הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
המצאות מזדמנות -אֶלֶנה פֶרַנטֶה
בספרה “המצאות מזדמנות” מגלה אלנה פרנטה בפנינו את ליבה ומחשבותיה כמעט על כל נושא.
לא מזמן הצהרתי שיש סופרים שאני יודעת שאקרא כל מה שכתבו. אלנה פרנטה היא אחת מהם, אני מוכנה לקרוא אפילו את רשימת המכולת שלה. קראתי את כל מה שכתבה וברור שאמשיך לקרוא אותה. הקריאה ב”רומנים הנפוליטנים” (“החברה הגאונה”) שלה הפכה עלי כמעט את כל עולמי. הייתי שבויה של לילה ולנה, לא יכולתי להתאפק עד שיתורגמו ספרי ההמשך וקראתי והאזנתי להם באנגלית( ממתי אני קוראת פרוזה באנגלית)
הקובץ “המצאות מזדמנות” הוא אוסף של 51 טורים שכתבה מידי שבוע למגזין הגארדין הבריטי. במשך שנה כתבה טורים על פי נושאים שהעיתון שלח לה. הטורים מובאים לפי סדר פרסומם בעיתון ומלווים באיורים נפלאים של אנדראה אוצ’יני, שהם אומנות בפני עצמה וממלאים את הפער שבין הכתוב לדמיון.
אלנה פרנטה כותבת בכנות על כל נושא. היא מביעה עמדתה באופן נחרץ, אך לא תוקפני. הקורא מזדהה עם דבריה ומושפע מהחשיבה הפתוחה שלה לכל נושא. בחלק מהטורים היא אומנם מדברת בכלליות ומעל לפני השטח, מה שאינו מפריע להבין את המחשבה שלה. בחלק מהטורים היא מעלה זיכרונות וחוויות אישיות שהובילו אותה למחשבה הנוכחית בחייה הבוגרים או לשינוי החשיבה שלה.
היא מספרת על הכל, על הפחדים החיצוניים מנחשים או פחדים פנימיים מעצמה. על אמהות והורות, ״ אני אוהבת מאוד לזהות את עצמי בבנות שלי, ויחד עם זאת להרגיש שהן עושות הכל כדי להיות שונות ממני.״
על מצבי רוח, על שקרים ועל ווידוי. על כך ששיקרה רבות בילדותה והיום היא מבינה את הילדים שמשקרים, כי הם למעשה מגנים על עצמם בכך.
על המוות כנקודה אחרונה.
אהבתי את הקטעים שבהם היא מדברת על הכתיבה, על הרצון לכתוב על האמת ואיך הפך יומנה מאמתי למומצא, דרך שסיגלה לעצמה להתגבר על הכפייתיות באמת. על השקר והבדיקה בסיפורת שלה. אלנה פרנטה מעודדת את מי שיש בו צורך לכתוב, “לא דוחים כתיבה” היא פוסקת נחרצות.
על ניצחון והפסד, ״כל עוד נשמה באפנו נתייסר בחשד שבדיוק ברגע שהיה נדמה לנו שניצחנו, לאמיתו של דבר הפסדנו״
הקטעים כתובים בחוכמה ורגישות. מגלים את הידע הרחב שלה ואת העובדה שהיא לא כתבה אף טור סתם, אלא השקיעה בו מחשבה מתוך כבוד לקוראים ובעיקר לעצמה. הקריאה בטורים שלה מעוררת בקורא מחשבה על הנאמר, למשל על מוות בגיל צעיר שבו משמעות הגיל משתנה, פעם שלושים ושמונה היה בעיניה צעיר וכעת שישים הוא הצעיר החדש שלה.
כותבת בכנות בשפה המיוחדת לה. בחלק מהטורים יש בה אומץ לנפץ מיתוסים כמו פטריוטיזם. ״להיות איטלקיה מתמצה לדידי בעובדה שאני מדברת וכותבת בשפה האיטלקית.״ זו הצהרה כנה מאוד בעיניי.
יש בה תעוזה וכנות להביע דיעה מחושבת ומדויקת על פמיניזם וגבריות, ״המבט הגברי המציא אותנו בהתמדה בהתאם לצרכים המיניים שלהם, שמנות, רזות…ואנחנו אימצנו בסיפוק, בייסורים…את מה שנכפה עלינו.” אמירה מאוד כואבת על הנשים ומתריסה כנגד הגברים.
אלנה פרנטה היא תופעה שלא היתה כדוגמתה בעולם הספרות, היא מקפידה להסתיר את זהותה ואינה מספקת אינפורמציה על עצמה, היא אינה מאשרת או מכחישה את מה שכולם חושבים. באחד הטורים היא מסבירה מדוע אינה מתראיינת מול מצלמה או עיתונאים. היא פשוט מעדיפה את הכתיבה ולכן מתראיינת בכתב.
בדקתי את עצמי האם נהנתי מהקריאה רק בזכות העובדה שזו אלנה פרנטה? התשובה היתה לא. בכתיבה חכמה ורהוטה היא הצליחה לגרום לי לחשוב על אותם הנושאים שהעלתה. היא פתחה בפני את מחשבותיה ונתנה לי הצצה פנימית אל עולמה האישי.
לרגע אפילו שקלתי לכתוב לעצמי על אותם הנושאים. כיוון שאיני עקבית במשימות שעורי בית ויתרתי והנחתי לה לומר את מה שהיא חושבת ולי להתמוגג מהנושאים והחשיבה שלה עליהם.
בסיום הספר היא מודה לקוראים שלה, התודה שלה, לנו הקוראים שבתה את ליבי.
אני קראתי את הספר לאט והתענגתי על כל טור. ממליצה לכם לקרוא את מחשבותיה ודעותיה.
המצאות מזדמנות, אֶלֶנה פֶרַנטֶה
מאיטלקית, רמה איילון
אילוסטרציות, אנדראה אוצ’יני
הספריה החדשה, 2020
סדר היום, אריק ויאר
ספר קטן בגודלו שעשה לי אי סדר בראש ונתן לי אגרוף בלב.
תארו לעצמכם, אירועי טרום מלחמת העולם השנייה הם בסך הכל סרט שעבר עריכה ועכשיו על ריצפת האולפן נותרו שרידים שמספרים אמת אחרת. תמונות שאם נחבר אותן מחדש אולי יהיה בידנו סרט אחר.
בגאונות מיוחדת וסרקסטית מביא בפנינו אריק ויאר סצנות מאחורי הקלעים שאותן לא היכרנו.
אריק ויאר הוא סופר, תסריטאי ובמאי קולנוע, לכן נקודת המבט שלו ושלנו היא כמו צפייה בסרט.
“המחזה עומד להתחיל אבל המסך עוד לא הורם.” הוא אומר בפתיחה. ובפרקים הבאים הוא מביא בפנינו את האמת של מאחורי הקלעים, עובדות שלא ידענו עליהם. – התסריט האמיתי והנוראי של מאחורי הקלעים של מלחמת העולם השנייה.
ב-20.2.1933 מגיעים לארמון נשיא האספה 24 תעשיינים של חברות ענק ביניהם חברות, סימנס, אופל, אגפא, טלפונקן. באותו הערב התבקשו על ידי הרמן גרינג והיטלר לפתוח את ארנקיהם על מנת לסייע כספית בתעמולת הבחירות. והם בתמורה לתרומה מה שהתברר לאחר המלחמה קיבלו כוח עבודה זול, חינמי אפילו, ומלאו את קופת החברה שלהם.(דוד שלי, במהלך המלחמה עבד בהנחת מסילות ברזל תחת חברת סימנס) אותם בעלי מפעלים התעשרו והמשיכו לחיות לאחר המלחמה. “24 מכונות חישוב בשערי התופת.” מי חשב על שותפות תעשייתית בין מנהלי המפעלים להיטלר ולמלחמה.
אחרי שנים באה הפלישה לאוסטריה והאנשולס. אריק ויאר מציג את קורט שושניג, קאנצלר אוסטריה כקריקטורה מהלכת, כבובה בידי היטלר, כאדם חסר עמוד שידרה שהיו בפניו אפשרויות למנוע את נפילתה של אוסטריה, שכן היטלר לא היה כזה חזק כמו שהצטייר. אריק ויאר לועג לשושינג שנותן להיטלר לצרוח עליו ולהעליב אותו כמו תלמיד גימנסיה. שושינג המפוחד אינו אומר דבר.
“האימה מקודם נמצאת כאן, נתלית מקורות התקרה, נחבאת מתחת לכורסאות.” את אותה אימה ניצל היטלר מול המדינות הדמוקרטיות באירופה שהגיבו “בהכנעה מכושפת”. הבריטים רק הזהירו, לצרפתים לא היתה ממשלה.
הכניסה של הגרמנים לאוסטריה מתוארת כסרט רע. הפירר בדרכו למדינת הולדתו למסע ניצחון, אך אבוי, השיירה מתעכבת, תקלות ברכבים, הפיירר עצבני. “צבא מקולקל זו בדיחה בהתגלמותה.”
למרות הפארסה הזו מצליח היטלר להשתלט על אירופה. כי “בוינה יהודים נגררים בשערותיהם בעוד הדמוקרטיות הגדולות מעלימות עין, אנגליה הלכה לישון נוחרת לה בנחת, צרפת חולמת חלומות פז.”
אריק ויאר מעז ואומר את האמת בפרצופם של מנהיגי אירופה, נו, באמת, האם אתם חושבים שאנחנו מאמינים לכם שלא ידעתם, האם התעשיינים לא ידעו ממה וכיצד יתעשרו, האם קאנצלר אוסטריה לא התנגד להיטלר, כי רצה את השקט הפרטי שלו. טיולים, מוסיקה. האם לורד הליפקס לא ידע מיהו גרינג? מאותו יום שבו חתמו על ההסכם חלפו 4 שנים שבהן גרינג הראה את פרצופו האמיתי . לכולם היתה הזדמנות ברגע זה או אחר לפגוע במכונה הגרמנית, רק שהם עצמו עיניים וחשבו לעצמם, עוד מעט הכל יסתיים, זה רק סרט.
ספר קטן ומצומצם בדפים, חזק בעוצמתו, מטריד ומאשים באותה נשימה. הכתיבה של אריק ויאר מבריקה, חכמה, מלאת הומור שחור כואב ונוקב.
אריק ויאר לא כתב את הספר כבדיחה, הוא חקר את האירועים שאותם תיאר.
לכתוב את האירועים ההיסטוריים שאנו מכירים היטב כמו סרט קולנוע ציני זו הברקה לדעתי. לתאר את תלבושות התפאורה של הסרט, לקרוא לאחד הפרקים “צלילי המוסיקה”. לתאר בו כמו מצלמת סרטים את נאומו של היטלר בווינה כשההמון מריע לו ולהשוות אותו לצ’רלי צ’פלין, ולא להיפך- זו גרוטסקה עוקצנית.
“האסונות הגדולים ביותר מתבשרים לא פעם בצעדים קטנטנים.” צעדים שבהם ניתן היה אולי להציל את ההיסטוריה. לכן מן הראוי שנלמד מההיסטוריה ומהפרטים הקטנים שהוסתרו מאיתנו או נגזרו בשעת עריכת ההיסטוריה על מנת שלא נחזור על אותה טעות.
סדר היום, אריק ויאר
מצרפתית, רמה איילון
ספרית הפועלים,2019
בגנו של עוג”, ספרה השערוריתי של לילה סלימאני”
בסיום קריאת המשפט האחרון של הספר “בגנו של עוג” הרגשתי כאילו אכלתי ארוחה מדושנת בלתי ניתנת לעיכול. המחשבות בראש התרוצצו, עברו מצד אחד לצד שני, משפטים ותובנות נדחקו למוחי ובעיקר לא ידעתי מה להחליט, או יותר נכון איזה רגש הוא הראשון שיאמר על הספר.
אני חושבת שאומץ תהיה ההגדרה הנכונה כרגע עבורי.
כמה אומץ נדרש מהסופרת, בחורה צעירה להעז ולכתוב ספר שכזה ושהוא יהיה ספרה הראשון.
כמה תעוזה נדרשה ממנה להציג את גיבורת ספרה באופן נועז ובוטה. בדרך שאינה מקובלת.
כמה כוחות היו בידיה לנפץ מיתוסים מיניים ודעות על נשים וגברים.
לילה סלימאני מציגה בפנינו את אדל גיבורת ספרה כחולת מין. או כמו שאנחנו מגדירים נימפומנית. למה אומץ ושבירת מיתוס? כי בעידן של ימנו,בעידן של me too הנשים נופלות קורבן בידי גברים שכל רצונם הוא כיבוש וסקס ללא אהבה ואינטימיות. בימים שכאלה אין מעיזים לדבר על נשים שהן בעלות אובססיה מינית ומכורות למין.
אדל, הגיבורה, היא עיתונאית, נשואה לרופא ואמא לילד בן 3. היא נטולת רגשות ואינה אוהבת שיגרה. ההווה שלה מלא בפחד שחייה העתידיים יהיו זהים ולכן היא מחפשת ריגושים חדשים. את הריגושים היא מוצאת בקיום יחסי מין מזדמנים עם כל גבר שהיא רואה. היא אינה בוחלת באף אחד, היא מוכנה לקיים יחסים עם חבר של בעלה, עם חבריה לעבודה, או סתם מי שפגשה במסיבה. היא לא רצתה את הגברים שהיתה איתם היא רצתה את המצב עצמו של הריגוש. הפיתוי, החיפוש אחר מקום מסתור שבו תוכל להתמסר. המין לא עניין אותה. הטירוף המיני הוא המפלצת שחיה בתוכה, העוג שמנהל אותה והיא נתונה אך ורק למרותו.
אדל משקרת ובוגדת בכולם, בבעלה, בבנה ,בחברתה הטובה. היא מצליחה לשכנע את עצמה ואת הסביבה שהיא אינה חולה. היא חושבת שתוכל להתנתק מאובססיית המין שלה בכל עת שתרצה. התנהגותה היה התנהגות של מכור, מכור לסם, לאלכוהול, למין.
פתיחת הספר מעמידה את הקורא בפני לב נושאו של הרומן. מחלתה של אדל וניסיונה להיגמל, “היא מחזיקה מעמד כבר שבוע, היא לא נכנעה כבר שבוע, אדל היתה ממושמעת”.
כיוון שידעה שהיא כזו התחתנה וילדה ילד. היתה משוכנעת שהאימהות תרפא אותה. “אדל ילדה ילד מאותה סיבה שבעטיה התחתנה. כדי להשתייך לעולם ולהתגונן מפני השוני מהזולת” אבל חיי הנישואים מעיקים עליה, בגללם היא נאלצת לשקר, לברוח מעצמה, ממשפחתה.
“לוסיאן בנה הוא נטל, כורח שהיא מתקשה להסתגל אליו, לא מצליחה לראות היכן מסתתרת האהבה לבנה בתוך סבך הרגשות”.
לאורך כל הרומן אדל נעה בין שני קצוות. חדורת הכרת טובה על היותה נאהבת ואחוזת פלצות מהמחשבה שתאבד הכל. בעוד היא מחפשת ריגושים וחידושים בעלה מנסה למשוך אותה לחיים שיגרתים כמו כולם. בית בכפר, ילדים. והיא? ממשיכה בהתנהגותה הכפייתית, המסוכנת. היא מסתירה מבעלה, ומחבריה את בגדותיה, ממשיכה לשקר, משקיעה אנרגיה בהכנות למפגשים, רוכשת טלפון נייד נוסף לשיחות עם הטרף שהיא מוצאת, מסתירה את בגדיה.
במהלך קריאת ספר אני מצליחה לפתח רגש לדמות שחיה ונושמת בין הדפים, ( ולא חשוב איזה רגש) בספר “בגנו של עוג” לא הצלחתי לפתח רגש כלפי אדל, לא כעסתי, לא הזדהיתי איתה ,לא ריחמתי עליה, אבל בהחלט הצלחתי להבין את התנהגותה ומניעיה. אולי כי אדל לא שידרה רגשות והתנהלה כמו מכונה אובססיבית.
כשאיני מצליחה להתחבר לדמות אני מחפשת את האמצעים הספרותיים שבונים את הרעיון וגורמים לרומן להיות טוב. וכאן, אני מסירה את הכובע בפני לילה סלימיאני.
הסופרת, לילה סלימאני, מצליחה לחדור לנפשה של אדל ולנתח אותה פסיכולוגית. היא מבינה את הלך התנהגותה, מחשבותיה והחרדות שלה. מתארת בדיוק מופתי את האובססיות שלה וניסיונותיה לגמל מהן ללא הועיל. ממש כמו מכורים לסם או אלכוהול, או הימורים.
מצליחה להעביר את מחלתה ואת הכפייתיות שלה, מתארת את העולם של המכורים, השקרים הטקסים, ההסתרות.
לילה סלימאני כותבת בצמצום וללא תיאורים מפורטים ומיגעים. ללא הסתרה של פרטי התנהלות והתנהגות של הגיבורה. לכאורה הכתיבה נקראת כמו כתיבה טכנית, אך כתיבה שכזו מקבילה לדמותה של אדל. דמות נטולת רגשות ובעלת התנהגות מכנית. צרוף המשפטים והצטברות שלהם יחד מעבירים את הרגש האובססיבי של הדמות.
כוחו של הרומן הוא בכך שהסופרת מדייקת בתיאור מצבה הפסיכולוגי של הגיבורה, ולא רק שלה. בחלקו הראשון מתמקד מספר יודע כל באדל ומניעה, בחלקו השני הוא מתאר את מחשבותיו ורגשותיו של בעלה כך שאנחנו מקבלים תמונה שלמה של שני אנשים הכבולים בזוגיות.
ספר שונה, כתיבה מיוחדת עם דמות אחרת ונושא שהַס מלדבר עליו. מומלץ.
בגנו של עוג, לילה סלימאני
מצרפתית ,רמה איילון
מודן,2018
רכבת הבוקר לפריס – של ז’אן פיליפ בלונדל תקח אתכם למסע בזמן ללא יכולת עצירה
ספר קטן שלא תרצו להניח אותו עד שתגיעו לתחנה האחרונה. פריס.
מה קורה כששני אנשים שלא התראו שנים נפגשים? בדרך כלל הם שמחים לראות אחד את השני ומיד משלימים פערים, בתום שיחה קצרה של מספר דקות הם נפרדים.
גיבורי הספר שלנו, היו נערים כשנפרדו ומאז לא התראו. היום ברכבת הבוקר לפריס שניהם אנשים בוגרים.
ססיל, מתעכבת יום נוסף בעיר הולדתה טרואה ויוצאת ברכבת של 6:41 לפריס עיר מגוריה, פיליפ לדוק גם הוא מגיע לעיר הולדתו טרואה על מנת לסעוד חבר שגוסס, גם הוא עולה לרכבת של 6:41 לפריס. ססיל ופיליפ לדוק מכירים, הם היו בעבר ,לפני 27 שנים זוג שניהל רומן אשר הסתיים בכאב.
ססיל מתיישבת בקרון , פיליפ מזדרז למצוא מושב ,אך המושב הפנוי היחיד שנותר הוא זה לצידה של ססיל. שניהם מזהים אחד את השנייה, שניהם מתלבטים אם להגיד שלום. הרכבת יוצאת לפריס והם אינם יכולים לרדת או להחליף מקום. שניהם נאלצים לחלוק את אותו הספסל ומסתבר שגם את אותם האירועים מהעבר.
ססיל, אשת עסקים מוכשרת, בעלת מותג קוסמטיקה ורשת חנויות, נזכרת בתקופת לימודיה בתיכון, היא היתה נערה רגילה, אפרורית, חסרת ביטחון, זו שנמצאת בשוליים החברתיים ואינה במעגל הנבחרת. פיליפ, היה הנער המוצלח, מוכשר, חתיך ואהוב הבנות, זה שהותיר לבבות שבורים. כיום הוא איש מכירות, גרוש שאיבד את יופיו וזוהרו. ססיל ופיליפ נעשים לזוג, היא אינה מאמינה שזכתה בבחור הכי מקובל ואהוד. הם נוסעים לחופשה בלונדון ושם קרה השבר שממנו ססיל מחליטה לצמוח.
במשך שעה וחצי חולפות המחשבות בראשם. במשך שעה וחצי הם מנהלים דיאלוג פנימי עם עצמם.
הם נזכרים בעבר באירועים שהובילו אותם לקשר ולניתוק, נזכרים בעיקר ברגשות , ססיל מתארת את רגשותיה כאילו היא חווה אותם בהווה, התיאור מדויק ואמין.
שעה וחצי ואין להם אפשרות לרדת מהרכבת, והרכבת כאילו סמל לכך שאי אפשר לעצור את הפגישה ביניהם, אי אפשר לשכוח את כאב העבר, המפגש הקרוב פיסי, שבו ברך נוגעת בברך מוביל לאינטימיות נפשית וחשיפת רגשות. מלבד זיכרון העבר המחשבות מובילות לחשבון נפש של כל אחד מהם. ססיל נזכרת בכאב, שהוביל אותה לצמיחה ולהחלטה שלעולם לא תהיה שקופה, פיליפ מתמודד עם כך שמנער מוכשר וציפייה לעתיד מזהיר הפך להיות מוכר טלוויזיות. יתכן והאירוע הוביל אותו לשקיעה ודעיכה איטית.
“רכבת הבוקר לפריס” הוא ספר קטן הבנוי מדיאלוג פנימי, ללא מילים ואמירות מיותרות, פעם ססיל חושבת ולאחריה פיליפ, כל אחד מציג בפני עצמו את הגירסה של אותה חופשה בלונדון, המחשבות האישיות שעוברות מאחד לשנייה יוצרות תחושה של שקשוק גלגלי הרכבת. תחושה של קצביות. זהו ספר בעל תובנה פסיכולוגית המתאר מצב אפשרי.
הרכבת נוסעת במהירות, המחשבות חולפות להן, האם יזדהו ססיל ופיליפ אחד בפני השנייה ? האם יצרו קשר וידברו?
כדי לדעת צריך לקרוא את הספר הקטן והמקסים שמעלה הרבה תובנות.
רכבת הבוקר לפריס , ז’אן פיליפ בלונדל
מצרפתית, רמה איילון
כתר, הסדרה הקטנה,2017
שיר ענוג – ספרה של לילה סלמיאני הוא שיר צורם וכואב
ספר קטן, אך מטריד, שיר ענוג שאינו ענוג אלא שיר מעיב ומטלטל, ספר שאינו יכול להשאיר אותך אדיש.
הילד מת, כך נפתח הספר “שיר ענוג”. פתיחה שאינה מותירה בפנינו הפתעה או מתח מורט עצבים. מכאן העלילה הולכת בכיוון הפוך, יש מוות, מה שנותר לנו לשאול לאורך הקריאה, מה קרה, מה הסיבה שהביאה את האומנת לרצוח את שני הילדים שטיפלה בהם.
פתיחת הספר היא שיאו, תיאור מצמרר של זירת הרצח, מחדר האמבטיה עד לחדר הילדים שולחן החתלה הפוך, שטיח ספוג בדם. הילדים חסרי הישע, שהיו צריכים להתערסל בזרועות האומנות ולשמוע שיר ענוג (או מתוק, במקור) שומעים במקומו שיר מוות.
אל תיבהלו, בתיאור הראשוני הוא הקשה ביותר ולאחריו אין תאורי זוועה נוספים. יש רק רצון לדעת מה קרה לאותה אומנת מסורה.
מרים, עורכת דין שהפסיקה את עבודת בגלל לידת ילדיה מרגישה מתוסכלת מהטיפול המשמים בהם, חוזרת לעבודתה למורת רוחו של בעלה.
מבין המטפלות שהם ראיינו הם בחרו בלואיז, אשה קטנה ועדינה שההמלצות עליה היו חמות. לאט לאט פולשת לואיז אל תוך חייהם של בני המשפחה, היא מארגנת את הבית למופת, מנקה, מסדרת, מטליאה בגדים, שרה לילדים, ממש כמו מרי פופינס. ולא רק על הבית משתלטת לואיז האומנת, אלא על חייהם של בני הבית. הילדים מוצאים מפלט בחיקה ומעדיפים את האומנת על פני אמם.
אופייה של לואיז, חרדותיה, עברה, אומללותה הנפשית נחשפת אט אט עד לרגע שבו היא פוגעת בילדים ובעצמה.
המספר יודע הכל, מספר את סיפורו דרך מספר דמויות, הוא משקיף על הדמויות, יודע את נבכי נפשם, מה הן חושבות ומה מניע אותן. וכמו במחול אימים הוא נע בין הדמויות בין עבר להווה עד כי נדמה שהקורא מתבלבל בין הזמנים.
“שיר ענוג” כתוב באיפוק, עלילה רזה ומצומצמת, אך יש בו לעיתים תיאורים ססגוניים וצבעוניים, תיאורי העיר פריס מדויקים עד כי נדמה שאנחנו מטיילים בעיר, היו רגעים שבהם הרחתי את עור פניה המפודרים של לואיז.
“שיר ענוג” המקפל בתוכו נושאים רבים, מהגרים המציפים את פריס, אבטלה, יחסי הורים ילדים, בעל אשה ובעיר פסיכולוגית הנפש.
עלילת הספר בנויה סביב אירוע אמיתי.מטפלת פורטוריקנית שרצחה את שני הילדים שבהם טיפלה. לילה סלמיאני בנתה את העלילה סביב המקרה וטוב עשתה שבראה מטפלת שאינה מהגרת או צבעונית, אלא אישה מקומית.
שיר ענוג , לילה סלימאני
מצרפתית, רמה איילון
הוצאת מודן 2107