש”מרק זה דוחה וזה הדבר הכי מגעיל”.

שאלנו אותה על הוריה והיא סיפרה ש”אביה כנראה  נולד באמזונס, כיון שבזמנו לא ידע מה זה טלוויזיה, או ניילון, או אנטיביוטיקה”.

כשצפתה במהדורת החדשות  של לפני הבחירות אמרה “שהעולם חולה וכואבת לו האסיה שלו”.

רק צחוק והנאה הביאה לנו מפאלדה, טוב גם כמה ויכוחים פוליטיים, ודיונים פילוסופים על פתיחות, אושר, משפחה.

מפאלדה הארגנטינאית, אוטוטו בת שש. היא סקרנית, משעשעת, חדת לשון, צינית, אוהבת אדם, חוקרת, מבקרת כל מה שאינו לטעמה. חוש הביקורת שלה הוא תמים וחכם כיאה לילדה בת שש. מתייחסת לגלובוס כאילו היה אדם, מסובבת אותו לכל עבר ותוהה האם הוא זכר או נקבה. מבינה בפולקלור אימהי. חושבת שהיא העתיד של האנושות ואולי תשנה אותו.

אצלנו בבית הרצועה הזו היא אמת לאמיתה.

מפאלדה הילדה הנצחית נולדה ב1962 בארגנטינה. אביה הוא  קינו (חואקין סלבדור לבאדו). היא נולדה כדמות לקמפיין פירסומי של חברת מוצרי חשמל. הקמפיין לא יצא לאור. בשנת 1964 החליט אביה מולידה, קינו, לפרסמה כטור שבועי בעיתון. מאז היא חיה וממשיכה להביע דעתה.

אלינו היא הגיעה כעת. באביב, אותו אביב “שהגיע בסנה סעברה.”  אוריאל קון המו”ל של תשע נשמות עשה לה עלייה ובכך חשף אותנו סוף סוף לילדה המקסימה והחכמה.

הספרים תורגמו על ידי יוסי טל ואדם בלומנטל. עבודת התרגום גאונית בעיניי, לא קל לתרגם את האווירה והציניות של מפאלדה לשפה העברית. יוסי טל ואדם בלומנטל הצליחו במשימה מעל ומעבר. ההומור הותאם לשפתנו והעלה חיוך על פני. להם תודה.
תודה לדודי בן הרא”ש על עיצוב ועימוד הספר תוך שמירה על המקור, ובעיקר על מנעד הקולות והרגשות של מפאלדה והסובבים אותה. עבודה לא קלה.

מה מפאלדה חושבת על כלכלה

“אין חדש תחת השמש” אמר קהלת. אני אומרת שמפאלדה אינה מחדשת, היא בסך הכל מרעננת עובדות שהיו ויהיו.

מפאלדה הקטנה היא נצחית. היא חושבת על כל הבעיות והמצוקות. טרדות של ילדה קטנה, בת להורים רגילים מהמעמד הבינוני. טרדות של אחות גדולה, ובעיקר חושבת ומוטרדת מבעיות העולם. “אם יש עולמות מתקדמים יותר, למה הייתי חייבת להיוולד דווקא בזה.”

בתי, ממנה ירשתי את חיבתי לקומיקס, שמחה על צאתה לאור של מפאלדה ומיד ביקשה  שתבוא אלינו. היא הגיעה בתוך שקית בד יפיפייה. מפאלדה נכנסה ללב ויושבת איתנו בשולחן הבוקר, מביעה דעתה על יוקר המחייה, על הפוליטיקה ועל בית הספר.

אי אפשר בלי דעה פוליטית

רוצו לרכוש את מפאלדה היא תשאיר לכם את החיוך זמן רב על הפנים.

מפאלדה, קינו

מספרדית, יוסי טל, אדם בלומנטל.

הוצאת תשע נשמות, 2019

אִתי החיים משחֵק הרבה, ספרו המרתק עד דמעות של דויד גרוסמן

סיימתי את קריאת הספר בלי נשימה. הרגשתי כמו טיפוס במעלה הר, עוד צעד ועוד צעד, כשבכל צעד יש לי פחות ופחות אויר וחמצן לנשימה.

אני לא רוצה להגיד על הספר הזה כלום, גם מחשש לספוילרים ובעיקר מהחשש שאם אגיד עליו אפגע בקריאה שלכם.

אגיד שהספר מצריך ריכוז וקריאה איטית. אי אפשר לפסוח על מילה פסיק או מקף, כן, מקף, הוא חשוב כל כך.

“אִתי החיים משחֵק הרבה” הוא ספר שמקפל בתוכו סוד שחונק את המשפחה ואינו מאפשר לבני המשפחה לצמוח באופן טבעי. סוד שעובר בירושה מסבתא לבת, לנכדה. כל אחת מתמודדת איתו בדרכה שלה.

ורה בת תשעים עלתה לארץ עם בתה נינה מיוגוסלביה. ורה נכלאה בגולי אוטוק, התאלמנה מבעלה ומחליטה להגיע לארץ לקיבוץ ולשקם את עצמה. בקיבוץ היא מתחתנת עם טוביה שהתאלמן ונשאר עם בן צעיר בן 16, רפאל, וארבע בנות גדולות. נינה, הנערה הגבוהה והבהירה, שובה את ליבו של רפאל (כל זה נאמר בדפים הראשונים).

את הסיפור מספרת בעיקר גילי הנכדה, שמעריצה את אביה.

״אני מנסה לספר את הדברים באופן מסודר, כפי שקרו, לשמור על הרצף.”

 “לכן כל מה שאספר מכאן והלאה הוא דברים שקיבלתי בדיעבד מאבי מורי רפאל וקצת השלמתי בעצמי.”

הסיפור נע בין עבר להווה, בין סיפורה של ורה לסיפורה של נינה וגילי. בין ערבוב של גופים, אני, את, היא, גוף ראשון ושלישי. כשגילי מדברת על כאביה מהעבר היא עוברת מגוף ראשון לשלישי.

“סליחה על הגוף השלישי שננקט פה פתאום, הגוף הראשון כואב מידי.”

כל אחת מהדמויות עוברת מסע של סבל. כולן מורכבות וסובלות, אבל מעל לכל הן אנושיות עד כאב שקורע לך את הלב.

האחת אוהבת  בעוצמה, השנייה רעבה לאהבה, והשלישית מתרחקת ממנה כמו מאש. כולן נושאות את הכאב שלהן כמו צלב. כאב שאפילו הקורא חש בו ולא יכול להקל עליהן, כי הוא יודע שהמשא והמסע הוא שלהן, של שלושתן יחד וכל אחת לבד, והן חייבות לעבור אותו.

הקורא, שאומנם עומד מהצד וצופה בהן, אינו נשאר אדיש. היו רגעים שהרגשתי שאני איתן מתחת לשמיכה, או עומדת בגשם ובשמש. כל כך רציתי לחבק אותן. אהבתי את כולן, את ורה, האשה החזקה שמדברת כמו עולה חדשה, למרות שהיא כבר 46 שנים בארץ, את נינה האבודה, את גילי שאוטמת עצמה לעולם ואוהבת כל כך את סבתה. כל דמות מעוררת הזדהות.

סבל, כאב, קשרי המשפחה וסוד שמנע מהדמויות לחיות בשלוה הם נושאי הספר, אבל מעל לכל זהו ספר על זיכרון ושימור הזיכרון. נינה אומרת שהיא חולה במחלת השיכחה, גילי מנסה לבדוק אם היא זוכרת נכון מה שסיפרה לה סבתה. יש בספר פחד ממה שיישאר מהאדם, מה נכון או לא נכון בשימור הזיכרון, מה עובדה ומה רגש, ובעיקר פחד שהכל ימחק.

“מחק גדול עובר שוב ושוב על התודעה.”

גדולתו של סופר היא היכולת לקחת את המציאות או דמות מציאותית ולרקוח במילים סיפור מרתק, כי לא חשוב הוא “המה” אלא “האיך”. גרוסמן ריתק אותי, מסוד אחד לשני והמשיך לסוד אחר, עוד גילוי קטן. ככה עד  העמוד האחרון. מתח שתופס ולופת את הגרון. ובכל פעם נאמר אם בשתיקה, או במילים מפורשות, ״יש דבר שאף פעם לא סיפרת.״

 גרוסמן ענק (אין לי מילה אחרת) ביכולתו להבין את הדמויות, להביא את הסיבות והמניעים שלהן לאירועים מבלי לתת לקורא הסברים ופרשנויות משלו כסופר. הוא סומך על הקורא שיבין בעצמו. כמה רגישות נשית , “בחורה בת 15 צריכה לפעמים אמא, אפילו אמא קוקייה, אבל אשה שתסתכל בה אחת לכמה זמן במבט של אשה לאשה, שתחבק את הגוף המבולבל שלה ותגיד לה בהתפעלות כמה המון אשה היא.” (לא חושבת שגבר או אבא חשב על זה).

כוחו של הספר הוא לא רק בדמויות הצבעוניות והמרתקות, אלא בתיאורים של הדמויות ובמצבים שאליהן נקלעו. גרוסמן הוא וירטואוז של מילים מדויקות וצירופי מילים, למשל  “ורה חייכה אליו מעומק נשיותה, ועמוד השידרה שלו התחיל להתמוסס.”

הסבר לשם הספר, שנראה לי משונה, ניתן כמעט בסיומו, שם שמסביר לא רק את תוכן הספר, אלא גם את הסופר דויד גרוסמן עצמו.

זהו. אני חושבת שאמרתי מספיק. כל מה שנותר לכם הוא לרוץ לקרוא את הספר. ולי לקנא בכם על המפגש עם נשות המשפחה.

אִתי החיים משחֵק הרבה, דויד גרוסמן

הספריה החדשה, 2019

מוזמנים להקשיב מה סיפרתי על הספר הנפלא ברדיו ארץ, בתוכנית מועדון ספרות עם יוסי ריבלין.

https://soundcloud.com/eretzfm/28319a?fbclid=IwAR0oXkb8wGyZB5E4kfLWCssJvguXc1ruyGOIcvW8FsLqs6pBxz8W6x6iaZ4

תעלומת אנרי פיק – ספרו החדש של דיויד פואנקינוס

״פריווילגיה של האמנים, הם מערימים על המוות ומשאירים אחריהם יצירות.״

ספר נעים  שמעביר את היום ומעלה חיוך. אתמול כשקראתי אותו היה ערפל שהסתיר את הנוף והאוויר, תחושה כאילו רואים הכל כמו מבעד לחלון מלוכלך. כמה כיף במזג אויר שכזה לצלול לספר צרפתי ולעיירה קרוזון שבבריטן וליהנות גם מהערפל של העלילה.

ספר שמתאר את מאחורי הקלעים של עולם הספרים, את החצר האחורית שלא כולנו יודעים עליה.

ז’אן –פייר גורוק ספרן בספריית העיירה קורזון, הספרים הם אהבתו ולהם הקדיש את כל חייו. גורוק מחליט לאסוף את כתבי היד הדחויים מהוצאות הספרים ולהקים להם ספריה. “ספריית הדחויים” כך מכנה אותם. הוא אוסף ספרים מסוגים שונים. התנאי היחיד הוא שעל הסופר להביא במו ידיו את כתב היד שלו לספריה.

דלפין ,עורכת בהוצאת ספרים ופרדריק, סופר שספרו הראשון נחל אכזבה, מגיעים לעיירה קרוזון שבה מתגוררים הוריה של דלפין. שם בספריה הם מוצאים את כתב היד “שעותיו האחרונות של סיפור אהבה”. שניהם מאמינים בכתב היד ומחליטים להוציאו לאור.

מכאן מתחילה העלילה להסתבך, אנרי פיק , מי שחתום על הספר הדחוי, הוא בעל פיצרייה שנפטר שנתיים קודם.

פרסום הספר הדחוי גורר אחריו אירועים חדשים. כמו אפקט הפרפר. כולם מסוחררים מהספר הנידח והדחוי שהתפרסם והפך לשערורייתי בין לילה, וכל מי שקשור אליו נעשה מפורסם. מדלן, אשתו של אנרי, בעלת חוש הומור ציני  קוראת את הרומן ודרכו מתרפקת על העבר וחיה מחדש את חייה. מרגישה כאילו בעלה אומר לה דרך הספר, אל תשכחי אותי. הבת מוצאת נחמה בפרסום המהיר, אפילו ממציאה עובדות שלא היו.

״וכך נישא שמו של פיק בכל פה וסימל את החלום לזכות יום אחד בהכרה בכישרונך״

ברור שהתהילה היא זמנית.

לא. זה לא ספר מתח, גם לא בלש, למרות שיש בו את המרכיבים לסוגה הזו.

זהו ספר על ספרים ודרכם מרגע הכתיבה עד אלינו הקוראים.

יש בו רעיונות הקשורים לעולם הספרות. משפטים מרתקים וחכמים. איזכור ספרי מופת וקריצה לספרי הסופר עצמו (שרלוטה).

יש בספר  את כל החומרים השייכים לתעשיית הספרים. על מוזת כתיבה ועל דמות מעוררת השראה, על עולם המו”לים, והעריכה. יש בו גם ביקורת על העריכה וההוצאה ובעיקר על הפרסום, פרסום שערורייתי כמקדם מכירות. ספר שנידחה מקבל עניין ומיד הופך להיות הספר המוערך ביותר.

העלילה מרובת דמויות שקשורות כולן לספר ולסופר. לאט לאט הדמויות הופכות להיות כמו הספרים, חלקן מוערכות, חלקן אהובות , חלקן דחויות לעד. מעטים מהם היו בעלי כבוד ונשכחו, ומספר מהם נשכחו ועתה הוחזרה להם העטרה.

“תעלומת אנרי פיק” הוא ספר שכיף לקרוא אותו, רציתי לדעת מה עלה בגורלן של הדמויות הקשורות לספר ומיהו אנרי פיק. נותן חומר למחשבה.

לא יודעת אם אזכור הרבה מהספר אבל בטוח שאזכור את חווית הקריאה הנעימה שהיתה לי.

״ סופרים יכולים לכתוב סיפורים מופרכים ובלתי סבירים ככל שירצו, אך תמיד ימצא הקורא שייאמר להם, זה לא ייאמן! כתבת את סיפור חיי!״    

תעלומת אנרי פיק, דויד פואנקינוס

מצרפתית, לי עברון

הוצאת כתר, 2019

שריקה באפלה, אמה היילי

ג’ן תכננה שיום אחד כשיהיה לה זמן היא תכתוב רומן. מותחן, חשבה, עם בלשית, בלשית שהיא גם אמנית ואחד הרמזים יופיע במחברת הסקיצה.

מה שג’ן לא חשבה הוא, שיום אחד היא תמצא עצמה בתוך רומן מתח והיא תהיה הבלשית.

ג’ן נשואה ליו ולהם שתי בנות, מג הגדולה, לסבית שיצאה מהארון ועכשיו היא בהריון. לאנה הבת הצעירה בשנים רבות ממג, נערה מתבגרת בעלת מחשבות אובדניות עם ניסיונות התאבדות ופגיעות גופניות.

ג’ן ולאנה יוצאות לסדנת ציור לחופשה. ג’ן מקוה שבימי הסדנה היא תוכל להתקרב לבתה המתבגרת והסדנה תהווה שינוי אווירה עבור לאנה. ערב אחד לאנה נעלמה, לאחר ארבעה ימים היא חזרה פצועה וחבולה. לאנה לא זכרה דבר מאותם הימים “אני לא זוכרת” חזרה שוב ושוב. בימים הבאים ובשבועות הקרובים תנסה ג’ן לגלות מה קרה ללאנה.

ג’ן הופכת לחרדתית ואובססיבית בכל מה שקשור ללאנה. עוקבת אחריה ובודקת דקויות בהתנהגותה. מה אמרה, למה אמרה כך, מדוע לאנה כותבת דבר אחד ברשת ואומרת דבר אחר בבית. “רוב האנשים יוצרים רושם כוזב לגבי החיים שלהם ברשתות החברתיות” מסבירה מג לאמה.

מחטטת בחפצים הפרטיים בחדרה נוברת באינסטגרם ובטוויטר שלה. מה שהיא מגלה מפחיד אותה ומאיים עליה. “אז מה עכשיו? את מתכוונת להמשיך לעקוב אחרי? אני אמורה להמשיך ולהעמיד פנים שאת לא שם?” לאנה מפגינה עמידה נחושה מול אמה, היא אינה מספקת לה את תשובותיה ומצליחה לעמוד מול החקירות בקור רוח.

ליבו של הספר הוא מערכת היחסים בין ג’ן ללאנה, ככל שג’ן מנסה להתקרב, לאנה מתרחקת, ג’ן מחטטת,לאנה הודפת.

ג’ן לא רק נוברת בחפציה של לאנה, אלא גם  מחטטת בעברה שלה בניסיון לגלות היכן היו הזרעים להתנהגותה של בתה. היא נזכרת בעברה כנערה, בלידות של בנותיה ובמערכת היחסים שלה עם בעלה.

היעלמותה של לאנה מפר את האיזון המשפחתי, מציף את כל מה שהיה מתחת לפני השטח. קנאת האחיות על תשומת הלב. מג מקנאה בלאנה שכעת היא במרכז העניינים.

“שריקה באפלה” אינו ספר מתח או בלש, יש בו את הסממנים הללו, אבל זהו ספר על משפחה, על זוגיות, על מערכות יחסים בין הורים למתבגרים וקשר פנימי בתוך המשפחה . הספר עוסק בעיקר בפחדים במשפחה. בחרדות של הורים לילדיהם ושאלות של נכון או לא נכון, שכל הורה שואל ביחס לילדיו.

הספר מחדד את השאלות מה אנחנו יודעים על ילדנו, האם מותר לנו לעקוב אחריהם ולנבור בחפציהם?

הספר כתוב בפרקים קצרים ואפילו קצרצרים. כל פרק מתאר זמן שונה. עבר, הווה, עבר רחוק. כל פרק הוא בעל כותרת. המבנה המיוחד הזה מחדד את הרעיון שג’ן כותבת את הרומן הבלשי שכל חייה חשבה לכתוב.

היה לי קשה בתחילת הקריאה, משהו קצת לא זז, אולי בגלל המבנה של הפרקים שקטע את הרצף. בשלב מסוים הפסקתי לקרוא את הכותרות והתייחסתי לספר כבעל עלילה שלמה ולא מפורקת לפרקים.  ככל שנכנסתי לרצף האירועים ובעיקר לחדירה לנפש הדמויות הספר התקדם ותפס תאוצה. העמודים האחרונים  נקראו במהירות מעצמם.

כמי שעמדה מחוץ לעלילה יכולתי לבקר את התנהלות הדמויות, אך במחשבה שנייה איני יודעת כיצד הייתי נוהגת לו האירוע היה קורה לי, סביר להניח בחלק מהזמן הייתי מתנהלת כמו ג’ן, מוטרדת וסקרנית לדעת מה עבר על בתי, חוששת מהשפעת האירוע על נפשה של ילדתי וחרדה לבאות.

“שריקה באפלה” היא התקוה שנמצאת בכל אחד בנפשו. כשהחושך משתלט עליך, על מנת להיחלץ ממנו צריך להקשיב, לפעמים לעצמך, כדי למצוא את הקצה ולצאת אל האור. את האור או ההארה מוצאת ג’ן בסיום הספר.

שריקה באפלה, אמה היילי

מאנגלית, שי סנדיק

הוצאת , תמיר//סנדיק 2019

ונשיקתי תהיה רוצחת, שיריה מלאי התשוקה פורצי הדרך של ציליה דראפקין

קריאה בשיריה של ציליה דראפקין הותירו אותי פעורת פה. לא יכולתי להאמין שהשירים הארוטיים מלאי התשוקה נכתבו על ידי אשה לפני למעלה ממאה שנים ועוד ביידיש. לא שאיני חושבת שאשה אינה בעלת תשוקה, אלא שבתקופה שבה פורסמו השירים לא העזו להעלות על הכתב מחשבות שכאלה.

ציליה דראפקין נחשבת בעיני לפורצת דרך, לחלוצת השירה הארוטית שאף גברים לא העזו לכתוב בתקופתה.מעין יונה וולך של תקופתה.  שירתה אינה מוקפדת ומובנת כמו משוררים בתקופתה. (רחל )אין בהם חריזה, ואין מבנה שורות מסודר. בשיריה יש  פסיחות רבות  ומעברים משורה לשורה ללא הקפדה על מבנה תחבירי.(אני מתייחסת לשיריה המתורגמים, לא קראתי אותם במקור)

שיריה הם אישיים וכואבים, מלאי תשוקה לאהבה נפשית וגופנית. היא פונה ישירות לאהובה הנעלם, מתארת את תשוקותיה הכמוסות ואת מה שהיתה רוצה שיעשה בגופה. “את שתי ידי מסמר, את רגלי מסמר אל צלב, שרף אותי, את עצמך הבער, את כל גרוי- חיני תשאב.”

השיר “והיה כי ישוב מנודו”, הוא שיר שציליה דראפקין שלחה לגנסין (הנוסח של צליה נקרא “אם יבוא לעירי”) והוא ללא ידיעתה תרגם, עיבד אותו ושיבצו בסיפורו “אצל”. ציליה לא ידעה על כך מעולם.

השיר כמו שמופיע ב”אצל” כתוב בסירבול אופייני לתקופתו של גסין ואילו השיר המקורי של ציליה דראפקין כתוב כשיר מודרני כמו נכתב היום. השיר המקורי לטעמי הוא משובח יותר מעיבודו של גנסין.

שני נוסחים יש לציליה דראפקין  לשיר זה. המקור הראשון שנכתב בהיותה בת 19 הוא נועז, רענן, תמציתי ומרוכז. כמו שציינתי עולה על העיבוד הכבד של גנסין.

שיבוץ שירה של ציליה דראפקין על ידי גנסין בסיפורו קומם אותי. מנין היה לו האומץ ואף החוצפה ליטול שיר של משוררת פורצת דרך וללא ידיעתה לשבצו כתביו.

ציליה דראפקין נולדה ב- 1887, בבלארוס. בבית דתי מסורתי, בנעוריה עזבה את הדת. בשנת 1907 פגשה  את אורי ניסן גנסין והתאהבה בו. בעידודו והשפעתו החלה לכתוב שירים. גנסין שהיה מוקף תמיד בנערות-מכרות, אבל מעולם לא התאים לאהוב אשה, התעלם ממנה. גנסין עשה שימוש באירועים אלו ביצירותיו. לאחר נשואיה היגרה לארה”ב. ציליה, אשה נשואה בנישואים שגרתיים ,אמא לחמישה ילדים(אחד מהם נקרא אורי ניסן על שמו של גנסין) מוצאת ביטוי לתשוקותיה בכתיבת שירי אהבה וסקס. את שירייה כתבה ביידיש, חלקם תורגם לאנגלית.

הספר “ונשיקתי תהיה רוצחת” מחולק לשלושה שערים. בחלק הראשון בוחן מנחם פרי את אישיותה הנסתרת ואופייה הפנימי של ציליה. בעזרת דימויים חושניים מצליח להפוך את ציליה לאשה חיה ותוססת. “היא עצמה הופכת להיות התפוח האדום העסיסי המפתה את הגבר.”

בחלק השני מובאים סיפורה “בלה מאוהבת” וחמישים משיריה של ציליה דראפקין מתורגמים מיידיש ע”י בנימין הרשב ומנחם פרי. הסיפור “בלה מאוהבת” כמו שיריה פורץ דרך בנועזות שלו. הכתיבה האישית של ציליה תאוריה מלאי התשוקה של בלה היו חדשניים לראשית המאה.

החלק השלישי הוא זיכרונותיה של ציליה דראפקין על גנסין מיומנה האישי, מחשבות של ציליה על גנסין והתאהבותה בו, וכן חליפת מכתבים ביניהם, מאמר של בנימין הרשב על ציליה דראפקין ומאמרו של מנחם פרי על שירתה.

הספר הוא ספר חשוב שכן הוא גואל את שיריה המיוחדים של ציליה דראפקין. מביא אותם באופן ישיר אל הקורא הישראלי. השירים הם שירי אהבה מיוסרת, מלאי תשוקה. שירים מדויקים שאינם מותירים ספק בכאבה הגופני וברעבונה לאהבה.

כל מה שנותר לי הוא לצפות שכל שיריה יתורגמו לעברית.

מביאה בפניכם את אחד משיריה  המפורסמים

גברת הקרקס | ציליה דראפקין

אֲנִי גְּבֶרֶת שֶׁל קִרְקָס

וְרוֹקֶדֶת בֵּין פִּגְיוֹנוֹת

הַמֻּצָּבִים בַּזִּירָה

וְחֻדֵּיהֶם מַעְלָה.

גּוּפִי הַקַּל מִתְפַּתֵּל גָּמִישׁ,

נִמְלָט מִמָּוֶת־בִּנְפִילָה,

נוֹגֵעַ־לֹא־נוֹגֵעַ בְּלַהֲבֵי הַפִּגְיוֹנוֹת.

עֲצוּרֵי־נְשִׁימָה מִסְתַּכְּלִים בִּמְחוֹלִי,

וּמִישֶׁהוּ מְבַקֵּשׁ שָׁם עָלַי אֶת אֱלֹהִים.

לִפְנֵי עֵינַי בּוֹהֲקִים

הַחֻדִּים בְּמַעְגָּל שֶׁל אֵשׁ –

וְאִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ כַּמָּה אֲנִי רוֹצָה לִפֹּל.

עָיַפְתִּי מֵרְקֹד בֵּינֵיכֶם,

פִּגְיוֹנוֹת פְּלָדָה קָרִים,

אֲנִי רוֹצָה שֶׁדָּמִי יַלְהִיטְכֶם,

עַל חֻדֵּיכֶם הַמְּעֻרְטָלִים

אֲנִי רוֹצָה לִפֹּל.

ונשיקתי תהיה רוצחת, ציליה דראפקין

הספריה הקטנה,הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019

מאחורי כל זה – ספרה האנושי עד כאב של נירית הלבני

 

מה עושים כשקוראים בספר שמציף ברגשות לא קלים מצד אחד ומצד שני סוחף? ממשיכים לצעוד בשביל כמו הגיבורים.

כך אמרתי לעצמי ולא ויתרתי על חווית הקריאה. הספר “מאחורי כל זה” הוא חווית קריאה ארצישראלית. יש בו את כל מה שמרכיב את ארצנו ומדינתנו.

גיורא, חקלאי מצפון הארץ, בעל מטע תפוחים שאותו ירש מאביו, בנו אינו רוצה להמשיכו, חולה ב איי-אל-אס מחליט לצעוד בשביל ישראל. (למחלה אתייחס אישית בהמשך)

עמיחי, צעיר יפה תואר מוצא עצמו מהרהר רבות בתמר, חיילת שהכיר בצבא. גם הוא יוצא אל השביל.

מה מחבר בין שניהם? שביל ישראל שלנו, על נופיו והאנשים הצועדים בו, וספר השירה של המשורר עמיחי.

לא רק השביל והספר, שהם סמל, מחברים ביניהם. הקשר שלהם הם קשר אנושי, ידידותי, יש בו ניגודים של דת וחילוניות, אמונה וחוסר אמונה. בגרות ונערות, בגידת הגוף מול רעננות. זוגיות רבת שנים מול חיפוש אחר קשר אישי.

גיורא מצטייר כאיש נוקשה, שכל כולו נתון לגידול התפוחים שאותם מטפח. הוא מתוכנן ומדויק, מקפיד על כל פרט. מולו אשתו אוהבת ותומכת, מרעיפה עליו דאגה באופן אובססיבי. היא אינה מתכננת, אינה בודקת, אצלה הכל בקלות ושלווה. וגיורא דווקא עכשיו מרגיש שאין לו זמן לפניות מיותרות, הוא חייב להמשיך בשביל. הוא יודע שהמחלה מתקדמת במהירות ועליו להגיע ליעדו – הר צפחות.

עמיחי, מחפש אחר תשובות ובעיקר מחפש אחר עצמו, לכן הוא עושה את שביל ישראל. “אני לא בורח, אני הולך לקראת עד למקום שבו אמצא את עצמי מחדש.”

רב הישיבה שאליה הגיעו במסעם אומר לו : “לך בקצב הנכון. התבונן סביבך. פקח את עינך ואת אוזניך. הקשב לאנשים. שים לב למראות שחולפים על פניך. אתה לא במרוץ. אתה במסע.”

גיורא ועמיחי במסע אישי, האחד צועד לאיכלוב והשני צועד אל עצמו.

ןהדרך? “עודנה נפקחת לאורך” (אלתרמן) ובדרך הם ואנחנו פוגשים ב “ארץ ישראל היפה”. אנשים טובים, שפותחים את הבית והלב, מארחים שביליסטים.ביניהם אנחנו מוצאים גם אנשי משפחה המשמשים כאומנה. לצד כל היופי אנושי יש את הצד האישי של כל אחת מהדמויות על מכלול אנושיותה. פחדיה, לבטיה, אהבותיה.

רומן מרתק עם מסע מופלא, הכתיבה הקולחת של נירית הלבני הפכה את חודשי הצעידה של הגיבורים לקלים ובעיקר למרוממי רוח. המפגש בין שתי דמויות שלכאורה מנוגדות, מעמיד את הרעיון הבסיסי, כל בני האדם שווים הם, כל אחד תוהה על קיומו בעולם, זה שמאמין באל וזה שאינו מאמין.

 אבל “מאחורי כל זה” יש את אהבת הארץ, ובעיקר את אהבת החיים והאדם.

אהבתי את השיחות השנונות על הדת וקיומו של האל בין גיורא המחוספס לעמיחי העדין. שאלתי את אותן השאלות של שניהם. הצטערתי שלא יכולתי להצטרף אליהם לשיחות הפילוסופיות על דת אמונה, גוף ונשמה.

אהבתי את גיורא האמיץ שהסתכל למחלה בעיניים ולא ויתר לה, למרות שידע כי היא תכניע אותו.

“אני את התהליך הזה השלמתי, עכשיו אני מבקש ממך לכבד אותי ולתת לי

להמשיך במסע שלי.”

הערצתי אותו על אומץ ליבו בקבלת ההחלטות. ואהבתי אותו על אהבת האדמה והאנושיות החמה והרגישה, שמסתתרת מאחורי כפות ידיו הגסות של החקלאי.

ממליצה לכם לצאת למסע בשביל ישראל עם גיורא ועמיחי וסופי הכלבה המקסימה שמצאה אותם.

מאחורי כל זה, נירית הלבני

הוצאת דניאלי ספרים,2019

את הפוסט הזה אני רוצה להקדיש לשניים.

  1. לחברתנו חנה שלח ז”ל שנפטרה הקיץ ממחלת ה איי,אל,אס. חנה היתה בעלת לב נדיר ורחב, חכמה, תומכת ובעיקר בעלת מרץ בלתי נדלה שיכלה לרתום את כולם. גם היא כמו גיורא לא נכנעה למחלה, וכשוויתרה לה היא עשתה זאת באומץ.
  2. לליאור זיו ז”ל. ליאור בנה של חברתי, מימי זיו, ותלמיד שלי לשעבר. ליאור נהרג לפני כ-16 שנים בפעילות מבצעית בעזה, אליה התלווה כצלם ביחידת דובר צה”ל. חבריו מתיכון איילון (רפי, אביב ,סתיו, גבי ועמוס) יצאו למסע ב”שביל ישראל” והקדישו אותו לליאור. ביולי 2005 נקבע שלט מעץ זית בהר צפחות שבאילת לזכר ליאור.

חבריו של ליאור ז”ל קובעים את השלט לזיכרו בהר צפחות 2005

יום האשה 2019

בילדותי המאוחרת התקבצנו אני וחברותי כל אחר צהרים ודנו בספר “נשים קטנות”. אני הייתי מבין מעריצותיה של ג’ו. היא היתה עבורי דמות פורצת דרך. הערצתי אותה על חוכמתה ויכולתה להיות מי שהיא בעולם שבו הגברים שלטו.

מאז עברו בליבי גיבורות ספרות רבות.

ספרות כמו שאר האומנויות אינה יכולה לשנות, היא יכולה להשפיע, יכולה להאיר ולפקוח עיניים. לפעמים יכולה גם להזהיר.

 ספרים רבים נכתבו על ידי סופרות ומעמד האשה וכן גם סופרים גברים שכתבו על נשים.

בחרתי בשלושה ספרים עכשוויים שמציגים נשים בזוויות שונות.

צבע החלב /  נל ליישון

אומנם נכתב על התקופה של 1830 באנגליה. נערה בת 15

אב אלים, מוכר את בתו לכומר, הכומר המשכיל מלמד אותה לקרוא, לכאורה,על פניו היא זוכה לקידום, יודעת לקרוא ולכתוב, אבל לא כך. דווקא בגלל הלימוד יש כאן ניצול.

בעידן ב  ME TOO לוקחת הסופרת את הניצול ומרחיקה אותו לתקופה 1830 הקורא אומר, טוב, זה היה מזמן, כך היה מעמד האישה באותה תקופה, היא שייכת לאב, היא מהווה נטל כלכלי על המשפחה לכן הוא, האב יכול לעשות בה כרצונו, להעביר אותה כמו מטבע לסוחר, לסחור בה, היום  זה אינו כך. הסופרת למעשה אומרת, לא. גם היום בארצות רבות ובחברות שונות מעמד האשה נחות. היא אינה נחשבת, מותר לפגוע בה, לרצוח אותה, להפוך אותה לשפחה, לסחור בגופה.

בגנו של עוג / לֵילָה סְלימאני Leila Slimani

זמן אחר שנות האלפיים, צרפת

לילה סלמיאני מציגה בפנינו דמות אחרת,  שונה,  אדל, אשה נשואה ואם לבן, היא עיתונאית, בעלה רופא, מעמדה בחברה הוא טוב. אדל היא גיבורה  המכורה למין.

לדעתי הרבה אומץ נדרש מסופרת שזהו ספרה הראשון לתאר אשה שכזו.

בעידן   ME TOO הנשים הן קורבן, וכאן האשה היא זו שמנצלת את הגברים, היא אינה בוחלת באף גבר, מקיימת יחסים עם החבר של בעלה, חבריה לעבודה, בחור שפגשה במסיבה.

כמה תעוזה נדרשה מלילה סלימאני להציג את גיבורת ספרה באופן נועז ובוטה. בדרך שאינה מקובלת.

הפיתוי, החיפוש אחר מקום מסתור שבו תוכל להתמסר. המין לא עניין אותה. הטירוף המיני הוא המפלצת שחיה בתוכה, העוג שמנהל אותה והיא נתונה אך ורק למרותו.

שלוש / דרור משעני

סופר גבר, מצליח לחדור לנבכי הנפש של הדמויות הנשיות. מצליח להבין את מחשבותיהן והתנהלותן.

מציג בפנינו שלוש נשים שונות במציאות הישראלית העכשווית.

האחת. אורנה גרושה טרייה, אמא לערן בן 9, מורה בתיכון בחולון. (אולי בתיכון שבו לימדתי) אורנה גרושה טרייה, מנסה לשקם עצמה ומשוטטת באתר ההיכרויות. אנחנו פוגשים בה את התיסכול של הפרידה, הקושי של הקיום ובעיקר הבדידות והרעב לקשר.

שתיים. אמיליה, עובדת זרה הנמצאת שנתיים בארץ ואין לה איש  חוץ מנחום שבו טיפלה ונפטר ואליו ולחדרה היא מתגעגעת .עכשיו היא מחפשת, לא רק עבודה.  היא מחפשת גם את האל, את הסימן שינחה אותה בחיי היומיום. היא מציגה את האשה שנאלצת לעזוב מולדת על מנת להתפרנס, את יחס המעבידים והסביבה.

שלוש. אלה, לאחר לידה שלישית, מנסה לסיים את עבודת המחקר שלה, מחפשת מפלט בבדידות ובשיגרה שבחייה.

שלושתן בודדות, שלושתן מחפשות ריגוש ונחמה. מצב שמתאים לכל מקום ולכל תקופה בעולם.

בספר “שלוש” מביא אלינו דרור משעני הביתה את האנשים הרגילים, וזה מה שאני אוהבת אצלו, גיבורות יומיומיות שאנחנו רואים ברחוב, באוטובוס בסופר. מורה המנסה להתמודד עם גירושיה ומשכורתה הנמוכה, לחץ הבחינות. עובדת זרה העובדת למחייתה ומחפשת איזה סימן וקשר לבית שעזבה ואמא הנופלת תחת נטל הטיפול בילדיה ומחפשת את עצמה.

היום אנחנו בעולם המערבי חוגגים את יום האשה, פסטיבלים וכו’. לא כאן המקום להביע דעתי על החגיגות שהוצאו מהקשרן. אבל במקומות רבים בעולם ולצערי גם בארצנו מעמד האשה אינו שוויוני. שיפרנו אותו מעט, אך עדיין יש להמשיך ולשפר.
מוזמנים להאזין לתוכנית הרדיו- מועדון ספרות עם יוסי ריבלין ברדיו ארץ. תוכנית שבה סיפרתי על הספרים הללו.
https://soundcloud.com/eretzfm/210219a-1mm?fbclid=IwAR0LA9mAdDw2AtEMZjAGD24qOxIIIpdXCE5Q3j9Qq6ItsaRlbmUTQL9qeCA

איים קטנים – ספרה הקסום של לורנצה פיירי

הפוסט הזה מוקדש לאחותי הגדולה והאהובה. האחות שתמיד נמצאת שם בשבילי.

תרזה, גיבורת הספר, ואחותה הזכירו לי  במעט את מערכת היחסים שלי ושל אחותי הגדולה. הערצתי אותה כיוון שהקדימה אותי בגיל וידעה  לקרוא ולכתוב לפני. היא היתה בעלת אומץ ונחשבה בעיני לילדת תעלולים בעלת יכולות ספורטיביות אשר לי היו חסרות. היינו צמודות צמודות, לבשנו אותם בגדים וישנו לפעמים באותה המיטה. מעל לכל היא היתה השומר שמגן עלי. עקבה אחרי מבלי שהרגשתי ודאגה לי בסתר, לא נתנה לאף ילד לפגוע בי. כשהתייתמנו הייתי בת 22   והיא הפכה לבוגרת המייעצת  ובעיקר המפרגנת שלי. עד היום היא השורשים המשפחתיים שלי.

“איים קטנים” הוא ספר על ארבעה דורות, ארבעה עשורים ואי אחד קטן וקסום. “האי הזה שנדמה רחוק מכל דבר שהוא”. ספר שנתן לי תחושה של משפחתיות, הרגשתי חלק מהמשפחה לכמה שעות.

משפחתה של תרזה גרה באי ג’יליו שבאיטליה. ההורים מנהלים מלון קטן. תרזה, הגיבורה, הצעירה מבין האחיות מוצאת עצמה מזדנבת אחר אחותה ומקנאה בה. היא הילדה הטובה שאינה מתמרדת אינה מעיזה להביע כעס או אי נוחות. אחותה הגדולה מרגישה מאוימת ממנה ובכל הזדמנות בוכה: “את תרזה אוהבים יותר.” תרזה גדלה בצל של אחותה, “את קטרינה כולם זוכרים, היא אדומת שיער, היא כמו אמא שלי. וכשאני לא נמצאת לידה אני יכולה להיות כל אדם בעולם. אני בלתי מוגדרת.” למרות הקנאה הקשר בין האחיות חם והדוק. למרות שאחותה התעמרה בה הקניטה אותה וקנאה בה, היא מרגישה מועקה וחסר כשזו עוזבת את הבית ללמוד בעיר הגדולה.

במשפחה שלושה דורות של נשים לוחמניות, כל אחת בדרכה שלה. הסבתא מייצגת את הדור של מלחמת העולם והדור של איטליה לאחר המלחמה. האמא מייצגת את דור הצעירים המרדן באירופה, דור מרד הסטודנטים, תרזה וקתרינה מייצגות את הדור היציב ובנה של תרזה מייצג את דור ההווה, דור הטכנולוגיה והאינטרנט. הנשים במשפחה הן נשים חזקות ודעתניות שאינן מוותרות על רצונן ועצמאותן.

 ספר התבגרות המתאר ארבעה עשורים, גם אם יש בו את כל החומרים הרגילים, נערה ביישנית שמגלה את כוחותיה. חווה את חווית ההתאהבות של גיל הנעורים. כל אלה הם שלד ובסיס של הרבה סיפורי ההתבגרות, אבל יחודו של הספר איים קטנים הוא בכתיבה המרגשת והרעננה, כתיבה נוגעת ללב ופורטת על נימי הרגש  לדוגמה “לרגע הדממה נעשית נוזל צפוף שמעכב את הנשימה, שמונע כל תנועה”. היו מספר מקומות שדמעתי וצחקתי.

מהלך התבגרותה של תרזה מלווה  בבעיות פוליטיות חברתיות. מעצרם של מעורבים בביצוע טבח בפיאצה פונטנה עתידים להגיע לאי לגלות. חילופי השלטון באיטליה שלאחר המלחמה, אינפלציה ובעיקר החיים באי תיירותי שבו העבודה מצטמצמת לכמה חודשים.

יש גם עצב וחרטות, כאב על אובדן. בדיוק כמו שהחיים מזמנים לנו. “איים קטנים” הם אותן פיסות קטנות שמרכיבות את חיינו. פיסות אושר, אהבה, קירבה, עצב, חרטה ומעל לכל המשפחה היא זו שמחזיקה ותומכת – היא קפסולת הזיכרון שלנו.

רוצו לקרוא את הספר הקסום והאנושי. ספר שכל אחד ימצא עצמו בין הדפים. לאחר שתקראו וודאי תרצו להגיע לאי גי’ליו שבאיטליה. אני אגיע לשם באחד הימים.

איים קטנים, לורנצה פיירי

מאיטלקית, מונה גודאר

כנרת זמורה, 2019

אחותי ואני. הילד המציץ בתמונה קרא לנו : “הנה מגי ועוד מגי”