הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
יומה של מיס פטיגרו, אגדה מודרנית מאת וינפרד ווטסון
יומה של מיס פטיגרו – וינפרד ווטסון
מבין כל האגדות האהובה עלי ביותר היא אגדת סינדרלה. עד היום אני חולמת על נסיכה יפיפיה המסתחררת ברחבת ריקודים בארמון מפואר ועדיף פריסאי.
“יומה של מיס פטיגרו” הוא אגדת סינדרלה שיש בה היפוך מסוים.
מיס פטיגרו, אשה שעברה מזמן את גיל הנעורים, ואינה מתאימה לדמות הנסיכה, להפך, היא אשה בגיל העמידה אפרורית, לבושה מיושן וכולה חסרת ביטחון. את חייה המשעממים והמשמימים היא מפיגה בצפייה בסרטים רומנטיים. הצפייה המרובה הפכה אותה לבקיאה בהלכות לבושן והתנהגותן של נשים יפות הלבושות בטוב טעם.
בבוקר זה בחודש נובמבר האפרורי של לונדון היא מופנית לעבודה כאומנת אצל מיס לאפוס, רגע לפני כניסתה לדירה היא חושבת על כך שהיא עייפה מעבודתה ומחיים ותלות באנשים אחרים, מה גם שהיא משוכנעת שהיא אומנת גרועה, חרדתית, חסרת אונים ובעיקר אינה יודעת לעמוד על שלה.
עם תחושות ומחשבות עלובות על עצמה היא נכנסת לדירתה של מיס לאפוס, זמרת פאבים יפיפייה מלאת ביטחון ומאוהבת בגופה ובכמה גברים במקביל, בדיוק הפוך ממנה.
היום הזה והדירה ישנו את חייה ויוציאו ממנה את היכולות שהיו כבויות בה. מיס פטיגרו המבוגרת זו שרכשה את השכלתה בענייני נשים יפות מסרטים הופכת להיות מנטור של מיס לאפוס וחברותיה.
השעות הספורות בדירתה, גילויי החברה הגבוהה שאליה נחשפה אינם מבלבלים אותה. להפך היא נקשרת אל מיס לאפוס וחבריה ורוצה לדעת מה יעלה בגורלם בהמשך היום.
הם סוחפים אותה איתם. והיא, שמעולם לא חוותה פרפרים בבטן, אלא רק ידעה על קיומם, מתחילה לחוש ולהרגיש, היא לא רק טועמת מהיין וממשקאות אחרים, אלא טועמת את מנעמי החיים.
המפגש עם מיס לאופוס הופך עליה את כל סדרי עולמה, נורמות העבר משתנות מיס פטיגרו, האשה האפרורית המקובעת ושמרנית מגלה עולם חדש, מגלה את היכולת להשתחרר מנורמות, מגלה את חוכמת החיים שלה ואת מקומה בעולם. פתאום היא מקבלת תשומת לב, לא מתייחסים אליה כאל עובדת, אלא כאל אשה חכמה בעלת ניסיון וכחברה.
מיס פטיגרו עוברת מסע חניכות, נשף כניסה לחברה, אבל לא בגיל הנעורים אלא, בגיל מבוגר. פרקי הספר הם לפי שעות היממה, ככל שהתקדמו השעות הסתקרנתי לדעת מה יקרה בחצות. גם מיס פטיגרו תוהה מה יעלה בסיום היום המושלם, יום של הרפתקה והתרגשות.
בנעורי, כמו כל חברותי קראתי רומנים רומנטיים, והרבה. הספר החזיר אותי לימים אופטימיים וחלומות נעורים, אל גיבורי ספרים שכולם מושלמים. ״בנוי לתלפיות, פנים מחוספסות, סנטר של מתאבק, מבט נוקב, ארשת נסערת. גבר כמו הרקולס. גבר כמו קלארק גייבל.”
הספר סחף אותי והסיט את מחשבותיי מהימים הקשים. בימים אלו בעלי קושי קריאה וריכוז שמחתי על הספר שהחזיר אותי לימי נעורי האופטימיים שבהם הסיום הטוב מרפד את הלב.
זו אגדת סינדרלה מודרנית עם היפוך מסוים, משרתת שפוגשת בנסיכה, אירועים שמקבילים לאגדת סינדרלה בהיפוך.
הספר פורסם בשנות השלושים, אני בספק אם הדור הצעיר של ימנו יתעניין בשבלונות וסטריאוטיפים של גברים ונשים. ובכל זאת בעיני “יומה של מיס פטיגרו” הוא סיפור קטן, אומנם, לא הכי אמין, אבל מצליח לגרום לאסקפיזם בייחוד בימים אלו, דמויות נקיות נטולות רוע עם אהבת החיים ואהבת הזולת. מה צריך יותר מזה? רק זמן ובעיקר ריכוז כדי להיסחף יחד עם מיס פטיגרו וחבריה החדשים לעולם קסום.
האם מיס פטיגרו תהפוך לנסיכה? מה יקרה באותו היום ובעיקר בשעת חצות?