הקריאה עבורי היתה תמיד מפלט, נחמה, עידוד. תמיד קראתי. הימים האחרונים שבהם נפלו עלינו השמים והציפו את הלב עצב בלתי נגמר, הקריאה קשה לי. אני קוראת ואיני יודעת מה, אני מנסה להתרכז בכוח ואיני מצליחה.

כרוניקה של עלילה ידועה מראש. זה מה שחיפשתי בימים אלו, לא ספר מורכב, מאתגר. ספר שהמילים ייקראו מעצמן, שהעלילה תהיה ברורה ולא מפותלת ולא מעיקה.

חיפשתי בערמת הספרים שלי ספר, שאולי ינחם, אם יש נחמה, או אולי ירחיק אותי מהמסכים ומהפחדים. היד נפלה על “חנות הספרים האחרונה בלונדון”.

“חנות הספרים האחרונה בלונדון” הוא סיפור מתוק, סיפור אגדה.

גרייס בנט חלמה לגור בלונדון. ערב מלחמת העולם השנייה היא נאלצת לעזוב את הבית שבו גרה מינקות. אמה נפטרה והבית שייך לדודה, אשתו אילצה אותה לעזוב. מזכיר את האגדות והאימהות החורגות המרשעות? כן.

גרייס מגיעה ללונדון עם חברתה הטובה ויו לפני תחילת המלחמה כשהעיר בהכנות. מטרתה לעבוד חצי שנה כדי לקבל מכתב המלצה, כדי שתתקבל לעבודה בהרודס. גרייס מתלהבות להגיע להייד פארק ולראותו כמו שהיא וויו תארו לעצמן. כשהן מגיעות הן  ציפו לראותו מוצף בכיסאות נוח צבעוניים, במקום זאת היו בו תותחים, תזכורת למלחמה הקרבה.

גברת ותרפורד, חברתה הטובה של  אמה, שאצלה היא גרה מוצאת לה משרה אצל מר אוונס בעל חנות ספרים אפרורית ומאובקת.

גרייס לא קראה ספרים, היא רק זכרה כמה מאגדות האחים גרים ועכשיו היא נדרשת לנהל חנות מאובקת ושרויה באי סדר. מר אוונס נרגן ורוטן אינו מתפנה אליה והיא לאט לאט מתחילה לשנות את החנות. גריס בעדינות שלה ובחושי האסתטיקה הטבעיים מצליחה להפוך את החנות מחנות הנראית כמו ברווזון מכוער לברבור. לקוח אחד מצליח לגרום לה לקרוא, היא מתחילה לקרוא ספרים ונשבית בדפים ומוצאת בהם עניין ואתגר.

לאחר שצרפת נכבשת ולונדון מופצצת היא מתנדבת להיות  פקחית פשיטות אוויריות, שבהם היא  מובילה אזרחים למקלטים ובהמשך בהפצצות הקשות על לונדון היא עוברת בין הריסות הבתים ומחפשת ניצולים.

 לקראת סיום הרומן היא מוצאת את עצמה מקריאה ספרים לאחרים ומעניקה מאהבת הקריאה.

אכן, כל הסכרין של האגדות קיים ברומן הזה. יש אהבה, חברות, נאמנות, פחד ברגעי ההפצצות הגדולות על לונדון. מתח ויריבות בין חנויות, כאב ועצב אישי של הדמויות.

הרומן צפוי, קריא. הכתיבה אינה ספרותית ובכל זאת נשבתי בדמותה העדינה והתמימה של גרייס, ביכולתה למצוא אור בתוך השברים של חייה והשברים של סביבתה.

בטוחה שבימים רגילים לא הייתי ממשיכה לקרוא אותו. דווקא בגלל חוסר הריכוז יכולתי לקרוא אותו ולתת לעלילה להוביל אותי, למרות שידעתי את סופה.

“אם החנות לא תתקיים יותר,” אמרה גרייס ואימצה את ‘ג’יין אייר’ אל חזה, “זכרו שתמיד יהיו לנו ספרים, ולכן תמיד יהיו לנו אומץ ואופטימיות.”

מאחלת לכולנו ימים טובים.

חנות הספרים האחרונה בלונדון, מדלן מרטין

מאנגלית, דורית בריל-פולק

מודן, הוצאה לאור, 2022

סיפור שעוסק בקבלת החלטות גורליות של חיים ומוות.

את הספר “מוצב המזח, סיפור על כניעה וגבורה” השארתי לקריאה ביום הכיפורים תשפ”ד. חמישים שנה חלפו מאותה מלחמה שהותירה בנו צלקת.

חלקים מהספר קראתי בבלוג של נחום ורבין לפני עשר שנים. והפעם התפניתי לקרוא את הספר כולו כולל תוספות ותובנות.

במלחמת יום הכיפורים היה ד”ר נחום ורבין  רופא צעיר שהתקבל להתמחות בכירורגיה באיכילוב. הוא היה  נשוי טרי ועמד להפוך לאב. בספטמבר 1993 זומן לשירות מילואים ברחבי סיני. בימי המלחמה הוא היה הרופא של מוצב המזח.

ד”ר ורבין פותח ואומר   שהסיפור מסופר מנקודת המבט האישית שלו. כיוון שכתב את זיכרונותיו היום, בזמן הכתיבה הוא יכול להתבונן על העבר במבט של ידע מההווה.

״ כמה תמים הייתי, כמה אטום הייתי למציאות שבחוץ ולמה שעוד מחכה לנו” כך חשב אחרי שהגיעו הפצועים הראשונים והוא ביקש עזרה לפינוי מוטס.

עם פרוץ המלחמה ספג המוצב ירי וניזוק, במשך שבוע הוא היה מכותר בחילים מצרים, לאט לאט הקשר עם המעוזים בסביבה אובד. נחום ורבין מטפל בפצועים הרבים ופונה  להעביר  את האנשים שבמוצב. הוא מונה “חמישה הרוגים עשרים פצועים ושבעה עשר כשרים למלחמה.”  הטייס עונה לו, “טוב למות בעד ארצנו.”

בקשר הם לא שומעים דברים מעודדים, אלא רק גמגומים של “נחזור אליכם, תחזיקו מעמד.”

מעמדת התצפית הוא רואה את צבא מצרים מקיף אותם, בכל מקום צבא והיכן שלא היה ים סוף והתעלה היו ביצות גדרות תיל ומוקשים. במשך שבוע הם ניסו להילחם, ידעו שהכוחות שניסו לחלץ אותם נפגעו. התחמושת אוזלת, התרופות גם כן, שלא לדבר על מזון.

את המזח היה קשה לחלץ, הוא הוקף בשתי לגונות, נתיב גישה צר שנמשך לאורך המים הוביל אליו, המצרים מיקשו את הכניסה. אי אפשר היה לפנות אותו. את זה יושבי המזח לא ידעו, לכן הבחירה הרציונלית להיכנע היתה נכונה.

 הברירה היתה בין להיכנע או למות. הבחירה שלו היתה כניעה מסודרת, מאורגנת בנוכחות הצלב האדום, שכל העולם יראו אותם שהלכו לשבי על הרגלים, זו הצלת חיים עבורו.

״כניעה אינה השפלה, חיינו איבדו את ערכם עבור מי ששלח אותנו, עבור מי שנתן לנו תפקיד. אנחנו לא קמיקזות יפנים שלהתאבדותם היתה משמעות מבצעית ברורה, ואנחנו לא לוחמי מצדה שהתאבדותם חסכה מהם חיי עבדות״

תפקידו הוא כרופא, כמציל חיים, כמי שהחיים הם ערך עליון וראשון. ורבין הבין שפצועים רבים ימותו ללא טיפול, והגיע מיד למסקנה שמבצעי החילוץ לא יצליחו ויגרמו לאבדות נוספות. כבוגר אחראי ואב לעתיד  הוא מבין שהכניעה  נתפסה כאפשרות גרועה ממוות. גישה שלא רק חלק מאנשי המוצב האמינו בה,  אלא גם בדרגים הגבוהים יותר.

הוויכוח לא היה רק אם להיכנע או לא, אלא ויכוח מהותי פילוסופי בעל אסטרטגיה צבאית. צ’יץ לא רצה שהמקום ייפול בידי האויב כתוצאה משבי, אלא ממוות. היו שחלקו על דרכו של ורבין, על השיחות שניהל בעניין הכניעה, כי אם דנים בכך זה מצב מסוכן שעלול להוביל לרפיון, לחוסר רצון להילחם.

תהיתי איך מפקד המעוז שהיה בן עשרים,  היה צריך לקבל החלטות גורליות? הוא רק ילד. ורבין עצמו היה הבוגר בין החילים, והוא רק  בן 29.

ורבין מתאר את הלבטים בינו לבין המפקדים, שר הביטחון אינו מסכים לכניעה, בספר מתועדת שיחת המזח עם האלוף גדעון.

ואז רגע לפני הכניעה הם מקבלים הודעה בקשר שאינם חייבים להיכנע, הם סומכים על שיקול דעתו של מפקד המזח.

ורבין בטוח שהכניעה תציל אותם וכי אין טעם להמשיך להילחם.

הספר בנוי פרקים המתארים את חוויותיו האישית השזורות עם חוויות החילים ושאר האירועים במלחמה והימים שלהם בשבי. הוא עודד את החילים לעמוד על רגליהם ולא לאפשר למצרים להראות כנועים. ורבין מתאר את התחושות שלו ברגעי השבי הראשונים. רגעים שאינם קלים. את רגעי החקירות והבנת התודעה שאין לומר “איני יודע” כתשובה.

בתיאור כן וישיר, בכתיבה מדויקת ומפוכחת מלאת רגש הוא מעלה על הכתב את השתלשלות האירועים שהובילה אותו לקבלת ההחלטה להיכנע.

בספר משובצות תמונות, ומשובצים מכתבים.

הספר פותח בהקדמה אישית של ישי שריד, אחיינו של נחום ורבין שהיה בן 8 כשדודו נפל בשבי. אירוע שנצרב במוחו. הוא מבין את הרגשות של דודו “זהו סיפור גבורה מיוסר וקורע לב- מלא לבטים, חרטות ורגשות אשם. גיבורו הרופא בחר בחיים על פני אידאל הקורבן והמוות.”

אישית אני חושבת שנחום ורבין היה אמיץ ביותר, צריך עוז רוח על מנת לקבל החלטה שכזו.

היום במרחק של זמן, נדמה שההחלטה של נחום ורבין היתה הנכונה ביותר. הצלת חיי אדם מול מוות חסר תועלת.

ממליצה מאוד על הספר, שנותן אור על אירועי אותה המלחמה, על קבלת החלטות ברגעים קשים.

הספר עובד לסרט שיצא לאקרנים בקיץ האחרון ולסדרת טלוויזיה, שתשודר בימים הקרובים. סידרה שמצטרפת לסידרה המצוינת “האחת”.

את הטקסט ערכה רָנָה וֶרבין  בתו של נחום ורבין. רָנָה נולדה לאחר שחזר מהשבי ונקראה על שם קוד הקשר של מעוז המזח, רנן.

מוצב המזח:סיפור על כניעה וגבורה, ד”ר נחום ורבין

עורך הספרייה וכותב פרק ההקדמה, אבי שילון

עריכת טקסט, רנה ורבין

הוצאת עם עובד, 2023

כהרף עין עוסק במשמעות הזמן עבורנו, האם אנחנו מתגעגעים לעבר ומה העבר מייצג עבורנו.

את הספר קראתי כהרף יום כיפור, בלעתי אותו תוך מספר שעות. זה אומר כמעט הכל, לא?

אביגיל, ספרנית, ובנימין “באנקר” קרונוביק, קוסם שרוצה מאוד להיות שחקן. שניהם צמד חוקי מקרי מוות, לא בדיוק חוקרים, למרות שיש להם סוכנות חקירה. עד היום טיפלו בתיקים קטנים, נשים חשדניות, חפצים אבודים, הונאות. שניהם מוזמנים לפגישה עם פרופסור יהונתן ברנד, פיזיקאי שחולם לנוע על ציר הזמן, כדי לפגוש את אביו, באותו היום לפני שנפטר.  כשהם מגיעים לפגישה מתברר שהפרופסור נרצח ועכשיו עליהם לפענח את תעלומת מותו, מי רצח אותו ומה הסיבה. אביגיל אינה מעוניינת בחקירת הרצח, כי הם אינם מנוסים. באנקר עונה לה שהם חיפשו אחר החתול של הדודה שלה והוא נמצא דרוס, אז זה סוג של רצח.

שניהם מתחילים בחקירת הרצח, הם הזכירו לי צמד חובבנים שמנסה לחקות או לנסות לפתור תעלומה על סמך סרטי רצח שבהם צפו.

הבדיקות שלהם והגילויים הם נסיבתיים.

מיד בתחילת החקירה הם מגלים שחבריו של יהונתן הם חברי ילדות שהקימו חבורה סודית לא כמו החמישיה או השביעיה שגדלנו עליהן.  אלא כמו הבונים החופשיים, אחווה סודית, אחווה לכל החיים עם חוקים שאותם הם קבעו. ארבעה בנים  ובת, שהופכת לנערה ואישה. נערה בין הנערים מפרה את האיזון.

במהלך חיפושי הבלשים הם מוצאים את מכונת הזמן שבנה יהונתן, ומכאן תעלומת הרצח והחיפוש אחר הרוצח הופכת להיות דינמית ומעניינית, מעניינת במישור האישי של כל אחד מחברי החבורה, ובעיקר מעניינת במובן הפילוסופי, האם יש אפשרות לחזור בזמן, האם ניתן לשנות את העבר, ואם כן איך ישפיע על ההווה. פרדוקס סבתא המוכר לכולנו.

אצלנו בבית יש ויכוח תמידי, האיש שלי מוכן לחזור בזמן רק כדי להרחיק עצמו מהסוף, אני איני מוכנה לחזור לרגע אחד מהעבר, כי מה יועיל לחוות שוב את אותן החוויות, ואם לא אזי אלה יהיו חיים אחרים בלעדיו.

גם בספר אנשי החבורה מתלבטים, לכל אחד מטרה אחרת ברצון שלו לחזור בזמן. אליאנה למשל, אינה רוצה לחזור בזמן, כדי לא לראות מה היתה ואיך נשחקה, ״הייתי מדהימה פעם וזו תזכורת שאני כבר לא.״ מצד שני הם מלאים שמחה על כך, שבעזרת המכונה יוכלו לראות מי הרג את יוליוס קיסר, לגלות מי היה ג’ק המרטש.

העלילה וגילוי הרצח ומטרת המכונה נעשה תוך כדי, החוקרים שאינם חוקרים למעשה, מוצאים את הדרך לפתרון בדרכים יצירתיות. דבר גורר דבר, גילוי אחד מוביל לשני עד לפתרון.

זהו ספר קולח שהדפים בו נגמעים כהרף דף. אומנם יש הסברים פיסיקליים על מכונת הזמן, אך הם אינם מחבלים בקריאה, כמי שאינה מבינה בפיסיקה והמתמטיקה שלה בסיסית הצלחתי להינות מקטעי ההסבר.

הספר   בנוי חלקים, מאמר בעיתון, ראיון עם יהונתן, שאלות ותשובות לקראת פרק ההסברים ופרק שבו הסופר מדבר אל הקורא ומציע לו איך להתייחס לספר, לקרוא, לדלג, לחזור לאחור להפסיק לקרוא. בשנים האחרונות יש סופרים שעושים זאת כמו היצ’קוק בסרטיו, הסופר מגיע לרגע ונעלם, בספר “כהרף עין” מופיע יואב בלום כהרף פרק ומסביר. לי זה לא הוסיף, להפך זה היה מיותר וכמו חיקוי של “כמו רומן” של דניאל פנק.

“כהרף עין” ספר עם חקירת רצח שנקרא בשטף, אך אינו ספר מתח מובהק. ספר שיש בו תובנות פילוסופית על משמעות החיים, כאב הפרידה מאנשים, משמעות החברות. ובעיקר הרעיון שאי אפשר לשנות את העבר, רק לצפות בו. והמסקנה “העבר צריך להישאר בעבר ואת העתיד צריך ליצור.”

סיום הספר הוביל אותי למחשבה, האם כדאי לחזור לצפות שוב בעבר? תשובה מורכבת, אם אחזור ואוכל לראות כדי להבין מה קרה וחיי יהיו טובים יותר בהווה כן. גם  אם לא אוכל לשנות.

התשובה שלי לחזרה בזמן מצויה בספר.

אז איך חוזרים בזמן? על כך בקריאת הספר.

כהרף עין, יואב בלום

עורכת: עלמה כהן ורדי

הוצאת כתר, 2023

“החזאית” אחת הנובלות המשובחות שקראתי לאחרונה. נובלה שמאיימת על הקורא.

נובלה המתארת יחסים בין האדם לטבע, בין האדם לבעל החיים ויחסים בין בני אדם על רקע האקלים.

נדמה כי בשנים האחרונות וביחוד, מאז הקורונה משבר האקלים ומשמעות קיום האדם מול הטבע הלך והתעצם. אפסות האדם מול הטבע, ניסיונות להשתמש בטבע לתועלת האדם היו תמיד. מאמרים פילוסופים ודיונים קיימים תמיד, אך בתקופה האחרונה התחושה היא שהאדם מכלה את אוצרות הטבע ופוגע בכדור הארץ עד כדי שהטבע רוצה לנקום בו.

בנובלה מצומצמת ובשפה סגפנית, אך לא רזה מעמידה תמר וייס גבאי את האדם מול הטבע, נותנת לו לנסות להתמודד.

נובלה  בשלושה חלקים, שלושה דורות, ודג אחד הלקוח מספר מפורסם. נובלה הבנויה על  מערכת יחסים של האדם עם הטבע.

בעיירה אי שם, ללא שם, אולי במדבר, אולי במקום אחר בעולם, נושאים התושבים עיניהם אל גורמי השמיים בתקוה למצוא תשובות למזג האוויר שהם השבויים שלו. תושבי העיירה  שהגיעו לכאן ידוע לנצל את תנאי הטבע, הפכו את הקשיים להזדמנות. השמש מבשילה את הענבים מוקדם, הרוחות מרחיקות מזיקים. העיירה התרחבה והחלה לשגשג, אלא שהטבע מאיים עליהם בשיטפון שאותו לא יוכלו לצפות. שטפון שיחריב את כל מה שבנו. בכל פעם הם חרדים וייראים מאותו שיטפון.

כמו שהם נושאים עיניהם לשמים כך הם מביטים בתקוה בחזאית שהיא מושיעה עבורם. היא זו שתאמר להם מתי שטפון יגיע על מנת שיתכוננו אליו.

החזאית היא בתו של המורה, היא זו שפותחת את הנובלה בחלק הראשון הנקרא החזאית. היא היחידה שיכולה להזהיר מפני השיטפונות ולכן היא מרגישה כמו השריף של העיירה. היא למדה איך להשיב תשובות שאינן נחרצות.

המורה, אביה של החזאית והסב של הנכדה, האחיינית של החזאית הוא שייך לדור המייסדים. הוא המלמד את הנערים וזה שמאמין ברוחו של האדם, בכוחו של האדם לשלוט בטבע ולכן הוא מקדם בכל כוחו פרויקט שיעזור לעיירה להתגבר על השיטפונות. “דיבר על מוטיב הפלא, על הכוחות העל-טבעיים שבטבע. רק האדם הראוי, זה המכבד את הטבע ורואה בו שווה לו, זוכה בהם. את זה היה חשוב לו להדגיש”

הנכדה, נערה צעירה שהגיעה לעיירת משפחתה על מנת שתשלים את לימודי הבגרות שלה, והיא אכן מתבגרת במהלך הנובלה. הטבע  גורם לה למצוא את מקומה. היא זו שמרגישה את השפעת הסיפור שסבה מספר לבני כיתתה על דייג זקן ודג ענק. היא מרגישה הקבלה בינה לבין “הזקן והים.” היא נקשרת אל דודתה ואף מעריצה אותה. הדודה  היא גיבורה מקומית בעינייה, כי היא הראשונה שכיסתה  אזור  שאף תחזית מזג אוויר לא התיחסה אליו.

במרכז הנובלה שלושה גיבורים בני משפחה אחת ללא שם, כמו רצתה לומר לנו וייס שהם יכולים להיות כל אחד. הדמויות עומדות מול איתני הטבע ומול עצמן. דמויות שקשרו עצמן אל הטבע בניסיון לשלוט בו, אך ללא הצלחה. חוסר השליטה שלהן בטבע הוא למעשה גם חוסר השליטה שלהן על עצמן. מערכת היחסים שלהם עם הטבע היא מערכת היחסים שלהם בינם לבין עצמם. הדמויות הבודדות המחפשות את עצמם מגלות שגם להן אין שליטה. כולן רוצות לרצות ולא לאכזב. החזאית רוצה לרצות את משפחתה ואת תושבי העיירה. הסב רוצה לרצות את אמו ואת ילדי העיירה והנכדה גם היא רוצה לרצות את משפחתה ולהצליח בלימודים.

מערכת היחסים והדינמיקה בין בני המשפחה היא על רקע הטבע המאיים והמפחיד, טבע שגם אם מנסים לשלוט בו מגלים שאי אפשר. ובכך מתקיים המשפט “אפסות האדם מול גדלות הטבע.”

תמר וייס גבאי מצליחה להפנט את הקורא ולערער את שלוותו. בחירת המילים המדויקת שלה, תיאורי הטבע המכושפים מצליחים ליצור אי שקט אצל הקורא ומעלים בעוצמה את השאלה מי שלוט במי, האדם בטבע או להפך.

התשובה היא בסיום הנובלה.

למרות נושאה המורכב של הנובלה וגודלו מצליחה תמר וייס גבאי להעביר לקורא את מלוא העוצמה של הטבע המאיים ובדידותו של האדם.

נובלה מופלאה, עוצמתית ועדינה שלא תשאיר אתכם אדישים.

ממליצה מאוד.

החזאית, נובלה בשלושה חלקים, תמר וייס גבאי

עורכת, מיכל זכריה

הוצאת לוקוס, 2022

שנה טובה ומבורכת, שנת תשפ”ד

שנה מורכבת ,מאתגרת ומלאת שינויים עברה עלינו. מקוה שכל אחד מצא נחמה,כמוני, בקריאת הספרים.

מאחלת לכולנו שנה טובה ,מלאת עיניין בספרות,שנמצא זמן לקרוא ספרים, שנתלבט רק בין בחירת הספרים, נתחבט עם עצמנו והסביבה האם הספר היה טוב, מעניין, מרתק.

אני מאחלת לכם שנה טובה, שנת אושר, הנאה, נחת,שנה מלאת עניין וסקרנות.כמו בכל שנה אני מודה לכם, קוראי הנאמנים, על הקריאה שלכם בבלוג, על התגובות החמות שמציפות את ליבי.

לפניכם חמישה ספרים מומלצים לקריאה. הם אינם מדורגים, אלא מופיעים לפי סדר הקריאה שלי.

לחיצה על שם הספר תוביל לסקירה שלי עליו בבלוג.

שנה טובה.

 

גופת גבר לא מזוהה, יובל שמעוני, הוצאת עם עובד.

לילי לא כלה,דורון שנער, הוצאת כנרת זמורה., 

אל תקרא לי אום כולתום, יוכי שלח, הוצאת עם עובד

נדודים, אולגה טוקרצ’וק, הוצאת אחוזת בית.

טרילוגיית קופנהגן, טובֶה דיטלבסן, הוצאת עם עובד

 המלצות נוספות  לספרי מקור  ממולצים שיצאו השנה לאור, ניתן לקרוא כאן.  המלצות לשבוע הספר תשמ”ג

תקוה, אמא של זמירה, גיבורת הספר אומרת כמעט בכל משפט “יא ראב.” לאורך הקריאה שמעתי את עצמי ממלמלת “יא ראב” מספר רב של פעמים. “יא ראבי איזה ספר, יא ראב זה היה בדיוק כך.” התחלתי את הספר בטיסה וכל מה שרציתי בהמשך היה לגנוב דקות קריאה. למה? הספר ריתק אותי, החזיר אותי במנהרת הזמן אל ילדותי כילדה בת עשר ממרכז חולון. החזיר אותי לימים שלפני ואחרי מלחמת ששת הימים.

היו אלו ימים של מריטת עצבים, שקי חול נערמו בכניסה לבתים ובמקלטים, לא בכל הבתים היה מקלט. מקלטי הבתים הוכנו למלחמה, מזרונים ספסלים ג’ריקנים של מים הונחו לאורך הקיר,  חלונות הבתים הודבקו בניר דבק ובבריסטולים שחורים, מנורות המכוניות ופנסי הרחוב נצבעו בכחול כהה. האפלה קראו לזה. לנו הילדים הוצמד פתק שבו נכתב שמנו וכתובתנו, לא יודעת מה עלה בראשן של האימהות, פחדו שניפול בשבי. ישבנו בחושך ושרנו “ירושלים של זהב” המלחמה פרצה ומיד הסתיימה. לא הספקנו להינות מתשומת הלב ומאין בית הספר וכבר הכל נגמר..

זו היתה חולון של זיכרונותי. חולון של הפילבוקס ,שכונת תל גיבורים, המשטרה ברחוב אילת, קולנוע רינה וקפה סבוי.

עלילת הספר נפתחת יום אחד לפני פרוץ המלחמה, בתחנת המשטרה בעיר  המתח גואה כפליים, כי הפשע בחולון ממשיך להשתולל, רצח שני תוך חודש וכולם אומרים שחולון הפכה לשיקגו.

זמירה, גיבורת הספר  גדלה בשכונת תל גיבורים, היא עברה קורס בבית ספר לשוטרים והפכה להיות פקידה במחלקת החקירות בתחנה. זמירה ומירי  חברות בלב ובנפש, שתיהן הגיעו מהמעברה לשיכון דלת מול דלת, ונקראו יחד זמירי, כי לא נפרדו אחת מחברתה. כמה ימים לפני המלחמה נישאה מירי לרפול, רכז המודיעין של המשטרה, שידיו אינן נקיות. עכשיו רפול  נעלם. זמירה שרצתה להיות חוקרת ובמקום זאת היא פקידה שמתייקת, רושמת פרוטוקולים ומכינה קפה לוקחת על עצמה ללא ידיעת האחראים לחקור לאן נעלם רפול. כיוון שהימים הם ימי מלחמה ויש מחסור בכוח אדם היא מגששת, שומעת, פוקחת אזנים ולומדת את החומר. זמירה חושדת שמירי מסתירה ממנה. אבל גם לזמירה יש סודות שהיא אינה מגלה אותם ואינה מוכנה להתמודד איתם.

זמירה, אביה כינה אותה זמירה על שם אום כולתום הזמרת הכי גדולה בעולם שאמה מעריצה ושמועת כל היום. בילדותה קראו לה ילדי השכונה אום כולתום. עכשיו היא אינה מרשה לזומר, מפקד המשטרה לקרוא לה כך.  ״אני זמירה ונשארתי זמירה, אז אל תקרא לי אום כולתום, כי אתה לא יודע עליי שום דבר. שום דבר״.  לזמירה סודות רבים שהיא אינה מגלה לאף אחד, אבל לאט לאט הסודות נפערים.

הרומן פותח בחקירת היעלמותו של רפול, ברצח, בחשדות, אבל זהו אינו רומן מתח, למרות שהוא בנוי כעלילת מתח. הרצון לגלות מה הסיבה להיעלמותו של רפול לא היה מה שריתק אותי להמשך הקריאה. הופנטתי מבניית העלילה המקבילה, עלילה של חקירת הרצח ועלילת החקירה האישית של מירי וזמירה במקביל. שתיהן מתמודדות מול עצמן ומול הסיבות להווה של חייהן.

המספר, מספר דרך עיניה של זמירה בשפתה שלה את האירועים, זו שפה מהימנה, אמיתית, קולחת.  משפטים מתחברים ונארגים זה בזה. יוכי שלח מספרת את הסיפור דרך עיניהם של הדמויות, היא מצליחה להתאים לכל דמות את משלב הלשון המתאימה לה ובכך יוצרת מהימנות.

שיריה של אום כולתום המשובצים בספר הם כמו המקהלה היוונית בטרגדיה. הבחירה בציטוטים שמספרים את כאבה של זמירה ואת כאבה של האם מזכירים את הסברי המקהלה למה שהיה ונותנים את התקוה לעתיד.

זה אינו רק סיפור על העלמות ופתרון, זהו סיפור אנושי על חברות ושכנות בשכונה פחות טובה בחולון. שכנים שקובצו כעולים מכל קצווי העולם חולקים את ימיהם דלת מול דלת, מרפסת שצופה למרפסת השכנים. סיפור על מסירות וכאב, על מגדר של תקופה. תקופה של “פרחים בקנה ובנות בצריח.” תקופה שבה נשים היו פקידות ולא חוקרות למרות שעברו את אותו הקורס. “העולם כבר התהפך. גם בצבא יש מקפלות מצנחים, ובמשטרה כבר יש שוטרות תנועה, אז למה שאצלנו לא יהיו שוטרות בחקירות? כל זמן שזה בשליטה הכול בסדר.״  תקופה שבה נשים לא שלטו בגופן ונכנסנו להריון לא רצוי.  ויש שמועות על גלולות למניעת הריון, בספר אפילו יש שימוש, למרות שאיני בטוחה שבשנת 1967 היו גלולות בארץ.

סיפור אנושי וחם  על מסירות וחברות אמיצה, בין הנשים, בין מירי וזמירה ובין השכנות שדואגות אחת לשנייה, מבינות לב ללב. וכל זה על רקע מלחמת ששת הימים, המלחמה הקצרה ביותר ששינתה את המדינה.

כמו שציינתי המניע להעלמות של רפול אינו החלק הארי של העלילה, “המזל שלנו שכל זה קרה בדיוק על המלחמה והראש של כולם עכשיו בעננים, אז בוא נסגור. יאללה, בואו נסגור את הפרוטוקול״. לב ליבו של הספר הוא האנושיות שבו, הרצון להגיע לאמת הפנימית של כל דמות, הכוח להתעמת עם השדים האישיים שלך. היכולות לסלוח ולחמול.

ספר מעולה, חכם, מדויק. אי אפשר להניח אותו, אפילו בטיול בחו”ל.

אל תקרא לי אום כולתום, יוכי שלח

עורך, יובל שמעוני

הוצאת עם עובד, 2023