הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
חוף מנהטן”- ספרה החדש והשונה של ג’ניפר איגן”
ספר בטעם של פעם אמרתי כשסיימתי לקרוא.
מה הסיכוי שבחורה צעירה תהפוך להיות אמודאית בצי ארה”ב בתקופת מלחמת העולם השנייה? אפסיים !!
אנה קריגן מצליחה.
זהו סיפורה של אנה ושל ארה”ב בימי השפל הכלכלי ולאחריו, סיפור רווי מתחים ורבדים על פני האדמה ומתחת לפני המים.
התקופה ימי השפל הכלכלי באמריקה. האיגוד שולט ברציפי הנמל ואינו מאפשר עגינת אניות עם סחורות.
בתחילת הספר אנו פוגשים באנה בת ה- 11 המתנהגת וחושבת כמו בן כשהיא מתלווה לאביה, אדי, ולעסקי הבלדרות שלו.
הספר נפתח במפגש גורלי של אנה ואביה עם דקסטר סטיילס בביתו שעל החוף. הבית המפואר, המשרתים והילדים המטופחים של סטיילס מעוררים באנה קנאה. אביה שהיה אמיד איבד את מרבית נכסיו בימי השפל הגדול. בעבר הם גרו בדירה גדולה ואילו עתה הם מתגוררים בדירה קטנה בקומה עליונה. לאנה אחות צעירה, לידיה, שלא התפתחה. בימים אלו אביה נאלץ לשמש בלדר ולהעביר סחורות לא חוקיות.
באותו היום אנה יורדת לחוף ובאומץ חולצת נעליה והולכת יחפה על החול הקר. דגסטר ההמום מעוז רוחה של אנה שואל אותה :”נו, איך ההרגשה?” אנה משיבה :”כואב רק בהתחלה, אחרי כמה זמן כבר לא מרגישים כלום.” משפט שילווה את אנה לאורך כל חייה.
לאחר אותו מפגש גורלי, מקפיץ אותנו לימי מלחמת העולם השנייה, לאחר הפצצת פרל הרבור. אביה נעלם שש שנים קודם לכן, הלך כהרגלו לעבודה ולא שב. עקבותיו נמחו. אנה עכשיו בת 19 ועובדת במספנה, הנשים תופסות את מקומות העבודה של הגברים.
“יש להן יתרונות, הן קטנות יותר גמישות יותר, נכנסות לחללים שגברים לא יכולים להיכנס אליהם, עבודות הבית עושות אותן חרוצות ומיומנות”
אנה חולמת להיות אמודאית ומתקבלת לקורס. חרף התנגדותו השוביניסטית של מפקד הקורס אנה מסיימת את לימודיה, אבל היא מרגישה שנותרת מאחור. לא נותנים לה לצלול, מטילים עליה עבודות נשיות של מלאכת בית כמו הטלאת חליפות צלילה, ניקוי מסננים. רואים בה הרפתקנית שלא תצליח.
ביום שהיא מורדת לצלילה אומר לה המפקד : “הסיבה היחידה שאת צוללת היום היא שאין לנו אף אחד אחר”.
המים, החוף והאדמה מלווים את העלילה. חוף מנהטן יהיה הקרקע שבו תצמח אנה ותתפתח. המים מסתירים סודות ובקרקעיתם תאלץ אנה לצלול ולדלות פרטים על העבר ועל העלמות אביה. החוף שבו חלצה את נעליה כילדה יפגיש אותה שוב עם דגסטר. הרומן נע בין ההווה שאותו מסמל החוף לבין העבר המסומל באמצעות המים.
למה אני חושבת ש”חוף מנהטן” הוא ספר טוב או אפילו מצוין.
ראשית בזכות הדמות הראשית, נשבתי בדמותה של אנה, אנה הילדה הפקחית שיודעת איך להתנהג בחברת הגנגסטרים, אנה האחות הרגישה והנאמנה ללידיה, אחותה הנכה, התרגשתי מהמסירות שלה אליה ובעיקר מהאהבה שהיא מרעיפה עליה, מלטפת את שיערה, מוכנה לעשות עבורה הכל. הנאמנות של אנה נשמרת לאורך כל העלילה. “את יותר מידי חכמה. כדי להיות טיפשה.” אומרת לה דודתה. אהבתי את הנחישות שלה, וחוסר הוויתור, שלא היה קיים אצל נשים באותם זמנים.
זה ספר שכתוב טוב, נכון. מזמן לא קראתי ספר שכתוב כך. אין הסברים מיותרים או תיאורים שאינם שייכים. אין סטייה לעלילות שאינן שייכות. התנועה מההווה לעבר נעשית בצורה נכונה ואינה מעיקה או נעשית בקפיצות שאינן מובנות.
נשאבתי לספר בזכות הראליזים שבו. הסופרת מצליחה להחיות תקופה ואווירה. מתארת את תקופת השפל הכלכלי וחוק היובש, חוק שבאמצעותו התעשרו אנשי המאפייה, מתארת את תקופת מלחמת העולם השנייה, מאבקי הכוחות בין נשים לגברים ותחילת הפמיניזם. התחושה היא כאילו אנחנו צופים בסרט פילים נוטר, מדמיינים את אנשי המאפייה עם חליפותיהם והכובעים האופייניים. את תנועותיהם במועדונים, שומע את השיחות. הסופרת מכניסה אותנו לעולם המאפיה ולעולם הפנימי של אלו שמנהלים אותה. יודעת את כל המהלכים והחשיבה הגנגסטרית של הדמויות.
הסופרת עוברת במיומנות מדמות הגנגסטר לדמות הגיבורה, שתי דמויות שונות וקוטביות, ומצליחה לשמור על קול אמין של כל דמות. מה שיוצר חמלה אצל הקורא לדמויות וגם הזדהות עם המצבים שאליהם נקלעו, גם אם המצבים אינם לפי הבנתו והסכמתו של הקורא.
אבל, מעל לכל שומר הספר מתח לאורך כל העלילה, לאורך הקריאה הסתקרנתי מה יעלה בגורל המפגש של אנה ודגסטר, מה קרה לאביה ומדוע נעלם.
ג’ניפר איגן, זכתה בפרס פוליצר על ספרה המצוין “מפגש עם חוליית הביריוניים “
פנו לכם זמן, הכינו כוס שתיה חמה ותצללו למים של חוף מנהטן.
ממליצה מאוד מאוד
חוף מנהטן, ג’ניפר איגן
מאנגלית, יואב כץ
הוצאת תכלת 2018
בעל חיים” – ספרו החדש והנועז של רון דהן”
אני אוהבת את הכתיבה של רון דהן, כתיבה ישירה, מדויקת, משפטים קצרים וטעונים ומעל לכל כתיבה חצופה, מתגרה. כתיבה ששוברת את כל המוסכמות, ובעיקר מוסכמות רעיוניות. אין לו, לרון, בעיה לכתוב על הכל כרצונו, ללא ניסיונות ליפות או להתחנף לאיזה קהל יעד.
רון דהן הוא משורר, משורר שכותב גם פרוזה (אהבתי מאוד את ספרו לראות לוויתן). וכמשורר הכותב פרוזה יש לו יתרון. במה? ברגישות שלו לעולם הפנימי של הגיבור ולעולם החיצוני.
הגיבור של ” בעל חיים”, משורר, מוזמן לכנס משוררים בליטא. הנובלה כתובה כמו יומן מסע, משפטים קצרים והתמקדות בתיאור כל האירועים שחווה הגיבור, אירועים חיצוניים, כמו מפגשים עם משוררים ותיאורים נפשיים שלו , מחשבות על ובעיקר תיאורים המתייחסים למין.
המפגש עם חבורת המשוררים מעמיד אותו במצב של אינדיבידואל בתוך “עדר” של אנשים כמותו. ההתנהגות תהיה בהתאם. מכאן הוא עובר מסע, ו… ואוו איזה מסע הוא עובר. המסע הגופני מתערבב עם המסע הנפשי עד שנדמה כי הם אחד. הגיבור אינו מתחשב ואינו מתייחס לכלום. הוא חושב על עצמו ועל גופו ותשוקותיו, מרוכז בחלקי גופו. הגיבור מציג את המין כחלק בלתי נפרד מהחיים מהפעילות היומיומית ומהמחשבות. הוא מתפרץ באופן טבעי ללא מסכה וללא כיסוי. המין נמצא שם. המין והמחשבות על המין מציפות את הגיבור ללא גבולות וללא עכבות.
זוהי נובלה המתארת את האדם כיצור יצרי ומיני שהחברה מנסה לנתב אותו, אך ברגע שבו יפגוש את עצמו כיצור חייתי בתוך עדר הוא יתנהג בהתאם.
ווידוי אישי, בתחילה לא התחברתי לתיאורים המיניים, היצריים, הם נראו לי כאילו נדחפו למשפט. אבל ככל שהתקדמתי בקריאה הבנתי את משמעות המיניות ביצירה באופן השלם שלה. כוונתו היתה להראות לנו הקוראים, המין מעסיק את המוח שלנו כל הזמן, הוא מניע אותנו ואת קיומנו, לכן בכל רגע נתון הוא יצוץ ויעלה. אף אחד לא יעיז לומר זאת בגלוי. לומר ולגלות את מחשבותיו על מין כשהוא עומד בתחנת אוטובוס או בתור של הסופר, אבל רון דהן קם ואומר באומץ, כן. זה מעסיק אותנו, ולולא החברה הייתי רוצה לעשות את מה שהגיבור עושה בנובלה.
המין, אברי המין, העיסוק בהם, הם מטאפורה וציור להתנהגות של האדם כבעל חיים יצרי. את היצר דיכא באמצעות מילים, חוכמה, שירה, התכוונות. וכאן בכנס המשוררים הוא משיל עצמו מכל המסכות החברתיות ומרשה לעצמו לחשוב על המין, לעסוק במין. מרשה לעצמו לומר לחבריו המשוררים כל מה שעולה במוחו ללא סינון. כאילו אין גבולות וחוקים. רק רון דהן מסוגל להזכיר את הספר “פלופ” שיצא לאור בהוצאת תשע נשמות ולומר :”רק דפוק בראש כמו אוריאל קון מסוגל להוציא ספר כזה לאור”.(ברור שהמשפט נאמר בחיוך)
בספרו “בעל חיים” מדבר על חנופת דבריהם של המשוררים. ומסיים את מחשבותיו בכך ש “אתם בסך הכל גוף שעלול להיוותר שרוע בפינת הגן, עד שמישהו ימצא אתכם”. כן מה שלא נעשה אנחנו יצור יצרי ומיני הכלוא בתוך גוף שכלוא בחברה.
בעל חיים כשם הספר מקבל משמעות כפולה, חיים במובן של life והשני זה שאנו רואים מעל פני השטח והוא an animal.
ככל שעוברים הימים של הכנס והמפגשים עם חבריו הגיבור מתקדם אל השיא שאליו כיוון ואולי אף התכונן בימים שהגיע לכנס. המפגש בינו לבין המשוררת היפה ביותר בכנס.
לא היה לי קל להיכנס לנובלה ולהבין את מטרתה. אפילו חשבתי לוותר, אבל הידיעה מיצירות קודמות שרון דהן כותב עם מטרה ומסר, כותב את עצמו בעור חשוף ואמיתי, גרמה לי להמשיך לקרוא. ידעתי שרון דהן כסופר סומך על הקורא שלו כקורא אינטליגנטי שימצא את המובנה של הנובלה. ואני לא מצטערת על כך.
ספר שאינו מתאים לכל אחד, ספר חצוף, בועט, שורט.
למי שמוכן להשיל עצמו מחוקיות החברה ומעול החינוך מוזמנת חווית קריאה.
בעל חיים, רון דהן
הוצאת בלה לונה, 2018
כך להישאר לעולם” ספרו המופלא של יונה אלון”
אם הייתי כותבת יומן אישי כך הייתי רוצה לכתוב אותו.
זה אינו ספר עלילה, זהו יומן מחשבות. ספר שיש בו תובנות ופילוסופיה.
את הספר הזה אי אפשר לקרוא בקריאה רציפה. צריך לגמוע אותו בלגימות איטיות. הקריאה דורשת הפוגה בין רעיון אחד למשנהו. צריך לעכל את דבריו של יונה אלון. בדרך כלל, במהלך קריאה אני מסמנת משפטים חשובים. בקריאת הספר “כך להישאר לעולם” ניצבתי בפני בעיה. כל משפט, כל תובנה רציתי לסמן. איך אפשר לכתוב על ספר שכזה? איך אפשר להעביר את כל מה שנאמר בו? כמה שאשתדל ארגיש שאני חוטאת לאיש ולמחשבותיו.
יונה אלון פורס בפנינו את נבכי נפשו ומחשבותיו על העולם. בשפה פיוטית חכמה וישירה הוא מעלה על הכתב את הרהוריו.
ואני מצאתי עצמי פוסעת בין המילים שלו כאילו היו כולן מחשבותיי שלי.
על מה הוא כותב? כמעט על הכל.
יונה אלון כותב בכאב על ילדותו. פג ירוד שנולד בחודש שביעי וחי שנתיים ללא אם. אב מנוכר שבכלל לא רצה בקיומו שלו ושל אחיו התאום. גדל תחת עיניה הבוחנות של אמו שהעבירה לו את פחדיה. לא רק עיני אמו, אלא גם עיני הקבוצה בקיבוץ היו נעוצות בו. הספרים הם אלו שהצילו אותו. בספרים מצא מפלט ומקלט.
בין דעה אחת לשנייה ,בין הרהור למחשבה מתגלה בפנינו אדם חכם ורגיש בעל מודעות עצמית גבוהה שאינו עושה לעצמו הנחות. יונה אלון כותב מודע לאישיותו הקשה המתרחקת מאנשים, מודה לאשתו שבזכותה אפשרה לו קיום. הוא אינו זקוק לקהל חברים, מסתפק במשפחתו המצומצמת. “יפה חוצה את העיר…עופר יושב בבית קפה…נועם ספון בבית…הנכדות צומחות בגן הילדים. אלה הנפשות הקרובות לי, שבשלומן לי שלום.” מודע לעצמו שהוא מחושב, אפילו את הכובע מסיר מעל ראשו בדיוק באותו המקום. מתכנן את יומו בקפדנות וכך מצליח לארגן עצמו.
יונה אלון בעיקר מתמקד במחשבות על הכתיבה. כמו היה הספר שיר הלל לארספואטיקה. הכתיבה חשובה לו היא חלק מהנשימה שלו וחלק מגופו. בלעדיה לא יכול להתקיים. הקדיש עצמו לאותיות ולמילים. הקפיד לכתוב, הכתיבה כמו מבצע מתוכנן עבורו.
“הכתיבה תבוא אחרונה, זורמת מעצמה, תמיד מפתיעה”.
הוא נגד השראה ומוזה, טוען שהכתיבה כמו שדה שעל הכותב לעבד יום יום. “הכתיבה באה לשם החיים ולא החיים לשם הכתיבה.”
המוסיקה אף היא חשובה לו כמו הכתיבה. יונה אלון למד פסנתר וחצוצרה וסיים תואר באקדמיה למוסיקה ע”ש רובין. המוסיקה ניכרת בכתיבתו, הוא מזכיר רבות יצירות מוסיקליות שהשפיעו עליו, אבל מעל לכל הכתיבה שלו היא כמו מוסיקה מתנגנת האותיות תווים שמצטרפים לסימפוניה קולית.
הוא מעלה בפניו הרהורים נוגים על המוות. חושש שמחלת הסוכרת שממנה סבל תכניע אותו “כולם זורמים אל ים המוות, איש איש ותחבולות ההתחמקות שלו.”
“זמני מוגבל, אני יודע. האם זו הסיבה לרוץ ולהספיק מהר? להפך. להאט ככל האפשר. להתבונן היטב ולא להחמיץ את העיקר”.
יונה אלון מציב מול המוות את החיים ויופיים. שני קצוות שחיים יחד. התרגשתי לקרוא את מחשבותיו על החיים ויופיים. הרהרתי לעצמי כמה יש לי ללמוד ממנו. הוא מוצא טעם הנאה וחן בכל שבריר של קיום. מתאר באופן פיוטי את יופיו של הטבע, אפילו את השלולית. הוא לא נזקק לטיסות מסביב לעולם כדי ליהנות, מספיקה לו קרן אור, או יופי השמיים. העולם שסביבו מספיק לו. נהנה מהליכתו לעבודה, לספריה, מעץ הבוגנוויליה הצומח, “לכל צמח אביב משלו.” מודע לכך שחיו מונוטוניים, אך מוצא יופי בשבירת השיגרה, אפילו חיוכה של הרוקחת מעלה בליבו שמחה.
“נס החיים. לאחרים טבעי הדבר. לא לי. בגילי המופלג אני עדין יכול ללכת לשוק. לסחוב את סם החיים : פרי טרי, ירק בשל, אוכל נפש.”
יונה אלון הוא אדם שיודע להעריך, לא רק את יופי העולם ואת האומנות, אלא גם את מי שעומד מולו ואותו הוא מכבד. האנשים אינם שקופים לו. למשל מנקה הרחובות שמאבק את האוויר ואת מחברותיו גורם לו להבין שלולא הניקיון שלו הוא לא היה זוכה באוויר נקי. ועל הגילוי הקטן הזה הוא אומר “גם באבק יש חיים”.
הכתיבה הברורה המדויקת של יונה אלון מזכירה לי פנס שמאיר פרח בחושך ומי שמתבונן בו מרגיש כאילו עולם ומלואו מתגלה בפניו בפעם הראשונה.
יונה אלון מבודד מצבים שאנו בחיי היומיום חולפים על פניהם בלי לשים לב ולהקדיש להם מחשבה. כמו למשל אושר שנקנה בשמונה וחצי שקלים, לחמנייה טרייה עם חביתה שמשובבת את ליבו. ” ואני נהנה מכל לעיסה ולגימה. יטען הטוען, אכן אושר בזול אבל הוא נגמר מהר. מיד שכחת, ואולי יטען מישהו אחר זוהי אשליה. האושר מורכב גם מהדשא הירוק ומהשקט, מיום המשגר אלינו שמים כחולים כים.”
החיבור בין כל ההרהורים והמחשבות כמו שמציין אוריאל קון באחרית דבר הוא עונות השנה סתו וחורף בעיקר, וההליכה הלוך ושוב מביתו אל הספרייה ובחזרה. מעין קו ישר בתוך מעגל העונות.
האביב הפורח בסתו כך מכנה את הטבע.
יונה אלון רצה שמחשבותיו אשר אותן הביע בקפדנות מדויקת במחברותיו יתפרסמו ובכך יזכה לחיי נצח. בחייו פרסם ספרי פילוסופיה ושירה, אך לא זכה לאותה עדנה שייחל לה. אוריאל קון גאל את המחברות, ערך אותן והגיש לנו פנינה נדירה. בסיום הספר כתב אחרית דבר מרגשת על תהליך האיסוף, העריכה עד להוצאה לאור.
“לאן אני הולך? אני הולך אל החיים. מהם החיים? איני יודע בדיוק. ומה אני כן יודע? אני יודע כמה מעט דרוש לאושר. רק שמים כחולים, גוף שאפשר לשאתו ומטרה רחוקה ויציבה שאתה פוסע לקראתה יום יום.”
ספר פיוטי שיש בו הכל, חיים ומוות, פחדים ואושר, מוסיקה, אומנות, כתיבה. יוצרים דגולים, קפקא, פסואה, לאה גולדברג. ומעל לכל יופיים של החיים ושברירותם.
לכו לקרוא את הספר המופלא הזה. פנינה אמיתית שתאיר לכם את החיים.
כך להישאר לעולם, יונה אלון
תשע נשמות 2018
נאמנותו של החשוד, ספר מתח שונה של קייגו היגשינו
“הנחות מוקדמות יוצרות נקודות עיוורון.”
הספר,”נאמנותו של החשוד” נע במהופך מספרי הבלש והמתח שאנחנו מכירים. הרצח מבוצע מיד בהתחלה ואנו הקוראים יודעים את זהותו של הרוצח ואת המניע שלו.
מכאן מתחילה החקירה המשטרתית.
העלילה בקצרה.
יאסוקו, אם חד הורית לסאיוקו, נרדפת אחר טומיקאשי, בעלה לשעבר, (הוא אינו אבי בתה). טומיקאשי רודף אחריה וסוחט ממנה כספים. שנה שלמה הצליחה להעלם מעיניו עד שהגיע אליה שוב. במפגש המחודש היא ובתה רוצחות אותו. אישיגאמי, מורה למתמטיקה ולג’ודו, השכן לדירתה, עוזר לה.
קוסאנגי, חוקר המשטרה, פותח בחקירה, יוגאווה חברו של אישיגאמי מתקופת לימודיהם באוניברסיטה. יוגאווה הוא עוזר הוראה וכן עוזר למשטרה לפעמים לפענח רצח.
מרגע המפגש בין שני חוקרי המשטרה ואישיגאמי מתחיל מאבק מוחות מתמטי. יש סיפור כיסוי ואליבי משכנע. למרות שאנחנו יודעים את זהותו של הרוצח ואת הסיבה לרצח מתבררים לנו פרטים חדשים שגורמים לנו לתהות מה באמת קרה ומדוע אישיגאמי, השכן, עזר לשכנתו.
הקושי היחידי שלי בקריאת הספר היה שמות הדמויות, בתחילה כולן התבלבלו לי אחת בשנייה.
כמו שאמרתי הספר אינו ספר רצח בתבנית הרגילה שבה אנו מורגלים. הרצח והחקירה הזכירו לי את “החטא ועונשו ” של דוסטיבסקי. רסקולניקוב מבצע רצח ,אנו יודעים את המניע, הבלש פורפירי חושד ברסקולניקוב ואט אט בתחכום פסיכולוגי מצליח לגרום לו להודות.
אישיגאמי, גבר צעיר, גאון במתמטיקה, איש מתבודד שאינו מוצא קשר עם אנשים וגם עם נשים. כל עולמו הוא המתמטיקה וחיפוש אחר פתרונות. יוגאווה גם הוא בעל מוח חריף במתמטיקה ופיסיקה והוא מחפש אחר בעיות ופתרונות. הוא אומר על אישיגאמי: “הוא חשב על כל פרט כדי לשמור על האליבי של יאסוקו.”
אישיגאמי אומר ליאסוקו: “תסמכי על החשיבה ההגיונית שלי.” ואכן הוא חושב על כל המהלכים כמו משחק שחמט וכמו פתרון בעיה מתמטית. הוא מתכנן הכל לפרטי פרטים, יודע לחשב את הצעדים הבאים. יודע מה המשטרה תחשוב ואיך תתנהל, לכן מכין תשובה לכל שאלה.
אישיגאמי ויגאווה, שניהם בעלי אותה חשיבה, שניהם אומרים את אותן התאוריות לכן נחשבו בעיני ליריבים שקולים.
אשאגארי אומר, “הנחות מוקדמות יוצרות נקודות עיוורון.”
יאגווה אומר, “הנחות מוקדמות היא תמיד אויב וזה מפני שהיא הופכת את הנראה לבלתי נראה.”
הפתרון לחקירת הרצח מתרכז ברעיון – “בעיה מתמטית מפורסמת, מה קל יותר, להמציא בעיה ולפתור אותה, או לבדוק אם התשובה של מישהו אחר נכונה.” שני המתמטיקאים אומרים זאת, אנחנו לא מבינים למה הכוונה רק כשמגיעים לדפים האחרונים של הספר התשובה מובנת וברורה לנו.
אישיגאמי יוצר בעיה ומנסה לפתור אותה. אנחנו הקוראים מתלווים אליו ואל חוקרי המשטרה וכל כולנו נתונים לשאלה, איפה יהיה הכשל, החתיכה החסרה שבה תיפול התאוריה והאליבי של אישיגאמי.
עד לרגע האחרון הופך אישיגאמי את התאוריות של המשטרה הפוך על הפוך. בכל פעם שנדמה היה לי, כי הבנתי את המניע התגלו לי פרטים חדשים. ושלא לדבר על הסיום המפתיע שהותיר אותי פעורת פה ומופתעת.
אישיגורו הוא מורה למתימטיקה בכיתה שבה תלמידים רבים נכשלים במקצועו. באחד השיעורים מתנהל ויכוח בינו לתלמיד על משמעות המתמטיקה בחיים. אישיגורו עונה לו תשובה מרתקת עד כדי כך שהצטערתי שלא קראתי אותה בימים שבהם עדיין לימדתי. “אני רוצה לומר לכם שמה שאני מלמד אתכם כאן הוא לא יותר מהצצה אל עולם המתימטיקה. ואם לא יודעים היכן הוא נמצא, אי אפשר להיכנס אליו. מי שלא רוצה לא חייב להיכנס, אבל אני בוחן אתכם כדי לוודא שאתם יודעים איפה בערך נמצאת הכניסה.”
ספר בלש חכם, אינו רגיל ואינו שיגרתי, זו הסיבה שאהבתי אותו. הספר כתוב בסגנון יפני, מאופק, כמעט נטול רגשות שאנו בעולם המערבי מורגלים אליהם, יש בו צמצום ו אפילו נימוסים יפנים שאינם מובנים לנו, כמו יחס עדין של החוקרים לחשודים והתנצלויות.
למי שרוצה לקרוא ספר חקירה בלשית חכם ושונה, קר ומדויק מחכה חוויה מרתקת.
נאמנותו של החשוד X, קייגו היגשינו
מיפנית, עינת קופר
כנרת זמורה ביתן,2011
בגנו של עוג”, ספרה השערוריתי של לילה סלימאני”
בסיום קריאת המשפט האחרון של הספר “בגנו של עוג” הרגשתי כאילו אכלתי ארוחה מדושנת בלתי ניתנת לעיכול. המחשבות בראש התרוצצו, עברו מצד אחד לצד שני, משפטים ותובנות נדחקו למוחי ובעיקר לא ידעתי מה להחליט, או יותר נכון איזה רגש הוא הראשון שיאמר על הספר.
אני חושבת שאומץ תהיה ההגדרה הנכונה כרגע עבורי.
כמה אומץ נדרש מהסופרת, בחורה צעירה להעז ולכתוב ספר שכזה ושהוא יהיה ספרה הראשון.
כמה תעוזה נדרשה ממנה להציג את גיבורת ספרה באופן נועז ובוטה. בדרך שאינה מקובלת.
כמה כוחות היו בידיה לנפץ מיתוסים מיניים ודעות על נשים וגברים.
לילה סלימאני מציגה בפנינו את אדל גיבורת ספרה כחולת מין. או כמו שאנחנו מגדירים נימפומנית. למה אומץ ושבירת מיתוס? כי בעידן של ימנו,בעידן של me too הנשים נופלות קורבן בידי גברים שכל רצונם הוא כיבוש וסקס ללא אהבה ואינטימיות. בימים שכאלה אין מעיזים לדבר על נשים שהן בעלות אובססיה מינית ומכורות למין.
אדל, הגיבורה, היא עיתונאית, נשואה לרופא ואמא לילד בן 3. היא נטולת רגשות ואינה אוהבת שיגרה. ההווה שלה מלא בפחד שחייה העתידיים יהיו זהים ולכן היא מחפשת ריגושים חדשים. את הריגושים היא מוצאת בקיום יחסי מין מזדמנים עם כל גבר שהיא רואה. היא אינה בוחלת באף אחד, היא מוכנה לקיים יחסים עם חבר של בעלה, עם חבריה לעבודה, או סתם מי שפגשה במסיבה. היא לא רצתה את הגברים שהיתה איתם היא רצתה את המצב עצמו של הריגוש. הפיתוי, החיפוש אחר מקום מסתור שבו תוכל להתמסר. המין לא עניין אותה. הטירוף המיני הוא המפלצת שחיה בתוכה, העוג שמנהל אותה והיא נתונה אך ורק למרותו.
אדל משקרת ובוגדת בכולם, בבעלה, בבנה ,בחברתה הטובה. היא מצליחה לשכנע את עצמה ואת הסביבה שהיא אינה חולה. היא חושבת שתוכל להתנתק מאובססיית המין שלה בכל עת שתרצה. התנהגותה היה התנהגות של מכור, מכור לסם, לאלכוהול, למין.
פתיחת הספר מעמידה את הקורא בפני לב נושאו של הרומן. מחלתה של אדל וניסיונה להיגמל, “היא מחזיקה מעמד כבר שבוע, היא לא נכנעה כבר שבוע, אדל היתה ממושמעת”.
כיוון שידעה שהיא כזו התחתנה וילדה ילד. היתה משוכנעת שהאימהות תרפא אותה. “אדל ילדה ילד מאותה סיבה שבעטיה התחתנה. כדי להשתייך לעולם ולהתגונן מפני השוני מהזולת” אבל חיי הנישואים מעיקים עליה, בגללם היא נאלצת לשקר, לברוח מעצמה, ממשפחתה.
“לוסיאן בנה הוא נטל, כורח שהיא מתקשה להסתגל אליו, לא מצליחה לראות היכן מסתתרת האהבה לבנה בתוך סבך הרגשות”.
לאורך כל הרומן אדל נעה בין שני קצוות. חדורת הכרת טובה על היותה נאהבת ואחוזת פלצות מהמחשבה שתאבד הכל. בעוד היא מחפשת ריגושים וחידושים בעלה מנסה למשוך אותה לחיים שיגרתים כמו כולם. בית בכפר, ילדים. והיא? ממשיכה בהתנהגותה הכפייתית, המסוכנת. היא מסתירה מבעלה, ומחבריה את בגדותיה, ממשיכה לשקר, משקיעה אנרגיה בהכנות למפגשים, רוכשת טלפון נייד נוסף לשיחות עם הטרף שהיא מוצאת, מסתירה את בגדיה.
במהלך קריאת ספר אני מצליחה לפתח רגש לדמות שחיה ונושמת בין הדפים, ( ולא חשוב איזה רגש) בספר “בגנו של עוג” לא הצלחתי לפתח רגש כלפי אדל, לא כעסתי, לא הזדהיתי איתה ,לא ריחמתי עליה, אבל בהחלט הצלחתי להבין את התנהגותה ומניעיה. אולי כי אדל לא שידרה רגשות והתנהלה כמו מכונה אובססיבית.
כשאיני מצליחה להתחבר לדמות אני מחפשת את האמצעים הספרותיים שבונים את הרעיון וגורמים לרומן להיות טוב. וכאן, אני מסירה את הכובע בפני לילה סלימיאני.
הסופרת, לילה סלימאני, מצליחה לחדור לנפשה של אדל ולנתח אותה פסיכולוגית. היא מבינה את הלך התנהגותה, מחשבותיה והחרדות שלה. מתארת בדיוק מופתי את האובססיות שלה וניסיונותיה לגמל מהן ללא הועיל. ממש כמו מכורים לסם או אלכוהול, או הימורים.
מצליחה להעביר את מחלתה ואת הכפייתיות שלה, מתארת את העולם של המכורים, השקרים הטקסים, ההסתרות.
לילה סלימאני כותבת בצמצום וללא תיאורים מפורטים ומיגעים. ללא הסתרה של פרטי התנהלות והתנהגות של הגיבורה. לכאורה הכתיבה נקראת כמו כתיבה טכנית, אך כתיבה שכזו מקבילה לדמותה של אדל. דמות נטולת רגשות ובעלת התנהגות מכנית. צרוף המשפטים והצטברות שלהם יחד מעבירים את הרגש האובססיבי של הדמות.
כוחו של הרומן הוא בכך שהסופרת מדייקת בתיאור מצבה הפסיכולוגי של הגיבורה, ולא רק שלה. בחלקו הראשון מתמקד מספר יודע כל באדל ומניעה, בחלקו השני הוא מתאר את מחשבותיו ורגשותיו של בעלה כך שאנחנו מקבלים תמונה שלמה של שני אנשים הכבולים בזוגיות.
ספר שונה, כתיבה מיוחדת עם דמות אחרת ונושא שהַס מלדבר עליו. מומלץ.
בגנו של עוג, לילה סלימאני
מצרפתית ,רמה איילון
מודן,2018
ניסויים,או נישואים פתוחים,על ספרה של אורלי סיגל
אני לא היחידה שקראה את הספר “ניסויים פתוחים” החושבת ששם הספר מרמז בצלילו על נישואים פתוחים. בתחילת קריאת העלילה ניתן לחשוב שאכן מדובר בנישואים פתוחים בין זוגות, אבל ככל שמתקדמת עלילת הספר הנישואים הופכים להיות ניסויים של נישואים. ויש הרגשה כאילו אנחנו הקוראים ודמויות הספר נמצאים במעבדת מחקר.
שני זוגות וגרוש אחד, חברים משכבר, מחליטים לחיות בקומונה במרכז הארץ. כל אחד מהחברים מגיע עם מטען אישי ורגשי כבד. הם בוחרים מקום שבו יוכלו להיות יחד, לגדל את ילדיהם בתנאים טבעיים ללא עכבות. כולם מודעים לבעיות שעלולות להיווצר בתנאים החדשים, אבל הרצון לשינוי מביא עמו שמחת התחדשות. הם מטפחים חלומות, כל אחד וחלומו שלו.
“אתה באמת חושב שהכל יהיה דבש, יהיה גם חרא, אבל נפרק את כל המטענים לאט, בקשב, עד שנתגבר…”
כך הם מאמינים. אבל, מאז שעלה רעיון הקומונה הם מרגישים את הלחץ והחששות. את הפחדים מהשדים שירקדו במחול.
נעמה ומרקו, סוחבים עמם מטען רגשי וסודות. נעמה מקוה שבקומונה מרקו יהיה מוקף בחבריו שיגנו על אישיותו השבירה.
“בשביל מה היא צריכה אותנו, להזכיר לה את הכישלונות שלה. להעמיד מולה מראה בריאה של החיים החולים שלה. כשהיא אוחזת בקצה אחד של זוגיות והקצה השני נשמט לה”
אליהם מצטרפים אחינועם ובועז שגם להם בעיות בזוגיות ובקשר של האחד עם השנייה. נעמה מאוהבת עדיין ביונתן הגרוש שהצטרף איתם לקומונה. ליונתן בן מתבגר אשר מגיע לפעמים לביקור אצל אביו.
הסופרת, אורלי סיגל, בוחרת לשים את כל הדמויות יחד בקומונה ולראות כיצד תתמודדנה עם המתחים האישים שלהם. האם יוכלו כל החברים לחיות יחד בהגשמה אישית ועצמית, האם יוכלו לתמוך איש בחברו כמו שתכננו. האם יצליחו לגדל את ילדיהם בפתיחות ואהבה?
מחוץ לחייהם בקומונה החזיקו את עצמם, יכלו לחלום ולא היו צריכים להתעמת מול הפחדים שלהם, האם בקומונה יוכלו לשמור על אותה המסגרת או שהקומונה תתבע מהם מחיר והוא לעמוד מול עצמם ולהסתכל פנימה אל ליבם?
העלילה מתחילה ממשבר בזוגיות של אחינועם ובועז. הרקע למשבר הוא חשדו וחששו של בועז שאחינועם בגדה בו עם יונתן. אחינועם ויונתן מכירים מהעבר והיו בקשר אינטימי. המתח המיני בין יונתן לאחינועם ואחינועם לבועז מלווה את כל העלילה.
הספר “ניסויים פתוחים” רווי במתח מיני ואישי, משברים וכאבים. המתח מצוי מעל לכל שורה לאורך כל העלילה.
“אם רק תאהבי את הגוף שלך הגברים ישתגעו אחרייך אמרה לנעמה בצבא. אני לא צריכה הרבה גברים שישתגעו אחרי הגוף שלי אני צריכה רק אחד אמרה נעמה”
דו שיח שמשקף את ההתנהלות והחשיבה של נעמה ואחינועם. לאחינועם יש מקום בלב לעוד גברים פרט לבעלה. נעמה רוצה רק את בעלה לצידה. אחינועם נעה בין שתי אהבותיה ונקרעת בהחלטותיה.
מי מהן חושבת נכון או לא נכון והאם יש נכון או לא.
“ניסויים פתוחים” כתוב בשני קולות, גוף ראשון בקולה של אחינועם שמספרת את מחשבותיה בצורה ישירה וכנה. הקול השני הוא של המספר יודע כל שמכיר את גיבוריו ואת מניעיהם. שני הקולות מתערבבים, בתחילה היה לי קשה להבחין מי מדבר ומהו הרצף הכרונולוגי של העלילה. כשהבנתי לאיזה קול עלי להקשיב העלילה נעה קדימה ושעטה אל הסיום.
הכתיבה של אורלי סיגל היא כתיבה יחודית. היא נעה בין שני משלבי לשון ושני קולות. כאשר הדמויות חושבות ומדברות, השפה היא רגילה ויומיומית. אך כאשר קולו של המספר יודע קול מעביר את מחשבותיהם על הגיבורים, השפה הופכת להיות גבוהה ובעלת צירופי לשון מיוחדים וייחודיים. תיאורי מצבי הדמויות מאוד רגישים ומתובלים במטאפורות וצבעוניות.
כמו כן ראוי לציין כי אורלי סיגל חקרה את נושא הקומונה, היא מתארת היטב את החיים השיתופיים, את הרעיונות האקולוגים של הקומונה, את העבודה החקלאית ואת החיים האישיים של הדמויות יחד. מה שיוצר אמינות אצל הקורא.
מתחילת הקריאה חשבתי שתוצאות הניסוי של הקומונה וסיר הלחץ של החברים ברורים לי, אבל אורלי סיגל הצליחה להפתיע אותי בסיום העלילה.
הוזמנתי למפגש עם הסופרת, אולרי סיגל, בביתה של שרית פליין (כדאי לכם לעקוב אחר מפגשי הסלון הספרותיים שלה ולהגיע ) http://saritflain.co.il/
את הספר התחלתי לשמוע באודיו, לאחר המפגש המשכתי בסקרנות לקרוא אותו.
בפגישה עם אורלי סיגל היא סיפרה שהיו לה שלושה סופים לספר. סיפרה על השניים האחרים וכולנו הסכמנו שהסוף שקראנו בספר הוא המתאים ביותר.
מקוה שגם אתם תסכימו שהסיום של הספר הוא הנכון, לשם כך תצטרכו לקרוא את ספר הביכורים המיוחד והאמיץ.
ניסויים פתוחים, אורלי סיגל
הוצאת כנרת,2018
מריה מרגריטה היא “מספרת הסרטים ” בספרו של ארנן ריוורה לטלייר
מציאות וחלומות מתערבבים בחייה של נערה צעירה בעיירת מכרה של אנשים קשי יום.
יש ספרים שהקריאה הראשונה בם חקוקה בזיכרון. וכשמזכירים את שמם צביטה קטנה או חיוך מעוררים את החוויה. לפעמים קיימת רתיעה מקריאה חוזרת. את הספר “מספרת הסרטים” קראתי לפני שנים ואהבתי. זכרתי אותו כספר מצומצם עם עלילה רחבה ודמות גיבורה מלאת מתיקות.
השבוע נזכרתי בספר וקראתיו שוב. מרחק הזמן לא נגס בו. טעמו נשאר כשהיה.
מריה מרגריטה, גיבורת הספר “מספרת הסרטים”, נערה בת 11, בת הזקונים של משפחה קשת יום. האם עזבה את הבית והותירה אחריה את בעלה הנכה וילדיה. מריה ומשפחתה גרים באופיסינה, עיירת מכרה מלחת קטנה במדבר אטקמה שבצפון צילה. בעיירה אין מה לעשות בערבים, אין מועדון, אין תזמורת, אפילו רכבת אינה עוצרת בה. אבל יש בה בית קולנוע.
יציאה לבילוי משפחתי לקולנוע היה בילוי יקר, אבל,האב שערך תחרות בין ילדיו מי שיספר את הסרט טוב יותר יזכה ללכת לקולנוע.מריה זכתה בתחרות מול אחיה. היא נבחרה ללכת לצפות בסרט, לחזור ולספר אותו לבני משפחתה.
מריה מרגריטה ששמה הוא בעל שתי אותיות מ’ כמו מרלין מונרו מוצאת עצמה כמספרת הסרטים הטובה ביותר.
“גם אם הסרט היה שחור לבן ועל חצי מסך, הילדונת הזו תספר אותו בטכניקולור וסינמסקופ”
מריה מצליחה להחיות את עלילת הסרט, את הדמויות בפני בני משפחתה. בזמן שהיא צופה בסרט הם מסדרים את הסלון כמו אולם קולנוע. היא מספרת כל עלילה, מערבון, מתח, רומנטיקה, אפילו סרט אילם היא מצליחה לדובב. כל כולה נתונה עכשיו ליכולת הסיפורית שלה שאותה היא משכללת. היא ממחיזה, מצחיקה, רוקדת ושרה בהתאם לסוג הסרט.
“הבת שלך היא פיה מספרת סרטים, שכן יקר, מילותיה הן מטה הקסמים שלה. בעזרתן היא מעבירה את כולנו לעולמות מופלאים”
מריה משנה את שמה לאדה דחסינה, פיית הקולנוע.
שמה נודע למרחקים. אנשים מזהים אותה ברחוב כמספרת הסרטים וכשחזרה מהקולנוע גילתה מספר רב של אנשים ליד ביתה ממתינים לשמוע את הסרט שצפתה בו. מעכשיו מריה מרגישה את טעם ההצלחה והפרסום.
מה יש לנערה מתבגרת בעיירה כורים עלובה אם לא חלומות ובריחה מהמציאות. הבריחה הטובה היא לסרטים. ומריה לא פעם התבלבלה בין עלילות הסרטים למציאות.
“לספר סרט זה כמו לספר חלום
לספר סיפור חיים זה כמו לספר חלום או סרט”
מריה מתבגרת, חווה שינויים גופניים ונפשיים, מריה מספרת לנו את סיפורה בשפה פשוטה וברורה, נקייה מדימויים ותיאורים מסובכים. כל כוחה הוא בסיפור האנושי האישי שלה. בשפה יומיומית, פשוטה לא מתנשאת או מתוחכמת של נערה מתבגרת היא מספרת את קורותיה. בכל פעם מתגלה לקורא פרט נוסף שמצטרף לתולדות חייה, משפחתה והעיירה. חווית ההתבגרות לא חלה רק עליה, אלא גם על העיירה הענייה והעלובה, על המדינה שחווה טלטולים פוליטיים, שינוי משטר. שינויים טכנולוגים וקידמה מעמדים אותה בפני עובדות כואבות.
ספר קטן ומקסים, מעין סינמה פרדיסו מצומצם. ספר שלא ישאיר אתכם אדישים מול חלומות ומציאות.
מספרת הסרטים, אֶרנַן ריוֶורָה לֶטֶליֶיר
תירגמה מספרדית: עינת טלמון.
הוצאת כתר, 2011
נמסר למערכת ע”י אוריאל קון, פורסם בסיוע מענק משרד התרבות הספרדי
ספרים מומלצים לשנה טובה\ ראש השנה תשע”ט
קשה לבחור מספר ספרים שאהבתי מתוך שפע ספרי המקור שיצאו לאור בשנת תשע”ח ולהמליץ עליהם.
לפני שאעלה את בחירותי אני רוצה להודות לכל הסופרים והמשוררים שפתחו לי דלת לעולמם הפנימי. תודה לכם ששקדתם על עלילה ורעיונות ספרותיים והבאתם לנו שפע שכזה.
היה היתה, יעל נאמן
אחוזת בית,2018
“היה היתה ” הוא אחד הספרים האחרים, השונים, המיוחדים שקראתי בתקופה האחרונה. איני חושבת שנכתב ספר כדוגמת הספר הזה בעבר. ספר מסקרן.
יעל נאמן כותבת על פזית פיין.
הפגישה הראשונה של הסופרת יעל נאמן עם פזית פיין היתה בפתח הדלת, יעל נאמן פתחה בספרה דלת רחבה והכניסה את הקוראים לעולמה המיוחד והמיוסר של פזית פיין. פזית פיין נולדה ב1947 לאחר מלחמת העולם השנייה במחנה עקורים והגיעה לחולון, שם גדלה. לימים עברה לעיר הגדולה תל אביב והפכה להיות מתרגמת ועורכת.
כמה רגעים חטופים בפתח הדלת וצחוק מתגלגל שנחרט בראשה הביאו את יעל נאמן לרצון להתחקות אחר אשה שרצתה למחוק עצמה. במשך עשר שנים אספה פרטי מידע, ליקטה זיכרונות מהאנשים שהכירו את פזית, והתוצאה שלפנינו היא ספר אחד ומיוחד, זה אינו ספר עלילתי, זהו ספר המזכיר סרטי תעודה שבהם אנשים מספרים על, מתארים תקופה ונותנים לקורא אפשרות הצצה.לרגע היה נדמה לי שאני נמצאת באולם קולנוע וצופה בסרט, כי התמונות שתוארו בספר עברו מול עיני.
חברי הילדות של פזית מתארים אותה כדמות קוטבית, שנונה וחכמה, צוחקת ומצחיקה, אך טראגית בנשמתה. רואה את החיוב והצחוק שבחיים החיצונים, אך לא בעצמה.
ספר אחר, שונה, שלא מרפה ממני חודשים ארוכים אחרי קריאתו.
המנהרה, א.ב. יהושע
הספריה החדשה, 2018
מה נשאר לו לאדם בערוב ימיו אם לא זיכרונותיו וגם אלו הולכים ונעלמים אט אט ממוחו.
צבי לוריא מודע לכך שהוא שוכח ומצבו יחמיר, אשתו דינה מייעצת לו להתנדב במקום עבודתו הקודם ולשמש כמהנדס יועץ. תפקידו עתה הוא לשכנע את הועדה כי נחוצה מנהרה בקטע שבו אמור לעבור כביש במכתש רמון. על אותה הגבעה, בחורבה נבטית מוצאים בני משפחה מוסלמית מעבר הירדן המזרחי מקלט זמני. קצין צה”ל בשם שיבולת, עוזר להם לחיות לא זהותם הקודמת, מכנה אותם שבזי”ם (שוהים בלי זהות) ועכשיו מנסה לשכנע את נתיבי ישראל לחצוב בה מנהרה, כדי לא לפנות את בני המשפחה מביתם.
ככל שמתקדמת העלילה מוחו של לוריא הולך ושוקע. מוחו השוקע מעלה תהיות פילוסופיות וחברתיות רבות.
מה אהבתי בספר? את השפה המיוחדת והתקנית של א.ב. יהושע. את הדמויות ואת הזוגיות של צבי ואשתו דינה. העלילה בספר משנית היא, הדמויות ומערכת היחסים ביניהם היא המשמעותית והיפה שבספר.
עוד ספר משובח של א.ב. יהושע בטעם של פעם.
האחרות, שהרה בלאו
זמורה ביתן, 2018
ספר אמיץ, ספר הקורא תגר על האימהות במסווה של ספר מתח. פותח דלת לעולמן של הרווקות מבחירה. בין הספרים הבודדים המעלה תהיות לגבי אמהות.
לא הנחתי את הספר מהיד, לא רק, כי הוא ספר מתח והעלילה סיקרנה אותי, אלא בזכות הרעיון של העלילה. בזכות השפה והמבנה של הספר.
שילה אחת מחבורה של 4 נשים שהחליטו כי הן לא תלדנה. בעולם של גברים וחובות וצווים הן בוחרות לא ללכת בתלם. אלא שאחת מהן מתחתנת ויולדת תאומות. כל השלושה אינן נישאות ומגיעות לגיל מבוגר ללא ילדים.
ספר שכתוב כספר מתח, אך אינו רק כזה. ספר פסיכולוגי. הקורא נכנס לראשה של הגיבורה ולמחשבותיה. שילה הגיבורה נעה בין שני עולמות ההווה האפור לעבר הצבעוני שבו החליטה לא ללדת.
ספר שהקריאה בו היא כמו דהירה ברכבת הרים ללא מעצור.
צבע החלב, נל ליישון
תשע נשמות, 2018
אומנם הספר מתורגם ואינו ספר מקור, אך איני יכולה להשאירו מחוץ לרשימת המומלצים. הוא פשוט חייב להיות !!!
אחרי שתקראו את הספר צבע החלב לא תוכלו לשכוח את מרי, גיבורת הספר. מרי נכנסה לליבי פצעה אותו וממאנת לעזוב.
“השם שלי זה מרי והשיער שלי בצבע החלב”. מרי גיבורת הספר חוזרת על המשפט הזה מספר פעמים. משפט שלא עוזב אותי ולא מרפה ממני גם כשקראתי ספרים נוספים לאחר הספר “צבע החלב”.
השנה היא שנת 1830מרי גיבורת הספר נערה כפרית בת 15. הבת הרביעית במשפחה חקלאית שבו יש רק בנות. מרי נערה צעירה, שנונה וחדת לשון מגיבה לכל מה שהיא רואה או שומעת. כלום לא נסתר מעיניה ומלשונה החדה. האב המתוסכל מכך שאין לו בנים שיעזרו בחווה שולח את מרי לעבוד בביתו של הכומר. למעשה הוא מוכר אותה.
בית הכומר פותח בפניה הזדמנויות. היא אינה עובדת בשדה בעבודות קשות, מעכשיו היא מטפלת באשת הכומר החולה. הכומר שמזהה את פיקחותה וסקרנותה מלמד אותה לקרוא בתנ”ך.
בשפה נמוכה, עילגת מספרת לנו הקוראים על אותה שנה משמעותית בחייה. הקורא נשבה בקסמה של הנערה המיוחדת והמקסימה, שיש בה תמימות מתובלת בחוכמת חיים ושנינות לשון.
ספר עוצמתי שאינו מרפה ואינו מניח. פנינה ספרותית שכתובה בדיוק הכי נכון.
עיזבו הכל ושבו מיד לקרוא את הספר, לא תצטערו.
מאחלת לנו ספרי קריאה מרובים וטובים, שירתקו אותנו ויפתחו בפנינו פתח לעולם אחר.
שנה טובה לכם ולבני ביתכם.
האחרות, שהרה בלאו
איזה רומן אמיץ. זה המשפט שליווה אותי לאורך כל הקריאה. שהרה בלאו קמה ואומרת, לא כולן רוצות ללדת, לא לכל אחת מתאימה ההורות.
שילה היא אחת מרביעית חברות מתקופת האוניברסיטה. ארבעתן למדו באותו הקורס “נשות התנ”ך” וקשרו נפשן יחד. הן החליטו שאינן מתכוונות ללדת ילדים ולהיות כבולות בחיי משפחה או בחיי ילידיהן.
“אנחנו נלהבות. אנחנו אחרות הכי אחרות שיכולות להיות אנחנו לא נפסע במסלול המוכר, לא כמו כל הסטודנטיות שרצות להתחתן בשנה ג’ ומיד להתחיל ללדת ולהתקרקע. אנחנו ניקח את גורלנו בידנו.”
בחירה שכזו היא בחירה אמיצה. ביחוד לשילה. שילה יצאה מהעולם הדתי. מעולם שבו תפקידה של האשה ברור ומוגדר. חתונה בגיל צעיר, גיל הפוריות והבאת ילדים לעולם. שאר הבנות גם הן נחשבות לאמיצות, כי מי בעולמנו היהודי תעלה על הדעת שלא תינשא או שלא תביא ילד שיהווה המשך. זו אחת המצוות הראשונות.
שילה, גיבורת הספר אשה בת 45 שלא נישאה ולא הרתה עובדת כמדריכה במוזיאון התנ”ך. שם במוזיאון היא נעה בין בובות תנכיות שהיא מרגישה קירבה אישית אליהן, מיכל אשת דוד, מרים, אחות משה, בעלת האוב. נשים שלא ילדו.
הספר נפתח ברצח המתמקד בנושא הספר. דינה, ד”ר למגדר, אחת הנשים והדומיננטית שבחבורת האחרות נרצחה ברצח פולחני. היא נמצאה קשורה לכסא, על מצחה חרותה כמו אות קין המילה אמא ולידייה הודבקה בובת תינוק. מכאן נע הספר קדימה בחקירה לגלות מה המניע לרצח ומי הרוצח. איני רוצה לספר כדי להימנע מספוילרים העלולים לפגום בקריאה.
הספר הוא ספר רעיוני אידאולוגי במסווה של ספר מתח. שהרה בלאו טווה עלילה כמו עכביש מיומן, מוסיפה עוד קור לסבך העלילה. יש התחלה ואין ידיעה מה יהיה בסיום החקירה. בכל פעם שנדמה כי הגיע הפתרון מתגלה פרט נוסף המשבש החשיבה בנוגע למניעים ולרוצח.
הספר אומנם נחשב כספר מתח ומתמקד ברצח, אך מאחורי הקלעים זהו ספר הפותח לראשונה את נושא חוסר ההורות מבחירה. במדינות רבות באירופה מאזן הילודה הוא שלילי. ביפן כמעט ואין ילודה. אנשים צעירים בוחרים שלא ללדת מסיבות שונות. בישראל וביהדות אין כמעט מצב של לא ללדת מבחירה. החברה בתת ההכרה לוחצת על האשה ללדת, כי זהו תפקידה. אשה שאינה נשואה גורמת להרמת גבה, ותהייה על מגדריות. ואם הגיעה לגיל 40 ללא ניסיון ללדת ולהפוך לאם יחידנית, אזי היא מחוץ לנורמה. הספר מעלה את השאלה הזו באופן הכי ישיר שיכול להיות.
“חיים בלי ילדים זה מוות”.
“מה זאת אומרת שנשים בתנך לא רצו להיות אמהות? מי לא רוצה להיות אמא?”.
“מיכל בת שאול העונש שלה הוא חיים בלי ילדים”
הכתיבה של שהרה בלאו רהוטה וטובה. היא מדייקת בתיאורים ומכניסה את הקורא לעולם של אשה שלא ילדה ואולי כעת בגיל מבוגר היא מעלה הרהורי חרטה.
“האחרות היו התרסה כנגד המסלול הזה. כיום אני מבינה שזו היתה התרסה ילדותית למדי.”
הסיפור נע בין עבר להווה. בין המצוקה העכשווית של שילה על היותה בודדה, לבין עברה שבו הרגישה גיבורה ומוגנת בכך שלקחה את גורלה בידה. אהבתי את המחשבות שעברו בראשה של שילה. לאורך הרומן יש מחשבות רבות של הגיבורה שאינה מעיזה לומר, היא חושבת לעצמה. כאילו מנהלת דיאלוג פנימי ומסבירה את מניעיה או את התנהגותה.
ספר שהקריאה בו היא כמו רכבת הרים דוהרת.
האחרות, שהרה בלאו
הוצאת, זמורה ביתן 2018
רומן מתח, הפותח בפני הקורא צוהר לעולמן של הרווקות מבחירה או שלא מבחירה.
ספר אמיץ הדן בסטיגמות חברתיות על נשים שאינן נשואות מבחירה.
http://saloona.co.il/rachelfaran/?p=425