הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

יום האשה 2019

בילדותי המאוחרת התקבצנו אני וחברותי כל אחר צהרים ודנו בספר “נשים קטנות”. אני הייתי מבין מעריצותיה של ג’ו. היא היתה עבורי דמות פורצת דרך. הערצתי אותה על חוכמתה ויכולתה להיות מי שהיא בעולם שבו הגברים שלטו.

מאז עברו בליבי גיבורות ספרות רבות.

ספרות כמו שאר האומנויות אינה יכולה לשנות, היא יכולה להשפיע, יכולה להאיר ולפקוח עיניים. לפעמים יכולה גם להזהיר.

 ספרים רבים נכתבו על ידי סופרות ומעמד האשה וכן גם סופרים גברים שכתבו על נשים.

בחרתי בשלושה ספרים עכשוויים שמציגים נשים בזוויות שונות.

צבע החלב /  נל ליישון

אומנם נכתב על התקופה של 1830 באנגליה. נערה בת 15

אב אלים, מוכר את בתו לכומר, הכומר המשכיל מלמד אותה לקרוא, לכאורה,על פניו היא זוכה לקידום, יודעת לקרוא ולכתוב, אבל לא כך. דווקא בגלל הלימוד יש כאן ניצול.

בעידן ב  ME TOO לוקחת הסופרת את הניצול ומרחיקה אותו לתקופה 1830 הקורא אומר, טוב, זה היה מזמן, כך היה מעמד האישה באותה תקופה, היא שייכת לאב, היא מהווה נטל כלכלי על המשפחה לכן הוא, האב יכול לעשות בה כרצונו, להעביר אותה כמו מטבע לסוחר, לסחור בה, היום  זה אינו כך. הסופרת למעשה אומרת, לא. גם היום בארצות רבות ובחברות שונות מעמד האשה נחות. היא אינה נחשבת, מותר לפגוע בה, לרצוח אותה, להפוך אותה לשפחה, לסחור בגופה.

בגנו של עוג / לֵילָה סְלימאני Leila Slimani

זמן אחר שנות האלפיים, צרפת

לילה סלמיאני מציגה בפנינו דמות אחרת,  שונה,  אדל, אשה נשואה ואם לבן, היא עיתונאית, בעלה רופא, מעמדה בחברה הוא טוב. אדל היא גיבורה  המכורה למין.

לדעתי הרבה אומץ נדרש מסופרת שזהו ספרה הראשון לתאר אשה שכזו.

בעידן   ME TOO הנשים הן קורבן, וכאן האשה היא זו שמנצלת את הגברים, היא אינה בוחלת באף גבר, מקיימת יחסים עם החבר של בעלה, חבריה לעבודה, בחור שפגשה במסיבה.

כמה תעוזה נדרשה מלילה סלימאני להציג את גיבורת ספרה באופן נועז ובוטה. בדרך שאינה מקובלת.

הפיתוי, החיפוש אחר מקום מסתור שבו תוכל להתמסר. המין לא עניין אותה. הטירוף המיני הוא המפלצת שחיה בתוכה, העוג שמנהל אותה והיא נתונה אך ורק למרותו.

שלוש / דרור משעני

סופר גבר, מצליח לחדור לנבכי הנפש של הדמויות הנשיות. מצליח להבין את מחשבותיהן והתנהלותן.

מציג בפנינו שלוש נשים שונות במציאות הישראלית העכשווית.

האחת. אורנה גרושה טרייה, אמא לערן בן 9, מורה בתיכון בחולון. (אולי בתיכון שבו לימדתי) אורנה גרושה טרייה, מנסה לשקם עצמה ומשוטטת באתר ההיכרויות. אנחנו פוגשים בה את התיסכול של הפרידה, הקושי של הקיום ובעיקר הבדידות והרעב לקשר.

שתיים. אמיליה, עובדת זרה הנמצאת שנתיים בארץ ואין לה איש  חוץ מנחום שבו טיפלה ונפטר ואליו ולחדרה היא מתגעגעת .עכשיו היא מחפשת, לא רק עבודה.  היא מחפשת גם את האל, את הסימן שינחה אותה בחיי היומיום. היא מציגה את האשה שנאלצת לעזוב מולדת על מנת להתפרנס, את יחס המעבידים והסביבה.

שלוש. אלה, לאחר לידה שלישית, מנסה לסיים את עבודת המחקר שלה, מחפשת מפלט בבדידות ובשיגרה שבחייה.

שלושתן בודדות, שלושתן מחפשות ריגוש ונחמה. מצב שמתאים לכל מקום ולכל תקופה בעולם.

בספר “שלוש” מביא אלינו דרור משעני הביתה את האנשים הרגילים, וזה מה שאני אוהבת אצלו, גיבורות יומיומיות שאנחנו רואים ברחוב, באוטובוס בסופר. מורה המנסה להתמודד עם גירושיה ומשכורתה הנמוכה, לחץ הבחינות. עובדת זרה העובדת למחייתה ומחפשת איזה סימן וקשר לבית שעזבה ואמא הנופלת תחת נטל הטיפול בילדיה ומחפשת את עצמה.

היום אנחנו בעולם המערבי חוגגים את יום האשה, פסטיבלים וכו’. לא כאן המקום להביע דעתי על החגיגות שהוצאו מהקשרן. אבל במקומות רבים בעולם ולצערי גם בארצנו מעמד האשה אינו שוויוני. שיפרנו אותו מעט, אך עדיין יש להמשיך ולשפר.
מוזמנים להאזין לתוכנית הרדיו- מועדון ספרות עם יוסי ריבלין ברדיו ארץ. תוכנית שבה סיפרתי על הספרים הללו.
https://soundcloud.com/eretzfm/210219a-1mm?fbclid=IwAR0LA9mAdDw2AtEMZjAGD24qOxIIIpdXCE5Q3j9Qq6ItsaRlbmUTQL9qeCA

בוקר מרגש עם המשוררת הדסה טל על ספרה אישון אינך

זה היה בוקר אחר, בוקר של חוויה עוצמתית. וכל מילה תקטין את הרגש שהוצפנו בו.

עברו שעות מהמפגש עם המשוררת הדסה טל ואני עדיין לא נושמת, עדיין שומעת את קולה הרך והחכם, עדיין נפעמת מהתרגשות נוכח פתיחות ליבה ויכולתה לחלוק איתנו את הכאב, ובעיקר לשתף אותנו בכתיבת ומשמעות השירה.

הדסה פתחה את המפגש איתנו וסיפרה על  זיכרון השריפה ביערות הכרמל, מיד לאחר השריפה ירדו גשמי ברכה, כששמעה על גשמי הברכה היתה בטוחה שהגשמים ישטפו את השריפה והכל יחזור לצמוח. אבל לא. בשיחת רדיו אמר אגרונום שיעבור זמן עד שהאדמה תשתקם, האדמה תעבור תהליך של אבל, אח”כ תוכל לקבל מהחיים. הדסה לא תארה לעצמה שגם היא כמו האדמה תאבד את היקר לה מכל ותצטרך לשקם עצמה.

וכך מצאה עצמה כמו האדמה, מתאבלת, עד שהרגישה שהיא מבינה את האדמה, שהרי דברים נובלים בה ומתים בה ובכל זאת היא מצליחה להצמיח יופי שכזה.

השירים נכתבו מתוך כאב, “ואיך כותבים על כזה כאב? אי אפשר” היא שאלה וענתה לנו. “לא כתבתי מה שאני מרגישה, זה גדול מידי מלשתף אותו .”  שירה במהותה נותנת מקום לנפש. שירה צריכה להיות משהו אחר, מוסיקה, ציור. ספר השירה “אישון אינך” נכתב במהלך חודש אחד מהכאב הפרטי, אבל יש בו מקום לכל אחד והכאב שלו. זו עוצמתה ויופיה של השירה.

איך אפשר לכתוב ולספר על כל מה שאמרה? השיחה איתה היתה גדושה ברעיונות פילוסופים, קבלה יהודית, אומנות, מוסיקה, חוויות אישיות.
הדסה מאמינה במילה, היא נפעמת מיכולתה של המילה ללבוש ולפשוט צורה. המילה עברית מקורה בעיבור, כל מילה מתעברת, כל מילה מולידה חיים.

איך כותבת ? הכתיבה מתחילה ממילה ואליה מצטרפת עוד מילה, מרגישה את התשוקה באותיות שרוצות לעמוד אחת ליד השנייה כמו תווים במוסיקה. שיר קיים ברווח בין המילים.

לפעמים היא לוקחת מילה ומשנה אותה ומתאימה אותה לרגשות שלה, למשל, אֵל-אלוהים הופכת ל- אֶל-להגיע. היא מושפעת מעגנון שיכול היה לשנות ולהפוך שורשים.

שירה היא לא רעיון, אם מחפשים את הרעיון השיר מת. השיר נמצא כדי שיקראו אותו, כדי שיחפשו בו. ברגע שהשיר יצא ממנה אל הקורא הוא אינו שלה, השיר צריך להדהד בלב הקורא.

אישון אינך – העין היא האיבר הכי קרוב לייצוג הנשמה, העין היא זו שמביעה את נשמתו של האדם. היום לאחר האובדן היא, הדסה, נדונה להסתכל דרך אישון האֵין, האֵין הופך לעין , נקודת מבט שצריכה להסתכל עליו.

הספר אינו ספר תרפויטי. הוא נכתב במשך חודש אחד. בעזרתו הבינה שלכאב יש יכולת למחוק הכל, אבל היא בחרה שלא לתת לכאב להכניע אותה.

כילדה התבוננה בעולם בפליאה מול הנס הזה שנקרא עולם. היא מביטה בעולם בהמון אהבה.
אנחנו ישבנו וגמענו בצמא את דבריה, את התובנות הפילוסופיות שלה על החיים,על המתנה שניתנה לנו כל בוקר והיא-לחיות. החכמנו על מהות ומשמעות המילים בשפה העברית שאותה היא כל כך אוהבת ומעריצה.
הדסה במילותיה החכמות הצליחה להסביר מהו שיר, איך הוא נכתב ואיך היא מגלה באמצעות חפץ או מילה את הרגש שמוביל לשיר.
הדסה נכנסה לנו ללב חיבקה אותנו בהמון חום כאילו היינו גוזלים קטנים.

הדסה טל היקרה גם אנחנו היבטנו בך בפליאה רבה, התרגשנו מסיפורך האישי, החכמנו לומדנו על הכתיבה ,תהליך הכתיבה ומשמעות השירה בעולם.

למדנו ממך לצמוח ולראות את יופי העולם בכל יום.

מודים לך על שהבאת עצמך בכנות ופתיחות, למדנו ממך על הכוחות שיש בכל אחד, את דמות ומופת עבורנו.

מחכים למפגש הבא איתך ולספר שירה נוסף.
למי שלא קרא את ספרי השירה שכתבה מוזמן לקרוא.

רשימות מארץ הכביש, ספרו המרתק של אופיר טושה גפלה

איך אפשר לכתוב על הספר הנפלא הזה?  אגיד במשפט אחד : רוצו לקרוא אותו לאט !!!

“רשימות מארץ הכביש” הוא מסע לארץ נודעת לא נודעת.

את הספר הגדוש הזה לא רק במספר העמודים (543) קראתי בשלושה ימים רצופים. הרגשתי כמו בריצת מרתון, התחלתי לאט ,הגברתי קצב ונשארתי בסיום ללא אוויר. מזג האוויר החורפי עשה עמי חסד והשאיר אותי בבית מול הגלים הסוערים לסיום הקריאה.

תמיר גושן, צלם, מעריץ מושבע של קייט בוש נוסע להופעה מיוחדת שלה בלונדון. תמיר עובד על ספר צילומים שמתכתב עם שיריה של קייט בוש ומעוניין לצלם את צוק השיכורים כדימוי שייצג את אנקת גבהים בספר, ולמה דווקא שם בצוק המיוחד הזה? (צריך לקרוא את הספר )

ללא הסבר וללא סיבה הוא מוצא עצמו צועד יחידי בכביש אינסופי כשמשני עבריו שדות תירס. על הכביש מצוירות טבלאות ייאוש אינסופיות. לאחר שהבין, כי הוא יחידי ואין מושיע מתחיל תמיר להיזכר בחייו. “ארכיאולוג שתר אחר סימני חיים מתקופות חיי.”

 רשימת הזיכרון הראשונה שלו נקראת בשם ארנבת. הוא נזכר ביום שיצא לפיקניק עם הוריו, שם ביער מגלה ארנב רודף אחריו, הדמויות שרואה קטנות וגדלות, ברור שזהו הומז’ ל”אליס בארץ הפלאות” ורמז לקורא כיצד עליו לקרוא את הרשימות.

מכאן, מאותו פיקניק וכמו אליס נִשאב יחד עם תמיר אל מנהרת עברו והווה שלו, אל הכביש האינסופי שבו מופיע ג’רמי ומדבר איתו, ג’רמי הוא רואה ואינו נראה, בדיוק כמו אלוהים. הוא נגן בלהקה או לא.  על הכביש הוא מוצא חפצים שונים וביניהם מכונת כתיבה. בעוד שג’רמי מתייעץ עם הגיטרה שלו, תמיר מתייעץ עם מכונת הכתיבה. תמיר נזכר בילדותו, הוריו, חברו הטוב, אהבותיו – כל החומרים שמהם שואב סופר את יצירתו.

“רשימות מארץ הכביש” הוא ספר מסע, מסע אחר. מסע בין זיכרונות, חלומות, מודעות ומציאות.

ההווה באנגליה, כתוב בגופן אחד והעבר-ילדותו, כתוב בגופן אחר, מה שעוזר להבחין בין הזמנים והאירועים ומונע התמזגות בין שניהם.

ניתן למצוא בספר רעיונות מספריו הקודמים של אופיר טושה גפלה. בספרו “רשימות מארץ הכביש” הוא מאחד את על מחשבותיו לכדי רעיון אחד שלם.

ספר על חברות, אהבה, יצירה, דמיון, מציאות, משפחה, ובעיקר על ארספואטיקה של היצירה.

נשאבתי ורותקתי לסיפור חיו של תמיר, למציאות שאליה נקלע, למחשבות שלו על היקום ועליו.

מחשבותיו של תמיר הן ללא מעטה והסוואה, הן גלויות וחשופות, הוא אינו מייפה את עברו, את התנהגותו. מחשבות חכמות, שיש בהן שילוב של פילוסופיות בחייו האישיים, (קירקגור, קפקא, סיפורו בפתח החוק) יופיו של הספר בכך שהקורא שואל מה קורה לי הקורא, היכן אני על הכביש האינסופי הזה? כל אחד יכול למצוא עצמו יחד עם תמיר את המסע הפרטי האישי שלו.

ההליכה בדרך מעלה בו תהיות קיומיות על משמעות החיים ורצף האינסוף של הקיום. “אם מעברי החציה משתרעים עד אינסוף ובכל יום ג’רמי מסמן עוד קו של קיום מפוקפק הרחק מיקיריו…מה הטעם מה ההבדל בין 5.000 קווים ל6.000? “

אני בטוחה שהגיבור רצה שהכביש יגיע אל סופו, אבל אני לא רציתי שהדרך תגמר לה, רציתי להמשיך לצעוד בין שדות התירס ולהמשיך לקרוא את הרשימות היפיפיות של הגיבור. רציתי להמשיך להיות בתוך המוח שלו ולראות את העולם דרך עיניו.

זהו ספר על כתיבה, על יכולתו של הסופר להעלם בתוך הסיפורים שברא במוחו.

“כי חיים הם חיים גם אם הם פרי דמיונך.”

למרות שסיימתי לקרוא אותו אני עדיין נמצאת בארץ הכביש וממשיכה לחשוב על הרשימות של תמיר. אפילו התחלתי לצייר נוצות.

פנו לכם זמן ותתענגו על הספר.

רשימות מארץ הכביש, אופיר טושה גפלה

הוצאת כתר ,2019

אישון אינך – ספר שירה המרגש של הדסה טל

שירה בעיני היא התייחדות אינטימית בין המשורר לשיר ולקורא.

 כזה הוא ספרה של הדסה טל “אישון אינך”. אינטימיות כואבת גלויה בינה לבין עצמה. אינטימיות שבה היא חושפת עצמה בפני הקורא.

איך מתארים כאב? איך מתארים געגוע?

השירים הם פנייה לבת ולחלל שנותר ריק מאובדנה. “אישון אינך”.  מרכז האין. או שהאין /החלל הריק שנותר הופך להיות המרכז. מה שמעצים את הכאב.

בְּתוֹך אִישוֹן אֵינֵךְ אֲנִי בָּבוּאָה

הָאוֹר הַפְּנִינִי שֶנוֹפֵל דַּק

זוֹ אַתְּ.

מִלְּבַד הַכֹּל כְּלוּם לא הִשְתַּנָּה

את מנעד הרגשות שלה שואבת הדסה טל מהעולם החיצוני, מיסודות היקום, אדמה, אויר, רוח, אש. מכל החושים. העולם החיצוני משמש לה יכולת התבוננות אל תוך עצמה.

הדסה טל בשיריה נותנת מקום ומרחב, לריק שנוצר עם כאבה. נותנת לו ביטוי ומוצאת אותו בכל פרט שסביבה.

“העולם התקמט בין שתי מילים, את איננה”

שיריה הם געגוע. הדסה טל יוצרת צירופי מילים מיוחדים הבאים לתאר את העצב והכאב, את הניסיון לשלים עם האין.

 “גשם יכה בענפים ריקים”.

“איך כופר הכפור”.

השירים הם כמו צעיף מסתורי המסתיר את מה שמאחוריו.

“מאחורי העיוורון החלבי של הזכוכית קופאים בקבוקים דממה שום הד.”

בעיני זו תמצית הרגשות של הספר.

איך מתמודדת עם האובדן, “אוחזת אותיות כדי לרקוד עד קצות הענפים הכל את רק כדי להביס את הדממה.”

לאחר שמבינה שאינה יכולה לאחוז בה, היא משחררת, שולחת אותה ממנה, “מחר עם שחר אשחרר אותך אל הזריחה.”

השירים של הדסה טל אומנם אישיים ונכתבו על אובדנה שלה ועל הריק שנותר בה.   אך כל אחד יכול למצוא את הכאב האישי שלו בין אותיות השירים, לתת לו מרחב ומקום, ובעיקר לשאוב כוחות ולשלוח לחופשי את העצב והכאב.

הדסה טל, כלת פרס לאה גולדברג לשירה, משוררת ישראלית וד”ר לספרות השוואתית. שיריה תורגמו לשפות רבות. יצירתה מהווה השראה לאמנים רבים בתחומי המוסיקה, המחול והאמנות הפלסטית.

ספרה האחרון הוא אישון אינך.

אישון אינך , הדסה טל

הוצאת הקיבוץ המאוחד 2017

ילדה רעה, נעמי לויצקי

“מה הם הדברים בחיינו שאנו בוחרים לאצור בליבנו ולשמור בזיכרוננו, ומה אנו מעדיפים להשליך מעלינו ולהדחיק לפינה כה נידחת עד שנדמה שאולי לא היו הדברים מעולם?”

כך מסיימת נעמי לויצקי את כתיבת ספרה  “ילדה רעה”. בכתיבה אישית רגישה ואמיתית תרה אחר עצמה ואחר זיכרונות ילדותה שאותם הדחיקה. ממרחק של זמן היא יכולה להביט על חייה ולראותם כמכלול שלם ללא ביקורת, אלא בעיניים חומלות.

“ילדה רעה” היא מכנה את עצמה. כשהיא מביטה על עצמה כילדה היא קוראת לה הילדה ולפעמים הילדה הרעה על מנת להרחיקה.זאת כדי להביט עליה ממבט של אדם בוגר ולנסות להבין את אותה ילדה. אותה ילדה רגישה ופגועה מחוויות נטישה המסתתרת תחת כינויה הילדה הרעה.

בגיל שנתיים עלתה לארץ עם אמה מרומניה. ובגיל ארבע  היא נמסרת לזוג זקנים בשכונת תלפיות הענייה המאוכלסת בעולים חדשים. זוג זקנים, ניצולי שואה, החיים בבית חשוך ואוכלים לחם עבש מרוח במרגרינה דווקא תיאורי האוכל של הקומפוט המוזר שבו צפים גרעיני קישואים העלו חיוך על פני. בחדרה החדש והאפור היא מבינה ש”במקום הזה עליה לחצוב פינה משלה.” והיא מצליחה. בדרכיה היצירתיות היא שורדת את הימים העצובים שבהם מחכה לאמה שתבוא ותיקח אותה אליה, למלון קינג דיוויד שבו גרה עם בעלה.

נעמי, אותה ילדה רעה היא “ילדה שחיפשה תשומת לב והכרה עד כאב, מרדה במוסכמות, סירבה לקבל מרות, ושאלה את השאלות הכי קשות ולעיתים הכי מעצבנות.” כך סיפרה מורתה.

הילדה הרעה מגיעה לתל אביב ושוכחת לחלוטין את התקופה ההיא מירושלים, ייקח עוד זמן רב עד שתזכור פרטי ילדותה מאותה תקופה.

שני סיפורים בספר, האחד סיפורה המרתק של נעמי והשני סיפורה של המדינה.

דרך הסיפור האישי שלה,  אנחנו יודעים על ההיסטוריה. על שכונת תלפיות הענייה המאוכלסת בעולים חדשים, על יהדות הונגריה במהלך המלחמה, אדולף אייכמן התייצב בבית הוריה של הילדה ואמה זוכרת אותו. סיפורים שלפני קום המדינה ולאחריה.

שזירת הסיפורים, בחירת הזמנים והמעבר ביניהם נעשית באומנות ועדינות רבה מתובלת בהומור, לפעמים עדין, לפעמים ציני, אך לעולם לא פוגע. עבר והווה נשזרים עם העתיד באופן טבעי.

אביה החורג, אשר לויצקי, היה עו”ד ידוע לפני קום המדינה. דרכו היא מכירה את כל צמרת המדינה באותה תקופה, דיין, שאותו אהבה בכל ליבה, רחל אשתו, גולדה, סרלין שהיה חבר קרוב לאמה.

מספרת ברגישות ואהבה על בני משפחתה, על הערצתה לאביה, אשר לויצקי, שממנו למדה על חקירת האמת, על יושרה פנימית ובעיקר על אהבת האדם.

נפעמתי מהיכולת שלה להסתכל על העבר ללא שיפוטיות עם המון חמלה ורוך. אין בה כעס נוקב או ביקורת קשה על אף אחת מהדמויות או מהאירועים שליוו אותה. פרט לדמות אחת שהיא לא סלחה לה. גם אם היא מעבירה ביקורת, (על דיין והעתיקות) היא אינה עושה זאת ברשעות, אלא בתבונה ואפילו בהומור, סומכת על הקורא שיבין.

ספר מרתק הכתוב בשנינות עם הומר עדין, לא יכולתי להניח אותו, לא יכולתי שלא לחייך מהציניות וההומור של נעמי כילדה וכבוגרת, ציניות שירשה מאמה. ולא יכולתי שלא להזיל דמעה כשקראתי  כיצד הסיטה את כעסיה על אמה וטיפלה בה במסירות ואהבה.

ספר אישי, אומנם לא שלי, אך מצאתי בו את עצמי ולמדתי מנעמי הבוגרת כיצד להפוך את הזיכרונות לחומר ביד היוצר ולתת להם להאיר את חיינו.

ילדה רעה, נעמי לויצקי

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019

השופט” – ספרו המרתק של שי אספריל”

מה מניע אותנו? גורל או בחירה. תת מודע שמוביל לפעולה, מחשבה מהכוח אל הפועל?

נשאבתי אל הספר, לא רק בזכות העלילה המרתקת והמתח שהיה בו, אלא בעיקר בזכות העובדה שהספר גרם לי לעצור מספר פעמים ולשאול שאלות פילוסופיות. לשאול איך אני הייתי מתנהגת במצבים שהדמויות נקלעו אליהם, או האם היה על הדמויות להתנהג כך או אחרת.

כשאני שואלת את השאלות הללו תוך כדי קריאה אני יודעת שמבחינתי הספר הוא טוב, כי חוץ מעלילה שואבת יש בו ערך מוסרי ופילוסופי.

במרכז הספר עולה השאלה :מה מנווט אותנו בחיינו ? גורל, מקרה, או בחירה?

ביון הקדומה האמינו באורקל המנבא את עתידו של הרך הנולד. לפי האמירה שנקבעה התנהלו וסבבו חיו של האדם. אדיפוס נשלח הרחק מהוריו על מנת שנבואות האורקל לא תתממש, אך הגורל מנחה אותו לשוב לעירו ולקיים את העתיד שנצפה לו.

היום אין אורקל, אך יש מגידי עתידות, קוראי קלפים והורוסקופים.

כשאריאל, גיבור הספר, היה קטן הלכה אמו למגדת עתידות, זו אמרה לו בחטף משפט שאיתו הוא יתמודד כל חייו. גזירה שממנה  ינסה לברוח. האם יצליח?

הספר “השופט” מסופר על ידי שלושה גיבורים אשר לכאורה אין קשר ביניהם ויש קשר. אני אוהבת ספרים שבהם גיבורים מקריים נפגשים. בספר “השופט” האם הגיבורים נפגשים מתוך גורל או שיד המקרה הפגישה ביניהם.

אריאל הוא המספר הראשי, מספר את סיפורו בגוף ראשון. אריאל נולד לאם חד הורית ואינו יודע את זהותו של אביו. אריאל עו”ד, רווק מוכשר ומבריק עומד להתמנות לשופט מחוזי. זמן קצר לפני מינויו הוא נפגש פעמיים עם אשה, הפגישה האחרונה תשנה את חיו ואת בחירותיו והחלטותיו. הבחירות שהחליט לקבל היו מתוך רצון לקבל את מינוי השופט.

שתי הדמויות הנוספות, מרסל ונתן, מספרות את סיפורן דרך עיניו של המספר יודע כל.

מרסל, נשואה לזאב נישואים נוחים ללא אהבה. לזאב, חברות מפוקפקות עם רווחים לא כשרים.

נתן, נולד להורים מבוגרים לאחר 20 שנות נישואים, אביו נפטר. נתן נשוי לבתם של מרסל וזאב ועובד בחברה של זאב. חיי הנישואים שלו אינם מאושרים. נתן מבין שהוא נלחם עם השדים הפנימיים שסחב על גבו מאז מותו של אביו

זהו ספר על רגשות אשמה, סודות ונטישות. על גורל ובחירות. כל הגיבורים נושאים רגשות אשמה בעיקר מול אביהם. האבות מתים או נוטשים את בניהם.

על כל הדמויות מוטל הצל של האב, צל שמדרבן אותן להוכיח להיות ראויים, וצל שמסרס אותן.

כמו שאמרתי הספר מעמיד בעיקר את ההחלטות והבחירות שלנו בחיים. אריאל השופט נתקל כמעט מידי יום בבחירות המוטעות של הנאשמים והוא צריך לשפוט, אחד הנאשמים אומר לו :“היום הייתי חותך יד בשביל לחזור לשם, אבל לפעמים, בזמן שזה קורה לך, אתה לא רואה שום דרך אחרת.” לרוע מזלו גם הוא עומד מול החלטות ובחירות שיעוררו בו תהיות האם יכול היה לבחור אחרת.

אריאל אומר: ” בגלעינו של כל אדם יש מה שמוביל אותו מעלה, אבל גם שם גלום אובדנו” וכמו אדיפוס המלך שבורח מגורלו ומגיע אל אותה נקודת גורל שנובאו לו, כך גם אריאל, בורח מהנבואה שניבאה לו מגדת העתידות.

“השופט” ספר נהדר עם עלילה מפותלת, כתיבה מיוחדת ומרתקת המשלבת אנושיות, מחשבות ומתח. הדמויות הן דמויות אמינות, אנושיות בעלות חולשות ובעלות חוזק.

העלילה מתארת הוויה אנושית, לבטים, משקעים, פחדים, שאיפות, תככים ואפילו שחיתות.
כל מה שנותר לי הוא להמליץ לכם להיכנס מתחת לפוך בימי גשמי הברכה שהגיעו עלינו וליהנות מספר טוב.

השופט, שי אספריל

הוצאת עם עובד, 2019

הרחק מעצי התרזה” – על ספרו של יונתן ברג”

ספר של חשבון נפש. כל אחת מהדמויות מתמודדת עם העבר שלה שמשפיע על ההווה.

“איך בכלל הגעתי לפה? זו השאלה …לשכונה הזאת, רמת החייל. רק לשמוע את השם הזה, רמת החייל, ומאיפה הגעתי, מאונטר דן לינדן.” נשיפת בוז יוצאת מפיו, “מתחת עצי התרזה, זה מה שזה אומר השם הזה ,אונטר דן לינדן…”

שאלת “איך הגעתי לפה?” מקוננת בנפשו וליבו של יעקב גיבור הרומן “הרחק מעצי התרזה”. שאלה המטרידה אותו מהרגע שעלה לארץ ועזב את עברו והשאירו שם. מאותו הרגע החל במסע, מסע קבורת העבר וניסיון להצמיח עצים ושורשים חדשים. אלו במקום עצי התרזה. כעת בערוב ימיו הוא יוצא למסע בין בניו ומגלה שאת הנעשה אי אפשר להחזיר והאם יהיה לו תיקון בערוב ימיו?

רומן שיש בו שתי עלילות מקבילות המהוות שיקוף אחת לשנייה. סיפורו של יעקב, שבא מ”שם” לפני המלחמה וסיפורה של בר-ברכה, מאשדוד.

יעקב ובר הם שכנים. יעקב, היסטוריון ידוע שם, גרוש פעמיים ואב לארבעה בנים, המזכירים את ארבעת הבנים מההגדה. יעקב חי בדירתו הקטנה בבדידות.

בר שכנתו נשואה לרני, איש נדל”ן המחפש דרכו להרשים את הזולת. בר הגיעה לתל אביב מאשדוד, בר המשועממת מחייה הסתמיים מגלה עניין בשכנה המבוגר שנמצא רוב זמנו לבד. בר פתאום מוצאת עניין בחייה השגרתיים, דאגה, הכנה, פעילות חדשה נכנסת לחייה.

בר מפיחה ביעקב את העולם החיצוני זה שיעקב מתכחש אליו ומביאה אותו אליו פנימה ברעננות ובקלילות שלא ידע ולא הכיר, כי עומס ההיסטוריה שסחב היה כבד מנשוא. ובעיקר עומס  עברו המזוהה עם עצי התרזה.

“המפגש עם בר …מתחיל להפיח בו תחושה אבודה ונשכחת, קרבה”

ואכן, בר מפיחה בו רעננות ועשיה. לוקחת עליו אחריות ומחליטה עבורו. בר שהגיעה ממשפחה חמה ומלוכדת אינה מבינה כיצד יעקב אב לארבעה נשאר לבד. החסות שהיא נטלה עליו מובילה את שניהם למסע בין בניו, אולי מסע פרידה. בר ויעקב מוצאים עצמם בשביל ישראל שיוביל אותם להתבוננות פנימית. יעקב המריר והכועס, זה שהכל צריך להיות לפי מחשבתו, האב שבניו קוראים לו “מצביא ללא צבא”. יעקב ששנים הסתגר וברח מעצמו ימצא במוחו שברי זיכרונות נעימים שאולי יקלו עליו, ” יש לו משפחה ופעם בטיול תהה איך זה ש”הצליח להשתחל למסגרת הצפופה והחמה הזאת” ובאותו הרגע “הוא היה אחד מהם, שותף מלא בהתרחשות הפעוטה הזאת.”

בר מחליטה עבורו אצל מי מבניו יתארחו, לה זו הפעם הראשונה בחייה שהיא נוטלת אחריות ופועלת בהתאם, ליעקב זו הזדמנות לתת לאחר להוביל אותו. בר מביאה אותו לביתם של בניו לפי הסדר. אמיר הבכור הגר בצפון, פנסיונר האוהב לטייל בעולם. צבי הבן המוכשר העשיר “שהצליח”. אלכסנדר, חוזר בתשובה הגר בדימונה. איתמר בנו מנישואיו השניים, חי במנזר בהודו, מצא את השלוה.

המפגש עם כל אחד מבניו עושה ליעקב שיקוף על עצמו, איך הוא נראה בעיניו ומה חסר בו. עכשיו הוא עומד מול עצמו והישגיו בחייו וכולו מלא כעס על בניו.

 בזמן המסע בין בניו של יעקב פורצת מלחמת לבנון השנייה.

העבר מסופר כעובדות וניסיונות הבנה של מה שארע שם. ההווה כולו פעילות ופעלתנות שיעקב נגרר אליה בעזרתה של בר כשהמלחמה נמצאת ברקע ומשמשת תפאורה.

“הרחק מעצי התרזה” הוא ספר המספר את סיפורה של מדינת ישראל, העבר של אלו שבאו משם ושל אלו שהגיעו ממדינות ערב, אלו שניסו להכות שורשים והצליחו ואלו שלא הצליחו, אלו שניסו למחוק את העבר ולהיות כמו כולם, ספר המתאר את ההווה שלנו.

ספר אנושי המעמיד את המשפחה ויחסי בני המשפחה כערך מחבר ומקשר, כערך בעל משמעות. בר מביאה אל שולחנו של יעקב וילדיו את שולחנה שלה מביתה, שם אחרי מריבה היו מגישים קינוח. היא אינה מבינה איך זה שאיש מבוגר נזנח על ידי בניו.

הקריאה בספר “הרחק מעצי התרזה” לא היתה קלה לי, לא הצלחתי לקרוא אותו כמו שציפיתי, ציפיתי לקריאה רצופה וזורמת. רבים מחברי אהבו ושיבחו את הספר, אך אני עצרתי את הקרחאה מספר פעמים. המפגש עם פריצתה של מלחמת לבנון השנייה הפגיש אותי שוב עם מותו של אייל בנין ז”ל, בנה של השכנה שלנו, דלת ליד. אייל  היה בהאמר של גולדווסר ורגב. היה לי לא קל לחזור לימים האלו.

 בנוסף הפריע לי הקלישאה של מפגש ביו גבר מבוגר, אשכנזי, מנוכר לבחורה חמה צעירה ממשפחה ספרדית שמגיעה לתל אביב מהפריפריה.

הדמויות לא הצליחו לגעת בי, לטעמי לא היה בהן עומק רב. געגועיו של הגיבור לעצי התרזה לא היה מספיק עמוק. הרגשתי כמו במשאית שבכל פעם מעמיסים עליה נוסעים וכלום לא מתפתח, הנוסעים נשארים בגדר נוסע שמספר את סיפורו לנהג או ליושב לצידו.

אבל ההפתעה היתה סיום הסיפור, המשאית עשתה דרכה עלתה וירדה, חצתה את ישראל ובתחנה האחרונה הופתעתי לגלות שהסופר לא נפל לקלישאת הגיבור המזדקן שמגלה את עצמו. לתדהמת הקורא זוהי עלילה שבה הגיבור הראשי אינו עובר שינוי, אלא דמות המשנה היא זו שקמה לחיים אחרים. הסיום גרם  לי לחייך.

הרחק מעצי התרזה , יונתן ברג

עם עובד 2018

הספר,תרצה אתר כל השירים הוא חגיגה

 “תרצה אתר כל השירים” הוא חגיגה ללב ולנשמה. חגיגה נפלאה שמחייה בשנית את תרצה אתר המשוררת שכולנו גדלנו על שיריה.

איך אפשר לכתוב על הספר “תרצה אתר / כל השירים” ?

אי אפשר להכיל את כל המחשבות, הדעות והרגשות שלי בעקבות קריאת השירים. כל מה שאנסה לכתוב ארגיש שאני חוטאת לתרצה אתר ולעורכת נגה אלבלך.

תרצה אתר מלווה אותי מנעורי. את אביה, נתן אלתרמן, הערצתי, (עד היום הוא ה- משורר בעיני אחרי ביאליק) דקלמתי כל שיר שלו. את אמה, רחל מרכוס, אהבתי אישית (היא הנחתה והדריכה אותי ואת חברותי לקורס בצבא. )

 כמו כל בני דורי הכרתי כמעט כל פרט מחייה של תרצה והוריה.

כשהספר הונח ברוב כבוד בסלון במרכז הבית, הביעו ילדיי פליאה, “כל כך הרבה שירים כתבה תרצה אתר?” האמת שגם אני הופתעתי.

התחלתי לקרוא את הספר מהסוף, מפרק הימנים ופרק אחרית הדבר.מדוע? כי פרקים אלו הם שסיקרנו אותי לפני שהתפניתי לקרוא את שירייה של תרצה אתר.

בפרק היומנים קראתי על בדידותה בניו יורק, על העצב שבה, על געגועיה לארץ ועל הסבל הנפשי שעברה בזמן שהותה שם. מצד אחד רצתה לחזור הביתה ומהצד השני לא רצתה לאמלל את הוריה. “שהעיר מקיאה את פני מקרבה שאין שמש בעיר וירח בה אין ואין בה כוכב ושמים אין בה.”

תרצה אתר כתבה ברגישות רבה על עולמה הפנימי וכיצד הוא משתקף בעולם החיצוני. היא הפליאה לתאר את אהבתה לעיר תל אביב, כמו אביה, את ראיית הטבע וחילופי העונות, את בדידותה, ואת כמיהתה לאהבה.

קראתי בשקיקה את השירים שהיו מוכרים לי מספרי השירה שכתבה, בעיקר מספרה, “בין סוף לבין סתו”, ספר שירים שליווה אותי בנעורי.

“הסוד הנהיה בגוף לאט: סוד הצמיחה.

עכשיו אני נוגעת בו במו ידי מרגישה בפעימות חדות

 לאט. לבדו יצמח האדם

ועיניו לא ידעו לעולם”

(צמיחה)

ליבי שר וצהל על כל אוסף השירים והפזמונים ששרנו כולנו: “אהבה יומיומית”, “הלילה הוא שירים”, “אני חולם על נעמי”, “תפילת יום הולדת”. שיר שאני אוהבת במיוחד. ועוד ועוד.

התענגתי על שירים חדשים שהובאו מעיזבונה. זו היתה עבורי חגיגה ,לקרוא מחשבות ומשפטים חדשים שכתבה תרצה אתר, לנסות לחשוב מדוע לא פרסמה את שיריה אלו, שלטעמי הם מצוינים.

“אני אוהבת את העיר שמחכה

איני מוסיפה ללכת לשם,

כי נעים לי שהיא ריקה.”

בספר שירים שמתארים את עולמה הפנימי החרד, הדואג, השואף להרמוניה. אהבתי את הצד הספרותי המיוחד בשיריה שבהם  היא כותבת בלשון פנייה או מנסה לכתוב דרך עולמו של האחר העומד מולה.

באמת, שאי אפשר להקיף את היריעה הרחבה של 600 עמודי הספר הנפלא. קובץ השירים הוא כמו יער קסום בעיני, יער שלפעמים הוא עבות וחשוך, לפעמים רואים מבעד לעצים את קרני השמש ואת הירח. יער שכולו פועם כמו לב. השירים היו לי כמו טיפות גשם ביום שרב.

אישית, אני חייבת להודות לנגה אלבלך על המחקר ואיסוף השירים מעיזבונה של תרצה אתר. על שלוש שנות מחקר, מיון, ליקוט, על כינוס כל השירים שפורסמו ואלו שלא, על המכתבים וקטעי היומן שהחיו לי את תרצה אתר והוריה ובכך החזירו לי את ימי נעורי.

כמו שאמרתי, הספר מונח לו ברוב כבוד קרוב ובהישג יד, כדי שאוכל לעלעל בו שוב ושוב, ולהיות זו המטיילת בין דפי השירים הרב גוניים והנפלאים של תרצה אתר.

תרצה אתר כל השירים

עריכה ואחרית דבר, נגה אלבלך

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018

שלוש” – ספרו המרתק של דרור משעני”

ספר שתפס אותי לא מוכנה הקריאה בו כמו רכבת הרים ללא יכולת עצירה. שלוש נשים שנכנסו ללב שלי ולנשמתי

מזמן לא הצלחתי לשבת ולקרוא ספר בנשימה אחת.

הספר “שלוש” עשה לי את זה. הושיב אותי וכל מה שעשיתי היה לקרוא ולנשום אוויר לפעמים, כי הייתי חייבת. לא יכולתי להניח אותו ולא יכולתי להשאיר את הנשים שבו לבד, דאגתי להן.

בגב הספר נכתב :   “שלוש גיבורות שלא תוכלו לשכוח. אחרי שתקראו את “שלוש“ ,תבינו למה אי־אפשר לגלות אף פרט נוסף מתוכו.”

ממש כך. אני פוחדת לספר פרטים כדי לא לפגום בהנאת הקריאה.

מי הן השלוש?

האחת. אורנה גרושה טרייה, אמא לערן בן 9, מורה בתיכון בחולון. (אולי בתיכון שבו לימדתי) אורנה גרושה טרייה, מנסה לשקם עצמה ומשוטטת באתר ההיכרויות.

שתיים. אמיליה, עובדת זרה הנמצאת שנתיים בארץ ואין לה איש  חוץ מנחום שבו טיפלה ונפטר ואליו ולחדרה היא מתגעגעת .עכשיו היא מחפשת, לא רק עבודה  היא מחפשת גם את האל, את הסימן שינחה אותה בחיי היומיום.

שלוש. אלה, לאחר לידה שלישית, מנסה לסיים את עבודת המחקר שלה, מחפשת מפלט בבדידות ובשיגרה שבחייה.

שלושתן בודדות, שלושתן מחפשות ריגוש ונחמה.

בספר “שלוש” מביא אלינו דרור משעני הביתה את האנשים הרגילים, וזה מה שאני אוהבת אצלו, גיבורות יומיומיות שאנחנו רואים ברחוב, באוטובוס בסופר. מורה המנסה להתמודד עם גירושיה ומשכורתה הנמוכה, לחץ הבחינות. עובדת זרה העובדת למחייתה ומחפשת איזה סימן וקשר לבית שעזבה ואמא הנופלת תחת נטל הטיפול בילדיה ומחפשת את עצמה.

עלילת “שלוש” מתרכזת בחולון (דרור זוכר לעיר שבה גדל חסד נעורים) גבעתיים, תל אביב, יפו. קוביה קטנה, כאן מעבר לפינה מה שהופך את הספר לאמין וקרוב אלינו הקוראים. וכך בין רחובות הערים המוכרים לי מוביל דרור משעני את הקורא אל תוך העלילה והתעלומה שבה.

הכתיבה של דרור משעני מרתקת, כל משפט מושך  למשפט הבא ולזה שאחריו, דרור כותב בבהירות ורהיטות. הוא מצליח להבין את הגיבורות שלו ולהיכנס למוחן, לתאר את ההיסוסים של כל אחת בבניית מערכת היחסים, הוא מראה לנו את הדקויות הקטנות של כל אחת. שלוש דמויות שונות אחת מרעותה.

עמדת המספר שלו גאונית לטעמי, ביחוד בסיפורה של אלה, מספר שלוש. בסיפורה הוא לא רק מספר יודע כל, אלא גם מספר מתערב, לא אוסיף פרטים על עמדתו בסיפור זה על מנת לא לפגוע בהנאת העלילה.

הקריאה בספר “שלוש” כל כך ריתקה אותי אהבתי את דמותה של אלה, מספר שלוש, עד שמצאתי את עצמי ממלמלת ומדברת אליה.

אני הייתי מהופנטת, לא עזבתי את הספר, עכשיו עזבו הכל ולכו לקרוא אותו ומהר !!!

שלוש, דרור משעני

אחוזת בית, ידיעות ספרים, 2018

בוקר מעניין שבו “יקיצה ” וניר ברעם התארחו אצלי בסלון

ניר ברעם השאיר אותנו אחרי המפגש ללא אוויר.

למה?

הוא נכנס כמעט כמו סופה, ריתק והיפנט אותנו. ענה בגלוי ובכנות על כל שאלה ששאלנו. והכניס אותנו לעולמו שלו.

סיפר על ילדותו בבית הכרם, ולרגע החייה את אותה שכונה של שנות השמונים, שהוודאי משמש מקום משחקים, מקום שאליו ברח. “כילד עולם הדמיון העשיר אותי ועזר לי להתמודד ולהתבגר.” מכאן צמח הסופר.

סיפר לנו על כך שהכתיבה היא כתיבה רטרוספקטיבית, כילד הוא לא יכול היה לנסח את התחושות, אבל הן היו קימות, היום בבגרות הוא מסוגל לתרגם את הרגשות  אך התחושות הן של אותו הילד שחווה את האירועים, גם אם לא ידע איך לתרגם אותם למילים, עדיין הילד זוכר את התחושה. עולם הדמיון לא נעלם, הוא נשמר גם בבגרותו. “התודעה של הילד באותו הווה שבה חי אינה מענינית, ההתערבות של הסופר בזיכרונות הופכת את הזיכרון למעניין.”

כילד היו בו פחדים שהאושר ורגעי האושר שאותם חווה יגמרו, “אני זוכר את הניצחון של משחק כדורגל שהשתתפתי בו ובו ניצחנו, אני זוכר בבירור שבאותו הרגע חששתי שהאושר הזה לא יחזור” היום למד להבין שרגע אושר מוחלף ברגע אחר.

הכתיבה היא כדי לשמור על אותם הזיכרונות של נערותו ובגרותו, הכתיבה מהווה דרך להתמודד. הוא מביא לכתיבה את המטעינים הרגשיים והכאב שלו ומצמיח אותם לסיפור.

סיפר בגלוי על מערכת היחסים עם חברו. על החברות רבת השנים, על עולם הדמיון שחיבר את שניהם. סיפר על עולם הבנות מול עולם הבנים. “הבנות נמצאות בעולם פנימי, הן רואות מבחוץ. העולם הגברי שונה, יש לו חוקים משלו.”

גילה לנו שחלק מהאירועים שבספר הם אמיתיים עם שינוי קל.

שאלנו אותו על הכתיבה, ניר גילה לנו שהוא כתב את הספר ללא פרקים, והסכים לתת שמות לפרקים כדי להקל על הקורא. הבחירה לא לתת לגיבור שם ולכנות אותו בשם “הוא” היתה בחירה מכוונת, “לא יכולתי לתת לו שם, אני יודע שזה מקשה על הקורא.”

“מה רצית להיות כשתהיה גדול?” “כדורגלן” הוא ענה, “בטח שלא חשבתי על סופר.” מזל חשבתי בליבי שלא הגשמת את החלום.

לא רק על הספר ועליו כסופר הוא דיבר, הוא העשיר את עולמנו הספרותי, הזכיר והשווה ספרים וסופרים אחרים, דיבר בשטף ותוך כדי סיפר בדיחות.

תודה לך ניר על בוקר מעניין ומרתק.

ומי קרא קרא את עדיין יקי ציצה ממליצה לו מאוד הר. ספר תישארו אדישים, ספר חכם, מתמסר אך מתגמל. מסע של התבגרות לנגד עיניכם.

מי שלא קרא את “יקיצה” שירוץ לקרוא.

סקירה שלי על הספר “יקי gra”  http://rachelfaran.co.il/?s=%D7%99%D7%A7%D7%99%D7%A6%D7%94