הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

האחרות, שהרה בלאו

איזה רומן אמיץ. זה המשפט שליווה אותי לאורך כל הקריאה. שהרה בלאו קמה ואומרת, לא כולן רוצות ללדת, לא לכל אחת מתאימה ההורות.

שילה היא אחת מרביעית חברות מתקופת האוניברסיטה. ארבעתן למדו באותו הקורס “נשות התנ”ך” וקשרו נפשן יחד. הן החליטו שאינן מתכוונות ללדת ילדים ולהיות כבולות בחיי משפחה או בחיי ילידיהן.

“אנחנו נלהבות. אנחנו אחרות הכי אחרות שיכולות להיות אנחנו לא נפסע במסלול המוכר, לא כמו כל הסטודנטיות שרצות להתחתן בשנה ג’ ומיד להתחיל ללדת ולהתקרקע. אנחנו ניקח את גורלנו בידנו.”

בחירה שכזו היא בחירה אמיצה. ביחוד לשילה. שילה יצאה מהעולם הדתי. מעולם שבו תפקידה של האשה ברור ומוגדר. חתונה בגיל צעיר, גיל הפוריות והבאת ילדים לעולם. שאר הבנות גם הן נחשבות לאמיצות, כי מי בעולמנו היהודי תעלה על הדעת שלא תינשא או שלא תביא ילד שיהווה המשך. זו אחת המצוות הראשונות.

שילה, גיבורת הספר אשה בת 45 שלא נישאה ולא הרתה עובדת כמדריכה במוזיאון התנ”ך. שם במוזיאון היא נעה בין בובות תנכיות שהיא מרגישה קירבה אישית אליהן, מיכל אשת דוד, מרים, אחות משה, בעלת האוב. נשים שלא ילדו.

הספר נפתח ברצח  המתמקד בנושא הספר. דינה, ד”ר למגדר, אחת הנשים והדומיננטית שבחבורת האחרות נרצחה ברצח פולחני. היא נמצאה קשורה לכסא, על מצחה חרותה כמו אות קין המילה אמא ולידייה הודבקה בובת תינוק. מכאן נע הספר קדימה בחקירה לגלות מה המניע לרצח ומי הרוצח. איני רוצה לספר כדי להימנע מספוילרים העלולים לפגום בקריאה.

הספר הוא ספר רעיוני אידאולוגי במסווה של ספר מתח. שהרה בלאו טווה עלילה כמו עכביש מיומן, מוסיפה עוד קור לסבך העלילה. יש התחלה ואין ידיעה מה יהיה בסיום החקירה. בכל פעם שנדמה כי הגיע הפתרון מתגלה פרט נוסף המשבש החשיבה בנוגע למניעים ולרוצח.

הספר אומנם נחשב כספר מתח ומתמקד ברצח, אך מאחורי הקלעים זהו ספר הפותח לראשונה את נושא חוסר ההורות מבחירה. במדינות רבות באירופה מאזן הילודה הוא שלילי. ביפן כמעט ואין ילודה. אנשים צעירים בוחרים שלא ללדת מסיבות שונות. בישראל וביהדות אין כמעט מצב של לא ללדת מבחירה. החברה בתת ההכרה לוחצת על האשה ללדת, כי זהו תפקידה. אשה שאינה נשואה גורמת להרמת גבה, ותהייה על מגדריות. ואם הגיעה לגיל 40 ללא ניסיון ללדת ולהפוך לאם יחידנית, אזי היא מחוץ לנורמה. הספר מעלה את השאלה הזו באופן הכי ישיר שיכול להיות.

“חיים בלי ילדים זה מוות”.

“מה זאת אומרת שנשים בתנך לא רצו להיות אמהות? מי לא רוצה להיות אמא?”.

“מיכל בת שאול העונש שלה הוא חיים בלי ילדים”

הכתיבה של שהרה בלאו רהוטה וטובה. היא מדייקת בתיאורים ומכניסה את הקורא לעולם של אשה שלא ילדה ואולי כעת בגיל מבוגר היא מעלה הרהורי חרטה.

 “האחרות היו התרסה כנגד המסלול הזה. כיום אני מבינה שזו היתה התרסה ילדותית למדי.”

הסיפור נע בין עבר להווה. בין המצוקה העכשווית של שילה על היותה בודדה, לבין עברה שבו הרגישה גיבורה ומוגנת בכך שלקחה את גורלה בידה. אהבתי את המחשבות שעברו בראשה של שילה. לאורך הרומן יש  מחשבות רבות של הגיבורה שאינה מעיזה לומר, היא חושבת לעצמה. כאילו מנהלת דיאלוג פנימי ומסבירה את מניעיה או את התנהגותה.

ספר שהקריאה בו היא כמו רכבת הרים דוהרת.

האחרות, שהרה בלאו

הוצאת, זמורה ביתן 2018

רומן מתח, הפותח בפני הקורא צוהר לעולמן של הרווקות מבחירה או שלא מבחירה.

ספר אמיץ הדן בסטיגמות חברתיות על נשים שאינן נשואות מבחירה.

http://saloona.co.il/rachelfaran/?p=425

מוטי מרציאנו, בלש פרטי, ספרו החדש של יונתן יובל

מי שמכיר אותי ואת טעמי הספרותי יודע שאיני אוהבת ספרי מתח (פרט ליו נסבו, סידרת פנדורין. נערה עם קעקוע)  לפעמים אני קוראת ספרי בלש, כי דמות הבלש הוא המרכז שבספר ועלילת החקירה משנית משהו.

את הספר, “מוטי מרציאנו, בלש פרטי” קראתי בהנאה רבה.

מוטי מרציאנו בלש פרטי, הוא חוקר קטן. יש לו משרד מאובק וקטן בדרום תל אביב. מתעקש שיראו בו חוקר פרטי. מישהו מכנה אותו “בלש דמיקולו” והוא בחיוך עונה “אל תלכלך. קצת איטי, זה הכל.”

כן. באיטיות קצת גמלונית ועם מזל הוא פותר את כל החקירות.

בספר 4 סיפורים שהם 4, חקירות, מוטי מרציאנו אחד ודמויות משנה נוספות שמופיעות בכל הסיפורים.

יום אחד נכנסות למשרדו סוניה ואמה, שתיהן יוצאות חבר העמים ומבקשות שימצא את בוריס. בוריס הוא חצי אח של סוניה. בוריס הוא מתאגרף. “בכל ההיסטוריה של מדינת ישראל לא היה חובב שנלחם כל כך הרבה כמו בוריס ולא היה אחד שמעולם לא הפסיד”

בסיפור השני מתבקש  מוטי מרציאנו לחקור את מותו של החקלאי שוקי ברקת שבמקרה היה חברו. הידיעה על כך תתפרסם ביום המחרת בעיתון, כך נאמר לו. התיק נסגר בטענה שזו התאבדות.

בסיפור השלישי חוקר מרציאנו את היעלמותו של דונלד, חבר בקהילה בארה”ב. הוא הגיע לארץ למטרות התנדבות בחפירות ארכיאולוגיות ונעלם.

הסיפור הרביעי הוא קצר מאוד זהו סיפור עם פלפל וסחוג ועוד תבלינים. חכם ושנון. אסתר קורץ, סטודנטית לתואר שני בפילוסופיה, צריכה להגיש עבודת גמר בנושא: אלוהים, יש אלוהים. אסתר מבקשת ממנו לחפש את אלוהים עבורה. מפאת קוצרו לא אספר כדי להימנע מספוילרים. אותו תצטרכו לקרוא בעצמכם ולהתמוגג.

מה אהבתי? ראשית את העובדה שהספר הוא ארבע חקירות ארבעה סיפורים. יונתן יובל לא האריך ופיתל את העלילה וסיבך אותה. להפך בנה נכון את הסיפורים והוביל את הקורא בניווט מדויק את הפתרון. אהבתי את דמותו של הבלש, הרי הוא הגיבור. מוחו החד, השיחות הפשוטות והיומיומיות שנהל עם לקוחותיו ועם אלו שחקר. דבריו ישירים וכנים. משתמש בסלנג המקומי, “מתגלש להם המוח”, “מתחרפנים”. בזכות השפה הכנה יוצר מרציאנו אמינות אצל הקורא. לא רק השפה יוצרת אמינות ,אלא דמות הגיבור שהוא אנטי גיבור, איש לכאורה רגיל, השכן ממול, איש שמחפש את משרתו, אמיתי.

מי שאוהב בלש אחד כזה משלנו, מתל אביב, ייהנה מהחקירות ומדמותו של מוטי מרציאנו.

ספר כיפי לימים חמים ומהבילים שכאלה.

מוטי מרציאנו, בלש פרטי, יונתן יובל

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018

איורים, גיא גוטמן

מה מסתתר מאחורי דלתות, על ספרה של הדס ליבוביץ’, דלת מול דלת

משבר קריאה קטן. חברה זיהתה שזה הספר שיוציא אותי ממנו הביאה לי אותו לפתח הדלת ואני? הופ נשאבתי אליו.

אני אוהבת ספרים שמתארים פיסת חיים ועוד בהומור. ספרים שניתן לזהות בהם את המצבים היומיומיים של כולנו. כן, הבנתם נכון, אהבתי מאוד את הספר “דלת מול דלת”. ספר שהגיע לי ממש בזמן ממש עד הדלת.

אוסי ורלי גרות דלת מול דלת, הן מעולם לא החליפו מילה, כל אחת מהן דמיינה את חייה של שכנתה והיתה משוכנעת שמאחורי הדלת של השכנה הדשא ירוק יותר.

אוסי נשואה לאיתן, איש הייטק. היא עובדת מצליחה בחברת הייטק שכול כולה מקדישה עצמה להצלחתה בחברה. אוסי בחודשי הריון מתקדמים, הריון לא מתוכנן  מפוצצת בהורמונים. כל מריבה עם בעלה מובילה אותה לסרטים שאוטוטו הם נפרדים.

רלי, אמא לארבעה ילדים, הבת הבכורה מתבגרת שרואה באמה את כל הפגמים, שני בנים פרועים המזמנים לאמם הפתעות כל יום ותינוק שלא היה בתוכנית. בעלה של רלי הוא קצין בצבא המגיע בסופי שבוע. רלי מוצאת עצמה מסתובבת רוב היום בטרנינג, מחפשת שפיות ,כי בעיקר היא מתרוצצת בין בית הספר לביתה.

אוסי מזכירה לרלי את מי שהיא היתה פעם, בעבר.  רלי גורמת לאוסי רגשות אשם כשרואה אותה מתפקדת ברוגע עם ארבעת ילדיה. רלי מקנאה באוסי שלבושה מוקפד וריצפת ביתה המעוצב מכוסה בפרקט. אוסי מעוותת פניה כשרואה את רלי עם ילדיה הפרועים כאילו היו חבורת מצורעים שאסור להתקרב אליהם.

ביום שבו איתן, בעלה של אוסי, נוסע לנסיעת עבודה בחו”ל מפוטרת אוסי מעבודתה. בחזרתה הביתה, בשעת בוקר שהיא אינה רגילה לה, פוגשת אוסי לבושת החליפה את רלי לבושת הטרנינג ושקית זבל בידה. אוסי ההורמונלית מוצאת עצמה בוכה מול רלי, רגע לא הגיוני עבור שתיהן. מכאן במשך מספר ימים שתיהן תעבורנה מסע של פתיחת דלתות, לא רק במובן המטאפורי. הדלתות הן ראי מול מראה. כל אחת חושבת שהדשא או מאחורי הדלת. של השכן טוב יותר. כל אחת רואה בשכנתה את הפגמים והחסרונות שבה. כל אחת מהן מזהה את הפגמים שלה אצל שכנתה ולהפך.

בוקר אחד מופיע בדלתה של רלי איש נדל”ן המציע לה מרפסת שמש באמצעות פרויקט תמ”א. רלי ששנים גידלה את ילדיה ושכחה על מה חלמה ומה רצתה להיות, מסתערת על פרויקט התמ”א כאילו היה מבצע צבאי שימשוך אותה לעשייה ושינוי. כל חלומות נעוריה מתרכזים בבניית המרפסת, מקום מפלט מרגעי היומיום המתישים, מקום שבו ברגעי ראות טובה תראה פיסת ים ממרחקים.

מה יקרה לפרויקט המרפסת, האם הקרבה בין שתי השכנות תתהדק לפתע כשלאוסי זמן מיותר? על כך תצטרכו לקרוא. ולא רק בגלל העלילה והדמויות אלא בזכות הכתיבה. בכתיבה ישירה ומדויקת בציניות והומר מצליחה הדס ליבוביץ’ לא רק להעלות חיוך על שפתי הקורא, אלא בעיקר להעביר לו את רגשות הדמויות, את המצבים הפשוטים שבהם הם נמצאים. הדס ליבוביץ’ מתארת מצבים משפחתיים רגילים ואפילו בנאלים. מתארת כעסים טבעיים ומצוקות נפשיות של כל אם, קנאה, זעם, כעס. התיאור נעשה ברגישות ובהומור. אני אוהבת את סוג ההומור הזה. מין הומור מעט שחור שמראה את המציאות בציניות חיננית. לדוגמה, “עופר כיאה לאיש צבא דיבר תמיד קצר. גם כשלבש רק תחתוני בוקסר בבית נדמה שהיו לו דרגות על הכתפיים.” מי מאיתנו לא יודעת על מה מדברת הסופרת.

ספר כיפי, אמיתי ומצחיק, אני נשאבתי אליו, עכשיו תורכם.

דלת מול דלת, הדס ליבוביץ’

ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2018

מנגד, של ורד קלנר הוא סיפור על החמצה והעזה בסופו

סיפור של התבגרות מאוחרת הכתוב ברגישות וחמלה.

בסיום הספר הרגשתי כמו נווד המגיע לנווה דקלים בתום מסע מפרך במדבר. הרגשתי כי מאמץ הקריאה היה מוצדק. לא רק אני עברתי מסע, אלא גם הגיבורה יעל יוצאת למסע באופן בלתי מודע.

אדם בורח מביתו וארצו אך לא מעצמו.

יום אחד, ארזה יעל את חפציה, סגרה את דירתה ונסעה לניו יורק. רצתה להשתחרר מכבלי אמה, מזיכרונות אביה, מהדת ובעיקר מליל הסדר וניקיונותיו שרודף אותה. יעל נסעה לניו יורק, ועד ש”תספוג את העיר” לפי הגדרתה היא עובדת כמטפלת לשני ילדים לאב ישראלי ואם יהודייה אמריקאית.

הספר נע בין עבר להווה בין ירושלים 1982 לניו יורק1999 בין חילוניות לדת. בין פסח וניקיונותיו לראש השנה והתחלה חדשה.

יעל, ילידת ירושלים, בת למשפחה דתית התייתמה מאביה בגיל 11, כמה חודשים לפני בת המצווה שלה. אמה מחליטה עבורה שעדיף שלא תהיה בהלווית אביה.(למרות שראתה אותו ברגעיו האחרונים ושמעה את חרחוריו). זיכרון אין הלוויה וחוסר הפרידה מלווה ורודף אותה.

 “העולם היה יכול להיעצר שם. במרווח הזה שבין יעל אחת לשנייה, כמו אכילס שאף פעם לא מצליח להשיג את הצב.”

שנים אחרי האירוע היא קמה ונסעה לניו יורק, כי “היתה בטוחה שהרחק מנחמה עם חרדת החמץ והניקיונות המופרכים תצליח להרכיב את הנוסחה המושלמת לליל הסדר, אילו רק היתה מצליחה לפענח מה התקלקל”.

הספר נפתח בערב ליל הסדר. יעל מסרבת להזמנת חברים לחגוג איתם את החג. היא נשארת בדירתה ובהתרסה אוכלת פסטה ורוגלך. ליל הסדר על משמעותו הדתית והסמלית לניקיון וסדר שזור כחוט בעלילת הספר. אביה נפטר לפני ליל הסדר ובחזרה מבית הקברות האם רותמת את ילדיה לניקיון מטורף. יעל נזכרת בכאב בניקיונות אצל סבתה.

אותו ליל הסדר שבו נפתח הספר מהווה סמל ליעל לעשות סדר במחשבותיה. מאותו ערב היא נעה בין עבר להווה. יעל בוחנת את חייה ומגלה כי תמיד לא היתה שייכת, לא בין חברותיה, לא במשפחתה ובעיקר כעת בגולה. תמיד הרגישה כי היא תוספת, גלגל נוסף בעגלה, שותפה נוספת בדירה. את כאב הבדידות היא יורשת מאמה. לאח מות האב מעמיסה אימה עליה את נטל הבדידות. נערה צעירה החוזרת משיעור בלט בו הרגישה זקופה מקבלת שק עמוס בכאב של אמה בנושא הבדידות. כמה כואב היה התיאור שבו אמה בוכה על בדידותה מול הנערה שאינה יודעת כיצד עליה להגיב וקומתה הזקופה מהשיעור הולכת ושחה. המרחק בין השתיים מתעצם והולך מתקופת השבעה עד שגורם ליעל להתרחק פיסית מאמה לניו יורק.

 סיפור העלילה נע בין הווה לעבר. ביד מיומנת מנווטת הסופרת את זיכרונות העבר אל תוך ההווה עד כי התחושה היא שאנו נמצאים בתוך מחשבותיה של יעל ונזכרים אתה בפרקי חייה באופן אסוציאטיבי. בשפה רגישה ומאמינה מצליחה ורד קלנר לחדור אל נפש הגיבורה ולהביא בפנינו את תחושותיה באופן אמין ביותר.

מספר קולות מדברים בספר, נחמה, אימה של יעל שאינה מהווה נחמה לביתה, מספרת את סיפורה. לאחותה וחברותיה  ניתנת גם הזדמנות לספר את נקודת מבטן. ריבוי הקולות יוצר בחלק מפרקים אמינות. אנו מצליבים מידע, מאמתים את האירועים והמחשבות ובעיקר מבינים את הרגשות של יעל. נקודות המבט של נחמה האם ושל יעל מוכיחות עד כמה חוסר קירבה גורם לחוסר הבנה ובעיקר לריחוק. נחמה מתרגמת את יעל כמתנשאת בעוד יעל מתרגמת את יחס אמה אליה כחוסר רגישות.

לטעמי חלק מהדמויות הנוספות אינן תורמות לעלילה, להפך הן הכבידו. כמו כן לא הצליחה הסופרת ליצור שוני בין הקולות ושוני במשלבי לשון שבהם אוכל להרגיש הבדלים בין הדמויות.

רק בסיום הספר יעל מבינה מהו הגעגוע והחסר שאינו נותן לה אפשרות קיום, ומה ההסבר לתחושת הכובד שהיא נושאת עימה שנים על גבי שנים.

 בסיפור המקראי הגר עוזבת את ביתם של אברהם ושרה ונודדת במדבר. “וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ.”

יעל מפרשת זאת “הגר הפחדנית מסתתרת מהחיים כמטווחי קשת,” והמשך הפסוק מוביל אותה להבנה והכרה שעליה לא לברוח מעצמה.

“להזכיר לה את כל הבארות שפיספסה מרוב פחד, להטיח בה את העדפתה לשבת מנגד”.

בסיום הספר יעל אינה משה שרואה את הארץ המובטחת מנגד ואינו יכול להיכנס אליה. יעל רואה את חייה המוחמצים מנגד קמה ועושה מעשה.

מנגד, ורד קלנר

זמורה ביתן 2018

המנהרה – על ספרו החדש והמצוין של א.ב. יהושע

מתחילה מהסוף, ספר שהוא אחד המעולים שקראתי לאחרונה ואחד הטובים של א.ב.יהושע.

מה קורה לאדם שמודע לכך שזכרונו מתחיל לבגוד בו. שמות האנשים הפרטיים בורחים מזיכרונו. האם על רופאו לומר לו זאת, כדי שינסה להילחם בתחילת השיטיון (שם איום לדעתי) או לא להגיד לו על מנת שלא יכנס לחרדות שיעצימו את בעייתו.

צבי לוריא מודע לכך שהוא שוכח, מודע לכך שמצבו יחמיר. אשתו, דינה, רופאת ילדים, מנהלת מחלקה, שומרת עליו ועל כבודו. היא  מציעה לו שיעבוד כיועץ בהתנדבות בחברה שבה עבש ופרש לגימלאות. “היתה לי הרגשה שהוא יתחיל לזלזל בך…רציתי להגן על כבודך.” התנדבותו היא לעזור לעשהאל, בנו של היועץ המשפטי שעבד בחברה, לשכנע את הועדה כי נחוצה מנהרה בקטע שבו אמור לעבור כביש במכתש רמון. על אותה הגבעה, בחורבה נבטית מוצאים בני משפחה מוסלמית מעבר הירדן המזרחי מקלט זמני. קצין צה”ל בשם שיבולת, פירוש שמו אינו שיבולת בשדה, אלא בעצם מערבולת, והוא אכן עושה בלאגן ואי סדר, עוזר להם לחיות לא זהותם הקודמת, מכנה אותם שבזי”ם (שוהים בלי זהות) ועכשיו מנסה לשכנע את נתיבי ישראל לחצוב בה מנהרה, כדי לא לפנות את בני המשפחה מביתם.

עשהאל יודע שרק צבי, הבקיא ומכיר את השטח יוכל לשכנע את הועדה לחצוב מנהרה. וכך צבי לוריא ועשהאל מתחילים במסע פיסי ונפשי אל הנגב, שניהם מתוודעים זה לזה ומשוחחים על העבר מול ההווה, על זוגיות,על בן גוריון וחזונו.

לספר “הנהרה” מספר רבדים, הרובד הגלוי והרובד הסמוי. הרובד הגלוי הוא מערכת היחסים הזוגית והמשפחתית של בני הזוג סביב מחלתו של לוריא ומצבו הנפשי של לוריא בעקבות מחלתו. א.ב. יהושע יודע לרקום בפני הקורא את מערכת היחסים העדינה והרגישה בין בני הזוג, אהבתם רבת השנים לא התחלפה בהרגל, אלא נותרה אהבה רגשית עם כבוד הדדי רב אחד לשנייה. האשה מצילה את כבודו של בעלה במקרים שבהם אינו זוכר. והוא דואג וחרד לה. לשניהם הומור דק שבו הם צוחקים על הסיטואציות הפשטניות שבחיי נישואיהם. אהבתי את מערכת היחסים ביניהם, את ההבנה והשיחות הזוטות והקטנות שאינן מעיקות על זוגיות של שנים רבות.

אנחנו, הקוראים, מלווים את לוריא במהלך מספר חודשים שבהם מחלתו מתחילה להחמיר, הוא אינו זוכר את קוד המכונית ומוצא פתרון הזוי לכך. אנחנו מלווים אותו ביומיום ובעיקר במחשבות החרדה שלו, מה ישכח עכשיו ואיך יפנה לאדם שמולו. הוא חוזר ובודק את הפרטים הקטנים, את מספר החדר בית החולים, את מספר הבית, פעם החליף את נכדו בילד אחר. כשהוא מתחיל לשכוח שמות משפחה זהו סימן עבורו שזכרונו יתחיל לא לתפקד.

עלילת הספר מתפתחת עם המחלה, ככל שהמחלה מחמירה רצף האירועים מקבל תאוצה, א.ב. יהושע בנה יפה את מערכת היחסים עם אשתו במקביל למחלה. בתחילה הם מבלים זמן רב ביחד, ככל שהמחלה מתקדמת בני הזוג מתנתקים (פיסית, ולא אגלה) אחד מהשנייה.

ככל שיש התקדמות בשיטיון הולכת ונעשית העלילה מסובכת ומעט הזויה, עד כדי כך ששאלתי עצמי, אולי בכלל לא היה לוריא עוזר מהנדס ולא נסע למצפה רמון . אולי הכל נותר במוחו שלו שהסתבך.

הכתיבה של א.ב. יהושע מצוחצחת ומדויקת, המשפטים שבהם הוא בונה את האירועים אומנם ארוכים, אך אינם מורכבים מאוד, להפך יש משהו בהסתעפות של המשפטים למשפטי משנה כממחישים את רצף המחשבות של הגיבור, את הצפת האסוציאציות שלו ובעיקר את החשש מכך שזכרונו יאבד לו. הקורא אינו חש כי הוא הולך לאיבוד בסבך המלל.

אי אפשר שלא להתעלם מהמסר והאמירה הפוליטית שיש בספר. איני רוצה להיכנס לסבך הפוליטי ולעורר ויכוח. הנבטים שהם פלסטינים המעדיפים להיקרא נבטים. שדה בוקר ובן גוריון וחזונו, סלילת כבישים, לשטח גבעות, נתיבי ישראל.

המנהרה עצמה היא בעלת מספר משמעויות, החל מהמנהרות שאנו שומעים עליהן בחדשות ועד למנהרה של אליס בארץ הפלאות.

גם בשמיעת הצליל המנהרה יש צליל של המערה של אפלטון. המנהרה כסמל למתחת לפני השטח והתת מודע.

 אותי שבתה המנהרה במשמעותה האנושית. המנהרה היא סמל להגיע ללב בצד השני. אפשר בקלות לשטח, להחריב, להעלים את הגבעה, את אותה דבשת, אבל לחצוב מנהרה  קשה יותר.

להגיע ללב של הצד השני קשה, אבל לא בלתי אפשרי.

“גם לבן גוריון היו פנטזיות. אל תזלזל בפנטזיות שיכולות לתת תקוה.”

אהבתי מאוד את הספר, לטעמי הוא בין הטובים של א.ב. יהושע. מאוד רגיש ונוגע ללב. אני מתכוונת לקרוא אותו שוב ולהתענג עליו מחדש.

המנהרה, א.ב.יהושע

הספריה החדשה 2018

יקיצה – ספרו של ניר ברעם, מסע שבסופו התעוררות

מי שיקרא את הספר ימצא עצמו מלווה מסע התבגרות כואב של נער מבית הכרם בשנות השמונים. מסע שבו הגיבור, כנראה  בן דמותו של ניר ברעם, מצליח לחשוף עצמו ולעמוד מול עצמו ומול זיכרונותיו.

סיימתי לקרוא את הספר לפני יומיים והוא עדיין מהדהד בי, אני מוצאת עצמי חושבת על הגיבורים, על האירועים ובעיקר חושבת על עצמי בהשוואה לגיבור.

זה ספר שאינו קל לקריאה, אינו מתמסר. אין בו עלילה סוחפת, אך יש בו הרבה אירועים ובעיקר מחשבות על האירועים. ניר ברעם מצליח לקשור אותך לדמות הגיבור בקשרים קטנים שמתעבים לאורך העלילה. הספר גדוש בתיאורים ,מחשבות ,זיכרונות. אי אפשר להאיץ את הקריאה, צריך לקרוא לאט, להפנים את המילים והתיאורים. ספר שדורש ריכוז ואפילו הקדשה אישית ונפשית בקריאה.

הסיפור מסופר בגוף שלישי אך הקול הפנימי הוא קול בגוף ראשון.

הספר נפתח ביקיצתו של הגיבור קרוע בזיכרונות במלון במקסיקו

  “אימץ את זיכרונו וכמתוך הרגל ציפה שמסך היקיצה השחור ייקרע ובתודעתו תתבהר תמונת הרגע שבו הגיע לכאן במלון במקסיקו”

היקיצה היא אינה רק יקיצה פיסית למצב של ערות אלא יקיצה סמלית, שתלווה את הגיבור לאורך כל העלילה.

האירועים נעים בזמן, עבר מתחבר להווה ושוב לעבר, לפעמים באותו אירוע יש שני זמנים כאילו מקבילים, כאילו הגיבור נזכר בכל רגע בהווה בעברו.

הגיבור, אין אנו יודעים את שמו, יליד בית הכרם בירושלים של שנות השמונים, נזכר באירועים מכוננים בחייו, אירועים שהטביעו בו חותם וליוו אותו. בכל שנות חיו מלווה אותו יואל, חברו הטוב שברית נקשרה ביניהם לאחר שילדי הוואדי הכריזו מלחמה על ילדי המגדלים. הגיבור הוא ילד שאינו נמצא בקדמת במת הכיתה. הבנות אינן שמות לב אליו והוא נשאר בתחשה, שתמיד הוא מאחור. תחושה של מישהו שקוף שאינו נראה, “ילד מופרע”, כך כינו אותו כולם. מולו, חברו ,יואל, המקובל והמוכשר, זה שנמצא בקדמת הבמה, שבעתיד ילמד משפטים ולבושו יהיה בהתאם.

את תסכולו מחוסר היותו מקובל הוא מפנה כלפי הוריו שאינם רוכשים לו מותגים על מנת שיוכל להרגיש שווה מעמד לאחרים. עוזב את הבית בחלק מהפעמים ומתמרד.

בשנות התיכון חלתה אמו. הוא נשאר לבדו בדירה בעוד הוריו נמצאים בחו”ל לצורך טיפולי סרטן של אמו. ניר ברעם מצליח להעביר  במילים מדויקות את תחושת הנטישה הכפולה, זו המידית, שהוריו אינם בבית וזו העתידה לבוא ממות אמו. הוא חי לבד, מזניח עצמו ואת הדירה.

העלילה מעבירה אותנו את תקופת שנות השמונים, ילדי בית הספר במסיבות כיתה, מלחמות בין שכונות, חברות וקנאה על בנות, קשיי התאקלמות של בני הנוער. בנוסף לקשיים החברתיים עובר הגיבור קושי של התמודדות עם מחלתה ומותה של אמו, הבחירה שלו היתה ניתוק נפשי מהאירועים, זו היתה דרכו לשרוד.

ויואל? תמיד מלווה אותו תמיד נמצא ברקע, כשאינו איתו הוא חושב עליו ותוהה מדוע לא הגיע. חברותם ידעה עליות ומורדות. נתק בינו לבין יואל מכיתה ו עד כיתה ט’ נתקים ופרידות שיבואו ויחלפו בחייהם.

היום, בהווה הוא יושב ובוחן את האירועים ומבין שהתנהגותו כצופה לא מעורב היתה אופיינית לו לאורך כל חיו. הוא  רואה את יואל מושא הערצתו הולך ומתפורר מול עיניו ומרגיש חסר אונים ביכולתו להקימו.

יופיו של הספר הוא בכך שהסופר מצליח לתאר את תקופת ילדותו והקורא נישבה בקסמי המילים עד כדי תחושה שהוא נמצא ביחד עם הסופר. לאורך כל הקריאה הרגשתי כאילו אני נמצאת שם צופה באירועים ,לפעמים נמצאת במעגל החברים, לפעמים עומדת מהצד צופה. אבל בעיקר הצליח הסופר להחזיר אותי לתקופת ילדותי ונעורי. שאלתי, האם כולם חשו את אותן הרגשות. אלו המקובלים והמוכשרים ואלו הנמצאים בשוליים.

ולא רק זיכרונות ילדות מספר הספר, יש בו יסודות ארספואטיים, מחשבות על כתיבה ותהליך הכתיבה, על סופר וספרים, לגיבור מחשבות חרדתיות על כך, שאולי מעיין יצירתו יבש ומי יודע אם יהיו לו ספרים בעתיד. מי שתמיד מעודד אותו עומד לצידו ומדרבן אותו לכתוב הוא יואל.  יואל תמיד קרא את ספריו, והפעם תורו של יואל לקנא בסופר.

“הקטע הזה שיש לך את העולם ההוא להיות בו. להפוך שד לסיפור”

הכתיבה המיוחדת של ניר בעם מצליחה להעביר את רגשותיו ומחשבותיו של הגיבור, כתיבה חושפנית וכואבת. המעברים במחשבות בין עבר להווה מעצימים את הבנת נפשו של גיבור הספר. ישנה הרגשה שבספר יש חומרים אישיים כואבים של הסופר עצמו.

רק לקראת סיום הספר מוביל אותנו הסופר להבנת מערכת היחסים שלו עם יואל, מכניס אותנו לעולמו הפנימי של יואל. מבין את מערכת היחסים המפותלת ביניהם ואת ההיעלמויות של יואל. את אותו מפגש ראשוני שלהם בוואדי שמנו צמחה החברות.

מסע ההתבגרות, המסע הארוך בין הזמנים ובין מקומות רבים שעשה לי ניר ברעם היה שווה את הקריאה.

יקיצה, ניר ברעם

הוצאת עם עובד, 2018

שנת השועל – סיפורים קצרים מאת רות עפרוני

שנת השועל הוא ספר סיפורים קצרים שנונים הגורמים למי שקורא אותם לחייך ולאחר מכן לחשוב מחשבות על החיים

לא יודעת מה אני הייתי עושה לו הייתי פוגשת שועל, סביר להניח שהייתי עומדת משותקת, ואם הייתי יוצאת מהאירוע בחיים הייתי מפתחת פוסט טראומה.

בטיול לילי עם כלבה, פלה, פוגשת הגיבורה, רות עפרוני, שועל. היא אינה פוחדת ממנו, להפך היא היתה רוצה לרוץ איתו. השועל עבורה הוא טריגר שבו היא לומדת להתמודד עם הפחדים והשאיפות הכמוסות שלה.

לאחר אירוע השועל מבקשת הגיבורה מבעלה שיצאו לשנת שבתון בבוסטון, שם בבוסטון הרחוקה היא יכולה להגשים את חלומה, לכתוב. שם בעיר הזרה, הלבד ,הכתיבה, והגעגועים מובילים אותה אל זיכרונותיה שמהם היא רוקמת סיפורים. סיפורים קצרים הכתובים כמחשבות, שבעזרתם היא מעיזה להעלות חלומות ולצפות שיתגשמו. שם היא מעיזה להוציא לפועל את שאיפותיה. מעיזה ומצליחה.

הסיפורים עם הומור שנון מעלים חיוך על השפתיים. סיפורים שמתחת לפני השטח מעלים שאלות ותהיות לקורא עצמו, כמו עד כמה הוא יהיה מוכן להרחיק כדי להגשים חלום ועד כמה יהיה מוכן לפתוח את ליבו ולהביט באמת הפנימית שלו.

רות עפרוני מספרת בגילוי לב אפיזודות מחייה. כמו למשל הכרותה עם בעלה, שהיה השכן שלה אבל בטיול אחד שק שינה צמוד לשק שינה העזה ונישקה אותו תוך כדי שהוא ממלמל אני לא מאמין. שנים סחבה בבטנה את התהייה שלו ועכשיו היא מעיזה לשאול במה אינו מאמין. למחרת הילד שואל אם אי פעם ימציאו מכונה שאפשר להיכנס לגוף של מישהו ולראות מה הוא רואה. עלמה אחותו עונה לו שכבר המציאו מכונה כזאת, אהבה.  כמה יפה. בסיפור אחר היא מעיזה לגלות לאחותה סוד שסחבה בבטנה שנים.

רות עפרוני מעלה על הכתב את כל הפחדים הכי עמוקים. פחדים שאנחנו לא מעיזים להגיד ולספר, כמו סיפור ,או יותר נכון מחשבות של אם טרייה לאחר הלידה שאינה יודעת מה העולל רוצה ממנה .והיא עומדת מולו חסרת אונים ואינה מבינה מה היא עושה עם התינוק ולמה בכלל הוא בביתה.

ובין ההומור והשנינות ומתחת לסיפורים ה”כאילו” קלילים מסתתרות מחשבות אמתיות על עצמה על התנהגותה. היא אינה עושה הנחות לעצמה כאשר היא מתמודדת מול העובדות, כמו כעס פנימי עצור על כך שנסעה לשנה והשאירה את הכלב בפנסיון, או כאשר היא עומדת מול אביה ומתנצלת שלא התקשרה אליו מספיק.

“שנת השועל” נפל עלי בדיוק בזמן. סיימתי ספר לא קל לקריאה והנה הגיעו סיפוריה של רות עפרוני ואווררו לי את הכבדות. הסיפורים כתובים בקלילות כאילו ריחוף, אך אל תטעו יש להם מסר, גם אם מחייכים ונדמה כאילו הם מרחפים, מתחת לפני השטח יש אמירה. כל אחד ימצא עצמו בסיטואציות קרובות לאלו שבסיפור.

 בכתיבה הכנה היא מעלה בפנינו את כל מה שאנחנו חושבים ומפחדים להגיד בקול ובגלוי.  בסיפוריה הקצרים,  אומרת לנו, כולנו שווים, כולנו חושבים אותו הדבר, כולנו מתייסרים מאותה המציאות הכואבת, לכולנו יש שועל, אמצו אותו, חבקו אותו, רוצו איתו למרחבים.

שנת השועל, רות עפרוני

הוצאת זמורה, 2018

.

רצח בבית האדום – ספרו של אלון חילו, רשומון על מאורעות תרפ”א יפו

אין אמת אחת.

ברנר, מחלוצי הספרות העברית, סופר שמרבית היצירות הספרותיות נשענות על ספריו וסגנונו. בתקופת לימודי באוניברסיטה למדתי את יצירתו “מסביב לנקודה” ,”שכול וכישלון” היתה יצירה שדובר בה רבות. מעבר להזכרת יצירותיו דובר על רצח ברנר רבות. עד היום הרצח עלום ביותר. (למרות שלדעתי אם מפשטים את האירוע הוא מאוד ברור ).

הספר “רצח בבית האדום” אינו ספר מתח למרות כותרתו, זהו ספר הכתוב בסגנון רשומון על רצח ברנר וחבריו במאורעות תרפ”א. שלושה מספרים מתארים את האירועים. הראשון הוא הסופר לואידור, שמתאר את האירועים מערב שבת 29.5.1921 עד ליום הרצח בבוקר. תיאוריו מאוד מפורטים ומתמקדים בעיקר באהבתו לנער הערבי, עבד אלווהאב שנרצח. התיאורים הם מנקודת המבט שלו תוך כדי סיפור ההיסטוריה של הבית האדום ואנשיו. לואידור הוא הנרצח אפוף המסתורין, גופתו חוללה ולמחרת היום נעלמה.

המספר השני הוא מוראד, הגנן הערבי המספר את סיפורו לנכדו. מוראד מתאר את יושבי הבית החדשים כאנשים שאינם נעימים, אפילו מתנשאים. הוא “המציצן של השכונה”. יודע היכן כל אחד היה ובעיקר עוקב אחר מעשי האהבים של ברנר ולואידור, ולאחר מכן של לואידור  והנער עבד אלווהאב.  טוען שהוא זוכר כל פרט ופרט למרות שעברו 40 שנה. מתאר את אירוע הלווייתו של הנער ואת התפרצות הנקם.

המספרת השלישית היא רנין, אחותו של עבד אלווהאב, היא מספרת בשני קולות כזקנה וילדה בת שבע את אירועי העבר ובעיקר את אהבתה העזה לאחיה והניכור של הוריה. את יחס הבריטים לתושבים ואת השוטרים הערבים.

זהו רשומון שאינו רשומון, שכן חלק מהאירועים בין סיפורי הדמויות חופפים. הרשומון היחיד הוא הגנן שמתאר את הנער כלוקה בשכלו. יש ברקע אולי ניסיון להבין את הרצח ומדוע סרבו יושבי הבית להתפנות.

הספר כתוב  באופן קריא, בעברית נהדרת, לפעמים לא מתאימה לדמויות. לא נראה לי שרנין הילדה מדברת בשפה גבוהה, גם אם עברו שנים, שפתה אינה עברית היא לא למדה בבית ספר וקשה לי להאמין שהיא דיברה כך. :”במקום זאת נמלטתי משם”, “המתינו לי כולם בציפייה” היא צעירה כדי לדבר כך וגם זו אינה שפתה. “היא רק יודעת שמחר, לאחר קבורתו ,תיבלע במעיה של מנהרה ארוכה וחשוכה..”

 דמויותיהם של לואידור והגנן לא היו לי אמינות, הן אפילו היו דמויות שטוחות ללא עומק. שתי הדמויות עסוקות כמעט לרוב באהבת הגברים, התיאורים מאוד הרגיזו אותי, (אין לי בעיה בתיאורי קיום יחסים הומואים או לסביים, להפך אני שמחה שיש אותם בספרות) אבל הכמות היתה מוגזמת, העיסוק בזה היה לי לא אמין. ומעל לכל תאורו של ברנר נראה לי כמו הקזת דם .תיאור דמותו של ברנר בספר ממש כאבה לי. לא שאינו אנושי, אפילו מאוד לא נחמד, אבל עד כדי תיאורו כאדם מכוער ,לא נקי, לא נעים, בעל ריח ועוד מיצי גוף שונים ועד לאהבת הבשרים ותשוקותיו לגברים. זה לא ברנר שלי.

לסופר יש חירות אומנותית ויצירתית וטוב שכך, זו מטרת האומנות, אך לדעתי כאן הסופר לקח  את הפרובוקציה קדימה והביאה למרכז. אומנם הוא מצהיר שזה אינו רומן היסטורי ואין קשר לדמויות, זהו רומן המבוסס על חומרים היסטוריים. האומנם? לדעתי לא. ולמה לקח תיאורים לא הכי נעימים מספוריו של ברנר והכניס אותם כאילו ברנר אמר אותם על עצמו. בעיניי זה עיוות וסילוף.

רצח בבית האדום, אלון חילו

ידיעות ספרים, ספרי חמד 2018

גבר אשה ציפור –  ספרה החדש של איריס אליה כהן על כוחה ועוצמתה של אהבה

הספר ” גבר אשה ציפור”  הפנט אותי, לא יכולתי להתנתק ממנו, הרגשתי שהמילים לופתות אותי ונכרכות סביבי כמו צעיף צבעוני הרקום בפנינים. נכנסתי לתוך הדפים וחשתי כאילו אני רוקדת עם המילים. למה? כי איריס אליה כהן יכולה לצייר במילים, לכתוב פרוזה כשירה ושירה כפרוזה, להיכנס לתוך הנשמה כמו ציפור ולגרום לך להגביה עוף יחד איתה.

זהו סיפור אהבה שגדל ומתעצם עם השנים, מתחזק ומתגבר ואינו מרפה מהגיבורים. ספר על אהבה מלאת עוצמה ,על חלומות, על תקוה והרבה הרבה ציפורים

העלילה המסופרת דרך עיניה של דליה, נפתחת כאשר דליה, סופרת, גרושה, אמא למתי, מזהה את תמונתו של יואל אהובה ההיסטוריון המוערך בעיתון. יואל היה בעבר אהובה. דליה חשבה שהתנתקה ממנו ומתשוקותיה אליו, עד שראתה את תמונתו בעיתון.

מרגע זה מפליגה בזיכרונות העבר הרחוק והעבר הקרוב. תמונות באות והולכות ומצטרפות לתמונה אחת שלמה.

זהו ספר שכותרתו מסגירה את נושאו, סיפור על גבר אשה ציפור ללא הפרדה.

הגבר, יואל והאשה ,דליה נפגשים בגן. יואל מתחיל את שנת הלימודים באיחור, מהרגע  שנכנס יואל לגן ביומו הראשון, הוא נכנס לליבה של דליה וממאן לעזוב. שניהם לפותים יחד, אוהבים, נפרדים, נפגשים שוב ונפרדים.

את הפרידה הראשונה חוותה בגיל 7, הוריו של יואל עוזבים את הכפר והיא כואבת. יואל כאב לה בלב.

הם נפגשים שוב בגיל 12 ושוב בגיל 30, גיל בשל למפגש מחודש של אהבתם.

הספר כולו הוא תשוקה, תשוקה לאהבה, תשוקה לחלומות והגשמתן, תשוקה לאהבת הבשרים. התשוקה עבור דליה, הגיבורה, היא כמו מחלה שבאה וחוזרת וצריך החלמה ממנה. יואל מודה, “אני לא טוב באהבה.” והיא? גופה זוכר אותו בפרטי פרטים,  כאילו לקחה את כל האהבה שבעולם ולא הותירה ממנה לאחר.

הקשר ביניהם הוא תשוקה אינסופית. קירבה גופנית שאינה ניתנת להתנתקות, ולא רק קירבה גופנית, אלא קירבה של אהבה נפשית, אהבה אינסופית של אותה בת קול שיוצאת ומזווגת זיווגים, דליה יודעת שהם נועדו זה לזה מרגע שנפגשו וחייהם קשורים לעולמי עולמים.

ויואל? מסוגר, חושב כל הזמן ,אפילו על שאלתה “האם אני יפה” הוא עונה ,”אני צריך לחשוב” .אינו מאמין באלוהים, אבל בשמו יש את אזכור האל. אומר לה שאינו צריך אהבה. “אהבה לא צריך לדעת, צריך להרגיש”, אומרת לו, והוא “אני באמת לא יודע מה אני מרגיש”.

דליה היא זו שמרגישה, מרגישה וחווה את אהבתם בעוצמות. כאילו לקחה על עצמה גם להרגיש אותו.

החלומות מלאים וגודשים את מוחה. מפריעים לה לתפקוד, צובאים על מערכת היחסים ביניהם, היא חולמת הרבה, כל הזמן, אפילו חלומות בהמשכים. הוא בכלל לא. כאילו החלומות מסמלים את התנהלותו בעולם, איש ללא עתיד, ללא רצונות, ללא מחשבות, והיא כל כולה בחלום. כשחלומה המרכזי בחייה הוא יואל, ” למה את רוצה להפוך את החלום למציאות?”  הוא שואל.

 כל חייה חיה רק אותו, גם בשנים שבהן התנתקה ממנו פיסית הוא נמצא בתוכה נפשית, מחכה לרגע שבו משהו יפגע בלבבה ויואל יצא מתוכה ויחזור אליה.

ומיהי הציפור שביניהם?

הציפור היא מוטיב, סמל, אולי אהבה, חופש, החמצה, הגשמה, חלום, רצון, שאיפה, או אולי ציפור הנפש, ציפור פגועה.

הציפור באה והולכת ומרחפת מעל הסיפור, שומטת כנפיה, מגביה עוף, נופלת לארץ, מתנתקת.

הציפור זו הם? רמז  מוטיב ורמז לאורך כל היצירה.

יש תשובה בסיום העלילה.

כוחו של הספר הוא בתיאורים, במילים הנמתחות, בצירופי הלשון ובציורי האירועים. הרגשות של  הגיבורה המתוארים בצבעים ובצירופי מילים שהפעימו אותי. התיאורים הם כמו מצלמה שבה הקורא צופה דרך עיניה של הגיבורה על המתרחש, לא רואה רק את מחשבותיה, אלא נמצא יחד איתה וחולף על פני החפצים הרחובות הגנים שבו נמצאת הגיבורה.
איריס אליה כהן מפלרטטת עם המילים והתיאורים, עם מחשבות הגיבורים. היא ממציאה צרופים חדשים כמו : “כאב לה היואל בכל הגוף”, “עיניה לא חדלו להיבכות”, “מייבבות אצלה תמונות באלבום” יכולתה להאניש כל רגש גורמת לקורא לפעמים להחסיר פעימה או אפילו לכאוב את עצב הגיבורה.

יכולתה של איריס אליה כהן להאניש, להעיר מילים ולהפכן לציור נובעת מכוחה כמשוררת, המילים בספר הן מילות שירה שרוקדות ומחוללת יחד עם ליבו של הקורא. בין דפי הספר מקופלים קטעי שירה מנוקדים, ראיתי בהם את תפקיד המקהלה במחזות, הם מדגישים את האירועים, מחדדים את רגשות הגיבורים ובעיקר מהווים הרפיית המתח שבין אירוע לאירוע.

סיפור עם עלילה “לכאורה” מצומצמת, אך גדוש ברגשות וביופיים של מילים. ספר על אהבה גדולה שיוצא מלב מלא באהבה.

.

גבר אשה ציפור, איריס אליה כהן

ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2018