הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

סיפורים עם כנפיים – אֶשְכָּר אֶרְבְּלִיךְ – בְּרִיפְמַן

“סיפורים עם כנפיים” הזכיר לי ביקור בחנות הקסומה יער הפיות שבדיזנגוף סנטר.והצליח להחזיר אותי לתקופת ילדותי שבה האזנתי ברדיו ל”פינת הילד”.

כמה כיף לצלול לעולמן של פיות קשישות וטובות לב. טַייְגָּה וְטוּנְדְּרה (שמות של איזורי אקלים מנוגדים) הן  שתי אחיות תאומות, פיות לשעבר, הן החליט לוותר על חיי הקסם ועל הכנפיים  לטובת זקנה מבורכת וחיים שקטים. מה שנשאר להן מעולם הפיות אלו הזיכרונות שלהן.

 טַייְגָּה וְטוּנְדְּרָה שונות אחת מהשנייה באופיין, בדיוק כמו איזורי האקלים שהן קרויות על שמם, אך שתיהן נדיבות לב ואוהבת אדם.

בערב סופה אחד מתדפקים על דלתן שלושה ילדים מנומסים מאוד ורטובים מאוד.  טוּנְדְּרָה הפיה לשעבר, הפחות חשדנית מאחותה ממהרת לפתוח את הדלת ולהכניס את הילדים אליהן הביתה. בזמן הסופה  הן מספרות לילדים סיפורי פיות.

לאחר הערב הראשון מגיעים אליהן האחים לשמוע עוד ועוד סיפורים.

כיוון שהן כל כך זקנות הן יודעות לספר, על מה מספרות?

על שיטפון נהר התמזה בלונדון, על מתקפות החיה במחוז ז׳בודן בצרפת, אירוע אמיתי, שבו הן התנדבו לפעול כנגד החיה בעזרת אבקת קסם שמקפיאה, כך הקפיאו אותו והקטינו אותו.

על קקאו ופולי קקאו, על האצטקים והשוקולד. מגלות איך עזרו לבני המאיה לבנות את המקדשים שלהם. על הטרולים בנורווגיה, על אגם נטרון שבטנזניה.

הן מלמדות אותם על בחירה וקבלת החלטות, על קידמה, על משמעות הנתינה ואהבת הזולת, על כדור הארץ. על אמונה בבני אדם ובעיקר על כוחה של עזרה לזולת.

הילדים ממלאים את האחיות בעניין וחיים, והם עצמם  נהנים מתשומת לב ומאהבת הפיות וגם מעוגיות טעימות.

“סיפורים עם כנפיים” כתוב פרקים פרקים שבכל פרק הן מספרות על אירוע אמיתי שהיה, כך הקורא הצעיר לומד על מאורעות העבר ועל מקומות חדשים. השפה מאוד עשירה שגורמת לקורא לעוף על כנפי הדמיון.

מה שמוסיף לעושר הלשוני ולסיפורים המרתקים הם האיורים של רמי טל המוכשר, ציוריו השזורים בכל ראש פרק מלמדים על נושא הפרק ומגרים את סקרנות הקורא.

ספר קסום כמו עולמן של הפיות, לא צריך את אבקת הקסם של האחיות הפיות על מנת לצלול  לעולם אחר ססגוני ומרתק. כל מה שצריך הוא לקרוא את הספר הנפלא. לדמיין את טייגה וטונדרה מגישות לכם עוגיות וקנקנן שתיה חם ולהתענג על עולם מציאותי ופנטסטי גם יחד.

למי מיועד הספר?  לקוראים הצעירים , כיתה ב’-ד’. הקראה לכיתת גן ולכיתה א’

 המבוגרים המקריאים ייהנו לפגוש את האחיות החביבות ואת הילדים הסקרנים.

ממליצה בחום. אני מחכה להמשך הביקורים של הילדים אצל טַייְגָּה וְטוּנְדְּרה.

סיפורים עם כנפיים, אֶשְכָּר אֶרְבְּלִיךְ – בְּרִיפְמַן

איורים, רמי טל

הוצאת דני ספרים, 2019

ארבע שעות ביום – אוריין צ’פלין

אחד הזיכרונות הנעימים שלי מילדותי הוא זמן השינה שלי ושל אחותי. ישנו במיטת יחיד שממנה נשלפה מיטה נוספת. אבי ישן בין שתינו שר לנו שירים וסיפר לנו סיפורים. מעולם לא חשבתי שיש אפשרות אחרת במקום אחר במדינתנו.

כשילדיי היו קטנים אהבתי לשבת כל אחר הצהרים לשחק איתם וכשגדלו אהבתי  לשבת ולצפות בהם משחקים. זו היתה האופציה היחידה בשבילי. רק להיות איתם.

הספר “ארבע שעות ביום” כשמו כן הוא. ארבע שעות ביום שבו ילדי קיבוץ בילו עם הוריהם. ארבע שעות שבהן ההורים היו אחראים לילדיהם ולא המערכת הקיבוצית.

 אוריין  צ׳פלין גדלה בקיבוץ. בעת שהותה בטקסס באחד מקורסי הלמידה ,סיפרה על הלינה המשותפת בבית הילדים.  נשים שונות מתרבויות שונות שלא שמעו על הקיבוץ  ואידאולוגית החינוך שלו הביעו פליאה על כך שהאימהות השאירו את ילדיהן ללינת לילה. הן תהו איך פעלו והרגישו האימהות, האם האידאולוגיה גברה על הרגש האימהי ואיך אותן אימהות חשות היום במרחק של זמן.

אוריין צ׳פלין החליטה להקשיב לאימהות הקיבוץ. לבדוק במרחק של זמן כיצד השפיע על האימהות חוסר הטיפול הרציף בילד לאורך כל היום.

הספר “ארבע שעות ביום” הוא ספר מרגש המורכב מ 13 מונולוגים של אימהות שחוו את הפקדת החינוך של ילדיהן בידי מטפלות הקיבוץ.

ספר שבו נחשפו לראשונה הרגשות של אימהות  הילדים שגודלו בידי מטפלות על ברכי האידאולוגיה.

המונולוגים מגוונים. ניתן למצוא בספר דעות שונות על הורות שכזו. יש שטענו שהזמן אחה”צ היה קצר עם הילדים, והן אינן מתגעגעות לשנים האלו. יש שאמרו שלא ידעו על אפשרות אחת וקיבלו את “דין התנועה”.

יש שניסו להתעקש על השיטה והצליחו להיות נחושות ולישון לעיתים בבית הילדים כשילדיהם חלו. אחת גילתה שהטרידה אותה המחשבה איך ילדיה יוכלו לטפח קשרים עם אחיהם, כשכל אחד גדל בבית ילדים אחר.

האינסטינקט ההורי דוכא, הן לא שאלו שאלות, כי האידיאולוגיה היתה מעל לכל. חלקן טענו שהשיטה היתה טובה להן, ילדיהן גדלו בידי אחרים והן מצאו תמיד את זמן האיכות להיות איתם.

 אל לו לקורא לשפוט או לבקר את ההורים או את האידאולוגיה, שכן זו היתה השקפה העולם של הקיבוצים באותן השנים. המונולוגים מעלים אצל הקורא שאלות ביחס להיותו הורה בעצמו, מהי חשיבותו של ההורה בטיפוח הילד במשך כל שעות היממה. מה הביטחון שמספק ההורה לילדו בכל רגע במהלך היום.

הספר משובץ בפתקי  מטפלות הלילה שבהן רשמו הערות על הילדים, “יוסי בכה ב-12.15 וביקש לקרוא לאמא. למיקה היה חום גבוה וקיבלה אקמול. בכייה של הדס העיר את יוסי והוא ביקש שנקרא לאמא,נרגע כאשר אמרתי שאקרא לה.”

הפרק האחרון הוא אחרית דבר מאת פרופסור אריאלה פרידמן.

אחת המסקנות שלה מקריאת העדויות היא ״שכל זה לא רופף את הקשר ההדוק עם הילדים ואת תחושת השייכות המשפחתית החזקה״.

גם אם לפעמים רציתי שלכמה שעות מישהו ייקח את ילדיי ויחליף אותי, עדיין אני מעדיפה הורות צמודה, הורות שבה האם מעניקה לילדיה את נוכחותה כל הזמן. הורות שבה הילד הישן בחדר אחר יודע שהוריו נמצאים בחדר אחר ולא מטפלת.

״ יש דברים שמבינים רק עם הזמן. המילה אמא מעלה בי תמיד דמעות, דמעות על האמא שלא הייתה לי ועל האמא שיכולתי להיות ולא הייתי מספיק.״

הספר “ארבע שעות ביום” הוא ייחודי וחשוב שכן הוא מאפשר הצצה לנפש האימהות שילדיהן גדלו בקיבוץ בבית הילדים.

ארבע שעות ביום, אוריין צ’פלין

הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת אדום דק, 2020

הנוסעת האחרונה” ספרה החדש והמרגש של טל ניצן”

“הנוסעת האחרונה” הוא ספר רגיש ואנושי קצבי ומרתק על בדידות ואהבה.

יש בו מתח, יש בו כאב, יש בו בדידות, יש בו אהבה, ויש בו חמלה.

נינה סימון בנבנישתי, על שם הזמרת שאמה העריצה, היא נערת שליחויות על אופניים. יום אחד בעודה מתגלגלת ברחובות תל אביב פוגע בה רכב יוקרה “מורח”, אותה על האספלט והורס את אופניה. המפגש הקטלני הזה מוביל אותה לעבודת שליחויות חדשה. לא רק לעבודה חדשה, אלא גם להיכרויות עם אנשים ובעיקר הכרות מחודשת עם עצמה. עם נינה שלימדה את עצמה להתחבא.

גירושי הוריה בגיל ההתבגרות גורמים לכעס העצור בה להתפרץ בדרכים שונות וכואבות ולא היה מי שיעצור אותה. יש בה כעס על אמה שנטשה אותה בביתה שלה, ועל אביה שמופיע רק ככסף בחשבון הבנק שלה.

נינה מרגישה את כאב הבדידות, שמלווה אותה מתקופת הנעורים. בדידות שחשבה שהיא רק תקופה והפכה להיות קבועה. לְבדות נחרצת פסקנית כמו חרם.

״כאילו הבדידות הקשוחה שלי מצאה את המקום שנועדה לו.”

מפגש אקראי עם נערה בשרותי הטרמינל בנתב”ג לאחר שחזרה מחו”ל מוביל אותה לסיחרור קצבי וגורם לנו הקוראים למתח שבו לא נרצה להניח את הספר מהיד. יש בספר מתח, יש בו המון קצב ותחושה של תנועה, נינה מתגלגלת על אופניה ברחובות תל אביב ואנחנו איתה. הקצב המסחרר של האירועים בונה עלילה מרתקת אנושית וכואבת.

לא אספר לכם לאן התגלגלה נינה, כדי לא לפגום במתח העלילה והקריאה. מה שכן זוהי עלילה הבנויה היטב, עלילה מהודקת  עם דמויות שאינן שטוחות.

אי אפשר שלא להתאהב בנינה, הבחורה הרגישה הנדיבה בעלת הלב הרחב שלימדה עצמה להסתתר ולא לצפות לכלום בחייה ובטח שלא לטוב. נינה שמלמדת את עצמה איך להתמודד עם הלבד ועם החיים.  נינה צמאה לאהבה שלה אינה זוכה בביתה. נינה היא זו שחולפת על פנינו על מדרכות העיר מבלי שנבחין בה ונדע מה היא מרגישה.

יום אחד בגינה הציבורית  אומר לה אדם מבוגר  “בסופו של דבר את אדם שעושה בחירות נכונות רואים עלייך.” משפט שנותן לה תקווה ואמון בעצמה.

טל ניצן היא משוררת ואי אפשר שלא לחוש זאת בקריאת הספר, הפואטיקה הלירית מורגשת במשפטים עדינים, רגישים, תיאורים מיוחדים ובעיקר צירופי מילים המביעים רגש. מילים כאילו קטנות המתארות את נינה גורמים לנו, הקוראים לחוש אותה לידנו.

״האביב סילק את השרידים של החורף והשמים נצבעו בתכלת עמוקה של העונה הקצרה. בקרוב ידהו, ויתחיל להיערם האבק הצהוב שלא יישטף במשך חודשים, האור העדין יתחלף בצריבה  פוצעת עיניים, אויר ידחס כמו דבק והמחנק של היום לא יפוג גם בלילה.״

טל ניצן מתארת את הצד האחורי של תל אביב. תל אביב היא לא רק בתי קפה ומסעדות, תל אביב היא גם עיר של בריונות, עובדים זרים, אלימות, עוולות. אבל תוך כל זה יש אור והאור הוא אהבת האדם והאנושיות.

עלילת הספר “הנוסעת האחרונה” היא קולחת והמתגלגלת בדיוק כמו רכיבה על אופניים ברחובות תל אביב. לקראת הסיום נעצרה לי הנשימה מפחד, כי יש מתח בספר, למרות שאינו ספר  מתח.

“הנוסעת האחרונה”  הוא ספר שיש בו בדידות משוועת  לאהבה, ביקורת על הורות שאינה מכילה, המון חמלה ותקוה.

פנו לכם זמן, כי  אי אפשר להניח את הספר.

הנוסעת האחרונה, טל ניצן

הוצאת עם עובד, 2020

 

לעשות מקום -ספרו האישי והמרתק של אוריאל קון

“לעשות מקום” הוא ספר ישיר גלוי ואמיץ שנולד מכאב פרידה.

“את החלל שנפער בתוכי אוכל למלא על ידי הליכה בחלל אחר.”

החלל האחר הוא הכתיבה, הדמיון, המחשבה והידע שאגורים בו. בעזרת הכתיבה מגלה אוריאל קון את יכולת ההיפרדות מחוויית הפרידה שלו מאשה שאהב.

תנועתו במרחב התודעתי היא כמו רחיפה בחלל אין כוח כבידה. כלום לא מושך אותו מטה, אלא רק מגביה עוף ואנחנו איתו.

הכאב הופך להיות חלל אחר.

אוריאל קון בנשמתו הוא אמן, ארכיטקט. וכך הוא בונה את מחשבותיו. כמו הבניינים שצומחים מהקרקע ונטועים מול האדם, כך המשפטים שלו צומחים מהלב, מהכאב ועומדים מול הקורא שמתרגש לגלות את מכלול הרגשות של הכותב. והרבה רגשות יש בספר.
הרגשות לא מובעים רק במילים אלה מלווים בציוריו של אוריאל עצמו.

זה אינו ספר עלילתי, זהו ספר מחשבות, תיאור רגשות, בדיקת גבולות פיסים של מקומות וגבולות אישיים.

אין כאן סיפורי עלילה בדיוניים עם גיבורים הרואיים, אלא סיפורים אישיים אמיתיים עם גיבור מציאותי. מחשבות ומשימות שהטיל על עצמו על מנת להשתחרר מכאב הפרידה.

הכתיבה הביאה לו מזור, הוא מגלה שהכתיבה היא מפלט עבורו.

״ בא לי לומר אקח אתכם לטיולים…מה שיעלה יעלה מתוך המרחב, מה שאדבר אדבר מתוכם של חללים.״

אני מכורה לספרי תשע נשמות. את “לעשות מקום” רכשתי מיד עם צאתו. “אקרא כמה עמודים” חשבתי לעצמי. “הכמה” עמודים הפכו לכל הספר, מדף לדף, מרשימה לרשימה הגעתי מרותקת  לסיום.

אוריאל קון יודע לכתוב, יודע להביע רגשות אישיים חושפניים. כקוראת לא פגשתי בתיאורים סוראליסטיים ומדויקים המצליחים לרגש את הקורא. דעותיו לא רק מרגשות בפתיחות שלו אלא מגלות לנו משהו על עצמנו, על החשיבה שלנו.

אוריאל קון מביע את הגיגיו כמעט על הכל, על ארכיטקטורת השיכונים המכוערת לדבריו, על ספרים, אומנות, יוצרים שאותם הוא מעריץ בשל גאונותם, על חברות ואפילו על יצריות ותשוקה.

 כן. גם מביא את  מחשבותיו על אפלייה באגפים בעירייה כנגד אוכלוסיה ערבית, על כך ששילם מחיר על התבטאותו.

אפילו על סיגריה ומהותה יש לו מה לומר,

״הסיגריות מאכלסות את המרחבים הלימינליים האפורים של החיים, לפני שיחת טלפון, בין שינה לערות….״

דעתו על הפלאפל הצחיקה אותי, כמי שגדלה על ברכי הפיתה מגלה שלאדם שלא נולד כאן הפלאפל הוא  ״ שק הפתעות המכיל כל דבר וכל דבר נופל ממנו אם תעז לאכול אותו בהליכה.״

טיילתי איתו בנאפולי, אתונה, רודוס, כרתים ירושלים המערבית והמזרחית קיבלתי הצצה למשפחתו החמה בארגנטינה. אבל הטיול העיקרי היה במוחו.״ מה שאני מציע הוא סיור בראשי הרעוע״

הספר “לעשות מקום” נפתח בכאב הפרידה ממריאל, כאב שהותיר בו חלל. כאב ששיתק אותו וכל מה שרצה היה לכסות עצמו ולחכות לתרופה למחלתו.

הספר מסתיים בטיול דמיוני של מקומות מציאותיים. ״אני לא בהרקיליון, אבל הייתי ואני עדין בכרתים אבל עזבתי.״ אלו  מקומות שבהם חיפש את עצמו ומה משמעותה של מריאל עבורו.

“לעשות מקום” הוא ספר המבקש מהקורא מחויבות, לעשות מקום בלב למחשבות של הכותב, או לכותב עצמו, או אולי הכותב עושה לנו הקוראים מקום בליבו והוא ביראת כבוד פָּרק את ליבו בפנינו כדי שנעשה לו מקום.

אני יכולה להתפלמס עם הספר ועל הספר רבות, זה ספר שיש לקרוא כמה פעמים. ספר חכם ומחכים, מרגש ומצמיח.

ממליצה לכם לעשות לו מקום, מקום חם.

לעשות מקום, אוריאל קון

תשע נשמות 2020

פרפר במחסן – שולמית לפיד

ליזי בדיחי עברה מבאר שבע לתל אביב במיוחד כדי להוציא אותי ממשבר קריאה וכאבי גב שלא ידעתי כמותם.

“פרפר במחסן” הוא ספר חכם שבו שולמית לפיד אינה עושה הנחות לאף אחד ומענישה את כל מי שמגיע לו להיענש. ככה זה בספרות הרעים משלמים את המחיר.

אלישע, סופר ששקוע בעצמו, גרוש, אב לבן, הבן וגרושתו חיים בקיבוץ. אלישע נשוי בשנית, לדורית  העובדת כאשת מחשבים חריפה בבנק. היא זו המפרנסת אותו ומממנת אותו על מנת שיכתוב. לאלישע ודורית בת קטנה.

אלישע סיים זה עתה לכתוב ספר “פרפר בטוקיו” והוא משוכנע שזה הספר הטוב ביותר שכתב. תוך כדי חלומות על הצלחה ופרסום נגנבת יצירתו הנפלאה ומשוכתבת מחדש על ידי סופר צללים שמעביר את העלילה תהליך של חזרה בתשובה. הספר מקבל צביון דתי. כמה חיוכים עלו על פני בקריאת ספר הצללים שנגנב, עלילה שבה יש  אברכים ואהוב יהודי, עגלון ואלוהים  יתברך.

 במקום חגיגות פרסום והשקות  מוצא עצמו אלישע מואשם על ידי המו”ל בגניבה ספרותית. אלישע שאינו יודע מי גנב את יצירתו (אנחנו הקוראים יודעים מיד בדפים הראשונים של הספר) מחפש את האשם. לשם כך הוא פונה למשרד עורכי דין, שבו עובדת ליזי בדיחי כבלשית. ליזי בדיחי עזבה את עבודתה כעורכת “הזמן דרום” כי האינטרנט השתלט על העיתונות, הגיעה לתל אביב והתחילה  לעבוד כחוקרת אצל חנה רגב.

חנה רגב אומרת לאלישע ״ מי שונא אותך עד כדי כך שיחליט לפגוע בך במקום הכי כואב, זה צריך להיות מישהו שמכיר אותך ממש טוב.״

יופיה של העלילה החכמה היא הידיעה. יש גניבה ספרותית. יודעים מי גנב ומה המניע. אבל הקורא סקרן לדעת איך ליזי בדיחי תגלה את הפושע ואיך יגיב הסופר כשיתפס הגנב, והאם הגנב יבוא על עונשו.

בתוך חקירת הספרות עולה חקירה נוספת שבה קמים לתחייה, באבו, ורות פרלמוטר גיבוריה של שלומית לפיד מיצירותיה הקודמות.

זה אינו רק ספר בלש אלא ספר ארספואטי. כסופרת ותיקה ומוערכת דנה שולמית לפיד במהותה של הספרות. בספר היא מתדיינת על הכתיבה, איסוף הרעיונות או יותר נכון מארב הרעיונות, ישיבה בכוח לכתוב, פסבדונים, גניבות ספרותיות, קנאות סופרים והשאלה הנצחית למה הסופר כותב? התשובה היא, כי הוא מוכרח לכתוב.

בהומור ציני היא לועגת למבקרים הספרותיים שמוצאים מילים מסובכות כדי להסביר את מחשבותיהם על יצירה.

שולמית לפיד רקחה עלילה עכשווית קצבית שבה היא משתלחת כמעט בכל. מענישה בוגדים, מביעה דעתה על סופרים ואהבתם העצמית, יש גם אמירות פוליטיות, דקות אומנם, אך הן נמצאות. יש ביקורת על החברה, על השלטון, על היחס שלנו  לעובדים הזרים.

את הספר “פרפר במחסן” אי אפשר להניח מהיד, ספר שמעלה חיוך וגם מחשבות ותהיות עלינו כבנו אדם.

ממליצה מאוד.  

פרפר במחסן, שולמית לפיד

הוצאת ידיעות ספרים, 2020

נירית הלבני וגיבוריה הגיעו משביל ישראל והתארחו אצלי בסלון

לפני כשנה יצאתי למסע עם שני גיבורים וסופרת אחת. הקריאה בספר “מאחורי כל זה” של נירית הלבני היתה עבורי חוויה מיוחדת. הספר ריגש אותי מאוד, נירית הצליחה להכניס אלי ללב פנימה שני גיבורים שנשארו בו.

הבוקר הגיעה נירית מלווה בגיבוריה, גיורא ועמיחי, לסלון הספרותי שלי.

איזה בוקר נפלא מרתק מעניין ומחכים זה היה.

כמה למדנו על הדמויות שחשבנו שהכרנו מהקריאה, צעדנו שוב בשביל ישראל והתלבטנו עם הגיבורים בבחירות שלהם.

נירית פתחה והקדימה שהיא כתבה סיפורים קצרים, למדה כתיבה יוצרת אצל סופרים שונים  עד שחיים באר אמר לה להעז ולכתוב רומן. “מאחורי כל זה” הוא הרומן השני שכתבה.

הרעיון לכתוב על דמויות שצועדות בשביל נולד לאחר שהיא, זו שמעולם לא אהבה לטייל בטבע (לטייל בלונדון ובתל אביב כן) “עשתה” את השביל עם קבוצת חברות. חווית הטיול שצמחה בה הולידה את הרעיון לכתוב על השביל.

במהלך התחקיר וכדי שהוא יהיה אמין היא צעדה את השביל כולו. חלקים ממנו צעדה מספר פעמים כדי להבין את הגיבורים שלה כיצד הם צועדים בגשם למשל.
עורכת הספר שלומית ליקה סיפרה על לידת דמויות נוספות וכיצד עבדו יחד על עריכת הספר.

סיפוריה על מלאכי השביל עוררו אצלנו פרצי צחוק. למשל, היא התקשרה למלאך ושאלה אותו מה הגיבורים צריכים לעשות ובמה היא צריכה לצייד אותם.המלאך התייחס ברצינות לשאלתה וכך הגיבורים  הפכו למציאותיים וצריך היה למצוא להם מקומות לינה ולהזהיר אותם משמורה סגורה וכו’.

איך את בחורה חילונית שנולדה בקיבוץ בראת דמות של גיבור דתי באופן אמין ביותר? תהינו והעזנו לשאול.

נירית סיפרה בטבעיות ובכנות על כך שבנה החיל הזמין אליהם חבר דתי ללינה, מכאן השיחות על דת אלוהים ומצוות התפתחו. חבר הביא חבר שמהם למדה נירית על אורח החיים ודמותו של עמיחי התגבשה בצורה הכי אמינה.

וְלֹא הָיְתָה שְׁאֵלָה עַל אִישׁ שֶׁיּוֹצֵא מִמָּקוֹם אֶחָד

וְאִשָּׁה שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אַחֵר. מָתַי יִפָּגְשׁוּ

וְהַאִם בִּכְלָל יִפָּגְשׁוּ וּלְכַמָּה זְמַן יִפָּגְשׁוּ? (עמיחי)

גיורא ועמיחי נפגשו בשביל ישראל, כמה זמן טיילו יחד, מה ראו, איך החליפו ביניהם חוויות, על כך אתם מוזמנים לקרוא בספרה הנפלא של נירית הלבני “מאחורי כל זה”

נירית היקרה, פגשנו אותך בתל אביב, לא בשביל.  הצלחת להכניס אותנו לליבך ולרתק אותנו בסיפורייך. למדנו ממך איך כותבים ואיך בוראים דמויות אמינות.
יצאת ממקום אחד והגעת אלינו,

 נפגשנו לבוקר נעים טעון באנרגיות חיוביות, ונשארת לנו בלב, כי “מאחורי כל זה” מסתתרת סופרת רגישה ומיוחדת.

מחכים לספרך הבא.

אבקועים – ספרה הדרמתי של שירז אפיק

“אבקועים” הוא אחד הספרים המדויקים והאמינים שקראתי. שירז אפיק יודעת לברוא עולם מציאותי אמין עם דמות מעניינת ומיוחדת שאי אפשר לעזוב אותה לרגע, כי היא גורמת לקורא לסקרנות.

אני יודעת שאם אגיד לכם שבספר יש תיאורי נחשים, מיד תעוותו פנים ותגידו, “איכס, אני לא אקרא על החיה המגעילה הזו ,החיה המפחידה עוד מימי גן העדן.”

גם אני חושבת באופן שבלוני  על הנחש, ומזהה בו את כל הסמלים והסממנים שאנחנו נותנים לו. אבל תסמכו עלי ורוצו לקרוא את הספר. לא תתאכזבו ואפילו תופתעו מהקריאה המרתקת בו.

הסיפור מסופר בגוף ראשון וברצף כרונולוגי. לא קל להצליח לרתק את הקורא במונולוג אישי. שירז אפיק פיתחה את הדמות כך שרציתי להבין אותה לעומק, לדעת את המניעים הפסיכולוגיים של התנהלותה.

בועז, או בכינויו ג’ומעה הוא ילד מושב, ילד טבע שכל כולו מחובר לאדמה, לעשבים ולזוחלים שבין העשבים. בועז אינו אהוב על חבריו ובטח לא על המורה לתנ”ך שמוצא תמיד דרך  להתעלל בו. בועז גדל במושב עם אמא יחידנית שאינה חמה, אך מאוד דואגת ואוהבת בדרכה שלה. היא מסרבת לגלות לבועז מיהו אביו. בצל חוסר הידיעה והנטישה גדל בועז כמו האבקועים, והפך להיות עצמאי במהירות. (אבקועים, הוא שם כולל בביולוגיה לצאצאי בעלי חיים, בעיקר זוחלים אך גם פרוקי רגליים, הבוקעים מביצה כשהם דומים בצורתם לפרט הבוגר ומסוגלים לתפקד באופן עצמאי.)

אירוע הכשת נחש מעודד אותו להימשך לחיה השנואה. לאט לאט הוא מוצא את מקומו בעולם בזכות הנחשים, כך שבאופן טבעי הוא הופך להיות לוכד נחשים ומגדל נחשים הטוב ביותר. אהבת הנחשים והיכולת לטפל בהם העצימה את כוחו.

“הייתי היחיד שיכול להציל אותם. זה היה כוח פסיכי.”

ראיתי בבועז דמות של גיבור ואנטי גיבור. מצד אחד הוא גיבור, כי יש בו כוחות ויכולות להתמודד עם הנחשים המסוכנים ביותר, מילד שאינו אהוד הוא הופך לילד ונער מתבגר שכולם רוצים להיות בקירבתו ונשים נמשכות אליו. מצד שני הוא אנטי גיבור, כי אינו יכול להתמודד עם כוחותיו הפנימיים ועם העולם החיצוני, יש בו  ארס פנימי שמחבל בעצמו. ולמרות זאת אהבתי לקרוא את דמותו, דמות אמיתית חיה ונראית מול עיני הקורא. ההתנהגות שלו גורמת לקורא לתהות ולחשוב ובעיקר להבין איך ולמה צמח להיות מה שהוא.

מדויק, זו המילה שאני יכולה להגדיר את הספר.

בניית הדמויות כל כך נכונה ואמינה, הקורא שגם אם אינו מסכים על התנהלות הדמויות מבין בהחלט את התנהגותן והבחירות שלהן. שירז אפיק יודעת לנווט ולנתב את הגיבורים שלה במסלול הכי נכון והכי אמין. היא מצליחה לגרום לנו להבין את הרגשות של הגיבור ואת הבחירות שהוא עושה. לא רק בעיצוב הדמות הצליחה הסופרת, אלא גם בתיאור מקצועו והיחס האוהב שלו את הזוחלים.

אל חיו של בועז נכנסות ויוצאות דמויות רבות, אך  נער ונערה, דניאל ונופר נכנסים ומשנים עליו את כל עולמו הרגשי.

העלילה מתפתחת אל הסיום שאינו ידוע מראש, כשהגעתי אליו אמרתי “ואוו, זה הכי נכון שיכול להיות.” הסיום סגור.

יש בספר תיאורי טבע נפלאים וכל כך ארצישראליים. הספר כתוב בשפה גבוהה ומדויקת (לא ארכאית) ללא משלבי לשון. אני נשבתי בשפה ובדמותו של בועז, הוא כתוב כל כך נכון וחי, סגנון שפת הדיבור שלו כן, יש בו הומור ושנינות לשון מתובלת בעוקצנות קיפודית.

הספר משופע בתיאורים אישיים רגשים מרחיבי לב.

“הלב שלי היה מתרוקן. כל כך שמח וחי היא עשתה אותי בנוכחות שלה.”

ספר מרתק עם דמות מיוחדת. אל תתנו לו לחמוק מכם. מומלץ מאוד.

אבקועים, שירז אפיק

הוצאת פרדס, 2019

סבתא טורבו והשף המתנשף בהרפתקאה נוספת של איריס אליה כהן

יו, איזה ספר, סופגניה  !!

אני אוהבת, בעצם מתה על סופגניות בייחוד אלה עם השוקולד והרבה שוקולד. אבל, כמעט ואיני נוגעת בהן. השנה לחנוכה זכיתי בסופגניה חמה ומתוקה שאינה משמינה, אבל משביעה וגורמת לעונג. גם ספר וגם סופגניה לא צריך יותר.

סבתא טורבו  ממשיכה להפתיע, לשעשע ולאתגר את סביבתה.

ספר שני בסדרת סבתא טורבו.

סבתא מזל של קרן קרנינה הנקראת בפיה סבתא טורבו, מנהלת את בית המלון הכי טוב באזור, שהוא למעשה היחיד באזור. אצלה הכל מהר מהר, לכן הנכדה שלה קרן קרנינה קוראת לה סבתא טורבו. היא חוזרת על כל משפט פעמיים כשהיא מתרגשת. היא תמיד ממהרת, רצה לכל מקום אפילו בגשם. השיער שלה צבוע סגול והתסרוקת   מזכירה את מגדל אייפל.

סבתא ממש לא שגרתית.

לקראת חנוכה סבתא מזל טורבו רוצה לזכות שוב בתחרות הסופגנידא, ובשביל זה היא מתאמנת במטבח. וכמו שצפוי גם המטבח הפך לסדנת טורבו, הארונות פתוחים, קמח בכל מקום וסבתא טורבו מתרוצצת ממקום למקום,

אלא שאלברט, נגן הטובה מרפה את ידה של סבתא מזל ואומר שהסופגניות שלה אינן טובות כלל.

למלון מגיע אורח, השף זורבבל מתוכניות הראליטי, כל הסדר, אם היה כזה קודם מתחיל להשתבש.

מה יקרה לסופגניות, מה יעשה השף שאינו מפסיק להתנשף? ולמה אלברט כל כך תוקפני? האם סבתא תזכה שוב במקום הראשון ותטוס לפריס, ואיך קרן הנכדה ההגיונית תציל את המצב?

על כך בספר הנפלא.

סבתא טורבו והשף המתנשף הוא ספר מלא חיים ומרץ, הקריאה בו העלתה בי חיוך וצחוק והחזירה אותי עם הרבה הנאה לימי ילדותי, הרבה מהמרץ והאנרגיה של סבתא טורבו זרמו אלי תוך כדי קריאה. לרגע היה נדמה לי שאני במטבח של סבתא טורבו עוברת מהארון לתנור בשיא המהירות.

ובאמת, הספר כתוב בתחושה שאנחנו שם, רצים בגשם עם הסבתא, מתרגשים מהכנת הסופגניות. עוד רגע נפגוש בחיות שסבתא מגדלת.

מכל הדמויות אני אוהבת את קרן הנכדה, היא זו שחושבת בהגיון והיא למעשה כמו המבוגר האחראי בספר.

השפה של איריס אליה כהן נהדרת, היא מצליחה להתאים לכל דמות את סגנון הדיבור השלה. היא ממציאה מילים חדשות וביטויים מצחיקים שגורמים לחייך כמו “נס פך השמש”.

ספר מצחיק, מקסים, קצבי כמעט כמו סבתא טורבו עצמה. ספר שכתוב בשפה קריאה, עשירה ולא בשפה נמוכה. בשפה שרק איריס אליה כהן יכולה לכתוב ולשלב את מילותיה כך שיתאימו גם לילדים. מתאים כמעט לכל הגילים, גם המבוגרים שמקראים לילדים ייהנו ממנו מאוד.

אי אפשר להתעלם מהציורים המחויכים של רמי טל שעושה זאת שוב. ציורים שובבים צבעוניים מלאי הבעה ורגש. ציורים שמשלימים היטב את הסיפור הכתוב וגורמים לפעור פה.

ספר ססגוני ומלא מרץ והומר כמו סבתא טורבו, ספר שנקרא בשטף בלי להעצר לרגע.

כל כך נהניתי מהקריאה ומההרפתקאות שסבתא טורבו מספקת לסביבתה.

סופגניה נהדרת לחג, רוצו לקנות לנכדים את הסופגניה הכי מתוקה והכי לוהטת

למי הספר מיועד?

הקראה לגיל 5-6

קריאה עצמית כיתה א’-ד’

ובעיקר לסבים ולסבתות שיהנו מתעלוליה של סבתא טורבו ואולי יחליטו להכין סופגניות עם הנכדים.

סבתא טורבו והשף המתנשף, איריס אליה כהן

איורים, רמי טל

הוצאת טל- מאי  וידיעות אחרונות, 2019

כי היום עובר, חיי עם יעקב שבתאי – עדנה שבתאי

“כי היום עובר” הוא ספר ממואר הכתוב באהבה, אהבה לאיש ,אהבה לזוגיות, אהבה למדינה, אהבה לאומנות.

כתיבת ביוגרפיה או חיים עִם במרחק של זמן אינה מלאכה קלה. הכתיבה עלולה לסחוף את הכותב לסוג של נוסטלגיה מתרפקת או לחלופין להתחשבנות.

עדנה שבתאי כתבה את חייה עם יעקב שבתאי ברגישות ובכנות וחשפה את אהבתה לצידו של מי שנחשב כאחד היוצרים המוכשרים שהשפיעו על הספרות העברית.

עדנה שבתאי בחרה בשורה “כי היום עובר” מהשיר  “לפנות ערב” לשם ספרה שאותו היא מגדירה חיי עם יעקב שבתאי.

שירו של יעקב שבתאי הוא שיר אהבה וכך גם  הספר. עדנה שבתאי כתבה את חייה עם יעקב שבתאי באהבה רבה, אהבה לאיש, אהבה לזוגיות, אהבה למדינה ואהבה לאומנות הכתיבה.

 בכנות ובישירות, חשפה את חייה עם אהוב ליבה מגיל חמש עשרה.

באוגוסט 1950 כאשר הגיעה לבית הוריה בקיבוץ מרחביה לפנות ערב ראתה אותו, “נער שנראה כגבר-גבוה, רחב כתפיים, ותלתלים שחורים שפוכים לו על מצחו.” הוא עמד נבדל מחבורת הנערים של השומר הצעיר. עדנה הופנטה “מהעוצמה שקרנה ממנו ולכהות האפלה שבפניו”.

זה היה רגע מכונן בחייהם המשותפים, מכאן נקשרו חייהם יחד. שישה ימים בילו עד שחזר לתל אביב.”התזכרי אותי?” שאל. עדנה לא שכחה מאותו היום ועד עתה.

לאחר שחזר לתל אביב שולח לה יעקב שבתאי מכתבי אהבה, אוי, כמה התרונן ליבי לקריאת מילות האהבה האינסופיות ששזר לה יעקב. התפעלתי מיכולתו להביע רגשות חמים ועצומים כל כך בגיל צעיר. הוא כינה אותה “צוציקית” והוא? בשנה גדול ממנה. נדמה לי כי במכתבים אליה נִטע הזרע לכתיבתו הרגישה בספריו.

לאחר שנישאו חיו בקיבוץ מרחביה. באירוע היובל לקיבוץ כתבו והלחינו הוא וחבריו שירים, זו כנראה היתה ההתחלה הספרותית שלו, זו התשובה לשאלתה, “איך צמח אותו נער ספורטאי לסופר ומחזאי שיצירותיו חותרות לפענח את החידות הנצחיות של חיי האדם.”

עשר שנים חיו בקיבוץ עד שגמלה בעדנה ההחלטה לעבור לתל אביב ויהי מה. יעקב היה בתל אביב במהלך השבוע לצורך כתיבה. את הפחד מקשיי קיום וחוסר פרנסה פטרה בכך שהיא זו שתדאג למחייה והוא ישקוד על הכתיבה וכך היה. החלטה שאולי גבתה ממנה את מחיר ההתפתחות שלה.

החיים בתל אביב של ראשית שנות השבעים היו שונים מחיי הקיבוץ, ביתם הפך להיות מוקד התכנסות של אנשי התיאטרון והספרות.

אהבתי לקרוא על תל אביב של פעם של שנות השבעים, שכבר אז נשאתי עיניי אליה, הרחובות הקטנים, העצים, הנוף לים, בתי הקפה ואנשי התרבות.

החיים נראו לשניהם טובים, הם רכשו דירה קטנה מול הים, עדנה עבדה ויעקב כתב, עד שהחיים נחצו. יעקב שבתאי עבר התקף לב שהותיר אותו ללא כוחות ועם פחדים מרובים מהעתיד. סכנה נשקפה לחייו.

בתיאורים רגישים מתארת עדנה שבתאי את התקופה. את הפחדים והלבטים הזוגיים שלהם. היא דואגת לו לשקט פיזי ונפשי מחשש שהוא עלול לקבל התקף נוסף.

מנחם פרי שייסד באותה תקופה את החוג לתורת הספרות הכללית, זיהה בכתיבתו של יעקב שבתאי כתיבה רעננה ומעמיקה ,כתיבה שונה בסיפורת העברית והזמין אותו למסור לו את כתב היד לספרו שייצא לאור בהוצאה שאותה הוא מתעתד לייסד.

מעתה הוא יקדיש 5 שנים לכתיבת הספר “זיכרון דברים” שהתפרסם בשנת 1977ספר שזכה לכינויי, “הספרות העברית לפני “זיכרון דברים” ולאחריה.” כתיבת הספר לוותה בידיעה שימיו שלו הולכים ואוזלים.

אני זוכרת כסטודנטית לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב את ההתרגשות המהולה בהערצה של כל המרצים לַספר. לא היה שיעור אחד שלא דובר בו, עד כמה הוא מהפכני ואחר.

“כי היום עובר” הוא ספר לירי, פואטי על אהבה עוצמתית, אהבה שעדנה טרחה לשמור ולשמר גם ברגעי משבר. היא זו ששמרה על התא המשפחתי באהבה רבה.

הקריאה בספר הותירה אותי נרגשת מול עוצמת האהבה. היא מצהירה שיעקב היה האיש שהכי אהבה בעולם. תהיתי עד כמה היא אהבה אותו ובאילו עוצמות שהיתה מוכנה לוותר על רצונותיה שלה מול אנוכיותו שלו. אפילו על רשיון נהיגה ויתרה, כיוון שאמר לה כי הוא עלול לחטוף התקף לב אם היא תאחר. או ויתור על לימודים על מנת להמשיך ולפרנס את המשפחה. דוחה את  כתיבת הדוקטורט כדי שיתפנה לכתיבת ספרו השני. ״ אני זקוק לך אני זקוק לך ולמידה שלמה של ביטחון בך ובכל מה שנוגע לקשרים שבינינו״.

עדנה שבתאי לא רק פתחה את ליבה וסיפרה על חייה עם יעקב שבתאי, אלא שיתפה אותנו בהבאת מכתבים אישיים שכתב לה. מכתבים מרגשים, שלרגע קינאתי ביכולת ביטויי רגשותיו ואהבתו. שיתפה גם את לבטיו הרבים לגבי עריכת הספרים וכמה מאמץ רגשי נדרש ממנו לשנות, להוסיף, לערוך ולכתוב מחדש.

 היא זו שהיה מתייעץ איתה ומביא בפניה את הטיוטות. היא ידעה לפנות עבורו את כל המרחב על מנת שיכתוב. אני מניחה שרבים יתהו מדוע והאם היום יש נשים שכאלו. אך השאלה אינה צריכה להישאל. מהספר עולה כי עדנה שלמה עם הבחירה שלה.

בספר הזה היא מנסה להעביר לנו את החיים לצד, ליד ענק כריזמטי שסביבו נאספו אנשי רוח. נשים הוקסמו ממנו, סופר בעל יכולת לשזור את הפרטי בלאומי ולהפך. יעקב שבתאי היה מבין הסופרים הנטורליסטים הראשונים, ידע להבליט את האבסורד. מה שהעסיק אותו בכתיבתו הוא תנועת הזמן, משמעות החיים. משמעות החיים לעומת כוחו של המוות. לכן נדמה לי שהחיים לצידו לא היו קלים והיא הצליחה לשמור על משפחה וזוגיות.

ביוגרפיה או ספר ממואר שמרבית פרטי החיים ידועים לנו, יחודו של הספר הוא נסיון למצוא הסבר כיצד צמח לסופר משפיע, או איך חמותי היתה אומרת, “מניין צמחו הרגלים”.

ממליצה.

כי היום עובר, חיי עם יעקב שבתאי, עדנה שבתאי

הספריה החדשה, 2019

בואי – אורלי סיגל

הדמויות של אורלי סיגל באו והתיישבו לי בלב, פצעו ושרטו את עורי. קראתי את הדמויות, כאבתי אותן והתבוננתי פנימה אל עצמי לחפש אחר כוח מנחם עבורן, אלא שהכוח המרפא היה אצלן.

אורלי סיגל בראה דמויות כואבות, התמודדות עם הכאב הובילה אותן לכוח ויכולת התמודדות. הן צמחו מתוך הכאב.

שלוש נובלות, שלוש דמויות ולכולן סוד  שהן נושאות אותו שנים. סוד ששמור עמוק בתוכן עד ש… עד שיום אחד יוצא החוצה והופך את חייהן.

שלוש נובלות שעוסקות בהורות.

בנובלה “חממה” הגיבורה שרה, אלמנה הגרה במושב בבקעת הירדן. חייה אינם קלים, היא מנסה לשמור על החממות שהשאיר אחריו בעלה. מתוך פעולות היומיום אנחנו מתוודעים אליה, ולאירוע מעברה שאותו היא מנסה למחוק או לפחות להסתיר. את המחיר על כך משלמת שרה ביחסיה עם בתה.

בליל הסדר בשירת “אחד מי יודע”, היא שואלת את עצמה שאלות ורק שאלה אחת תלויה ואינה מניחה. את התשובה תמצא בעצמה, היא תאסוף כוחות ותעמוד מול הסוד באומץ.

בנובלה “בואי” אנחנו מתוודעים לקצינת משרד הביטחון המתמודדת עם ניסיונות להרות. כיוון שהיא נשאית של מחלה גנטית היא חייבת לעבור הפריות שוב ושוב עד שהעובר לא יהיה נשא גם הוא.

זוהי נובלה טעונה, אמיתית, נובלה הקורעת את הלב.  ייסורי הגוף של הגיבורה מובילים לייסורי נפש. ״כוח רצון זה לא לצאת לחודשיים למשלחת טיפוס, זה לחסל את הגוף לאט לאט רק בשביל להביא ילד״.

אומרת בגלוי את מחשבותיה על טיפולי ההפריה, אפילו את השנאה לנשים בהריון.

מתארת את כל השלבים של הפרוצדורה והכאבים בשפה ישירה נטולת התייפות. במילים אמיתות  ונועזות. בעיקר את הפחדים, את החששות מחוסר היכולת להורות ולהפוך אותה ואת בעלה למשפחה. הפחדים מכך שהוא עלול לקום ולעזוב לטובת אחרת, צעירה ופוריה.

כאבה של הגיבורה כל כך מורגש, הצער כואב ושורט את הגוף. ומתוך הכאב צץ ועולה סוד מהעבר, סוד שיוביל אותה להבנה וצמיחה.

בנובלה השלישית “פס חם” הדמות הראשית היא גבר, עומר, שף שנועד לתהילה, שף שלמד בצרפת ומבלי ידיעתו השאיר אחריו סוד. היום הוא מתמודד מולו וצריך לקבל החלטות.

סוד הוא בעל ארס הרסני, לרגע נדמה שסודם של הגיבורים יאיים על חייהם ויהרוס את ההווה והחומה שבנו, אך לא. אורלי סיגל ביד מיומנת מצליחה להוביל את גיבוריה באומץ אל התבוננות מול האמת. הן ידעו לקבל החלטות נכונות, לא החלטות קלות אבל החלטות חכמות ומציאותיות.

אהבתי את האומץ שלהן, את האמת הפנימית שאינה אחת, את הלבטים ואת הבחירות שעשו.

הכתיבה של אורלי סיגל נפלאה, רעננה  ואחרת. יש בה הרבה אומץ להביע מחשבות שהן “הס מלומר”. התיאורים שלה מציאותיים וציוריים יחד. היא בוחרת במילים שמציירות מצב כמו ״שמש בודדה וגאה בין ימים של חורף שתלטן.״

שמות העצם חוגגים  והופכים להיות ישות עצמאית, “בחיבוק שלה יש בעיקר אבזמים קרים ומעיל עור.” ההורמונים של הגיבורה הופכים לדמות אנושית.

שלוש נובלות הכתובות באומץ רב ובתיאורים מציאותיים וציוריים, תיאורים  מדויקים. שלוש נובלות המאוגדות יחד בחוכמה אנושית ובאמת פנימית של הדמויות.

ממליצה בחום.

בואי, אורלי סיגל

הוצאת כנרת זמורה, 2019