אשת חוג הקוטב – נעה חוברה

אשת חוג הקוטב הוא סיפור אישי על אובדן.

האם אפשר לתאר עצב ויגון תהומי באמצעות הומור? מסתבר שכן. נעה חוברה איבדה את בעלה, עדו, בשעות הראשונות של ה-7 באוקטובר, כשיצא להילחם במחבלים שפלשו לקיבוץ שלהם, סופה.

בספרה “אשת חוג הקוטב”, מתארת נֹעה חוברה את השנה הראשונה שלאחר האובדן, שנה שהייתה קשה מנשוא. היא מכנה את עצמה “אשת חוג הקוטב” על שם חוג הקוטב שבו חושך ואור מתחלפים זה בזה, כך גם היא נעה בין עצב לשמחה. ברגע אחד היא מוצאת משהו שמתאים לה, ומיד לאחר מכן מבטלת אותו, רגע אחד היא צוחקת, וכעבור זמן מה בוכה, ישנם רגעים שבהם היא שוכבת במיטה וטובעת בתוך עצמה, ולאחר מכן מתנפלת על העולם. זהו עולם של ניגודים, של עליות וירידות, ושל ניסיונות מתמידים לאסוף את עצמה מהשברים.

נמנעתי במודע מקריאת ספרים על השבעה באוקטובר ועל ימי המלחמה שלאחריו. קראתי אמנם ספרי עדויות וכמה ספרי עלילה קצרים, אך “אשת חוג הקוטב” סקרן אותי במיוחד. ברגע שהתחלתי לקרוא, לא יכולתי להניח אותו מהידיים. זהו ספר מרתק, גאוני, מצחיק ושובה לב. קראתי אותו בשקיקה, בכיתי וצחקתי, ויותר מכול רציתי לחבק את נֹעה ואת עֹמר, הגיבורה בת דמותה, ולומר להן תודה, תודה על שיתוף הרגשות מתוך המקום הכי נמוך והכי כואב.

בספר, נֹעה חוברה מעניקה לגיבורה את השם עֹמר אטיאס ומספרת את סיפורה בגוף שלישי. הפרקים קצרים וכואבים, ואף על פי שהם מעיקים, ההומור הציני והקצת שחור,  שעוזר לגיבורה להתמודד עם המציאות היומיומית הנוראית שלה, גורם לקורא להמשיך לקרוא ולהבין מה עבר על כל מי ששכל אדם יקר במלחמה האיומה הזו.

עבור נֹעה-עֹמר, דקות היומיום קשות במיוחד. הפעולות הרגילות והקטנות, שנעשות בשגרה באופן אוטומטי, הופכות למשימות שצריך לרשום ברשימת מטלות: לקום בבוקר, להתלבש, לחזור לעבוד, למצוא מטפלת, לעשות ספורט. לאורך הספר כולו, כל המטלות הללו מתוארות בהומור דק ומושחז.

“דברים שצריך להיפרד מהם, עכשיו שהמנוח מת:

1.רכב

2.מחשב

3.תג עובד

דברים שהיא צריכה למצוא מחדש, עכשיו כשהמנוח נח:

1.רכב.

דברים שהיא תדחה כי אין לה כוחות:

1.מציאת רכב.

וכך לאורך כל הספר.

נֹעה מספרת את סיפורה בפרקים קצרים, שלכל אחד מהם כותרת ובסוגריים ציון מספר החודשים שחלפו מהאירוע. הפרקים אינם מסודרים בסדר כרונולוגי, וטוב שכך, שכן אחרת הטקסט היה הופך ליומן, ויומנים עלולים לשעמם. חוסר הסדר הליניארי מעמיק את הבנת השתלשלות האירועים ומעניק לקורא אוויר לנשימה במהלך הקריאה, הוא יכול לגלות מה עבר עליה בחודש השמיני, ורק אז לחזור אל החודש השני,  הקשה והכואב הרבה יותר.

השיתוף האישי מכניס אותנו ישירות אל התודעה שלה, אל הרגעים הקשים שלאחר נפילת בעלה, והמעבר למלון המפונים. היא מגלה לנו אפילו מה חשבה על כמות הבגדים וכרטיסי המתנה שקיבלה, ועל החדר הקטן שהפך לבית עבורה ועבור ילדיה. תיק ששכחה במלון הופך את עולמה ומסמל עבורה את האובדן ואת השמיים שנפלו. היא “מתנפלת” על האישה שניסתה לעזור לה, וחושבת בינה לבין עצמה, איך תסביר לאותה אישה מה בדיוק עובר עליה? הגילויים האישיים והחושפניים הללו מקרבים את הקורא אל הדמות, ואל כל אותם אנשים שחוו טלטלה עמוקה באותם ימים.

לאורך הספר היא מנהלת שיחות עם בעלה המנוח. דרך השיחות הללו לומד הקורא להכיר אותו, את חוש ההומור שלו, ואת אהבתו אליה ואל הילדים. בשיחותיהם הוא מעודד אותה ובוטח בה שתצליח להתמודד. לעיתים, כשהיה מייעץ לה, היא הייתה עונה לו: “אתה לא אמיתי”.

כן, בכיתי הרבה במהלך הקריאה, למרות ההומור, ואיני מצטערת על כך.

הסיפור שהיא מספרת הוא אמנם אישי, פרטי ושלה, אך הוא שייך גם לעוד נשים, הורים וילדים שאיבדו את יקיריהם. אם נעה כתבה וחשפה את עצמה כדי לחלוק איתנו את הכאב ואת הניסיונות להתגבר על האובדן נוראי של החבר הכי טוב שלה, ראוי שנקרא אותה,  ונחבק אותה במחשבות.

ספר קטן, מיוחד, ספר שהוא חלון לכאב ולתקוה.

ממליצה מאוד מאוד.

אשת חוג הקוטב, נעה חוברה

עורכת: מוריה דיין קודיש

הוצאת: שתיים, 2026