הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

בוקר מעניין שבו “יקיצה ” וניר ברעם התארחו אצלי בסלון

ניר ברעם השאיר אותנו אחרי המפגש ללא אוויר.

למה?

הוא נכנס כמעט כמו סופה, ריתק והיפנט אותנו. ענה בגלוי ובכנות על כל שאלה ששאלנו. והכניס אותנו לעולמו שלו.

סיפר על ילדותו בבית הכרם, ולרגע החייה את אותה שכונה של שנות השמונים, שהוודאי משמש מקום משחקים, מקום שאליו ברח. “כילד עולם הדמיון העשיר אותי ועזר לי להתמודד ולהתבגר.” מכאן צמח הסופר.

סיפר לנו על כך שהכתיבה היא כתיבה רטרוספקטיבית, כילד הוא לא יכול היה לנסח את התחושות, אבל הן היו קימות, היום בבגרות הוא מסוגל לתרגם את הרגשות  אך התחושות הן של אותו הילד שחווה את האירועים, גם אם לא ידע איך לתרגם אותם למילים, עדיין הילד זוכר את התחושה. עולם הדמיון לא נעלם, הוא נשמר גם בבגרותו. “התודעה של הילד באותו הווה שבה חי אינה מענינית, ההתערבות של הסופר בזיכרונות הופכת את הזיכרון למעניין.”

כילד היו בו פחדים שהאושר ורגעי האושר שאותם חווה יגמרו, “אני זוכר את הניצחון של משחק כדורגל שהשתתפתי בו ובו ניצחנו, אני זוכר בבירור שבאותו הרגע חששתי שהאושר הזה לא יחזור” היום למד להבין שרגע אושר מוחלף ברגע אחר.

הכתיבה היא כדי לשמור על אותם הזיכרונות של נערותו ובגרותו, הכתיבה מהווה דרך להתמודד. הוא מביא לכתיבה את המטעינים הרגשיים והכאב שלו ומצמיח אותם לסיפור.

סיפר בגלוי על מערכת היחסים עם חברו. על החברות רבת השנים, על עולם הדמיון שחיבר את שניהם. סיפר על עולם הבנות מול עולם הבנים. “הבנות נמצאות בעולם פנימי, הן רואות מבחוץ. העולם הגברי שונה, יש לו חוקים משלו.”

גילה לנו שחלק מהאירועים שבספר הם אמיתיים עם שינוי קל.

שאלנו אותו על הכתיבה, ניר גילה לנו שהוא כתב את הספר ללא פרקים, והסכים לתת שמות לפרקים כדי להקל על הקורא. הבחירה לא לתת לגיבור שם ולכנות אותו בשם “הוא” היתה בחירה מכוונת, “לא יכולתי לתת לו שם, אני יודע שזה מקשה על הקורא.”

“מה רצית להיות כשתהיה גדול?” “כדורגלן” הוא ענה, “בטח שלא חשבתי על סופר.” מזל חשבתי בליבי שלא הגשמת את החלום.

לא רק על הספר ועליו כסופר הוא דיבר, הוא העשיר את עולמנו הספרותי, הזכיר והשווה ספרים וסופרים אחרים, דיבר בשטף ותוך כדי סיפר בדיחות.

תודה לך ניר על בוקר מעניין ומרתק.

ומי קרא קרא את עדיין יקי ציצה ממליצה לו מאוד הר. ספר תישארו אדישים, ספר חכם, מתמסר אך מתגמל. מסע של התבגרות לנגד עיניכם.

מי שלא קרא את “יקיצה” שירוץ לקרוא.

סקירה שלי על הספר “יקי gra”  http://rachelfaran.co.il/?s=%D7%99%D7%A7%D7%99%D7%A6%D7%94

שגית אמת – עשתה לנו את הבוקר. מפגש ספרותי אצלי בסלון עם שגית אמת, מחברת “ימים לראות”

ואוו, איזה בוקר מרתק, מעניין, מצחיק והכי הכי אמיתי.

את שגית אמת אני מכירה מימי נעוריה, היא היתה תלמידתי בשנה השנייה שלי כמורה בתיכון. כולם קראו לה שגית אמת, אף אחד לא אמר שגית, כאילו המילה אמת שזורה בה ואכן שגית היתה התלמידה הכי אמיתית, הכי נאמנה לעצמה וכך נשארה עד היום. את הספר “ימים לראות” של שגית אמת קראתי כספר לבן במסגרת הקוראים המשפיעים של ידיעות. יחד עם סופי הגיבורה גיששתי ברחובות העיר חולון, העיר שבה גדלתי. התרגשתי מהתאהבותה בשלומי וחרדתי לעתידם המשותף. במפגש סוף השנה של הקוראים המשפיעים נפגשתי עם שגית פגישה מרגשת אחרי שנים שלא ראיתיה. אז באותה שיחה שלה איתנו ידעתי שאדון בספרה בקבוצות מועדוני הקריאה שלי.

“יותר ממאור עיניו נחוץ לו לאדם שיראו אותו שיהיה שם מישהו בחוץ שיראה.”

במשפט הזה הפותח את עלילת הספר פתחה שגית אמת את המפגש במועדון הקריאה שלי. שגית סיפרה לנו מדוע בחרה בגיבורה עיוורת. שנים חייה שגית בתחושה שהאנשים אינם רואים אותה כשגית, אלא רק את הצד החיצוני שלה. לכן בחרה בדמות נערה עיוורת כגיבורת הרומן. לשם כך היתה צריכה  ללמוד ולהבין את עולמם של העיוורים והתנהלותם בעולם רואה. היא נסעה לבית חינוך עיוורים בירושלים, ישבה ימים בכיתות וראה את התנהלותם של הילדים. נפגשה עם שתי  נשים מיוחדות עיוורות מלידה ומהן למדה איך הן מזהות צבעים, כיצד הן נעות בתוך המרחב.

עוד הוסיפה שגית וגילתה לנו שבספר יש סממנים ביוגרפים מחייה. העיר חולון שבה גדלה תופסת מקום נכבד בעלילה, סבתה הביולוגית שמשה לה השראה לדמותה של ג’ניה. התמונות המשובצות הספר הן תמונות מקוריות שלה ושל סבתה. התרגשנו לגלות זאת.

שנים עבדה על ספרה, ערכה שינתה, מחקה והוסיפה.

שגית למדה משחק ושיחקה בהצגות ובסדרת טלוויזיה, אולם הרגישה שהמשחק אינו מדויק לה לכן פנתה לכתיבה ושם מצאה את מקומה. היא סיפרה לנו את דבריה תוך כדי המחשה והנפות ידיים וצחוק מדהים מתגלגל שכבש אותנו. לסיום סיפרה לנו באופן תיאטרלי אפיזודות מצחיקות מפגישתה עם דובי איכנוולד מנכ”ל הוצאת ידיעות ספרים. סיפרה שהיתה בטוחה שספרה לא יראה אור וודאי יועבר לגריסה, מה שלא קרה. להפך הוא זכה להרבה אור והרבה קוראים ראו אותו זמן רב ברשימת רבי המכר.

שעה וחצי היינו מרותקות ומהופנטות. למדנו ממנה על מקורות ההשראה שלה על האמת הפנימית שלה, על 5 שנים של כתיבה ומחיקה. אני מקוה שלספר הבא לא נצטרך לחכות 5 שנים.

תודה לך שגית על בוקר מרתק ומעניין, את הכי אמיתית, הכי כובשת והכי הכי תלמידה מוכשרת שלי. גאה בך.

בוקר ספרותי אצלי בסלון עם אמיר זיו אחד וארבעה אבות

סיפרתי לכם שמגיל צעיר סופרים ריתקו אותי, רציתי לדעת לכתוב כמותם ואם לא לפחות להבין איך הם מצליחים לחבר משפטים שנוגעים בי הכי עמוק שאפשר.

את הספר “ארבעה אבות” קראתי לפני שנה כשחליתי וקדחתי מחום. החום הגבוה לא הכניע אותי, לא יכולתי להניח את הספר מהיד. ובין מעלה אחת לשנייה הפכתי דפים ובלעתי את הספר.

במהלך השנה דנו במועדוני הקריאה שלי בספר.

הבוקר התארח אמיר זיו אצלי בסלון מועדון הקריאה.

אמיר, שקט וצנוע כבש אותנו בדבריו החכמים, ריתק בסיפוריו ובהיסטורית חיו ותולדות כתיבתו. ניווט את השיחה בנעימות וענה לכל השאלות.

אמיר זיו סיפר לנו שמגיל צעיר רצה לכתוב וחלם להיות זה שכותב את הדברים שעליהם הוא קורא. דחף הכתיבה  היה קיים שנים עד שיצא.

את הספר “ארבעה אבות” כתב במשך 6 שנים, בעיקר בלילות. החלק הראשון נכתב לפני זמן רב והמשך הספר הגיע מאוחר יותר.

אמיר גילה לנו שכסטודנט הוא כתב סיפורים ולא עשה בהם שימוש, רק כשהתחיל לכתוב את ספרו השתמש בסיפורים ובדמויות של סיפוריו.

שאלנו שאלות, קיבלנו תשובות, מעל לכל קיבלנו בוקר מרתק ומעניין. בוקר שבו למדנו איך נערך הספר, איך הכל התחיל מאותו מכתב תלונה של אזרח שאמיר קרא במרתף עיריית תל אביב. שמענו על עצות העורך שקיבל. על כך שנוכחותו נמצאת במעט בכל אחת מהדמויות. למה ארבעה אבות ומי הם.

היה, מרתק, מעניין, מחכים, נעים, ומעל לכל מעורר ציפייה לספר הבא.

הספר זכה בפרס  ברנר והיה מועמד לפרס ספיר לשנת 2017 (מבחינתי הוא הזוכה) מי שטרם קרא, שירוץ ויקרא. מבטיחה לו חווית קריאה מיוחדת ומרתקת.

אני מחכה לספר הבא, מקוה שלא אחכה 6 שנים.

תודה לך אמיר על ביקורך בביתי, על דבריך המעניינים, ועל כך שהקדשת לנו מזמנך.

מיקה אלמוג וספרה ציפייה התארחו אצלי

מיקה אלמוג אצלי בסלון ובעיקר אצלי בלב

אי אפשר שלא להתאהב בה, אישיות כובשת, נעימה, עדינה, צנועה ומעל לכל חכמה ורגישה לזולת . לפני כחודש הוזמנתי על ידי חברתי שרית פליין לסלון שלה למפגש עם מיקה אלמוג, את הספר עדיין לא קראתי. בסלון של שרית נכבשתי בקסמה. ברגע שהדלת נפתחה מיקה מיד הרעיפה חום וחיבוקים שופעי אהבה. בשיחה ישבתי מרותקת וידעתי, אני חייבת!! ממש חייבת להזמין אותה למועדוני הקריאה שלי.

היום מיקה הגיעה אלי למפגש עם מועדון הקריאה שלי.

בשיחה היא סיפרה על תהליך הכתיבה, אמרה שהיא מלקטת אירועים קטנים מהיומיום ובעיקר סיפרה על חיבתה לסופר מרקט. הסופר מרקט בעינייה הוא לונה פארק של סיפורים, יש בו הכל מכל. אחד הסיפורים המועדפים עלי בספרה מתאר סיטואציה של גבר בתור למעדנייה,  כשעיני כל העומדים התור נשואות למשקל…,איך אמרה מיקה, “אתן מכירות את התור במעדנייה, כמה עצבים עפים שם באוויר”. היא לקחה סיטואציה והפכה אותה לחגיגת מולקולות, עיניים נשואות בדריכות וגבר אחד שמרגיש פתאום שזו הבמה שלו.

מיקה המשיכה ותיארה את הכתיבה המלווה בבדידות. הסופר יושב בחדר סגור, רק הוא והמקלדת, אך הדמויות שמלוות את הסופר אינן נותנות לו להרגיש את הבדידות, להפך הן מסביבו ואיתו כל הזמן, עד כדי כך שפעם אחת היא סיפרה לאחותה שהיא מדברת עם הדמויות.

כסופרת היא אומנם יודעת על הגיבורים וקובעת להם מה יעשו ומה יגידו אבל בעיניה הדמויות עצמאיות בעלות ישות משלהן.שלפעמים עושות כרצונן.

סיפוריה של מיקה מגלים עד כמה היא רגישה, עד כמה היא מודעת לנבכי הנפש של הגיבור ולדקויות שבאופיו. היא מצליחה להבין את סיטואציות בחיי הגיבור באופן פסיכולוגי מאוד מדויק, היא פשוט נכנסת לעורו, לדבריה. היא רואה את כל האנשים סביבה והם אינם שקופים לה. תכונה זו למדה וירשה מסבתה שראתה את כולם ולא התעלמה מאיש.

מיקה יודעת להודות, היא מודה על כך שבזכות הסיפורים היא לומדת על עולמות חדשים, רחובות, כפר ערבי ומנהגי הכפר. הלמידה, החיפוש, היכולת להיכנס לעורו של האחר זו חוויה עבורה.

ולנו היה בוקר של חוויה, בוקר של למידה איך כותבים ומנין  מקבלים השראה,

תודה לך מיקה, הציפייה שלנו היא לארח אותך שוב עם צאת הרומן שלך.

בחנות קטנה פגשתי בסופר שלא ידעתי שהוא סופר

מגיל קטן הערצתי סופרים,  תמיד סיקרנה אותי העובדה כיצד האותיות הבודדות הופכות למילים, לצרופים, לתיאורים, למחשבות וכל זה מוביל לעלילה מרתקת. מה מתרוצץ להם שם בראש?

מגיל קטן הערצתי אותם והתרגשתי לפגוש את האנשים שאחראים על עולמי הפנימי.

בילדותי סופר נחשב בעיני מורם מעם, בכיתה ט’ נפגשנו עם טומי לפיד באודיטוריום של בית הספר, בעיניים נוצצות גמעתי כל מילה שלו. עד היום אני זוכרת את הטור מהעיתון שכתב והקריא בפנינו. (הוא לא היה סופר ,אלא עיתונאי, אבל הוא היה הכי קרוב למי שכותב לקהל).

מאז ועד היום פגשתי סופרים רבים, למדתי כתיבה יוצרת אצל דן בניה סרי וחיים באר ונשארתי עימם בקשר חם. חברותי בקהילת הקוראים המשפיעים והקוראים של ידיעות הפגישה אותי עם סופרים רבים. שלא לדבר על שבוע הספר בכיכר שבו עמדתי איתם לפני הדוכן ,דיברתי וראיתי אותם חותמים הקדשה לקוראים.

יום שישי ,יוני, חם, חזרתי מהרצאה שהעברתי במועדון קריאה, החלטתי לרכוש חוט צמר לסריגה, הגעתי לחנות בכיכר מסריק, חנות של ספרי צרפתית, שיש בה אגף לדברי צמר וסידקית. (חנות קטנה ומטריפה בעיני, עם מוכרת מקסימה) נכנסתי לחנות וראיתי בה התנהלות מוזרה, כוסות יין על השולחן ואיש שרמנטי לבוש בחליפה ספורטיבית מדבר בצרפתית ומסביר לבעלת החנות על סטפן צוויג, “מי זה ?” שאלתי את הבחורה ליד הקופה, היא משכה בכתפיים ואמרה:” הוא כתב ספר בצרפתית על סטפן צוויג.” ואני בצרפתית העילגת שלי סיפרתי לו שהעברתי לפני כמה שעות הרצאה על הספר “הנערה מהדואר” של סטפן צוויג. הוא לקח את  הספר שכתב מהדוכן, הצביע בעט עלי ושאל, “שמך, Votre nom”  מיד רכן על הספר וכתב לי הקדשה, שאל אם אני רוצה להצטלם, איך לא? חשבתי, כזה איש חתיך ונעים וגם סופר. הצטלמנו. יצאתי מהחנות ומיד סימסתי ושלחתי את התמונה לחבר דובר צרפתית . התשובה שקיבלתי היתה,:”את יודעת מי זה? זה פרנסיס הוסטר, השחקן הכי הכי בצרפת (אדיוט לארוחת ערב).”

 לקח לי כמה דקות להירגע ולומר לעצמי , מזל שלא ידעתי, כי לא הייתי מעיזה לדבר איתו.

עכשיו יש לי ספר בצרפתית על סטפן צוויג ואיני יודעת אם אצליח לקרוא אותו.

כריכת הספר                                                  ההקדשה האישית