חשיפה הוא ספר מסע פסיכולוגי  שבו נחשפות הדמויות אל עצמן.

אני אוהבת ספרים שבהם אני מזדהה עם הדמויות. להפתעתי בספר “חשיפה” הזדהיתי עם שתי הדמויות. עם לואי קלארה המורה ועם אלכסנדר לודאן תלמידו הצייר. שנות הוראה רבות אחריי, הזדהיתי עם קלארה ברגעים בהם סיפר על המפגשים עם תלמידיו הבוגרים, על כך שלא תמיד זיהה את אותו מבוגר עם הנער שישב מאחורי שולחן התלמיד. גם לי זה קורה לעיתים. הזדהיתי גם עם דמותו של לודאן הצייר.

 לואי קלארה מורה בסוף שנות החמישים, גרוש כמה שנים, בנותיו הבוגרות עזבו את העיר, הוא חי בגפו. ערב אחד הוא מוצא עצמו בפתיחת תערוכה של  אלכסנדר לודאן תלמידו. זוהי תערוכה רטרוספקטיבית של לודאן. לודאן בן העיר הוא אמן מצליח שהביא גאוה לעיר השדה שבה נולד.

לפני צאתו ניגש אליו לודאן ומתוודה בפניו כי הרגיש טוב בשיעורים שלו, היתה לו בהם תחושה שהוא מוגן. זו כנראה הסיבה שחודש לאחר הפתיחה מבקש ממנו אלכסנדר לודאן להיפגש עימו בדירתו.

אלכסנדר מבקש ממנו לצייר אותו. אומר שלאחר פתיחת התערוכה זה הפך לאובססיה עבורו.

הבקשה גורמת ללואי להתרגשות שאותה חווה רק בלידת  בנותיו. הוא יודע שיגיד כן.

מכאן מתחיל המתח. מה יהיה באינטימיות שביניהם. איך אלכסנדר יראה את המורה בצבעיו ובמכחולו, איך לואי יראה את המראה החושפני שלו בעיני תלמידו.

אלכסנדר גם הוא אינו יודע איך יצייר ” אני אגשש באפלה.”

במהלך הישיבה של לואי מול אלכסנדר עולות וצצות תמונות משמעותיות מעברו של לואי, תמונות שכל חיו הדחיק, כי האמין שהוא אינו נמשך אל העבר, רק העכשיו מושך אותו, הוא חי בהווה ואת ההווה.

התמונות של לואי נשארות במחשבותיו ואילו תמונות העבר של אלכסנדר נחשפות בסיפוריו ללואי. אלכסנדר מספר על חיו כילד מופנם השקוע בעצמו, שאינו מעורב בין האחרים תמיד חלם שיזמינו אותו. הרגיש שקוף בתיכון סבל מההגעה אליו בכל יום.

חשיפה היא בעלת כמה רבדים. ברובד הראשוני חשיפת  הגוף. אחרי כן חשיפת התת מודע והנשמה.

 גם בתמונת ציור יש רבדים. לעיתים מגלים את שכבות הצבע מתחת לצבע הגלוי או שמגלים מתחת לשכבות הצבע ציור אחר, או סקיצה ראשונית.

כך גם ברומן. יש ניסיון לבדוק ולחשוף איזו סקיצה או שרטוט לחיים היו לשניהם, איזה ציור צויר, או כמה שכבות צבע הניח הצייר עד שהגיע לציור המוגמר. מי הם היו בעבר ומה הם כאנשים בוגרים.

ספר שנע בין עבר להווה, בין דמות אחת לשנייה במקום אחד ובעולם מצומצם. ספר שיש בו מתח, מה יקרה במהלך הציור ולאיזו רמת אינטימיות תיחשפנה הדמויות.

“חשיפה” הוא ספר קטן ומצומצם המתמקד בחיי שני אנשים. מורה מבוגר ותלמידו מהעבר. הספר אינו ספר מרעיש או גדול עם תובנות נשגבות, אבל בהחלט גרם לי לחשוב. לחשוב  על מה היינו, מה שאפנו להיות, והאם הגשמנו את החלומות ובעיקר מה מניע אותנו בעולם.

חשיפה, ז’אן-פיליפ בלונדל

מצרפתית, רמה איילון

הוצאת כתר, הסדרה הקטנה, 2020

בספרה “המצאות מזדמנות” מגלה אלנה פרנטה בפנינו את ליבה ומחשבותיה כמעט על כל נושא.

לא מזמן הצהרתי שיש סופרים שאני יודעת שאקרא כל מה שכתבו. אלנה פרנטה היא אחת מהם, אני מוכנה לקרוא אפילו את רשימת המכולת שלה. קראתי את כל מה שכתבה וברור שאמשיך לקרוא אותה. הקריאה ב”רומנים  הנפוליטנים” (“החברה הגאונה”) שלה הפכה עלי כמעט את כל עולמי. הייתי שבויה של לילה ולנה, לא יכולתי להתאפק עד שיתורגמו ספרי ההמשך וקראתי והאזנתי להם באנגלית( ממתי אני קוראת פרוזה באנגלית)

הקובץ “המצאות מזדמנות” הוא אוסף של 51 טורים שכתבה מידי שבוע  למגזין הגארדין הבריטי. במשך שנה כתבה טורים על פי נושאים שהעיתון שלח לה. הטורים מובאים לפי סדר פרסומם בעיתון ומלווים באיורים נפלאים של אנדראה אוצ’יני, שהם אומנות בפני עצמה וממלאים את הפער שבין הכתוב לדמיון.

אלנה פרנטה כותבת בכנות על כל נושא. היא מביעה עמדתה באופן נחרץ, אך לא תוקפני. הקורא מזדהה עם דבריה ומושפע מהחשיבה הפתוחה שלה לכל נושא. בחלק מהטורים היא אומנם מדברת בכלליות ומעל לפני השטח, מה שאינו מפריע להבין את המחשבה שלה. בחלק מהטורים היא מעלה זיכרונות וחוויות אישיות שהובילו אותה למחשבה הנוכחית בחייה הבוגרים או לשינוי החשיבה שלה.

היא מספרת על הכל, על הפחדים החיצוניים מנחשים או פחדים פנימיים מעצמה. על אמהות והורות, ״ אני אוהבת מאוד לזהות את עצמי בבנות שלי, ויחד עם זאת להרגיש שהן עושות הכל כדי להיות שונות ממני.״

על מצבי רוח, על שקרים ועל ווידוי. על  כך ששיקרה רבות בילדותה והיום היא מבינה את הילדים שמשקרים, כי הם למעשה מגנים על עצמם בכך.

 על המוות כנקודה אחרונה.

אהבתי את הקטעים שבהם היא מדברת על הכתיבה, על הרצון לכתוב על האמת ואיך הפך יומנה מאמתי למומצא, דרך שסיגלה לעצמה להתגבר על הכפייתיות באמת. על השקר והבדיקה בסיפורת שלה. אלנה פרנטה מעודדת את מי שיש בו צורך לכתוב, “לא דוחים כתיבה” היא פוסקת נחרצות.

על ניצחון והפסד, ״כל עוד נשמה באפנו נתייסר בחשד שבדיוק ברגע שהיה נדמה לנו שניצחנו, לאמיתו של דבר הפסדנו״

הקטעים כתובים בחוכמה ורגישות. מגלים את הידע הרחב שלה ואת העובדה שהיא לא כתבה אף טור סתם, אלא השקיעה בו מחשבה מתוך כבוד לקוראים ובעיקר לעצמה. הקריאה בטורים שלה מעוררת בקורא מחשבה על הנאמר, למשל על מוות בגיל צעיר שבו משמעות הגיל משתנה, פעם שלושים ושמונה היה בעיניה צעיר וכעת שישים הוא הצעיר החדש שלה.

כותבת בכנות בשפה המיוחדת לה. בחלק מהטורים יש בה אומץ לנפץ מיתוסים כמו פטריוטיזם. ״להיות איטלקיה מתמצה לדידי בעובדה שאני מדברת וכותבת בשפה האיטלקית.״ זו הצהרה כנה מאוד בעיניי.

יש בה תעוזה וכנות להביע דיעה מחושבת ומדויקת על פמיניזם וגבריות, ״המבט הגברי המציא אותנו בהתמדה בהתאם לצרכים המיניים שלהם, שמנות, רזות…ואנחנו אימצנו בסיפוק, בייסורים…את מה שנכפה עלינו.” אמירה מאוד כואבת על הנשים ומתריסה כנגד הגברים.

אלנה פרנטה היא תופעה שלא היתה כדוגמתה בעולם הספרות, היא מקפידה להסתיר את זהותה ואינה מספקת אינפורמציה על עצמה, היא אינה מאשרת או מכחישה את מה שכולם חושבים. באחד הטורים היא מסבירה מדוע אינה מתראיינת מול מצלמה או עיתונאים. היא פשוט מעדיפה את הכתיבה ולכן מתראיינת בכתב.

בדקתי את עצמי האם נהנתי מהקריאה רק בזכות העובדה שזו אלנה פרנטה? התשובה היתה לא. בכתיבה חכמה ורהוטה היא הצליחה לגרום לי לחשוב על אותם הנושאים שהעלתה. היא פתחה בפני את מחשבותיה ונתנה לי הצצה פנימית אל עולמה האישי.

לרגע אפילו שקלתי לכתוב לעצמי על אותם הנושאים. כיוון שאיני עקבית במשימות שעורי בית ויתרתי והנחתי לה לומר את מה שהיא חושבת ולי להתמוגג מהנושאים והחשיבה שלה עליהם.

בסיום הספר היא מודה לקוראים שלה, התודה שלה, לנו הקוראים שבתה את ליבי.

אני קראתי את הספר לאט והתענגתי על כל טור. ממליצה לכם לקרוא את מחשבותיה ודעותיה.

המצאות מזדמנות, אֶלֶנה פֶרַנטֶה

מאיטלקית, רמה איילון

אילוסטרציות, אנדראה אוצ’יני

הספריה החדשה, 2020

ספר קטן בגודלו שעשה  לי אי סדר בראש ונתן לי אגרוף בלב.

תארו לעצמכם, אירועי טרום מלחמת העולם השנייה הם בסך הכל סרט שעבר עריכה ועכשיו על ריצפת האולפן נותרו שרידים שמספרים אמת אחרת. תמונות שאם נחבר אותן מחדש אולי יהיה בידנו סרט אחר.

בגאונות מיוחדת וסרקסטית מביא בפנינו אריק ויאר סצנות מאחורי הקלעים שאותן לא היכרנו.

אריק ויאר הוא סופר, תסריטאי ובמאי קולנוע, לכן נקודת המבט שלו ושלנו היא כמו צפייה בסרט.

“המחזה עומד להתחיל אבל המסך עוד לא הורם.” הוא אומר בפתיחה. ובפרקים הבאים הוא מביא בפנינו את האמת של מאחורי הקלעים, עובדות שלא ידענו עליהם. – התסריט האמיתי והנוראי של מאחורי הקלעים של מלחמת העולם השנייה.

ב-20.2.1933 מגיעים  לארמון נשיא האספה 24 תעשיינים של חברות ענק ביניהם חברות, סימנס, אופל, אגפא, טלפונקן. באותו הערב התבקשו על ידי הרמן גרינג והיטלר לפתוח את ארנקיהם על מנת לסייע כספית בתעמולת הבחירות. והם בתמורה לתרומה מה שהתברר לאחר המלחמה קיבלו כוח עבודה זול, חינמי אפילו, ומלאו את קופת החברה שלהם.(דוד שלי, במהלך המלחמה  עבד בהנחת מסילות ברזל תחת חברת סימנס) אותם בעלי מפעלים התעשרו והמשיכו לחיות לאחר המלחמה. “24 מכונות חישוב בשערי התופת.” מי חשב על שותפות תעשייתית בין מנהלי המפעלים להיטלר ולמלחמה.

אחרי שנים באה הפלישה לאוסטריה והאנשולס. אריק ויאר מציג את קורט שושניג, קאנצלר אוסטריה כקריקטורה מהלכת, כבובה בידי היטלר, כאדם חסר עמוד שידרה שהיו בפניו אפשרויות למנוע את נפילתה של אוסטריה, שכן היטלר לא היה כזה חזק כמו שהצטייר. אריק ויאר לועג לשושינג  שנותן להיטלר לצרוח עליו ולהעליב אותו כמו תלמיד גימנסיה. שושינג המפוחד אינו אומר דבר.

“האימה מקודם נמצאת כאן, נתלית מקורות התקרה, נחבאת מתחת לכורסאות.” את אותה אימה ניצל היטלר מול המדינות הדמוקרטיות באירופה שהגיבו “בהכנעה מכושפת”. הבריטים רק הזהירו, לצרפתים לא היתה ממשלה.

הכניסה של הגרמנים לאוסטריה מתוארת כסרט רע. הפירר בדרכו למדינת הולדתו למסע ניצחון, אך אבוי, השיירה מתעכבת, תקלות ברכבים, הפיירר עצבני. “צבא מקולקל זו בדיחה בהתגלמותה.”

למרות הפארסה הזו מצליח היטלר להשתלט על אירופה. כי “בוינה יהודים נגררים בשערותיהם בעוד הדמוקרטיות הגדולות מעלימות עין, אנגליה הלכה לישון נוחרת לה בנחת, צרפת חולמת חלומות פז.”

אריק ויאר מעז ואומר את האמת בפרצופם של מנהיגי אירופה, נו, באמת, האם אתם חושבים שאנחנו מאמינים לכם שלא ידעתם, האם התעשיינים לא ידעו ממה וכיצד יתעשרו, האם קאנצלר אוסטריה לא התנגד להיטלר, כי רצה את השקט הפרטי שלו. טיולים, מוסיקה. האם לורד הליפקס לא ידע מיהו גרינג? מאותו יום שבו חתמו על ההסכם חלפו 4 שנים שבהן גרינג הראה את פרצופו האמיתי . לכולם היתה הזדמנות ברגע זה או אחר לפגוע במכונה הגרמנית, רק שהם עצמו עיניים וחשבו לעצמם, עוד מעט הכל יסתיים, זה רק סרט.

ספר קטן ומצומצם בדפים, חזק בעוצמתו, מטריד ומאשים באותה נשימה. הכתיבה של אריק ויאר מבריקה, חכמה, מלאת הומור שחור כואב ונוקב.

אריק ויאר לא כתב את הספר כבדיחה, הוא חקר את האירועים שאותם תיאר.

לכתוב את האירועים ההיסטוריים שאנו מכירים היטב כמו סרט קולנוע ציני זו הברקה לדעתי. לתאר את תלבושות התפאורה של הסרט, לקרוא לאחד הפרקים “צלילי המוסיקה”. לתאר בו כמו מצלמת סרטים את נאומו של היטלר בווינה כשההמון מריע לו ולהשוות אותו לצ’רלי צ’פלין, ולא להיפך- זו גרוטסקה עוקצנית.

“האסונות הגדולים ביותר מתבשרים לא פעם בצעדים קטנטנים.” צעדים שבהם ניתן היה אולי להציל את ההיסטוריה. לכן מן הראוי שנלמד מההיסטוריה ומהפרטים הקטנים שהוסתרו מאיתנו או נגזרו בשעת עריכת ההיסטוריה על מנת שלא נחזור על אותה טעות.

סדר היום, אריק ויאר

מצרפתית, רמה איילון

ספרית הפועלים,2019