הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

ספר של צחוק ועצב, ספר שנכתב בתחילה על פתקים כזיכרון.

זו פעם ראשונה שאיני יודעת כיצד אתחיל לכתוב את דעתי על הספר. הרבה מחשבות מתרוצצות במוחי בעקבות קריאת הספר וכל כך קשה לי להעלות אותן על הכתב. מודה, לא רציתי לקרוא את הספר בגלל נושאו, אבל דפדוף קל שכנע אותי להתחיל, ומכאן הדפים עברו מעצמם.

אתחיל בכך שבתי, סטודנטית לרפואה שנה שישית אמרה לי,  כל סטודנט לרפואה חייב לקרוא את הספר הזה, הספר צריך להיות על המדף לצד הספר של האריסון (ספר הרפואה הפנימית).

ואני? סיימתי לקרוא את הספר כשדמעות עצב זולגות על פניי המחייכים. אוקסימורון.

צחוק מהול בעצב , עצב מתערבב בצחוק, זו היתה התחושה שלי.

גיבור הספר הוא האיש הזקן, בתו של האיש הזקן כתבה על פתקי נייר  את מחשבותיה על אביה לאחר שנפטר.

הספר “האיש הזקן” הוא סיפורים קטנים מלאי זיכרונות חיים שלמים של אדם. כל סיפור הוא אירוע שבתוכו משולבים שברירי אישיותו של האיש הזקן. כולם יחד נותנים מכלול שלם של אדם מסור, נעים הליכות, איש ישר וטוב לב איש שלמד משפטים בלילות ובימים עבד כפועל בניין. כעורך דין נהג לטפל באנשים שלא היה ביכולתם לשלם לו. התשלומים שלהם לו היו מתנות קטנות, כלי אוכל, פרחים, מעדנים שהציפו את ביתם.

הסופרת נגה אלבלך,(את ספרה “סילנד” אהבתי מאוד) מלווה את אביה בחודשי חייו האחרונים, היא מכנה את אביה האיש הזקן מכמה טעמים, האחד אולי להרחיק את אביה האיש הקרוב אליה ובאמצעות הזרה להתייחס אליו כאל אדם שאינו קרוב אליה, או אולי מכנה אוו כך על מנת לומר, כל אחד מהאנשים הסובבים אותנו יכול להיות האיש הזקן שבספר.

מה עובר על משפחתו של האיש הזקן שאינו מזהה אותם? מדבר אליהם בשפה שאינה מובנת,

“בתו של האיש הזקן אפילו לא ידעה שאביה דובר גרמנית.”

מה עובר על בתו ואשתו של האיש הזקן המסרב ללכת לישון במיטתו, כי יש שם אישה זרה, מה יגידו עליו הוא שואל, ומוסיף ומה יגידו עליה. מתייחס לאשתו כאל אשה זרה, שואל אותה אם גם מחר היא תהיה כדי לשרוך את שרוכי נעליו.

לאורך הקריאה חשבתי, איך בני המשפחה מקבלים את השכחה והבלבול, האם נעלבים , האם כועסים על כך שהאיש הזקן כועס עליהם או מתלונן שלא יצא כבר 25 ימים מהבית בדיוק ברגע שבו הוא חוזר מטיול.

סיפורו נע בהיפוך כרונולוגי, מתחיל משנותיו האחרונות של האב ועובר לילדותו, נעורים, בגרותו. זיכרון ההווה אינו נעים, אב חולה , מבולבל שאינו מזהה את בתו. ,נגה אלבלך מספרת בחום מלטף על הכאב באיבוד הזיכרון ואיבוד האב שהיה לה. מהווה היא עוברת לעברו של האב, לילדותו, עוצמתו וגדולתו. תהליך זה הוא בדיוק כמו שאנו זוכרים את הורינו. בתחילה התמונות הן תמונות הזקנה ולאחר מכן צצים ועולים זיכרונות העבר הרחוק.

ספרים רבים נכתבו על מחלת האלצהיימר, אבל ספר זה הוא שונה ומיוחד, לא צריך עלילה ותיאורים ארוכים ומסורבלים על מנת להעביר את רגש הכאב והחמלה של בני המשפחה. נגה אלבלך מצליחה לספר על תחושותיה כבת ועל תחושת האב ברגעים של השכחה.

ספר רגיש, ספר עדין עם תמונות אנושיות המהוות מכלול שלם של מערכת יחסים בין אב לבת. אל תחששו לקרוא את הספר. להפך, אני ממליצה עליו בחום רב, כי יש בו הכל.

האיש הזקן, פרידה, נגה אלבלך

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018

נופש מופלא – ספרו של מיכאיל זושצ’נקו כסאטירה חברתית

קובץ סיפורים שנכתבו כביקורת וסאטירה על המשטר הקומוניסטי אך יש בהם רלוונטיות לימנו.

“נופש מופלא” הוא אוסף סיפורים קצרים  וקצרצרים של הסופר מיכאיל זוש’צנקו יליד  סן פטרבורג, 1984 זושצ’נקו התחיל לפרסם בשנת 1920 . עם עליית הקומוניזם הפך למתנגד למשטר, לכן טבעי ובלתי נמנע הוא שסיפוריו יהוו סאטירה חברתית.

חלקם של  הסיפורים הם רשמים וחוויות, כמו הסיפור על הגעת הרשמקול מאמריקה. או יגונה של אשה, אלמנה המנצלת את התאבדותו של בעלה כדי לא לעמוד בתור, וכל הקהל החס עליה מאפשר לה.

חלק מהסיפורים הם ביקורת על הממסד ועל המשטר ונגד האריסטוקרטיה. הסיפור “האריסטוקרטית” לועג למעמד זה. נשים החובשות כובע, מחזיקות כלבלב ובעלות שן זהב. מעמדה של הדמות מאפשר לה לנצל את הגיבור המייצג את המפלגה.

ואי אפשר שלא להזכיר את הסיפור “הרפתקאותיו של  קוף” שהוא אלגוריה על האדם הפשוט במשטר הקומוניסטי. סיפור שבגינו סולק מחברות באגודת הסופרים

בסיום הסיפור אומרת הדמות, “חינכתי אותו להתנהג כמו בן אדם וכעת כל הילדים ואפילו מבוגרים אחדים יכולים לקחת ממנו דוגמה”.

אומנם הסיפורים נכתבו בשנות השלושים ברוסיה בראשית הקומוניזם, אך יש בהם על זמניות, הם מבטאים היטב את הפחד מהעריצות והרודנות. את חשיבות חירות האדם וחופש המחשבה והביטוי.

את מידת ההקרבה של האזרח מול מפלצת המפלגה.

הסיפור “השחקן” הוא מטאפורה המסבירה את התנהלות ההמון נוכח מפלצת המפלגה.

“חוש ריח של כלב” מתאר את הפחדים של העם מול המשטר, כלב המשטרה מחפש את גנב הפרווה וכאשר ניגש לאנשים מתגלה כי כל אחד מהם גנב ופשע והכלבה אינה מרפה מאף אחד.

בשפה פשוטה, אפילו מעט עממית ויומיומית מעלה זושצ’נקו את כאבם של האזרחים הפשוטים, את ההתנהלות היומיומית, את הכעס, את התסכול, את הגרגרנות של האנשים. בקובץ  סיפורים סאטירים וביקורתיים וסיפורים אנושיים על חיי האנשים ברוסיה הקומוניסטית.

ממליצה לקרוא את הקובץ המיוחד הזה הפותח צוהר למסך הברזל ומעמיד את האדם בהערכה מחודשת לחופש הביטוי ולדמוקרטיה.

נופש מופלא / מיכאיל זושצ’נקו

מרוסית, יואל נץ

ספרית הפועלים 2018

לפני ארבעים שנה ספרה של מריה ואן ריסלברגה על זיכרונות אהבתה

אדם, מה נשאר לו בחייו אם לא זיכרונותיו. ואם הם טובים אשריהו, שכן הוא יכול להתנחם בהם.

מריה מעלה על הכתב זיכרונות אהבתה לאובר, בשפה עדינה ורגישה היא מתארת את אותו חודש שבו שהו שניהם בבקתה על חוף הים והעניקו זה לזו מתנה נדירה שאותה היא נושאת ארבעים שנה.

מריה נזכרת בזיכרון מתוק “כל כולו רגע קצר, שעדיין מהדהד לאורך חיים שלמים.”

מריה מכירה את אובר, הוא נושא לאשה את אנייס,  והיא נישאת לאנטואן. לאחר שלוש שנים מוצאת מריה את עצמה עם אובר בבקתה אחת על חוף הים למשך חודש ימים.(יש הסבר לכך,)

הקרבה האינטימית ביניהם מתפתחת לאט לאט, תחילה קירבה בשיחה על ספרים שהם אוהבים. פתיחה אקראית בספר מהווה עבורם רמז לעתיד או רמז ליחסיהם. הם קוראים יחד את שיריו של בודלר. לאחר מכן טיולים לילים לאורך החוף.

כיוון שהאומנת ובתה הקטנה של מריה נמצאים בבקתה הם אינם ממשים את אהבתם הפיסית. גם ביקור של חברתה הקרובה מעיב על האינטימיות.

ובכל זאת הם מצליחים להעביר מסרים, לעורר את ליבם זה לזו. לחוש באווירת התשוקה והאהבה שביניהם. הוא נועץ בה מבטים שרק מובנים לה.

“לפני ארבעים שנה” הוא פנינה קטנה ונדירה. כוחו הוא בתיאור וציור הרגשות. אחרי 40 שנה הגיבורה עדיין זוכרת את אותן התחושות שחוותה אז על חוף הים. ובמילותיה המיוחדות היא מצליחה להעביר לנו את חווית הרגשות שחוותה.

צירופי המילים והמשפטים העדינים ממחישים את החוויה הרגשית, את סערת נפשה והתשוקה הכבושה.

“שם נדמה לנו הקיום האמיתי יותר, בלתי נכבש. אך הרגע היה כה יפה, נקי ונטול צללים.”

תיאורי הטבע, האורות, הצללים, הצבעים גרמו לי לחוש את האווירה שאותה היא מתארת.

“לרוב העדפנו את חוף הים. חול רטוב, גמיש תחת צעדנו…חול בהיר ששקענו בו בלא להותיר עקבות, הצללים שהטלנו עליו התערבבו בקלילות.”

הטבע משרת את תחושות הגיבורים, כמו הים כך הם החליפו ושינו אווירה.

יופיו של הסיפור העדין והרגיש הוא דווקא בחוסר תחושת ההחמצה. מריה מבינה שאין קיום לאהבתם, היא אינה מתלוננת על כך, להפך היא נוצרת את הזיכרון וממנו שואבת כוח.

“אחרי שנים רבות כל כך, זיכרונותיי יכולים לראות אור יום בלא שיפגעו בי ובסביבה שלי.”

סיפור נדיר ונפלא. מצאתי עצמי קוראת בו שוב ומסמנת משפטים על מנת ללכוד את התחושה הציורית.

לפני ארבעים שנה, מריה ואן ריסלברגה

מצרפתית, מתי בן-יעקב

תשע נשמות, 2018

בחזרה מעמק רפאים – ספרו החדש של חיים באר

מדוע בוחר סופר יהודי מוערך ומוכשר להיקבר בבית קברות נוצרי בעמק רפאים, מדוע אשתו הנאמנה והאהובה מחליטה להתנתק מכל מה שקשור לבעלה הסופר? בספר שהוא ספק בלש ספק ביקורת מצליח להוביל אותנו חיים באר בתבונה ובחוכמתו ובעיקר בבקיאותו בספרות העברית מהמקרא ועד ימנו אל התשובה.

אלישע מילגרוים, מחברו של הרומן השנוי במחלוקת “נעטרי הקוצים” נקבר על פי דרישת אשתו נעמי בבית הקברות הנוצרי בעמק רפאים, הסיבה לבחירה זו היא אשתו  נעמי, אנגליה נוצרית המצליחה להעבירו לצד הנוצרי.

המספר שאין לו שם הוא צלם, אשר לפני שנים ערך כתבה על אלישע, דמותו של אלישע סקרנה אותו והוא ממשיך לאחר מותו לחקור את דמות הסופר בתקוה כי אשתו תאפשר לו להיכנס לחדרו.

העלילה מתפתלת ומסתבכת כאשר רוגל, בנו של מילגרוים  מנשואיו הראשונים, רוצה להעביר את גופת אביו לקבורה בהר הזיתים. נעמי, אשתו של אלישע מתגלה כשומרת קנאית על עולמו וארכיונו של בעלה, מחליטה לפתע למכור את כל עזבונו של אלישע. ולהתנתק מכל קשר וזיקה לבעלה המת ואומרת כי אינה גברת מילגרוים. נעמי המרמזת על נעמי מהמקרא.

אירועים אלו גורמים למספר להמשיך ולעקוב אחר דמותו של אלישע מתוך מחשבה ,כי אולי בעתיד יעסקו שוב ביצירתו והוא יוכל לעשות סרט דוקומנטרי שיבסס את מעמדו כיוצר.

הספר “בחזרה מעמק רפאים” היה מסע עבורי, מסע בין דפי הספר ואזכור שמות של אנשים ומקומות הוביל אותי למסע באינטרנט בחיפוש אחר האנשים והמקומות המופיעים בספר.

זהו ספר המזכיר ספר בלש, בלש כפול, האחד ברובד העלילתי והשני ברובד הספרותי. מה שחשבנו בראשית הקריאה אינו מה שבסיומה.

 “בחזרה מעמק רפאים” הוא ספר על הספרות ומקומה בחיי החברה, ספר שמעמיד את הספרות ובעיקר את מאחורי הקלעים של הספרות באור בוחן שאינו חיובי. יש בו ביקורת ולעג על פרסים ספרותיים,(פרס ספיר) על פגיעה בארכיונים של סופרים, כאב על סופרים ויוצרים מראשית הספרות העברית, עמודי התווך שלנו שהולכים ונשכחים, (ברדיצקבסקי, ברנר). ואולי הספר מתדיין עם ספרו של עמוס עוז, “הבשורה על פי יהודה”.

חיים באר מכוון את דבריו וביקורתו באמצעים  שבהם הוא בקיא, ספרות העבר של ברנר, ברדיצבסקי ומקורות מהתלמוד והגמרא. וגם כתיבתו מותאמת, הוא נע בין עברית תקנית לעברית תלמודית.

לאורך הספר תהיתי האם חיים באר מכוון לעצמו ולמקומו שלו בעיליתה הספרותית? אולי הצלם הוא בן דמותו, שכן חיים באר היה כתב צבאי, האם יש בספר מחשבות נסתרות משלו על אנשי הספרות בארץ.

כוחו של הספר הוא בשפה העשירה של חיים באר, בשפה מדויקת וגבוהה. שפה הנשענת על גדולי הסופרים, עגנון, ברנר, ברדיצבסקי. וכן ברמזים הספרותיים שהוא מפזר לאורך כל העלילה, מחברות החשק של עמנואל הרומי, יש גם רמז לספרו של חיים באר עצמו “לאן שנשאה אותם הרוח” בשמות האנשים, זלקינסון, יהודי מומר שתירגם את הברית החדשה, אלישע בן אבויה, הומינר, דולה ויטמן,

הקריאה בספר לפחות בשליש הראשון שלו לא היתה לי קלה, אך ברגע שהבנתי את מטרת הכתיבה, את האירוניה ואת הביקורת, הספר הפך לבעל משמעות, התחלתי לחקור ולבלוש אחר האירועים והדמויות, הסתקרנתי לדעת למי מכוון חיים באר את דבריו, הרגשתי אף את כאבו האישי שלו מעולם הספרות שבו הוא חי וכותב.

בחזרה מעמק רפאים, חיים באר

עם עובד 2018

שתי חברות – מאת מרטין רכטמן

עלילת הספר היא כמו רכבת הרים שאי אפשר לעצור. שתי חברות הנפגשות לאחר 3 שנים שלא התראו עוברות אירועים ושינויים בקצב מהיר.

פלורנסיה ואסול שתי חברות טובות מימי ילדותן ונעוריהן לא התראו ב-3 שנים האחרונות. בבוקר שבו פלורנסיה מקבלת רישיון נהיגה היא מוצאת עצמה נוהגת לחווה של אסול במשך 5 שעות. כך נפתח הספר “שתי חברות” ומכאן העלילה תתגלגל כמו כדור שלג, אירוע רודף אירוע. פלורנסיה חוזרת לבואינוס איירס מבלי לפגוש את חברתה. לאחר שבוע מתייצבת אסול בביתה של פלורנסיה ומשתכנת בו מבלי לשאול האם היא יכולה.

המפגש המחודש של שתי החברות מערער את השלווה וההתנהלות היומיומית שהיתה לכל אחת מהן.

כמעט כל הדמויות בספר עוברות תהליך של שינוי. אסול עוברת אירוע שמשפיע עליה, פלורנסיה מרגישה רגשות אשמה ופורשת חסותה על חברתה. מרתה, אמה של פלורנסיה מפסיקה לתת שעורי פסנתר ואף מוכרת אותו, דיגו החבר של פלורנסיה מתחיל להתאמן בפוטבול ומשנה צורתו, מילד צנום הופך לנער שמן מאוד. מה שהזכיר לי מעט את הסיפור “הגלגול” של קפקא.

לאחר תקופה בעיר אסול חוזרת לחווה, פלורנסיה מצטרפת אליה. קצב האירועים הולך וגואה ולפעמים לא ברור אם הם היו או שזו היתה הזיה.

דרך סיפורן של החברות אנו לומדים על חיי העיר וחיי הכפר, על החברה, המדינה, ההתנהלות הפוליטית והחברתית

זהו ספר השובר את כל הכלים והחוקים. אירוע בתוך אירוע ורודף אירוע. דמויות אומללות שאין להן מטרה ולאלו שיש הן הופכות לאבסורדיות ואומללות יותר. הספר הזכיר לי את תיאטרון האבסורד, התפרקות הסדר וההיגיון בעולם חסר משמעות, אנשים שנעים ללא מטרה, ואכן בספר אין הסבר פסיכולוגי להתנהלות של הדמויות. יש תחושה כאילו לדמויות אין הגיון. כאילו הן ריקות מתוכן, נודדות וזזות ללא תכלית.

יופיו וכוחו של הספר הוא בכתיבה המדויקת והכמעט אינפורמטיבית, כמו דיווח של מידע, או תיעוד. מבין כל האירועים והמשפטים הקורא דולה את הרגשות של הדמויות  ומנסה להבין את התנהלותן.  מרטין רכטמן הוא במאי מוערך בארצו, ואכן הספר נכתב באופן שבו האירועים והתיאורים הם כמו  תמונות מתוך סרט.

ספר שאינו מתאים לכל קורא, אך מי שיבין את הלך החשיבה של הסופר ימצא עצמו ברכבת הרים ססגונית

ממליצה על הספר שמרחיב אופקים, אני מתכוונת לקרוא אותו שוב.

על המתרגמת,

הספר תורגם על ידי סוניה ברשילון שנפטרה בקיץ האחרון, סוניה תרגמה ספרים רבים של הוצאת תשע נשמות וזיקית, האחוזה, שעה חופשית, בורחסטיין, גוף ראשון שני, הסיני שקרא, אני באה משם. סוניה נולדה בלימה שבפרו ב 1971 ונקראה סוניה על שמה של סוניה אהובתו של רסקולניקוב  מהחטא ועונשו. התרגום שלה מעולה , היא מצליחה להעביר את הדקויות הקטנות של ההתרחשות ושל השפה. במהלך הקריאה שוכחים שהספר אינו ספר מקור, אלא תרגום וזאת בזכותה של סוניה ברשילון.

שתי חברות , מרטין רכטמן

מספרדית, סוניה ברשילון

הוצאת תשע נשמות 2018

הצבוע המאושר – ספרו של מקס בירבום על משמעות האושר

הצבוע המאושר – ספרו של מקס בירבום על משמעות האושר

סיפור אגדה בסגנון תמונתו של דוריאן גריי על לורד מאוהב המוכן לעשות הכל על מנת לזכותו באהובתו

כילדה אהבתי לקרוא אגדות, קראתי אותן שוב ושוב, נסיכה תמימה ואהובה, נסיך ומכשפה, קללה, פיתולים בעלילה עד לסיום הטוב שבו הנסיך והנסיכה חיים באושר עד היום.

לספרון “הצבוע המאושר” יש כותרת משנה, אגדה לאנשים עייפים. וכזה הוא הסיפור, אגדה.

 לורד מאוהב נואשות בעלמת חן מפשוטי העם שאינה מוכנה להינשא לו. ליידי אחרת המאוהבת בלורד מנסה לחבל בזוגיות. יש יער וגם קופידון שיורה בחץ האהבה.

המספר מתאר את מעלליו של הלורד כשהוא כלל לא הכיר אותו, אלא רק שמע אודותיו, הוא משמש קול חיצוני של מוסר השכל, תפקידו הוא כתפקיד המקהלה במחזות היוונים. “אני סבור שקוראי הקטנים יבינו אז שכל גזר דין זועם שחרצו בעניינו ראוי שישקל שנית ואולי אף יבוטל “.

לורד ג’ורג’ הל היה איש שכולם תעבו אותו. הוא היה חמדן, אכזרי וסורר. כשראו אותו אנשים ברחוב עברו לצד השני של הרחוב, ילדים נצמדו לשמלות אומנותיהם כשראו אותו, והוא היה אדיש לכך.כל כך היה שקוע בגאוותו עד כי לא הביט על הסביבה.

ערב אחד צפה באופרטה חדשה שבה הופיעה ג’ני מיר, שחקנית חדש, בהופעת בכורה. ג’ורג’ המתאהב בה  מידית ומציע לה נישואים היא מסרבת להצעת הנישואים באומרה, לעולם לא אוכל להיות רעיה למי שפניו אינן פני קדוש.

ג’ורג’ מאוהב נואשות מגיע לחנות מסכות ומבקש מסכה של קדוש, המוכר מציע לו מסכה שנעשתה לאל השמש, אפולו. לאחר שעטה על פניו את המסכה ויצא ליער רואה אותו ג’ני. קופידון שאינו נח יורה את חצו והיא מתאהבת בו.

ג’ני, הנערה המתוקה, תמימה אמיתית  וכנה. מגלה לו עולם מלא של פרחים וטבע. עולם של נעורים, תמימות, יופי וחן.

לא אגלה את סופה של האגדה. זהו סיפור על כוחה של אהבה והתאהבות. האם האהבה יכולה לגרום לשינוי? איך מרגיש זה שעוטה על פניו מסכה, האם הוא מאמץ לתמיד את פני המסכה ? או שהשינוי חייב להיות מבפנים החוצה ?

הסיפור הוא אגדה לאנשים עייפים, למה עייפים? עייפים מניסיון לחפש אחר מנעמי החיים, מבגידות, מהימורים, מבגדים?

אגדה שהיא ממתק, אגדה בסגנון תמונתו של דוריאן גריי, אגדה שנותנת לנו חומר למחשבה ואולי אף מפלט למשהו אחר שונה, לאהבת נצח בסגנון האגדות.

הצבוע המאושר, מקס בירבום

מאנגלית מיכל שליו

תשע נשמות 2018

אליזה – ספרו של ז’ק שובירה על אהבה ראשונה

סיפור קטן ומקסים, סיפור על אהבה ראשונה.

את האהבה ראשונה שלנו אין שוכחים, היא מלווה אותנו לאורך כל חיינו ולפעמים משפיעה על עתידנו ובעיקר על בחירות האהבות הבאות.

ג’ק גיבור הסיפור שהוא הסופר עצמו נזכר בערוב ימיו באהבת חייו הראשונה.

בגיל 5 יתום מאב שנפל במלחמת העולם הראשונה פוגש ז’ק באליזה המשרתת המגיעה אל ביתם בכפר. בואה של אליזה מפיח בחייו רעננות וסקרנות. פתיחת הסיפור היא הופעתה של אליזה בגינה. “ראיתי אותה מופיעה בגינה. היא עלתה בשביל הקטן שלאורך גדת הנהר.” שימוש במילים, הופיעה ועלתה מיד מעלה אסוציאציה של ונוס העולה מהים. וברגע זה הוא מתאהב בה.

ז’ק גדל בין נשים ובעיקר בתוך עצבות של אלמנות ויתמות. אמו מסרבת להיפרד מאלמנותה ומזכירה לו בכל פעם את אביו שהוא לא זכה לראות. מזכירה לו עד כמה הוא דומה לו ואפילו את שמו מז’ק שינתה לאיוון ,כשמו של אביו. בתוך העצב מגלה ז’ק את התעוררות המיניות שלו. תשוקה שאז בגיל 5 לא היה מודע אליה ורק היום בגיל מבוגר הוא מבין את המשיכה שלו לאליזה. אליזה מעוררת בו רגשות חדשים והוא מתלווה אליה לכל מקום. אליזה פותחת בפניו צוהר לעולם החיצוני, לוקחת אותו
ג’ק/איוון מתאר שנה בחייו, שנה שגורמת לו להתבגר ולראות את עולמו בעיניים חדשות.

השינוי בחייו מתואר באמצעות תיאורי הטבע וחילופי העונות. במספר משפטים  מצליח הסופר לתאר את יופיו של הטבע. “באותו הערב, מעל לערבות, מעבר לשדה הגדול שניחוח של חציר יבש נישא ממנו, שקעה שמש ארגמנית בלהבה שהציתה בשמים.”

אהבתי את הסיפור המינימליסטי, את נקודת המבט הרטרוספקטיבית והנוסטלגית של הסופר, נקודת מבט שאין בה ביקורת, אלא שחזור תקופה בעיניים רעננות של ילד, שזוכר כל פרט וכל אירוע. כל משפט שנאמר נחרט בזיכרונו ומלווה אותו. התיאורים הילדיים והרעננים נשמרים במוחו וצרובים בליבו. הוא זוכר לאליזה את “חסד נעוריה” את השמחה והאור שהכניסה אל הבית ואל ליבו שלו.

רומן המתאר בעדינות התבגרות של ילד, וזיכרונות של אדם מבוגר, זיכרונות שאותם הוא נושא ולעולם לא ישכח.

ממליצה בחום.

אליזה , ז’ק שובירה

מצרפתית, עדינה קפלן

הוצאת תשע נשמות 2018

קרוב ללב הפראי על ספרה המתגמל של קלאריס ליספקטור

קריאה בספר הכתוב כזרם תודעה היא קריאה מאתגרת. על הקורא מוטלות משימת מעקב וריכוז. הקורא צריך במוחו לסדר את המחשבות המפוזרות של הכותב. לארגן את קרעי המחשבות לרצף כרונולוגי.

“קרוב ללב הפראי” הוא ספר מאתגר כיוון שסגנון הכתיבה שלו הוא זרם תודעה, זרם של מחשבות והתבוננות פנימית של הכותבת.

ז’ואנה נושאת בתוכה סבל אחד ארוך ומתמשך, מילדותה ועד בגרותה. כמיהה לאהבה ובעיקר לכך שיראו אותה. את הכמיהה לכך שיתבוננו בה היא העבירה ליצירתיות שבה, לכתיבה. ואכן בגיל תעיר מאוד החלה לפרסם את ספריה.

ה”קרוב ללב הפראי” נפתח בשברי תמונות וזיכרונות מילדותה של ז’ואנה. ז’ואנה התייתמה מאמה, אביה גידל אותה, כל כולו היה עסוק בעצמו ובפרנסה ולא היה נתון להבחין בילדה היצירתית והחולמנית שגדלה בביתו. ילדה שמבינה את רזי העולם, מבינה שהתרנגולות שבחצר של השכן הו זעיר אנפין של כל היצורים החיים וגם שלה. לאחר מותו היא עוברת לגור אצל דודתה שגם היא לא ידעה מה לעשות עם היצור המשונה הזה. היא אפילו כינתה אותה, נחש. מבית הדודה עוברת ז’ואנה לגדול בפנימייה. בגרותה של ז’ואנה עוברת עליה במחשבות והתבוננות על המוות ועל מהות החיים, ג’ואנה מוצאת אוזן קשבת אצל המורה שלה שאיתו היא מחליפה מחשבות פילוסופיות. השיחות עימו מלמדות אותה על משמעות החיים. עד מהרה היא מגלה עד כמה המחשבות והבדידות שבה היא נתונה קשות לה.  “אני מוצאת עצמי חסרת ישע, בודדה, מושלכת לתוך תא נטול מימדים, אשר האור והצל בו הם רוחות רפאים רוגעות.”

ז’ואנה מחפשת אהבה , היא חושבת שמצאה אותה באהובה אוטאביו ונישאת לו. אלא שהוא לא נפרד נפשית ופיסית מארוסתו. ז’ואנה מטלטלת נפשית עד שמגלה כי,” “מה שיש בתוך תוכה של ז’ואנה הוא משהו חזק יותר מן האהבה שנותנים, ומה שיש בתוכה דורש יותר מהאהבה שמקבלים”

חלקו הראשון של הספר (החלק המאתגר ובקשה לקריאה) הוא תיאור העבר הנעשה כתמונות, שברי זיכרון המצטרפים לפאזל. התמונות צצות ועולות במחשבותיה ללא סדר כרונולוגי, ומתורגמות לכתב יד בדיוק כמו שעולות במחשבות הראש.

ז’ואנה מבינה שהחרות המחשבתית שלה היא למעשה גם הקללה , חירות מחשבתית שאפילו לא חיברה אותה לעצמה. היום, ברגעי הכתיבה הללו היא מבינה שהחרות המחשבתית הזו הצמיחה את היצירתיות שבה. היא יודעת שעליה להגשים את עצמה. המשפט המסיים את הרומן אומנם ידוע ושחוק, אבל כל כל נכון ומתאים לכל אחד.

“מכל מאבק או מנוחה אקום חזקה ויפה כמו סוס רענן”.

בשנת 1943 כשהייתה בת עשרים פרסמה קלאריס ליספקטור את רומנה הראשון  “קרוב ללב פראי”. זהו הגרעין ליצירות הבאות שלה, נושאי הרומן : תשוקה, אהבה, משמעות הקיום, מופיעים ביצירות האחרות שלה.

הכתיבה של קלאריס ליספקטור מיוחדת ומעניינת, היא מחברת מילים שיוצרות צרוף שונה ואחר. תיאורי הנפש ותיאורי הפרטים החיצוניים שונים מאלו המוכרים לנו. כמו למשל :

 “בין רגע אחד לאחר, בין העבר לערפילי העתיד, העמימות הלבנה של פסק הזמן”

“הביטה סביבה, החדר התנשף קלות, מואר קלושות כמו בסחרחורת.”

תאורי המחשבות והיומיום של ז’ואנה  מרתקים וכמעט ולא נמצא כמותם בספרות. פתיחת הספר בו היא נמצאת בחדר עם אביה ומביטה בחלון מהווים מראה למה שהיא מרגישה ומה שתחוש בכל ימי חייה. פתיחה שהזכירה לי את סיפורו של ביאליק “ספיח”.

ספר מאתגר, ספר שהקריאה בו מתגמלת. ממליצה.

קרוב ללב הפראי, קלאריס ליספקטור

מפורטוגזית, מרים טבעון

הספריה החדשה, 2018

הארץ המדומיינת – ספרו של אדוארדו ברטי מתעתע בקורא מעבר לגבולות הדמיון

סיפור יפיפה, עדין ורגיש על חברות בין שתי נערות מתבגרות בסין של ראשית המאה הקודמת.

מזמן לא קראתי ספר שכתוב ברגישות ועדינות, ספר שריגש אותי באנושיות שלו , בתיאורי המסורת והתרבות ובעיקר בתיאורי הטבע שבו. ספר שנשבתי בקסמו מהמשפט הראשון.

סין בראשית המאה ה-20 כשברקע מתחוללת מלחמת סין-יפן.

זהו סיפור חניכה של נערה סינית בת ארבע עשרה, איננו יודעים מה שמה האמיתי, היא נקראת לינג על ידי חברתה עד לסיום הספר.

“הארץ המדומינת” נפתח בגסיסתה ומותה של הסבתא. המוות נוכח ונפקד בחיי המשפחה, המוות הוא המרכז בחייהם. בכל שעות היממה הם טרודים בו. המשפחה עסוקה בטקסי הפולחן להרחיק את הרוחות, לתת לרוח סבתה לנוח על משכבה בשלום.

הנערה אינה נפרדת מסבתה, היא מתַקשרת ,חולמת ומדברת עם סבתה, מתייעצת עמה. מפגשי החלום הללו הם בעלי מטרה עבור הנערה, הם אלו שעוזרים לה להשתחרר מכבלי המסורת ורגשות האשמה, הם אלו שמשחררים אותה.

איך נראה העולם מבעד לעיניה של נערה מתבגרת סינית. עולם של אמונות טפלות, מנהגים שונים וזרים (לנו, לעולם המערבי), הורים השבויים בתרבות העבר. ההתבוננות שלה בעולם זה ובהתנהגויות האנשים סביבה היא התבונות מפוכחת, ראייה פסיכולוגית אנושית, כילדה היא מצליחה לנתח את מניעיהם של הוריה, אך בחוכמתה אינה פוגעת בהם ואינה מעיזה להמרות את פיהם.

הספר, “הארץ המדומיינת” מתמקד ביחסיה של הנערה עם חברת נפשה, סיאו-מיי. הנערה נשבת בחברתה, מעריצה אותה, מחקה את סגנון לבושה ותסרוקתה. אהבתה לחברתה סיאו-מיי גדולה כל כך עד שהיא חולמת שזו תינשא לאחיה וכך הן תשארנה יחד. על רקע הקשר והחברות הן שתיהן מתבגרות ולכל אחת מיועד עתיד שונה.

פרט לחברות זהו ספר המתאר תרבות בגסיסתה, רגע לפני הפיכת סין לסין הקומוניסטית המבטלת כל זכר לעבר. זהו ספר על סמכות הורית, משפחה, מנהגים, אהבה. ספר שיש בו הערצה לספרים עתיקים ולחוכמה שבהם.

כשהתחלתי לקרוא את הספר, דמיינתי לי מחשבות ומראות על הארץ המדומיינת שאותה נערה חושבת עליה,  מה רבה היתה הפתעתי שהמושג הארץ המדומיינת שלי שונה מהמושג של הספר, לא אגלה לכם מהי אותה ארץ מדומיינת על מנת לא לפגום בקריאה.

 אדוארדו ברטי ,סופר ארגנטינאי, מצליח לשרטט ולהחיות תקופה מהעבר ובעיקר ארץ שבה לא נולד ומנהגים שלא חי אותם. השתהיתי מול היכולת הסיפורית והתיאורית שלה לצייר מקום שבו לא גדל, זו יכולתו של אמן וזו כוחה של היצירתיות, ברטי אינו נכשל בכך, התוצאה היא ספר אמין ורגיש. ספר שנקרא בשטף ומותיר אחריו רגשות רבים ומחשבות.

כל מה שנותר לי הוא לחכות לתרגומים נוספים מספריו.

הארץ המדומיינת, אדוארדו ברטי

מספרדית, עדינה קפלן

תשע נשמות ,2018

ציפייה – ספרה של מיקה אלמוג עומד בציפיות

ציפייה, המתנה, מילה המעוררת תמיד תקוה, הרי אנחנו משתמשים בביטוי השחוק, “יש למה לצפות.”

 

ספר הסיפורים “ציפייה” מעמיד דמויות רבגוניות מכל חתך האוכלוסייה ומראה, כי לכל אחד ציפייה שונה. כל אחד חולם לחיות חיים  אחרים. הנערה השמרטפית מצפה שבעלי הבית יעזבו את הדירה, כדי שתוכל להתלבש בבגדי המעצבים של בעלת הבית ולהרגיש לרגע כמו דוגמנית מעיתון, האדריכל שמצפה לקבל את עבודת העיצוב היה רוצה לחיות בעולם שבו יוכל להתנהג ללא איפוק. מוכרת הפרחים הבודדה כותבת פתקי אהבה בשמו של הבעל לאשתו ובכך מרגישה שגם בה נוגעת האהבה.

כל גיבורי הספר מצפים, מצפים לחיים טובים יותר, מצפים לאנושיות, מצפים לחום, מצפים לברוח מהעולם שבו הם חיים.

הציפייה היא המאחדת בין כל הסיפורים, הקצרים והארוכים ואפילו הקצרצרים.

ברגישות מיוחדת מתובלת בחוש הומור וצבעוניות מצליחה מיקה אלמוג להעמיד את הקורא מול מצבים פשוטים שגם הוא עצמו חווה/ראה אותם. כמו הגיבור של הסיפור “געגועי למקלט”. גיבור שכל חייו חי בצל, בלתי נראה ודווקא במקומות הרגילים מחליט להביא עצמו לקדמת הבמה. במעדניה בסופר הוא מבקש מהעובדת 283 גרם גבינה, “בדיוק” טורח לומר ויודע שעיני כולם נשואות אליו ואל המשקל בציפייה האם תצליח העובדת במשימתה. ברגע אחד קטן הופך להיות מהבלתי נראה לנראה.

ביכולת וירטואוזית וצבעונית מצליחה מיקה אלמוג לקפל אפיזודות וסיטואציות יומיומית. הסיפורים בעיקרם הם סיפורי מצב, שמתחת לפני השטח מקפלים פסיכולוגיה נפשית. היכולת המיוחדת של הסופרת היא לקחת מצב אנושי לפעמים בנאלי ולהביאו לקדמת הבמה. כאילו להניח עליו אור זרקור ולראות מה יקרה לגיבור ולקורא. הגיבור כמעט תמיד נחלץ מהסיטואציה בחיוך והקרוא? אחרי שחייך גם הוא , הוא מרגיש כאילו הסיפור תאר מצב שגם הוא עצמו היה בו.

יש ספרים שאני קוראת ברצף ואיני מניחה מהיד, את הספר הזה לגמתי טיפין טיפין, לא כי אינו קריא, להפך, רציתי להשהות את הסיום. קראתי סיפור וחיכיתי בציפייה לסיפור הבא.

עכשיו, אני כולי ציפייה לשמוע באייקסט את מיקה אלמוג מקריאה את סיפוריה (היא מרתקת, שמעתי אותה) וכן אני בציפייה לספר הבא שלה בתקוה שזה יהיה רומן.

ציפייה , מיקה אלמוג

כנרת,זמורה-ביתן,2017