הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
לא רואים עליה – גלית דהן קרליבך
הרומן הקצר “לא רואים עליה” הוא טיול מודרך בנפשה של מאשה.
אני אוהבת את הכתיבה של גלית דהן קרליבך – ובעיקר את הדמויות שהיא בוראת: צבעוניות, מיוחדות, לא קונבנציונליות, וכאלה שבועטות במוסכמות החברתיות. תמיד כיף לי בחברתן, למרות שלהן לא תמיד טוב להיות עם עצמן.
כזו היא מאשה – צעירה מנתיבות, שלמדה באולפנה שבגוש קטיף. דמות מיוחדת ופטפטנית ללא הפסק. היא מדברת ומדברת, מספרת סיפורים ותתי־סיפורים שמובילים לשבילים של סיפורים מתפצלים, אבל רק על דבר אחד היא לא מוכנה לדבר.
מאשה נמצאת במוסד פסיכיאטרי, אותו היא מכנה “עברה וזעם”. בתחילת המפגש היא מתפקדת כמדריכת “טיולים” המובילה אותנו, הקוראים, אל נבכי נפשה: “ברוכים הבאים לסיור במוזיאון גני הנפש של מאשה פרץ.” הסיור במוזיאון אינו רגיל. על פניו מאשה מציעה לקורא המסייר פינות גלויות, אך מעבר לאותן פינות רב הנסתר – “הגענו אל יער סחור סחור.” כל תחנה מהווה נקודת מוצא אל רובד עמוק בנפשה המורכבת.
יופיה של הדמות הוא שהיא שולטת במצבה, מכירה את האירועים שהובילו אותה ל”עברה וזעם”, ובוחרת מה לספר לד”ר יוהן, ומתי – בדיוק כמו בהדרכת הנפש שהיא עורכת. זו מחלה דו־קוטבית, והיא נעה ונדה בין הקטבים: “אני נמצאת בין הקוטב השמח לקוטב העצוב.” הקטבים שלה אינם רק הקצוות של מאניה־דיפרסיה – שמח ועצוב – אלא גם הקוטב הדרומי והקוטב הצפוני. היא מתארת את שני הקטבים תוך כדי כך שהיא מספרת על רוברט סקוט, על שקלטון ועל הספינה “אנדיורנס”. מאשה מתארת את הקטבים שבהם היא נמצאת בצבעים ובריחות. היא אוהבת את הקוטב השמח; זה המקום הכי יפה בעולם, שבו אפשר להריח טעמים ולשמוע צבעים, לראות צלילים ולגעת בתחושות – יש מגע לאושר ולשמחה. גם אני, תוך כדי התיאורים, נדבקתי באהבת הקוטב השמח.
מאשה אומנם מדברת בלי סוף, ובין משפטי תיאורי נפשה אנחנו מוצאים דמות אנושית, רגישה, חכמה ובעלת דעות. נפשה מחפשת אהבה: היא אומנם מתמסרת לכל מי שמוצא חן בעיניה, אך זו התמסרות גופנית, שבעזרתה היא מנסה למצוא את האהבה האישית שלה – וכשהיא מוצאת כזו, היא מובילה אותה לאסון.
ד”ר יוהן מצטייר כרופא שיודע את עבודתו, אך מאשה, בראייתה החדה והרגישה, אינה חוסכת ממנו את דעתה ואומרת לו שלמרות התעודות וההסמכה שלו, הוא לא מבין באמת את כל מה שהולך במוסד. הוא אומנם למד וקרא על התופעות וראה אותן במו עיניו, אבל לעולם לא יהיה בתוך הכלוב. ד”ר יוהן מחפש אירוע אחד מכונן שהוביל אותה למוסד, אך הקורא שמטייל בהדרכתה של מאשה לנבכי נפשה, מבין שאין אירוע אחד; הוא מבין שיש כאן נפש עדינה, צבעונית ובעלת אומץ לעשות דברים שאינם מותרים – וכל אלה בונים את הדמות הפטפטנית והמורכבת שמספרת את סיפורה.
גלית דהן קרליבך מצליחה לשרטט בפני הקורא דמות מיוחדת, משכנעת בקוטביות אופיה, דמות שנכנסת ללב בזכות דבריה ותיאורי הנפש הציוריים, שעוזרים לקורא להבין את המצב הנפשי שבו היא נתונה.
הסיפור כתוב בגוף ראשון מנקודת מבטה של מאשה, והקורא צריך להלך בשבילי הנפש ודרכי הדיבור שלה, על מנת לדעת מתי היא אמינה. מאשה משבשת את שמות האנשים סביבה, מה שיוצר בתחילה תחושה של בלבול ומחשבה שנפשה מעורערת, אך בהמשך מבינים מדוע היא משבשת את השמות. שינויי השמות היו עבורי מעין משחק שבו הייתי צריכה להבין למי היא מתכוונת.
אחת הדמויות המיוחדות שגרות עם מאשה במוסד היא חבצלת – דמות שונה, מצחיקה, שמעבירה שאלון לכל מי שהיא פוגשת.
גלית דהן קרליבך מיקמה את זמן הסיפור בהתנתקות גוש קטיף. לטעמי יש באירוע זה סמל לימינו אנו. ואולי דמותה של מאשה היא סמל ומטאפורה לחיים דו-קוטביים במדינה קטנה ומלאת שינויים כמו שלנו.
לא רואים עליה הוא ספר קצר גדוש בצבע, ומחשבות על עולם פנימי ועולם חיצוני, על המאבק בלהישאר שפוי.
למי שמתאים טיול בנפש דמות צבעונית, שאינה נרגעת לרגע, ממליצה לקחת מקל ותרמיל ולצאת למסע מודרך.
לא רואים עליה, גלית דהן קרליבך
עורכת הספר: נעמה לורד-הראבן
הוצאת: אחוזת בית, 2026

