הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

לפני ארבעים שנה ספרה של מריה ואן ריסלברגה על זיכרונות אהבתה

אדם, מה נשאר לו בחייו אם לא זיכרונותיו. ואם הם טובים אשריהו, שכן הוא יכול להתנחם בהם.

מריה מעלה על הכתב זיכרונות אהבתה לאובר, בשפה עדינה ורגישה היא מתארת את אותו חודש שבו שהו שניהם בבקתה על חוף הים והעניקו זה לזו מתנה נדירה שאותה היא נושאת ארבעים שנה.

מריה נזכרת בזיכרון מתוק “כל כולו רגע קצר, שעדיין מהדהד לאורך חיים שלמים.”

מריה מכירה את אובר, הוא נושא לאשה את אנייס,  והיא נישאת לאנטואן. לאחר שלוש שנים מוצאת מריה את עצמה עם אובר בבקתה אחת על חוף הים למשך חודש ימים.(יש הסבר לכך,)

הקרבה האינטימית ביניהם מתפתחת לאט לאט, תחילה קירבה בשיחה על ספרים שהם אוהבים. פתיחה אקראית בספר מהווה עבורם רמז לעתיד או רמז ליחסיהם. הם קוראים יחד את שיריו של בודלר. לאחר מכן טיולים לילים לאורך החוף.

כיוון שהאומנת ובתה הקטנה של מריה נמצאים בבקתה הם אינם ממשים את אהבתם הפיסית. גם ביקור של חברתה הקרובה מעיב על האינטימיות.

ובכל זאת הם מצליחים להעביר מסרים, לעורר את ליבם זה לזו. לחוש באווירת התשוקה והאהבה שביניהם. הוא נועץ בה מבטים שרק מובנים לה.

“לפני ארבעים שנה” הוא פנינה קטנה ונדירה. כוחו הוא בתיאור וציור הרגשות. אחרי 40 שנה הגיבורה עדיין זוכרת את אותן התחושות שחוותה אז על חוף הים. ובמילותיה המיוחדות היא מצליחה להעביר לנו את חווית הרגשות שחוותה.

צירופי המילים והמשפטים העדינים ממחישים את החוויה הרגשית, את סערת נפשה והתשוקה הכבושה.

“שם נדמה לנו הקיום האמיתי יותר, בלתי נכבש. אך הרגע היה כה יפה, נקי ונטול צללים.”

תיאורי הטבע, האורות, הצללים, הצבעים גרמו לי לחוש את האווירה שאותה היא מתארת.

“לרוב העדפנו את חוף הים. חול רטוב, גמיש תחת צעדנו…חול בהיר ששקענו בו בלא להותיר עקבות, הצללים שהטלנו עליו התערבבו בקלילות.”

הטבע משרת את תחושות הגיבורים, כמו הים כך הם החליפו ושינו אווירה.

יופיו של הסיפור העדין והרגיש הוא דווקא בחוסר תחושת ההחמצה. מריה מבינה שאין קיום לאהבתם, היא אינה מתלוננת על כך, להפך היא נוצרת את הזיכרון וממנו שואבת כוח.

“אחרי שנים רבות כל כך, זיכרונותיי יכולים לראות אור יום בלא שיפגעו בי ובסביבה שלי.”

סיפור נדיר ונפלא. מצאתי עצמי קוראת בו שוב ומסמנת משפטים על מנת ללכוד את התחושה הציורית.

לפני ארבעים שנה, מריה ואן ריסלברגה

מצרפתית, מתי בן-יעקב

תשע נשמות, 2018

בחזרה מעמק רפאים – ספרו החדש של חיים באר

מדוע בוחר סופר יהודי מוערך ומוכשר להיקבר בבית קברות נוצרי בעמק רפאים, מדוע אשתו הנאמנה והאהובה מחליטה להתנתק מכל מה שקשור לבעלה הסופר? בספר שהוא ספק בלש ספק ביקורת מצליח להוביל אותנו חיים באר בתבונה ובחוכמתו ובעיקר בבקיאותו בספרות העברית מהמקרא ועד ימנו אל התשובה.

אלישע מילגרוים, מחברו של הרומן השנוי במחלוקת “נעטרי הקוצים” נקבר על פי דרישת אשתו נעמי בבית הקברות הנוצרי בעמק רפאים, הסיבה לבחירה זו היא אשתו  נעמי, אנגליה נוצרית המצליחה להעבירו לצד הנוצרי.

המספר שאין לו שם הוא צלם, אשר לפני שנים ערך כתבה על אלישע, דמותו של אלישע סקרנה אותו והוא ממשיך לאחר מותו לחקור את דמות הסופר בתקוה כי אשתו תאפשר לו להיכנס לחדרו.

העלילה מתפתלת ומסתבכת כאשר רוגל, בנו של מילגרוים  מנשואיו הראשונים, רוצה להעביר את גופת אביו לקבורה בהר הזיתים. נעמי, אשתו של אלישע מתגלה כשומרת קנאית על עולמו וארכיונו של בעלה, מחליטה לפתע למכור את כל עזבונו של אלישע. ולהתנתק מכל קשר וזיקה לבעלה המת ואומרת כי אינה גברת מילגרוים. נעמי המרמזת על נעמי מהמקרא.

אירועים אלו גורמים למספר להמשיך ולעקוב אחר דמותו של אלישע מתוך מחשבה ,כי אולי בעתיד יעסקו שוב ביצירתו והוא יוכל לעשות סרט דוקומנטרי שיבסס את מעמדו כיוצר.

הספר “בחזרה מעמק רפאים” היה מסע עבורי, מסע בין דפי הספר ואזכור שמות של אנשים ומקומות הוביל אותי למסע באינטרנט בחיפוש אחר האנשים והמקומות המופיעים בספר.

זהו ספר המזכיר ספר בלש, בלש כפול, האחד ברובד העלילתי והשני ברובד הספרותי. מה שחשבנו בראשית הקריאה אינו מה שבסיומה.

 “בחזרה מעמק רפאים” הוא ספר על הספרות ומקומה בחיי החברה, ספר שמעמיד את הספרות ובעיקר את מאחורי הקלעים של הספרות באור בוחן שאינו חיובי. יש בו ביקורת ולעג על פרסים ספרותיים,(פרס ספיר) על פגיעה בארכיונים של סופרים, כאב על סופרים ויוצרים מראשית הספרות העברית, עמודי התווך שלנו שהולכים ונשכחים, (ברדיצקבסקי, ברנר). ואולי הספר מתדיין עם ספרו של עמוס עוז, “הבשורה על פי יהודה”.

חיים באר מכוון את דבריו וביקורתו באמצעים  שבהם הוא בקיא, ספרות העבר של ברנר, ברדיצבסקי ומקורות מהתלמוד והגמרא. וגם כתיבתו מותאמת, הוא נע בין עברית תקנית לעברית תלמודית.

לאורך הספר תהיתי האם חיים באר מכוון לעצמו ולמקומו שלו בעיליתה הספרותית? אולי הצלם הוא בן דמותו, שכן חיים באר היה כתב צבאי, האם יש בספר מחשבות נסתרות משלו על אנשי הספרות בארץ.

כוחו של הספר הוא בשפה העשירה של חיים באר, בשפה מדויקת וגבוהה. שפה הנשענת על גדולי הסופרים, עגנון, ברנר, ברדיצבסקי. וכן ברמזים הספרותיים שהוא מפזר לאורך כל העלילה, מחברות החשק של עמנואל הרומי, יש גם רמז לספרו של חיים באר עצמו “לאן שנשאה אותם הרוח” בשמות האנשים, זלקינסון, יהודי מומר שתירגם את הברית החדשה, אלישע בן אבויה, הומינר, דולה ויטמן,

הקריאה בספר לפחות בשליש הראשון שלו לא היתה לי קלה, אך ברגע שהבנתי את מטרת הכתיבה, את האירוניה ואת הביקורת, הספר הפך לבעל משמעות, התחלתי לחקור ולבלוש אחר האירועים והדמויות, הסתקרנתי לדעת למי מכוון חיים באר את דבריו, הרגשתי אף את כאבו האישי שלו מעולם הספרות שבו הוא חי וכותב.

בחזרה מעמק רפאים, חיים באר

עם עובד 2018

שתי חברות – מאת מרטין רכטמן

עלילת הספר היא כמו רכבת הרים שאי אפשר לעצור. שתי חברות הנפגשות לאחר 3 שנים שלא התראו עוברות אירועים ושינויים בקצב מהיר.

פלורנסיה ואסול שתי חברות טובות מימי ילדותן ונעוריהן לא התראו ב-3 שנים האחרונות. בבוקר שבו פלורנסיה מקבלת רישיון נהיגה היא מוצאת עצמה נוהגת לחווה של אסול במשך 5 שעות. כך נפתח הספר “שתי חברות” ומכאן העלילה תתגלגל כמו כדור שלג, אירוע רודף אירוע. פלורנסיה חוזרת לבואינוס איירס מבלי לפגוש את חברתה. לאחר שבוע מתייצבת אסול בביתה של פלורנסיה ומשתכנת בו מבלי לשאול האם היא יכולה.

המפגש המחודש של שתי החברות מערער את השלווה וההתנהלות היומיומית שהיתה לכל אחת מהן.

כמעט כל הדמויות בספר עוברות תהליך של שינוי. אסול עוברת אירוע שמשפיע עליה, פלורנסיה מרגישה רגשות אשמה ופורשת חסותה על חברתה. מרתה, אמה של פלורנסיה מפסיקה לתת שעורי פסנתר ואף מוכרת אותו, דיגו החבר של פלורנסיה מתחיל להתאמן בפוטבול ומשנה צורתו, מילד צנום הופך לנער שמן מאוד. מה שהזכיר לי מעט את הסיפור “הגלגול” של קפקא.

לאחר תקופה בעיר אסול חוזרת לחווה, פלורנסיה מצטרפת אליה. קצב האירועים הולך וגואה ולפעמים לא ברור אם הם היו או שזו היתה הזיה.

דרך סיפורן של החברות אנו לומדים על חיי העיר וחיי הכפר, על החברה, המדינה, ההתנהלות הפוליטית והחברתית

זהו ספר השובר את כל הכלים והחוקים. אירוע בתוך אירוע ורודף אירוע. דמויות אומללות שאין להן מטרה ולאלו שיש הן הופכות לאבסורדיות ואומללות יותר. הספר הזכיר לי את תיאטרון האבסורד, התפרקות הסדר וההיגיון בעולם חסר משמעות, אנשים שנעים ללא מטרה, ואכן בספר אין הסבר פסיכולוגי להתנהלות של הדמויות. יש תחושה כאילו לדמויות אין הגיון. כאילו הן ריקות מתוכן, נודדות וזזות ללא תכלית.

יופיו וכוחו של הספר הוא בכתיבה המדויקת והכמעט אינפורמטיבית, כמו דיווח של מידע, או תיעוד. מבין כל האירועים והמשפטים הקורא דולה את הרגשות של הדמויות  ומנסה להבין את התנהלותן.  מרטין רכטמן הוא במאי מוערך בארצו, ואכן הספר נכתב באופן שבו האירועים והתיאורים הם כמו  תמונות מתוך סרט.

ספר שאינו מתאים לכל קורא, אך מי שיבין את הלך החשיבה של הסופר ימצא עצמו ברכבת הרים ססגונית

ממליצה על הספר שמרחיב אופקים, אני מתכוונת לקרוא אותו שוב.

על המתרגמת,

הספר תורגם על ידי סוניה ברשילון שנפטרה בקיץ האחרון, סוניה תרגמה ספרים רבים של הוצאת תשע נשמות וזיקית, האחוזה, שעה חופשית, בורחסטיין, גוף ראשון שני, הסיני שקרא, אני באה משם. סוניה נולדה בלימה שבפרו ב 1971 ונקראה סוניה על שמה של סוניה אהובתו של רסקולניקוב  מהחטא ועונשו. התרגום שלה מעולה , היא מצליחה להעביר את הדקויות הקטנות של ההתרחשות ושל השפה. במהלך הקריאה שוכחים שהספר אינו ספר מקור, אלא תרגום וזאת בזכותה של סוניה ברשילון.

שתי חברות , מרטין רכטמן

מספרדית, סוניה ברשילון

הוצאת תשע נשמות 2018

הצבוע המאושר – ספרו של מקס בירבום על משמעות האושר

הצבוע המאושר – ספרו של מקס בירבום על משמעות האושר

סיפור אגדה בסגנון תמונתו של דוריאן גריי על לורד מאוהב המוכן לעשות הכל על מנת לזכותו באהובתו

כילדה אהבתי לקרוא אגדות, קראתי אותן שוב ושוב, נסיכה תמימה ואהובה, נסיך ומכשפה, קללה, פיתולים בעלילה עד לסיום הטוב שבו הנסיך והנסיכה חיים באושר עד היום.

לספרון “הצבוע המאושר” יש כותרת משנה, אגדה לאנשים עייפים. וכזה הוא הסיפור, אגדה.

 לורד מאוהב נואשות בעלמת חן מפשוטי העם שאינה מוכנה להינשא לו. ליידי אחרת המאוהבת בלורד מנסה לחבל בזוגיות. יש יער וגם קופידון שיורה בחץ האהבה.

המספר מתאר את מעלליו של הלורד כשהוא כלל לא הכיר אותו, אלא רק שמע אודותיו, הוא משמש קול חיצוני של מוסר השכל, תפקידו הוא כתפקיד המקהלה במחזות היוונים. “אני סבור שקוראי הקטנים יבינו אז שכל גזר דין זועם שחרצו בעניינו ראוי שישקל שנית ואולי אף יבוטל “.

לורד ג’ורג’ הל היה איש שכולם תעבו אותו. הוא היה חמדן, אכזרי וסורר. כשראו אותו אנשים ברחוב עברו לצד השני של הרחוב, ילדים נצמדו לשמלות אומנותיהם כשראו אותו, והוא היה אדיש לכך.כל כך היה שקוע בגאוותו עד כי לא הביט על הסביבה.

ערב אחד צפה באופרטה חדשה שבה הופיעה ג’ני מיר, שחקנית חדש, בהופעת בכורה. ג’ורג’ המתאהב בה  מידית ומציע לה נישואים היא מסרבת להצעת הנישואים באומרה, לעולם לא אוכל להיות רעיה למי שפניו אינן פני קדוש.

ג’ורג’ מאוהב נואשות מגיע לחנות מסכות ומבקש מסכה של קדוש, המוכר מציע לו מסכה שנעשתה לאל השמש, אפולו. לאחר שעטה על פניו את המסכה ויצא ליער רואה אותו ג’ני. קופידון שאינו נח יורה את חצו והיא מתאהבת בו.

ג’ני, הנערה המתוקה, תמימה אמיתית  וכנה. מגלה לו עולם מלא של פרחים וטבע. עולם של נעורים, תמימות, יופי וחן.

לא אגלה את סופה של האגדה. זהו סיפור על כוחה של אהבה והתאהבות. האם האהבה יכולה לגרום לשינוי? איך מרגיש זה שעוטה על פניו מסכה, האם הוא מאמץ לתמיד את פני המסכה ? או שהשינוי חייב להיות מבפנים החוצה ?

הסיפור הוא אגדה לאנשים עייפים, למה עייפים? עייפים מניסיון לחפש אחר מנעמי החיים, מבגידות, מהימורים, מבגדים?

אגדה שהיא ממתק, אגדה בסגנון תמונתו של דוריאן גריי, אגדה שנותנת לנו חומר למחשבה ואולי אף מפלט למשהו אחר שונה, לאהבת נצח בסגנון האגדות.

הצבוע המאושר, מקס בירבום

מאנגלית מיכל שליו

תשע נשמות 2018

אליזה – ספרו של ז’ק שובירה על אהבה ראשונה

סיפור קטן ומקסים, סיפור על אהבה ראשונה.

את האהבה ראשונה שלנו אין שוכחים, היא מלווה אותנו לאורך כל חיינו ולפעמים משפיעה על עתידנו ובעיקר על בחירות האהבות הבאות.

ג’ק גיבור הסיפור שהוא הסופר עצמו נזכר בערוב ימיו באהבת חייו הראשונה.

בגיל 5 יתום מאב שנפל במלחמת העולם הראשונה פוגש ז’ק באליזה המשרתת המגיעה אל ביתם בכפר. בואה של אליזה מפיח בחייו רעננות וסקרנות. פתיחת הסיפור היא הופעתה של אליזה בגינה. “ראיתי אותה מופיעה בגינה. היא עלתה בשביל הקטן שלאורך גדת הנהר.” שימוש במילים, הופיעה ועלתה מיד מעלה אסוציאציה של ונוס העולה מהים. וברגע זה הוא מתאהב בה.

ז’ק גדל בין נשים ובעיקר בתוך עצבות של אלמנות ויתמות. אמו מסרבת להיפרד מאלמנותה ומזכירה לו בכל פעם את אביו שהוא לא זכה לראות. מזכירה לו עד כמה הוא דומה לו ואפילו את שמו מז’ק שינתה לאיוון ,כשמו של אביו. בתוך העצב מגלה ז’ק את התעוררות המיניות שלו. תשוקה שאז בגיל 5 לא היה מודע אליה ורק היום בגיל מבוגר הוא מבין את המשיכה שלו לאליזה. אליזה מעוררת בו רגשות חדשים והוא מתלווה אליה לכל מקום. אליזה פותחת בפניו צוהר לעולם החיצוני, לוקחת אותו
ג’ק/איוון מתאר שנה בחייו, שנה שגורמת לו להתבגר ולראות את עולמו בעיניים חדשות.

השינוי בחייו מתואר באמצעות תיאורי הטבע וחילופי העונות. במספר משפטים  מצליח הסופר לתאר את יופיו של הטבע. “באותו הערב, מעל לערבות, מעבר לשדה הגדול שניחוח של חציר יבש נישא ממנו, שקעה שמש ארגמנית בלהבה שהציתה בשמים.”

אהבתי את הסיפור המינימליסטי, את נקודת המבט הרטרוספקטיבית והנוסטלגית של הסופר, נקודת מבט שאין בה ביקורת, אלא שחזור תקופה בעיניים רעננות של ילד, שזוכר כל פרט וכל אירוע. כל משפט שנאמר נחרט בזיכרונו ומלווה אותו. התיאורים הילדיים והרעננים נשמרים במוחו וצרובים בליבו. הוא זוכר לאליזה את “חסד נעוריה” את השמחה והאור שהכניסה אל הבית ואל ליבו שלו.

רומן המתאר בעדינות התבגרות של ילד, וזיכרונות של אדם מבוגר, זיכרונות שאותם הוא נושא ולעולם לא ישכח.

ממליצה בחום.

אליזה , ז’ק שובירה

מצרפתית, עדינה קפלן

הוצאת תשע נשמות 2018

קרוב ללב הפראי על ספרה המתגמל של קלאריס ליספקטור

קריאה בספר הכתוב כזרם תודעה היא קריאה מאתגרת. על הקורא מוטלות משימת מעקב וריכוז. הקורא צריך במוחו לסדר את המחשבות המפוזרות של הכותב. לארגן את קרעי המחשבות לרצף כרונולוגי.

“קרוב ללב הפראי” הוא ספר מאתגר כיוון שסגנון הכתיבה שלו הוא זרם תודעה, זרם של מחשבות והתבוננות פנימית של הכותבת.

ז’ואנה נושאת בתוכה סבל אחד ארוך ומתמשך, מילדותה ועד בגרותה. כמיהה לאהבה ובעיקר לכך שיראו אותה. את הכמיהה לכך שיתבוננו בה היא העבירה ליצירתיות שבה, לכתיבה. ואכן בגיל תעיר מאוד החלה לפרסם את ספריה.

ה”קרוב ללב הפראי” נפתח בשברי תמונות וזיכרונות מילדותה של ז’ואנה. ז’ואנה התייתמה מאמה, אביה גידל אותה, כל כולו היה עסוק בעצמו ובפרנסה ולא היה נתון להבחין בילדה היצירתית והחולמנית שגדלה בביתו. ילדה שמבינה את רזי העולם, מבינה שהתרנגולות שבחצר של השכן הו זעיר אנפין של כל היצורים החיים וגם שלה. לאחר מותו היא עוברת לגור אצל דודתה שגם היא לא ידעה מה לעשות עם היצור המשונה הזה. היא אפילו כינתה אותה, נחש. מבית הדודה עוברת ז’ואנה לגדול בפנימייה. בגרותה של ז’ואנה עוברת עליה במחשבות והתבוננות על המוות ועל מהות החיים, ג’ואנה מוצאת אוזן קשבת אצל המורה שלה שאיתו היא מחליפה מחשבות פילוסופיות. השיחות עימו מלמדות אותה על משמעות החיים. עד מהרה היא מגלה עד כמה המחשבות והבדידות שבה היא נתונה קשות לה.  “אני מוצאת עצמי חסרת ישע, בודדה, מושלכת לתוך תא נטול מימדים, אשר האור והצל בו הם רוחות רפאים רוגעות.”

ז’ואנה מחפשת אהבה , היא חושבת שמצאה אותה באהובה אוטאביו ונישאת לו. אלא שהוא לא נפרד נפשית ופיסית מארוסתו. ז’ואנה מטלטלת נפשית עד שמגלה כי,” “מה שיש בתוך תוכה של ז’ואנה הוא משהו חזק יותר מן האהבה שנותנים, ומה שיש בתוכה דורש יותר מהאהבה שמקבלים”

חלקו הראשון של הספר (החלק המאתגר ובקשה לקריאה) הוא תיאור העבר הנעשה כתמונות, שברי זיכרון המצטרפים לפאזל. התמונות צצות ועולות במחשבותיה ללא סדר כרונולוגי, ומתורגמות לכתב יד בדיוק כמו שעולות במחשבות הראש.

ז’ואנה מבינה שהחרות המחשבתית שלה היא למעשה גם הקללה , חירות מחשבתית שאפילו לא חיברה אותה לעצמה. היום, ברגעי הכתיבה הללו היא מבינה שהחרות המחשבתית הזו הצמיחה את היצירתיות שבה. היא יודעת שעליה להגשים את עצמה. המשפט המסיים את הרומן אומנם ידוע ושחוק, אבל כל כל נכון ומתאים לכל אחד.

“מכל מאבק או מנוחה אקום חזקה ויפה כמו סוס רענן”.

בשנת 1943 כשהייתה בת עשרים פרסמה קלאריס ליספקטור את רומנה הראשון  “קרוב ללב פראי”. זהו הגרעין ליצירות הבאות שלה, נושאי הרומן : תשוקה, אהבה, משמעות הקיום, מופיעים ביצירות האחרות שלה.

הכתיבה של קלאריס ליספקטור מיוחדת ומעניינת, היא מחברת מילים שיוצרות צרוף שונה ואחר. תיאורי הנפש ותיאורי הפרטים החיצוניים שונים מאלו המוכרים לנו. כמו למשל :

 “בין רגע אחד לאחר, בין העבר לערפילי העתיד, העמימות הלבנה של פסק הזמן”

“הביטה סביבה, החדר התנשף קלות, מואר קלושות כמו בסחרחורת.”

תאורי המחשבות והיומיום של ז’ואנה  מרתקים וכמעט ולא נמצא כמותם בספרות. פתיחת הספר בו היא נמצאת בחדר עם אביה ומביטה בחלון מהווים מראה למה שהיא מרגישה ומה שתחוש בכל ימי חייה. פתיחה שהזכירה לי את סיפורו של ביאליק “ספיח”.

ספר מאתגר, ספר שהקריאה בו מתגמלת. ממליצה.

קרוב ללב הפראי, קלאריס ליספקטור

מפורטוגזית, מרים טבעון

הספריה החדשה, 2018

הארץ המדומיינת – ספרו של אדוארדו ברטי מתעתע בקורא מעבר לגבולות הדמיון

סיפור יפיפה, עדין ורגיש על חברות בין שתי נערות מתבגרות בסין של ראשית המאה הקודמת.

מזמן לא קראתי ספר שכתוב ברגישות ועדינות, ספר שריגש אותי באנושיות שלו , בתיאורי המסורת והתרבות ובעיקר בתיאורי הטבע שבו. ספר שנשבתי בקסמו מהמשפט הראשון.

סין בראשית המאה ה-20 כשברקע מתחוללת מלחמת סין-יפן.

זהו סיפור חניכה של נערה סינית בת ארבע עשרה, איננו יודעים מה שמה האמיתי, היא נקראת לינג על ידי חברתה עד לסיום הספר.

“הארץ המדומינת” נפתח בגסיסתה ומותה של הסבתא. המוות נוכח ונפקד בחיי המשפחה, המוות הוא המרכז בחייהם. בכל שעות היממה הם טרודים בו. המשפחה עסוקה בטקסי הפולחן להרחיק את הרוחות, לתת לרוח סבתה לנוח על משכבה בשלום.

הנערה אינה נפרדת מסבתה, היא מתַקשרת ,חולמת ומדברת עם סבתה, מתייעצת עמה. מפגשי החלום הללו הם בעלי מטרה עבור הנערה, הם אלו שעוזרים לה להשתחרר מכבלי המסורת ורגשות האשמה, הם אלו שמשחררים אותה.

איך נראה העולם מבעד לעיניה של נערה מתבגרת סינית. עולם של אמונות טפלות, מנהגים שונים וזרים (לנו, לעולם המערבי), הורים השבויים בתרבות העבר. ההתבוננות שלה בעולם זה ובהתנהגויות האנשים סביבה היא התבונות מפוכחת, ראייה פסיכולוגית אנושית, כילדה היא מצליחה לנתח את מניעיהם של הוריה, אך בחוכמתה אינה פוגעת בהם ואינה מעיזה להמרות את פיהם.

הספר, “הארץ המדומיינת” מתמקד ביחסיה של הנערה עם חברת נפשה, סיאו-מיי. הנערה נשבת בחברתה, מעריצה אותה, מחקה את סגנון לבושה ותסרוקתה. אהבתה לחברתה סיאו-מיי גדולה כל כך עד שהיא חולמת שזו תינשא לאחיה וכך הן תשארנה יחד. על רקע הקשר והחברות הן שתיהן מתבגרות ולכל אחת מיועד עתיד שונה.

פרט לחברות זהו ספר המתאר תרבות בגסיסתה, רגע לפני הפיכת סין לסין הקומוניסטית המבטלת כל זכר לעבר. זהו ספר על סמכות הורית, משפחה, מנהגים, אהבה. ספר שיש בו הערצה לספרים עתיקים ולחוכמה שבהם.

כשהתחלתי לקרוא את הספר, דמיינתי לי מחשבות ומראות על הארץ המדומיינת שאותה נערה חושבת עליה,  מה רבה היתה הפתעתי שהמושג הארץ המדומיינת שלי שונה מהמושג של הספר, לא אגלה לכם מהי אותה ארץ מדומיינת על מנת לא לפגום בקריאה.

 אדוארדו ברטי ,סופר ארגנטינאי, מצליח לשרטט ולהחיות תקופה מהעבר ובעיקר ארץ שבה לא נולד ומנהגים שלא חי אותם. השתהיתי מול היכולת הסיפורית והתיאורית שלה לצייר מקום שבו לא גדל, זו יכולתו של אמן וזו כוחה של היצירתיות, ברטי אינו נכשל בכך, התוצאה היא ספר אמין ורגיש. ספר שנקרא בשטף ומותיר אחריו רגשות רבים ומחשבות.

כל מה שנותר לי הוא לחכות לתרגומים נוספים מספריו.

הארץ המדומיינת, אדוארדו ברטי

מספרדית, עדינה קפלן

תשע נשמות ,2018

ציפייה – ספרה של מיקה אלמוג עומד בציפיות

ציפייה, המתנה, מילה המעוררת תמיד תקוה, הרי אנחנו משתמשים בביטוי השחוק, “יש למה לצפות.”

 

ספר הסיפורים “ציפייה” מעמיד דמויות רבגוניות מכל חתך האוכלוסייה ומראה, כי לכל אחד ציפייה שונה. כל אחד חולם לחיות חיים  אחרים. הנערה השמרטפית מצפה שבעלי הבית יעזבו את הדירה, כדי שתוכל להתלבש בבגדי המעצבים של בעלת הבית ולהרגיש לרגע כמו דוגמנית מעיתון, האדריכל שמצפה לקבל את עבודת העיצוב היה רוצה לחיות בעולם שבו יוכל להתנהג ללא איפוק. מוכרת הפרחים הבודדה כותבת פתקי אהבה בשמו של הבעל לאשתו ובכך מרגישה שגם בה נוגעת האהבה.

כל גיבורי הספר מצפים, מצפים לחיים טובים יותר, מצפים לאנושיות, מצפים לחום, מצפים לברוח מהעולם שבו הם חיים.

הציפייה היא המאחדת בין כל הסיפורים, הקצרים והארוכים ואפילו הקצרצרים.

ברגישות מיוחדת מתובלת בחוש הומור וצבעוניות מצליחה מיקה אלמוג להעמיד את הקורא מול מצבים פשוטים שגם הוא עצמו חווה/ראה אותם. כמו הגיבור של הסיפור “געגועי למקלט”. גיבור שכל חייו חי בצל, בלתי נראה ודווקא במקומות הרגילים מחליט להביא עצמו לקדמת הבמה. במעדניה בסופר הוא מבקש מהעובדת 283 גרם גבינה, “בדיוק” טורח לומר ויודע שעיני כולם נשואות אליו ואל המשקל בציפייה האם תצליח העובדת במשימתה. ברגע אחד קטן הופך להיות מהבלתי נראה לנראה.

ביכולת וירטואוזית וצבעונית מצליחה מיקה אלמוג לקפל אפיזודות וסיטואציות יומיומית. הסיפורים בעיקרם הם סיפורי מצב, שמתחת לפני השטח מקפלים פסיכולוגיה נפשית. היכולת המיוחדת של הסופרת היא לקחת מצב אנושי לפעמים בנאלי ולהביאו לקדמת הבמה. כאילו להניח עליו אור זרקור ולראות מה יקרה לגיבור ולקורא. הגיבור כמעט תמיד נחלץ מהסיטואציה בחיוך והקרוא? אחרי שחייך גם הוא , הוא מרגיש כאילו הסיפור תאר מצב שגם הוא עצמו היה בו.

יש ספרים שאני קוראת ברצף ואיני מניחה מהיד, את הספר הזה לגמתי טיפין טיפין, לא כי אינו קריא, להפך, רציתי להשהות את הסיום. קראתי סיפור וחיכיתי בציפייה לסיפור הבא.

עכשיו, אני כולי ציפייה לשמוע באייקסט את מיקה אלמוג מקריאה את סיפוריה (היא מרתקת, שמעתי אותה) וכן אני בציפייה לספר הבא שלה בתקוה שזה יהיה רומן.

ציפייה , מיקה אלמוג

כנרת,זמורה-ביתן,2017

הפיתוי של ברוריה – ספרו הנוקב של אברהם קושניר

הספר “הפיתוי של ברוריה” נפתח בהתאבדותה של רונית כהן, התאבדות שמשכה את התקשורת ועשתה רעש וגלים. רב פקד שושנה זבולוני מתבקשת לחקור ולפתור את התאבדותה של רונית. רב פקד שושנה זבולון, אלמנה, פותרת את תעלומת הרצח באופן יסודי. היא חושבת שבזה תמה החקירה, אולם, מרים פרדקין מבקשת ממנה ומעוזריה לפתור את תעלומת התאבדותה של ברוריה, התאבדות שארעה לפני אלף שמונה מאות שנים.

ברוריה אשתו של רבי מאיר היתה אשה חכמה ובקיאה בהלכה ובאגדה. אומרים עליה שהיא אף התערבה בפסיקות של החכמים. לפי האגדה ברוריה לעגה  על הביטוי של חכמי התלמוד “נשים דעתן קלה”. בעלה רבי מאיר שלח את תלמידו לפתות אותה והתלמיד הצליח, כשגילתה זאת ברוריה שלחה יד בנפשה.

מרים פרדקין, מבקשת היום, בהווה לטהר את שמה של ברוריה.

רב פקד שושנה, חוקרת מנוסה. כמו ברוריה אשת רבי מאיר היא אשה יחידה בעולם כוחני של גברים.  היא משתמשת בכל הידע המשטרתי שלה על מנת לחקור את פרשת התאבדותה של ברוריה.

הספר מתעמק בסוגיה הקשה, האם ברוריה פותתה, ואם כן מדוע? ההתעמקות נעשית בסגנון התפלפלות של דף גמרא.

השאלה המרכזית היא, האם המקרה אמיתי או פרי דמיון. ומדוע רש”י העלה אותו על הכתב.

ככל שמתקדמת החקירה שושנה לומדת יותר ויותר על העולם הגברי של התלמוד והגמרא, לומדת על התקופה ההיסטורית ובעיקר על מעמדה של האשה בחברה הסגורה של תלמידי חכמים.

מרים היא זו  שמספקת את ההסברים הדתיים ההיסטוריים.

שושנה לומדת וחוקרת את התקופה ואת סגנון החיים שהיה בתקופת רבי מאיר. אני הרגשתי כאילו אני חובשת איתה את אותו הספסל ללימודים. למדתי הלכות שונות, הסברי התנהגות ואפילו מצוות נעילת נעלים.

את סיפורה של ברוריה הכרתי, קיבלתי אותו כמו שהוא. מודה לא עלה בדעתי לשאול שאלות, והנה בחקירתה של שושנה הובאו בפני שאלות ותהיות רבות, שלא הראו את העולם הדתי באור חיובי. יש בספר ברובד הסמוי ביקורת כנגד החברה הדתית ובעיקר כנגד הדרת נשים.

למה לא שואלת הגמרא מדוע רבי מאיר שולח בחור לפתות את אשתו. מה יעלה בגורל התלמיד שהרי הוא מפתה ודינו חמור לא פחות מדינה של ברוריה. ומדוע התלמיד מסכים מיד, האם רואה ברב אלוהים שצריך לבצע דברו. מה ההבדל של רבי מאיר מאנשי כתות בימנו?

הסיפור הפנימי של ברוריה ותלמיד הישיבה הוא בעל רבדים רבים, נסתרים וגלויים לחברה שבה אנו חיים היום.

הספר כתוב בסגנון דף גמרא עם שאלות, תהיות ספקות שינוי חשיבה והסברים. זהו ספר שמיועד למי שמעונין לחקור ולשאול ,לבדוק את אירועי העבר.

הפיתוי של ברוריה , אברהם קושניר

הוצאת הקיבוץ המאוחד,2017

יד אחות – ספרה של נאה מקמל עתיר מספר על רחל המשוררת

בתיאור ציורי מרתק וקולח מחייה נאוה מקמל עתיר את דמותה של רחל בתל אביב של ימנו. ספר שבו העבר וההווה שזורים יחד ומטיילים ברחובות העיר העברית הראשונה.

בנעורי הייתי משוכנעת ,רחל המשוררת כתבה את שיריה עלי,

הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם,

הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן –

רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן,

רָחֵל – אֵם הָאֵם.

הן דמי בדמה זורם…. אהבתי את שיריה הפשוטים. למדתי אותם בתיכון ולאחר מכן באוניברסיטה. בתקופת לימודי באוניברסיטה פרסם דר’ ראובן קריץ ספר על הפואנטה בשירי רחל.

חייה של רחל לא היו פשוטים כמו פשטות שירתה ובוודאי שלא היתה בהם תפנית, פואנטה. שנים רבות היא ידעה שחייה צועדים בכיוון אחד. כיוון המוות ועד שתגיע אליו היא תחווה סבל.

 שיריה הפשוטים משקפים את אישיותה, את אהבתה לזולת, את אהבתה למולדת הנכספת, את פשטות ההנאה מכל מה שעיניה רואות וכן את הגעגוע.

נאוה מקמל עתיר בספרה “יד אחות” מחייה את רחל ומביאה אותה שוב לתל אביב של פעם, לתל אביב של בוגרשוב, הים אלנבי והשוק.

ובתל אביב של היום, הסואנת, מתגוררות שלוש נשים וילדה אחת מפוחדת.

אופירה, הרווקה המזדקנת, זו שאחרה את רכבת הנישואים למרות שידעה אהבה גדולה. אופירה קיבלה בירושה מאביה חנות והיא מוכרת בה בגדי יד שניה. אופירה קיבלה בירושה יכולת לראות דברים מעבר למציאות.

סיגי, בת ה-25 עוזבת את המושב הדתי שבו גדלה ועוקרת לתל אביב, לדירה קטנה שני רחובות מהשוק. משפחתה מתכחשת לה.

 רגינה, ניצולת שואה, ערירית גרה בקומת הקרקע בבניין שבו סיגי שכרה דירה. לחייה של רגינה פורצת סאשה ומפיחה בה רעננות, אך גם מחזירה אותה לימיה בתקופת השואה.

תוך כדי קריאה הרגשתי כמו בלש, רציתי לדעת כיצד כל הדמויות תפגשנה יחד. ידעתי שהחוט המקשר ביניהן היא רחל.

לכל אחת מהדמויות יש משהו מרחל. כל אחת חושפת את הרחל שלה.

סיפורה של רחל היה ידוע לי, הכרתי אותו היטב, טיילתי ברחובות תל אביב בעקבותיה והגעתי עד לכנרת, למרות בקיאותי בקורות חייה לא יכולתי שלא לצלול לסיפורן של הנשים בהווה שחיות את רחל מהעבר.

ליבי נכמר והצטער על רחל המשוררת, על הסבל שעברה האשה העדינה והנחושה. כמה כוחות נפש היו בה שלא לוותר על משאת נפשה, עבודת האדמה בארץ ישראל. לצד אהבתה לאדמה היו בה כוחות אהבת האדם ואהבת הגברים. והם נטשו אותה, זנחו אותה, איש איש מסיבותיו וכל מה שנותר לה הוא להיות מנגד.

כל מה שנותר לה הוא לכתוב שירים. התשלום הוא לפי אורך השיר, ורחל? שיריה קצרים כמו חייה והתשלום זעום.

הספר “יד אחות”מתאר את רחל ודמותה המיוחדת.דמות אנושית ועדינה. רחל העוזרת לכל מי שזקוק לעזרה למרות מחלתה. רחל שעדיין אוהבת ומתאהבת למרות הידיעה שחייה תלויים על בלימה ואינה יודעת כמה שנים עוד תחייה.

נאוה מקמל עתיר מחייה את רחל, שוזרת בספר מכתבים שנכתבו על ידה, קטעי יומן, אמירות ושיחות שהיו עד כדי תחושה שרחל עומדת לידנו ומדברת איתנו. רחל ברומן מתכתבת ומדברת עם הדמויות הנשיות שבו, דמויות שגם הן כמו רחל ננטשו. סיגי על ידי המשפחה, אופירה על ידי אהובה, סאשה על ידי אמה. מבלי ידיעתן שואבות הדמויות כוח ועוצמה מרחל. הן מגלות יכולת להתמודד עם המציאות ומצליחות, הן למעשה התיקון של רחל המשוררת, הן חיות ומחיות אותה.

ספר הכתוב ברגישות ובחוכמה, שילוב של עבר והווה מציאות ודמיון. ממליצה מאוד מאוד.

יד אחות , נאוה מקמל עתיר

ידיעות ספרים, 2018