הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

ילדה רעה, נעמי לויצקי

“מה הם הדברים בחיינו שאנו בוחרים לאצור בליבנו ולשמור בזיכרוננו, ומה אנו מעדיפים להשליך מעלינו ולהדחיק לפינה כה נידחת עד שנדמה שאולי לא היו הדברים מעולם?”

כך מסיימת נעמי לויצקי את כתיבת ספרה  “ילדה רעה”. בכתיבה אישית רגישה ואמיתית תרה אחר עצמה ואחר זיכרונות ילדותה שאותם הדחיקה. ממרחק של זמן היא יכולה להביט על חייה ולראותם כמכלול שלם ללא ביקורת, אלא בעיניים חומלות.

“ילדה רעה” היא מכנה את עצמה. כשהיא מביטה על עצמה כילדה היא קוראת לה הילדה ולפעמים הילדה הרעה על מנת להרחיקה.זאת כדי להביט עליה ממבט של אדם בוגר ולנסות להבין את אותה ילדה. אותה ילדה רגישה ופגועה מחוויות נטישה המסתתרת תחת כינויה הילדה הרעה.

בגיל שנתיים עלתה לארץ עם אמה מרומניה. ובגיל ארבע  היא נמסרת לזוג זקנים בשכונת תלפיות הענייה המאוכלסת בעולים חדשים. זוג זקנים, ניצולי שואה, החיים בבית חשוך ואוכלים לחם עבש מרוח במרגרינה דווקא תיאורי האוכל של הקומפוט המוזר שבו צפים גרעיני קישואים העלו חיוך על פני. בחדרה החדש והאפור היא מבינה ש”במקום הזה עליה לחצוב פינה משלה.” והיא מצליחה. בדרכיה היצירתיות היא שורדת את הימים העצובים שבהם מחכה לאמה שתבוא ותיקח אותה אליה, למלון קינג דיוויד שבו גרה עם בעלה.

נעמי, אותה ילדה רעה היא “ילדה שחיפשה תשומת לב והכרה עד כאב, מרדה במוסכמות, סירבה לקבל מרות, ושאלה את השאלות הכי קשות ולעיתים הכי מעצבנות.” כך סיפרה מורתה.

הילדה הרעה מגיעה לתל אביב ושוכחת לחלוטין את התקופה ההיא מירושלים, ייקח עוד זמן רב עד שתזכור פרטי ילדותה מאותה תקופה.

שני סיפורים בספר, האחד סיפורה המרתק של נעמי והשני סיפורה של המדינה.

דרך הסיפור האישי שלה,  אנחנו יודעים על ההיסטוריה. על שכונת תלפיות הענייה המאוכלסת בעולים חדשים, על יהדות הונגריה במהלך המלחמה, אדולף אייכמן התייצב בבית הוריה של הילדה ואמה זוכרת אותו. סיפורים שלפני קום המדינה ולאחריה.

שזירת הסיפורים, בחירת הזמנים והמעבר ביניהם נעשית באומנות ועדינות רבה מתובלת בהומור, לפעמים עדין, לפעמים ציני, אך לעולם לא פוגע. עבר והווה נשזרים עם העתיד באופן טבעי.

אביה החורג, אשר לויצקי, היה עו”ד ידוע לפני קום המדינה. דרכו היא מכירה את כל צמרת המדינה באותה תקופה, דיין, שאותו אהבה בכל ליבה, רחל אשתו, גולדה, סרלין שהיה חבר קרוב לאמה.

מספרת ברגישות ואהבה על בני משפחתה, על הערצתה לאביה, אשר לויצקי, שממנו למדה על חקירת האמת, על יושרה פנימית ובעיקר על אהבת האדם.

נפעמתי מהיכולת שלה להסתכל על העבר ללא שיפוטיות עם המון חמלה ורוך. אין בה כעס נוקב או ביקורת קשה על אף אחת מהדמויות או מהאירועים שליוו אותה. פרט לדמות אחת שהיא לא סלחה לה. גם אם היא מעבירה ביקורת, (על דיין והעתיקות) היא אינה עושה זאת ברשעות, אלא בתבונה ואפילו בהומור, סומכת על הקורא שיבין.

ספר מרתק הכתוב בשנינות עם הומר עדין, לא יכולתי להניח אותו, לא יכולתי שלא לחייך מהציניות וההומור של נעמי כילדה וכבוגרת, ציניות שירשה מאמה. ולא יכולתי שלא להזיל דמעה כשקראתי  כיצד הסיטה את כעסיה על אמה וטיפלה בה במסירות ואהבה.

ספר אישי, אומנם לא שלי, אך מצאתי בו את עצמי ולמדתי מנעמי הבוגרת כיצד להפוך את הזיכרונות לחומר ביד היוצר ולתת להם להאיר את חיינו.

ילדה רעה, נעמי לויצקי

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019

השופט” – ספרו המרתק של שי אספריל”

מה מניע אותנו? גורל או בחירה. תת מודע שמוביל לפעולה, מחשבה מהכוח אל הפועל?

נשאבתי אל הספר, לא רק בזכות העלילה המרתקת והמתח שהיה בו, אלא בעיקר בזכות העובדה שהספר גרם לי לעצור מספר פעמים ולשאול שאלות פילוסופיות. לשאול איך אני הייתי מתנהגת במצבים שהדמויות נקלעו אליהם, או האם היה על הדמויות להתנהג כך או אחרת.

כשאני שואלת את השאלות הללו תוך כדי קריאה אני יודעת שמבחינתי הספר הוא טוב, כי חוץ מעלילה שואבת יש בו ערך מוסרי ופילוסופי.

במרכז הספר עולה השאלה :מה מנווט אותנו בחיינו ? גורל, מקרה, או בחירה?

ביון הקדומה האמינו באורקל המנבא את עתידו של הרך הנולד. לפי האמירה שנקבעה התנהלו וסבבו חיו של האדם. אדיפוס נשלח הרחק מהוריו על מנת שנבואות האורקל לא תתממש, אך הגורל מנחה אותו לשוב לעירו ולקיים את העתיד שנצפה לו.

היום אין אורקל, אך יש מגידי עתידות, קוראי קלפים והורוסקופים.

כשאריאל, גיבור הספר, היה קטן הלכה אמו למגדת עתידות, זו אמרה לו בחטף משפט שאיתו הוא יתמודד כל חייו. גזירה שממנה  ינסה לברוח. האם יצליח?

הספר “השופט” מסופר על ידי שלושה גיבורים אשר לכאורה אין קשר ביניהם ויש קשר. אני אוהבת ספרים שבהם גיבורים מקריים נפגשים. בספר “השופט” האם הגיבורים נפגשים מתוך גורל או שיד המקרה הפגישה ביניהם.

אריאל הוא המספר הראשי, מספר את סיפורו בגוף ראשון. אריאל נולד לאם חד הורית ואינו יודע את זהותו של אביו. אריאל עו”ד, רווק מוכשר ומבריק עומד להתמנות לשופט מחוזי. זמן קצר לפני מינויו הוא נפגש פעמיים עם אשה, הפגישה האחרונה תשנה את חיו ואת בחירותיו והחלטותיו. הבחירות שהחליט לקבל היו מתוך רצון לקבל את מינוי השופט.

שתי הדמויות הנוספות, מרסל ונתן, מספרות את סיפורן דרך עיניו של המספר יודע כל.

מרסל, נשואה לזאב נישואים נוחים ללא אהבה. לזאב, חברות מפוקפקות עם רווחים לא כשרים.

נתן, נולד להורים מבוגרים לאחר 20 שנות נישואים, אביו נפטר. נתן נשוי לבתם של מרסל וזאב ועובד בחברה של זאב. חיי הנישואים שלו אינם מאושרים. נתן מבין שהוא נלחם עם השדים הפנימיים שסחב על גבו מאז מותו של אביו

זהו ספר על רגשות אשמה, סודות ונטישות. על גורל ובחירות. כל הגיבורים נושאים רגשות אשמה בעיקר מול אביהם. האבות מתים או נוטשים את בניהם.

על כל הדמויות מוטל הצל של האב, צל שמדרבן אותן להוכיח להיות ראויים, וצל שמסרס אותן.

כמו שאמרתי הספר מעמיד בעיקר את ההחלטות והבחירות שלנו בחיים. אריאל השופט נתקל כמעט מידי יום בבחירות המוטעות של הנאשמים והוא צריך לשפוט, אחד הנאשמים אומר לו :“היום הייתי חותך יד בשביל לחזור לשם, אבל לפעמים, בזמן שזה קורה לך, אתה לא רואה שום דרך אחרת.” לרוע מזלו גם הוא עומד מול החלטות ובחירות שיעוררו בו תהיות האם יכול היה לבחור אחרת.

אריאל אומר: ” בגלעינו של כל אדם יש מה שמוביל אותו מעלה, אבל גם שם גלום אובדנו” וכמו אדיפוס המלך שבורח מגורלו ומגיע אל אותה נקודת גורל שנובאו לו, כך גם אריאל, בורח מהנבואה שניבאה לו מגדת העתידות.

“השופט” ספר נהדר עם עלילה מפותלת, כתיבה מיוחדת ומרתקת המשלבת אנושיות, מחשבות ומתח. הדמויות הן דמויות אמינות, אנושיות בעלות חולשות ובעלות חוזק.

העלילה מתארת הוויה אנושית, לבטים, משקעים, פחדים, שאיפות, תככים ואפילו שחיתות.
כל מה שנותר לי הוא להמליץ לכם להיכנס מתחת לפוך בימי גשמי הברכה שהגיעו עלינו וליהנות מספר טוב.

השופט, שי אספריל

הוצאת עם עובד, 2019

הרחק מעצי התרזה” – על ספרו של יונתן ברג”

ספר של חשבון נפש. כל אחת מהדמויות מתמודדת עם העבר שלה שמשפיע על ההווה.

“איך בכלל הגעתי לפה? זו השאלה …לשכונה הזאת, רמת החייל. רק לשמוע את השם הזה, רמת החייל, ומאיפה הגעתי, מאונטר דן לינדן.” נשיפת בוז יוצאת מפיו, “מתחת עצי התרזה, זה מה שזה אומר השם הזה ,אונטר דן לינדן…”

שאלת “איך הגעתי לפה?” מקוננת בנפשו וליבו של יעקב גיבור הרומן “הרחק מעצי התרזה”. שאלה המטרידה אותו מהרגע שעלה לארץ ועזב את עברו והשאירו שם. מאותו הרגע החל במסע, מסע קבורת העבר וניסיון להצמיח עצים ושורשים חדשים. אלו במקום עצי התרזה. כעת בערוב ימיו הוא יוצא למסע בין בניו ומגלה שאת הנעשה אי אפשר להחזיר והאם יהיה לו תיקון בערוב ימיו?

רומן שיש בו שתי עלילות מקבילות המהוות שיקוף אחת לשנייה. סיפורו של יעקב, שבא מ”שם” לפני המלחמה וסיפורה של בר-ברכה, מאשדוד.

יעקב ובר הם שכנים. יעקב, היסטוריון ידוע שם, גרוש פעמיים ואב לארבעה בנים, המזכירים את ארבעת הבנים מההגדה. יעקב חי בדירתו הקטנה בבדידות.

בר שכנתו נשואה לרני, איש נדל”ן המחפש דרכו להרשים את הזולת. בר הגיעה לתל אביב מאשדוד, בר המשועממת מחייה הסתמיים מגלה עניין בשכנה המבוגר שנמצא רוב זמנו לבד. בר פתאום מוצאת עניין בחייה השגרתיים, דאגה, הכנה, פעילות חדשה נכנסת לחייה.

בר מפיחה ביעקב את העולם החיצוני זה שיעקב מתכחש אליו ומביאה אותו אליו פנימה ברעננות ובקלילות שלא ידע ולא הכיר, כי עומס ההיסטוריה שסחב היה כבד מנשוא. ובעיקר עומס  עברו המזוהה עם עצי התרזה.

“המפגש עם בר …מתחיל להפיח בו תחושה אבודה ונשכחת, קרבה”

ואכן, בר מפיחה בו רעננות ועשיה. לוקחת עליו אחריות ומחליטה עבורו. בר שהגיעה ממשפחה חמה ומלוכדת אינה מבינה כיצד יעקב אב לארבעה נשאר לבד. החסות שהיא נטלה עליו מובילה את שניהם למסע בין בניו, אולי מסע פרידה. בר ויעקב מוצאים עצמם בשביל ישראל שיוביל אותם להתבוננות פנימית. יעקב המריר והכועס, זה שהכל צריך להיות לפי מחשבתו, האב שבניו קוראים לו “מצביא ללא צבא”. יעקב ששנים הסתגר וברח מעצמו ימצא במוחו שברי זיכרונות נעימים שאולי יקלו עליו, ” יש לו משפחה ופעם בטיול תהה איך זה ש”הצליח להשתחל למסגרת הצפופה והחמה הזאת” ובאותו הרגע “הוא היה אחד מהם, שותף מלא בהתרחשות הפעוטה הזאת.”

בר מחליטה עבורו אצל מי מבניו יתארחו, לה זו הפעם הראשונה בחייה שהיא נוטלת אחריות ופועלת בהתאם, ליעקב זו הזדמנות לתת לאחר להוביל אותו. בר מביאה אותו לביתם של בניו לפי הסדר. אמיר הבכור הגר בצפון, פנסיונר האוהב לטייל בעולם. צבי הבן המוכשר העשיר “שהצליח”. אלכסנדר, חוזר בתשובה הגר בדימונה. איתמר בנו מנישואיו השניים, חי במנזר בהודו, מצא את השלוה.

המפגש עם כל אחד מבניו עושה ליעקב שיקוף על עצמו, איך הוא נראה בעיניו ומה חסר בו. עכשיו הוא עומד מול עצמו והישגיו בחייו וכולו מלא כעס על בניו.

 בזמן המסע בין בניו של יעקב פורצת מלחמת לבנון השנייה.

העבר מסופר כעובדות וניסיונות הבנה של מה שארע שם. ההווה כולו פעילות ופעלתנות שיעקב נגרר אליה בעזרתה של בר כשהמלחמה נמצאת ברקע ומשמשת תפאורה.

“הרחק מעצי התרזה” הוא ספר המספר את סיפורה של מדינת ישראל, העבר של אלו שבאו משם ושל אלו שהגיעו ממדינות ערב, אלו שניסו להכות שורשים והצליחו ואלו שלא הצליחו, אלו שניסו למחוק את העבר ולהיות כמו כולם, ספר המתאר את ההווה שלנו.

ספר אנושי המעמיד את המשפחה ויחסי בני המשפחה כערך מחבר ומקשר, כערך בעל משמעות. בר מביאה אל שולחנו של יעקב וילדיו את שולחנה שלה מביתה, שם אחרי מריבה היו מגישים קינוח. היא אינה מבינה איך זה שאיש מבוגר נזנח על ידי בניו.

הקריאה בספר “הרחק מעצי התרזה” לא היתה קלה לי, לא הצלחתי לקרוא אותו כמו שציפיתי, ציפיתי לקריאה רצופה וזורמת. רבים מחברי אהבו ושיבחו את הספר, אך אני עצרתי את הקרחאה מספר פעמים. המפגש עם פריצתה של מלחמת לבנון השנייה הפגיש אותי שוב עם מותו של אייל בנין ז”ל, בנה של השכנה שלנו, דלת ליד. אייל  היה בהאמר של גולדווסר ורגב. היה לי לא קל לחזור לימים האלו.

 בנוסף הפריע לי הקלישאה של מפגש ביו גבר מבוגר, אשכנזי, מנוכר לבחורה חמה צעירה ממשפחה ספרדית שמגיעה לתל אביב מהפריפריה.

הדמויות לא הצליחו לגעת בי, לטעמי לא היה בהן עומק רב. געגועיו של הגיבור לעצי התרזה לא היה מספיק עמוק. הרגשתי כמו במשאית שבכל פעם מעמיסים עליה נוסעים וכלום לא מתפתח, הנוסעים נשארים בגדר נוסע שמספר את סיפורו לנהג או ליושב לצידו.

אבל ההפתעה היתה סיום הסיפור, המשאית עשתה דרכה עלתה וירדה, חצתה את ישראל ובתחנה האחרונה הופתעתי לגלות שהסופר לא נפל לקלישאת הגיבור המזדקן שמגלה את עצמו. לתדהמת הקורא זוהי עלילה שבה הגיבור הראשי אינו עובר שינוי, אלא דמות המשנה היא זו שקמה לחיים אחרים. הסיום גרם  לי לחייך.

הרחק מעצי התרזה , יונתן ברג

עם עובד 2018

הספר,תרצה אתר כל השירים הוא חגיגה

 “תרצה אתר כל השירים” הוא חגיגה ללב ולנשמה. חגיגה נפלאה שמחייה בשנית את תרצה אתר המשוררת שכולנו גדלנו על שיריה.

איך אפשר לכתוב על הספר “תרצה אתר / כל השירים” ?

אי אפשר להכיל את כל המחשבות, הדעות והרגשות שלי בעקבות קריאת השירים. כל מה שאנסה לכתוב ארגיש שאני חוטאת לתרצה אתר ולעורכת נגה אלבלך.

תרצה אתר מלווה אותי מנעורי. את אביה, נתן אלתרמן, הערצתי, (עד היום הוא ה- משורר בעיני אחרי ביאליק) דקלמתי כל שיר שלו. את אמה, רחל מרכוס, אהבתי אישית (היא הנחתה והדריכה אותי ואת חברותי לקורס בצבא. )

 כמו כל בני דורי הכרתי כמעט כל פרט מחייה של תרצה והוריה.

כשהספר הונח ברוב כבוד בסלון במרכז הבית, הביעו ילדיי פליאה, “כל כך הרבה שירים כתבה תרצה אתר?” האמת שגם אני הופתעתי.

התחלתי לקרוא את הספר מהסוף, מפרק הימנים ופרק אחרית הדבר.מדוע? כי פרקים אלו הם שסיקרנו אותי לפני שהתפניתי לקרוא את שירייה של תרצה אתר.

בפרק היומנים קראתי על בדידותה בניו יורק, על העצב שבה, על געגועיה לארץ ועל הסבל הנפשי שעברה בזמן שהותה שם. מצד אחד רצתה לחזור הביתה ומהצד השני לא רצתה לאמלל את הוריה. “שהעיר מקיאה את פני מקרבה שאין שמש בעיר וירח בה אין ואין בה כוכב ושמים אין בה.”

תרצה אתר כתבה ברגישות רבה על עולמה הפנימי וכיצד הוא משתקף בעולם החיצוני. היא הפליאה לתאר את אהבתה לעיר תל אביב, כמו אביה, את ראיית הטבע וחילופי העונות, את בדידותה, ואת כמיהתה לאהבה.

קראתי בשקיקה את השירים שהיו מוכרים לי מספרי השירה שכתבה, בעיקר מספרה, “בין סוף לבין סתו”, ספר שירים שליווה אותי בנעורי.

“הסוד הנהיה בגוף לאט: סוד הצמיחה.

עכשיו אני נוגעת בו במו ידי מרגישה בפעימות חדות

 לאט. לבדו יצמח האדם

ועיניו לא ידעו לעולם”

(צמיחה)

ליבי שר וצהל על כל אוסף השירים והפזמונים ששרנו כולנו: “אהבה יומיומית”, “הלילה הוא שירים”, “אני חולם על נעמי”, “תפילת יום הולדת”. שיר שאני אוהבת במיוחד. ועוד ועוד.

התענגתי על שירים חדשים שהובאו מעיזבונה. זו היתה עבורי חגיגה ,לקרוא מחשבות ומשפטים חדשים שכתבה תרצה אתר, לנסות לחשוב מדוע לא פרסמה את שיריה אלו, שלטעמי הם מצוינים.

“אני אוהבת את העיר שמחכה

איני מוסיפה ללכת לשם,

כי נעים לי שהיא ריקה.”

בספר שירים שמתארים את עולמה הפנימי החרד, הדואג, השואף להרמוניה. אהבתי את הצד הספרותי המיוחד בשיריה שבהם  היא כותבת בלשון פנייה או מנסה לכתוב דרך עולמו של האחר העומד מולה.

באמת, שאי אפשר להקיף את היריעה הרחבה של 600 עמודי הספר הנפלא. קובץ השירים הוא כמו יער קסום בעיני, יער שלפעמים הוא עבות וחשוך, לפעמים רואים מבעד לעצים את קרני השמש ואת הירח. יער שכולו פועם כמו לב. השירים היו לי כמו טיפות גשם ביום שרב.

אישית, אני חייבת להודות לנגה אלבלך על המחקר ואיסוף השירים מעיזבונה של תרצה אתר. על שלוש שנות מחקר, מיון, ליקוט, על כינוס כל השירים שפורסמו ואלו שלא, על המכתבים וקטעי היומן שהחיו לי את תרצה אתר והוריה ובכך החזירו לי את ימי נעורי.

כמו שאמרתי, הספר מונח לו ברוב כבוד קרוב ובהישג יד, כדי שאוכל לעלעל בו שוב ושוב, ולהיות זו המטיילת בין דפי השירים הרב גוניים והנפלאים של תרצה אתר.

תרצה אתר כל השירים

עריכה ואחרית דבר, נגה אלבלך

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018

שלוש” – ספרו המרתק של דרור משעני”

ספר שתפס אותי לא מוכנה הקריאה בו כמו רכבת הרים ללא יכולת עצירה. שלוש נשים שנכנסו ללב שלי ולנשמתי

מזמן לא הצלחתי לשבת ולקרוא ספר בנשימה אחת.

הספר “שלוש” עשה לי את זה. הושיב אותי וכל מה שעשיתי היה לקרוא ולנשום אוויר לפעמים, כי הייתי חייבת. לא יכולתי להניח אותו ולא יכולתי להשאיר את הנשים שבו לבד, דאגתי להן.

בגב הספר נכתב :   “שלוש גיבורות שלא תוכלו לשכוח. אחרי שתקראו את “שלוש“ ,תבינו למה אי־אפשר לגלות אף פרט נוסף מתוכו.”

ממש כך. אני פוחדת לספר פרטים כדי לא לפגום בהנאת הקריאה.

מי הן השלוש?

האחת. אורנה גרושה טרייה, אמא לערן בן 9, מורה בתיכון בחולון. (אולי בתיכון שבו לימדתי) אורנה גרושה טרייה, מנסה לשקם עצמה ומשוטטת באתר ההיכרויות.

שתיים. אמיליה, עובדת זרה הנמצאת שנתיים בארץ ואין לה איש  חוץ מנחום שבו טיפלה ונפטר ואליו ולחדרה היא מתגעגעת .עכשיו היא מחפשת, לא רק עבודה  היא מחפשת גם את האל, את הסימן שינחה אותה בחיי היומיום.

שלוש. אלה, לאחר לידה שלישית, מנסה לסיים את עבודת המחקר שלה, מחפשת מפלט בבדידות ובשיגרה שבחייה.

שלושתן בודדות, שלושתן מחפשות ריגוש ונחמה.

בספר “שלוש” מביא אלינו דרור משעני הביתה את האנשים הרגילים, וזה מה שאני אוהבת אצלו, גיבורות יומיומיות שאנחנו רואים ברחוב, באוטובוס בסופר. מורה המנסה להתמודד עם גירושיה ומשכורתה הנמוכה, לחץ הבחינות. עובדת זרה העובדת למחייתה ומחפשת איזה סימן וקשר לבית שעזבה ואמא הנופלת תחת נטל הטיפול בילדיה ומחפשת את עצמה.

עלילת “שלוש” מתרכזת בחולון (דרור זוכר לעיר שבה גדל חסד נעורים) גבעתיים, תל אביב, יפו. קוביה קטנה, כאן מעבר לפינה מה שהופך את הספר לאמין וקרוב אלינו הקוראים. וכך בין רחובות הערים המוכרים לי מוביל דרור משעני את הקורא אל תוך העלילה והתעלומה שבה.

הכתיבה של דרור משעני מרתקת, כל משפט מושך  למשפט הבא ולזה שאחריו, דרור כותב בבהירות ורהיטות. הוא מצליח להבין את הגיבורות שלו ולהיכנס למוחן, לתאר את ההיסוסים של כל אחת בבניית מערכת היחסים, הוא מראה לנו את הדקויות הקטנות של כל אחת. שלוש דמויות שונות אחת מרעותה.

עמדת המספר שלו גאונית לטעמי, ביחוד בסיפורה של אלה, מספר שלוש. בסיפורה הוא לא רק מספר יודע כל, אלא גם מספר מתערב, לא אוסיף פרטים על עמדתו בסיפור זה על מנת לא לפגוע בהנאת העלילה.

הקריאה בספר “שלוש” כל כך ריתקה אותי אהבתי את דמותה של אלה, מספר שלוש, עד שמצאתי את עצמי ממלמלת ומדברת אליה.

אני הייתי מהופנטת, לא עזבתי את הספר, עכשיו עזבו הכל ולכו לקרוא אותו ומהר !!!

שלוש, דרור משעני

אחוזת בית, ידיעות ספרים, 2018

בוקר מעניין שבו “יקיצה ” וניר ברעם התארחו אצלי בסלון

ניר ברעם השאיר אותנו אחרי המפגש ללא אוויר.

למה?

הוא נכנס כמעט כמו סופה, ריתק והיפנט אותנו. ענה בגלוי ובכנות על כל שאלה ששאלנו. והכניס אותנו לעולמו שלו.

סיפר על ילדותו בבית הכרם, ולרגע החייה את אותה שכונה של שנות השמונים, שהוודאי משמש מקום משחקים, מקום שאליו ברח. “כילד עולם הדמיון העשיר אותי ועזר לי להתמודד ולהתבגר.” מכאן צמח הסופר.

סיפר לנו על כך שהכתיבה היא כתיבה רטרוספקטיבית, כילד הוא לא יכול היה לנסח את התחושות, אבל הן היו קימות, היום בבגרות הוא מסוגל לתרגם את הרגשות  אך התחושות הן של אותו הילד שחווה את האירועים, גם אם לא ידע איך לתרגם אותם למילים, עדיין הילד זוכר את התחושה. עולם הדמיון לא נעלם, הוא נשמר גם בבגרותו. “התודעה של הילד באותו הווה שבה חי אינה מענינית, ההתערבות של הסופר בזיכרונות הופכת את הזיכרון למעניין.”

כילד היו בו פחדים שהאושר ורגעי האושר שאותם חווה יגמרו, “אני זוכר את הניצחון של משחק כדורגל שהשתתפתי בו ובו ניצחנו, אני זוכר בבירור שבאותו הרגע חששתי שהאושר הזה לא יחזור” היום למד להבין שרגע אושר מוחלף ברגע אחר.

הכתיבה היא כדי לשמור על אותם הזיכרונות של נערותו ובגרותו, הכתיבה מהווה דרך להתמודד. הוא מביא לכתיבה את המטעינים הרגשיים והכאב שלו ומצמיח אותם לסיפור.

סיפר בגלוי על מערכת היחסים עם חברו. על החברות רבת השנים, על עולם הדמיון שחיבר את שניהם. סיפר על עולם הבנות מול עולם הבנים. “הבנות נמצאות בעולם פנימי, הן רואות מבחוץ. העולם הגברי שונה, יש לו חוקים משלו.”

גילה לנו שחלק מהאירועים שבספר הם אמיתיים עם שינוי קל.

שאלנו אותו על הכתיבה, ניר גילה לנו שהוא כתב את הספר ללא פרקים, והסכים לתת שמות לפרקים כדי להקל על הקורא. הבחירה לא לתת לגיבור שם ולכנות אותו בשם “הוא” היתה בחירה מכוונת, “לא יכולתי לתת לו שם, אני יודע שזה מקשה על הקורא.”

“מה רצית להיות כשתהיה גדול?” “כדורגלן” הוא ענה, “בטח שלא חשבתי על סופר.” מזל חשבתי בליבי שלא הגשמת את החלום.

לא רק על הספר ועליו כסופר הוא דיבר, הוא העשיר את עולמנו הספרותי, הזכיר והשווה ספרים וסופרים אחרים, דיבר בשטף ותוך כדי סיפר בדיחות.

תודה לך ניר על בוקר מעניין ומרתק.

ומי קרא קרא את עדיין יקי ציצה ממליצה לו מאוד הר. ספר תישארו אדישים, ספר חכם, מתמסר אך מתגמל. מסע של התבגרות לנגד עיניכם.

מי שלא קרא את “יקיצה” שירוץ לקרוא.

סקירה שלי על הספר “יקי gra”  http://rachelfaran.co.il/?s=%D7%99%D7%A7%D7%99%D7%A6%D7%94

אולי בחיים אחרים” – ספר הביכורים המרגש של מיכל צינמון -פירון”

אני אוהבת ספרים שמשאירים  מחשבות שמלוות אותי אחרי הקריאה. ספרים שמלווים אותי הרבה אחרי שסיימתי לקרוא אותם. ספרים שיש בהם אמירה פילוסופית שאינה נותנת לי מנוח. וכזה הוא ספר הביכורים “אולי בחיים אחרים” של מיכל צינמון –פירון.

לפני שנים צפיתי בסרט הרגיש והנוגע ללב “שמש צלולה באור נצחי” סרט שבו הגיבור מבקש למחוק זיכרון רע ממוח. להפתעתו התברר לו שאם ימחק את זכרונו הרע יאבדו לו גם הזיכרונות הנעימים.

האם אפשר למחוק זיכרון? הזיכרונות הקשים נשמרים במוחנו על מנת להגן עלינו  והטובים נשארים כדי שנוכל לדעת למה לצפות וליהנות. על זיכרון רע כל אחד  אומר, אני לא רוצה לזכור את זה, אך האם באמת הזיכרון נשכח מאיתנו?

איילת גיבורת הספר “אולי בחיים אחרים” מתעוררת בבית חולים לאחר תאונה, זה אינו ספוילר, כתוב מיד בהתחלה. בתאונה היא מאבדת חלקי זיכרון. עשר שנים אחרונות מחייה היא אינה זוכרת. היא אינה זוכרת שנפרדה מבעלה. כעת בזמן שהותה בבית החולים היא ממתינה לו שיבוא לבקרה ויאהב אותה במלוא העוצמה כמו שהיא זוכרת. אלא מה? הם נפרדו.

אף אחד מהקרובים לה אינו מוכן לספר מה קרה ביניהם.

“אני תלויה בחלל שבו הימים חולפים, בלעדיי, אנשים חיים את חייהם בעוד אני ממתינה לחיי שישובו, שיתחילו לקרות, שיימצאו”

 בתחושת עצב וריקנות אינסופית מנסה איילת הגיבורה למצוא שברים מעשר השנים שנמחקו ממנה. היא נעזרת באחיה, חברתה,  אמה ואפילו בעלה לשעבר.

הספר נע בין הווה כואב לעבר. ההווה כתוב בגוף ראשון מפיה של איילת. הווה כואב  שבו נמצאת הגיבורה. העבר כתוב בגוף שלישי על ידי מספר יודע כל, כשמו כן הוא, הוא יודע על איילת ויודע את העבר שמסתירים ממנה. הוא יודע את כל מחשבותיה מהעבר.

ואילת? איילת לאט לאט מוצאת תשובות לשאלות שלה, מגלה על עצמה ועל עברה ועומדת מול הגילוי באומץ לב.

מה קורה לקורא?

הקריאה בספר טלטלה אותי במנעד רגשות. ראשית הכאב של איילת, על התאונה ואובדן הזיכרון. הרגשתי  כעס על התנהלות חלק מהדמויות הקרובות אליה. אך היתה  בי גם סקרנות לגלות מה קרה בינה ובין צחי, בעלה אהובה, ובעיקר רציתי לדעת מה עבר עליה עד לאותה תאונה נוראית שבה איבדה תקופה משמעותית מחייה.

וכך כמו בספר מתח ליוויתי את איילת בחיי היומיום שלה, בפעילות השגרתית ובעיקר בניסיון למצוא את עברה. תוך כדי קריאה עלו לי תשובות בנאליות לאירועים. אף אחת מהתשובות שחשבתי לא היתה הסיבה למצב שבו איילת מוצאת את עצמה.

איילת בעיני היא גיבורה, לא רק במובן גיבורה כדמות ראשית של העלילה, אלא גיבורה באומץ הלב שלה. ברצון לגלות מיהי ומהו העבר שאותו משתדלת הסביבה להסתיר.

“עלמה פעם אמרה לי כשמביטים בכל מחצית של הפנים שלי לחוד אפשר לחשוב שאלה שתי נשים שונות”.

מיכל  צינמון-פירון מצליחה במילים שהיא רוקמת להעביר לקורא את התחושות של איילת. המילים המצוירות שלה גרמו לי להרגיש את מה שאיילת חשה.

“היא מחייכת ומהנהנת וכל אותו הזמן כאב עמום הולך ומתפשט בה, מכווץ את הבטן ודוחס את הריאות ומצר את הגרון ולופת סביב הרקות.”

משפט שכזה לא יכול להשאיר את הקורא אדיש. תיאור הרגשות והכאב של איילת צובט את הלב ולופת את הבטן. שלא לדבר על הדמעות שמציפות בזמן הקריאה.

כשסיימתי לקרוא את המשפט האחרון כל מה שרציתי הוא לחבק את איילת. בטוחה שגם אתם תרצו.

אולי בחיים אחרים, מיכל צינמון-פירון

מודן, 2018

בעל חיים” – ספרו החדש והנועז של רון דהן”

אני אוהבת את הכתיבה של רון דהן, כתיבה ישירה, מדויקת, משפטים קצרים וטעונים ומעל לכל כתיבה חצופה, מתגרה. כתיבה ששוברת את כל המוסכמות, ובעיקר מוסכמות רעיוניות. אין לו, לרון, בעיה לכתוב על הכל כרצונו, ללא ניסיונות ליפות או להתחנף לאיזה קהל יעד.

רון דהן הוא משורר, משורר שכותב גם פרוזה (אהבתי מאוד את ספרו לראות לוויתן). וכמשורר הכותב פרוזה יש לו יתרון. במה? ברגישות שלו לעולם הפנימי של הגיבור ולעולם החיצוני.

הגיבור של ” בעל חיים”, משורר, מוזמן  לכנס משוררים בליטא. הנובלה כתובה כמו יומן מסע, משפטים קצרים והתמקדות בתיאור כל האירועים שחווה הגיבור, אירועים חיצוניים, כמו מפגשים עם משוררים ותיאורים נפשיים שלו , מחשבות על ובעיקר תיאורים המתייחסים למין.

 המפגש עם חבורת המשוררים מעמיד אותו במצב של אינדיבידואל בתוך “עדר” של אנשים כמותו. ההתנהגות תהיה בהתאם. מכאן הוא עובר מסע, ו… ואוו איזה מסע הוא עובר. המסע הגופני מתערבב עם המסע הנפשי עד שנדמה כי הם אחד. הגיבור אינו מתחשב ואינו מתייחס לכלום. הוא חושב על עצמו ועל גופו ותשוקותיו, מרוכז בחלקי גופו. הגיבור מציג את המין  כחלק בלתי נפרד מהחיים מהפעילות היומיומית ומהמחשבות. הוא מתפרץ באופן טבעי ללא מסכה וללא כיסוי. המין נמצא שם. המין והמחשבות על המין מציפות את הגיבור ללא גבולות וללא עכבות.

זוהי נובלה המתארת את האדם כיצור יצרי ומיני שהחברה מנסה לנתב אותו, אך ברגע שבו יפגוש את עצמו כיצור חייתי בתוך עדר הוא יתנהג בהתאם.

ווידוי אישי, בתחילה לא התחברתי לתיאורים המיניים, היצריים, הם נראו לי כאילו נדחפו למשפט. אבל ככל שהתקדמתי בקריאה הבנתי את משמעות המיניות  ביצירה באופן השלם שלה. כוונתו היתה להראות לנו הקוראים, המין מעסיק את המוח שלנו כל הזמן, הוא מניע אותנו ואת קיומנו, לכן בכל רגע נתון הוא יצוץ ויעלה. אף אחד לא יעיז לומר זאת בגלוי. לומר ולגלות את מחשבותיו על מין כשהוא עומד בתחנת אוטובוס או בתור של הסופר, אבל רון דהן קם ואומר באומץ, כן. זה מעסיק אותנו, ולולא החברה הייתי רוצה לעשות את מה שהגיבור עושה בנובלה.

המין, אברי המין, העיסוק בהם, הם מטאפורה וציור להתנהגות של האדם כבעל חיים יצרי. את היצר דיכא באמצעות מילים, חוכמה, שירה, התכוונות. וכאן בכנס המשוררים הוא משיל עצמו מכל המסכות החברתיות ומרשה לעצמו לחשוב על המין, לעסוק במין. מרשה לעצמו  לומר לחבריו המשוררים כל מה שעולה במוחו ללא סינון. כאילו אין גבולות וחוקים. רק רון דהן מסוגל להזכיר את הספר “פלופ” שיצא לאור בהוצאת תשע נשמות  ולומר :”רק דפוק בראש כמו אוריאל קון מסוגל להוציא ספר כזה לאור”.(ברור שהמשפט נאמר בחיוך)

בספרו “בעל חיים” מדבר על חנופת דבריהם של המשוררים. ומסיים את מחשבותיו בכך ש “אתם בסך הכל גוף שעלול להיוותר שרוע בפינת הגן, עד שמישהו ימצא אתכם”. כן מה שלא נעשה אנחנו יצור יצרי ומיני הכלוא בתוך גוף שכלוא בחברה.

בעל חיים כשם הספר מקבל משמעות כפולה, חיים במובן  של life  והשני זה שאנו רואים מעל פני השטח והוא   an animal.

ככל שעוברים הימים של הכנס והמפגשים עם חבריו הגיבור מתקדם אל השיא שאליו כיוון ואולי אף התכונן בימים שהגיע לכנס. המפגש בינו לבין המשוררת היפה ביותר בכנס.

לא היה לי קל להיכנס לנובלה ולהבין את מטרתה. אפילו חשבתי לוותר, אבל הידיעה מיצירות קודמות  שרון דהן כותב עם מטרה ומסר, כותב את עצמו בעור חשוף ואמיתי, גרמה לי להמשיך לקרוא. ידעתי שרון דהן כסופר סומך על הקורא שלו כקורא אינטליגנטי שימצא את המובנה של הנובלה. ואני לא מצטערת על כך.

ספר שאינו מתאים לכל אחד, ספר חצוף, בועט, שורט.

למי שמוכן להשיל עצמו מחוקיות החברה ומעול החינוך מוזמנת חווית קריאה.

בעל חיים, רון דהן

הוצאת בלה לונה, 2018

כך להישאר לעולם” ספרו המופלא של יונה אלון”

אם הייתי כותבת יומן אישי כך הייתי רוצה לכתוב אותו.

זה אינו ספר עלילה, זהו יומן מחשבות. ספר שיש בו תובנות ופילוסופיה.

את הספר הזה אי אפשר לקרוא בקריאה רציפה. צריך לגמוע אותו בלגימות איטיות.  הקריאה דורשת הפוגה בין רעיון אחד למשנהו. צריך לעכל את דבריו של יונה אלון. בדרך כלל, במהלך קריאה אני מסמנת משפטים חשובים. בקריאת הספר “כך להישאר לעולם” ניצבתי בפני בעיה. כל משפט, כל תובנה רציתי לסמן. איך אפשר לכתוב על ספר שכזה? איך אפשר להעביר את כל מה שנאמר בו? כמה שאשתדל ארגיש שאני חוטאת לאיש ולמחשבותיו.

יונה אלון פורס בפנינו את נבכי נפשו ומחשבותיו על העולם. בשפה פיוטית חכמה וישירה הוא מעלה על הכתב את הרהוריו.

ואני מצאתי עצמי פוסעת בין המילים שלו כאילו היו כולן מחשבותיי שלי.

על מה הוא כותב? כמעט על הכל.

יונה אלון כותב בכאב על ילדותו. פג ירוד שנולד בחודש שביעי וחי שנתיים ללא אם. אב מנוכר שבכלל לא רצה בקיומו שלו ושל אחיו התאום. גדל תחת עיניה הבוחנות של אמו שהעבירה לו את פחדיה. לא רק עיני אמו, אלא גם עיני הקבוצה בקיבוץ היו נעוצות בו. הספרים הם אלו שהצילו אותו. בספרים מצא מפלט ומקלט.

בין דעה אחת לשנייה ,בין הרהור למחשבה מתגלה בפנינו אדם חכם ורגיש בעל מודעות עצמית גבוהה שאינו עושה לעצמו הנחות. יונה אלון כותב מודע לאישיותו הקשה המתרחקת מאנשים, מודה לאשתו שבזכותה אפשרה לו קיום. הוא אינו זקוק לקהל חברים, מסתפק במשפחתו המצומצמת. “יפה חוצה את העיר…עופר יושב בבית קפה…נועם ספון בבית…הנכדות צומחות בגן הילדים. אלה הנפשות הקרובות לי, שבשלומן לי שלום.” מודע לעצמו שהוא מחושב, אפילו את הכובע מסיר מעל ראשו בדיוק באותו המקום. מתכנן את יומו בקפדנות וכך מצליח לארגן עצמו.

יונה אלון בעיקר מתמקד במחשבות על הכתיבה. כמו היה הספר שיר הלל לארספואטיקה. הכתיבה חשובה לו היא חלק מהנשימה שלו וחלק מגופו. בלעדיה לא יכול להתקיים. הקדיש עצמו לאותיות ולמילים. הקפיד לכתוב, הכתיבה כמו מבצע מתוכנן עבורו.

“הכתיבה תבוא אחרונה, זורמת מעצמה, תמיד מפתיעה”.

הוא נגד השראה ומוזה, טוען שהכתיבה כמו שדה שעל הכותב לעבד יום יום. “הכתיבה באה לשם החיים ולא החיים לשם הכתיבה.”

 המוסיקה אף היא חשובה לו כמו הכתיבה. יונה אלון למד פסנתר וחצוצרה וסיים תואר באקדמיה למוסיקה ע”ש רובין. המוסיקה ניכרת בכתיבתו, הוא מזכיר רבות יצירות מוסיקליות שהשפיעו עליו, אבל מעל לכל הכתיבה שלו היא כמו מוסיקה מתנגנת האותיות תווים שמצטרפים לסימפוניה קולית.

הוא מעלה בפניו הרהורים נוגים על המוות. חושש שמחלת הסוכרת שממנה סבל תכניע אותו “כולם זורמים אל ים המוות, איש איש ותחבולות ההתחמקות שלו.”

“זמני מוגבל, אני יודע. האם זו הסיבה לרוץ ולהספיק מהר? להפך. להאט ככל האפשר. להתבונן היטב ולא להחמיץ את העיקר”.

יונה אלון מציב מול המוות את החיים ויופיים. שני קצוות שחיים יחד. התרגשתי לקרוא את מחשבותיו על החיים ויופיים. הרהרתי לעצמי כמה יש לי ללמוד ממנו.  הוא מוצא טעם הנאה וחן בכל שבריר של קיום. מתאר באופן פיוטי את יופיו של הטבע, אפילו את השלולית. הוא לא נזקק לטיסות מסביב לעולם כדי ליהנות, מספיקה לו קרן אור, או יופי השמיים. העולם שסביבו מספיק לו. נהנה מהליכתו לעבודה, לספריה, מעץ הבוגנוויליה הצומח, “לכל צמח אביב משלו.” מודע לכך שחיו מונוטוניים, אך מוצא יופי בשבירת השיגרה, אפילו חיוכה של הרוקחת מעלה בליבו שמחה.

“נס החיים. לאחרים טבעי הדבר. לא לי. בגילי המופלג אני עדין יכול ללכת לשוק. לסחוב את סם החיים : פרי טרי, ירק בשל, אוכל נפש.”

יונה אלון הוא אדם שיודע להעריך, לא רק את יופי העולם ואת האומנות, אלא גם  את מי שעומד מולו ואותו הוא מכבד. האנשים אינם שקופים לו. למשל מנקה הרחובות שמאבק את האוויר ואת מחברותיו גורם לו להבין שלולא הניקיון שלו הוא לא היה זוכה באוויר נקי. ועל הגילוי הקטן הזה הוא אומר “גם באבק יש חיים”.

הכתיבה הברורה המדויקת של יונה אלון מזכירה לי פנס שמאיר פרח בחושך ומי שמתבונן בו מרגיש כאילו עולם ומלואו מתגלה בפניו בפעם הראשונה.

יונה אלון מבודד מצבים שאנו בחיי היומיום חולפים על פניהם בלי לשים לב ולהקדיש להם מחשבה. כמו למשל אושר שנקנה בשמונה וחצי שקלים, לחמנייה טרייה עם חביתה שמשובבת את ליבו. ” ואני נהנה מכל לעיסה ולגימה. יטען הטוען, אכן אושר בזול אבל הוא נגמר מהר. מיד שכחת, ואולי יטען מישהו אחר זוהי אשליה. האושר מורכב גם מהדשא הירוק ומהשקט, מיום המשגר אלינו שמים כחולים כים.”

החיבור בין כל ההרהורים והמחשבות כמו שמציין אוריאל קון באחרית דבר הוא עונות השנה סתו וחורף בעיקר, וההליכה הלוך ושוב מביתו אל הספרייה ובחזרה. מעין קו ישר בתוך מעגל העונות.

האביב הפורח בסתו כך מכנה את הטבע.

יונה אלון רצה שמחשבותיו אשר אותן הביע בקפדנות מדויקת במחברותיו יתפרסמו ובכך יזכה לחיי נצח. בחייו פרסם ספרי פילוסופיה ושירה, אך לא זכה לאותה עדנה שייחל לה. אוריאל קון גאל את המחברות, ערך אותן והגיש לנו פנינה נדירה. בסיום הספר כתב אחרית דבר מרגשת על תהליך האיסוף, העריכה עד להוצאה לאור.

“לאן אני הולך? אני הולך אל החיים. מהם החיים? איני יודע בדיוק. ומה אני כן יודע? אני יודע כמה מעט דרוש לאושר. רק שמים כחולים, גוף שאפשר לשאתו ומטרה רחוקה ויציבה שאתה פוסע לקראתה יום יום.”

ספר פיוטי שיש בו הכל, חיים ומוות, פחדים ואושר, מוסיקה, אומנות, כתיבה. יוצרים דגולים, קפקא, פסואה, לאה גולדברג. ומעל לכל יופיים של החיים ושברירותם.

לכו לקרוא את הספר המופלא הזה. פנינה אמיתית שתאיר לכם את החיים.

כך להישאר לעולם, יונה אלון

תשע נשמות 2018

ניסויים,או נישואים פתןחים,על ספרה של אורלי סיגל

אני לא היחידה שקראה את הספר “ניסויים פתוחים”  החושבת ששם הספר מרמז בצלילו על נישואים פתוחים. בתחילת קריאת העלילה ניתן לחשוב שאכן מדובר בנישואים פתוחים בין זוגות, אבל ככל שמתקדמת עלילת הספר הנישואים הופכים להיות ניסויים של נישואים. ויש הרגשה כאילו אנחנו הקוראים ודמויות הספר נמצאים במעבדת מחקר.

שני זוגות וגרוש אחד, חברים משכבר, מחליטים לחיות בקומונה במרכז הארץ. כל אחד מהחברים מגיע עם מטען אישי ורגשי כבד. הם בוחרים מקום שבו יוכלו להיות יחד, לגדל את ילדיהם בתנאים טבעיים ללא עכבות. כולם מודעים לבעיות שעלולות להיווצר בתנאים החדשים, אבל הרצון לשינוי מביא עמו שמחת התחדשות. הם מטפחים חלומות, כל אחד וחלומו שלו.

“אתה באמת חושב שהכל יהיה דבש, יהיה גם חרא, אבל נפרק את כל המטענים לאט, בקשב, עד שנתגבר…”

כך הם מאמינים. אבל, מאז שעלה רעיון הקומונה הם מרגישים את הלחץ והחששות. את הפחדים מהשדים שירקדו במחול.

נעמה ומרקו, סוחבים עמם מטען רגשי וסודות. נעמה מקוה שבקומונה מרקו יהיה מוקף בחבריו שיגנו על אישיותו השבירה.

“בשביל מה היא צריכה אותנו, להזכיר לה את הכישלונות שלה. להעמיד מולה מראה בריאה של החיים החולים שלה. כשהיא אוחזת בקצה אחד של זוגיות והקצה השני נשמט לה”

 אליהם מצטרפים אחינועם ובועז שגם להם בעיות בזוגיות ובקשר של האחד עם השנייה. נעמה מאוהבת עדיין ביונתן הגרוש שהצטרף איתם לקומונה. ליונתן בן מתבגר אשר מגיע לפעמים לביקור אצל אביו.

הסופרת, אורלי סיגל,  בוחרת לשים את כל הדמויות יחד בקומונה ולראות כיצד תתמודדנה עם המתחים האישים שלהם. האם יוכלו כל החברים לחיות יחד בהגשמה אישית ועצמית, האם יוכלו לתמוך איש בחברו כמו שתכננו. האם יצליחו לגדל את ילדיהם בפתיחות ואהבה?

מחוץ לחייהם בקומונה החזיקו את עצמם, יכלו לחלום ולא היו צריכים להתעמת מול הפחדים שלהם, האם בקומונה יוכלו לשמור על אותה המסגרת או שהקומונה תתבע מהם מחיר והוא לעמוד מול עצמם ולהסתכל פנימה אל ליבם?

העלילה מתחילה ממשבר בזוגיות של אחינועם ובועז. הרקע למשבר הוא חשדו וחששו של בועז שאחינועם בגדה בו עם יונתן. אחינועם ויונתן מכירים מהעבר והיו בקשר אינטימי. המתח המיני בין יונתן לאחינועם ואחינועם לבועז מלווה את כל העלילה.

הספר “ניסויים פתוחים” רווי במתח מיני ואישי, משברים וכאבים. המתח מצוי מעל לכל שורה לאורך כל העלילה.

“אם רק תאהבי את הגוף שלך הגברים ישתגעו אחרייך אמרה לנעמה בצבא. אני לא צריכה הרבה גברים שישתגעו אחרי הגוף שלי אני צריכה רק אחד אמרה נעמה”

דו שיח שמשקף את ההתנהלות והחשיבה של נעמה ואחינועם. לאחינועם יש מקום בלב לעוד גברים פרט לבעלה. נעמה רוצה רק את בעלה לצידה. אחינועם נעה בין שתי אהבותיה ונקרעת בהחלטותיה.

מי מהן חושבת נכון או לא נכון והאם יש נכון או לא.

“ניסויים פתוחים” כתוב בשני קולות, גוף ראשון בקולה של אחינועם שמספרת את מחשבותיה בצורה ישירה וכנה. הקול השני הוא של המספר יודע כל שמכיר את גיבוריו ואת מניעיהם. שני הקולות מתערבבים, בתחילה היה לי קשה להבחין מי מדבר ומהו הרצף הכרונולוגי של העלילה. כשהבנתי לאיזה קול עלי להקשיב העלילה נעה קדימה ושעטה אל הסיום.

הכתיבה של אורלי סיגל היא כתיבה יחודית. היא נעה בין שני משלבי לשון ושני קולות. כאשר הדמויות חושבות ומדברות, השפה היא רגילה ויומיומית. אך כאשר קולו של המספר יודע קול מעביר את  מחשבותיהם על הגיבורים, השפה הופכת להיות גבוהה ובעלת צירופי לשון מיוחדים וייחודיים. תיאורי מצבי הדמויות מאוד רגישים ומתובלים במטאפורות וצבעוניות.

כמו כן ראוי לציין כי אורלי סיגל חקרה את נושא הקומונה, היא מתארת היטב את החיים השיתופיים, את הרעיונות האקולוגים של הקומונה, את העבודה החקלאית ואת החיים האישיים של הדמויות יחד. מה שיוצר אמינות אצל הקורא.

מתחילת הקריאה חשבתי שתוצאות הניסוי של הקומונה וסיר הלחץ של החברים ברורים לי, אבל  אורלי סיגל הצליחה להפתיע אותי בסיום העלילה.

הוזמנתי למפגש עם הסופרת, אולרי סיגל, בביתה של שרית פליין (כדאי לכם לעקוב אחר מפגשי הסלון הספרותיים שלה ולהגיע ) http://saritflain.co.il/
את הספר התחלתי לשמוע באודיו, לאחר המפגש המשכתי בסקרנות לקרוא אותו.

בפגישה עם אורלי סיגל היא סיפרה שהיו לה שלושה סופים לספר. סיפרה על השניים האחרים וכולנו הסכמנו שהסוף שקראנו בספר הוא המתאים ביותר.

מקוה שגם אתם תסכימו שהסיום של הספר הוא הנכון, לשם כך תצטרכו לקרוא את ספר הביכורים המיוחד והאמיץ.

ניסויים פתוחים, אורלי סיגל

הוצאת כנרת,2018