הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

ארבע שעות ביום – אוריין צ’פלין

אחד הזיכרונות הנעימים שלי מילדותי הוא זמן השינה שלי ושל אחותי. ישנו במיטת יחיד שממנה נשלפה מיטה נוספת. אבי ישן בין שתינו שר לנו שירים וסיפר לנו סיפורים. מעולם לא חשבתי שיש אפשרות אחרת במקום אחר במדינתנו.

כשילדיי היו קטנים אהבתי לשבת כל אחר הצהרים לשחק איתם וכשגדלו אהבתי  לשבת ולצפות בהם משחקים. זו היתה האופציה היחידה בשבילי. רק להיות איתם.

הספר “ארבע שעות ביום” כשמו כן הוא. ארבע שעות ביום שבו ילדי קיבוץ בילו עם הוריהם. ארבע שעות שבהן ההורים היו אחראים לילדיהם ולא המערכת הקיבוצית.

 אוריין  צ׳פלין גדלה בקיבוץ. בעת שהותה בטקסס באחד מקורסי הלמידה ,סיפרה על הלינה המשותפת בבית הילדים.  נשים שונות מתרבויות שונות שלא שמעו על הקיבוץ  ואידאולוגית החינוך שלו הביעו פליאה על כך שהאימהות השאירו את ילדיהן ללינת לילה. הן תהו איך פעלו והרגישו האימהות, האם האידאולוגיה גברה על הרגש האימהי ואיך אותן אימהות חשות היום במרחק של זמן.

אוריין צ׳פלין החליטה להקשיב לאימהות הקיבוץ. לבדוק במרחק של זמן כיצד השפיע על האימהות חוסר הטיפול הרציף בילד לאורך כל היום.

הספר “ארבע שעות ביום” הוא ספר מרגש המורכב מ 13 מונולוגים של אימהות שחוו את הפקדת החינוך של ילדיהן בידי מטפלות הקיבוץ.

ספר שבו נחשפו לראשונה הרגשות של אימהות  הילדים שגודלו בידי מטפלות על ברכי האידאולוגיה.

המונולוגים מגוונים. ניתן למצוא בספר דעות שונות על הורות שכזו. יש שטענו שהזמן אחה”צ היה קצר עם הילדים, והן אינן מתגעגעות לשנים האלו. יש שאמרו שלא ידעו על אפשרות אחת וקיבלו את “דין התנועה”.

יש שניסו להתעקש על השיטה והצליחו להיות נחושות ולישון לעיתים בבית הילדים כשילדיהם חלו. אחת גילתה שהטרידה אותה המחשבה איך ילדיה יוכלו לטפח קשרים עם אחיהם, כשכל אחד גדל בבית ילדים אחר.

האינסטינקט ההורי דוכא, הן לא שאלו שאלות, כי האידיאולוגיה היתה מעל לכל. חלקן טענו שהשיטה היתה טובה להן, ילדיהן גדלו בידי אחרים והן מצאו תמיד את זמן האיכות להיות איתם.

 אל לו לקורא לשפוט או לבקר את ההורים או את האידאולוגיה, שכן זו היתה השקפה העולם של הקיבוצים באותן השנים. המונולוגים מעלים אצל הקורא שאלות ביחס להיותו הורה בעצמו, מהי חשיבותו של ההורה בטיפוח הילד במשך כל שעות היממה. מה הביטחון שמספק ההורה לילדו בכל רגע במהלך היום.

הספר משובץ בפתקי  מטפלות הלילה שבהן רשמו הערות על הילדים, “יוסי בכה ב-12.15 וביקש לקרוא לאמא. למיקה היה חום גבוה וקיבלה אקמול. בכייה של הדס העיר את יוסי והוא ביקש שנקרא לאמא,נרגע כאשר אמרתי שאקרא לה.”

הפרק האחרון הוא אחרית דבר מאת פרופסור אריאלה פרידמן.

אחת המסקנות שלה מקריאת העדויות היא ״שכל זה לא רופף את הקשר ההדוק עם הילדים ואת תחושת השייכות המשפחתית החזקה״.

גם אם לפעמים רציתי שלכמה שעות מישהו ייקח את ילדיי ויחליף אותי, עדיין אני מעדיפה הורות צמודה, הורות שבה האם מעניקה לילדיה את נוכחותה כל הזמן. הורות שבה הילד הישן בחדר אחר יודע שהוריו נמצאים בחדר אחר ולא מטפלת.

״ יש דברים שמבינים רק עם הזמן. המילה אמא מעלה בי תמיד דמעות, דמעות על האמא שלא הייתה לי ועל האמא שיכולתי להיות ולא הייתי מספיק.״

הספר “ארבע שעות ביום” הוא ייחודי וחשוב שכן הוא מאפשר הצצה לנפש האימהות שילדיהן גדלו בקיבוץ בבית הילדים.

ארבע שעות ביום, אוריין צ’פלין

הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת אדום דק, 2020

הנוסעת האחרונה” ספרה החדש והמרגש של טל ניצן”

“הנוסעת האחרונה” הוא ספר רגיש ואנושי קצבי ומרתק על בדידות ואהבה.

יש בו מתח, יש בו כאב, יש בו בדידות, יש בו אהבה, ויש בו חמלה.

נינה סימון בנבנישתי, על שם הזמרת שאמה העריצה, היא נערת שליחויות על אופניים. יום אחד בעודה מתגלגלת ברחובות תל אביב פוגע בה רכב יוקרה “מורח”, אותה על האספלט והורס את אופניה. המפגש הקטלני הזה מוביל אותה לעבודת שליחויות חדשה. לא רק לעבודה חדשה, אלא גם להיכרויות עם אנשים ובעיקר הכרות מחודשת עם עצמה. עם נינה שלימדה את עצמה להתחבא.

גירושי הוריה בגיל ההתבגרות גורמים לכעס העצור בה להתפרץ בדרכים שונות וכואבות ולא היה מי שיעצור אותה. יש בה כעס על אמה שנטשה אותה בביתה שלה, ועל אביה שמופיע רק ככסף בחשבון הבנק שלה.

נינה מרגישה את כאב הבדידות, שמלווה אותה מתקופת הנעורים. בדידות שחשבה שהיא רק תקופה והפכה להיות קבועה. לְבדות נחרצת פסקנית כמו חרם.

״כאילו הבדידות הקשוחה שלי מצאה את המקום שנועדה לו.”

מפגש אקראי עם נערה בשרותי הטרמינל בנתב”ג לאחר שחזרה מחו”ל מוביל אותה לסיחרור קצבי וגורם לנו הקוראים למתח שבו לא נרצה להניח את הספר מהיד. יש בספר מתח, יש בו המון קצב ותחושה של תנועה, נינה מתגלגלת על אופניה ברחובות תל אביב ואנחנו איתה. הקצב המסחרר של האירועים בונה עלילה מרתקת אנושית וכואבת.

לא אספר לכם לאן התגלגלה נינה, כדי לא לפגום במתח העלילה והקריאה. מה שכן זוהי עלילה הבנויה היטב, עלילה מהודקת  עם דמויות שאינן שטוחות.

אי אפשר שלא להתאהב בנינה, הבחורה הרגישה הנדיבה בעלת הלב הרחב שלימדה עצמה להסתתר ולא לצפות לכלום בחייה ובטח שלא לטוב. נינה שמלמדת את עצמה איך להתמודד עם הלבד ועם החיים.  נינה צמאה לאהבה שלה אינה זוכה בביתה. נינה היא זו שחולפת על פנינו על מדרכות העיר מבלי שנבחין בה ונדע מה היא מרגישה.

יום אחד בגינה הציבורית  אומר לה אדם מבוגר  “בסופו של דבר את אדם שעושה בחירות נכונות רואים עלייך.” משפט שנותן לה תקווה ואמון בעצמה.

טל ניצן היא משוררת ואי אפשר שלא לחוש זאת בקריאת הספר, הפואטיקה הלירית מורגשת במשפטים עדינים, רגישים, תיאורים מיוחדים ובעיקר צירופי מילים המביעים רגש. מילים כאילו קטנות המתארות את נינה גורמים לנו, הקוראים לחוש אותה לידנו.

״האביב סילק את השרידים של החורף והשמים נצבעו בתכלת עמוקה של העונה הקצרה. בקרוב ידהו, ויתחיל להיערם האבק הצהוב שלא יישטף במשך חודשים, האור העדין יתחלף בצריבה  פוצעת עיניים, אויר ידחס כמו דבק והמחנק של היום לא יפוג גם בלילה.״

טל ניצן מתארת את הצד האחורי של תל אביב. תל אביב היא לא רק בתי קפה ומסעדות, תל אביב היא גם עיר של בריונות, עובדים זרים, אלימות, עוולות. אבל תוך כל זה יש אור והאור הוא אהבת האדם והאנושיות.

עלילת הספר “הנוסעת האחרונה” היא קולחת והמתגלגלת בדיוק כמו רכיבה על אופניים ברחובות תל אביב. לקראת הסיום נעצרה לי הנשימה מפחד, כי יש מתח בספר, למרות שאינו ספר  מתח.

“הנוסעת האחרונה”  הוא ספר שיש בו בדידות משוועת  לאהבה, ביקורת על הורות שאינה מכילה, המון חמלה ותקוה.

פנו לכם זמן, כי  אי אפשר להניח את הספר.

הנוסעת האחרונה, טל ניצן

הוצאת עם עובד, 2020

 

לעשות מקום -ספרו האישי והמרתק של אוריאל קון

“לעשות מקום” הוא ספר ישיר גלוי ואמיץ שנולד מכאב פרידה.

“את החלל שנפער בתוכי אוכל למלא על ידי הליכה בחלל אחר.”

החלל האחר הוא הכתיבה, הדמיון, המחשבה והידע שאגורים בו. בעזרת הכתיבה מגלה אוריאל קון את יכולת ההיפרדות מחוויית הפרידה שלו מאשה שאהב.

תנועתו במרחב התודעתי היא כמו רחיפה בחלל אין כוח כבידה. כלום לא מושך אותו מטה, אלא רק מגביה עוף ואנחנו איתו.

הכאב הופך להיות חלל אחר.

אוריאל קון בנשמתו הוא אמן, ארכיטקט. וכך הוא בונה את מחשבותיו. כמו הבניינים שצומחים מהקרקע ונטועים מול האדם, כך המשפטים שלו צומחים מהלב, מהכאב ועומדים מול הקורא שמתרגש לגלות את מכלול הרגשות של הכותב. והרבה רגשות יש בספר.
הרגשות לא מובעים רק במילים אלה מלווים בציוריו של אוריאל עצמו.

זה אינו ספר עלילתי, זהו ספר מחשבות, תיאור רגשות, בדיקת גבולות פיסים של מקומות וגבולות אישיים.

אין כאן סיפורי עלילה בדיוניים עם גיבורים הרואיים, אלא סיפורים אישיים אמיתיים עם גיבור מציאותי. מחשבות ומשימות שהטיל על עצמו על מנת להשתחרר מכאב הפרידה.

הכתיבה הביאה לו מזור, הוא מגלה שהכתיבה היא מפלט עבורו.

״ בא לי לומר אקח אתכם לטיולים…מה שיעלה יעלה מתוך המרחב, מה שאדבר אדבר מתוכם של חללים.״

אני מכורה לספרי תשע נשמות. את “לעשות מקום” רכשתי מיד עם צאתו. “אקרא כמה עמודים” חשבתי לעצמי. “הכמה” עמודים הפכו לכל הספר, מדף לדף, מרשימה לרשימה הגעתי מרותקת  לסיום.

אוריאל קון יודע לכתוב, יודע להביע רגשות אישיים חושפניים. כקוראת לא פגשתי בתיאורים סוראליסטיים ומדויקים המצליחים לרגש את הקורא. דעותיו לא רק מרגשות בפתיחות שלו אלא מגלות לנו משהו על עצמנו, על החשיבה שלנו.

אוריאל קון מביע את הגיגיו כמעט על הכל, על ארכיטקטורת השיכונים המכוערת לדבריו, על ספרים, אומנות, יוצרים שאותם הוא מעריץ בשל גאונותם, על חברות ואפילו על יצריות ותשוקה.

 כן. גם מביא את  מחשבותיו על אפלייה באגפים בעירייה כנגד אוכלוסיה ערבית, על כך ששילם מחיר על התבטאותו.

אפילו על סיגריה ומהותה יש לו מה לומר,

״הסיגריות מאכלסות את המרחבים הלימינליים האפורים של החיים, לפני שיחת טלפון, בין שינה לערות….״

דעתו על הפלאפל הצחיקה אותי, כמי שגדלה על ברכי הפיתה מגלה שלאדם שלא נולד כאן הפלאפל הוא  ״ שק הפתעות המכיל כל דבר וכל דבר נופל ממנו אם תעז לאכול אותו בהליכה.״

טיילתי איתו בנאפולי, אתונה, רודוס, כרתים ירושלים המערבית והמזרחית קיבלתי הצצה למשפחתו החמה בארגנטינה. אבל הטיול העיקרי היה במוחו.״ מה שאני מציע הוא סיור בראשי הרעוע״

הספר “לעשות מקום” נפתח בכאב הפרידה ממריאל, כאב שהותיר בו חלל. כאב ששיתק אותו וכל מה שרצה היה לכסות עצמו ולחכות לתרופה למחלתו.

הספר מסתיים בטיול דמיוני של מקומות מציאותיים. ״אני לא בהרקיליון, אבל הייתי ואני עדין בכרתים אבל עזבתי.״ אלו  מקומות שבהם חיפש את עצמו ומה משמעותה של מריאל עבורו.

“לעשות מקום” הוא ספר המבקש מהקורא מחויבות, לעשות מקום בלב למחשבות של הכותב, או לכותב עצמו, או אולי הכותב עושה לנו הקוראים מקום בליבו והוא ביראת כבוד פָּרק את ליבו בפנינו כדי שנעשה לו מקום.

אני יכולה להתפלמס עם הספר ועל הספר רבות, זה ספר שיש לקרוא כמה פעמים. ספר חכם ומחכים, מרגש ומצמיח.

ממליצה לכם לעשות לו מקום, מקום חם.

לעשות מקום, אוריאל קון

תשע נשמות 2020

פרפר במחסן – שולמית לפיד

ליזי בדיחי עברה מבאר שבע לתל אביב במיוחד כדי להוציא אותי ממשבר קריאה וכאבי גב שלא ידעתי כמותם.

“פרפר במחסן” הוא ספר חכם שבו שולמית לפיד אינה עושה הנחות לאף אחד ומענישה את כל מי שמגיע לו להיענש. ככה זה בספרות הרעים משלמים את המחיר.

אלישע, סופר ששקוע בעצמו, גרוש, אב לבן, הבן וגרושתו חיים בקיבוץ. אלישע נשוי בשנית, לדורית  העובדת כאשת מחשבים חריפה בבנק. היא זו המפרנסת אותו ומממנת אותו על מנת שיכתוב. לאלישע ודורית בת קטנה.

אלישע סיים זה עתה לכתוב ספר “פרפר בטוקיו” והוא משוכנע שזה הספר הטוב ביותר שכתב. תוך כדי חלומות על הצלחה ופרסום נגנבת יצירתו הנפלאה ומשוכתבת מחדש על ידי סופר צללים שמעביר את העלילה תהליך של חזרה בתשובה. הספר מקבל צביון דתי. כמה חיוכים עלו על פני בקריאת ספר הצללים שנגנב, עלילה שבה יש  אברכים ואהוב יהודי, עגלון ואלוהים  יתברך.

 במקום חגיגות פרסום והשקות  מוצא עצמו אלישע מואשם על ידי המו”ל בגניבה ספרותית. אלישע שאינו יודע מי גנב את יצירתו (אנחנו הקוראים יודעים מיד בדפים הראשונים של הספר) מחפש את האשם. לשם כך הוא פונה למשרד עורכי דין, שבו עובדת ליזי בדיחי כבלשית. ליזי בדיחי עזבה את עבודתה כעורכת “הזמן דרום” כי האינטרנט השתלט על העיתונות, הגיעה לתל אביב והתחילה  לעבוד כחוקרת אצל חנה רגב.

חנה רגב אומרת לאלישע ״ מי שונא אותך עד כדי כך שיחליט לפגוע בך במקום הכי כואב, זה צריך להיות מישהו שמכיר אותך ממש טוב.״

יופיה של העלילה החכמה היא הידיעה. יש גניבה ספרותית. יודעים מי גנב ומה המניע. אבל הקורא סקרן לדעת איך ליזי בדיחי תגלה את הפושע ואיך יגיב הסופר כשיתפס הגנב, והאם הגנב יבוא על עונשו.

בתוך חקירת הספרות עולה חקירה נוספת שבה קמים לתחייה, באבו, ורות פרלמוטר גיבוריה של שלומית לפיד מיצירותיה הקודמות.

זה אינו רק ספר בלש אלא ספר ארספואטי. כסופרת ותיקה ומוערכת דנה שולמית לפיד במהותה של הספרות. בספר היא מתדיינת על הכתיבה, איסוף הרעיונות או יותר נכון מארב הרעיונות, ישיבה בכוח לכתוב, פסבדונים, גניבות ספרותיות, קנאות סופרים והשאלה הנצחית למה הסופר כותב? התשובה היא, כי הוא מוכרח לכתוב.

בהומור ציני היא לועגת למבקרים הספרותיים שמוצאים מילים מסובכות כדי להסביר את מחשבותיהם על יצירה.

שולמית לפיד רקחה עלילה עכשווית קצבית שבה היא משתלחת כמעט בכל. מענישה בוגדים, מביעה דעתה על סופרים ואהבתם העצמית, יש גם אמירות פוליטיות, דקות אומנם, אך הן נמצאות. יש ביקורת על החברה, על השלטון, על היחס שלנו  לעובדים הזרים.

את הספר “פרפר במחסן” אי אפשר להניח מהיד, ספר שמעלה חיוך וגם מחשבות ותהיות עלינו כבנו אדם.

ממליצה מאוד.  

פרפר במחסן, שולמית לפיד

הוצאת ידיעות ספרים, 2020

אבקועים – ספרה הדרמתי של שירז אפיק

“אבקועים” הוא אחד הספרים המדויקים והאמינים שקראתי. שירז אפיק יודעת לברוא עולם מציאותי אמין עם דמות מעניינת ומיוחדת שאי אפשר לעזוב אותה לרגע, כי היא גורמת לקורא לסקרנות.

אני יודעת שאם אגיד לכם שבספר יש תיאורי נחשים, מיד תעוותו פנים ותגידו, “איכס, אני לא אקרא על החיה המגעילה הזו ,החיה המפחידה עוד מימי גן העדן.”

גם אני חושבת באופן שבלוני  על הנחש, ומזהה בו את כל הסמלים והסממנים שאנחנו נותנים לו. אבל תסמכו עלי ורוצו לקרוא את הספר. לא תתאכזבו ואפילו תופתעו מהקריאה המרתקת בו.

הסיפור מסופר בגוף ראשון וברצף כרונולוגי. לא קל להצליח לרתק את הקורא במונולוג אישי. שירז אפיק פיתחה את הדמות כך שרציתי להבין אותה לעומק, לדעת את המניעים הפסיכולוגיים של התנהלותה.

בועז, או בכינויו ג’ומעה הוא ילד מושב, ילד טבע שכל כולו מחובר לאדמה, לעשבים ולזוחלים שבין העשבים. בועז אינו אהוב על חבריו ובטח לא על המורה לתנ”ך שמוצא תמיד דרך  להתעלל בו. בועז גדל במושב עם אמא יחידנית שאינה חמה, אך מאוד דואגת ואוהבת בדרכה שלה. היא מסרבת לגלות לבועז מיהו אביו. בצל חוסר הידיעה והנטישה גדל בועז כמו האבקועים, והפך להיות עצמאי במהירות. (אבקועים, הוא שם כולל בביולוגיה לצאצאי בעלי חיים, בעיקר זוחלים אך גם פרוקי רגליים, הבוקעים מביצה כשהם דומים בצורתם לפרט הבוגר ומסוגלים לתפקד באופן עצמאי.)

אירוע הכשת נחש מעודד אותו להימשך לחיה השנואה. לאט לאט הוא מוצא את מקומו בעולם בזכות הנחשים, כך שבאופן טבעי הוא הופך להיות לוכד נחשים ומגדל נחשים הטוב ביותר. אהבת הנחשים והיכולת לטפל בהם העצימה את כוחו.

“הייתי היחיד שיכול להציל אותם. זה היה כוח פסיכי.”

ראיתי בבועז דמות של גיבור ואנטי גיבור. מצד אחד הוא גיבור, כי יש בו כוחות ויכולות להתמודד עם הנחשים המסוכנים ביותר, מילד שאינו אהוד הוא הופך לילד ונער מתבגר שכולם רוצים להיות בקירבתו ונשים נמשכות אליו. מצד שני הוא אנטי גיבור, כי אינו יכול להתמודד עם כוחותיו הפנימיים ועם העולם החיצוני, יש בו  ארס פנימי שמחבל בעצמו. ולמרות זאת אהבתי לקרוא את דמותו, דמות אמיתית חיה ונראית מול עיני הקורא. ההתנהגות שלו גורמת לקורא לתהות ולחשוב ובעיקר להבין איך ולמה צמח להיות מה שהוא.

מדויק, זו המילה שאני יכולה להגדיר את הספר.

בניית הדמויות כל כך נכונה ואמינה, הקורא שגם אם אינו מסכים על התנהלות הדמויות מבין בהחלט את התנהגותן והבחירות שלהן. שירז אפיק יודעת לנווט ולנתב את הגיבורים שלה במסלול הכי נכון והכי אמין. היא מצליחה לגרום לנו להבין את הרגשות של הגיבור ואת הבחירות שהוא עושה. לא רק בעיצוב הדמות הצליחה הסופרת, אלא גם בתיאור מקצועו והיחס האוהב שלו את הזוחלים.

אל חיו של בועז נכנסות ויוצאות דמויות רבות, אך  נער ונערה, דניאל ונופר נכנסים ומשנים עליו את כל עולמו הרגשי.

העלילה מתפתחת אל הסיום שאינו ידוע מראש, כשהגעתי אליו אמרתי “ואוו, זה הכי נכון שיכול להיות.” הסיום סגור.

יש בספר תיאורי טבע נפלאים וכל כך ארצישראליים. הספר כתוב בשפה גבוהה ומדויקת (לא ארכאית) ללא משלבי לשון. אני נשבתי בשפה ובדמותו של בועז, הוא כתוב כל כך נכון וחי, סגנון שפת הדיבור שלו כן, יש בו הומור ושנינות לשון מתובלת בעוקצנות קיפודית.

הספר משופע בתיאורים אישיים רגשים מרחיבי לב.

“הלב שלי היה מתרוקן. כל כך שמח וחי היא עשתה אותי בנוכחות שלה.”

ספר מרתק עם דמות מיוחדת. אל תתנו לו לחמוק מכם. מומלץ מאוד.

אבקועים, שירז אפיק

הוצאת פרדס, 2019

בין החומות – ג’ורג’ו בסאני

יש סופרים שברור לי שאקרא אותם, לא חשוב מה הם יכתבו ועל מה. ג’ורג’ו בסאני הוא אחד מהם. די להזכיר לי את הספר  “הגן של פיצי קונטיני” ואני דומעת ונמסה כולי.

לכן כשפורסם ספרו “בין החומות”  לראשונה בעברית שמחתי כל כך. שמחתי שאוכל לקרוא את סיפוריו ולהיזכר בניחוחו של הגן ההוא.

בספר חמישה סיפורים המתרחשים בעיר העתיקה פרארה שבאיטליה, עיר שבה בסאני נולד וגדל. זהו קובץ הסיפורים הראשון שפרסם בסאני וזיכה אותו בפרס.

הסיפורים בעלי נושאים שונים, אך מה שמאחד אותם הוא העיר פרארה.

לינדה מנטובני, אם חד הורית משחזרת את חייה מהרגע שחזרה לבית אמה הצפוף עם תינוקה עד לנישואיה עם אורסטה בעל בית מלאכה לכריכת ספרים.

בסיפור “הטיול לפני ארוחת הערב” מחייה הסופר גלויה מחנות יד שנייה ומעלה בפנינו את הדמויות המצולמות בה. התיאור של הגלויה חי ומוחשי. הדמויות לפתע הופכות לאמתיות. יש להן חיים משלהן עם מחשבות ותשוקות.

“אבן זיכרון ברחוב מאציני” מספר על ג’יאו יוש, ניצול שואה, שחוזר לעיר ומגלה שתושבים היו בטוחים שהוא נספה ולכן שמו מופיע ברשימת המתים. הוא אינו נותן להם לשכוח את מאורעות המלחמה, למרות שהם מנסים לחזור לחיי שיגרה. זהו סיפור עם ביקורת חברתית קשה.

הסיפור האחרון “לילה אחד ב-43” הוא סיפור מתח ופתרון רצח. סיפור שאהבתי בגלל קצב העלילה הדינמי שבו. הסיפור צולם לסרט. וכמו שהבנתי מבוסס על אירוע אמיתי.

העלילה שבסיפורים היא תפאורה נהדרת לגיבורה המרכזית שלהם והיא העיר פרארה. הטבע והעיר הם חלק אינטגרלי של הסיפור ולפעמים מהווים דמות, תפאורה, מַרְאָה לדמויות. למשל, הסולם לבית מהווה כמו סמל לעליות ולירידות.

 בכל הסיפורים יש תיאור מדויק של העיר, הרחובות, התיאטרון, “הבתים נמוכים, ברובם בני קומה אחת,עם גגות רעפים עבים, חומים, כשבקומת הקרקע חנות כלשהי, מעדנייה….”

הסיפורים בחלקם הם שיר הלל לעברה של העיר לפני מלחמת העולם השנייה וביקורת חברתית לעיר שבתקופת המלחמה הפכה לפאשיסטית. כתם העבר הזה פגע בה ובאנשיה ובעיקר ביהודים. העיר מהווה מעין מיקרוקוסמוס לאיטליה בתקופת המלחמה.

תוך כדי קריאת הסיפורים חיפשתי מידע ותמונות על העיר.

הכתיבה של באסיני מאוד מפורטת ומדויקת, היא כמו מצלמה הנעה ומתעכבת על כל פרט בעיר. מה שגורם לקורא להרגיש שהוא נמצא בתוך סרט צבעוני. הדמויות ססגוניות ומותאמות לתקופה שבהן העלילה מתרחשת.

סיפורים בכתיבה של פעם.  סיפורים מעניינים בעלי מגוון אנושי רחב בעיר אחת יפה ומהפנטת.

את הסיפורים קראתי לאט לאט ובפרקי מנוחה בין אחד לשני. רציתי ליהנות מכל אחד מהם.

עבודת התרגום של אריה אוריאל מצוינת, הוא הצליח להעביר לקורא את רוח התקופה ואת הווי העיר.

בסוף הספר מופיעות הערות מפורטות של המתרגם לסיפורים. מה שלטעמי הקשה והפריע לרצף הקריאה בסיפור. אני אישית מעדיפה לקרוא הערה בגוף הסיפור או בתחתית העמוד, על מנת שלא תיווצר אצלי השהייה כשאני עוברת כל כמה עמודים לסוף הספר.

ממליצה.

בין החומות , ג’ורג’יו בסאני

מאיטלקית, אריה אוריאל

הוצאת שוקן, 2019

רעיה צעירה ויפה – טוני וירינחה

שם הספר “רעיה צעירה ויפה” מסגיר את תוכנו.

הספר מתמודד בחן לפעמים בהומור ובעיקר בפחד בסיטואציה ידועה של נישואים מאוחרים עם ״רעיה צעירה ויפה״.

אדוורד, וירולוג נודע בן 42,חוקר איידס ועוד מחלות נגיפיות, רווק מושבע, עד שמבט אחד בבחורה רכובה על אופניים ליד בית הקפה בו ישב מגלה לו מה חסר בחייו.

“חבל שפגשתי אותה בגיל 40 ” אומר לאביה המודאג מפער הגילים.

אדוורד ורות שני אנשים משכילים, נאים, מאוהבים עד טירוף אחד בשנייה. לאחר חודשי חיזור ושיכרון חושים הם נישאים. חודשי החיזור עוררו את אדוורד משגרת חייו שאליה הורגל  ונוטעים בו אשליה שהוא צעיר ויישאר כך גם בעוד שנים.

מה עושה מערכת נישואים ושיגרה לזוג עם פער גילים? מה קורה לגבר שהיה מאוהב עד כלות ברעננות של אשתו כשהיומיום מתגנב לאט לאט בלי שירגשו בו אל חייהם המשותפים?

נקודת המבט בספר היא דרך עינו של אדוורד. אט אט חודרים החרדות והחששות אל נפשו. הוא מנסה לעצור את הגיל בעזרת פעילות ספורטיבית, הוא עוקב אחריה ותוהה  על מה היא מדברת עם בני גילה שהם מתאימים לה יותר ממנו ומחבריו.

בעזרת הומור ציני הוא מנסה לאשש את פחדיו ואומר לעצמו, שגם ליפיפיה מתרגלים. או חושב שהוא ורות לא יזדקנו יחד, כי הוא כבר התחיל להזדקן. החרדות מפער הגילים ובעיקר מהזדקנותו מאיימים על נפשו.

הנובלה עוקבת אחר חיי הנישואים והשינויים שנלווים לזוגיות בהתאם לחייהם, דירה חדשה, ילד, חברים. הקורא שצופה אחר האירועים שהן חווים רואה את הבורות שעומדים בפני בני הזוג וחושש שהם יפלו לתוכם. המספר מצידו מוביל את הגיבור אל התחנה האחרונה  בעדינות ובעקביות וכל זאת בהומור ציני דק. אדוורד חושש מהעתיד שניבא לו אביה של רות. האם אותו עתיד יקרה? או שמא אדוורד יגשים את הנבואה שניתנה לו?

על זה תקראו בנובלה הקטנה והמצומצמת המתארת חיים שלמים בדיוק רב ובהומור עדין.

אהבתי את הכתיבה את הרעננות שבהגשת חיי נישואים שגם אנחנו הקוראים תוהים עליהם. הסופר משתמש בתיאורים מחייכים לאירועים שכל בני זוג חווה אותם. כמו למשל לאחר מריבה בינו לבין רות היא מנסה להיות ידידותית ״כמו פקידת קבלה או מדריכת טיולים״.

יכולתה של הנובלה, או נכון יותר יכולתו של הסופר היא לגרום לקורא, מבלי שהוא נותן את דעתו לכך להיצמד לדמויות, לאהוד אותן, עד ש….. כאילו גם הקורא חווה את חיי הנישואים של הגיבורים.

נובלה קטנה, עם אמירות שנונות הכתובה בחן וגם לפעמים מרגיזה.

רעיה צעירה ויפה , טומי וירינחה

מהולנדית, אירית באומן

הוצאת כתר, הסידרה הקטנה,2020

טל מחכה לרכבת, ספר הילדים המקסים של איריס אליה כהן ,איירה תמי בצלאלי

אני משוחדת אבל אוביקטיבית.

את הפוסט לספר “טל מחכה לרכבת” אני מקדישה לשלוש נשים אהובות.חברותי, הסופרת, איריס אליה כהן, המאיירת, תמי בצלאלי וטל בתי.

יו. איזה ספר מרגש.

“טל מחכה לרכבת” הוא ספר צבעוני ומקסים.  ספר מהנה ושמח. איריס אליה כהן בונה עלילה בעלת קצב פנימי ותמי בצלאלי המוכשרת משלימה את העלילה בציוריה המרהיבים.

טל הקטנה מגיעה לתחנת הרכבת, אבל הרכבת מאחרת.

מה עושה טל? יושבת על ספסל וממתינה.

בזמן ההמתנה מגיעים אנשים לתחנה וגם הם ממתינים לבואה של הרכבת.

“כולם מקבלים את אותה התשובה:

הרכבת ככל הנראה מתעכבת,

אתם מוזמנים

כאן איתנו לשבת.”

זה ספר מתוק לילדים ולגדולים, ספר מצומצם בעלילה הכתובה, אך עם עלילה דמיונית.

  הטקסט של איריס אליה כהן, נפלא כמו תמיד. הוא מחורז  ונותן קצב פנימי.

 הציורים של תמי בצלאלי עדינים וצבעוניים  שעובדים על הדמיון עם המון מחשבה. גם הם מספרים סיפור, כמו הציפורים היושבות על הענף מביטות פעורות פה בתוכי הענק והצבעוני, אולי פוחדות? או עכברונים המדברים עם הכלב.

מטרת הציורים המספרים סיפור פנימי היא לעודד את דמיונו של הילד. לשאול שאלות וכך גם להתחבר למי שמקריא לו את הספר.

סיום הספר הוא פואנטה והפתעה.

אין לי עדיין נכדים, אך הספר הזה הוא כמו נכד עבורי.

 ליוויתי אותו מהרגע שהטקסט הגיע אל תמי. ישבתי איתה במטבח כשעל השולחן פזורים דפי האיור והסקיצות. היא הסבירה לי את תפקידה כמאיירת, איך כל ציור צריך להיות מותאם. וכל דמות צריכה ל”דבר” עם דמות אחרת. את ההשראה לדמות שחקנית הכדורסל שאבה מדמותה של בתי, טל. ( אני רואה בדמיוני את השחקנית כדמות גבוהה וגבעולית עם פנים בעלי נוכחות ומחייכים. שמה של טל שמחכה ניתן לפני האיור.) וכך הפכתי לסבתא של הספר.

תודה לך תמי על הציורים המרהיבים. על שלבי האיור לספר תוכלו לקרוא בבלוג של תמי בו היא מספרת בהומור על ההמתנה. תמי בצלאלי

 תודה לך איריס על הטקסט הנפלא. המילים שלך משמחות תמיד.

אל תחכו, רוצו לקנות את “טל מחכה לרכבת” מחכה לכם הנאת קריאה, בייחוד לסבתות שביניכם.

הספר מיועד לקטנים עד גיל חמש

טל מחכה לרכבת, כתבה איריס אליה כהן, אירה, תמי בצלאלי

הוצאת, ידיעות ספרים, ספרי חמד 2020

טל שלנו שמחה עם הספר

טל כשחקנית כדורסל בספר, האיורים ריגשו אותי ביותר, כמה תמי דייקה בדמות.

  

כל המשפחות המאושרות – ספרה השנון והמרתק של אן פאצ’ט

אירוע אחד מכונן בחיי שני זוגות הוא כמו הטלת אבן למים, והאבן למרות ששקעה יצרה גלים ומעגלים סביבה.

כך קרה בספר הנפלא הזה. ברט, פרקליט מהמחוז, אב לשלושה וילד רביעי בדרך, מוצא עצמו במסיבת הטבלה של בתו של פיקס מבלי שהוזמן. למעשה הוא בורח מאשתו ההריונית ושלושת ילדיהם. בוורלי היפה, אשתו של פיקס, שובה את ליבו. לאחר שנשק לה “התחוור לו מה שידע מרגע שראה אותה, מרגע שרכנה מפתח המטבח וקראה לבעלה. כאן מתחילים חייו.”

אותה הנשיקה מפרקת את שתי המשפחות ומערבבת אותן זו בזו מחדש.

בוורלי וברט שהתאהבו היו עסוקים בעצמם ולא שמו לב לילדיהם, שיצרו חבורה אחת של ששה ילדים פגועים. בקיץ כשהתאחדו הילדים הם היו נטושים, כי ברט היה עסוק בעבודתו ולמעשה זו היתה סיבה עבורו לברוח מחבורת הפרחחים. בוורלי שקיבלה ארבעה ילדים נוספים לשתי הבנות שלה היתה מיואשת ומכונסת בעצמה, כל מה שנותר לה הוא לספור את הדקות של החופשה. והילדים? הם היו חבורה מאוחדת שעשתה כרצונה, שישה ילדים שחוברו בעל כורחם. סדרים והרגלים יומיומיים הופרו והשתנו. אן פאצ’ט הצליחה להפנט אותי בתיאור מעשי הילדים, התנהגותם ותעלוליהם הזכירו לי את “תום סוייר” ואת “אוליבר טוויסט”, כשבוורלי העמידה את הילדים בשורה לפי הגיל על מנת לקבל צלחת אוכל. “בכל קיץ התרחקו הבנות מעולם תרבותי ונכנסו אל סצינת בית היתומים שבפתיחת אוליבר טוויסט.” אותו הפרק של תיאור אותו קיץ הוא פרק תוסס ומרתק שנקרא במנעד רגשות וצבעים.

מה תעשה חבורת ילדים שהנסיבות כפו עליהם אחדות? את כל מה שאסור לעשות.

באותו הקיץ קורה אירוע שיפרק שוב את המשפחות ואין אחד שלא יפגע ממנו.

אן פאצ’ט יודעת על מה היא כותבת. היא יודעת ומבינה פסיכולוגית את נפשם של הדמויות ובעיקר מבינה את המצבים שאליהם נקלעו. יש בה יכולת מיוחדת להמחיש לקורא כמו במחזה את ההתנהלות האישית של כל אחת מהדמויות. להראות את מקומו של כל ילד בהיררכיה המשפחתית, ואת המצוקה של המבוגרים.

העלילה עוקבת אחר הדמויות במשך 50 שנה.  הווה ועבר מתערבבים יחד ויוצרים תמונה שלמה. האם היא נכונה? לאן פצ’אט תשובה מיוחדת שהופכת את הספר לאיכותי. לא אסביר מה הייחוד על מנת לא לפגום בקריאה שלכם. בעזרת המבנה המיוחד היא מעלה שתי תהיות, האחת מהי האמת של כל אחד ואחד, האם מה שראינו בילדותינו זו האמת שאנו זוכרים? או שטרחנו לשנות ולברוא מציאות חדשה. תהייה נוספת היא מה תפקידו של הסופר בבחירת נושאי כתיבתו, מהי האמת עבורו ומהי היצירתיות וכושר ההמצאה שלו.

לא רק ההווה והעבר מתמזגים יחד, אלא גם חלק מהאחים שנכפו אחד על השני מוצאים עצמם בברית אחים וקירבה.

אן פצ’אט  מספרת סיפור אנושי וכואב באופן הכי מרתק והכי מעניין. היא מצליחה לגרום לקורא לחשוב על הדמויות ועל המהלכים שלהן. לא פעם תוך כדי קריאה חשבתי לעצמי, מה היה קורה לולא אותה נשיקה? האם המשפחות לא היו מתפרקות? האם האירוע הטראגי לא היה קורה? מדוע בחרה הסופרת להוביל את הדמויות עד למקום הזה?

“כל המשפחות המאושרות” הוא ספר שמתאר חיי משפחה והורות. ספר שבוחן את משמעות הבית, את משמעות ההורות, מה מקומם של ילדים בבחירות של הוריהם, איך גירושים משפיעים על הילדים באופן הכי קיצוני שיכול להיות.

“כל המשפחות המאושרות” כתוב ביד מיומנת ובכתיבה קולחת ומרתקת. הכתיבה  בעלת נקודת מבט כואבת, לפעמים הומוריסטית ובעיקר אמינה. המעברים מדמות לדמות ומעבר להווה מיוחדים. הבחירות שלה לתאר דמות אחת באופן מעמיק מול דמות שנייה מאוד משמעותית להבנת העלילה.

“כל המשפחות המאושרות” כותרת הספר מעידה על ההפך ממה שבו. ברור שאין כאן משפחות מאושרות. והאם יש משפחות מאושרות כמו שטולסטוי כתב?  לדעתי שמו המקורי של הספר – Commonwealth הוא הנכון והמתאים, אך התרגום לעברית אינו טוב. בתום הקריאה מבינים את המשמעות של שם הספר באנגלית.

ספר שלמרות נושאו הכואב והקשה הוא נפלא ומרתק. קראתי אותו תוך כדי נסיעה בחו”ל ולא יכולתי לעזבו. זה אומר משהו.

 מומלץ ביותר.

כל המשפחות המאושרות, אן פאצ’ט

מאנגלית, עידית שורר

הוצאת עם עובד, 2019

סבתא טורבו והשף המתנשף בהרפתקאה נוספת של איריס אליה כהן

יו, איזה ספר, סופגניה  !!

אני אוהבת, בעצם מתה על סופגניות בייחוד אלה עם השוקולד והרבה שוקולד. אבל, כמעט ואיני נוגעת בהן. השנה לחנוכה זכיתי בסופגניה חמה ומתוקה שאינה משמינה, אבל משביעה וגורמת לעונג. גם ספר וגם סופגניה לא צריך יותר.

סבתא טורבו  ממשיכה להפתיע, לשעשע ולאתגר את סביבתה.

ספר שני בסדרת סבתא טורבו.

סבתא מזל של קרן קרנינה הנקראת בפיה סבתא טורבו, מנהלת את בית המלון הכי טוב באזור, שהוא למעשה היחיד באזור. אצלה הכל מהר מהר, לכן הנכדה שלה קרן קרנינה קוראת לה סבתא טורבו. היא חוזרת על כל משפט פעמיים כשהיא מתרגשת. היא תמיד ממהרת, רצה לכל מקום אפילו בגשם. השיער שלה צבוע סגול והתסרוקת   מזכירה את מגדל אייפל.

סבתא ממש לא שגרתית.

לקראת חנוכה סבתא מזל טורבו רוצה לזכות שוב בתחרות הסופגנידא, ובשביל זה היא מתאמנת במטבח. וכמו שצפוי גם המטבח הפך לסדנת טורבו, הארונות פתוחים, קמח בכל מקום וסבתא טורבו מתרוצצת ממקום למקום,

אלא שאלברט, נגן הטובה מרפה את ידה של סבתא מזל ואומר שהסופגניות שלה אינן טובות כלל.

למלון מגיע אורח, השף זורבבל מתוכניות הראליטי, כל הסדר, אם היה כזה קודם מתחיל להשתבש.

מה יקרה לסופגניות, מה יעשה השף שאינו מפסיק להתנשף? ולמה אלברט כל כך תוקפני? האם סבתא תזכה שוב במקום הראשון ותטוס לפריס, ואיך קרן הנכדה ההגיונית תציל את המצב?

על כך בספר הנפלא.

סבתא טורבו והשף המתנשף הוא ספר מלא חיים ומרץ, הקריאה בו העלתה בי חיוך וצחוק והחזירה אותי עם הרבה הנאה לימי ילדותי, הרבה מהמרץ והאנרגיה של סבתא טורבו זרמו אלי תוך כדי קריאה. לרגע היה נדמה לי שאני במטבח של סבתא טורבו עוברת מהארון לתנור בשיא המהירות.

ובאמת, הספר כתוב בתחושה שאנחנו שם, רצים בגשם עם הסבתא, מתרגשים מהכנת הסופגניות. עוד רגע נפגוש בחיות שסבתא מגדלת.

מכל הדמויות אני אוהבת את קרן הנכדה, היא זו שחושבת בהגיון והיא למעשה כמו המבוגר האחראי בספר.

השפה של איריס אליה כהן נהדרת, היא מצליחה להתאים לכל דמות את סגנון הדיבור השלה. היא ממציאה מילים חדשות וביטויים מצחיקים שגורמים לחייך כמו “נס פך השמש”.

ספר מצחיק, מקסים, קצבי כמעט כמו סבתא טורבו עצמה. ספר שכתוב בשפה קריאה, עשירה ולא בשפה נמוכה. בשפה שרק איריס אליה כהן יכולה לכתוב ולשלב את מילותיה כך שיתאימו גם לילדים. מתאים כמעט לכל הגילים, גם המבוגרים שמקראים לילדים ייהנו ממנו מאוד.

אי אפשר להתעלם מהציורים המחויכים של רמי טל שעושה זאת שוב. ציורים שובבים צבעוניים מלאי הבעה ורגש. ציורים שמשלימים היטב את הסיפור הכתוב וגורמים לפעור פה.

ספר ססגוני ומלא מרץ והומר כמו סבתא טורבו, ספר שנקרא בשטף בלי להעצר לרגע.

כל כך נהניתי מהקריאה ומההרפתקאות שסבתא טורבו מספקת לסביבתה.

סופגניה נהדרת לחג, רוצו לקנות לנכדים את הסופגניה הכי מתוקה והכי לוהטת

למי הספר מיועד?

הקראה לגיל 5-6

קריאה עצמית כיתה א’-ד’

ובעיקר לסבים ולסבתות שיהנו מתעלוליה של סבתא טורבו ואולי יחליטו להכין סופגניות עם הנכדים.

סבתא טורבו והשף המתנשף, איריס אליה כהן

איורים, רמי טל

הוצאת טל- מאי  וידיעות אחרונות, 2019