הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
מוצב המזח: סיפור על כניעה וגבורה מאת ד”ר נחום ורבין
סיפור שעוסק בקבלת החלטות גורליות של חיים ומוות.
את הספר “מוצב המזח, סיפור על כניעה וגבורה” השארתי לקריאה ביום הכיפורים תשפ”ד. חמישים שנה חלפו מאותה מלחמה שהותירה בנו צלקת.
חלקים מהספר קראתי בבלוג של נחום ורבין לפני עשר שנים. והפעם התפניתי לקרוא את הספר כולו כולל תוספות ותובנות.
במלחמת יום הכיפורים היה ד”ר נחום ורבין רופא צעיר שהתקבל להתמחות בכירורגיה באיכילוב. הוא היה נשוי טרי ועמד להפוך לאב. בספטמבר 1993 זומן לשירות מילואים ברחבי סיני. בימי המלחמה הוא היה הרופא של מוצב המזח.
ד”ר ורבין פותח ואומר שהסיפור מסופר מנקודת המבט האישית שלו. כיוון שכתב את זיכרונותיו היום, בזמן הכתיבה הוא יכול להתבונן על העבר במבט של ידע מההווה.
״ כמה תמים הייתי, כמה אטום הייתי למציאות שבחוץ ולמה שעוד מחכה לנו” כך חשב אחרי שהגיעו הפצועים הראשונים והוא ביקש עזרה לפינוי מוטס.
עם פרוץ המלחמה ספג המוצב ירי וניזוק, במשך שבוע הוא היה מכותר בחילים מצרים, לאט לאט הקשר עם המעוזים בסביבה אובד. נחום ורבין מטפל בפצועים הרבים ופונה להעביר את האנשים שבמוצב. הוא מונה “חמישה הרוגים עשרים פצועים ושבעה עשר כשרים למלחמה.” הטייס עונה לו, “טוב למות בעד ארצנו.”
בקשר הם לא שומעים דברים מעודדים, אלא רק גמגומים של “נחזור אליכם, תחזיקו מעמד.”
מעמדת התצפית הוא רואה את צבא מצרים מקיף אותם, בכל מקום צבא והיכן שלא היה ים סוף והתעלה היו ביצות גדרות תיל ומוקשים. במשך שבוע הם ניסו להילחם, ידעו שהכוחות שניסו לחלץ אותם נפגעו. התחמושת אוזלת, התרופות גם כן, שלא לדבר על מזון.
את המזח היה קשה לחלץ, הוא הוקף בשתי לגונות, נתיב גישה צר שנמשך לאורך המים הוביל אליו, המצרים מיקשו את הכניסה. אי אפשר היה לפנות אותו. את זה יושבי המזח לא ידעו, לכן הבחירה הרציונלית להיכנע היתה נכונה.
הברירה היתה בין להיכנע או למות. הבחירה שלו היתה כניעה מסודרת, מאורגנת בנוכחות הצלב האדום, שכל העולם יראו אותם שהלכו לשבי על הרגלים, זו הצלת חיים עבורו.
״כניעה אינה השפלה, חיינו איבדו את ערכם עבור מי ששלח אותנו, עבור מי שנתן לנו תפקיד. אנחנו לא קמיקזות יפנים שלהתאבדותם היתה משמעות מבצעית ברורה, ואנחנו לא לוחמי מצדה שהתאבדותם חסכה מהם חיי עבדות״
תפקידו הוא כרופא, כמציל חיים, כמי שהחיים הם ערך עליון וראשון. ורבין הבין שפצועים רבים ימותו ללא טיפול, והגיע מיד למסקנה שמבצעי החילוץ לא יצליחו ויגרמו לאבדות נוספות. כבוגר אחראי ואב לעתיד הוא מבין שהכניעה נתפסה כאפשרות גרועה ממוות. גישה שלא רק חלק מאנשי המוצב האמינו בה, אלא גם בדרגים הגבוהים יותר.
הוויכוח לא היה רק אם להיכנע או לא, אלא ויכוח מהותי פילוסופי בעל אסטרטגיה צבאית. צ’יץ לא רצה שהמקום ייפול בידי האויב כתוצאה משבי, אלא ממוות. היו שחלקו על דרכו של ורבין, על השיחות שניהל בעניין הכניעה, כי אם דנים בכך זה מצב מסוכן שעלול להוביל לרפיון, לחוסר רצון להילחם.
תהיתי איך מפקד המעוז שהיה בן עשרים, היה צריך לקבל החלטות גורליות? הוא רק ילד. ורבין עצמו היה הבוגר בין החילים, והוא רק בן 29.
ורבין מתאר את הלבטים בינו לבין המפקדים, שר הביטחון אינו מסכים לכניעה, בספר מתועדת שיחת המזח עם האלוף גדעון.
ואז רגע לפני הכניעה הם מקבלים הודעה בקשר שאינם חייבים להיכנע, הם סומכים על שיקול דעתו של מפקד המזח.
ורבין בטוח שהכניעה תציל אותם וכי אין טעם להמשיך להילחם.
הספר בנוי פרקים המתארים את חוויותיו האישית השזורות עם חוויות החילים ושאר האירועים במלחמה והימים שלהם בשבי. הוא עודד את החילים לעמוד על רגליהם ולא לאפשר למצרים להראות כנועים. ורבין מתאר את התחושות שלו ברגעי השבי הראשונים. רגעים שאינם קלים. את רגעי החקירות והבנת התודעה שאין לומר “איני יודע” כתשובה.
בתיאור כן וישיר, בכתיבה מדויקת ומפוכחת מלאת רגש הוא מעלה על הכתב את השתלשלות האירועים שהובילה אותו לקבלת ההחלטה להיכנע.
בספר משובצות תמונות, ומשובצים מכתבים.
הספר פותח בהקדמה אישית של ישי שריד, אחיינו של נחום ורבין שהיה בן 8 כשדודו נפל בשבי. אירוע שנצרב במוחו. הוא מבין את הרגשות של דודו “זהו סיפור גבורה מיוסר וקורע לב- מלא לבטים, חרטות ורגשות אשם. גיבורו הרופא בחר בחיים על פני אידאל הקורבן והמוות.”
אישית אני חושבת שנחום ורבין היה אמיץ ביותר, צריך עוז רוח על מנת לקבל החלטה שכזו.
היום במרחק של זמן, נדמה שההחלטה של נחום ורבין היתה הנכונה ביותר. הצלת חיי אדם מול מוות חסר תועלת.
ממליצה מאוד על הספר, שנותן אור על אירועי אותה המלחמה, על קבלת החלטות ברגעים קשים.
הספר עובד לסרט שיצא לאקרנים בקיץ האחרון ולסדרת טלוויזיה, שתשודר בימים הקרובים. סידרה שמצטרפת לסידרה המצוינת “האחת”.
את הטקסט ערכה רָנָה וֶרבין בתו של נחום ורבין. רָנָה נולדה לאחר שחזר מהשבי ונקראה על שם קוד הקשר של מעוז המזח, רנן.