הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

בשליחות הלב – אוֹרי סלונים, המלאך של משפחות הנעדרים והשבויים ושל ילדי וראייטי

  

נראה לי מוזר להשוות את קריאת הביוגרפיה של אוֹרי סלונים כקריאה בספר מתח. אבל כזו היתה הקריאה שלי בו. קראתי את הספר במתח רב ולא יכולתי להניח מהיד, התחלתי את הקריאה ועד מהרה מצאתי עצמי מרותקת עוברת מפרק לפרק ומאירוע לאירוע.

אוֹרי סלונים, הוא האיש המזוהה עם השבויים והנעדרים של מדינתנו. בצעירותי הערצתי אותו על פעילותו בנושא השבת השבויים ואיתור הנעדרים. ניסיתי להבין מה מניע אדם לתת את כל כולו עבור מטרה. ובכלל איך הוא בשקט ובצניעות מצליח להגיע לכל המקומות הגבוהים על מנת להשיג מידע. ומה סוד הקסם שלו.

הספר “בשליחות הלב” ענה על שאלותיי.

משפחתו של אוֹרי סלונים שמקורה בחסידות חב”ד, הגיעה לחברון בראשית המאה ה-19 משפחה שהפכה לדומיננטית. סבו היה איש רב פעלים, הקים את סניף בנק לאומי בחברון ולימים אורי יהפוך לעורך דין של הבנק. אוֹרי נולד בתל אביב.

בתחילת דרכו שימש כסטאז’ר במשרדו של עו”ד יצחק אדרת. ממנו למד את המשפט “אל תתלונן ואל תסביר.” משפט שעל פיו פעל כל חיו כשהוא מנסה פחות להסביר ויותר לתקן ולשפר.

בשפה ברורה ורהוטה מגולל אוֹרי סלונים את חיו כעו”ד פלילי מתחיל, שהיה אומנם במקום הנכון ובזמן הנכון, אך היה לו הרבה מאוד להציע מעצמו וחוכמתו. המשפט הראשון שהקנה לו את שמו היה המשפט המפורסם של ח”כ יצחק רפאל מול סילבי קשת. איסוף הראיות, לא רק במשפט זה, הזכיר לי את עבודתו של הבלש בספרי מתח. בדייקנות, נחישות וחוכמה מבריקה הצליח אוֹרי סלונים להוכיח את חפותם של מרשיו.

בסיפוריו הוא מגולל משפטים רבים הידועים לנו. כמו, חטיפת השר הניגרי, המעילה בתיאטרון הבימה, האופנובנק. מה שכבש את ליבי היה הגילוי של האיש שמאחורי העו”ד. אורי מכיר ביכולות שלו ובהצלחותיו, אבל מעולם לא היה במעמד מעל ללקוחותיו. תמיד הוא הקפיד להכיר אותם ולשבת מולם בגובה העיניים. להבין את מחשבותיהם ומניעיהם. עם כל לקוחותיו יצר קשר אישי, כמו למשל עם רוני ליבוביץ, האופנובנק. אביו של רוני ליבוביץ נותר מרושש לאחר המשפט שבו יעץ לו אוֹרי להחזיר את כל כספי השוד. מסיבה זו הוא לא יכול היה לשלם את שכר הטירחה של אוֹרי. אוֹרי לא חשב לתבוע אותו ולא הצטער על הבחירה, עד היום הוא גאה במשפט הזה כיוון שהיה בעל תקדים משפטי.

בשנת 1986 פנה אליו הנשיא הרצוג וביקש ממנו להצטרף לטיפול בנושא השבויים והנעדרים. אז הוא לא ידע את מה שהוא יודע היום. שאין דבר חשוב יותר בהשבת האנשים שיצאו למלחמה בשם המדינה. מכאן מתחיל מסעו האישי והאנושי של אורי בטיפול מול המשפחות של הנעדרים והשבויים. גם כאן התגלה כמלאך מושיע, כפסיכולוג שמבין את המצוקה של ההורים ובני המשפחה. אומנם הוא היה נציג הממסד אך מעולם לא היה קר ומנוכר.

“בצניעות, בגובה העיניים, ברהיטות וברגישות שנתונה ליחידים, ביכולת שלו לקשור קשרים אישיים עם אנשים. זה כנראה משהו שנולדים איתו….לאוֹרי היתה היכולת להגיד אמת ורק את האמת וכשצריך לא את כל האמת.” (ורדה פומרנץ, לשעבר רמ”ח נפגעים, אמו של דניאל שנהרג בצוק איתן)

זה אינו ספר ביוגרפי רגיל שבו תולדות חייו של הכותב מסופרים כעובדות. זהו ספר המקפל את כל תולדות המדינה על צערה וכאבה ובעיקר על יופייה על האמונה באדם ובחיים, על אהבת הזולת והנתינה.

כל כך הרבה פרטים היסטוריה של העם והיסטוריה של המשפחה שזורים זה בזה, לפעמים ההיסטוריה היא רקע לפעמים היא קידמת הבמה.

 העיסוק בשני נושאים הקדושים בעיניו, פדיון השבויים והנעדרים ומתן כתף לאלפי ילדים שהגורל פגע בהם העניק לו את המאזן החיובי שבו הוא חי עד היום.

בסוף שנות השמונים נתבקש אוֹרי להצטרף להנהלת אירגון וראייטי ישראל. אורי סירב בעדינות בטענה שהטיפול בנושא השבויים והנעדרים גוזל ממנו אנרגיות. ביקשו ממנו לנהל שנה אחת. ומאז אוֹרי שאוב כל כולו בארגון ובילדים שנותנים לו כוחות כל בוקר מחדש.

דאג להביא את המודעות על ילדי וראייטי לקדמת הבמה. בתחילת כל משחק של מכבי הוזמן ילד וראייטי וקיבל כדור שעליו חתומים חברי הקבוצה. כך נכנס ילד וראייטי לסלון בכל בית.

הכתיבה של הספר עמוקה. אוֹרי כותב בחוכמה עם הרבה רגש, יש בו חוכמת חיים וחוכמת המקצוע, אבל מעל לכל אורי הוא בעל ערכים של אהבת המולדת ואהבת האדם.

בין סיפוריו של אוֹרי שזורים בספר מכתבים אישיים של בני משפחות השבויים והנעדרים ושל ילדי וראייטי. המכתבים מתארים ברגש רב את העשייה ואת אישיותו של אורי.

“איך יודעים שבן אדם הוא גדול? בדברים הקטנים לומדים להכיר גדולה של אדם.” (ענת כהן אחותו של צביקה פלדמן.)

מצאתי עצמי מסמנת משפטי חוכמה,   כאילו הם ירושת אבות לבנים עבורי. ירושה של נתינה לזולת. ירושה שבה מקום האדם וכבודו הם מעל לכל. “ואני מציע להאט. לעצור, להתפעל מן הדרך, להביט אל הנוף, ליהנות ממה שהעולם מעניק לנו ולעשות טוב.”

נדמה לי שאני יכולה לדבר על הספר ועל מעשיו של אוֹרי עוד ועוד ולא אצליח למצות את האישיות המופלאה בעלת הלב האדיר והנתינה. לא אוכל להעביר את תחושות הגאוה שלי על כך שזכינו באיש  שיש לנו הרבה מה ללמוד ממנו. ללמוד שבעולם שיש בו רוע על האדם למצוא את הטוב ולהעניק מעצמו לאחר ובעיקר למי שזקוק. הנתינה היא התקוה לעולם טוב יותר.

ממליצה מאוד לקרוא את הספר המרתק.

 בשליחות הלב, אוֹרי סלונים

הוצאת ידיעות אחרונות, 2019

הוא משלנו – סיפורו האישי של אודי אילון,איש שב”כ לשעבר

הפעם סקירה שונה.

“הוא משלנו” מהווה מסמך וסיפור אישי מרתק של אודי איילון. אודי אילון מצהיר שאינו סופר ו”הוא משלנו” הוא ספר המספר את סיפור חיו.

אודי אילון נולד בשם זוהר עדילי בכפר קטן בשומרון, עוצרין, ליד אריאל. כפר קטן מוקף שדות ונוף הררי. התיאור הפסטורלי של הכפר אינו תואם את המציאות האישית של אודי אילון.

אודי נולד בבית עני עם אב מכה, חברה אלימה. רעב ומכות היו מנת יומו. העיר אריאל שכפרו היה בשכנותה היווה עבורו מושא לקנאה. הוילות, הבתים המטופחים והצבא שמשליט סדר ומגן על התושבים היכו אותו בתדהמה, לדבריו.

יום אחד בדרכו מבית הספר “נתקל” בשני חיילים שהושיטו לו סנדוויץ’ ואף שיחקו איתו בכדור רגל. אותו מפגש שינה את חייו. אודי שכל חייו חונך על ברכי שנאת היהודים והציונות, גילה שהאויב אינו אלים, אלא נעים. דווקא הכפר שבו גדל היה כולו טבול באלימות.

לימים ברח מביתו והחליט להצטרף לשב”כ. הוא עצמו אינו מבין איך הגיע לרעיון להיות חלק מהשב”כ.

״באותו הזמן לא חשבתי על כך. הרגשתי שנפלה בידי הזדמנות להיחלץ מהמבוי הסתום שהייתי תקוע בו״ 

כל מה שייחל לו היה ביטחון ושייכות. שני דברים שלא קיבל בבית, אך זכה להם בתוקף עבודתו בשירות השב”כ. מספר איך התחיל להרגיש ערך, שסומכים עליו, שהוא משמעותי. השב”כ היה עבורו משפחה מאמצת.

בכל פעם החליף זהות אחרת. פעם הוא סטודנט, פעם עצמאי שעובד.

״חאלד, נאצר, יוסוף, מוחמד כולם שהם אני ואף אחד מהם לא אני. מי אני ?״

לאחר מספר שנות עבודה  הוא נתפס ונלקח בשבי הרשות הפלסטינית, חצי שנה של עינויים נוראיים עברו עליו.

 כשקראתי על העינויים שעבר, אמרתי לעצמי, לא יתכן שהבחור שפגשתי בדוכן בשבוע הספר, עם החיוך החם והעיניים הירוקות והיוקדות עבר את כל זה והוא עדיין ממשיך לחייך, לצחוק, להאמין בעצמו ובאדם אשר הוא אדם.

הבריחה שלו מכלא הרשות היתה כמו תסריט מדויק של סרט ריגול, שבו אנחנו אומרים לעצמנו, לא יכול להיות שכך זה במציאות.

לאחר שברח מהשבי היה משוכנע שהשב”כ, שהיווה עבורו בית יקבל אותו בחיבוק ויתמוך בו. להפתעתו הוא מגלה את ההפך הגמור. השב”כ מתנער ממנו. גם כאן הוא מרגיש אבוד ומנוצל, אך אינו מוותר. הוא נלחם על כבודו באומץ רב, ביכולות שאיני יודעת מנין לקח אותן לאחר שעבר עינויים ולא היתה לו קורת גג ותמיכה פיסית ונפשית.

אודי אילון מגולל בפתיחות ובאומץ את סיפור חייו של ילד רעב מכפר עני שחיפש זהות ושייכות, חיפש שיעריכו אותו. כל חייו נשאר אותו הילד הקטן שרוצה שאביו יביט בו ויהיה גאה בו. התחושות שליוו אותו מילדותו עדיין מלוות אותו בבגרותו.

הכתיבה של אודי מאוד אישית ורגשית. כתיבה בשפה גבוהה שאינו שפת אמו. אודי למד עברית באופן מסודר לאחר שחזר מהשבי. בכתיבה כנה  הוא חושף בפנינו את תחושותיו של אותו ילד קטן החי בחברה שאין בה אחד שיגן עליו ויאמין בו.

ממליצה על הספר החשוב, לא כי יש בו עלילה עם סמלים ומוטיבים ושאר אמצעים אומנותיים.  אלא בגלל הסיפור האנושי של מי שחצה את הגבול והחליט לעזור למדינתנו ולהרגיש שהוא אחד משלנו. כשאנחנו שומעים על הישגים של חיילנו אל לנו לשכוח את אותם משרתי השב”כ שעוזרים לחיילים.

את אודי פגשתי בשבוע הספר תשע”ט. בשפה רהוטה ובחיוך חם סיפר לי על עצמו. נשבתי באישיותו האופטימית. באופן החשיבה שלו ובכך שהצליח להתגבר על הפוסט טראומה של השבי ובעיקר על האמונה שלו בעצמו, באדם ובספרו.

סיפור מרגש . ממליצה.

הוא משלנו, אודי אילון

הוצאת סגול, 2019

ראי אדמה – ספרה נוגע ללב של נירית הלבני

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

שנים לימדתי באהבה רבה את השיר “ראי אדמה” כשכוונת המשורר היתה פטריוטית עם כאב על מות בנינו בקרב.

נירית הלבני לוקחת את צרוף מילים מהשיר ומשתמשת בו באופן נרחב יותר.

  זהו סיפור של משפחה אחת והרבה הרבה מטענים רגשיים הטמונים עמוק באדמת המריבה.

יש בו את כל החומרים המכילים שיש בכל משפחה. אהבה, קירבה, קנאה, כעסים, טינות, חוסר קשר, ובעיקר בעיקר החמצה של קרוב לבבות.

גדי, אב המשפחה חקלאי בכל רמ”ח איבריו, אוהב כל גרגר אדמה. נשוי לבתיה. בתיה הגיעה מהעיר, היא שונה מגדי ולעיתים עולה השאלה מה הם עושים יחד. אביטל ואיתן, בניהם. שני אחים תאומים. בתיה היתה בטוחה, כי היא עומדת ללדת שני בנים, אפילו שמות הכינה להם, איתן ואיתמר, בלידה התברר כי אלו הם בן ובת, השם איתמר הוחלף לאביטל. איתן הוא היפה מבין שני התאומים. אביטל תישא כל חייה את תחושת ההחמצה על היותה בת במקום בן ועל כך שאחיה נטל את כל היופי. היופי של אחיה הוא ביזבוז בעיני אמה, כי היא זו שהיתה צריכה להיות היפה. היא אוספת עלבון וכאב כמו גרגרי חול בתוך ליבה. אדמת אביה תהפוך בליבה לכעס וכאב.

גדי ובתיה יודעים כי עליהם לנסח צוואה. הם מכינים אותה. הם מודעים לכך שהחלוקה לא תהיה שווה והבחירה קשה. בתיה אינה שלמה עם ההחלטה של גדי. גם גדי אינו משוכנע שהוא צודק, אבל מותו הפתאומי אינו מאפשר לו להסביר לילדיו את ההחלטה.

אביטל קשורה לאביה מאוד, עם אמה יחסיה די מורכבים. לעומת זאת אחיה איתן קרוב לאמו. איתן נחשב לנדיב ועדין בעיני אביו ואביטל כדעתנית מרוכזת בעצמה.

“אביטל היתה כלפתה, יפה, חכמה, סוערת, יהירה ורעת מזג שבגיל 24 לא יכלה להכיל את הסובבים אותה ואת צורכיהם.”

אביטל חושבת שאמה היא זו שתכננה את הצוואה

אביטל נפגעת, כועסת, בועטת ועוזבת את המשפחה.

הסיפור מסופר בארבעה קולות. אביטל הבוגרת, גדי האב, בתיה האם. הקול הרביעי הוא קולו של האח, איתן, המסופר דרך מכתביו ועבודות בית הספר. אופן העברת הסיפור דרך מחשבות הדמויות מאפשר הצלבה של רגשות ועובדות ונותן לקורא תמונה רחבה.

את האמת יודעת כל אחת מהדמויות.

כל דמות מספרת את נקודת מבטה. אישית אהבתי את קולו של גדי, תיאוריו כאיש אדמה האוהב את עבודתו הזכירו לי את אבי שקם בשמחה כל יום לעמל יומו, אהב את האדמה, את הגשם ובעיקר את הזריחה. לצערי, לא אהבתי את אביטל, הבנתי אותה אך לא הסכמתי עם התנהלותה העקשנית.

הכתיבה של נירית הלבני משובחת. העברית ברמה גבוה ומדויקת.  המחשבות והשיחות בין הדמויות נותנות לקורא אפשרות להבין את נבכי הנפש ואת התנהלותה של כל דמות. לא נשאר ספק אצל הקורא. הדמויות עוברות תהליך של שינוי והבנה. יופי השינוי הוא שהוא אינו קיצוני או פלקטי, אלא שינוי המותאם לאישיותה של כל דמות.

“ראי אדמה כי היינו בזבזנים”. בזבזנו חיינו במריבה, הפסדנו כוחות, רגשות, היסטוריה, זיכרונות ובעיקר יכולת להיות אחד עם השני ואחד בשביל השני.

כאב הלב שלי על ה”ביזבוז” של המשפחה הוא על חוסר היכולת לשבת ולשוחח ובעיקר להסביר. אבי נהג לומר, לא רבים על כסף הירושה, אלא על מה שהוא מייצג עבור כל אחד מהיורשים.

ראי אדמה, נירית הלבני

הוצאת פרדס 2013

זהו ספרה הראשון של נירית הלבני, לאחריו הוציאה ספר משובח ונפלא. “מאחורי כל זה” מוזמנים לקרוא את דעתי עליו כאןמאחורי כל זה

צערו העתיק של הירח – ספר הביכורים נוגע ללב של נעמה דעי

“כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה – אומללה בדרכה שלה.” (טולסטוי)

משפחה אחת, אסון גדול והרבה צער ועצב.

  מה שהיה לא יהיה.

אריאל קהן, בנם של רותי ושלום, רב הישוב הדתי, נפצע בתאונת אופנוע. זה היה בליל שבת חורפי, לילה שבו יצא לחפש את יותם, בן דודתו. לאחר שגילה אותו שוכב שיכור כמעט כמו מת הוא עולה על האופנוע של יותם להזעיק עזרה ואז קורה האסון.

אסון שהופך את כל סדרי המשפחה.

“יותם” היתה המילה הראשונה שאמר אריאל. שלושה שבועות ויום אחד שתק לאחר שהתעורר מתאונת האופנוע. יותם הוא המחבר בין הדמויות לארוך העלילה. יותם הוא האחר והשונה במשפחת קהן. הוא בנה של יעל, אחותה של רותי אמו של אריאל. הוא גדל אצלם לאחר שאביו נהרג בתאונת אופנוע. יותם שונה, לא כי אינו דתי, אלא בהתיחסותו לעולם. וביחסו לשאר בני המשפחה.” כשהכל נעשה מסובך לו הוא תמיד חותך”. אריאל בן ה-15 קשור אליו ומעריץ אותו. כשאריאל אמר יותם לאחר ששבר את שתיקתו אף אחד אינו מבין מדוע.

התשובה תתברר אט אט, אבל לפני שהתשובה מתגלה יש הרבה צער.

 “צערו העתיק של הירח” מתאר את התמודדות בני המשפחה עם אירועי התאונה. אריאל שהיה דברן, חכם, ילד של מילים הפך כעת לממלמל מילים בודדות כמו ילד בן שנה (כמו אחיו הצעיר). אין ביכולתו להסביר את דבריו. האם רותי אינה יודעת מיהי וכיצד עליה להגדיר עצמה. לפעמים היא אמא של, אשתו של שלום, אשתו של רב הישוב. היא נעה ונדה בין עצמה לסביבה. מרים האחות הגדולה אוספת במחברתה את המילים שאומר אריאל כאילו היו קוד סודי לנפשו. איתמר האח הבוגר מאריאל מתמודד עם אריאל הצבא והתאהבותו בנערת השירות הצבאי החילונית. אב המשפחה עומד חסר אונים  עם כעסיו הפנימיים מול חוסר המאבק של בנו בתאונה. דמות שהיה קשה לי להזדהות איתה.

לכל אחד מבני המשפחה יסורי מצפון, כל אחד וסיבותיו שלו. למשל, רותי אינה סולחת לעצמה על כך שבליל שבת, ליל התאונה לא נסעה לבית החולים מחשש חילול שבת.

“צערו העתיק של הירח ” הוא מעין תעלומה קצת בלשית. הקורא והדמויות  רוצים לדעת מה קרה בדיוק ולמה אריאל רכב על האופנוע בליל שבת. התשובה שמוגשת לקורא היא מעין רשומון, כל אחד מספר את סיפורו, אלא שהשניים, שיודעים את האמת אינם אומרים בגלוי. יותם מסובך ומסוכסך עם עצמו. אריאל מוציא מפיו שברי מילים, מחשבותיו כלואות בתוך גופו.

״הם לא חשבו בחיים שיקרה לו משהו מהסוג הזה, תמיד חשבו שיהיה מהנופלים במלחמות…אף אחד לא חשב שיפתח לו המוח בתאונת אופנוע, בטח לא בגיל חמש עשרה. בטח לא בשבת״

הספר בנוי מפרקי מחשבות של מכלול הדמויות. האם, האב, הסבתא, האחות, האח, החברים. כל אחד מביע את מחשבותיו ורגשותיו. הסופרת הצליחה לברוא לכל דמות עולם פנימי עשיר ושפה ייחודית לדמות, מה שיוצר אמינות וראייה כוללת רחבה.

הספר מתאר משפחה השייכת למגזר הדתי לאומי וטוב עשתה הסופרת שלא הביאה בפנינו את הצד הפוליטי או הרחיבה את הצד המגזרי, הדתי. אלא הביאה בפני הקורא את הצער של המשפחה אחרי האסון, כמו רצתה לומר הצער הוא אותו צער ואין לו קשר לדת ולעמדה הפוליטית. למרות שלי היה חסר התנהגויות אופייניות למשפחה דתית, כמו פליטות פה טבעיות לאנשים דתיים.

 מהצער והירח העתיק נשאלות שאלות על נוכחות האל. חלק מהשאלות נאמרות / נחשבות באופן ישיר וחלקן עולות מתוך הטקסט במחשבות.

הכאב והצער של המשפחה מתוארים ברגישות ובאמינות, למרות ריבוי הדמויות והקולות האישיים הצליחה המחברת לבטא את האסון ובעיקר את מחשבות הגיבורים. הקולות כמו נארגים זה בתוך זה ויוצרים פסיפס אנושי של משפחה כואבת.

ובתוך כל הצער יש את  “צער הירח”, צער עתיק מאז בריאת העולם, צער סבלו של האדם. צער שמבטא את הכאב בחסר של כל אחת מהדמויות ושל כל אחד מהקוראים. למרות הכאב והצער ואובדן “מה שהיה” יש בסיום הפיוטי תקוה, השלמה. השלמה של הירח שהולך וחסר ומתמלא.

ספר ביכורים מומלץ.

צערו העתיק של הירח, נעמה דעי

הוצאת עם עובד, 2019

שמיכת פרחים- ספרה האמיתי והמרגש של רותי גאון

“אלוהים לא ישים בפניך מכשולים שלא תוכל לעבור.”

לידה של ילד משלך היא כמו לידה מחודשת של עצמך.

הציפייה לילד היא כמו ניסיון של לידה מחודשת שלנו. אנחנו רוצים שלילד יהיה טוב יותר מאשר לנו, רוצים שהוא יהיה טוב מאתנו ,מוכשר מאתנו וימלא את הציפיות שלנו.

גיבורת הספר, חסרת שם ובעלה, מתן, מצפים לילד שלישי. ילד שיביא שמחה לאחר מותו של אבי,  אביו של מתן. ילד שלישי שישא את שמו. אלא שהילד נולד עם “ג’ייאנט נבוס”, תסמונת נדירה המתבטאת בשומות חומות, שהן נגעים על העור ובתוך הגוף.

האשליה על ילד בהיר עור  שייקרא אביה מתנפצת. מרגע זה חיי בני המשפחה משתנים. אף אחד מהם לא היה מוכן להתמודדות שכזו.

הגיבורה מבוהלת מהילד ומבוהלת מעצמה שוקעת בדיכאון, מתן, בעלה, “תופס את הפיקוד” ומצליח להוביל את המשפחה. הוא זה שמקבל החלטות על הטיפול בילד, כולל החלטות רפואיות. נפעמתי מההתנהלות שלו והאהבה האינסופית לילד ולאשתו. הגיבורה נעה בין סבלה האישי לזיכרונות ילדותה  מהעבר שמציפים אותה.

רותי גאון, פרצה לתודעתנו בפוסט אישי ובתמונה מרגשת. היא סחפה מדינה לקמפיין חברתי. רותי גאון כתבה ספר מרגש רגיש, כואב ומצחיק. אומנם היא שינתה את שמות הדמויות, אך ברור שכתבה עליה ועל בני משפחתה.

בכנות ובאומץ לב היא משתפת אותנו עם כל מחשבותיה מהרגע של לפני הלידה. מהרגע שבו לא רצתה ילד נוסף, כי היתה עסוקה בקריירה. מרגע הלידה שבו כל חייה התהפכו עליה ועל משפחתם. מהתהומות שאליהם הגיעה.

כותבת בכנות אישית וחושפנית על חוסר היכולת להשלים ולקבל תחילה את בנה, את הקשיים הנפשיים שאיתם היתה צריכה להתמודד. אפילו מציינת את הרעיון שהציעו לה להשאירו בבית החולים. רותי גאון כותבת בלי הנחות ובלי התייפייפות על מצבה הנפשי הקשה. על הפחד שלה מהאנשים שיראו את בנה ינעצו מבט או ישאלו או חלילה יתרחקו. על הרגעים שבהם רצתה למות כדי להפסיק את הסבל.

“ידעתי טוב מאוד שאני סובלת, שאני רק רוצה שמישהו ידרוס אותי או שמשהו יעלים לי את הכאב.”

רותי מתארת את הלידה והימים שלאחריה, את השנה וחצי שבהם כמעט ולא תפקדה ובסיום את הכוחות שאזרה והבינה ש”לילד יש נשמה”. קיבלה על עצמה החלטות, אספה את עצמה ואת כל הכוחות וחזרה להיות אותה אשה ואמא לביאה שהיתה. אותה אשה בעלת חוש הומור ויכולת להביט על העולם בעיניים ורודות. לאורך כל הדרך שעשתה היא רצתה שלילד תהיה שמיכת פרחים, כמו השמיכה שהיתה לה בילדותה, שמיכה שתחמם אותו ותגן עליו מפני העולם החיצוני.

אלון הילד לימד אותה מהי חמלה ונדיבות. לימד אותה להפריד בין האדם לַמעשה ולחייך לעולם. לימד אותה לומר “שהוא ילד מיוחד עם הרבה צרכים.”

הכתיבה שלה נכנסת ללב. הכאב שלה מציף מצד אחד, אך מאידך אי אפשר לעזוב את הספר המרתק.

הספר נע בין עברה של הגיבורה, עבר קשה שאותו הדחיקה, לבין הווה קשה יותר.

ספר שכתוב ברגישות מופלאה ובהומור, לא יכולתי שלא לצחוק ולבכות ולצחוק שוב ושוב. כל משפט וכל בדיחה של הגיבורה נכנסו לי ללב ורוממו את רוחי. ממש כך. נתנו לי כוחות. וזו אינה קלישאה. בכל שלב של כאב והתמודדות הגיבורה רציתי לחבק אותה ולהגיד לה תודה.

רותי היקרה,

 זכיתי לפגוש אותך ואת בנך ארז בשבוע הספר בכיכר רבין. את היית מדהימה. כן. אין מילה אחרת. הענקת חיוך לכל אחד והתרגשת מכל מי שרכש את הספר. החיוך החם והענק שלך, עיניי השקד החומות והיפות שלך מלוות אותי. ראיתי את ארז צוחק  כשהוא מוקף בהמון אנשים ובהררי אהבה.

הספר שלך מצליח להביע את כל הכאב של כל מי שסובל, את נותנת לגיטימציה לכל סבל ולכל מחשבה שעוברת בראש מבלי להדחיק. שתדעי רותי, את זו, שנותנת כוחות למי שקורא את הספר ואת סיפורכם.

מודה לך על הכוחות והיכולות שהבאת וחשפת בפנינו. מודה לך על הספר הרגיש והנפלא, המצחיק והאמין שלך.

ועוד על העטיפה.

העטיפה של הספר נפלאה, לא רק בזכות הצבעוניות וטלאי הבדים הפרחוניים. אם תעבירו יד על ציור הכריכה תרגישו בחספוס ובמגע שונה בכל חלק פרחוני. אולי, כמו השומות שעל גופו של הגיבור.

 מה שהטריד אותי הוא שם המחברת הכתוב בפינה תחתונה ובקטן. לדעתי רותי גאון היא ענקית, גדולה ביכולות האדירות שלה להכיל את בנה, ובעיקר את עצמה ולתת לבנה כוחות ואף לשאוב ממנו כוחות. שמה צריך להתנוסס ב-גאון.

שמיכת פרחים, רותי גאון

הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2019

הילדה שניסתה”- ספר הילדים המקסים של מאירה ברנע- גולדברג “

אי אפשר שלא להתאהב בספר הזה. רק מלהביט בכריכה ולראות את  הילדה המקסימה הלב צוהל ושמח. וכשמתחילים לקרוא אותו ולא יודעים מה מנסה הילדה לעשות מגלים שאנחנו שבויים בין הדפים הצבעוניים וחשים בנחישות של הילדה.

“ירון אמר שאני לא אצליח.” כך מתחיל הספר. משפט שגור ומוכר, שמענו אותו כשהיינו ילדים ולעיתים גם בבגרותנו, ואנחנו חוטאים באמירתו שוב ושוב.

הילדה שבסיפור, שיא המתיקות בעיני, נחושה בדעתה ובהצלחתה ולא מקשיבה לאף אחד. לא נותנת לשדים לאיים עליה ולרפות את ידה. היא מנסה, וכשהיא מצליחה כל אלו שניסו לרפות את ידה אומרים לה, ידענו שתצליחי.

הספר הזה נפלא. אין בו הרבה מלל, להפך, הוא מאוד מינימליסטי והרווח שבין המילים משאיר מקום לדמיון ולמחשבה. משאיר מקום לשאלות והבנה. הבחירה בילדה בעלת מראה “רגיל” ביותר היא בחירה גאונית.   הציורים של רמי טל המוכשר (לדעתי כוכב עולה ) נפלאים. ציורים צבעוניים ובעלי קריצה הומוריסטית הם המספרים את הסיפור שבין המילים. מראים את הנחישות והעקביות של הילדה. בכל ציור מסתתרת חידה והפתעה, חיות אמיתיות ובדיוניות (השדים שבנו).

ספר שלא רק גורם לנו לחייך, אלא גם נוגע בילד הקטן שבנו.

הספר מיועד לילדים מגיל 4  ובעיקר לכל אחד.

בערב ההשקה לספר תוך כדי סיפורם של מאירה ורמי על העבודה המשותפת שלהם על הספר, חשקה נפשי בספר, רציתי שהילדה תמשיך לעודד אותי לנסות. רכשתי את הספר עבור בתי. כשרמי כתב הקדשה לבתי סיפרתי לו על נחישותה ללמוד רפואה ושהיום היא  סטאז’רית בבית חולים גדול במרכז הארץ. רמי הסתכל עלי ושאל “איך נראה סטטוסקופ?”  וכך צייר לה בהקדשה.

הילדה שניסתה, מאירה ברנע -גולדברג

איורים, רמי טל

עורכת, יעל גובר

הוצאת כנרת, 2019

ארבעה אבות , של אמיר זיו

הפוסט על “ארבעה אבות” הוא חוב לעצמי. קראתי את הספר מזמן, לפני שהיה לי בלוג משלי. העברתי עליו הרצאות, אמיר התארח אצלי במועדון הקריאה לשיחה מרתקת ומעניינת. חוויה בפני עצמה.

אז למה עכשיו? לפני כמה ימים פגשתי את אמיר בכיכר רבין בשבוע הספר, לאחר שיחה קצרה איתו על ספרים, ספרות ,בלוג וסקירות, הבנתי שלא אמרתי לכם מילה על הספר הנפלא והמיוחד הזה.

עכשיו אני מחזירה את החוב.

את הספר קראתי לפני שנתיים כשכולי קודחת מחום. לא יכולתי להניח אותו, לא מעלות החום וצמרמורות הגוף יכלו לו, לספר.

“ארבעה אבות” הוא ספר מטריד, לא נוח. ספר על סודות, שקרים, קנאה, בגידה ובעיקר נקמה.

“ארבעה אבות” הוא בעיקר ספר סוחף וחכם הכתוב היטב.

הספר הוא אוסף של 3 עלילות שונות זו מזו, יש בו קווים מחברים,  כל סיפור נכתב בנפרד. הסיפור הראשון נכתב מזמן (לטענת אמיר זיו) ושני האחרים באו אחריו.

יש לנו שלושה חלקים,  הראשון כתוב כמכתבים. השני מסופר בגוף שלישי ,מספר יודע כל, נמצא מחוץ לעלילה. החלק השלישי כתוב כבלוג, יש משמעות לסוגות הכתיבה כבלוג.

3 הסיפורים מתרחשים בזמנים שונים ,1961,1993,2004 הרצף הכרונולגי עוזר לקורא להבין את העלילה ואת מניעיה.

הרצף הכרונולוגי של הזמנים בעיקר בהווה הסיפורי, עוזר לנו ללמוד ולהבין את העלילה ומניעי הגיבורים.

הלשון  הספרותית בכל חלק מתאימה עצמה לכל תקופה, בספר רואים את התפתחות הלשון שמשקפת את התפתחות הלך הרוח וההתנהגות.

הסיפור הראשון מאוד רשמי, חליפת מכתבים בין מר בוכמילר הדייר מרחוב סמולנסקין אל דומני מנהל מחלקת הנדסה. מר בוכמילר מבקש להיקבר בחצר ביתו. חליפת המכתבים הרשמית הופכת לחליפת מכתבים אישיים. החלק הראשון הזכיר לי את באופן הכתיבה את כתיבתו של אהרון מגד.

הסיפור השני הוא סיפור  “נורמטיבי,” גיורא, וטרינר, נשוי לשרון, אשה דעתנית, לשניהם בת, נירה בת החמש. לא אספר על מרכיבי העלילה, מחשש לספוילר, הדמויות הן המחברות בין החלק השני לחלק השלישי. חלק שבו הכאב והכעס משתלט על בני המשפחה.

החלק השלישי מתרחש שנים לאחר החלק השני, הוא כתוב כבלוג שאותו כותבת נירה. זהו חלק שבו היא מתארת את קורותיה בהווה עם חזרות רבות לעבר.שפת הכתיבה היא שפה נמוכה, שפת סלנג המתאימה למתבגרים.

שלושה חלקים לארבעה אבות.שלושת החלקים מקבילים לחיי אדם, המבוגר מייצג את העבר ונירה הצעירה את ההווה.

יש גם שינוי בז’אנר של הכתיבה ובאופן הנסיגה לאחור. בכל סיפור יש הווה סיפורי ונסיגה לאחור, בראשון הנסיגה לאחור קטנה יותר, האחרון יהיה כמעט כולו נסיגה לאחור.

שלושה סיפורים, מִספר דמויות, סודות ושקרים למכביר ובעיקר כאב רב. אני כקוראת הייתי סקרנית לדעת מה יפגיש בין הדמויות ואיך הסופר יאחד ביניהם.

כמו שציינתי, הספר הוא על סודות שקרים בגידה ונקמה. האבות, ארבעה במספר מיצגים דורות והבדלי דורות. נירה הבת מרירה וכועסת. היא מרגישה כמו הקרנף שעליו סיפר לה אביה הוטרינר. החיים הובילו אותה לפתח עור עבה של קרנף. אביה תמיד הוסיף ואמר לה שיש לו, לקרנף, נקודת תורפה.

“ארבעה אבות” ספר סוחף, חכם. אמיר זיו ביד מיומנת הצליח לחדור לעור העבה של הקרנף ולגלות לנו את נקודות התורפה שלו, של כל הדמויות. ספר שבסיומו לא יכולתי להיות שיפוטית וביקורתית כלפי הדמוית. הרגשתי חמלה וצער עליהן.

ספר שלאחר קריאתו יעלו בפנינו שאלות על משפחה, זוגיות ובעיקר הורות, מהי הורות טובה, מיהו הורה טוב.

אז לפני שיסתיים לו שבוע הספר רוצו מהר מהר לרכוש אותו, ואולי תפגשו את אמיר זיו הנעים והחכם בכיכר.

הנאת קריאה מובטחת באחריותי !!

ארבעה אבות, אמיר זיו

עם עובד ,2017

מוזמנים לקרוא על המפגש של אמיר זיו במועדון הקריאה שלי.אמיר זיו אצלי בסלון

מה את יודעת” -ספרה המותח של מעין רוגל”

איני חובבת ספרי מתח או ריגול. אני קוראת מהם מעט מאוד. מבין ספרי המתח מועדפים עלי ביותר ספרי שהמתח בהם הוא שולי ובעיקר ישנה התמקדות בגיבור. (כמו, האלמנה, נעלמת וחלק מספריו של יו נסבו).

“מה את יודעת” גילה לי שאני יכולה להישאב לספר מתח שכתוב היטב, ויש בו את כל המרכיבים שמחזיקים קורא עד לנקודה האחרונה.

הספר “מה את יודעת” מעלה שאלה מה אנחנו יודעים על האנשים הקרובים אלינו ובעיקר מה אנחנו יודעים על עצמנו.

עדי נשואה לעומר. עדי ועומר גרים בישוב שקט טבול בירק. ביתם נמצא בשכנות, ממש מעבר לכביש, עם ביתם של רז, חברו הטוב של עומר. “הבית שלהם עוד לא היה ביתם”. כך מהרהרת עדי בפתיחת הרומן. לא בגלל העובדה שהבית נרכש על ידי עומר לפני החתונה, אלא מהתחושה הפנימית שעדי מרגישה זרה בבית המנוכר. בית זכוכית חשוף לאור, בית נקי בעיצובו. בית שבו לא העיזה להביא את עצמה בעיצובו ושיהיה לה בית חם ומחבק.

הספר נפתח בהודעה על כך שרז נעלם. רז מייסדה של קהילה. בתחילה לא ידוע לנו על מה הקהילה ומי האנשים שפועלים בה, אך ברור שזו קהילה המתנהלת כמו כת.

“קהילה חוקרת. כל סדרת הקורסים והמפגשים נולדה כדי לשמר אותנו במצב של חקירה ולמידה מתמדת, להשיב לנו את מה שאיבדנו”.

עדי תחפש אחר מה שאיבדה.

העלילה בעיקרה היא  חיפוש אחר רז שנעלם. עומר עסוק באופן כפייתי בחיפוש אחריו ומרגיש שאינו עושה דבר עבור החבר שלו. רז ודאי היה הופך את העולם עבורו. עדי מנסה להכיל את רצונו בחיפוש אחר חברו ומשתפת איתו פעולה. היא מצטרפת להרצאות הקהילה, תומכת בנעמה, אשתו של רז.

 החיפוש אחר רז הוא חיפוש חיצוני. לב ליבו של הספר הוא החיפוש החיצוני שהופך להיות חיפוש פנימי וכך אט אט החוץ נכנס פנימה. הבית החשוף כולו  מנוגד להסתרות והסודות של האנשים המקיפים את עדי.

ויש הרבה סודות, הרבה שאלות.

  לא את רז עדי מחפשת, אלא את הסוד הפנימי שלה. הקבוצה היא מעטה חיצוני, מעטה שדרכו תצליח לחדור לאמת הפנימית שלה, לסוד שהדחיקה וטמנה ומעולם לא עמדה מולו. “בתור זאת שלא נמצאת שם הרבה אלא זו שמביטה כמו תמיד בחיים שלה מהצד קצת”. עכשיו עדי מרגישה שאינה מוכנה יותר להביט על עצמה מבחוץ. היא תקח אחריות ותקבל החלטות שיניעו אותה ואת העלילה.

“מה את יודעת” הוא ספר על סודות, שקרים, הסתרות. ספר על מסע פנימי של הגיבורה.

מותחן פילוסופי פסיכולגי השואל שאלה מה אנחנו יודעים על האנשים שאנו חיים איתם ובעיקר מה אנחנו יודעים על עצמנו.

זה הספר הראשון של מעין רוגל שקראתי. הולכת עכשיו להשלים פערים.

מה את יודעת, מעין רוגל

כנרת זמורה, 2019

חגיגה עברית, המלצות לשבוע הספר תשע”ט

חגיגת שבוע הספר

שבוע שהפך לעשרה ימים של חג.

ולי ? “יש לי יום יום חג”.

קראתי במהלך השנה  הרבה ספרים, הרבה מאוד מאוד ממתינים לי. בטוחה שגם הם טובים. על הטובים ביותר המלצתי בבלוג. והנה עכשיו אני מנסה לכנס את המשובחים בעיניי ולדחוס לרשימה. בחירה קשה, אפילו קשה ביותר. החלטתי להמליץ רק על ספרי המקור, הרי זה חג הספר העברי ובכך לצמצמם את הרשימה.

איני מדרגת את הספרים, אלא מציגה אותם לפי סדר הקריאה השלי.

המנהרה, א.ב. יהשוע. הוצאת הספריה החדשה

ספר על זוגיות, אהבה, זיכרון ושיכחה וגם על מדינתנו. צבי לוריא מודע לכך שהוא שוכח, מודע לכך שמצבו יחמיר, אשתו שומרת עליו ועל כבודו. היא  מציעה לו שיעבוד כיועץ בהתנדבות. תפקידו הוא לעזור לעשהאל, בנו של היועץ המשפטי שעבד בחברה, לשכנע את הועדה כי נחוצה מנהרה בקטע שבו אמור לעבור כביש במכתש רמון. על אותה הגבעה, בחורבה נבטית מוצאים בני משפחה מוסלמית מעבר הירדן המזרחי מקלט זמני. צבי לוריא מנסה לשכנע את נתיבי ישראל לחצוב בה מנהרה, כדי לא לפנות את בני המשפחה מביתם.

על הספר –המנהרה

דלת מול דלת, הדס ליבוביץ’, הוצאת ידיעות ספרים

אוסי ורלי גרות דלת מול דלת, הן מעולם לא החליפו מילה, כל אחת מהן דמיינה את חייה של שכנתה והיתה משוכנעת שמאחורי הדלת של השכנה הדשא ירוק יותר. בכתיבה קולחת והומוריסטית מתארת הדס ליבוביץ’ את המפגש בין השכנות בניסיון להוסיף מרפסת. סיפור עירוני עכשווי.

על הספר – דלת מול דלת

כך להישאר לעולם, יונה אלון, הוצאת תשע נשמות.

יומן מחשבות. יונה אלון פורס בפנינו את נבכי נפשו ומחשבותיו על העולם. בשפה פיוטית חכמה וישירה הוא מעלה על הכתב את הרהוריו. את התובנות הפילוסופיות שלו על החיים. יונה אלון כותב על יופי החיים ועל המוות שהם מקפלים בתוכם.

על הספר – כך להישאר לעולם

אולי בחיים אחרים, מיכל  צינמון-פירון.הוצאת מודן.

 איילת איבדה את זיכרונה בתאונת דרכים, היא אינה זוכרת שנפרדה מבעלה ומחכה לו שיבוא לבקר אותה. לאט לאט תאסוף את שברי זיכרונה. ספר הנע בין עבר להווה בין כאב לתקוה.

ספר מטלטל שאי אפשר להישאר אדישים אחרי קריאתו.

על הספר – אולי בחיים אחרים

שלוש , דרור משעני.ידיעות ספרים.

שלוש גיבורות השונות אחת מרעותה. שלוש גיבורות שכל פרט עלול לפגום בהנאת הקריאה.

דרור משעני מביא אלינו הביתה את האנשים הרגילים, וזה מה שאני אוהבת אצלו, גיבורות יומיומיות שאנחנו רואים ברחוב, באוטובוס בסופר, מורה המנסה להתמודד עם גירושיה ומשכורתה הנמוכה, לחץ הבחינות. עובדת זרה העובדת למחייתה ומחפשת איזה סימן וקשר לבית שעזבה ואמא הנופלת תחת נטל הטיפול בילדיה ומחפשת את עצמה.

איך הן קשורות זו לזו? על כך בספר.

על הספר – שלוש

תרצה אתר, כל השירים.הוצאת הקיבוץ המאוחד.

קובץ שיריה המפורסמים וגם הגנוזים של תרצה אתר מכונסים בספר הנפלא. לצד השירים מכונסים קטעי יומן וחליפת מכתבים.
שיריה של תרצה אתר ליוו את נעורי ובגרותי ומלווים עד היום את כולנו מגדולים ועד קטנים. שירים רגישים, שירי אהבה, שירי געגוע ושירים עם הומור.

על הספר- תרצה אתר, כל השירים

השופט, שי אספריל, עם עובד

הספר “השופט” מסופר על ידי שלושה גיבורים אשר לכאורה אין קשר ביניהם ויש קשר.

ספר התלבט בשאלה האם “הכל צפוי והרשות נתונה?” הספר מעמיד בעיקר את ההחלטות והבחירות שלנו בחיים. אריאל השופט נתקל כמעט מידי יום בבחירות המוטעות של הנאשמים והוא צריך לשפוט. לרוע מזלו גם הוא עומד מול החלטות ובחירות שיעוררו בו תהיות האם יכול היה לבחור אחרת.

על הספר – השופט

 ילדה רעה , נעמי לויצקי, הקיבוץ המאוחד.

ספר אישי והמרתק, של נעמי לויציקי. ספר השוזר בתוכו את סיפורה שלה ושל המדינה. שזירת הסיפורים, בחירת הזמנים והמעבר ביניהם נעשית באומנות ועדינות רבה מתובלת בהומור, לפעמים עדין, לפעמים ציני, אך לעולם לא פוגע. עבר והווה נשזרים עם העתיד באופן טבעי.

על הספר – ילדה רעה

רשימות מארץ הכביש ,אופיר טושה גפלה.הוצאת כתר.

תמיר גושן, צלם, מעריץ מושבע של קייט בוש נוסע להופעה מיוחדת שלה בלונדון. תמיר עובד על ספר צילומים שמתכתב עם שיריה של קייט בוש ומעוניין לצלם את צוק השיכורים כדימוי שייצג את אנקת גבהים בספר.

ללא הסבר וללא סיבה הוא מוצא עצמו צועד יחידי בכביש אינסופי כשמשני עבריו שדות תירס. על הכביש מצוירות טבלאות ייאוש אינסופיות. לאחר שהבין, כי הוא יחידי ואין מושיע מתחיל תמיר להיזכר בחייו.

“רשימות מארץ הכביש” הוא ספר מסע, מסע אחר. מסע בין זיכרונות, חלומות, מודעות ומציאות.

ספר מרתק.

על הספר – רשימות מארץ הכביש

מאחורי כל זה, נירית הלבני,הוצאת דניאלי.

גיורא, חקלאי מצפון הארץ, בעל מטע תפוחים שאותו ירש מאביו, בנו אינו רוצה להמשיכו, חולה ב איי-אל-אס מחליט לצעוד בשביל ישראל.

עמיחי, צעיר יפה תואר מוצא עצמו מהרהר רבות בתמר, חיילת שהכיר בצבא. גם הוא יוצא אל השביל.

מה מחבר בין שניהם? שביל ישראל שלנו, על נופיו והאנשים הצועדים בו, וספר השירה של המשורר עמיחי.

לא רק השביל והספר, שהם סמל, מחברים ביניהם. הקשר שלהם הם קשר אנושי, ידידותי, יש בו ניגודים של דת וחילוניות, אמונה וחוסר אמונה. בגרות ונערות, בגידת הגוף מול רעננות. זוגיות רבת שנים מול חיפוש אחר קשר אישי.

ספר שריגש אותי עד דמעות ולא רק בזכות הכתיבה והדמויות, אלא מסיבות אישיות.

על הספר – מאחורי כל זה

אתי החיים משחק הרבה , דויד גרוסמן.הוצאת הספריה החדשה

זה ספר השנה עבורי, הוא ריתק אותי מהמילה הראשונה ועד לנקודה שבסיומו.

ספר שמקפל בתוכו סוד שחונק את המשפחה ואינו מאפשר לבני המשפחה לצמוח באופן טבעי. סוד שעובר בירושה מסבתא לבת, לנכדה. כל אחת מתמודדת איתו בדרכה שלה.

ורה כיום בת תשעים עלתה לארץ עם בתה נינה מיוגוסלביה. ורה נכלאה בגולי אוטוק, התאלמנה מבעלה ומחליטה להגיע לארץ לקיבוץ ולשקם את עצמה. בקיבוץ היא מתחתנת עם טוביה שהתאלמן ונשאר עם בן צעיר בן 16, רפאל, וארבע בנות גדולות. נינה, הנערה הגבוהה והבהירה, שובה את ליבו של רפאל. גילי היא בתם של נינה ורפאל.

על מנת להתמודד עם העבר נוסעים הארבעה לגולי אוטוק. שם נמצא הסוד שאיתו יצטרכו להתמודד.

על הספר – אתי החיים משחק הרבה

אבל הלילה עוד צעיר, ליאת אלקיים.הוצאת כנרת זמורה.

שלושה אירועים מכוננים בחיי הגיבורה נפרשים בפנינו בשלושה שערים / חלקים בספר. שלוש נובלת המתארות שלושה מצבים שאנחנו משייכים אותם למצבים מרגשים, ירח דבש, לידה, מועדון לילה. אלא שירח הדבש  אינו כזה דבש, הלידה אינה משמחת, כי התינוקת נולדה טרם זמנה והיא בפגיה, והערב במועדון מזכיר לה שאינה רווקה בת שלושים.

ליאת אלקיים כותבת באומץ רב על החוויות האמיתיות של הגיבורה מאותם אירועים.

על הספר – אבל הלילה עוד צעיר

מה את יודעת, מעין רוגל.הוצאת זמורה

ספר שעדיין לא העלתי עליו סקירה, אבל בהחלט הוא בין המומלצים הטריים שלי. ספר מתח שליבו הוא התחקות של הגיבורה אחר עצמה. עלילת היעלמותו של החבר היא כיסוי לעלילה הפנימית והנפשית של הגיבורה.

ועוד אחד צעיר וקטן מושך לי בשמלה, “סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכינים” של איריס אליה כהן. ספר לילדים ולמבוגרים כאחד. ספר מקסים, שנון שכיף לקרוא אותו.

על הספר – סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכינים

חג שמח לאוהבי הספר.

קרואסונים”- על ספר הסיפורים החדש של יוסי ריבלין”

“לספרי הזיכרונות זמן חסד מוגבל”

את יוסי ריבלין אני מכירה  שנים, הכרנו בקומונת ספרים (של נוריתהה)  בתפוז. ליוסי תוכנית רדיו  “מועדון ספרות” ב”רדיו ארץ” ואף הוזמנתי על ידו להתארח בתוכנית. זוכרת את הריצות למרחקים שרץ. זוכרת את התחלת הכתיבה. ברגע שיוסי התחיל לכתוב הוא לא הפסיק, הכתיבה כאילו רצה מעצמה.

קובץ הסיפורים “קרואסונים” הוא קובץ שהגרעין הסיפורי שלהם  אירועים. סיפורים שנדמה כי הם אישיים, אך יש בהם אוניברסליות.

העטיפה הצבעונית מזכירה ציור נאיבי, הקרואסונים המעופפים משולים לרחפנים בשמים והם כמו צרור הבלונים  של המוכרת בטיילת ביוון שעף לשמיים. (“נישואי מזג אוויר”)

לקרוא את הסיפורים הם כמו להאזין ליוסי בתוכנית רדיו, או כמו לשבת מולו ולשמוע אותו מספרם. מרגישים בכתיבה את הדחף והרצון לספר את הסיפורים, לשתף את הקורא בחוויות שהגיבורים חווים ולתת לנו הצצה לחייהם האישים של הדמויות.

הסיפורים הם על גיבורי היומיום, אנשים רגילים שמתמודדים עם החיים ובעיקר עם הזיכרונות וההחמצות. החמצות של זוגיות, אהבות וחברות. גם אם נדמה שחייהם של הגיבורים הגיעו למבוי סתום, או הוחמצו הרי שבסיום יש תיקון, הזדמנות להתחלה.

פרט להחמצות וניסיונות התיקון המאוחר של ההחמצות יש בספר המון אהבה, אהבה אינטימית, אהבה לטבע, ואהבת האדם. מישל שלי בסיפור “כחול” אוהב את אשתו ואינו מפסיק להביע את אהבתו אליה גם כשאינה מכירה אותו. חזי מ”נישואי מזג האוויר” משווע לאהבה ובין מצבי הרוח של אשתו הוא לומד לקבוע לפי העננים את מזג האוויר. מתקן איסוף טיפות הגשם הוא סמל לזיכרונות המעטים שאוסף הגיבור מהזוגיות המתרחקת.

דמות המספר לאורך הסיפורים היא אנושית, עדינה ומלאת חמלה. המספר רגיש לדקויות האירועים שאנו בחיי היומיום לא מתעכבים עליהם. הבדיה והמציאות מתערבבים יחד ולעיתים הסופר משתף את הקורא במחשבותיו.

נושא הזיכרונות שזור כחוט במרבית הסיפורים. אני קראתי לספר “מזוודת הזיכרונות”. חלק מהדמויות מתרפק בגעגועים נוסטלגיים על מאורעות העבר. גיבור הסיפור “צ’ולנט אחרון, וריקוד” מגיע לביתה של פולינה על מנת לכתוב את זיכרונותיה כניצולת שואה.

המורה לספרות מלמדת אותם לכתוב זיכרונות

“ובין סיפור לשיר שלמדנו אצלה בחדווה רבה, היתה דוחקת בנו לכתוב את זיכרונותינו זה אצל זה”.

בסיפור “קראסונים” שעל שמו נקרא הקובץ, יש אפיזודה שהעלתה על פני חיוך. היא הזכירה לי את  ריחם של כל אותם הספרים שאהבתי ואיני זוכרת את מרבית הפרטים של תוכנם.

“לימים סיפר קאמי כי מהלימודים אצל המורה אינני זוכר דבר, אולם ריח שני הקרואסונים יישאר באפי עד יומי האחרון”.

הסיפורים שבספר התפרסמו באנתולוגיות של כתב העת של הוצאת “כתב” במהלך מספר שנים.

“תמשיכו לקרוא. זה עושה את החיים טובים יותר. מלאי קרואסונים.” כך מסיים יוסי את תודותיו בסוף הספר.

ממליצה לקרוא את הקובץ. אלו קרואסונים שאינם משמינים, אלא רק גורמים להנאה.

קרואסונים, יוסי ריבלין

הוצאת כתב, 2019