הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

קריסה – ספר המתח המעולה של אברהם אלטמן

נדירים הם ספרי המתח שאני קוראת. סוגה זו אינה כוס התה שלי כמו שאומרים במחוזותינו.

חברה  שמכירה את טעמי ביקשה שאקרא. היא המליצה ואמרה, “את לא תניחי בצד ולא תדלגי לסיום, כדי לדעת מי רצח ולמה.”

היא צדקה.

“לא היה שום דבר מבשר רע בצלצול הטלפון שעל שולחנו של יגאל.” כך נפתח הספר “קריסה”. יגאל הקר מקבל את בשורת האיוב על כך שבתו הדס ,דוקטורנטית מצליחה, נרצחה בתקרית ירי בצפון תל אביב, ליד הירקון.

הרצח של הדס יוביל את יגאל לנסות לגלות מדוע נרצחה ומי רצח אותה. המשטרה פתחה בשני כיווני חקירה רגילים, יתכן והדס היתה במקום ונורתה בטעות, או שהיא שותפה ומעורבת והיוותה מטרת חיסול.

מכאן מתגלגלת העלילה ברחובות תל אביב. העיר שלי, רחובות הקרובים לביתי ומוכרים לי כל כך.

התשובה לרצח של הדס ניתנת מיד בהתחלה. יגאל שאינו מרוצה ממה שהמשטרה גילתה ומבין שמתחת לפני השטח העניינים הרבה יותר מורכבים, חברות הלוואות בשוק האפור, השתלטות המאפיה על אזורי חנויות, הלבנת כספים, אנשי עירייה השותפים לפשע ומאשרים בקלות רישיונות. ועוד שחיתויות. מחליט לנסות ולמשוך בחוטים על מנת להגיע לצדק.

“אבל לא התחילו לגעת בקצה קצה של אימפריית הרוע הנחבאת מאחורי החזות המהוגנת של פקידים, אנשי משפט וחוק פוליטיקאים נושאי משרות ציבוריות”

צדק הוא הגיבור הסמוי של הספר. לגיבורים חשוב לחשוף את הרוע והפשע שלא פוסח על כלום,  מחלחל לכל מקום, ממשלה, אוניברסיטה, משטרה.

 אל יגאל חוברים שניים נוספים, אלכס חברו לעבודה ואמנון. יחד הם הופכים לשלושה גיבורים שמקבלים החלטה ליטול את החוק והצדק לידיים. יחד הם מפצחים קודים במחשבים, רודפים אחרי אנשי מפתח חשובים. כל זה כשברקע מוזכרות תנועות המחאה החברתיות הגורמות לצמיחת תנועת מחאה של צדק חברתי.

בתחילת הספר מזכיר אלכס ליגאל את הרעיון שלו לדני דין. בהמשך דני דין הופך להיות ממשי, רעיון הרשת החברתית או העיסוק במחשב למעשה הוא כמו אדם שרואה את כולם ואינו נראה. יש לכך דוגמה נהדרת בספר ולא אפרט אותה מחשש לספוילר. מודה שלא חשבתי על הרעיון של משתמשי פייסבוק ושאר הרשתות כדני דין.

נושא הספר הוא מחאה כנגד עיוותים בחברה שלנו, עיוותים שהולכים וגדלים מיום ליום. חשש שהמדינה תקרוס. “מדינה מתפקדת היא מדינה שיש בה איזונים, שיש בה כוחות מנוגדים הפועלים כל הזמן ומאזנים זה את זה ושומרים מפני גלישה לתחומי האי תיפקוד.”

יגאל נטל על עצמו את התפקיד של הנביא בשער, זה שצריך להזהיר מפני העתיד ונפילת המוסר במדינה. אי אפשר לשלוט באנשי הפשע שמחלחלים לכל מקום, אך ניתן לשלוט במדיה החברתית שתוביל למחאה חברתית. יגאל הופך להיות איום.

“קריסה” הוא ספר עכשווי, עם רמזים מאוד ברורים למה שמתרחש בארצנו. אפשר לומר אפילו אמירה מפורשת. הוא מכיל את האירועים החברתיים שהיו כאן בשנים האחרונות. כולל ניסיונות התנקשות של אנשי המאפיה. ספר מתח קצבי וטוב. כתיבה משובחת בשפה גבוהה (לא מידי) כמו, “מלהגת בשפתה, בידיים צפודות”.

אברהם אלטמן הוא יועץ אירגוני למערכות ציבוריות ועיסקיות. מה שניכר מאוד בספרו. הוא יודע על מה הוא כותב, חודר אל מתחת לפני השטח ומעלה את הבוץ על פני האדמה.

ספר מתח ראוי בהחלט.

קריסה, אברהם אלטמן

פרדס, 2019

התמונה צולמה על רקע המקומות שבהם מתרחשת העלילה.

אמזלג – האינטלקטואל הרגיש של יוסי סוכרי

יוסי סוכרי מגיש לנו גיבור שהוא אנטי גיבור לחלוטין. הגיבור  החדש של הספרות.(כמו שהגדירה אותו עבורי חברתי בשיחה על הספר ) גיבור שאולי לא נאהב אותו, אבל אנחנו צריכים בהחלט להכיר אותו ואת מניעיו.

“אמזלג” הוא יומן מסע פסיכולוגי. יומן מסע חיצוני ופנימי שלפעמים הגבולות בין שניהם מטשטש.

הספר נפתח בידיעה  ומסתיים בידיעה. בפתיחה אמזלג יודע שנישואי הסתיימו. ומרגע הבנת הידיעה הזו הוא מתחיל במסע אישי לא מתוכנן  ולא מודע אל עצמו.

עמנואל, מנו, אמזלג, בן לאם שנולדה בלוב ולאב שנולד במרוקו. אמזלג הוא דור ראשון בארץ. וככזה הוא מחפש את זהותו בתוך העבר של הוריו, ההווה שלו והעתיד של ילדיו.

אמזלג בן החמישים, מתגורר בלב תל אביב, במקום הכי רוחש של העיר.(המקום הכי אהוב עלי בעיר) הוא מרצה, מורה לפילוסופיה. אינטלקטואל קורא ספרים, קירקיגור, פסואה. הוא מכור לבגדי מעצבים ומותגים, שהם עבורו פיצוי על ילדותו ומוצאו המזרחי שנחשב בעיני נחות. רכישת ג’קט מותגי או חולצת פשתן יוקרתית בסכום של חצי משכורת גורמת לו לעונג עילאי.

לאחר שנפרד מאשתו הרופאה, הוא שוכר בית קרוב אליה ולילדיו. פירוק הנישואים ופירוק הבית מוביל אותו למחשבות על, “מה הופך טריטוריה פיסית לשייכות.” או “האם  בית הוא המקום שבו גדלת או שבית הוא ירושת מסורות וחוויות מהורינו.”

מכאן הוא יוצא למסע בעל כורחו אל עברו, הוא מגיע לבית הוריו בגבעת שמואל, בית שניסה להתחמק ממנו בילדותו. בית שבו הוריו שמרו על המסורת שלהם מִשָם, מרוקו ולוב. אמו המשיכה ללבוש את הבגדים הצבעוניים של בני עדתה. בגדים שבהם התבייש אמזלג כילד וניסה לפצות עצמו בבגדים מהודרים בבגרותו. בית שאמזלג התבייש בו, כי הוריו היו שונים ולא התערו בחברה הישראלית.

והוא אמזלג ניסה בכל כוחו להדחיק את הבית המסורתי המזרחי והפך ל”משתכנז”. חושב  על חברו האשכנזי, רוזנצוויג, ״הוא לא יבין לעולם את הנידחות את ההרגשה של הימצאות הרחק מהמקום והזמן שבו הדברים מתרחשים לדעת שאתה בחוץ מבלי שיהיה לך מושג איך נכנסים״.

המסע הוא לא רק אל שורשי ביתו שלו ,אלא מסע אל תוך עצמו, איזה אבא הוא. והוא משתדל כל כך לרצות את ילדיו ולפצות אותם על פירוק הבית. מנסה להדחיק את המחשבה שהבית עבורם הוא הבית של אשתו, וביתו הוא רק בית אירוח. הילדים מצידם מנצלים את החולשה ועושים עליו מניפולציות. אם חשב שיהיה לו זמן איכות עם ילדיו הרי הוא מגלה כעת שזהו זמן ההופך לאיום ממשי על קיומו. יש בספר סצינת גלידה הזויה שבה הם מטלטלים אותו מגלידת ונילה לגלידה סיצלינית כשכל אחת נמצאת בצד אחר של רחוב אבן גבירול. והוא מנסה לרצות אותם ולהיות האב מספר אחד, עד שצועק די !!! והם נבהלים.

אמזלג עובר מסע חובק עולם, מסע פיסי ורגשי. הוא מוצא עצמו מתקרב למזרחיות של הוריו, מתחיל לחקור את אומנותם. נוסע אל מקום הולדתם ועדיין מרגיש שאינו שייך. מתעורר בו ספק  רדום.

״ אפשר שהשקעתי את עצמי בלימודי התרבות המערבית כתחליף למה שהציעו לי הוריי מצפון אפריקה? אולי התאמצתי כל כך, לא רק כדי להצליח, אלא דווקא כדי להתרחק.״

אמזלג הוא הטיפוס שחושב. הרבה שיחות מתרוצצות במוחו לפעמים כמעט כמו זרם תודעה. הוא חושב על הכל ועובר ממחשבה אחת לשנייה. הוא ועצמו מנהלים שיחות נפש.

ככל שעוברים החודשים מגלה אמזלג שהוא לא היה מודע לעצמו. הוא מגלה אמזלג חדש, את זה שניסה לברוח ממנו ואת זה שהדחיק. למעשה הוא מבין שבניסיונו להדחיק ולברוח מבית הוריו המזרחיים ולנסות להיות מישהו אחר הוא איבד את האני העצמי שלו.

רק בסיום הרומן הוא מגיע לתובנות ומחשבות מזוככות. מחשבות של מי הוא באמת ושהוא תוצר של עבר הוריו וההווה שלו. הוא מבין את  מניעי הוריו והתנהלותם ומפנה את רגשות האשם לחמלה.

מודה, היה לי לא קל לקרוא את הספר מכמה טעמים. אמזלג הכעיס אותי, לא בגלל רגשות הקיפוח וחוסר האהדה שלו למוצאו, את זה אני מכירה ומבינה ואיני שיפוטי,. אלא בגלל התנהלותו. היתה לי תחושה שהוא שט בתוך חיו, הכל מנווט אותו ולא הוא עצמו ואת מעשיו. הקושי השני היה באופן הכתיבה, הכתיבה היתה ברובה אינפורמטיבית, לא הצלחתי להרגיש את אמזלג. שיחה עם חברה על הספר הובילה אותי לסיימו. (תודה לי-את) ו….היה שווה ביותר לעבור עם אמזלג את כל התלאות שלו בשביל להגיע אל מונולוג הסיום חוצב הלהבות שלו ולהתרגש יחד איתו. ובאמת שהתרגשתי ואפילו הזלתי דמעה. כל הספר היה טיפוס איטי אל הפיסגה.

עוד מילה על העטיפה הסגפנית שאינה עומדת לפי כללי  השיווק. העטיפה גאונה לדעתי, כאילו אומרת, הנה אני אמזלג עומד לפניכם, ככה כמו שאני, בלי מותגים, בלי בגדים. חושף את עצמי. קבלו אותי כמו שאני, נולדתי מחדש.

“אמזלג”  הוא ספר שמתוך שבר ומשבר צומחת דמות עם זהות ושורשים חדשים.

ממליצה מאוד.

אמזלג , יוסי סוכרי

הוצאת עם עובד, 2019

נבדה – ספרה הלירי של מיטל זהר

נבדה הוא ספר מיוחד. ספר אחר, ספר שאין בו עלילה ויש בו עלילה. ספר שאפיון הדמויות נאסף כמו טיפות טל לתוך כלי. ספר שהוא שבר ויש בו עולם שלם. מנות קטנות של שברי חיים.

הספר כתוב מכתמים קצרים, אפיזודות, מחשבות, עובדות, שברים של זיכרונות שעל הקורא לחבר כמו פזל וליצור עלילה.

מיטל זהר היא משוררת מה שניכר מאוד בספרה. “נבדה” היא פרוזה לירית של שברי זיכרונות והקורא מטייל ונע ביניהם כמו הגיבורה עצמה  בין עבר להווה בין מחשבה למחשבה. מרגישים את היותה משוררת בצירופי המילים בקצב הפנימי של הסיפורים, בצורה חיצונית של האנקדוטות.

“באוגוסט 1978 הוא התרסק לתוך תעלה בגבול המערבי של מדינת נבדה.”

לא היתה קופסה שחורה. התאונה נגרמה בגלל טעות  אנוש. הגיבורה, הבת, שנולדה הרבה אחרי אותה תאונה מנסה לפצח את אותה קופסה שחורה במהלך כל חייה. היא לא בודקת את התאונה אלא את מערכת היחסים במשפחתה.

בודקת למה התפרקה המשפחה, למרות שהמסגרת היתה שלמה למראית עין, בפנים הכל היה מפורק. בודקת מה הסיבות לשבר שלה.

כל מה שנותר לה הם שברי זיכרונות, כמו אותו מטוס שהתרסק והיא מחפשת בין שברי הזיכרון את יסודות הבית שלה.

האב היה טייס קרב במלחמת וייטנאם, אחרי כן נמסר שהיה טייס תובלה, או אולי נווט. האם נפטרה כשהבת היתה בצבא הותירה אחריה את בני המשפחה מופרדים לחלוטין. מערכת היחסים בין האם לאב, האב לבת והאם לבת היתה מעורערת, מפורקת, ניתן לומר מבולבלת ולא ברורה. האמא נקראת בפי האב, “אמא שלך” או בפיה של הגיבורה, “היא”. שמו של אחיה מופיע על צג הטלפון בשם פרטי ושם משפחה, “היה לו בן אחד שנשא את שמו, אבל הוא נשא את בנו שלו כמו מישהו שהולך עם חולצה הפוך.”

זה ספר על שברים של השלם בתוך הארעי, ספר על בדידות.

“אני חושבת שהוא האיש הכי בודד בעולם. ליבו מונח במדבר”.

ספר על זיכרונות. “ההתרסקות היתה על אמת, מוחשית מאוד היא נחרטה בו ובאדמה”.

כיוון שהמוח הקורא שלי רגיל לספרי עלילה עם דמויות, התפתחות, סיבוך והתרה, היה לי מאוד משונה לקרוא את האנקדוטות. לאט לאט מסיפור לסיפור הרגשות הצטרפו ונאספו וכשהגעתי לסיום הבנתי את הייחוד שלו ואת מלאכת המחשבת של מיטל זהר. היא הוליכה את הקורא כמו נווד בין זיכרונותיה ונתנה לו להיות בתוך הראש שלה. דווקא כתיבת המכתמים הקצרים שאינם נעים באופן ליניארי מותירה רושם ומחשבות רבות אצל הקורא. שעות אחרי שסיימתי את הקריאה (ספר קצר שנקרא במשך זמן מועט) התחילו לחלחל ולהדהד אצלי מחשבות על הנאמר בו, על אופן הכתיבה ומדוע בחרה הסופרת לכתוב כך את ספרה.

“הבית לָקַח”, ספר שיריה של מיטל זהר (2014) זכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם ובשבחי הביקורת.

קראתי משיריה של מיטל זהר ואהבתי, המעבר לכתיבה בפרוזה מבורך ואני מחכה לספר פרוזה נוסף משלה.

נבדה, מיטל זהר

הוצאת ספרית הפועלים, 2019

רומן – ספרה המיוחד של מיכל קובזמן

“אדם כותב מתוך כאבו ” דן בניה סרי

מה עושים עם שדים מהעבר שיושבים במרתף הזיכרון ורק מחכים לרגע שבו יוכלו להתפרץ אל ההווה?

איה ומיקי שתי דמויות חבולות עם מטען מהעבר, נרשמים לסדנת כתיבה, המרצה הזכיר לי מנצח בתזמורת שיודע בדיוק מתי להצביע לנַגָּן ולתת לו סימן.

איה נשואה לבועז. מיקי נשוי לרויטל ויש להם שני ילדים קטנים. בסדנת הכתיבה הם נפגשים. כל אחד הגיע לסדנה מסיבותיו שלו. המפגש ביניהם ומטלות הסדנה חושפות אותם ומקלפות את הגלד של הפצע הישן.

שם הספר מסגיר את תוכנו. המפגש ביניהם יוביל לא רק למפגש עם העבר והזיכרונות אלא למפגש של שני אנשים כואבים.

איה הצעירה בת השלושים נשואה לבועז ולכאורה חייהם טובים. איה יודעת שיש לה שתי איות, זו מהעבר שהיא מדחיקה וזו בהווה הנשואה לבועז מעין מלאך שמכיל ומקבל אותה. אינו פוגע, אינו נפגע. בועז החכם והיציב שנותן לה מרחב תנועה ונשימה. ואולי זו הסיבה שהיא מוכנה להרוס ולבעוט בחומות שבנתה.

מיקי, עבר מזמן את שנתו הארבעים,גם לו משפחה, משפחה רגילה, אישה ילדים, מטלות יומיומיות ריבים ונחמות. אלא שמיקי אינו ישן בלילות, העבר צף ועולה ומטריד את מנוחתו. הוא ואשתו מאמינים שההרשמה לסדנת הכתיבה תיתן לו שלווה.

הספר כתוב כמו סדנת כתיבה, מחולק לפרקי המפגש של הסדנא ולנושאי הסדנא. כשקראתי את מטלות הפגישות עלה בי רצון לבצע את אותן המטלות החכמות והמפרות, לא בכתיבה אלא בציור (להמיר אומנות באומנות).

לא רק לפרקי המפגשים מחולק הספר, אלא גם לדמויות. בתחילה כל דמות נכתבת בנפרד ככל שהעלילה מתקדמת הדמויות מתחברות אחת לשנייה. כאילו מראות את הקשר והקריבה שנוצר ביניהם.

“אתם צריכים תחקיר.” אמר המנחה והם יצאו לחקור את עברם כל אחד בדרכו, איה בנבכי נשמתה המיוסרת והזיכרונות השבורים. מיקי בתחקיר מציאותי, פיסי, בנסיעות בחיפוש אחר אנשים מעברו.

מטלות הסדנא דוחקות את איה לעברה. איה הולכת על הקצה, מחפשת סיכונים וריגושים. קשה לה להתבונן מולה ומול אותן התמונות הצפות ועולות. שנים שהיא נלחמת לקבור את דמותה הישנה והנה מול מיקי היא מרגישה שהכל נשמט.

היא מדחיקה, פוחדת מהשדים הפנימיים ואילו מיקי כותב במרץ. כאילו היה צריך איזה אות מאותו מנצח שיגע בו ויעיר את כל השדים האפלים והמפחידים. ״מיקי קורא מה שהוא כתב, מצד אחד כתוב טוב מצד שני מופתע כאילו מצא מכתב אישי שמישהו אחר כתב וגילה אמת נוראה שקשורה בו עצמו״

איה אינה כותבת בתחילה, היא חוזרת להתנהגותה מהעבר שמאיימת למוטט את כל החומות שבנתה. ״אני עומדת על סף תהום ואין מי שימשוך אותי אחורה״.

ספר שבו יש כמה גיבורים: הדמויות, איה ומיקי, תהליך הכתיבה, תהליך ארספואטי וסדנת הכתיבה. לסדנת הכתיבה מקום ותפקיד חשוב בעיצוב הדמויות והעלילה.

גילוי, לפני למעלה מעשרים שנה השתתפתי בסדנת כתיבה בהנחיית דן בניה סרי וחיים באר. כל זה היה לפני שהיתה פריחה לסדנאות כמו שיש עכשיו. המשפט של דן בניה סרי “כל אחד כותב מתוך כאבו” מלווה אותי עד היום. משפט שמלווה גם את דמויות הספר “רומן”.

חווית הקריאה שלי היתה מורכבת. עקבתי בדריכות אחר הסדנא ולרגע היה נדמה לי שאני נמצאת בסדנא ועלי מוטלים השיעורים, המטלות היו חכמות ומפרות והותאמו בקפידה לתהליך של הגיבורים. הסדנא למעשה היא מטאפורה לתהליך שהגיבורים עוברים כמו למשל מטלת הפתיחה, שבה הגיבורים חיפשו איך לפתוח את מה שהם רוצים לומר או במובן המטאפורי, איך לפתוח את ליבם.

מעטים הסופרים בעלי היכולת להמחיש במדויק את חוויות הגיבורים. מיכל קובזמן מצליחה לאט לאט לקשור את נפשו וגופו של הקורא לגיבוריו. זו לא תהיה קלישאה אם אומר שהרגשתי את הכאב והייסורים של הדמויות. תאוריה של מיכל קובזמן כל כך מדויקים ואינם נופלים למטבעות לשון שחוקות, להפך היא ממציאה מטאפורות ותמונות חדשות מה שגורם לנו להבין היטב את נפש הגיבורים. לדוגמה “אבל ככה בשקט ובחושך, כשהוא מבודד כל רגש בפני עצמו ,יש בו אי נוחות, מרירה וצמיגית, כאילו מצא באמצע ביס משהו שלא אמורים לאכול.”

כך הרגשתי בקריאת הספר, חוסר נוחות, כאב של הגיבורים, רצון לחבק אותם, אבל לא עשיתי זאת כי ידעתי שהסופרת ביד מיומנת תוביל את גיבוריה במסע פנימי שלהם לשקט המיוחל.

מילה על הסיום, לאורך הקריאה שרטטתי לי סיום, מההכרות עם הגיבורים ידעתי מה יהיה בסופם. אכן, הסופרת הצליחה להביא את הגיבורים לחוף שלהם בתום המסע.

ספר מומלץ מאוד ואני מקנאה בכל מי שעומד לקרוא אותו.

ולי נותר לחכות לספרים נוספים פרי עטה של מיכל.

רומן, מיכל קובזמן

הוצאת כנרת זמורה, 2019

בשליחות הלב – אוֹרי סלונים, המלאך של משפחות הנעדרים והשבויים ושל ילדי וראייטי

  

נראה לי מוזר להשוות את קריאת הביוגרפיה של אוֹרי סלונים כקריאה בספר מתח. אבל כזו היתה הקריאה שלי בו. קראתי את הספר במתח רב ולא יכולתי להניח מהיד, התחלתי את הקריאה ועד מהרה מצאתי עצמי מרותקת עוברת מפרק לפרק ומאירוע לאירוע.

אוֹרי סלונים, הוא האיש המזוהה עם השבויים והנעדרים של מדינתנו. בצעירותי הערצתי אותו על פעילותו בנושא השבת השבויים ואיתור הנעדרים. ניסיתי להבין מה מניע אדם לתת את כל כולו עבור מטרה. ובכלל איך הוא בשקט ובצניעות מצליח להגיע לכל המקומות הגבוהים על מנת להשיג מידע. ומה סוד הקסם שלו.

הספר “בשליחות הלב” ענה על שאלותיי.

משפחתו של אוֹרי סלונים שמקורה בחסידות חב”ד, הגיעה לחברון בראשית המאה ה-19 משפחה שהפכה לדומיננטית. סבו היה איש רב פעלים, הקים את סניף בנק לאומי בחברון ולימים אורי יהפוך לעורך דין של הבנק. אוֹרי נולד בתל אביב.

בתחילת דרכו שימש כסטאז’ר במשרדו של עו”ד יצחק אדרת. ממנו למד את המשפט “אל תתלונן ואל תסביר.” משפט שעל פיו פעל כל חיו כשהוא מנסה פחות להסביר ויותר לתקן ולשפר.

בשפה ברורה ורהוטה מגולל אוֹרי סלונים את חיו כעו”ד פלילי מתחיל, שהיה אומנם במקום הנכון ובזמן הנכון, אך היה לו הרבה מאוד להציע מעצמו וחוכמתו. המשפט הראשון שהקנה לו את שמו היה המשפט המפורסם של ח”כ יצחק רפאל מול סילבי קשת. איסוף הראיות, לא רק במשפט זה, הזכיר לי את עבודתו של הבלש בספרי מתח. בדייקנות, נחישות וחוכמה מבריקה הצליח אוֹרי סלונים להוכיח את חפותם של מרשיו.

בסיפוריו הוא מגולל משפטים רבים הידועים לנו. כמו, חטיפת השר הניגרי, המעילה בתיאטרון הבימה, האופנובנק. מה שכבש את ליבי היה הגילוי של האיש שמאחורי העו”ד. אורי מכיר ביכולות שלו ובהצלחותיו, אבל מעולם לא היה במעמד מעל ללקוחותיו. תמיד הוא הקפיד להכיר אותם ולשבת מולם בגובה העיניים. להבין את מחשבותיהם ומניעיהם. עם כל לקוחותיו יצר קשר אישי, כמו למשל עם רוני ליבוביץ, האופנובנק. אביו של רוני ליבוביץ נותר מרושש לאחר המשפט שבו יעץ לו אוֹרי להחזיר את כל כספי השוד. מסיבה זו הוא לא יכול היה לשלם את שכר הטירחה של אוֹרי. אוֹרי לא חשב לתבוע אותו ולא הצטער על הבחירה, עד היום הוא גאה במשפט הזה כיוון שהיה בעל תקדים משפטי.

בשנת 1986 פנה אליו הנשיא הרצוג וביקש ממנו להצטרף לטיפול בנושא השבויים והנעדרים. אז הוא לא ידע את מה שהוא יודע היום. שאין דבר חשוב יותר בהשבת האנשים שיצאו למלחמה בשם המדינה. מכאן מתחיל מסעו האישי והאנושי של אורי בטיפול מול המשפחות של הנעדרים והשבויים. גם כאן התגלה כמלאך מושיע, כפסיכולוג שמבין את המצוקה של ההורים ובני המשפחה. אומנם הוא היה נציג הממסד אך מעולם לא היה קר ומנוכר.

“בצניעות, בגובה העיניים, ברהיטות וברגישות שנתונה ליחידים, ביכולת שלו לקשור קשרים אישיים עם אנשים. זה כנראה משהו שנולדים איתו….לאוֹרי היתה היכולת להגיד אמת ורק את האמת וכשצריך לא את כל האמת.” (ורדה פומרנץ, לשעבר רמ”ח נפגעים, אמו של דניאל שנהרג בצוק איתן)

זה אינו ספר ביוגרפי רגיל שבו תולדות חייו של הכותב מסופרים כעובדות. זהו ספר המקפל את כל תולדות המדינה על צערה וכאבה ובעיקר על יופייה על האמונה באדם ובחיים, על אהבת הזולת והנתינה.

כל כך הרבה פרטים היסטוריה של העם והיסטוריה של המשפחה שזורים זה בזה, לפעמים ההיסטוריה היא רקע לפעמים היא קידמת הבמה.

 העיסוק בשני נושאים הקדושים בעיניו, פדיון השבויים והנעדרים ומתן כתף לאלפי ילדים שהגורל פגע בהם העניק לו את המאזן החיובי שבו הוא חי עד היום.

בסוף שנות השמונים נתבקש אוֹרי להצטרף להנהלת אירגון וראייטי ישראל. אורי סירב בעדינות בטענה שהטיפול בנושא השבויים והנעדרים גוזל ממנו אנרגיות. ביקשו ממנו לנהל שנה אחת. ומאז אוֹרי שאוב כל כולו בארגון ובילדים שנותנים לו כוחות כל בוקר מחדש.

דאג להביא את המודעות על ילדי וראייטי לקדמת הבמה. בתחילת כל משחק של מכבי הוזמן ילד וראייטי וקיבל כדור שעליו חתומים חברי הקבוצה. כך נכנס ילד וראייטי לסלון בכל בית.

הכתיבה של הספר עמוקה. אוֹרי כותב בחוכמה עם הרבה רגש, יש בו חוכמת חיים וחוכמת המקצוע, אבל מעל לכל אורי הוא בעל ערכים של אהבת המולדת ואהבת האדם.

בין סיפוריו של אוֹרי שזורים בספר מכתבים אישיים של בני משפחות השבויים והנעדרים ושל ילדי וראייטי. המכתבים מתארים ברגש רב את העשייה ואת אישיותו של אורי.

“איך יודעים שבן אדם הוא גדול? בדברים הקטנים לומדים להכיר גדולה של אדם.” (ענת כהן אחותו של צביקה פלדמן.)

מצאתי עצמי מסמנת משפטי חוכמה,   כאילו הם ירושת אבות לבנים עבורי. ירושה של נתינה לזולת. ירושה שבה מקום האדם וכבודו הם מעל לכל. “ואני מציע להאט. לעצור, להתפעל מן הדרך, להביט אל הנוף, ליהנות ממה שהעולם מעניק לנו ולעשות טוב.”

נדמה לי שאני יכולה לדבר על הספר ועל מעשיו של אוֹרי עוד ועוד ולא אצליח למצות את האישיות המופלאה בעלת הלב האדיר והנתינה. לא אוכל להעביר את תחושות הגאוה שלי על כך שזכינו באיש  שיש לנו הרבה מה ללמוד ממנו. ללמוד שבעולם שיש בו רוע על האדם למצוא את הטוב ולהעניק מעצמו לאחר ובעיקר למי שזקוק. הנתינה היא התקוה לעולם טוב יותר.

ממליצה מאוד לקרוא את הספר המרתק.

 בשליחות הלב, אוֹרי סלונים

הוצאת ידיעות אחרונות, 2019

הוא משלנו – סיפורו האישי של אודי אילון,איש שב”כ לשעבר

הפעם סקירה שונה.

“הוא משלנו” מהווה מסמך וסיפור אישי מרתק של אודי איילון. אודי אילון מצהיר שאינו סופר ו”הוא משלנו” הוא ספר המספר את סיפור חיו.

אודי אילון נולד בשם זוהר עדילי בכפר קטן בשומרון, עוצרין, ליד אריאל. כפר קטן מוקף שדות ונוף הררי. התיאור הפסטורלי של הכפר אינו תואם את המציאות האישית של אודי אילון.

אודי נולד בבית עני עם אב מכה, חברה אלימה. רעב ומכות היו מנת יומו. העיר אריאל שכפרו היה בשכנותה היווה עבורו מושא לקנאה. הוילות, הבתים המטופחים והצבא שמשליט סדר ומגן על התושבים היכו אותו בתדהמה, לדבריו.

יום אחד בדרכו מבית הספר “נתקל” בשני חיילים שהושיטו לו סנדוויץ’ ואף שיחקו איתו בכדור רגל. אותו מפגש שינה את חייו. אודי שכל חייו חונך על ברכי שנאת היהודים והציונות, גילה שהאויב אינו אלים, אלא נעים. דווקא הכפר שבו גדל היה כולו טבול באלימות.

לימים ברח מביתו והחליט להצטרף לשב”כ. הוא עצמו אינו מבין איך הגיע לרעיון להיות חלק מהשב”כ.

״באותו הזמן לא חשבתי על כך. הרגשתי שנפלה בידי הזדמנות להיחלץ מהמבוי הסתום שהייתי תקוע בו״ 

כל מה שייחל לו היה ביטחון ושייכות. שני דברים שלא קיבל בבית, אך זכה להם בתוקף עבודתו בשירות השב”כ. מספר איך התחיל להרגיש ערך, שסומכים עליו, שהוא משמעותי. השב”כ היה עבורו משפחה מאמצת.

בכל פעם החליף זהות אחרת. פעם הוא סטודנט, פעם עצמאי שעובד.

״חאלד, נאצר, יוסוף, מוחמד כולם שהם אני ואף אחד מהם לא אני. מי אני ?״

לאחר מספר שנות עבודה  הוא נתפס ונלקח בשבי הרשות הפלסטינית, חצי שנה של עינויים נוראיים עברו עליו.

 כשקראתי על העינויים שעבר, אמרתי לעצמי, לא יתכן שהבחור שפגשתי בדוכן בשבוע הספר, עם החיוך החם והעיניים הירוקות והיוקדות עבר את כל זה והוא עדיין ממשיך לחייך, לצחוק, להאמין בעצמו ובאדם אשר הוא אדם.

הבריחה שלו מכלא הרשות היתה כמו תסריט מדויק של סרט ריגול, שבו אנחנו אומרים לעצמנו, לא יכול להיות שכך זה במציאות.

לאחר שברח מהשבי היה משוכנע שהשב”כ, שהיווה עבורו בית יקבל אותו בחיבוק ויתמוך בו. להפתעתו הוא מגלה את ההפך הגמור. השב”כ מתנער ממנו. גם כאן הוא מרגיש אבוד ומנוצל, אך אינו מוותר. הוא נלחם על כבודו באומץ רב, ביכולות שאיני יודעת מנין לקח אותן לאחר שעבר עינויים ולא היתה לו קורת גג ותמיכה פיסית ונפשית.

אודי אילון מגולל בפתיחות ובאומץ את סיפור חייו של ילד רעב מכפר עני שחיפש זהות ושייכות, חיפש שיעריכו אותו. כל חייו נשאר אותו הילד הקטן שרוצה שאביו יביט בו ויהיה גאה בו. התחושות שליוו אותו מילדותו עדיין מלוות אותו בבגרותו.

הכתיבה של אודי מאוד אישית ורגשית. כתיבה בשפה גבוהה שאינו שפת אמו. אודי למד עברית באופן מסודר לאחר שחזר מהשבי. בכתיבה כנה  הוא חושף בפנינו את תחושותיו של אותו ילד קטן החי בחברה שאין בה אחד שיגן עליו ויאמין בו.

ממליצה על הספר החשוב, לא כי יש בו עלילה עם סמלים ומוטיבים ושאר אמצעים אומנותיים.  אלא בגלל הסיפור האנושי של מי שחצה את הגבול והחליט לעזור למדינתנו ולהרגיש שהוא אחד משלנו. כשאנחנו שומעים על הישגים של חיילנו אל לנו לשכוח את אותם משרתי השב”כ שעוזרים לחיילים.

את אודי פגשתי בשבוע הספר תשע”ט. בשפה רהוטה ובחיוך חם סיפר לי על עצמו. נשבתי באישיותו האופטימית. באופן החשיבה שלו ובכך שהצליח להתגבר על הפוסט טראומה של השבי ובעיקר על האמונה שלו בעצמו, באדם ובספרו.

סיפור מרגש . ממליצה.

הוא משלנו, אודי אילון

הוצאת סגול, 2019

ראי אדמה – ספרה נוגע ללב של נירית הלבני

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

שנים לימדתי באהבה רבה את השיר “ראי אדמה” כשכוונת המשורר היתה פטריוטית עם כאב על מות בנינו בקרב.

נירית הלבני לוקחת את צרוף מילים מהשיר ומשתמשת בו באופן נרחב יותר.

  זהו סיפור של משפחה אחת והרבה הרבה מטענים רגשיים הטמונים עמוק באדמת המריבה.

יש בו את כל החומרים המכילים שיש בכל משפחה. אהבה, קירבה, קנאה, כעסים, טינות, חוסר קשר, ובעיקר בעיקר החמצה של קרוב לבבות.

גדי, אב המשפחה חקלאי בכל רמ”ח איבריו, אוהב כל גרגר אדמה. נשוי לבתיה. בתיה הגיעה מהעיר, היא שונה מגדי ולעיתים עולה השאלה מה הם עושים יחד. אביטל ואיתן, בניהם. שני אחים תאומים. בתיה היתה בטוחה, כי היא עומדת ללדת שני בנים, אפילו שמות הכינה להם, איתן ואיתמר, בלידה התברר כי אלו הם בן ובת, השם איתמר הוחלף לאביטל. איתן הוא היפה מבין שני התאומים. אביטל תישא כל חייה את תחושת ההחמצה על היותה בת במקום בן ועל כך שאחיה נטל את כל היופי. היופי של אחיה הוא ביזבוז בעיני אמה, כי היא זו שהיתה צריכה להיות היפה. היא אוספת עלבון וכאב כמו גרגרי חול בתוך ליבה. אדמת אביה תהפוך בליבה לכעס וכאב.

גדי ובתיה יודעים כי עליהם לנסח צוואה. הם מכינים אותה. הם מודעים לכך שהחלוקה לא תהיה שווה והבחירה קשה. בתיה אינה שלמה עם ההחלטה של גדי. גם גדי אינו משוכנע שהוא צודק, אבל מותו הפתאומי אינו מאפשר לו להסביר לילדיו את ההחלטה.

אביטל קשורה לאביה מאוד, עם אמה יחסיה די מורכבים. לעומת זאת אחיה איתן קרוב לאמו. איתן נחשב לנדיב ועדין בעיני אביו ואביטל כדעתנית מרוכזת בעצמה.

“אביטל היתה כלפתה, יפה, חכמה, סוערת, יהירה ורעת מזג שבגיל 24 לא יכלה להכיל את הסובבים אותה ואת צורכיהם.”

אביטל חושבת שאמה היא זו שתכננה את הצוואה

אביטל נפגעת, כועסת, בועטת ועוזבת את המשפחה.

הסיפור מסופר בארבעה קולות. אביטל הבוגרת, גדי האב, בתיה האם. הקול הרביעי הוא קולו של האח, איתן, המסופר דרך מכתביו ועבודות בית הספר. אופן העברת הסיפור דרך מחשבות הדמויות מאפשר הצלבה של רגשות ועובדות ונותן לקורא תמונה רחבה.

את האמת יודעת כל אחת מהדמויות.

כל דמות מספרת את נקודת מבטה. אישית אהבתי את קולו של גדי, תיאוריו כאיש אדמה האוהב את עבודתו הזכירו לי את אבי שקם בשמחה כל יום לעמל יומו, אהב את האדמה, את הגשם ובעיקר את הזריחה. לצערי, לא אהבתי את אביטל, הבנתי אותה אך לא הסכמתי עם התנהלותה העקשנית.

הכתיבה של נירית הלבני משובחת. העברית ברמה גבוה ומדויקת.  המחשבות והשיחות בין הדמויות נותנות לקורא אפשרות להבין את נבכי הנפש ואת התנהלותה של כל דמות. לא נשאר ספק אצל הקורא. הדמויות עוברות תהליך של שינוי והבנה. יופי השינוי הוא שהוא אינו קיצוני או פלקטי, אלא שינוי המותאם לאישיותה של כל דמות.

“ראי אדמה כי היינו בזבזנים”. בזבזנו חיינו במריבה, הפסדנו כוחות, רגשות, היסטוריה, זיכרונות ובעיקר יכולת להיות אחד עם השני ואחד בשביל השני.

כאב הלב שלי על ה”ביזבוז” של המשפחה הוא על חוסר היכולת לשבת ולשוחח ובעיקר להסביר. אבי נהג לומר, לא רבים על כסף הירושה, אלא על מה שהוא מייצג עבור כל אחד מהיורשים.

ראי אדמה, נירית הלבני

הוצאת פרדס 2013

זהו ספרה הראשון של נירית הלבני, לאחריו הוציאה ספר משובח ונפלא. “מאחורי כל זה” מוזמנים לקרוא את דעתי עליו כאןמאחורי כל זה

צערו העתיק של הירח – ספר הביכורים נוגע ללב של נעמה דעי

“כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה – אומללה בדרכה שלה.” (טולסטוי)

משפחה אחת, אסון גדול והרבה צער ועצב.

  מה שהיה לא יהיה.

אריאל קהן, בנם של רותי ושלום, רב הישוב הדתי, נפצע בתאונת אופנוע. זה היה בליל שבת חורפי, לילה שבו יצא לחפש את יותם, בן דודתו. לאחר שגילה אותו שוכב שיכור כמעט כמו מת הוא עולה על האופנוע של יותם להזעיק עזרה ואז קורה האסון.

אסון שהופך את כל סדרי המשפחה.

“יותם” היתה המילה הראשונה שאמר אריאל. שלושה שבועות ויום אחד שתק לאחר שהתעורר מתאונת האופנוע. יותם הוא המחבר בין הדמויות לארוך העלילה. יותם הוא האחר והשונה במשפחת קהן. הוא בנה של יעל, אחותה של רותי אמו של אריאל. הוא גדל אצלם לאחר שאביו נהרג בתאונת אופנוע. יותם שונה, לא כי אינו דתי, אלא בהתיחסותו לעולם. וביחסו לשאר בני המשפחה.” כשהכל נעשה מסובך לו הוא תמיד חותך”. אריאל בן ה-15 קשור אליו ומעריץ אותו. כשאריאל אמר יותם לאחר ששבר את שתיקתו אף אחד אינו מבין מדוע.

התשובה תתברר אט אט, אבל לפני שהתשובה מתגלה יש הרבה צער.

 “צערו העתיק של הירח” מתאר את התמודדות בני המשפחה עם אירועי התאונה. אריאל שהיה דברן, חכם, ילד של מילים הפך כעת לממלמל מילים בודדות כמו ילד בן שנה (כמו אחיו הצעיר). אין ביכולתו להסביר את דבריו. האם רותי אינה יודעת מיהי וכיצד עליה להגדיר עצמה. לפעמים היא אמא של, אשתו של שלום, אשתו של רב הישוב. היא נעה ונדה בין עצמה לסביבה. מרים האחות הגדולה אוספת במחברתה את המילים שאומר אריאל כאילו היו קוד סודי לנפשו. איתמר האח הבוגר מאריאל מתמודד עם אריאל הצבא והתאהבותו בנערת השירות הצבאי החילונית. אב המשפחה עומד חסר אונים  עם כעסיו הפנימיים מול חוסר המאבק של בנו בתאונה. דמות שהיה קשה לי להזדהות איתה.

לכל אחד מבני המשפחה יסורי מצפון, כל אחד וסיבותיו שלו. למשל, רותי אינה סולחת לעצמה על כך שבליל שבת, ליל התאונה לא נסעה לבית החולים מחשש חילול שבת.

“צערו העתיק של הירח ” הוא מעין תעלומה קצת בלשית. הקורא והדמויות  רוצים לדעת מה קרה בדיוק ולמה אריאל רכב על האופנוע בליל שבת. התשובה שמוגשת לקורא היא מעין רשומון, כל אחד מספר את סיפורו, אלא שהשניים, שיודעים את האמת אינם אומרים בגלוי. יותם מסובך ומסוכסך עם עצמו. אריאל מוציא מפיו שברי מילים, מחשבותיו כלואות בתוך גופו.

״הם לא חשבו בחיים שיקרה לו משהו מהסוג הזה, תמיד חשבו שיהיה מהנופלים במלחמות…אף אחד לא חשב שיפתח לו המוח בתאונת אופנוע, בטח לא בגיל חמש עשרה. בטח לא בשבת״

הספר בנוי מפרקי מחשבות של מכלול הדמויות. האם, האב, הסבתא, האחות, האח, החברים. כל אחד מביע את מחשבותיו ורגשותיו. הסופרת הצליחה לברוא לכל דמות עולם פנימי עשיר ושפה ייחודית לדמות, מה שיוצר אמינות וראייה כוללת רחבה.

הספר מתאר משפחה השייכת למגזר הדתי לאומי וטוב עשתה הסופרת שלא הביאה בפנינו את הצד הפוליטי או הרחיבה את הצד המגזרי, הדתי. אלא הביאה בפני הקורא את הצער של המשפחה אחרי האסון, כמו רצתה לומר הצער הוא אותו צער ואין לו קשר לדת ולעמדה הפוליטית. למרות שלי היה חסר התנהגויות אופייניות למשפחה דתית, כמו פליטות פה טבעיות לאנשים דתיים.

 מהצער והירח העתיק נשאלות שאלות על נוכחות האל. חלק מהשאלות נאמרות / נחשבות באופן ישיר וחלקן עולות מתוך הטקסט במחשבות.

הכאב והצער של המשפחה מתוארים ברגישות ובאמינות, למרות ריבוי הדמויות והקולות האישיים הצליחה המחברת לבטא את האסון ובעיקר את מחשבות הגיבורים. הקולות כמו נארגים זה בתוך זה ויוצרים פסיפס אנושי של משפחה כואבת.

ובתוך כל הצער יש את  “צער הירח”, צער עתיק מאז בריאת העולם, צער סבלו של האדם. צער שמבטא את הכאב בחסר של כל אחת מהדמויות ושל כל אחד מהקוראים. למרות הכאב והצער ואובדן “מה שהיה” יש בסיום הפיוטי תקוה, השלמה. השלמה של הירח שהולך וחסר ומתמלא.

ספר ביכורים מומלץ.

צערו העתיק של הירח, נעמה דעי

הוצאת עם עובד, 2019

שמיכת פרחים- ספרה האמיתי והמרגש של רותי גאון

“אלוהים לא ישים בפניך מכשולים שלא תוכל לעבור.”

לידה של ילד משלך היא כמו לידה מחודשת של עצמך.

הציפייה לילד היא כמו ניסיון של לידה מחודשת שלנו. אנחנו רוצים שלילד יהיה טוב יותר מאשר לנו, רוצים שהוא יהיה טוב מאתנו ,מוכשר מאתנו וימלא את הציפיות שלנו.

גיבורת הספר, חסרת שם ובעלה, מתן, מצפים לילד שלישי. ילד שיביא שמחה לאחר מותו של אבי,  אביו של מתן. ילד שלישי שישא את שמו. אלא שהילד נולד עם “ג’ייאנט נבוס”, תסמונת נדירה המתבטאת בשומות חומות, שהן נגעים על העור ובתוך הגוף.

האשליה על ילד בהיר עור  שייקרא אביה מתנפצת. מרגע זה חיי בני המשפחה משתנים. אף אחד מהם לא היה מוכן להתמודדות שכזו.

הגיבורה מבוהלת מהילד ומבוהלת מעצמה שוקעת בדיכאון, מתן, בעלה, “תופס את הפיקוד” ומצליח להוביל את המשפחה. הוא זה שמקבל החלטות על הטיפול בילד, כולל החלטות רפואיות. נפעמתי מההתנהלות שלו והאהבה האינסופית לילד ולאשתו. הגיבורה נעה בין סבלה האישי לזיכרונות ילדותה  מהעבר שמציפים אותה.

רותי גאון, פרצה לתודעתנו בפוסט אישי ובתמונה מרגשת. היא סחפה מדינה לקמפיין חברתי. רותי גאון כתבה ספר מרגש רגיש, כואב ומצחיק. אומנם היא שינתה את שמות הדמויות, אך ברור שכתבה עליה ועל בני משפחתה.

בכנות ובאומץ לב היא משתפת אותנו עם כל מחשבותיה מהרגע של לפני הלידה. מהרגע שבו לא רצתה ילד נוסף, כי היתה עסוקה בקריירה. מרגע הלידה שבו כל חייה התהפכו עליה ועל משפחתם. מהתהומות שאליהם הגיעה.

כותבת בכנות אישית וחושפנית על חוסר היכולת להשלים ולקבל תחילה את בנה, את הקשיים הנפשיים שאיתם היתה צריכה להתמודד. אפילו מציינת את הרעיון שהציעו לה להשאירו בבית החולים. רותי גאון כותבת בלי הנחות ובלי התייפייפות על מצבה הנפשי הקשה. על הפחד שלה מהאנשים שיראו את בנה ינעצו מבט או ישאלו או חלילה יתרחקו. על הרגעים שבהם רצתה למות כדי להפסיק את הסבל.

“ידעתי טוב מאוד שאני סובלת, שאני רק רוצה שמישהו ידרוס אותי או שמשהו יעלים לי את הכאב.”

רותי מתארת את הלידה והימים שלאחריה, את השנה וחצי שבהם כמעט ולא תפקדה ובסיום את הכוחות שאזרה והבינה ש”לילד יש נשמה”. קיבלה על עצמה החלטות, אספה את עצמה ואת כל הכוחות וחזרה להיות אותה אשה ואמא לביאה שהיתה. אותה אשה בעלת חוש הומור ויכולת להביט על העולם בעיניים ורודות. לאורך כל הדרך שעשתה היא רצתה שלילד תהיה שמיכת פרחים, כמו השמיכה שהיתה לה בילדותה, שמיכה שתחמם אותו ותגן עליו מפני העולם החיצוני.

אלון הילד לימד אותה מהי חמלה ונדיבות. לימד אותה להפריד בין האדם לַמעשה ולחייך לעולם. לימד אותה לומר “שהוא ילד מיוחד עם הרבה צרכים.”

הכתיבה שלה נכנסת ללב. הכאב שלה מציף מצד אחד, אך מאידך אי אפשר לעזוב את הספר המרתק.

הספר נע בין עברה של הגיבורה, עבר קשה שאותו הדחיקה, לבין הווה קשה יותר.

ספר שכתוב ברגישות מופלאה ובהומור, לא יכולתי שלא לצחוק ולבכות ולצחוק שוב ושוב. כל משפט וכל בדיחה של הגיבורה נכנסו לי ללב ורוממו את רוחי. ממש כך. נתנו לי כוחות. וזו אינה קלישאה. בכל שלב של כאב והתמודדות הגיבורה רציתי לחבק אותה ולהגיד לה תודה.

רותי היקרה,

 זכיתי לפגוש אותך ואת בנך ארז בשבוע הספר בכיכר רבין. את היית מדהימה. כן. אין מילה אחרת. הענקת חיוך לכל אחד והתרגשת מכל מי שרכש את הספר. החיוך החם והענק שלך, עיניי השקד החומות והיפות שלך מלוות אותי. ראיתי את ארז צוחק  כשהוא מוקף בהמון אנשים ובהררי אהבה.

הספר שלך מצליח להביע את כל הכאב של כל מי שסובל, את נותנת לגיטימציה לכל סבל ולכל מחשבה שעוברת בראש מבלי להדחיק. שתדעי רותי, את זו, שנותנת כוחות למי שקורא את הספר ואת סיפורכם.

מודה לך על הכוחות והיכולות שהבאת וחשפת בפנינו. מודה לך על הספר הרגיש והנפלא, המצחיק והאמין שלך.

ועוד על העטיפה.

העטיפה של הספר נפלאה, לא רק בזכות הצבעוניות וטלאי הבדים הפרחוניים. אם תעבירו יד על ציור הכריכה תרגישו בחספוס ובמגע שונה בכל חלק פרחוני. אולי, כמו השומות שעל גופו של הגיבור.

 מה שהטריד אותי הוא שם המחברת הכתוב בפינה תחתונה ובקטן. לדעתי רותי גאון היא ענקית, גדולה ביכולות האדירות שלה להכיל את בנה, ובעיקר את עצמה ולתת לבנה כוחות ואף לשאוב ממנו כוחות. שמה צריך להתנוסס ב-גאון.

שמיכת פרחים, רותי גאון

הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2019

הילדה שניסתה”- ספר הילדים המקסים של מאירה ברנע- גולדברג “

אי אפשר שלא להתאהב בספר הזה. רק מלהביט בכריכה ולראות את  הילדה המקסימה הלב צוהל ושמח. וכשמתחילים לקרוא אותו ולא יודעים מה מנסה הילדה לעשות מגלים שאנחנו שבויים בין הדפים הצבעוניים וחשים בנחישות של הילדה.

“ירון אמר שאני לא אצליח.” כך מתחיל הספר. משפט שגור ומוכר, שמענו אותו כשהיינו ילדים ולעיתים גם בבגרותנו, ואנחנו חוטאים באמירתו שוב ושוב.

הילדה שבסיפור, שיא המתיקות בעיני, נחושה בדעתה ובהצלחתה ולא מקשיבה לאף אחד. לא נותנת לשדים לאיים עליה ולרפות את ידה. היא מנסה, וכשהיא מצליחה כל אלו שניסו לרפות את ידה אומרים לה, ידענו שתצליחי.

הספר הזה נפלא. אין בו הרבה מלל, להפך, הוא מאוד מינימליסטי והרווח שבין המילים משאיר מקום לדמיון ולמחשבה. משאיר מקום לשאלות והבנה. הבחירה בילדה בעלת מראה “רגיל” ביותר היא בחירה גאונית.   הציורים של רמי טל המוכשר (לדעתי כוכב עולה ) נפלאים. ציורים צבעוניים ובעלי קריצה הומוריסטית הם המספרים את הסיפור שבין המילים. מראים את הנחישות והעקביות של הילדה. בכל ציור מסתתרת חידה והפתעה, חיות אמיתיות ובדיוניות (השדים שבנו).

ספר שלא רק גורם לנו לחייך, אלא גם נוגע בילד הקטן שבנו.

הספר מיועד לילדים מגיל 4  ובעיקר לכל אחד.

בערב ההשקה לספר תוך כדי סיפורם של מאירה ורמי על העבודה המשותפת שלהם על הספר, חשקה נפשי בספר, רציתי שהילדה תמשיך לעודד אותי לנסות. רכשתי את הספר עבור בתי. כשרמי כתב הקדשה לבתי סיפרתי לו על נחישותה ללמוד רפואה ושהיום היא  סטאז’רית בבית חולים גדול במרכז הארץ. רמי הסתכל עלי ושאל “איך נראה סטטוסקופ?”  וכך צייר לה בהקדשה.

הילדה שניסתה, מאירה ברנע -גולדברג

איורים, רמי טל

עורכת, יעל גובר

הוצאת כנרת, 2019