הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

ונשיקתי תהיה רוצחת, שיריה מלאי התשוקה פורצי הדרך של ציליה דראפקין

קריאה בשיריה של ציליה דראפקין הותירו אותי פעורת פה. לא יכולתי להאמין שהשירים הארוטיים מלאי התשוקה נכתבו על ידי אשה לפני למעלה ממאה שנים ועוד ביידיש. לא שאיני חושבת שאשה אינה בעלת תשוקה, אלא שבתקופה שבה פורסמו השירים לא העזו להעלות על הכתב מחשבות שכאלה.

ציליה דראפקין נחשבת בעיני לפורצת דרך, לחלוצת השירה הארוטית שאף גברים לא העזו לכתוב בתקופתה.מעין יונה וולך של תקופתה.  שירתה אינה מוקפדת ומובנת כמו משוררים בתקופתה. (רחל )אין בהם חריזה, ואין מבנה שורות מסודר. בשיריה יש  פסיחות רבות  ומעברים משורה לשורה ללא הקפדה על מבנה תחבירי.(אני מתייחסת לשיריה המתורגמים, לא קראתי אותם במקור)

שיריה הם אישיים וכואבים, מלאי תשוקה לאהבה נפשית וגופנית. היא פונה ישירות לאהובה הנעלם, מתארת את תשוקותיה הכמוסות ואת מה שהיתה רוצה שיעשה בגופה. “את שתי ידי מסמר, את רגלי מסמר אל צלב, שרף אותי, את עצמך הבער, את כל גרוי- חיני תשאב.”

השיר “והיה כי ישוב מנודו”, הוא שיר שציליה דראפקין שלחה לגנסין (הנוסח של צליה נקרא “אם יבוא לעירי”) והוא ללא ידיעתה תרגם, עיבד אותו ושיבצו בסיפורו “אצל”. ציליה לא ידעה על כך מעולם.

השיר כמו שמופיע ב”אצל” כתוב בסירבול אופייני לתקופתו של גסין ואילו השיר המקורי של ציליה דראפקין כתוב כשיר מודרני כמו נכתב היום. השיר המקורי לטעמי הוא משובח יותר מעיבודו של גנסין.

שני נוסחים יש לציליה דראפקין  לשיר זה. המקור הראשון שנכתב בהיותה בת 19 הוא נועז, רענן, תמציתי ומרוכז. כמו שציינתי עולה על העיבוד הכבד של גנסין.

שיבוץ שירה של ציליה דראפקין על ידי גנסין בסיפורו קומם אותי. מנין היה לו האומץ ואף החוצפה ליטול שיר של משוררת פורצת דרך וללא ידיעתה לשבצו כתביו.

ציליה דראפקין נולדה ב- 1887, בבלארוס. בבית דתי מסורתי, בנעוריה עזבה את הדת. בשנת 1907 פגשה  את אורי ניסן גנסין והתאהבה בו. בעידודו והשפעתו החלה לכתוב שירים. גנסין שהיה מוקף תמיד בנערות-מכרות, אבל מעולם לא התאים לאהוב אשה, התעלם ממנה. גנסין עשה שימוש באירועים אלו ביצירותיו. לאחר נשואיה היגרה לארה”ב. ציליה, אשה נשואה בנישואים שגרתיים ,אמא לחמישה ילדים(אחד מהם נקרא אורי ניסן על שמו של גנסין) מוצאת ביטוי לתשוקותיה בכתיבת שירי אהבה וסקס. את שירייה כתבה ביידיש, חלקם תורגם לאנגלית.

הספר “ונשיקתי תהיה רוצחת” מחולק לשלושה שערים. בחלק הראשון בוחן מנחם פרי את אישיותה הנסתרת ואופייה הפנימי של ציליה. בעזרת דימויים חושניים מצליח להפוך את ציליה לאשה חיה ותוססת. “היא עצמה הופכת להיות התפוח האדום העסיסי המפתה את הגבר.”

בחלק השני מובאים סיפורה “בלה מאוהבת” וחמישים משיריה של ציליה דראפקין מתורגמים מיידיש ע”י בנימין הרשב ומנחם פרי. הסיפור “בלה מאוהבת” כמו שיריה פורץ דרך בנועזות שלו. הכתיבה האישית של ציליה תאוריה מלאי התשוקה של בלה היו חדשניים לראשית המאה.

החלק השלישי הוא זיכרונותיה של ציליה דראפקין על גנסין מיומנה האישי, מחשבות של ציליה על גנסין והתאהבותה בו, וכן חליפת מכתבים ביניהם, מאמר של בנימין הרשב על ציליה דראפקין ומאמרו של מנחם פרי על שירתה.

הספר הוא ספר חשוב שכן הוא גואל את שיריה המיוחדים של ציליה דראפקין. מביא אותם באופן ישיר אל הקורא הישראלי. השירים הם שירי אהבה מיוסרת, מלאי תשוקה. שירים מדויקים שאינם מותירים ספק בכאבה הגופני וברעבונה לאהבה.

כל מה שנותר לי הוא לצפות שכל שיריה יתורגמו לעברית.

מביאה בפניכם את אחד משיריה  המפורסמים

גברת הקרקס | ציליה דראפקין

אֲנִי גְּבֶרֶת שֶׁל קִרְקָס

וְרוֹקֶדֶת בֵּין פִּגְיוֹנוֹת

הַמֻּצָּבִים בַּזִּירָה

וְחֻדֵּיהֶם מַעְלָה.

גּוּפִי הַקַּל מִתְפַּתֵּל גָּמִישׁ,

נִמְלָט מִמָּוֶת־בִּנְפִילָה,

נוֹגֵעַ־לֹא־נוֹגֵעַ בְּלַהֲבֵי הַפִּגְיוֹנוֹת.

עֲצוּרֵי־נְשִׁימָה מִסְתַּכְּלִים בִּמְחוֹלִי,

וּמִישֶׁהוּ מְבַקֵּשׁ שָׁם עָלַי אֶת אֱלֹהִים.

לִפְנֵי עֵינַי בּוֹהֲקִים

הַחֻדִּים בְּמַעְגָּל שֶׁל אֵשׁ –

וְאִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ כַּמָּה אֲנִי רוֹצָה לִפֹּל.

עָיַפְתִּי מֵרְקֹד בֵּינֵיכֶם,

פִּגְיוֹנוֹת פְּלָדָה קָרִים,

אֲנִי רוֹצָה שֶׁדָּמִי יַלְהִיטְכֶם,

עַל חֻדֵּיכֶם הַמְּעֻרְטָלִים

אֲנִי רוֹצָה לִפֹּל.

ונשיקתי תהיה רוצחת, ציליה דראפקין

הספריה הקטנה,הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019

בוקר מרגש עם המשוררת הדסה טל על ספרה אישון אינך

זה היה בוקר אחר, בוקר של חוויה עוצמתית. וכל מילה תקטין את הרגש שהוצפנו בו.

עברו שעות מהמפגש עם המשוררת הדסה טל ואני עדיין לא נושמת, עדיין שומעת את קולה הרך והחכם, עדיין נפעמת מהתרגשות נוכח פתיחות ליבה ויכולתה לחלוק איתנו את הכאב, ובעיקר לשתף אותנו בכתיבת ומשמעות השירה.

הדסה פתחה את המפגש איתנו וסיפרה על  זיכרון השריפה ביערות הכרמל, מיד לאחר השריפה ירדו גשמי ברכה, כששמעה על גשמי הברכה היתה בטוחה שהגשמים ישטפו את השריפה והכל יחזור לצמוח. אבל לא. בשיחת רדיו אמר אגרונום שיעבור זמן עד שהאדמה תשתקם, האדמה תעבור תהליך של אבל, אח”כ תוכל לקבל מהחיים. הדסה לא תארה לעצמה שגם היא כמו האדמה תאבד את היקר לה מכל ותצטרך לשקם עצמה.

וכך מצאה עצמה כמו האדמה, מתאבלת, עד שהרגישה שהיא מבינה את האדמה, שהרי דברים נובלים בה ומתים בה ובכל זאת היא מצליחה להצמיח יופי שכזה.

השירים נכתבו מתוך כאב, “ואיך כותבים על כזה כאב? אי אפשר” היא שאלה וענתה לנו. “לא כתבתי מה שאני מרגישה, זה גדול מידי מלשתף אותו .”  שירה במהותה נותנת מקום לנפש. שירה צריכה להיות משהו אחר, מוסיקה, ציור. ספר השירה “אישון אינך” נכתב במהלך חודש אחד מהכאב הפרטי, אבל יש בו מקום לכל אחד והכאב שלו. זו עוצמתה ויופיה של השירה.

איך אפשר לכתוב ולספר על כל מה שאמרה? השיחה איתה היתה גדושה ברעיונות פילוסופים, קבלה יהודית, אומנות, מוסיקה, חוויות אישיות.
הדסה מאמינה במילה, היא נפעמת מיכולתה של המילה ללבוש ולפשוט צורה. המילה עברית מקורה בעיבור, כל מילה מתעברת, כל מילה מולידה חיים.

איך כותבת ? הכתיבה מתחילה ממילה ואליה מצטרפת עוד מילה, מרגישה את התשוקה באותיות שרוצות לעמוד אחת ליד השנייה כמו תווים במוסיקה. שיר קיים ברווח בין המילים.

לפעמים היא לוקחת מילה ומשנה אותה ומתאימה אותה לרגשות שלה, למשל, אֵל-אלוהים הופכת ל- אֶל-להגיע. היא מושפעת מעגנון שיכול היה לשנות ולהפוך שורשים.

שירה היא לא רעיון, אם מחפשים את הרעיון השיר מת. השיר נמצא כדי שיקראו אותו, כדי שיחפשו בו. ברגע שהשיר יצא ממנה אל הקורא הוא אינו שלה, השיר צריך להדהד בלב הקורא.

אישון אינך – העין היא האיבר הכי קרוב לייצוג הנשמה, העין היא זו שמביעה את נשמתו של האדם. היום לאחר האובדן היא, הדסה, נדונה להסתכל דרך אישון האֵין, האֵין הופך לעין , נקודת מבט שצריכה להסתכל עליו.

הספר אינו ספר תרפויטי. הוא נכתב במשך חודש אחד. בעזרתו הבינה שלכאב יש יכולת למחוק הכל, אבל היא בחרה שלא לתת לכאב להכניע אותה.

כילדה התבוננה בעולם בפליאה מול הנס הזה שנקרא עולם. היא מביטה בעולם בהמון אהבה.
אנחנו ישבנו וגמענו בצמא את דבריה, את התובנות הפילוסופיות שלה על החיים,על המתנה שניתנה לנו כל בוקר והיא-לחיות. החכמנו על מהות ומשמעות המילים בשפה העברית שאותה היא כל כך אוהבת ומעריצה.
הדסה במילותיה החכמות הצליחה להסביר מהו שיר, איך הוא נכתב ואיך היא מגלה באמצעות חפץ או מילה את הרגש שמוביל לשיר.
הדסה נכנסה לנו ללב חיבקה אותנו בהמון חום כאילו היינו גוזלים קטנים.

הדסה טל היקרה גם אנחנו היבטנו בך בפליאה רבה, התרגשנו מסיפורך האישי, החכמנו לומדנו על הכתיבה ,תהליך הכתיבה ומשמעות השירה בעולם.

למדנו ממך לצמוח ולראות את יופי העולם בכל יום.

מודים לך על שהבאת עצמך בכנות ופתיחות, למדנו ממך על הכוחות שיש בכל אחד, את דמות ומופת עבורנו.

מחכים למפגש הבא איתך ולספר שירה נוסף.
למי שלא קרא את ספרי השירה שכתבה מוזמן לקרוא.

אישון אינך – ספר שירה המרגש של הדסה טל

שירה בעיני היא התייחדות אינטימית בין המשורר לשיר ולקורא.

 כזה הוא ספרה של הדסה טל “אישון אינך”. אינטימיות כואבת גלויה בינה לבין עצמה. אינטימיות שבה היא חושפת עצמה בפני הקורא.

איך מתארים כאב? איך מתארים געגוע?

השירים הם פנייה לבת ולחלל שנותר ריק מאובדנה. “אישון אינך”.  מרכז האין. או שהאין /החלל הריק שנותר הופך להיות המרכז. מה שמעצים את הכאב.

בְּתוֹך אִישוֹן אֵינֵךְ אֲנִי בָּבוּאָה

הָאוֹר הַפְּנִינִי שֶנוֹפֵל דַּק

זוֹ אַתְּ.

מִלְּבַד הַכֹּל כְּלוּם לא הִשְתַּנָּה

את מנעד הרגשות שלה שואבת הדסה טל מהעולם החיצוני, מיסודות היקום, אדמה, אויר, רוח, אש. מכל החושים. העולם החיצוני משמש לה יכולת התבוננות אל תוך עצמה.

הדסה טל בשיריה נותנת מקום ומרחב, לריק שנוצר עם כאבה. נותנת לו ביטוי ומוצאת אותו בכל פרט שסביבה.

“העולם התקמט בין שתי מילים, את איננה”

שיריה הם געגוע. הדסה טל יוצרת צירופי מילים מיוחדים הבאים לתאר את העצב והכאב, את הניסיון לשלים עם האין.

 “גשם יכה בענפים ריקים”.

“איך כופר הכפור”.

השירים הם כמו צעיף מסתורי המסתיר את מה שמאחוריו.

“מאחורי העיוורון החלבי של הזכוכית קופאים בקבוקים דממה שום הד.”

בעיני זו תמצית הרגשות של הספר.

איך מתמודדת עם האובדן, “אוחזת אותיות כדי לרקוד עד קצות הענפים הכל את רק כדי להביס את הדממה.”

לאחר שמבינה שאינה יכולה לאחוז בה, היא משחררת, שולחת אותה ממנה, “מחר עם שחר אשחרר אותך אל הזריחה.”

השירים של הדסה טל אומנם אישיים ונכתבו על אובדנה שלה ועל הריק שנותר בה.   אך כל אחד יכול למצוא את הכאב האישי שלו בין אותיות השירים, לתת לו מרחב ומקום, ובעיקר לשאוב כוחות ולשלוח לחופשי את העצב והכאב.

הדסה טל, כלת פרס לאה גולדברג לשירה, משוררת ישראלית וד”ר לספרות השוואתית. שיריה תורגמו לשפות רבות. יצירתה מהווה השראה לאמנים רבים בתחומי המוסיקה, המחול והאמנות הפלסטית.

ספרה האחרון הוא אישון אינך.

אישון אינך , הדסה טל

הוצאת הקיבוץ המאוחד 2017

ילדה רעה, נעמי לויצקי

“מה הם הדברים בחיינו שאנו בוחרים לאצור בליבנו ולשמור בזיכרוננו, ומה אנו מעדיפים להשליך מעלינו ולהדחיק לפינה כה נידחת עד שנדמה שאולי לא היו הדברים מעולם?”

כך מסיימת נעמי לויצקי את כתיבת ספרה  “ילדה רעה”. בכתיבה אישית רגישה ואמיתית תרה אחר עצמה ואחר זיכרונות ילדותה שאותם הדחיקה. ממרחק של זמן היא יכולה להביט על חייה ולראותם כמכלול שלם ללא ביקורת, אלא בעיניים חומלות.

“ילדה רעה” היא מכנה את עצמה. כשהיא מביטה על עצמה כילדה היא קוראת לה הילדה ולפעמים הילדה הרעה על מנת להרחיקה.זאת כדי להביט עליה ממבט של אדם בוגר ולנסות להבין את אותה ילדה. אותה ילדה רגישה ופגועה מחוויות נטישה המסתתרת תחת כינויה הילדה הרעה.

בגיל שנתיים עלתה לארץ עם אמה מרומניה. ובגיל ארבע  היא נמסרת לזוג זקנים בשכונת תלפיות הענייה המאוכלסת בעולים חדשים. זוג זקנים, ניצולי שואה, החיים בבית חשוך ואוכלים לחם עבש מרוח במרגרינה דווקא תיאורי האוכל של הקומפוט המוזר שבו צפים גרעיני קישואים העלו חיוך על פני. בחדרה החדש והאפור היא מבינה ש”במקום הזה עליה לחצוב פינה משלה.” והיא מצליחה. בדרכיה היצירתיות היא שורדת את הימים העצובים שבהם מחכה לאמה שתבוא ותיקח אותה אליה, למלון קינג דיוויד שבו גרה עם בעלה.

נעמי, אותה ילדה רעה היא “ילדה שחיפשה תשומת לב והכרה עד כאב, מרדה במוסכמות, סירבה לקבל מרות, ושאלה את השאלות הכי קשות ולעיתים הכי מעצבנות.” כך סיפרה מורתה.

הילדה הרעה מגיעה לתל אביב ושוכחת לחלוטין את התקופה ההיא מירושלים, ייקח עוד זמן רב עד שתזכור פרטי ילדותה מאותה תקופה.

שני סיפורים בספר, האחד סיפורה המרתק של נעמי והשני סיפורה של המדינה.

דרך הסיפור האישי שלה,  אנחנו יודעים על ההיסטוריה. על שכונת תלפיות הענייה המאוכלסת בעולים חדשים, על יהדות הונגריה במהלך המלחמה, אדולף אייכמן התייצב בבית הוריה של הילדה ואמה זוכרת אותו. סיפורים שלפני קום המדינה ולאחריה.

שזירת הסיפורים, בחירת הזמנים והמעבר ביניהם נעשית באומנות ועדינות רבה מתובלת בהומור, לפעמים עדין, לפעמים ציני, אך לעולם לא פוגע. עבר והווה נשזרים עם העתיד באופן טבעי.

אביה החורג, אשר לויצקי, היה עו”ד ידוע לפני קום המדינה. דרכו היא מכירה את כל צמרת המדינה באותה תקופה, דיין, שאותו אהבה בכל ליבה, רחל אשתו, גולדה, סרלין שהיה חבר קרוב לאמה.

מספרת ברגישות ואהבה על בני משפחתה, על הערצתה לאביה, אשר לויצקי, שממנו למדה על חקירת האמת, על יושרה פנימית ובעיקר על אהבת האדם.

נפעמתי מהיכולת שלה להסתכל על העבר ללא שיפוטיות עם המון חמלה ורוך. אין בה כעס נוקב או ביקורת קשה על אף אחת מהדמויות או מהאירועים שליוו אותה. פרט לדמות אחת שהיא לא סלחה לה. גם אם היא מעבירה ביקורת, (על דיין והעתיקות) היא אינה עושה זאת ברשעות, אלא בתבונה ואפילו בהומור, סומכת על הקורא שיבין.

ספר מרתק הכתוב בשנינות עם הומר עדין, לא יכולתי להניח אותו, לא יכולתי שלא לחייך מהציניות וההומור של נעמי כילדה וכבוגרת, ציניות שירשה מאמה. ולא יכולתי שלא להזיל דמעה כשקראתי  כיצד הסיטה את כעסיה על אמה וטיפלה בה במסירות ואהבה.

ספר אישי, אומנם לא שלי, אך מצאתי בו את עצמי ולמדתי מנעמי הבוגרת כיצד להפוך את הזיכרונות לחומר ביד היוצר ולתת להם להאיר את חיינו.

ילדה רעה, נעמי לויצקי

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019

הספר,תרצה אתר כל השירים הוא חגיגה

 “תרצה אתר כל השירים” הוא חגיגה ללב ולנשמה. חגיגה נפלאה שמחייה בשנית את תרצה אתר המשוררת שכולנו גדלנו על שיריה.

איך אפשר לכתוב על הספר “תרצה אתר / כל השירים” ?

אי אפשר להכיל את כל המחשבות, הדעות והרגשות שלי בעקבות קריאת השירים. כל מה שאנסה לכתוב ארגיש שאני חוטאת לתרצה אתר ולעורכת נגה אלבלך.

תרצה אתר מלווה אותי מנעורי. את אביה, נתן אלתרמן, הערצתי, (עד היום הוא ה- משורר בעיני אחרי ביאליק) דקלמתי כל שיר שלו. את אמה, רחל מרכוס, אהבתי אישית (היא הנחתה והדריכה אותי ואת חברותי לקורס בצבא. )

 כמו כל בני דורי הכרתי כמעט כל פרט מחייה של תרצה והוריה.

כשהספר הונח ברוב כבוד בסלון במרכז הבית, הביעו ילדיי פליאה, “כל כך הרבה שירים כתבה תרצה אתר?” האמת שגם אני הופתעתי.

התחלתי לקרוא את הספר מהסוף, מפרק הימנים ופרק אחרית הדבר.מדוע? כי פרקים אלו הם שסיקרנו אותי לפני שהתפניתי לקרוא את שירייה של תרצה אתר.

בפרק היומנים קראתי על בדידותה בניו יורק, על העצב שבה, על געגועיה לארץ ועל הסבל הנפשי שעברה בזמן שהותה שם. מצד אחד רצתה לחזור הביתה ומהצד השני לא רצתה לאמלל את הוריה. “שהעיר מקיאה את פני מקרבה שאין שמש בעיר וירח בה אין ואין בה כוכב ושמים אין בה.”

תרצה אתר כתבה ברגישות רבה על עולמה הפנימי וכיצד הוא משתקף בעולם החיצוני. היא הפליאה לתאר את אהבתה לעיר תל אביב, כמו אביה, את ראיית הטבע וחילופי העונות, את בדידותה, ואת כמיהתה לאהבה.

קראתי בשקיקה את השירים שהיו מוכרים לי מספרי השירה שכתבה, בעיקר מספרה, “בין סוף לבין סתו”, ספר שירים שליווה אותי בנעורי.

“הסוד הנהיה בגוף לאט: סוד הצמיחה.

עכשיו אני נוגעת בו במו ידי מרגישה בפעימות חדות

 לאט. לבדו יצמח האדם

ועיניו לא ידעו לעולם”

(צמיחה)

ליבי שר וצהל על כל אוסף השירים והפזמונים ששרנו כולנו: “אהבה יומיומית”, “הלילה הוא שירים”, “אני חולם על נעמי”, “תפילת יום הולדת”. שיר שאני אוהבת במיוחד. ועוד ועוד.

התענגתי על שירים חדשים שהובאו מעיזבונה. זו היתה עבורי חגיגה ,לקרוא מחשבות ומשפטים חדשים שכתבה תרצה אתר, לנסות לחשוב מדוע לא פרסמה את שיריה אלו, שלטעמי הם מצוינים.

“אני אוהבת את העיר שמחכה

איני מוסיפה ללכת לשם,

כי נעים לי שהיא ריקה.”

בספר שירים שמתארים את עולמה הפנימי החרד, הדואג, השואף להרמוניה. אהבתי את הצד הספרותי המיוחד בשיריה שבהם  היא כותבת בלשון פנייה או מנסה לכתוב דרך עולמו של האחר העומד מולה.

באמת, שאי אפשר להקיף את היריעה הרחבה של 600 עמודי הספר הנפלא. קובץ השירים הוא כמו יער קסום בעיני, יער שלפעמים הוא עבות וחשוך, לפעמים רואים מבעד לעצים את קרני השמש ואת הירח. יער שכולו פועם כמו לב. השירים היו לי כמו טיפות גשם ביום שרב.

אישית, אני חייבת להודות לנגה אלבלך על המחקר ואיסוף השירים מעיזבונה של תרצה אתר. על שלוש שנות מחקר, מיון, ליקוט, על כינוס כל השירים שפורסמו ואלו שלא, על המכתבים וקטעי היומן שהחיו לי את תרצה אתר והוריה ובכך החזירו לי את ימי נעורי.

כמו שאמרתי, הספר מונח לו ברוב כבוד קרוב ובהישג יד, כדי שאוכל לעלעל בו שוב ושוב, ולהיות זו המטיילת בין דפי השירים הרב גוניים והנפלאים של תרצה אתר.

תרצה אתר כל השירים

עריכה ואחרית דבר, נגה אלבלך

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018

בין העולם וביני” ספרו הכואב של  טא-נהסי קואטס”

“לעולם אל תשכח שהיינו משועבדים בארץ הזו זמן רב יותר משהיינו חופשיים. דורות שלמים שהכירו אך ורק שלשלאות.”

מתחילה מהסוף, זהו מסמך חשוב להבנת הגזענות והאפליה על כל סוגיה, שחורים, לבנים, נשים, להטבי”ם. זהו מסמך אנתרופולוגי קשה ואינו קל לקריאה, אך חשוב ביותר.

בנעורי, בשעורי אנגלית בתיכון למדתי סיפורים ומסות של ג’יימס בולדווין, הוא היה עבורי אוהל הדוד תום המודרני. אחרי כן  הפכה טוני מוריסון לנושאת דגל עוולת השחורים.

טא-נהסי קואטס הוא עיתונאי, בלוגר וסופר אפרו אמריקאי, הוא נושא הדגל של מאבקם של השחורים בארצות הברית.

ספרו “בין העולם וביני” נכתב בהשראת ספרו של ג’יימס בולדווין, “The Fire Next Tim שאותה כתב כמכתב. בספרו פונה קואטס במכתב לבנו בן ה-15 ומגולל בפניו את תולדות הכעס העצור בליבם של השחורים. הפניה אינה רק לבנו הביולוגי, אלא לכל הילדים שנולדו בתקופה האחרונה, בתקופת עידן הגלובליזציה.

הספר מחולק לשלושה חלקים.

בחלק הראשון מגולל קואטס את ילדותו, נעוריו, התבגרותו עד להיכרותו עם אשתו.

קואטס פותח את דבריו בשאלה ששאלה אותו מגישת תוכנית טלוויזיה “מה זה אומר לאבד את הגוף שלך?” משאלה זו מגולל קואטס בפני בנו את מסכת ההתעללות בו. ראשית התעללות בגוף, מכות, רצח, פגיעות גופניות שהובילו לפגיעה נפשית, לרגש נחיתות, עלבון ובעיקר פחד. כילד וכנער ראה את הפחד בכל מקום, ברחוב, במוסיקה, בבית, בפארקים. בחלק הראשון של הספר קואטס אינו פוסח על דבר. “להיות שחור בבולטימור של נעורי היה להיות עירום מול יסודות העולם, אל מול כל כלי הנשק, האגרופים, הסכינים, הקראק, האונס והמחלות.”

החלק השני מתאר את התקופה ששינתה את חיו, לידתו של בנו, סאמורי. הוא קורא לבנו סאמורי על שם סאמורי טורא, מנהיג מרד נגד הקולוניאליזם הצרפתי באפריקה. בחלק זה מגולל קואטס את פחדיו מפגיעה בבנו, בעיקר חושש שהלבנים ינסו לשכנע אותו שמצב השחורים היום הוא טוב. “אולי ינסו לשכנע אותך שכל מה שאני יודע, כל הדברים שאני חולק איתך כאן הם אשליה או עובדה מעבר רחוק שאין צורך לדון בו עוד.” הקריאה בחלק הזה היתה לי קשה. קואטס אינו מרכך את הכעס והשנאה שלו כלפי הלבנים, להפך הוא מעמיד את הכעס והעלבון ומציב אותם כחיץ. “נגזר עליך להיוולד לגזע שבו הרוח תמיד נושבת נגדך וכלבי הציד תמיד בעקבותיך.”

החלק השלישי נפתח בציטוט של ג’יימס בולדווין. ציטוט קשה וכואב המפנה אצבע של שנאה מול הלבנים.

“והביאו את האנושות אל סף תהום:

כי הם חושבים שהם לבנים.”

בחלק הזה נוסע קואטס לבקר את אמו של פרינס ג’ונס, שנהרג על ידי שוטר שטען כי פרינס ניסה לדרוס אותו. כאן פונה קואטס לבנו ומבקש ממנו לא להפסיק להילחם. “אני לא מאמין שבכוחנו לעצור אותם, כי בסופו של דבר הם מוכרחים לעצור את עצמם. ועדיין אני מפציר בך להיאבק. תיאבק למען זיכרון אבותיי, תיאבק למען החוכמה, למען סבך וסבתך.”

לא יכולתי לקרוא את הספר / המסמך ברצף. הייתי זקוקה למרחב נפשי על מנת לעכל את דבריו ולהבין את הרעיונות.

במהלך הקריאה הייתי צריכה לחפש ולבדוק מיהם היוצרים שעליהם דיבר, רוברט היידן. מי הם האנשים שעליהם כתב.

קשה לקבל ולשמוע את התוכחה שבדבריו של קואטס. למה? כי אנחנו לא נמצאים במקום שבו הוא נמצא, איננו מושכים גנטיקה של עבדות, קיפוח וגזענות. את הספר צריך לקרוא עם הרבה חמלה וניסיון להבין את הרקע שממנו צמח קואטס. הוא מגיש את המכתב לבנו מהסיבה שאינו רוצה שבנו ישכח מהיכן הוא צמח. מזכיר לו שעליו ועל הדור הצעיר להמשיך ולהיאבק על זכויותיהם. כי “אם נולדת שחור נולדת בכלא.” אמריקה נחשבת לדמוקרטית אבל בעיניו של קואטס היא לא.

הקריאה בספר  הלא קל הזה חידדה אצלי את ההבנה של המקופחים באשר הם. יש קהילות שלמות בעולם ובארצנו שסוחבות את אפלייתם שנים ודורות. הבנתי את הדרישה בהכרה של קהילת הלהטבי”ם, שנים הם נרדפו והתחבאו, ועכשיו הם דורשים בהכרה. קשה היה לי לקרוא את הכעס של קואטס, כיוון שהוא היה מרוכז במספר רב של עמודים.

ספר חשוב להבנת כאב הקיפוח באשר הוא. מומלץ.

בין העולם וביני, טא-נהסי קואטס

תרגום ובאורים, זהר אלמקייס

הוצאת הקיבוץ המאוחד,2018

הפיתוי של ברוריה – ספרו הנוקב של אברהם קושניר

הספר “הפיתוי של ברוריה” נפתח בהתאבדותה של רונית כהן, התאבדות שמשכה את התקשורת ועשתה רעש וגלים. רב פקד שושנה זבולוני מתבקשת לחקור ולפתור את התאבדותה של רונית. רב פקד שושנה זבולון, אלמנה, פותרת את תעלומת הרצח באופן יסודי. היא חושבת שבזה תמה החקירה, אולם, מרים פרדקין מבקשת ממנה ומעוזריה לפתור את תעלומת התאבדותה של ברוריה, התאבדות שארעה לפני אלף שמונה מאות שנים.

ברוריה אשתו של רבי מאיר היתה אשה חכמה ובקיאה בהלכה ובאגדה. אומרים עליה שהיא אף התערבה בפסיקות של החכמים. לפי האגדה ברוריה לעגה  על הביטוי של חכמי התלמוד “נשים דעתן קלה”. בעלה רבי מאיר שלח את תלמידו לפתות אותה והתלמיד הצליח, כשגילתה זאת ברוריה שלחה יד בנפשה.

מרים פרדקין, מבקשת היום, בהווה לטהר את שמה של ברוריה.

רב פקד שושנה, חוקרת מנוסה. כמו ברוריה אשת רבי מאיר היא אשה יחידה בעולם כוחני של גברים.  היא משתמשת בכל הידע המשטרתי שלה על מנת לחקור את פרשת התאבדותה של ברוריה.

הספר מתעמק בסוגיה הקשה, האם ברוריה פותתה, ואם כן מדוע? ההתעמקות נעשית בסגנון התפלפלות של דף גמרא.

השאלה המרכזית היא, האם המקרה אמיתי או פרי דמיון. ומדוע רש”י העלה אותו על הכתב.

ככל שמתקדמת החקירה שושנה לומדת יותר ויותר על העולם הגברי של התלמוד והגמרא, לומדת על התקופה ההיסטורית ובעיקר על מעמדה של האשה בחברה הסגורה של תלמידי חכמים.

מרים היא זו  שמספקת את ההסברים הדתיים ההיסטוריים.

שושנה לומדת וחוקרת את התקופה ואת סגנון החיים שהיה בתקופת רבי מאיר. אני הרגשתי כאילו אני חובשת איתה את אותו הספסל ללימודים. למדתי הלכות שונות, הסברי התנהגות ואפילו מצוות נעילת נעלים.

את סיפורה של ברוריה הכרתי, קיבלתי אותו כמו שהוא. מודה לא עלה בדעתי לשאול שאלות, והנה בחקירתה של שושנה הובאו בפני שאלות ותהיות רבות, שלא הראו את העולם הדתי באור חיובי. יש בספר ברובד הסמוי ביקורת כנגד החברה הדתית ובעיקר כנגד הדרת נשים.

למה לא שואלת הגמרא מדוע רבי מאיר שולח בחור לפתות את אשתו. מה יעלה בגורל התלמיד שהרי הוא מפתה ודינו חמור לא פחות מדינה של ברוריה. ומדוע התלמיד מסכים מיד, האם רואה ברב אלוהים שצריך לבצע דברו. מה ההבדל של רבי מאיר מאנשי כתות בימנו?

הסיפור הפנימי של ברוריה ותלמיד הישיבה הוא בעל רבדים רבים, נסתרים וגלויים לחברה שבה אנו חיים היום.

הספר כתוב בסגנון דף גמרא עם שאלות, תהיות ספקות שינוי חשיבה והסברים. זהו ספר שמיועד למי שמעונין לחקור ולשאול ,לבדוק את אירועי העבר.

הפיתוי של ברוריה , אברהם קושניר

הוצאת הקיבוץ המאוחד,2017